הקדמה: אריכות המאמרים שנכתבים כאן היא בגלל מורכבות הסוגיה, כדי לפשט אותה ראשית כל יש לפרק אותה למושגים בסיסיים שאינם מוכרים לציבור. לאחר מכן יש להסביר איך רעיונות אקדמיים ופילוסופיים מתורגמים הלכה למעשה לקמפיינים פוליטיים שנוגעים לחיינו ממש.
הפעם צירפתי סיכום בסוף.
נתחיל.
עיקר השיח של השמאל הפרוגרסיבי כיום בתקשורת בנוי בשפה של פוליטיקת הזהויות, שמובנה: התאגדות של קבוצות שונות סביב זהות אתנית, מינית, דתית וכו׳ כדי לקדם את הערכים שלהם בחברה ובפוליטיקה.
מיד נסביר בצורה מסודרת ונראה כיצד התפיסה הזו משפיעה על חיינו
כדי להבין איך המונח הזה התפתח ופרץ לחיינו ועד כמה אנחנו מושפעים ממנו, אתן כמה הקדמות:
א. רב תרבותיות
האידיאולוגיה הרב תרבותית החלה כקריאת תיגר על דחיקתן לשוליים של קבוצות מיעוט. היו קבוצות אתניות שלא קיבלו זכויות אז הן החלו למרוד, כמו למשל מאבק השחורים בצפון אמריקה ובמערב אירופה. הפיכת העולם לכפר גלובלי, הניידות של האדם ושיעורי ההגירה יצרו מציאות שבתוך מדינות לאום נוצרו תרבויות שביקשו להיכנס למדינה אך להישאר עם התרבות שלהן ולשמור על זכויות מיעוט. עד כאן נשמע יפה.
מה קורה כשקבוצות המיעוט האלו מתחילות לטעון שהתרבות של הרוב פוגעת בהן והן מקופחות? בשם שיח זכויות-האדם הן מצליחות לאט לאט לפרק כל סממן לאומי ודתי בשם ״הכלת המיעוטים״ ושיח המדכאים-מדוכאים של מרקס.
ב. ״האישי הוא הפוליטי״
בתרבות המודרנית הייתה הפרדה ברורה בין המרחב האישי למרחב הציבורי. ג׳ון לוק טען שהצורך האינטימי, הרגשי והמיני מתמלא על ידי המשפחה ואילו הסדר החברתי ופתרון בעיות חברתיות מתמלא על ידי המדינה.
ברור לכולם שלא כל בעיה פרטית היא מדינית. בסוף שנות ה-60 הגיעה פמיניסטית רדיקלית (קרול האניש) שהסבירה שכל בעיה פרטית של אשה, היא בעצם בעיה חברתית ומדינית. ולכן אם יש בעיה פרטית לאשה – דרוש פתרון קולקטיבי. אם אשה מרגישה שהיא נחותה מבעלה בקשר הזוגי, זה סימן שצריך לשנות את כל היחסים בין גברים לנשים במדינה באמצעות חקיקה.
הנושא אף התרחב מעבר לסוגיות נשים וגברים אל שאר ההגדרות. למשל – אם יש בעיה לדרוזי פרטי שמשרת בצבא, אז צריך לבטל את כל חוק הלאום הגזעני.
אם תשלבו את הרב תרבותיות עם ״האישי הוא הפוליטי״ תקבלו פוליטיקה של זהויות – ארגוני שמאל שלוקחים אנשים פרטיים עם בעיות אמיתיות, ומסבירים שצריך לשנות את כל יסודות החברה בגללם. המשפחה, הלאום והדת הפכו למוסדות מדכאים שפוגעים בקהילה החדשה שנוצרה.
דהיינו, פוליטיקת הזהויות היא בעצם פוליטיקה של פירוק הזהויות.
זוהי ההגדרה של הפרוגרס, "הקידמה" כביכול, הדמיון שבוראים עולם חדש, אך בעומק העניין – מדובר בפירוק זהויות כאשר הכל עטוף בשיח נאור ומתקדם
ג. הבניה חברתית ומגדרית
לומדי האקדמיה שבקבוצה ישמעו את המושג הזה הרבה, וכדאי להכיר אותו. ״הבניה״ פירושו של דבר שאפשר ליצור חברה חדשה ואפילו מגדר חדש (!). התיאוריה הזו, כמו קודמיה, בנויה על המחשבה שכל המסגרות שנולדנו אליהן בזהות המינית, הלאומית והדתית, הן מסגרות מדכאות שעוצבו על ידי אנשים רעים ומדכאים שרצו להשיג כוח. הם בנו בהחלטתם האישית את החברה, ועכשיו הגיע הזמן לעשות ״פינוי בינוי״. ולכן כל אדם וכל קהילה יכולים להבנות ולהגדיר את עצמם מחדש על פי החלטה אישית.
למשל, נשים הוסללו מלידתן לשחק עם "ברבי", ולכן לא רצו להיות בסיירת מטכ״ל, ההבניה החברתית תתקן את הפשע הזה בו מגדירים לאשה מה להיות. וכך הגענו למצב שגבר יכול להגדיר את עצמו אשה ועוד. איברי הרבייה ועובדות ביולוגיות ופיזיקליות לא יעצרו את תיאוריית ההבנייה לברוא עולם חדש של הגדרות, זהויות וקהילות. תיאוריית ההבנייה מתייחסת למציאות כמו פלסטלינה, כזו שאפשר לעצב בה הכל מחדש.
התופעה הזו מייצרת כל הזמן זהויות חדשות וממילא פוליטיקת הזהויות מתרחבת עד אינסוף לזהויות מובחנות יותר ויותר. שימו לב! גם ההבנייה החברתית משתמשת בשיח של בנייה, אך עניינה הוא – פירוק!
זוהי ההגדרה של הפרוגרס, "הקידמה" כביכול, הדמיון שבוראים עולם חדש, אך בעומק העניין – מדובר בפירוק זהויות כאשר הכל עטוף בשיח נאור ומתקדם. כיוון שאין אמת ואין מהויות, אז ממילא האדם חושב שהוא יכול להמציא הכל מחדש, בלי שום יסודות.
ד. מדרג מדוכאים
כמובן, שבפוליטיקת הזהויות לא כולם שווים. מי שמדוכא יותר- צודק יותר. ממילא, בקונפליקט בין גבר לאשה, האשה מדוכאת יותר ולכן צודקת יותר. אבל אם אשה תהיה במאבק מול להט״ב, הוא ינצח כי הוא מדוכא יותר ממנה. וכמובן, המוסלמי הרצחני הוא המדוכא מעל כולם, ולכן, אירופה מתמלאת בהגירה ענקית של מוסלמים מדוכאים שמבקשים לשמור על זהותם המובחנת. למה הם רוצחים? כי הם מדוכאים. לא נותנים להם מספיק תקציבים ושטחים. את השיח הזה אפשר לשמוע לא מעט אצל בכירי מערכת הביטחון. לעומת זאת, לנערי גבעות שעושים מעשי אלימות לא יתנו תקציבים, שטחים ומשאיות סיוע, כי במדרג הזהויות הם המדכאים.
ה. המדכא האולטימטיבי
הוא הגבר הלבן היהודי האורתודוקס, כלומר, החרדי. הוא מדכא את החילונים, את הנשים, את הלהט״בים ואת הערבים. למה? כי יש לו אמת. וכשיש למישהו אמת, זה פוגע ברגשות של אחרים, ורגשות הרי זה הדבר הכי חשוב שיש בתרבות שלנו. מי שנפגע – הוא וודאי הצודק. וממילא ההגדרות הדתיות של החרדי פוגעות בכל פוליטיקת הזהויות של ההבניות החברתיות והלאומיות והוא מאיים עליהן, לכן צריך לטפל בו.
ממילא, השרה אורית סטרוק היא אולי אשה אבל היא דתיה, ולכן זה מבטל את היותה אשה מדוכאת והיא הופכת ל'פשיסטית שמדכאת מוסלמים מדוכאים'. לזה יאיר גולן התכוון כשאמר ״פמיניזם זה לא הכל בחיים״. יש מדרג מדוכאים.
ו. תיחזוק הקהילה
בגלל שקהילת הזהויות החדשות לא בנויה על יסודות אמיתיים אלא כאלו המומצאים בהבנייה דמיונית, הדרך היחידה לחזק את הקהילה היא על ידי שיח המדוכאים של מרקס. מרקס עסק בעיקר בשיח מטריאליסטי כלכלי שבו הפועלים המסכנים צריכים למרוד בבעלי ההון הרשעים, אך אסכולות חדשות לקחו את שיח המדכאים-מדוכאים הזה ואימצו אותו לכל הקהילות החדשות. וזה בעיקר המזון הקיומי שלהם. ההתקרבנות וההתמסכנות. "אני קרבן – משמע אני קיים". וכמובן, כל הקהילות צריכות להתאחד כדי להיאבק במשפחה, בלאום ובדת – מדוכאי כל העולם התאחדו.
מגזר שגדל על ״הנני״ מתחיל להשתמש בשיח של ״למה רק אני?״
ז. איך כל זה קשור אלינו?
לאחרונה יצא קמפיין פוליטי חדש בשם ״ברית המשרתים״ עם דף המסרים המרקסיסטיים ״הדתיים והחילונים מתים במלחמה והחרדים המדכאים רק רוצים כסף״. לא אכנס כאן לכל הדקויות שהדתיים עושים חצי שירות בסדיר, והנשים הדתיות ברובן לא מתגייסות, ואצל החילונים לא כולם בקרבי. בכוונה עשו כאן ״טשטוש מאחד״. בכוונתי להתייחס כאן לשיח המדוכאים שחדר לתוך השיח של הציבור הדתי לאומי. הציבור הדתי לאומי תמיד היה אידיאליסט וזה היה החינוך שלו מגיל ילדות ועד המכינות והישיבות. הוא מעולם לא אמר ״למה רק אני מיישב את יהודה ושומרון״ ו״למה רק אני בגרעין תורני״. הקמפיין החדש שמציג את המשפחות הדתיות כמדוכאות, לא בלבד שלא יגייס חרדי אחד לצבא, אלא הוא בעיקר משנה את האתוס הדתי הלאומי, מאתוס של גבורה למען כלל ישראל לאתוס של התמסכנות ומתקרבנות. מגזר שגדל על ״הנני״ מתחיל להשתמש בשיח של ״למה רק אני?״. מהאמירה של ״אם צריך גלגל – אני גלגל״, להאשמה ״למה אני הגלגל היחיד״.
בתקופה קשה של מלחמה, העם זקוק לא רק לכוח אדם, כי אם בעיקר לרוח לחימה, לשיח של אידאליים וגבורה. קמפיין ״המשרתים המדוכאים״ בעיקר מנמיך את הרוח הלאומית, וכמובן, עיקר מטרתו הוא הקמת קהילה פוליטית חדשה שמתוחזקת בעיקר על התקרבנות והתאגדות נגד "האנשים הרעים שרק לוקחים לנו כסף".
יש לציין שמדובר על מיעוט במגזר הדתי, אך המיעוט הזה הוא של עיתונאים, פעילים ציבוריים ואנשי דעה, כך שהשיח הזה מתחיל להשפיע בדיפוזיה רעיונית על מגזר שלם.
זה בסדר לדרוש שהחרדים יתגייסו, אך אל תעשו זאת בשיח מדכאים-מדוכאים. באותו זמן ממש מתנהל שיח שטוען שהדתיים פשיסטיים, אוכלי מוות ומבצעים טיהור אתני בעזה. אז למה רוצים לגייס חרדים לצבא הכיבוש?? זו הנקודה, שהמטרה של הדתיים היא לגייס חרדים לצבא, אך המטרה של השמאל היא לפרק את החברה החרדית המדכאת.
לסיכום: שיח פוליטיקת הזהויות משתמש בשיח התמסכנות של קהילות שונות שבנויות על זהויות מסוימות כדי לקדם מהלכים פוליטיים, ובעיקר – כדי לפרק את המשפחה, הלאום והדת. אך הקהילות הללו אינן אמיתיות ולכן כל הזמן זקוקות לשיח של התקרבנות כדי לתחזק את עצמן.
השיח המרקסיסטי הזה של מדכאים-מדוכאים מנסה לחדור לתוך המגזר הדתי הלאומי שביסודו בנוי על שיח אידאליסטי, במטרה לרתום אותו לקמפיין גיוס חרדים ופירוק החברה שלהם. ואל תדאגו, לאחר מכן הם וודאי יעברו למגזר הדתי-לאומי.
בעזרת ה׳ נשתחרר מהתרבות הזרה שמנסה לחדור אלינו, נתמלא רוח וגבורה, אידאלים עליונים, אהבת ישראל אמיתית לכל יהודי (גם אם הוא שומר תורה ומצוות…) עד שננצח בע״ה במלחמה הקיומית ובמלחמת התרבות.
