📚 חוברת סוללים דרך — גיליון 98
שער
98
הקדמה
מאמר ראשון

נשא של הנגיף התרבותי: כשאתה בנט 2.0 מבלי לדעת זאת בכלל

✍ אודי בן חמו

תום לב אינו חסינות — מי שאינו מכיר את הנגיף התרבותי, הופך לנשאו

א.

״אנחנו בימין!״

בזמן האחרון, כל מי שקשוב למתרחש בסביבת מפלגת 'עמך ישראל' נתקל במחזה מביך, מעורר רחמים ממש.

כמות הפעמים שראשי המפלגה נדרשים להצהיר שוב ושוב, במין התגוננות, "אנחנו בימין!" מעידה על הספקנות האותנטית שבה פוגש אותם הציבור הלאומי.

כששואלים אם הם בדרך להיות בנט 2, הם מתמלאים פליאה ועלבון כנים: "כיצד הפכתם את עופר, לוחם מהולל, לחשוד בהמלכת ממשלת שמאל הנשענת על המפלגות הערביות?!". כך שואלים בסביבתו בתימהון, ושוכחים שגם בנט עצמו דיבר בשפה ניצית ביטחונית.

אני מניח שהפליאה הזו אינה מבוימת. אנשי המפלגה משוכנעים שהתווית שהודבקה להם היא עלילה מופרכת. אבל בדיוק בנקודה הזו טמונה הטרגדיה: אתה הופך לנשא של הנגיף התרבותי מבלי שאתה מסוגל בכלל להבין שאתה כזה.

אתה הופך לנשא של הנגיף התרבותי מבלי שאתה מסוגל בכלל להבין שאתה כזה

ב.

השמיכה הצפופה של רוח התקופה

איך תנועה או אדם בעלי יומרות לאומיות וערכיות הופכים למנוע פוטנציאלי לפירוק הימין מבלי להיות מודעים לכך? התשובה אינה טמונה בכוונת זדון, אלא בחוסר בקיאות מוחלט ברוח התקופה ובכוחות הנסתרים המעצבים את המציאות שבה אנחנו חיים.

דומה הדבר לאדם הנוסע בדרך כשהוא משוכנע בכל מאודו שהוא בכיוון הנכון בניווט, ובפועל הוא מבורבר לגמרי.

רוח התקופה הנוכחית מפרקת זהויות וסולדת מלאומיות, ממדרת את העם ואת נציגיו מקבלַת החלטות ומתעדפת שלטון 'מומחים', נלחמת בנחישות נגד גדרות וגבולות, וחיה בחוסר ביטחון מתמיד ובייסורי מצפון בקשר לעצם זכותו של המערב להילחם בברבריות האסלאמית.

מה שקורה בימים אלו בצרפת הבוערת הוא עדות גלויה למחלה הממארת, שמפעפעת כבר כמה עשרות שנים.

התפיסה הזו מתוחזקת באופן מובהק על ידי הממסד האקדמי, המערכת המשפטית, כלי התקשורת והקהילה הבין-לאומית. העיצוב התרבותי הזה מונח על גבי המציאות כמו שמיכה עבה, כבדה וצפופה.

אין פינה בחיינו שאינה מושפעת מהזרמים הללו – גם אם לא ניתן למשש את השמיכה הזו.

הכוחות הללו מעצבים את השיח, ממסגרים את השפה.

ג.

העיוורון מול המטריקס התרבותי הוא 'אם כל חטאת'

כשאתה פועל במרחב הציבורי ללא מודעות לחֶנק של השמיכה הזו, ללא הבנה שזהו הקרב האמיתי – אינך חסין מפניו. להפך: אתה נדבק. אתה הופך לנשא לא-מודע של אותו נגיף תרבותי. אתה מתחיל לאמץ את השפה של היריב האידיאולוגי, לקבל את ההגדרות שלו למינוח 'ראוי', ולהניח שהבעיה היא 'קיצוניות' או 'פלגנות' במחנה הלאומי, ולא שהוא נלחם על עצם זכותו לריבונות. ומפני שהיריב האידיאולוגי שלך שולט ללא עוררין בתרבות, אתה פועל בעל כורחך בתוך גבולות הגזרה שהוא קובע עבורך שוב ושוב.

מתוך העיוורון הזה קל מאוד ליפול למלכודת ה'סימטריה': להטיל את האחריות למחלוקת הציבורית באופן שווה על כל הצדדים. זוהי התפרקות מוסרית ותרבותית.

הציבור הרחב מזהה את העוול הזה ומגיב בחוסר אמון מופגן, ושום התחייבות פומבית של מפלגת 'עמך ישראל' לכך ש"אנחנו בימין" לא תעזור להפיג את החששות.

ד.

אוויר חם במקום עומק רעיוני

כשמפרקים את הדיבורים החריפים ואת סיפורי המורשת של ראשי המפלגה, מגלים הרבה אוויר חם. המון סיפורים ונכסים מהעבר, אבל מעט עיסוק במדיניות, ובעיקר אפס הבנת עומק הצעדים הנדרשים כדי להילחם בכוחות התרבותיים והמשפטיים המעצבים את חיינו.

כשאינך יודע שאתה נשא של נגיף תרבותי, אתה מתחיל, למשל, בשיח מכובד כלפי החרדים, אך מהר מאוד עובר להכשרת ליברמן, המבקש לזורקם במריצות אל המזבלה.

במפלגת 'עמך ישראל' נשארו תקועים בטרמינולוגיה של שנות התשעים: ימין לדידם הוא שיח ביטחוני חריף (כמו ליברמן), יהדות (כמו של בנט וכהנא) ודיבורי אחדות רזים (כמו איזנקוט).

במפלגת 'עמך ישראל' לא מבינים שהציבור הלאומי והאמוני עבר תהליך התבגרות מואץ. הציבור הבין שהמכשול הגדול ביותר אינו היעדר 'תותחים' מהצבא, אלא העובדה שמערכות המשפט והפקידוּת כבולות ומנוהלות על ידי אותה 'שמיכה תרבותית' פוסט-לאומית ופוסט-יהודית.

עבר צבאי מרשים, אך נעדר עיסוק תודעתי ורעיוני עמוק ורחב, מהווה דווקא מכשול. אלו פשוט שתי זירות שונות לחלוטין. מי שמבקש את אמון העם צריך להוכיח לו שהוא מצוי בליבת הסוגיות, ולא רק לקרוא בקול גדול: "אני בימין".

ה.

מנגנון בנט 2.0

בין אם בנט בשעתו החליט באופן מודע 'לשרוף את המועדון' ובין אם נגרר לכך, הוא פשוט היה מנותק מהמאבק התרבותי, וכעת הוא שיכור מליטופי האליטה שמאוד שמחה על כך שהוא רץ בכל הכוח. כל מי שפועל כמוהו, ללא מודעות לרוח התקופה, פשוט צועד בדיוק באותו מסלול.

עבר צבאי מרשים, אך נעדר עיסוק תודעתי ורעיוני עמוק ורחב, מהווה דווקא מכשול

ו.

הציבור המחוסן לא קונה תמימות

ראשי 'עמך ישראל' יכולים להמשיך להצהיר יום-יום "אבל אנחנו בימין", אולם לציבור הלאומי זה לא מספיק. האנשים כבר בוגרי בנט, ולא קונים הצהרות בלבד.

הציבור הזה מבין שללא מודעות לעומק המצור התרבותי, כל מפלגה חדשה מהזן הזה היא רק עוד כלי שרת לא מודע של ה'דיפ-סטייט'.

לא היינו נדרשים לעיסוק בנושא הזה אילולא היה מדובר באב-טיפוס של כשל. מדובר בעיוורון ונאיביות החוזרים על עצמם שוב ושוב.

ההסברים המופתעים שמחייבים אמירת "אנחנו בימין" מעוררים בעיקר חמלה על מי שלא מבין מדוע אין מחבקים אותו. וזהו כל הסיפור הלאומי שלנו כבר שנים – על רגל אחת.

מאמר שני

עור של פיל וראש מורם: עשרה כללים בדרך לקלפי

✍ סוללים דרך

כשהמערכה היא על זהות המדינה, כל דיון אחר הוא הסחת דעת

מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת בהצפת נושאים משניים ובקמפיינים מתוחכמים, המיועדים להסיט את התודעה מהדיון המרכזי על איזו מדינה תהיה פה: מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה ולאומיה.

הנה עשרה עקרונות למצביע המחנה הלאומי:

א. מיהו הריבון במדינה היהודית? זהו הסיפור המרכזי - כל השאר זו הסחת דעת

אל תתפתו לדיונים משניים. השאלה היחידה העומדת לדיון היא: מי הריבון במדינה היהודית?

האם האזרחים המצביעים בקלפי, או כת של פקידים ומשפטנים, שערפה את ראשו של השלטון הנבחר?

אם הריבונות לא תוחזר לעם, כל הבטחה תרוקן מתוכן עוד בטרם תיחתם. רק לאחר שתוחזר הריבונות אל העם, בריאותו ונאמנותו למורשתו יחזרו בטבעיות למקומן הראוי - ללא הנחתה מלמעלה, אלא בצמיחה טבעית מלמטה.

אמונה וביטחון אינם תחליף להשתדלות ולמיצוי כל האפשרויות

ב. די להתנצל: כרסום המוטיבציה הוא נשק היריב

מרוב חמיצות תקשורתית והלקאה עצמית, הנדסת התודעה עושה את שלה. היריב הפוליטי אולי לא ישנה את דעתך, אבל הוא פועל באופן מחושב כדי לרסק לך את המוטיבציה, לפגוע בנכונות שלך להיאבק ולהשפיע על אחרים ולגרום לך לשבת בבית.זוהי מלחמה על האנרגיה של המחנה. אסור להתנצל, יש להתייצב בראש מורם ובמוטיבציות-שיא.

ג. המשכיות ונחישות

תהליכי עומק אינם מתרחשים כבמטה קסם, הם מאבק מתמיד. המערכת המשפטית ומנגנוני המיון הציבוריים החלו להיסדק. כך מונו בין היתר זיני וגופמן. לנטוש את המגמה הזו עכשיו לטובת "ניסיון חדש" פירושו הימור מסוכן בעת הזאת.

ד. ניפוץ הנורמה המסוכנת ומזימת המיעוט

השמאל הצליח לבצע פיגוע תודעתי חמור: תוך זמן קצר הוא ניפץ את ההנחה הבסיסית - שמפלגות ערביות נמצאות מחוץ למשחק הפוליטי הלאומי.

השמאל, יחד עם בג״ץ, קידם ונרמל את העוול הזה, משום שבלי הערבים, המחנה הלאומי הוא רוב מוחלט במדינה. כעת הסיכון הופך לגדול עוד יותר: התוכנית של ליברמן והשמאל היא להחליף את ראש הממשלה בתרגילים פוליטיים ציניים גם ללא השגת 61 מנדטים, לפרק את הגוש האמוני וללכת לבחירות חוזרות, או פשוט להקים ממשלת שמאל-ערבים.

כלל ברזל: מי שלא תוקף את ליברמן על התוכנית הזו בגלוי - הוא שותף מלא שלו.

ה. הרדיפה היא ההוכחה: המערכות רודפות את העם - נקודה

תפירת התיקים והעוול סביב העמדתו לדין של ראש ממשלה לאומי הינם הוכחה חותכת לריקבון העמוק הפושה במערכות. כשרודפים את האזרח המרכזי ביותר במדינה מכוח בחירת רוב העם החופשית - המערכות לא רודפות אדם פרטי; הן רודפות את העם עצמו.

זוהי הכרזת מלחמה של הדיפסטייט על זכותו של הציבור להכרעת גורלו.כשאתם צועדים לקלפי, תזכרו מול איזה ריקבון שלטוני ומערכתי אתם ניצבים.

ו. אמונה וביטחון מחייבים השתדלות עד תום

שאננות בקרב המחנה הלאומי היא המתנה הכי גדולה ליריב.

אמונה וביטחון אינם תחליף להשתדלות ולמיצוי כל האפשרויות. לב המאמץ הראשי של הציבור הרחב בבחירות הללו אינו התפלספות רעיונית, אלא השקעה טוטאלית בהשגת אחוזי הצבעה מקסימליים. אקטיביות פירושה - לצאת לשטח, להוציא את השכנים, המשפחה והחברים ולמצות כל פתק.כך נראית אחריות לאומית.

ז. היזהרו מתדמיות - המבחן הפשוט: את מי השמאל לא תוקף

אל תלכו שולל אחר תדמיות חיצוניות, דרגות או סיסמאות נוצצות ללא העמקה במסרים, בטרמינולוגיה ובמדיניות בפועל. שלוש נקודות אמת חייבות להנחות את הבוחר הלאומי (ובדגש על זה המצביע לוינטר):

-מבחן היריב: מי שהשמאל המאורגן, הרציני, הממוקד ובעל המשאבים האדירים אינו תוקף אותו, סימן מובהק שהוא משרת את האינטרס שלו.

-מבחן הדיפסטייט: מי שלא תוקף בנחישות את מרכז הכובד - מערכת המשפט והדיפסטייט - בשורה התחתונה הוא חלק ממנה.

-מבחן המומחיות הציבורית: מי שאינו נתפס כמומחה בהבנת תהליכים תרבותיים, חברתיים וציבוריים - גם אם הוא דמות נערצת או אדם גדול בתחומו - דעתו בשאלות פוליטיות אינה משמעותית יותר מדעתו של כל אזרח אחר.

ח. עמידה מול מכבש הנדסת התודעה

אנו חשופים למפעל הנדסת תודעה אדיר, עם סכומי עתק, משאבים בלתי נדלים ומערכות מאורגנות היטב. לא פשוט הדבר לעמוד מול המכבש הזה - הוא מופעל עלינו 24/7 דרך ערוצים, עמותות ורשתות השפעה. השמאל מאורגן וממוקד גם משום שהבסיס האלקטורלי שלו קטן, והוא מפצה על כך בריכוז משאבים אדיר. המחנה הלאומי אינו יכול להסתמך רק על היתרון הדמוגרפי, הוא חייב לגייס נחישות אזרחית, משאבים והירתמות רצינית כדי לא להישחק מול המנגנון המאורגן מנגד.

ט. תודעה בונים במרתון: היעד הריאלי של יום הבחירות

תודעה אינה קמפיין חרום שמתקיים מספר חודשים לפני בחירות. עיסוק בהמשגה עמוקה וחשיפת מנגנוני הרדיפה המצריכים תיקון הן ריצת מרתון של 365 ימים בשנה, אך יום הבחירות הוא נקודת המבחן המעשית שבה התיאוריות פוגשות את המציאות. אם העבודה התודעתית לא מתורגמת בקלפי היא נשארת תיאוריה על הנייר.

השאלה היחידה העומדת לדיון היא: מי הריבון במדינה היהודית?

י. זו לא העת לניסיונות, לבונוסים או להרפתקאות

לפני שאתה מתקן, דאג קודם לא לקלקל. ככל שאנו מתקדמים, המאבק על זהות המדינה הופך להיות מורכב יותר. ככל שהמחנה הלאומי מתקרב למימוש ריבונותו בכל תחומי החיים, ההתנגדות של המנגנון הופכת לקשה ופראית יותר. לכן, ייתכן שאין זה זמן לקישוטים אידיאולוגיים ולניסיונות מסוכנים. במערכה גורלית כזו, עדיפה ציפור קטנה ובטוחה ביד מאשר שתיים על העץ.

זוהי העת לצופף שורות סביב המכנה המשותף הלאומי הרחב.

ואחרי הכל, ראוי לא לאבד עשתונות, ולשמור על קור רוח.

מאמר שלישי

קו פרשת המים של בחירות תשפ"ז

✍ עזרא הימן

כשזהות עם נשחקת מבפנים, האויב האמיתי אינו עומד מעבר לגדר

א. נתחיל ברשימה חלקית של תכניות השמאל המפורשות ליום שאחרי הבחירות

השמאל ימשיך, למרות כל זעזועי המלחמה, את קו החשיבה של אוסלו. על פי הצהרותיהם בשלוש השנים האחרונות, איזנקוט, יורם כהן וחבריהם יכניסו עשרות ומאות אלפי פועלים מעזה לישראל. יחמשו עשרות אלפי עזתים ויאמנו אותם כדי שישלטו שוב על גדרות בארי (במקום חמאס, יקראו להם בשם אחר). יסוגו מעזה, דרום לבנון, סוריה וכתר החרמון. יחתרו שוב להסכמים מדיניים מופקרים עם איראן ושאר הגרועים שבאויבנו. יפנו גבעות וחוות. יעצימו את צבא הטרור של הרשות הפלסטינית. ימשיכו לעצום עיניים ביחס לשחיקת הרוב היהודי, הגבולות הפרוצים ואיבוד הנגב והגליל. התבוסתנות תמשול.

הם גם ימנו ברוח זו שמונה(!) שופטי עליון, יועמ"שית ופרקליט מדינה, עם אותו קו חשיבה ומערכת הפעלה שמאפיינת אותם היום, וינציחו את שלטון המשפטנים לשנים רבות קדימה.

יאיר גולן יפעיל את כל כובד משקלו לממש חלק מתכניות הדיקטטורה שלו: סגירת ערוץ 14, העצמת השימוש במערכת אכיפת החוק כנשק נגד הימין, סגירת המכינה בעלי וחניקת מוסדות לימוד שלא מיישרים קו עם האידיאולוגיה שלו, וחינוך מחדש של ילדי ישראל לנטישת זהותם היהודית.

לא רק את תורת ישראל משילים, אלא את עצם הקיום היהודי ההיסטורי

ב. אך מאחורי כל קווי המדיניות האלה, המוצהרים מעל כל במה, עומד על הכף משהו נוסף, עמוק ונסתר הרבה יותר. הטאבו על הקמת קואליציה יהודית-איסלאמית במדינת ישראל. הטאבו, נגד הקמת קואליציה של מיעוט יהודי וציבור מוסלמי כנגד הרוב היהודי, הולך ונמוג במחנה השמאל.

האידיאולוגים שביניהם חתרו לכך מלכתחילה. הם תמיד חלמו על מדינת ישראל כיצירה חדשה, המנותקת משרשרת הדורות של העם היהודי; מדינת כל אזרחיה וכל לאומיה. הם תמיד סברו שזהותנו החלה ב-1948, ולא ב'לך לך' של אברהם אבינו, יציאת מצרים ומתן תורה לבני ישראל. הם תמיד דחקו את היהודי מפני ה'ישראלי'. הם תמיד חיפשו מכנה משותף שלא כולל את המילה 'יהודי'. חלקם אף הצהירו שוב ושוב על שיש להם הרבה יותר במשותף עם המוסלמי מאשר עם מחנה הימין, עם הדתי-לאומי-מסורתי-חרדי.

תפיסה זו הייתה בעבר נחלת מיעוט קטן. אך השחיקה הפרוגרסיבית בתודעה היהודית והציונית העצימה אותה. האליטה המשפטית הנהיגה גישה, לפיה לשם התואר יהודי אין משמעות בהחלטות ציבוריות.

אך האפשרות של השמאל לחסום את שלטון הימין, בעל התודעה היהודית, באמצעות מנגנון שלטון הפקידים - שימרה את הטאבו שמנע קואליציה יהודית-איסלאמית.כעת זו האפשרות היחידה הפתוחה בפני השמאל. חלון ה'דיפ סטייט' הולך ונסגר.

ברגעים אלה מבשל השמאל תירוצים ופלפולים, שנועדו להצדיק את עצות האחיתופל של ריכטר וחבריו, אלה שהריקנות כרסמה בעצמותיהם.

תחת הרבה מאוד עטיפות ומסיכות (ממשלת מיעוט, תמיכה מחוץ ועוד סיסמאות מעורפלות), הם יוותרו על תשתיתו המזוקקת של הרעיון הציוני: ריבונות היהודים על ארצם ומדינתם.

ג. אם זה יקרה, התמורה הפוליטית בראשית הדרך תהיה תקציבי עתק, הקפאת הריסות בנייה, ויתור מתמשך בפועל על הנגב והגליל, וכאמור - הטמעה עקבית של תודעת אוסלו בכל הזירות. ההמשך יהיה דרמטי יותר: זכויות לאומיות. אוטונומיה מוסלמית בגליל ובנגב. אלה הדרישות והציפיות. זה נאמר שוב ושוב.

האידיאולוגים יניפו את הדגל. שאר המחנה יימשך אחריהם מתוך בלבול הדעת והלב במכבש הפרוגרסיבי, וצוק העיתים הפוליטי של ההפסדים בקלפי.

אם ה'ישראלי החדש' לא יכול לנצח את היהודי בקלפי, הוא יקים קואליציה עם המוסלמי. ולמרבה הפלא, כן - הם יעשו זאת גם עם המוסלמי שעודד את ה-7.10.

שימו לב, מה רוצה מנסור עבאס: "אוטונומיה טריטוריאלית ואוטונומיה תרבותית". *זה השותף הטבעי של השמאל הישראלי.* קרדיט: יוסי באום

ד. טלטלות הזמן הביאו אותנו להתמודד שורשית עם הסוס הטרויאני שהושתל בתודעה של מדינת ישראל מראשית דרכה, תודעה הקובעת שב- 1948 השארנו מאחור את הזהות היהודית ההיסטורית, ויצרנו מדינה עם זהות חדשה, 'ישראלית' כביכול, המשוחררת מכל סיפורי ומשקעי העבר של העם היהודי וזהותו.

לא רק את תורת ישראל משילים, אלא את עצם הקיום היהודי ההיסטורי. זה בפועל מעצב את תודעת הביטחון וההתיישבות, המשפט, החינוך, מדיניות החוץ ואפילו הכלכלה. זה קובע איך מבינים את האויב וכוונותיו, את הארץ ומשמעותה. זה קובע באיזו אווירה ילד יגדל. זה קובע איך מתייחסים לגבולות הפרוצים, לבעיית הפרוטקשן, לדגל ה'פלסטיני', לפרעות תשפ"א, ולהונאות של סינוואר.

כעת, התודעה הזו מאיימת על קיומנו ומחייבת אותנו לשרש אותה רעיונית, לגבור עליה פוליטית, לנצח אותה מעשית, וחשוב מכל, להחליפה בתודעה הפשוטה של זהותנו: מי שאנחנו. עם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, שחזרו לארצם להקים בה את ממלכתם ולממש את ייעודם.

בני עם אחר הנמצאים כאן ורוצים להתברך מזהותנו, מוזמנים להיות שותפים.

אך אובדן הזהות, המזמן את הקמים לכלותנו אל השולחן העגול של קבלת ההחלטות, הוא קו אדום בוהק המחייב אותנו לתיקון לא רק נקודתי ומקומי, אלא תודעתי ושורשי. על זה מתקיימות הבחירות של תשפ"ז.

אם ה'ישראלי החדש' לא יכול לנצח את היהודי בקלפי, הוא יקים קואליציה עם המוסלמי

ה. נקודה אחרונה למחשבה:

כל מי שמושפע ממחשבות ודיבורים בסגנון "אם לא ניכנס לכנסת אז כבר אין כזה הבדל בין ימין לשמאל", או לחילופין "כולם רוצים בטובת המדינה וחיסול החמאס", מוזמן לחזור ולקרוא דברים אלה שלעיל, ולתת להם לשקוע. והמבין יבין!

מאמר רביעי

רגע לפני ההצבעה

✍ אודי בן חמו

לפני שמצביעים, חובה לפרוש על השולחן את מלוא המחיר של הבחירה

דמיינו מציאות של אדם שהומלץ לו לעבור השתלת לב או מוח, בניתוח מורכב. זה ככל הנראה מה שישפר ויש האומרים מה שיציל את חייו.

כעת, טרם שיחליט האם לבצע את הניתוח עליו לבחון את המחירים, את הסיכונים, את ההשלכות על חייו בטווח הקצר, ועוד ועוד ורק אז לקבל החלטה מושכלת.

במידה רבה זה מה שנדרש לעשות גם היום לפני שבוחרים במי להצביע.

ולכן, טרם קבלת החלטה להצביע למפלגה שלא בטוח עוברת את אחוז החסימה ראוי להניח על השולחן את הסיכונים.

להלן רשימה חלקית בלבד של הסכנות והמחירים של עליית ממשלת שמאל:

א. מינויי עומק, פיטורים וקיבוע ה"דיפסטייט"

טיהור במערכות הביטחון: פיטורי ראשי שב"כ ומוסד, ומינוי רמטכ"ל, מפכ"ל ונציב שירות בתי הסוהר ברוח פרוגרסיבית.

שליטה בקרקעות המדינה ובמשפט: מינוי ראש רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), מינוי כ-10 שופטים פרוגרסיביים לבית המשפט העליון לשנים קדימה, ומינוי יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה שיחסמו כל סיכוי לתיקון במערכת המשפט.

הייעוץ המשפטי ושירות המדינה: ביטול כל ניסיון לרפורמה, הפיכת היועצים המשפטיים במשרדים לבעלי זכות וטו מוחלטת ולשליטים בפועל, ומינוי נציב שירות המדינה ומנכ"לי משרדים ברוח פרוגרסיבית אגרסיבית.

זוהי רשימה חלקית בלבד שיש להציבה בעיניים פקוחות ובאחריות לאומית בעת שמצביעים בקלפי

ב. מדיניות זהות וחינוך

חדירת תכנים זרים: הכנסת מורים ומרצים ערבים למערכת החינוך בהיקף נרחב פי כמה מהקיים, החדרת תכנים נוצריים ורפורמיים, ומתן לגיטימציה רשמית ל'זרמים נוספים ביהדות' (כל מה שמתרחש כעת יהיה כאין וכאפס לעומת הצפוי תחת ממשלת שמאל).

שינויים חוקתיים ומשפטיים: הכנסת עקרון השוויון לחוק היסוד 'חוק הלאום', ביטול חוק קמיניץ (אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית), ומתן לגיטימציה מלאה לגיור רפורמי.

ג. פגיעה בזהותה היהודית של המדינה

שחיקת חוק השבות: ביטול סעיף הנכד והרחבת הכניסה לישראל של עשרות אלפי נכרים, תוך שינוי המאזן התרבותי והדמוגרפי.

פגיעה בשבת ובמוסדות הדת: הפעלת תחבורה ציבורית ומסחר בשבת בהיקף ארצי, ופירוק מנגנוני הרבנות הראשית והמועצות הדתיות.

הכשרת הרפורמים: מתן מעמד רשמי, תקציבים וזכויות ניהול בכותל המערבי ובמרחב הציבורי לזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים.

כרסום בחוק הלאום: ביטול או תיקון "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום" וקידום תפיסת "מדינת כל אזרחיה".

ד. צמצום חופש הביטוי ורדיפת עולם התורה

חינוך ורדיפת מוסדות: החלפת לימודי תנ"ך ומורשת בתכנים פוסט-לאומיים ומגדריים בבתי הספר הממלכתיים. שלילת תקצוב ורדיפת מוסדות חינוך תורניים מפוארים — ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ומכינות — והפיכתם ממוסדות פאר למוסדות נרדפים.

אכיפה בררנית וצנזורה: הגברת הפיקוח והענישה של אנשי ימין ברשתות החברתיות (תחת הכסות של "מלחמה בהסתה"), לצד מעטפת הגנה משפטית מוחלטת למחאות השמאל.

השתקת כלי תקשורת: הפעלת רגולציה מחמירה, שלילת רישיונות או לחצים כלכליים על ערוצי ימין וכלי תקשורת עצמאיים.

ה. פגיעה קשה בביטחון המדינה והנשמת הטרור

הרמת ראש של הטרור: חזרה למדיניות ההכלה וכבילת ידי לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון.

סיוט מתמשך ביהודה ושומרון ובקו התפר.

סכנת נרצחים רבים: היסטוריית עליית השמאל לשלטון והכניעה לקונספציות מדיניות (כמו לאחר הסכמי אוסלו) מוכיחה שמהלכים אלו משולמים בדם נרצחים רבים, הי"ד, ובמחיר דמים כבד לציבור כולו.

ו. ארץ ישראל וההתיישבות — נסיגות ביטחוניות:

נסיגה מוחלטת מהשטחים שנתפסו במלחמה בעזה, בלבנון ובסוריה.

חורבן ההתיישבות: עצירה מוחלטת של היתרי בנייה, תשתיות וכבישים ביהודה ושומרון, והכשרת הקרקע להקמת מדינה פלסטינית.

פגיעה במפעל החוות: חורבן והסגה לאחור של מפעל החוות, לצד הפסקת אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית ערבית.

הגברת הפיקוח והענישה של אנשי ימין ברשתות החברתיות (תחת הכסות של 'מלחמה בהסתה'), לצד מעטפת הגנה משפטית מוחלטת למחאות השמאל

ז. הכללת מפלגות אנטי-ציוניות בשלטון

תלות פוליטית במפלגות הערביות: מתן זכות וטו בפועל על מבצעים צבאיים, החלטות ביטחוניות ותקציבים לאומיים.

הזרמת תקציבי עתק: העברת מיליארדי שקלים ללא פיקוח הדוק לגורמים ולעמותות המקדמות נרטיב פלסטיני בתוך המדינה.

כאמור, זוהי רשימה חלקית בלבד שיש להציבה בעיניים פקוחות ובאחריות לאומית בעת שמצביעים בקלפי.

העיקרון הזה נכון ביחס לכל המפלגות. נעם, וינטר ועוד.

בשורות טובות!


הבהרה:

המאמר בא להצביע על עיקרון מנחה לחיים לפני כל בחירה באשר היא, ובין היתר הצבעה בבחירות ולא על הנחיה למי להצביע או לא.

אין זו דרכנו כלל לומר מה כן או מה לא, אלא רק לנסות להדגיש כיצד ראוי ונכון לענ״ד לגשת לדברים.

לאחר שנשקלו כלל השיקולים, יפעל כל אדם כחכמתו ולפי שיקול דעתו.

בשורות טובות!

לתוספת על מאמר זה - לחצו כאן.