עם ישראל נמצא בתהליך של בירור חריף, שיש לעשותו בצורה נוקבת ומכבדת.

כל הורה לילד קטן יודע: ויתור על גבולות אינו מייצר ביטחון, אלא רק מבלבל ומעצים את המשבר.

ריצוי ללא גבולות מוליד חוסר צדק ועוול כפול, ובשום אופן לא שלום.

בעתות משבר, השיח נוטה להתפלג בין קטבים: בין גישה המקדמת אחדות והכלה בכל מחיר, לבין גישה המציפה עוולות מבניות הדורשות תיקון.

נתייחס במאמר זה בכבוד הראוי אך ללא משוא פנים.

א. כשל 'איש הקש'

הרב סתיו טוען טיעון המציג את עמדת 'המבקרים' בצורה מוקצנת (כאומרים "לא צריך לקרב אותם", "מי שרוצה שילך") כדי להקל על תקיפתם.

אלא שביקורת מצד גופים כ׳סוללים דרך׳ אינה נובעת מרצון לפלג, כמו שביקורת הורית אינה נובעת משנאה כלפי ילדם אלא משאיפה להציב גבולות ברורים מתוך אחריות.

הצגת המבקרים כ'אטומים' מייצרת מצג שווא המתחמק מטענות מהותיות.

הרב סתיו מציג את בני הפלוגתא שלו כחסרי רגישות. הצגה זו מאפשרת להתחמק מהתמודדות עם שאלות מורכבות. כאשר מציגים קבוצה כמי שמשתמשת במונחים כמו 'ערב רב' (למרות שלא נשמעו אצלנו כאלה), פוטרים את השיח הציבורי מהצורך הקריטי להקשיב לנימוקים מנוסחים היטב העוסקים בשמירה על זהותה של המדינה. המניפולציה הרטורית הופכת את 'המבקרים' למטרה נוחה לתקיפה מוסרית, תוך התעלמות מטיעונים פשוטים.

ריצוי ללא גבולות מוליד חוסר צדק ועוול כפול, ובשום אופן לא שלום

ב. כשל 'הדילמה הכוזבת'

הרב סתיו מייצר ברירה בינארית מלאכותית: או שותפות להכלה חסרת תנאים, או ניכור מוחלט. הצגה זו מתעלמת מעמדות מורכבות, המבקשות לשלב בין רצון אמיתי לחיבור לבין עמידה איתנה על עקרונות של זהות, מוסר ותיקון מבני, ללא כניעה לתכתיבים של קבוצה אחת.

כשל זה מוחק לחלוטין אפשרויות רבות ויוצר תחושה מדומה שאין כל ברירה אלא להיכנע לתכתיבי האליטה, אחרת ניחשב למחריבי המדינה. בפועל, כפיית הברירה הקיצונית גורמת לשתק כל ניסיון לתיקון עומק, שכן כל ביקורת מתויגת מיד כניסיון לדחוף אנשים אל מחוץ למחנה.

ג. טענה סלקטיבית לסמכות

כדי לעקוף הוכחה עניינית בהווה נעשָה שימוש בסמכות היסטורית מהעבר ("אני גדלתי אצל הרב צבי יהודה"). טענה זו נועדה להעניק לטוען תעודת כשרות אוטומטית, תוך רמיזה שמבקריו פועלים בניגוד לאותה מורשת ובכך נמנע דיון פתוח בטענות עצמן.

ד. כשל הכריכה הכוללת וחוסר ההבחנה

כשל חריף מתגלה בכריכה הקולקטיבית של גופים שונים לחלוטין, דוגמת השלכת 'תורת לחימה' ו'סוללים דרך' אל תוך סל רעיוני אחד למרות העובדה שאין שום קשר בין גופים אלו (למעט העובדה שאחד הכותבים קשור לשני הגופים). התייחסות כוללת זו מוחקת הבדלים מהותיים, ומעידה על זלזול עמוק מצד הרב סתיו, המדגיש אהבת ישראל אך עומד בסתירה לאותה אחדות שהוא מתיימר לקדם.

השלכת תנועות שונות לתוך סל אחד אינה מעידה על ניתוח המבוסס על עובדות, אלא על יצירת 'גוש עוין' דמיוני שאינו מצריך התייחסות פרטנית.

ה. פרדוקס הסובלנות והכלה סלקטיבית

בעוד הרב סתיו מתהדר בערך של 'אי-ויתור על אף יהודי' כלפי מי שרחוקים ממנו פוליטית, הוא מחיל בפועל דין מגנה ומדיר על אחרים. בנוסף, החרדה והמאמץ מופנים באופן מובהק כלפי אליטות חברתיות (אנשי הייטק השוקלים לרדת לכאורה), אך רטוריקה זו נעדרת לחלוטין כשמדובר בציבורים אחרים, כגון חרדים, מסורתיים או תושבי הפריפריה.

הסלקטיביות הזו חושפת מדרג חברתי שהוא רחוק מהאמירה "אני לא מוכן לוותר על אף יהודי".

הפניית הדאגה הקיומית לאנשי ההייטק, לדוגמה, תוך התעלמות מוחלטת מתחושות הקיפוח והעוול של תושבי הפריפריה והציבור המסורתי, מבהירה כי ה'הכלה' אינה מופנית כלפי העם כולו אלא משמשת כמכשיר לחיזור אחר קבוצות כוח ספציפיות.

ו. כשל הסטת הדיון

המיקוד בשאלה הרגשית "מה אתה מוכן לעשות כדי שאיש הייטק לא ירד מהארץ" מסיט את מרכז הכובד מדיון שכלי על צדק, סמכות וחלוקת כוח. כך מונצחות עוולות ומושתקות דרישות לשינוי ממסדי.

בנוסף, ההתמקדות בבני אדם (אנשי הייטק, אנשי שמאל וכד') ולא במוסדות הטעונים תיקון עמוק – זועקת לשמיים.

הדיון האמיתי בישראל קשור להכרעות ממסדיות קשות: מעמד מערכת המשפט, או השפעתה של השלטת ערכים פרוגרסיביים על המרחב הציבורי ועל הזהות היהודית. הסטת הדיון לשאלות של 'רצון טוב' פועלת כבלם ישיר בפני כל ניסיון לתיקון העוול.

ז. כשל ההתעלמות מעוולות

שיח ההכלה הנוכחי לוקה בעיוורון ובנתק מוחלט מהמציאות הכללית.

עוולות רבות הקשורות לבית המשפט ולמשפט נתניהו, למשל, אינן זוכות לכל התייחסות מצד ארגון 'צהר' והרב סתיו. יחליט הקורא מהן הסיבות לכך.

הסלקטיביות הזו חושפת מדרג חברתי שהוא רחוק מהאמירה 'אני לא מוכן לוותר על אף יהודי'

ח. חרם אידיאולוגי במסווה של 'שלום בית'

רטוריקת ה'הכלה המוחלטת' של חלקים מסוימים בעם ישראל אינה אקט של פיוס, אלא מנגנון להשתקת דרישות צודקות לשינוי. תחת המעטפת של 'אי-ויתור על אף יהודי' תובעים מהרוב השמרני וממיליוני אזרחים פגועים להקריב את ערכיהם ולשתוק למען 'שלום בית' חלול.

מי שמזלזל בהנהגה הנבחרת מזלזל בעם ישראל, מחליש את עוגני הלכידות של המדינה, ואינו יכול להתייצב כעת בעמדת המוכיח בשער.

הניסיון לקנות את לבם של אלו המאיימים בעזיבה תוך דריסת ציבורים אחרים אינו אחדות אלא עבדות.

למרות שהואשמנו בהאשמות קשות ומופרכות, אנו שמחים על ההזדמנות לבירור. אנו בטוחים שהרב סתיו יחיל גם עלינו את הלוגיקה שעל פיה הוא אינו מוותר על אף יהודי. גם אם איננו מאיימים בירידה מהארץ ובשריפת המדינה.

הוזמנתי היום לדיון בבית המשפט העליון על חוק המעצרים. המטרה שלשמה נקראתי, כמפקד מגמה בחטיבת החשמונאים, הייתה עניינית וחשובה: לתאר לשופטים את המצב האמיתי בשטח בכל הנוגע לסוגיית גיוס החרדים.

באתי כמפקד במילואים המכיר מקרוב את המציאות בנושא זה, וחשבתי להשמיע קול שנעדר בדרך כלל מהאולמות הממוזגים והמנותקים.

אך המציאות שפגשתי שם הייתה רחוקה מכל מראית עין של דיון ענייני או בקשת צדק.

מי שלא נכח היום באולם, לעולם לא יבין מהי באמת 'פגישת עבודה' בין השמאל הרדיקלי לשופטי בג"ץ.

במקום דיון משפטי יבש העוסק בראיות, חזיתי במופע שבו השופטים מבזבזים את הזמן היקר כדי להתלוצץ, להחליף חיוכים ולנהל 'שיח רעים' עם נציגי השמאל. אלה מריצים איתם בדיחות, וכל השופטים מצחקקים.

הקהל היה בהלם.

ולי לא היה זמן.

הללו קיבלו את הרוב המוחלט של זמן הדיון כדי לפרוס את משנתם. ובהגיע תורי להציג את העובדות מהשטח? לפתע, פשוט – לא נשאר זמן!

שופטי בג"ץ סתמו לי את הפה, לא אפשרו לי לדבר בדיון. אך לא רק לי כאדם פרטי הם סתמו את הפה באלימות מנומסת. לרבים-רבים בעם ישראל הם כבר שנים סותמים את הפה.

נצח ישראל לא ישקר — וכל מה שזמני, חולף ושקרי, סופו להתפורר ולנבול

אבל את המציאות אי אפשר להשתיק.

אז את דבריי שרציתי לומר והושתקו – אומַר פה, בבמה המכובדת הזו של 'סוללים דרך'.

אלו הם הדברים:

זה לא משפט, זו אג'נדה

"לא התכוונתי לעמוד מול השופטים ולטעון טיעונים משפטיים. עם ישראל בכלל, והדור הצעיר שגדל פה בפרט, מזמן כבר לא תמימים. כולם מבינים שהכל פה זה פסאודו-משפט; שהפסיקות נקבעות מראש לפי תפיסת עולם פוליטית, וכל הטיעונים המשפטיים המלומדים אינם אלא צביעות שנועדה להכשיר את המטרה.

לא את זה באתי לחדש, כי העובדה הזו כבר ברורה לכולם.

באתי לחדש דבר אחר. באתי להציב מראה ולהגיד דבר פשוט: מסע המעצרים נגד החרדים השיג את התכלית של מי שרוצה בו. אלא שהתכלית הזו מעולם לא הייתה גיוס חרדים — אלא מניעתו.

הנתונים מהשטח: התרסקות הגיוס

הרדיפות המשפטיות והמעצרים, נכון לעכשיו, מונפים כחרב מעל ראשה של חטיבת החשמונאים. התוצאה בשטח היא הרסנית: מאז תחילת מסע הרדיפות, אחוזי הגיוס צנחו בעשרות אחוזים.

מי שלא נכח היום באולם, לעולם לא יבין מהי באמת 'פגישת עבודה' בין השמאל הרדיקלי לשופטי בג"ץ

בתחילה התגייסו לחטיבה מאות חיילים בכל מחזור, הן לשירות סדיר והן למילואים.

כיום? ספק גדול אם במחזור הקרוב נצליח לפתוח אפילו פלוגה אחת.

גם בכל הנוגע לשדרת הפיקוד המצב עגום: בהתחלה היו שיצאו לקורס קצינים, אך כיום איש אינו רוצה בכך, ובמחזור הקרוב לא ייפתח קורס כלל.

הנזק לא נעצר רק במספרים, אלא חודר עמוק למורל ולמרקם החברתי. החיילים החרדים שכבר התגייסו מעידים על שינוי דרמטי.

מה שהחל כסקרנות בריאה ואפילו אהדה מצד הרבנים, המשפחות והחברים בקהילה, התחלף בבת אחת.

מאז שהוגברו הלהבות, המעצרים והרדיפות, החיילים חווים מתח אדיר מול סביבתם הטבעית, מה שמוביל לחוסר רצון מובהק להמשיך לשרת בחטיבה.

הפקידים מנהלים, אך הציבור חייב לדעת

אני מתאר עובדות, אני מדבר על עובדות. שופטי בג"ץ יחליטו מה שיחליטו. אבל כל עוד אתם, הפקידים, עדיין מנהלים בפועל את המדינה הזו, חשוב שעם ישראל כולו ידע מהי האג'נדה האמיתית שלכם, ומה אתם מעוללים פה במודע ובכוונת מכוון.

נצח ישראל לא ישקר — וכל מה שזמני, חולף ושקרי, סופו להתפורר ולנבול".

ועם ישראל ינצח!

א. המצב האמיתי של ערביי יו"ש

התמיכה של ערביי יו"ש (המכונים 'פלסטינים') בחמאס ובמתקפת 7.10 הגיעה ל-60-70 אחוז. אצל רובה הגדול של החברה הערבית ביו"ש יש הזדהות מלאה עם הטבח השואתי של יהודים – גברים, נשים וטף. זה הקונטקסט שבו יש להסתכל על עימותים ביו"ש, ועל חבורת גברים צעירים היוצאת מאחד הכפרים העוינים להתעמת עם קבוצת מטיילים יהודים החולפת בסמיכות.

מצעד האיוולת חייב להיעצר בכניסה לשערי מחנה ההנהגה

ב. קונספציית ההפרדה

קבוצות פרוגרסיביות בישראל מסרבות להפנים מציאות זו, וממשיכות למחזר את השקר הכי גדול של השמאל הישראלי מאז ימי אוסלו: הפרדה שכביכול קיימת בין קומץ טרוריסטים קיצוניים לבין רוב מוחלט של פלסטינים שלווים וחפצי חיים לצידנו. בעזה, האשליה הזו כבר עלתה לנו בטבח 7.10. ביו"ש היא נמשכת.

מערכת הערכים הפרוגרסיבית רואה את ה'אחר', הפלסטיני ה'ילידי', כחלש, ואת הרוב היהודי כקולוניאליסט, ככובש, שחייב כל הזמן לרסן את עצמו כדי להיחשב מוסרי.

ג. תפיסות פרוגרסיביות מתגלגלות לתהום

המשך ההתמכרות לאשליה הזו גורם לכדור שלג מתגלגל של אכזריות.

כי אם כך מתעקשים לראות אותנו ואותם, אזי יהודים המטיילים ביו"ש ומותקפים הם מבצעי הפוגרום, ומבצעי הפוגרום האסלאמיסטים הם מיעוט 'מוחלש' המגן על עצמו ועל ביתו.

מה שהימין רואה בבהירות רבה ובפשטות כהגנה על חיינו כעם בארץ ישראל, השמאל רואה כ'טרור יהודי'.

זוהי התנגשות חזיתית וזה ׳משחק סכום אפס׳ בין תפיסות. זה הרבה מעבר לטָעות או למחלוקת בשאלת עתיד יו"ש.

העמדות האלה מייצרות בסופו של דבר הכלה והבנה (תוך סירוב להכיר בכך, כמובן) לטרור רצחני אסלאמי של ממשיכי טבח 7.10, ודמוניזציה שטנית כלפי יהודים המגינים על חייהם.

ד. מצעד האיוולת

לא מדובר רק באנשים שהם ממש בקצה המחנה. שמענו ח"כים ממפלגת 'הדמוקרטים' מתבטאים בסגנון כזה; ראינו תקשורת מיינסטרים מטשטשת לחלוטין בין רוצחים לנרצחים; שמענו אלופים לשעבר בצה"ל המתכתבים עם עמדות כאלה; ראינו בתדהמה מאות יוצאי מערכת הביטחון פונים לנשיא מעצמה זרה כדי להתערב בחיינו ולכפות עלינו את עמדתם. כל שיא של שפל מגלגל אחריו שפל נוסף, תהום ללא תחתית, של חוסר נאמנות למלחמה של עם ישראל על חייו בארצו.

כאמור, אין זו רק דעה אחרת על עתיד יו"ש. זוהי קביעה, שמי שרואה את הדבר אחרת מהם ופועל להגן על חייו בהתאם – הוא טרוריסט יהודי שצריך לעצור אותו בכל דרך, כולל פגיעה בו וכולל מסירת עצמאותנו לידי מעצמה זרה.

ה. תהליך התבררות של הנהגה ודרך

כל זה לא צריך להבהיל אותנו יתר על המידה. אנחנו בתקופת התבררות עמוקה. אליטה אחת שוקעת ומתחלפת, תפיסה אחת של ציונות יורדת מבמת ההובלה למען תפיסה מפותחת ממנה. השקיעה מביאה ייאוש, הייאוש גורם לקיצוניות.

נעבור גם את זה.

בעזה, האשליה הזו כבר עלתה לנו בטבח 7.10. ביו"ש היא נמשכת

ו. בריתות אמיתיות ומדומות

אבל הנה משהו שעבורו מאמר זה נכתב: כל מי ששייך לתפיסות האלה, כל מי שנמצא ברדיוס כלשהו של תפיסות מסוג זה, לא יכול להיות שותף לקואליציית הנהגת המדינה. "שירתנו יחד בטנק" לא מהווה שום עילה לשותפות בהנהגת דרך. מצעד האיוולת חייב להיעצר בכניסה לשערי מחנה ההנהגה.

המושג ׳ברית המשרתים׳ כיסוד פוליטי משותף – נקבר למרגלות כפר המרצחים תל. עלילת הדם ש רקח שם השמאל הפרוגרסיבי, נבחרי ציבור, עיתונאים וגנרלים, נגד תושבי יו"ש בפרט ונגד הימין בכלל דורשת את הרחקתם מהמחנה (הפוליטי).

מי שחשב שזעזוע המלחמה החליש את ניגודי התפיסות, ושההבדלים הפוליטיים הפכו למינוריים, נדהם לראות את ההשמצות השטניות נגד תושבי יו"ש, ואת הכוונות מרחיקות הלכת של השמאל יום אחרי הבחירות.

אי אפשר בשום אופן להתעלם מזה, ובשם אחדות מדומיינת או בשם חידוד המחלוקת עם החרדים לפרוס שטיח אדום לפני תפיסות שהן אובדניות לישראל.

נקווה מאוד שהאירוע הקשה הזה יבהיר את מה שטושטש.

נקווה מאוד שהלקח נלמד!

1️⃣ קריסת הדיון הרציונלי

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב שהמחלוקת הפוליטית בין ימין ושמאל בישראל סובבת סביב סוגיות מדיניות כבדות-משקל, וויכוחים אידיאולוגיים על אופייה הדמוקרטי של המדינה.

אך מי שמתבונן נכוחה במציאות במהלך השנים האחרונות, מבין שהנחת המוצא הזו קרסה לחלוטין.

האמת המרה היא שכבר אי אפשר לנהל כאן ויכוח רציונלי.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה הדיון העובדתי פינה את מקומו למה שניתן להגדיר כפסיכוזת המונים. צד אחד של המפה הפוליטית זנח לחלוטין את העובדות, לטובת עולם מקביל שבו הנרטיב קובע הכל, והאמת היא במקרה הטוב המלצה בלבד.

הפסיכוזה התלקחה, וההתנצלות לא הועילה, משום שהם התאהבו בשקר של עצמם

2️⃣ קמפיין הרשת והניתוק מהמציאות: מקרה איזנקוט

כדי להבין את עומק השבר אי אפשר להסתפק בתיאוריות, ויש לרדת אל קרקע המציאות של הקמפיינים הפוליטיים.

ניקח לדוגמה את סרטון הקמפיין של צוות הסושיאל של נתניהו. בסרטון נראה איזנקוט רץ לעבר בחור שלובש חולצה שעליה נכתב 'אחדות', מפספס אותו – ורץ לחבק את מנסור עבאס. זה היה סרטון שנועד להעביר מסר פוליטי חד וברור: גדי איזנקוט אולי מדבר על "אחדות", אך בפועל בחירותיו הפוליטיות מובילות אותו לזרועות המפלגות הערביות.

אפשר להסכים עם המסר ואפשר לבקר אותו, אך מה שהתרחש מיד לאחר מכן ברשתות החברתיות היה לא פחות ממחול שדים פסיכוטי.

לפתע החל להתגלגל ולהשתלט בשמאל נרטיב מנותק לחלוטין מהמציאות: הדמות עם חולצת האחדות, כך נטען, נועדה ללעוג לבנו של איזנקוט, גל ז"ל, שנפל בעזה. מדובר בשקר מוחלט. הבחור בסרטון לא כיוון לגל איזנקוט הי״ד, ולא היה כאן שום רמז, ולו הקל ביותר, לביזוי חלל צה"ל. אבל בעולם של פסיכוזת המונים, האמת כבר לא רלוונטית. נוצר כאן נרטיב שלפיו נתניהו מבזה משפחה שכולה, ושום עובדה, הסבר או הבהרה לא הצליחו לשכך את הלהבות. הפסיכוזה התלקחה, וההתנצלות לא הועילה, משום שהם התאהבו בשקר של עצמם. הוא פשוט יעיל לתחזוק הקמפיין.

3️⃣ עיוות המציאות מול הטרור: הפיגוע בחוות גלעד

הדוגמה השנייה, והכואבת לא פחות, היא הפיגוע הרצחני סמוך לחוות גלעד, שבו נרצחו מ"פ בצה"ל ואזרח ישראלי. אירוע טרור קשה וברור, שבו כל אדם סביר אמור להרכין ראש. אלא שבשמאל הרדיקלי - ראש החץ של האופוזיציה - המכונה הנרטיבית שוב הופעלה במלוא העוצמה. ברגע אחד הפך הפיגוע ל"טיול לא מתואם", והאשמה הופנתה כלפי הקורבנות תחת הכותרת של "אלימות מתנחלים". שוב ראינו מחול שדים תקשורתי שבו העובדות לא הצליחו לבלבל את מפיצי השנאה.

התגובה של חלקים בציבור הדתי-לאומי הייתה מתסכלת מאין כמותה. היו שניסו להסביר, לדבר אל ההיגיון, לשאול: "למה אתם מדברים אלינו ככה? למה אתם משקרים ומסלפים?"; הם לא הבינו שהם מנהלים שיח של חירשים.

בעוד הם מנסים לדבר במונחים של עובדות ומתוך כוונות טובות, הצד השני פועל מתוך פסיכוזת המונים נרטיבית. וברגע שאדם כלוא בתוך נרטיב, המאמץ להעמיד אותו על טעותו באמצעות עובדות ונתונים פשוט לא ישנה את דעתו.

זהו נתק מוחלט בין מי שיש לו תפיסת מציאות קוהרנטית, לבין מי שחי בתוך תסריט של קמפיין מתמשך (יש לציין שאיני מדבר על השמאל כולו, אלא על השיח הציבורי של האליטה שלו).

4️⃣ תזמורת הדמוניזציה ושלילת הלגיטימציה

וכאן טמון הסיפור הגדול באמת, הסיפור שמחבר את כל הנקודות יחד. הקמפיינים הללו אינם מקריים. הם חלק מתזמורת שלמה של דמוניזציה והשחרה, המכוונת נגד שלושה מגזרים מרכזיים: החרדים, המתנחלים וה'ביביסטים'.

ציטוט של איריס לעאל מעיתון 'הארץ', שהסבירה ביהירות כי "החברה הישראלית" שונאת את שלושת המגזרים הללו, חשף את הפרצוף האמיתי של הקמפיין.

מי זו בדיוק אותה "חברה ישראלית"?

האם המגזרים הללו, המהווים נתח עצום וקריטי בעם ישראל, אינם חלק מהחברה הזאת? כי לפי קוראי 'הארץ' — הם, הקוראים, נכללים בחברה הישראלית; ואילו שאר המגזרים שציינה הם פרזיטים, אלימים וחסרי השכלה.

תחת אצטלה של דאגה לכלכלה או זעקה על אי-גיוס חרדים - סוגיות שאולי יש בהן היבטים הדורשים תיקון, אך הן טובעות בים של שקרים גדולים הרבה יותר - מסתתרת מטרה אחת ויחידה: אי-קבלת תוצאות הדמוקרטיה.

יש כאן מחנה שלא מוכן, בשום תנאי, שה'ביביסטים' ימשלו, שהחרדים ישבו בקואליציה או שהמתנחלים ינהלו את המדינה. מי זוכר שהיה כאן קמפיין של חטופים, שחיתות ראש הממשלה וממשלת אחדות. כל כמה חודשים מתגלע 'אירוע חדש' שמסביר למה הממשלה לא לגיטימית.

כדי להצדיק את הסירוב הזה לקבל את חוקי הדמוקרטיה, מחנה השמאל האליטיסטי חייב להפוך את היריב הפוליטי למפלצת אל מול השמאל הנאור, הדמוקרטי והמוסרי. הם חייבים להציג את החרדים כמוצצי דם, את המתנחלים כאלימים ואת ה'ביביסטים' כברברים.

המטרה של הפיכת הקבוצות הללו ל'אנשים רעים' היא שלילת הלגיטימציה שלהן להיות חלק מהשלטון. כך, בעיני השמאל, נראית דמוקרטיה מהותית.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה הדיון העובדתי פינה את מקומו למה שניתן להגדיר כפסיכוזת המונים

5️⃣ לעבור להתקפה: הגנה על הכרעת הרוב

עלינו להפסיק להתנצל. לחדול מלנסות לשכנע באמצעות סטטיסטיקות ונתונים, או ב'שיחות קפה ומאפה'. עלינו להבין שאנו ניצבים מול ראשי מחנה הפועל מתוך פסיכוזה המונית ושיח נרטיבי, ושהמאבק הוא לא על פרט כזה או אחר, אלא על עצם הזכות שלנו להיות כאן, להשפיע, ולממש את הכרעת הרוב.

הגיע הזמן להישיר מבט אל מול מכונת ההשחרה הזו ולומר: האמת שלכם היא נרטיב שקרי, והדמוקרטיה חזקה יותר מתפיסת העדר שלכם.

בנוסף, יש לחדול משיתוף הפעולה עם 'נקודות האמת' בקמפיינים של השמאל הרדיקלי.

כי כאשר השקר עמוק מאוד - נקודות האמת הופכות לחצאי-אמיתות המשרתות את השקר הגדול, ובעיקר מהוות כלי בקמפיין דמוניזציה נגד מגזרים שלמים.

החרדים אינם מוצצי דם, והמתנחלים אינם אלימים.

אחרי שנטפל בחצאי-האמיתות, נציב גבולות לאנרכיסטים ונחדול מקמפיינים שקריים - רק אז נוכל לדון בצורה דמוקרטית על הבעיות הטעונות טיפול. ואת שיחות האחדות נקיים מול החברה הישראלית השפויה.