📚 חוברת סוללים דרך — גיליון 99
שער
99
הקדמה
מאמר ראשון

נקודת האיזון האסטרטגית - צידה לדרך ליום סגריר

✍ אודי בן חמו

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת בנחישות הלחיצה על הגז, אלא ביכולת לראות את המטוס כולו ולא רק את הנוסע שעומד מולך

א. חגרו חגורות אנו ממריאים

דמיינו נוסע שמבקש לעלות על מטוס בואינג משוכלל. במטוס יושבים מאות נוסעים הממתינים להמראה ופתאום מגיח נוסע המבקש להצטרף לטיסה. "רק אני בלבד", כך הוא טוען בלהט.

הוא זועק למראה האטימות של הקברניט ואינו מבין מדוע מסרבים לבקשתו.

מה כבר יכול לקרות אם יעלה עוד אדם אחד בלבד לטיסה? מדוע אי אפשר להתגמש קצת?

אלא שמי שאחראי על הטיסה אינו רואה רק את הנוסע המבקש לעלות, הוא רואה את המטוס כולו, כעת ובעתיד.

הוא לוקח בחשבון את שיקולי האווירודינמיקה, את כללי הרגולציה של עולם התעופה, את מגבלות הבטיחות ואת שלומם של מאות בני האדם שעליהם הוא אחראי.

הנוסע רואה אדם אחד, את עצמו. האחראי על הטיסה רואה מערכת שלמה.

זוהי נקודת האיזון האסטרטגית: הנקודה שבה פעולה שנראית זניחה במבט נקודתי, עלולה להפר איזון מורכב, ומחירה עלול להיות חמור. וכפי שישנה נקודת איזון בטיסה, כך ישנה כזאת בניהול המדינה המורכבת ביותר בעולם.

קל לומר ״לכו עד הסוף״ כאשר אינך נדרש לשאת באחריות להשלכות

ב. ׳ברית המשתמטים׳

קחו, למשל, את סוגיית גיוס החרדים שיש כאלה שהרוויחו עליה הון פוליטי, וכאלה שהצטרפו אליה בצורה מגושמת.

למי שמביט מבחוץ, הפתרון נראה פשוט: אם צריך להתגייס, אז כולם צריכים להתגייס. מדוע לא להפעיל את מלוא הכוח, להציב דרישות חד-משמעיות ולסיים את הסיפור?

אלא שכאן בדיוק מתחילה מלאכת המחשבת של מי שאחראי על הטיסה הלאומית.

למרות הצורך, צריך להתמודד עם ההשלכות האפשריות של מהלכים חדים על החברה החרדית ועל המרקם החברתי בישראל. לקחת בחשבון השלכות על יציבות הקואליציה המאפשרת את המשך המלחמה, על יכולת הקיבול של המוני מתגייסים המודאגים מאובדן זהותם החרדית ועוד.

אין פירוש הדבר שכל חשש מפני שינוי צריך לשמש עילה להנצחת המצב הקיים. אבל יש הבדל בין הצבת יעד פומפוזי לבין ההנחה שאפשר להשיג אותו באמצעות הפעלת כוח מרבית, בלי לשלם מחיר במקומות אחרים.

אי אפשר להפריד משתנים מהמשוואה המורכבת ולצפות לתוצאות מדויקות. זוהי מלאכתם של אומני הסכסוך והמניפולציה; הדגשת מרכיב אחד מהמשוואה והתעלמות משאר המרכיבים דומה לאותו נוסע המבקש לעלות לבדו לטיסה.

זכרו זאת לקראת הבאות.

האתגר הוא למצוא את נקודת האיזון: לקדם גיוס משמעותי, לענות על צורכי הביטחון, לשמור על עולם התורה ובה בעת להימנע, ככל האפשר, מפירוק החברה החרדית ומיצירת קרע לאומי.

משום שאם לא נדע להסתדר באהבה עם אחינו החרדים, נקבל על סטרואידים את המפלגות הערביות שאינן מצליחות לגנות את החמאס אפילו.

זו אינה מלאכה פשוטה. היא מחייבת להבין שלעיתים הישג שנראה מרשים ברגע הראשון אינו בהכרח הישג אסטרטגי לאורך זמן.

ג. להחזיק מערכת שלמה בזמן מלחמה

הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בהנהגה לאומית הפועלת בתוך מציאות מלחמתית מורכבת.

ממשלה צריכה להחזיק מערכת שלמה; להעניק לצה״ל את הגיבוי הדרוש בזירה הבינלאומית, לקבל החלטות ביטחוניות, לעסוק בכלכלה, לנהל שותפויות פוליטיות, ולשמר את יכולתה לקבל החלטות גם ביום שאחרי.

כל אלה אינם בהכרח יעדים מתנגשים, אבל הם עשויים להציב דרישות שונות ולעיתים סותרות.

מי שאינו שותף לקבלת ההחלטות יכול להתמקד בסוגיה אחת ולדרוש פתרון מוחלט. אבל מי שנדרש להחזיק קואליציה שתשמור על זהותה היהודית והלאומית של המדינה, תקדם התיישבות ותיתן גיבוי למהלכים הנדרשים להכרעה במלחמה, חייב לראות תמונה רחבה בהרבה.

ודאי שנקודת האיזון האסטרטגית קשורה גם לעולם הערכים של הקברניט, אך כל עוד העם בוחר בו להיות הקברניט, דרושה רגישות בהזזת נקודת האיזון הזו.

מי שרוצה להבין עד כמה ההישג של הממשלה היוצאת הוא מרשים שיבחן את נקודת האיזון של ממשלת בנט-לפיד-ליברמן-מנסור עבאס.

ד. פוליטיקה אינה מילת גנאי

פוליטיקה היא מלאכת הרכבת השותפויות וגיבוש הרוב הדרוש להחלטות ושימור התנאים המאפשרים להנהגה לפעול. חובה "לעשות פוליטיקה" תוך כדי מלחמה. ממשלה שאינה מסוגלת לנהל את המתחים שבתוכה עלולה לאבד את יכולת הפעולה שלה דווקא ברגע שבו המדינה זקוקה לה יותר מכול.

כמובן, אין פירוש הדבר ששימור קואליציה מצדיק כל ויתור. השאלה היא האם פשרה וניהול המתחים משרתים את היעדים הלאומיים או הופך למטרה בפני עצמה.

הנוסע רואה אדם אחד, את עצמו. האחראי על הטיסה רואה מערכת שלמה

ה. אמנות האיזון

קל לומר ״לכו עד הסוף״ כאשר אינך נדרש לשאת באחריות להשלכות. וקל להתעלם מהמחיר של פירוק שותפות כאשר אינך נדרש להרכיב את המערכת מחדש.

מנהיגות היא מבחן של יכולת לחבר בין יעדים, לנהל מתחים ולמצוא את נקודת האיזון העדינה המקדמת את האינטרס הלאומי בתנאים הקיימים.

לפעמים השאלה האסטרטגית החשובה ביותר אינה מדוע לא לחצת עד הסוף על הגז, אלא האם לחיצה עד הסוף הייתה מקרבת אותך ליעד, או גורמת לך לאבד את שיווי המשקל ולהתרסק.

ראוי לזכור זאת לקראת האתגרים הלאומיים הבאים, ובמיוחד כדי להתכונן ל'יום סגריר' כשנראה נוסע אחד המבקש שיעלו אותו, אבל רק אותו לטיסה.

מאמר שני

על אחדות, רגשנות ואחריות

✍ עזרא הימן

להט אידיאולוגי לאחדות עלול להיות המכשול הגדול ביותר להשגתה

האם הימין צריך לצאת בקריאה נרגשת לממשלת אחדות לאומית?

כמו תמיד, את השאלה עצמה צריך לפרק ולהרכיב מחדש, ורק אז נוכל לגשת אליה בתודעה של בני חורין.

א. על רגשנות וניתוק

נתחיל עם הרגשנות. כשלוקחים את הערך שנקרא 'אחדות ישראל' והופכים אותו לקריאה להוטה ונרגשת לממשלת אחדות, מכשילים לגמרי כל אופציה טובה ואמיתית לממשלה כזו.

בדומה לשמאל במערב, בעשור האחרון אימצו מפלגות האופוזיציה בישראל תודעה פרוגרסיבית, הגורמת להן ליחס תוקפני כלפי כל הצעה של שיתוף פעולה עם הימין 'הפאשיסטי' להגדרתן.

הקמת ממשלת האחדות עם גנץ בתקופת הקורונה הציתה את מחאת בלפור והעצימה את ההתנגדות בשמאל לכל שיתוף פעולה כזה.

הקריאה הרומנטית הנרגשת של פלג מסוים בציבור הדתי לאחדות, כאילו מדובר מינימום במימוש נבואת יחזקאל על איחוד "עץ יהודה ועץ יוסף", לא פתרה עד כה בעיה זו. כנראה שהיא דווקא החמירה אותה.

גם ברגעים אלה, מחנה השמאל בהובלת ערוצי התקשורת, הוגים, אנשי תרבות, אקטיביסטים ולבסוף חלק מראשי המפלגות עצמם, מובילים בכל הכוח קמפיין אגרסיבי בניסיון להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת תומכי טרור, ורק לא אחדות.

בבחירה בין ביבי לטיבי, הם מעדיפים את טיבי!

עצימת העיניים הרגשנית של חלק הציבור הקורא השכם והערב לאחדות, "כדי שכולם ירגישו טוב" –רק מחמירה את המצב.

בבחירה בין ביבי לטיבי, הם מעדיפים את טיבי!

ב. על אחריות וקור רוח

ממשלת אחדות אמיתית היא שותפות. היא דורשת עמידה על עקרונות חיוניים. היא דורשת מו"מ שקול ואחראי. כשצד אחד בא אליה להוט באידיאולוגיית אחדות, הוא מכשיל לגמרי את האפשרות לשותפות.

ממשלת אחדות איננה "התגשמות הערך של אחדות ישראל". האם ממשלה ללא חרדים, או ללא קהל המצביעים של עוצמה יהודית, היא "אחדות ישראל"? למה אחדות זה רק עם השמאל?

אגב, גם כך קבוצת קפלן תמשיך לעשות מחאה רועשת, בדיוק כמו בעבר, בממשלת האחדות הקודמת.

ובכלל, אחדות איננה להשליך לצידי הכביש ולדרוס בברוטליות ערכים כל כך חיוניים לקיומנו, כגון זהות יהודית ותודעה יהודית, זהירות מנסיגות מסוכנות, או תיקון עוולות מערכת המשפט ואכיפת החוק. אחדות היא ערך שיש לשקלל ולאזן אותו עם ערכים נוספים.

ואדרבה, האחדות עצמה זקוקה לערכים המכוננים האחרים, כמו לאומיות וזהות, כדי שתתקיים.

ממשלת אחדות איננה 'התגשמות הערך של אחדות ישראל'

ג. גישה מתוקנת יותר

אחרי שפירקנו, נרכיב.

ממשלת אחדות היא כלי אחד מסך ארגז הכלים בפוליטיקה של עם ישראל.

היא לא תביא לנו את 'אחדות ישראל', אך במצבים הכרחיים היא כן תספק לנו קואליציה יציבה להנהגת המדינה. זה לא דבר מבוטל. ממשלה כזו היא אכן פשרה שיש בה מחירים לא קלים לעם ישראל, אך לעיתים החלופה קשה יותר.

ניתן בהחלט לומר, שכעיקרון ממשלה עם פשרות הדדיות עדיפה על בחירות חוזרות ונשנות; אך לא בכל תנאי, ויש להעניק למנהיג הציבור שלנו את מרווח הנשימה לעשות זאת באחריות מרבית.

לא צריך להלחיץ ולהלהיט את נבחרי הציבור להקמת ממשלה כזו, אלא לתת להם אשראי ותמיכה להקים אותה באחריות ובשותפות אמיתית.

אנחנו זקוקים לאיזון בריא בין הרצון הנחוש לקדם את זהותו היהודית והציונית של עם ישראל, מתוך אמונה שגם אחדות תלויה בכך, לבין הצורך להיות סבלניים בדרך כדי לשמר ערך חשוב של יציבות בהנהגת המדינה בעת הזו.

ממשלת אחדות היא בהחלט כלי לגיטימי. אך אנא, תפסיקו להכשיל אותה בלהט המדומיין והקיצוני, התלוש מכל הֶקשר והמעוות את ערך האחדות בעצמו.

אל תצטרפו לקריאות ל'ממשלת אחדות עכשיו'. תנו את הגב לנבחרי הציבור ששלחנו, שיבחנו את האפשרות באחריות, בפיכחון ובמתינות. זה הסיכוי הטוב ביותר לממש את האופציה לייצר שותפות אמיתית ולמנוע בחירות חוזרות.

מאמר שלישי

מהו קמפיין השעה? על מסכות אידיאולוגיות והנדסת תודעה בשיח הציבורי

✍ איתי אסמן

מאחורי כל קריאה לאחדות מסתתר קמפיין שמטרתו להסוות אינטרסים פוליטיים

1️⃣ תמיד יש קמפיין

בשיח הציבורי הישראלי פועלים בכל רגע נתון אנשי אסטרטגיה, המארגנים מחדש את סדר היום, ומפעילים את הציבור סביב עולם ערכים מסוים. כדי להבין את המציאות הפוליטית לעומקה, אסור להסתפק בסיסמאות המופרחות לאוויר. אזרח עירני נדרש לשאול את עצמו תמיד שאלה אחת, פשוטה אך קריטית: מהו הקמפיין עכשיו?

תפקידו הבסיסי של קמפיין פוליטי, בדגש על מחנה שלא מצליח לקבל תמיכה בקרב העם, אינו לחשוף את עולם הערכים האמיתי של מנסחיו, אלא להסתיר אותו. הציבור ברובו אוחז בתפיסת עולם לאומית, ציונית ויהודית. אילו המטרות האידיאולוגיות האמיתיות של הקמפיינרים משמאל היו מונחות על השולחן באופן גלוי, הציבור הרחב לא היה נוהה אחריהן. משום כך, נדרשת עטיית מסכה, המעוצבת תמיד בדמות קמפיין תקשורתי המותאם לצו השעה.

לכרוך אותם יחד עם תומכי אויבינו תחת הכותרת 'ללא ציוניים וקיצוניים משני הצדדים' הוא עיוות מוסרי ולאומי ממדרגה ראשונה

2️⃣ גלגוליה של מסכה: מעצירת המלחמה ועד גיוס החרדים

אם מתבוננים לאחור על התקופה האחרונה, ניתן לזהות בבירור את שרשרת הקמפיינים שהתחלפו זה בזה בהתאם לצרכים הפוליטיים. במהלך המלחמה, הקמפיין המרכזי התמקד בדרישה לעצור את הלחימה באופן מיידי תמורת עסקת חטופים. כאשר הקמפיין הזה מיצה את עצמו, מוקד הרגש הציבורי הוסט אל קמפיין "גיוס החרדים" ו"ברית המשרתים הציוניים". אולם גם המסכה הזו הוסרה לבסוף. ברגע שהתברר לציבור שראשי מחנה השמאל מוכנים בפועל לשבת בממשלה אחת עם המפלגות החרדיות – ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, להישען על מפלגות ערביות – קרס הטיעון הערכי שעמד בבסיס הקמפיין. כשנחשפה העובדה שמדובר בכלי פוליטי ולא במאבק עקרוני, נוצר צורך דחוף לייצר מסכה חדשה.

הקמפיין הנוכחי שתפס את מקומם של קודמיו הוא קמפיין "ממשלת האחדות". כדי לפענח אותו, עלינו לקרוא את הוגי הדעות של השמאל ואת תומכי המהלך, ולהבין אילו מחשבות מסתתרות מאחורי הסיסמה המלבבת.

3️⃣ מלכודת "האחדות בלי הקיצוניים"

הביטוי השגור ביותר בקמפיין הנוכחי הוא הקריאה להקמת "ממשלת אחדות בלי הקיצוניים". כאן בדיוק טמונה המניפולציה המרכזית. עצם הכניסה לדיון תחת ההנחה שישנם "קיצוניים" שצריך להדיר היא נפילה לתוך מלכודת תודעתית. הרי מי קובע מיהו קיצוני? ההגדרה של "קיצון" נגזרת תמיד מהאופן שבו מגדירים את ה"אמצע". מי שמחזיק בתפיסת עולם אוניברסלית, המבקשת לטשטש זהויות לאומיות, מגדיר את עצמו כמרכז השפוי, וממילא מכתיר כל מי שדבק בזהות יהודית, בתורה או בלאומיות בריאה כ"קיצוני". זהו שיח של מוסר רלטיבי, שבו תקשורת ואקדמיה בעלות אוריינטציה מסוימת משרטטות באופן שרירותי את גבולות הלגיטימציה.

האבסורד זועק לשמיים כאשר בוחנים את הסימטריה המזויפת שהקמפיין הזה מייצר. כיצד ניתן להעמיד במשוואה אחת מפלגות ערביות שכוללות תומכי טרור, אל מול מפלגות חרדיות? הערבים אינם חלק מהמשוואה הפנימית הזו לכתחילה, שכן המחלוקת הפוליטית שלנו מתנהלת בתוך הבית פנימה, בעולם היהודי. גם אם קיים דמיון טכני בכך ששתי האוכלוסיות האלו לא מתגייסות לצבא, הרי שהחרדים הם אחינו, בשר מבשרנו. לכרוך אותם יחד עם תומכי אויבינו תחת הכותרת "ללא ציוניים וקיצוניים משני הצדדים" הוא עיוות מוסרי ולאומי ממדרגה ראשונה.

אותה סימטריה שקרית מופעלת גם כלפי נבחרי ציבור בתוך המחנה היהודי. מציגים את 'עוצמה יהודית' כקיצונית מצד אחד, אל מול דמויות כמו יאיר גולן – אדם שהתבטא בצורה חמורה ביותר נגד מדינת ישראל וצה"ל, מקדם שיח אנטי-דתי מובהק ומאיים בסגירת כלי תקשורת ומכינות יקרות - מהצד השני. חברת הכנסת ממפלגתו, גבי לסקי, לא קוראת לעצמה "ציונית". ובכלל, מי קבע שפוליטיקאים כמו בנט, שהפר הבטחות יסוד לבוחריו, או אייזנקוט, מייצגים את "המרכז המתון"?

המטרה האמיתית של קמפיין ה"אחדות בלי הקיצוניים" מתבהרת כאשר מבינים את יחסי הכוחות הדמוגרפיים והפוליטיים: השמאל מבין שאין לו היתכנות להשיג רוב בבחירות דמוקרטיות, ולכן הוא מנסה להוציא אל מחוץ לגדר הלגיטימציה חלקים שלמים ומרכזיים במחנה הלאומי – את החרדים ואת מפלגות הימין האידיאולוגי, המטרה כאן היא לא רק מעשית אלא בעיקר תודעתית.

חשוב לציין: אין שום פסול בהקמת ממשלה רחבה משיקולים פוליטיים תועלתניים של יציבות וטובת המדינה; אך יש לדחות מכל וכל את הניסיון לתייג ציבורים יהודיים שלמים כ"קיצוניים" פסולי חיתון במסגרת עיצוב-תודעה מחדש.

תפקידו הבסיסי של קמפיין פוליטי, בדגש על מחנה שלא מצליח לקבל תמיכה בקרב העם, אינו לחשוף את עולם הערכים האמיתי של מנסחיו, אלא להסתיר אותו

4️⃣ אם אחדות – אז בכל המערכות!

מעבר לחשיפת המניפולציה, הקריאה לאחדות מחייבת אותנו להציב דרישה נגדית פשוטה: מדוע השאיפה לאחדות נעצרת תמיד בשולחן הממשלה – המקום היחיד שבו לימין ולציבור המסורתי יש רוב דמוקרטי מובהק?

כולנו יודעים שבמערכות הפקידותיות והציבוריות קיים רוב מוחלט לתפיסת עולם אחת. אם תומכי הקמפיין חפצים באחדות-אמת, הבה נחיל אותה בכל מוקדי הכוח במדינה. נקבע עיקרון של אחדות במערכת המשפט, כך שימונו בה שופטים בעלי תפיסת עולם ימנית ולאומית מובהקת לצד השופטים הקיימים. נייצר אחדות אמיתית במערכת הביטחון ובפורום מטכ"ל, כך שיינתן ייצוג הולם לקצינים בכירים מכל קצוות הקשת האידיאולוגית והדתית.

אחדות אינה יכולה לשמש כרטיס כניסה חד-כיווני שמטרתו לדלל את כוחו של הרוב הימני בממשלה, תוך שמירה על הגמוניה מוחלטת של השמאל במוקדי הפקידות, המשפט והביטחון.

עלינו לזהות את היד המכוונת מאחורי הכותרות, להבין מדוע מושג ה"קיצוניות" הפך לנשק פוליטי, ולשאול היכן באמת נדרשת אחדות במדינת ישראל.

בפעם הבאה שנחשף לססמה מרגשת על אחדות והרחקת "קיצוניים", אל לנו להסתפק בכותרת – נחפש את האינטרס שמאחורי המסכה. ואז נחליט מה משרת את האידאולוגיה האמיתית שלנו בצורה הטובה ביותר.

מאמר רביעי

הברית האדומה-ירוקה-אפורה ומלחמתה בבחירות

✍ בן יעקב סבו

התואר 'שומר סף' אינו תיאור תפקיד — אלא אות הוקרה לנאמנים לאג'נדה

א.

במשך שנים ניסו לחנך אותנו להרכין ראש בפני המושג המקודש 'שומרי הסף'. סיפרו לנו שראש השב"כ הוא המבוגר האחראי, עמוד התווך של הדמוקרטיה, האיש שעומד כחומה בצורה מול הפוליטיקאים. והנה, בן לילה, הקונספציה הזו התאדתה. פתאום, כשראש השב"כ הנוכחי יושב בכיסא, הוא כבר לא 'שומר סף'.

הפרשה האחרונה סביב החשדות לזיופים ולהשחתת הבחירות במגזר הערבי קרעה את המסכה מעל פניה של המערכת. מתברר ש'שומר סף' בישראל אינו הגדרה של תפקיד ממלכתי. כי אם התואר היה שייך לתפקיד - גם הנוכחי היה נהנה ממנו. בפועל, 'שומר סף' הוא תואר אצולה שמוענק רק למי שנשבע אמונים לחרב המסדר של גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית. כל עוד אתה משרת את האג'נדה של הגילדה, אתה קדוש. ברגע שאתה מעז להפנות את הזרקור החקירתי לכיוון הלא נכון מבחינתם, אתה הופך ל"איום על הדמוקרטיה".

האירוניה כאן זועקת לשמיים. בדיוק על רקע עדותו של אביחי מנדלבליט, במהלכה נחשפנו לאופן שבו המערכת פותחת בחקירות, ממציאה עבירות וחוקרת בניגוד לחוק את מי שהיא רק רוצה כדי להנדס תודעה ושלטון — בדיוק בימים אלו שבהם מנדלבליט עצמו עומד למשפט הציבור — פתאום נזכרת היועצת המשפטית לממשלה שלשב"כ "אסור לחקור". פתאום יש נהלים, יש בלמים, יש חרדה לזכויות נחקרים.

רק כך נוודא שלעם ישראל יהיה ארגון ביטחוני שעובד אצלו, ולא אצל האויב

ב.

כדי להבין את עומק הצביעות, כדאי פשוט להציב מראה מול רשימת החיסול הפוליטית של השנים האחרונות: השרה מאי גולן, השר מיקי זוהר, השר עמיחי אליהו, ח"כ טלי גוטליב, ח"כ יצחק קרויזר, ח"כ צבי סוכות, ח"כ ניסים ואטורי. לצדם אפשר להוסיף את ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, יועצים וגורמים נוספים בסביבת נתניהו והשרים. את כל אלה גלי בהרב-מיארה אישרה לחקור באזהרה. בלי למצמץ, בלי להסס ובלי לדבר על "פגיעה ברשות המחוקקת", או "רדיפה פוליטית".

אבל כשמדובר בחשדות לעבירות חמורות של פגיעה בטוהר הבחירות — קודש הקודשים של המשטר הדמוקרטי — וראש השב"כ מבקש לחקור חברי כנסת ממפלגות תומכות טרור, השכפ"ץ הידוע של גלי נכנס מיד לפעולה.

אין זה משנה כלל אם תוצאות הבחירות ישתנו לאור החקירה, או לא. מתקפת השפעה של מדינות זרות צריכה להיחקר.

ג.

הרי אם להשתמש לרגע בלקסיקון של אולפני הטלוויזיה ומחאות קפלן: במדינה דמוקרטית גורמי החקירה הם עצמאיים, וחשוב שיישארו כאלה. מי שמשבש חקירה או מונע אותה משיקולים זרים צריך להיעצר. החוק חל על כולם. נקודה.

אלא שבמציאות הישראלית המעוותת, האבסורד הגיע לשיא חדש: השב"כ הוא כרגע הגורם היחיד שמתפקד בפועל כשומר סף של הדמוקרטיה הישראלית; ראש השב"כ הוא הדמוקרט היחיד בכל הפארסה הזאת.

כל השאר — מהפרקליטות, דרך היועמ"שית ועד מקהלת השמאל בתקשורת — עסוקים בהגנה אובססיבית על השחתת הבחירות של "המיעוט המדוכא" בידי המדכא הרע — העם היהודי.

ד.

מה שאנחנו חווים בימים אלה אינו סתם ויכוח סמכויות משפטי, אלא משבר חוקתי אמיתי. בפעם הראשונה, נציג אותנטי של העם תקוע עמוק בתוך הגרון של הדיפ-סטייט הישראלי, והם פשוט משתוללים. הפאניקה שלהם נובעת מההבנה שמונופול הכוח נשבר מבפנים.

כדי להבין את השורש האידיאולוגי של הטירוף הזה, צריך לחזור ל'מוות המוזר של אירופה' שתיאר דאגלס מאריי בספרו. ממש כמו במערב המתאבד, גם בישראל נוצרה ברית משולשת בלתי-קדושה: הברית האדומה-ירוקה-אפורה. השמאל הפרוגרסיבי (אדום), התנועה האסלאמית ותומכיה (ירוק), ופקידי הדיפ-סטייט במערכות (אפור). שלושת הכוחות הללו כרתו ברית צינית שנועדה לבלום את מחנה הברית היהודית והלאומית בכל מחיר. הם מוכנים להילחם בשומר סף שרוצה להגן על ניקיון הבחירות ולהכשיר זיופים של גורמים איסלאמיים, רק כי אותם קולות דרושים להם כדי להפיל את הימין. בעיוורונם, אנשי השמאל והפקידות לא מבינים את מה שהמערב כולו מתחיל לגלות מאוחר מדי: ברגע שהברית הזו תנצח, הם עצמם יהיו הבאים בתור לעלות על המוקד האסלאמי.

'שומר סף' הוא תואר אצולה שמוענק רק למי שנשבע אמונים לחרב המסדר של גלי בהרב-מיארה ויצחק עמית

ה.

מעבר לחקירה כזו או אחרת, מאבק בדיפסטייט מצריך אורך רוח של ריצת מרתון ארוכה ומינוי בעלי תפקידים ראויים, הנאמנים לעם.

השב"כ נתון כעת במאבק אדיר מול הכוחות החזקים ביותר במדינה: כוחות מבוצרים היטב, שאמון הציבור כבר מזמן לא איתם.

ראוי לחזק את ראש השב״כ, לתמוך בו, להדהד הלאה את המציאות הזאת ולתבוע מהציבור ומהמפלגות תומכות הדיפ-סטייט תשובות ברורות: דיברתם על אחדות - וכעת אתם תומכים בחורבן ורפש.

רק כך נוודא שלעם ישראל יהיה ארגון ביטחוני שעובד אצלו, ולא אצל האויב.