1. בהכללה, צמרת מפקדי צה״ל לא אוהבת את המקצוע שבה היא עוסקת.
התפיסה היא שממעשה ההרג כולם לכאורה יוצאים פגועים ו״טמאים״.
מפקד צריך לשמוח בכך שהוא חותר למגע והורג אויב.
כן, כן, שמח.
בלי שום פוליטיקלי קורקט.המקסימום אליו מגיעים מפקדנו היקרים הוא שעשיית מלחמה היא ״הכרח בל יגונה״.
אבל פעולת המפקד היא פעולת מנתח בחדר ניתוח, לא פעולת רוצח.
אפשר להרוג ולהיות צדיק וטהור אף יותר משהיית קודם.
כל השאלה היא את מי הרגת. פשוט.
הוסר הרוע, הטומאה, השפל, הברבריות והעולם אחרי המעשה הזה של הרג הפך להיות טוב יותר בזכות זה.
2. לא העובדות יוצרות השקפת עולם אלא השקפת העולם מפרשת את העובדות. בשמאל הפרוגרסיבי שעל פי תפיסתו צמרת צה״ל מעוצבת, תופסים את העולם בחלוקה של מדכאים ומדוכאים.
לפי התפיסה הזו הקורבן לא יכול לאיים על המקרבן. הקורבן לעולם מורתע. הוא הרי קורבן. לא המעשים הם אלו שיכריעו אם האויב מורתע או לא, אלא עובדת מציאותו כקורבן קובעת שהוא לעולם צודק וקורבנותו היא מעלתו.
(ע״פ דברים של הרב יגאל לוינשטיין בעולם קטן השבת).
3. הפעלת הכוח בעולם פרוגרסיבי נתפסת כדבר הכי מגונה שיכול להיות. והגוף שנדרש להפעיל כוח על סטרואידים זה הרי צה״ל. אז איך פותרים את הפלונטר הזה ? לא כל-כך פותרים. מפעילים כוח כמי שקפאם שד. רק אחרי שממש מוכרחים. ללא חדווה וללא שמחה בעצם המעשה שבא להשיב צדק לעולם ולהסיר את הרוע.
כן, כן חדווה.
4. כשהתפיסה הזו מחלחלת חזק היא הרסנית. היא מקשה מאוד על הפעלת הכוח. לכן הנסיונות המגוחכים להציג כאילו מישהו דחף לפעולה התקפית לפני שמחת תורה היא זריית חול בעיניים. מבחינת מי שצריך להפעיל כוח – כמה שיותר לדחוק את הקץ, יותר טוב.
5. מכאן אפשר להבין את הנס הכואב שארע פה כאשר רצון טבעי לנקמה התפרץ פה. זו מתנה, כואבת מאוד אבל מתנה. לולא המציאות הזאת קשה לדמיין מהיכן היו מגיעים הכוחות להילחם כאשר האמונה בצדקת הדרך הלכה ונשחקה ובמקומה תפיסה פרוגרסיבית קיבלה את הבכורה.
6. אבל יש מקום גדול לאופטימיות משום שכל התפיסה הזו מתנפצת היום לרסיסים והמסכות מוסרות. זהו רגע מכונן ועלינו להעצימו. להראות ולהדגיש לעם היושב בציון, וגם לצמרת צה״ל היקרה והמסורה, על מה אנו נלחמים ומיהם אוייבנו.
אין ספק, הרבה דרכים למקום..
