(כל קשר למציאות מקרי בהחלט)
א. ישיבת צוות המורים האחרונה לקראת השנה החדשה החלה.
על הפרק היו נושאים רבים, אבל הנושא הכי טעון משום מה, עסק בצבע החולצה של הילדים שיגיעו לבית הספר ביום הראשון.
כחול לבן, או צהוב.
דורית, (שם בדוי) המורה לאומנות המוכשרת התייסרה.
היו מורים שממש דאגו לה.
הם טענו שאיבדה ממשקלה והפכה חיוורת מאז שמחת תורה. דורית היא אם חד הורית וגם טבעונית והכיבוד בישיבה מאוד הפריע לה וסייע לחוסר הנוחות בו חשה. היא ענדה על צווארה דסקית חטופים, על זרוע ידה צמיד צהוב, ועל דש חולצתה הסמל המפורסם. יש כאלה שמכנים אותו: קולר. לא יודע.. אולי קצת מוגזם.
לאורך הישיבה דורית זזה בכיסא בשעמום מופגן, אבל כשהגיע תור הסוגייה הדרמטית, כלומר, צבע החולצה, לעלות לסדר היום, קפצה ממקומה.
על הפרק היו נושאים רבים, אבל הנושא הכי טעון משום מה, עסק בצבע החולצה של הילדים שיגיעו לבית הספר ביום הראשון
"אנחנו פשוט חייבים! אי אפשר אחרת. אין לכם רגישות? אתם יודעים מה עובר עליהם שם? ואם הבת שלכם הייתה חטופה איך אז הייתם מגיבים? למה צריך להסביר נושא כל כך פשוט? מה קרה לסולידריות שלנו כחברה? גם לא ראיתי אף אחד מכם בכיכר החטופים, אנחנו לא ראויים לחנך ככה!"
וואוו.
משהו בקול של דורית נשמע קצת מאיים. בדרך כלל דורית היא אישה רגישה, בעיקר לחלשים ולבעלי חיים. לעיתים היא משתמשת במה שנקרא "פאסיב אגרסיב", אך הפעם הנוכחים בחדר חשו שהיא ממש מהלכת עליהם אימים. מה כבר אפשר לומר כשזה הווליום של השיח? חשבו לעצמם שאר המורים ושתקו. כרגיל.
ב. ליהי (שם בדוי), המורה למוסיקה, הצטרפה.
ליהי מעבירה בזמנה החופשי חוגי מוסיקה ביישובים הערביים הסמוכים ולעיתים אף מתנדבת עם ילדי פליטים בדרום ת"א. היא לא יכולה לשאת את העובדה שישנם 'מוחלשים' שהחברה לא דואגת להם.
ליהי מקניטה תמיד את יהודית המורה לתנ"ך, היא לא מבינה למה לבזבז זמן על משהו שנכתב לפני אלפי שנים כשאפשר לעסוק בקדמה. אבל מכל מקום, על המחברת שלה יש סטיקר קבוע שהיא דואגת שאף אחד לא יפספס: "ואהבתם את הגר". לכו תבינו.
ג. ישראל גבריאלי הוא המנהל. תמיד מתבלבלים אם כך קוראים לו, או ששמו הוא בכלל גבריאל ישראלי. יש לו קור רוח וסבלנות של ברזל והבדיחה מספרת שבעורקים שלו זורם נוזל קפוא כקרח.
ישראל הוא בחור רציני. שקול, מאוזן ואחראי. הוא שירת חודשים רבים במילואים בעזה והבין שאלוקים נמצא בפרטים הקטנים, תרתי משמע.
"תקשיבו לי היטב עכשיו. אנחנו במלחמה ובמלחמה, שלא כמו בימי שגרה, מודגשים ערכים מיוחדים. הכלל במרכז. אנחנו נושאים עיניים ללוחמים, מסייעים להתגבר על הצפה רגשית ועוד, ולכן אני מודיע בזאת על התוכנית לחודש הקרוב".
ד. "ביום הראשון ללימודים יגיעו כל הילדים בחולצה כחול לבן. שער בית הספר יכוסה בבלונים כחול לבן כמובן, ושני נערים יתקעו בשופרות. ילדי כיתה ו' הבוגרים יחלקו לכל ילד סוכריה ודגל קטן.
"אני מקווה שדגל צהוב לפחות". אמרה דורית. "לא!" אמר בפסקנות המנהל. ״דגל כחול לבן״.
"את הלימודים נפתח בטקס הוקרה לילדים שהוריהם נמצאים במילואים ולא יכלו להגיע ללוותם לבית הספר.
כל אחד מהם יקבל מדליה ותעודת הוקרה עליה כתוב: "אבא שלי וגם אני גיבורים!".
את השבוע הראשון ללימודים נפתח ברוגע, ולכן כל שיעור ייפתח בהקשבה לתחושותיהם של הילדים, אך גם בתיאור חוויה חיובית מלאת רוח גבורה של הילדים. תזכרו שאנחנו לא מהאו״ם. את כל התיאורים הללו נערוך לאוגדן מכובד.
בנוסף, תיאמתי כבר עם ראש העיר על מספר מיזמים: קישוט רחובות העיר בדגלי כחול לבן, חלוקת סרטים כחול לבן בכניסה לעיר, אירוח משפחות מפורום הגבורה ופורום תקוה. בטוח שמעתם עליהם. תחרות מיזם הגבורה בין בתי הספר, וכן, מעמד סליחות משותף של כל בתי הספר לניצחון במלחמה והחזרת החטופים. אגב כמעט שכחתי, את שמחת תורה, למרות שאנחנו בית ספר חילוני, נציין השנה בפעם הראשונה ובשמחה גדולה למרות הכאב הגדול. אני חושב שזה אומר שמסתובבים בבתי הכנסת עם ספרי תורה אבל אני עוד לא סגור על זה".
הוא חזר מהמלחמה אחר. הם הבינו שהכול עומד להשתנות. וכמו בבית הספר, כך באומה כולה, למרות שיש עוד מקומות שעדיין לא נפל להם האסימון. וזה הפחיד אותם מאוד.
ה. דורית וליהי נשארו פעורות פה. הן לא ידעו מה לומר. המנהל חש את האבל על פניהן ואמר בכאב מהול בעוצמה:
"תקשיבו, באתי מעזה אחרי חצי שנת מילואים. אנחנו פשענו. דפקנו לילדים את הראש. אנחנו לא יכולים לחנך רק ל'סטארט אפ ניישן'. בניתוק שלנו מהסיפור הגדול והדגשת חיי נוחות, גרמנו לעלייה חדה באירועי פוסט טראומה. בשדה הקרב הם פתאום מופתעים שיש רוע בעולם. אי אפשר להילחם בעזה ולהקריב את החיים ללא הבנה מי אנו ומה חיינו. מה זו הארץ הזאת, מי אלה אויבנו ומהו סוד אחדותנו-זהותנו".
״למה אתה עושה כזה עניין מצבע חולצה בסך הכל?״ שאלו ליהי ודורית יחדיו ולא שמו לב לכך שזה בדיוק מה שהן עושות.
ישראל המשיך: "גם אני דיברתי כמותכן עד שהכל התפוצץ לנו בפנים. בבארי ובעזה הכל התברר לי. בתקופות חיים מיוחדות אתה חייב להכריע, לבחור ולדרג את הערכים המובילים בחינוך הנוער. אין מישהו שהחטופים לא חשובים לו. אבל כעת אנו במלחמה קיומית. אני קורא לכולנו להרים את הראש, עבור הבריאות של הילדים ועבור העם הזה שמבקש מאיתנו לגדול".
ו. הנוכחים בחדר היו בהלם מוחלט. הם הבינו שהמנהל ישראל גבריאלי (או הפוך) כבר לא יחזור להיות המנהל שהיה להם פעם.
הוא חזר מהמלחמה אחר. הם הבינו שהכול עומד להשתנות. וכמו בבית הספר, כך באומה כולה, למרות שיש עוד מקומות שעדיין לא נפל להם האסימון. וזה הפחיד אותם מאוד.
דורית וליהי החלו לבכות והנוכחים חשו במבוכה.
ומפינת החדר קמה המורה לתנ"ך, יהודית, חיבקה חזק ואימצה אותן אל ליבה ואמרה: אנחנו נעבור את זה. ביחד. בע"ה.
