א. חלון אוברטון מכה שוב

מי יכול היה להאמין, שבשנת 2026 נראה את צבא היבשה של צה"ל מנסה לכפות על חיילים דתיים, בני ישיבה, לעבור על תורת ישראל ועל צו מצפונם הדתי, ומשליכם אחר כך לכלא?

ממתי דוחקים חיילים לפינה באופן כזה?

ממתי ערבוב מתמשך של גברים ונשים בכלי רק"ם צפוף הפך להיות לא רק לגיטימי, אלא נורמה מחייבת?

זה מתחיל בתיאוריות המגדר סביב מחיקת ההבדלים בין המינים, ממשיך בחלחול רעיוני בצבא, מתגלגל לשטף עתירות לבג"ץ על ערבוב ביחידות, ולבסוף פתיחת תפקידים. ואז מגיעה המלחמה והכל זה פיקוח נפש, ונגמרת המלחמה - ומצב פיקוח הנפש הופך לקרש קפיצה לשלב הנרמול, וכעת - הכפייה האנטי-יהודית.

השאלות הנוקבות ביותר במדיניות ציבורית הן תוצר של מאבקים תרבותיים סביב זהות

ב. כשמפרשים אג'נדה כחוסר הבנה

אולי התשובה נעוצה באירוע אחר שקרה ממש באותו יום: הרמטכ"ל מבקר בישיבת הסדר גדולה, ומשבח את גבורתם. בזמן שהם מקבלים אותו ואת שבחיו בחיבוק חם, מושלכים בני ישיבה, תחת הנהגתו, לכלא, בגין התעקשות על שמירת הפרדה בין המינים, בהתאם לכל נורמה אנושית, יהודית ותורנית.

אך לפני כמה רגעים, באיגוד ישיבות ההסדר טענו שהגיעו להסכמות עם ראשי הצבא בנושאים הללו, הודות לפעולה שקטה, שיתוף פעולה והימנעות מעימות. לקח מעט מאוד זמן לרמוס הכל ברגל גסה. לא בפעם הראשונה. שמא יש פה דור של מנהיגי ציבור, שנרדמו?

ג. ההתעלמות מהאג'נדה

האג'נדה שהתגלגלה מהפקולטות למגדר אל הצבא כבר זועקת לשמים, והיא נחקרה ותועדה בספר ׳פרחים בקנה׳. עניינה - להשתמש ביוקרה של הצבא בכלל, ובתפקידי הלוחמה בפרט, במטרה למחוק את כל העקרונות המשמשים אותנו כדי להבדיל בין המינים.

ובשיתוף פעולה של פרופסורים, אקטיביסטים, שופטים וגנרלים, הצליחו להחדיר את הווירוס אל ליבו של הצבא הלוחם.

ד. ההתעלמות מסד הלחצים

יש האומרים שרוב ראשי הצבא אינם מעוניינים בטשטוש המוחלט הזה, והם מבינים את השקר והארס שבו. כנראה שאמירה זו לא נכונה, אבל הנקודה כאן יותר עקרונית:

מדיניות היא תוצר של סד לחצים. כשצד אחד מפעיל לחץ בכל הכלים והתותחים בלי הפסקה, והצד השני מקיים מעגל הידברות, הבנות ומסקנות תמימות, אין שום שאלה מי ינצח ומי יירמס.

מי שלא מבין את זה מפקיר את המציאות ואת עולם המעשה.

ה. מאבק תרבותי וציבורי

השאלות הנוקבות ביותר במדיניות ציבורית הן תוצר של מאבקים תרבותיים סביב זהות. לא מדובר באי-הבנות או תקלות נקודתיות, ומי שמתייחס כך לדברים ופועל בהתאם בהנהגת הציבור, מכשיל את החיילים ואת כלל הציבור כאחד.

האג'נדה שהתגלגלה מהפקולטות למגדר אל הצבא כבר זועקת לשמים, והיא נחקרה ותועדה בספר ׳פרחים בקנה׳

ו. צבא יהודי וצבא מנצח

יותר מדי פעמים אנשים ביטחוניסטים, וגם אנשי ימין, מתעלמים מהקשר בין צבא מנצח לבין צבא הפועל על פי נורמות יהודיות של צניעות והפרדה בין המינים. הניתוק הזה הוא כשל ערכי, יהודי, אנושי וגם צבאי ומבצעי.

מי שלא מבין את הקשר ההדוק בין הניצחון הצבאי לבין הזהות היהודית והנורמות שלה, לא יכול להיות אמון על המלחמה הבאה.

קונספציית הניתוק עולה לנו במחיר כבד מדי.

ושאלת מחשבה פתוחה לסיום:

שמא יש זיקה בין חוסר ההבנה וההיערכות הלקויה בנושא אג'נדת המגדר בצבא, לבין ניסיון לגייס את הציבור החרדי בכפייה, והשלכתו למעצר?

א.

במלחמה האחרונה עלתה קרנם של חיל ההנדסה ומפעילי הצמ"ה באופן מיוחד. זה מלמד אותנו משהו עמוק על המערכות הציבוריות שלנו:מסתבר שדווקא חיל אפור וחסר ברק, שעושה עבודה שחורה ומפרכת, מסמל - אולי יותר מכל - את עיקרו של האתגר הלאומי שלנו: פירוק הביצורים. ועל כך ראוי החיל הזה לכל המחמאות.

על פי התפיסה הצבאית הקלאסית, מפקד מוצלח היה שם את כל כובד המשקל על ה'יעד' - מוצב מרכזי, גבעה שלטת או מפקדת אויב שכיבושם מסמל את הניצחון.

אולם ככל ששדה הקרב הופך מורכב ומבוצר יותר, מתבררת אמת אסטרטגית שונה: הקרב האמיתי כמעט אף פעם אינו ניטש על היעד עצמו, אלא על מעטפת הביצורים, שדות המוקשים וקווי ההגנה הסובבים אותו.

אם בעבר היה היעד מקום מרכזי וגלוי לעין, עם אנטנות פיקוד ושליטה המוצבות בראשו, כיום היעד מצוי במקום סתמי, מוסווה, קשה לזיהוי ומורכב לתכנון. אי-היכרות עם מערכת הביצורים של האויב - רק משום שאינה 'היעד' עצמו - אינה דבר של מה בכך. ללא היכרות אינטימית עם המודיעין ותכנון קפדני להתמודדות עימו, לא ניתן לעמוד במשימה, והאבדות בנפש וברכוש יהיו קשות.

מעבר לזה, דמיינו את מפח הנפש מתפקודו הלקוי של גנרל שלא התכונן כשורה להתמודדות עם המערך המבוצר.

כשיחידותיו ייתקלו בשדות מוקשים ותתעכב התקדמותן, הוא יגער בלוחמים ויתאכזב מתפקודם, וכל זאת רק משום שלא הכיר את המערכת המסובכת שאיתה נדרש להתמודד. לעיתים הקצב האיטי נגזר פשוט מהפיזיקה, ולא מהיעדר מוטיבציה.

בקיצור, ללא תיאום ציפיות מבצעי רציני, התסכול מהצבת הישגים לא-ריאליים רובץ לפתח.

העיוורון ביחס להיערכות האויב אף מוליד קרקע פורייה לפשטנות, פיזור הבטחות על קצב מהיר ו'שטיפת יעדים' כפי שהיה במלחמת ששת הימים, תוך התעלמות מוחלטת מאופיו של שדה הקרב החדש.

הדרך אל השינוי אינה עוברת דרך הנמכת השאיפות, אלא דרך עדכון התפיסות

ב.

בין שדה הקרב למערכת הציבורית

כך הדבר גם במערכה הציבורית מול מערכת המשפט והמנגנונים המכונים "דיפ סטייט".

שנים רבות התרגל הציבור למדוד הישגים במונחים של 'כיבוש היעד'; האם עבר החוק הספציפי? האם מינוי מסוים הושלם? אולם מערכות כוח מושרשות אינן נשענות אך ורק על החוק היבש, אלא על שרשרת ענפה של "ביצורים" היקפיים קשים לזיהוי ולטיפול בדמות תקנות, צווים משפטיים, חוות דעת של ייעוץ משפטי עוין ופרוטוקולים בירוקרטיים סבוכים, טרחניים וארוכים כאורך הגלות.

מול מערך מבוצר כזה, ניסיון "לכבוש את היעד" במכה אחת מסתיים פעם אחר פעם בהתנגשות בחומת בטון ובנסיגה לאחור.

ג.

המלאכה המפרכת של פירוק המוקשים

התבונה האסטרטגית דורשת שינוי פרדיגמה:היעד האמיתי בשלב זה הוא פירוק הביצורים עצמם.

המלאכה הזו - בדיוק כמו עבודת חיל ההנדסה - אינה פוטוגנית. היא אינה כוללת הנפת דגלים על ראש ההר, והיא אינה מייצרת כותרות דרמטיות של ניצחון מוחלט בטווח הקצר. זוהי עבודה עקבית, זהירה ולא פעם אפורה מאוד. היא מתאימה ללוחמים קשוחים היודעים לבצע עבודה שחורה ובעיקר בעלי ענווה גדולה.

איש ציבור שיבקש מקום בהנהגה יצטרך להוכיח שהוא מבין את המלאכה. לא משנה באיזה תחום במרחב הציבורי יבחר להתמקד, לעולם הוא יצטרך ללמוד את מערכת הביצורים המכונה בלע"ז "דיפ סטייט".

ד.

להעריך את מפרקי הביצורים

הגיעה העת להשתחרר מסיסמאות ריקות על ניצחונות בזק, ולהביט בעיניים פקוחות על השדה המורכב.

ראוי להעניק את מלא ההערכה לכוחות הפועלים בשקט, לעיתים הרחק מאחורי הקלעים, באומץ, בקור רוח ובמקצועיות ללא פשרות במלאכת פירוק הביצורים.

קצב ההתקדמות קשור בקשר הדוק לכמות המכשולים ואיכותם. זוהי לא נסיעה חלקה על אוטוסטרדה; זוהי תנועה מורכבת שמהירותה נעה בין 1 ל- 5 קמ"ש.

רק לאחר שהביצורים יפורקו והמוקשים ינוטרלו אחד אחד, היעד עצמו ייפול - בסופו של דבר - כפרי בשל.

ה.

מלכודת הגנרל בפוליטיקה

הסכנה הזו מוחשית במיוחד בזירה הפוליטית. מועמד לכנסת - גם, ואולי דווקא, בשל היותו גנרל בעברו - שידבר גבוהה-גבוהה על "כיבוש היעד" מבלי שהוא מבין לעומק את הביצורים הסבוכים שמולו, עושה שקר בנפשו ועושה שקר בבוחריו.

לצעוק שוב ושוב ולהצהיר על כוחותיך המתמודדים עם מערכת ביצורים סבוכה אינו מעיד בהכרח על מנהיגות, אלא אם כן גם הם בעצמם אינם מודעים לקיומה ("מי שיבחר את הרכב הוועדה חייב להיות סולברג ועמית לדעתי" — כך אמרה ללי דרעי ביחס לוועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי שבעה באוקטובר, ובכך תיארה את הפלונטר של הימין הסטרילי המתהדר בכינוי הימין הערכי).

כשגנרל חדש בפוליטיקה מכוון לימין הסטרילי, שוחר טוב, שאינו מעוניין בהתלכלכות מוגזמת ובעסקנות אפורה ומשתוקק לרעיונות גדולים ולמנהיגות נקייה - הציבור ממילא נוטה להימשך לרטוריקה המבטיחה "הסתערות נקייה" וכיבוש מהיר של היעד. בכך הציבור מכשיל את מנהיגו, ומנהיגו מכשיל אותו בתנועה מעגלית המזינה את עצמה.

רק לאחר שהביצורים יפורקו והמוקשים ינוטרלו אחד אחד, היעד עצמו ייפול - בסופו של דבר - כפרי בשל

ו.

הדרך אל השינוי אינה עוברת דרך הנמכת השאיפות, אלא דרך עדכון התפיסות. כך, הדרך אולי תנוע בקצב של 1–5 קמ"ש, אך היא תבטיח שהיעד לא רק ייכבש, אלא גם יישאר בידינו לאורך זמן.

למרות הבחירות והאקטואליה הבוערת, אדם בוגר מוצא קשב לעיסוק במה שחשוב, לא רק במה שדחוף.

בכל פעם ששנת הלימודים נפתחת, הדיון הציבורי סובב על אותם צירים שחוקים וידועים מראש. מדברים איתנו על ההישגים יחסית למדינות ה-OECD , על מחסור משווע בשעות מתמטיקה ואנגלית, על שכר המורים, על ארגוני המורים ועוד.

אין ספק, אלו נושאים חשובים. אבל בתוך כל רעשי הרקע הללו אנחנו מפספסים את הפיל שיושב באמצע הכיתה: מערכת החינוך במדינת ישראל סובלת מניתוק הֶקשר חמור. היא מנותקת מההקשר ההיסטורי והזהותי שלנו, ומנתקת ממנו את תלמידיה.

1️⃣ וידוי של בוגר המערכת הממלכתית

אני כותב את הדברים האלה לא כמשקיף חיצוני, אלא כבוגר של מערכת החינוך הממלכתית-חילונית. סיימתי את לימודיי עם תעודת בגרות מלאה (במגמת ביולוגיה ומדעי החברה) ועם הערכה עצומה למורים שלימדו וחינכו אותי, ובכל זאת, רק כשהגעתי לגיל עשרים הבנתי את גודל המחדל. כשקראתי ולמדתי באופן עצמאי, נדהמתי לגלות עולם עשיר ומרתק שהוסתר ממני.

הבנתי שאני וחבריי ידענו לדקלם נתונים על ההיסטוריה של גרמניה ועל הגיאוגרפיה של אירופה, אבל לא היה לנו מושג קלוש מהי מִשנה, למה היה לנו בית מקדש, או מהם הערכים שעליהם מסרו אבותינו את נפשם.

הייתי צריך לגלות בעצמי את מה שמערכת החינוך הייתה אמורה להעניק לי כיסוד קיומי: חיבור אותנטי לשורשים בני 3,300 שנה.

כשאנחנו מרוקנים את החינוך מהרוח הזו, אנו מסתכנים בגידול דור טכנוקרטי שיקרוס מול המשבר הערכי הראשון שיעמוד בדרכו

2️⃣ שורשים מנותקים ודור תלוש

התוצאה של הניתוק הזה היא דור שגדל לתוך תרבות המשאירה אותו תלוש.

צעירים מסיימים היום שתים עשרה שנות לימוד בלי להבין לעומק למה אנחנו חוגגים את ראש השנה או סוכות, או מה עומד מאחורי הרעיון העצום של שמירת שבת.

כשההקשר חסר, צעירים מוצאים את עצמם שואלים שאלות קיומיות בסיסיות: מה ההיסטוריה שלנו? איך אנחנו בכלל קשורים לאדמה הזו ולמדינה הזו? למה אנחנו מתגייסים לצבא? ומה זה בכלל אומר להיות יהודי?

התלישות הזו פוגעת במישרין בחוסן הלאומי שלנו, וגובה מחיר יקר גם במוטיבציה האישית.

כאשר אדם צעיר גדל כשהוא מבולבל לגבי זהותו, המוטיבציה הכללית שלו לאורך זמן נפגעת. מקור החיוניות והנביעה הפנימי שלו מתייבש.

צעיר המתגייס לצה"ל או הנכנס לשוק העבודה חייב לדעת שהוא חוליה בשרשרת דורות מפוארת, ולא רק אזרח אקראי בנקודת זמן אקראית. לעומת זאת, אדם המחובר לשורשיו הוא אדם שמח, בעל עוגן פנימי חזק ומוטיבציה טבעית לצמוח.

כשצעיר יהודי מבין את ייעודו ההיסטורי, כל פעולה פשוטה מקבלת משמעות עמוקה יותר, וגם מקצועות החול הופכים לכלים חשובים לבניין העצמי ולבניין החברה.

לכן, לימודי זהות וחיבור למסורת אינם פריבילגיה או תוספת נחמדה למערכת השעות; זהו לימוד קריטי ומהותי שאי אפשר בלעדיו.

3️⃣ חינוך למידות בעידן הבינה המלאכותית

בכלל, ראוי לעצור ולשאול את עצמנו: מהי בעצם מטרת החינוך? האם המטרה היא רק לדחוס עוד ידע? הרי אנחנו חיים בעידן של בינה מלאכותית, שבו לכל ילד יש בכיס מכשיר שיודע לפתור משוואות ולתרגם טקסטים מהר יותר מהמורה. ידע טכני הוא כבר לא היתרון היחסי שלנו. הבינה המלאכותית אולי תחליף מתכנתים או רואי חשבון, אבל היא לעולם לא תוכל להחליף את הלב הפועם של אומה שזוכרת את עברה. 'איגרת החינוך' המפורסמת של הרב קוק זיקקה זאת כשהגדירה שמטרת חינוך האדם היא בראש ובראשונה "לעשותו טוב וישר".

חינוך למידות טובות, פיתוח עמוד שדרה ערכי וחיבור לעם – אלו איכויות ששום תוכנה לא תוכל להעניק.

מערכת החינוך במדינת ישראל סובלת מניתוק הֶקשר חמור. היא מנותקת מההקשר ההיסטורי והזהותי שלנו, ומנתקת ממנו את תלמידיה

4️⃣ בין פחד מ'הדתה' לצמא אותנטי בשטח

במקום לחבק את הזהות שלנו, המערכת נרתעת. כל ניסיון לחבר תלמידים למסורת אבותיהם מתויג מיד בזעקות כ'הדתה' וכפייה. התוצאה אינה פלורליזם וחירות, אלא בּוּרות.

לימוד התנ"ך הפך לשיעור היסטוריה ארכאי או לניתוח ביקורתי מנוכר שצריך לשנן לבגרות, במקום להיות המַראָה שדרכה אנו מגלים מי אנחנו.

כשאנחנו מרוקנים את החינוך מהרוח הזו, אנו מסתכנים בגידול דור טכנוקרטי שיקרוס מול המשבר הערכי הראשון שיעמוד בדרכו. או שהנשמה תתפרץ שוב ממעמקים, כפי שאירע בשמחת תורה התשפ״ד.

הצמָא בשטח מבטא את גודל הרצון במקורות הזנה מאוצרות הרוח שלנו. הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מגדיר את עצמו כמסורתי ורוצה בחיבור הזה.

כשבני הנוער אינם מקבלים את המזון הרוחני והזהותי הזה בבית הספר, הם יוצאים לחפש אותו בעצמם, בחוץ – בסיורי סליחות באלול, בבית הכנסת בשכונה, בתכנים ברשתות החברתיות ובשיעורים ביוטיוב.

החברה הישראלית בכלל, ומערכת החינוך בפרט, חייבת לערוך חשבון נפש לאומי: היא לא צריכה לנסות להיות העתק חיוור של מערכות חינוך בפינלנד, שווייץ או ארצות הברית, אלא להיזכר בתפקידה הייחודי כאן. עליה להבין שהחזרת ההקשר ההיסטורי והזהותי היא התנאי ההכרחי לגידול דור של אנשים ישרים, שמחים, בעלי תחושת משמעות ונטועים עמוק בארצם.

לאחר שהבסיס הזה יופנם, גם העיסוק במדעי החול יועצם כפל כפליים, מתוך הֶקשר ומשמעות. ובעיקר תתבסס ההבנה, שלימודי החול מקבלים ערך גדול כבסיס להופעת נשמה לאומית גדולה ומפוארת.

א. בחברה הישראלית ישנם ציבורים שנוצרו מחיבור של סוציולוגיה ואידיאולוגיה, שייכות וזהות.

לכל אדם יש צורך להיות חלק מקבוצה. וישנו צורך בזהות, ערכים ואמונות שינחו את חייו.

כשאדם רואה את עצמו חלק מציבור מסוים, הוא מקבל בו זמנית גם זהות וגם שייכות כי בד"כ הם באים ביחד. לכל ציבור יש רעיון מכונן (אידיאולוגיה) המגבש ומקשר בין האנשים המרכיבים את הציבור (סוציולוגיה).

כך למשל אדם דתי המשתייך לציבור הדתי לאומי, מקבל משייכות זו גם את הצורך להיות חלק מקבוצה וקהילה וגם סט ערכים ואמונות.

אבל יש מקרים שבהם מצד אחד אדם שייך חברתית לציבור אחד, ומצד שני הוא מזדהה אידיאולוגית עם ציבור אחר.

אחת הדוגמאות לתופעה זו הם אנשי השמאל הדתי לאומי.

מבחינה חברתית וקהילתית - הם חלק מהציבור הדתי לאומי. הם גרים בקהילה דתית לאומית, שולחים את הילדים למוסדות הציונות הדתית, ואפילו לבושם דומה ללבוש המאפיין את הציבור הדתי לאומי.

אבל מבחינה אידיאולוגית - הם הולכים ומתרחקים מהערכים של הציונות הדתית; מהמבט הרואה את המדינה כחלק מתהליך הגאולה וחזרת עם ישראל לארצו ומהשאיפה שמדינת ישראל תהיה יותר ויותר ציונית ויהודית.

הם יותר ויותר מתקרבים בדעתם לערכים של השמאל הפרוגרסיבי. לכן אנשי השמאל הדתי מזדהים באופן עקבי עם השמאל הישראלי. הם מזדהים בעיקר עם כאבם, דנים אותם לכף זכות ואחרים פחות, מקיימים איתם מפגשי אחדות, משתתפים בעצרות של השמאל, ואפילו מצביעים למפלגות שירכיבו ממשלה עם גוש השמאל כולו (גם אם קוראים להן מפלגות מרכז). אפילו אם תתממש מדיניות שמאל נגד הציונות הדתית עצמה.

השמאל הדתי הוא דווקא יותר 'משלהם'

ב. בשנים האחרונות השמאל הישראלי הקצין והשמאל הדתי בעקבותיו.

רבים בשמאל החילוני המירו את ערכי היהדות והציונות בערכים פרוגרסיביים. לדעתם מדינת ישראל לא צריכה להיות מדינה יהודית וציונית אלא מדינת כלל אזרחיה.

בגלל שהשמאל הדתי מאמץ יותר ויותר את ערכי הפרוגרס המפרק זהויות, גם הוא הולך ומתרחק מהיהדות ומהציונות.

הריחוק מהיהדות מתבטא בתמיכתם ברעיון הפרדת דת ממדינה, החלשת הרבנות הראשית, בלבול בין אמפתיה כלפי להט"ב כפרט לבין תמיכה בתנועה הלהטבי"ת, וכן הכרה בתנועה הרפורמית.

הריחוק מהציונות מתבטא בתמיכתם בממשלת שמאל הכוללת ערבים, כמו ממשלת בנט-לפיד, ממשלה שתפגע בהתיישבות ובביטחון.

השמאל החילוני משתמש במערכת המשפט כדי לכפות ערכים פרוגרסיביים על כלל החברה, למרות היותם מיעוט, והשמאל הדתי מצטרף להגנה על מערכת המשפט הפרוגרסיבית מפני הממשלה הציונית.

אנשי השמאל הדתי מאמצים את השיח הפרוגרסיבי המתמקד בחזק המדכא מול החלש המדוכא ועל כן הם יותר ויותר דואגים לערביי ישראל או אפילו לפלסטינים, לעומת הדאגה לציבור היהודי במדינה. אחת הדוגמאות לכך היא השתתפותם בקמפיין השקרי של אלימות המתנחלים.

השמאל הדתי שותף לתנועה הפרוגרסיבית לפירוק הזהויות, ולכן הוא תומך יותר ויותר בתנועה הפמיניסטית שכבר מזמן לא עוסקת בשוויון אלא מפרקת את המבנה המשפחתי.

השמאל הדתי היה שותף לקמפיין שנאת החרדים שהשמאל החילוני מוביל, קמפיין שמבזה באופן עקבי את ערכם של לימוד תורה ושל קהילה החיה חיי תורה ומצוות ומשתמשים בכינויי גנאי קשים מאד כלפי החרדים, החורגים הרבה מעבר לדיון ראוי וענייני.

כמעט בכל נושא שבו יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין הרוב בישראל שהוא ציוני-מסורתי, ובין המיעוט בישראל שהוא השמאל הפרוגרסיבי - השמאל הדתי נמצא בצד של המיעוט הפרוגרסיבי.

ג. מי הם אנשי השמאל הדתי? אלו אנשים רגילים העוסקים בתחומים שונים. חלקם אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, חברי כנסת במפלגות שמאל-מרכז, חלקם פועלים במסגרת עמותות שונות וחלקם אפילו רבנים ורבניות.

למה חשוב להבין את זה?

משום שיש נטייה טבעית לחשוב שאם כולנו נראים אותו דבר אז כולנו חושבים אותו דבר.

כשאדם דתי רואה דתי אחר הוא מיד מרגיש כלפיו שהוא "משלנו". אבל האמת צריכה להיאמר – השמאל הדתי הוא דווקא יותר "משלהם".

וכמו תמיד עם ישראל רק ייצא יותר מבורר ויותר מחוזק מהבירור הזה

ד. בשורש התפיסה שלו השמאל הדתי פועל במנוגד לערכי הציונות הדתית.

השמאל הדתי מבטא תנועה של פוסט-ציונות דתית, הדומה לתנועת הפוסט-ציונות שעברה על השמאל הישראלי. ואולי החמור ביותר, אנשי השמאל הדתי, שרוממות האחדות בגרונם, מעדיפים ממשלת שמאל-מרכז שמחרימה יותר ממחצית מעם ישראל, כולל את הציבור הדתי לאומי בעצמו, אבל כן משתפת פעולה עם האחים המוסלמים.

מותר כמובן לכל אדם לבחור את דעותיו, יהיו אשר יהיו, אבל באותה מידה החברה צריכה להכיר את הדעות של האנשים המשפיעים עליה. לדעת שבתוכנו יש אנשים שנראים כמונו אבל הם מחזיקים באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לערכינו.

בבחירות הקרובות הם ינסו להשפיע על דתיים רבים להצביע למפלגות שמאל או מרכז, שבסופו של דבר יקימו ממשלת שמאל עם השמאל הקיצוני ועם האחים המוסלמים, אבל תחרים את האחים החרדים, המתנחלים והמסורתיים.

וכמו תמיד עם ישראל רק ייצא יותר מבורר ויותר מחוזק מהבירור הזה.