בבסיס הקיום היהודי והציוני עומדת תודעה פשוטה: הידיעה מי אנחנו, מה ההצדקה לחיינו בארץ הזו ומדוע שבו בניה לגבולם.

מושג ה'אתה בחרתנו', שנתפס לאורך כל הדורות כעמוד התווך של הזהות, מעולם לא בא לבטא התעמרות יהירה; הוא ביטא אחריות מוסרית. אך בעשורים האחרונים יש המתנערים מהיסוד הזה ומפתחים התרפסות כלפי אחרים ושנאה עצמית חולנית.

א. המדרון החלקלק: מהתנערות מזהות – לשנאת ישראל

כאשר אדם מתנכּר לזהותו, הוא אינו מחפש את דעתו של מי שאדיש כלפיו – שהרי אצלו לא ימצא כל יחס. לאט לאט הוא מאמץ דווקא את מבטו של האויב, זה שעסוק בו באובססיביות. כך הופכת הזרוּת הזהותית לשנאה עצמית פעילה. הרצון להיתפס כאידיאליסט מביא את המנוכּר לנסות להוכיח 'מצוינות' דווקא בהובלת השנאה לזהות היהודית – הכול כדי לזכות בהכשר ובטפיחת שכם מהסביבה העוינת.

וכך, בסוף הדרך, מתברר שישנם שני שבילים בלבד: היכרות עם זהותך, חיבור אליה ואף הערצתה וגאווה בה, או התפרקות מוחלטת ושנאה עצמית.

זהו המנגנון החתרני של השמאל הקיצוני, שלמרבה הבושה אינו זוכה לגינוי או להסברה נגדית מצד השמאל המרכזי, הנמשך אחריו אל המצולות: היעדר הזהות הופך לניכּור, הניכּור מאמץ את נרטיב האויב, והתוצאה היא הצטרפות גלויה לאלו ששונאים את זהותנו מלכתחילה. כדי לחוש 'נאורים' ו'אוניברסליים' הם מעניקים הכשר פנימי לתעמולה האנטישמית, ומגיעים עד לשיאו של המדרון החלקלק – האשמת היהודים בדיוק בדבר שעוללו לנו הנאצים. אין שפל נמוך מזה.

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית

ב. נז"א – תוצר מערכתי רקוב

את תוצאות המנגנון הזה אנו רואים בסרט נז"א, שזכה למחיאות כפיים סוערות בוונציה. כך נראה המתכון הידוע להתקבלות בטרקלינים המפוארים של התרבות האירופית האנטישמית: גַלֵה שנאה לזהותך הישראלית וזְכֵה בפרס הבטוח – כרטיס כניסה זוגי חופשי.

שני יוצרי הסרט נז"א אינם פועלים בחלל ריק. הם התוצר הסופי של עשרות שנים של טפטוף פוסט-ציוני ופוסט-יהודי. הטפטוף הזה וטיפוח האשמה העצמית במוסדות הלימוד והיצירה הם שהצמיחו את הפירות הבאושים הללו.

הסרט הוא שילוב של תעמולה עם עלילת דם בצורתה המודרנית. היטיב להגדיר זאת העיתונאי אמנון לורד ב'ישראל היום':

"ככל שאפשר להבין מהדיווחים על הסרט ש'לא ראינו', העיסוק הוא לא במספרים ובאחוזים מדויקים אלא בתהליך; הנה, היהודים משמידים בצורה סטרילית, ללא מגע מצפוני או ידני. ממש כמו בגינה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ".

זוהי תמצית הרֶשע: הצגת צה"ל והמדינה היהודית, הנלחמים מלחמה שאין צודקת ממנה, כמנגנון השמדה שיטתי וקר רוח, המושווה ישירות למפלצת של אושוויץ.

והחטא הכפול הוא, שהעולם מוחא כפיים לתעמולה אנטישמית המוגשת בידי יהודים שאיבדו את זהותם. כך גם מוכחת הטענה שהשואה בעצם הייתה סתם 'תקלה' קטנה ומקרית, העלולה להתרחש בכל אומה; "הנה, תראו, אפילו היהודים מודים בזה".

ג. תשובת העם והמסר של חג הסוכות

אל מול התנועה המתנכרת והשוקעת הזו עמדו בימי הסליחות ובימים הנוראים מיליוני יהודים שהציפו את רחבת הכותל המערבי. הם הצביעו ברגליים, ובעיקר בלב, בזו ל'תעשיית' הניכּור, והראו איפה פועם הלב האמיתי של העם הזה: בחיבור עמוק לשורשים ובשייכות לאומית ללא התנצלות.

תשובת העומק הזו מתבטאת במשמעויותיו של חג הסוכות, המאחדות שני קצוות: מחד גיסא, הסוכה היא זיכרון לאומי ייחודי – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ומאידך גיסא יש בחג מסר אוניברסלי, הבא לידי ביטוי בהקרבת 70 פרים בבית המקדש במהלך ימי החג, עבור 70 אומות העולם (מספר טיפולוגי, המבטא את כלל האומות).

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית. עם ישראל מתפלל לשלום 70 האומות מתוך גאווה בזהותו, מתוך הכרה של "אתה בחרתנו" ונאמנות לצדקת דרכו.

השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני ומערכות התרבות שגידלו אותו ניסו לייצר 'אוניברסליות', וסופם ששקעו אל תוך שנאה עצמית והצדקה של אויבינו.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים

ד. ליישר קו ולא להתנצל

שאלת הזהות היהודית היא עיסוק בחוסן הלאומי שלנו. בסופו של דבר, המציאות מעמידה אותנו מול בחירה נחרצת בין שני נתיבים בלבד: הכרה עמוקה ובלתי מתנצלת בזהותנו ובסוד ה"אתה בחרתנו", או צלילה חופשית בנתיב המוליך הישר אל תהום השנאה העצמית.

מפלגות כמו זו של איזנקוט, שדחו את הנרטיב של הסרט הנזכר אך ורק דרך הטיעון הביטחוני הצר, הוכיחו כי אין הן מבינות כלל את שורש הדיון, שאינו טקטי או צבאי אלא תודעתי וקיומי.

כדי לנצח במערכה הזו יש לעסוק במהות ולא להסתפק בקוסמטיקה.

מאותה סיבה גם ממש לא מספיק להציב במפלגה בעלת השם האבסורדי 'עמך ישראל' אזרח לא-יהודי אף שהוא ראוי, גיבור ורהוט ועוסק בהסברה, כשרצף הטיעונים שלו נשען בעיקר על סוגיות מדיניות או לאומיות ונעדר הבנה עמוקה מיהו עם ישראל ומהם שורשיו העמוקים.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים.

לתפארת מדינת ישראל.

א.

בזיכרון הלאומי שלנו צרובה טיסה המוכרת היטב - מטוס שנחטף לאנטבה. גם אם נולדתם הרבה אחרי, אתם ודאי מכירים אותה.

רגעי אימה מחרידים שהסתיימו באחד ממבצעי החילוץ המפורסמים בעולם.

בני הערובה חולצו, אך מפקד המבצע, יוני נתניהו הי״ד נהרג.

ברגע אחד קיבלנו משקפיים להביט על עצמנו בזכות אותם גיבורים מיוחדים

ב.

כמעט חמישים שנה לאחר מכן, שוב מטוס, ישראלים בסכנה חמורה ודרמה אדירה שקשה לתארה. זר לא יבין זאת.

ג.

אלא שהפעם, בסוף המסלול, חיכה לנוסעים ששבו הביתה אחיו של יוני הי״ד, ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו.

באנטבה יוני הי״ד יצא להציל את בני עמו ולא חזר. דמותו הפכה לסמל לאומי ובעקבותיו אחיו, בנימין, הקים את ׳מכון יונתן לחקר הטרור׳ ובכך הפך את המודעות לטרור מבעיה ישראלית לבעיית העולם המערבי כולו.

אמנם, עוד יעבור זמן רב עד שההשפעה של האירוע הזה והעיסוק אודותיו ישאו פרי בקרב מנהיגים ברחבי העולם, אך כל בר דעת המבין את כוחה של תודעה לא יכול לזלזל בכך.

ד.

השבוע באירוע פלאי, ניסי לגמרי, התברר שוב שרוח גבורה אדירה לא מופיעה רק אצל מפקד סיירת מטכ״ל ויחידות מיוחדות, היא מאפיין לאומי. היא מופיעה באנשים פשוטים, ׳עמך בית ישראל׳ כמו שאומרים. כך, ברגע אחד קיבלנו משקפיים להביט על עצמנו בזכות אותם גיבורים מיוחדים.

ה.

מיום שמחת תורה התשפ״ד, מהמקום הכי נמוך ושפל, אנחנו ממשיכים מחיל אל חיל.

עם קשיים גדולים, כאב חד וחבולים אמנם, אך במגמה ברורה- קדימה!

אסור לנו להתרגל לניסים הללו, כל אחד מהם יכול למלא ספרים עבי כרס של מורשת והיסטוריה.

ו. מאנטבה ועד היום השתנו דברים רבים. אך דבר אחד לא השתנה, הוא רק התבלט - תפקידנו הלאומי להוביל את הטיסה העולמית למקום מבטחים.

בקומה זקופה, בקור רוח, באחריות ובביטחון.

אין לנו שום אפשרות אחרת, אנחנו חייבים להשתלט על ההגה ולהציל את הנוסעים. אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומנו.

אסור לנו להתרגל לניסים הללו, כל אחד מהם יכול למלא ספרים עבי כרס של מורשת והיסטוריה

ז.

בשמירה על זהותנו, בחיבור לשורשינו, בענווה גדולה ובגבורה לאומית שאין שני לה, נמשיך הלאה.

זה לא יהיה קל ולא יהיה פשוט, אבל זה יהיה נכון והכרחי וזה מה שחשוב. אושרנו תלוי בעיסוק בכך, לאו דווקא בהגעה אל היעד אלא יותר בבחירה לצעוד בדרך ללא מורא.

חג שמח ושבת שלום.

א. שלוש שנים חלפו מאז הטבח הנורא בתולדות מדינת ישראל שבעקבותיו פרצה המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

זה בדיוק הזמן להתחמש לקראת המלחמה הגדולה באמת: מלחמת הדעות והרעיונות.

אין בה אש וגופרית, גם לא יזע ודם - אך אי אפשר להפריז בחשיבותהּ:

היא ורק היא תקבע את מצבנו הביטחוני בעשורים הבאים.

התברר שהמלחמה היא לא על ה-7, אלא על ה-8

ב. 31 שנה עברו מאז הבטיח מפקד פיקוד דרום דאז מתן וילנאי לאחר רצח דורון שורשן הי״ד ״שברצועת עזה יש 5 נשקים ואני מגיע אליהם עוד השבוע״.

ב31 השנים הללו שטף אותנו גל תרבותי עכור משולב באינדוקטרינציה מתוחכמת על ידי מהנדסי תודעה ומעצבי דעת קהל ערמומיים, שגרמו לנו להאמין שעם אויבים עושים שלום, ואם רק נשכיל להפוך אויב לאוהב - עזה תיהפך לסינגפור של המזרח התיכון.

׳לוחמי תודעה׳ אלו פשטו עם שחר על משרדי היח"צ והפרסום, חמושים בלפטופ ומקיאטו ושינו את פניה של מדינת ישראל.

הם הצליחו לקחת רעיונות הזויים מהקצה השמאלי של המפה, ולסול מסילות ללבבות רבים, בין היתר על ידי גיוס גנרלים בדימוס שדיברו ברהב מתוקף דרגותיהם ולא מתוקף נכונות תפיסה סדורה וקוהרנטית.

ע"י הבטחות סרק, הצגת התמורה תוך העלמת המחיר, תעמולה אינטנסיבית ודמוניזציה למתיישבים. כך הוכשרה הדרך להסכמי אוסלו המדממים ולתוכנית ההתנתקות המופקרת - שהובילו בצורה ישירה אל טבח עוטף עזה.

ג. במסכת שבת אומרת הגמרא "לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה".

הרב קוק זצ"ל מבאר כי כדי לקבע את היחס הנכון לדורות נדרשת פרספקטיבה של זמן: "לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם".

בחלוף 3 שנים, מחויבים אנו לעסוק בעיצוב הנרטיב לדורות. שהרי ההיסטוריה נתונה לחסדי ההיסטוריוגרפים שיכתבו אותה. והיסטוריון חוקר וכותב דרך תפיסת עולמו הערכית.

ד. אחד מנושאי הליבה במלחמת התודעה הוא השפה והטרמינולוגיה שבה אנו משתמשים.

ראשית נבוכים אנו בשאלה כיצד לתארך את הטבח הנורא שאירע בעיצומו של החג הקדוש: מחד, איננו רוצים להנציח את זכר הקדושים בתאריך נוכרי, אך מאידך, צורם לאוזן הביטוי ׳טבח-שמחת תורה׳.

ה. אויבינו השפלים לא תקפו אותנו בשבעת ימי הסוכות, או בשביעי לאוקטובר, אלא דווקא ביום השמיני, שמיני עצרת. ביום המבטא את מה שמעבר לטבע המאופיין תמיד במספר 7.

התברר שהמלחמה היא לא על ה-7, אלא על ה-8.

המלחמה בפי אויבינו נקראת "טופאן אל-אקצא". המלחמה היא על ירושלים, על נצח ישראל, על נשמת העולם.

ואף אנו יודעים שכל עוצמות הרוח שהתגלו בעמנו האהוב במלחמה הזו מקורן רק בקשר העמוק והחי אל זהותנו.

היא ורק היא תקבע את מצבנו הביטחוני בעשורים הבאים

ו. בעשור השמיני למדינת ישראל, נתבעים אנו לברר מי אנו ומה חיינו.

זהותנו הינה מקור עוצמות טוב וחסד שעליהם בנוי ומושתת כל העולם - אבן השתייה. וכשאנו שוכחים זאת, מזכירים לנו זאת אויבינו על ידי מכה כואבת.

מלחמת שמיני עצרת, מרוממת את מדינתנו אל קומת הזהות, מתוך העשור השמיני למדינתנו - נשוב אל מקורות חיינו, אל ירושלים עיר עוז לנו, ואל התורה שנקראת עוז.

וראשית התיקון תלויה בגאולת הדעת.

לאור אתגרי חיינו הלאומיים מחויבים אנו לעסוק ברוחות הפרצים שהובילו אותנו עד הלום.

ולשם כך אנו פותחים מחזור נוסף בקורס 'דור הניצחון' הממלא בדיוק את המטרה הזו.

קורס דור הניצחון מבית ארגון ׳חותם׳ פותח מחזור שישי, נותרו מקומות אחרונים!

להרשמה ופרטים נוספים יש ללחוץ על הקישור כאן

1️⃣ סלוגן שמבטא תופעה

המודעה של מפלגת 'ישר', שפורסמה בעיתונות הדתית לקראת הבחירות, עוררה שיח ציבורי מכל קצוות הקשת הדתית. גם נציגים מהשמאל הדתי לא אהבו אותה.

על הכרזה התנוססו תמונותיהם של המועמדים הדתיים ברשימתו של גדי איזנקוט, ומתחתן הופיעה האמירה המוכרת: "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך".

מי שמביט במשפט הזה בשטחיות עשוי לראות בו מחמאה שובת לב, או עדות לקירוב לבבות. אולם מי שמכיר את עומק הנפש של חלקים בציונות הדתית מזהה כאן משהו אחר לחלוטין: חשיפה לא מודעת של שיטת אילוף ארוכת שנים.

הערה: המאמר הזה אינו עוסק במאן דהוא שפולט את המשפט הזה בתום לב, אלא בצורך הנואש של ציבור מסוים לשמוע אותו, להתבשם בו ולראות בו את תכלית קיומו הדתי.

קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?

2️⃣ שורשי החנופה: מהגלות ועד ימינו

הצורך לשמוע את המשפט הזה אינו המצאה מקומית של מדינת ישראל. מדובר בדפוס פסיכולוגי וחברתי שורשי, המלווה את העם היהודי עוד מימי הגלות. לאורך הדורות, התרגלנו לחיות כמיעוט נרדף תחת שלטון זר.

החיים הללו הולידו תופעות מורכבות של אנוסים — נכונות להתיישר עם הסביבה, לבצע פשרות הלכתיות, לא להתבלט, ועוד.

כשנציג השלטון אמר לאנוסים "הלוואי וכל היהודים יהיו כמוכם", הם ראו בכך פסגה של הצלחה והשתלבות. אך למחמאה הזו היה מחיר כבד: אותם יהודים שהורידו את דגל זהותם לחצי התורן פיתחו טינה, כעס ובוז כלפי אחיהם שסירבו להתפשר. היהודים הנאמנים למסורת אבותיהם נתפסו בעיניהם כפרימיטיביים וקיצוניים שמחבלים בלגיטימציה של הכלל.

התופעה הזו לא נעלמה כשהקמנו מדינה ריבונית; היא פשוט החליפה תפאורה. יש בקרב הדתיים כאלה המנסים להשתלב בכל כוחם באליטה החילונית.

כעת, ובמקום היהודי הגלותי, עומד הדתי הלאומי שמחכה בצימאון לאישור המיוחל.

3️⃣ המראה ההפוכה

כדי להבין את העיוות המובנה במשפט הזה, אשתף בשיחה שניהלתי עם קצין חילוני במילואים. אמרתי לו בחיוך: "הלוואי וכל החילוניים יהיו כמוך".

הקצין פרץ בצחוק. כששאלתי אותו למה הוא צוחק, הוא ענה שזה משפט שרגילים להגיד לדתיים, ומוזר לו לשמוע אותו מופנה כלפיו. שאלתי אותו: "ואיך זה גרם לך להרגיש?". תשובתו הייתה חדה ומדויקת: "הרגשתי לא בנוח. מצד אחד זה מחמיא לי באופן אישי, אבל מצד שני רמזת שכל המחנה שלי, כל הציבור שאליו אני שייך, הוא ציבור גרוע ומקולקל, ורק אני היוצא מן הכלל. זה גרם לי לא לרצות להשתייך אליהם".

זו בדיוק המלכודת.

כשאומרים לאדם דתי, "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", לא מחמיאים ליהדות שלו. אומרים לו במילים מכובסות: "המחנה שלך חשוך, קנאי ומסוכן, אבל אתה בסדר – אתה הצלחת להידמות אלינו".

במקום להיעלב בשם הציבור שאליו הוא משתייך, האדם הדתי מתמוגג, מתמלא בגאווה ומתחיל להתרחק מאחיו ה'פרימיטיביים'.

4️⃣ עיוות המושג "קידוש השם"

כאן מגיעה הנקודה הכואבת ביותר: הדתיים הזקוקים לאישור הזה בטוחים בכל ליבם שהם עושים "קידוש השם".

במשמעותו המקורית והאמיתית, קידוש השם הוא הופעת שם שמיים בעולם במלואו – גם במצוות שבין אדם לחברו מתוך מידות טובות ודרך ארץ, אך לא פחות מכך במצוות שבין אדם למקום, בנאמנות ללא פשרות לתורה ולהלכה.

אולם אצל אלו המשועבדים לליטוף, המושג עבר שיבוש מוחלט. קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?

השופט שקובע, לשיטתו, אם נעשה קידוש השם, אינו הקב"ה. גם לא הציבור המסורתי או החרדי. השופט הוא החילוני הלוחמני – אותו פלח אליטיסטי, בתקשורת ובאקדמיה, שבז לדת ומבקש למוסס אותה. אם ב- Ynet ובמהדורות החדשות מפרגנים לדתי, מבחינתו נעשה "קידוש השם". ואם הציבור הדתי מתעקש על שמירת שבת, כשרות, או צניעות, ונמתחת עליו ביקורת בתקשורת – הטיפוס הדתי חסר האופי מזדעזע, ורואה בכך "חילול השם".

האבסורד זועק לשמיים: שיתוף פעולה פוליטי עם גורמים שמחרפים ומגדפים את קודשי ישראל נתפס כ'ממלכתיות' וכמעשה נאור, בעוד שעמידה על עקרונות ההלכה מתויגת כקיצוניות.

הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה

5️⃣ כך יוצאים קירחים מכאן ומכאן

התופעה הזו יוצרת זן מובהק של דתי-מחמד. זהו אדם שמוכן לטשטש את הגבולות, להקל ראש בהלכות צניעות, לחבק ולהיכנע לפשרות בכל פינה, מתוך רצון עמוק שיתייחסו אליו כאל 'דתי נאור ומתון'.

הטרגדיה היא שהפשרנות הזו אינה מקרבת את הדת אל החילוני, אלא הופכת את הדתי לשחקן בהצגה של מישהו אחר. הציבור ששומר על ההלכה בדקדקנות הופך בעל כורחו ל"קיצוני", בעוד שדווקא מי שמרוקן את הדת מתוכנה מוצג כדגם הרצוי של היהדות. הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה.

חשוב להדגיש — לא כל חילוני שאומר את המשפט "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", עושה זאת מתוך כוונה רעה. לפעמים זו פשוט מחמאה ספונטנית שנובעת מחוסר היכרות, הבנה או ידע. אבל הבעיה האמיתית אינה במי שאומר את המשפט, אלא במי שמחבק אותו כאידיאולוגיה ומורח אותו על שלטי חוצות.

קידוש השם אמיתי לא נמדד במידת ההתבטלות בפני מי שמגדיר את עצמו כ'מרכז הנאורות'. קידוש השם מתרחש כאשר הדתי פועל ביושר, באצילות ובנאמנות מוחלטת להלכה, עד שכל רואיו – כולל החילוניים וה'אליטות' – מתפעלים מהתורה עצמה ואומרים: "הלוואי וכולנו היינו כאלה".

כל עוד הדתי תלוי בחנופה של הברנז'ה כדי להרגיש בעל ערך, הוא אינו דתי חופשי ואותנטי; הוא בסך הכל דתי מאולף. ואנשי אמת מחפשים מוצר טבעי. לא חיקוי.