במאמר הקודם כתבתי על הדלק של המחאה. עכשיו נעסוק במנוע שלה. ויש כאן כמה חלקים שעומדים בפני עצמם אך גם מצטרפים יחד.
א. המרד חזר
לפני תשע שנים חשבנו שהפגנות 'שוד הגז' הן בגלל אנרגיה.
לפני שלוש שנים חשבנו שמחאת בלפור היא בגלל כתבי האישום נגד נתניהו.
לפני שנה וחצי חשבנו שמרד קפלן זה בגלל הרפורמה המשפטית.
לפני שנה חשבנו שמחאת דיזנגוף היא נגד תפילה בהפרדה.
לפני חצי שנה חשבנו שפרובוקציית בני ברק זה בגלל גיוס חרדים.
לפני שלושה חודשים חשבנו שזעקות 'עסקה או הפקרה' זה בגלל הדאגה לגורל החטופים.
כשהגענו להתקפות מרושעות על משפחות חטופים שלא רוצות עסקה רעה, ולפסיכוזת 'הימין רוצח בכוונה את החטופים רק כדי להישאר בשלטון', נותרנו נדהמים.
כל המחאות האלה מושרשות יחד באותם אנשים ואותן סיסמאות, אך ככל שהמחאות התפתחו, הקיצוניות, הבורות, חוסר ההיגיון והשנאה הלכו וגברו, עד שהגיעו לשיאם בימי מלחמה על שורש קיומנו.
זו לא מחאה בגלל משהו, לכן פשרה לא תעזור. זה גם לא רק תירוץ להפלת הממשלה, לכן גם אם נתניהו יתחלף זה לא יעזור. זו חרדה קיומית קולקטיבית המושלכת החוצה. זה מרד נגד הזהות שלנו כיהודים. זה מרד נגד מדינת היהודים.
כל המחאות האלה מושרשות יחד באותם אנשים ואותן סיסמאות, אך ככל שהמחאות התפתחו, הקיצוניות, הבורות, חוסר ההיגיון והשנאה הלכו וגברו, עד שהגיעו לשיאם בימי מלחמה על שורש קיומנו
ב. הציניות השחורה של החוויה הפרוגרסיבית
צורת החשיבה והחוויה הפרוגרסיבית היא מכונת פירוק המורכבת משני חלקים:
האחד: מחשבה שמהות היחסים החברתיים בין קבוצות היא רק כוחנות, דיכוי ושליטה.
השני: אנשים מחנכים לערכים ועקרונות הדורשים אחריות, עמידה בקושי, מאמץ או הקרבה לא מפני שזה אמיתי ונכון להבנתם, אלא כי זו דרך מתוחכמת לדכא ולשלוט באנשים.
צורת החשיבה הזו הולכת ומקצינה עד הקצה, ואין קצה.
זו כל התורה הפרוגרסיבית הצינית על רגל אחת.
במקרה שלנו זה נשמע ככה: אסור שיהיה דיון אם נסיגה מציר פילדלפי ונצרים היא איום קיומי על העם היהודי, כי זה רק תירוץ והסחת דעת כדי להמשיך לשלוט/לדכא/לעשות רע למי שבמצוקה. כרגע זה החטופים. מחר זה יהיה מישהו אחר. ותמיד יהיה מישהו.
בתפיסה פרוגרסיבית, לא רק שאין טעם לדון אלא אסור לקיים דיון, כי הדיון להבנתם הוא חלק מהדיכוי. אז מה נשאר לעשות? 'להתנגד לדיכוי', עם כל הציוד הרלוונטי: לפידים, זמבורות, מדורות, רמקולים ועוד. זה בהחלט נראה כמו ציד מכשפות עסיסי מימי הביניים.
זה גם חייב להיגמר בפסיכוזה מוסרית: במקום להתגייס יחד להילחם כנגד מי שבאמת רוצח המונים ללא שום גבולות – תוקפים בזעם את מי שתובע סטנדרטים של אחריות, עמידה עיקשת והקרבה כנגד רוצח ההמונים. הוא המדכא והוא ציר הרשע האולטימטיבי. הוא האויב האמיתי. הוא הרוצח.
ג פסיכולוגיה ותודעה בשירות החרדה
פרופ' מתיאס דסמט מדגים בספרו 'הפסיכולוגיה של הטוטליטריות' דינמיקה חברתית מצויה ומסוכנת במערב היום: צירוף של בדידות עמוקה, חרדה קיומית וריק זהותי מייצרים קוקטייל קטלני של פסיכוזת המונים, המשליכה החוצה את פחדיה וצרותיה בהאשמות נוראות ומופרכות כלפי כל גורם מנהיג שאיננו מסוגל להבטיח פתרון מושלם לכל הבעיות. ומי הכי מושפע מזה לפי מתיאס? האינטלקטואלים!
אז אין מה להתפלא על פרופסורים ומומחים למיניהם שהולכים ברחובות עם לפידים ומחפשים מכשפות, צועקים 'שטן' ו'רוצח המונים' מעל גבי במות, ומתכננים כמו ילדי חסמבה מבצעי פריצה למעון ראש הממשלה.
וכמובן יש עוד שני שחקנים חשובים מאוד שמגויסים באופן מודע ושקרי כדי לטפח את המנטרה 'הימין רוצח את החטופים בכוונה כדי לשלוט':
קמפיינרים מוכנים להסית בשביל בצע כסף; לטפח פחד, חרדה וזעם ולהניע קבוצות לפעולה, קיצונית ככל שתהיה, על מנת להשיג את מטרת הקמפיין בכל מחיר. אליהם מצטרפים ערוצי תקשורת מסוימים, הדואגים לטפטף את המסר שוב ושוב עד שאין אופציה אחרת להבין את המציאות.
הכוחות האלה קיימים. הם כאן. והם גדולים מאוד. הם רק צריכים לזקוף קומה ולא לפחד
ד. לאן הולכים מכאן, וחשיבה אופטימית קדימה
אם מבינים נכון את הדינמיקה החברתית הזו, הרבה מאוד מנטרות נפוצות הופכות להיות מטופשות ולא מועילות לתיקון המצב הזה:
'הכוונות שלהם טובות'. 'גרמנו להם להרגיש מאוימים'. 'דחקנו אותם לפינה'. 'צריך לשבת ולהגיע לפשרה'. 'כולם צודקים'. 'די עם שנאת החינם'.
כל האמירות האלה מתיימרות להוריד את גובה הלהבות, אך באמת כל מה שהן עושות הוא ניסיון לכבות את המדורה עם נפט!
הרבה יותר מועיל להתעקש להגיד את האמת, ולקדם אותה בנחישות וברגישות. לעמוד זקוף ולומר: אתם לא תבעירו את המדינה בזמן מלחמה, לא תשרפו אותה, לא תעשו מצור על הכנסת ולא תהיו אלימים, לא תשביתו את המשק, המדינה היא לא מרחב פורקן לזעם שלכם, ואל תעשו עלינו מניפולציות.
ברגע שמבינים את הדינמיקה החברתית הזו, העמידה הזו חיונית לטובת כל עם ישראל דורות קדימה.
אנחנו כולנו בקו פרשת מים מאוד חשוב. התיאור הקיצוני שתיארתי כאן איננו נחלת הרוב. הוא אפילו לא נחלת רוב האנשים שהצביעו למפלגות האופוזיציה. אבל הוא כן משקף במידה רבה את המקום שאליו נגרר הגרעין הקשה של השמאל בישראל ובכלל במערב. ולכן למרות קוטנו, הוא מהווה כוח מוביל לחלקים לא מבוטלים מהשמאל הישראלי.
הכאוס הזה ניזון ממשבר ויאוש עמוק מקיומנו כעם ומדינה.
אך בעומק יש כוחות גדולים ובריאים הרבה יותר שמאמינים בקיום הלאומי של עם ישראל, שמסוגלים לשאת אתגרים וקשיים גדולים, שמסוגלים לעמוד מול הפרצוף של הרוע בהתגלמותו ושטניותו בעזה, בביירות ובטהרן ולא ליפול בחרדה לאובססיית שקט מדומיין. הכוחות האלה קיימים. הם כאן. והם גדולים מאוד. הם רק צריכים לזקוף קומה ולא לפחד. לא לפזול לצדדים, לא להיבהל ולא לפחוד ממי שהתייאש ומקים קול רעש גדול לחזור למצרים. פשוט להמשיך ללכת ולחצות את הים!
