א. שמחה גדולה:
אישור מינויו של האלוף זיני על ידי ועדת גרוניס הוא התקדמות גדולה במעלה הדרך לריבונות העם על חייו ולחירות לאומית אמיתית.
לא בגלל ה׳אידישקייט’ שיקודם בשב״כ, אלא בגלל הציפייה של כה רבים בעם ישראל להבנה פשוטה ביחס למושגי חיינו הבסיסיים ביותר: הבחנה בין אויב לאוהב, בין אמת לשקר, מי הריבון במדינה ועוד.
ב. חמיצות קטנה:
לצד השמחה הגדולה אי אפשר שלא לחוש חמצמצות מהמוקשים שהטמינו חברי ועדת גרוניס, שיאפשרו לפגוע בעתיד במינויו, לצמצם את צעדיו ואף לעוצרו.
10 דקות לאחר פרסום סיכום המלצות הוועדה כבר הגיע שוטר לבית אביו של זיני, הרב יוסף, כדי לזמנו לחקירה (או בדיקה, תלוי בגרסה שתבחרו).
תקראו את זה שוב ושוב, בדופק נמוך, ותבינו את המציאות המורכבת שבה אנו חיים.
ככה נראים החיים האמיתיים; מתקדמים ומתגברים, נכשלים וקמים, צולעים אמנם וכואבים, אך בכל זאת ממשיכים
ג. לאן הולכים?
אז לאן המציאות הולכת? לשמחה על המינוי או לדיכאון מן הרדיפה?
גם וגם.
ככה נראים החיים האמיתיים; מתקדמים ומתגברים, נכשלים וקמים, צולעים אמנם וכואבים, אך בכל זאת ממשיכים.
בעיקר שומרים על יציבות נפשית. לא עפים לשמיים בהגזמה בעת הצלחות ולא נכנסים לדיכאון עמוק בעת כשלונות. פשוט ממשיכים הלאה תוך הפקת לקחים בוגרת.
וכל התעלמות, מבורות או מבחירה, מהכשלים, המוקשים והעוולות המצויים במרחב הציבורי, מעידה על רפיסות מנטאלית ושטחיות מחשבתית.
ד. מיקוד חד:
הדרך ארוכה ורבה ומלאת מהמורות. לא ניבהל משום מוקש במעלה הדרך.
צריך פשוט לזהות בשכל חד וחריף את העיקר המצריך תיקון, ובו לטפל בנחישות ובחכמה.
כפעולתו של מפרק מוקשים מקצועי, המחייבת ריכוז ומקצועיות גם תחת אש אויב צפופה.
ה. ״פתחו שערים״:
ואולי, רק אולי, יש לכך רמז בפתחה של שנה חדשה בתפילת ראש השנה: ״פתחו שערים״.
רק פתחו אותם. פתיחה המהווה ביטוי למוכנות הנפשית להיכנס ולהתמודד עם האתגר הגדול, וכל השאר כבר יסתדר. כמובן במאמץ ובחילוץ עצמות, לא באדישות.
ו. מציאות חיינו:
במידה רבה זהו האתגר הלאומי והפרטי הגדול של חיינו; לא לצפות לפיצוץ רגעי חד פעמי, שאחריו נוכל לשבת בחיבוק ידיים.
סיפור הבריאה מספר את הסיפור הזה. גידול ילדים וחינוך תלמידים מספרים את הסיפור הזה. והצורך לפעול בנחישות לאורך זמן, ייקח כמה שייקח, למען הניצחון על אויבינו, מספר אף הוא את הסיפור הזה.
וסוף הטוב והאמת לנצח.
שבת שלום!
