(נכתב על ידי אודי בן חמו ודביר לוגר)

דַמיינו מאות אלפי אזרחים חסרי ארגון, הפזורים ברחבי הארץ. חלקם מוטרדים מזכויות עובדים ומשכר מינימום, אחרים דואגים לזכויות מיעוטים או לאיכות הסביבה, ויש מי ששואפים לשנות כליל את צביונה הלאומי של המדינה ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

מדובר ביחידים ובקבוצות שונות, לעיתים אף מנוגדות.

כיצד ניתן לאגד אותם לכוח אחד עוצמתי? כיצד ניתן לתרגם את האנרגיה הזו למהפכה פוליטית וחברתית?

הנוסחה ההיסטורית פשוטה: מוצאים את המכנה המשותף הרחב ביותר, מצניעים את חילוקי הדעות הפנימיים, ומעל הכל – בונים מנגנון ארגוני משומן.

א.

השמאל הפוליטי בעולם, וגם בישראל, לא נבנה רק על רעיונות מופשטים, אלא בראש ובראשונה על כוח ארגוני בשטח.

בעוד זרמים פוליטיים אחרים נשענים על זהות לאומית, מסורת או כוחות שוק חופשי, השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת.

כך למשל 'ההסתדרות', שהוקמה עוד לפני המדינה, הפכה מארגון הדואג לזכויות עובדים לזרוע ביצועית אימתנית של השמאל ולחממה למנהיגות מפא"י ומפלגת העבודה.

מדוע 'אימתנית', אתם שואלים? גשו ל'עולים חדשים' משנות החמישים, שזהותם הדתית והלאומית הייתה חזקה, ושאלו אותם על חוויותיהם כשסירבו להיות עבדים למנגנון. הסיפורים קורעי לב ממש.

את 'הפנקס האדום' אתם זוכרים?

כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל

ב.

שלוש נקודות ציון: מרעיון לביצוע בשטח

(אמנון לורד בספרו על אורי אבנרי, וארז תדמור בספרו ‘מרד הגנרלים׳, מרחיבים על כך)

1.התיאוריה: הוגה הדעות האיטלקי המרקסיסטי אנטוניו גראמשי (Gramsci) הבין, שכיבוש השלטון מצריך לא רק תפיסה של מוסדות המדינה, אלא דרושה 'הגמוניה תרבותית'.

לשיטתו, לפני שמשיגים כוח פוליטי יש לעצב את תודעת הציבור דרך מוסדות החברה האזרחית (חינוך, תקשורת, אקדמיה, צבא, אמנות וכדומה), באמצעות שיתופי פעולה עם גורמים שאינם מרקסיסטיים מוצהרים.

2.המנגנון הארגוני והתקשורתי: וילי מינצֵנברג נחשב לאחד מאדריכלי התעמולה, המִבצעים הפסיכולוגיים וההנדסה התודעתית המשפיעים ביותר במאה ה-20. מינצנברג יישם בפועל את תפיסת גראמשי: הוא הקים 'ארגוני חזית' – עמותות, גופי סיוע וארגוני תרבות שנראו תמימים ובלתי-מפלגתיים – כדי למשוך 'נוסעים סמויים' שתמכו במטרות ספציפיות, מבלי להצהיר בגלוי על הפלטפורמה הקומוניסטית הרחבה.

הוא אף בנה תאגיד תקשורת אדיר שכלל עיתונים יומיים, שבועונים מצולמים, הוצאות ספרים, חברות הפקת סרטים ואפילו בתי קולנוע. גופי התקשורת הללו סיפקו תוכן מודרני, מלוטש ואטרקטיבי, שהחדיר מסרים פוליטיים באופן סמוי דרך תרבות, צילום ועיתונות חוקרת. מעבר לכך, הוא התמחה בניהול משברים ובקמפיינים בינלאומיים והפך אירועים נקודתיים לקמפיינים חובקי עולם – הכל בשירות המפלגה הקומוניסטית.

3.היישום האזרחי: תנועת V15 הייתה תנועה אזרחית שפעלה בישראל בבחירות 2015.

בראשה עמדה פולי ברונשטיין.

היא אימצה את המודל הארגוני הבלתי-מפלגתי: היא לא קראה להצביע למפלגה מסוימת, אלא התמקדה ברעיון מסגרת רחב ('החלפת השלטון') ובניתוב האנרגיה האזרחית דרך מנגנון שטח משומן. על הגוף הזה נשפכו הררי כסף אדירים.

אם פועלה של ה'קרן לישראל חדשה' עולה בראשכם, אתם כנראה צודקים – כדאי ללמוד גם עליה. ואם תראו באחד ממאות הארגונים שבהם היא תומכת אנשים המזכירים לכם כאלה היושבים מאחוריכם בבית הכנסת, זה לא במקרה.

על זה הם בונים: תמיכה בגופים מסוימים לצורך הסוואת רעיון-העל. מינצנברג, זוכרים? זה המודל לכאורה, גם אם לא במפורש.

ג.

מתי ארגון מאבד את הלגיטימיות שלו?

לכאורה, ארגוני החברה האזרחית ראויים למחיאות כפיים על מעורבות פוליטית ואזרחית.

אולם כאשר המעורבות הזו חוצה קווים אדומים, היא מאבדת את הלגיטימיות הדמוקרטית שלה.

ארגון מפסיק להיות לגיטימי כאשר הוא פועל באחד (או יותר) מהאופנים הבאים:

הסתרת אג'נדה והיעדר שקיפות: שימוש בשמות ניטרליים או ערכיים כדי להסוות מטרות אידיאולוגיות רדיקליות, והפעלת 'ארגוני חזית' שנועדו להטעות את הציבור לגבי כוונותיהם וזהות מממניהם.

דה-לגיטימציה ושימוש בכלים פסולים מול יריבים: שלילת הלגיטימיות המוסרית של המתחרים הפוליטיים, ושימוש בהסתה, בהנדסת תודעה, בחרמות ובאלימות – במקום ניהול ויכוח רעיוני ענייני.

חתירה תחת יסודות המדינה והמשטר: פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים, שאיפה לבטל את זהותה המכוננת של המדינה, או ניסיון להחליף את מוסדותיה הלגיטימיים באמצעות כפייה ומנופי לחץ חיצוניים במקום בקלפי.

שימוש במשאבים וכלים ציבוריים למטרות פוליטיות: ניצול כוח כפוי (כמו חובת חברות באיגוד מקצועי), או עשיית שימוש בתשתיות ציבוריות לקידום אג'נדה מפלגתית.

אי-ציות לחוק ופעולה מעל המדינה: פגיעה בסדר הציבורי, ניצול כוח ארגוני לשם הפרת חוק, וסירוב לקבל את מרותן של רשויות המדינה.

השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת

ד.

ומה עכשיו?

ניכר שיתרונו הגדול של המחנה הלאומי הוא גם מוקד חולשתו מול השמאל המאורגן.

הימין פועל מתוך אותנטיות עמוקה. עוצמתו נשענת על קדושת הבחירה החופשית, תפיסת הפרט כבעל חירות מוחלטת, ורוגע פנימי שאינו נבהל מתחזיות אימה על 'קץ הדמוקרטיה'.

(לא סתם לא תמצאו אנשי מחנה לאומי המאיימים לרדת מהארץ אם תוחלף הממשלה).

אולם בעת בחירות, מאפייניו של המחנה הלאומי עלולים להפוך לשאננות קטלנית.

כדי לנצח, על המחנה הלאומי ללמוד כיצד לוקחים את ערכיו האותנטיים ומניעים אותם על פס ייצור מקצועי – לא בהנדסת תודעה צינית, אלא בחינוך, בשכנוע ובכנות בלבד.

אבל מעל הכל, צריך לשנס מותניים בביטחון מלא ובאופטימיות.

כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל.

בעזרת האמונה הזו, וברוח ימי הסליחות, כל מה שנדרש הוא להתעורר, להשכים קום, ופשוט להצביע ברגליים. זה הכל. כמעט.

לקריאת המאמר נצח ישראל או מנגנון משומן

הנתונים שנחשפים בסרטונים שעלו לאחרונה בקבוצה בהקשר להתארגנות של השמאל לבחירות, אמורים להציב דאגה עמוקה וחששות מאוד רציניים לכל מי שמאבק על זהותה של המדינה ועל העתיד שלה במלחמה מול אויבנו יקרים וחשובים לו.

הבחירות הקרובות גורליות מאין כמותם לכל התהליכים שהתחילו פה בארבע שנים האחרונות:

• במאבק באויבנו בראש ובראשונה בצורה נחרצת ולא מתפשרת,

• במאבק על זכותו של העם לנהל את עצמו אל מול פקידות ומערכת משפט חצופה ורומסת.

• במאבק על זהותה של המדינה כמדינת היהודים ולא חס ושלום מדינת כל אזרחיה.

שנים של קונספציה בימין לא נעלמים ביום אחד

ולכן הנתונים הללו עלולים בצדק לגרום לתסכול עמוק ויאוש מהאופן שבו המחנה הימני משחק לידיים של השמאל במריבות הפנימיות שלו ברסיסי המפלגות שעלולים להמיט עלינו אסון ובשאננות הבלתי מובנת, שאנו עלולים בעקבותיה להפסיד את הבחירות למרות שיש רוב גדול בעם שתומך בכל התהליכים הללו.

המאמר האחרון של סוללים דרך שופך אור לא רק על נקודת הזמן הנוכחית אלא על השיטה ועל מנגנון ההפעלה של השמאל אל מול ההישענות על האותנטיות והרגשות הלאומיים של הימין.

כמו בהרבה נושאים נראה שהימין מתוך אמון בטוב ותמימות (יהיו שיאמרו נאיביות) לא מזהה תהליכי עומק ומנגנונים מפותחים שהשמאל משתמש בהם כדי לקדם את רעיונותיו למרות שאין לו מנדט מהציבור.

העבודה שסוללים דרך עושים בהקשר הזה היא ריפוי מחלות של עשרות שנים של התנהלות חובבנית ועממית שמאמינה בכנות כוונותיו של הזולת בעוד שבצד השני פועלים מנגנונים משומנים שבהרבה מצבים לא מוכנים לכבד את המציאות ואת דעת העם ובתהליכים ארוכים עם המון חשיבה ואסטרטגיה לוקחים לעצמם את הסמכות ואת הכוח לרמוס את זכויות העם שכבר מזמן לא נמצא בכיס שלהם.

לחשיפה הזו של הרעיונות של הצד השני של הפרקטיקה שבו הוא משתמש יש משמעות עמוקה למהפכה שצריכה לצמוח בתחומי הארגון והפרקטיקה של הימין.

לכל מהפכה יש רעיון רציונל ופרקטיקה אך אחרי הכל צריכים חיילים שיקומו ויפעלו.

כרגע נראה שמתוך יאוש, חוסר הבנה או נאיביות תמימה שחושבת שהניצחון בכיס ואין צורך להילחם ולהיאבק כדי להשיג אותו, נראה שאין לימין מספיק חיילים למאבק הזה והוא הולך להפסיד בסוג של 'תאונת עבודה'. לא כי זה באמת המצב אלא בגלל שהוא לא עובד נכון.

בוודאי שכל מי שיכול לקום כבר עכשיו ולעשות ולארגן סביבו אנשים ולייצר קבוצות עבודה עם יוזמה ועם רעיון ובעיקר עם כוח מעשי חובה קדושה לקום ולעשות את זה!

אך בפן הארוך מה שסוללים דרך עושים פה זה תהליך של בניית תודעה שתצמיח את החיילים של המהפכה הבאה.

לכל מהפכה יש רעיון רציונל ופרקטיקה אך אחרי הכל צריכים חיילים שיקומו ויפעלו

פעם שמעתי מאדם יקר על הרבי מלובביץ זכר צדיק לברכה שגדלותו לא הייתה רק בנס המהפכה שהוא הרים והרעיון המדהים ללכת לכל נקודה בגלובוס ולאסוף יהודים ליהדות אלא בכך שהוא הצליח לבנות אנשים שיהיו החיילים של המהפכה הזאת.

זה שיש כל כך הרבה משפחות שמסוגלות לקום ולעשות את זה תלוי בבניין הכוח ולא רק ברעיון.

מי שיסתכל על המהפכה הגדולה שקוראת ביו״ש בעניין החוות והגבעות יכול להתפעל מהרעיון - מהזיהוי של התוכנית של הרשות הפלסטינית וההצבה של תוכנית נגדית שתסכל אותה.

אך ודאי שהפלא הגדול שיש ציבור גדול שנבנה לאורך שנים למשימה הזו וכשהבשילו התנאים בשטח משפחות גדולות עם ילדים פשוט קמות ועושות את זה.

בנייה של ציבור לפתח מסוגלות ויכולות להסתער על משימות ולחולל מהפכות היא אירוע חשוב מאין כמוהו.

אנשים זקוקים לשייכות לתחושת עוצמה משותפת אך לא פחות מזה להבנה במציאות לניתוח של תהליכים שקורים להבנת מנגנונים ודפוסי עבודה.

אנשי סוללים דרך היקרים!

חיזקו ואימצו העבודה שלכם חשובה מאין כמוה שנים של קונספציה בימין לא נעלמים ביום אחד.

ואתם בחוכמה מקלפים שכבה אחרי שכבה פותחים את העיניים ובעיקר את הלב להבין ולהאמין שיש מה לעשות ובידינו הדבר!

השמש הירושלמית כבר שקעה, אבל הטמפרטורות במרפסת של יונתן הגיעו לנקודת רתיחה:

יונתן (חילוני-לאומי), שמעון (חרדי), אלישיב (דתי-לאומי) וגבי (מסורתי) – בואו לא נתבלבל – הארבעה האלה מתווכחים על כל דבר שזז. הצעקות והוויכוחים ביניהם – במיוחד על סוגיית גיוס החרדים בזמן המלחמה – מגיעים לטונים גבוהים. שמעון מגן בחירוף נפש על עולם התורה, יונתן ואלישיב רותחים על נטל השירות ועל המילואים, וגבי מנסה לתמרן באמצע, עם כוס תה והרבה כוונות טובות.

אבל מתחת לכל הלהבות, ארבעתם יודעים משהו שאף פרשן באולפנים לא יבין: ביניהם כרותה ברית עמוקה, בלתי ניתנת לניתוק – 'הברית היהודית'.

הם שייכים לרוב לאומי מובהק הקשור בעורקיו לאתוס הציוני-יהודי, ושהחליט ש'נגמר הסיפור'.

במשך עשרות שנים הסבירו להם שהתפקיד שלהם בחיים הוא לריב אחד עם השני ולשתוק בפינה, בזמן שהחבר'ה הנאורים מנהלים את המדינה.

אך בשנים האחרונות, ה'ברית' הזו החלה לדרוש ייצוג אמיתי במוקדי הכוח. פתאום, המאבק הסיזיפי להביא אל קדמת הבמה דמויות בעלות עמוד שדרה אמוני ולאומי – קליברים כמו זיני וגופמן – החל לשאת פירות.

הפקידות הבכירה התחילה להבין שהיא כבר לא לבד בעולם, ו'הברית היהודית' הרגישה שהיא מפסיקה לבקש סליחה על כך שהיא בכלל נושמת.

ואז הגיעה הודעת הטקסט עם המצע של מפלגת 'האחדות', לצד המבול הבלתי פוסק של כל מפלגות 'הימין הערכי' האופנתי.

בהתחלה, כשקראו את המילים הראשונות על 'פיוס', 'ערכים' ו'שלום בית', הייתה שם איזו מועקה עמומה. משהו בטקסטים האלה הרגיש לא נכון, אבל הם לא לגמרי הבינו מה בדיוק מציק להם. הרי מי לא רוצה ערכים ואחדות?

הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון — נגמר, ולא יחזור עוד

עד שפתאום – נפל האסימון.

יונתן תפס את הנייד, בדק ואז הרים את עיניו אל החברים: "תקשיבו, מצאתי את הציטוט המדויק! זה בעצם בדיוק מה שהחבר'ה של 'הימין הערכי' מסתירים כשהם מוכרים לנו נימוסים.

זוכרים מה כתבה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, על איך שהכוח באמת עובד במדינה?"

הוא פתח את הקובץ וקרא בקול רם, מדגיש כל מילה:

"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי."

"אשכרה!" קרא גבי והכה על השולחן עד שהתה נשפך. "הנה האסימון! זה בדיוק הבלוף! התיישבות, ביטחון, כלכלה וזהות זה אחלה וזה קריטי, אבל השאלה הגדולה מעל הכל היא מיהו הריבון פה! מי מחליט – העם בקלפי או הפקידות הממונה?

וכל מפלגות 'הימין הערכי' – כולל וינטר עד שיצהיר מפורשות – פשוט מטאטאות את שאלת הריבונות אל מתחת לשטיח!"

"מה שבאמת קורע," אמר אלישיב בתסכול חצי-משועשע, "זה שכל 'הימין הערכי', 'הימין היפה' ו'הימין הממלכתי' – פשוט אי אפשר לצאת איתם ראש! הם כל כך מאוהבים בלהיות 'הילדים המנומסים של הכיתה', שהם מוכנים למכור את כל הבית רק כדי שאיזה פרשן בערוץ 12 ילטף להם את הראש ויגיד עליהם שהם 'ימין אחראי'. הם בטוחים שאם הם רק יגידו 'אחדות' ו'ערכים' שלוש פעמים מול המראה, הדיפסטייט פתאום יגיד: 'יו, איזה חמודים וערכיים, קחו את ראשות השב"כ'."

"מדויק," צחק יונתן בסרקזם צורב. "הם מציעים לנו 'הסכמות רחבות', וואו, איזה חזון! מה השלב הבא? חוק נורווגי שמחייב כל חבר כנסת לחלק חיבוקים בחינם בצהריים? בתרגום חופשי לעברית מדובר ב:'פליז תמשיכו לתת לשמאל זכות וטו על כל מינוי במערכת הביטחון ובבית המשפט העליון, ותעשו את זה עם חיוך'. הם מוכרים לנו עבדות מודרנית, ורוצים שנרגיש שהזמינו אותנו לקפה ומאפה".

כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות

שמעון נאנח, אך לא הצליח להסתיר חיוך מריר. "הכי יפה זה הניתוח הדמוגרפי המבריק שלהם. הם סופרים אותנו כאילו העם מחולק בדיוק חצי-חצי. יעני, 'הברית היהודית' שווה בגודלה בול למיעוט שיושב באקדמיה ובאולפנים. ואז מגיעים כל כוכבי 'הימין הערכי' ומסבירים לנו, שאת הדיקטטורה הפקידותית נוסח דינה זילבר פותרים פשוט על ידי זה שנהיה 'ערכיים וחמודים'.

איזה מזל, איך לא חשבנו על זה קודם? פשוט נחייך, ויחזירו לנו את הריבונות!"

"בממשלת 'אחדות ערכית' כזאת," סיכם גבי, "אף אחד לא היה סופר את זיני, בטח שלא ממנה אותו לראש השירות, וגופמן היה ממונה במקרה הטוב לאחראי על טקס הרמת כוסית בראש השנה.

כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות."

תחושת התסכול הראשונית הלכה והתפוגגה, ובמקומה הופיע צחוק משחרר של פיכחון.

"אבל אתם יודעים מה הכי משמח?", שאל יונתן, ועיניו נדלקו. "חבל על הזמן שלהם. הם מבינים ש'הברית היהודית' התעוררה, והיא כבר לא קונה מילים מכובסות."

"בדיוק," הנהן שמעון, והרים את כוס הקפה שלו.

מרוב שהרגישו משפחה הם יכלו להרים כוס 'לחיים' גם עם קפה שחור מלא בוץ.

"אנחנו נמשיך לצעוק בינינו על הגיוס עד שיצא עשן, אבל בסוף – אנחנו משפחה."

גבי ואלישיב הצטרפו להרמת הכוסית. אמנם הדרך לכיבוש מוקדי הכוח האמיתיים עוד ארוכה – אבל ארבעתם ידעו דבר אחד בבטחה: הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון – נגמר, ולא יחזור עוד. הדבר תלוי רק בנו.