המאמר נכתב בעקבות הדברים שפרסם יהושע שני - לקריאה לחצו כאן

יש פיל בחדר, והגיע הזמן לדבר עליו בקור רוח, בהיצמדות לעובדות ובטונים נמוכים.

ללא מניפולציות וללא סתימת פיות וזעקות פופוליסטיות על גזענות ושנאה.

אין לנו פריבילגיה כזו לאחר השבעה באוקטובר, לאחר המחיר הלאומי והפרטי ששילמנו.

הפיל שבחדר הוא המורכבות הביטחונית המושתקת ביחסים שבין מדינת ישראל לבין החברה הערבית בישראל, והמשמעות שלה דווקא במערכות הרגישות ביותר של המדינה.

צריך לומר ביושר: אזרח ערבי אינו אויב מעצם היותו ערבי. כפי שכל אזרח אחר אינו טוב או רע לאור זהותו בלבד.

אלפי רופאים ורופאות, אחיות, אחים ואנשי צוות ערבים מטפלים ביהודים ובערבים במסירות ומצילים חיים. יהיה זה עלבון לאינטליגנציה אם נמחק את העובדה הזאת, ואסור לנו להטיל כתם קולקטיבי על ציבור שלם.

אבל, באותה מידה, אסור לנו להיות תמימים.

כל תופעה צריכה להיבחן בשכל, בשקיפות ובפקיחת עיניים לרווחה. עלינו להביט למציאות בעיניים, לראות אותה כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה.

לא גזענות, אחריות. לא הכללה, בדיקה ופיקוח. לא שנאה, ביטחון

ישנה שאלה שאיש כמעט אינו מעז לשאול בקול, שמא יותקף בחמת זעם:

מדוע כשמדובר במערכות הביטחוניות הרגישות ביותר, כולנו מבינים בפשטות שקיימים שיקולים מיוחדים של סיווג ביטחוני, נאמנות, חשיפה למידע וסיכון?

האם מישהו היה מעלה על דעתו לוותר על בדיקות ביטחוניות מחמירות למי שמבקש להגיע למקומות הרגישים ביותר בצה״ל או ליחידות מודיעין כמו 8200, רק משום שאסור 'להפלות'?

ברור שלא.

במערכות שבהן מופקדים בידי אדם סודות מדינה, יכולות אסטרטגיות ומידע העלול לסכן חיי אדם - מדינה נורמלית וחפצת חיים בודקת, מסווגת ומנהלת סיכונים.

ואם מישהו ייעלב מכך, תהיה זו עדות להשחתה התרבותית שיש מי שמתעקשים לדרדר אותנו אליה.

נשאלת השאלה: מדוע העיקרון הזה של בחינה מדוקדקת של רקע, נאמנות, יושרה ומוסר - נעלם כשאנחנו עוברים למערכות אזרחיות רגישות?

כאשר חייל שנפצע קשה בקרב מגיע לבית חולים כשהוא מורדם, מונשם, שרוף, חסר יכולת להגן על עצמו - האם אין למדינה חובה לחשוב גם על ביטחונו?

כאשר מובילים טנקים וכלים צבאיים אל החזית בשעת מלחמה, האם לא צריך לבדוק מי נחשף למיקום הכלים, ליעדם ולתנועת הכוחות ומהו פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם מכך?

כאשר עובדים מקבלים גישה לתשתיות קריטיות, מתקנים רגישים או מידע בעל משמעות ביטחונית, האם עצם העלאת שאלת הסיכון היא 'גזענות'?

בעיניי התשובה ברורה:

לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם.

לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם

הבדיקה צריכה להיות עניינית, מקצועית, חוקית ומבוססת סיכון, לא התנכלות לאדם בגלל מוצאו.

יודגש: אם, תיאורטית, יש פשיעה ואנרכיזם באזור גאוגרפי ספציפי בארץ, שבו חיים יהודים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, ארמנים, נוצרים או כל עדה אחרת, אסור לנו להתעלם מכך. אם זוהי המציאות, יש להתמודד איתה. לא נעצום עיניים כי מדובר ב... - השלימו את החסר.

בכל דיון, העובדות הסטטיסטיות צריכות לדבר בראש ובראשונה. אח"כ נוכל להתווכח על הסיבות למציאות הזו.

אבל קודם כל עובדות, ללא משוא פנים וללא פופוליזם. שוב, את מחירי הנזקים הללו שילמנו כבר בריבית דריבית בשבעה באוקטובר.

במקביל, הגיע הזמן לחשוב לטווח ארוך. זוהי רק קריאת כיוון ולא תוכנית עבודה סדורה, אבל מדינת ישראל צריכה לחשוב על הקמת תוכנית לאומית לעידוד ולהעדפה של חיילים משוחררים בלימודי רפואה, סיעוד ומקצועות הבריאות.

מלגות משמעותיות, מסלולים ייעודיים, סיוע בשכר הלימוד ותמריצים להשתלבות בבתי החולים ובמערכת הציבורית.

מי שסיכן את חייו למען המדינה - זכאי לקבל מהמדינה הזדמנות משמעותית להיות בין אלה המטפלים בחייליה ובאזרחיה.

ראוי כמובן להוקיר רופא ערבי שמציל חיים. חובה לכבד אחות ערבייה שעושה את עבודתה במסירות. ובאותה נשימה, אפשר וחובה לדרוש ממדינת ישראל לנהל סיכונים במקומות שבהם חיי חיילינו וביטחון המדינה מונחים על הכף.

לא גזענות, אחריות.

לא הכללה, בדיקה ופיקוח.

לא שנאה, ביטחון.

זה הפיל שבחדר. והגיע הזמן שנפסיק לחשוש מלדבר עליו.

בהפוך על הפוך, דווקא חסרונו של עיסוק ענייני וראוי בתופעות בעייתיות גורם למבט קולקטיבי ומכליל, העושה עוול עם מי שראוי ליחס מכבד.

לקריאת המאמר של יהושע שני לחצו כאן

מר יהושוע היקר, מקווה שאתה ושלך בטוב. כותבת לך בעקבות דבריך האחרונים לגבי התקרית/ התלונה ברמב"ם.

חשתי צורך לכתוב לך, בפרט שאף אני רופאה במרכז רפואי ועובדת בצמידות ואף בחברות חמה עם אנשי צוות שאינם יהודים, להם רוחשת כבוד והערכה.

כתבת על נושא קשה ורגיש ביותר. דווקא משום שהוא כל כך קשה ומורכב, חובה להישיר אליו מבט.

אין ספק שצריך קודם כל לבדוק התלונות לגופן, כך גם טענת בדבריך.

תלונות על צוות רפואי היו ויהיו.

אלא שההתעלמות המתחסדת מהמורכבות הנתונה היא פשוט מצמררת.

עם יד על הלב, מה היה מרגיש כל אבא כל אמא לו בנה החייל הפצוע שחזר מלחימה בחיזבאללה/חמאס/פת"ח - שוכב במחלקה בדלתיים סגורות נתון לחסדיהם של 10-15 אנשי צוות ערבים (רובם המוחץ מוסלמים דתיים) - זו בעיה שלא קשורה כלל לדעות פוליטיות.

כל מי שמנסה להדוף הדברים ולהתחבא מאחורי ססמאות של "גזענות", פשוט לא אומר אמת.

אני רוצה להכיר את האבא הזה או האמא הזו שהיו מקבלים את הסיטואציה הזו בשלווה ואמון, וסומכים על בדיקת הנהלת בית החולים, צוות הדוברות או מצלמות שהיו או לא היו בחדר.

מתי נדבר כבר אמת?! האמת על המציאות ואתגריה. היא כבר פה. בלי אמת לא נוכל להתקדם

אני בעד בדיקה עניינית של התלונות. באמת רבים מאוד הם אנשי המקצוע מהחברה הערבית שהם מסורים ומצטיינים בעבודתם הציבורית.

בדיוק כפי שכתבת.

עצם זה שאח/רופא ערבי, גם אם מגדיר עצמו בעל זהות פלסטינית, לא הופך אותו לחשוד בהתעללות עד שיוכח אחרת.

רבים וודאי חשים נפגעים מעצם הטלת הספק, אין להתעלם מכך.

אבל אין 100%.

אנו שומעים על מקרי התנכלות מצד אנשי צוות במערכות בריאות מחוץ לישראל, בכל העולם:

גם שם האידיאולוגיות נכנסות אל בין כתלי בית החולים.

אז דווקא בישראל זה לא קיים?..

גם בישראל היו מקרים של אנשי צוות רפואי תומכי חמאס שהתבטאו ברשתות, או אף התגייסו לדעאש. אלא שאין צורך להרחיק למקרי קיצון מובהקים.

בסופו של יום גם אנחנו, הרופאים הרופאות האחים האחיות ואנשי כוחות העזר (היהודים והערבים) - אנחנו רק בני אדם.

אנחנו לא אזרחים מכוכב אחר.

ההתעלמות המתחסדת מהמורכבות הנתונה היא פשוט מצמררת

זו סיטואציה מאוד לא פשוטה

עבור כלל הצדדים.

השאלה היא:

מתי נדבר כבר אמת?! האמת על המציאות ואתגריה. היא כבר פה. בלי אמת לא נוכל להתקדם.

בסיטואציה הזו, השאלה, "מה אם החייל הזה היה הבן שלך פצוע שם?", דווקא מאוד מתאימה.

בעיניים פרטיות וגם כלליות יש לשאול: האם כך ראוי שחברה הנמצאת בלחימה תוודא טיפול בלוחמיה ומשפחותיהם?

האם נדרשת אלטרנטיבה?

אינני טוענת לפתרון פשוט מן השרוול.

הרבה מאוד נתון על הכף.

מתחייבת כאן כנות, הגינות, אחריות ורגישות, לצד בהירות של סדרי עדיפויות.

תודה לך שאמרת אמת ולא נתת לזה לעבור.

חמש הערות על מאבקים תרבותיים ועל אחדות עמוקה אצל הראי"ה קוק זצ"ל:

א. שאיפות אחדוּת ומאבקים ציבוריים

הראי"ה קוק 'חי' למעשה בכל העולמות – מהשאיפות הכי נאצלות ועד הסוגיות האקטואליות הכי בוערות, חיי עולם וחיי שעה יחדיו. בכל עולם יש סדר משלו וחוקים משלו, והראי"ה טייל בכולם כבביתו.

התורות והתפילות שלו, שניכרת בהן ההסתכלות הכי אחדותית על הכל, לא סתרו כהוא זה את המאבקים הציבוריים הקשים שניהל במשך השנים סביב הזהות היהודית ביישוב היהודי ההולך ונבנה.

אדרבה, השאיפות הנאצלות של אחדות בין העולמות תלויות ביכולת לשים, הלכה למעשה וללא טשטוש, גבולות מאוד ברורים בין טוב לרע.

אולם ישנם אנשים שהתבסמו יתר על המידה מפסקאות מסוימות מאוד בכתביו ולא קראו פסקאות אחרות, וכמובן לא את האגרות שלו. נעסוק בטעויות הנובעות מכך.

גם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק

ב. 'מאמר הדור' לדורנו

'מאמר הדור' הוא מאמר מכונן, גם לתקופתנו כמובן, אך רבים עיוותו אותו. רבים השתמשו בו בניסיון למצוא גדלות בכל שיגעון וטירוף; רבים הפכו אותו למניפסט של כניעה לכוחות פוליטיים שבשום אופן לא צריכים להוביל פה דרך אפילו עוד דקה אחת; רבים השתמשו בו כתירוץ להזדהות סוציולוגית עם חלק מ'צאצאי מפא"י' (שבעצמם כבר הפכו לפוסט-ציונים), יותר מאשר עם אחיהם המסורתיים והחרדים.

לכל זה אין שום קשר למאמר הדור. מאמר הדור מזהה בדור הייחודי הזה – שיש בו משברים רוחניים – פוטנציאל רוחני גדול אך עלום, שטרם מומש, ומציע דרכים איך לגלותו ולממשו.

אין שום קשר בין זה לבין הטענת התנהגותם של החלקים הכי בריוניים ואנטי-ציוניים שבשמאל הישראלי בהילה של מאמר הדור, תוך תירוץ התנהגותם הנוראית בפלפולי סרק.

אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית.

אגב, מעניין מדוע אנשים אלה לא מצליחים לראות את התגשמות מאמר הדור בדמויות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שהתפכחו ו'ערקו' למחנה הימין..

ג. הקטר והקרון שמאחור

הראי"ה קוק הקים את תנועת 'דגל ירושלים' מיד אחרי מלחמת העולם (הראשונה) כדי לייצר אלטרנטיבה בהנהגה הציונית. הוא לא אהב את הדרך שנקטו אנשי 'המזרחי', שהסכימו להיות נספח לתנועה הציונית ולא אתגרו את הנחות המוצא המחוּלנות שלה. הוא דחף בכל מאודו להקים תנועה רעיונית אמונית שתוביל את התחייה הלאומית. הוא הדגיש שוב ושוב שהציונות במתכונתה המחולנת, הרחוקה מייעודה המקורי בחלום הדורות, תתייבש ותגווע.

חזונו לא זכה למימוש משמעותי בימיו, והוא הולך ומתממש לאיטו בדורות שלנו. אחת התחנות החשובות בדרך היא 'חילופי האליטות' והחלפת שיח ההנהגה לשיח יותר יהודי ייעודי. התהליך הזה מלווה במריבות, במרידות, בקטרוגים ובחרדות. כל אלה הם חלק מכאבי הלידה. אין זה חזרה לסוף ימי הבית השני, זהו המבוא לבית השלישי. אנשים מאמינים, עם חיבורים הדוקים יותר לנצח ישראל, מתקדמים אל קטר הרכבת – בכלכלה, בביטחון, במדינאות ועוד.

ד. זה לעומת זה

הראי"ה ראה את העולם בווקטור של התקדמות, עולם ההולך ומתעלה. הוא ראה את האנושות כהולכת ומִיתקנת בפנימיותה. הוא ראה את הפוטנציאל הפנימי האדיר של דורות אלה בעם ישראל. הוא היה אופטימי מאוד.

אבל, ולא בסתירה כלל, הוא ראה את הרוע הטמון עדיין בנפש האדם, שילך ויילחם על קיומו עד טיפת דמו האחרונה. הוא ראה וצפה את השקרים ואת אובדן הדרך בתרבות המערב, הזולגים גם אל תוכנו.

הוא ראה את שני הקטבים האלה, והסביר כיצד הם מתקיימים במקביל. הוא היה בעל אופטימיות גדולה למימוש פוטנציאל רוחני וחברתי נפלא בתהליך התחייה הלאומית, ויחד עם זאת ראה את מלחמת התרבות הנוקבת מאוד בזמן קץ הגאולה. שני הדברים הקוטביים מתרחשים במקביל, בתזמון הדדי.

אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית

ה. "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרִשעה אלא מוסיפים צדק"

הצדיקים הטהורים, כמו הראי"ה בעצמו, ודאי נלחמים נגד הרבה מאוד רִשעה. הראי"ה נלחם בכל הכשלים המדרדרים את צלם האלוקים שבאדם והמשפילים את הצביון הייחודי של עם ישראל.

מי שיקרא וילמד היטב יגלה, שכוונת המשפט החבוט הזה היא – שגם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק. זה נכון במלחמות פיזיות נגד אויבים, וזה נכון במלחמות תרבות מול יריבים.

הראי"ה נאבק כל חייו בתופעות שליליות. ויחד עם זאת, בעומק העניין, כל מסכת חייו הייתה אך ורק הוספת צדק, אהבה ולא שנאה, בקשת טוב ולא שלילה.