המלחמה הארוכה שאנו נמצאים בעיצומה חושפת ומבליטה מעצם טבעה נושאים ודמויות שבחיי השגרה הרגילים יתכן ולא היינו מכירים.

חני לייטר היא אימו של משה ידידיה לייטר הי"ד שנפל ברצועת עזה לפני כשלוש שנים. בעוד עשרה ימים בי' במר חשוון חל יום הולדתו.

לפני כשלושה שבועות נפצע באופן אנוש בנה - נריה, בפיגוע דריסה על ידי מחבלים בכביש 443.

חייו של נריה עומדים על בלימה ולאחרונה פורסם שחל שיפור קטן במצבו.

את הדברים הבאים שלחה לנו אימו, חני.

הטו אוזן והקשיבו:

נסתרות דרכי ה', אך עיננו רואות איך נר-יה מרומם את הכלל למקום גבוה יותר

___________

ממעמקי מחלקת טיפול נמרץ ב'שערי צדק', ממקום של תהום ומורכבות שאין לה מילים ובו-זמנית מתוך שגב, אפסות ורעד - קשה לתאר מה עובר על הורה במציאות שכזו - אנו מקבלים הודעות וסרטונים על כל כך הרבה תפילות ממעמקי הלב שמגביהים שחקים עד כיסא הכבוד.

הודעות וסרטונים על כינוסי תפילה, כיתות בבתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכון למתבגרים, וגנים לילדים רכּים המתפללים לרפואת נריה דב בן חנה שלנו.

אמירת שיר השירים, הפרשות חלה, מיזמי חסד, כינוסי שירה ונגינה, שליחת אור ואנרגיה.

כל אחד בדרכו המיוחדת והמתאימה לו - מהעם היושב בציון ומארבע כנפות תבל.

לו רק יכולתי לתאר עד כמה זה מחזק אותנו ונוגע עמוק בנשמה.

אנו רואים איך הערבות ההדדית והאכפתיות האותנטית מכלל ישראל היא הרבה יותר גדולה ומרוממת מהמקרה הפרטי שלנו

אנו רואים איך הערבות ההדדית והאכפתיות האותנטית מכלל ישראל היא הרבה יותר גדולה ומרוממת מהמקרה הפרטי שלנו.

זוהי הבעה חיצונית ומקורית, ללא חיקויים, של הנשמה היהודית הכמוסה שעכשיו מתבטאת; ביישנים רחמנים וגומלי חסדים.

בקריאת השם נר-יה, ביקשנו שיגרום להעיר ולהאיר את אור ה' בעולם.

נסתרות דרכי ה', אך עיננו רואות איך נר-יה מרומם את הכלל למקום גבוה יותר.

באופן פרטי זה כל כך עוטף באהבה ונותן כוח. אנו מרגישים שרוח אלוקים מרחפת כאן וזה בעצמו נס.

העוצמות הם מעין עולם הבא, והלב מודה לרבש"ע ולשליחיו - העם היהודי, על הכל.

בן אחד שלי בשמיים ובין אחר בין שמיים לארץ - יהי רצון שנמשיך לראות ניסים לרפואת נריה דב בן חנה ולכל חיילינו הפצועים.

1️⃣ הצורך בהקמת מפלגה חדשה

המתקפה התקשורתית המתמשכת על מחנה הימין איננה סוד ואינה תופעה חדשה. מזה שנים עמלים אולפנים ופרשנים על מיתוג מפלגות הימין ונבחריהן כלא-יוצלחים, מושחתים וכושלים, מתוך שאיפה לייצר בקרב ציבור הבוחרים תחושת מיאוס ותסכול. הקרקע הזו, הרוויה בעייפות ציבורית ממערכות בחירות בלתי נגמרות ומלחצים פוליטיים, מהווה חממה קלאסית שצומחות בה מפלגות חדשות כפטריות לאחר הגשם. כל דמות ציבורית המחפשת כרטיס כניסה קל לזירה מכריזה על היותה אלטרנטיבה, ובראש התופעה הזו ניצבת כיום התארגנותו של עופר וינטר ומפלגות הלוויין הדומות לה.

אותן התארגנויות מנסות לשווק לבוחר הימני מוצר ארוז היטב, הנשען על שתי סיסמאות קסם: 'דם חדש' ו'עצמאות פוליטית'. אולם מבט מעמיק במציאות הפרלמנטרית חושף כי שני היתרונות-לכאורה הללו אינם אלא חולשות מבניות חמורות, המהוות ניסוי מסוכן על חשבון עתידה של מדינת ישראל.

(הערת אגב: המאמר מדבר על המפלגות הקיימות, אך הוא אינו פרסונלי אלא בעיקר בא לתאר רעיון ותודעה פוליטית.)

מנהיג צבאי שמבין מלחמה אינו מתלונן שהאויב יורה לעברו; הוא נלחם ומנצח

2️⃣ הסטאז'ר בניתוח לב פתוח: הסכנה שבחוסר הניסיון

הטענה הראשונה של אותם מתמודדים היא הילת ה'דם החדש' – הם טוענים בגאווה כי אין הם פוליטיקאים ולכן הם נקיים מטעויות העבר ומקונספציות ישנות. אך הבה נחשוב: האם יש תחום אחר בחיים שבו היינו מקבלים טיעון כזה?

כאשר אדם זקוק לניתוח לב פתוח, הוא יפנה לרופא כירורג בעל שלושים שנות ניסיון. ייתכן שאותו רופא שגה בעבר וצבר צלקות, אך הוא מכיר כל סיבוך אפשרי, נתקל במצבי חירום ויודע להתמודד עמם. אדם בר דעת לא יבחר להפקיד את חייו בידי סטאז'ר רק משום שהוא חדש, רענן ומעולם לא שגה. הדבר נכון גם לגבי קבלן שלא בנה בית מימיו או יועץ משכנתאות טירון; לעולם איננו מהמרים על הדברים היקרים לנו מול חוסר ניסיון מוחלט. מדוע, אפוא, כשמדובר בהנהגת המדינה ובשאלות קיומיות, חוסר ניסיון פרלמנטרי נחשב ליתרון?

חז"ל קבעו עקרון מנהיגותי מובהק: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך". מנהיג שעבר במערכת, עשה טעויות, נבחן בזכוכית מגדלת ולמד את מגבלות הכוח, מפתח ענווה הכרחית וזהירות מפני כשלים חוזרים. לעומתו, אדם שנכנס למערכת ללא שום היסטוריה פוליטית הוא אדם שטרם כשל, ולכן הוא מוּעד לעשות טעויות גורליות על חשבון הציבור. פוליטיקאי ותיק ששרד את המערכת יודע כיצד להעביר חוקים, כיצד לבנות רוב בוועדת השרים לחקיקה וכיצד לתמרן במשא ומתן סבוך. החלפת כל המערכת ב'דם חדש' דומה לעירוי דם לא תואם – הגוף הציבורי עלול לדחות אותו לחלוטין.

3️⃣ בלוף ה'עצמאי': במגרש הפוליטי אין איים בודדים

הטענה השנייה הנשמעת תדיר היא יומרת ה'עצמאות' – ההכרזה שהמפלגה אינה כפופה לימין, לשמאל או לדילים המוכרים. בפועל, בפוליטיקה פרלמנטרית המילה 'עצמאי' היא פיקציה.

פוליטיקאי אינו אי בודד. הוא שליח ציבור עם מחויבות ראשונה במעלה לבוחריו, ובמקביל הוא כפוף למחנה הרחב שאליו הוא משתייך. הרי כדי להעביר חוק או להשפיע על תקציב נדרש רוב של חברי כנסת. מפלגה קטנה בת ארבעה מנדטים אינה יכולה לכפות את רצונה ללא בריתות, פשרות ושיתופי פעולה. יתרה מזאת: מה פירוש הדבר להיות 'עצמאי' מול פקידות ממשלתית, ייעוץ משפטי או בג"ץ? האם במאבק מול היועמ"שית תפעל מפלגה כזו בנחישות לפי עקרונותיה, או שמא תתקפל תחת אצטלה של ממלכתיות? ההיסטוריה מלמדת, כי מי שמתיימר להיות נקי מאינטרסים וממחנות הופך במהרה לכלי שרת בידי לחצים חיצוניים ודעת קהל תקשורתית.

החלפת כל המערכת ב'דם חדש' דומה לעירוי דם לא תואם – הגוף הציבורי עלול לדחות אותו לחלוטין

4️⃣ ספיגת אש או בכיינות: מבחן הכניסה לבוץ הפוליטי

העדות המובהקת ביותר לבוסר הפוליטי של וינטר וחבריו טמונה בתגובתם לביקורת. מרגע שהוכרזה הכוונה להתמודד, החלו להישמע נהי וטענות על כך שגורמים בימין תוקפים אותם. מנהיג צבאי שמבין מלחמה אינו מתלונן שהאויב יורה לעברו; הוא נלחם ומנצח.

הזירה הפוליטית היא זירת מאבק קשוחה. כל מפלגה חדשה שקמה אי פעם עברה טבילת אש תקשורתית ופוליטית חריפה. מי שמתלונן "למה תוקפים אותי?" עוד לפני שהושבע לכנסת, מוכיח חוסר התאמה מוחלט לאופי המגרש. אם כבר עכשיו הוא מאשים את המבקרים במקום לבנות כוח עמידה, כיצד יתמודד בחדרי המשא ומתן הסגורים? מה יעשה כאשר הצעות החוק שלו ייבלמו במסדרונות השלטון? יתבכיין שוב?

מפלגות אופנתיות אלו מציעות הימור מסוכן. בדיוק כמו מניה ספקולטיבית ולא יציבה בבורסה, שעלולה לקרוס ולמחוק את כל ההשקעה – להבדיל ממדדים רחבים וסולידיים המוכיחים צמיחה לאורך עשורים. אלא שבפוליטיקה, ובייחוד בבחירות הקרובות, ההפסד אינו רק כספי; ההפסד הוא צביונה, ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. במקום ליפול בפח הפופוליסטי של טירונים פוליטיים, מחנה הימין זקוק לנבחרים מנוסים שיודעים לספוג אש, להכיר בטעויות העבר ולתקן אותן בתוך הזירה הממשית.

(יש לציין: מאמר זה אינו מופנה רק לווינטר, אלא לכל מפלגה חדשה שתטען שמכיוון שחבריה אינם פוליטיקאים היא עצמאית ובלתי תלויה).

התלבטתי אם לכתוב על המפלגה בעלת השם היומרני והמנכס "עמך ישראל", לאחר האמירה המקוממת של יו"ר המפלגה עופר וינטר כלפי ראש הממשלה - "שביבי יקפוץ לי" - חשתי שהגיעה העת.

ככה מדבר מפקד פלוגה ותיקה לפקודיו, לא של מנהיג ציבור שקול וקר רוח. וככה לא מדברים על ראש ממשלה בישראל ולא משנה מיהו. לא מדובר בכבודו הפרטי של ביבי, אלא בכבודם של ישראל - כבוד האומה שהתבטא בבחירת העם, מרוכז באישיותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

מי שלא מבין זאת, כדאי שישלים פערים. לבקר, כן. לבזות, ממש לא.

אמנם, כשעוסקים בפוליטיקה לא כדאי להגזים בטהרנות ואנינות טעם. עדיף להתמקד במדיניות ובתפיסות עולם. אך לעיתים, פליטת פה קטנה ברגע של לחץ חושפת בדיוק את מה שמנסים להסתיר.

1. עיוורון ביחס להצלחות וההישגים

בתום ארבע השנים האחרונות, כשהממשלה הנוכחית מילאה את ימיה, מיליוני ישראלים עומדים ומשתאים לנוכח ההצלחות הכּבּירות של הממשלה היוצאת. הם ראו כיצד ממש בציפורניים, מול לחצים בינלאומיים חסרי תקדים ואילוצים מורכבים מבית, נאבקה הממשלה הזו והשיגה הישגים מרשימים בכל זירה. האם הכל מושלם? ודאי שלא. אבל לטעון - כפי שמרבה להצהיר וינטר - כי מדובר ב"ממשלה צרה שהיא צרה לישראל", צורם מאוד ומלמד על אימוץ טרמינולוגיה הלקוחה ממחוזות קפלן, ליברמן ויאיר גולן. אמור לי איזו טרמינולוגיה אתה מאמץ ואומר לך מי אתה.

דמיינו מה עובר על הורים שכּולים שאיבדו את היקר להם מכל, לשמע צלילי המוסיקה המחלישים האלה והלועגים להישג.

בזכות גיבורים אלו מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל השתפר פלאים. אפשר לבקר, אין צורך לבזות ולהחליש.

הסקרים מעידים שעמך ישראל האמיתי, לא המפלגתי, על רבבותיו, רואה תמונה מורכבת וחיובית, הוא לא ממורמר ולא מקבל את הזעם הקדוש.

הדגשת הכשלים תוך התעלמות מההישגים הכבירים של הישגי הממשלה משדרים זלזול במיליוני אזרחים מתוך אותה ה'עמך' ממש.

באיזו זכות מביטים בבוז לא-רשמי, במיליוני ישראלים שגאים בהצלחות הממשלה ובמנהיגיה, ומבטלים את דעתם בהנפת יד?

2. הטעות בדיאגנוזה: החרדים או הריבונות?

לווינטר יש בטן מלאה על החרדים. הוא מרבה להזכיר את השר גולדקנוף, שלא מצטיין ביחסי ציבור טובים בלשון המעטה ודרכו לתקוף את החרדים ומציג פנים חמוצות מול ההישגים הביטחוניים.

המסרים הללו קולעים אולי לאניני הטעם וההומלסים "המחפשים בית פוליטי" בימין, אך הצבת איום הגיוס והסוגייה הביטחונית כנושאים היחידים והמרכזיים היא עיוורון מסוכן.

שבועיים לפני השבעה באוקטובר הופיעה כותרת בעיתון 'הארץ': "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית". הכותרת הזו היא תמציתו של המאבק התרבותי המתרחש מתחת ומעל פני השטח. וכל מי שעיניו פקוחות ומוכן להקשיב לאנשי הרוח ומובילי הדעה של היריבים הפוליטיים מבין זאת. המאבק של דורנו ממוקד בשאלה: מיהו הריבון? האם העם באמצעות נבחריו, או חבורת 'מומחים' מצומצמת - ה'דיפסטייט' ונציגיה במערכת המשפט.

כשמבינים את עוצמת המאבק הזה, מבינים שהברית היהודית (חילונים לאומיים, דתיים-לאומיים, חרדלי"ם וחרדים) אינה פריבילגיה - היא עוגן הכרחי לשמירה על זהות המדינה.

מי שלא מבין זאת, יקבל באדישות את עריצות בג"ץ ולא יעסוק בהחזרת ריבּונות העם למקומה, אלא רק יצעק על ההנהגה שיורקת דם בכל צעד שהיא מבקשת לקדם וידרוש "גיוס חרדים עכשיו". זוהי איוולת טקטית שמחטיאה את המערכה האסטרטגית.

אמור לי איזו טרמינולוגיה אתה מאמץ ואומר לך מי אתה

3. "אני לא עובד אצל נתניהו" – זריית חול בעיניים

הצורך להתרחק מהקואליציה כאילו הייתה חבורה מצורעת הביא את מס' 4 ברשימה, עו"ד ערן בן ארי, להצהיר: "לא אמרנו שנשב רק עם נתניהו, אמרנו שנמליץ על נתניהו". באמת אצילי מצידו.

גם האמירה הפומפוזית "אני לא עובד אצל נתניהו" של וינטר היא זריית חול בעיניים. מפלגה של 4–5 מנדטים בהנחה שהיא בכלל עוברת את אחוז החסימה, לא יכולה להיות "עצמאית" בקואליציה. זו אינה עצמאות, זו אנרכיה.

עם ישראל בוחר במפלגה הגדולה להיות ספינת הדגל ובעומד בראשה להיות רב החובל שלה. כל חבר קואליציה המעוניין בכנות להיות שותף, חייב לגלות ענווה. זוהי לא קריאה לעבדות, זוהי אחריות וקבלת מרות. בלי פוזות: בדיוק כפי שאדם שאיברי גופו לא פועלים בהרמוניה, יזדקק לאשפוז כפוי. לכן כל חבר קואליציה בהחלט "עובד אצל נתניהו"- לא במובן השטחי הרדוד, אלא עובד עבור הציבור שבחר בנתניהו להנהיג.

כבר היה לנו ניסיון מר עם סחיטה דה פקטו של מפלגת שישה מנדטים שלקחה מדינה שלמה כבת ערובה, או עם ברית האחים של בנט לפיד ואין לציבור שום עניין לחזור על הסיוט הזה. זה אולי כשר אבל מסריח מאוד.

4. אינפנטילי פוליטית וחיזוק הדיפ-סטייט

כשיוסף חדאד אומר בראיון ש"וינטר חייב להיות שר ביטחון כי מגיע לו והוא תותח", הוא מפגין תפיסה ילדותית. ראויות פוליטית נבחנת בקלפי ובאמון העם, ולא בדרגות מהעבר.

המחשבה, כפי שמצהירים במפלגת 'עמך ישראל' לצרף לכתחילה מפלגות ממחנה החרם (אייזנקוט, בנט או ליברמן) במקום החרדים, פירושה אינו רק קידום 'מדינת כל אזרחיה' בדלת האחורית - אלא הנשמה מלאכותית של זרמים, תנועות ורעיונות שפג תוקפן וחיזוק ישיר של הדיפ-סטייט.

מי שעדיין לא הבין, את קידום תפיסת מדינת כל אזרחיה עושים במחשכים ובהסכמה שבשתיקה, לא בהצהרות גלויות.

כל מרכיב ממפלגות אלו מגיע עם נדוניה כבדה של כניעה למערכת המשפטית הישנה. אף אחד מהם לא יאפשר למנות שופטים ראויים לעליון, ואף אחד מהם לא יאפשר להחזיר את הריבונות לעם דרך רפורמה משפטית ראויה. עִם ממשלה כזו המסתמכת על אייזנקוט או בנט, אפשר יהיה רק לחלום על מינויים ערכיים המבינים את מקומם במשטר דמוקרטי בצמרת מערכת הביטחון כדוגמת מינוי רומן גופמן או דוד זיני.

כשמשתפים פעולה עם נציגי המערכת, המחיר הוא סיכול כל אפשרות לשינוי עומק. אפילו בהקשר הביטחוני בלבד קיומם של מרכיבים אלו יסיגנו לאחור.

המפלגה הזו בונה לעצמה מנגנון חסינות כפול: הם דורשים שלא יתקפו אותם "כי הם בימין", מציבים תנאים דרקוניים, אך במקביל מכינים את האליבי; וינטר כבר הודיע שאם לא יעבור את אחוז החסימה, "נתניהו הוא זה שיהיה אשם בנפילת הימין".

המאבק של דורנו ממוקד בשאלה: מיהו הריבון? האם העם באמצעות נבחריו, או חבורת 'מומחים' מצומצמת - ה'דיפסטייט' ונציגיה במערכת המשפט

5. בין ניסיון מעשי לקסמים בעיניים עצומות

בסופו של דבר, הכל נבחן בשאלה פשוטה מול המציאות: האם אתה ממוקד ומכיר בהישגים הדרמטיים שהושגו במאמצי-על מול מערכות משפט וביטחון לעומתיות, או שאתה מפזר סיסמאות החושב שבידיך חסרות הניסיון תוכל לעשות קסמים בקלות.

יתכן ובדיוק מסיבה זו, אין זה מקרה שוינטר ומפלגתו בחרו להתעלם לחלוטין מגילויים דרמטיים כמו אלו שעלו בעדותו של אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו השבוע. החשיפות המטלטלות על אופן ניהול המערכת והמאבק על הריבונות פשוט מעל ראשם.

התמודדות אמיתית עם עריצות המערכת דורשת קודם כל אבחון חד של הבעיה. לאחר מכן חכמה, אורך רוח, תחכום, תכנון אסטרטגי ומחויבות לקרב סיזיפי - ולא סיסמאות נבובות של "הוא תותח".

הרבה יותר קל להבטיח קסמים, לבזות את ראש הממשלה (ואת מצביעיו) על חסרונותיו ועל שגיאותיו ולמכור אשליות לציבור, מאשר להכיר בקושי של המערכה ולעמוד לצד מי שנלחם בה יום-יום. וינטר טען באוזני פעיליו ש"יורים לו בגב", אך לאור מסריו, האם לא ראוי לשאול שמא הם אלו היורים בגב של אלו הנמצאים במערכה?

ואחרי הכל, זכותה של המפלגה לעשות כרצונה, אך אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. או שאתם חלק ממאבק המחנה הלאומי על דמותה של המדינה, או שאתם פוזלים להקמת קואליציה אחרת עם מפלגות אחרות. בכל מקרה, ראוי לקחת אחריות על הדרך ולהפסיק להתבכיין על ביקורת.

בסביבת המפלגה מרבים להזכיר שביקורת חריפה על ראש הממשלה היא לגיטימית לחלוטין ואין בה שום ביזוי. וואלה, צודקים. ממי אתם חושבים שלמדתי, רגע לפני שיישמתי את הכלל הזה על הטור שקראתם עכשיו?

בעקבות הדברים שפרסמתי לאחרונה על רונן בר והראיון בתוכנית "הפטריוטים", אני מבקש לשתף בחוויה אישית שממשיכה להעסיק אותי ולהטריד את מנוחתי.

בחודש אפריל 2024 נפגשתי עם ראש השב"כ דאז, רונן בר, בלשכתו. במהלך השיחה נדהמתי מן התפיסה שעלתה, להבנתי, מדבריו: דאגתו לביטחון אזרחי ישראל כרוכה בחוסר אמון עמוק בדרג המדיני וביכולתו לקבל החלטות נכונות בנושאי ביטחון.

לימים, כאשר התפתח המאבק סביב פיטוריו, הדברים ששמעתי באותה פגישה קיבלו עבורי משמעות חמורה עוד יותר. התקשיתי לקבל את האפשרות שראש מערכת ביטחונית יראה בשיקול דעתו האישי הצדקה להתנגד להחלטת ממשלה חוקית, מתוך תפיסה שהממשלה אינה מסוגלת לבחור מחליף ראוי.

וכאן בדיוק מתעוררת השאלה הגדולה: מי הריבון במדינת ישראל?

האם הממשלה שנבחרה על ידי העם, או בעלי תפקידים בכירים המשוכנעים שהם יודעים טוב יותר מנבחרי הציבור מה נכון למדינה?

כאב שכול אינני מבקש סגירת חשבונות אני מבקש אמת, אחריות ותיקון

בעיניי, זוהי אחת הסכנות המרכזיות של התופעה המכונה "דיפ־סטייט": מצב שבו מוקדי כוח שלטוניים עלולים לפעול מתוך תפיסה שהם עומדים מעל ההכרעות הדמוקרטיות, במקום להיות כפופים להן במסגרת החוק.

ואי אפשר לנתק את הדיון הזה ממחדל שבעה באוקטובר.

בלילה שקדם לטבח התקבלו במערכת הביטחון סימנים חריגים. עד היום נדרשות תשובות מלאות לשאלות מה ידעו ראשי המערכות, מה עשו עם המידע, ומה הועבר לדרג המדיני.

באותו יום נורא בני, סרן אורי מרדכי שני הי"ד, לחם במשך תשע שעות בגבורה עילאית ונפל בקרב.

מאות לוחמים נוספים מסרו את נפשם כאשר מערכות ההתרעה וההגנה כשלו.

מי שנושא בסמכות חייב לשאת גם באחריות. ומי שמחזיק בכוח עצום חייב להבין שהוא כפוף לחוק ולמוסדות השלטון הדמוקרטיים.

אינני מבקש לפגוע בעצמאות המקצועית של מערכת הביטחון. להפך. אני מבקש מערכת ביטחון חזקה, מקצועית ואמיצה, שיודעת לומר לדרג המדיני גם דברים קשים, אך מכירה בגבולות סמכותה.

מי שנושא בסמכות חייב לשאת גם באחריות. ומי שמחזיק בכוח עצום חייב להבין שהוא כפוף לחוק ולמוסדות השלטון הדמוקרטיים

זוהי בעיניי חשיבותו הגדולה של הכנס שמקיים מכון 6:29. לא מדובר בעוד כנס פוליטי, אלא בהזדמנות לקיים דיון ציבורי נוקב על שאלות היסוד של המשילות, האחריות והפיקוח על מוקדי הכוח במדינת ישראל.

כאב שכול אינני מבקש סגירת חשבונות אני מבקש אמת, אחריות ותיקון.

את בנינו לא נוכל להשיב.

אבל למענם ולמען הדורות הבאים, מוטלת עלינו החובה לעשות הכול כדי שמדינת ישראל תהיה חזקה יותר, בטוחה יותר ונאמנה לעקרונות הדמוקרטיים.

בעולם מתוקן הדרישה הזאת הייתה צריכה להיות מקיר לקיר, מימין ומשמאל, רק שמשום מה כיום הדרישה הזאת מופיעה רק מצד המחנה הלאומי.

אני מזמין את הציבור להגיע לכנס, להשתתף בדיון ולהשמיע את קולו.