א. "אתם והם אותו דבר רק משני צדדים שונים. הם הורגים בשם א-להים וגם אתם נלחמים בשמו"
כך הטיח בי פעם אדם מפגין באמצע הרחוב, בעודי מהלך עם מדים וכיפה.
האמנם קמפיין 'אוכלי המוות' תפס כל כך חזק, חשבתי?
ובאמת, מה הוא ההבדל הכל כך גדול בינינו לבין אויבינו?
האם מסירות הנפש שאנו כל כך גאים בה והיא חלק מסוד קיומנו, דומה במשהו למסירות הנפש של האויב?
ואולי אדרבה, מסירות הנפש שלו כאשר הוא הולך להתאבד בוודאות, אולי אפילו יותר גדולה משלנו?
למרות שלאינטואיציה הפשוטה והבריאה של כל אחד מעם ישראל יש וודאות בתשובות לשאלות הללו, בכל זאת רציתי לתמלל לעצמי את הדברים באופן ברור.
ההבדל נעוץ דווקא במניע להילחם עד מסירות הנפש
ב. הערצת המוות לעומת קדושת החיים
פעם שמעתי סיפור על קצין שהגיע לרב הגאון מרדכי אליהו, וסיפר לו שהוא וחייליו מוכנים למסור את הנפש שלהם על עם ישראל.
"עשה לי טובה" ביקש הרב הגדול, "לפני שאתה מוסר את הנפשות של חייליך, עדיף שתמסור את אלו של האויב!".
באמת, חייל ישראלי, שלא כמו מקבילו האסלאמי, יוצא להילחם שלא על מנת למות, אלא שהוא מוכן למסור את נפשו אם יצטרך לכך.
אך לא בכך נמדדת קומתו של החייל היהודי לעומת הערבי.
ההבדל נעוץ דווקא במניע להילחם עד מסירות הנפש.
כמו ההבדל בין פעולת רוצח לבין רופא מנתח. האחד לוקח חיים ואילו השני מציל, ושניהם עושים זאת על ידי פעולת חיתוך בבשר החי.
באסלאם ישנה הערצה עיוורת דווקא למוות. במוות עבור האסלאם אדם נהיה "שהיד" (בעברית "עֵד") למציאות אללה. המוות הוא מבחן האמונה העליון של המוסלמי. כך מצהיר הקוראן. כך חי האסלאם. המוסלמי במובן מסוים מוסר את נפשו על 'קדושת' המוות.
ואילו עם ישראל, כמו שרמז הרב אליהו, מאז ומעולם קידש את החיים. החייל הישראלי כל כך מקדש את החיים, את חיי משפחתו, את חיי עמו, עד כדי כך שהוא יוצא בגבורה להילחם בכל אויב ובכל רוע המאיים עליהם, והוא אף מוכן, אם יצטרך, לחרף את נפשו לשם כך. אך זה לא מכח כמה שהוא מקדש את המוות, אלא מכח כמה שהוא מייקר את קדושת החיים.
'למות על קידוש השם' אם כך, איננו מבטא ריצה עיוורת ומטורפת אל המוות, כי אם מסירות נפש למען החיים. חיי הפרט, חיי הכלל, וחיי הנצח, מסירות הנובעת מכוחה של אחריות גדולה ואהבה עצומה.
ג. על מה אנו נלחמים?
לאחר שמתחדדת הידיעה ומופנמת ההבנה בהבדל בינינו לבין אויבינו, אז מתבהרת תכלית מלחמתנו.
אין אנו נלחמים בבני אדם הדומים לנו.
אין אנו פוגשים מעבר לגדר תרבות השווה לנו.
אין אנו מתמודדים שם מול אמונה הקרובה לאמונתנו.
אנו נאבקים בכל כוחות נפשנו – נגד הרוע.
הרוע הזה ינצל כל חולשה שלנו, חולשה פיזית, חברתית ותרבותית, כדי להשמיד אותנו. דרך השבויים, דרך חוקי משפט שרירותיים ומוסר מלחמה מעוות, דרך ליבוי אנרכיה בישראל בשם 'מחאות' מתחלפות בציניות מקפיאת דם. כל בקע וסדק ינסה הרוע הזה להרחיב, והמטרה היא אחת – השמדת עם ישראל. כיבוי אור האמונה היהודית בעולם.
רק מי שמבין את תכלית המלחמה שלנו ברוע, יוכל להחזיק ראש, לא יפול לחולשה, לא לרגשנויות, ולא לשום מניפולציית אויב, ובסוף – ינצח.
להכניע את הרוע – ולנצח למען הטוב ולמען עם ישראל (שזה בעצם אותו הדבר) – זהו המוסר בהתגלמותו
ד. מוסר מלחמה
"במלחמה צריך לעשות לפעמים מעשים לא מוסריים".
מזדהים עם המשפט הזה?
אם כן, זהו סימן שהפנמנו את המוסר הנוצרי.
המשפט הזה מבוסס על ההנחה הסמויה שהמוסר בהכרח מוגדר כמוסר הנוצרי, בבחינת 'לתת את הלחי השנייה', וכל חריגה מכך הינה דבר לא מוסרי, גם אם לפעמים נצרך.
אולם ההגדרה היהודית למוסר היא 'ניצחון הטוב על הרע'.
במסגרת זו, במלחמה, שלא כמו בימי שגרה מתרחבים גבולות הגזרה.
וייתכנו אף פעולות שיגרמו להרג של כאלה שבימי שגרה לא היינו רוצים שייפגעו.
לא בגלל רוע ליבנו, אלא בגלל האויב המר מולו אנו מתמודדים.
וגם אם המציאות הזו אינה מצטלמת יפה לדעת אירופה – היא הדבר המוסרי.
עד שיכרע האויב על ברכיו ויאמר – הפסדתי.
ככל שהמכה חזקה יותר – כך המלחמה נגמרת מהר יותר!
להכניע את הרוע – ולנצח למען הטוב ולמען עם ישראל (שזה בעצם אותו הדבר) – זהו המוסר בהתגלמותו.
ה. יהיה טוב
את הדברים הללו מבינים היום בעם ישראל יותר מאי-פעם בהיסטוריה של המדינה.
התובנות מחלחלות.
מתגברת האמונה בצדקת דרכנו.
האמונה בריבונות העם.
האמונה בקב"ה.
השיבה לשורשים.
מכך אויבינו כל כך מפחדים.
ומכך להבדיל, יריבינו מקרב אחינו כל כך חוששים.
אבל זה קורה, ובעזרת דחיפה קטנה מאיתנו זה אף יקרה קצת יותר מהר.
בעזרת ה'.
