מהו עומד בשורש התפיסה הזו שרואה בציבור דתי, או חרדל״י, כפי שאוהבים לכנות בבוז ציבור תורני, חלאות, בזויים ומסוכנים למדינת ישראל ?
השמאל, באופן כללי, מזועזע מהצורך לאחוז בנשק.
הנשק באופן עקרוני נתפס כטמא, כבעייתי וככזה שאין אפשרות שלא להתלכלך מהשימוש בו.
התפיסה הזו שמקורה בנצרות, תופסת את המלחמה כדבר בזוי ומכוער. ולא משנה מהי הסיבה למלחמה וכיצד תסתיים.
״במלחמות יש רק מפסידים״ כך מבוטאת התפיסה הזו.
החלש נתפס כמוסרי וראוי, ואילו החזק, שפל ואלים.
(התפיסה הזו אף פעם לא עזרה כמובן לעולם הנוצרי שלא לשפוך את דמינו כמים לאורך ההיסטוריה).
בקיצור, אם מישהו נותן לך סטירה, הגש לו את הלחי השניה ותראה ישועות..
המקסימום מבחינת התפיסה הזו, לגבי הפעלת הכוח הוא, ״הכרח בל יגונה״. כלומר, השימוש בנשק נכפה עלינו ואין לנו ברירה אלא לעשות את המוטל עלינו ולהחזיר. ובדגש על המינימום ההכרחי בלבד.
כך אי אפשר לדבר על חדווה, רוממות ושמחה במלחמה אלא רק על הלקאה עצמית וייסורי מצפון.
אנחנו כמובן לא שמחים בקיומן של מלחמות, אך משפרצו, יש בהן בשורה גדולה.
מי שקשה לו ההבנה הזאת שידמיין מציאות של ילד מוכה בשכונה קשוחה המשיב מלחמה השערה לכל העבריינים לאחר שמררו את חייו. זהו רגע מכונן ומלא השראה.
הגורם הנוסף הוא תפיסה שעל פיה אין לנו צידוק מוסרי על ארצנו מכוח המוסר האלוקי והתנ״ך אלא מקסימום הדהוד העובדה שעברנו שואה ואין לנו ברירה אחרת אלא לחיות בארץ בגבולות מינימאליים ולא יותר, כדי לצמצם את העוול כלפי הערבים אותם דחקנו.
שוב, תפיסה מתנצלת חסרת כל בטחון עצמי בצדקת דרכנו.
את התפיסה הזו ביטא עמוס עוז כאשר אמר שאנחנו והערבים נקלענו לקרש הצלה בלב ים סוער, ואין לנו שום ברירה אחרת. כדי לשרוד עלינו לאחוז בקרש כדי שלא נטבע..
ושוב, באופן הזה, עלינו לאחוז בקרש (ארץ ישראל) רק במינימום הנדרש ולא מעבר לזה.
לכן התפיסה הבטחונית ביהודה ושומרון היא תפיסה מתנצלת, אפולוגטית המביעה חוסר הבנה שאנו פועלים מתוקף צו מוסרי תנכ״י אלא רק עושים את המינימום הנדרש לצורך ביטחון בסיסי בלבד.
אלו הנחות היסוד הבסיסיות בתפיסת השמאל המבוטאות אצל רובה ככולה של הצמרת הבטחונית והפקידותית במדינה.
ובנקודות אלו ישנה התנגשות חזיתית עם תפיסות אחרות לחלוטין הרואות במלחמה והאחיזה בנשק מעשה כפוי אמנם, אך נאצל וראוי, הדומה לתפקידו של רופא מנתח המסיר גידול סרטני ומביא ברכה גדולה לחולה הפרטי, לאומה כולה ואף לאנושות כולה.
הכל תלוי הקשר.
התפיסה הזו גם רואה בארץ ישראל, לא נדל״ן, או טעות בניווט אלא מקום חיותנו, המבריא ומאפשר לנו לבטא את עצמיותנו כנושאי חזון היסטורי וכחיבור של נשמה וגוף.
רבים מאבות הציונות החזיקו בתפיסה הזו, ומשלא התפתחה, גוועה.
אנו נמצאים כיום בפרפורי הגסיסה האחרונים של התפיסה הזו. זה עוד ייקח זמן אבל זה שוקע ונהיה קיצוני יותר ויותר.
לא קרש הצלה ולא מינימום הכרחי, אלא צידוק מוסרי המבטא את חלום הדורות ללא שום עשיית עוול לאחרים.
אין צודק ומוסרי יותר בעולם כולו מהגשמת המפעל הציוני בגאון.
זהו החומר נפץ התודעתי המבעבע מתחת לפני השטח בין שתי תפיסות העולם.
עד שלא נדאג שעם ישראל ומקבלי ההחלטות שלו יזדהו עם מסרים אלו, יהיה קשה להתקדם.
השמאל אוחזים בתפיסה מוסרית שלמה שיש להתמודד איתה בעמקות. כדאי שנדע מה להשיב על טענות אלו קודם לעצמנו בביטחון עצמי וללא התנצלות.
ובכל מקרה זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.
בקיצור, ממשיכים להתבגר פה בקצב מהיר.
בשורות טובות.
