א. הרבנות הצבאית כמשל
פרופ' אבי שגיא, מהבולטים במחברי המסמך 'רוח צה"ל', הסביר בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות כיצד הם דאגו להשמיט מרוח צה"ל את ערך הניצחון (הם התפשרו על המילים "חתירה לניצחון" בהקשר של עמידה במשימה הספציפית). לדידם, ניצחון על אויב או על רוע זה ערך פסול ומטרה בלתי לגיטימית. שגיא הוסיף והצהיר במהלך השנה האחרונה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה, ושמיטוט שלטון חמאס בכוח צבאי איננו לגיטימי, שכן זה חורג מגבולות ההגנה העצמית ברמה הקרובה ומיידית.
הרוח הזו של שגיא וחבריו חדרה עמוק לצבא בעשרים השנים האחרונות, והפכה להיות התודעה המוסרית השלטת בקרב חלק ניכר מהפיקוד הבכיר. פעמים אחדות עסקנו בכשל התפיסתי ובפשע המוסרי העמוק של תודעה זו, והראינו כיצד הם הובילו אותנו למצב הנוכחי.
אך בקיץ תשפ"ג, כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת שמיני עצרת, דרשה הרבנות הצבאית בשבח אותה תפיסה והפיקה סדרת סרטונים עם דרשות תורניות על כל ערך מערכי רוח צה"ל.
כיצד קרה שהרבנות הצבאית נכנעה לגמרי לרוח תבוסתנית זו אך שלושה חודשים לפני המלחמה? כיצד נעלם מעיניה הבלבול המוסרי שפגע כל כך ברוחו של צה"ל? מדוע לא עסקה כפי יכולתה בתודעה ובערכים הראויים לאימוץ מתוך ערכי הנצח של ישראל? כיצד לא עמדה על משמר הרוח והמוסר בצבא ההגנה לישראל?
יתרה מזו: הקונספציה הזו חורגת הרבה מעבר לתחום הצבא והרבנות הצבאית. היא נוגעת בתחומים רבים של מפגש בין הציבור הדתי ואף בית המדרש, לבין ההווי התרבותי הישראלי.
הקלות הזו, בה מקבלים את הדברים כפי שהם ופשוט מדביקים עליהם את הכשר הרבנות, תרתי משמע, הפכה להיות בעוכרינו
ב. המפגש המבלבל עם ההווי הישראלי
הכשל המוסרי הזה של הרבנות הצבאית מסמל במידה רבה כשל של תקופה. השותפות העמוקה של הציבור הדתי בבניין המדינה והצבא, יחד עם הנהגה המנותקת מהשורשים שלנו כעם, יצרה צורך לשלב בין שותפות זו מחד, לבין הצבת אלטרנטיבה רעיונית מאידך. מצד אחד, אימצנו מתוך ההווי הציוני-ישראלי מעשים, מנהגים, מורשות-קרב, שירים ואף ערכים, שנראו מותאמים לרוח מסורת ותורת ישראל. די היה בהסבר תורני הלכתי, העמקה רעיונית מתוך מקורותינו, דרשה מהמקראות ופסקה מהמקורות, כדי להראות שהכל מחובר לשורשים. בפועל, התרגלנו יתר על המידה לקבל את הדברים כפי שהם, ופשוט להניח עליהם כיפה.
כשהיה מדובר בשיר המפורסם של ההתיישבות העובדת, "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה", ובמורשת קרב של מבצע יונתן, זה היה קל יותר. כשעוסקים בהתיישבות ובעבודת האדמה, גבורה לאומית וחילוץ שבויים, השלהבת העולה מהחול אל הקודש מתלקחת כמעט מאליה; וחיפוש קל ברשת יגלה את העיסוק האינטינסיבי של הציבור הדתי באתוסים אלה, גם בזמן שהם נשתכחו לחלוטין על ידי מי שיצר אותם.
אך הקלות הזו, בה מקבלים את הדברים כפי שהם ופשוט מדביקים עליהם את הכשר הרבנות, תרתי משמע, הפכה להיות בעוכרינו. ככל שגדלו המשברים בתוך הציונות המחולנת, ורוחות של פוסט-ציונות החלו נושבים במסדרונות החברה, הדבר אפשר להכשיר ואף לקדש דברים חלולים, מרוקנים מכל ערך ואף הרסניים – לעצם הקיום והשגשוג של התנועה הציונית ושל עם ישראל בכללותו.
ג. התפרקות פוסט-ציונית עטופה מדי זית
אולי היו כאלה שחשבו שרוחות של מוסר פרוגרסיבי ותבוסתנות פוסט-ציונית לא יגיעו אל ליבת הציונות, אל ראשי מערכת הביטחון והפיקוד הבכיר. אולי רבים תפסו את ליבת ביטחון המדינה כשמורת טבע של ערכים נעלים, שיד הזמן לא תשחוק אותם. אבל אין סיבה להניח זאת: זה אותו 'בית מדרש', אותם מקורות יניקה, אותו הווי חברתי, ואותם אנשים.
התופעה הזו, של שורת 'לשעברים' – רמטכ"לים, אלופים, ראשי שב"כ, מפכ"לים, טייסים ועוד, המגלים נמיכות רוח, תבוסתנות, הזדהות עם האויב, ניכור לנצחון על אויבינו – לעיתים עד כדי טירוף הדעת וסיוע מוראלי לאויב בזמן מלחמה – תופעה זו לא יכולה להיעלם יותר מעינינו. הכשל המוסרי של רוח צה"ל הוא רק האפקט של כל התהליך.
הבלבול הזה, של זרימה עם רוח צבעי הכחול לבן ומדי הזית באשר הם, בלי לשים לב למורכבות של הדינמיקה הפנימית, הפילה בפח גם את הרבנות הצבאית, יחד עם רבים וטובים בציבור הדתי, בהם גם רבנים, מחנכים ובתי מדרש.
יותר מידי אנשים מובילי-דרך מרשים לעצמם ללכת שולל, במקום לקחת אחריות ולהציב אלטרנטיבה.
נדרשת שותפות ברמה גבוהה הרבה יותר, לא של הנחת כיפה ודרשה תורנית, אלא של כניסה לפני ולפנים אל הסוגיות הציבוריות
ד. נדרש תהליך התבגרות
המשבר הזה עלול לפצל לגמרי את הציבור הדתי. מי שיתעקש להמשיך להניח כיפה על כל גחמה ישראלית, ובלבד שזו תיעשה בצבעי כחול לבן ומדי זית, ימצא את עצמו מתרחק לא רק מתורה ויהדות, אלא גם מציונות ולאומיות. המגזר הדתי לאומי עלול להוליד מגזר פוסט ציוני דתי.
החלופה המוצלחת הרבה יותר היא לקיחת אחריות: לא לקבל את הדברים כפי שהם – לא את האסטרטגיה, לא את האתיקה, לא את ההגדרות המקצועיות, ולא את הערכים והפולקלור.
נדרשת לקיחת אחריות של הצבת אלטרנטיבה, של תיקון, של הובלת דרך. נדרשת שותפות ברמה גבוהה הרבה יותר, לא של הנחת כיפה ודרשה תורנית, אלא של כניסה לפני ולפנים אל הסוגיות הציבוריות.
מתוך החיבור לשורשים העמוקים והעתיקים של קיומנו, יש לרדת לקרקע העולם הזה ולהציב דרך של אסטרטגיה, אתיקה ומקצועיות.
לא רק היהדות דורשת זאת. הציונות דרושת זאת. היושר והשפיות דורשים זאת.
ובשעה שעדת 'לשעברים' נגררים למקהלה האנטישמית של 'רצח עם' הנושבת באירופה, יפה השעה שהרבנות הצבאית ובתי המדרש יובילו את היציאה מהקונספציה, ויובילו רוח רעננה של הנהגה רעיונית, מצפן מוסרי של ביטחון בטוב ונצחונו על הרוע, ואמון עמוק ביעוד של עם ישראל.
