א.

כשבני היה קטן, הוא מאוד אהב כבאים.

יום אחד כשהלכנו ברחוב הוא נעצר לפתע ואמר בהתרגשות: "אבא, תראה, הנה כבאית". בהתלהבות ובעיניים גדולות הוא הסתכל כיצד הכבאים יוצאים במהירות מרכב ההצלה. היו אלה כבאים אמיתיים, לא דמויות אנימציה מהמסך המרצד שאותו הוא רגיל לראות.

בזה התמקד הבן שלי. את האסון שהתרחש ממש לידינו הוא לא ראה – שריפה השתוללה בבניין שמולנו בדירה בקומה הגבוהה, ואישה מבוגרת נופפה לעזרה.

העברת הריבונות מהעם אל שופטי בג"ץ ו'שומרי הסף' היא ניסיון הפיכה שלטוני ללא טנקים ומבלי לירות כדור אחד בודד

ב.

בשנים האחרונות מתרחשת לנגד עינינו הפיכה שלטונית זוחלת. העברת הריבונות מהעם אל שופטי בג"ץ ו'שומרי הסף' היא ניסיון הפיכה שלטוני ללא טנקים ומבלי לירות כדור אחד בודד.

ובזמן הזה ישנם המבקשים את תמיכת הציבור ומציגים לראווה את הכבאית המפוארת, במקום לפרט כיצד יטפלו במוקד השריפה.

קחו למשל את נפתלי בנט. בעבר הוא התבטא כך:

"חבריי במחנה הימין, שיהיה לכם ברור: אם מערכת המשפט תצליח להפיל את נתניהו בגלל סיגרים וכתבות באתר וואלה, זו תהא מכה אנושה למחנה הלאומי כולו. מנהיג ימין שיבוא אחריו יהיה מסורס ומפוחד מהתקשורת וממערכת המשפט".

לאן נעלמה העמדה הנחושה הזו? תחליטו אתם. היום הוא פשוט מתעסק בכבאית הנוצצת.

ג.

לפני כ-4 שנים נעשה סוף סוף ניסיון לטפל במוקד השריפה, אולי בפעם הראשונה מאז המהפך ב-77'.

שר המשפטים יריב לוין הציג את 'רפורמת המשילות', הקרויה בפי ההמון 'הרפורמה המשפטית'. לתוכנית העבודה הסדורה הזאת ייחלו רבים וטובים, שוחרי דמוקרטיה ודורשי צדק.

השמאל, בתגובה, הוציא לפועל באופן מתוכנן להפליא תוכנית פעולה סדורה למאבק ברפורמה, אשר לימים התברר שהוכנה הרבה לפני פרסום הרפורמה. הארגון והתשתית הרי מוכנים כבר שנים, מאז המחאה החברתית ה'אותנטית' ב-2011.

ובתפריט: אנרכיה ברחובות, קריאה למרי אזרחי, מרד מיסים, וגם נשק יום הדין: סרבנות לשרת בצה"ל וניסיון לפירוק מערכות הביטחון. הכל הפך לגיטימי וכשר בשם המאבק ה'הרואי'.

מאז 77' השמאל מבין שבקלפי הוא לא מנצח, ולכן פנה להשתמש בכלים אחרים, מתוחכמים יותר – שליטה במוסדות עיצוב התודעה ובפקידוּת.

כך שתקה לחלוטין מערכת אכיפת החוק בימי הכאוס – היה תיאום מוחלט בין מחוללי האנרכיה לבין מי שאמור לטפל בהם.

ד.

את חיינו הלאומיים אפשר לחלק לשניים: עד גלי בהרב מיארה, ואחריה.

היועץ המשפטי לממשלה הפך במשך השנים לדמות הכי חזקה בישראל, ברצותו מאריך וברצותו מקצר – ממשלת ישראל היא כחומר ביד היועץ.

כאשר מינה אותה שר המשפטים גדעון סער לתפקיד, הוא אמר שהוא רוצה "ייעוץ משפטי מאפשר". לגיטימי כמובן, זה הרי בדיוק מה שאמור לעשות יועץ משפטי לממשלה.

וכך אכן היה בתקופת ממשלת בנט-לפיד. כל מהלך קיבל גיבוי מצד 'היועצת המאפשרת': העברת שטח ריבוני של ישראל למדינה עוינת ללא שום הצבעה במליאת הכנסת, מינוי רמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר רגע לפני בחירות – כאילו אין שום מניעה משפטית, והג'ינג'י לא רץ לעתור לבג"ץ.

ה.

בעיצומה של המלחמה בעקבות טבח שמיני עצרת המשיך השמאל במחאה האלימה. פצצות תאורה נורו לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה ו'טבעת אש' הוקמה סביב ביתו בירושלים. כמו כן היו הסתה ואלימות נגד שרי הממשלה ובני משפחותיהם.

ופרקליטות המדינה? נאלמה דום. לעומת זאת, במהלך החודש האחרון התקיימו דיונים בבג"ץ על מגוון נושאים חשובים שממשלת ישראל החליטה לבצע, אבל הייעוץ המשפטי לממשלה קבע שיש "מניעה משפטית" להחלטות אלה: מינוי ראש מוסד, סגירת תחנת גלי צה"ל, טיפול בחקירת הדלפת הסרטון משדה תימן, בחירת מבקר המדינה, שינוי חוק היסוד להרכב הוועדה למינוי שופטים ועוד.

כל מי שמתעלם ממוקד השריפה ומציג לראווה את הכבאית המרשימה, פשוט עושה שקר בנפשו ובנפש הציבור הרחב.

ו.

בשנה האחרונה מינה נתניהו את האלוף זיני לראשות השב"כ ואת האלוף רומן גופמן לראשות המוסד.

למינויים הללו יש חשיבות קריטית לביטחון המדינה ולחיזוק המשילות. ברי כי דמויות אלו יעירו את ראש הממשלה בלילה ולא יסתירו ממנו מידע בשעת חירום, כי הם מבינים היטב שהוא מייצג את הריבון – עם ישראל.

ז.

במהלך כהונת הממשלה הבאה צפויים להיבחר שמונה שופטים לבית המשפט העליון. שופטים שכאמור יש להם השפעה מכרעת על גובה הלהבות של מוקד השריפה.

מלבד זה, בכהונת הממשלה הבאה צפויים להתמנות יועץ משפטי חדש לממשלה ופרקליט מדינה. אלה הם למעשה המושכים בחוטים – 'שומרי הסף' המהווים את היד שמנענעת את העריסה. או את מוקד השריפה.

היועץ המשפטי לממשלה הפך במשך השנים לדמות הכי חזקה בישראל, ברצותו מאריך וברצותו מקצר – ממשלת ישראל היא כחומר ביד היועץ

ח.

ומדוע כל הפירוט הזה, אתם שואלים?

משום שממשלת בנט-לפיד שרדה אמנם שנה וחצי בלבד, אבל על הנזק שעשתה במינויים שילמנו מחיר יקר וכואב, שהתבטא בפגיעה הולכת ומחמירה בריבונות.

כדי לערוך שינוי וכדי לחיות בדמוקרטיה, אנו זקוקים לבעלי תפקידים המבינים את תפקידם ומכבדים את עם ישראל.

ולכן, כשילדינו הקטנים מתרכזים בכבאים היפים והאמיצים, עלינו להתמקד בבית שנשרף ובאישה המבוגרת שבתוכו.

זהו המבחן לאומץ, לגבורה ובעיקר ליושרה ולכֵּנות הנדרשים מאנשי הציבור המבקשים את תמיכתנו.

"וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, הַלְלוּיָהּ."

הבוקר רעייתי ואני פתחנו את היום בתפילה בקברי האבות במערת המכפלה.

חשבנו שלפני כל תפילה על שליחות — שלנו או של אחרים — כדאי להתחבר לשורשים. כך למדנו מיהושע בן נון וכלב בן יפונה.

בקברי האבות פתחנו בתפילה על עם ישראל, על כל ישראל וכל פרטיו הרבים. והתפללנו לנצחון עם ישראל במערכה.

הפרטי והכללי תמיד שזורים יחד בעם ישראל — קשר בל יינתק.

לאחר ההיטענות בענווה ומילוי המצברים בעוז במערת המכפלה, המשכתי להר הרצל, מקום שבו טמונים קדושים מצד קישורם אל הכלל בלבד.

שום חשבון פרטי.

הלכתי אל קברו של בני אהובי אורי מרדכי הי"ד לתפילה, התייחדות וחיבור עם מקום כללי וגדול, לסיפור פרטי וקטן.

שוב, כלל ופרט השזורים יחדיו.

בהר הרצל התייחדתי בתפילה חרישית מבחינה חיצונית וסוערת מבחינה פנימית עם ראשיתו של עמנו לבין אחד מגיבוריו — בני — שלחם למען האומה.

אויבנו יודעים רק להרוס. אבל לנו יש כוח גדול יותר: לשמוח, לחיות ולבנות

היה זה עבורי מסע שמספר את סיפורה של האומה כולה — משמיים הוחלט עבורנו שלא נהיה עוד אנשים פרטיים.

כשעמדתי ליד קברו של אורי הי״ד, בכאב ובגעגוע שאין להם קץ, דווקא שם, מול המצבה, לכאורה, מול מקום החידלון המצמרר, הרגשתי תחושת חיות וחיוניות עצומה.

התחזקה בי ההבנה הקשה להסבירה במילים. מהי עוצמתו של עם ישראל.

מהי המשמעות העמוקה של נצח ישראל. דווקא בבית העלמין.

כשתופסים את החיים כביטוי פרטי בלבד של מנת חיים אישית וקטנה — כשהם חדלים להופיע, משתלטת תחושת אפסיות וחידלון.

אך כשחיים חיים מלאים וכלליים כפי שאורי בני חי, לא נשארים רק שם. פשוט אי אפשר להיתקע רק שם.

למרות הקושי והכאב הצורב.

הערב, ברוך השם, מרים ואופק ייבדלו לחיים ארוכים, יקימו בית חדש ונאמן בישראל. ואין מאושרים מאיתנו בשמחה הזו.

זהו ניצחון נצח ישראל, ניצחון האמונה וניצחון הרוח היהודית, המסרבת להישבר גם לאחר המכות הקשות ביותר.

מאברהם ושרה שבמערת המכפלה, דרך דורות של יהודים שמסרו את נפשם על קיומו של העם הזה, ועד גיבורי דורנו ובהם אורי הי"ד — השרשרת נמשכת.

זהו ניצחון נצח ישראל, ניצחון האמונה וניצחון הרוח היהודית, המסרבת להישבר גם לאחר המכות הקשות ביותר

אויבנו יודעים רק להרוס. אבל לנו יש כוח גדול יותר: לשמוח, לחיות ולבנות.

לבנות בתים. לבנות משפחות. לבנות עם.

לבנות עתיד להרמת קרן ישראל ולבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מהתפילה בקברי האבות, דרך הדמעות בהר הרצל, ועד לחופה הערב, זהו סיפורו של עם ישראל.

סיפור של עם ה׳, של אמונה, של תקווה ושל חיים.

"הטוב ינצח".

עם ישראל מוזמן הערב להרים כוסית לחיים לכבוד הבית הפרטי והכללי החדש שיקום הערב ולתפילה להרמת קרן ישראל!

אין יותר מובן מאליו מזה!

מזל טוב למרים ולאופק.

עם ישראל חי.

א.

זו אחת השאלות המוזרות שצפות בכל פעם שמתעוררת ביקורת ציבורית. כאילו מדובר באדם שחנה על המדרכה, וכל שחסר הוא שכן טוב שיגיד בנימוס: "סליחה, לא שמת לב", ומיד יתרחש נס מוסרי והרכב יזוז.

המציאות פחות רומנטית. בני אדם, קל וחומר אנשי ציבור, אינם חיים במנזר השתקנים. הם מוקפים ביועצים, עוזרים, עיתונאים ורשתות חברתיות, וחשופים לביקורת ללא הרף.

ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית.

מאחורי השאלה הזו מסתתר מנגנון נפשי: סירוב להכיר במורכבות האנושית, בכוחה של קבוצת ההשתייכות, בפוזיציה ובלחצים החברתיים.

אנשי ציבור מחויבים לבייס, ליוקרה ולבסיסי התמיכה שלהם.

המוח של השואל הנאיבי פשוט מייצר מנגנון הגנה: 'הוא לא יודע, הוא שבוי. אם רק נסביר לו – הוא יתיישר'.

ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית

ב.

האשליה הזו שייכת גם למנהיגים. נפתלי בנט שיחזר את 'מאחורי הקלעים' של טיסתו לפוטין בתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, והודה שזו התזה שהניעה אותו: "הייתה לי תחושה שפוטין נמצא באיזה בונקר-בועה, שחצי מהאמת לא מגיעה אליו... אמרתי לעצמי: 'אני הולך לפגוש אותו, אני אשקף לו את האמת'."

בנט המריא לקרמלין כסטודנט נמרץ שבא לעשות סדר לפרופסור הזקן, מתוך הנחה שיועצי פוטין 'מפחדים לדווח לו'; אלא שפוטין לא פעל מחוסר מידע, אלא מתוך אסטרטגיית כוח אימפריאלית ואינטרסים קשיחים שלא הושפעו מכושר ההסבר של המתווך.

ג.

למעשה, מי שחשיבתו מסתכמת ב'תסביר לו והוא יבין', לוקה בדיוק באותה קונספציה היסטורית של השמאל ביחס לערבים: התפיסה שסירבה להאמין שיש כאן אויב עם אידיאולוגיה דתית ולאומית מוצקה, וסיפרה ששיפור איכות החיים וכלכלת-שלום יגרמו להם לזנוח את הג'יהאד ולהתחיל לקרוא את מוסף ׳הארץ׳.

זהו סירוב פסיכולוגי לקבל את קיומו של צד שני שחושב אחרת לחלוטין, רוצה דברים מנוגדים לשלך, ותפיסתו אינה נובעת רק ממסד נתונים שאותו צריך פשוט להרחיב.

ד.

האשליה הזו צצה מדי יום בצמתים הנפיצים ביותר אצלנו, ודווקא מפי כאלה שיצאו מדעתם לנוכח אשליית אוסלו וההתנתקות.

למשל, בזירה התורנית-ציבורית: כשחבר הנהלה ברבני 'צהר' משתתף בכנס של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מיד עולה התמיהה: "אבל מישהו דיבר איתו? הסבירו לו מה המכון מייצג?" כאילו הגעת הרב לא נבעה מתוך אסטרטגיה מחושבת או רצון להיות חלק מהמילייה הליברלי.

"מישהו דיבר איתו?" כך נשמעת גם הטענה ביחס לרמטכ"ל באשר לתמיהה, כיצד הוא נותן דריסת רגל לאג'נדות פמיניזם רדיקלי בצה"ל. 'הוא פשוט לא מודע לדברים', חושבים המסנגרים, ולא לוקחים בחשבון שהוא מודע גם מודע, ובכל זאת בוחר כפי שבוחר.

ה.

לאותה תמימות יש צד שני, מבוהל לא פחות. בכל פעם שנשמעת ביקורת פומבית חריפה, קמה זעקה: "למה ככה? שרפתם את המועדון!".

הבהלה הזו נובעת מבלבול בין 'ביקורת' ל'הוצאה להורג'.

ביקורת היא כלי לגיטימי. מותר להעריך מוסד או אישיות, להסכים עם פעולות מסויימות שלהם, ועדיין לטעון שחלק ממדיניותם גורמת נזק.

לא כל ויכוח ציבורי נוקב יחריב את הבית השלישי.

ו.

לעיתים 'הנדסת המצפון' הזו היא מנגנון השתקה קלאסי של מוקדי הכוח: "אל תבקרו עכשיו, זה מפלג ומחליש אותנו מול האויב"; משוואה שקרית שמנסה להפוך את המבקר לאשם, במקום להאשים את מי שגרם למחדל. כך מעדיפים שקט תעשייתי שבבסיסו ריקבון, על פני רעש בריא של תיקון.

אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי

ז.

צריך להודות ביושר: לעיתים שיחה קצרה, אישית ומאירת עיניים הרחק מאור הזרקורים באמת ממיסה חומות ומולידה פשרות. אבל לרוב, הדרישה ל'שיחה פרטית' היא רק ניסיון להשתיק את הדיון הפומבי.

המרחב הציבורי הוא זירה של הפגנת כוח, בה נאבקים על רעיונות, תקציבים, מינויים ותודעה.

לעיתים קרובות, עצם הפרסום הפומבי הוא-הוא 'השיחה המתקנת: המאמר או הקמפיין הם הכלי שנועד לפעול כשהשיחות הפרטיות מוצו, או כשהסוגיה גדולה מכדי להיסגר בלחיצת יד חרישית שלאחריה 'עולם כמנהגו נוהג'.

אם הכל היה תלוי רק ברצונו הטוב של האדם, לא היו נחתמים חוזים ולא היה צורך בבירוקרטיה. רק בלחיצת יד.

אף אחד לא מסתפק בכך כשהוא קונה מכונת כביסה משומשת או רכב יד שניה - ואותו משנה זהירות דרוש גם בזירה הציבורית.

אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי.

בני אדם מונעים מתפיסות עולם, אינטרסים ולחצים קבוצתיים עמוקים. כשאיש ציבור מקבל החלטה, זה לא כי חסר לו דף הסבר, אלא כי מתוך מכלול ערכיו, זו הדרך בה בחר לצעוד.

אם רוצים להשפיע על המציאות הציבורית, צריכים לאמץ גישה בוגרת ומפוכחת.

עלינו לשאול את עצמנו אם יש לנו ארגז כלים רחב ומגוון מעבר לטבלת אקסל ומסמך נתונים, ולהפסיק להתייחס לשחקנים בזירה כאל מכונות מקולקלות שרק זקוקות לטכנאי שיסביר להן את המצב.

לעיתים פשוט כדאי לבדוק לאן עוד מחובר המחשב.

ודי לחכימא ברמיזא.

בשבוע שעבר הסתיים מחזור נוסף של תכנית הסטודנטים 'קדמא' מבית מכינת 'בני דוד'.

25 סטודנטים, בנים ובנות, הצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של צעירים בעלי תודעה יהודית הנכנסים לזירה הציבורית, והפועלים בקומה הבאה של השפעה על זהותה היהודית של ישראל.

י' הולך להתמחות במחלקה בפרקליטות.

ש' מתחילה לעבוד ברשות מקרקעי ישראל.

ר' עובד כבר כמה שנים בערוץ תקשורת.

א' עובדת בעמותה הנאבקת על מדיניות ציונית.

ל' מקים מיזם ציבורי בתחום הקולנוע.

למה זה כל כך חשוב בעת הזו?

א. התבגרנו

פעם חשבנו ששאלות ציבוריות מוכרעות לחלוטין בקלפי. חשבנו שפוליטיקה היא רק מפלגות בכנסת. תוצאות בשטח – זה נטו הממשלה. החובה האזרחית היא פעם בארבע שנים.

לקח לנו זמן להבין, שטביעות האצבע של השפעה ציבורית מגיעות ממקורות רחבים הרבה יותר. מהפקידוּת הציבורית בכלל ומזו המשפטית בפרט. מראשי מערכת הביטחון. מהתקשורת הממוסדת והלא ממוסדת. מארגונים אזרחיים. מהמגזר העסקי. מההסתדרות ומאיגודים מקצועיים. מהמל"ג וראשי האוניברסיטאות.

כל אלה מייצרים מכלול של השפעות ולחצים, המשפיעים על התוצאה לא פחות ואף יותר מממשלה נבחרת.

תובנה בוגרת זו אינה פוטרת את נבחרי הציבור ממימוש מלא של כוחם, מנהיגותם, מקצועיותם ואחריותם, אך באותה מידה אין היא פוטרת אותנו, האזרחים, ממעורבות אקטיבית בכל מרחבי ההשפעה הציבורית.

המעורבות בנעשה במדינה אינה מסתיימת בהטלת פתק בקלפי, אלא מסתעפת לכל המרחב הבירוקרטי והאזרחי. יש שיגידו שהביזור הזה הוא המחיר של מדינה מודרנית, ויש שיגידו שזו מעלתה של המדינה המודרנית. בכל מקרה, זו המציאות.

מדינה בעלת אופי יהודי וציוני יותר לא תצמח בעקבות רצון הרוב בקלפי לבד. היא דורשת הירתמות כוללת בכל גזרות ההשפעה.

המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה

ב. התפכחנו

על גבי ההבנה היסודית הזו הבנו גם, שההיעדרות של אנשי ימין מהזירה, למרות הניצחונות החוזרים של הימין בקלפי, הצמיחה מנגנון שליטה חזק מאוד של השמאל במדינה. והמנגנון הזה גובר שוב ושוב על הכרעת הימין בקלפי. קראו לזה שלטון הפקידים, הדיפ-סטייט, ועוד.

התוצאה היא, שללא מעורבות רצינית בכל זירות ההשפעה הציבוריות, הניצחון בקלפי משאיר אותנו הרבה פעמים ברווז צולע.

התבגרנו והתפכחנו. התחלנו להיאבק על המרחב הציבורי כולו. במוסדות המדינה ומחוץ להם, בכל מקום שבו מתאגדים אנשים לשם השפעה.

ג. פתחנו אופק

זה לא עניין של נציגוּת מגזרית. זה לא "הטובים לתקשורת" של אורי אורבך ז"ל.

אלה צעירים בעלי תודעה יהודית הממשיכים את רוח המאבק על חיי עם ישראל מהצבא ומהשירות הלאומי אל שאר זירות החיים הציבוריות.

המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה.

לצד בניית הבית היהודי, הקהילה ובית הכנסת, ולצד הפתק בקלפי, עם ישראל זקוק לתודעה יהודית בכל המרחב של מה שמכונה 'מדעי החברה': משפטים ופכ"מ, תקשורת ומדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ממשל, כלכלה ועוד.

ד. בדידות

הפקולטות של המקצועות האלה נשלטות על פי רוב בידי אותו מחנה פוליטי שלא מנצח בקלפי ומבצר את אחיזתו בשאר מרחבי ההשפעה הציבוריים.

שָם הימין הוא מיעוט. בכיתות. בין המרצים. בסביבה החברתית. ואז בקבלה לעבודה. במשרדי הממשלה. בארגונים האזרחיים. בתקשורת הממוסדת, בערוצי הטלוויזיה והרדיו ובעיתונות.

בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות.

המערכות הציבוריות מלאות באנשי ימין, עם כיפות ובלי, שאיבדו את דרכם ואת זהותם בפקולטה, בערוץ התקשורת, במשרד, באגף בפרקליטות.

ה. למידה, מוכנות, שייכות

אנחנו צריכים להגיע מוכנים יותר. לשם כך אנו זקוקים לשלושה דברים:

א. דעת - מודעות, ידע בעולם הרעיונות והיישומים;

ב. אומץ לב - קשיחות פנימית, יכולת לייצר נאמנות פנימית מתמשכת;

בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות

ג. שייכות חברתית לאנשים שאנחנו מזדהים עם דרכם. חיזוק חברתי מצד אנשים המזדהים עם דרכנו. אנחנו לא מתאבדים. לא נועדנו להישאר לבד עם אמונותינו בפקולטה רוויית פרוגרסיביות, או באגף בפרקליטות הנודף עוינות לאנשים מהימין.

זה מה שאנחנו עושים ב'קדמא': דעת. אומץ. שייכות.

זו הקומה הבאה.

המסע נמצא אמנם רק בראשיתו, אבל הוא התחיל. הוא קורה. אנחנו אחרי ההתחלה. תצטרפו!

לפרטים נוספים חפשו בגוגל: תכנית קדמא, בני דוד.