א. תעתוע הניטרליות והאובייקטיביות
"היום הכל פוליטי. יש ערוצי שמאל וערוצי ימין. אני מתגעגע לפעם, אז לא היו ערוצים פוליטיים. היה לנו ערוץ יחיד שידענו שהוא אומר אמת. נשים שרו בטקסים בצבא ואף אחד לא עשה מזה עניין. הכל היה ניטרלי יותר"…
ברוח הדברים הללו שמעתי לאחרונה דוברים רבים, המזוהים לכאורה עם המחנה הלאומי ונופלים במלכודת תפיסתית המכונה 'מיתוס הניטרליות'. הם לא מבינים שההבדל בין העבר להווה אינו בכך שהפוליטיקה חדרה למרחב, אלא בכך שהיום המסיכה הוסרה.
הבדלים בתפיסת המציאות ('פוליטיקה') תמיד היו ותמיד יהיו, ועכשיו תורנו לרתום אותם לטובת נצח ישראל.
מי שלא מבין כמה עמוק חדרו פרדיגמות עומק אנטי-ישראליות אצל בכירי הפקידוּת בישראל, לעולם לא יבין מה הוא דיפ-סטייט
ב. הכל פרדיגמה: אין עין ללא משקפיים
התפיסה האנושית אינה מצלמה אובייקטיבית, אלא היא תלויית פרדיגמה (תבנית חשיבה). כאשר אדם במדינת ישראל רואה כלי קרמיקה קעור, הוא יחשוב על "קפה הפוך". ביפן, אותו כלי בדיוק יזוהה מיד עם מרק מיסו, ובמדינה נחשלת הוא ייתפס ככלי לקיבוץ נדבות. החפץ הוא אותו חפץ, אך המשמעות נוצקת אליו דרך התרבות והתודעה של הצופה.
השקר של הפוסט-מודרניזם איננו בכך שהוא טוען שהתפיסה של היחיד היא יחסית, אלא בכך שהוא מנתק את היחיד מההקשר של הכלל ומהמסורת, וכך מפרק את מושגי הטוב והרע. הדבר מוביל תמיד לחיפוש אחר מנגנון כוחני וסמכותני שיעשה סדר בעולם המפורק תודעתית שהשאיר הפוסט-מודרניסט אחריו, ויכפה על האנושות את מושגי הטוב והרע באצטלה של אנשי מנגנון 'נאורים', 'יודעי כל' ו'אובייקטיבים'.
ג. רפואה פוליטית: המקרה של נגיף הפוליו
כשמבינים זאת, מתנפצת היומרה של רודפי השררה להציג עצמם כאובייקטיבים. אפילו תחומים שנראים לנו כ'מדע טהור', כמו רפואה, אינם חסינים. הממצאים האמפיריים לעולם יפורשו דרך הפריזמה של החוקר וישמשו לצרכיו לפי תפיסות עולמו. קצתם במודע, באמצעות שקר ומרמה, קצתם שלא במודע באמצעות פרשנות בלתי נמנעת של המציאות.
ראינו זאת בשיאה של המלחמה: תחת השפעת תפיסת עולם פרוגרסיבית, המבקשת לצייר את ממשלת הרוב היהודי ככישלון מוסרי, אימץ הממסד הרפואי הישראלי ללא בדיקה את נרטיב הבריאות של חמאס. ההצהרות על 'מגיפת פוליו ילדים חמורה' בעזה נועדו לעצור את התמרון הצבאי ולכבול את ידי צה"ל, והממסד הרפואי והצבאי כפו על ישראל להשהות את המלחמה.
חיילים חוסנו, תוך פגיעה בבריאותם, למען ילדי עזה, נגד מחלה שילדי עזה היו מחוסנים אליה כבר קודם לכן. כמו כן, אושר במיוחד להביא לארץ חיסון נסיוני תוצרת אינדונזיה, העלול להוות סכנה לציבור שכן הוא כולל בתוכו נגיף חי, וזאת מכיוון שבכירי ארגון הבריאות העולמי מקיימים קשרים עסקיים אישיים עם בעלי חברת התרופות האינדונזית הנ"ל, שהרוויחה הון דמיוני מהמהלך – על גבם של חיילי צה"ל, של החטופים ושל התמרון עצמו.
ארה"ב וארגנטינה כבר הבינו את הצביעות וקידמו פרישה מהארגון.
ואצלנו? הטענות של חמאס היו שקריות לחלוטין, אך פרדיגמות החשיבה של ממסד הפקידוּת הישראלי היו פשוט מוכוונות לליקוט כל בדל ראיה ותירוץ לטובת כשלון המלחמה והכפשת שמה של הקואליציה, שלתפיסתם מהווה סכנה קיומית. ה'לא מודע' הפוליטי מסוכן יותר מהשקר המודע, משום שהוא צובע את המציאות כולה בצבעים של עוינות לקיום הלאומי שלנו תחת אצטלה של 'דאגה הומניטרית'.
מי שלא מבין כמה עמוק חדרו פרדיגמות עומק אנטי-ישראליות אצל בכירי הפקידוּת בישראל, לעולם לא יבין מה הוא דיפ-סטייט, ולכן תהיה לו הסתכלות שטחית מאוד על הפוליטיקה.
פשוט, כי אין דבר כזה להיות ניטרלי. או שאתה של ישראל, או שלא
ד. ספרייה לאומית או מסגד של חיקוי?
מתוך אותו עיוורון בדיוק החליטו מקימי הספרייה הלאומית לבנות בתוכה מסגד. איך ניתן להבין איוולת כזו? האסלאם, במהותו התאולוגית, הרי מבוסס על גנבת זהותו של עם ישראל, זהותו ובשורתו. הקוראן כתוב כולו כפירוש מחודש לתורה, למדרשים ולהלכות של תורת ישראל, והוא ניסיון לשכתב את שורשינו ולטעון שעם ישראל עיוות את דבר האל.
מה חייב לעשות החיקוי ברגע שהמקור חי, קיים ועומד על רגליו?
לא צריך לפרט. ראינו מעט מזה ב-7.10.
כשמקימים בית תפילה כזה בלב 'היכל הספר' של הלאום היהודי, זו אינה סובלנות – זו התבטלות.
ובאמת, איך זה שמקום כל כך חביב, שקט ונחמד כמו ספרייה, ועוד הלאומית, מבצר זהותנו, מקדם בית תפילה שמטרתו התאולוגית השמדת ישראל?
פשוט, כי אין דבר כזה להיות ניטרלי. או שאתה של ישראל, או שלא.
מי שחושב שהוא נאור, ניטרלי ואובייקטיבי, המדבר בשם 'זכויות הפרט של כל אדם להתפלל על פי דתו', הוא רק שרלטן המבשל שלא בידיעתו את התשתית הרוחנית למלחמה הבאה שנצטרך להתמודד איתה.
ה. השאלה המנצחת: "אתם של ישראל?"
הגיעה העת לנפץ את פסל הניטרליות. אין אדם ניטרלי, כי אין אדם ללא זהות. אין אדם אובייקטיבי, כי אין אדם שיודע הכל. לכן, היסוד היחיד לסמכות ולמנהיגות הוא השליחות בשם הכלל שבחר בך.
בכל מינוי ציבורי, מפקיד זוטר ועד מנהיג בכיר, עלינו להציב שתי שאלות פשוטות ומזוקקות:
א. האם העם מינה אותך?
ב. האם אתה של ישראל?
בע"ה.
