א. שמחה איננה רק תגובה כימית של המוח למצב נעים, ואיננה הצהרה שהכל מושלם. שמחה היא קודם כל מקור אנרגיה פנימי של אופטימיות, חיוניות, אמונה בדרך ואמון בטוב.
שמחה קשורה גם לגבורה. היכולת שלנו למצוא תעצומות נפש להתמסר למאבק למען הטוב ולהתגבר על תהומות של רוע – משמחת את הנפש.
חברה שמאמינה בטוב ומוכנה להילחם עליו, ואף להקריב למענו בעת הצורך, היא חברה שמחה.
שמחה בתורה איננה הצהרה שאין צרות וקשיים בעולם. שמחה בתורה היא על זה שיש לעם ישראל אוצר של טוב וחיים, תיקון ובשורה לאדם, לחברה, לעם ולעולם.
שמחת התורה קשורה בשורשים עמוקים, מכוונת לעתיד ומקרינה על ההווה. היא מייצרת לנו כעם חיבור לייעוד ולתקווה, ומהווה מקור של זהות ואחדות בעם ישראל.
אבל מי שהתנתק מזהותו ואיבד את דרכו המוסרית, אינו מסוגל להבין קולות של שמחה. הוא מבין רק בקולות הזעם של הזמבורות.
במלחמת העצמאות נהרגו קרוב ל-6,000 איש, מתוכם כאלף אזרחים בפעולות איבה. כמו אז כן עתה, אנחנו במלחמת תקומה גדולה ולא באירוע של חורבן.
אכן, יש כאלה שחוויית היסוד שלהם היא חורבן, כי דרכם וחזונם הגיעו למבוי סתום, והם משליכים אותה על כל מה שקורה סביבם.
ב. מי שמוותר על השמחה בתורה כדי לא להרגיז את מי ששקע בתהומות הייאוש והזעם, לא מנחם ומפייס את עם ישראל, אלא מפיל את רוחו ומחלישו.
מי שמוותר על השמחה בתורה כדי להתחשב בפלג קיצוני שמשתמש בזיכרון הנופלים כדי למרוד באוצרות העתיקים של עם ישראל ובזהות המלכדת שלו, לא שומר על זיכרון הנופלים, אלא פוגע בזיכרונם.
מי שמוותר על השמחה בתורה מתוך דמיון שבכך הוא מתחשב בקהילות שנפגעו בשנה שעברה, לא מעודד ומחזק את אותן קהילות, אלא מחליש אותן.
מי שמוותר על השמחה הזו כנראה מרגיש מחויב לקבוצה מאוד מסוימת, ופחות לרבבות מסורתיים וחילוניים בכל הארץ ששמחים בשמחה הזו וזקוקים לה.
מי יודע כמה נפשות בעם ישראל מכל שכבות האוכלוסייה כמהות למעיין של שמחה, מצפות לשמוח בתורה המייחדת אותנו כיהודים ומשתוקקים לעוגן של לכידות סביב הזהות שלהן.
מי יודע כמה התעוררות יש היום בעם ישראל. מי יודע כמה עם ישראל זקוק לשמחה הזו, כמה זה יעודד אותו.
יש עמים שצהלת הקרב שלהם מתחילה ונגמרת בסייפא. בעם ישראל, צהלת הקרב שלנו מגיעה קודם מהספרא, כמו ארון הברית שהיה יוצא עם עַם ישראל לקרב.
שמחת התורה קשורה בשורשים עמוקים, מכוונת לעתיד ומקרינה על ההווה. היא מייצרת לנו כעם חיבור לייעוד ולתקווה, ומהווה מקור של זהות ואחדות בעם ישראל
ג. אתמול הטלגרף הבריטי פרסם את הדברים הבאים:
"המערב היום לא מסוגל לשמוח כשהטוב מנצח את הרע.
ישראל אומה קטנטנה המובילה את המלחמה נגד הברבריות בעולם. היא עושה את העבודה שפעם הצריכה קואליציה מערבית עולמית.
העובדה שצעירים רבים כל כך בבריטניה, אירופה וארה"ב, אינם בצד של ישראל במלחמתה הקיומית, מעידה על הנסיגה התרבותית והמוסרית שלנו".
גם מעבר לים מבינים שהיכולת הנפשית, החברתית והתרבותית לעמוד בחזית מול הרע יונקת מתרבות קטנה המלמדת את ערכה של המאבק על הטוב בעולם, ומי שבעל יכולת כזו ישמח מאוד בניצחון של טוב על רוע.
מי שידע לשמוח בתורה, יזכה גם להוביל עולם מערבי נבוך מוסרית במאבק על הטוב בעולם.
אם אותו 'מקור ביטחוני בכיר' היה לומד את התורה שהוא ציטט בשטחיות, הוא היה לומד להבדיל בין אויב אישי לבין מאבקו של עם ישראל על הטוב בעולם, שם יש דווקא הרבה שמחה
ד. מי שמבין את הקשר העמוק בין ניצחון של עם ישראל על רוע ובין שמחה בתורה, לא ייפול לחרפה מוסרית של התנגדות לשמחה על פגיעה באלפי מפקדי וחברי חיזבאללה.
חברי אסכולת ה'יורים ובוכים' לא מחזקים את הרוח אלא מחלישים אותה ומטשטשים את החוסן המוסרי הנדרש כדי להתגבר על רוע.
אם אותו 'מקור ביטחוני בכיר' היה לומד את התורה שהוא ציטט בשטחיות, הוא היה לומד להבדיל בין אויב אישי לבין מאבקו של עם ישראל על הטוב בעולם, שם יש דווקא הרבה שמחה.
מי שהכי זקוק השנה לשמחת תורה הם כנראה דווקא אותם קצינים בכירים שלא שמחים בשליחותם לנצח את הרוע. רק כשהם ילמדו מהתורה שלנו את שמחת הגבורה על ניצחון הטוב, הם ידעו גם לתרגם את הכישורים שלהם להכרעה.
ה. ואולי השנה צריך לשמוח בתורה עוד יותר משנים קודמות. "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". דווקא המאורעות הקשים שעברנו, כמו שהם מעוררים עם של אריות להילחם על קיומו ותקומתו, כך הם מעוררים את החיבור המתבקש בין מלחמה קיומית לזהות יהודית. וכך הם מעוררים חיבור ושמחה מחודשים בתורה שהבטיחה ללכת איתנו בכל הדרכים ובכל המסעות, דרך כל הכשלים, הצרות והייסורים, ולתת לנו דווקא ברגעים גורליים אלה את הביטחון והגבורה בצדקת דרכנו והצלחת מאבקנו.
