לפני כשבועיים כתבנו כאן בזכותה של רעות, וקראנו אף לסייע לה במימון, לאחר שהוחלט להגיש נגדה כתב אישום.

רעות, אמא לשמונה מנתיבות שפעלה ציבורית נגד ה'סיוע ההומניטרי' לעזה — ולמעשה לחמאס — תוך כדי מלחמה.

ביקשנו גם להניח בצד את השאלה האם זה נעשה מאילוצים מדיניים או לא. זה לא משנה כלל ביחס ליחסנו לפועלה של רעות האמיצה.

דבר אחד חשוב לצרוב בתודעה: כתב האישום בוטל

לפני מספר ימים הודיעה המדינה לבית המשפט:

"המאשימה מבקשת להודיע על חזרה מאישום בתיק… משכך, בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את כתב האישום."

אפשר להשאיר בצד, לפחות לרגע, את השאלה כיצד מוגש כתב אישום ולאחר מכן נזנח, כאילו מדובר בהתלבטות מה לקנות במכולת השכונתית ולא בהליך פלילי שעלול להשפיע על חייו של אדם.

אבל דבר אחד חשוב לצרוב בתודעה: כתב האישום בוטל.

איננו יודעים מה היו כלל השיקולים שהובילו להחלטה לחזור מן האישום, ואין מקום לקבוע בוודאות מה הייתה הסיבה לכך. אולם המקרה הזה מזכיר אמת פשוטה: למחאה ציבורית, להסברה, להתעקשות על הצגת העובדות ולסירוב להיכנע לאדישות – יש כוח והשפעה.

חברה שבה אזרחים מביעים עמדה, מתגייסים ופועלים במסגרת החוק היא חברה בריאה וחזקה יותר

לכן ראוי להעריך כל אדם וכל ארגון שפעלו בפרשה הזו – מי שכתב, מי שמחה, מי שסייע במימון ההגנה ומי שבחר שלא לשתוק.

גם אם איננו יכולים לדעת מה הכריע את הכף במקרה הזה, כדאי שנזכור את כוחה של מעורבות ציבורית עקבית.

חברה שבה אזרחים מביעים עמדה, מתגייסים ופועלים במסגרת החוק היא חברה בריאה וחזקה יותר.

כדאי לזכור זאת גם בקשר למאבקים נוספים בהווה ולקראת המאבקים הציבוריים שעוד נכונו לנו בעתיד.

הדיון הציבורי נוטה להישאב אל הסוער והצהוב - אמירותיו של שר הביטחון, ישראל כץ, בנוגע לאלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט.

לא נכריע מי צודק ברמה האישית, ולא נחלק ציונים למעורבים.

נשתדל לא לתת דגים, אלא לספק חכה.

להציע כלים מושגיים וארגז ניתוח אזרחי, שבאמצעותם יוכל הקורא לבחון את המציאות בעצמו, לפרק את המסגור התקשורתי, ולהגיע למסקנות עצמאיות.

א. ניתוח התקשורת ומסגור הדברים

הכלי הראשון שראוי להפעיל הוא פירוק טכניקות המסגור התקשורתי. במקרה הנוכחי, המנגנון פעל במספר ערוצים מקבילים:

צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה

1. בניית נרטיב של "עריפת ראשים":

לא הדחה ולא נעליים. על אמירתו של פליישמן: "אז תדיח אותו", ענה השר: "לא".

למרות זאת הדיווחים הוצפו במונחים טעונים כמו "זעזוע", "מתקפה חסרת תקדים" ועוד. עובדות נדחקו מפני הדרמה.

2. העתקת הדיון מהמהות אל הרגש:

במקום לקיים דיון עמוק בגבולות הסמכות של הדרג המדיני מול הדרג המבצע, התקשורת בחרה להעביר את הפוקוס לזירת ה"טון", ה"סגנון" וה"עלבון האישי". זה פשוט מוכר יותר.

3. דיכוטומיה מלאכותית:

חלוקה מהירה של המגרש ל"שומרי סף" ממלכתיים ומקצועיים מהצד האחד, מול הדרג המדיני המוצג כ"גורם פוליטי ודורסני" מהצד השני. וכן הפיכת כל ביקורת מצד השר הנבחר ל"פגיעה בביטחון המדינה".

ב. לצאת מהפרסונליות: מקצועיות הקצין היא לחלוטין "שלב ב'"

הכלי השני לניתוח הוא ניתוק מוחלט מפולחן האישיות. הדיון אינו על ישראל כץ ואינו על אבי בלוט.

ייתכן שאלוף הפיקוד הוא איש מקצוע מעולה, מפקד מוכשר ועתיר זכויות; וייתכן גם שהביקורת המקצועית עליו מוצדקת. כל זה לחלוטין לא הנקודה. העיסוק בשאלת איכותו של הקצין הוא "שלב ב'" בלבד, והוא מסיט את התודעה מהעיקר. השאלה היחידה שצריכה לעמוד למבחן בעת הזאת היא מידת הכפיפות של הדרג המבצע לדרג הממונה.

התפיסה הדמוקרטית אינה מותנית באיכות הביצוע של הפקיד או הקצין – גם הקצין המוכשר ביותר במערכת כפוף באופן מלא לריבון הנבחר.

ג. זיהוי הלעומתיות: הזיגזג הציני של השמאל הרדיקלי

הכלי השלישי לניתוח הוא חשיפת המניעים המסתתרים מאחורי הקמפיינים התקשורתיים. התופעה הצינית ביותר באירוע הזה היא המהירות שבה אגפים בשמאל הרדיקלי ובמהדורות החדשות נזעקו להתייצב כחומה בצורה להגנתו של האלוף בלוט.

הצביעות כאן זועקת לשמים. לא מזמן, כשמדיניותו של בלוט נתפסה כתומכת בהתיישבות ובמפעל החוות, אותם חוגים ממש תקפו אותו בארסיות ושפכו את דמו בתקשורת.

והנה, ברגע שנפער חיכוך מול שר הביטחון והאלוף נתפס כמי שמציב עמדה לעומתית לדרג המדיני – התרחש שינוי פלאי: אותו אלוף מותקף הפך בן לילה לקדוש מעונה, ל"שומר סף" אמיץ ולמגן הדמוקרטיה.

למול מפגן ההגנה המרגש הזה, אי אפשר שלא לשאול: היכן הייתה ההגנה המרשימה הזו ביחס לרומן גופמן? היכן היא הייתה ביחס לדוד זיני? לברק חירם?

מה השתנה פתאום? התשובה ברורה מאליה: הקצינים הללו סומנו, הותקפו או עוכבו בדיוק בגלל תפיסתם הממלכתית, הברורה והדמוקרטית ביחס למיהו הריבון. מפקד שמבין את גבולות סמכותו ומכבד את הדרג המדיני אינו נכס עבור מי שמחפש לעומתיות; הוא מטרד.

זהו שימוש ציני בקצין בכיר. בינם לבין אמת, צדק או דאגה כנה לאלוף בלוט ולביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר. שלא מרצונו, ובלי שנשאל, האלוף הופך לכדור משחק במגרש הציני של השמאל הרדיקלי: האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר.

ד. המלכוד המושגי: הפיכת היוצרות במונח "ממלכתיות"

כלי רביעי הוא בחינה ביקורתית של המושג "ממלכתיות".

בדמוקרטיה מתוקנת, ממלכתיות פירושה כפיפות מוחלטת של כל זרועות המדינה – על מדים ושלא על מדים – לחוק ולנציגי הריבון הנבחרים בקלפי.

בשנים האחרונות נעשה שימוש ציני במונח זה כדי ליצור היפוך יוצרות: הדרג הצבאי והפקידותי מוצגים כ"איש המבוגר והאחראי" שתפקידו "לרסן" את הדרג המדיני. הדרישה משר לשתוק, לא לבקר ולא לדרוש דין וחשבון מדרג פיקודי בשם ה"ממלכתיות", היא למעשה תביעה לאוטונומיה צבאית ומנהלית שמנתקת את הצבא מהעם.

אגב, אי אפשר שלא לתמוה: היכן הייתה תפיסת ה"ממלכתיות" והריסון הזו של אייל זמיר עצמו, כאשר לא מנע את עצמו מהתמודדות סמוך לבחירות מול הרצי הלוי על תפקיד הרמטכ"ל תחת ממשלת מעבר?

מה השתנה מאז? תחליטו בעצמכם.

האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר

ה. המבט המערכתי: מחדל תפיסתי, לא פגיעה אישית

הכלי החמישי והאחרון הוא הימנעות משפיטת אירועים לאומיים דרך הפריזמה הילדותית של "פגיעה אישית" או עלבון.

הדבר שקול לניסיון לשפוט את מחדל ליל שמחת תורה דרך השאלה "האם נתניהו נפגע אישית מכך שלא העירו אותו".

העיסוק המרכזי כמובן הוא בכשל המערכתי בתפיסת הריבונות, לא בפגיעה האישית.

מעבר לכך, לאיש ציבור ופקיד בכיר ראוי שיהיה עור עבה. זה אולי לא נעים כשמתייחסים אליך לא כראוי, אבל אל תהפכו אותם לילדים קטנים.

סיכום:

האירוע בין שר הביטחון לאלוף פיקוד המרכז הוא על השאלה המשטרית היסודית ביותר במדינה חפצת חיים: האם נציגי הציבור הנבחרים הם שמתווים את המדיניות ומפקחים על ביצועה, או שמא אחרת.

התקשורת תמשיך למכור לנו ספינים, רגשות וסערות בכוס מים, אבל האמת נשארת חד-משמעית: צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה. ובדמוקרטיה מתוקנת – הדרגות מצדיעות למנדטים, ולא להפך.

א. זה שנים ארוכות שאנו שבויים בפרדיגמה מיושנת, שלפיה הזירה התקשורתית והפוליטית מלאה בהתגוששויות על הימצאותם של סממנים יהודיים במוסדות ציבור, כאשר כל חיכוך קטן מתורגם מיד לזעקות שבר על 'הדתה'.

אולם מי שבוחן את המציאות בעיניים מפוכחות, מעבר לרעש הסטטי של בעלי אינטרס, מזהה תזוזה טקטונית עמוקה מאוד המתרחשת מתחת לפני השטח.

כדי להבין את התהליך הזה, עלינו לזנוח את הקלישאות של העבר ולהתבונן מחדש במושג 'מרד הצעירים'.

העם לא בורח מהיהדות, הוא מחפש אותה בשפתו שלו

ב. לאורך המאה העשרים, המרד הטבעי של הדור הצעיר אופיין בפריקת עול. הצעירים שאפו לנתק את השלשלאות המסורתיות של הוריהם לטובת מונחים מופשטים כגון 'אוניברסליות', 'הומניזם', ובריחה ממוסכמות העבר.

היום, אותה אידיאולוגיה מופשטת ומנותקת הפכה להגמוניה הממסדית. היא התברגנה, הזדקנה והתקבעה לכדי דוקטרינה נוקשה ולעיתים מנוכרת: ''או שאתה איתנו או שאתה לא קיים", הם אומרים בשם הליברליזם.

וכך, לאחר תקופה שבה הממסד נעשה מנוכר וחסר שורשים, הדור הצעיר היהודי החל למרוד.

המרד של 'דור ה-Z' הישראלי שינה כיוון ב-180 מעלות מבני גילו הממוצעים בארצות המערב.

עבור צעירים יהודים רבים כיום, ניתוק מהשורשים איננו סמל לחירות, אלא מתכון לתחושת תלישות וריקנות. המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי מסורת'.

הדור הצעיר מחפש עוגן, משמעות וזהות היסטורית. מבחינתו, אימוץ סממנים יהודיים, גילוי מחדש של האמונה וחוכמתה, או חיפוש אחר זהות יהודית-ביתית במרחב הציבורי, אינם אקטים של כניעה לממסד דתי שמרני נוסח איראן, כמו שמנסה התקשורת לצייר, אלא קריאת תיגר על הניכור התרבותי של הדור שקדם לו.

זוהי חזרה הביתה מתוך בחירה, תביעת בעלות על זהות שאינה מוכנה להתנצל על קיומה.

ג. התמורה הסוציולוגית הזו מציבה אתגר אינטלקטואלי ומנהיגותי עצום, לא רק לממסד המיושן, שמתקשה לעכל את התופעה, אלא גם – ואולי בעיקר – להנהגה הרוחנית והתורנית.

בנקודת הזמן הנוכחית נוצר קו שבר עמוק המפריד בין שתי תפיסות מנהיגותיות מנוגדות:

מצד אחד ניצבת הנהגה שעדיין שבויה בתודעת 'המיעוט הנרדף'. מנהיגים אלו פועלים מתוך פסיכולוגיה של כניעה מתמדת. הם תופסים את עצמם כקומץ מאמינים הנאבקים על תדמיתם בעיני ההגמון. השיח שלהם מתחנף, פעולותיהם נושאות אופי של טשטוש, והם מתקשים להשתחרר מדפוס החשיבה הזה.

מנגד צומחת מנהיגות מסוג אחר לחלוטין – מנהיגות של קריאת מפה אסטרטגית מתוך חיבור עמוק לשטח. אלה הם מנהיגים המבינים לאן נושבת רוח ההיסטוריה הישראלית. הם מזהים את הצימאון האדיר, את התעוררות המסורת ואת חיפוש הזהות של הדור הצעיר, וקוראים נכון את המציאות: העם לא בורח מהיהדות, הוא מחפש אותה בשפתו שלו. מנהיגות זו אינה פועלת מתוך חרדה מפני 'השפעות החוץ', אלא מתוך ביטחון עצמי איתן ואמונה טבעית בשייכות העמוקה של רוב העם לזהותו.

המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי מסורת'

ד. מי שממשיך לנהל את השיח הציבורי במונחים מיושנים של מאבקי 'כפייה דתית' מול חילוניות 'משוחררת', מנהל מלחמה של אתמול. העתיד שייך לאלו שמבינים שהדור הצעיר בישראל כבר עשה את הבחירה האסטרטגית שלו. הוא דחה את תרבות הניכור לטובת זהות ושייכות. האתגר כעת אינו רק להילחם על מקומה של המסורת במרחב הציבורי, אלא לדעת כיצד לקבל את פניה כשהיא צומחת מלמטה, באופן החופשי, הגאה והטבעי ביותר.