מדינת ישראל חוגגת 77 שנים להקמתה, אירוע מרגש מאוד. ככל שאדם מחובר יותר להיסטוריה של עם ישראל, מאז היווצרותו מאבות האומה דרך יציאת מצרים וירושת ארץ ישראל – הוא מבין שתהליך שיבת ציון והקמת המדינה הוא תהליך של גאולה וחלק בלתי נפרד מהייעוד של עם ישראל, להיות ריבוני בארצו – עם הקודש בארץ הקודש. אך מי שמביט על המאורע הזה במובנו הלאומי לבדו עלול לפספס בגדול את הייעוד האמיתי של עם ישראל.
שיבת ציון לא החלה על ידי תנועה חילונית, כפי שמלמדים בטעות בתיכונים הממלכתיים החילוניים ובאקדמיה, אלא קדמו לה אנשי רוח כמו הרב אלקלעי והרב קלישר, תלמידי הגר״א והבעל שם טוב, ועוד. וגם ה׳חילונים׳ שעלו בעליות ההמוניות היו בעלי רקע דתי, הם היו 'דתל״שים' וספגו רעיונות דתיים בילדותם ובישיבות שבהן למדו.
באותה תקופה הייתה שאלה גדולה, האם הגאולה יכולה לבוא על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אחד ההוגים המרכזיים שעסקו בנושא הזה היה הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק קוק זצ״ל. הוא הסביר באגרותיו ובכתבים רבים, שמשום שקיבוץ הגלויות ושיבת ציון הם ייעודו של עם ישראל, ממילא יש לראות בתהליך הזה גאולה, גם אם נעשה על ידי כופרים. עד כאן הדברים ידועים ומפורסמים.
לרב קוק היה ברור באופן ודאי, שהדבר היחיד שמסוגל להחזיק את הלאומיות הוא הקישור לתורה ולמצוות, ובלי זה – התנועה הציונית נבול תיבול
הדבר הפחות ידוע הוא, שהרב קוק לא השלים בשום פנים ואופן עם הזלזול בדת שהיה נחלת חלק מאנשי העליות, וכן עם חילול השבת שלהם והתרבות החדשה שרצו להקים כאן. הוא מחה נגד מקרים של חילול שבת ותמך במוסדות חינוך המיוסדים על אדני הקודש. הוא גם ערך מסע רבנים בין המושבות, שמטרתו הייתה חיזוק הדת ותיקון הכשרות במושבות (ולא מפגשי 'קפה ומאפה' ליצירת 'חיבורים').
רק בתפיסה שטחית אפשר לתפוס את משנתו של הרב קוק ככזו שהכשירה את הציונות החילונית ללא סייגים, ושנשארה תקועה בקומה החילונית כאילו היא אידיאל העומד בפני עצמו. ב'אורות ישראל' (פרק ו פסקה ג) כתב הרב:
״הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית (בניגוד ללאומיות הגויים, א"א) הִיא מְיֻסֶּדֶת עַל פִּי תְּבִיעָה מוּסָרִית גְּדוֹלָה וַעֲמֻקָּה, וּתְכוּנָה מוּסָרִית צְרִיכָה פִּתּוּחַ לְעוֹלָם וְאֵינָהּ מִתְגַּדֶּלֶת בַּטֶּבַע בְּעַצְמָהּ. מֵהַצַּד הַלְּאֻמִּי… נִמְצָא קִיּוּם הַמִּצְווֹת, הוּא הַיְּסוֹד הַמֵּזִין לְהַחְזָקַת כּוֹחַ הַחַיִּים שֶׁל הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית״.
לרב קוק היה ברור באופן ודאי, שהדבר היחיד שמסוגל להחזיק את הלאומיות הוא הקישור לתורה ולמצוות, ובלי זה – התנועה הציונית נבול תיבול. וכך הוא כתב באגרת קמד:
״…וְהַיָּד הָרָמָה הַמְּחֻמֶּשֶׁת בְּהֶפְקֵרוּת וְדַרְכֵי הַגּוֹיִים, בְּאֵין זֵכֶר לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת, הַמְּחַפָּה אֶת חֲרָסֶיהָ בְּסִיגִים שֶׁל לְאֻמִּיּוּת מְזֻיֶּפֶת בְּגַרְגְּרִים שֶׁל הִסְתּוֹרְיָה וְחִבַּת הַשָּׂפָה, הַמַּלְבִּישָׁה אֶת הַחַיִּים צוּרָה יִשְׂרְאֵלִית מִבַּחוּץ בְּמָקוֹם שֶׁהַפְּנִים כֻּלּוֹ הוּא אֵינוֹ יְהוּדִי – הָעוֹמֵד לִהְיוֹת נֶהְפָּךְ לְמַשְׁחִית וּלְמִפְלֶצֶת, וּלְבַסּוֹף גַּם כֵּן לְשִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״.
ראיית העומק של הרב שופכת אור על המציאות הישראלית בדורנו. אנו רואים אנשים שעשו דברים גדולים בחייהם – רמטכ״לים, ראשי מוסד ושב״כ, אנשים שתרמו רבות לביטחונה של מדינת ישראל – מעודדים פתאום סרבנות בצבא, פוגעים בביטחון המדינה ומנותקים לחלוטין מהלאומיות. מה קרה להם?
ההסבר הוא, שהם חיו 'על אדי הדלק האחרונים' של מסורת ישראל שהייתה להוריהם ולסביהם. 'אדים' אלו גרמו להם למסור את הנפש למען המדינה. אך בזקנותם, הניתוק המוחלט מהמסורת גרם להם להילחם נגד מדינת ישראל. הצטרפו לכך גם מושגי ה״דמוקרטיה״ ו״זכויות האדם״ בצורתם המסולפת, שהפכו לדת החילונית הפרוגרסיבית החדשה, כאילו בג״ץ ושליחיו הם מייצגי צביון המדינה והיהדות היא הסכנה.
אולי בהתחלה היה אפשר לחשוב שהניתוק מהקודש יביא רק לפגיעה בקודש. אך בעם ישראל אין מציאות של ניתוק תמידי בין העם לבין היהדות, ולכן מי שנלחם נגד הקודש הישראלי סופו להילחם גם בקומות החול של העם – במדינה ובביטחון. כפי שנאמר בפרקי אבות: ״אם אין תורה – אין דרך ארץ (היינו קיום יומיומי)״.
אנשים החושבים שאפשר לבנות מדינה רק על 'דרך ארץ' ובלי תורה, סופם לפעול נגד דרך זו בעצמם. הלאומיות שלנו שונה מזו של שאר העמים, ובלי תורה ומצוות היא לא תחזיק מעמד. קומת החול הכרחית לבניית הביטחון, אך אם לא מצטרף לה הקודש, גם הביטחון יקרוס.
ככל שההתבטאויות של בכירים כאלה נעשות מוקצנות, כך ניכר יותר שהגענו לשלב חילופי ההגמוניה.
הרב קוק לא דיבר על דמויות שיכולות להנהיג את העם, אלא בעיקר על התקופה הגאולית שבה אנו נמצאים. רוב עיסוקו היה בהסברה על קומת החול, משום שזה היה חידוש גדול בזמנו; אך הוא ודאי לא ראה בה קומה בלעדית, אלא כזו שצריכה לינוק מקומת הקודש ולפתח אותה. לא למחוק את הייעוד האלוהי של עם ישראל.
ממילא, לדעת הרב קוק, האליטה שיכולה להנהיג את עם ישראל לעבר ייעודו היא רק כזו היונקת ממסורת ישראל, ולא כזו שבזה לה.
הרב קוק האמין, שכדי שעם ישראל יגיע לייעודו צריך שיקום גוף לאומי (מדינה), אך הוא ידע שהמקור של מפעל התחייה הוא בקודש. לכן הוא סייע לתנועה הציונית – לא מהסיבות שלהם, אלא כי הוא ראה בזה תהליך אלוקי, ויחד עם זאת הוא מחה וקבל נגד הזמורות הזרות שהשתרשו בחיינו הלאומיים. כיום אנחנו רואים בחוש שהמשברים הלאומיים נעוצים בחולשות רוחניות, ולכן התיקון של התנועה הציונית הוא בהשבתה למקור הקודש.
מי שנלחם בקודש או מתבייש בו לא יוכל להיות אליטה או הגמוניה במדינת ישראל; הוא אדם גלותי שלא מבין את התמורות שחלו בהיסטוריה ובמגמה האלוהית
התנועה הציונית החילונית צדקה כשהתקוממה נגד המצב הגלותי, כי רק כשאנחנו עצמאיים בארצנו אנחנו חירותיים. אך זהו רק השלב הראשון של התחייה, שאם ניתקע בו אנחנו עלולים, כאמור, להגיע למצב שבו אליטה נלחמת נגד המדינה והורסת את קומת החול שהיא בעצמה בנתה. השלב הלאומי הבא אחרי התנועה הציונית החילונית הוא המצב שאנחנו מפסיקים להתבייש ביהדותנו ומתחברים לנשמה הישראלית שה׳ נטע בנו, וקל וחומר שאיננו נלחמים נגד היהדות. הנשמה הזו היא מה שהניע את התחייה הלאומית, גם אם זה היה בצורה גנוזה.
ייעודנו הוא לא להיות מדינה עם שלטון בג״ץ, אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש. מי שנלחם בקודש או מתבייש בו לא יוכל להיות אליטה או הגמוניה במדינת ישראל; הוא אדם גלותי שלא מבין את התמורות שחלו בהיסטוריה ובמגמה האלוהית. זה כמו אדם בוגר שנתקע עם תודעה של ילד קטן ומקבל אחריות על דברים גדולים. זהו הכעס של האליטה הישנה. היא מרגישה שהיא לבדה בנתה את המדינה (ניכוס ובלעדיות הקמת המדינה על ידי השמאל בלבד הוא עוד סילוף), אך כיום אין להם שום חזון שמתאים לעם ישראל. תסכול קשה זה גורם להם להטביע את הספינה יחד עם כל הנוסעים.
התהליך של חילופי האליטות מאנשי המפתח הבזים לקודש לאליטה החדשה המחוברת למסורת ישראל, הוא מסובך ומסוכן מאוד. האליטה הישנה לא תוותר בקלות על שליטתה, והאליטה החדשה צריכה להיות מקצועית ולהבין איך המערכות עובדות, אך יש לנו סבלנות. החנופה שיש בחלקים בציבור הדתי-לאומי לאליטה הישנה לא תקדם את הספינה לייעודה, משום שאין לאליטה זו חזון או הבנה של ייעודו של עם ישראל. המלחמה שאנו נמצאים בה תקים לנו בע״ה אליטה חדשה, שתחליף בהדרגה את האליטה שהפכה למפלצת.
כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.
