מאז מלחמת יום הכיפורים חלק מהחברה הישראלית אחוז במחשבה טורדנית כפייתית, ש'לנצח תאכל חרב', לנצח נקבור בנים, אבות ואחים.

המחשבה הזו ניהלה את פוליטיקת הנסיגות ואת הפחד ממלחמה בשלושים שנה האחרונות, ועדיין ידה נטויה.

האם יש לנו מענה לדאגה מטרידה זו?
מה נעשה אחרת מהדור הקודם כדי שלא ניפול שוב בעייפות ונסיגות?
והאם גם עוד שני עשורים נהיה באותו מצב?