המהפכה הלא שקטה - שלטון המיעוט בפסיקה ובאלימות

א. מי הריבון?

במדינת ישראל, מזה עשרות שנים, ריבונות העם לא ממומשת בצורה ראויה.

בית המשפט העליון המליך את עצמו לריבון במדינה.

הוא המילה האחרונה, והוא הקובע. "היו פסקי דין שבהם נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי" אמר אבי המהפכה - אהרון ברק.

כידוע, ברק ומערכת המשפט הצועדת בעקבותיו לא לוקחים ולו גרם של אחריות על הקשיים הלא הכרחיים המוטלים על צה"ל.

זהו מבחן בגרות לאומי שעוד נגדל ממנו

ב. רחוק מהעין - רחוק מביקורת

אהרון ברק טווה את המהפכה ביד אמן. הרחק מעין הביקורת הציבורית. הוא כתב פסקי דין ארוכים כאורך הגלות שבהם טמן את הזרעים למה שיבוא בהמשך, מבלי לעורר תשומת לב למהלכיו. הפרופ' דניאל פרידמן הסביר כיצד בוצעה ההפיכה: "מתפתחת שיטה חדשה של הנמקה... כתיבת תיאוריה שלמה… כמובן שרשויות השלטון אפילו לא שמות לב… והעניין הזה פותח אפשרות של התערבות בהחלטות של הרשויות האחרות כמעט ללא מגבלות". בשנים האחרונות, מעטה הערפל הולך ומתפוגג, ודיון ציבורי ער החל להתנהל בנושא.

ג. שלטון המיעוט - בפסיקה או באלימות

כאשר ממשלת ישראל ניסתה לממש את רצון האזרחים ולבצע שינויים במערכת המשפט, ארגונים אזרחיים ניסו למנוע זאת על ידי הצמדת אקדח לרקתה של החברה הישראלית: או שתישמעו למי ששולט דה פקטו במדינה, או שיבולע לכם רע, בין אם בסרבנות בין אם באלימות כלפי אזרחים והשבתת המדינה.

כאילו כדי להוכיח עד כמה נדרש שינוי עומק במדינת ישראל, עמי אשד, האמון על שמירת החוק במחוז תל אביב, הצטרף לפורעי החוק במקום למנוע מהם לבצע את זממם.

ד. הפקת לקחים?

עם פרוץ המלחמה היו שציפו להפקת לקחים אך זו לא התבצעה כלל. בית המשפט המשיך לרמוס את נבחרי הציבור ברגל גסה. יצחק עמית פתח את הדלת לעתירות שתכליתן מצב השווקים בעזה, בזמן שחטופינו עונו במנהרות, אך סגר אותה על משפחות שכולות שהעזו למתוח ביקורת על מדיניותו התמוהה.

הטבח הנורא והמלחמה לא גרמו לשום הפקת לקחים אצל זורעי ההרס.

גם ארגוני האלימות והסרבנות לא טמנו ידם בצלחת ופתחו ב'מבצע הלבנה', שבו במקום לקחת אחריות על פשעיהם, נתנו "סיוע אזרחי" מתוקשר וממותג היטב.

גם רבנים יקרים ואישי ציבור נפלו בפח, והצטלמו עם אנשי "אחים לנשק" מבלי לתבוע מהם את המינימום הנדרש; חרטה, התנצלות והתחייבות לעתיד.

ה. איך נשארנו עם אותו הדבר?

ראשית, עולם הרעיונות המניע את מערכת ההפעלה צריך פיתוח ותחזוקה.

הפרקטיקה נגזרת מעולם הרעיונות, וגורמים רבים המשיכו לשים את הדגש דווקא על העולם המעשי התובעני באצילות ובמסירות כשאחרים המשיכו לפעול מאחורי הקלעים.

לדוגמה, ציון מספר ימי המילואים שמאן דהו עשה כאילו הוא הוא חזות הכל, לצד זאת, הרעיונות המזיקים לא טופלו, וגם לא טופח מספיק עולם רעיוני המציע אלטרנטיבה.

שנית, חברתית לא נעשה תהליך רציני של ביקורת ותיקון. לא רק שאותם ארגונים לא הפכו למשל ושנינה, אלא הם קיבלו גיבוי ציבורי. בית הנשיא העניק פרס לאחים לנשק, כך גם עיריית שדרות(!) ועוד.

כאשר לא משלמים מחיר חברתי בציבוריות בישראל, לא פלא שאנשי התנועה לא רואים מניעה לחזור למעשיהם.

שלישית, רבים משליכים על ארגונים רדיקליים את עולם הערכים שלהם במקום פשוט להקשיב להם ולהתייחס אליהם ברצינות.

ו. רבותיי, ההיסטריה חוזרת

כעת, שקמה ברסלר חוזרת לאיים על מדינת ישראל.

היא וחבריה מקימים לתחייה את המערכון של הגשש החיוור: "אז ככה, רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא, אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון! אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מה תהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר. ואם זה לא יינתן לכם? אנחנו נשרוף את המועדון".

ז. מה בפרקטיקה? קודם כל תודעה

מה ניתן לעשות מול זה? העיקרון המנחה הוא להעמיד עמדה נפשית ותודעתית הסולדת מהמעשים הללו ומהשקפת העולם הזו.

העמדה הנפשית חייבת להיות של הוקעה, ושל ציפייה ברורה מגורמי האכיפה שלא לאפשר למיעוט פורעי חוק לעשות במדינת ישראל כבשלהם.

לאחר מכן יימצאו גם האפיקים המעשיים לכך.