אתם מכירים אותנו, אנחנו בדרך כלל כותבים מאמרים רציניים.

אבל ישנם רגעים שלכתוב ברצינות יהיה ממש מגוחך.

רק צפו בטירוף:

אימפריית תקשורת המושקעת במאות מיליונים, בוחרת בעיצומה של מלחמה קיומית להפעיל נוהל "חדירת מחבלים תודעתית". בטשטוש פנים דרמטי, קולות מעוותים של "מקורות חסויים" במערכת הבריאות ומוזיקה של סרט מתח הוליוודי, נחשף המחדל הביטחוני החמור ביותר מאז ומעולם: חולים ומבקרים תמימים בבית החולים הדסה נחשפו, רחמנא ליצלן, לקליטה פסיבית של ערוץ 14 והעולם שותק!

הנה כמה מילים בקצרה על האסון:

א. המחדל הביטחוני: חדירת השלט למרחב הסטרילי

זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי במחלקת אורתופדיה, עד שגורמים עוינים ביצעו מחטף אסטרטגי חסר תקדים: הם לחצו 14 בשלט הרחוק. הכתבה הדרמטית תיארה את האירוע כאילו מדובר בהשתלטות של פעילי דאעש על מפעל הטקסטיל בדימונה.

פרופסורים ורופאים בכירים התראיינו בקול רועד, כשהם מנסים להסביר איך הנהלת בית החולים כשלה באבטחת המרחב האלקטרוני, ואיך אפשרו ל"וירוס" לחדור לתוך הלובי ללא אישור מהוועדה המדעית העליונה של האולפנים.

ראיתי את ינון מגל על המסך ליד הקפיטריה, ומיד הרגשתי שהדמוקרטיה שלי קורסת

ב. המוטציה התודעתית – תופעות הלוואי של ערוץ 14

ההנחה המדעית המובלעת בתחקיר היא שמוחם של אזרחי ישראל הוא ספוג רך וחסר הגנה. חשיפה קצרה, אפילו של חמש דקות בזמן ההמתנה לצילום רנטגן, עלולה לגרום למוטציה פוליטית בלתי הפיכה.

על פי החרדה שהופגנה באולפן, אדם שנכנס למיון כנאור וליברל, עלול לצאת ממנו אחרי חצי שעה של בהייה פסיבית במסך כשהוא ממלמל "שמע ישראל", דורש לאכול חמין באמצע השבוע ומפתח נטיות עזות לעשיית קידוש.

מדובר בסכנה בריאותית מהדרגה הראשונה שהאקדמיה טרם מצאה לה חיסון.

ג. "סיירת שלט רחוק" בפעולה

כדי להבין כמה המצב קשה, צריך להביט במשאבים: בזמן שהמזרח התיכון בוער, ערוץ 12 שלח את מיטב תחקירניו למבצע מיוחד.

הם עקבו, בלשו, אספו ראיות פורנזיות ואיתרו את ה"אשמים" – אותם מנקים, אחיות או חולים שהעזו להשאיר את המכשיר על ערוץ שאינו מאושר על ידי מועצת גדולי התודעה של נווה אילן.

זה לא תחקיר עיתונאי, זה מבצע סיכול ממוקד של השלט הרחוק, כולל גיוס "עדי מדינה" אנונימיים שמספרים בלחישה: "ראיתי את ינון מגל על המסך ליד הקפיטריה, ומיד הרגשתי שהדמוקרטיה שלי קורסת".

ד. המנגנון נגד העם: מי כאן הריבון?

האבסורד הגדול ביותר בתחקיר הוא הנתק. הערוץ המרכזי בישראל נקלע לפאניקה קיומית רק בגלל שהמציאות בשטח סירבה להישמע להנחיות שלו.

הם פשוט לא מסוגלים לעשות את ה"סוויץ'" המחשבתי ולהבין שהעם – זה שממלא את בתי החולים, זה שנלחם בחזית וזה שיושב בחדרי ההמתנה – פשוט רוצה לצפות במה שמתחשק לו.

הניסיון הנואש להציג את הבחירה הטבעית של הציבור כ"מזימה פוליטית אפלה" רק מוכיח מי באמת מנסה להנדס כאן את מי.

חשיפה קצרה, אפילו של חמש דקות בזמן ההמתנה לצילום רנטגן, עלולה לגרום למוטציה פוליטית בלתי הפיכה

ה. אזהרת בריאות דחופה (נא לא לגעת בשלט בידיים חשופות)

בעקבות ממצאי התחקיר המצמרר, משרד הבריאות שוקל להכריז על נוהל חומרים מסוכנים תודעתי בבתי החולים. מעתה, כל מאושפז שייחשף בטעות לחלקיק תודעה חופשית מערוץ 14, יוכנס מיידית לבידוד של 14 יום באולפני נווה אילן. שם, תחת השגחה רפואית צמודה, הוא יעבור טיפול החייאה קוגניטיבי הכולל הזנה ישירה לווריד של שידורים חוזרים מכל מהדורות החדשות המאושרות, עד שיחזור למלמל את דפי המסרים הנכונים ורמת הלאומיות והמסורת בדמו תרד חזרה לאפס.

מומחים מזהירים: "אנחנו יודעים לטפל בסרטן, בהתקפי לב ובמחלות קשות, אבל מול חולה שמחליט בעצמו באיזה ערוץ לצפות – המדע המודרני פשוט חסר אונים".

החלמה מהירה לכל החולים, ובעיקר – רפואה שלמה לאולפנים.

"זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט."

כך כתב עמוס עוז לאחר הפסדו הראשון של בנימין נתניהו בבחירות.

לכאורה זו הייתה מטאפורה ספרותית. בפועל, היא חשפה תפיסת עולם עמוקה.

הקומפרסור מעולם לא היה האיש נתניהו. הקומפרסור היה עצם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות.

ומאז, למרות שתפיסות השמאל הוכחו שוב ושוב כהרסניות ושגויות, שום דבר לא השתנה.

א. הכול עניין של מסגור

בימים האחרונים אנו שומעים ללא הרף על 'בליץ החקיקה' של הקואליציה.

הכנסת מתקרבת לסיום כהונתה, והממשלה מנסה להעביר שורת חוקים לפני הבחירות – תופעה מוכרת בכל מערכת פוליטית.

אבל בתקשורת הדברים ממוסגרים מיד כחבילת חוקים 'שנויים מאוד במחלוקת', וכהוכחה לכך שהממשלה עסוקה בעיקר בעצמה.

אין שום פסול בביקורת על השלטון.

השאלה היא תמיד כיצד נראו הדברים בעבר — האם אותה ביקורת מופעלת באותה עוצמה כלפי כל ממשלה – או שעוצמת הרעש נקבעת לפי זהות הממשלה.

כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח

ב. זוכרים את ממשלת האיחוי, שינוי וריפוי של בנט־לפיד?

בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב כמה היו אלה "ימים של שקט".

מספרים לנו על ממשלה שעסקה רק בעשייה, שלא פילגה, שלא חיפשה לעורר מחלוקות, ושפעלה למען המדינה.

אבל האם באמת היה שקט?

לקראת סיום כהונתה, כאשר הכנסת כבר הייתה משותקת לקראת בחירות, ממשלת המעבר קיבלה שורת החלטות דרמטיות: אישור הסכם הגבול הימי עם לבנון, מינוי הרצי הלוי לרמטכ"ל, ואישור מינויו של מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים.

אפשר לתמוך בהחלטות הללו ואפשר להתנגד להן.

אבל בלט העדרו של רעש ציבורי בעוצמה הדומה לזו שמלווה כמעט כל מהלך של ממשלת ימין.

לא קומפרסור. בקושי קטנוע.

ג. גם על עצם הקמת הממשלה היה שקט

ממשלת בנט־לפיד הוקמה לאחר ניפוץ כל נורמה דמוקרטית לרסיסים.

לאחר הפרת הבטחות בחירות, על חודו של קול, בקואליציה של שמונה מפלגות חסרות זהות משותפת, ובהן גם מפלגה ערבית.

ראש הממשלה הראשון עמד בראש מפלגה של שישה מנדטים בלבד.

האם מהדורות החדשות נפתחו מדי ערב בשאלה כיצד אדם שקיבל כחמישה אחוזים מקולות הבוחרים מכהן כראש ממשלה?

האם נשמעו ללא הפסקה זעקות על 'רמיסת הדמוקרטיה'?

מעט מאוד.

הרי מלמדים אותנו שתפקידה של התקשורת הוא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אבל כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח.

ד. מי קובע את עוצמת הווליום?

ממשלת המחנה הלאומי הנוכחית לא זכתה אפילו ליום אחד של חסד.

עוד לפני שהושבעה כבר החלו הפגנות סוערות באמצעות מערכות משומנות המתמחות בגיוס משאבים וקידום כאוס.

המחאה כשלעצמה היא לגיטימית.

אבל אי אפשר להתעלם מהדרך שבה סוקרה.

במקרים רבים התקשורת לא הסתפקה רק בדיווח על האירועים, אלא גם קבעה את עוצמתם.

זכרו, לא (תמיד) הממשלה קובעת את סדר היום.

לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור.

לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור

ה. לא המעשים – אלא המבצעים

כעת, ככל שמתקרבות הבחירות, הווליום שוב עולה.

שוב מדברים על "הממשלה הגרועה בהיסטוריה", שכל החלטה שלה מסוכנת לדמוקרטיה ושכל צעד שלה נובע משיקולים פוליטיים בלבד.

אפשר לחלוק על מדיניות הממשלה.

אפשר גם לבקר אותה בחריפות.

אבל קשה להתעלם מהפער.

כשממשלת שמאל מקבלת החלטות דרמטיות – השיח מתמקד במורכבות.

כשממשלת המחנה הלאומי מקבלת החלטות – השיח עובר מיד לשאלת הלגיטימיות שלה.

אותה החלטה, אותה דמוקרטיה, אותו חוק.

רק ממשלה אחרת.

עמוס עוז צדק, היה באמת קומפרסור.

רק שהוא לא עמד מתחת לחלון שלו.

הוא הרעיש בראשם של כל מי שלא השלימו עם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות, ובוחר שוב ושוב בזהותו היהודית.

ומאז, בכל פעם שהמחנה הלאומי מנצח – מישהו דואג להפעיל את הקומפרסור מחדש.

בקיצור, השאלה איננה מי מרעיש. השאלה היא מי מחזיק את היד על כפתור ההפעלה.

ביום ראשון השבוע התכנסו מעל אלף אנשי ישיבות ומכינות – רבנים ותלמידים – כדי לגבש יחד תודעה של לקיחת אחריות על צביונו היהודי של צבא ההגנה לישראל. המכבש הפרוגרסיבי, המנסה לפרק לחלוטין את ההבדלים בין המינים ביחידות הלוחמות, ולהשתמש ביוקרה של צה"ל כדי לקדם אג'נדות קיצוניות המנוגדות לכל נורמה אנושית תוך החלשת הצבא מבפנים, חצה קו אחד יותר מדי.

אי אפשר היה לשתוק עוד. לא היה אפשר להתבצר בקרון האחורי של הצרכים המיוחדים של שומרי הלכה. התברר כי צריך לשנות תודעה וגישה. צריך להפסיק להתכווץ בצורך של שומרי ההלכה 'להסתדר'. צריך להתחיל להיאבק על הנורמות – בשם צה"ל, בשם מדינת ישראל ובשם עם ישראל.

א. נורמות ו'צרכים מיוחדים'

כאמור, לא באנו לדבר על נושאים של צניעות, הפרדה בין המינים והשלכת נשים לקו הראשון של הכוח המסתער, כנציגים של אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.

יהודי שומר שבת בצבא האמריקאי זה אדם עם צרכים מיוחדים. יהודי שומר כשרות בטיסת אייר פראנס לאירופה זה אדם עם צרכים מיוחדים. אך נורמות אנושיות, יהודיות ומבצעיות בצבא ישראל זה הכל חוץ מצרכים מיוחדים. אלה היסודות האיתנים שלנו כחברה וכצבא.

הצביון היהודי של המדינה והצבא אינו פריבילגיה. זהו צורך קיומי

ב. אחריות על הנורמות

יותר מדי שנים התרגלנו לכך שהצבא שייך לקבוצה חברתית מסוימת, לגלגול של מפא"י, לקבוצה ה'ליברלית', וכל השאר משרתים, תרתי משמע; מתארחים ומוּבָלים. יותר מדי שנים התרגלנו לכך שנורמות של צניעות במחנה הצבא זה נושא לדרשה יפה לליל שבת אך לא נורמה שיש להנהיג בפועל. יותר מדי שנים הרשינו לעצמנו להיות נפקדים מִקטר הרכבת ולהסתפק בקרון אחורי של קבוצה עם צרכים דתיים מיוחדים. יותר מדי שנים הרשינו להציג זאת כמעמסה ונטל על הצבא, במקום כנכס חיוני לצבא. יותר מדי שנים הפקרנו את המרחב הציבורי במדינת ישראל.

יותר מדי פעמים הסתרנו את קטנוּת הדעת וחולשת הלב הזו בתוך ערכים כמו אחדות, אהבת ישראל, קירוב לבבות ולימוד זכות. החשש ממריבה הפך אותנו למשותקים, מתנצלים ומרַצים. וכמה רחוק זה מאחדוּת! החולשה הזו עיוורה אותנו מלראות שאין שום סתירה בין החתירה האקטיבית והדרישה הצודקת לנורמות אנושיות ויהודיות ראויות, לבין אחדות אמיתית בעם ישראל.

ג. צניעות וניצחון

כל זה גם גרם לנו לא לשים לב לכך, שעירוב בין המינים ביחידות הלוחמות בתוך הטנקים והנמרים איננו התנגשות אקראית בין נורמות שונות של דתיים וחילונים, אלא אג'נדה קיצונית מאוד שלא שייכת לשום נורמה אנושית מתוקנת, אג'נדה שאין לה שום הצדקה ושום הכרח. כל זה גרם לנו שלא לשים לב שההובלה כאן נעשית בידי גורמים הזרים לחלוטין למטרות הצבא, וכי לא מדובר בהתנגשות אקראית בין צורכי הצבא לערכי הצניעות.

"והיה מחניך קדוש", נאמר על מחנה הצבא, קודם כל. והדבר קשור מאוד בניצחון: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". הקשר בין צניעות לניצחון איננו רק הבטחה לסיוע משמיים, יש לו גם היגיון מוסרי פנימי, סוציולוגי ופסיכולוגי. ושוב, אין זו רק דרשה מימי קדם או לעתיד לבוא. זוהי נורמה שצריך לקדם, בוודאי בדברים המתיישבים על הדעת והלב של כל חייל מהשורה, בוודאי בדברים שהמציאות מעידה עד כמה הם נעשו מתוך התעלמות מוחלטת מערך הניצחון, ומתוך כפייה חיצונית על שיקול הדעת הצבאי.

ד. טובתן של נשים?

ציניקנים ערֵלי לב יְמסגרוּ מאבק זה כ'מאבק נגד נשים'. אין שקר גדול מזה. אי אפשר לחשוב בשום צורה שעשיית צרכים בנמר לצידם של גברים היא טובתן של הנשים. ומי שחושב ששליחת נשים לקו הראשון של החזית מול מחבלי חיזבאללה וחמאס תוך דרישות פיזיות קיצוניות היא טובתן של הנשים, משקר לעצמו ולסביבתו. מקדמי האג'נדה הקיצונית הזו אינם בעד טובת הנשים, אלא הם משתמשים בהן כ'שמן בגלגלי המהפכה' של הפירוק ה'מגדרי', הביולוגי. "כשחוטבים עצים עפים שבבים", לימדונו המהפכנים משמאל, ומה הן כמה מאות ואלפי נשים פצועות פיזית ונפשית עבור יישום ה'מהפכה' הנכספת של פירוק מוחלט של המושגים 'גבר' ו'אשה'? סליחה על הציניות, אך אלה פני הדברים.

החתירה לצניעות בסיסית בריאה בתוך מחנה ישראל, מציאת המקום המתאים לכל מגדר ביחס לתרומה לכלל ולמדינה – הן טובתם של גברים ונשים, הן טובתן של משפחות, והן טובתו של עם ישראל כולו.

צריך להפסיק להתכווץ בצורך של שומרי ההלכה 'להסתדר'. צריך להתחיל להיאבק על הנורמות – בשם צה"ל, בשם מדינת ישראל ובשם עם ישראל

ה. צביון יהודי וצורך קיומי

הצביון היהודי של המדינה והצבא אינו פריבילגיה. זהו צורך קיומי. כי בניגוד לדעה שנעשתה רווחת בחלקים מהציבור, בית המקדש נחרב קודם כל על עזיבת התורה והליכה אחרי אלוהי נֵכר ותועבות הגויים. מי שגדל בעולם התורה ויודע את זה, אך מחולשת הדעת והלב ממלא פיו מים ומתבצר בתודעת הצרכים המיוחדים של החייל הדתי, מכשיל את צה"ל ואת מדינת ישראל ומפקיר את אחריותו לניצחונו של צה"ל על אויביו ולקיומה של מדינת ישראל .

לכן היה חשוב כל כך שציבור גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, מישיבות וממכינות, יתכנס יחד ויאמר את הדברים בקול ברור, מתוך אחריות לצביון היהודי של מדינת ישראל ושל צה"ל. שמחנו גם אנו ב'סוללים דרך' להיות שם ולתרום את תרומתנו לאירוע בתודעה, בהסברה, בחיזוק ובאמונה.

וזוהי רק ההתחלה!

א. תשעה באב אינו רק יום של תיקון יחסים שבין אדם לחברו. זהו יום אבל על חורבן מדרגת החיים הלאומית של עם ישראל. מדרגה שחיברה קודש וחול, כלל ופרט, רוח וחומר. בית המקדש ביטא עוצמות חיים אדירות שאנו כה מתקשים להבינן.

עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט

ב. עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט. במקום לעסוק בחורבן החיים הלאומיים, צמצמנו אותו כמעט כולו ליחסים בין-אישיים ולשיפור המידות.

ג. לכן גם סדר התיקון השתבש. במקום לשאול כיצד מתקנים את מוסדות האומה ואת יסודות החיים הציבוריים, אנו מתמקדים בעיקר בשיפור השיח ובהתנהגות הפרט.

ד. מעגלי השיח האופנתיים של תשעה באב עלולים להחמיץ. בעומק העניין זהו ביטוי להפרטת האבל.

במקום לעסוק בבניין הלאומי, הם עלולים לצמצם את החורבן לחיצוניות החיים ולשאלה כיצד נדבר יפה יותר זה עם זה בלבד. ואז כשמישהו יעז להפר את השלווה בדרישה לתיקון יסודי ולשיח רציני, הוא עלול להיות מואשם כחסר טקט וגורם מפריע לאחדות המתבטאת בנימוס חיצוני. חשוב אמנם, אך חסר.

ה. תיקון לאומי מחייב גם תיקון של המערכות המעצבות את חיינו – מערכת המשפט ושאר מוסדות המדינה. אי אפשר לדבר על חורבן הבית הכללי ואז לעסוק בהפרטתו ליחסים בינאישיים בלבד. יתכן ויום יבוא ומעגלי השיח יתמקדו בזה.

ו. הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק.

כך יוצא לעיתים שתשעה באב, שהופרט כאמור, נתפס כשוט אלים ורודה נגד כל מי שמבקש צדק ותיקון עוולות.

הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק

ז. עוד נקום מן האבל. בוודאי. אבל לא כעת. ״לכל זמן ועת״. היום נתמקד באבל ובכאב על חומות ירושלים הדורשות תיקון עמוק ויסודי ולא רק שיפוץ חיצוני.

יתכן ורק על אובדן התפיסה הכללית הזו עלינו להתאבל, ובתיקונה נתנחם.

א.

כשהרצל חזה את הקמת מדינת היהודים, נָגד הדבר לחלוטין את המציאות הגיאופוליטית ששררה בארץ ישראל כבר מאות שנים. לא היה לזה שום סיכוי ריאלי. למרות זאת, להרצל הייתה ודאות – כיוון שראה שמימוש הרעיון הלאומי הוא כבר פרי בָּשל בליבם של רבבות יהודים. הבשלת המציאות הפוליטית הייתה רק עניין של זמן, אף שהרצל לא היה יכול לדמיין בשום דרך את האופן שבו זה יקרה שנים ספורות אחרי פטירתו.

מה הרצל ראה בדיוק? הרי בכל הדורות חלמו יהודים על חזרה לארץ ישראל והחזרה של מלכות ישראל. כל הדורות חלמו על גאולה מהשעבוד לשלטון זר. מה שהשתנה היה ירידת חלום הנצח לחזון אקטואלי בָּשל בלב. מה שהשתנה היה הפיכת הציפייה לגאולה מחלום של לעתיד לבוא, שלא נדע איך יקרה, למציאות הכי מתבקשת בהווה האקטואלי. הדרך הייתה סלולה בַּלב להבין ולהרגיש שזה חייב לקרות בזמננו וזה יכול לקרות בזמננו.

אל תגידו 'אבל יש שם כיפת הסלע שלא תזוז לשום מקום'. היא לא יותר קבועה מהאימפריה העות'מאנית

ב.

הלב של אותו חלום גאולה בן מאות ואלפי שנים הוא בניין הבית. ה'בית' הוא כמובן בית המקדש, לא הבית הלאומי בלבד. יהודי לא הפריד בין הבית הלאומי לבניין בית המקדש לפני שעשתה זאת הציונות המחולנת, ולפני שהמציאות הכתיבה זאת בפועל. הניתוק הזה איננו טבעי, והיה מתקבל כדבר זר לחלוטין בקרב כל יהודי במשך אלפי שנים. אלא שהשינויים הגיאופוליטיים הכבירים במלחמת העולם הראשונה אִפשרו את הקמת הבית הלאומי בלבד. הגעגועים למקדש נשארו רחוקים וערטילאיים.

קל מאוד לומר שמציאות בית מקדש בהר הבית היום איננה ריאלית, פוליטית ומדינית. על פניו, זה מובן. אך כמו בחזון של הרצל על הקמת המדינה, שינויים גיאופוליטיים גדולים קורים בעולם בדרך שאין איש יכול להעריך, ובקצב שאין איש יכול לתכנן. שינויים גדולים נופלים בעתם וזמנם מהשמיים.

לכן, שאלת היסוד אינה רק מידת הריאליות של החזון במישור הפוליטי, אלא בעיקר עד כמה הוא חי ופועם בליבותיהם של רבבות עם ישראל. עד כמה בית המקדש הופך – בלבבות של מעגלים רחבים – מחלום רחוק שמשכָּנו בשמים, לחלק אינטגרלי מתבקש ומובן של ההתפתחות והצמיחה של עם ישראל בהווה. עד כמה הוא הופך להיות בתודעה שלנו משהו חיוני ומובן מאליו לקיום האקטואלי שלנו כאן כציבור וכחברה. זה לא דבר שנולד ביום, בהבל פה. וזה המחסום המרכזי, הרבה לפני כל מחסום פוליטי וגיאופוליטי.

ג.

ייתכן שייקח עוד זמן עד שמיליוני יהודים ירגישו באופן הכי מוחשי שהלב הפועם שלנו בריבונות, בכלכלה, בחינוך ובמשפט, בייעוד ובחזון, מתרכז במקום הספציפי הזה על הר הבית, הממגנט באופן בלתי מוסבר כביכול לא רק את עם ישראל אלא את העולם כולו.

זה אולי ייקח עוד הרבה שנות לימוד וחשיבה, תפילה וניסיון חיים. ואולי גם כל הגילויים החדשים בסביבות ההר ובעיר דוד יעזרו לנו להפנים את האפשרות הזו בחוויה הרגשית. אולי בנינו ובנותינו יראו בליבם וברוחם את הדבר מתרחש מול עיניהם טוב יותר מאיתנו. אבל זה יקרה, ואולי אפילו מהר יותר משחשבנו.

המקום הזה יזכיר לנו מאיפה באנו, יחזיר אותנו למי שאנחנו, יכוון אותנו לאן אנו הולכים. הוא יהיה מקום שמתקן, מטהר, מכוון, מרכז ומעלה את כל מה שאנחנו עושים כאן במדינת היהודים, בבית הלאומי של העם היהודי. זה מקום שיחבר את כולנו למקום שממנו באנו ואל המקום שאליו אנו הולכים, למרות ההבדלים בין קבוצות ואנשים. זה מקום שישכין אחדות של אמת. זה מקום שרק ממנו יבוא גם שלום אמיתי בעולם, מתוך חיבור לבורא שיצר את האדם והעולם.

וכשזה יהיה מוחשי יותר בעיני רוחנו, איכשהו גם המחסומים הגיאופוליטיים הבלתי עבירים כביכול יתמסמסו מהר יותר מנפילת האימפריה העות'מאנית שאִפשרה את הקמת מדינת היהודים.

מה שהשתנה היה הפיכת הציפייה לגאולה מחלום של לעתיד לבוא, שלא נדע איך יקרה, למציאות הכי מתבקשת בהווה האקטואלי

ד.

אל תגידו "לעתיד לבוא". תגידו שיכול להיות מקום כזה, ושיש מקום כזה, ושהוא נשאר שומם ומצפה, מחכה לבשלות פנימית, רוחנית, נפשית, פרטית וציבורית. הוא מחכה לעיניים אקטואליות הרואות את החלום שחלמו כל הדורות, גם אבותיהם של מי שילעג למאמר הזה בזחיחות של ריאליסט כביכול.

אל תגידו "אבל יש שם כיפת הסלע שלא תזוז לשום מקום". היא לא יותר קבועה מהאימפריה העות'מאנית. העניין כלל אינו בשאלה איך זה יקרה, אלא בשאלה איך המקום הכל כך ליבי הזה עדיין חסר בנו, ושהוא יכול וצריך להיות שם, להיות חלק מחיינו. ולא רק אנחנו חייבים את זה, גם העולם. בניית התודעה הזו היא מרכזית.

וככל שהתודעה הזו תחלחל עוד ועוד פנימה לראיית הלב הבהירה של עוד ועוד מעגלים, כך יֵרד הבניין אט אט מהשמיים ויהפוך להיות חלום בר מימוש בדרך לא נודעת.