
כשהפוליטיקה מתרוקנת מתוכן, רק הזהות הפנימית היא שקובעת את גורל העם
מערכות בחירות מלוות תמיד בסערת רגשות, בתקוות גדולות או באכזבות עמוקות. אך כשהאבק שוקע מתבררת אמת מהותית: המערכה האמיתית על דמותה של מדינת ישראל אינה מוכרעת רק בשדה הפוליטי. האתגר המרכזי של היום שאחרי הבחירות הוא הרוח, והמשימה הדחופה ביותר העומדת לפתחנו היא חיזוק הזהות היהודית במרחב הציבורי והאישי – בצורה שורשית, ולא מתנצלת.
א. מלכודת "דתי המחמד" ומחיר ההתנצלות
במשך שנים ארוכות השתרשה בקרב חלקים בציבור הדתי תופעה כואבת: תסמונת "דתי המחמד". מתוך רצון עז להשתלב, למצוא חן ולהתקבל בברכה בחברה הכללית, במוקדי ההשפעה ובתקשורת, סיגלו לעצמם רבים מקרב המגזר הדתי עמדה נפשית של התנצלות מתמדת. זוהי גישה המנסה לטשטש את הייחודיות, ולהציג יהדות מרוככת שלא מאיימת על אף אחד ולא דורשת דבר. הדתי המתנחמד מהנהן בהסכמה מול כל ביקורת, ממהר להצטדק על אורחות חייו, ובעיקר מפחד להיראות "דתי מדי", כדי לא להיתפס כקיצוני או כמנותק.
אלא שההתנחמדות הזו מחטיאה את המטרה פעמיים. ראשית, היא משדרת חולשה וחוסר ביטחון בצדקת הדרך. אדם המתנצל על מי שהוא ועל ערכיו אינו מעורר כבוד או השראה, אלא רחמים וזלזול. שנית, והחשוב מכל – היא מתעלמת מהמציאות המשתנה לנגד עינינו. החברה הישראלית של היום אינה מחפשת זיופים או הצגות מנומסות. יש בה צימאון אדיר למים חיים ולשורשים. מתחת לפני השטח, ולעיתים גם מעליהם, פועם בעם ישראל צמא אדיר, עמוק וחסר תקדים לשורשים, למשמעות, ולזהות יהודית חיה ונושמת.
אנשים מכל קצווי הקשת שואלים היום שאלות קיומיות על שייכות, על ייעוד ועל הקשר שלהם לסיפור היהודי הגדול. מול צימאון כזה, גמגום והתנצלות הם עוול של ממש. כשאדם צמא למים חיים, הוא לא מחפש קנקן ריק ומקושט; הוא מחפש מעיין נובע, צלול ובטוח בעצמו.
המערכה האמיתית על דמותה של מדינת ישראל אינה מוכרעת רק בשדה הפוליטי
ב. קירוב מתוך קומה זקופה
כאן בדיוק נכנס לתמונה הקורס הייחודי של תנועת 'ראש יהודי'. הקורס, שעוסק במהותו בעבודת הקירוב ובחיבור לבבות בלב החברה הישראלית, מציב תפיסה הפוכה לחלוטין לתרבות ההתנצלות. ההבנה הבסיסית שעליה מושתת הקורס היא שקירוב אמיתי אינו מתחיל בטכניקות שכנוע מלאכותיות או בוויתור על עקרונות, אלא בבניית קומה יציבה של אומץ וביטחון בזהות היהודית.
המשתתפים בקורס עוברים תהליך עומק המעניק להם שני כלים מרכזיים המשלימים זה את זה.
הנדבך הראשון: הקורס מלמד כיצד לעמוד זקוף מול רוחות הזמן, להכיר בעושר ובאינסופיות של התורה, ולהבין שהיהדות אינה "בעיה" שצריך לתרץ, אלא מתנה אדירה שנתנה לעם ישראל, והוא כולו זקוק לה.
הביטחון הזה אינו נובע מתחושת פטרונות, אלא מאהבה עמוקה ומהכרת ערך עצמי. כאשר אדם בטוח בזהותו, הוא לא נבהל משאלות קשות ואין לו צורך להסתיר את אמונתו.
הנדבך השני: אמנות ההנגשה. עמידה איתנה על הזהות היהודית אינה סותרת מאור פנים, הקשבה עמוקה ואהבת ישראל ללא תנאי. להפך – דווקא מתוך ביטחון עצמי מתפנה הלב להקשיב באמת לאדם שממול, ללא מגננות וללא שיפוטיות. בקורס לומדים כיצד לתרגם את מושגי העומק של היהדות לשפה בהירה, רלוונטית ונוגעת ללב, כזו שמדברת אל האדם הישראלי בגובה העיניים ומאפשרת לו לגלות את האוצר ששייך גם לו.
כשאדם צמא למים חיים, הוא לא מחפש קנקן ריק ומקושט; הוא מחפש מעיין נובע, צלול ובטוח בעצמו
ג. הכדור עובר לידיים שלנו
השילוב הזה, בין עמוד שדרה ערכי ומוצק לבין לב פתוח ואוהב, הוא המפתח לחולל שינוי אמיתי. הקורס של 'ראש יהודי' מצמיח מנהיגי רוח וקהילה המוכנים לצאת מאזור הנוחות, לפגוש את עם ישראל בנקודות החיכוך והכיסופים, ולהציע לו יהדות מלאה, שמחה ומאירה.
אחרי כל מערכת בחירות, הכדור חוזר לידיים שלנו. לא הפוליטיקאים יקבעו אם הרוח היהודית תתעצם או תיסוג, אלא אנחנו – בשכונות, בערים, במקומות העבודה ובמפגשים האנושיים היומיומיים. זה הזמן להניח בצד את ההתנצלויות הישנות, לאמץ גישה אמיצה ומחברת, ולסלול יחד דרך רחבה עבור אלפי הלבבות, המצפים לשיח שידליק עבורם את האור.

כשעבר צבאי מתחפש לסמכות מוסרית, הוא הופך לנשק פוליטי
שמי ישראל ישראלי, סמל ראשון בחטיבת גולני.
התרגלנו כבר מזמן לביטויים אנטי-ממלכתיים, אבל מסמך עם קלאס כזה עוד לא ראינו: מרחף קלות מלמעלה, רומז בקריצה, עטוף בניטרליות-לכאורה וזורה חול בעיניים.

א. החטיבה של כל עם ישראל, אתם זוכרים?
האמת היא שלא ביקשתי את רשותו של ה'עם', אבל אני משוכנע שדבריי משקפים דעת רבים בעם. גם אם הדרגה שלי היא רק סמ"ר.
אני באמת מעריך אתכם, גדלתי על חלק ממורשת הקרב שלכם, ואתם ראויים להערכה על מה שעשיתם במדים. רק חבל מאוד שזה לא הדדי.
קראתי את המכתב שלכם ונדהמתי. מדובר בניסיון שקוף ומביך לקדם מהלך פוליטי במסווה של מורשת צבאית. הכל אצלכם כמו מעורפל, מרומז, ערטילאי ולא מובהק - אבל אנחנו לא בשנות החמישים. אנחנו מבינים היטב למה אתם רומזים.
הרי בטח לא כיוונתם להקמת ממשלה לאומית בראשות המפלגה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר בבחירות. גם אם לא כולכם אנשי שמאל מובהקים, לא תעזו לומר דבר כזה מחשש שתחטפו אש ארטילרית ממוקדי עיצוב התודעה ומהאליטות. כידוע, תעוזה בשדה הקרב לא בהכרח מעידה על אומץ לב ויושרה אזרחית.
עבר צבאי אינו מקנה בעלות על המדינה
ב. אתם לא גולני
נתחיל מהדבר הבסיסי ביותר: אתם לא גולני. בדיוק כפי שגם אני כאיש פרטי איני גולני.
אתם אנשים ששירתו בעבר בגולני וחולקים כעת דעות פוליטיות משותפות. יכולתם באותה מידה לחתום בשם "בעלי הולכי על ארבע" או "מנויי קאנטרי קלאב פתח תקווה", או כל שם משותף אחר; אבל בחרתם לחתום דווקא כ"ותיקי גולני" - כאילו יש קשר בין תמיכתכם הפוליטית לבין שירותכם הצבאי בעבר.
גולני אינה רכוש פרטי שלכם. לא קיבלתם בעלות על החטיבה. שוב, זה לא שבאמת הצהרתם על כך במפורש; זה הקטע בטקסט שהפצתם - להגיד ולא להגיד - כדי להרחיק עדות ולהימנע ממתן תשובות. פשוט צירפתם את הסמל, וזהו.
החטיבה לא שייכת ללוחמים המשרתים בה היום, לא לאלה ששירתו בה בעבר, ואפילו לא למשפחות השכולות היקרות. החטיבה שייכת לעם ישראל כולו. מכוחו שירתתם ורק אותו שירתתם - לא הוא אתכם.
וכמובן, אם היינו עושים את מה שלא ראוי ולא נכון לעשות - כלומר, בודקים מה באמת דעתם של המשרתים בחטיבה - אני משוכנע שהיינו מוציאים תחת ידינו מכתב אחר לגמרי. כזה שהיה פותח במילים הישירות והחד-משמעיות: "גדי, שלא תעז!"
ג. מבינים את הרמיזות
אתם מקפידים על ניסוחים מתוחכמים. לא אומרים הכל במפורש, משאירים מקום לפרשנות, משלבים פסוק מהמקורות ומצפים שהקורא יסיק לבד את המסקנות הרצויות לכם.
איזו אחוות לוחמים מרשימה, בלי להגיד כלום, רק לציין שנדרשת "הכרעה קשה". וואו. מעניין מאד למה רציתם לרמוז.
אז הבנו.
הניסיון לרמוז על הקמת ממשלה עם מפלגות ערביות - אלו שלא גינו את חמאס אפילו לאחר הטבח בשמחת תורה - לא נעלם מעינינו. תמיד תוכלו להיתמם ולומר: "מה פתאום, איפה זה כתוב במסמך?". ברור, זו השיטה.
פסוקי המקורות אינם אבקת קסמים שאפשר לפזר על מהלך פוליטי כדי להעניק לו ניחוח של מסורת ואחריות לאומית שתקרוץ לגולנצ'יק הממוצע. אי אפשר לקחת פסוק, לעטוף בו רמיזה פוליטית שקופה, ולצפות שנקנה את האריזה הזו.
ד. ניכוס ציני
במכתב שלכם יש מידה לא מבוטלת של יהירות.
יהירה היא המחשבה שעצם העובדה ששירתם בתפקידים בכירים מעניקה לכם סמכות מוסרית עודפת על פני אזרחים אחרים; ויהירות היא להניח שהציבור לא יבחין בניסיון להשתמש ביוקרה הצבאית לקידום אג'נדה פוליטית.
אז הנה תזכורת קטנה: באזרחות, הדרגה הגבוהה ביותר היא 'אזרח'.
לא אלוף במילואים, לא מח"ט לשעבר ולא חבר בפורום ותיקים. אזרח.
לכולנו קול אחד בקלפי, ולכולנו זכות שווה להביע עמדה. לאף אחד מאיתנו אין זכות לגייס את גולני לטובת המחנה הפוליטי שלו.
ה. זיהום המורשת
גולני היא סמל לאחוות לוחמים. מקום שבו בעלי דעות שונות ולוחמים מרקע שונה נלחמים כתף אל כתף. אחים לנשק של ממש, עוד הרבה לפני שטימאו את המושג, ולפני שאייזנקוט לבש את החולצה של הארגון הזה.
אתם מכניסים פוליטיקה לתוך מרחב שאמור להיות סטרילי. אתם משתמשים בסמל החטיבה ובמורשת של דורות לוחמים כדי להעניק לגיטימציה לצעד פוליטי.זה לא רק חוסר טעם טוב, זה חילול של המורשת החטיבתית והצה"לית, ומעשה בלתי-ממלכתי בעליל.
צה"ל אינו מטה בחירות וגולני אינה מפלגה. רוצים לתמוך בפוליטיקאים? בבקשה. חתמו בשמכם הפרטי, צאו להפגנות, כתבו מאמרים ואפילו הקימו מפלגה משלכם. אבל אל תשתמשו בסמל לאומי כדי לקדם עמדה פרטית הנתונה למחלוקת. גם לא ברמיזה.
באזרחות, הדרגה הגבוהה ביותר היא 'אזרח'
ו. עבר צבאי אינו מקנה בעלות על המדינה
אני מכבד את שירותכם הצבאי, אבל אינכם טובים יותר או פחות מאף אזרח אחר במדינה.
בוודאי שלא חייבים לאמץ את ההעדפות הפוליטיות שלכם כדי להיחשב גולנצ'יקים ראויים.
עשיתם מעשה שלא ייעשה, ובבחירתכם להשתמש בסמל היקר לכולנו להעברת מסר פוליטי, פגעתם בכל מי שחושב אחרת מכם ושירת בגולני, ביניהם גם משפחות שכולות החרדות לקראת הבאות ושאינן יכולות אפילו לדמיין שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות, שלא מצליחות לגנות את מי שאחראים על לכתם בטרם עת של ילדיהם.
על החתום: ישראל ישראלי, סמל ראשון, חטיבת גולני.
הערה קטנה לסיום:
ואחרי שכל זה נאמר, יש עוד עניין אחד שאי אפשר להתעלם ממנו: לא ראוי שמכתב שיוצא בשם "ותיקי גולני" יהיה עם שגיאות כתיב.
עם כל הכבוד, הצנחנים עוד יסתלבטו עלינו. קצת כבוד לחטיבה, חברים. פדיחה.

מי שבורח מביתו לא תמיד מוצא בית חדש — לעיתים הוא פשוט נשאר בלי בית
1️⃣ "איך הוליכו אותנו שולל?"
בימים האחרונים נשמעים קולות של תדהמה ושבר בקרב אנשי ימין מסוימים, שהפגינו נגד ממשלת הימין, ונתנו את אמונם המלא בגוש החרם המכונה 'גוש השינוי'.
הם מביטים בעיניים כלות בעוד בנט, ליברמן ואיזנקוט מנהלים משא ומתן פוליטי שקט עם המפלגות החרדיות, ושואלים בכאב: "איך הם עושים לנו את זה? הרי סמכנו עליהם, האמנו שמדובר במאבק טהור על עתיד המדינה, ופתאום מתברר שכולם משחקים את אותו משחק פוליטי ציני".
אלא שהשאלה האמיתית איננה מדוע פוליטיקאים מרכיבים קואליציות מתוך אינטרסים, אלא: מהי נקודת העיוורון שגרמה לאנשים מוכשרים וערכיים ללכת שולל, ולהיות מופתעים לנוכח מפגש בסיסי כל כך עם המציאות?
התשובה טמונה בתהליך עמוק וכואב שעבר על חלקים בחברה הישראלית: אובדן קבוצת ההשתייכות, ותקיפת המרקם הסוציולוגי באמצעות אידיאולוגיה.
הרבה יותר קל לאהוב 'אחר' אידיאי, אוטופי, שכולו פרי הדמיון
2️⃣ הקהילה כמערכת הגנה
אדם אינו חי בחלל ריק, ודעותיו אינן מתגבשות רק באמצעות ספרים, מאמרים או דיונים אקדמיים.
העוגן, שמעצב את שיקול הדעת שלנו ושומר עלינו מפני ניתוק מהמציאות, הוא קבוצת ההשתייכות – המשפחה, הקהילה, המגזר והעם.
קבוצת ההשתייכות היא מערכת אקולוגית שמעניקה לאדם זהות, גבולות והגנה.
היא מזכירה לו שהמציאות מורכבת ממכלול שלם של ערכים, צרכים ופשרות. המציאות היא יותר מססמה חד מימדית.
3️⃣ מניכור הורי לניכור מגזרי
כדי להמחיש כיצד התפרקה מערכת ההגנה הזו, נציג תופעה כואבת מתחום רווחת המשפחה: ניכור הורי.
תופעה זו מאופיינת בפעלנות יזומה של הסתה ושיסוי ילד על ידי הורה אחד נגד ההורה האחר. ההורה המסית מדבר סרה על ההורה האחר ומלבה את זעמו של הילד, עד שזה מסרב לקשר עם אותו הורה וממדר אותו.
באותו אופן בדיוק פועל מנגנון של ניכור מגזרי.
במשך שנים מפעיל השמאל הישראלי מכבש של 'שיימינג' ודה-לגיטימציה כלפי קבוצות ההשתייכות המסורתיות והלאומיות.
זה לא ויכוח אידיאולוגי ענייני, אלא מתקפה ישירה על הזהות ועל המבנה החברתי של מגזרים אלה.
תחת המתקפה הזו, אנשים שמסרו את נפשם בצבא, בנו קהילות של חסד וחיו כשמוסר וערכים הם נר לרגליהם, החלו להרגיש אשמים ומותקפים רק בשל הכיפה שעל ראשם או בגלל השתייכותם למחנה הימין.
מתוך רצון אנושי למצוא חן, לזכות בלגיטימציה ולהשיל את נקיפות המצפון, הם פיתחו ניכור כלפי ביתם שלהם, וחלקם אף הצטרפו להתקפות נגדו.
כך, בין היתר, נולדו הגדרות מתנצלות כמו "ימין ערכי", "דתיים נאורים" או "חרדים מודרניים וערכיים" – תוויות שכל תכליתן לומר: אנחנו לא כמו הקבוצה החשוכה שממנה באנו, אנחנו בצד הטוב.
4️⃣ מלכודת 'האחר הוא אני'
המנגנון הזה נשען על שיטת פירוק מתוחכמת: לוקחים חיסרון כלשהו שקיים בתוך הבית, מעצימים אותו, הופכים אותו לחזות הכול, ומשכנעים את האדם לנטוש את קבוצת ההשתייכות שלו לטובת ערך אחד מוחלט בהובלת קמפיין פוליטי רגעי.
החיסרון-לכאורה הופך לתירוץ לשרוף את המועדון.
אלא שדפוס הבריחה הזה יושב על אשליה עמוקה שמכונה 'האחר הוא אני'.
לאהוב את המשפחה שלך, את הקהילה שלך ואת העם שלך זו משימה תובענית. היא דורשת בגרות נפשית, סבלנות ויכולת להכיל פגמים, חולשות ואי-שלמות אנושית.
לעומת זאת, הרבה יותר קל לאהוב 'אחר' אידיאי, אוטופי, שכולו פרי הדמיון. ה'אחר' – בין אם הוא מחנה פוליטי חדש או אידיאולוגיה אוניברסלית טהורה – אינו דורש מצידנו תשומות והתמודדות עם קשיי היומיום, משום שהוא רעיון פילוסופי ומופשט. רעיון שצופן בחובו הבטחת השתייכות למחנה, שעד עכשיו לא כלל אותנו.
אנו רואים בדיוק את אותה נקודת עיוורון מעבר לים: פרוגרסיבים, ובהם גם יהודים ליברלים החשים אשמה עתיקת-יומין על זהותם, מצביעים למועמדים מוסלמים קיצוניים רק כדי לחוש נקיים-מוסרית ונאהבים על ידי ה'אחר'. הם בטוחים שהצבעתם תקדם עולם ערכי ומוסרי יותר, מקווים להתחבב באמצעותה על מתנגדי היהדות והציונות, ואינם מבינים שהם כורתים את הענף הקיומי שעליו הם יושבים: הם מחליפים סולידריות קהילתית ממשית בפנטזיה אוטופית שאין לה אחיזה במציאות.
5️⃣ להישאר בלי בית
כאן בדיוק מתרחש השבר שאנו עדים לו כיום בישראל. אותם אנשים, שנטשו את קבוצת ההשתייכות הימנית או הדתית שלהם כי אמרו להם שהימין "מושחת", או "אדיש לחטופים ולמילואימניקים הקורסים", עברו למחנה החדש מתוך אמונה שהגיעו למקום נאור ומוסרי יותר. אבל המציאות אינה מתנהלת לפי קמפיינים.
לפתע הם מגלים שגם בשמאל ובמרכז יש שחיתות, שגם שם מנהלים דילים פוליטיים קרים עם החרדים, ולהבדיל - עם הערבים; ושגם מנהיגי 'גוש השינוי' פועלים מתוך אינטרסים כוחניים. האידיאולוגיה שפירקה להם את הבית הקודם לא העניקה להם חלופה טובה יותר – היא רק השאירה אותם בלי בית.
קבוצת ההשתייכות היא מערכת אקולוגית שמעניקה לאדם זהות, גבולות והגנה
6️⃣ השיבה אל המציאות
התפכחות אמיתית מתחילה בהבנה שהמציאות לעולם לא מצטמצמת לכדי ערך המנותק מעולם הרעיונות: היא מארג שלם של חיים. קבוצת ההשתייכות שלנו אינה מושלמת, כשם שאף משפחה איננה מושלמת, אך היא העוגן ששומר עלינו מתעייה אחר אשליות.
תיקון אמיתי לא יעשה על ידי בריחה לקבוצות אוטופיות או התנכרות לבית מתוך רצון למצוא חן, אלא מתוך נאמנות עמוקה לשורשים, למסורת, לקהילה ולעם שלנו – על כל מעלותיו ועם כל חסרונותיו.
קבוצת ההשתייכות יכולה לתקן את עצמה ולהוות עוגן מוסרי אמיתי, תחת הניכור המגזרי והניסיון לבנות מגדלים פורחים באוויר, בניתוק מקרקע המציאות.

כשפוליטיקה מתרוקנת מזהות, היא נופלת בידי מי שבא להחריב את הבית
א. משבר
כרגע, הזרוע הכנסתית של חמאס תכריע את זהות יו"ר כנסת ישראל, בניגוד לרצון הרוב היהודי-ציוני.
תקראו את זה שוב.
ושוב.
ושוב.
רגע לפני שמדפדפים הלאה לעוד כותרת, צריך לעצור ולשאול: איך אירוע מופקר כזה עובר בגרון של פוליטיקאים שקוראים לעצמם ציונים?
איך מי שיושבים בבית המחוקקים של מדינת העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות מסוגלים להפקיד את המפתח לסדר היום של הבית הזה בידי שלוחיהם של חמאס מבקשי נפשנו — ועוד לראות בזה תרגיל פרלמנטרי מבריק?
אי אפשר להחזיק מדינה יהודית עם כלי עבודה מרקסיסטיים
ב. פרדיגמת המרקסיזם
חלק מהתשובה לא נמצא במסדרונות הכנסת ולא בחדרי הסיעות.
כדי להבין את השורש, צריך לזקק את הנקודה שבה אנחנו עומדים — ממש על התפר החשוף שבין שתי צורות חשיבה הופכיות: היהדות מול המרקסיזם.
המרקסיזם מסתכל על המציאות האנושית ורואה בה דבר אחד בלבד: מאבק בין מעמדות.
פעם קראו לזה פרולטריון מול בורגנות, עניים מול עשירים. היום המרקסיזם החליף בגדים ואימץ שפה חדשה, אבל המנוע נשאר זהה: גברים מול נשים, מזרחים מול אשכנזים, פריפריה מול מרכז, מחנה פוליטי אחד מול מחנה פוליטי יריב, ערבים מול יהודים — במלחמה על משאבים.
מהו בעצם ׳מעמד׳? מעמד הוא קטגוריה שטוחה, צינית ודו-ממדית. הוא לוקח את האדם, על כל עושר נפשו ועולמו, ומצמצם אותו לתגית אחת בלבד. ביקום המרקסיסטי כל המעמדות מתגוששים ביניהם במשחק סכום-אפס על אותו משאב חומרי ומצומצם: כסף, כוח וכבוד.
אין טוב ורע, אין אמת ושקר, אין ייעוד — יש רק מדכא ומדוכא, שולט ונשלט.
ג. זהות, חזון, ויהדות
היהדות, לעומת זאת, מתבוננת בעולם ורואה בו מפגש — ולעיתים התנגשות — בין זהויות.
זהות איננה תגית שטוחה. יש לה עומק כמו גיאולוגי. היא בנויה משכבות על גבי שכבות של רעיונות, תרבות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מסורות עתיקות, מורשת וחזון.
ההבדל הזה ניכר אפילו בשפה עצמה: תודעת המעמד מדברת על "נשים" כקבוצת לחץ במאבק כוחות.
תודעת הזהות מדברת על נשיות כאיכות בעלת ערך.
תודעת המעמד מדברת על "מזרחים" כקטגוריה סוציו-אקונומית מקופחת.
תודעת הזהות מדברת על מזרחיות כעולם עשיר של מסורות וחכמת חיים.
תודעת המעמד מדברת על "יהודים" כאוסף של פרטים בעלי אינטרס חומרי משותף.
תודעת הזהות מדברת על יהדות כמורשת, ברית שייכות, ייחוד, ייעוד ואמונה.
בתפיסת הזהויות היהודית, לא כל החיים הם מאבק על כסף, כוח וכבוד. אלו הם במקסימום הפיגומים — האמצעים החומריים שנועדו לאפשר לנו לממש בעולם הבדלי חזון שורשיים, עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.
כאן בדיוק טמונה הטרגדיה של הרגע הישראלי הנוכחי.
אפילו דוד בן-גוריון, מנהיג שצמח מתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית, תפס בשלב מסוים שלתנועה שלו נשקפת סכנה קיומית: אם היא תישאר שבויה בקופסה המרקסיסטית, לא תקום כאן מדינה לעם היהודי. אי אפשר לכונן ריבונות היסטורית מתוך מנטליות של ועד עובדים מטריאלי. לכן הוא טבע את המטבע ופרסם את קובץ מאמריו המכונן "ממעמד לעם". במילים שלנו, בן-גוריון דרש מתנועת העבודה לבצע המרת פרדיגמה: ממעמד — לזהות. להפסיק לראות ביהודי פועל שנאבק על נתח גדול יותר מהעוגה, ולהתחיל לראות בו בן לעם עתיק שחוזר לממש את זהותו ואת ייעודו ההיסטורי.
אי אפשר לכונן ריבונות היסטורית מתוך מנטליות של ועד עובדים מטריאלי
ד. לאן פנינו
זו לא עת לטשטוש. מה שמתרחש היום לנגד עינינו בכנסת ישראל הוא תמונת המראה ההפוכה והמבהילה של המהלך ההוא: נסיגה מעם — בחזרה למעמד.
כאשר מרוקנים את הפוליטיקה הישראלית מתוכן של זהות, מורשת וחזון יהודי, היא קורסת מעצמה בחזרה אל המטריצה המרקסיסטית השטוחה.
המחנות הפוליטיים מפסיקים להיות נושאי דגל של תפיסות עולם, והופכים ל׳מעמדות׳ ציניים הנלחמים מלחמת חורמה על משאב אחד ויחיד: כוח שלטוני גולמי.
וכשהכוח הוא האליל היחיד, מתרחש עיוורון צבעים מוסרי ולאומי.
בלוח ההצבעות האלקטרוני של תודעת המעמד, לכל אצבע יש בדיוק אותו משקל מספרי. אצבע של לוחם ציוני גיבור ואצבע של תומך טרור השולל את עצם קיומה של מדינת ישראל נספרות בדיוק אותו הדבר בדרך אל ה-61 הנכסף. הרי אם כל הפוליטיקה היא רק קטטה על כוח, כבוד וכיסאות, ואם המטרה העליונה היא להכניע את ה׳מעמד׳ היריב ולתפוס את פטיש היו"ר — למה לא להישען על הזרוע הכנסתית של חמאס? בעולם שבו הזהות נמחקה, אין באמת אויב ואין אוהב. יש רק שותפים טקטיים לחלוקת השלל.
האירוע היום בכנסת איננו תקלה טקטית וגם לא רק שערורייה חולפת; הוא נורת אזהרה שמהבהבת מול הפנים של כולנו.
אי אפשר להחזיק מדינה יהודית עם כלי עבודה מרקסיסטיים.
מי שמוותר על קומת הזהות והופך את הריבונות שלנו לזירת התגוששות שטוחה על כוח, מגלה מהר מאוד שבמאבק על הבית — הוא עצמו פתח את הדלת למי שבא להחריב אותו.
לפני שעוסקים בתיקון, ראוי קודם שנפנים את הקלקול.