א. שתי קצוות הזהות האנושית

במאה הקודמת, העולם הליברלי האיר פנים לזכויות של יהודים. במדינות המערב עם משטר ליברלי, יהודים זכו לביטחון והגנה מפני רדיפות, ואפשרויות שגשוג וקידום. במאה הקודמת, העולם הליברלי האיר פנים גם להגדרה עצמית מדינית ולזכויות לאומיות של של העם היהודי. אך הרוחות השתנו. התפיסה הליברלית גלשה אל גישות פרוגרסיביות הרואות בלאומיות בפרט ובזהויות בכלל מנגנוני דיכוי, ובהתאמה מלבות מחדש את שנאת ישראל. היהודים במשטרים הליברלים אינם בטוחים עוד, והיחס לישראל הפך עוין. החלשת הזהויות הלאומיות והדתיות איננה פתרון לבעיית השנאה לאדם בכלל ולישראל בפרט.

ההיסטוריה רצופה בשימוש בזהות דתית, אתנית ולאומית כעילה לשנאת ישראל, ולשנאת זרים בכלל. תופעות אלה לא נעלמו מהעולם, ומתלקחות שוב בארצות הברית ואירופה.

הפתרון למנגנונים שליליים בדתות ולאומים בעולם אינו ביטול הזהויות והחלפתן בתפיסה גלובליסטית או פרוגרסיבית, אלא תיקון האלמנטים הקלוקלים בזהויות עצמן.

צורת החשיבה הפרוגרסיבית מעמידה בסכנה את עצם הקיום האנושי

ב. נאמנות לזהות כמצפן מוסרי

העם היהודי לא המציא את עצם הנטייה של האדם לאמונה ולהשתייכות לקבוצה אתנית תרבותית. אך העם היהודי והאתוס התנ"כי-נבואי שלו הוא המקור השורשי בעולם לכך שהתמסרות והשייכות של האדם לעמו ולאלוהיו הן המקור לצלם אלוקים שבו, לשאיפותיו המוסריות, ולנאמנותו לטוב בעולם. היהודים הם עדות חיה לכך שככל שגוברת האמונה והנאמנות לזהותנו, כך אנו יותר מסורים לתיקון העולם ולטוב האינסופי. יקח כמה שיקח, זה האור שיקרין על האומות ויעזור גם להן למצוא את צלם האלוקים שלהן דרך זהותן הייחודית, ולא דרך טשטוש פרוגרסיבי. זה האתוס שדרכו יאמצו האומות השונות את החיבור אחד לשני, אלינו, ואל המצפן המוסרי המשותף לאדם, ללא מחיקת הגוון המיוחד של כל עם.

ג. יהודים ושמרנים

רבים שואלים: האם אנחנו שמרנים? אנחנו בהחלט לא הסניף הישראלי של תנועת השמרנות העולמית. ערכינו נובעים מתוך עולמנו היהודי הפנימי, מהתנ"ך, מהמסורת, מהזהות הייחודית שלנו. איננו מחפשים להחיל על מדינת ישראל מודל גיאומטרי-שמרני גנרי. אנו יהודים, לא שמרנים.

אך בד בבד אנו נושאים את הדגל של התכלית והמעלה המוסרית הקיימת בזהותו המשפחתית, הלאומית והדתית של האדם. יש שיגידו שבמובן הזה, התנ"ך הוא מקור הערכים השמרניים בעולם. האתוסים של הזהות האמריקאית נשענים במידה רבה על התנ"ך והסיפורים המכוננים של עם ישראל.

מכל מקום, יחד עם הייחודיות שלנו, שלא מוטלת בספק, יש בהחלט מקום למפגש, שיתוף פעולה ושיח עם כוחות בריאים באותן אומות, הרואות את עתידו המוסרי של האדם בזהות שלו.

איננו באים למפגש כזה כתלמידים, אלא כנושאים את מקור הבשורה. אך באותה מידה אנו באים כשותפים ובני שיח. ולפעמים תובנות חדשות מתגלות גם מקצוות תבל. "חכמה בגויים תאמין".

ד. חיזוק הכוחות הבריאים

העולם המערבי שקע בדור האחרון עמוק לתוך השחתה מעוותת של זהויות. צורת החשיבה הפרוגרסיבית מעמידה בסכנה את עצם הקיום האנושי. הבקשה של החלקים הבריאים בחברה המערבית לחזק מחדש את מחויבותם לערכי המשפחה, לערבות ההדדית של האומה ולאמונה בבורא כמקור הערכים ומשמעות חיי האדם, ראויה להושטת יד ולחיזוק מצידנו, תוך שמירה על הייחודיות והשוני. הרצון של רבים בחברה המערבית בזהות לאומית המחוברת לעם ישראל, תוך התנערות מהתנועה הפרוגרסיבית מחד, ומאידך גם התנערות מהימין הקיצוני הגדוש עדיין בשנאת ישראל - ראוי לחיזוק ולתמיכה, לצד חוש ביקורת יהודי בריא. אלה ידידי האמת שלנו. אלה נושאים את ניצני ראשית בשורת גאולה של חיבור אמיתי ועמוק בין עמים.

איננו באים למפגש כזה כתלמידים, אלא כנושאים את מקור הבשורה

ה. כנס השמרנות הלאומית

בשבוע שאחרי סוכות יתקיים בירושלים כנס השמרנות הלאומית השנתי: מיזם של שיתוף פעולה בין כוחות רבים ממדינות המערב, המאמינים בחיזוק הזהות הלאומית ובערכים שמרניים מתוך תודעה של התנ"ך כמקור הערכי-מוסרי למשפחת האדם. אין כוונתנו לתת חותמת של הכשר לדובר כזה או אחר. אנו מגבים את הרצון לחיזוק הזהות של האדם בתוך עידן סבוך המאוים כל כך ממגמת פירוק הזהויות. ערכי הזהות של העם היהודי לא ניזונים מתנועת שמרנות עולמית, אך אנו מאמינים בהושטת יד ובחבירה לכל מי שמאמין בערכים אלה, תוך חיבור עמוק לעם היהודי, עם התנ"ך.

לפרטים נוספים לחצו כאן

א. מחפשים אותנטי, לא תחליף סינתטי

בשנה האחרונה התרסקו בזה אחר זה לקרשים 'הרבעון הרביעי', 'מפלגת האחדות' של ארדן, התארגנויות מילואימניקים-מטעם ועוד.

זוהי בשורה טובה, המלמדת בעיקר על הבריאות של הציבור.

עם ישראל פיתח נוגדנים למוצרים המהונדסים במעבדה.

העם פשוט מחפש מזון אותנטי – לא מוצרים סינתטיים.

זוהי קריאת השכמה לכל אלו המתהדרים בתואר 'ימין ערכי', הגם שזהו כינוי שהפך מזמן לגנאי.

'הימין הערכי' אינו הפרטנר לשינוי – הוא הבולם הראשי שלו. הוא הבעיה, לא הפתרון

ב. אין דבר פחות ערכי מ'הימין הערכי'

אם הימין הישן והשורשי נשען על אינסטינקט לאומי בריא, 'חיבור לעם שבשדות' וצורך חיוני בהכרעת האויב – 'הימין הערכי' העדיף להחליף את הלוחמנות בנימוסים אירופיים ואת הנחישות הלאומית בליטופה של האליטה.

מדובר באחת התופעות המשתקות ביותר בציבוריות הישראלית, שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה האמיתי: הימין הסינתטי, או פשוט: הימין הלא-ערכי.

ג. מִלכוד הטהרנות: בלי סדרי עדיפויות ובלי אורך רוח

בימין הסינתטי יש פער בלתי נסבל בין התביעות הנחרצות שלו לבין נכונותו להתמודד עם המציאות כפי שהיא – מסובכת, מעצבנת, מחייבת להכניס את הידיים אתם יודעים לאן.

בהצהרות, אין נחרץ ממנו. הוא לא מעוניין בסתם ניצחון; הוא דורש הכרעה חד-משמעית, ניצחון 100–0 ביטחונית, משפטית וכלכלית. את הזירה התרבותית אגב, הוא די זונח. הוא מדבר על הכרעה בלי למצמץ, ובז לאלו שמבטיחים ניצחון מוחלט כשמתקשים להשיגו.

אבל ברגע שצריך להעביר את הדרישות הקיצוניות הללו למבחן הביצוע – החרדה הקיומית מלכלוך נכנסת לפעולה.

הטיפוס ה'ערכי' רואה בכל יעד-משנה קטן את כיבוש החרמון והכותל גם יחד. מבחינתו אין סדרי עדיפויות ואין אורך רוח.

אילו יכול, היה הימין הסינתטי מוחק מהחוּמש את דברי יעקב אבינו "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי", מילים המלמדות על קצב העיכול של המציאות.

אלא שהפוליטיקה היא שוק מזרח-תיכוני סוער של צעקות, פשרות כואבות, עסקאות בחשכת הליל, וריח זיעה של עבודה אפורה עם קפה שחור בוץ ולא אספרסו קצר עם נגיעות שיבולת שועל.

הטיפוס ה'ערכי' דורש מהפכות רדיקליות, אך מתעקש שהן יבוצעו בתנאי מעבדה. הוא מבקש ניתוח עמוק ללא הרדמה, אך נחרד למראה טיפת דם ראשונה על החלוק. פשרה טקטית היא מבחינתו בגידה, דיל פוליטי נתפס כריקבון, ואנשים שמדברים 'עם הידיים' מעוררים בו חלחלה.

על תמיכה בסרטון תורן של מרדכי דוד אין מה לדבר. 'למה ליצור חיכוך מיותר?', ישאל בטהרנות. ובמקום לגַבות את הפועלים בשטח על פי הכללים שהיריב קבע, הוא יחליש אותם; הוא יַפנה עורף דווקא למי שמוכן להתלכלך בזירה – גם עבורו.

אם להתנסח בחריפות, הייתי אומר זאת כך: הימין הסינתטי שואל בצדקנות 'למה לתקוע אצבע בעין לשמאל?' – ובפועל תוקע סכין בגב למי שנכנס לבוץ ונלחם את מלחמתו.

אבל כאמור, זהו ניסוח חריף מדי, אז תתעלמו.

ד. עיוורון היסטורי ותשליך סלקטיבי

הסלקטיביות המוסרית של 'הימין הסינתטי' רק מחדדת את המלכוד:

* הוא מתגעגע בערגה למנחם בגין, תוך שהוא בוחר לשכוח לחלוטין את רצח האופי האכזרי שעשה לו השמאל בזמנו.

* את מצביעי הימין הישן הוא רואה כעדר נטול ראייה ביקורתית. הם מכונים בפיו 'ביביסטים' בלעג ובהתנשאות – כינוי שממשיך בקו ישר את מסורת ה'צ'חצ'חים' ו'מנשקי הקמעות' מהעבר.

* הימין הסינתטי אינו שולט בפרטי משפט נתניהו וברזי המהפכה החוקתית של אהרן ברק, אבל מזדעזע מכל מחאה נגדו כי הוא בכל זאת רק 'ניצול שואה בן 89'.

הימין הסינתטי, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מתקשה בחיבור עם תושבי הפריפריה. הם הרי ההפך הגמור מסינתטיות – 100 אחוז טבעי;* וגם בחיבור עם החרדים או החרד"לים. אך הוא מצטיין ב'עין טובה' כלפי האליטה הישנה, הבזה לו ולמסורת. הכל כמובן בשם אהבת ישראל סלקטיבית.

הימין הסינתטי שואל בצדקנות 'למה לתקוע אצבע בעין לשמאל?' – ובפועל תוקע סכין בגב למי שנכנס לבוץ ונלחם את מלחמתו

ה. בשורה התחתונה: תשליך למחנה כולו ותוצאות הרסניות

כשמחברים את הקיצוניות ההצהרתית חסרת הגמישות לטהרנות מפונקת, ואת העיוורון לכך שהפתרונות בחיים אינם מושלמים, המסקנה ברורה: הדבר האחרון שניתן לומר על 'הימין הערכי' הזה, הוא שהוא ערכי.

מה ערכי בכל מה שתואר לעיל?

'הימין הערכי' אינו הפרטנר לשינוי – הוא הבולם הראשי שלו. הוא הבעיה, לא הפתרון. לכן אולי ראוי יותר לכנותו 'הימין הסינתטי'.

בסירובו העיקש ללכלך את הידיים, הוא אינו שומר על הטהרה, הוא פשוט מגיש ליריביו הפוליטיים את השלטון על מגש של כסף. הצדקנות שלו מסרסת כל יכולת משילוּת ומעניקה לגיטימציה מלאה לכל מתקפה מן החוץ.

ושלא תבינו לא נכון, הימין הזה עושה את כל זאת כשהוא משוכנע במאת האחוזים שהוא מביא אתו בשורה חדשה, ממש כמו כרטיס ברכה לשנה החדשה: נוצץ, צבעוני, מעוטר בזהב, אבל כזה שנזרק לפח ברגע שהחגים נגמרים והשגרה האפורה חוזרת.

בימי הדין, כשהמציאות נסרקת במסרקות של ברזל, גם ימין הבלורית והתואר ייסרק. בהתנהלותו הוא מבטיח, שיריביו יישארו 'לראש' – והוא, יחד עם המחנה הלאומי, יישאר 'לזנב'.

אם חשקה נפשכם לפגוש ימין ערכי באמת – גשו לכותל בלילות הסליחות. הביטו באנשים האותנטיים הפוקדים את המקום. הם-הם הימין הערכי.

ולכל שבת יש מוצאי שבת. במבחן ההיסטוריה עוד יתברר מי היה שותף אמיתי למאבק על דמותה של המדינה, ומי רק זרק סיסמאות, והסביר שהוא בכלל 'לא פוליטיקאי'.

כל השנה אנחנו ב'סוללים דרך' מדברים.

מתאמצים מאוד לדבר ולכתוב באופן הגיוני, שכלי, ממוסמך ומעוגן במציאות העובדתית של החיים.

אחרת, זהו דיבור סתמי, חסר משמעות וחסר פשר - דיבור המנותק מרצף סדור, שממנו לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר.

אבל באמת באמת, כל הדיבור שלנו מתחיל ונובע מנקודת קיום פשוטה:

יש מטרה ויש כיוון לעולם. העולם אינו הפקר. העולם נברא.

רק להקשיב לקולו הפשוט של השופר

זוהי לא רק עובדה פיזיקלית, זהו נתון רוחני, והוא מהפכני הרבה יותר מכל נושא אחר.

אל הנקודה הפנימית והשורשית הזו אנחנו מבקשים להקשיב בראש השנה.

בלי דיבורים ובלי נאומים חוצבי להבות.

רק להקשיב לקולו הפשוט של השופר.

ומתוך ההקשבה הזו, מתוך התעוררות הנשמה הישראלית, נוכל לצאת לפעולות רבות וחשובות.

יש מטרה ויש כיוון לעולם. העולם אינו הפקר. העולם נברא

אבל קודם, כאמור, עלינו להקשיב.

בפתיחות ובענווה.

זוהי נקודת המוצא שלנו.

שנזכה כולנו יחד לשמוע - רק לשמוע, לא יותר - את קולו של השופר, ומתוך כך לצאת חמושים לפעולה נחושה למען העם, הארץ ומורשתנו.

תודה לכם על התמיכה, על החיזוק, על העידוד ועל הדחיפה לאורך כל הדרך.

בברכת שנה טובה ומתוקה.

1️⃣ הקדמה

הסרט התיעודי 'נזק אגבי' (או כפי ששמו הלועזי NAZA מרמז במכוון – חיבור תודעתי מצמרר בין עזה לנאציזם), הוקרן לאחרונה בבכורה עולמית בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה. שם, אל מול קהל אירופאי, הוא התקבל בלא פחות מ- 26 דקות של מחיאות כפיים סוערות, ואף זכה בפרס חבר השופטים. היצירה הזו, בבימויים של הישראלים יובל אברהם ורחל שור ובשיתוף פעולה עם עיתון ה'גרדיאן' הבריטי, מתבססת כולה על עדויות אנונימיות של יוצאי יחידת 8200. מטרתה ברורה: להאשים את חיילי צה"ל ומדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, ולהציג תמונת מדיניות מכוונת ושיטתית של הרג חפים מפשע.

אך מאחורי החזות הקולנועית, הפסטיבלים היוקרתיים והחיבוק החם של הקהיליה הבינלאומית, מסתתרת מציאות אפלה. מדובר במפגן של רשעות תקשורתית, השמדת ערכים מוחלטת, ונזק קיומי ממשי שמופנה ישירות כלפי מדינת ישראל ויהודי התפוצות.

המושגים ״דמוקרטיה״ ו״חופש ביטוי״ נגזלו, עברו השמדת ערך מוחלטת

2️⃣ מסגור של רשעות מוחלטת והעלמת ההקשר

בראש ובראשונה, הסרט הזה הוא בזוי ברמה העמוקה ביותר של יצירת הנרטיב והמסגור. גם אם נניח, לצורך הדיון בלבד, שישנן עובדות או תקריות נקודתיות שנידונו בו – הרי שהן הוצאו לחלוטין מהקשרן ההיסטורי והמוסרי. לקחת מציאות מלחמתית מורכבת, ולהציג אותה לעולם כאילו צה"ל מחליט סתם כך לפגוע באזרחים, מבלי להזכיר במילה אחת את הרקע והתקדים – זהו רוע טהור.

אין בסרט שום אזכור רציני לטבח הנורא של השבעה באוקטובר, למעשי האונס המחרידים, למאות החטופים שאנו נלחמים יום יום להשיב הביתה, ולעובדה הברורה שיצאנו למלחמת מגן צודקת. היוצרים, שמבינים היטב את כוחה העצום של התקשורת בעיצוב תודעה, בחרו לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים המוטים נגד ישראל באופן גורף,כדי לשרת אג'נדה זדונית שמוחקת את ההקשר במכוון.

3️⃣ תודעה כנשק: מ"נזק אגבי" לסכנה קיומית

כפי שאנו מדגישים תמיד ב'סוללים דרך', המלחמה האמיתית מתנהלת בזירת התודעה והרעיונות. סרט כזה אינו מחולל רק פגיעה תדמיתית; הוא מייצר נזק קיומי. הבחירה המכוונת לייצר קורלציה בין פעולות ההגנה הקיומית של ישראל לפשעים נאציים משמשת דלק עבור מכונת השנאה העולמית.

התוצאה ההרסנית של הרעיונות הללו לא נשארת בגבולות הקולנוע. היא מתורגמת ישירות לאנטישמיות אלימה ברחובות ניו יורק, לונדון ובירות אירופה. יהודים ברחבי העולם פוחדים כיום להסתובב ברחוב בזהות גלויה שמא יותקפו. וכמובן, הדבר מגדיל את העוינות של מדינות רבות כלפינו, שמטרתן היא לבודד אותנו ממשפחת העמים, ואף לנסות להשמיד את מדינת ישראל.

4️⃣ פשיטת הרגל של איגוד העיתונאים ועיוות חופש הביטוי

תגובת איגוד העיתונאים והעיתונאיות לאירוע חושפת אובדן עשתונות מוסרי. במקום להגן על ישראל וחיילי צה"ל, המותקפים בעולם, האיגוד בחר להוציא הודעה המגוננת על יוצרי הסרט באמצעות סיסמאות של "חופש הביטוי" ו"הגנה על הדמוקרטיה", ובמקביל קרא להפסיק לאיים על היוצרים.

כאן עולה השאלה שחושפת את הצביעות: אם הכל חוסה תחת המטרייה הרחבה של דמוקרטיה וחופש ביטוי, מדוע האיומים כלפי היוצרים (כל עוד לא הבשילו למעשים) אינם נחשבים גם הם לחופש ביטוי? המושגים ״דמוקרטיה״ ו״חופש ביטוי״ נגזלו, עברו השמדת ערך מוחלטת. לשיטת ה״דמוקרטיה״ זה לגיטימי להוציא דיבתה של ישראל ולהתיר דם יהודי בשם חופש הביטוי. זהו היפוך יוצרות מוחלט בין הקורבן האמיתי לבין הבריון השפל שמכפיש אותו.

כאשר איתמר בן-אב"י פרסם בזמנו מאמר של "הבנה" לתוקפנות של גויים כלפי יהודים תוך האשמת עם ישראל במאורעות התנ"ך בהם כביכול היו גזעניים, הרב קוק זצ"ל לא עמד מנגד. הוא פרסם כרוז חריף בפשקווילים ברחובות ירושלים, בו כתב במפורש: "בלום פיך!". המסר מהדהד גם היום: מול רעיונות שפוגעים בעם ישראל, חובה ציבורית היא לגנות, לבודד ולהחרים למען יראו וייראו.

5️⃣ נקודת האור: החיסון הלאומי של החברה הישראלית

אם ישנה נקודה מעודדת אחת בכל הסיפור הקודר הזה, הרי היא התגובה הבריאה של הציבור הישראלי. מיד לאחר פרסום הסרט, ראינו גינוי ציבורי נרחב. גם אזרחים מהשמאל הציוני התעוררו. יהודים רבים הבינו מיד שמדובר בחציית קו אדום, וקראו למצות עם היוצרים את הדין. התגובה הזו מוכיחה שכאשר פוגעים במדינת ישראל בצורה כה בוטה, החברה הישראלית יודעת להתאחד ולהוקיע מתוכה את הרעל, ומפגינה חוסן לאומי נדיר.

זהו היפוך יוצרות מוחלט בין הקורבן האמיתי לבין הבריון השפל שמכפיש אותו

6️⃣ החרפה הפוליטית – קו אדום של שבר טקטוני

כאן בדיוק מתגלה נקודת השבר החמורה ביותר. מילא ששני יוצרים בחרו במסלול של הכפשת המדינה; החרפה האמיתית מתרחשת בתוך הפרלמנט הישראלי. ישנם גורמים, ובראשם מפלגת 'הדמוקרטים' של יאיר גולן, שלא רק נמנעו מגינוי נחרץ - אחדים מהם, דוגמת גבי לסקי, אף שיבחו את הסרט.

כך יוצא שאייזנקוט, שחתם על הסכם עודפים עם 'הדמוקרטים', מגנה ביד אחת את יוצרי הסרט - גינוי רפה, יש לומר - ובשניה מגבה את כניסתם לכנסת.

הסרט 'נזק אגבי' מחדד את הצורך להלחם לא רק נגד מעשים רעים, אלא גם נגד תודעה ארסית ועוינת, כזו שבאה מבית. עמידה זו על המשמר תסייע לחברה הישראלית לזהות את נבחרי הציבור שישמרו על תודעה ציונית, לאומית ויהודית מול הגורמים שמנסים לפגוע במדינת ישראל ובעם ישראל לדורותיו.