שלום
רבים מאיתנו נעים בימים אלה בין תחושת הצלחה להחמצה, תחושת הצלחה על העבודה המדהימה של עם ישראל בחזית ובעורף, גבורה, אחדות, מסירות, מקצועיות והצלחות וסייעתא דשמיא בשדה הקרב.
ומאידך תחושת החמצה שמשהו תקוע. לפעמים קוראים לזה 'ללכת עד הסוף' או 'עד הנצחון'.
אך אם הכוונה לחסל את כל מי שזומם לכלותנו, אז אפילו יתנו לנו כל הזמן שבעולם אין אנו מספיקים. ואם הכוונה שהם ירימו דגל לבן, עמלקים יעדיפו לזנב בנו עד המוות מאשר לשרוד ולחדול.
אז אפילו נכה בהם שוב ושוב, הלחימה תימשך.
אך טעם ההחמצה המוצדק איננו על תוצאה צבאית.
היא על הכוונה והשאיפה הלאומית.
כל עוד אנחנו חושבים במתכונת של 'אין לנו מה לחפש שם', אז בטחונית זו התוצאה הטובה ביותר האפשרית. הבעיה איננה צבאית ואיננה קשורה למושג נצחון צבאי. היא קשורה לתפיסה הלאומית.
אם 'אין לך מה לחפש בבוץ העזתי', לא נותר לך אלא להשלים עם מחלה כרונית של טפטופי טרור ולפנטז על פרטנר עזתי שיבחר בחיים כדי שיהיה לך איזה גרם תקווה, 'ואף על פי שיתמהמה הפרטנר בצד השני, אחכה לו בכל יום שיבוא'.
ואנחנו בציפייה לשאיפה לאומית אחרת לגמרי. לא התפללנו 2000 שנה ל'פרטנר בצד השני'. אנחנו מחפשים שייכות עמוקה, ברית נצחית של אדם ומקום. זה לא רכושנות, עזה לא 'שייכת לנו', לה' הארץ ומלואה. אנחנו שייכים אליה, אחראים עליה, להפוך אותה לגן עדן.
אין מקום בכל העולם כמו חבל עזה עם פער פוטנציאלי כזה עצום בין היותו גיהינום לאפשרות היותו גן עדן.
השקט הבטחוני, הרצון שהמקום יחדל להיות בסיס טרור, לא עובר דרך נתינת מכה לאויב, קשה ככל שתהיה, ואז למסור לו את המקום בחזרה, אלא כרוך בשייכות למקום, להיות בני המקום, ולטפח אותו, לעקור קוצים ולשתול פרחים.
זה נקרא 'ללכת עד הסוף'.
הצבא אומר 'עד הנצחון' במובן של כיבוש וטיהור, אך זה רק חצי עבודה. החצי השני הוא מדיני-לאומי, להפוך בעצמנו את המקום לגן עדן, ולא לתת אותו למי שיהפוך אותו שוב לבסיס טרור.
זה 'האופק המדיני' המדובר הכל כך נצרך.
ועוד מילה יקרה על אחינו החטופים. אינני יודע מה יהיה המסלול המעשי להשבתם הביתה.
אך ברמה התפיסתית, הרוחנית, שבייתם בידי חיות אדם קשורה בהיות חבל הארץ הזה שבוי בידי חיות אדם. ללא קשר ובמקביל למאמצים המעשיים להשיב אותם, שחרור המקום הזה מהשבי הנורא קשור במהותו גם עם שחרור אחינו משבי נורא.
תפיסתית זה בא יחד, וגם מעשית זה יבוא יחד.
