בעונות השיא, כשהביקוש בציבור הוא בשיאו, כדאי להיזהר מחיקויים זולים. כשכולם מחפשים מוצר מסוים – זוהי שעת מְאחזי העיניים.

וכך בדיוק קורה גם בעונת השיא של עשרת ימי תשובה. כשיש ביקוש לפיוס ולאחדות, השוק הציבורי מוצף בחיקויים זולים של מחילה – מנסים למכור לנו 'סליחה' מהירה, ארוזה היטב בצלופן תקשורתי ובלחץ חברתי, אך ללא שום כיסוי.

א. מוקפים במנוולים

"צריך להיזהר בבית המדרש – זה מקום מלא מנוולים. כל אחד משך לשם את המנוול שלו." האמירה החריפה הזאת מיוחסת לרבי מקוצק, בעקבות דברי חז"ל על היצר הרע: "אם פגע בך מנוול זה, מָשכהו לבית המדרש."

הקוצקער דייק, בדרכו השנונה: בית המדרש אינו מקום סטרילי; זהו המקום שאליו אנשים נכנסים עם היצר שלהם, בתקווה שיפגוש משהו גדול ממנו וכך יתאפשר להתגבר עליו. אך היצר הוא כידוע אמן בתחפושות.

מההבנה ביחס לבית המדרש אפשר להסיק משהו נוקב על המרחב הציבורי: אם אפילו בבית המדרש צריך להיזהר מן ה'מנוול', על אחת כמה וכמה צריכים אנו להיזהר במרחב הציבורי! שם אין חשבון נפש, אין לקיחת אחריות אמיתית. שם היצר לובש מדים 'ממלכתיים', עוטה גלימת 'דמוקרטיה', מציג את עצמו כ'קול המצפון', ודורש מאיתנו – בשם האחדות כמובן – להניח הכול מאחורינו.

מחילה לזולת ללא תשובה אינה חסד – היא כניעה

ב. 'אחריות' ללא אחריות: הסליחה כתרגיל ביחסי ציבור

בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, משהו באוויר הציבורי מזמין פיוס קל מדי. זאת העונה, כאמור. פשיטת היד האופיינית לעשרת ימי תשובה הופכת לעיתים קרובות למלכודת תודעתית.

יש מי שמבקש למכור לנו, כי במחילה מהירה יש משום 'אצילות נפש'.

אך זוהי אשליה: אין כל אצילות בקבלת התנצלות ללא תהליך אמיתי, עמוק וכואב של חזרה בתשובה.

מחילה לזולת ללא תשובה אינה חסד – היא כניעה. יודעים מה? לא נתעקש על מימוש כל שלבי התשובה. אבל כנות על השלב הראשון לפחות, שהוא הכרה בחטא, אפשר לקבל?

ג. סליחה פרטית וסליחה ציבורית

הסליחה הפרטית והסליחה הציבורית אינן דומות כלל.

בחיים האישיים, די בהשפלת המבט ובבקשה כנה כדי לפתוח דף חדש. ואז ראוי לו לכל אדם להיות סלחן ולא קפדן.

לעומת זאת במרחב הציבורי, מעשים אינם נמחקים רק מפני שמישהו החליט 'לקרוא לפיוס'.

מעבר לכך: אינך יכול לסלוח על חשבון אחרים, ובוודאי שלא על חשבון האומה כולה, ששילמה ותשלם מחיר כבד על מעשי זדון שהיו מי שהצהירו עליהם מעל כל במה.

אין למישהו מנדט מוסרי להעניק מחילה בחינם על מחיר יקר מנשוא ששולם.

ד. בקשת סליחה כטקטיקה פוליטית

המרחב הישראלי גדוש בדוגמאות לבקשת סליחה שהיא תרגיל ציני ביחסי ציבור.

כך הייתה בקשת ה'סליחה מן המזרחים' של אהוד ברק ב-1997 בעצרת בחירות בעיר נתיבות. ברק, שהתנצל אז פומבית, נחשף לאחרונה בהקלטות סגורות כמי שמביט על אותו גל עלייה בזלזול עמוק, מצטער שלא הייתה סלקטיביות דמוגרפית ומציע להביא עולים מאירופה כי "יבואו בנות צעירות, גבוהות ורזות".

זוהי תמציתה של בקשת הסליחה הפוליטית: מילים יפות בחוץ, וזלזול עמוק ודוחה בפנים.

כך גם נראית 'לקיחת האחריות' הנוכחית של ראשי מערכת הביטחון.

אינך יכול להתעלם מזעקות ההורים השכולים המבקשים צדק ובירור אמיתי, לבחור את השופט שישפוט אותך, לקבל מעטה חסינות נרחב מ'האינטליגנציה', ועדיין להישאר צח כשלג וטהור מוסרית. ככה לא מבקשים סליחה, ככה עושים עלינו סיבוב.

ה. אב הטיפוס של השרץ: בקשת סליחה ללא תשובה היא הפקרות

אב הטיפוס המסוכן ביותר של תופעת ה'סליחה בחינם' מגולם בארגונים כמו 'אחים לנשק' ובגיבוי הציני שהם מקבלים מדמויות מפתח כמו גדי איזנקוט.

כאשר הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה מעניק לגיטימציה וחיבוק חם לאנשי 'אחים לנשק', תוך נרמול מהלכי הסרבנות שלהם וניסיון הפירוק של צבא העם, זוהי הפיכה של מושג הסליחה והאחריות לקרדום לחפור בו.

הציניות הגיעה לשיאה במפעל הטהרה התקשורתי של הארגון: קטיף עגבניות שרי אינו יכול למחוק את קריאות הסרבנות; חמ"ל הסיוע אינו יכול לשמש כּפרה על פירוק הלכידות הצבאית ערב האסון. 'אחים לנשק' אינם סתם קבוצת מחאה; הם אב טיפוס לתופעה שאי אפשר לסלוח לה ללא תהליך עמוק, יסודי וכואב של תשובה, עקירת התפיסה הקלוקלת והכרה בגודל החורבן.

אי אפשר לקבל בקשת סליחה ממי שלא עבר את שלבי התשובה הבסיסיים ביהדות: עזיבת החטא, חרטה עמוקה, וידוי פומבי וקבלה מוחלטת לעתיד. מי שמשתמש בחמ"לי סיוע כִּכסות לטהרה מוסרית, מבלי להודות שחטא בהפקרת הביטחון – אינו מבקש סליחה; הוא דורש מחיקת החשבון.

לעיתים דרוש אומץ לא לסלוח. ודאי כלפי מי שכלל אינו מרגיש צורך להתנצל

ו. עוול לאומה: גבולות האחדות והפיוס

לעיתים, סליחה לאדם או לארגון אחד היא עשיית עוול נוראי לאומה כולה.

כאשר אנחנו נכנסים לזירת הסליחה הציבורית, אנחנו צועדים אל זירת מטענים. זהו נושא מסוכן שנאיביות אינה כלי עבודה בו.

נחזור לאזהרה של הרבי מקוצק: יש הבדל עצום בין מי שמושך את יצרו לבית המדרש כדי לזכך אותו ולתקן את עצמו, לבין מי שמושך את יצרו אל הזירה הציבורית כדי להכשירו ולקנות לגיטימציה למעשיו.

חִסכו מאיתנו גם את הביטוי המגוחך "סליחה אם פגעתי". משמעותו הסמויה היא העברת המשקל אל הנעלב והפגוע ש'לקח ללב' יותר מדי, במקום נטילת אחריות כפוגע.

ראוי להושיט יד למי שכֵּנות בליבו, למי שמבקש סליחה אמיתית אפילו אם הוא מתקשה בביטויה. כל אחד מאיתנו נדרש לבירור אישי נוקב כלפי עצמו וליחס מקל כלפי חברו.

אך לא נהפוך את הסליחה לדרך שבה הציבור נדרש לשכוח במקום שבו יש הנדרשים לשלם מחיר ולזכור. זו לא בקשת סליחה, זו מכירת חיסול.

לעיתים דרוש אומץ לא לסלוח. ודאי כלפי מי שכלל אינו מרגיש צורך להתנצל.

דברים רבים למדתי במהלך כ- 20 שנים בתחום הזהות היהודית, אך היסודי שבהם: הנשמה היהודית מחפשת אמת!

את הדברים הבאים כתבתי בעיקר לעצמי וכפי שכתב הרמח"ל: "וְאָמַרְתִּי אֶכְתְּבָה לִי בְּסֵפֶר כָּל אֲשֶׁר קִבַּצְתִּי מֵהַיְדִיעוֹת הָאֵלֶּה הַנִּפְזָרוֹת.. וְאֶלְמַד בָּהֶם אֲנִי, וּמי שֶׁיַּחְפֹּץ לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יָבֹא וְיִקָּח".

א. צמאון למים חיים

הנשמה הישראלית של דורנו אינה מחפשת שעשוע ופנאי רוחני. היא "נשמה צמאה", כהגדרתו המדויקת של בן צור. זהו צמאון קיומי עמוק, כאדמה חרבה וסדוקה, שאינה מבקשת רסס קל של לחות חיצונית אלא שיטפון של מים חיים, הנובעים ממעיין עתיק.

כשאדם צמא באמת, אי אפשר להשקותו ב'פייק'.

אי אפשר להשביע רעב רוחני בסיסמאות, בפלקטים או ב'יהדות-לייט'. כל מזון שאינו תורה גדולה, נשמתית ועמוקה, הוא כ"מים גנובים" – הוא מספק אולי רגע של עניין חולף, אך משאיר את השורשים בשיממונם.

כשאדם צמא באמת, אי אפשר להשקותו ב'פייק'

ב. אל תתפוס את המקום!

הסכנה הגדולה ביותר של העוסק בקירוב היא ה'אני'.

עלינו לבחון בכל עת: האם אני צינור נקי, או שמא הכנסתי את עצמי לתוך הצינור? המלמד אינו אלא זגוגית של חלון: אם היא צבועה בצבעי אגו עזים, היא יפה אולי כשלעצמה, אך מסתירה את השמש.

האדם שמולך אינו מחפש אותך; הוא מחפש לפגוש את אלוקיו ואת דברי חכמינו. תן לתורה להופיע דרכך ואל תגנוב את מקומה.

קודם אַפשר להיפגש עם הגודל, ורק לאחר מכן עם דרכך שלך. יתכן שדרך אחרת, עצמאית, של המאזין, מתאימה לו.

ג. ה'אני' בשירות האינסוף – כשהאישיות כבר לא מסתירה, אלא משרתת

לאחר שהנשמה מצאה את אחיזתה במקור החיים, נפתח הפתח לשלב השני: החיבור האישי.

רק כשהתורה ניצבת במרכז כעמוד האש, יכול המלמד להפוך מ'חלון שקוף' ל'יד מכוונת'.

כעת, האישיות שלך, ניסיונך ודרכך הייחודית אינם חוצצים – הם הופכים ללבוש. התורה כבר אינה זרה לאדם שמולך, והוא זקוק לך כדי ללמוד איך לתרגם את ה'אינסוף' לתוך שפת המעשה והיומיום.

כאן טמון הסוד: השפעה אמיתית אינה נוצרת כשהלומד הופך להיות 'אתה', אלא כשהוא רואה דרכך איך אדם, בשר ודם, חי את הגודל הזה. כשהענווה נוכחת, המפגש האישי אינו 'גניבת מקום' של השכינה, אלא הפיכתך לשותף בבניית קומה נוספת בנשמתו – קומה שיש בה תורה, ויש בה גם פנים וחום, וחברות אמת.

ד. בין 'מעניין' לבין הלב – התורה מדברת בעד עצמה

לאורך השנים, בכל פעם שחששתי לומר דברים כהווייתם – בשל עזותם, סתימותם או מהחשש 'ללכת רחוק מדי' – התבדיתי.

גיליתי שדבריי ה'מעניינים', אלו שניסיתי להוריד מטה, להנגיש ולתווך דרך דוגמאות מרוככות, נשארו בחוץ; הם לא התיישבו על הלב ולא נגעו בנשמה. לעומת זאת, כשהעזתי להניח את התורה כפי שהיא, בתפארתה ובגובהה, ולעתים אפילו בסתימותה, ראיתי פלא: הנשמה שממול הזדקפה פתאום בגאון ושבעה. היא לא הייתה צריכה ש'ירדו' אליה; היא רק חיכתה שמישהו ייתן לה סולם כדי לעלות.

אנחנו לא מחלקים נדבות רוחניות; אנחנו מעוררים יחד את החיים שכבר פועמים בתוכנו

ה. תורה תמימה – אורגניזם חי מול תרבות המערב

"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". היא משיבה נפש רק כשהיא בתמימותה. הניסיון להנגיש את התורה דרך פריזמות זרות דומה להצגת יהלום בחדר חשוך תחת פנס כיס: כך מצליחים רק לייצר נצנוץ רגעִי. התורה אינה זקוקה ל'תאורה' חיצונית שתסביר אותה; היא האור בעצמו. כשהיא מופיעה בתמימותה ובגובהה המקורי, היא אינה רק 'מעניינת' את השכל – היא מאירה את תהומות הנפש בבת אחת.

האדם המתקרב מחפש את מה שאינו מכיר, את 'תחיית הנפש' שייתכן ונמצאת דווקא במה שחושבים אותו ל׳יבש'. מי התורה הללו מרווים את נשמות עם ישראל כבר מעל שלושת אלפים שנה. סְמוך עליהם שימשיכו "לעשות את העבודה". אל תפחד מההוד הקדום ומעומק הסוגיה; השפה האלוקית היא זו שמחיה את הנפש ולא ההסברים המגניבים שלך בנרטיב עכשווי זר.

ואולי יש לומר שמי שחש צורך בשימוש ב'אריזות נוצצות' כדי 'למכור' את התורה, מעיד בלא יודעין על סדק בוודאותו שלו.

הנשמה היהודית מצוידת בחושים דקים; היא מזהה זיוף ומתרחקת, והיא מזהה אמת צרופה ונצמדת. כשאתה עומד מול אדם ומגיש לו את התורה בטהרתה, ללא התנצלות, אתה מעורר בו זיכרון קדום.

ועוד נקודה עקרונית אחרונה: עמדת הנפש שלך חייבת להיות מושתתת על ענווה עמוקה ועל תודעה של שותפות.

אל תבוא כמוכר המציע סחורה שחסרה לאחר, ואל תתייצב כמי שניצב מעל ומשקיף מטה.

תודעת הקירוב האמיתית היא ההכנה לכך שהתורה שייכת לשנינו במידה שווה; היא מורשה משותפת, שפשוט מחכה שנגלה אותה יחד.

הענווה אינה רק תכונה מוסרית, היא כלי עבודה. כך הופך הלימוד למסע משותף של גילוי, והמפגש בגובה העיניים מאפשר לאור לעבור מבלי שהאגו יטיל עליו צל.

וזכור: אנחנו לא מחלקים נדבות רוחניות; אנחנו מעוררים יחד את החיים שכבר פועמים בתוכנו.

"ומלאה הארץ דעה את ה'".

1️⃣

אי אפשר כבר להתכחש לזה. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני המצלמות, אולפני החדשות והרעש התקשורתי, מתרחשת בישראל תנועה חרישית, עמוקה ומרגשת. זוהי תנועה של שיבה לשורשים ולזהות, שצומחת מהמקום הכי בריא, טבעי ופשוט שיש – מהבית, מהשכונות, ואפילו בקיבוצים. התהליך הזה רוחש מתחת לפני השטח כבר עשרות שנים, אך דווקא עכשיו, ובמיוחד אחרי פרוץ המלחמה, אנו רואים אותו פורץ החוצה בצורה הברורה והגלויה ביותר. זו אינה תנועה שמונעת על ידי כפייה או השפעה חיצונית; זוהי התעוררות פנימית טהורה, שנובעת מתוך העם עצמו, מתוך צורך עמוק של אנשים לשוב לזהותם.

זוהי התעוררות פנימית טהורה, שנובעת מתוך העם עצמו, מתוך צורך עמוק של אנשים לשוב לזהותם

2️⃣ מהפכת הזהות בלב הקיבוצים

כולנו נחשפים לסיפורים המרגשים מהצבא – הציציות, הכיפות והקריאות של "שמע ישראל" בשדה הקרב. אך ישנה מהפכה נוספת, עמוקה לא פחות, שמתרחשת דווקא בתוך הקיבוצים. אותם ישובים שנחשבו במשך עשורים למעוזים ההיסטוריים של השמאל, של "השומר הצעיר", של מפלגות מפא"י ומפ"ם, עוברים שינוי מרתק. כיום, ברבים מהקיבוצים הללו פועלים בתי כנסת, בחלקם אף הוקמו מקוואות טהרה, וברובם המוחלט מתקיימים מניינֵי תפילה גדולים ביום הכיפורים.

3️⃣ הסיפור של אשדות יעקב: ממניין קטן לקהילה חיה

אני יכול להעיד על כך מסיפורי האישי בקיבוץ אשדות יעקב. לפני עשרים שנה, הגענו לשם והקמנו מניין קטן של תלמידי ישיבת "עטרת כהנים". בתחילה התפללנו בבית ילדים שנסגר עם ספר תורה בודד. משנה לשנה המקום הפך דחוק וצר מלהכיל את המתפללים, עד שהחברים עצמם יזמו ושאלו: "למה שלא נקים בית כנסת?". וכך, סביב אותו מניין קם בית כנסת שבתחילה נפתח רק פעם בשנה, והיום, עשרים שנה אחרי, הוא פועל בשבתות, בחגים ובימים טובים. מתקיימים בו שיעורי תורה למבוגרים ולנוער, וביום הכיפורים האחרון הוא פשוט לא הצליח להכיל את כולם – למעלה מ-150 גברים ונשים הגיעו לתפילות "כל נדרי" ו"נעילה" בחדר האוכל של בית ההארחה.

היופי האמיתי בסיפור הזה הוא הקהילה המסורתית שנוצרה שם. אין מדובר בארגון דתי שהגיע מבחוץ או ברב שהוצנח מלמעלה; חברי הקיבוץ עצמם מתפעלים את בית הכנסת, מתחזקים אותו, מכינים את הנערים לבר מצווה והופכים את המקום לאבן שואבת. התופעה הזו רחוקה מלהיות נחלתה של אשדות יעקב בלבד – היא מתרחשת ברוב הקיבוצים בארץ, מהצפון ועד עוטף עזה שבדרום.

4️⃣ האשליה התקשורתית: אין קרע אמיתי בעם

כלפי חוץ, נדמה לעיתים שאנחנו חיים בכאוס של ריבים ומריבות פוליטיות. אך עלינו לדעת: הריבים הללו אינם נוגעים לפנימיות שלנו ולזהות האמיתית שלנו כעם. אסור לנו להיבהל מהם או לחשוב שיש קרע קשה בעם. יש מחלוקות קשות, סערת רגשות, וגם לפעמים שנאה. אך רוב העם לא שם, ובוודאי לא באופן מתמיד. יש קרע בתקשורת, יש קרע באולפני הטלוויזיה, ויש קרע בין המפלגות הפוליטיות – שתפקידן הוא בסך הכל לחדד עמדות אידיאולוגיות.

ישנם גורמים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט – שהם מיעוט של המיעוט, אך מחזיקים בעמדות כוח – שהתהליך הזה מאיים עליהם, משום שהוא מסיר אותם ממוקדי המפתח. לכן הם נלחמים בו, משתמשים בחסימות כבישים ובכלים משפטיים בניסיון נואש לעצור אותו. אך הם לא יצליחו. אי אפשר לעצור את המהלך הזה, משום שזהו תהליך אלוקי. ממש כפי שהדורות הקודמים חוו דחיפה פנימית לבנות את הארץ וליישב אותה, כך החלוצים הרוחניים של ימינו נדחפים מתוכם פנימה, אל בניין הזהות.

5️⃣ חלוציות של הרוח: לסקל את האבנים באורך רוח

חשוב להבין שתהליכי עומק כאלה אינם באים לידי ביטוי מיידי בייצוג פוליטי. לוקח שנים ואפילו עשרות שנים עד שאדם מברר לעצמו את זהותו, ורק לאחר מכן מגיעה הדרישה להביא את הדברים למרחב הציבורי ולעצב את פני המדינה. בשלב זה, רבים עדיין לא רואים את הקשר שבין הזהות האישית שלהם לעיצוב המדינה, וזוהי משימת הסברה ארוכת טווח.

כאן נכנס תפקידנו ב"סוללים דרך". המטרה שלנו איננה "לחבר" את העם לשורשיו בכוח, אלא פשוט לאפשר לו לחזור אליהם מעצמו. התפקיד שלנו הוא לסקל את האבנים ואת המכשולים מהתודעה. כשאנחנו מסלקים את אבני הנגף, עם ישראל מתחבר באופן טבעי לזהותו, כפי שקורה בצבא ובקיבוצים. אנו עובדים מתוך מחשבות ארוכות לטווח הרחוק, מלאים באמונה בעם ישראל. אנו פועלים מתוך רוגע, דופק נמוך וסבלנות של "קימעא קימעא", מתוך אמון מוחלט בתהליך האלוקי שהעם הזה עובר.

כמו שאותם חלוצים ותיקים ייבשו את הביצות, הפריחו את השממה והקימו כאן ישובים לתפארת תוך מסירות נפש עילאית, בתהליך ארוך, כך כעת מתרחשת מול עינינו חלוציות של הרוח. אנו עדים להפרחת השממה התודעתית. הדור הצעיר שגדל בקיבוצים ובערים מחפש משמעות עמוקה, שורשיות וחיבור לשרשרת הדורות. כשהוא מוצא את התשובות בתוכו – הוא מאמץ אותן באהבה. זהות אי אפשר להנחית מלמעלה. התנועה הזו אינה צריכה לצעוק כדי להישמע; היא מתרחשת בחיוך, בהושטת יד ובחיבוק גדול של כל חלקי העם.

יש קרע בתקשורת, יש קרע באולפני הטלוויזיה, ויש קרע בין המפלגות הפוליטיות – שתפקידן הוא בסך הכל לחדד עמדות אידיאולוגיות

6️⃣ השיבה הכפולה הביתה

עם ישראל שב הביתה. הוא אינו שב רק לארץ ישראל הפיזית, אלא גם לזהותו העמוקה, בדיוק כפי שחזו נביאי ישראל וכפי שמתאר הרב קוק בכתביו. זו כבר איננה תנועה חרישית, אלא תנועה גלויה, בריאה ועוצמתית, שתמשיך להאיר את דרכו של העם שלנו לדורות הבאים.

א. פרספקטיבה של שנים

לפעמים לוקח זמן לגבש פרספקטיבה. לפעמים לוקח זמן להבין תהליכים, ולשבץ שברי תופעות בתוך תמונה רציפה.

ארבע השנים האחרונות היו רכבת הרים של תופעות שונות מאוד, ולכאורה מנוגדות. ממשלת ימין, רפורמה משפטית, התעצמות קיצונית של מחאה המונית שהגיעה לשיאה בפיצוץ תפילות יום הכיפורים של תשפ"ד, ומנקודת השפל הרוחנית לנקודת שפל לאומית של טבח ואיום קיומי על מדינת ישראל. ומשם - תקומה לאומית מחודשת, לוחמה להכרעת חמאס וחיזבאללה, חזרה לשטח נרחב ברצועת עזה וחלק משטחי לבנון, סוריה, וכמובן איראן. ומתוך התקומה הלאומית - ניצנים של תקומה רוחנית, ציציות, שופרות, המונים במעמד הסליחות יותר מאי פעם, תפילות המוניות ביום כיפור גם ברחובה של עיר בתל אביב. הכל התהפך.

בשלב הראשון עוד קראו לזה מלחמת אחים/אזרחים, חורבן הבית, שנאת חינם, ועוד ביטויים הלקוחים משלהי ימי בית שני. הניתוחים האלה נראים פתאום כל כך רחוקים ותלושים. כל 'מפלגות האחדות' שצצו כפטריות אחרי הגשם במטרה 'להציל אותנו ממלחמת האחים של 'סוף בית שני' נמוגו ונעלמו.

האם באמת הכל התהפך בצורה קיצונית ובלתי מוסברת? או שמא בכל זאת יש כאן תהליך אחד קוהרנטי, שפשוט נדרשנו למספר שנים כדי לחזות בהתגבשותו? ואולי, למרות הכל, סופו מעיד על תחילתו?

ברגע אחד כמעט הפכנו ממדינה עם איום קיומי ממשי למעצמה אזורית

ב. על מה באמת הייתה המחאה?

על נתניהו? על הרפורמה? על עילת הסבירות? אחרי שמגרדים קצת את פני השטח, אני מציע שבעומק של העומק, המחאה הייתה תגובת-נגד לגילום הפוליטי של ההתעוררות העמוקה שאנו עדים לה היום. המחאה הייתה נגד הגדרה מחודשת עתיקה של הזהות שלנו, והתגבשות מחודשת של 'מדורת השבט', מזהות ישראלית-חילונית שנוצרה ב-'48, בחזרה לזהות יהודית עתיקה, שנולדה אי שם ב"לך לך אל הארץ אשר אראך", יציאת מצרים ו"היום הזה נהיית לעם" בהר סיני.

לקואליציה הנוכחית, לצד הצלחותיה, יש בהחלט מה לשפר בהרבה תחומים. אבל היה בה ניחוח ראשוני של שיבת עם ישראל לזהות העתיקה הזו, היורשת את הניסיון הלא מוצלח להמציא לישראל זהות חדשה שנוצרה בתש"ח. זה מה שיצר את המחאה החריפה כל כך הזו, מחאה שהובלה בידי דור מבוגר שנלחם על הקונספציה הפוליטית שהוא ניסה לבנות פה, ושסיימה את דרכה. הרפורמה הייתה רק שכבה מאוד חיצונית של התקומה המחודשת הזו. קו אחד ישיר עובר בינה לבין מבול הציציות, השופרות, דיבורי האמונה, ושני מיליון איש בסליחות בכותל בחודש אלול, ואלפים רבים מאוד במניינֵי רחוב בתל אביב לפי מסורת ישראל ביום הכיפורים.

על כל זה הייתה המחאה, ובשלב הראשון היא אכן הצליחה לאטום את הלב ולהציף את הרחובות בחרדות שלה. ההתעוררות הגדולה התעכבה.

ג. רגע השפל הוא רגע ההתעוררות וההיפוך

לפעמים רגע אחד של זעזוע עמוק מעורר רגשות עמוקים שלא ידענו היכן הם קיימים. לפעמים רגע אחד של כאב לאומי בלתי ניתן לעיכול פותח נתיבים בנשמה, כאלה ששום תהליך אנושי לא יכול לעשות. הזעזוע הלאומי והרוחני הזה לא יצר מהות יש מאין; הוא פשוט גילה משהו שהיה קיים גם קודם, אך נכבש תחת גל החרדה שפשט כאש בשדה המחאה. רגע הזעזוע הזה הדהד בנו עד עומק התהום, ושחרר התעוררות לאומית ורוחנית גדולה ששטפה כמים את אש המחאה.

וההתעוררות הזו הביאה איתה, קודם כל, גבורה לאומית שכנראה לא נראתה מאז ומעולם במדינת ישראל. ההתעוררות הגדולה הזו יצרה את הרוח הגבית, שאפשרה את מיטוט טבעת החנק שאיימה על קיומנו משך שלושה עשורים. ברגע אחד כמעט הפכנו ממדינה עם איום קיומי ממשי למעצמה אזורית. אך יותר מכך, ההתעוררות הזו חשפה גל ענק של צימאון לזהות יהודית עתיקה-חדשה.

על זה נאמר: סופו מעיד על תחילתו. מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים שבא עלינו לטובה.

לפעמים רגע אחד של כאב לאומי בלתי ניתן לעיכול פותח נתיבים בנשמה, כאלה ששום תהליך אנושי לא יכול לעשות

ד. קליפות וכוחות של תשובה

וזו תמונה רחבה, עמוקה ומדויקת יותר של רצף המחאות שקדמו למלחמת התקומה: לא מלחמת אחים, לא סוף בית שני, ולא 'הרבעון הרביעי'. רצף המחאות היה מה שקרוי בחכמת ישראל 'הקליפה המסתירה וקודמת לפרי', שאריות של התנגדות עזה למה שהולך ונולד, לתודעת הזהות היהודית שהולכת וצומחת בעם ישראל. מי שראה את הדברים נכוחה היה צריך לאחל לעם ישראל לידה קלה, ולא לאמץ את חרדות הקץ שמחזיקי העולם הישן ניסו למכור לנו.

יתכן שהמשך הדרך לא בהכרח סוגה בשושנים. יש לנו עוד קונספציות רבות להתנער מהן, תהליכים לאומיים חשובים לעבור, נתיבים רוחניים עמוקים לחפור, וארוכה הדרך. אך זוהי דרך של לידה, המלווה בצירי לידה חיצוניים ופנימיים, רוחניים, חברתיים ולאומיים. לעם ישראל יש בהחלט כוחות רבים הצריכים ללמוד להשתלב יחד לכדי בניין שלם, אך מחאות-של-תוהו אינן אחד מהם; הן לכל היותר זריקת הכאב המזרזת את הלידה.

נקווה ונתפלל ונפעל למען דרך קלה ונעימה של השלבים הבאים בצמיחה של עם ישראל, ובעיקר של תודעת הזהות שלו במדינת ישראל.