לקראת שנת הלימודים..

סיפור אמיתי..
היום ליוויתי את הבן שלי להיכרות עם כיתה א'.
שעה וחצי רגועות של צמצום אי וודאות לקראת 1.9.
לפני הכניסה לבית הספר ראיתי שעיניו, וגם קצת שלי, משוטטות ובוחנות את המרחב.
עצרתי אותו לפני הכניסה ואמרתי לו: "חמוד, אני רוצה להגיד לך משהו אחד לפני שניכנס, תזכור את זה תמיד. אתה יודע מה זה להשוות ? להשוות זה כל הזמן לבדוק מה יש לאחרים ואיך זה ביחס אליי, אל תשווה את עצמך אף פעם לילד אחר.
לכל אחד יש את מה שהקב"ה נתן לו והוא צריך לשמוח בחלקו.
אל תשווה את הקלמר שלך, ולא את נעלי הספורט, לא את המשחקים, לא את ההורים ולא שום דבר אחר, אחרת תיכנס למרדף שלעולם לא תוכל לצאת ממנו. זה לא ייגמר אף פעם..".
טוב, ברור שקצת הוספתי פה על מה שאמרתי לו, אבל זה לגמרי היה הכיוון. (הוא כמובן היה במקום אחר אבל הדברים האלה היו חשובים עבורי לא פחות ממנו..).
ת׳כלס אפשר לעצור פה, נראה לי שהנקודה העיקרית ברורה אבל בואו נמשיך הלאה.
מי שבעניינים בקבוצה יבין בקלות, מי שהצטרף לאחרונה, אולי יתקשה קצת.
כמה הערות על הדברים:
1. כל התרבות שלנו, בנויה באופן גלוי ובאופן סמוי על תפיסת השוויון. אנחנו מושפעים מכך אם נרצה או לא נרצה.
ככה תרבות עובדת. היא לא מדלגת על שום פינה.
לכאורה זה טוב, מי נגד שוויון ? אבל השוויון הזה הוא לא שוויון הזדמנויות אלא שוויון קומוניסטי של שוויון בתוצאות. זה הבדל שמים וארץ. המשמעות היא תמיד שוויון כלפי מטה, שכולם יהיו חסרי אמצעים ועניים כי הרי אי אפשר להשוות כלפי מעלה.
ככה מגיעים לשיח על "קפיטליזם חזירי" ושנאת אנשים מוצלחים כי הם מפירים את האיזון השוויוני הקדוש.
2. חברה לא יכולה להיבנות רק על פי היחס לחלש.
יחס לחלש הוא מצווה גדולה בתורה כמובן, אבל צריך גם לדאוג לבניין החברה.
לתת מקום, אפשרות, כבוד והערכה לפרוץ למי שיש לו כישרונות, אמצעים, יכולות, הורים תומכים וכד'.
הכישלון של חברות סוציאליסטיות יוכיח יותר מאלף עדים שהשיטה הזו (לעת עתה לפחות) פשוט כשלה כישלון חרוץ.
3. קנאה וצרות עין. צריך לחנך ילדים לשמוח בשמחת ילדים אחרים ולא לעסוק בצרות עין.
טוב, זה וודאי אתגר אבל זה אמיתי. התעניינות אחד בשני היא בריאה וטבעית, צריך לסייע לה להתרחש לא לחנוק אותה.
4. "תזכרו שבכיתה של 30 ילד, יש ילד אחד (וזה מספיק) שעברו עליו חודשיים לא פשוטים".
שימו לב, ככה הופכים שיח נורמאלי של שיתוף בחוויות משמח ומאוזן לשיח פוגעני.
איך אפשר לשוחח כך על כל נושא אחר ? הרי תמיד מישהו ירגיש שאתה דורך לו על קצות האצבעות. בגלל ילד אחד שוודאי צריך להיות רגישים כלפיו נהפוך על הראש את כל החברה ?? זה טירוף והרס חברתי.
5. ומה יקרה בהפסקה ? הרי אי אפשר יהיה לברוח משיח פשוט על מה עבר כל ילד, הילדים ידברו על כך, ברור.
אז לא עדיף לתת לילדים דוגמא טובה כיצד אפשר לשתף, לשמוח בשמחת החבר, להיות ערניים כלפי מי שעבר עליו חופש מורכב ועוד ועוד ?
6. בעומק העניין, אנחנו בונים כך חברה שאינה עמידה. אינה ״גברית״ וחסונה לעמוד בפני קשיים שבוודאי קיימים בחברה.
השיח כל הזמן מדגיש רק קורבנות ומסכנות וזה גרוע. זה שיח נוצרי.
וודאי שנעודד ונתמוך בכל הכוח במי שאין לו ונעזור לו לעמוד על רגליו אבל זהירות לא להופכו לקדוש מעונה.
אגב, מהר מאוד גם מסירים אחריות ממי שלא זכה לתנאים משופרים וזה כבר מסוכן.
7. השאלות הנוספות שמציע הפוסט לשאול יכולות לסייע אבל שימו לב,
לשאול שאלות על התנדבות ומעשים טובים זה גם נפלא, אבל אם יש מישהו שלא התנדב ? עכשיו הוא הרי הופך להיות המסכן, לא ? עכשיו הוא יהיה המקביל לזה שלא היה בקייטנה או בחופשה..
חוץ מזה ילדים רוצים לשמוח ולהשתולל בגיל הרך, אל תעמיסו עליהם התנדבות, זה טהרני. זה טוב כתוספת, לא כתחליף.
8. "לא תנאף". לא רק במובן הפשוט של המושג. לנאוף זה כל הזמן לזפזף במבט החוצה למקום אחר במקום לשמוח במה שיש לך.
אי אפשר לחיות ככה. תוך מבט מתמיד לשכן או לחבר. מה שיש לך זה מה שמגיע לך. רוצה יותר ? בכל תחום, יאללה בוא נעשה מאמץ ונשיג.
ואם לא נצליח ? לא נורא, נתאמץ יותר. ולא משנה אלו נתוני פתיחה יש לנו.
אפשר עוד להוסיף. נעצור פה. שנת לימודים פוריה.