📚 חוברת סוללים דרך — גיליון 101
שער
101
הקדמה
מאמר ראשון

הדרך רצופת השושנים לתהום

✍ עזרא הימן

הסכנות הגדולות ביותר מגיעות לא בצעקה, אלא בלחישה נעימה של שיתוף ושוויון

א.

יום אחד, בקורס בנושא יישוב סכסוכים שהתקיים באחת האוניברסיטאות במרכז הארץ, הגיע מרצה אורח עם הצעה פשוטה לסיום הסכסוך במזרח התיכון. הוא הציע פשוט לשנות את הדגל וההמנון של מדינת ישראל, כדי שיכללו גם את הזהויות של המיעוטים.

שתי פעולות קטנות ופשוטות יכולות לדעתו לפתור סכסוך בן מעל מאה שנה.

בכיתה ישבו סטודנטים רבים, דתיים, חילוניים, ימין ושמאל. אף אחד לא קם לזעוק. לא ברור כמה הבינו את משמעות ההצעה.

אם ישאלו את כל עם ישראל במשאל עם אם הם תומכים בביטול מדינת הלאום של העם היהודי, אם הם תומכים בביטול הרעיון הציוני – ההצעה תיפול ברוב מכריע. לא יותר מכמה מנדטים בודדים יצביעו עבור ביטול שכזה.

אבל מה אם נשאל אם הם בעד חיים משותפים? חיים שוויוניים? בעד הכללת המיעוטים בסמלים הלאומיים?

ההצעה הזו תקבל כנראה הרבה יותר מנדטים. אולי אפילו כמספר המנדטים של קולות האופוזיציה.

אולם האין זה אותו הדבר? ומה זה אומר?

לא צריך אידיאולוגיה אנטי-ציונית כדי לפרק את מדינת הלאום היהודית

ב.

לאנשים קל יותר לזהות סיכונים כשהם מוטחים בפניהם במלוא עוצמתם. אולם הסוציולוגיה עובדת אחרת: התנגדות הצפויה לרעיונות מסוכנים – גורמת להם להתפרק להרבה גורמים, להתחפש, להפוך לתהליך הדרגתי מאוד שכל שלב בו עשוי להיראות בר-עיכול כשלעצמו.

החשבון יגיע רק בסוף, לעיתים בפתאומיות לא מובנת.

פירוק מוחלט של מדינת הלאום של העם היהודי הוא וירוס שאכן קיים בתוך המערכת של החברה הישראלית כיום. הוא פועל ואוכל אותה מבפנים.

הוא לא זקוק להזדהות מלאה איתו. הוא מחפש את אזורי התורפה, את המקומות שבהם יש תסיסה, טינה, עייפות, טשטוש, וגורר חלקים מהחברה אל התהום.

ג.

המחאה נגד הרפורמה המשפטית לא הגדירה את עצמה כמחאה לפירוק מדינת הלאום היהודית. המוחים אחזו בדגלי ישראל, נופפו במגילת העצמאות, זיהו את עצמם כמי שנלחמים על מדינת לאום יהודית עם ערכים ליברליים.

ייתכן שגם פרויקט 'יאללה תקווה', המזוהה כל כך עם המחאה הזו, יאמץ את ההגדרה הזו בדיוק.

אך השיח החנפני עם נציג המועצה האסלאמית ביפו, אדם המעורב מאוד בכלי תקשורת המזוהה עם בל"ד, והכמיהה הזו לחיים משותפים, אין להם הסבר אחר מלבד גלישה אל התהום במגלשת שושנים מדומה.

אצל בל"ד, שלילת מדינת לאום יהודית היא מוחלטת והכי קיצונית שיש. אצלם זה בהחלט שחור לבן.

אבל זה לא מונע מהם לזרום עם השיח של 'חיים משותפים', כדי להזין עוד סם טשטוש לציבור הליברלי בישראל.

כך אנשי בל"ד גוררים את מחאת קפלן למחוזות של אנטי-ציונות וביטול מדינת הלאום היהודית.

חברי האופוזיציה נגררים אחריה ל'חיים משותפים'.

ד.

לא צריך אידיאולוגיה אנטי-ציונית כדי לפרק את מדינת הלאום היהודית.

מספיק להיות אדם מטושטש, שמוכן להניח את כף רגלו על מגלשת השושנים.

כל השאר יקרה מעצמו.

אז אף על פי שבאופן תיאורטי הציונות בעם ישראל היא מאוד איתנה, ולא רק בימין, באופן מעשי התפשט וירוס פירוק מדינת הלאום היהודית בחלקים רבים מהחברה, תחת כותרות יפות של 'חיים משותפים', 'חיים שוויוניים' ו'טוב משותף'.

מספיק להיות אדם מטושטש, שמוכן להניח את כף רגלו על מגלשת השושנים

ה.

הפלרטוט המתמשך הזה עם תמיכה מצד מפלגות החותרות במהותן תחת קיומנו כעם מעיד כמה נאכלה מבפנים תפיסת זהות ציונית מסוימת שהייתה נחלת החברה הישראלית משך שנים רבות, וכמה נצרכת תודעה מפותחת יותר שתצמח תחתיה.

מאמר שני

"היכון היכון"

✍ אודי בן חמו

כל אזרח שסבור שהוא בוחר חופשי — כדאי שישאל את עצמו מי באמת מחזיק בשלט הרחוק של מוחו

א.

ברוכים הבאים לתיאטרון הפוליטיקה הישראלי. זו הולכת להיות ההצגה הכי טובה בעיר.

ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק מאוד.

שוק ותדהמה: ציבור גדול של "ימין רך" לא מאמין שזה קורה לו: כיצד ייתכן, שמפלגות "גוש החרם" מתכוונות למכור את הבטחותיהן ולוותר לחלוטין על חוק הגיוס, תמורת תמיכת החרדים בממשלת שמאל? וגרוע מזה - להישען על מפלגות ערביות שאינן מגנות את ארגון החמאס?

בעבר - וייתכן שעדיין - "היכון היכון" היה קוד ההקפצה המוכּר במארבים. מי ששמע את מילת הקוד ברשת הקשר נדרך מיד: הנשק הורם בין כוונות, חיפוש המטרה החל, הנשימה נעצרה, וכל החושים התרכזו בנקודה אחת.

לא מהרהרים, פשוט נדרכים כדי למצות את ההזדמנות עד תום.

כך בדיוק פועלת הפוליטיקה הישראלית: הציבור אינו שקוע בתרדמה, הוא יושב במארב. מארב תמידי מבלי להיות מודע לכך כלל. כל מחנה ממתין בשוחה הרעיונית שלו, דורך את הנשק ועוצר את הנשימה, מחכה לאות הזינוק; אותה מילת קוד תודעתית, שתפעיל את המנגנון הפנימי ותגרום לקפיצה מהשיחים כדי לממש משימה דמיונית.

המארב הזה הוא הזהות עצמה. התבוננות ברגעי הזינוק הללו חושפת ללא מסכות את המנוע האמיתי: הליבה הפסיכולוגית, החברתית והפוליטית שמניעה כל חלק בחברה הישראלית - בהכללה גסה כמובן.

חירות תודעתית נמדדת בתשובה לשאלה פשוטה: מי מחזיק בשלט הרחוק של המוח שלך

ב.

הציונות הדתית: טהרה אידיאולוגית ואחדות

בין שיגעון גדלות לרגשי נחיתות: אצל חלק מהסרוגים, קוד ההקפצה המרכזי הוא "טהרה אידיאולוגית". משפט הקסם שמזניק אותם מהמארב הוא ההבטחה ל"פוליטיקה נקייה". כזו שאינה מוכתמת בפשרות ובשיקולים מפלגתיים קטנים. הצדיקים הטהורים הרי אינם קובלים על דבר - אלא אם יש בקובלנה זו כדי לנקות את נוצות הטווס המרשימות שלהם. ואז? מצווה גדולה היא להלין; קְבול על החרדים, למשל, ותקבל שכר.

אבל מאחורי הטהרנות האידיאולוגית והאוטופיה הבלתי-ממומשת (ככל אוטופיה), מסתתרת מלכודת תודעתית: ישנם ציניקנים הפורטים בדיוק על המיתר המתיימר ל"עשיית פוליטיקה בלי להתלכלך בפוליטיקה". יוצא, שמכירת אשליות הזויה חוסמת את המוחות, וגורמת נזק בשם הטהרנות.

בקרב חלקים אחרים במגזר קוד ההקפצה נשאר פשוט: "אחדות". מספיק שנציג האליטה ישמיע משפט עמום על "ממשלת הסכמה", כדי שקבוצות שונות במגזר ימהרו לכתוב פוסטים נרגשים על "גודל השעה", "מניעת מלחמת אחים" ושאר סיסמאות. הם יימנעו מלהיאבק על עמדותיהם, ובלבד שיספקו להם את מעמד המתווך הלאומי והמקף המחבר.

המבוכה מתעצמת לנוכח המציאות: השמאל שזעק חמס על "הסחטנות החרדית", מציג כעת נכונות מדהימה למכור את כל הבטחותיו לבוחר ולוותר על חוק הגיוס כליל - רק תמורת תמיכת החרדים בממשלתו. אותו שמאל אינו מהסס גם לחזר אחר מפלגות תומכות טרור, ולהכשיר אותן כשותפות לגיטימיות. כך יוצא, שבגלל קוד ההפעלה יש מי שבעיניים עצומות מרוב רוממות רוח סולל את הדרך לתהום.

ג.

הציבור החרדי: לא מארב, אלא גיוס חירום בהקפצה

הציבור החרדי, בניגוד לאחרים, בכלל לא טורח להיקלע למארב אידיאולוגי מורכב.

הוא לא מבזבז אנרגיה על ניסיונות לחנך אחרים או לכבוש את המרחב האזרחי. עמדת הזינוק שלו פשוטה, הישרדותית ויעילה. מספיק שמישהו בשיח הציבורי יזרוק אמירה בעד לימוד התורה - או לחלופין, יניף איום תקציבי על לומדיה - כדי שכל המנגנון יקפוץ כאיש אחד. ככה פועל ציבור החש פגיעה פוטנציאלית בציפור נפשו.

יש כאן מנגנון הפעלה פשוט ומדויק: להבטיח את המשכיות עולם התורה. לא פחות, וכנראה גם לא יותר. ימים יגידו אם החרדים יבחרו בתמיכה קצרת טווח בממשלת גוש החרם, או בהמשך שילוב ידיים עם המחנה הלאומי - השותף הטבעי בשמירת זהותה היהודית של המדינה.

ד.

השמאל: מארב הנימוסים, המעידות ובית המשפט ללגיטימציה

המארב בצד השמאלי של המפה הוא מתוחכם, קר ומחושב בהרבה. המניע העמוק אינו חיפוש הסכמות ואף לא שימור השבט, אלא שליטה וכוח דרך ניכוס הסמכות המוסרית. השמאל יושב במארב בשקט, בעיניים סורקות, וממתין למעידות. הוא לא מחפש שיח פתוח - הוא מחכה לטעות.

איך זה נראה בפועל?

פוליטיקאי מהימין מנסח אמירה לא מוצלחת, חרדי מועד מילולית, אולי נרשמת חריגה מאיזה פרוטוקול נימוסים לא כתוב - והזינוק הוא מיידי. הכותרות מהדהדות, הרשתות סוערות, המפגינים מציפים את הרחוב, והשמאל עט על כס השיפוט הטבעי שלו כ"בית המשפט של הלגיטימציה הציבורית".

השמאל לא נלחם על השלטון בקלפי בלבד; הוא נלחם על הזכות לקבוע מי "נאור" ומי "חשוך", מי ראוי לשבת סביב המדורה ומי ייזרק אל מחוץ לגדר.

כשזהו המנגנון, קשה לצפות לקווים אדומים - "אלוקים לשלטון בחרתנו". נקודה.

מנגנון הפעלה אוטומטי לא מעודד ערכים גבוהים ומוסר - הוא פשוט הופך אותך למטרה קלה במארב של אחרים

ה.

לאחר הבחירות: חירות או עבדות

האם יש בכוחו של הימין להפעיל קוד כלשהו, כדי לגרום לחלקים בשמאל לשנות במעט את תפיסתם?

מה פשר הקלות הזו, שמאפשרת מהלך הפוך של תזוזה מימין לשמאל - סליחה, ל"מרכז"?

חירות תודעתית נמדדת בתשובה לשאלה פשוטה: מי מחזיק בשלט הרחוק של המוח שלך.

כל עוד תמשיך לקפוץ מהשוחה בכל פעם שאסטרטג פוליטי משמיע את מילת הקוד המגזרית שלך - אינך אזרח חופשי. אתה פשוט מופעל.

וכשהמסך יורד, נחשפת האמת לעיני האזרח החופשי: מנגנון הפעלה אוטומטי לא מעודד ערכים גבוהים ומוסר - הוא פשוט הופך אותך למטרה קלה במארב של אחרים.

נקודה למחשבה לכל אלו שהלכו לישון עם חזון על "פוליטיקה נקיה" ו"אחדות יהודית", וקמו בבוקר כשחקני חיזוק לממשלה פוטנציאלית שנשענת על גורמים עוינים ותומכי טרור.

מאמר שלישי

עשר הערות קצרות על סדר היום

✍ אודי בן חמו

כשהמסכות נופלות, מה שנחשף הוא לא רק בגידה פוליטית אלא התמוטטות של מצפן ערכי שלם

א. המנוף הפוליטי ושחיקת הקווים האדומים:

אנו מצויים בשפל חסר תקדים שבו רמטכ"ל לשעבר ושותפיו שוקלים להשתמש כמנוף ב-19 מנדטים של מפלגות שאינן מסוגלות לומר אמירה פשוטה: "חמאס ארגון טרור".

אופיו של המנוף הזה מעיד באופן ישיר על מי שבוחר להשתמש בו.

וכל אלו המשתמשים בכלי נשק או בשפה חלקלקה יובסו וייעלמו

ב. מוסר כפול:

גדי אייזנקוט אמר הערב בזלזול דוחה ומכוער מעל דוכן הכנסת ש ״בן גוריון לא הכיר את ח״כ אלמוג כהן כשדיבר על חברת מופת״.

מסתבר שחברת מופת ע״פ אייזנקוט ויועציו מאדירה תומכי חמאס ומדירה יהודים נאמנים.

"הגמל לא רואה את דבשתו".

ג. המינוי ליו"ר הכנסת והצורך בחשבון נפש:

מינויו הצפוי מחר של ח"כ מתן כהנא, אל"מ במיל' שנתפס במשך שנים כמודל לחיקוי במגזר הדתי-לאומי, לתפקיד יו"ר הכנסת בתמיכת 19 מנדטים של המפלגות הערביות, הוא חרפה המחייבת חשבון נפש חינוכי עמוק מצד בית גידולו. כך נראה ורטיגו מטורף.

ד. התנפצות הבטחות הבחירות: ההתנפצות הזו מדגישה את האוריינות הפוליטית הנמוכה של כל אלו שסייעו לפרק ממשלה בטהרנות בשם הדרישה לגיוס חרדים וכעת מוצאים את עצמם משתפי פעולה עם הגרועים שבאויבינו.

ה. הארת הקווים האדומים ומכירת החיסול הערכית:

בימים אלו נדרש להציף ולהאיר בבהירות את כל הקווים האדומים שנחצים, גם אם טרם נחתם דבר. צרבו בראשכם כיצד פועל השמאל ברמייה, בדורסנות, במחיקת כל ערך שעליו הטיף ועוד.

ו. בחינת המהות מעבר לדרגות ולסמלים:

אירועי השעה מסירים את המסכות ומחייבים אותנו להביט אל המהות בלבד, מבלי להסתנוור מדרגות צבאיות, תארים או סמלים חיצוניים. זכרו זאת לקראת הבאות.

ז. מניעת חורבן מצריכה מאמץ:

ממשלת מחנה לאומי גם אם היא מתקשה מאוד במימוש מדיניות, לפחות בולמת בעצם קיומה מדיניות הרסנית מסוכנת. ראו כמה נזק פוטנציאלי נמצא כעת על הפרק.

ח. תודעה מאוזנת:

הימים הללו מזכירים לנו את הצורך בתודעה מאוזנת, בריאליזם מפוקח, במהי לאומיות ישראלית מקורית, מהי אחדות אמיתית, כיצד נכון להיאבק על ערכינו וכיצד יש להתחסן מפני גונבי דעת ומוליכי שולל , כל זה נצרך כיום כאוויר לנשימה.

ט. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול:

הדבר האחרון על פיו ראוי לבחון אנשי ציבור הוא ההצהרות שלהם. פועלם של אנשים צרוב במציאות, לא במילים ריקות.

אופיו של המנוף הזה מעיד באופן ישיר על מי שבוחר להשתמש בו

י. סיכום

הימים הללו מתישהו יעברו, לא משנה כמה זמן זה ייקח. המגמה ברורה גם אם כעת הכל מעורפל; עם ישראל המבקש את זהותו, המחובר לשורשיו, המסלק את אויביו והנלחם על חרותו ימשיך קדימה,

וכל אלו המשתמשים בכלי נשק או בשפה חלקלקה יובסו וייעלמו.

אנחנו מזכירים זאת בימים הנוראים:

"כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'."

מאמר רביעי

תודעה חלשה ו'וירוס' האקטיביזם

✍ עזרא הימן

בזמן שעם נלחם על קיומו, יש מי שעובד בשקט לשנות את זהותו מבפנים

א. הווירוס ומערכת החיסון

שינוי חברתי רדיקלי נעשה תמיד על ידי חיבור של שני מרכיבים. הוא מתחיל בתודעה מעורפלת אליה חודרים גופים אקטיביסטיים רדיקלים רבי אמצעים ומתוחכמים. כמו בגוף האדם, שמחלה מתפתחת בו מתוך חולשה במערכת החיסון, כך גם המנגנון החברתי.

למרות שמצבנו טוב יותר ממדינות לאום אחרות במערב, גם אנחנו חלק מהתודעה הפרוגרסיבית השלטת, מחלישה ואף הורגת את התודעה הלאומית בקרב העמים. תנועה המקדמת גבולות פתוחים, זכויות אדם אוניברסליות הגוברות על זכויות לאומיות, אובדן היכולת לזהות איומים קיומיים, משפטיזציה של סוכני שינוי גלובליסטים - כל אלה חלחלו גם אל קרבנו, ופגעו ביכולת לזהות את הגבול הברור בין זכויות אזרח לבין איום קיומי לאומי, ובין ערך ההומניטריות לאובדנות לאומית.

יש מקום להרחיב בזה. אבל לפעמים צריך להתמקד לא בחולשת מערכת החיסון, אלא בוירוסים.

זה משהו שעוסקים בו ביסודיות, בהתמדה, במקצועיות, וביותר מגרם של תחכום

ב. הווירוס שפעל בזמן שנלחמנו

פרופ' עירן הלפרין הוא חבר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא גם יו"ר מרכז 'אקורד' לחקר חברתי היושב באוניברסיטה. כמו תמיד בשמאל, ה'חקר' הוא רק הגוף. ה'נשמה' היא שינוי הסדר החברתי. הם פועלים שנים תחת מטריה של הערך 'חיים משותפים' (יהודים וערבים) בכל רבדי החיים. וכמו במיזמים אחרים הפועלים תחת שם הקוד המכובס 'חיים משותפים', בפועל זה דומה יותר למיזם לשינוי זהותה של החברה בישראל ממדינת לאום יהודית (עם זכויות אזרח לכל תושביה) למדינה רב-תרבותית ורב-לאומית.

הארגון פעל רבות במשרד החינוך בכלל, ובבתי ספר של החמ"ד בפרט. לפי מסמך פנימי של המשטרה שפורסם כעת, הם פועלים כבר שנים בתוך משטרת ישראל לשינוי תודעה בקרב מפקדיה ושוטריה (גם בארבע השנים האחרונות תחת ממשלת ימין!).

אחד מגולות הכותרת של כל הפעילות הזו הוא מיצוי אחוזי הצבעה בחברה הערבית ונרמול קואליציה משותפת עם המפלגות הערביות. לשם כך צריך לחולל שינוי בתודעה המייחסת להם תמיכה באויב, והם צריכים כלי תקשורת שיתגייסו למטרה.

עוד לפני פרוץ המלחמה הם דיברו על פוטנציאל ה-20 מנדטים בחברה הערבית ונלחמו נגד הניסיון לפסול חלק מהם בגין תמיכה בטרור. הם עבדו קשה, בנחישות וברגישות במהלך המלחמה, כדי להבטיח שטראומת ה-7.10 לא תפריע למטרה. הם הגיעו מוכנים לבחירות.

כדי לסגור את המעגל, לא תופתעו גם לגלות מי ערך את סקרי הבזק מיד אחרי הבחירות, שפורסמו בכלי תקשורת והצביעו על תמיכת רוב גדול של מצביעי האופוזיציה בממשלה עם המפלגות הערביות. נכון, מרכז 'אקורד'. הם גם הודו בהכוונת השאלה בצורה שתאפשר ניסוח מתן מקסימום תמיכה בממשלה כזו.

הספק מרשים. בזמן שחיינו את חיינו ולחמנו את מלחמותינו, וירוסים מהסוג הזה התלבשו על מערכת החיסון החלשה ממילא של התודעה הלאומית בחלקים נרחבים בחברה, ונרמלו את הדבר הכי לא נורמלי אחרי ה-7.10: לתת יד על ההגה למי ששולל את זכות קיומנו כעם ריבון בארצו.

כמו בגוף האדם, שמחלה מתפתחת בו מתוך חולשה במערכת החיסון, כך גם המנגנון החברתי

יו"ר מכון אקורד, פרופ' עירן הלפרין, בשיאה של המלחמה דואג לכך שלאחר הבחירות תוקם ברית פוליטית 'אדומה-ירוקה' בישראל.

ג. מי שאקטיבי ומי שתמים

איך ארגון קיצוני כזה מגיע ללב ליבו של החמ"ד?

איך ארגון כזה מגיע ללב ליבה של המשטרה תחת שר שעמדותיו נמצאות ממש בקצה השני של הסקאלה?

התשובה: הם יישמו שני דברים שהשמאל בעולם מתמחה בהם כבר עשרות שנים: א. איך חודרים למערכות ציבוריות ומשפיעים עליהן. ב. איך מלבישים מטרות רדיקליות בלבוש מוסרי סולידי ונינוח.

ההתמחות הכפולה הזו פוגשת ציבור ימני-דתי-לאומי, שעם כל מעלותיו, שני חסרונות טמונים בו: א. הוא לא רגיל להתנהל בדינמיקה ציבורית ותמרונים פוליטיים. ב. הוא בדרך כלל תמים.

כך מדינת כל אזרחיה ולאומיה הוכשרה מתחת לאפינו, בתוך בתי הספר שלנו, ובתוך המוח והלב של פוליטיקאים המנפנפים בדגל התורה ועבודה. ובזמן שאנשים עסקו באחדות וגיוס חרדים, הצד השני עסק בקדחתנות ביצירת 'הברית הישראלית' החדשה, הברית האדומה-ירוקה, שמאל פרוגרסיבי ואיסלאם. עכשיו מנסים לתפור את החליפות לחתונה.

זו לא בעיה שפותרים בהסתערות של פעילים ב'בין הזמנים' מהישיבה. זו לא בעיה שפותרים בהינף יד והחלטה. זה משהו שעוסקים בו ביסודיות, בהתמדה, במקצועיות, וביותר מגרם של תחכום. זה עלינו.

להרחבה, צפו בכתבה הבאה - לחצו כאן