כיצד נחגוג את שמחת תורה השנה?

הקדמה ראשונה: במדינת ישראל (ובמערב בכלל) מתנהלת מלחמה (לא) שקטה על זהות ותרבות.

זה הסיפור הגדול. כל השאר הערות שוליים.

בצד אחד תפיסה לאומית, ציונית ויהודית, ובצד השני תפיסת המדינה כחברת ביטוח למטיילים. הפרט, בעיקר זה הנתפס כחלש או ליתר דיוק 'מוחלש' (וזו לא סמנטיקה), הוא חזות הכל. זכויותיו ולא חובותיו, ומילוי כל מאווייו גם אם יהיו מאוד מוזרים, הם הם מה שצריך להיות לנגד עינינו. והלאום? הלאום הושלך לפח האשפה. הוא נתפס כגזעני, לאומני ופשיסטי. יאיר גולן וזיהוי התהליכים, זוכרים?

זאת בגדול הסיבה שחוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' חוקק בזמנו באישון לילה, בתמיכת 32 חברי כנסת, וזו הסיבה למלחמת הג'יהאד נגד חוק היסוד 'הלאום' למרות שעבר ברוב של 62 (!) חברי כנסת בדיון פומבי שקוף.

הקדמה שנייה: לפני שמתחילים עם הירידה לפרטים, דרושה הבנה של תפיסת העולם התרבותית המשפיעה על כל חיינו. קשה לטעון טענה מזוקקת במרחב הציבורי אם אינך מבין את השפעות תת התרבות הפרוגרסיבית וגרורותיה, שאין שום פינה בחיינו שהן לא הגיעו אליה.

זה כמו להתווכח עם רופא מומחה על התרופה המוצעת מבלי להבין את מאפייני המחלה בכלל.

בגלל זה חילונים שמכירים לעומק את הפרוגרס נלחמים על זהות יהודית יותר מדתיים וחרדים שאינם מבינים בזה.

הקדמה שלישית: על השיח הציבורי השתלט טרור מוחלט. הדיון, במיוחד על נושאים שהאליטה קבעה, הפך להיות טעון ונפיץ. במיוחד כשהוא מתנגש בין דאגה לפרט (בעיקר החלש כאמור) לבין ראיית הכלל. ב׳סוללים דרך׳ אנו משתדלים להתבטא באומץ וביושרה גם אם זה לא כל כך נעים וייתכן שמישהו ייפגע לצערנו. האמת חשובה לנו.

ואם יתברר שטעינו, נתנצל בפשטות. האמת חשובה מכבודנו.

לענ"ד, חלק מהשיקולים המובאים כדי להמעיט את שמחת התורה בחגה המתקרב, ואפילו כדי לא להתבטא בנימוס נגד היוזמה הזו, נובעים מפחד מביוש ולא מרגישות ואמפתיה. ודי לחכימא ברמיזא.

על השיח הציבורי השתלט טרור מוחלט. הדיון, במיוחד על נושאים שהאליטה קבעה, הפך להיות טעון ונפיץ

ולעצם העניין:

א. לפני שמתווכחים האם לשמוח בשמחת תורה או לא, כדאי לשאול מהי אותה שמחה בכלל? מה היא מבטאת? אילו היה מדובר בשמחה של הוללות ושכרות – כדאי לבטל אותה בכל ימות השנה, לא רק בשמחת תורה. אך אם זוהי הזדהות עם זהות ותרבות נצחית מפוארת שלא נכנעת לשום רשע, אז היא ראויה מאוד. כגודל הכאב על הייסורים והמחיר וכגודל רצונם של אויבינו למחוק אותנו, כך בכפל כפליים ראוי לשמוח. לא תנצחו אותנו. נביס אתכם, רשעים ארורים.

ב. נֹאמר פה דברים קצת קשים לעיכול: אומה לא יכולה להתנהל רק על פי הכאב של פרטיה. הכאב בוודאי עצום וקשה להכלה וזר לא יבינו. אך כך אי אפשר להתנהל באחריות, ולא רק כלפי האומה הקונקרטית כעת אלא כלפי הסיפור הגדול של כולנו, שלא התחיל בנו ואף לא יסתיים בנו. אלא אם כן אתה מחזיק בתפיסה של 'כאן ועכשיו' בלבד.

במלחמה האומה נדרשת לנשוך שפתיים ולהתגבר על הצפה רגשית. כל חייל יודע זאת וכולנו חיילים במלחמת התרבות הזאת.

ואם מישהו יטען כלפיי לחוסר רגישות בגלל משפט כה פשוט, זה רק יעיד על הסטייה התרבותית שבה אנו מצויים.

ג. לחשוב ששמחת תורה עוצמתית הינה חוסר רגישות כלפי משפחות חטופים או משפחות שכולות ועל פי זה להתנהל, הוא טירוף מערכות כולל שיצא מפוקוס. מדוע לא בוטל למשל האירוויזיון? או מצעד הגאווה? וקונצרטים בפילהרמונית? ומשחקי ליגת העל בכדורגל? זה לא פוגע במשפחות? אלא שזה פשוט מחזיר אותנו להקדמה.

הסוגיה הזו עולה דווקא באירועים לאומיים כמו יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר וכעת סביב שמחת תורה.

ד. "ומה היית אומר אם זה היה הילד שלך?" נו, זו דמגוגיה זולה. הייתי מצפה שמישהו יכיל את כאבי העמוק באמפתיה, יניח יד על כתפי, יתמוך בי ובעיקר יחזיק תמונה רחבה מעבר לתחושותיי הפרטיות.

דעתי בסיטואציה הנוראה הזו תהיה חסרת כל משקל עודף בוויכוח לאומי רציונאלי ונוקב. אהיה רק עוד קול אחד בדיון, ללא שום בונוס מוסרי. תשאלו את צביקה מור חברנו, אביו הגיבור של איתן מור החטוף בעזה, שפועלו עוד ייכתב בספר דברי הימים של עם ישראל.

ה. שמחת תורה הינה אירוע לאומי כולל המדגיש את זהותנו, ואין בינה לבין כאבי הפרטי דבר. דווקא התאוששות חברתית מרשימה המכילה רגשות סותרים לכאורה, כמו כאב עם צמיחה ועם גבורה, מסייעת גם לפרטים להתגבר. מדובר בניגודים משלימים.

קרב לא סמוי מתנהל פה: האם רוח גבורה לאומית וזקיפות קומה תנצח, למרות הכאב הגדול, או שתנצח רוח של דיכאון, מרמור והליכה שפופה אינסופית

ו. יש כאלה שנאחזים בדעתן של משפחות שכולות או של משפחות חטופים שדווקא סוברות שיש לשמוח בעוצמה בשמחת תורה, בניגוד לקולות שכנגד.

יש לכך אמנם משקל בדיון כאשר מנסים לתאר כאילו כל המשפחות מחזיקות באותה דעה. אבל שימו לב, גם הטיעון הזה נופל לאותו קריטריון בדיוק. של משקל יתר ועדיפות מוסרית רק לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

ז. קרב לא סמוי מתנהל פה: האם רוח גבורה לאומית וזקיפות קומה תנצח, למרות הכאב הגדול, או שתנצח רוח של דיכאון, מרמור והליכה שפופה אינסופית. לקרב הזה יהיו השלכות רבות בחינוך הדורות הבאים על איזה נרטיב יתקבע לדורות. שאלו את עצמכם כיצד היו רוצים אבותינו, ולהבדיל אויבינו, שנציין את היום הזה. ולא נרחיב על כך כעת.

ח. לסיכום, אפשר להביא כל כך הרבה סיפורים כיצד שמחו בשמחת תורה בשואה, ובאינקוויזיציה, ובמאורעות תרפ"ט, תוך כדי מלחמת יום כיפור והיכן לא. אך השאלה היסודית העומדת בשורש הדיון פה היא מה זו בכלל התורה הזו שהאומה שמחה בה.

גם מבלי לענות על כך, עם ישראל הצרוב תלאות מדורי דורות בוחר באינטואיציה פשוטה לחבק את פרטיו היקרים והכאובים, ולחבק גם את תורתו וזהותו.