השמש הירושלמית כבר שקעה, אבל הטמפרטורות במרפסת של יונתן הגיעו לנקודת רתיחה:
יונתן (חילוני-לאומי), שמעון (חרדי), אלישיב (דתי-לאומי) וגבי (מסורתי) – בואו לא נתבלבל – הארבעה האלה מתווכחים על כל דבר שזז. הצעקות והוויכוחים ביניהם – במיוחד על סוגיית גיוס החרדים בזמן המלחמה – מגיעים לטונים גבוהים. שמעון מגן בחירוף נפש על עולם התורה, יונתן ואלישיב רותחים על נטל השירות ועל המילואים, וגבי מנסה לתמרן באמצע, עם כוס תה והרבה כוונות טובות.
אבל מתחת לכל הלהבות, ארבעתם יודעים משהו שאף פרשן באולפנים לא יבין: ביניהם כרותה ברית עמוקה, בלתי ניתנת לניתוק – 'הברית היהודית'.
הם שייכים לרוב לאומי מובהק הקשור בעורקיו לאתוס הציוני-יהודי, ושהחליט ש'נגמר הסיפור'.
במשך עשרות שנים הסבירו להם שהתפקיד שלהם בחיים הוא לריב אחד עם השני ולשתוק בפינה, בזמן שהחבר'ה הנאורים מנהלים את המדינה.
אך בשנים האחרונות, ה'ברית' הזו החלה לדרוש ייצוג אמיתי במוקדי הכוח. פתאום, המאבק הסיזיפי להביא אל קדמת הבמה דמויות בעלות עמוד שדרה אמוני ולאומי – קליברים כמו זיני וגופמן – החל לשאת פירות.
הפקידות הבכירה התחילה להבין שהיא כבר לא לבד בעולם, ו'הברית היהודית' הרגישה שהיא מפסיקה לבקש סליחה על כך שהיא בכלל נושמת.
ואז הגיעה הודעת הטקסט עם המצע של מפלגת 'האחדות', לצד המבול הבלתי פוסק של כל מפלגות 'הימין הערכי' האופנתי.
בהתחלה, כשקראו את המילים הראשונות על 'פיוס', 'ערכים' ו'שלום בית', הייתה שם איזו מועקה עמומה. משהו בטקסטים האלה הרגיש לא נכון, אבל הם לא לגמרי הבינו מה בדיוק מציק להם. הרי מי לא רוצה ערכים ואחדות?
הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון — נגמר, ולא יחזור עוד
עד שפתאום – נפל האסימון.
יונתן תפס את הנייד, בדק ואז הרים את עיניו אל החברים: "תקשיבו, מצאתי את הציטוט המדויק! זה בעצם בדיוק מה שהחבר'ה של 'הימין הערכי' מסתירים כשהם מוכרים לנו נימוסים.
זוכרים מה כתבה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, על איך שהכוח באמת עובד במדינה?"
הוא פתח את הקובץ וקרא בקול רם, מדגיש כל מילה:
"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי."
"אשכרה!" קרא גבי והכה על השולחן עד שהתה נשפך. "הנה האסימון! זה בדיוק הבלוף! התיישבות, ביטחון, כלכלה וזהות זה אחלה וזה קריטי, אבל השאלה הגדולה מעל הכל היא מיהו הריבון פה! מי מחליט – העם בקלפי או הפקידות הממונה?
וכל מפלגות 'הימין הערכי' – כולל וינטר עד שיצהיר מפורשות – פשוט מטאטאות את שאלת הריבונות אל מתחת לשטיח!"
"מה שבאמת קורע," אמר אלישיב בתסכול חצי-משועשע, "זה שכל 'הימין הערכי', 'הימין היפה' ו'הימין הממלכתי' – פשוט אי אפשר לצאת איתם ראש! הם כל כך מאוהבים בלהיות 'הילדים המנומסים של הכיתה', שהם מוכנים למכור את כל הבית רק כדי שאיזה פרשן בערוץ 12 ילטף להם את הראש ויגיד עליהם שהם 'ימין אחראי'. הם בטוחים שאם הם רק יגידו 'אחדות' ו'ערכים' שלוש פעמים מול המראה, הדיפסטייט פתאום יגיד: 'יו, איזה חמודים וערכיים, קחו את ראשות השב"כ'."
"מדויק," צחק יונתן בסרקזם צורב. "הם מציעים לנו 'הסכמות רחבות', וואו, איזה חזון! מה השלב הבא? חוק נורווגי שמחייב כל חבר כנסת לחלק חיבוקים בחינם בצהריים? בתרגום חופשי לעברית מדובר ב:'פליז תמשיכו לתת לשמאל זכות וטו על כל מינוי במערכת הביטחון ובבית המשפט העליון, ותעשו את זה עם חיוך'. הם מוכרים לנו עבדות מודרנית, ורוצים שנרגיש שהזמינו אותנו לקפה ומאפה".
כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות
שמעון נאנח, אך לא הצליח להסתיר חיוך מריר. "הכי יפה זה הניתוח הדמוגרפי המבריק שלהם. הם סופרים אותנו כאילו העם מחולק בדיוק חצי-חצי. יעני, 'הברית היהודית' שווה בגודלה בול למיעוט שיושב באקדמיה ובאולפנים. ואז מגיעים כל כוכבי 'הימין הערכי' ומסבירים לנו, שאת הדיקטטורה הפקידותית נוסח דינה זילבר פותרים פשוט על ידי זה שנהיה 'ערכיים וחמודים'.
איזה מזל, איך לא חשבנו על זה קודם? פשוט נחייך, ויחזירו לנו את הריבונות!"
"בממשלת 'אחדות ערכית' כזאת," סיכם גבי, "אף אחד לא היה סופר את זיני, בטח שלא ממנה אותו לראש השירות, וגופמן היה ממונה במקרה הטוב לאחראי על טקס הרמת כוסית בראש השנה.
כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות."
תחושת התסכול הראשונית הלכה והתפוגגה, ובמקומה הופיע צחוק משחרר של פיכחון.
"אבל אתם יודעים מה הכי משמח?", שאל יונתן, ועיניו נדלקו. "חבל על הזמן שלהם. הם מבינים ש'הברית היהודית' התעוררה, והיא כבר לא קונה מילים מכובסות."
"בדיוק," הנהן שמעון, והרים את כוס הקפה שלו.
מרוב שהרגישו משפחה הם יכלו להרים כוס 'לחיים' גם עם קפה שחור מלא בוץ.
"אנחנו נמשיך לצעוק בינינו על הגיוס עד שיצא עשן, אבל בסוף – אנחנו משפחה."
גבי ואלישיב הצטרפו להרמת הכוסית. אמנם הדרך לכיבוש מוקדי הכוח האמיתיים עוד ארוכה – אבל ארבעתם ידעו דבר אחד בבטחה: הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון – נגמר, ולא יחזור עוד. הדבר תלוי רק בנו.
