א. עם ישראל נמצא במלחמה קשה בכמה חזיתות, ויחד עם זאת הוא נתון במאבקים פנימיים על זהותה של מדינת ישראל.
יש לא מעט גורמים עוינים, המנסים לא רק להשמיד אותנו אלא גם לפורר את מדינת ישראל ולפרק את חוסננו הלאומי. כשאנחנו מפורדים מבפנים אנו הרבה יותר פגיעים, וכשאנחנו מאוחדים אף אחד לא מסוגל לנצח אותנו.
ברצוני לגעת ברגישות הראויה בעצב חשוף ובפצע לאומי, סוגיית גיוס החרדים לצה״ל.
זהו אחד הנושאים הכי רגישים במערכת העצבים הלאומית, משום שהוא מכיל סוגיות עומק שלא נפתרו מאז קום המדינה.
וכמו בפצע פתוח, אי אפשר לעשות זאת בכלים גסים ומזוהמים.
איני מתיימר לפתור את הסוגיה הזו במחי מאמר וגם לא לטשטש את יסודות המחלוקת. אני חושב שהחרדים צריכים להתגייס, ועל הדרך לגייסם כתבתי במאמר מפורט. לי יש רק כוונה אחת: להרגיע את הרוחות ולהאמין בכוונות הטובות של שני הצדדים. כשיש פצע מדמם, צריך לטפל בו באהבה ולא בשנאה.
מחלוקות בעם ישראל מעולם לא נפתרו בדרך של שנאה. הביטויים הקשים ‘משתמטים׳ ו׳פרזיטים׳ גורמים לתגובות של ״נמות ולא נתגייס״ ועוד ביטויים קשים ומקוממים. הקרע הולך וגדל, ואני מרגיש שהגיעה העת לתפור.
ערך האחדות היה אצלנו מעל הכל. אך נדמה שכאשר הדברים נוגעים לחרדים, שם אין הכלה, אין סליחה, אין רגישות ואין הבנת תהליכים
עם ישראל עבר הרבה משברים פנימיים במהלך הדורות, ומאז קום המדינה בפרט. בקום המדינה התרחשה פרשיית אלטלנה, בה ממשלת מפא״י בראשות בן גוריון הורתה לפתוח באש חיה על ספינת לוחמי אצ"ל והרגה 16 יהודים. גם כאלה שכבר קפצו מהספינה למים ולא סיכנו דבר.
לאחר האירוע הקשה הזה כתב הרב צבי יהודה זצ״ל מאמר יסודי ושמו ״מעמקים״, וקרא בו לפתוח את ״מחסני העוז של אחדותנו הישראלית השורשית״.
לאחר מכן אירעו פרשיות קשות נוספות. נזכיר רק את הסכמי אוסלו ואת הגירוש הנורא מגוש קטיף, שאנחנו מציינים השבוע 20 שנה לחורבנו.
כאשר בזמן התרחשות הגירוש ישבו אנשים בתל אביב ושתו קפה באדישות, או בשמחה לאיד – תחליטו אתם – לא נטרנו טינה כלפי תומכי הצעדים הללו ולא טיפחנו כקולקטיב רגשות שנאה, משום שערך האחדות היה אצלנו מעל הכל. אך נדמה שכאשר הדברים נוגעים לחרדים, שם אין הכלה, אין סליחה, אין רגישות ואין הבנת תהליכים.
ב. חזרתי בתשובה בגיל 20 דרך מפגש עם הציונות הדתית בצבא, ולכן אני חובש כיפה סרוגה עד היום. אחד הדברים שריגשו אותי בציונות הדתית ובתורת הרב קוק זצ״ל הוא העיסוק ב'כלל ישראל'. ההבנה שאנחנו עם אחד.
בציונות הדתית הסבירו במשך עשרות שנים שגם ישראל שחטא – ישראל הוא, כי באופן חיצוני אנשים עלולים לחשוב שמי שחוטא מאבד את סגולת ישראל שבו. העניין הזה הוטמע היטב, כל דתי רואה בחילוני אח, גם אם הוא מחלל שבת או עושה איסורים חמורים אחרים. החידוש שאני רוצה לחדש כאן הוא – שגם החרדים הם יהודים והם אחים. אני יודע שזה נשמע מוזר, לכאורה ברור שהם יהודים. אבל בואו נודה ביושר – זה כבר לא כל כך ברור. והאמוציות והכעס הרב מעידים על כך.
כשאני פוגש יהודי, גם חרדי כמובן, אני קודם כל מרגיש שאני פוגש את בנם של אברהם יצחק ויעקב. לפעמים אנחנו מביטים בראייה שטחית על החרדים, כאילו הלבוש, התורה והמצוות שלהם הם המגדירים אותם. גם לחרדי ששומר תורה ומצוות יש נשמה ישראלית, גם לו יש סגולה אלוקית, יש לו את מידותיהם ותכונות נפשם של האבות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
כמה גמילות חסדים יש במגזר החרדי, כמה כבוד ויחס ראוי כלפי בעלי מוגבלויות וקשישים! במצב מתוקן היה ראוי להעניק להם פרס על כך שהם עוקפים את כל ארגוני זכויות האדם במדינה גם יחד בהתארגנויות החסד שלהם.
איך ייתכן שאנחנו רואים באדם שמתנכר לתורה ומצוות – יהודי, ואת מי ששומר את מסורת ישראל אנחנו רואים ודנים לפי לבושו החיצוני ואורחות חייו הקפדניים? ישראל שלא חטא – גם הוא ישראל!
ג. החרדים הם לא רק יהודים, הם גם בני אדם, יש להם רגשות. כשמאשימים אותם הם מתגוננים, וכשתוקפים אותם הם תוקפים בחזרה, עד שלפעמים כבר קשה לזכור מי הביצה ומי התרנגולת. הם אוהבים את הילדים שלהם ודואגים לשלומם ולחינוכם, והם נפגעים כשפוגעים ברבנים שלהם.
אל תרימו גבּה, הדברים כבר יצאו מפרופורציות. מדובר ברבדים פנימיים שלפעמים בתקשורת ובמבט חיצוני לא נקלטים. החרדי לבוש באופן שונה, הוא מתבדל מהתרבות של המדינה, יש לו את מוסדות החינוך שלו והשקפת העולם שלו. והוא חי בעיקר בקהילה שלו עם חומות רוחניות גבוהות.
בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה מדברים הרבה על עין טובה, לימוד זכות וחיפוש הכוונות הטובות אצל כל אחד – כי המחלוקת היא מן הסתם לשם שמיים.
והנה לפתע מול החרדים עולה הטענה שיש להם כוונות אגואיסטיות ולא לשם שמיים. איך זה יכול להיות? הרי המצווה לדון לכף זכות היא קודם כל כלפי אנשים יראי שמיים, וכאן המציאות התהפכה: את יראי השמיים דנים לכף חובה, ומי שאינו ירא שמיים, כלפיו טוענים שהוא פועל מתוך מחלוקת לשם שמיים.
צריך להחליט. לחרדים יש כוונות טובות גם אם אנחנו לא מסכימים איתם ואפילו מאוד כועסים עליהם. לא פחות מהכבוד שהדתיים רוחשים לאנשים שבזים לדת, שפגעו במדינה ושקראו לסרבנות, להבדיל, יש לחוש כלפי אנשים יראי שמיים. אלו דברים פשוטים שנשכחים. לפעמים מרוב חידושים וקמפיינים תקשורתיים שוכחים יסודות פשוטים.
ד. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה אומרים ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרִשעה אלא מוסיפים טוב״ – זוהי אמירה שנשלפת בכל פעם שמישהו מבקר את השמאל בתקיפות. מדוע הכלל הזה אינו תקף גם כלפי חרדים? מדוע את השמאל משכנעים בקפה ומאפה ובהידברות עם הסכמות רחבות, ואילו את החרדים משכנעים בסנקציות כלכליות ובאיומים בכלא? מה קרה לגישה החינוכית של הוספת טוב בעצמנו ואי קבילה על הזולת? איפה העין הטובה כלפי החרדים?
לא הצבא מגדיר את יהדותנו ולא המדינה. שורשינו עתיקים ומגיעים ליציאת מצרים, ולאבות והאימהות
ה. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה נוהגים לצטט את דברי הרב קוק בספרו 'אורות', על כך שיש 3 מחנות בעם ישראל: הקודש (החרדים), הלאומיות (הימין) וההומניות (השמאל). פסקה זו בדרך כלל מובאת כהסבר לכך שלמחנה השמאל יש חשיבות במדינת ישראל, ואנחנו לא יכולים בלי ההומניזם שהם מלמדים.
אם כן, מדוע אנו לא אומרים גם שאנחנו לא יכולים בלי שהחרדים ילמדו אותנו מהו הקודש, ושאנחנו זקוקים להם? מדוע שאר המחנות מקבלים חשיבות יתר לעומת החרדים? מדוע ליקוט הניצוצות מהרוע מתקיים בהידור, ואילו ליקוט הניצוצות מהחרדים כל כך דל?
התשובה בדרך כלל היא ש״מהחרדים אנחנו מצפים ומהשמאל לא״. דבריי בהקדמת המאמר מכוונים בדיוק לכך: החרדים גם הם יהודים וגם הם בני אדם.
ו. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה הסבירו שתוכחה יכולה לבוא רק מתוך אהבה, אחרת היא לא משפיעה, אבל לא ברור אם יש מישהו בדור שלנו שיודע להוכיח.
אם כן, מדוע כלפי החרדים יש כל כך הרבה תוכחות? האם זה מתוך אהבה? האם אנחנו יודעים להוכיח? או שהאמירה שספק אם יש בדור שלנו מי שיודע להוכיח אמורה רק כלפי השמאל? ומה קרה לאמירה שהניצחון במלחמה יגיע רק מתוך אחדות בתוכנו, על פי המדרש המפורסם על הפסוק ״חבור עצבים אפרים הנח לו״? האם האחדות היא לא הערך העליון?
ז. יש הטוענים: "השמאל הוא ׳תינוק שנשבה׳ ואילו החרדים לא"
ראשית, סוגיית 'תינוק שנשבה' אמורה על קירוב לתורה ולא על פשעים אנושיים שאדם מבצע. כשאדם שודד בנק – לא מלמדים עליו זכות שהוא תינוק שנשבה, וכך גם לגבי עידוד סרבנות והפרת החוק והסדר. שנית, בסוגיית הגיוס לצבא החרדים אוחזים בחינוך ותרבות בעלי תפיסה סדורה במשך עשרות שנים. גם כאן צריך ללמד זכות ולהבין את המורכבות לא פחות ממה שמבינים את החילוני שגדל על ערכי השמאל, אלא אף להבין הרבה יותר.
גם כלפי החרדים יש מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״. אגב, יש המפרשים ש"רעך" הוא 'רעך בתורה ובמצוות'. משום מה, מצוות הגיוס לצבא הפכה להיות המצווה היחידה שלגביה מתקיים ״ואהבת לרעך כמוך״ – ״חייל כמוך״.
לא הצבא מגדיר את יהדותנו ולא המדינה. שורשינו עתיקים ומגיעים ליציאת מצרים, ולאבות והאימהות. המשותף בינינו לבין החרדים הוא גדול לאין ערוך מהמפריד.
רק כשנפנים את כל היסודות האלו, כאשר נאהב את החרדים כאחינו-בשרנו, כשנראה בהם יהודים ובני אדם, נוכל לדון בצורה הנוקבת ביותר בסוגיית גיוס החרדים עם כל ההשלכות הקשות והמחירים האישיים והלאומיים.
יובהר כי איני טוען כלל שהחרדים צודקים, ואני מודע היטב למחירים הכבדים של הנושאים במצוות השירות הצבאי. כל קריאתי באה אך ורק כדי להוריד את מפלס השנאה.
כך גם יש סיכוי שהבעיה תיפתר. זה לא יקרה תוך שנה ושנתיים, אבל מתוך אמונה שאנחנו עם אחד – בעזרת ה׳ זה ייפתר. כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.
