על התופעה המוזרה של דתיים ואנשי 'ימין רך', המשלבים ידיים בפוליטיקה עם אנשי שמאל.

א. גמ"ח להנהגת האומה?

הציבור הדתי בישראל בולט בחסדים ובנתינה בלתי נתפסת.

בנכונות להקרבה בצבא, בהשתלבות במערכות הציבוריות, בהתיישבות, בנוכחות הגבוהה והכואבת בבתי העלמין, ועוד.

אחוז ניכר מתורמי הכּליה האלטרואיסטים בישראל מגיע מתוך המחנה הזה. זה נובע ממטען ערכי עמוק, להרבות טוב בעולם. ראוי להצדיע לאדם המעניק מגופו ממש כדי להציל חיים, ללא בחינה מיהו המקבל.

אלא שמה שמבטא שיא של מוסר וגדלות נפש במישור האנושי, עלול להיות לרועץ ולהפוך לעיוורון קטלני כשמעבירים אותו כמות-שהוא אל המערכת הפוליטית והלאומית.

להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי

ב. דמיון מטריד

הדקו חגורות: תארו לעצמכם זירת פיגוע מדממת. הנפגעים מוטלים על הקרקע, והנה מגיח אדם טוב לב, אציל נפש ומלא כוונות טובות.

הוא עוצר לרגע ומנסה לאתר את הפצוע בעל דרגת הפציעה הקשה ביותר.

הוא מדלג מעל הקורבנות, רץ בנחישות דווקא אל המחבל המנוטרל שמחזיק עדיין בסכין, יורד על ברכיו - ומתחיל לבצע בו החייאה כדי להציל את חייו.

כל בר דעת שמביט בסצנה הזו מבין שלא מדובר בחמלה – מדובר במעשה פסול, מעוות ומסוכן.

להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי.

והנה הנמשל: תפיסת העולם העקרונית של השמאל, שהוכיחה את עצמה כהרסנית, ומחבלת בכל חלקה טובה, מוטלת כעת כמו גופה רעיונית בזירה הציבורית.

הקונספציה הביטחונית התרסקה. ראיית האויב צמא-הדם כּאדם עם מניעים וערכים של תרבות מוסרית ('תרבות מערבית'), המחשבה ש"האחר הוא אני", המודל הכלכלי-סוציאליסטי שהגיע למבוי סתום, ועוסק בשוויון דמיוני בתוצאות במקום בשוויון הזדמנויות. החלשת הזהות היהודית, הלאומית והציונית שהוכחה כסכנה קיומית ועוד.

מול המציאות הזו, עצם המחשבה להנשים את הרעיונות הללו, להזין אותם ולהעניק להם תמיכה, שקולה לאותה החייאה מופרכת בזירת הפיגוע: אספקת חלקי חילוף ואוויר לנשימה לְמָה שמבקש לכלות את דרכך.

ג. מתי חתמנו פה על כרטיס אדי רעיוני?

רוח ההתנדבות והחסד גורמת לאנשי ה'ימין הרך' להחתים את עצמם ואת קרוביהם, כאחוזי דיבּוק, על "כרטיס אדי רעיוני", בדומה לחב"דניקים המחפשים לזכּות יהודי בהנחת תפילין.

כך נוצר בלבול בין חסד פרטי לבין הפקרה לאומית.

מתוך תחושת צדקנות, הם משוכנעים שאם יתרמו ערך ימני או גמישות אמונית לטובת הנרטיב של היריב, הם 'קונים את עולמם'. הם בטוחים שייזכרו כ'מבוגר אחראי', כמי שהפגינו 'ממלכתיות'.

אני מניח שיש כאלה שיזדעזעו מהמשל ויזעקו חמס, כאילו מישהו משווה כאן בין אנשי שמאל למחבלים.

מי שייקח את הדברים למקום מניפולטיבי – זו בעיה שלו. איך אומרים היום? זה שלו בלבד.

המשל אינו על האדם, אלא על הרעיון: לתרום כּליה, דם או אוויר לנשימה למי שכל מהותו והאידיאולוגיה שלו מוקדשות להריסת דרכך, זו הזנת הרשע וההרס באנרגיה חדשה. ויהיו כוונותיו של התורם אשר יהיו.

הסכנות והמחירים שנשלם בעד הבלבול הזה כבדים מנשוא. כשמנשימים תפיסות מזיקות, לא רק שמונעים את החלפתן הציבורית הטבעית והמתבקשת, אלא גם מפוררים את המחנה הלאומי מבפנים. הכל כמובן תחת שלל סיסמאות על אחדות, מניעת חורבן הבית השלישי, וכו'.

ד. חטא על פשע

השיא הוא עזות המצח שלאחר מעשה. אחרי שאותם גורמים תרמו את איבריהם הרעיוניים, הנשימו את הקונספציות הכושלות והחזיקו את היריב האידיאולוגי ורעיונותיו בחיים – הם נוטים לבוא בטענות: "מדוע המדיניות לא משתנה?", הם תמהים. הם בעצמם מהווים את הלב המלאכותי והריאות המונשמות של השיטה, והם עדיין מתפלאים מדוע היא ממשיכה לפעול.

"העדפנו אחדות והסכמות רחבות על פני הבסת אחינו מהשמאל", כך יאמרו. ושוב יבלבלו בין מחלוקת רעיונית אידיאולוגית, הדורשת הכרעה והתעקשות על קבלת חוקי משחק דמוקרטיים ברורים, לבין יחס מכבד ליריב האידיאולוגי.

אגב, נסו לדמיין מציאות הפוכה, שבה השמאל משתף רעיונית את הימין מרצונו הטוב בהנהגה. ממשלה על חודו של רכב מיצובישי הובילה את הסכמי אוסלו המדממים וניצלה עד תום את המנדט שניתן לה (וגם את זה שלא ניתן לה).

ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה

ה. אופטימיות זהירה

הציבור הלאומי בישראל עובר תהליך שיטתי של התפכחות. יותר ויותר עולה היום הדרישה להנהגה זקופת קומה, שיודעת לזהות חסד בין אדם לחברו, ולא מבלבלת זאת עם רכּרוכיות ורפיסות פוליטית מסוכנת.

ניכּר גם שמי שמבקש כיום להנהיג ולא ישמיע את הקול הנחוש הנדרש, ישלם על כך מחיר פוליטי וייתפס כרופס. עד כמה נחושים המנהיגים? עדיין לא ברור, אבל זה תלוי ברוח הגבּית שתנשב מהציבור.

כשמבינים שאין שום סיבה לתרום איבר רעיוני למי שמנסה לפורר את הדרך הלאומית – מתפנה אנרגיה המתועלת לעשייה אמיתית.

מומלץ בימי הסליחות ללכת לכותל, ולהתרשם מהתנועה העממית האותנטית שאליה ראוי להתחבר. העתיד שייך לציונות שורשית, לאומית ויהודית שאינה מוותרת על ערכיה בשם שקט תעשייתי, אלא צועדת בקומה זקופה.

ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה. זהו מימוש של מנדט לאומי-אזרחי וכוח מוסרי של חזון הדורות – חזון שפשוט הפסיק לגמגם.

במוצאי שבת פתחנו את מהדורות החדשות וגילינו שהמתנחלים האלימים כמעט עשו פוגרום בכפר קוצרה.

להלן הגרסה של אנשי השטח, אותם אנשים שאני מכיר מקרוב, מהיכרות אישית ובלתי אמצעית.

א.

במוצאי שבת ראיתי את בני עם הפלאפון. "אבא, היה בלאגן בג'בל. עלו עליהם מלא ערבים, ניסו לגרור אותם מערבה, ומכל האזור קפצו יהודים להגן על הגבעה ועל הנקודה."

וכך הם סיפרו: המלכודת נטמנה מראש, בתיאום עם כתבים וצלמים זרים, תוך ניצול השבת ואי היכולת של הצד היהודי להגיב בזמן אמת בכלי התקשורת.

ההערכה בשטח היא שהצלמים הוצבו מבעוד מועד, ואז כשהגיעו הנערים לנקודה החלה זריקת אבנים מסיבית, והמצלמות נפתחו בדיוק ברגע שבו נראית תגובת היהודים. לא שנייה לפני כן.

לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד.

הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל

ב.

זו הגרסה שאני מכיר מקרוב, והיא לא מגיעה למהדורה שאינה חפצה באמת.

מה שכן מגיע למהדורה הוא צילום אחד, קטוע, בלי דקה אחת של מה שקדם לו.

לפני כשלושה שבועות, לפי טענות פעילי ההתיישבות במקום, נורו כעשרה כדורים מאזור אותו בית לעבר גבעת תל תלפיות, ורעולי פנים יידו אבנים מתוך המבנה לעבר מטיילים יהודים. שום מהדורה לא נפתחה בידיעה הזו.

ג.

חלק גדול מהאירועים האלה ׳מתודלקים׳ בידי כתבים שכביכול מגיעים מליבת הציונות הדתית, נחשבים אובייקטיביים ומסקרים ללא משוא פנים, אך בפועל מאמצים כמעט תמיד את הנרטיב של הצד שמנגד.

ההבדל בין מי שפועל נגדנו כאן לבין מי שפעל נגדנו בשמחת תורה תשפ"ד אינו בכוונה ואינו ברצון, אלא ביכולת בלבד.

אין לנו שיעור טוב מזה בהנדסת תודעה.

מומלץ לזכור זאת לקראת האירועים הבאים כחלק מקמפיין ההשחרה הזדוני שנועד לאפשר לגיטימציה לפעולה חסרת פרופורציה נגד אלו המגנים על נחלת אבותינו.

ד.

לפני מספר חודשים חזרתי מלבנון. נסיעה בציר מסוכן, תדריכים, פעילות מבצעית עצימה, ובדרך חזרה עליתי לגבעה שמכונה תל תלפיות, ג'בל עין עינא.

זהו ההר השני בגובהו בשומרון, קרוב לאלף מטר מעל פני הים, שולט על כל מרחב גוש שילה, על כביש חוצה שומרון עד מגדלים בואכה הבקעה. קוצרה מתחת, ג'אלוד מדרום, עלי ושילה, וממזרח עד אריאל והשפלה. אתה עומד שם ואינך יכול לחשוב על דבר מלבד "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה", ומיד אחריו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".

ה.

בשבילים המובילים מהיישוב אש קודש אל הגבעה חשתי רוממות רוח אדירה, ממש כמו נסיעה בהאמר בשבילי הלבנון.

שטח בראשיתי, ד' אמות חדשות בארץ ישראל.

נזכרתי בעצמי כנער מגיע לשילה ולשבות רחל, יישוב קטן בחיתולים, יוצא כמה מאות מטרים מעבר לגדר ומרגיש גבר שבגברים. והנה הנוער הצעיר בא ומלמד אותנו פרק נוסף בהלכות מדינה: ללכת ולכבוש את הארץ דרך הרגליים. וכבר קבעו חכמים שהמהלך בשדה לארכו ולרחבו קונה את מקום הילוכו (בבא בתרא ק ע"א). ההליכה עצמה מבטאת חזקה.

ו.

לא יתכן שיש מקום במרחבי ארצנו שאויבינו יכולים ללכת בו ואנחנו לא. הדור הצעיר מלמד אותנו תפיסת ביטחון משודרגת. הם הולכים בדיוק באותה דרך של חלוצי הציונות אך בהבדל אחד קטן; הם מחברים את המעשה ההתיישבותי למסורת ארוכה ולמורשת של אלפי שנות היסטוריה.

בכך הם מתקנים את הליכת החלוצים שלאחר מסירות נפשם, היו מהם כאלה שבעטו בחלוציותם ובארצם.

אויבינו מבינים את החידוש שמתרחש כאן, ולכן הם מנסים לסכלו בתקציבי עתק ובבנייה מסיבית על כל רכסי הגבעות כדי לשלוט בהם.

הם מבינים שהם מאבדים את השליטה בשטח.

ושליטה אמיתית מגיעה מוודאות ומשייכות פנימית אל הארץ הזאת ורק אח״כ על ידי אמל״ח וטכנולוגיה.

ז.

אי אפשר שלא לראות ולהתפעל. מהאחיזה במרחבים, מההליכה באדמה הקדושה, מעוצמות הנפש והתעצומות המתגלות בנוער שיכול היה לשקוע ברביצה ובהנאות ובחר בחיים של מסירות נפש עצומה לאידיאל הגדול של בניין הארץ. באופן עקרוני אנחנו ודאי אוחזים בדעה שההתיישבות צריכה להיעשות בדרך המלך, בצורה ממלכתית ובאופן שאינו מעורר עלינו את אומות העולם.

אבל באופן עקרוני וממשי אנחנו מתמלאים אופטימיות אדירה למראה הנוער הזה, הנאחז בשטחי ארצנו. גם אם לעיתים יש מה לטפל בשוליים בו.

לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד

ח.

הלקח הגדול מהסיפור הזה אינו ויכוח על כותרת, אלא קריאה לעם ישראל לקום ולעשות מעשה. להיות שותפים בבניין הארץ המתחדש, בחוות, בגבעות, בגאולת שטחי B ו־A, כמו שעוסקים בכך האבות השכולים והאציליים אליאב ליבי ויהושע שרמן.

להמשיך לעבוד ולעסוק בבניין המופלא הזה, מתוך זכירת הציווי הגדול: החיים בארץ הזאת הם רק מכוח הברית הנצחית בין עם ישראל לבוראו ולארץ ישראל, על פי הדרכתה של תורת ישראל ולימודה על אדמת ישראל. לא רק מסיבות ביטחוניות, אלא מקשר של חיים שלו כספנו אלפי שנות היסטוריה.

זה מה שהנוער הזה מלמד אותנו. ואי אפשר שלא לראות זאת. הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל.

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

תלמיד יקר,

כל תקופה מזמנת איתה אתגרים ייחודיים והמציאות שבה אתה גדל דורשת ממך מצפן ברור ועמוד שדרה איתן.

הנה עשרה עקרונות שילוו אותך לאורך השנה. הם פשוטים אמנם, אבל גם הדברים הפשוטים בימינו צריכים חיזוק:

א. פתיחות ללמידה – אך זכור שאינך מתחיל מאפס

דע כי אתה ננס על גבי ענקים. כל חכמה שתגלה נשענות על תשתית רחבה של דורות שקדמו לך.

צעד בנתיב שהן סללו בעמל, כבד את הידע שנצבר, ומתוך אותה ענווה חפש בו את נתיבך המיוחד.

תודעת קורבנות ומסכנות היא מלכודת שמשתקת את יכולת הפעולה שלך

ב. זהות היא עוגן, לא בחירה מקרית

זהותך האישית, הלאומית והמשפחתית — הן שבחרו בך, ולא אתה בהן.

אינך עלה נידף ברוח הממציא את עצמו מחדש בכל בוקר.

אלו הם עוגני חייך ומקור כוחך.

עסוק בזהותך והעמק בה, שכן שם טמון אושרך. דע מניין באת, שכן רק שורשים עמוקים מאפשרים לצמוח ולהרחיק ראות.

ג. דע את ההיררכיה – אל תטשטש אבחנות

קבל כלל אצבע: אם תשבו בכיתה במעגל יותר מדי פעמים, זהו סימן שמטשטשים את הגבולות והאבחנות. לפעמים זה כמובן נצרך.

בחיים יש היררכיה, וכדאי להכיר בה ולא לנסות למחוק אותה.

מורה אינו "חבר", הורה אינו שווה לילדו, וסמכות אינה מילה גסה. היררכיה מעניקה סדר, יציבות וביטחון, ומלמדת אותך לנהוג בכבוד וכיצד לגדול ולהנהיג בעצמך בבוא היום.

ד. אל תהיה מסכן ואל תהיה קורבן – זקוף את הגב

אל תתרגל להאשים את הנסיבות, בית הספר, או את המורים.

תודעת קורבנות ומסכנות היא מלכודת שמשתקת את יכולת הפעולה שלך.

זקוף את הגב, אתה בן לעם גדול עם היסטוריה מפוארת של התגברות על כל מכשול.

תפוס מנהיגות על חייך, עם ישראל צריך אותך חזק וגיבור.

ה. השתחרר מכבלי המסכים והזפזוף

עולם המסכים והרשתות הוא מתעתע. מעבר לסכנה הטמונה בתכנים פרוצים ופוגעניים, הבעיה העמוקה שבו היא הקצב: הוא מרגיל אותך לגירויים מהירים, לשטחיוּת ולחיים בזפזוף תמידי. תן לחיים להתעכל היטב.

תחווה את הדברים לעומקם, תעמיק בלימוד, בשיחה ובמחשבה.

שלוט במרחב הדיגיטלי ואל תיתן לו לגנוב ממך את השקט, את תשומת הלב ואת הנוכחות בזמן אמת.

ו. הכר במגבלותיך – אתה לא עפיפון

גם אם השמיים הם הגבול והפוטנציאל שלך רב, זכור שאתה לא עפיפון המרחף ללא אחיזה.

יש לך מגבלות, כמו לכולם, יש חוקים למציאות. למד את עצמך היטב.

ההכרה במגבלות אינה חולשה; היא תיאום ציפיות הכרחי.

ז. קח אחריות מלאה על הדרך

ההצלחה שלך, הלימודים שלך וההתפתחות האישית שלך נמצאים בראש ובראשונה בידיים שלך.

אין מערכת מושלמת, וחובת הלמידה היא עליך בלבד.

אל תמתין שמישהו אחר ידחוף אותך או יפתור עבורך כל מכשול. התמקד במה עליך לעשות, לא מה אחרים לא עשו עבורך.

ח. השווה את עצמך רק לעצמך של אתמול

אל תבזבז אנרגיה יקרה על השוואה לאחרים — לכל אחד יש מסלול, כישרון, נקודת זינוק וקצב ייחודיים לו. המדד היחיד להתקדמות שלך הוא האם עשית היום צעד אחד קדימה לעומת מי שהיית אתמול.

המאמץ וההתמדה חשובים מהציון הנקודתי.

ואם לא התקדמת? לא נורא, תמשיך הלאה, עוד תיכשל פעמים רבות, אז בלי הלקאה עצמית.

ט. היה אדם טוב והאר פנים לחבר

הישגים לימודיים הם חשובים, אך המידות והאופי שלך חשובים יותר. שים לב למי שיושב לידך, חפש את החבר שזקוק לעזרה, בעין טובה, כבוד ומילה חמה.

חברה חזקה נבנית מאנשים שרואים את זולתם. זה כמובן לא אומר שהחלש צודק, זה רק אומר שהוא צריך כנראה עזרה.

דע מניין באת, שכן רק שורשים עמוקים מאפשרים לצמוח ולהרחיק ראות

י. כבד את אנשי החינוך ובמיוחד את צוות הניקיון והלוגיסטיקה

המורים שלך משקיעים זמן, מחשבה ואנרגיה כדי להעניק לך כלים לחיים. גם כאשר אינך מסכים עם דרך מסוימת, שמור על שיח מכבד.

אל תתפתה גם להכניס לזירה את הוריך נגד המערכת אלא אם כן באמת נעשה עוול המצריך התערבות.

לסיום,

אף אחד לא מבטיח לך יונה, גם לא עלה של זית, אלא בעיקר חיי מאבק תמידיים, עבודה קשה ומזג אוויר שדורש היערכות.

אז הכן את עצמך לחורף.

אבל הנה הסוד הגדול:

ברגע שמשחררים את הציפייה לחיים קלים, מפסיקים לחכות למשהו דמיוני ומתרגלים לאתגר — מגלים שאפשר לא רק לעמוד בו, אלא ממש ליהנות ממנו.

בחוץ אמנם קר, אך זה רק הופך את התנועה לנמרצת יותר.

קדימה, צא לדרך, ושתהיה שנה טובה ומתוקה בעז"ה.

כולנו מתפללים להצלחתך.

מדינת ישראל נמצאת בתקופה דרמטית בחייה. כל בר דעת מבין זאת.

ניכר שמערכת הפעלה לאומית-תודעתית אחת, שעליה התבססנו ושדרכה הגענו להישגים כבירים, הולכת ונמוגה. היא הולכת וממצה את יכולותיה.

ובתוך המרחב הזה שבו אנו נמצאים נוצר פער גדול — פער שמבקש הסברה, הרחבה, ביאור והמשגה.

פער שמבקש לתת מילים לתחושות הבריאות של רבים בעם ישראל: לתחושת הגאווה הלאומית, לשמחה במשפחה המסורתית, לחיבור לזהות יהודית שורשית, לאהבת הארץ, לאחריות ולחירות.

אלו הם מרכיבי הזהות שלנו

ואנחנו שמחים בהם מאוד.

בדיוק ברגע הזה צמח לו מלמטה בטבעיות מיזם 'סוללים דרך'.

'סוללים דרך' הוא לא רק אתר או קבוצת וואטסאפ. הוא הולך ונבנה כרשת של אנשים שמבינים שיש צורך בשפה, רעיונות וביטחון לאנשים שמרגישים שמשהו עמוק משתנה כאן.

כי תודעה לא משתנה מעצמה. שפה לא נוצרת מאליה

בסוללים דרך שותפים כבר מספר מעגלים.

ישנם החברים בקבוצות הוואטסאפ וברשתות השונות ובאתר, ישנם כאלה שמגיבים, מעירים ומסייעים לנו לדייק את התוכן — וישנם כאלה שמעבירים את החומרים הלאה או נעזרים בהם כחומרי הסברה לכיתות הלימוד וכד׳.

וישנו המעגל הראשון של סוללים דרך.

כשמו כן הוא — המעגל הראשון.

זהו מעגל של חברים שבוחרים להיות שותפים לא רק בתוכן, אלא גם בעשייה.

חברים התומכים במיזם ב־40 ש”ח לחודש לפחות, ונכנסים לקבוצה ייעודית וממוקדת, שבה אנו מתייעצים, משתפים חומרים, מקבלים משוב, מפתחים רעיונות ולעיתים גם מקיימים פעילויות ומפגשים פיזיים.

בימי הבחירות האלה אנחנו קוראים לכם:

היכנסו מעגל אחד פנימה.

עזרו לנו להגיע לעוד אנשים שמרגישים את הדברים — אבל עדיין מחפשים את המילים

הצטרפו ל”סוללים דרך”.

צרפו חברים נוספים.

היו שותפים להפצת התכנים.

עזרו לנו להגיע לעוד אנשים שמרגישים את הדברים — אבל עדיין מחפשים את המילים.

כי תודעה לא משתנה מעצמה.

שפה לא נוצרת מאליה.

ודרך לא נסללת בלי אנשים שמוכנים לצעוד בה.

בואו להיות חלק מהמעגל הראשון.

בואו לסלול איתנו יחד את הדרך - לחצו כאן!