בשבוע שעבר הסתיים מחזור נוסף של תכנית הסטודנטים 'קדמא' מבית מכינת 'בני דוד'.
25 סטודנטים, בנים ובנות, הצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של צעירים בעלי תודעה יהודית הנכנסים לזירה הציבורית, והפועלים בקומה הבאה של השפעה על זהותה היהודית של ישראל.
י' הולך להתמחות במחלקה בפרקליטות.
ש' מתחילה לעבוד ברשות מקרקעי ישראל.
ר' עובד כבר כמה שנים בערוץ תקשורת.
א' עובדת בעמותה הנאבקת על מדיניות ציונית.
ל' מקים מיזם ציבורי בתחום הקולנוע.
למה זה כל כך חשוב בעת הזו?
א. התבגרנו
פעם חשבנו ששאלות ציבוריות מוכרעות לחלוטין בקלפי. חשבנו שפוליטיקה היא רק מפלגות בכנסת. תוצאות בשטח – זה נטו הממשלה. החובה האזרחית היא פעם בארבע שנים.
לקח לנו זמן להבין, שטביעות האצבע של השפעה ציבורית מגיעות ממקורות רחבים הרבה יותר. מהפקידוּת הציבורית בכלל ומזו המשפטית בפרט. מראשי מערכת הביטחון. מהתקשורת הממוסדת והלא ממוסדת. מארגונים אזרחיים. מהמגזר העסקי. מההסתדרות ומאיגודים מקצועיים. מהמל"ג וראשי האוניברסיטאות.
כל אלה מייצרים מכלול של השפעות ולחצים, המשפיעים על התוצאה לא פחות ואף יותר מממשלה נבחרת.
תובנה בוגרת זו אינה פוטרת את נבחרי הציבור ממימוש מלא של כוחם, מנהיגותם, מקצועיותם ואחריותם, אך באותה מידה אין היא פוטרת אותנו, האזרחים, ממעורבות אקטיבית בכל מרחבי ההשפעה הציבורית.
המעורבות בנעשה במדינה אינה מסתיימת בהטלת פתק בקלפי, אלא מסתעפת לכל המרחב הבירוקרטי והאזרחי. יש שיגידו שהביזור הזה הוא המחיר של מדינה מודרנית, ויש שיגידו שזו מעלתה של המדינה המודרנית. בכל מקרה, זו המציאות.
מדינה בעלת אופי יהודי וציוני יותר לא תצמח בעקבות רצון הרוב בקלפי לבד. היא דורשת הירתמות כוללת בכל גזרות ההשפעה.
המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה
ב. התפכחנו
על גבי ההבנה היסודית הזו הבנו גם, שההיעדרות של אנשי ימין מהזירה, למרות הניצחונות החוזרים של הימין בקלפי, הצמיחה מנגנון שליטה חזק מאוד של השמאל במדינה. והמנגנון הזה גובר שוב ושוב על הכרעת הימין בקלפי. קראו לזה שלטון הפקידים, הדיפ-סטייט, ועוד.
התוצאה היא, שללא מעורבות רצינית בכל זירות ההשפעה הציבוריות, הניצחון בקלפי משאיר אותנו הרבה פעמים ברווז צולע.
התבגרנו והתפכחנו. התחלנו להיאבק על המרחב הציבורי כולו. במוסדות המדינה ומחוץ להם, בכל מקום שבו מתאגדים אנשים לשם השפעה.
ג. פתחנו אופק
זה לא עניין של נציגוּת מגזרית. זה לא "הטובים לתקשורת" של אורי אורבך ז"ל.
אלה צעירים בעלי תודעה יהודית הממשיכים את רוח המאבק על חיי עם ישראל מהצבא ומהשירות הלאומי אל שאר זירות החיים הציבוריות.
המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה.
לצד בניית הבית היהודי, הקהילה ובית הכנסת, ולצד הפתק בקלפי, עם ישראל זקוק לתודעה יהודית בכל המרחב של מה שמכונה 'מדעי החברה': משפטים ופכ"מ, תקשורת ומדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ממשל, כלכלה ועוד.
ד. בדידות
הפקולטות של המקצועות האלה נשלטות על פי רוב בידי אותו מחנה פוליטי שלא מנצח בקלפי ומבצר את אחיזתו בשאר מרחבי ההשפעה הציבוריים.
שָם הימין הוא מיעוט. בכיתות. בין המרצים. בסביבה החברתית. ואז בקבלה לעבודה. במשרדי הממשלה. בארגונים האזרחיים. בתקשורת הממוסדת, בערוצי הטלוויזיה והרדיו ובעיתונות.
בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות.
המערכות הציבוריות מלאות באנשי ימין, עם כיפות ובלי, שאיבדו את דרכם ואת זהותם בפקולטה, בערוץ התקשורת, במשרד, באגף בפרקליטות.
ה. למידה, מוכנות, שייכות
אנחנו צריכים להגיע מוכנים יותר. לשם כך אנו זקוקים לשלושה דברים:
א. דעת - מודעות, ידע בעולם הרעיונות והיישומים;
ב. אומץ לב - קשיחות פנימית, יכולת לייצר נאמנות פנימית מתמשכת;
בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות
ג. שייכות חברתית לאנשים שאנחנו מזדהים עם דרכם. חיזוק חברתי מצד אנשים המזדהים עם דרכנו. אנחנו לא מתאבדים. לא נועדנו להישאר לבד עם אמונותינו בפקולטה רוויית פרוגרסיביות, או באגף בפרקליטות הנודף עוינות לאנשים מהימין.
זה מה שאנחנו עושים ב'קדמא': דעת. אומץ. שייכות.
זו הקומה הבאה.
המסע נמצא אמנם רק בראשיתו, אבל הוא התחיל. הוא קורה. אנחנו אחרי ההתחלה. תצטרפו!
לפרטים נוספים חפשו בגוגל: תכנית קדמא, בני דוד.
