# סוללים דרך — ארכיון מאמרים מלא קובץ זה מכיל את התוכן המלא של כל המאמרים במיזם סוללים דרך. --- title: התייחסות לעדות מנדלבליט author: אודי בן חמו date: 2026-10-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1082 --- # התייחסות לעדות מנדלבליט

א. "חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב": עדות ממקור ראשון

כדי להבין מה התרחש היום בבית המשפט, אין צורך להיות משפטן מדופלם. אפשר פשוט להקשיב לדבריו של ד"ר יעקב בן־שמש, מרצה בכיר למשפט ציבורי ועוזרו המשפטי לשעבר של אהרן ברק:

"אני הייתי חלק מהמחנה שאכל את כל שטיפת המוח ההיא... אם אתה שומע את זה יום־יום במשך שלושים שנה מכל אמצעי התקשורת, זה מה שכולם אומרים, על זה כולם מדברים, זה מה שכולם בעבודה ובאונ' חושבים. אפילו אדם עם השכלה וחשיבה ביקורתית יכול להאמין בזה.

אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'.

אתה כבר לא בודק. אמרו לך את הדברים האלה כל כך הרבה פעמים, שזה הופך להיות אמת.

כשהתחילה הרפורמה המשפטית וראיתי את הקמפיין התקשורתי נגדה, שמראיינים שופטים בעליון לשעבר ופרופסורים למשפטים, ראיתי שמשקרים, כי זה תחום המומחיות שלי. היה לי קל לראות שזה קמפיין שקרי, מסע תעמולה מטופש.

ואז הגיע השבעה באוקטובר ואמרתי לעצמי: רגע, אז גם באוסלו שיקרו לנו, גם בהתנתקות. הכול קורס. תוך כמה חודשים הכול קורס. חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב."

הווידוי האמיץ הזה מתאר את מה שמבינים כיום אזרחים רבים: המשפט לא נולד בחלל ריק, אלא צמח בתוך מעטפת תקשורתית ומערכתית מתמשכת, שמטרתה לקבע נרטיב שקשה לערער עליו.

חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב

ב. תאטרון האבסורד: מופע ה"לא זוכר" וזילות "קודש הקודשים" הדמוקרטי

תקינות הליך פלילי מול ראש ממשלה נבחר אינה "פרוצדורה סתמית". ראש ממשלה שואב את סמכותו ישירות מפתק ההצבעה של הציבור. פגם בהליך כזה הוא פגם ב"קודש הקודשים" של הדמוקרטיה, ופגיעה בהליך הוגן כלפיו היא פגיעה ישירה בריבון - בעם עצמו.

מי שעמד בראש המערכת וחתם על כתב האישום המטלטל, נעמד על דוכן העדים והשיב פעם אחר פעם בביטויים מופרכים כגון "לא זוכר", "לא יודע" או "יכול להיות".

הוא "לא זוכר" אם חתם על כתב האישום המתוקן, "לא יודע" האם העתיקו את חתימתו ממסמך אחר, "לא זוכר" האם נדרש אישור בכתב לחקירות, וטוען בדיעבד שחלק מטענות המשטרה היו לא נכונות או שנעשו פעולות חמורות מאחורי גבו.

ההתנהלות הזו מייצרת תחושה קשה כאילו מדובר ברכישת פריט סתמי במכולת השכונתית, ולא בהחלטה המשנה את פני המדינה. אם כך נוהגת המערכת כלפי ראש הממשלה, מה יאמר האזרח הקטן ביום שבו יעמוד מול זרועות האכיפה?

ג. משרתי ציבור או שליטים מטעם עצמם?

ההתרחשות בבית המשפט מתחברת לתופעה רחבה יותר של מוקדי כוח לא-נבחרים, במערכת המשפט, בתקשורת ובדרגים הביטחוניים והאזרחיים - ה'דיפסטייט'.

במקום שמערכות אלו ישמשו כ"משרתות ציבור" המיישמות את מדיניות הדרג הנבחר, נוצר מעמד של פקידים ומומחים מטעם עצמם, שנושאים עיניים למחוזות אחרים וממנים את עצמם לשומריו של הציבור, מפני הציבור עצמו.

ד. הקרב על זהות המדינה: זכות העם לטעות

המשפט הזה מחדד את קו השבר האמיתי בחברה הישראלית:

צד אחד מאמין בתפיסה טכנוקרטית, שבה ההכרעות הערכיות מופקדות בידי אליטות, "מומחים" ומשפטנים המכתיבים לציבור מה נכון עבורו.

צד שני מעמיד במרכז את ריבונות העם ואת זהותה היהודית והלאומית של המדינה.

לעולם ראוי להעדיף את ריבונות העם על כל מגרעותיה ולקויותיה, מאשר להתמסר לריבונות של קבוצת 'מומחים' מועטים המנכסת לעצמה את החוכמה.

(את העיסוק הדמגוגי בסנהדרין נשאיר לעיתוי אחר ברשותכם).

בדמוקרטיה אמיתית, העם הוא הריבון הבלעדי, ובדמוקרטיה "מותר" לעם לטעות, לקבל החלטות דרך נציגיו ולשאת בתוצאות. שום פקידות או מועצת חכמים אינה רשאית לנשל את הציבור מזכות יסוד זו.

אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'. אתה כבר לא בודק

ה. אבן הבוחן להנהגה - הבנת האקווריום שבו כולנו שוחים

עד כאן לא חידשנו דבר.

זהו הנושא היסודי ביותר בחיינו הציבוריים כיום. הדגש הוא על העתיד; מועמד לכנסת (עופר וינטר למשל), רב, איש ציבור או מחנך שאינו מתייחס לנושא הזה ברצינות משהו בבסיס תפיסת המציאות הציבורית והפוליטית שלו לקוי מן היסוד.

'משל האקווריום': להביע דעה בנחרצות על סוגיות לאומיות מבלי להתייחס לקרב הריבונות ולעיוותי המערכת, דומה לוויכוח על סוגי הדגים, תפקודם, או צמחי המים באקווריום, מבלי לתת את הדעת לאיכות המים, לעכירותם ולזכוכית שמגדירה את גבולותיהם.

ה'אקווריום' הוא המערכת הציבורית העכורה והתרבות העוטפת אותנו. המים הללו מזינים ומכתיבים את כל מה שקורה בתוכם. נבחר ציבור שמתעלם מכך עלול להבטיח למשל מהלכים ביטחוניים בפאתוס אך לגלות פעם אחר פעם כי זרועות המערכת מנטרלות את יכולתו לממש אותן.

מי שמדלג על המאבק הזה ומסרב להישיר אליה מבט, ראוי להתייחס לפרשנותו, לעצותיו ולהבטחותיו בערבון מוגבל ולא משנה מהו אורך זקנו או דרגתו הצבאית.

--- title: "בדמייך חיי" author: סוללים דרך date: 2026-10-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1081 --- # "בדמייך חיי"

את הדברים המרגשים הבאים נשאה השבוע נאוה לישה באזכרת בנה, דביר הי״ד.

רגע לפני שבת בראשית, קחו לכם מספר דקות וקראו. הדברים הללו מקבלים משנה תוקף לקראת שנה חדשה.

(ההדגשות שלנו)

—————

דבירוש

אהוב שלי.

שלוש שנים חלפו

והמקום הזה, כמו הרגע שבו

עצר מלכת.

המון גיבורים שגופם נטמן כאן

ורוחם ממלאת את הארץ

ונשמתם אי שם, אי כאן, בין כסא הכבוד ובינינו.

ואתה ביניהם, מלא אהבה

מחייך את החיוך הזה..

נכון, אתה כבר יודע הרבה יותר מאיתנו.

על הראשית והתכלית, רואה את הסיפור הרחב שאנחנו צועדים לפרטי פרטי פרטים.

מנסים, מסתבכים, אבל מתמידים בדרך.

כי גם אנחנו מחזיקים בו בסיפור הגדול שלנו - עם שהולך ונגאל מהיאוש, מהפירוד, מהבלבול, מהאשליות, מהקטנות,

והולך ונאחז זה בזה,

בנשמתו, בתורה,

בארץ, לא רק בארצנו הקטנטונת, גם זו הגדולה, המובטחת,

באהבת ה', ביראתו,

בהכרה בטובותיו ובניסיו שבכל יום

ובאלו המתרגשים עלינו קבל עולם

בזכות ובמחויבות לפעול, לקחת חלק.

ברצון ובתשוקה להתמסר אליו.

ימים גדולים ואין קוטן בגודל

ימים גדולים

ואין קוטן בגודל (כך לימדני אפרים טשנדי הי"ו בשם הראי"ה קוק זצ''ל).

ימים שכמעט בכל אחד מהם נכתבת עוד שורה, עוד פרק בדברי ימי עמנו.

המחדש את קומתו, את פניו.

התנערי מעפר קומי

לבשי בגדי תפארתך עמי.

לימדנו רבי נחמן מברסלב לעשות מהתורות תפילות (שיחות הר"ן קמ"ה).

ואני למדתי בשלוש השנים הללו

להפוך את התפילות לתורות.

מלך עוזר ומושיע ומגן? – הוא מתגלה דרכנו, דרך חיילינו, אנשי כוחות הביטחון, ולפעמים דרך כמה אנשים שנקלעו לטיסה מדובאי.

מתיר אסורים? – הוא מתגלה דרכנו, דרך ראש הממשלה והשרים, גבורת החיילים והשליחים מבית ומחוץ, שבהושענא רבא שעבר זיכו את כולנו לראות את הבלתי ייאמן קורה לנגד עינינו.

והוא מתגלה גם דרך כל אחד מאיתנו שמחליט לחלץ עצמו ולצאת לחירות מכבלים בלתי נראים, אך עבותים וכבדים: כבלי תודעה, כבלי הרגלים, מסכים, ייאוש וחידלון.

מחייה מתים? – הוא מקיים דרכנו, כשבבחירותינו ובמעשינו אנו הופכים מחסרי זכות קיום לחיים וקיימים לנצח.

אתה קדוש ושמך קדוש? מה יש עוד לומר בחלקות הקדושים הללו?

אתה חונן לאדם דעת? – הוא מתגלה דרכנו, כשאנו לומדים, מלמדים, ומנסים לכוון לרצונו.

רפאנו? – הוא מתגלה דרך הרופאים, האחיות, (שנזכה במהרה שיהיו כולם בני ברית) ובבחירה שלנו לחיות חיי בריאות ושמחה.

השיבה שופטינו? – הוא מתגלה דרכנו, כשאנו בוחרים אנשים ראויים להנהיג את העם המופלא שלנו.

אתה יודע דבירוש

יש רגעים שנדמה שעבר זמן רב כל כך,

ויש רגעים שבהם נראה כאילו לא עבר רגע.

ההיסטוריה נכתבת במעשיך, במעשינו.

כשיד ה' פועלת דרכנו

וכשמתחברים לסיפור הגדול

הזמן הוא רק הזדמנות חד-פעמית לקחת חלק.

היום

לפני שלוש שנים

משהו נולד ביום הזה, דבירוש

ואני למדתי בשלוש השנים הללו להפוך את התפילות לתורות

משהו יצא לאור,

כולנו הרגשנו

אבל כמו תינוק

רב הנסתר על הגלוי

ואנחנו הולכים ומגלים

גל עיני.

וביום הזה שבו נחלצת לקרב ועלית

בדמייך חיי

בעצם היום הזה

השמיני קודש קדשים

יצאת והשארת לנו שביל לצאת בעקבותיך.

מה יש בשביל הזה? מה כתוב על השלטים?

״אמור מעט ועשה הרבה״.

״תמים תהיה עם ה' אלקיך״

״והצנע לכת עם אלקיך״

״אמת מארץ תצמח״

״צדק צדק תרדוף״

״ועשית הישר והטוב״

״במקום שאין אנשים השתדל להיות איש״

״את ה' אלקיך תירא״

״כבד את אביך ואת אמך״

״ואהבת לרעך כמוך״

״ואהבת את ה' אלקיך״

״בכל נפשך..״

הגעגוע אליך אינו ריק. הוא לב שעולה על גדותיו מרוב אהבה, ורצון ותשוקה שדוחפים אותנו מבפנים לגדול,

בענווה

ולקחת חלק.

--- title: פנצ'ר בקמפיין הדיכאון והחמיצות author: אודי בן חמו date: 2026-10-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1080 --- # פנצ'ר בקמפיין הדיכאון והחמיצות

א.

זה היה אמור להיות אירוע קלאסי של 'כל העם מקשה אחת'. אם תרצו: זה לא ימין ולא שמאל, זה עם ישראל!

טיסה של פליי דובאי, קוקפיט מדמם, וקבוצה של אזרחים פשוטים, ללא שיוך פוליטי, שקמים מתוך ההלם ומצילים את הבית כולו מאסון לאומי.

רגע שבו אפשר לצפות מכל אזרח ישראלי למחוא כפיים ולסנן בסיפוק: "איזה עם מופלא".

אבל אז, במקום קריאה למלא את הכיכרות בריקודי הורה סוערים ובקריאת "עם ישראל חי" עם דגלי ישראל, התפשטה בחוגי השמאל ובתקשורת חמיצות צורבת.

האירוע המרהיב הזה – כך התברר במהירות – במקום שיועצם כסיבה למסיבה מתמשכת, הפך לפנצ'ר קטלני בגלגלי קמפיין הבחירות. כדי לא להצטייר עד כדי כך כמנותקים מההוויה הלאומית, ערוצי התקשורת שילמו מס שפתיים מהיר ועברו מיד לעסוק בנושאים אחרים, כדי להתגבר על הפנצ'ר הלא צפוי הזה.

דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן

ב.

מדוע התרגשות לאומית מעוררת בשמאל אלרגיה קשה?

התשובה הראשונה טמונה בעצם הגדרת הזהות. הימין הישראלי, במהותו, מזוהה עמוק עם הייחודיות הלאומית. הוא מאמין בהיסטוריה שלנו, במורשת, ובמשהו פנימי ואיתן המניע אותנו במיוחד בעת צרה. אפשר לקרוא להם 'ישראל השנייה', או 'הנייחים', ואפשר גם להעמיק במושג 'נצח ישראל'.

השמאל לעומתו מתהדר באוניברסליזם נאור: במחיקת זהויות, בפריצת גבולות ובפירוק הדת. לשיטתו, כל אלו הביאו לשנאה ולמלחמות מיותרות ועקובות מדם לאורך ההיסטוריה.

מונחים כמו 'גבורה ישראלית' או 'תעצומות נפש של האומה' נתפסים בעיניו כמשהו פרימיטיבי, המריח מלאומנות חשוכה.

כשמטוס ניצל בזכות תושייה אזרחית, הציבור הרחב מתרגש מה'ישראליות' הבריאה שהתגלתה. אבל עבור האוניברסליסט, האירוע הזה מעיד על גדלותם האנושית של פרטים ללא קשר ביניהם. בקיצור, התרגשות כזו היא אירוע שנזקף מיד לזכות המחנה הלאומי.

היות שלמרות הכול באמת אחים אנחנו, וקשה מאוד להחניק רגשות טבעיים, בהתחלה אכן כולנו מתרגשים; אך מהר מאוד אנו מתפצלים בתחושות שונות.

ג.

הכלכלה הפוליטית של המרמור

לשמאל, ודאי בתקופת בחירות, יש צורך קיומי במרמור, בזעם ובתחושות חורבן. כדי להציע את עצמך כ'מושיע' וכ'מומחה' שיבוא לפתור את הבעיות, אתה חייב שהציבור יחוש שהוא מצוי בקטסטרופה מתמשכת.

אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?

אירוע הצלה הרואי, אף שהיה ספונטני לחלוטין וללא קשר לזהות הממשלה, הוא 'תאונת עבודה' בתוך הנרטיב הזה.

הצלחה לאומית משרה נחת, גאווה וביטחון עצמי. ואנשים גאים ובטוחים בעצמם? הם פשוט לא הלקוחות של קמפיין הדיכאון.

גם הניסיון הפתטי להיחלץ מהפלונטר הזה על ידי תקיעת טריז בין העם להנהגה לא כל כך מצליח. "אנחנו חייבים הנהגה ראויה לעם הנפלא הזה", הם טוענים, ובכך מתעלמים מבחירתו המודעת של העם, כאילו לא בחר בעצמו בממשלה שלו אלא נלקח בשבי תחת איומים.

ד.

החמיצות המובנֵית: מלכודת האוטופיה המשיחית

אבל העומק של התופעה שורשי עוד יותר. בתפיסת העולם היסודית של השמאל שוכנת חמיצות מובנית. השמאל מחזיק בתפיסה אוטופית ומשיחית, שלפיה העולם קרוב מאוד להיות מתוקן לגמרי.

השלום המוחלט והצדק האוניברסלי נמצאים ממש מעבר לפינה. לשיטתם, כל מה שמפריד בינינו לבין גן העדן הוא רק קצת 'כוונות טובות', קצת פשרות, כמו הסכמי אוסלו למשל. ומכיוון שהמציאות המורכבת והאכזרית מסרבת להיכנע לאוטופיה הזו, השמאל מצוי בתסכול תמידי. המציאות לעולם אינה מתיישרת לפי הציפיות שלו, ולכן הוא תמיד חמוץ, מאוכזב וכועס על העם, שכביכול לא מבין מה טוב בשבילו ואינו מבטא נדיבות כלפי שכנינו המסכנים.

לעומתו, הימין מחזיק בתפיסה משיחית מסוג אחר לגמרי: זוהי אמונה ארוכת טווח, שאינה נבהלת מהחסרונות של ההווה.

הימין מבין שההיסטוריה היא תהליך עמוק, שיטתי ואיטי. ראשה של המשיחיות הלאומית אמנם בשמיים, אך היא נטועה חזק בקרקע ומעניקה לימין כוח, נחת רוח ואנרגיה להתמודד עם אתגרי החיים הקשים.

הימני לא עצוב כל הזמן מכך שהמציאות אינה מושלמת; הוא שואב כוח ממעגלי הזהות המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים.

הוא מבין שנדרשת סבלנות ובנייה ארוכת טווח. כל הישג מבחינתו מוכיח שאנחנו בדרך הנכונה, רק צריך סבלנות ואמונה.

בקיצור, שני אבות הטיפוס האלו מביטים אל האופק. האחד מתמוגג מנחת ומתמלא באנרגיות להתמודד עם המורכבויות, ואילו השני מפתח חמיצות וכעס על כך שהמציאות הזאת עדיין לא כאן.

אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?

ה.

לזקוף קומה בעיצומה של ההיסטוריה

האזרחים הגיבורים מהמטוס מזכירים לנו, שהאומה הזו חזקה בהרבה מכל מיני קמפיינים של מרמור, בין אם הם מגיעים משמאל ובין אם הם מועתקים לימין.

לעומת ׳מקצועני החמיצות׳ שימקסמו לצורכיהם כל אירוע לאומי, ישנם האזרחים הפשוטים – ולא משנה במי הם בוחרים בקלפי – שמבליטים עבורנו את תכונות חיינו ואת גודל השעה.

הם לא כוססים ציפורניים וממתינים למימוש קרוב של אוטופיות דמיוניות, הם פשוט עושים את המעשה הנדרש; ואז דגלי ישראל נשלפים בטבעיות אל על, כי דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן.

--- title: השעה שבה התעורר הריבון: המערכה על רצון העם author: סוללים דרך date: 2026-10-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1078 --- # השעה שבה התעורר הריבון: המערכה על רצון העם

א. השראה

מה מוציא אדם צעיר אל זירת העשייה הציבורית? עבור בנימין נתניהו הצעיר, הייתה זו נפילת אחיו, יוני הי״ד, במבצע אנטבה.

מתוך השבר האישי והלאומי, נתניהו הבין שטרור איננו רק בעיה טקטית של מחבלים ונשק, אלא קודם כל בעיה תודעתית. הוא הקים את 'מכון יונתן', ופתח במהלך רעיוני ששינה, לאט וביסודיות, את התודעה במערב כולו ביחס למלחמה בטרור.

השיטה הייתה מבריקה בעומקה: נתניהו לא הסתפק בסיסמאות. הוא כינס את ההוגים, האינטלקטואלים ואישי הציבור המשמעותיים ביותר לכנסים מתוקשרים, שלא נועדו לשמש כבמת נאומים חולפת, אלא כבסיס ליצירה הגותית. כל כנס נערך, עובד וזוקק לכדי ספר סדור. לא אסופה אקלקטית של מאמרים, אלא מהלך שלם המקיף את סוגיית הטרור מכל כיוון אפשרי – פילוסופי, מוסרי, היסטורי, משפטי, תקשורתי וצבאי. הפקידות והמנהיגות האמריקאית הבכירה ביותר הודתה לימים: המהלך הזה עיצב מחדש את ההסתכלות האסטרטגית והמדינית של העולם החופשי.

בהשראת אותו מהלך היסטורי, אנו ניצבים היום מול האתגר הגדול של דורנו; סוגיית העומק המאיימת על עצם קיומנו כמדינה חפצת חיים היא סוגיית ה'דיפ-סטייט'. אובדן הריבונות הפנימית.

האם אנו חיים במודל של 'מדינת האפלטון', שבה קבוצת עילית בזה לעם ורואה בו 'אספסוף' שאינו כשיר לקבל החלטות?

ב. התעוררות

6:29.

זו לא רק השעה שבה החלו האזעקות בשמי ישראל בבוקר שמחת תורה. ברמה העמוקה ביותר של ניהול המדינה, 6:29 היא השעה שבה הפקידים הבינו שהם אינם מסוגלים להתמודד עם המציאות ועם המרד שהם עצמם תרמו לעיצובו – ונאלצו ללכת להעיר את נבחרי העם. זוהי נקודת הקצה, השעה הגורלית של מנגנון פקידותי עמוק שחמס, צעד אחר צעד, את תפקיד הריבון מידי העם, עד כדי מידור מוחלט של נציגיו מהכרעות גורליות ואף ממודיעין בסיסי.

אך 6:29 היא לא רק שעת האסון; היא השעה המכוננת של ההתעוררות, תרתי משמע. הרגע שבו העם פקח את עיניו לקום להילחם על חייו ולדרוש בחזרה את מקומו הטבעי כריבון במדינתו.

כדי להבטיח שמרד הגנרלים והפקידים של ליל ה-7 באוקטובר לא יחזור לעולם, איננו יכולים להסתפק רק בהחלפת אישים או בתיקונים קוסמטיים. אנו נדרשים למהלך שורשי, עמוק ורב-ממדי שישיב את העם להיות בעל הבית.

ג. כינון

לשם כך קם "מכון 6:29". המכון שואף להיות במה לחשיבה ומחקר, שיח רעיוני, והובלת סדר יום בציבוריות - על המתח שבין ייצוגיות שלטונית, לבין מציאות של שלטון פקידים השואב את כוחו מתפיסות אוליגרכיות.

הבירור הזה דורש מאיתנו לצלול אל יסודות קיומנו. עלינו לשאול שאלות עומק נוקבות: האם אנו חיים במודל של "מדינת האפלטון", שבה קבוצת עילית בזה לעם ורואה בו 'אספסוף' שאינו כשיר לקבל החלטות?

אנו מאמינים שכאשר המדינה תשקף באמת את רצון העם, גם קבוצות נוספות ב'ברית היהודית' ירגישו בה שייכות ושותפות גדולות יותר.

ה'דיפ-סטייט' הישראלי איננו פועל בחלל ריק; הוא חלק מברית גלובלית, הנשענת לעיתים על מוסדות בינלאומיים ככלי לעקיפת הריבון המקומי. אל מול החסות הזו, ישראל, דווקא כמדינת לאום החוזרת לעצמה, יכולה להפוך למודל השראה עולמי של מעבר לשלב הבגרות והריבונות המלאה.

43517c68 6376 4483 9e95 cca9d2c91c55

ד. הדרך

מכון 6:29 לא נועד רק לנתח את המצב, אלא להציע פתרונות מעשיים. מהפרטה וביזור כוח, דרך יצירת אלטרנטיבות בביטחון, במשפט ובכלכלה, ועד לחקיקה שתאפשר את החלפתם של בכירי המערכת הציבורית – עלינו לסלול את הדרך הארוכה לבניית חלופה אמיתית.

המהפכה התודעתית יוצאת לדרך. בדומה ל'מכון יונתן', גם אנחנו נתכנס כדי להפוך את השיח הזה למשנה סדורה, לתוכנית עבודה מקיפה, ולספר יסוד שיכה גלים.

אנו מזמינים אתכם לקחת חלק במהלך ההיסטורי הזה, להישאר מעודכנים ולהיות שותפים בעיצוב סדר היום שישיב את הכוח לעם.

כדי להבטיל שמרד הגנרלים והפקידים של ליל ה-7 באוקטובר לא יחזור לעולם, איננו יכולים להסתפק רק בהחלפת אישים או בתיקונים קוסמטיים

ה. אתם

שריינו את התאריך:

הכנס הראשון והמכונן של מכון 6:29 ייערך ביום חמישי, י"א בחשוון (22 באוקטובר), במרכז מורשת בגין בירושלים. יום שלם של הגות, אסטרטגיה ובניין קומה חדשה של ריבונות, בהשתתפות השמות המובילים בישראל ובעולם.

פרטים נוספים ותוכנייה מלאה יפורסמו בקרוב. הגיע הזמן לחזור להיות הריבון.

בע''ה.

--- title: מעוותות דרכי הנז"א author: עזרא הימן date: 2026-10-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1077 --- # מעוותות דרכי הנז"א

(נכתב בשיתוף נגד ר' מאמ"ן)

א. רעיון ההפרדה בין הצבאי לאזרחי

עיקרון הנז"א מגביל ואף מבטל את התקיפה הצבאית מתוך התחשבות הכרחית בנזק האזרחי הנלווה של התקיפה, כמו שרואים בסרטון הבא. אך רעיון זה מתחיל מרעיון קדום יותר: ההפרדה בין היעד הצבאי ליעד האזרחי.

עצם עיקרון ההפרדה בין יעד צבאי לגיטימי ליעד אזרחי לא לגיטימי, התחיל במאה הקודמת בהפרדה מוסכמת באמנות בינלאומיות: מדינות מערביות עם מצפון מוסרי מפותח יותר שמסכימות לנצור את האש מול אזרחים ללא תכלית צבאית הכרחית.

על פניו זה נשמע מאוד טוב ונכון. אך יש פה כשל מוסרי, שיתגלה רק מאוחר יותר: דווקא הצד הצודק במלחמה עלול להציב לעצמו גבולות ומגבלות, בעוד הצד השפל לא יציית לאף כלל של מוסר. מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי. ההשלכות עלולות להיות הרסניות במיוחד מבחינת חיי אדם. רק נאיבים קצרי-רואי, או אנשים שכופרים במושגים טוב ורע, יכולים להצדיק א-סימטריה מסוג זה.

ואכן, הבעיה התפוצצה בשלב הבא של ההגדרה: הוסיפו את עיקרון ה'מידתיות'. עיקרון המידתיות קובע, שגם כשהמטרה היא הכרעה צבאית ואל מול מטרה צבאית - על הצבא לקחת בחשבון את הנזק האזרחי ולשקללו בצורה מידתית ביחס לחשיבות המטרה הצבאית. מוכרחים לרסן את האש בהתאם. ה'מידתיות' האיצה את התוצר הא-סימטרי, שבאמצעותו דווקא הצד הצודק והמוסרי יותר כובל את עצמו.

מגבלות האלו הן צרה בפני עצמה, אך מצעד האיוולת הגדול של הנז"א התחיל באמת כשכל העקרונות והערכים האלה פגשו צבאות טרור, או יותר נכון 'תרבויות טרור'.

מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי

ב. החטא הקדמון של מימוש עיקרון הנז"א

מה קורה כאשר חברה, שאין בה שום ערך לחיי אדם - גם לא של אנשיה - פוגשת את עיקרון הנז"א? מה קורה כשחברה שרוצה להשמיד עם אחר יותר ממה שהיא רוצה לחיות, נחשפת לעיקרון הנז"א? כל המרחבים האזרחיים הרגישים ביותר הופכים לבסיסי טרור מוגנים. חברות אלה יצרו מידתיות הפוכה: ככל שנכס צבאי חשוב יותר, כך הוא יעטוף את עצמו בנכסים אזרחיים גדולים ורגישים יותר. ככל שמרחב אזרחי רגיש יותר - כך הוא יהפוך למערך הביצורים של צבא הטרור.

איפה אנחנו פוגשים זאת בפועל? בהפגנות על הגדר, בשכונות עצמן שהפכו ליעדים מבוצרים ומחסני תחמושת, במרחבים רגישים שהפכו בהגדרה לתשתית טרור כמו בתי חולים ובתי ספר, בסיוע ה'הומניטרי' הנחמס בפועל לשיקום צבא הטרור, ובפקידים בכירים של ארגוני טרור, שלא לובשים מדים ולא שייכים ישירות ל'זרוע הצבאית'.

בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי. המרחב האזרחי הוא הצגת תיאטרון של אבסורד, כשמאחורי הקלעים נמצאים היעדים הצבאיים החשובים ביותר, הפועלים לעיתים ללא מדים וללא נשק. בעולם המתהדר במגבלות נז"א וכפוף להן, עצם התחפושת האזרחית הופכת לביצור העוצמתי ביותר, המבטיח שרידות של הרוע.

חברות כאלה יוצרות לעצמן משוואת win/win. אם נשמור מולן על עיקרון מחמיר של נז"א, בהגדרה לא נוכל להכריע. אם לא נשמור, ונתייחס למעטפת האזרחית כפי שהיא באמת - כזרוע צבאית בתחפושת - חברות הטרור המיומנות יאמצו תדמית של קורבן, וכל דעת הקהל תתקומם ותמנע בעד הצבא המוסרי מלהכריע.בשני המקרים לא ניתן להכריע; וחברות הטרור שורדות ומשתקמות.

שמירה הדוקה ומחמירה על עיקרון הנז"א לא מאפשרת לפיכך הכרעה, כי נקודת ההכרעה של האויב מבוצרת בביצורים אזרחיים, שהפכו בעצמם לחלק החשוב ביותר באסטרטגיה של האויב.

כך באיראן. כך בעזה. כך בדרום לבנון.

במלחמה מול חברות טרור איסלאמיות, כפיפות מחמירה להצגת התיאטרון הנקראת 'נז"א' משעבדת אותנו שוב ושוב להסרת האיום המיידי והקרוב בלבד, לא מאפשרת לנו לממש את היתרון הצבאי הברור, ומונעת מאיתנו יכולת הכרעה חד-משמעית של תרבויות טרור וצבאות טרור.

בעימות מול חברה שבה אין ערך לחיי אדם, חברה שבה המעטפת האזרחית הופכת במכוון לביצורים החשובים ביותר של האויב, הגנה על עמך מחייבת פגיעה באויב גם כשהביצורים שלו הם תעתועים של מעטפת אזרחית.

המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב

ג. השלכות מעשיות אסטרטגיות של עיקרון הנז"א

במצב הנוכחי, שבו מתייחסים למעטפת אזרחית כנבדלת ומנותקת מתשתיות צבא האויב, עולם הנז"א הופך להיות השיקול הדומיננטי בתכנון המבצעי. בזמן מבצע 'חיצי הצפון', מכלול תוכניות התקיפה של צה"ל השתנו רק בעקבות שיקולי הנז"א. כיוון שנז"א הפך בעצמו להיות עיקר האסטרטגיה של האויב, אלה לא שינויים נקודתיים. מדובר במהות. צה"ל יודע שהוא מוותר על אזורים הנמצאים בשליטת האויב.

מצב זה מחייב השקעה במשאבים אינסופיים של כוח אדם, זמן וממון המושקעים ביצירת תכניות חלופיות, איסוף מידע מודיעיני רב כדי לקטלג מטרות כצבאיות טהורות, והשקעה אינסופית בשכנוע האוכלוסייה להתפנות במגוון דרכים.

המחיר אינו נמדד, כמובן, רק במשאבים שיועדו לצרכים מבצעיים; הוא נמדד בחיי אדם ובחייהם של חיילינו. כל מפקד זוטר במודיעין, האחראי על איסוף בנק מטרות, מוותר מראש על מטרות רבות עם חשיבות צבאית כיוון שהוא יודע שבדרגים הגבוהים זה יפסל משיקולי נז"א. אנחנו מוותרים על חיסול מחבלים שמצטרפים ללחימה מחודשת ואוסרים על תקיפות שעלולות לסכן את אוכלוסיית האויב, ובכך משלמים מחיר דמים של אזרחינו וחיילינו.

ד. מי קובע את כללי ודרגות הנז"א?

להפעלת עיקרון הנז"א אין כללים קשיחים. אין עקרונות משפטיים טהורים שיכולים להעריך את המידתיות הראויה בין חשיבותה הביטחונית של פגיעה במחבל או תשתית טרור, לבין היקף המרחב האזרחי שייפגע כתוצאה מכך.

בפועל, היישום משתנה בהתאם למצב הרוח הלאומי, דעת הקהל במדינות המערב, הגדרות שונות של משפטנים, תפיסת העולם של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון (במיוחד בכירים באמ"ן וחיל האוויר האמורים ליישם את הנוהל בשטח), והגדרות של שר הביטחון וראש הממשלה (בהתאם למשל ללחצים בינלאומיים).

כיוון שבסוגיות מוסריות חשובות עסקינן, לתפיסה המוסרית ולמצב הרוח המוסרי של בכירי המטכ"ל, אמ"ן וחיל האוויר יש משקל מכריע בנושא. מדובר בסוגיה נרחבת הרבה מעבר להחלטה של גורם מסוים, משפטי, מודיעיני, מבצעי או ממשלתי. כלל המערכת צריכה להיות מכוילת לצדקת הדרך.

הפער המובנה התפיסתי והתרבותי הקיים בין צבא ההיי-טק לצבא הפרשים יוצר פעמים רבות ניגוד קשה בין הצרכים והציפיות של צבא היבשה, לבין הלכי התרבות והרוח במסדרונות של גורמי השפעה והכרעה כמו חיל אוויר ואמ"ן. זה לא יכול להיפתר רק אצל משפטן מסוים או מדינאי כזה או אחר.

יודגש: איני שולל את ריסון האש או שינוי תכניות תקיפה עקב שיקולים מדיניים פרגמטיים הכרחיים וחישובים אמיתיים של עלות ותועלת. גם אינני שולל שימוש מסוים בעיקרון מידתיות התקיפה בהתאם לחשיבותה לביטחון ישראל והכרעת האויב.

הטענה היא שתפיסות מוסריות מעוותות, שמוחקות את ההבדל הבוהק בין טוב לרע, הפכו את רעיון מידתיות התקיפה לתבוסתנות לאומית, סכנה קיומית, וגישה שמעדיפה את האויב על פנינו ושופכת דם נקי של אזרחינו וחיילינו.

בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי

ה. "שלא נהיה כמוהם"

בסופו של דבר, הכל מסתכם בעניין אחד: שורש המחלה מקורו במחשבה ובהנחה שהאויב שלך הוא כמוך בדיוק.ההבדל המוסרי נעוץ, אם כן, רק באופן הלחימה. כך, אם האויב לא חס עליך ואתה כן חס עליו, אז המלחמה שלך מוסרית וצודקת. המחשבה המעוותת הזו מעוגנת בעומק התפיסה הביטחונית והמשפטית בישראל.

אין שקר גדול מזה. המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב. האויב שלנו קם בבוקר כדי שלא ייזכר שם ישראל עוד בעולם. לכן אין פעולה מוסרית יותר מאשר להכניע אותו ולגדוע את כוונותיו. זה לא סאדיזם, ולא תאווה או שכרון כוח. זו מלחמה על הטוב של מי שיודע שיש טוב בעולם. זהו המעשה המוסרי, ולא מידת הריסון בהפעלת הכוח. משם צריך להתחיל. ולתוך זה אפשר לשבץ גם מצבים נוספים של ריסון הכוח, היכן שניתן וצריך, משיקולים שונים. לזה צריך לחנך - את עצמנו ואחר כך את העולם; וככל שנצליח לעשות זאת, הרוע יאבד את אחיזתו ויוכרע.

ומילה אחרונה על סרט התועבה 'נז"א'. יהודים מעוותים בעלי שנאה עצמית, שחושבים שזהותם הלאומית היא רוע ושהאויב האסלאמי הוא לוחם צדק, אינם חדשים במחוזותינו. רבות נכתב על הפתולוגיה הזו. אבל הפיתוי של חלק מקציני וחיילי אמ"ן להשתתף בתועבה הזו, והגמגום של אגפים בשמאל הישראלי אל מול התועבה הזו, הוא ביטוי של בלבול מוסרי עמוק ביחס למושגים של טוב ורע, מוסר וצדק, לאומיות וזהות יהודית. על זה צריכה להתמקד עיקר תשומת הלב שלנו: להעניק מטען מוסרי יהודי לחייל בן 18 שמתגייס למערכת הזו ומעולם לא למד על מוסר אחר מלבד 'מוסר פרוגרסיבי'. זה צריך להיות הלקח העיקרי מיצירת הסרט הזה. בידינו הדבר.

--- title: הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך! author: איתי אסמן date: 2026-10-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1076 --- # הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך!

1️⃣ סלוגן שמבטא תופעה

המודעה של מפלגת 'ישר', שפורסמה בעיתונות הדתית לקראת הבחירות, עוררה שיח ציבורי מכל קצוות הקשת הדתית. גם נציגים מהשמאל הדתי לא אהבו אותה.

על הכרזה התנוססו תמונותיהם של המועמדים הדתיים ברשימתו של גדי איזנקוט, ומתחתן הופיעה האמירה המוכרת: "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך".

מי שמביט במשפט הזה בשטחיות עשוי לראות בו מחמאה שובת לב, או עדות לקירוב לבבות. אולם מי שמכיר את עומק הנפש של חלקים בציונות הדתית מזהה כאן משהו אחר לחלוטין: חשיפה לא מודעת של שיטת אילוף ארוכת שנים.

הערה: המאמר הזה אינו עוסק במאן דהוא שפולט את המשפט הזה בתום לב, אלא בצורך הנואש של ציבור מסוים לשמוע אותו, להתבשם בו ולראות בו את תכלית קיומו הדתי.

קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?

2️⃣ שורשי החנופה: מהגלות ועד ימינו

הצורך לשמוע את המשפט הזה אינו המצאה מקומית של מדינת ישראל. מדובר בדפוס פסיכולוגי וחברתי שורשי, המלווה את העם היהודי עוד מימי הגלות. לאורך הדורות, התרגלנו לחיות כמיעוט נרדף תחת שלטון זר.

החיים הללו הולידו תופעות מורכבות של אנוסים — נכונות להתיישר עם הסביבה, לבצע פשרות הלכתיות, לא להתבלט, ועוד.

כשנציג השלטון אמר לאנוסים "הלוואי וכל היהודים יהיו כמוכם", הם ראו בכך פסגה של הצלחה והשתלבות. אך למחמאה הזו היה מחיר כבד: אותם יהודים שהורידו את דגל זהותם לחצי התורן פיתחו טינה, כעס ובוז כלפי אחיהם שסירבו להתפשר. היהודים הנאמנים למסורת אבותיהם נתפסו בעיניהם כפרימיטיביים וקיצוניים שמחבלים בלגיטימציה של הכלל.

התופעה הזו לא נעלמה כשהקמנו מדינה ריבונית; היא פשוט החליפה תפאורה. יש בקרב הדתיים כאלה המנסים להשתלב בכל כוחם באליטה החילונית.

כעת, ובמקום היהודי הגלותי, עומד הדתי הלאומי שמחכה בצימאון לאישור המיוחל.

3️⃣ המראה ההפוכה

כדי להבין את העיוות המובנה במשפט הזה, אשתף בשיחה שניהלתי עם קצין חילוני במילואים. אמרתי לו בחיוך: "הלוואי וכל החילוניים יהיו כמוך".

הקצין פרץ בצחוק. כששאלתי אותו למה הוא צוחק, הוא ענה שזה משפט שרגילים להגיד לדתיים, ומוזר לו לשמוע אותו מופנה כלפיו. שאלתי אותו: "ואיך זה גרם לך להרגיש?". תשובתו הייתה חדה ומדויקת: "הרגשתי לא בנוח. מצד אחד זה מחמיא לי באופן אישי, אבל מצד שני רמזת שכל המחנה שלי, כל הציבור שאליו אני שייך, הוא ציבור גרוע ומקולקל, ורק אני היוצא מן הכלל. זה גרם לי לא לרצות להשתייך אליהם".

זו בדיוק המלכודת.

כשאומרים לאדם דתי, "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", לא מחמיאים ליהדות שלו. אומרים לו במילים מכובסות: "המחנה שלך חשוך, קנאי ומסוכן, אבל אתה בסדר – אתה הצלחת להידמות אלינו".

במקום להיעלב בשם הציבור שאליו הוא משתייך, האדם הדתי מתמוגג, מתמלא בגאווה ומתחיל להתרחק מאחיו ה'פרימיטיביים'.

4️⃣ עיוות המושג "קידוש השם"

כאן מגיעה הנקודה הכואבת ביותר: הדתיים הזקוקים לאישור הזה בטוחים בכל ליבם שהם עושים "קידוש השם".

במשמעותו המקורית והאמיתית, קידוש השם הוא הופעת שם שמיים בעולם במלואו – גם במצוות שבין אדם לחברו מתוך מידות טובות ודרך ארץ, אך לא פחות מכך במצוות שבין אדם למקום, בנאמנות ללא פשרות לתורה ולהלכה.

אולם אצל אלו המשועבדים לליטוף, המושג עבר שיבוש מוחלט. קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?

השופט שקובע, לשיטתו, אם נעשה קידוש השם, אינו הקב"ה. גם לא הציבור המסורתי או החרדי. השופט הוא החילוני הלוחמני – אותו פלח אליטיסטי, בתקשורת ובאקדמיה, שבז לדת ומבקש למוסס אותה. אם ב- Ynet ובמהדורות החדשות מפרגנים לדתי, מבחינתו נעשה "קידוש השם". ואם הציבור הדתי מתעקש על שמירת שבת, כשרות, או צניעות, ונמתחת עליו ביקורת בתקשורת – הטיפוס הדתי חסר האופי מזדעזע, ורואה בכך "חילול השם".

האבסורד זועק לשמיים: שיתוף פעולה פוליטי עם גורמים שמחרפים ומגדפים את קודשי ישראל נתפס כ'ממלכתיות' וכמעשה נאור, בעוד שעמידה על עקרונות ההלכה מתויגת כקיצוניות.

הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה

5️⃣ כך יוצאים קירחים מכאן ומכאן

התופעה הזו יוצרת זן מובהק של דתי-מחמד. זהו אדם שמוכן לטשטש את הגבולות, להקל ראש בהלכות צניעות, לחבק ולהיכנע לפשרות בכל פינה, מתוך רצון עמוק שיתייחסו אליו כאל 'דתי נאור ומתון'.

הטרגדיה היא שהפשרנות הזו אינה מקרבת את הדת אל החילוני, אלא הופכת את הדתי לשחקן בהצגה של מישהו אחר. הציבור ששומר על ההלכה בדקדקנות הופך בעל כורחו ל"קיצוני", בעוד שדווקא מי שמרוקן את הדת מתוכנה מוצג כדגם הרצוי של היהדות. הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה.

חשוב להדגיש — לא כל חילוני שאומר את המשפט "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", עושה זאת מתוך כוונה רעה. לפעמים זו פשוט מחמאה ספונטנית שנובעת מחוסר היכרות, הבנה או ידע. אבל הבעיה האמיתית אינה במי שאומר את המשפט, אלא במי שמחבק אותו כאידיאולוגיה ומורח אותו על שלטי חוצות.

קידוש השם אמיתי לא נמדד במידת ההתבטלות בפני מי שמגדיר את עצמו כ'מרכז הנאורות'. קידוש השם מתרחש כאשר הדתי פועל ביושר, באצילות ובנאמנות מוחלטת להלכה, עד שכל רואיו – כולל החילוניים וה'אליטות' – מתפעלים מהתורה עצמה ואומרים: "הלוואי וכולנו היינו כאלה".

כל עוד הדתי תלוי בחנופה של הברנז'ה כדי להרגיש בעל ערך, הוא אינו דתי חופשי ואותנטי; הוא בסך הכל דתי מאולף. ואנשי אמת מחפשים מוצר טבעי. לא חיקוי.

--- title: שלוש שנים למלחמה: שמיני עצרת או שביעי באוקטובר? author: הרב אורי כהן date: 2026-10-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1075 --- # שלוש שנים למלחמה: שמיני עצרת או שביעי באוקטובר?

א. שלוש שנים חלפו מאז הטבח הנורא בתולדות מדינת ישראל שבעקבותיו פרצה המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

זה בדיוק הזמן להתחמש לקראת המלחמה הגדולה באמת: מלחמת הדעות והרעיונות.

אין בה אש וגופרית, גם לא יזע ודם - אך אי אפשר להפריז בחשיבותהּ:

היא ורק היא תקבע את מצבנו הביטחוני בעשורים הבאים.

התברר שהמלחמה היא לא על ה-7, אלא על ה-8

ב. 31 שנה עברו מאז הבטיח מפקד פיקוד דרום דאז מתן וילנאי לאחר רצח דורון שורשן הי״ד ״שברצועת עזה יש 5 נשקים ואני מגיע אליהם עוד השבוע״.

ב31 השנים הללו שטף אותנו גל תרבותי עכור משולב באינדוקטרינציה מתוחכמת על ידי מהנדסי תודעה ומעצבי דעת קהל ערמומיים, שגרמו לנו להאמין שעם אויבים עושים שלום, ואם רק נשכיל להפוך אויב לאוהב - עזה תיהפך לסינגפור של המזרח התיכון.

׳לוחמי תודעה׳ אלו פשטו עם שחר על משרדי היח"צ והפרסום, חמושים בלפטופ ומקיאטו ושינו את פניה של מדינת ישראל.

הם הצליחו לקחת רעיונות הזויים מהקצה השמאלי של המפה, ולסול מסילות ללבבות רבים, בין היתר על ידי גיוס גנרלים בדימוס שדיברו ברהב מתוקף דרגותיהם ולא מתוקף נכונות תפיסה סדורה וקוהרנטית.

ע"י הבטחות סרק, הצגת התמורה תוך העלמת המחיר, תעמולה אינטנסיבית ודמוניזציה למתיישבים. כך הוכשרה הדרך להסכמי אוסלו המדממים ולתוכנית ההתנתקות המופקרת - שהובילו בצורה ישירה אל טבח עוטף עזה.

ג. במסכת שבת אומרת הגמרא "לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה".

הרב קוק זצ"ל מבאר כי כדי לקבע את היחס הנכון לדורות נדרשת פרספקטיבה של זמן: "לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם".

בחלוף 3 שנים, מחויבים אנו לעסוק בעיצוב הנרטיב לדורות. שהרי ההיסטוריה נתונה לחסדי ההיסטוריוגרפים שיכתבו אותה. והיסטוריון חוקר וכותב דרך תפיסת עולמו הערכית.

ד. אחד מנושאי הליבה במלחמת התודעה הוא השפה והטרמינולוגיה שבה אנו משתמשים.

ראשית נבוכים אנו בשאלה כיצד לתארך את הטבח הנורא שאירע בעיצומו של החג הקדוש: מחד, איננו רוצים להנציח את זכר הקדושים בתאריך נוכרי, אך מאידך, צורם לאוזן הביטוי ׳טבח-שמחת תורה׳.

ה. אויבינו השפלים לא תקפו אותנו בשבעת ימי הסוכות, או בשביעי לאוקטובר, אלא דווקא ביום השמיני, שמיני עצרת. ביום המבטא את מה שמעבר לטבע המאופיין תמיד במספר 7.

התברר שהמלחמה היא לא על ה-7, אלא על ה-8.

המלחמה בפי אויבינו נקראת "טופאן אל-אקצא". המלחמה היא על ירושלים, על נצח ישראל, על נשמת העולם.

ואף אנו יודעים שכל עוצמות הרוח שהתגלו בעמנו האהוב במלחמה הזו מקורן רק בקשר העמוק והחי אל זהותנו.

היא ורק היא תקבע את מצבנו הביטחוני בעשורים הבאים

ו. בעשור השמיני למדינת ישראל, נתבעים אנו לברר מי אנו ומה חיינו.

זהותנו הינה מקור עוצמות טוב וחסד שעליהם בנוי ומושתת כל העולם - אבן השתייה. וכשאנו שוכחים זאת, מזכירים לנו זאת אויבינו על ידי מכה כואבת.

מלחמת שמיני עצרת, מרוממת את מדינתנו אל קומת הזהות, מתוך העשור השמיני למדינתנו - נשוב אל מקורות חיינו, אל ירושלים עיר עוז לנו, ואל התורה שנקראת עוז.

וראשית התיקון תלויה בגאולת הדעת.

לאור אתגרי חיינו הלאומיים מחויבים אנו לעסוק ברוחות הפרצים שהובילו אותנו עד הלום.

ולשם כך אנו פותחים מחזור נוסף בקורס 'דור הניצחון' הממלא בדיוק את המטרה הזו.

קורס דור הניצחון מבית ארגון ׳חותם׳ פותח מחזור שישי, נותרו מקומות אחרונים!

f9d2b710 ff14 4340 a4b7 5e7981ed6870

להרשמה ופרטים נוספים יש ללחוץ על הקישור כאן

--- title: הטיסה הלאומית author: אודי בן חמו date: 2026-10-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1074 --- # הטיסה הלאומית

א.

בזיכרון הלאומי שלנו צרובה טיסה המוכרת היטב - מטוס שנחטף לאנטבה. גם אם נולדתם הרבה אחרי, אתם ודאי מכירים אותה.

רגעי אימה מחרידים שהסתיימו באחד ממבצעי החילוץ המפורסמים בעולם.

בני הערובה חולצו, אך מפקד המבצע, יוני נתניהו הי״ד נהרג.

ברגע אחד קיבלנו משקפיים להביט על עצמנו בזכות אותם גיבורים מיוחדים

ב.

כמעט חמישים שנה לאחר מכן, שוב מטוס, ישראלים בסכנה חמורה ודרמה אדירה שקשה לתארה. זר לא יבין זאת.

ג.

אלא שהפעם, בסוף המסלול, חיכה לנוסעים ששבו הביתה אחיו של יוני הי״ד, ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו.

באנטבה יוני הי״ד יצא להציל את בני עמו ולא חזר. דמותו הפכה לסמל לאומי ובעקבותיו אחיו, בנימין, הקים את ׳מכון יונתן לחקר הטרור׳ ובכך הפך את המודעות לטרור מבעיה ישראלית לבעיית העולם המערבי כולו.

אמנם, עוד יעבור זמן רב עד שההשפעה של האירוע הזה והעיסוק אודותיו ישאו פרי בקרב מנהיגים ברחבי העולם, אך כל בר דעת המבין את כוחה של תודעה לא יכול לזלזל בכך.

ד.

השבוע באירוע פלאי, ניסי לגמרי, התברר שוב שרוח גבורה אדירה לא מופיעה רק אצל מפקד סיירת מטכ״ל ויחידות מיוחדות, היא מאפיין לאומי. היא מופיעה באנשים פשוטים, ׳עמך בית ישראל׳ כמו שאומרים. כך, ברגע אחד קיבלנו משקפיים להביט על עצמנו בזכות אותם גיבורים מיוחדים.

ה.

מיום שמחת תורה התשפ״ד, מהמקום הכי נמוך ושפל, אנחנו ממשיכים מחיל אל חיל.

עם קשיים גדולים, כאב חד וחבולים אמנם, אך במגמה ברורה- קדימה!

אסור לנו להתרגל לניסים הללו, כל אחד מהם יכול למלא ספרים עבי כרס של מורשת והיסטוריה.

ו. מאנטבה ועד היום השתנו דברים רבים. אך דבר אחד לא השתנה, הוא רק התבלט - תפקידנו הלאומי להוביל את הטיסה העולמית למקום מבטחים.

בקומה זקופה, בקור רוח, באחריות ובביטחון.

אין לנו שום אפשרות אחרת, אנחנו חייבים להשתלט על ההגה ולהציל את הנוסעים. אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומנו.

אסור לנו להתרגל לניסים הללו, כל אחד מהם יכול למלא ספרים עבי כרס של מורשת והיסטוריה

ז.

בשמירה על זהותנו, בחיבור לשורשינו, בענווה גדולה ובגבורה לאומית שאין שני לה, נמשיך הלאה.

זה לא יהיה קל ולא יהיה פשוט, אבל זה יהיה נכון והכרחי וזה מה שחשוב. אושרנו תלוי בעיסוק בכך, לאו דווקא בהגעה אל היעד אלא יותר בבחירה לצעוד בדרך ללא מורא.

חג שמח ושבת שלום.

--- title: מפירוק ה"אתה בחרתנו" לעלילת הדם של נז"א author: אודי בן חמו date: 2026-09-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1073 --- # מפירוק ה"אתה בחרתנו" לעלילת הדם של נז"א

בבסיס הקיום היהודי והציוני עומדת תודעה פשוטה: הידיעה מי אנחנו, מה ההצדקה לחיינו בארץ הזו ומדוע שבו בניה לגבולם.

מושג ה'אתה בחרתנו', שנתפס לאורך כל הדורות כעמוד התווך של הזהות, מעולם לא בא לבטא התעמרות יהירה; הוא ביטא אחריות מוסרית. אך בעשורים האחרונים יש המתנערים מהיסוד הזה ומפתחים התרפסות כלפי אחרים ושנאה עצמית חולנית.

א. המדרון החלקלק: מהתנערות מזהות – לשנאת ישראל

כאשר אדם מתנכּר לזהותו, הוא אינו מחפש את דעתו של מי שאדיש כלפיו – שהרי אצלו לא ימצא כל יחס. לאט לאט הוא מאמץ דווקא את מבטו של האויב, זה שעסוק בו באובססיביות. כך הופכת הזרוּת הזהותית לשנאה עצמית פעילה. הרצון להיתפס כאידיאליסט מביא את המנוכּר לנסות להוכיח 'מצוינות' דווקא בהובלת השנאה לזהות היהודית – הכול כדי לזכות בהכשר ובטפיחת שכם מהסביבה העוינת.

וכך, בסוף הדרך, מתברר שישנם שני שבילים בלבד: היכרות עם זהותך, חיבור אליה ואף הערצתה וגאווה בה, או התפרקות מוחלטת ושנאה עצמית.

זהו המנגנון החתרני של השמאל הקיצוני, שלמרבה הבושה אינו זוכה לגינוי או להסברה נגדית מצד השמאל המרכזי, הנמשך אחריו אל המצולות: היעדר הזהות הופך לניכּור, הניכּור מאמץ את נרטיב האויב, והתוצאה היא הצטרפות גלויה לאלו ששונאים את זהותנו מלכתחילה. כדי לחוש 'נאורים' ו'אוניברסליים' הם מעניקים הכשר פנימי לתעמולה האנטישמית, ומגיעים עד לשיאו של המדרון החלקלק – האשמת היהודים בדיוק בדבר שעוללו לנו הנאצים. אין שפל נמוך מזה.

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית

ב. נז"א – תוצר מערכתי רקוב

את תוצאות המנגנון הזה אנו רואים בסרט נז"א, שזכה למחיאות כפיים סוערות בוונציה. כך נראה המתכון הידוע להתקבלות בטרקלינים המפוארים של התרבות האירופית האנטישמית: גַלֵה שנאה לזהותך הישראלית וזְכֵה בפרס הבטוח – כרטיס כניסה זוגי חופשי.

שני יוצרי הסרט נז"א אינם פועלים בחלל ריק. הם התוצר הסופי של עשרות שנים של טפטוף פוסט-ציוני ופוסט-יהודי. הטפטוף הזה וטיפוח האשמה העצמית במוסדות הלימוד והיצירה הם שהצמיחו את הפירות הבאושים הללו.

הסרט הוא שילוב של תעמולה עם עלילת דם בצורתה המודרנית. היטיב להגדיר זאת העיתונאי אמנון לורד ב'ישראל היום':

"ככל שאפשר להבין מהדיווחים על הסרט ש'לא ראינו', העיסוק הוא לא במספרים ובאחוזים מדויקים אלא בתהליך; הנה, היהודים משמידים בצורה סטרילית, ללא מגע מצפוני או ידני. ממש כמו בגינה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ".

זוהי תמצית הרֶשע: הצגת צה"ל והמדינה היהודית, הנלחמים מלחמה שאין צודקת ממנה, כמנגנון השמדה שיטתי וקר רוח, המושווה ישירות למפלצת של אושוויץ.

והחטא הכפול הוא, שהעולם מוחא כפיים לתעמולה אנטישמית המוגשת בידי יהודים שאיבדו את זהותם. כך גם מוכחת הטענה שהשואה בעצם הייתה סתם 'תקלה' קטנה ומקרית, העלולה להתרחש בכל אומה; "הנה, תראו, אפילו היהודים מודים בזה".

ג. תשובת העם והמסר של חג הסוכות

אל מול התנועה המתנכרת והשוקעת הזו עמדו בימי הסליחות ובימים הנוראים מיליוני יהודים שהציפו את רחבת הכותל המערבי. הם הצביעו ברגליים, ובעיקר בלב, בזו ל'תעשיית' הניכּור, והראו איפה פועם הלב האמיתי של העם הזה: בחיבור עמוק לשורשים ובשייכות לאומית ללא התנצלות.

תשובת העומק הזו מתבטאת במשמעויותיו של חג הסוכות, המאחדות שני קצוות: מחד גיסא, הסוכה היא זיכרון לאומי ייחודי – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ומאידך גיסא יש בחג מסר אוניברסלי, הבא לידי ביטוי בהקרבת 70 פרים בבית המקדש במהלך ימי החג, עבור 70 אומות העולם (מספר טיפולוגי, המבטא את כלל האומות).

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית. עם ישראל מתפלל לשלום 70 האומות מתוך גאווה בזהותו, מתוך הכרה של "אתה בחרתנו" ונאמנות לצדקת דרכו.

השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני ומערכות התרבות שגידלו אותו ניסו לייצר 'אוניברסליות', וסופם ששקעו אל תוך שנאה עצמית והצדקה של אויבינו.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים

ד. ליישר קו ולא להתנצל

שאלת הזהות היהודית היא עיסוק בחוסן הלאומי שלנו. בסופו של דבר, המציאות מעמידה אותנו מול בחירה נחרצת בין שני נתיבים בלבד: הכרה עמוקה ובלתי מתנצלת בזהותנו ובסוד ה"אתה בחרתנו", או צלילה חופשית בנתיב המוליך הישר אל תהום השנאה העצמית.

מפלגות כמו זו של איזנקוט, שדחו את הנרטיב של הסרט הנזכר אך ורק דרך הטיעון הביטחוני הצר, הוכיחו כי אין הן מבינות כלל את שורש הדיון, שאינו טקטי או צבאי אלא תודעתי וקיומי.

כדי לנצח במערכה הזו יש לעסוק במהות ולא להסתפק בקוסמטיקה.

מאותה סיבה גם ממש לא מספיק להציב במפלגה בעלת השם האבסורדי 'עמך ישראל' אזרח לא-יהודי אף שהוא ראוי, גיבור ורהוט ועוסק בהסברה, כשרצף הטיעונים שלו נשען בעיקר על סוגיות מדיניות או לאומיות ונעדר הבנה עמוקה מיהו עם ישראל ומהם שורשיו העמוקים.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים.

לתפארת מדינת ישראל.

--- title: מחאות, מלחמות, ומגמות תשובה author: עזרא הימן date: 2026-09-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1071 --- # מחאות, מלחמות, ומגמות תשובה

א. פרספקטיבה של שנים

לפעמים לוקח זמן לגבש פרספקטיבה. לפעמים לוקח זמן להבין תהליכים, ולשבץ שברי תופעות בתוך תמונה רציפה.

ארבע השנים האחרונות היו רכבת הרים של תופעות שונות מאוד, ולכאורה מנוגדות. ממשלת ימין, רפורמה משפטית, התעצמות קיצונית של מחאה המונית שהגיעה לשיאה בפיצוץ תפילות יום הכיפורים של תשפ"ד, ומנקודת השפל הרוחנית לנקודת שפל לאומית של טבח ואיום קיומי על מדינת ישראל. ומשם - תקומה לאומית מחודשת, לוחמה להכרעת חמאס וחיזבאללה, חזרה לשטח נרחב ברצועת עזה וחלק משטחי לבנון, סוריה, וכמובן איראן. ומתוך התקומה הלאומית - ניצנים של תקומה רוחנית, ציציות, שופרות, המונים במעמד הסליחות יותר מאי פעם, תפילות המוניות ביום כיפור גם ברחובה של עיר בתל אביב. הכל התהפך.

בשלב הראשון עוד קראו לזה מלחמת אחים/אזרחים, חורבן הבית, שנאת חינם, ועוד ביטויים הלקוחים משלהי ימי בית שני. הניתוחים האלה נראים פתאום כל כך רחוקים ותלושים. כל 'מפלגות האחדות' שצצו כפטריות אחרי הגשם במטרה 'להציל אותנו ממלחמת האחים של 'סוף בית שני' נמוגו ונעלמו.

האם באמת הכל התהפך בצורה קיצונית ובלתי מוסברת? או שמא בכל זאת יש כאן תהליך אחד קוהרנטי, שפשוט נדרשנו למספר שנים כדי לחזות בהתגבשותו? ואולי, למרות הכל, סופו מעיד על תחילתו?

ברגע אחד כמעט הפכנו ממדינה עם איום קיומי ממשי למעצמה אזורית

ב. על מה באמת הייתה המחאה?

על נתניהו? על הרפורמה? על עילת הסבירות? אחרי שמגרדים קצת את פני השטח, אני מציע שבעומק של העומק, המחאה הייתה תגובת-נגד לגילום הפוליטי של ההתעוררות העמוקה שאנו עדים לה היום. המחאה הייתה נגד הגדרה מחודשת עתיקה של הזהות שלנו, והתגבשות מחודשת של 'מדורת השבט', מזהות ישראלית-חילונית שנוצרה ב-'48, בחזרה לזהות יהודית עתיקה, שנולדה אי שם ב"לך לך אל הארץ אשר אראך", יציאת מצרים ו"היום הזה נהיית לעם" בהר סיני.

לקואליציה הנוכחית, לצד הצלחותיה, יש בהחלט מה לשפר בהרבה תחומים. אבל היה בה ניחוח ראשוני של שיבת עם ישראל לזהות העתיקה הזו, היורשת את הניסיון הלא מוצלח להמציא לישראל זהות חדשה שנוצרה בתש"ח. זה מה שיצר את המחאה החריפה כל כך הזו, מחאה שהובלה בידי דור מבוגר שנלחם על הקונספציה הפוליטית שהוא ניסה לבנות פה, ושסיימה את דרכה. הרפורמה הייתה רק שכבה מאוד חיצונית של התקומה המחודשת הזו. קו אחד ישיר עובר בינה לבין מבול הציציות, השופרות, דיבורי האמונה, ושני מיליון איש בסליחות בכותל בחודש אלול, ואלפים רבים מאוד במניינֵי רחוב בתל אביב לפי מסורת ישראל ביום הכיפורים.

על כל זה הייתה המחאה, ובשלב הראשון היא אכן הצליחה לאטום את הלב ולהציף את הרחובות בחרדות שלה. ההתעוררות הגדולה התעכבה.

ג. רגע השפל הוא רגע ההתעוררות וההיפוך

לפעמים רגע אחד של זעזוע עמוק מעורר רגשות עמוקים שלא ידענו היכן הם קיימים. לפעמים רגע אחד של כאב לאומי בלתי ניתן לעיכול פותח נתיבים בנשמה, כאלה ששום תהליך אנושי לא יכול לעשות. הזעזוע הלאומי והרוחני הזה לא יצר מהות יש מאין; הוא פשוט גילה משהו שהיה קיים גם קודם, אך נכבש תחת גל החרדה שפשט כאש בשדה המחאה. רגע הזעזוע הזה הדהד בנו עד עומק התהום, ושחרר התעוררות לאומית ורוחנית גדולה ששטפה כמים את אש המחאה.

וההתעוררות הזו הביאה איתה, קודם כל, גבורה לאומית שכנראה לא נראתה מאז ומעולם במדינת ישראל. ההתעוררות הגדולה הזו יצרה את הרוח הגבית, שאפשרה את מיטוט טבעת החנק שאיימה על קיומנו משך שלושה עשורים. ברגע אחד כמעט הפכנו ממדינה עם איום קיומי ממשי למעצמה אזורית. אך יותר מכך, ההתעוררות הזו חשפה גל ענק של צימאון לזהות יהודית עתיקה-חדשה.

על זה נאמר: סופו מעיד על תחילתו. מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים שבא עלינו לטובה.

לפעמים רגע אחד של כאב לאומי בלתי ניתן לעיכול פותח נתיבים בנשמה, כאלה ששום תהליך אנושי לא יכול לעשות

ד. קליפות וכוחות של תשובה

וזו תמונה רחבה, עמוקה ומדויקת יותר של רצף המחאות שקדמו למלחמת התקומה: לא מלחמת אחים, לא סוף בית שני, ולא 'הרבעון הרביעי'. רצף המחאות היה מה שקרוי בחכמת ישראל 'הקליפה המסתירה וקודמת לפרי', שאריות של התנגדות עזה למה שהולך ונולד, לתודעת הזהות היהודית שהולכת וצומחת בעם ישראל. מי שראה את הדברים נכוחה היה צריך לאחל לעם ישראל לידה קלה, ולא לאמץ את חרדות הקץ שמחזיקי העולם הישן ניסו למכור לנו.

יתכן שהמשך הדרך לא בהכרח סוגה בשושנים. יש לנו עוד קונספציות רבות להתנער מהן, תהליכים לאומיים חשובים לעבור, נתיבים רוחניים עמוקים לחפור, וארוכה הדרך. אך זוהי דרך של לידה, המלווה בצירי לידה חיצוניים ופנימיים, רוחניים, חברתיים ולאומיים. לעם ישראל יש בהחלט כוחות רבים הצריכים ללמוד להשתלב יחד לכדי בניין שלם, אך מחאות-של-תוהו אינן אחד מהם; הן לכל היותר זריקת הכאב המזרזת את הלידה.

נקווה ונתפלל ונפעל למען דרך קלה ונעימה של השלבים הבאים בצמיחה של עם ישראל, ובעיקר של תודעת הזהות שלו במדינת ישראל.

--- title: התנועה החרישית: עם ישראל שב אל עצמו author: איתי אסמן date: 2026-09-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1070 --- # התנועה החרישית: עם ישראל שב אל עצמו

1️⃣

אי אפשר כבר להתכחש לזה. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני המצלמות, אולפני החדשות והרעש התקשורתי, מתרחשת בישראל תנועה חרישית, עמוקה ומרגשת. זוהי תנועה של שיבה לשורשים ולזהות, שצומחת מהמקום הכי בריא, טבעי ופשוט שיש – מהבית, מהשכונות, ואפילו בקיבוצים. התהליך הזה רוחש מתחת לפני השטח כבר עשרות שנים, אך דווקא עכשיו, ובמיוחד אחרי פרוץ המלחמה, אנו רואים אותו פורץ החוצה בצורה הברורה והגלויה ביותר. זו אינה תנועה שמונעת על ידי כפייה או השפעה חיצונית; זוהי התעוררות פנימית טהורה, שנובעת מתוך העם עצמו, מתוך צורך עמוק של אנשים לשוב לזהותם.

זוהי התעוררות פנימית טהורה, שנובעת מתוך העם עצמו, מתוך צורך עמוק של אנשים לשוב לזהותם

2️⃣ מהפכת הזהות בלב הקיבוצים

כולנו נחשפים לסיפורים המרגשים מהצבא – הציציות, הכיפות והקריאות של "שמע ישראל" בשדה הקרב. אך ישנה מהפכה נוספת, עמוקה לא פחות, שמתרחשת דווקא בתוך הקיבוצים. אותם ישובים שנחשבו במשך עשורים למעוזים ההיסטוריים של השמאל, של "השומר הצעיר", של מפלגות מפא"י ומפ"ם, עוברים שינוי מרתק. כיום, ברבים מהקיבוצים הללו פועלים בתי כנסת, בחלקם אף הוקמו מקוואות טהרה, וברובם המוחלט מתקיימים מניינֵי תפילה גדולים ביום הכיפורים.

3️⃣ הסיפור של אשדות יעקב: ממניין קטן לקהילה חיה

אני יכול להעיד על כך מסיפורי האישי בקיבוץ אשדות יעקב. לפני עשרים שנה, הגענו לשם והקמנו מניין קטן של תלמידי ישיבת "עטרת כהנים". בתחילה התפללנו בבית ילדים שנסגר עם ספר תורה בודד. משנה לשנה המקום הפך דחוק וצר מלהכיל את המתפללים, עד שהחברים עצמם יזמו ושאלו: "למה שלא נקים בית כנסת?". וכך, סביב אותו מניין קם בית כנסת שבתחילה נפתח רק פעם בשנה, והיום, עשרים שנה אחרי, הוא פועל בשבתות, בחגים ובימים טובים. מתקיימים בו שיעורי תורה למבוגרים ולנוער, וביום הכיפורים האחרון הוא פשוט לא הצליח להכיל את כולם – למעלה מ-150 גברים ונשים הגיעו לתפילות "כל נדרי" ו"נעילה" בחדר האוכל של בית ההארחה.

היופי האמיתי בסיפור הזה הוא הקהילה המסורתית שנוצרה שם. אין מדובר בארגון דתי שהגיע מבחוץ או ברב שהוצנח מלמעלה; חברי הקיבוץ עצמם מתפעלים את בית הכנסת, מתחזקים אותו, מכינים את הנערים לבר מצווה והופכים את המקום לאבן שואבת. התופעה הזו רחוקה מלהיות נחלתה של אשדות יעקב בלבד – היא מתרחשת ברוב הקיבוצים בארץ, מהצפון ועד עוטף עזה שבדרום.

צאת יום הכיפורים בצפון יפו, אחד האזורים שנחשבים הכי חילוניים בתל אביב

4️⃣ האשליה התקשורתית: אין קרע אמיתי בעם

כלפי חוץ, נדמה לעיתים שאנחנו חיים בכאוס של ריבים ומריבות פוליטיות. אך עלינו לדעת: הריבים הללו אינם נוגעים לפנימיות שלנו ולזהות האמיתית שלנו כעם. אסור לנו להיבהל מהם או לחשוב שיש קרע קשה בעם. יש מחלוקות קשות, סערת רגשות, וגם לפעמים שנאה. אך רוב העם לא שם, ובוודאי לא באופן מתמיד. יש קרע בתקשורת, יש קרע באולפני הטלוויזיה, ויש קרע בין המפלגות הפוליטיות – שתפקידן הוא בסך הכל לחדד עמדות אידיאולוגיות.

ישנם גורמים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט – שהם מיעוט של המיעוט, אך מחזיקים בעמדות כוח – שהתהליך הזה מאיים עליהם, משום שהוא מסיר אותם ממוקדי המפתח. לכן הם נלחמים בו, משתמשים בחסימות כבישים ובכלים משפטיים בניסיון נואש לעצור אותו. אך הם לא יצליחו. אי אפשר לעצור את המהלך הזה, משום שזהו תהליך אלוקי. ממש כפי שהדורות הקודמים חוו דחיפה פנימית לבנות את הארץ וליישב אותה, כך החלוצים הרוחניים של ימינו נדחפים מתוכם פנימה, אל בניין הזהות.

5️⃣ חלוציות של הרוח: לסקל את האבנים באורך רוח

חשוב להבין שתהליכי עומק כאלה אינם באים לידי ביטוי מיידי בייצוג פוליטי. לוקח שנים ואפילו עשרות שנים עד שאדם מברר לעצמו את זהותו, ורק לאחר מכן מגיעה הדרישה להביא את הדברים למרחב הציבורי ולעצב את פני המדינה. בשלב זה, רבים עדיין לא רואים את הקשר שבין הזהות האישית שלהם לעיצוב המדינה, וזוהי משימת הסברה ארוכת טווח.

כאן נכנס תפקידנו ב"סוללים דרך". המטרה שלנו איננה "לחבר" את העם לשורשיו בכוח, אלא פשוט לאפשר לו לחזור אליהם מעצמו. התפקיד שלנו הוא לסקל את האבנים ואת המכשולים מהתודעה. כשאנחנו מסלקים את אבני הנגף, עם ישראל מתחבר באופן טבעי לזהותו, כפי שקורה בצבא ובקיבוצים. אנו עובדים מתוך מחשבות ארוכות לטווח הרחוק, מלאים באמונה בעם ישראל. אנו פועלים מתוך רוגע, דופק נמוך וסבלנות של "קימעא קימעא", מתוך אמון מוחלט בתהליך האלוקי שהעם הזה עובר.

כמו שאותם חלוצים ותיקים ייבשו את הביצות, הפריחו את השממה והקימו כאן ישובים לתפארת תוך מסירות נפש עילאית, בתהליך ארוך, כך כעת מתרחשת מול עינינו חלוציות של הרוח. אנו עדים להפרחת השממה התודעתית. הדור הצעיר שגדל בקיבוצים ובערים מחפש משמעות עמוקה, שורשיות וחיבור לשרשרת הדורות. כשהוא מוצא את התשובות בתוכו – הוא מאמץ אותן באהבה. זהות אי אפשר להנחית מלמעלה. התנועה הזו אינה צריכה לצעוק כדי להישמע; היא מתרחשת בחיוך, בהושטת יד ובחיבוק גדול של כל חלקי העם.

יש קרע בתקשורת, יש קרע באולפני הטלוויזיה, ויש קרע בין המפלגות הפוליטיות – שתפקידן הוא בסך הכל לחדד עמדות אידיאולוגיות

6️⃣ השיבה הכפולה הביתה

עם ישראל שב הביתה. הוא אינו שב רק לארץ ישראל הפיזית, אלא גם לזהותו העמוקה, בדיוק כפי שחזו נביאי ישראל וכפי שמתאר הרב קוק בכתביו. זו כבר איננה תנועה חרישית, אלא תנועה גלויה, בריאה ועוצמתית, שתמשיך להאיר את דרכו של העם שלנו לדורות הבאים.

--- title: האמת הצרופה כגשר אל הנשמה author: הרב קובי וולק date: 2026-09-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1069 --- # האמת הצרופה כגשר אל הנשמה

דברים רבים למדתי במהלך כ- 20 שנים בתחום הזהות היהודית, אך היסודי שבהם: הנשמה היהודית מחפשת אמת!

את הדברים הבאים כתבתי בעיקר לעצמי וכפי שכתב הרמח"ל: "וְאָמַרְתִּי אֶכְתְּבָה לִי בְּסֵפֶר כָּל אֲשֶׁר קִבַּצְתִּי מֵהַיְדִיעוֹת הָאֵלֶּה הַנִּפְזָרוֹת.. וְאֶלְמַד בָּהֶם אֲנִי, וּמי שֶׁיַּחְפֹּץ לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יָבֹא וְיִקָּח".

א. צמאון למים חיים

הנשמה הישראלית של דורנו אינה מחפשת שעשוע ופנאי רוחני. היא "נשמה צמאה", כהגדרתו המדויקת של בן צור. זהו צמאון קיומי עמוק, כאדמה חרבה וסדוקה, שאינה מבקשת רסס קל של לחות חיצונית אלא שיטפון של מים חיים, הנובעים ממעיין עתיק.

כשאדם צמא באמת, אי אפשר להשקותו ב'פייק'.

אי אפשר להשביע רעב רוחני בסיסמאות, בפלקטים או ב'יהדות-לייט'. כל מזון שאינו תורה גדולה, נשמתית ועמוקה, הוא כ"מים גנובים" – הוא מספק אולי רגע של עניין חולף, אך משאיר את השורשים בשיממונם.

כשאדם צמא באמת, אי אפשר להשקותו ב'פייק'

ב. אל תתפוס את המקום!

הסכנה הגדולה ביותר של העוסק בקירוב היא ה'אני'.

עלינו לבחון בכל עת: האם אני צינור נקי, או שמא הכנסתי את עצמי לתוך הצינור? המלמד אינו אלא זגוגית של חלון: אם היא צבועה בצבעי אגו עזים, היא יפה אולי כשלעצמה, אך מסתירה את השמש.

האדם שמולך אינו מחפש אותך; הוא מחפש לפגוש את אלוקיו ואת דברי חכמינו. תן לתורה להופיע דרכך ואל תגנוב את מקומה.

קודם אַפשר להיפגש עם הגודל, ורק לאחר מכן עם דרכך שלך. יתכן שדרך אחרת, עצמאית, של המאזין, מתאימה לו.

ג. ה'אני' בשירות האינסוף – כשהאישיות כבר לא מסתירה, אלא משרתת

לאחר שהנשמה מצאה את אחיזתה במקור החיים, נפתח הפתח לשלב השני: החיבור האישי.

רק כשהתורה ניצבת במרכז כעמוד האש, יכול המלמד להפוך מ'חלון שקוף' ל'יד מכוונת'.

כעת, האישיות שלך, ניסיונך ודרכך הייחודית אינם חוצצים – הם הופכים ללבוש. התורה כבר אינה זרה לאדם שמולך, והוא זקוק לך כדי ללמוד איך לתרגם את ה'אינסוף' לתוך שפת המעשה והיומיום.

כאן טמון הסוד: השפעה אמיתית אינה נוצרת כשהלומד הופך להיות 'אתה', אלא כשהוא רואה דרכך איך אדם, בשר ודם, חי את הגודל הזה. כשהענווה נוכחת, המפגש האישי אינו 'גניבת מקום' של השכינה, אלא הפיכתך לשותף בבניית קומה נוספת בנשמתו – קומה שיש בה תורה, ויש בה גם פנים וחום, וחברות אמת.

ד. בין 'מעניין' לבין הלב – התורה מדברת בעד עצמה

לאורך השנים, בכל פעם שחששתי לומר דברים כהווייתם – בשל עזותם, סתימותם או מהחשש 'ללכת רחוק מדי' – התבדיתי.

גיליתי שדבריי ה'מעניינים', אלו שניסיתי להוריד מטה, להנגיש ולתווך דרך דוגמאות מרוככות, נשארו בחוץ; הם לא התיישבו על הלב ולא נגעו בנשמה. לעומת זאת, כשהעזתי להניח את התורה כפי שהיא, בתפארתה ובגובהה, ולעתים אפילו בסתימותה, ראיתי פלא: הנשמה שממול הזדקפה פתאום בגאון ושבעה. היא לא הייתה צריכה ש'ירדו' אליה; היא רק חיכתה שמישהו ייתן לה סולם כדי לעלות.

אנחנו לא מחלקים נדבות רוחניות; אנחנו מעוררים יחד את החיים שכבר פועמים בתוכנו

ה. תורה תמימה – אורגניזם חי מול תרבות המערב

"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". היא משיבה נפש רק כשהיא בתמימותה. הניסיון להנגיש את התורה דרך פריזמות זרות דומה להצגת יהלום בחדר חשוך תחת פנס כיס: כך מצליחים רק לייצר נצנוץ רגעִי. התורה אינה זקוקה ל'תאורה' חיצונית שתסביר אותה; היא האור בעצמו. כשהיא מופיעה בתמימותה ובגובהה המקורי, היא אינה רק 'מעניינת' את השכל – היא מאירה את תהומות הנפש בבת אחת.

האדם המתקרב מחפש את מה שאינו מכיר, את 'תחיית הנפש' שייתכן ונמצאת דווקא במה שחושבים אותו ל׳יבש'. מי התורה הללו מרווים את נשמות עם ישראל כבר מעל שלושת אלפים שנה. סְמוך עליהם שימשיכו "לעשות את העבודה". אל תפחד מההוד הקדום ומעומק הסוגיה; השפה האלוקית היא זו שמחיה את הנפש ולא ההסברים המגניבים שלך בנרטיב עכשווי זר.

ואולי יש לומר שמי שחש צורך בשימוש ב'אריזות נוצצות' כדי 'למכור' את התורה, מעיד בלא יודעין על סדק בוודאותו שלו.

הנשמה היהודית מצוידת בחושים דקים; היא מזהה זיוף ומתרחקת, והיא מזהה אמת צרופה ונצמדת. כשאתה עומד מול אדם ומגיש לו את התורה בטהרתה, ללא התנצלות, אתה מעורר בו זיכרון קדום.

ועוד נקודה עקרונית אחרונה: עמדת הנפש שלך חייבת להיות מושתתת על ענווה עמוקה ועל תודעה של שותפות.

אל תבוא כמוכר המציע סחורה שחסרה לאחר, ואל תתייצב כמי שניצב מעל ומשקיף מטה.

תודעת הקירוב האמיתית היא ההכנה לכך שהתורה שייכת לשנינו במידה שווה; היא מורשה משותפת, שפשוט מחכה שנגלה אותה יחד.

הענווה אינה רק תכונה מוסרית, היא כלי עבודה. כך הופך הלימוד למסע משותף של גילוי, והמפגש בגובה העיניים מאפשר לאור לעבור מבלי שהאגו יטיל עליו צל.

וזכור: אנחנו לא מחלקים נדבות רוחניות; אנחנו מעוררים יחד את החיים שכבר פועמים בתוכנו.

"ומלאה הארץ דעה את ה'".

--- title: האומץ שלא לסלוח author: אודי בן חמו date: 2026-09-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1068 --- # האומץ שלא לסלוח

בעונות השיא, כשהביקוש בציבור הוא בשיאו, כדאי להיזהר מחיקויים זולים. כשכולם מחפשים מוצר מסוים – זוהי שעת מְאחזי העיניים.

וכך בדיוק קורה גם בעונת השיא של עשרת ימי תשובה. כשיש ביקוש לפיוס ולאחדות, השוק הציבורי מוצף בחיקויים זולים של מחילה – מנסים למכור לנו 'סליחה' מהירה, ארוזה היטב בצלופן תקשורתי ובלחץ חברתי, אך ללא שום כיסוי.

א. מוקפים במנוולים

"צריך להיזהר בבית המדרש – זה מקום מלא מנוולים. כל אחד משך לשם את המנוול שלו." האמירה החריפה הזאת מיוחסת לרבי מקוצק, בעקבות דברי חז"ל על היצר הרע: "אם פגע בך מנוול זה, מָשכהו לבית המדרש."

הקוצקער דייק, בדרכו השנונה: בית המדרש אינו מקום סטרילי; זהו המקום שאליו אנשים נכנסים עם היצר שלהם, בתקווה שיפגוש משהו גדול ממנו וכך יתאפשר להתגבר עליו. אך היצר הוא כידוע אמן בתחפושות.

מההבנה ביחס לבית המדרש אפשר להסיק משהו נוקב על המרחב הציבורי: אם אפילו בבית המדרש צריך להיזהר מן ה'מנוול', על אחת כמה וכמה צריכים אנו להיזהר במרחב הציבורי! שם אין חשבון נפש, אין לקיחת אחריות אמיתית. שם היצר לובש מדים 'ממלכתיים', עוטה גלימת 'דמוקרטיה', מציג את עצמו כ'קול המצפון', ודורש מאיתנו – בשם האחדות כמובן – להניח הכול מאחורינו.

מחילה לזולת ללא תשובה אינה חסד – היא כניעה

ב. 'אחריות' ללא אחריות: הסליחה כתרגיל ביחסי ציבור

בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, משהו באוויר הציבורי מזמין פיוס קל מדי. זאת העונה, כאמור. פשיטת היד האופיינית לעשרת ימי תשובה הופכת לעיתים קרובות למלכודת תודעתית.

יש מי שמבקש למכור לנו, כי במחילה מהירה יש משום 'אצילות נפש'.

אך זוהי אשליה: אין כל אצילות בקבלת התנצלות ללא תהליך אמיתי, עמוק וכואב של חזרה בתשובה.

מחילה לזולת ללא תשובה אינה חסד – היא כניעה. יודעים מה? לא נתעקש על מימוש כל שלבי התשובה. אבל כנות על השלב הראשון לפחות, שהוא הכרה בחטא, אפשר לקבל?

ג. סליחה פרטית וסליחה ציבורית

הסליחה הפרטית והסליחה הציבורית אינן דומות כלל.

בחיים האישיים, די בהשפלת המבט ובבקשה כנה כדי לפתוח דף חדש. ואז ראוי לו לכל אדם להיות סלחן ולא קפדן.

לעומת זאת במרחב הציבורי, מעשים אינם נמחקים רק מפני שמישהו החליט 'לקרוא לפיוס'.

מעבר לכך: אינך יכול לסלוח על חשבון אחרים, ובוודאי שלא על חשבון האומה כולה, ששילמה ותשלם מחיר כבד על מעשי זדון שהיו מי שהצהירו עליהם מעל כל במה.

אין למישהו מנדט מוסרי להעניק מחילה בחינם על מחיר יקר מנשוא ששולם.

ד. בקשת סליחה כטקטיקה פוליטית

המרחב הישראלי גדוש בדוגמאות לבקשת סליחה שהיא תרגיל ציני ביחסי ציבור.

כך הייתה בקשת ה'סליחה מן המזרחים' של אהוד ברק ב-1997 בעצרת בחירות בעיר נתיבות. ברק, שהתנצל אז פומבית, נחשף לאחרונה בהקלטות סגורות כמי שמביט על אותו גל עלייה בזלזול עמוק, מצטער שלא הייתה סלקטיביות דמוגרפית ומציע להביא עולים מאירופה כי "יבואו בנות צעירות, גבוהות ורזות".

זוהי תמציתה של בקשת הסליחה הפוליטית: מילים יפות בחוץ, וזלזול עמוק ודוחה בפנים.

כך גם נראית 'לקיחת האחריות' הנוכחית של ראשי מערכת הביטחון.

אינך יכול להתעלם מזעקות ההורים השכולים המבקשים צדק ובירור אמיתי, לבחור את השופט שישפוט אותך, לקבל מעטה חסינות נרחב מ'האינטליגנציה', ועדיין להישאר צח כשלג וטהור מוסרית. ככה לא מבקשים סליחה, ככה עושים עלינו סיבוב.

ה. אב הטיפוס של השרץ: בקשת סליחה ללא תשובה היא הפקרות

אב הטיפוס המסוכן ביותר של תופעת ה'סליחה בחינם' מגולם בארגונים כמו 'אחים לנשק' ובגיבוי הציני שהם מקבלים מדמויות מפתח כמו גדי איזנקוט.

כאשר הרמטכ"ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה מעניק לגיטימציה וחיבוק חם לאנשי 'אחים לנשק', תוך נרמול מהלכי הסרבנות שלהם וניסיון הפירוק של צבא העם, זוהי הפיכה של מושג הסליחה והאחריות לקרדום לחפור בו.

הציניות הגיעה לשיאה במפעל הטהרה התקשורתי של הארגון: קטיף עגבניות שרי אינו יכול למחוק את קריאות הסרבנות; חמ"ל הסיוע אינו יכול לשמש כּפרה על פירוק הלכידות הצבאית ערב האסון. 'אחים לנשק' אינם סתם קבוצת מחאה; הם אב טיפוס לתופעה שאי אפשר לסלוח לה ללא תהליך עמוק, יסודי וכואב של תשובה, עקירת התפיסה הקלוקלת והכרה בגודל החורבן.

אי אפשר לקבל בקשת סליחה ממי שלא עבר את שלבי התשובה הבסיסיים ביהדות: עזיבת החטא, חרטה עמוקה, וידוי פומבי וקבלה מוחלטת לעתיד. מי שמשתמש בחמ"לי סיוע כִּכסות לטהרה מוסרית, מבלי להודות שחטא בהפקרת הביטחון – אינו מבקש סליחה; הוא דורש מחיקת החשבון.

לעיתים דרוש אומץ לא לסלוח. ודאי כלפי מי שכלל אינו מרגיש צורך להתנצל

ו. עוול לאומה: גבולות האחדות והפיוס

לעיתים, סליחה לאדם או לארגון אחד היא עשיית עוול נוראי לאומה כולה.

כאשר אנחנו נכנסים לזירת הסליחה הציבורית, אנחנו צועדים אל זירת מטענים. זהו נושא מסוכן שנאיביות אינה כלי עבודה בו.

נחזור לאזהרה של הרבי מקוצק: יש הבדל עצום בין מי שמושך את יצרו לבית המדרש כדי לזכך אותו ולתקן את עצמו, לבין מי שמושך את יצרו אל הזירה הציבורית כדי להכשירו ולקנות לגיטימציה למעשיו.

חִסכו מאיתנו גם את הביטוי המגוחך "סליחה אם פגעתי". משמעותו הסמויה היא העברת המשקל אל הנעלב והפגוע ש'לקח ללב' יותר מדי, במקום נטילת אחריות כפוגע.

ראוי להושיט יד למי שכֵּנות בליבו, למי שמבקש סליחה אמיתית אפילו אם הוא מתקשה בביטויה. כל אחד מאיתנו נדרש לבירור אישי נוקב כלפי עצמו וליחס מקל כלפי חברו.

אך לא נהפוך את הסליחה לדרך שבה הציבור נדרש לשכוח במקום שבו יש הנדרשים לשלם מחיר ולזכור. זו לא בקשת סליחה, זו מכירת חיסול.

לעיתים דרוש אומץ לא לסלוח. ודאי כלפי מי שכלל אינו מרגיש צורך להתנצל.

--- title: נזק קיומי במסווה של 'נזק אגבי' – שעת המבחן של התודעה הישראלית author: איתי אסמן date: 2026-09-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1066 --- # נזק קיומי במסווה של 'נזק אגבי' – שעת המבחן של התודעה הישראלית

1️⃣ הקדמה

הסרט התיעודי 'נזק אגבי' (או כפי ששמו הלועזי NAZA מרמז במכוון – חיבור תודעתי מצמרר בין עזה לנאציזם), הוקרן לאחרונה בבכורה עולמית בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה. שם, אל מול קהל אירופאי, הוא התקבל בלא פחות מ- 26 דקות של מחיאות כפיים סוערות, ואף זכה בפרס חבר השופטים. היצירה הזו, בבימויים של הישראלים יובל אברהם ורחל שור ובשיתוף פעולה עם עיתון ה'גרדיאן' הבריטי, מתבססת כולה על עדויות אנונימיות של יוצאי יחידת 8200. מטרתה ברורה: להאשים את חיילי צה"ל ומדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, ולהציג תמונת מדיניות מכוונת ושיטתית של הרג חפים מפשע.

אך מאחורי החזות הקולנועית, הפסטיבלים היוקרתיים והחיבוק החם של הקהיליה הבינלאומית, מסתתרת מציאות אפלה. מדובר במפגן של רשעות תקשורתית, השמדת ערכים מוחלטת, ונזק קיומי ממשי שמופנה ישירות כלפי מדינת ישראל ויהודי התפוצות.

המושגים ״דמוקרטיה״ ו״חופש ביטוי״ נגזלו, עברו השמדת ערך מוחלטת

2️⃣ מסגור של רשעות מוחלטת והעלמת ההקשר

בראש ובראשונה, הסרט הזה הוא בזוי ברמה העמוקה ביותר של יצירת הנרטיב והמסגור. גם אם נניח, לצורך הדיון בלבד, שישנן עובדות או תקריות נקודתיות שנידונו בו – הרי שהן הוצאו לחלוטין מהקשרן ההיסטורי והמוסרי. לקחת מציאות מלחמתית מורכבת, ולהציג אותה לעולם כאילו צה"ל מחליט סתם כך לפגוע באזרחים, מבלי להזכיר במילה אחת את הרקע והתקדים – זהו רוע טהור.

אין בסרט שום אזכור רציני לטבח הנורא של השבעה באוקטובר, למעשי האונס המחרידים, למאות החטופים שאנו נלחמים יום יום להשיב הביתה, ולעובדה הברורה שיצאנו למלחמת מגן צודקת. היוצרים, שמבינים היטב את כוחה העצום של התקשורת בעיצוב תודעה, בחרו לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים המוטים נגד ישראל באופן גורף,כדי לשרת אג'נדה זדונית שמוחקת את ההקשר במכוון.

3️⃣ תודעה כנשק: מ"נזק אגבי" לסכנה קיומית

כפי שאנו מדגישים תמיד ב'סוללים דרך', המלחמה האמיתית מתנהלת בזירת התודעה והרעיונות. סרט כזה אינו מחולל רק פגיעה תדמיתית; הוא מייצר נזק קיומי. הבחירה המכוונת לייצר קורלציה בין פעולות ההגנה הקיומית של ישראל לפשעים נאציים משמשת דלק עבור מכונת השנאה העולמית.

התוצאה ההרסנית של הרעיונות הללו לא נשארת בגבולות הקולנוע. היא מתורגמת ישירות לאנטישמיות אלימה ברחובות ניו יורק, לונדון ובירות אירופה. יהודים ברחבי העולם פוחדים כיום להסתובב ברחוב בזהות גלויה שמא יותקפו. וכמובן, הדבר מגדיל את העוינות של מדינות רבות כלפינו, שמטרתן היא לבודד אותנו ממשפחת העמים, ואף לנסות להשמיד את מדינת ישראל.

4️⃣ פשיטת הרגל של איגוד העיתונאים ועיוות חופש הביטוי

תגובת איגוד העיתונאים והעיתונאיות לאירוע חושפת אובדן עשתונות מוסרי. במקום להגן על ישראל וחיילי צה"ל, המותקפים בעולם, האיגוד בחר להוציא הודעה המגוננת על יוצרי הסרט באמצעות סיסמאות של "חופש הביטוי" ו"הגנה על הדמוקרטיה", ובמקביל קרא להפסיק לאיים על היוצרים.

כאן עולה השאלה שחושפת את הצביעות: אם הכל חוסה תחת המטרייה הרחבה של דמוקרטיה וחופש ביטוי, מדוע האיומים כלפי היוצרים (כל עוד לא הבשילו למעשים) אינם נחשבים גם הם לחופש ביטוי? המושגים ״דמוקרטיה״ ו״חופש ביטוי״ נגזלו, עברו השמדת ערך מוחלטת. לשיטת ה״דמוקרטיה״ זה לגיטימי להוציא דיבתה של ישראל ולהתיר דם יהודי בשם חופש הביטוי. זהו היפוך יוצרות מוחלט בין הקורבן האמיתי לבין הבריון השפל שמכפיש אותו.

כאשר איתמר בן-אב"י פרסם בזמנו מאמר של "הבנה" לתוקפנות של גויים כלפי יהודים תוך האשמת עם ישראל במאורעות התנ"ך בהם כביכול היו גזעניים, הרב קוק זצ"ל לא עמד מנגד. הוא פרסם כרוז חריף בפשקווילים ברחובות ירושלים, בו כתב במפורש: "בלום פיך!". המסר מהדהד גם היום: מול רעיונות שפוגעים בעם ישראל, חובה ציבורית היא לגנות, לבודד ולהחרים למען יראו וייראו.

5️⃣ נקודת האור: החיסון הלאומי של החברה הישראלית

אם ישנה נקודה מעודדת אחת בכל הסיפור הקודר הזה, הרי היא התגובה הבריאה של הציבור הישראלי. מיד לאחר פרסום הסרט, ראינו גינוי ציבורי נרחב. גם אזרחים מהשמאל הציוני התעוררו. יהודים רבים הבינו מיד שמדובר בחציית קו אדום, וקראו למצות עם היוצרים את הדין. התגובה הזו מוכיחה שכאשר פוגעים במדינת ישראל בצורה כה בוטה, החברה הישראלית יודעת להתאחד ולהוקיע מתוכה את הרעל, ומפגינה חוסן לאומי נדיר.

זהו היפוך יוצרות מוחלט בין הקורבן האמיתי לבין הבריון השפל שמכפיש אותו

6️⃣ החרפה הפוליטית – קו אדום של שבר טקטוני

כאן בדיוק מתגלה נקודת השבר החמורה ביותר. מילא ששני יוצרים בחרו במסלול של הכפשת המדינה; החרפה האמיתית מתרחשת בתוך הפרלמנט הישראלי. ישנם גורמים, ובראשם מפלגת 'הדמוקרטים' של יאיר גולן, שלא רק נמנעו מגינוי נחרץ - אחדים מהם, דוגמת גבי לסקי, אף שיבחו את הסרט.

כך יוצא שאייזנקוט, שחתם על הסכם עודפים עם 'הדמוקרטים', מגנה ביד אחת את יוצרי הסרט - גינוי רפה, יש לומר - ובשניה מגבה את כניסתם לכנסת.

הסרט 'נזק אגבי' מחדד את הצורך להלחם לא רק נגד מעשים רעים, אלא גם נגד תודעה ארסית ועוינת, כזו שבאה מבית. עמידה זו על המשמר תסייע לחברה הישראלית לזהות את נבחרי הציבור שישמרו על תודעה ציונית, לאומית ויהודית מול הגורמים שמנסים לפגוע במדינת ישראל ובעם ישראל לדורותיו.

--- title: לא הכל דיבורים author: אודי בן חמו date: 2026-09-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1065 --- # לא הכל דיבורים

כל השנה אנחנו ב'סוללים דרך' מדברים.

מתאמצים מאוד לדבר ולכתוב באופן הגיוני, שכלי, ממוסמך ומעוגן במציאות העובדתית של החיים.

אחרת, זהו דיבור סתמי, חסר משמעות וחסר פשר - דיבור המנותק מרצף סדור, שממנו לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר.

אבל באמת באמת, כל הדיבור שלנו מתחיל ונובע מנקודת קיום פשוטה:

יש מטרה ויש כיוון לעולם. העולם אינו הפקר. העולם נברא.

רק להקשיב לקולו הפשוט של השופר

זוהי לא רק עובדה פיזיקלית, זהו נתון רוחני, והוא מהפכני הרבה יותר מכל נושא אחר.

אל הנקודה הפנימית והשורשית הזו אנחנו מבקשים להקשיב בראש השנה.

בלי דיבורים ובלי נאומים חוצבי להבות.

רק להקשיב לקולו הפשוט של השופר.

ומתוך ההקשבה הזו, מתוך התעוררות הנשמה הישראלית, נוכל לצאת לפעולות רבות וחשובות.

יש מטרה ויש כיוון לעולם. העולם אינו הפקר. העולם נברא

אבל קודם, כאמור, עלינו להקשיב.

בפתיחות ובענווה.

זוהי נקודת המוצא שלנו.

שנזכה כולנו יחד לשמוע - רק לשמוע, לא יותר - את קולו של השופר, ומתוך כך לצאת חמושים לפעולה נחושה למען העם, הארץ ומורשתנו.

תודה לכם על התמיכה, על החיזוק, על העידוד ועל הדחיפה לאורך כל הדרך.

בברכת שנה טובה ומתוקה.

--- title: הימין הלא ערכי author: אודי בן חמו date: 2026-09-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1063 --- # הימין הלא ערכי

א. מחפשים אותנטי, לא תחליף סינתטי

בשנה האחרונה התרסקו בזה אחר זה לקרשים 'הרבעון הרביעי', 'מפלגת האחדות' של ארדן, התארגנויות מילואימניקים-מטעם ועוד.

זוהי בשורה טובה, המלמדת בעיקר על הבריאות של הציבור.

עם ישראל פיתח נוגדנים למוצרים המהונדסים במעבדה.

העם פשוט מחפש מזון אותנטי – לא מוצרים סינתטיים.

זוהי קריאת השכמה לכל אלו המתהדרים בתואר 'ימין ערכי', הגם שזהו כינוי שהפך מזמן לגנאי.

'הימין הערכי' אינו הפרטנר לשינוי – הוא הבולם הראשי שלו. הוא הבעיה, לא הפתרון

ב. אין דבר פחות ערכי מ'הימין הערכי'

אם הימין הישן והשורשי נשען על אינסטינקט לאומי בריא, 'חיבור לעם שבשדות' וצורך חיוני בהכרעת האויב – 'הימין הערכי' העדיף להחליף את הלוחמנות בנימוסים אירופיים ואת הנחישות הלאומית בליטופה של האליטה.

מדובר באחת התופעות המשתקות ביותר בציבוריות הישראלית, שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה האמיתי: הימין הסינתטי, או פשוט: הימין הלא-ערכי.

ג. מִלכוד הטהרנות: בלי סדרי עדיפויות ובלי אורך רוח

בימין הסינתטי יש פער בלתי נסבל בין התביעות הנחרצות שלו לבין נכונותו להתמודד עם המציאות כפי שהיא – מסובכת, מעצבנת, מחייבת להכניס את הידיים אתם יודעים לאן.

בהצהרות, אין נחרץ ממנו. הוא לא מעוניין בסתם ניצחון; הוא דורש הכרעה חד-משמעית, ניצחון 100–0 ביטחונית, משפטית וכלכלית. את הזירה התרבותית אגב, הוא די זונח. הוא מדבר על הכרעה בלי למצמץ, ובז לאלו שמבטיחים ניצחון מוחלט כשמתקשים להשיגו.

אבל ברגע שצריך להעביר את הדרישות הקיצוניות הללו למבחן הביצוע – החרדה הקיומית מלכלוך נכנסת לפעולה.

הטיפוס ה'ערכי' רואה בכל יעד-משנה קטן את כיבוש החרמון והכותל גם יחד. מבחינתו אין סדרי עדיפויות ואין אורך רוח.

אילו יכול, היה הימין הסינתטי מוחק מהחוּמש את דברי יעקב אבינו "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי", מילים המלמדות על קצב העיכול של המציאות.

אלא שהפוליטיקה היא שוק מזרח-תיכוני סוער של צעקות, פשרות כואבות, עסקאות בחשכת הליל, וריח זיעה של עבודה אפורה עם קפה שחור בוץ ולא אספרסו קצר עם נגיעות שיבולת שועל.

הטיפוס ה'ערכי' דורש מהפכות רדיקליות, אך מתעקש שהן יבוצעו בתנאי מעבדה. הוא מבקש ניתוח עמוק ללא הרדמה, אך נחרד למראה טיפת דם ראשונה על החלוק. פשרה טקטית היא מבחינתו בגידה, דיל פוליטי נתפס כריקבון, ואנשים שמדברים 'עם הידיים' מעוררים בו חלחלה.

על תמיכה בסרטון תורן של מרדכי דוד אין מה לדבר. 'למה ליצור חיכוך מיותר?', ישאל בטהרנות. ובמקום לגַבות את הפועלים בשטח על פי הכללים שהיריב קבע, הוא יחליש אותם; הוא יַפנה עורף דווקא למי שמוכן להתלכלך בזירה – גם עבורו.

אם להתנסח בחריפות, הייתי אומר זאת כך: הימין הסינתטי שואל בצדקנות 'למה לתקוע אצבע בעין לשמאל?' – ובפועל תוקע סכין בגב למי שנכנס לבוץ ונלחם את מלחמתו.

אבל כאמור, זהו ניסוח חריף מדי, אז תתעלמו.

ד. עיוורון היסטורי ותשליך סלקטיבי

הסלקטיביות המוסרית של 'הימין הסינתטי' רק מחדדת את המלכוד:

* הוא מתגעגע בערגה למנחם בגין, תוך שהוא בוחר לשכוח לחלוטין את רצח האופי האכזרי שעשה לו השמאל בזמנו.

* את מצביעי הימין הישן הוא רואה כעדר נטול ראייה ביקורתית. הם מכונים בפיו 'ביביסטים' בלעג ובהתנשאות – כינוי שממשיך בקו ישר את מסורת ה'צ'חצ'חים' ו'מנשקי הקמעות' מהעבר.

* הימין הסינתטי אינו שולט בפרטי משפט נתניהו וברזי המהפכה החוקתית של אהרן ברק, אבל מזדעזע מכל מחאה נגדו כי הוא בכל זאת רק 'ניצול שואה בן 89'.

הימין הסינתטי, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מתקשה בחיבור עם תושבי הפריפריה. הם הרי ההפך הגמור מסינתטיות – 100 אחוז טבעי;* וגם בחיבור עם החרדים או החרד"לים. אך הוא מצטיין ב'עין טובה' כלפי האליטה הישנה, הבזה לו ולמסורת. הכל כמובן בשם אהבת ישראל סלקטיבית.

הימין הסינתטי שואל בצדקנות 'למה לתקוע אצבע בעין לשמאל?' – ובפועל תוקע סכין בגב למי שנכנס לבוץ ונלחם את מלחמתו

ה. בשורה התחתונה: תשליך למחנה כולו ותוצאות הרסניות

כשמחברים את הקיצוניות ההצהרתית חסרת הגמישות לטהרנות מפונקת, ואת העיוורון לכך שהפתרונות בחיים אינם מושלמים, המסקנה ברורה: הדבר האחרון שניתן לומר על 'הימין הערכי' הזה, הוא שהוא ערכי.

מה ערכי בכל מה שתואר לעיל?

'הימין הערכי' אינו הפרטנר לשינוי – הוא הבולם הראשי שלו. הוא הבעיה, לא הפתרון. לכן אולי ראוי יותר לכנותו 'הימין הסינתטי'.

בסירובו העיקש ללכלך את הידיים, הוא אינו שומר על הטהרה, הוא פשוט מגיש ליריביו הפוליטיים את השלטון על מגש של כסף. הצדקנות שלו מסרסת כל יכולת משילוּת ומעניקה לגיטימציה מלאה לכל מתקפה מן החוץ.

ושלא תבינו לא נכון, הימין הזה עושה את כל זאת כשהוא משוכנע במאת האחוזים שהוא מביא אתו בשורה חדשה, ממש כמו כרטיס ברכה לשנה החדשה: נוצץ, צבעוני, מעוטר בזהב, אבל כזה שנזרק לפח ברגע שהחגים נגמרים והשגרה האפורה חוזרת.

בימי הדין, כשהמציאות נסרקת במסרקות של ברזל, גם ימין הבלורית והתואר ייסרק. בהתנהלותו הוא מבטיח, שיריביו יישארו 'לראש' – והוא, יחד עם המחנה הלאומי, יישאר 'לזנב'.

אם חשקה נפשכם לפגוש ימין ערכי באמת – גשו לכותל בלילות הסליחות. הביטו באנשים האותנטיים הפוקדים את המקום. הם-הם הימין הערכי.

ולכל שבת יש מוצאי שבת. במבחן ההיסטוריה עוד יתברר מי היה שותף אמיתי למאבק על דמותה של המדינה, ומי רק זרק סיסמאות, והסביר שהוא בכלל 'לא פוליטיקאי'.

--- title: הושטת יד לבקשת הזהות author: עזרא הימן date: 2026-09-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1061 --- # הושטת יד לבקשת הזהות

א. שתי קצוות הזהות האנושית

במאה הקודמת, העולם הליברלי האיר פנים לזכויות של יהודים. במדינות המערב עם משטר ליברלי, יהודים זכו לביטחון והגנה מפני רדיפות, ואפשרויות שגשוג וקידום. במאה הקודמת, העולם הליברלי האיר פנים גם להגדרה עצמית מדינית ולזכויות לאומיות של של העם היהודי. אך הרוחות השתנו. התפיסה הליברלית גלשה אל גישות פרוגרסיביות הרואות בלאומיות בפרט ובזהויות בכלל מנגנוני דיכוי, ובהתאמה מלבות מחדש את שנאת ישראל. היהודים במשטרים הליברלים אינם בטוחים עוד, והיחס לישראל הפך עוין. החלשת הזהויות הלאומיות והדתיות איננה פתרון לבעיית השנאה לאדם בכלל ולישראל בפרט.

ההיסטוריה רצופה בשימוש בזהות דתית, אתנית ולאומית כעילה לשנאת ישראל, ולשנאת זרים בכלל. תופעות אלה לא נעלמו מהעולם, ומתלקחות שוב בארצות הברית ואירופה.

הפתרון למנגנונים שליליים בדתות ולאומים בעולם אינו ביטול הזהויות והחלפתן בתפיסה גלובליסטית או פרוגרסיבית, אלא תיקון האלמנטים הקלוקלים בזהויות עצמן.

צורת החשיבה הפרוגרסיבית מעמידה בסכנה את עצם הקיום האנושי

ב. נאמנות לזהות כמצפן מוסרי

העם היהודי לא המציא את עצם הנטייה של האדם לאמונה ולהשתייכות לקבוצה אתנית תרבותית. אך העם היהודי והאתוס התנ"כי-נבואי שלו הוא המקור השורשי בעולם לכך שהתמסרות והשייכות של האדם לעמו ולאלוהיו הן המקור לצלם אלוקים שבו, לשאיפותיו המוסריות, ולנאמנותו לטוב בעולם. היהודים הם עדות חיה לכך שככל שגוברת האמונה והנאמנות לזהותנו, כך אנו יותר מסורים לתיקון העולם ולטוב האינסופי. יקח כמה שיקח, זה האור שיקרין על האומות ויעזור גם להן למצוא את צלם האלוקים שלהן דרך זהותן הייחודית, ולא דרך טשטוש פרוגרסיבי. זה האתוס שדרכו יאמצו האומות השונות את החיבור אחד לשני, אלינו, ואל המצפן המוסרי המשותף לאדם, ללא מחיקת הגוון המיוחד של כל עם.

ג. יהודים ושמרנים

רבים שואלים: האם אנחנו שמרנים? אנחנו בהחלט לא הסניף הישראלי של תנועת השמרנות העולמית. ערכינו נובעים מתוך עולמנו היהודי הפנימי, מהתנ"ך, מהמסורת, מהזהות הייחודית שלנו. איננו מחפשים להחיל על מדינת ישראל מודל גיאומטרי-שמרני גנרי. אנו יהודים, לא שמרנים.

אך בד בבד אנו נושאים את הדגל של התכלית והמעלה המוסרית הקיימת בזהותו המשפחתית, הלאומית והדתית של האדם. יש שיגידו שבמובן הזה, התנ"ך הוא מקור הערכים השמרניים בעולם. האתוסים של הזהות האמריקאית נשענים במידה רבה על התנ"ך והסיפורים המכוננים של עם ישראל.

מכל מקום, יחד עם הייחודיות שלנו, שלא מוטלת בספק, יש בהחלט מקום למפגש, שיתוף פעולה ושיח עם כוחות בריאים באותן אומות, הרואות את עתידו המוסרי של האדם בזהות שלו.

איננו באים למפגש כזה כתלמידים, אלא כנושאים את מקור הבשורה. אך באותה מידה אנו באים כשותפים ובני שיח. ולפעמים תובנות חדשות מתגלות גם מקצוות תבל. "חכמה בגויים תאמין".

ד. חיזוק הכוחות הבריאים

העולם המערבי שקע בדור האחרון עמוק לתוך השחתה מעוותת של זהויות. צורת החשיבה הפרוגרסיבית מעמידה בסכנה את עצם הקיום האנושי. הבקשה של החלקים הבריאים בחברה המערבית לחזק מחדש את מחויבותם לערכי המשפחה, לערבות ההדדית של האומה ולאמונה בבורא כמקור הערכים ומשמעות חיי האדם, ראויה להושטת יד ולחיזוק מצידנו, תוך שמירה על הייחודיות והשוני. הרצון של רבים בחברה המערבית בזהות לאומית המחוברת לעם ישראל, תוך התנערות מהתנועה הפרוגרסיבית מחד, ומאידך גם התנערות מהימין הקיצוני הגדוש עדיין בשנאת ישראל - ראוי לחיזוק ולתמיכה, לצד חוש ביקורת יהודי בריא. אלה ידידי האמת שלנו. אלה נושאים את ניצני ראשית בשורת גאולה של חיבור אמיתי ועמוק בין עמים.

איננו באים למפגש כזה כתלמידים, אלא כנושאים את מקור הבשורה

ה. כנס השמרנות הלאומית

בשבוע שאחרי סוכות יתקיים בירושלים כנס השמרנות הלאומית השנתי: מיזם של שיתוף פעולה בין כוחות רבים ממדינות המערב, המאמינים בחיזוק הזהות הלאומית ובערכים שמרניים מתוך תודעה של התנ"ך כמקור הערכי-מוסרי למשפחת האדם. אין כוונתנו לתת חותמת של הכשר לדובר כזה או אחר. אנו מגבים את הרצון לחיזוק הזהות של האדם בתוך עידן סבוך המאוים כל כך ממגמת פירוק הזהויות. ערכי הזהות של העם היהודי לא ניזונים מתנועת שמרנות עולמית, אך אנו מאמינים בהושטת יד ובחבירה לכל מי שמאמין בערכים אלה, תוך חיבור עמוק לעם היהודי, עם התנ"ך.

לפרטים נוספים לחצו כאן

--- title: השמאל הדתי בחר צד author: הרב איתן קופמן date: 2026-09-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1060 --- # השמאל הדתי בחר צד

א. בחברה הישראלית ישנם ציבורים שנוצרו מחיבור של סוציולוגיה ואידיאולוגיה, שייכות וזהות.

לכל אדם יש צורך להיות חלק מקבוצה. וישנו צורך בזהות, ערכים ואמונות שינחו את חייו.

כשאדם רואה את עצמו חלק מציבור מסוים, הוא מקבל בו זמנית גם זהות וגם שייכות כי בד"כ הם באים ביחד. לכל ציבור יש רעיון מכונן (אידיאולוגיה) המגבש ומקשר בין האנשים המרכיבים את הציבור (סוציולוגיה).

כך למשל אדם דתי המשתייך לציבור הדתי לאומי, מקבל משייכות זו גם את הצורך להיות חלק מקבוצה וקהילה וגם סט ערכים ואמונות.

אבל יש מקרים שבהם מצד אחד אדם שייך חברתית לציבור אחד, ומצד שני הוא מזדהה אידיאולוגית עם ציבור אחר.

אחת הדוגמאות לתופעה זו הם אנשי השמאל הדתי לאומי.

מבחינה חברתית וקהילתית - הם חלק מהציבור הדתי לאומי. הם גרים בקהילה דתית לאומית, שולחים את הילדים למוסדות הציונות הדתית, ואפילו לבושם דומה ללבוש המאפיין את הציבור הדתי לאומי.

אבל מבחינה אידיאולוגית - הם הולכים ומתרחקים מהערכים של הציונות הדתית; מהמבט הרואה את המדינה כחלק מתהליך הגאולה וחזרת עם ישראל לארצו ומהשאיפה שמדינת ישראל תהיה יותר ויותר ציונית ויהודית.

הם יותר ויותר מתקרבים בדעתם לערכים של השמאל הפרוגרסיבי. לכן אנשי השמאל הדתי מזדהים באופן עקבי עם השמאל הישראלי. הם מזדהים בעיקר עם כאבם, דנים אותם לכף זכות ואחרים פחות, מקיימים איתם מפגשי אחדות, משתתפים בעצרות של השמאל, ואפילו מצביעים למפלגות שירכיבו ממשלה עם גוש השמאל כולו (גם אם קוראים להן מפלגות מרכז). אפילו אם תתממש מדיניות שמאל נגד הציונות הדתית עצמה.

השמאל הדתי הוא דווקא יותר 'משלהם'

ב. בשנים האחרונות השמאל הישראלי הקצין והשמאל הדתי בעקבותיו.

רבים בשמאל החילוני המירו את ערכי היהדות והציונות בערכים פרוגרסיביים. לדעתם מדינת ישראל לא צריכה להיות מדינה יהודית וציונית אלא מדינת כלל אזרחיה.

בגלל שהשמאל הדתי מאמץ יותר ויותר את ערכי הפרוגרס המפרק זהויות, גם הוא הולך ומתרחק מהיהדות ומהציונות.

הריחוק מהיהדות מתבטא בתמיכתם ברעיון הפרדת דת ממדינה, החלשת הרבנות הראשית, בלבול בין אמפתיה כלפי להט"ב כפרט לבין תמיכה בתנועה הלהטבי"ת, וכן הכרה בתנועה הרפורמית.

הריחוק מהציונות מתבטא בתמיכתם בממשלת שמאל הכוללת ערבים, כמו ממשלת בנט-לפיד, ממשלה שתפגע בהתיישבות ובביטחון.

השמאל החילוני משתמש במערכת המשפט כדי לכפות ערכים פרוגרסיביים על כלל החברה, למרות היותם מיעוט, והשמאל הדתי מצטרף להגנה על מערכת המשפט הפרוגרסיבית מפני הממשלה הציונית.

אנשי השמאל הדתי מאמצים את השיח הפרוגרסיבי המתמקד בחזק המדכא מול החלש המדוכא ועל כן הם יותר ויותר דואגים לערביי ישראל או אפילו לפלסטינים, לעומת הדאגה לציבור היהודי במדינה. אחת הדוגמאות לכך היא השתתפותם בקמפיין השקרי של אלימות המתנחלים.

השמאל הדתי שותף לתנועה הפרוגרסיבית לפירוק הזהויות, ולכן הוא תומך יותר ויותר בתנועה הפמיניסטית שכבר מזמן לא עוסקת בשוויון אלא מפרקת את המבנה המשפחתי.

השמאל הדתי היה שותף לקמפיין שנאת החרדים שהשמאל החילוני מוביל, קמפיין שמבזה באופן עקבי את ערכם של לימוד תורה ושל קהילה החיה חיי תורה ומצוות ומשתמשים בכינויי גנאי קשים מאד כלפי החרדים, החורגים הרבה מעבר לדיון ראוי וענייני.

כמעט בכל נושא שבו יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין הרוב בישראל שהוא ציוני-מסורתי, ובין המיעוט בישראל שהוא השמאל הפרוגרסיבי - השמאל הדתי נמצא בצד של המיעוט הפרוגרסיבי.

ג. מי הם אנשי השמאל הדתי? אלו אנשים רגילים העוסקים בתחומים שונים. חלקם אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, חברי כנסת במפלגות שמאל-מרכז, חלקם פועלים במסגרת עמותות שונות וחלקם אפילו רבנים ורבניות.

למה חשוב להבין את זה?

משום שיש נטייה טבעית לחשוב שאם כולנו נראים אותו דבר אז כולנו חושבים אותו דבר.

כשאדם דתי רואה דתי אחר הוא מיד מרגיש כלפיו שהוא "משלנו". אבל האמת צריכה להיאמר – השמאל הדתי הוא דווקא יותר "משלהם".

וכמו תמיד עם ישראל רק ייצא יותר מבורר ויותר מחוזק מהבירור הזה

ד. בשורש התפיסה שלו השמאל הדתי פועל במנוגד לערכי הציונות הדתית.

השמאל הדתי מבטא תנועה של פוסט-ציונות דתית, הדומה לתנועת הפוסט-ציונות שעברה על השמאל הישראלי. ואולי החמור ביותר, אנשי השמאל הדתי, שרוממות האחדות בגרונם, מעדיפים ממשלת שמאל-מרכז שמחרימה יותר ממחצית מעם ישראל, כולל את הציבור הדתי לאומי בעצמו, אבל כן משתפת פעולה עם האחים המוסלמים.

מותר כמובן לכל אדם לבחור את דעותיו, יהיו אשר יהיו, אבל באותה מידה החברה צריכה להכיר את הדעות של האנשים המשפיעים עליה. לדעת שבתוכנו יש אנשים שנראים כמונו אבל הם מחזיקים באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לערכינו.

בבחירות הקרובות הם ינסו להשפיע על דתיים רבים להצביע למפלגות שמאל או מרכז, שבסופו של דבר יקימו ממשלת שמאל עם השמאל הקיצוני ועם האחים המוסלמים, אבל תחרים את האחים החרדים, המתנחלים והמסורתיים.

וכמו תמיד עם ישראל רק ייצא יותר מבורר ויותר מחוזק מהבירור הזה.

--- title: הפיל החסר בכיתה: על ציוּנים, מדעים וזהות יהודית author: איתי אסמן date: 2026-09-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1058 --- # הפיל החסר בכיתה: על ציוּנים, מדעים וזהות יהודית

למרות הבחירות והאקטואליה הבוערת, אדם בוגר מוצא קשב לעיסוק במה שחשוב, לא רק במה שדחוף.

בכל פעם ששנת הלימודים נפתחת, הדיון הציבורי סובב על אותם צירים שחוקים וידועים מראש. מדברים איתנו על ההישגים יחסית למדינות ה-OECD , על מחסור משווע בשעות מתמטיקה ואנגלית, על שכר המורים, על ארגוני המורים ועוד.

אין ספק, אלו נושאים חשובים. אבל בתוך כל רעשי הרקע הללו אנחנו מפספסים את הפיל שיושב באמצע הכיתה: מערכת החינוך במדינת ישראל סובלת מניתוק הֶקשר חמור. היא מנותקת מההקשר ההיסטורי והזהותי שלנו, ומנתקת ממנו את תלמידיה.

1️⃣ וידוי של בוגר המערכת הממלכתית

אני כותב את הדברים האלה לא כמשקיף חיצוני, אלא כבוגר של מערכת החינוך הממלכתית-חילונית. סיימתי את לימודיי עם תעודת בגרות מלאה (במגמת ביולוגיה ומדעי החברה) ועם הערכה עצומה למורים שלימדו וחינכו אותי, ובכל זאת, רק כשהגעתי לגיל עשרים הבנתי את גודל המחדל. כשקראתי ולמדתי באופן עצמאי, נדהמתי לגלות עולם עשיר ומרתק שהוסתר ממני.

הבנתי שאני וחבריי ידענו לדקלם נתונים על ההיסטוריה של גרמניה ועל הגיאוגרפיה של אירופה, אבל לא היה לנו מושג קלוש מהי מִשנה, למה היה לנו בית מקדש, או מהם הערכים שעליהם מסרו אבותינו את נפשם.

הייתי צריך לגלות בעצמי את מה שמערכת החינוך הייתה אמורה להעניק לי כיסוד קיומי: חיבור אותנטי לשורשים בני 3,300 שנה.

כשאנחנו מרוקנים את החינוך מהרוח הזו, אנו מסתכנים בגידול דור טכנוקרטי שיקרוס מול המשבר הערכי הראשון שיעמוד בדרכו

2️⃣ שורשים מנותקים ודור תלוש

התוצאה של הניתוק הזה היא דור שגדל לתוך תרבות המשאירה אותו תלוש.

צעירים מסיימים היום שתים עשרה שנות לימוד בלי להבין לעומק למה אנחנו חוגגים את ראש השנה או סוכות, או מה עומד מאחורי הרעיון העצום של שמירת שבת.

כשההקשר חסר, צעירים מוצאים את עצמם שואלים שאלות קיומיות בסיסיות: מה ההיסטוריה שלנו? איך אנחנו בכלל קשורים לאדמה הזו ולמדינה הזו? למה אנחנו מתגייסים לצבא? ומה זה בכלל אומר להיות יהודי?

התלישות הזו פוגעת במישרין בחוסן הלאומי שלנו, וגובה מחיר יקר גם במוטיבציה האישית.

כאשר אדם צעיר גדל כשהוא מבולבל לגבי זהותו, המוטיבציה הכללית שלו לאורך זמן נפגעת. מקור החיוניות והנביעה הפנימי שלו מתייבש.

צעיר המתגייס לצה"ל או הנכנס לשוק העבודה חייב לדעת שהוא חוליה בשרשרת דורות מפוארת, ולא רק אזרח אקראי בנקודת זמן אקראית. לעומת זאת, אדם המחובר לשורשיו הוא אדם שמח, בעל עוגן פנימי חזק ומוטיבציה טבעית לצמוח.

כשצעיר יהודי מבין את ייעודו ההיסטורי, כל פעולה פשוטה מקבלת משמעות עמוקה יותר, וגם מקצועות החול הופכים לכלים חשובים לבניין העצמי ולבניין החברה.

לכן, לימודי זהות וחיבור למסורת אינם פריבילגיה או תוספת נחמדה למערכת השעות; זהו לימוד קריטי ומהותי שאי אפשר בלעדיו.

3️⃣ חינוך למידות בעידן הבינה המלאכותית

בכלל, ראוי לעצור ולשאול את עצמנו: מהי בעצם מטרת החינוך? האם המטרה היא רק לדחוס עוד ידע? הרי אנחנו חיים בעידן של בינה מלאכותית, שבו לכל ילד יש בכיס מכשיר שיודע לפתור משוואות ולתרגם טקסטים מהר יותר מהמורה. ידע טכני הוא כבר לא היתרון היחסי שלנו. הבינה המלאכותית אולי תחליף מתכנתים או רואי חשבון, אבל היא לעולם לא תוכל להחליף את הלב הפועם של אומה שזוכרת את עברה. 'איגרת החינוך' המפורסמת של הרב קוק זיקקה זאת כשהגדירה שמטרת חינוך האדם היא בראש ובראשונה "לעשותו טוב וישר".

חינוך למידות טובות, פיתוח עמוד שדרה ערכי וחיבור לעם – אלו איכויות ששום תוכנה לא תוכל להעניק.

מערכת החינוך במדינת ישראל סובלת מניתוק הֶקשר חמור. היא מנותקת מההקשר ההיסטורי והזהותי שלנו, ומנתקת ממנו את תלמידיה

4️⃣ בין פחד מ'הדתה' לצמא אותנטי בשטח

במקום לחבק את הזהות שלנו, המערכת נרתעת. כל ניסיון לחבר תלמידים למסורת אבותיהם מתויג מיד בזעקות כ'הדתה' וכפייה. התוצאה אינה פלורליזם וחירות, אלא בּוּרות.

לימוד התנ"ך הפך לשיעור היסטוריה ארכאי או לניתוח ביקורתי מנוכר שצריך לשנן לבגרות, במקום להיות המַראָה שדרכה אנו מגלים מי אנחנו.

כשאנחנו מרוקנים את החינוך מהרוח הזו, אנו מסתכנים בגידול דור טכנוקרטי שיקרוס מול המשבר הערכי הראשון שיעמוד בדרכו. או שהנשמה תתפרץ שוב ממעמקים, כפי שאירע בשמחת תורה התשפ״ד.

הצמָא בשטח מבטא את גודל הרצון במקורות הזנה מאוצרות הרוח שלנו. הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מגדיר את עצמו כמסורתי ורוצה בחיבור הזה.

כשבני הנוער אינם מקבלים את המזון הרוחני והזהותי הזה בבית הספר, הם יוצאים לחפש אותו בעצמם, בחוץ – בסיורי סליחות באלול, בבית הכנסת בשכונה, בתכנים ברשתות החברתיות ובשיעורים ביוטיוב.

החברה הישראלית בכלל, ומערכת החינוך בפרט, חייבת לערוך חשבון נפש לאומי: היא לא צריכה לנסות להיות העתק חיוור של מערכות חינוך בפינלנד, שווייץ או ארצות הברית, אלא להיזכר בתפקידה הייחודי כאן. עליה להבין שהחזרת ההקשר ההיסטורי והזהותי היא התנאי ההכרחי לגידול דור של אנשים ישרים, שמחים, בעלי תחושת משמעות ונטועים עמוק בארצם.

לאחר שהבסיס הזה יופנם, גם העיסוק במדעי החול יועצם כפל כפליים, מתוך הֶקשר ומשמעות. ובעיקר תתבסס ההבנה, שלימודי החול מקבלים ערך גדול כבסיס להופעת נשמה לאומית גדולה ומפוארת.

--- title: אמנות פירוק הביצורים - על הדרך הארוכה שבין היעד לניצחון author: אודי בן חמו date: 2026-09-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1057 --- # אמנות פירוק הביצורים - על הדרך הארוכה שבין היעד לניצחון

א.

במלחמה האחרונה עלתה קרנם של חיל ההנדסה ומפעילי הצמ"ה באופן מיוחד. זה מלמד אותנו משהו עמוק על המערכות הציבוריות שלנו:מסתבר שדווקא חיל אפור וחסר ברק, שעושה עבודה שחורה ומפרכת, מסמל - אולי יותר מכל - את עיקרו של האתגר הלאומי שלנו: פירוק הביצורים. ועל כך ראוי החיל הזה לכל המחמאות.

על פי התפיסה הצבאית הקלאסית, מפקד מוצלח היה שם את כל כובד המשקל על ה'יעד' - מוצב מרכזי, גבעה שלטת או מפקדת אויב שכיבושם מסמל את הניצחון.

אולם ככל ששדה הקרב הופך מורכב ומבוצר יותר, מתבררת אמת אסטרטגית שונה: הקרב האמיתי כמעט אף פעם אינו ניטש על היעד עצמו, אלא על מעטפת הביצורים, שדות המוקשים וקווי ההגנה הסובבים אותו.

אם בעבר היה היעד מקום מרכזי וגלוי לעין, עם אנטנות פיקוד ושליטה המוצבות בראשו, כיום היעד מצוי במקום סתמי, מוסווה, קשה לזיהוי ומורכב לתכנון. אי-היכרות עם מערכת הביצורים של האויב - רק משום שאינה 'היעד' עצמו - אינה דבר של מה בכך. ללא היכרות אינטימית עם המודיעין ותכנון קפדני להתמודדות עימו, לא ניתן לעמוד במשימה, והאבדות בנפש וברכוש יהיו קשות.

מעבר לזה, דמיינו את מפח הנפש מתפקודו הלקוי של גנרל שלא התכונן כשורה להתמודדות עם המערך המבוצר.

כשיחידותיו ייתקלו בשדות מוקשים ותתעכב התקדמותן, הוא יגער בלוחמים ויתאכזב מתפקודם, וכל זאת רק משום שלא הכיר את המערכת המסובכת שאיתה נדרש להתמודד. לעיתים הקצב האיטי נגזר פשוט מהפיזיקה, ולא מהיעדר מוטיבציה.

בקיצור, ללא תיאום ציפיות מבצעי רציני, התסכול מהצבת הישגים לא-ריאליים רובץ לפתח.

העיוורון ביחס להיערכות האויב אף מוליד קרקע פורייה לפשטנות, פיזור הבטחות על קצב מהיר ו'שטיפת יעדים' כפי שהיה במלחמת ששת הימים, תוך התעלמות מוחלטת מאופיו של שדה הקרב החדש.

הדרך אל השינוי אינה עוברת דרך הנמכת השאיפות, אלא דרך עדכון התפיסות

ב.

בין שדה הקרב למערכת הציבורית

כך הדבר גם במערכה הציבורית מול מערכת המשפט והמנגנונים המכונים "דיפ סטייט".

שנים רבות התרגל הציבור למדוד הישגים במונחים של 'כיבוש היעד'; האם עבר החוק הספציפי? האם מינוי מסוים הושלם? אולם מערכות כוח מושרשות אינן נשענות אך ורק על החוק היבש, אלא על שרשרת ענפה של "ביצורים" היקפיים קשים לזיהוי ולטיפול בדמות תקנות, צווים משפטיים, חוות דעת של ייעוץ משפטי עוין ופרוטוקולים בירוקרטיים סבוכים, טרחניים וארוכים כאורך הגלות.

מול מערך מבוצר כזה, ניסיון "לכבוש את היעד" במכה אחת מסתיים פעם אחר פעם בהתנגשות בחומת בטון ובנסיגה לאחור.

ג.

המלאכה המפרכת של פירוק המוקשים

התבונה האסטרטגית דורשת שינוי פרדיגמה:היעד האמיתי בשלב זה הוא פירוק הביצורים עצמם.

המלאכה הזו - בדיוק כמו עבודת חיל ההנדסה - אינה פוטוגנית. היא אינה כוללת הנפת דגלים על ראש ההר, והיא אינה מייצרת כותרות דרמטיות של ניצחון מוחלט בטווח הקצר. זוהי עבודה עקבית, זהירה ולא פעם אפורה מאוד. היא מתאימה ללוחמים קשוחים היודעים לבצע עבודה שחורה ובעיקר בעלי ענווה גדולה.

איש ציבור שיבקש מקום בהנהגה יצטרך להוכיח שהוא מבין את המלאכה. לא משנה באיזה תחום במרחב הציבורי יבחר להתמקד, לעולם הוא יצטרך ללמוד את מערכת הביצורים המכונה בלע"ז "דיפ סטייט".

ד.

להעריך את מפרקי הביצורים

הגיעה העת להשתחרר מסיסמאות ריקות על ניצחונות בזק, ולהביט בעיניים פקוחות על השדה המורכב.

ראוי להעניק את מלא ההערכה לכוחות הפועלים בשקט, לעיתים הרחק מאחורי הקלעים, באומץ, בקור רוח ובמקצועיות ללא פשרות במלאכת פירוק הביצורים.

קצב ההתקדמות קשור בקשר הדוק לכמות המכשולים ואיכותם. זוהי לא נסיעה חלקה על אוטוסטרדה; זוהי תנועה מורכבת שמהירותה נעה בין 1 ל- 5 קמ"ש.

רק לאחר שהביצורים יפורקו והמוקשים ינוטרלו אחד אחד, היעד עצמו ייפול - בסופו של דבר - כפרי בשל.

ה.

מלכודת הגנרל בפוליטיקה

הסכנה הזו מוחשית במיוחד בזירה הפוליטית. מועמד לכנסת - גם, ואולי דווקא, בשל היותו גנרל בעברו - שידבר גבוהה-גבוהה על "כיבוש היעד" מבלי שהוא מבין לעומק את הביצורים הסבוכים שמולו, עושה שקר בנפשו ועושה שקר בבוחריו.

לצעוק שוב ושוב ולהצהיר על כוחותיך המתמודדים עם מערכת ביצורים סבוכה אינו מעיד בהכרח על מנהיגות, אלא אם כן גם הם בעצמם אינם מודעים לקיומה ("מי שיבחר את הרכב הוועדה חייב להיות סולברג ועמית לדעתי" — כך אמרה ללי דרעי ביחס לוועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי שבעה באוקטובר, ובכך תיארה את הפלונטר של הימין הסטרילי המתהדר בכינוי הימין הערכי).

כשגנרל חדש בפוליטיקה מכוון לימין הסטרילי, שוחר טוב, שאינו מעוניין בהתלכלכות מוגזמת ובעסקנות אפורה ומשתוקק לרעיונות גדולים ולמנהיגות נקייה - הציבור ממילא נוטה להימשך לרטוריקה המבטיחה "הסתערות נקייה" וכיבוש מהיר של היעד. בכך הציבור מכשיל את מנהיגו, ומנהיגו מכשיל אותו בתנועה מעגלית המזינה את עצמה.

רק לאחר שהביצורים יפורקו והמוקשים ינוטרלו אחד אחד, היעד עצמו ייפול - בסופו של דבר - כפרי בשל

ו.

הדרך אל השינוי אינה עוברת דרך הנמכת השאיפות, אלא דרך עדכון התפיסות. כך, הדרך אולי תנוע בקצב של 1–5 קמ"ש, אך היא תבטיח שהיעד לא רק ייכבש, אלא גם יישאר בידינו לאורך זמן.

--- title: נייר הלקמוס של שאלות הזהות author: עזרא הימן date: 2026-09-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1055 --- # נייר הלקמוס של שאלות הזהות

א. חלון אוברטון מכה שוב

מי יכול היה להאמין, שבשנת 2026 נראה את צבא היבשה של צה"ל מנסה לכפות על חיילים דתיים, בני ישיבה, לעבור על תורת ישראל ועל צו מצפונם הדתי, ומשליכם אחר כך לכלא?

ממתי דוחקים חיילים לפינה באופן כזה?

ממתי ערבוב מתמשך של גברים ונשים בכלי רק"ם צפוף הפך להיות לא רק לגיטימי, אלא נורמה מחייבת?

זה מתחיל בתיאוריות המגדר סביב מחיקת ההבדלים בין המינים, ממשיך בחלחול רעיוני בצבא, מתגלגל לשטף עתירות לבג"ץ על ערבוב ביחידות, ולבסוף פתיחת תפקידים. ואז מגיעה המלחמה והכל זה פיקוח נפש, ונגמרת המלחמה - ומצב פיקוח הנפש הופך לקרש קפיצה לשלב הנרמול, וכעת - הכפייה האנטי-יהודית.

השאלות הנוקבות ביותר במדיניות ציבורית הן תוצר של מאבקים תרבותיים סביב זהות

ב. כשמפרשים אג'נדה כחוסר הבנה

אולי התשובה נעוצה באירוע אחר שקרה ממש באותו יום: הרמטכ"ל מבקר בישיבת הסדר גדולה, ומשבח את גבורתם. בזמן שהם מקבלים אותו ואת שבחיו בחיבוק חם, מושלכים בני ישיבה, תחת הנהגתו, לכלא, בגין התעקשות על שמירת הפרדה בין המינים, בהתאם לכל נורמה אנושית, יהודית ותורנית.

אך לפני כמה רגעים, באיגוד ישיבות ההסדר טענו שהגיעו להסכמות עם ראשי הצבא בנושאים הללו, הודות לפעולה שקטה, שיתוף פעולה והימנעות מעימות. לקח מעט מאוד זמן לרמוס הכל ברגל גסה. לא בפעם הראשונה. שמא יש פה דור של מנהיגי ציבור, שנרדמו?

ג. ההתעלמות מהאג'נדה

האג'נדה שהתגלגלה מהפקולטות למגדר אל הצבא כבר זועקת לשמים, והיא נחקרה ותועדה בספר ׳פרחים בקנה׳. עניינה - להשתמש ביוקרה של הצבא בכלל, ובתפקידי הלוחמה בפרט, במטרה למחוק את כל העקרונות המשמשים אותנו כדי להבדיל בין המינים.

ובשיתוף פעולה של פרופסורים, אקטיביסטים, שופטים וגנרלים, הצליחו להחדיר את הווירוס אל ליבו של הצבא הלוחם.

ד. ההתעלמות מסד הלחצים

יש האומרים שרוב ראשי הצבא אינם מעוניינים בטשטוש המוחלט הזה, והם מבינים את השקר והארס שבו. כנראה שאמירה זו לא נכונה, אבל הנקודה כאן יותר עקרונית:

מדיניות היא תוצר של סד לחצים. כשצד אחד מפעיל לחץ בכל הכלים והתותחים בלי הפסקה, והצד השני מקיים מעגל הידברות, הבנות ומסקנות תמימות, אין שום שאלה מי ינצח ומי יירמס.

מי שלא מבין את זה מפקיר את המציאות ואת עולם המעשה.

ה. מאבק תרבותי וציבורי

השאלות הנוקבות ביותר במדיניות ציבורית הן תוצר של מאבקים תרבותיים סביב זהות. לא מדובר באי-הבנות או תקלות נקודתיות, ומי שמתייחס כך לדברים ופועל בהתאם בהנהגת הציבור, מכשיל את החיילים ואת כלל הציבור כאחד.

האג'נדה שהתגלגלה מהפקולטות למגדר אל הצבא כבר זועקת לשמים, והיא נחקרה ותועדה בספר ׳פרחים בקנה׳

ו. צבא יהודי וצבא מנצח

יותר מדי פעמים אנשים ביטחוניסטים, וגם אנשי ימין, מתעלמים מהקשר בין צבא מנצח לבין צבא הפועל על פי נורמות יהודיות של צניעות והפרדה בין המינים. הניתוק הזה הוא כשל ערכי, יהודי, אנושי וגם צבאי ומבצעי.

מי שלא מבין את הקשר ההדוק בין הניצחון הצבאי לבין הזהות היהודית והנורמות שלה, לא יכול להיות אמון על המלחמה הבאה.

קונספציית הניתוק עולה לנו במחיר כבד מדי.

ושאלת מחשבה פתוחה לסיום:

שמא יש זיקה בין חוסר ההבנה וההיערכות הלקויה בנושא אג'נדת המגדר בצבא, לבין ניסיון לגייס את הציבור החרדי בכפייה, והשלכתו למעצר?

--- title: הצטרפו למעגל הראשון! author: סוללים דרך date: 2026-09-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1054 --- # הצטרפו למעגל הראשון!

מדינת ישראל נמצאת בתקופה דרמטית בחייה. כל בר דעת מבין זאת.

ניכר שמערכת הפעלה לאומית-תודעתית אחת, שעליה התבססנו ושדרכה הגענו להישגים כבירים, הולכת ונמוגה. היא הולכת וממצה את יכולותיה.

ובתוך המרחב הזה שבו אנו נמצאים נוצר פער גדול — פער שמבקש הסברה, הרחבה, ביאור והמשגה.

פער שמבקש לתת מילים לתחושות הבריאות של רבים בעם ישראל: לתחושת הגאווה הלאומית, לשמחה במשפחה המסורתית, לחיבור לזהות יהודית שורשית, לאהבת הארץ, לאחריות ולחירות.

אלו הם מרכיבי הזהות שלנו

ואנחנו שמחים בהם מאוד.

בדיוק ברגע הזה צמח לו מלמטה בטבעיות מיזם 'סוללים דרך'.

'סוללים דרך' הוא לא רק אתר או קבוצת וואטסאפ. הוא הולך ונבנה כרשת של אנשים שמבינים שיש צורך בשפה, רעיונות וביטחון לאנשים שמרגישים שמשהו עמוק משתנה כאן.

כי תודעה לא משתנה מעצמה. שפה לא נוצרת מאליה

בסוללים דרך שותפים כבר מספר מעגלים.

ישנם החברים בקבוצות הוואטסאפ וברשתות השונות ובאתר, ישנם כאלה שמגיבים, מעירים ומסייעים לנו לדייק את התוכן — וישנם כאלה שמעבירים את החומרים הלאה או נעזרים בהם כחומרי הסברה לכיתות הלימוד וכד׳.

וישנו המעגל הראשון של סוללים דרך.

כשמו כן הוא — המעגל הראשון.

זהו מעגל של חברים שבוחרים להיות שותפים לא רק בתוכן, אלא גם בעשייה.

חברים התומכים במיזם ב־40 ש”ח לחודש לפחות, ונכנסים לקבוצה ייעודית וממוקדת, שבה אנו מתייעצים, משתפים חומרים, מקבלים משוב, מפתחים רעיונות ולעיתים גם מקיימים פעילויות ומפגשים פיזיים.

בימי הבחירות האלה אנחנו קוראים לכם:

היכנסו מעגל אחד פנימה.

עזרו לנו להגיע לעוד אנשים שמרגישים את הדברים — אבל עדיין מחפשים את המילים

הצטרפו ל”סוללים דרך”.

צרפו חברים נוספים.

היו שותפים להפצת התכנים.

עזרו לנו להגיע לעוד אנשים שמרגישים את הדברים — אבל עדיין מחפשים את המילים.

כי תודעה לא משתנה מעצמה.

שפה לא נוצרת מאליה.

ודרך לא נסללת בלי אנשים שמוכנים לצעוד בה.

בואו להיות חלק מהמעגל הראשון.

בואו לסלול איתנו יחד את הדרך - לחצו כאן!

--- title: איגרת לפתיחת שנת הלימודים author: אודי בן חמו date: 2026-08-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1053 --- # איגרת לפתיחת שנת הלימודים

תלמיד יקר,

כל תקופה מזמנת איתה אתגרים ייחודיים והמציאות שבה אתה גדל דורשת ממך מצפן ברור ועמוד שדרה איתן.

הנה עשרה עקרונות שילוו אותך לאורך השנה. הם פשוטים אמנם, אבל גם הדברים הפשוטים בימינו צריכים חיזוק:

א. פתיחות ללמידה – אך זכור שאינך מתחיל מאפס

דע כי אתה ננס על גבי ענקים. כל חכמה שתגלה נשענות על תשתית רחבה של דורות שקדמו לך.

צעד בנתיב שהן סללו בעמל, כבד את הידע שנצבר, ומתוך אותה ענווה חפש בו את נתיבך המיוחד.

תודעת קורבנות ומסכנות היא מלכודת שמשתקת את יכולת הפעולה שלך

ב. זהות היא עוגן, לא בחירה מקרית

זהותך האישית, הלאומית והמשפחתית — הן שבחרו בך, ולא אתה בהן.

אינך עלה נידף ברוח הממציא את עצמו מחדש בכל בוקר.

אלו הם עוגני חייך ומקור כוחך.

עסוק בזהותך והעמק בה, שכן שם טמון אושרך. דע מניין באת, שכן רק שורשים עמוקים מאפשרים לצמוח ולהרחיק ראות.

ג. דע את ההיררכיה – אל תטשטש אבחנות

קבל כלל אצבע: אם תשבו בכיתה במעגל יותר מדי פעמים, זהו סימן שמטשטשים את הגבולות והאבחנות. לפעמים זה כמובן נצרך.

בחיים יש היררכיה, וכדאי להכיר בה ולא לנסות למחוק אותה.

מורה אינו "חבר", הורה אינו שווה לילדו, וסמכות אינה מילה גסה. היררכיה מעניקה סדר, יציבות וביטחון, ומלמדת אותך לנהוג בכבוד וכיצד לגדול ולהנהיג בעצמך בבוא היום.

ד. אל תהיה מסכן ואל תהיה קורבן – זקוף את הגב

אל תתרגל להאשים את הנסיבות, בית הספר, או את המורים.

תודעת קורבנות ומסכנות היא מלכודת שמשתקת את יכולת הפעולה שלך.

זקוף את הגב, אתה בן לעם גדול עם היסטוריה מפוארת של התגברות על כל מכשול.

תפוס מנהיגות על חייך, עם ישראל צריך אותך חזק וגיבור.

ה. השתחרר מכבלי המסכים והזפזוף

עולם המסכים והרשתות הוא מתעתע. מעבר לסכנה הטמונה בתכנים פרוצים ופוגעניים, הבעיה העמוקה שבו היא הקצב: הוא מרגיל אותך לגירויים מהירים, לשטחיוּת ולחיים בזפזוף תמידי. תן לחיים להתעכל היטב.

תחווה את הדברים לעומקם, תעמיק בלימוד, בשיחה ובמחשבה.

שלוט במרחב הדיגיטלי ואל תיתן לו לגנוב ממך את השקט, את תשומת הלב ואת הנוכחות בזמן אמת.

ו. הכר במגבלותיך – אתה לא עפיפון

גם אם השמיים הם הגבול והפוטנציאל שלך רב, זכור שאתה לא עפיפון המרחף ללא אחיזה.

יש לך מגבלות, כמו לכולם, יש חוקים למציאות. למד את עצמך היטב.

ההכרה במגבלות אינה חולשה; היא תיאום ציפיות הכרחי.

ז. קח אחריות מלאה על הדרך

ההצלחה שלך, הלימודים שלך וההתפתחות האישית שלך נמצאים בראש ובראשונה בידיים שלך.

אין מערכת מושלמת, וחובת הלמידה היא עליך בלבד.

אל תמתין שמישהו אחר ידחוף אותך או יפתור עבורך כל מכשול. התמקד במה עליך לעשות, לא מה אחרים לא עשו עבורך.

ח. השווה את עצמך רק לעצמך של אתמול

אל תבזבז אנרגיה יקרה על השוואה לאחרים — לכל אחד יש מסלול, כישרון, נקודת זינוק וקצב ייחודיים לו. המדד היחיד להתקדמות שלך הוא האם עשית היום צעד אחד קדימה לעומת מי שהיית אתמול.

המאמץ וההתמדה חשובים מהציון הנקודתי.

ואם לא התקדמת? לא נורא, תמשיך הלאה, עוד תיכשל פעמים רבות, אז בלי הלקאה עצמית.

ט. היה אדם טוב והאר פנים לחבר

הישגים לימודיים הם חשובים, אך המידות והאופי שלך חשובים יותר. שים לב למי שיושב לידך, חפש את החבר שזקוק לעזרה, בעין טובה, כבוד ומילה חמה.

חברה חזקה נבנית מאנשים שרואים את זולתם. זה כמובן לא אומר שהחלש צודק, זה רק אומר שהוא צריך כנראה עזרה.

דע מניין באת, שכן רק שורשים עמוקים מאפשרים לצמוח ולהרחיק ראות

י. כבד את אנשי החינוך ובמיוחד את צוות הניקיון והלוגיסטיקה

המורים שלך משקיעים זמן, מחשבה ואנרגיה כדי להעניק לך כלים לחיים. גם כאשר אינך מסכים עם דרך מסוימת, שמור על שיח מכבד.

אל תתפתה גם להכניס לזירה את הוריך נגד המערכת אלא אם כן באמת נעשה עוול המצריך התערבות.

לסיום,

אף אחד לא מבטיח לך יונה, גם לא עלה של זית, אלא בעיקר חיי מאבק תמידיים, עבודה קשה ומזג אוויר שדורש היערכות.

אז הכן את עצמך לחורף.

אבל הנה הסוד הגדול:

ברגע שמשחררים את הציפייה לחיים קלים, מפסיקים לחכות למשהו דמיוני ומתרגלים לאתגר — מגלים שאפשר לא רק לעמוד בו, אלא ממש ליהנות ממנו.

בחוץ אמנם קר, אך זה רק הופך את התנועה לנמרצת יותר.

קדימה, צא לדרך, ושתהיה שנה טובה ומתוקה בעז"ה.

כולנו מתפללים להצלחתך.

--- title: המלכודת שבמורד הגבעה author: הרב אליאב תורג'מן date: 2026-08-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1052 --- # המלכודת שבמורד הגבעה

במוצאי שבת פתחנו את מהדורות החדשות וגילינו שהמתנחלים האלימים כמעט עשו פוגרום בכפר קוצרה.

להלן הגרסה של אנשי השטח, אותם אנשים שאני מכיר מקרוב, מהיכרות אישית ובלתי אמצעית.

א.

במוצאי שבת ראיתי את בני עם הפלאפון. "אבא, היה בלאגן בג'בל. עלו עליהם מלא ערבים, ניסו לגרור אותם מערבה, ומכל האזור קפצו יהודים להגן על הגבעה ועל הנקודה."

וכך הם סיפרו: המלכודת נטמנה מראש, בתיאום עם כתבים וצלמים זרים, תוך ניצול השבת ואי היכולת של הצד היהודי להגיב בזמן אמת בכלי התקשורת.

ההערכה בשטח היא שהצלמים הוצבו מבעוד מועד, ואז כשהגיעו הנערים לנקודה החלה זריקת אבנים מסיבית, והמצלמות נפתחו בדיוק ברגע שבו נראית תגובת היהודים. לא שנייה לפני כן.

לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד.

הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל

ב.

זו הגרסה שאני מכיר מקרוב, והיא לא מגיעה למהדורה שאינה חפצה באמת.

מה שכן מגיע למהדורה הוא צילום אחד, קטוע, בלי דקה אחת של מה שקדם לו.

לפני כשלושה שבועות, לפי טענות פעילי ההתיישבות במקום, נורו כעשרה כדורים מאזור אותו בית לעבר גבעת תל תלפיות, ורעולי פנים יידו אבנים מתוך המבנה לעבר מטיילים יהודים. שום מהדורה לא נפתחה בידיעה הזו.

ג.

חלק גדול מהאירועים האלה ׳מתודלקים׳ בידי כתבים שכביכול מגיעים מליבת הציונות הדתית, נחשבים אובייקטיביים ומסקרים ללא משוא פנים, אך בפועל מאמצים כמעט תמיד את הנרטיב של הצד שמנגד.

ההבדל בין מי שפועל נגדנו כאן לבין מי שפעל נגדנו בשמחת תורה תשפ"ד אינו בכוונה ואינו ברצון, אלא ביכולת בלבד.

אין לנו שיעור טוב מזה בהנדסת תודעה.

מומלץ לזכור זאת לקראת האירועים הבאים כחלק מקמפיין ההשחרה הזדוני שנועד לאפשר לגיטימציה לפעולה חסרת פרופורציה נגד אלו המגנים על נחלת אבותינו.

ד.

לפני מספר חודשים חזרתי מלבנון. נסיעה בציר מסוכן, תדריכים, פעילות מבצעית עצימה, ובדרך חזרה עליתי לגבעה שמכונה תל תלפיות, ג'בל עין עינא.

זהו ההר השני בגובהו בשומרון, קרוב לאלף מטר מעל פני הים, שולט על כל מרחב גוש שילה, על כביש חוצה שומרון עד מגדלים בואכה הבקעה. קוצרה מתחת, ג'אלוד מדרום, עלי ושילה, וממזרח עד אריאל והשפלה. אתה עומד שם ואינך יכול לחשוב על דבר מלבד "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה", ומיד אחריו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".

ה.

בשבילים המובילים מהיישוב אש קודש אל הגבעה חשתי רוממות רוח אדירה, ממש כמו נסיעה בהאמר בשבילי הלבנון.

שטח בראשיתי, ד' אמות חדשות בארץ ישראל.

נזכרתי בעצמי כנער מגיע לשילה ולשבות רחל, יישוב קטן בחיתולים, יוצא כמה מאות מטרים מעבר לגדר ומרגיש גבר שבגברים. והנה הנוער הצעיר בא ומלמד אותנו פרק נוסף בהלכות מדינה: ללכת ולכבוש את הארץ דרך הרגליים. וכבר קבעו חכמים שהמהלך בשדה לארכו ולרחבו קונה את מקום הילוכו (בבא בתרא ק ע"א). ההליכה עצמה מבטאת חזקה.

ו.

לא יתכן שיש מקום במרחבי ארצנו שאויבינו יכולים ללכת בו ואנחנו לא. הדור הצעיר מלמד אותנו תפיסת ביטחון משודרגת. הם הולכים בדיוק באותה דרך של חלוצי הציונות אך בהבדל אחד קטן; הם מחברים את המעשה ההתיישבותי למסורת ארוכה ולמורשת של אלפי שנות היסטוריה.

בכך הם מתקנים את הליכת החלוצים שלאחר מסירות נפשם, היו מהם כאלה שבעטו בחלוציותם ובארצם.

אויבינו מבינים את החידוש שמתרחש כאן, ולכן הם מנסים לסכלו בתקציבי עתק ובבנייה מסיבית על כל רכסי הגבעות כדי לשלוט בהם.

הם מבינים שהם מאבדים את השליטה בשטח.

ושליטה אמיתית מגיעה מוודאות ומשייכות פנימית אל הארץ הזאת ורק אח״כ על ידי אמל״ח וטכנולוגיה.

ז.

אי אפשר שלא לראות ולהתפעל. מהאחיזה במרחבים, מההליכה באדמה הקדושה, מעוצמות הנפש והתעצומות המתגלות בנוער שיכול היה לשקוע ברביצה ובהנאות ובחר בחיים של מסירות נפש עצומה לאידיאל הגדול של בניין הארץ. באופן עקרוני אנחנו ודאי אוחזים בדעה שההתיישבות צריכה להיעשות בדרך המלך, בצורה ממלכתית ובאופן שאינו מעורר עלינו את אומות העולם.

אבל באופן עקרוני וממשי אנחנו מתמלאים אופטימיות אדירה למראה הנוער הזה, הנאחז בשטחי ארצנו. גם אם לעיתים יש מה לטפל בשוליים בו.

לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד

ח.

הלקח הגדול מהסיפור הזה אינו ויכוח על כותרת, אלא קריאה לעם ישראל לקום ולעשות מעשה. להיות שותפים בבניין הארץ המתחדש, בחוות, בגבעות, בגאולת שטחי B ו־A, כמו שעוסקים בכך האבות השכולים והאציליים אליאב ליבי ויהושע שרמן.

להמשיך לעבוד ולעסוק בבניין המופלא הזה, מתוך זכירת הציווי הגדול: החיים בארץ הזאת הם רק מכוח הברית הנצחית בין עם ישראל לבוראו ולארץ ישראל, על פי הדרכתה של תורת ישראל ולימודה על אדמת ישראל. לא רק מסיבות ביטחוניות, אלא מקשר של חיים שלו כספנו אלפי שנות היסטוריה.

זה מה שהנוער הזה מלמד אותנו. ואי אפשר שלא לראות זאת. הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל.

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

--- title: תרומת איברים מיותרת author: אודי בן חמו date: 2026-08-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1050 --- # תרומת איברים מיותרת

על התופעה המוזרה של דתיים ואנשי 'ימין רך', המשלבים ידיים בפוליטיקה עם אנשי שמאל.

א. גמ"ח להנהגת האומה?

הציבור הדתי בישראל בולט בחסדים ובנתינה בלתי נתפסת.

בנכונות להקרבה בצבא, בהשתלבות במערכות הציבוריות, בהתיישבות, בנוכחות הגבוהה והכואבת בבתי העלמין, ועוד.

אחוז ניכר מתורמי הכּליה האלטרואיסטים בישראל מגיע מתוך המחנה הזה. זה נובע ממטען ערכי עמוק, להרבות טוב בעולם. ראוי להצדיע לאדם המעניק מגופו ממש כדי להציל חיים, ללא בחינה מיהו המקבל.

אלא שמה שמבטא שיא של מוסר וגדלות נפש במישור האנושי, עלול להיות לרועץ ולהפוך לעיוורון קטלני כשמעבירים אותו כמות-שהוא אל המערכת הפוליטית והלאומית.

להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי

ב. דמיון מטריד

הדקו חגורות: תארו לעצמכם זירת פיגוע מדממת. הנפגעים מוטלים על הקרקע, והנה מגיח אדם טוב לב, אציל נפש ומלא כוונות טובות.

הוא עוצר לרגע ומנסה לאתר את הפצוע בעל דרגת הפציעה הקשה ביותר.

הוא מדלג מעל הקורבנות, רץ בנחישות דווקא אל המחבל המנוטרל שמחזיק עדיין בסכין, יורד על ברכיו - ומתחיל לבצע בו החייאה כדי להציל את חייו.

כל בר דעת שמביט בסצנה הזו מבין שלא מדובר בחמלה – מדובר במעשה פסול, מעוות ומסוכן.

להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי.

והנה הנמשל: תפיסת העולם העקרונית של השמאל, שהוכיחה את עצמה כהרסנית, ומחבלת בכל חלקה טובה, מוטלת כעת כמו גופה רעיונית בזירה הציבורית.

הקונספציה הביטחונית התרסקה. ראיית האויב צמא-הדם כּאדם עם מניעים וערכים של תרבות מוסרית ('תרבות מערבית'), המחשבה ש"האחר הוא אני", המודל הכלכלי-סוציאליסטי שהגיע למבוי סתום, ועוסק בשוויון דמיוני בתוצאות במקום בשוויון הזדמנויות. החלשת הזהות היהודית, הלאומית והציונית שהוכחה כסכנה קיומית ועוד.

מול המציאות הזו, עצם המחשבה להנשים את הרעיונות הללו, להזין אותם ולהעניק להם תמיכה, שקולה לאותה החייאה מופרכת בזירת הפיגוע: אספקת חלקי חילוף ואוויר לנשימה לְמָה שמבקש לכלות את דרכך.

ג. מתי חתמנו פה על כרטיס אדי רעיוני?

רוח ההתנדבות והחסד גורמת לאנשי ה'ימין הרך' להחתים את עצמם ואת קרוביהם, כאחוזי דיבּוק, על "כרטיס אדי רעיוני", בדומה לחב"דניקים המחפשים לזכּות יהודי בהנחת תפילין.

כך נוצר בלבול בין חסד פרטי לבין הפקרה לאומית.

מתוך תחושת צדקנות, הם משוכנעים שאם יתרמו ערך ימני או גמישות אמונית לטובת הנרטיב של היריב, הם 'קונים את עולמם'. הם בטוחים שייזכרו כ'מבוגר אחראי', כמי שהפגינו 'ממלכתיות'.

אני מניח שיש כאלה שיזדעזעו מהמשל ויזעקו חמס, כאילו מישהו משווה כאן בין אנשי שמאל למחבלים.

מי שייקח את הדברים למקום מניפולטיבי – זו בעיה שלו. איך אומרים היום? זה שלו בלבד.

המשל אינו על האדם, אלא על הרעיון: לתרום כּליה, דם או אוויר לנשימה למי שכל מהותו והאידיאולוגיה שלו מוקדשות להריסת דרכך, זו הזנת הרשע וההרס באנרגיה חדשה. ויהיו כוונותיו של התורם אשר יהיו.

הסכנות והמחירים שנשלם בעד הבלבול הזה כבדים מנשוא. כשמנשימים תפיסות מזיקות, לא רק שמונעים את החלפתן הציבורית הטבעית והמתבקשת, אלא גם מפוררים את המחנה הלאומי מבפנים. הכל כמובן תחת שלל סיסמאות על אחדות, מניעת חורבן הבית השלישי, וכו'.

ד. חטא על פשע

השיא הוא עזות המצח שלאחר מעשה. אחרי שאותם גורמים תרמו את איבריהם הרעיוניים, הנשימו את הקונספציות הכושלות והחזיקו את היריב האידיאולוגי ורעיונותיו בחיים – הם נוטים לבוא בטענות: "מדוע המדיניות לא משתנה?", הם תמהים. הם בעצמם מהווים את הלב המלאכותי והריאות המונשמות של השיטה, והם עדיין מתפלאים מדוע היא ממשיכה לפעול.

"העדפנו אחדות והסכמות רחבות על פני הבסת אחינו מהשמאל", כך יאמרו. ושוב יבלבלו בין מחלוקת רעיונית אידיאולוגית, הדורשת הכרעה והתעקשות על קבלת חוקי משחק דמוקרטיים ברורים, לבין יחס מכבד ליריב האידיאולוגי.

אגב, נסו לדמיין מציאות הפוכה, שבה השמאל משתף רעיונית את הימין מרצונו הטוב בהנהגה. ממשלה על חודו של רכב מיצובישי הובילה את הסכמי אוסלו המדממים וניצלה עד תום את המנדט שניתן לה (וגם את זה שלא ניתן לה).

ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה

ה. אופטימיות זהירה

הציבור הלאומי בישראל עובר תהליך שיטתי של התפכחות. יותר ויותר עולה היום הדרישה להנהגה זקופת קומה, שיודעת לזהות חסד בין אדם לחברו, ולא מבלבלת זאת עם רכּרוכיות ורפיסות פוליטית מסוכנת.

ניכּר גם שמי שמבקש כיום להנהיג ולא ישמיע את הקול הנחוש הנדרש, ישלם על כך מחיר פוליטי וייתפס כרופס. עד כמה נחושים המנהיגים? עדיין לא ברור, אבל זה תלוי ברוח הגבּית שתנשב מהציבור.

כשמבינים שאין שום סיבה לתרום איבר רעיוני למי שמנסה לפורר את הדרך הלאומית – מתפנה אנרגיה המתועלת לעשייה אמיתית.

מומלץ בימי הסליחות ללכת לכותל, ולהתרשם מהתנועה העממית האותנטית שאליה ראוי להתחבר. העתיד שייך לציונות שורשית, לאומית ויהודית שאינה מוותרת על ערכיה בשם שקט תעשייתי, אלא צועדת בקומה זקופה.

ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה. זהו מימוש של מנדט לאומי-אזרחי וכוח מוסרי של חזון הדורות – חזון שפשוט הפסיק לגמגם.

--- title: פנטזיות פוליטיות ואמיתות מעשיות author: עזרא הימן date: 2026-08-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1048 --- # פנטזיות פוליטיות ואמיתות מעשיות

א. פנטזיית 'הדם החדש'

יש נטייה קצת נסתרת בנפש האדם להשליך פנטזיות על מועמדים פוליטיים חדשים.

פוליטיקה היא עיסוק רווי במחירים, אבל לפעמים אנו מדמיינים מציאות מושלמת ללא אותם מחירים ומחילים אותה על המועמד החדש:

- הוא יביא את הגאולה.

- הוא יקדם מדיניות ימין, ובלי צורך במאבקים.

- הוא גם יקדם מדיניות ימין וגם יעסוק בחיבורים. קלי קלות.

- הוא יעשה רפורמה נצרכת במערכת המשפט, אבל בהסכמה (למה לריב סתם?).

- הוא יכול להכריע סופית את עזה/לבנון/איראן וגם לגייס חרדים. זה רק עניין של החלטה. וכמובן, בדרך הוא ישמור על קשרים חיוניים עם ידידינו בעולם.

- הוא יהיה נחוש, וגם ידבר יפה. יהיה אידאולוג יצוק, אבל כמובן אהוב גם על הצד השני.

אין סיבה שלא. פשוט נבחר מישהו שמדבר ומתנהג ככה.

בחור טוב כזה.

ומחר נקום לבוקר חדש.

את כל זה אומר הלב הנוהה אחרי המועמד החדש.

מי שהולך עם השמאל הוא שמאל, גם אם הוא ממתג את זה כ'הסכמות רחבות'

ב. פוליטיקה נטולת מאבקים?

אבל כשמתפכחים מהפנטזיה הזו וחוזרים למציאות, רואים גם דברים אחרים, שחשובים להצלחה בשדה הפוליטי. אנחנו רואים את המאבקים החיוניים שיש על כל צעד ושעל. אנחנו רואים שמאבקים אלה הם מחיר הכרחי, ומי שמוותר עליהם מוותר על המטרות שבשמן הוא נשלח לשדה הציבורי.

מי שחושב שיוכל לקדם את השבת הריבונות לנבחרי הציבור ללא מאבק על כל שעל אלא מתוך הסכמות ולבבות, מטעה את הציבור.

ג. קואליציות ולא מצעים

אנחנו יודעים עד כמה הפוליטיקה שייכת לקואליציות ולא ליחידים או למפלגות, ומיד מבינים שבחירת שותפים קואליציוניים חשובה הרבה יותר מהדעות האישיות של המועמד או ממה שהוא כותב במצע שלו. מי שהולך עם השמאל הוא שמאל, גם אם הוא ממתג את זה כ'הסכמות רחבות'.

ד. הישגים ומחירים הכרחיים

אנחנו גם יודעים עד כמה הפוליטיקה היא זירה של מחירים. אי אפשר בו זמנית לכבוש וליישב את עזה, לשמור על בריתות בעולם, להשיב את המשילות לנבחרי הציבור, לשמור על יציבות פנימית, לפרק את כוחם של הוועדים הגדולים, לתקן את הבעיות בחינוך, להוריד מחירים ועוד ועוד, וגם לעשות הכל בהסכמות ובחיבורים עם היריב הפוליטי.

כדאי להתמקד בזירות המהותיות ביותר ולשים עליהן את כל כובד המשקל, צעד אחרי צעד.

ה. התמהיל האמיתי של פוליטיקה

פוליטיקה זקוקה לאידאולוגיה ולרעיונות, אך לא פחות מכך היא זקוקה ליכולת לעקוב ולהנהיג את ציר המדיניות המעשית דרך מנגנוני הפקידוּת.

היא זקוקה למקצועיות אך גם להנהגה, ליושרה אך גם לערמומיות.

היא זקוקה לשיתופי פעולה פוליטיים קואליציוניים הרבה יותר מאשר להצהרות אחדוּת ריקות.

היא זקוקה לתמהיל של כישורים, מהרעיונות דרך הניסיון ועד הפרקטיקה.

את כל זה רואים כשמתפכחים מהפנטזיה.

הקלוּת שבה אנשים מוכנים לסכן את אחוז החסימה לא יכולה לנבוע אלא ממגלומניה

ו. מפלגות חדשות

השאלה התיאורטית אם יש מקום לעוד מפלגות היא שאלה שניתן להציג בה צדדים לכאן ולכאן.

אבל הקלוּת שבה אנשים מוכנים לסכן את אחוז החסימה לא יכולה לנבוע אלא ממגלומניה, מתפיסה האומרת "ממילא הכל גרוע, ואם אני לא אֶבָּחֵר - לא משנה מי יבָּחר". ממחשבות יהירות כאלה צריך להתרחק כמו מאש. לאף אחד אין בשורה המצדיקה פעולות כאלה.

הפנטזיות על מועמדים חדשים שיפתרו את הבעיות שהפוליטיקה עצמה מזמנת לנו הן מחשבות של תוהו ובוהו.

הן רוצות הכל – ויפסידו הכל.

התקדמנו הרבה בשנים האחרונות. לא כדאי לסכן את ההתקדמות.

טוב להיות מוסיף והולך, בזהירות, בענווה, באחריות.

--- title: חשיפת האלטלנה: הגיע הזמן לנפץ את המיתוס author: איתי אסמן date: 2026-08-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1046 --- # חשיפת האלטלנה: הגיע הזמן לנפץ את המיתוס

1️⃣ תזכורת ממצולות הים

כמעט שמונה עשורים עברו מאז יוני 1948, וכעת הים פולט את סודותיו.

איתור האלטלנה, בעומק של למעלה מ- 500 מטרים מול חופי ישראל, הוא תזכורת מצמררת לכך שההיסטוריה מסרבת להישכח, גם אם יש מי שמנסים בכוח להטביעה.

היא צפה אל פני השטח, ודורשת מעם ישראל להתעמת באומץ עם אחד הפצעים המדממים שלנו.

נעשה סדר בזיכרון הלאומי, וננפץ את אחד המיתוסים שהושרשו במערכת החינוך הממוסדת שעיצבה דורות שלמים.

ההיסטוריה מסרבת להישכח, גם אם יש מי שמנסים בכוח להטביעה

2️⃣ המיתוס המהונדס ו"התותח הקדוש"

רבים גדלו על נרטיב מהונדס שנועד להצדיק פעולה אלימה ודורסנית. בשיעורי ההיסטוריה סיפרו לנו שמנהיגי האצ"ל ביקשו להקים "מיליציה פרטית" והיוו סכנה קיומית למדינה הצעירה.

על פי מיתוס זה, לבן גוריון ורבין לא נותרה ברירה אלא להפעיל כוח צבאי למען מטרה, קדושה-כביכול, של צבא ממלכתי אחד.

בשם אותה 'ממלכתיות', זכה התותח שהפגיז את הספינה לכינוי המצמרר "התותח הקדוש", והוצב בבסיס פו"ם בגלילות כמונומנט, שנועד להזכיר לקצינים בצה"ל את חשיבות הציות.

3️⃣ האמת מאחורי הסכם כפר ויתקין

בניגוד למיתוס, מספרות העובדות ההיסטוריות סיפור אחר לחלוטין, טרגי וקשה הרבה יותר לעיכול.

מנהיגי האצ"ל לא ביקשו לפתוח במלחמת אזרחים, ולא ניסו להקים צבא בדלני שיתחרה בצה"ל.

להפך: בהסכם כפר ויתקין, שעליו היה חתום אלוף דן אבן (אפשטיין) המכונה "אלכסנדרוני", לבין מפקד כוחות האצ"ל בכפר ויתקין יעקב וינורסקי לימים- יעקב מרידור (אבא של דן מרידור), הצהיר האצ"ל במפורש על כוונתו לפרק את נשקו. אנשי הארגון, שהגיעו על סיפון האלטלנה, באו כדי למסור את אמצעי הלחימה הרבים שהביאו, נשק שהיה קריטי וחיוני באותם ימים נואשים של מלחמת העצמאות. למרות זאת, ההוראה שניתנה מההנהגה הייתה חד-משמעית: לפתוח באש.

האש לא כוונה רק אל גוף הספינה במטרה לנטרלה, אלא הופנתה גם כלפי הניצולים שניסו להימלט על נפשם ושחו אל החוף – אנשים שלא היוו כל איום ממשי.

התוצאה הייתה קטלנית ומזעזעת: 16 מאנשי האצ"ל נרצחו באותו אירוע.

אחד מהם היה אברהם סטבסקי, מי שבעבר הואשם ונמצא זכאי בפרשת רצח ארלוזורוב, ושרד את עלילת הדם ההיא רק כדי למצוא את מותו מאש של יהודים, על חופי מולדתו.

התותח הזה לא היה קדוש; הוא היה כלי משחית טמא, שהרג פטריוטים גיבורים וחפים מפשע.

4️⃣ מורשת הפנקס האדום והממלכתיות הדורסנית

אירוע האלטלנה לא היה טעות נקודתית בשיקול הדעת, אלא ביטוי מובהק וקיצוני של תפיסת עולם שלמה – תפיסת המפא"יניקיות, השמאל ו'הפנקס האדום'.

זוהי אידיאולוגיה הגורסת כי רק מי שמחזיק בדעות ה'נכונות', ומשתייך למחנה הפוליטי ה'נכון', ראוי להחזיק בהגה השלטון.

התפיסה הזו ראתה במדינה ובצבא קניין בלעדי של תנועה פוליטית אחת.

הממלכתיות שהוצגה כלפי חוץ הייתה למעשה ממלכתיות דורסנית, כזו שלא אפשרה מקום לשותפות אמיתית עם מי שחשב אחרת, ולא ראתה בכל היהודים בארץ אזרחים שווים, בעלי זכות שווה לשרת ולהנהיג.

התפיסה הזו, שהובילה להדרה ולרדיפה מתמשכת, היא אותה תפיסה שרבים מאזרחי ישראל מאסו בה ומרדו בה במהפך של שנת 1977.

רוח ההשתקה חיה ובועטת גם היום. ומה שמדהים ומדאיג הוא שהתפיסה הכוחנית הזו לא חלפה מן העולם. גם היום אנו עדים לאותה רוח אלימה של השתקה וסתימת פיות, שפועמת בקרב חוגים אידיאולוגיים מסוימים. הדבר בא לידי ביטוי בקריאות להחרים אמנים דוגמת עדן בן זקן, לאור השתתפות ראש הממשלה ורעייתו בהופעתה, ובשל העובדה שניתנו לנתניהו 30 שניות כדי לברך את הקהל.

השבוע נעשה גם ניסיון להחרים חנויות ספרים המוכרות את ספרו של ארז תדמור, 'מרד הגנרלים', משום שהוא מעז לאתגר את ההגמוניה.

את מגמת הלעג וההשתקה הזו, שספגה עקב עמדותיה הימניות והמסורתיות, חשפה דר' קרן אסייג לפני מספר ימים, בראיון מצמרר.

הרוח הזו מתבטאת במלוא עוזה באיומים של דמויות כגון יאיר גולן, המדברות בגלוי על סגירת מוסדות חינוך מפוארים כמו מכינת עלי, או על הדחת ראשי מערכת הביטחון, אם לא יתיישרו עם הקו ה'נכון'.

התותח הזה לא היה קדוש; הוא היה כלי משחית טמא, שהרג פטריוטים גיבורים וחפים מפשע

5️⃣ סכנת השלטון האחיד

ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר האידיאולוגיה הזו נמצאת באופוזיציה, היא עוסקת בהשתקה ובחרמות; אך כשהיא אוחזת במוסדות השלטון – היא הופכת למסוכנת ואלימה שבעתיים.

איתור האלטלנה הוא קריאת השכמה עבורנו: לזכור את קורבנות השנאה הפוליטית, לדחות בשאט נפש את דורסנות המחשבה האחידה, ולהבטיח שצה"ל ומדינת ישראל יהיו שייכים לכל אזרחי המדינה, ולא לאליטה, הבזה לעם ישראל ומבזה אותו.

העמדות הליברליות והדמוקרטיות אינן נחלתו של מחנה השמאל, אלא דווקא של מחנה הימין, שלאורך שנים אפשר לשמאל לשרת בתפקידים בכירים מתוך תפיסה ממלכתית, המכוונת לבחון אנשים ביושר, על פי אמות מידה מקצועיות, ולא לפי השתייכותם הפוליטית ונאמנותם לאידיאולוגיה הקומוניסטית.

מציאת האלטלנה במעמקים היא תזכורת לסכנה, העלולה להתפשט בעם כשאנשים בעלי תפיסה של סתימת פיות נמצאים בשלטון; אנשים העלולים להצדיק את מעשיהם האלימים בתואנה של "הצלת העם ממלחמת אחים".

במשך שנים מהדהדים גורמים מסוימים את הלקח של אלטלנה, והוא - ש"אסור שתהיה מלחמת אחים". בכך הם מנצלים את האירוע הזה ועושים בו שימוש ציני להשתקת הימין.

הלקח הנכון מאלטלנה הוא לא 'הימין צריך לשתוק ולהבליג, כדי שלא תהיה מלחמת אחים'; הלקח הוא, שאסור להפוך את המחלוקת הפוליטית למלחמה על עצם הלגיטימיות של המחנה השני.

--- title: ממשלה צרה או ממשלה צרה: תרמית 'ממשלת האחדות' author: אודי בן חמו date: 2026-08-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1044 --- # ממשלה צרה או ממשלה צרה: תרמית 'ממשלת האחדות'

א.

בזה אחר זה מצהירים פוליטיקאים מאוד מסוימים בגאווה או באצילות נפש, כביכול: "לא נשלים את המנדט ה-61 לנתניהו".

לנתניהו הם לא ישלימו את המנדט, כן? כאילו מדובר במעשה גנבה המתבצע על ידי דמות עבריינית באישון ליל, ולא בבחירות דמוקרטיות של אזרחי ישראל.

כך מנסים למכור לציבור משהו שנראה כמו שילוב של גדלות נפש והתגברות על אגו ואינטרסים פרטיים, יחד עם אחריות לאומית.

במערכת הפוליטית והתקשורתית, הצהרת ההתנגדות הזו להעניק לנתניהו את המנדט ה-61 ממותגת כמעשה של 'ממלכתיות' שיביא להקמת 'ממשלת אחדות'. זו שתביא כמובן מזור פלאי לכל תחלואינו.

במחנה השינוי, הריפוי והחינוך מחדש מרוצים מאוד מההצהרות האלה, שהן סיסמאות קליטות עטופות בצלופן.

ההתנגדות האצילית ומרוממת הנפש ל'ממשלה צרה' למען מה שהם מכנים 'ממשלת אחדות' אינה אלא למען ממשלה צרה אחרת – ממשלה צרה צרורה.

'ממשלת האחדות' שעליה הם בונים היא פשוט שם מכובס למנגנון מתוחכם, שינציח את חוסר השוויון, את הכניעה ואת המשך השעבוד של הרוב הלאומי והיהודי לאליטות הישנות.

האם בתמימות או בזדון? תחליטו אתם.

את המנגינה הזאת של רוב העם – מנגינה של זהות, חירות וריבונות – איש כבר לא יוכל להשתיק

ב.

מאין נובע הדחף להצהיר "לא נשלים את ה-61"?

ייתכן שהצורך הכפייתי של גורמים מסוימים להצהיר כי לעולם לא ייתנו את האצבע ה-61 להקמת ממשלה ימנית-לאומית נובע פשוט מבּוּרות בנוגע למחנק שבו מצויים מרכיבי המחנה הלאומי.

עוד ייתכן, שהדבר נובע מרצון נואש לקבל 'תעודת הכשר' מהממסד, להימנע מנידוי חברתי ותקשורתי ולהתקבל למועדון הסגור של 'האנשים הנאורים'.

זוהי כניעה מוחלטת באצטלה של אצילות מזויפת – הסוואת פחדנות פוליטית תחת הכסות המכובסת של 'דאגה לממלכתיות'.

ג.

תרמית 'האחדות' כהנצחת השעבוד

המושג 'ממשלת אחדות' הפך למכבסת מילים מלבינה.

כי כשאותם גורמים מדברים על אחדות, הם אינם מתכוונים לאחדות עם המסורתיים, עם הפריפריה, עם החרדים, עם הציונות הדתית או עם מי שמבקש לחזק את הזהות היהודית. האחדות שלהם היא סגירת שורות פנימית של אליטה המצטמקת בקלפי אך מסרבת לוותר על מוקדי הכוח.

בפועל, 'אחדות' כזו היא ממשלת הנצחת העבדות.

משמעות ההצהרה ה'אצילית' לא להעניק לנתניהו את המנדט ה-61 אינה פוגעת בנתניהו האיש, אלא בציבור תומכי הקואליציה שלו, שהם רוב העם היהודי במדינת ישראל – להם הם לא ייתנו לנשום אוויר צח, לא לנתניהו.

לא להעניק לנתניהו את המנדט ה-61, אומר: שימור הווטו של המערכת המשפטית החונקת; מתן גיבוי מלא להמשך השליטה של בג"ץ והפקידות הבלתי נבחרת על החלטות הממשלה והכנסת; סירוס כל מהלך של משילות, ריבונות או זהות יהודית כדי לא להרגיז את המיעוט הליברלי-רדיקלי, ועוד לא מעט צעדים מצמררים.

אנחנו הרי כבר יודעים לְמַה הם מסוגלים, אנשי האחדות האלה.

ממשלה הנשענת על רוב לאומי ויהודי גאה היא לא 'ממשלה צרה' – היא הריבונות האמיתית והחיה של העם

ד.

האמת על הממשלה ה'צרה': רוב העם היהודי!

כדי לשבור את התרמית הזו, יש להדגיש בקול רם וברור: הממשלה הנקראת 'צרה' ברמה הטכנית של המנדטים בכנסת, היא בפועל הממשלה של רוב העם היהודי. נקודה.

עשו עם עצמכם תרגיל פשוט: באיזה מחנה מצוי רוב העם היהודי? במחנה הקואליציה או במחנה האופוזיציה?

זה אמור להספיק כדי להבין שממשלה צרה היא למעשה ממשלת רוב העם היהודי!

בנוסף, ממשלת 'אחדות לאומית' ללא קווי מדיניות ברורים היא בעיקר ממשלת שיתוק.

בממשלה שכזו, מי שימשיך לקבוע – בעיקר מכוח האינרציה – הם הפקידות ו''שומרי הסף', הרואים את תפקידם כמוציאי דברוֹ של אהרן ברק, לא בדיוק של אהרן הכהן.

הציבור הרחב בישראל – זה שרואה במסורת, בזהות היהודית ובציונות את הסיפור הגדול שלשמו הוקמה המדינה – צמא להמשך תהליך השחרור מהלפיתה החונקת של האליטות על חייו. ורק ממשלה צרה, כפי שאוהבים לבטא בזלזול, תוכל להמשיך את התהליך החשוב הזה.

מי שירצה להצטרף למגמה הזו, ראוי בהחלט שיוזמן.

ההתקפלות הזו של 'ימנים ממלכתיים' אינה אלא ניסיון אחרון להשליך חבל הצלה לאליטה, הנחרדת מאובדן נכסיה כאילו הם רשומים על שמה בטאבו.

אבל הציבור הישראלי כבר התעורר, ואת התהליך ההיסטורי הזה אי אפשר לעצור. אפשר לכל היותר לעכבו במניפולציות ובסיסמאות יפות.

ממשלה הנשענת על רוב לאומי ויהודי גאה היא לא 'ממשלה צרה' – היא הריבונות האמיתית והחיה של העם.

'ממשלת האחדות' הנכספת, לעומת זאת, היא צרה צרורה שנולדה כדי להרוויח עוד קצת זמן.

וזה לא יצלח, בע"ה. הרוח הלאומית והחיבור לשורשים כבר חזקים יותר מכל תרגיל פוליטי.

את המנגינה הזאת של רוב העם – מנגינה של זהות, חירות וריבונות – איש כבר לא יוכל להשתיק.

--- title: האסימון שנפל במרפסת author: אודי בן חמו date: 2026-08-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1042 --- # האסימון שנפל במרפסת

השמש הירושלמית כבר שקעה, אבל הטמפרטורות במרפסת של יונתן הגיעו לנקודת רתיחה:

יונתן (חילוני-לאומי), שמעון (חרדי), אלישיב (דתי-לאומי) וגבי (מסורתי) – בואו לא נתבלבל – הארבעה האלה מתווכחים על כל דבר שזז. הצעקות והוויכוחים ביניהם – במיוחד על סוגיית גיוס החרדים בזמן המלחמה – מגיעים לטונים גבוהים. שמעון מגן בחירוף נפש על עולם התורה, יונתן ואלישיב רותחים על נטל השירות ועל המילואים, וגבי מנסה לתמרן באמצע, עם כוס תה והרבה כוונות טובות.

אבל מתחת לכל הלהבות, ארבעתם יודעים משהו שאף פרשן באולפנים לא יבין: ביניהם כרותה ברית עמוקה, בלתי ניתנת לניתוק – 'הברית היהודית'.

הם שייכים לרוב לאומי מובהק הקשור בעורקיו לאתוס הציוני-יהודי, ושהחליט ש'נגמר הסיפור'.

במשך עשרות שנים הסבירו להם שהתפקיד שלהם בחיים הוא לריב אחד עם השני ולשתוק בפינה, בזמן שהחבר'ה הנאורים מנהלים את המדינה.

אך בשנים האחרונות, ה'ברית' הזו החלה לדרוש ייצוג אמיתי במוקדי הכוח. פתאום, המאבק הסיזיפי להביא אל קדמת הבמה דמויות בעלות עמוד שדרה אמוני ולאומי – קליברים כמו זיני וגופמן – החל לשאת פירות.

הפקידות הבכירה התחילה להבין שהיא כבר לא לבד בעולם, ו'הברית היהודית' הרגישה שהיא מפסיקה לבקש סליחה על כך שהיא בכלל נושמת.

ואז הגיעה הודעת הטקסט עם המצע של מפלגת 'האחדות', לצד המבול הבלתי פוסק של כל מפלגות 'הימין הערכי' האופנתי.

בהתחלה, כשקראו את המילים הראשונות על 'פיוס', 'ערכים' ו'שלום בית', הייתה שם איזו מועקה עמומה. משהו בטקסטים האלה הרגיש לא נכון, אבל הם לא לגמרי הבינו מה בדיוק מציק להם. הרי מי לא רוצה ערכים ואחדות?

הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון — נגמר, ולא יחזור עוד

עד שפתאום – נפל האסימון.

יונתן תפס את הנייד, בדק ואז הרים את עיניו אל החברים: "תקשיבו, מצאתי את הציטוט המדויק! זה בעצם בדיוק מה שהחבר'ה של 'הימין הערכי' מסתירים כשהם מוכרים לנו נימוסים.

זוכרים מה כתבה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, על איך שהכוח באמת עובד במדינה?"

הוא פתח את הקובץ וקרא בקול רם, מדגיש כל מילה:

"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי."

"אשכרה!" קרא גבי והכה על השולחן עד שהתה נשפך. "הנה האסימון! זה בדיוק הבלוף! התיישבות, ביטחון, כלכלה וזהות זה אחלה וזה קריטי, אבל השאלה הגדולה מעל הכל היא מיהו הריבון פה! מי מחליט – העם בקלפי או הפקידות הממונה?

וכל מפלגות 'הימין הערכי' – כולל וינטר עד שיצהיר מפורשות – פשוט מטאטאות את שאלת הריבונות אל מתחת לשטיח!"

"מה שבאמת קורע," אמר אלישיב בתסכול חצי-משועשע, "זה שכל 'הימין הערכי', 'הימין היפה' ו'הימין הממלכתי' – פשוט אי אפשר לצאת איתם ראש! הם כל כך מאוהבים בלהיות 'הילדים המנומסים של הכיתה', שהם מוכנים למכור את כל הבית רק כדי שאיזה פרשן בערוץ 12 ילטף להם את הראש ויגיד עליהם שהם 'ימין אחראי'. הם בטוחים שאם הם רק יגידו 'אחדות' ו'ערכים' שלוש פעמים מול המראה, הדיפסטייט פתאום יגיד: 'יו, איזה חמודים וערכיים, קחו את ראשות השב"כ'."

"מדויק," צחק יונתן בסרקזם צורב. "הם מציעים לנו 'הסכמות רחבות', וואו, איזה חזון! מה השלב הבא? חוק נורווגי שמחייב כל חבר כנסת לחלק חיבוקים בחינם בצהריים? בתרגום חופשי לעברית מדובר ב:'פליז תמשיכו לתת לשמאל זכות וטו על כל מינוי במערכת הביטחון ובבית המשפט העליון, ותעשו את זה עם חיוך'. הם מוכרים לנו עבדות מודרנית, ורוצים שנרגיש שהזמינו אותנו לקפה ומאפה".

כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות

שמעון נאנח, אך לא הצליח להסתיר חיוך מריר. "הכי יפה זה הניתוח הדמוגרפי המבריק שלהם. הם סופרים אותנו כאילו העם מחולק בדיוק חצי-חצי. יעני, 'הברית היהודית' שווה בגודלה בול למיעוט שיושב באקדמיה ובאולפנים. ואז מגיעים כל כוכבי 'הימין הערכי' ומסבירים לנו, שאת הדיקטטורה הפקידותית נוסח דינה זילבר פותרים פשוט על ידי זה שנהיה 'ערכיים וחמודים'.

איזה מזל, איך לא חשבנו על זה קודם? פשוט נחייך, ויחזירו לנו את הריבונות!"

"בממשלת 'אחדות ערכית' כזאת," סיכם גבי, "אף אחד לא היה סופר את זיני, בטח שלא ממנה אותו לראש השירות, וגופמן היה ממונה במקרה הטוב לאחראי על טקס הרמת כוסית בראש השנה.

כל מפלגות הנישה האלה יסרסו את הרוב הלאומי, ויבטיחו שהאליטה הישנה תמשיך להחזיק בשלטון המעשי בלי הפרעות קולניות."

תחושת התסכול הראשונית הלכה והתפוגגה, ובמקומה הופיע צחוק משחרר של פיכחון.

"אבל אתם יודעים מה הכי משמח?", שאל יונתן, ועיניו נדלקו. "חבל על הזמן שלהם. הם מבינים ש'הברית היהודית' התעוררה, והיא כבר לא קונה מילים מכובסות."

"בדיוק," הנהן שמעון, והרים את כוס הקפה שלו.

מרוב שהרגישו משפחה הם יכלו להרים כוס 'לחיים' גם עם קפה שחור מלא בוץ.

"אנחנו נמשיך לצעוק בינינו על הגיוס עד שיצא עשן, אבל בסוף – אנחנו משפחה."

גבי ואלישיב הצטרפו להרמת הכוסית. אמנם הדרך לכיבוש מוקדי הכוח האמיתיים עוד ארוכה – אבל ארבעתם ידעו דבר אחד בבטחה: הסיפור שבו הרוב מבקש רשות להיות הריבון – נגמר, ולא יחזור עוד. הדבר תלוי רק בנו.

--- title: החיילים של המהפכה הבאה author: אלעזר גלזר date: 2026-08-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1040 --- # החיילים של המהפכה הבאה

לקריאת המאמר נצח ישראל או מנגנון משומן

הנתונים שנחשפים בסרטונים שעלו לאחרונה בקבוצה בהקשר להתארגנות של השמאל לבחירות, אמורים להציב דאגה עמוקה וחששות מאוד רציניים לכל מי שמאבק על זהותה של המדינה ועל העתיד שלה במלחמה מול אויבנו יקרים וחשובים לו.

הבחירות הקרובות גורליות מאין כמותם לכל התהליכים שהתחילו פה בארבע שנים האחרונות:

• במאבק באויבנו בראש ובראשונה בצורה נחרצת ולא מתפשרת,

• במאבק על זכותו של העם לנהל את עצמו אל מול פקידות ומערכת משפט חצופה ורומסת.

• במאבק על זהותה של המדינה כמדינת היהודים ולא חס ושלום מדינת כל אזרחיה.

שנים של קונספציה בימין לא נעלמים ביום אחד

ולכן הנתונים הללו עלולים בצדק לגרום לתסכול עמוק ויאוש מהאופן שבו המחנה הימני משחק לידיים של השמאל במריבות הפנימיות שלו ברסיסי המפלגות שעלולים להמיט עלינו אסון ובשאננות הבלתי מובנת, שאנו עלולים בעקבותיה להפסיד את הבחירות למרות שיש רוב גדול בעם שתומך בכל התהליכים הללו.

המאמר האחרון של סוללים דרך שופך אור לא רק על נקודת הזמן הנוכחית אלא על השיטה ועל מנגנון ההפעלה של השמאל אל מול ההישענות על האותנטיות והרגשות הלאומיים של הימין.

כמו בהרבה נושאים נראה שהימין מתוך אמון בטוב ותמימות (יהיו שיאמרו נאיביות) לא מזהה תהליכי עומק ומנגנונים מפותחים שהשמאל משתמש בהם כדי לקדם את רעיונותיו למרות שאין לו מנדט מהציבור.

העבודה שסוללים דרך עושים בהקשר הזה היא ריפוי מחלות של עשרות שנים של התנהלות חובבנית ועממית שמאמינה בכנות כוונותיו של הזולת בעוד שבצד השני פועלים מנגנונים משומנים שבהרבה מצבים לא מוכנים לכבד את המציאות ואת דעת העם ובתהליכים ארוכים עם המון חשיבה ואסטרטגיה לוקחים לעצמם את הסמכות ואת הכוח לרמוס את זכויות העם שכבר מזמן לא נמצא בכיס שלהם.

לחשיפה הזו של הרעיונות של הצד השני של הפרקטיקה שבו הוא משתמש יש משמעות עמוקה למהפכה שצריכה לצמוח בתחומי הארגון והפרקטיקה של הימין.

לכל מהפכה יש רעיון רציונל ופרקטיקה אך אחרי הכל צריכים חיילים שיקומו ויפעלו.

כרגע נראה שמתוך יאוש, חוסר הבנה או נאיביות תמימה שחושבת שהניצחון בכיס ואין צורך להילחם ולהיאבק כדי להשיג אותו, נראה שאין לימין מספיק חיילים למאבק הזה והוא הולך להפסיד בסוג של 'תאונת עבודה'. לא כי זה באמת המצב אלא בגלל שהוא לא עובד נכון.

בוודאי שכל מי שיכול לקום כבר עכשיו ולעשות ולארגן סביבו אנשים ולייצר קבוצות עבודה עם יוזמה ועם רעיון ובעיקר עם כוח מעשי חובה קדושה לקום ולעשות את זה!

אך בפן הארוך מה שסוללים דרך עושים פה זה תהליך של בניית תודעה שתצמיח את החיילים של המהפכה הבאה.

לכל מהפכה יש רעיון רציונל ופרקטיקה אך אחרי הכל צריכים חיילים שיקומו ויפעלו

פעם שמעתי מאדם יקר על הרבי מלובביץ זכר צדיק לברכה שגדלותו לא הייתה רק בנס המהפכה שהוא הרים והרעיון המדהים ללכת לכל נקודה בגלובוס ולאסוף יהודים ליהדות אלא בכך שהוא הצליח לבנות אנשים שיהיו החיילים של המהפכה הזאת.

זה שיש כל כך הרבה משפחות שמסוגלות לקום ולעשות את זה תלוי בבניין הכוח ולא רק ברעיון.

מי שיסתכל על המהפכה הגדולה שקוראת ביו״ש בעניין החוות והגבעות יכול להתפעל מהרעיון - מהזיהוי של התוכנית של הרשות הפלסטינית וההצבה של תוכנית נגדית שתסכל אותה.

אך ודאי שהפלא הגדול שיש ציבור גדול שנבנה לאורך שנים למשימה הזו וכשהבשילו התנאים בשטח משפחות גדולות עם ילדים פשוט קמות ועושות את זה.

בנייה של ציבור לפתח מסוגלות ויכולות להסתער על משימות ולחולל מהפכות היא אירוע חשוב מאין כמוהו.

אנשים זקוקים לשייכות לתחושת עוצמה משותפת אך לא פחות מזה להבנה במציאות לניתוח של תהליכים שקורים להבנת מנגנונים ודפוסי עבודה.

אנשי סוללים דרך היקרים!

חיזקו ואימצו העבודה שלכם חשובה מאין כמוה שנים של קונספציה בימין לא נעלמים ביום אחד.

ואתם בחוכמה מקלפים שכבה אחרי שכבה פותחים את העיניים ובעיקר את הלב להבין ולהאמין שיש מה לעשות ובידינו הדבר!

--- title: נצח ישראל או מנגנון משומן author: סוללים דרך date: 2026-08-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1039 --- # נצח ישראל או מנגנון משומן

(נכתב על ידי אודי בן חמו ודביר לוגר)

דַמיינו מאות אלפי אזרחים חסרי ארגון, הפזורים ברחבי הארץ. חלקם מוטרדים מזכויות עובדים ומשכר מינימום, אחרים דואגים לזכויות מיעוטים או לאיכות הסביבה, ויש מי ששואפים לשנות כליל את צביונה הלאומי של המדינה ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

מדובר ביחידים ובקבוצות שונות, לעיתים אף מנוגדות.

כיצד ניתן לאגד אותם לכוח אחד עוצמתי? כיצד ניתן לתרגם את האנרגיה הזו למהפכה פוליטית וחברתית?

הנוסחה ההיסטורית פשוטה: מוצאים את המכנה המשותף הרחב ביותר, מצניעים את חילוקי הדעות הפנימיים, ומעל הכל – בונים מנגנון ארגוני משומן.

א.

השמאל הפוליטי בעולם, וגם בישראל, לא נבנה רק על רעיונות מופשטים, אלא בראש ובראשונה על כוח ארגוני בשטח.

בעוד זרמים פוליטיים אחרים נשענים על זהות לאומית, מסורת או כוחות שוק חופשי, השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת.

כך למשל 'ההסתדרות', שהוקמה עוד לפני המדינה, הפכה מארגון הדואג לזכויות עובדים לזרוע ביצועית אימתנית של השמאל ולחממה למנהיגות מפא"י ומפלגת העבודה.

מדוע 'אימתנית', אתם שואלים? גשו ל'עולים חדשים' משנות החמישים, שזהותם הדתית והלאומית הייתה חזקה, ושאלו אותם על חוויותיהם כשסירבו להיות עבדים למנגנון. הסיפורים קורעי לב ממש.

את 'הפנקס האדום' אתם זוכרים?

כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל

ב.

שלוש נקודות ציון: מרעיון לביצוע בשטח

(אמנון לורד בספרו על אורי אבנרי, וארז תדמור בספרו ‘מרד הגנרלים׳, מרחיבים על כך)

1.התיאוריה: הוגה הדעות האיטלקי המרקסיסטי אנטוניו גראמשי (Gramsci) הבין, שכיבוש השלטון מצריך לא רק תפיסה של מוסדות המדינה, אלא דרושה 'הגמוניה תרבותית'.

לשיטתו, לפני שמשיגים כוח פוליטי יש לעצב את תודעת הציבור דרך מוסדות החברה האזרחית (חינוך, תקשורת, אקדמיה, צבא, אמנות וכדומה), באמצעות שיתופי פעולה עם גורמים שאינם מרקסיסטיים מוצהרים.

2.המנגנון הארגוני והתקשורתי: וילי מינצֵנברג נחשב לאחד מאדריכלי התעמולה, המִבצעים הפסיכולוגיים וההנדסה התודעתית המשפיעים ביותר במאה ה-20. מינצנברג יישם בפועל את תפיסת גראמשי: הוא הקים 'ארגוני חזית' – עמותות, גופי סיוע וארגוני תרבות שנראו תמימים ובלתי-מפלגתיים – כדי למשוך 'נוסעים סמויים' שתמכו במטרות ספציפיות, מבלי להצהיר בגלוי על הפלטפורמה הקומוניסטית הרחבה.

הוא אף בנה תאגיד תקשורת אדיר שכלל עיתונים יומיים, שבועונים מצולמים, הוצאות ספרים, חברות הפקת סרטים ואפילו בתי קולנוע. גופי התקשורת הללו סיפקו תוכן מודרני, מלוטש ואטרקטיבי, שהחדיר מסרים פוליטיים באופן סמוי דרך תרבות, צילום ועיתונות חוקרת. מעבר לכך, הוא התמחה בניהול משברים ובקמפיינים בינלאומיים והפך אירועים נקודתיים לקמפיינים חובקי עולם – הכל בשירות המפלגה הקומוניסטית.

3.היישום האזרחי: תנועת V15 הייתה תנועה אזרחית שפעלה בישראל בבחירות 2015.

בראשה עמדה פולי ברונשטיין.

היא אימצה את המודל הארגוני הבלתי-מפלגתי: היא לא קראה להצביע למפלגה מסוימת, אלא התמקדה ברעיון מסגרת רחב ('החלפת השלטון') ובניתוב האנרגיה האזרחית דרך מנגנון שטח משומן. על הגוף הזה נשפכו הררי כסף אדירים.

אם פועלה של ה'קרן לישראל חדשה' עולה בראשכם, אתם כנראה צודקים – כדאי ללמוד גם עליה. ואם תראו באחד ממאות הארגונים שבהם היא תומכת אנשים המזכירים לכם כאלה היושבים מאחוריכם בבית הכנסת, זה לא במקרה.

על זה הם בונים: תמיכה בגופים מסוימים לצורך הסוואת רעיון-העל. מינצנברג, זוכרים? זה המודל לכאורה, גם אם לא במפורש.

ג.

מתי ארגון מאבד את הלגיטימיות שלו?

לכאורה, ארגוני החברה האזרחית ראויים למחיאות כפיים על מעורבות פוליטית ואזרחית.

אולם כאשר המעורבות הזו חוצה קווים אדומים, היא מאבדת את הלגיטימיות הדמוקרטית שלה.

ארגון מפסיק להיות לגיטימי כאשר הוא פועל באחד (או יותר) מהאופנים הבאים:

הסתרת אג'נדה והיעדר שקיפות: שימוש בשמות ניטרליים או ערכיים כדי להסוות מטרות אידיאולוגיות רדיקליות, והפעלת 'ארגוני חזית' שנועדו להטעות את הציבור לגבי כוונותיהם וזהות מממניהם.

דה-לגיטימציה ושימוש בכלים פסולים מול יריבים: שלילת הלגיטימיות המוסרית של המתחרים הפוליטיים, ושימוש בהסתה, בהנדסת תודעה, בחרמות ובאלימות – במקום ניהול ויכוח רעיוני ענייני.

חתירה תחת יסודות המדינה והמשטר: פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים, שאיפה לבטל את זהותה המכוננת של המדינה, או ניסיון להחליף את מוסדותיה הלגיטימיים באמצעות כפייה ומנופי לחץ חיצוניים במקום בקלפי.

שימוש במשאבים וכלים ציבוריים למטרות פוליטיות: ניצול כוח כפוי (כמו חובת חברות באיגוד מקצועי), או עשיית שימוש בתשתיות ציבוריות לקידום אג'נדה מפלגתית.

אי-ציות לחוק ופעולה מעל המדינה: פגיעה בסדר הציבורי, ניצול כוח ארגוני לשם הפרת חוק, וסירוב לקבל את מרותן של רשויות המדינה.

השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת

ד.

ומה עכשיו?

ניכר שיתרונו הגדול של המחנה הלאומי הוא גם מוקד חולשתו מול השמאל המאורגן.

הימין פועל מתוך אותנטיות עמוקה. עוצמתו נשענת על קדושת הבחירה החופשית, תפיסת הפרט כבעל חירות מוחלטת, ורוגע פנימי שאינו נבהל מתחזיות אימה על 'קץ הדמוקרטיה'.

(לא סתם לא תמצאו אנשי מחנה לאומי המאיימים לרדת מהארץ אם תוחלף הממשלה).

אולם בעת בחירות, מאפייניו של המחנה הלאומי עלולים להפוך לשאננות קטלנית.

כדי לנצח, על המחנה הלאומי ללמוד כיצד לוקחים את ערכיו האותנטיים ומניעים אותם על פס ייצור מקצועי – לא בהנדסת תודעה צינית, אלא בחינוך, בשכנוע ובכנות בלבד.

אבל מעל הכל, צריך לשנס מותניים בביטחון מלא ובאופטימיות.

כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל.

בעזרת האמונה הזו, וברוח ימי הסליחות, כל מה שנדרש הוא להתעורר, להשכים קום, ופשוט להצביע ברגליים. זה הכל. כמעט.

--- title: "הצדיקים הטהורים" author: עזרא הימן date: 2026-08-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1037 --- # "הצדיקים הטהורים"

חמש הערות על מאבקים תרבותיים ועל אחדות עמוקה אצל הראי"ה קוק זצ"ל:

א. שאיפות אחדוּת ומאבקים ציבוריים

הראי"ה קוק 'חי' למעשה בכל העולמות – מהשאיפות הכי נאצלות ועד הסוגיות האקטואליות הכי בוערות, חיי עולם וחיי שעה יחדיו. בכל עולם יש סדר משלו וחוקים משלו, והראי"ה טייל בכולם כבביתו.

התורות והתפילות שלו, שניכרת בהן ההסתכלות הכי אחדותית על הכל, לא סתרו כהוא זה את המאבקים הציבוריים הקשים שניהל במשך השנים סביב הזהות היהודית ביישוב היהודי ההולך ונבנה.

אדרבה, השאיפות הנאצלות של אחדות בין העולמות תלויות ביכולת לשים, הלכה למעשה וללא טשטוש, גבולות מאוד ברורים בין טוב לרע.

אולם ישנם אנשים שהתבסמו יתר על המידה מפסקאות מסוימות מאוד בכתביו ולא קראו פסקאות אחרות, וכמובן לא את האגרות שלו. נעסוק בטעויות הנובעות מכך.

גם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק

ב. 'מאמר הדור' לדורנו

'מאמר הדור' הוא מאמר מכונן, גם לתקופתנו כמובן, אך רבים עיוותו אותו. רבים השתמשו בו בניסיון למצוא גדלות בכל שיגעון וטירוף; רבים הפכו אותו למניפסט של כניעה לכוחות פוליטיים שבשום אופן לא צריכים להוביל פה דרך אפילו עוד דקה אחת; רבים השתמשו בו כתירוץ להזדהות סוציולוגית עם חלק מ'צאצאי מפא"י' (שבעצמם כבר הפכו לפוסט-ציונים), יותר מאשר עם אחיהם המסורתיים והחרדים.

לכל זה אין שום קשר למאמר הדור. מאמר הדור מזהה בדור הייחודי הזה – שיש בו משברים רוחניים – פוטנציאל רוחני גדול אך עלום, שטרם מומש, ומציע דרכים איך לגלותו ולממשו.

אין שום קשר בין זה לבין הטענת התנהגותם של החלקים הכי בריוניים ואנטי-ציוניים שבשמאל הישראלי בהילה של מאמר הדור, תוך תירוץ התנהגותם הנוראית בפלפולי סרק.

אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית.

אגב, מעניין מדוע אנשים אלה לא מצליחים לראות את התגשמות מאמר הדור בדמויות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שהתפכחו ו'ערקו' למחנה הימין..

ג. הקטר והקרון שמאחור

הראי"ה קוק הקים את תנועת 'דגל ירושלים' מיד אחרי מלחמת העולם (הראשונה) כדי לייצר אלטרנטיבה בהנהגה הציונית. הוא לא אהב את הדרך שנקטו אנשי 'המזרחי', שהסכימו להיות נספח לתנועה הציונית ולא אתגרו את הנחות המוצא המחוּלנות שלה. הוא דחף בכל מאודו להקים תנועה רעיונית אמונית שתוביל את התחייה הלאומית. הוא הדגיש שוב ושוב שהציונות במתכונתה המחולנת, הרחוקה מייעודה המקורי בחלום הדורות, תתייבש ותגווע.

חזונו לא זכה למימוש משמעותי בימיו, והוא הולך ומתממש לאיטו בדורות שלנו. אחת התחנות החשובות בדרך היא 'חילופי האליטות' והחלפת שיח ההנהגה לשיח יותר יהודי ייעודי. התהליך הזה מלווה במריבות, במרידות, בקטרוגים ובחרדות. כל אלה הם חלק מכאבי הלידה. אין זה חזרה לסוף ימי הבית השני, זהו המבוא לבית השלישי. אנשים מאמינים, עם חיבורים הדוקים יותר לנצח ישראל, מתקדמים אל קטר הרכבת – בכלכלה, בביטחון, במדינאות ועוד.

ד. זה לעומת זה

הראי"ה ראה את העולם בווקטור של התקדמות, עולם ההולך ומתעלה. הוא ראה את האנושות כהולכת ומִיתקנת בפנימיותה. הוא ראה את הפוטנציאל הפנימי האדיר של דורות אלה בעם ישראל. הוא היה אופטימי מאוד.

אבל, ולא בסתירה כלל, הוא ראה את הרוע הטמון עדיין בנפש האדם, שילך ויילחם על קיומו עד טיפת דמו האחרונה. הוא ראה וצפה את השקרים ואת אובדן הדרך בתרבות המערב, הזולגים גם אל תוכנו.

הוא ראה את שני הקטבים האלה, והסביר כיצד הם מתקיימים במקביל. הוא היה בעל אופטימיות גדולה למימוש פוטנציאל רוחני וחברתי נפלא בתהליך התחייה הלאומית, ויחד עם זאת ראה את מלחמת התרבות הנוקבת מאוד בזמן קץ הגאולה. שני הדברים הקוטביים מתרחשים במקביל, בתזמון הדדי.

אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית

ה. "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרִשעה אלא מוסיפים צדק"

הצדיקים הטהורים, כמו הראי"ה בעצמו, ודאי נלחמים נגד הרבה מאוד רִשעה. הראי"ה נלחם בכל הכשלים המדרדרים את צלם האלוקים שבאדם והמשפילים את הצביון הייחודי של עם ישראל.

מי שיקרא וילמד היטב יגלה, שכוונת המשפט החבוט הזה היא – שגם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק. זה נכון במלחמות פיזיות נגד אויבים, וזה נכון במלחמות תרבות מול יריבים.

הראי"ה נאבק כל חייו בתופעות שליליות. ויחד עם זאת, בעומק העניין, כל מסכת חייו הייתה אך ורק הוספת צדק, אהבה ולא שנאה, בקשת טוב ולא שלילה.

--- title: תגובה למאמר 'הפיל שבחדר' author: סוללים דרך date: 2026-08-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1036 --- # תגובה למאמר 'הפיל שבחדר'

לקריאת המאמר של יהושע שני לחצו כאן

מר יהושוע היקר, מקווה שאתה ושלך בטוב. כותבת לך בעקבות דבריך האחרונים לגבי התקרית/ התלונה ברמב"ם.

חשתי צורך לכתוב לך, בפרט שאף אני רופאה במרכז רפואי ועובדת בצמידות ואף בחברות חמה עם אנשי צוות שאינם יהודים, להם רוחשת כבוד והערכה.

כתבת על נושא קשה ורגיש ביותר. דווקא משום שהוא כל כך קשה ומורכב, חובה להישיר אליו מבט.

אין ספק שצריך קודם כל לבדוק התלונות לגופן, כך גם טענת בדבריך.

תלונות על צוות רפואי היו ויהיו.

אלא שההתעלמות המתחסדת מהמורכבות הנתונה היא פשוט מצמררת.

עם יד על הלב, מה היה מרגיש כל אבא כל אמא לו בנה החייל הפצוע שחזר מלחימה בחיזבאללה/חמאס/פת"ח - שוכב במחלקה בדלתיים סגורות נתון לחסדיהם של 10-15 אנשי צוות ערבים (רובם המוחץ מוסלמים דתיים) - זו בעיה שלא קשורה כלל לדעות פוליטיות.

כל מי שמנסה להדוף הדברים ולהתחבא מאחורי ססמאות של "גזענות", פשוט לא אומר אמת.

אני רוצה להכיר את האבא הזה או האמא הזו שהיו מקבלים את הסיטואציה הזו בשלווה ואמון, וסומכים על בדיקת הנהלת בית החולים, צוות הדוברות או מצלמות שהיו או לא היו בחדר.

מתי נדבר כבר אמת?! האמת על המציאות ואתגריה. היא כבר פה. בלי אמת לא נוכל להתקדם

אני בעד בדיקה עניינית של התלונות. באמת רבים מאוד הם אנשי המקצוע מהחברה הערבית שהם מסורים ומצטיינים בעבודתם הציבורית.

בדיוק כפי שכתבת.

עצם זה שאח/רופא ערבי, גם אם מגדיר עצמו בעל זהות פלסטינית, לא הופך אותו לחשוד בהתעללות עד שיוכח אחרת.

רבים וודאי חשים נפגעים מעצם הטלת הספק, אין להתעלם מכך.

אבל אין 100%.

אנו שומעים על מקרי התנכלות מצד אנשי צוות במערכות בריאות מחוץ לישראל, בכל העולם:

גם שם האידיאולוגיות נכנסות אל בין כתלי בית החולים.

אז דווקא בישראל זה לא קיים?..

גם בישראל היו מקרים של אנשי צוות רפואי תומכי חמאס שהתבטאו ברשתות, או אף התגייסו לדעאש. אלא שאין צורך להרחיק למקרי קיצון מובהקים.

בסופו של יום גם אנחנו, הרופאים הרופאות האחים האחיות ואנשי כוחות העזר (היהודים והערבים) - אנחנו רק בני אדם.

אנחנו לא אזרחים מכוכב אחר.

ההתעלמות המתחסדת מהמורכבות הנתונה היא פשוט מצמררת

זו סיטואציה מאוד לא פשוטה

עבור כלל הצדדים.

השאלה היא:

מתי נדבר כבר אמת?! האמת על המציאות ואתגריה. היא כבר פה. בלי אמת לא נוכל להתקדם.

בסיטואציה הזו, השאלה, "מה אם החייל הזה היה הבן שלך פצוע שם?", דווקא מאוד מתאימה.

בעיניים פרטיות וגם כלליות יש לשאול: האם כך ראוי שחברה הנמצאת בלחימה תוודא טיפול בלוחמיה ומשפחותיהם?

האם נדרשת אלטרנטיבה?

אינני טוענת לפתרון פשוט מן השרוול.

הרבה מאוד נתון על הכף.

מתחייבת כאן כנות, הגינות, אחריות ורגישות, לצד בהירות של סדרי עדיפויות.

תודה לך שאמרת אמת ולא נתת לזה לעבור.

--- title: הפיל שבחדר author: יהושע שני date: 2026-08-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1035 --- # הפיל שבחדר

המאמר נכתב בעקבות הדברים שפרסם יהושע שני - לקריאה לחצו כאן

יש פיל בחדר, והגיע הזמן לדבר עליו בקור רוח, בהיצמדות לעובדות ובטונים נמוכים.

ללא מניפולציות וללא סתימת פיות וזעקות פופוליסטיות על גזענות ושנאה.

אין לנו פריבילגיה כזו לאחר השבעה באוקטובר, לאחר המחיר הלאומי והפרטי ששילמנו.

הפיל שבחדר הוא המורכבות הביטחונית המושתקת ביחסים שבין מדינת ישראל לבין החברה הערבית בישראל, והמשמעות שלה דווקא במערכות הרגישות ביותר של המדינה.

צריך לומר ביושר: אזרח ערבי אינו אויב מעצם היותו ערבי. כפי שכל אזרח אחר אינו טוב או רע לאור זהותו בלבד.

אלפי רופאים ורופאות, אחיות, אחים ואנשי צוות ערבים מטפלים ביהודים ובערבים במסירות ומצילים חיים. יהיה זה עלבון לאינטליגנציה אם נמחק את העובדה הזאת, ואסור לנו להטיל כתם קולקטיבי על ציבור שלם.

אבל, באותה מידה, אסור לנו להיות תמימים.

כל תופעה צריכה להיבחן בשכל, בשקיפות ובפקיחת עיניים לרווחה. עלינו להביט למציאות בעיניים, לראות אותה כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה.

לא גזענות, אחריות. לא הכללה, בדיקה ופיקוח. לא שנאה, ביטחון

ישנה שאלה שאיש כמעט אינו מעז לשאול בקול, שמא יותקף בחמת זעם:

מדוע כשמדובר במערכות הביטחוניות הרגישות ביותר, כולנו מבינים בפשטות שקיימים שיקולים מיוחדים של סיווג ביטחוני, נאמנות, חשיפה למידע וסיכון?

האם מישהו היה מעלה על דעתו לוותר על בדיקות ביטחוניות מחמירות למי שמבקש להגיע למקומות הרגישים ביותר בצה״ל או ליחידות מודיעין כמו 8200, רק משום שאסור 'להפלות'?

ברור שלא.

במערכות שבהן מופקדים בידי אדם סודות מדינה, יכולות אסטרטגיות ומידע העלול לסכן חיי אדם - מדינה נורמלית וחפצת חיים בודקת, מסווגת ומנהלת סיכונים.

ואם מישהו ייעלב מכך, תהיה זו עדות להשחתה התרבותית שיש מי שמתעקשים לדרדר אותנו אליה.

נשאלת השאלה: מדוע העיקרון הזה של בחינה מדוקדקת של רקע, נאמנות, יושרה ומוסר - נעלם כשאנחנו עוברים למערכות אזרחיות רגישות?

כאשר חייל שנפצע קשה בקרב מגיע לבית חולים כשהוא מורדם, מונשם, שרוף, חסר יכולת להגן על עצמו - האם אין למדינה חובה לחשוב גם על ביטחונו?

כאשר מובילים טנקים וכלים צבאיים אל החזית בשעת מלחמה, האם לא צריך לבדוק מי נחשף למיקום הכלים, ליעדם ולתנועת הכוחות ומהו פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם מכך?

כאשר עובדים מקבלים גישה לתשתיות קריטיות, מתקנים רגישים או מידע בעל משמעות ביטחונית, האם עצם העלאת שאלת הסיכון היא 'גזענות'?

בעיניי התשובה ברורה:

לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם.

לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם

הבדיקה צריכה להיות עניינית, מקצועית, חוקית ומבוססת סיכון, לא התנכלות לאדם בגלל מוצאו.

יודגש: אם, תיאורטית, יש פשיעה ואנרכיזם באזור גאוגרפי ספציפי בארץ, שבו חיים יהודים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, ארמנים, נוצרים או כל עדה אחרת, אסור לנו להתעלם מכך. אם זוהי המציאות, יש להתמודד איתה. לא נעצום עיניים כי מדובר ב... - השלימו את החסר.

בכל דיון, העובדות הסטטיסטיות צריכות לדבר בראש ובראשונה. אח"כ נוכל להתווכח על הסיבות למציאות הזו.

אבל קודם כל עובדות, ללא משוא פנים וללא פופוליזם. שוב, את מחירי הנזקים הללו שילמנו כבר בריבית דריבית בשבעה באוקטובר.

במקביל, הגיע הזמן לחשוב לטווח ארוך. זוהי רק קריאת כיוון ולא תוכנית עבודה סדורה, אבל מדינת ישראל צריכה לחשוב על הקמת תוכנית לאומית לעידוד ולהעדפה של חיילים משוחררים בלימודי רפואה, סיעוד ומקצועות הבריאות.

מלגות משמעותיות, מסלולים ייעודיים, סיוע בשכר הלימוד ותמריצים להשתלבות בבתי החולים ובמערכת הציבורית.

מי שסיכן את חייו למען המדינה - זכאי לקבל מהמדינה הזדמנות משמעותית להיות בין אלה המטפלים בחייליה ובאזרחיה.

ראוי כמובן להוקיר רופא ערבי שמציל חיים. חובה לכבד אחות ערבייה שעושה את עבודתה במסירות. ובאותה נשימה, אפשר וחובה לדרוש ממדינת ישראל לנהל סיכונים במקומות שבהם חיי חיילינו וביטחון המדינה מונחים על הכף.

לא גזענות, אחריות.

לא הכללה, בדיקה ופיקוח.

לא שנאה, ביטחון.

זה הפיל שבחדר. והגיע הזמן שנפסיק לחשוש מלדבר עליו.

בהפוך על הפוך, דווקא חסרונו של עיסוק ענייני וראוי בתופעות בעייתיות גורם למבט קולקטיבי ומכליל, העושה עוול עם מי שראוי ליחס מכבד.

--- title: אנטומיה של מרד: כיצד הפכה המסורת לאורח החיים של צעירי ישראל author: בן יעקב סבו date: 2026-08-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1032 --- # אנטומיה של מרד: כיצד הפכה המסורת לאורח החיים של צעירי ישראל

א. זה שנים ארוכות שאנו שבויים בפרדיגמה מיושנת, שלפיה הזירה התקשורתית והפוליטית מלאה בהתגוששויות על הימצאותם של סממנים יהודיים במוסדות ציבור, כאשר כל חיכוך קטן מתורגם מיד לזעקות שבר על 'הדתה'.

אולם מי שבוחן את המציאות בעיניים מפוכחות, מעבר לרעש הסטטי של בעלי אינטרס, מזהה תזוזה טקטונית עמוקה מאוד המתרחשת מתחת לפני השטח.

כדי להבין את התהליך הזה, עלינו לזנוח את הקלישאות של העבר ולהתבונן מחדש במושג 'מרד הצעירים'.

העם לא בורח מהיהדות, הוא מחפש אותה בשפתו שלו

ב. לאורך המאה העשרים, המרד הטבעי של הדור הצעיר אופיין בפריקת עול. הצעירים שאפו לנתק את השלשלאות המסורתיות של הוריהם לטובת מונחים מופשטים כגון 'אוניברסליות', 'הומניזם', ובריחה ממוסכמות העבר.

היום, אותה אידיאולוגיה מופשטת ומנותקת הפכה להגמוניה הממסדית. היא התברגנה, הזדקנה והתקבעה לכדי דוקטרינה נוקשה ולעיתים מנוכרת: ''או שאתה איתנו או שאתה לא קיים", הם אומרים בשם הליברליזם.

וכך, לאחר תקופה שבה הממסד נעשה מנוכר וחסר שורשים, הדור הצעיר היהודי החל למרוד.

המרד של 'דור ה-Z' הישראלי שינה כיוון ב-180 מעלות מבני גילו הממוצעים בארצות המערב.

עבור צעירים יהודים רבים כיום, ניתוק מהשורשים איננו סמל לחירות, אלא מתכון לתחושת תלישות וריקנות. המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי מסורת'.

הדור הצעיר מחפש עוגן, משמעות וזהות היסטורית. מבחינתו, אימוץ סממנים יהודיים, גילוי מחדש של האמונה וחוכמתה, או חיפוש אחר זהות יהודית-ביתית במרחב הציבורי, אינם אקטים של כניעה לממסד דתי שמרני נוסח איראן, כמו שמנסה התקשורת לצייר, אלא קריאת תיגר על הניכור התרבותי של הדור שקדם לו.

זוהי חזרה הביתה מתוך בחירה, תביעת בעלות על זהות שאינה מוכנה להתנצל על קיומה.

ג. התמורה הסוציולוגית הזו מציבה אתגר אינטלקטואלי ומנהיגותי עצום, לא רק לממסד המיושן, שמתקשה לעכל את התופעה, אלא גם – ואולי בעיקר – להנהגה הרוחנית והתורנית.

בנקודת הזמן הנוכחית נוצר קו שבר עמוק המפריד בין שתי תפיסות מנהיגותיות מנוגדות:

מצד אחד ניצבת הנהגה שעדיין שבויה בתודעת 'המיעוט הנרדף'. מנהיגים אלו פועלים מתוך פסיכולוגיה של כניעה מתמדת. הם תופסים את עצמם כקומץ מאמינים הנאבקים על תדמיתם בעיני ההגמון. השיח שלהם מתחנף, פעולותיהם נושאות אופי של טשטוש, והם מתקשים להשתחרר מדפוס החשיבה הזה.

מנגד צומחת מנהיגות מסוג אחר לחלוטין – מנהיגות של קריאת מפה אסטרטגית מתוך חיבור עמוק לשטח. אלה הם מנהיגים המבינים לאן נושבת רוח ההיסטוריה הישראלית. הם מזהים את הצימאון האדיר, את התעוררות המסורת ואת חיפוש הזהות של הדור הצעיר, וקוראים נכון את המציאות: העם לא בורח מהיהדות, הוא מחפש אותה בשפתו שלו. מנהיגות זו אינה פועלת מתוך חרדה מפני 'השפעות החוץ', אלא מתוך ביטחון עצמי איתן ואמונה טבעית בשייכות העמוקה של רוב העם לזהותו.

המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי מסורת'

ד. מי שממשיך לנהל את השיח הציבורי במונחים מיושנים של מאבקי 'כפייה דתית' מול חילוניות 'משוחררת', מנהל מלחמה של אתמול. העתיד שייך לאלו שמבינים שהדור הצעיר בישראל כבר עשה את הבחירה האסטרטגית שלו. הוא דחה את תרבות הניכור לטובת זהות ושייכות. האתגר כעת אינו רק להילחם על מקומה של המסורת במרחב הציבורי, אלא לדעת כיצד לקבל את פניה כשהיא צומחת מלמטה, באופן החופשי, הגאה והטבעי ביותר.

--- title: העיסוק המרכזי שעל סדר היום הלאומי author: אודי בן חמו date: 2026-08-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1029 --- # העיסוק המרכזי שעל סדר היום הלאומי

הדיון הציבורי נוטה להישאב אל הסוער והצהוב - אמירותיו של שר הביטחון, ישראל כץ, בנוגע לאלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט.

לא נכריע מי צודק ברמה האישית, ולא נחלק ציונים למעורבים.

נשתדל לא לתת דגים, אלא לספק חכה.

להציע כלים מושגיים וארגז ניתוח אזרחי, שבאמצעותם יוכל הקורא לבחון את המציאות בעצמו, לפרק את המסגור התקשורתי, ולהגיע למסקנות עצמאיות.

א. ניתוח התקשורת ומסגור הדברים

הכלי הראשון שראוי להפעיל הוא פירוק טכניקות המסגור התקשורתי. במקרה הנוכחי, המנגנון פעל במספר ערוצים מקבילים:

צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה

1. בניית נרטיב של "עריפת ראשים":

לא הדחה ולא נעליים. על אמירתו של פליישמן: "אז תדיח אותו", ענה השר: "לא".

למרות זאת הדיווחים הוצפו במונחים טעונים כמו "זעזוע", "מתקפה חסרת תקדים" ועוד. עובדות נדחקו מפני הדרמה.

2. העתקת הדיון מהמהות אל הרגש:

במקום לקיים דיון עמוק בגבולות הסמכות של הדרג המדיני מול הדרג המבצע, התקשורת בחרה להעביר את הפוקוס לזירת ה"טון", ה"סגנון" וה"עלבון האישי". זה פשוט מוכר יותר.

3. דיכוטומיה מלאכותית:

חלוקה מהירה של המגרש ל"שומרי סף" ממלכתיים ומקצועיים מהצד האחד, מול הדרג המדיני המוצג כ"גורם פוליטי ודורסני" מהצד השני. וכן הפיכת כל ביקורת מצד השר הנבחר ל"פגיעה בביטחון המדינה".

ב. לצאת מהפרסונליות: מקצועיות הקצין היא לחלוטין "שלב ב'"

הכלי השני לניתוח הוא ניתוק מוחלט מפולחן האישיות. הדיון אינו על ישראל כץ ואינו על אבי בלוט.

ייתכן שאלוף הפיקוד הוא איש מקצוע מעולה, מפקד מוכשר ועתיר זכויות; וייתכן גם שהביקורת המקצועית עליו מוצדקת. כל זה לחלוטין לא הנקודה. העיסוק בשאלת איכותו של הקצין הוא "שלב ב'" בלבד, והוא מסיט את התודעה מהעיקר. השאלה היחידה שצריכה לעמוד למבחן בעת הזאת היא מידת הכפיפות של הדרג המבצע לדרג הממונה.

התפיסה הדמוקרטית אינה מותנית באיכות הביצוע של הפקיד או הקצין – גם הקצין המוכשר ביותר במערכת כפוף באופן מלא לריבון הנבחר.

ג. זיהוי הלעומתיות: הזיגזג הציני של השמאל הרדיקלי

הכלי השלישי לניתוח הוא חשיפת המניעים המסתתרים מאחורי הקמפיינים התקשורתיים. התופעה הצינית ביותר באירוע הזה היא המהירות שבה אגפים בשמאל הרדיקלי ובמהדורות החדשות נזעקו להתייצב כחומה בצורה להגנתו של האלוף בלוט.

הצביעות כאן זועקת לשמים. לא מזמן, כשמדיניותו של בלוט נתפסה כתומכת בהתיישבות ובמפעל החוות, אותם חוגים ממש תקפו אותו בארסיות ושפכו את דמו בתקשורת.

והנה, ברגע שנפער חיכוך מול שר הביטחון והאלוף נתפס כמי שמציב עמדה לעומתית לדרג המדיני – התרחש שינוי פלאי: אותו אלוף מותקף הפך בן לילה לקדוש מעונה, ל"שומר סף" אמיץ ולמגן הדמוקרטיה.

למול מפגן ההגנה המרגש הזה, אי אפשר שלא לשאול: היכן הייתה ההגנה המרשימה הזו ביחס לרומן גופמן? היכן היא הייתה ביחס לדוד זיני? לברק חירם?

מה השתנה פתאום? התשובה ברורה מאליה: הקצינים הללו סומנו, הותקפו או עוכבו בדיוק בגלל תפיסתם הממלכתית, הברורה והדמוקרטית ביחס למיהו הריבון. מפקד שמבין את גבולות סמכותו ומכבד את הדרג המדיני אינו נכס עבור מי שמחפש לעומתיות; הוא מטרד.

זהו שימוש ציני בקצין בכיר. בינם לבין אמת, צדק או דאגה כנה לאלוף בלוט ולביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר. שלא מרצונו, ובלי שנשאל, האלוף הופך לכדור משחק במגרש הציני של השמאל הרדיקלי: האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר.

ד. המלכוד המושגי: הפיכת היוצרות במונח "ממלכתיות"

כלי רביעי הוא בחינה ביקורתית של המושג "ממלכתיות".

בדמוקרטיה מתוקנת, ממלכתיות פירושה כפיפות מוחלטת של כל זרועות המדינה – על מדים ושלא על מדים – לחוק ולנציגי הריבון הנבחרים בקלפי.

בשנים האחרונות נעשה שימוש ציני במונח זה כדי ליצור היפוך יוצרות: הדרג הצבאי והפקידותי מוצגים כ"איש המבוגר והאחראי" שתפקידו "לרסן" את הדרג המדיני. הדרישה משר לשתוק, לא לבקר ולא לדרוש דין וחשבון מדרג פיקודי בשם ה"ממלכתיות", היא למעשה תביעה לאוטונומיה צבאית ומנהלית שמנתקת את הצבא מהעם.

אגב, אי אפשר שלא לתמוה: היכן הייתה תפיסת ה"ממלכתיות" והריסון הזו של אייל זמיר עצמו, כאשר לא מנע את עצמו מהתמודדות סמוך לבחירות מול הרצי הלוי על תפקיד הרמטכ"ל תחת ממשלת מעבר?

מה השתנה מאז? תחליטו בעצמכם.

האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר

ה. המבט המערכתי: מחדל תפיסתי, לא פגיעה אישית

הכלי החמישי והאחרון הוא הימנעות משפיטת אירועים לאומיים דרך הפריזמה הילדותית של "פגיעה אישית" או עלבון.

הדבר שקול לניסיון לשפוט את מחדל ליל שמחת תורה דרך השאלה "האם נתניהו נפגע אישית מכך שלא העירו אותו".

העיסוק המרכזי כמובן הוא בכשל המערכתי בתפיסת הריבונות, לא בפגיעה האישית.

מעבר לכך, לאיש ציבור ופקיד בכיר ראוי שיהיה עור עבה. זה אולי לא נעים כשמתייחסים אליך לא כראוי, אבל אל תהפכו אותם לילדים קטנים.

סיכום:

האירוע בין שר הביטחון לאלוף פיקוד המרכז הוא על השאלה המשטרית היסודית ביותר במדינה חפצת חיים: האם נציגי הציבור הנבחרים הם שמתווים את המדיניות ומפקחים על ביצועה, או שמא אחרת.

התקשורת תמשיך למכור לנו ספינים, רגשות וסערות בכוס מים, אבל האמת נשארת חד-משמעית: צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה. ובדמוקרטיה מתוקנת – הדרגות מצדיעות למנדטים, ולא להפך.

--- title: אשליית הדיון: כשהשמאל החליף את העובדות בפסיכוזת המונים author: איתי אסמן date: 2026-07-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1024 --- # אשליית הדיון: כשהשמאל החליף את העובדות בפסיכוזת המונים

1️⃣ קריסת הדיון הרציונלי

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב שהמחלוקת הפוליטית בין ימין ושמאל בישראל סובבת סביב סוגיות מדיניות כבדות-משקל, וויכוחים אידיאולוגיים על אופייה הדמוקרטי של המדינה.

אך מי שמתבונן נכוחה במציאות במהלך השנים האחרונות, מבין שהנחת המוצא הזו קרסה לחלוטין.

האמת המרה היא שכבר אי אפשר לנהל כאן ויכוח רציונלי.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה הדיון העובדתי פינה את מקומו למה שניתן להגדיר כפסיכוזת המונים. צד אחד של המפה הפוליטית זנח לחלוטין את העובדות, לטובת עולם מקביל שבו הנרטיב קובע הכל, והאמת היא במקרה הטוב המלצה בלבד.

הפסיכוזה התלקחה, וההתנצלות לא הועילה, משום שהם התאהבו בשקר של עצמם

2️⃣ קמפיין הרשת והניתוק מהמציאות: מקרה איזנקוט

כדי להבין את עומק השבר אי אפשר להסתפק בתיאוריות, ויש לרדת אל קרקע המציאות של הקמפיינים הפוליטיים.

ניקח לדוגמה את סרטון הקמפיין של צוות הסושיאל של נתניהו. בסרטון נראה איזנקוט רץ לעבר בחור שלובש חולצה שעליה נכתב 'אחדות', מפספס אותו – ורץ לחבק את מנסור עבאס. זה היה סרטון שנועד להעביר מסר פוליטי חד וברור: גדי איזנקוט אולי מדבר על "אחדות", אך בפועל בחירותיו הפוליטיות מובילות אותו לזרועות המפלגות הערביות.

אפשר להסכים עם המסר ואפשר לבקר אותו, אך מה שהתרחש מיד לאחר מכן ברשתות החברתיות היה לא פחות ממחול שדים פסיכוטי.

לפתע החל להתגלגל ולהשתלט בשמאל נרטיב מנותק לחלוטין מהמציאות: הדמות עם חולצת האחדות, כך נטען, נועדה ללעוג לבנו של איזנקוט, גל ז"ל, שנפל בעזה. מדובר בשקר מוחלט. הבחור בסרטון לא כיוון לגל איזנקוט הי״ד, ולא היה כאן שום רמז, ולו הקל ביותר, לביזוי חלל צה"ל. אבל בעולם של פסיכוזת המונים, האמת כבר לא רלוונטית. נוצר כאן נרטיב שלפיו נתניהו מבזה משפחה שכולה, ושום עובדה, הסבר או הבהרה לא הצליחו לשכך את הלהבות. הפסיכוזה התלקחה, וההתנצלות לא הועילה, משום שהם התאהבו בשקר של עצמם. הוא פשוט יעיל לתחזוק הקמפיין.

3️⃣ עיוות המציאות מול הטרור: הפיגוע בחוות גלעד

הדוגמה השנייה, והכואבת לא פחות, היא הפיגוע הרצחני סמוך לחוות גלעד, שבו נרצחו מ"פ בצה"ל ואזרח ישראלי. אירוע טרור קשה וברור, שבו כל אדם סביר אמור להרכין ראש. אלא שבשמאל הרדיקלי - ראש החץ של האופוזיציה - המכונה הנרטיבית שוב הופעלה במלוא העוצמה. ברגע אחד הפך הפיגוע ל"טיול לא מתואם", והאשמה הופנתה כלפי הקורבנות תחת הכותרת של "אלימות מתנחלים". שוב ראינו מחול שדים תקשורתי שבו העובדות לא הצליחו לבלבל את מפיצי השנאה.

התגובה של חלקים בציבור הדתי-לאומי הייתה מתסכלת מאין כמותה. היו שניסו להסביר, לדבר אל ההיגיון, לשאול: "למה אתם מדברים אלינו ככה? למה אתם משקרים ומסלפים?"; הם לא הבינו שהם מנהלים שיח של חירשים.

בעוד הם מנסים לדבר במונחים של עובדות ומתוך כוונות טובות, הצד השני פועל מתוך פסיכוזת המונים נרטיבית. וברגע שאדם כלוא בתוך נרטיב, המאמץ להעמיד אותו על טעותו באמצעות עובדות ונתונים פשוט לא ישנה את דעתו.

זהו נתק מוחלט בין מי שיש לו תפיסת מציאות קוהרנטית, לבין מי שחי בתוך תסריט של קמפיין מתמשך (יש לציין שאיני מדבר על השמאל כולו, אלא על השיח הציבורי של האליטה שלו).

4️⃣ תזמורת הדמוניזציה ושלילת הלגיטימציה

וכאן טמון הסיפור הגדול באמת, הסיפור שמחבר את כל הנקודות יחד. הקמפיינים הללו אינם מקריים. הם חלק מתזמורת שלמה של דמוניזציה והשחרה, המכוונת נגד שלושה מגזרים מרכזיים: החרדים, המתנחלים וה'ביביסטים'.

ציטוט של איריס לעאל מעיתון 'הארץ', שהסבירה ביהירות כי "החברה הישראלית" שונאת את שלושת המגזרים הללו, חשף את הפרצוף האמיתי של הקמפיין.

מי זו 'החברה הישראלית'?

מי זו בדיוק אותה "חברה ישראלית"?

האם המגזרים הללו, המהווים נתח עצום וקריטי בעם ישראל, אינם חלק מהחברה הזאת? כי לפי קוראי 'הארץ' — הם, הקוראים, נכללים בחברה הישראלית; ואילו שאר המגזרים שציינה הם פרזיטים, אלימים וחסרי השכלה.

תחת אצטלה של דאגה לכלכלה או זעקה על אי-גיוס חרדים - סוגיות שאולי יש בהן היבטים הדורשים תיקון, אך הן טובעות בים של שקרים גדולים הרבה יותר - מסתתרת מטרה אחת ויחידה: אי-קבלת תוצאות הדמוקרטיה.

יש כאן מחנה שלא מוכן, בשום תנאי, שה'ביביסטים' ימשלו, שהחרדים ישבו בקואליציה או שהמתנחלים ינהלו את המדינה. מי זוכר שהיה כאן קמפיין של חטופים, שחיתות ראש הממשלה וממשלת אחדות. כל כמה חודשים מתגלע 'אירוע חדש' שמסביר למה הממשלה לא לגיטימית.

כדי להצדיק את הסירוב הזה לקבל את חוקי הדמוקרטיה, מחנה השמאל האליטיסטי חייב להפוך את היריב הפוליטי למפלצת אל מול השמאל הנאור, הדמוקרטי והמוסרי. הם חייבים להציג את החרדים כמוצצי דם, את המתנחלים כאלימים ואת ה'ביביסטים' כברברים.

המטרה של הפיכת הקבוצות הללו ל'אנשים רעים' היא שלילת הלגיטימציה שלהן להיות חלק מהשלטון. כך, בעיני השמאל, נראית דמוקרטיה מהותית.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה שבה הדיון העובדתי פינה את מקומו למה שניתן להגדיר כפסיכוזת המונים

5️⃣ לעבור להתקפה: הגנה על הכרעת הרוב

עלינו להפסיק להתנצל. לחדול מלנסות לשכנע באמצעות סטטיסטיקות ונתונים, או ב'שיחות קפה ומאפה'. עלינו להבין שאנו ניצבים מול ראשי מחנה הפועל מתוך פסיכוזה המונית ושיח נרטיבי, ושהמאבק הוא לא על פרט כזה או אחר, אלא על עצם הזכות שלנו להיות כאן, להשפיע, ולממש את הכרעת הרוב.

הגיע הזמן להישיר מבט אל מול מכונת ההשחרה הזו ולומר: האמת שלכם היא נרטיב שקרי, והדמוקרטיה חזקה יותר מתפיסת העדר שלכם.

בנוסף, יש לחדול משיתוף הפעולה עם 'נקודות האמת' בקמפיינים של השמאל הרדיקלי.

כי כאשר השקר עמוק מאוד - נקודות האמת הופכות לחצאי-אמיתות המשרתות את השקר הגדול, ובעיקר מהוות כלי בקמפיין דמוניזציה נגד מגזרים שלמים.

החרדים אינם מוצצי דם, והמתנחלים אינם אלימים.

אחרי שנטפל בחצאי-האמיתות, נציב גבולות לאנרכיסטים ונחדול מקמפיינים שקריים - רק אז נוכל לדון בצורה דמוקרטית על הבעיות הטעונות טיפול. ואת שיחות האחדות נקיים מול החברה הישראלית השפויה.

--- title: לקחי התגובות לאירוע הקשה למרגלות כפר תל author: עזרא הימן date: 2026-07-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1023 --- # לקחי התגובות לאירוע הקשה למרגלות כפר תל

א. המצב האמיתי של ערביי יו"ש

התמיכה של ערביי יו"ש (המכונים 'פלסטינים') בחמאס ובמתקפת 7.10 הגיעה ל-60-70 אחוז. אצל רובה הגדול של החברה הערבית ביו"ש יש הזדהות מלאה עם הטבח השואתי של יהודים – גברים, נשים וטף. זה הקונטקסט שבו יש להסתכל על עימותים ביו"ש, ועל חבורת גברים צעירים היוצאת מאחד הכפרים העוינים להתעמת עם קבוצת מטיילים יהודים החולפת בסמיכות.

מצעד האיוולת חייב להיעצר בכניסה לשערי מחנה ההנהגה

ב. קונספציית ההפרדה

קבוצות פרוגרסיביות בישראל מסרבות להפנים מציאות זו, וממשיכות למחזר את השקר הכי גדול של השמאל הישראלי מאז ימי אוסלו: הפרדה שכביכול קיימת בין קומץ טרוריסטים קיצוניים לבין רוב מוחלט של פלסטינים שלווים וחפצי חיים לצידנו. בעזה, האשליה הזו כבר עלתה לנו בטבח 7.10. ביו"ש היא נמשכת.

מערכת הערכים הפרוגרסיבית רואה את ה'אחר', הפלסטיני ה'ילידי', כחלש, ואת הרוב היהודי כקולוניאליסט, ככובש, שחייב כל הזמן לרסן את עצמו כדי להיחשב מוסרי.

ג. תפיסות פרוגרסיביות מתגלגלות לתהום

המשך ההתמכרות לאשליה הזו גורם לכדור שלג מתגלגל של אכזריות.

כי אם כך מתעקשים לראות אותנו ואותם, אזי יהודים המטיילים ביו"ש ומותקפים הם מבצעי הפוגרום, ומבצעי הפוגרום האסלאמיסטים הם מיעוט 'מוחלש' המגן על עצמו ועל ביתו.

מה שהימין רואה בבהירות רבה ובפשטות כהגנה על חיינו כעם בארץ ישראל, השמאל רואה כ'טרור יהודי'.

זוהי התנגשות חזיתית וזה ׳משחק סכום אפס׳ בין תפיסות. זה הרבה מעבר לטָעות או למחלוקת בשאלת עתיד יו"ש.

העמדות האלה מייצרות בסופו של דבר הכלה והבנה (תוך סירוב להכיר בכך, כמובן) לטרור רצחני אסלאמי של ממשיכי טבח 7.10, ודמוניזציה שטנית כלפי יהודים המגינים על חייהם.

ד. מצעד האיוולת

לא מדובר רק באנשים שהם ממש בקצה המחנה. שמענו ח"כים ממפלגת 'הדמוקרטים' מתבטאים בסגנון כזה; ראינו תקשורת מיינסטרים מטשטשת לחלוטין בין רוצחים לנרצחים; שמענו אלופים לשעבר בצה"ל המתכתבים עם עמדות כאלה; ראינו בתדהמה מאות יוצאי מערכת הביטחון פונים לנשיא מעצמה זרה כדי להתערב בחיינו ולכפות עלינו את עמדתם. כל שיא של שפל מגלגל אחריו שפל נוסף, תהום ללא תחתית, של חוסר נאמנות למלחמה של עם ישראל על חייו בארצו.

כאמור, אין זו רק דעה אחרת על עתיד יו"ש. זוהי קביעה, שמי שרואה את הדבר אחרת מהם ופועל להגן על חייו בהתאם – הוא טרוריסט יהודי שצריך לעצור אותו בכל דרך, כולל פגיעה בו וכולל מסירת עצמאותנו לידי מעצמה זרה.

ה. תהליך התבררות של הנהגה ודרך

כל זה לא צריך להבהיל אותנו יתר על המידה. אנחנו בתקופת התבררות עמוקה. אליטה אחת שוקעת ומתחלפת, תפיסה אחת של ציונות יורדת מבמת ההובלה למען תפיסה מפותחת ממנה. השקיעה מביאה ייאוש, הייאוש גורם לקיצוניות.

נעבור גם את זה.

בעזה, האשליה הזו כבר עלתה לנו בטבח 7.10. ביו"ש היא נמשכת

ו. בריתות אמיתיות ומדומות

אבל הנה משהו שעבורו מאמר זה נכתב: כל מי ששייך לתפיסות האלה, כל מי שנמצא ברדיוס כלשהו של תפיסות מסוג זה, לא יכול להיות שותף לקואליציית הנהגת המדינה. "שירתנו יחד בטנק" לא מהווה שום עילה לשותפות בהנהגת דרך. מצעד האיוולת חייב להיעצר בכניסה לשערי מחנה ההנהגה.

המושג ׳ברית המשרתים׳ כיסוד פוליטי משותף – נקבר למרגלות כפר המרצחים תל. עלילת הדם ש רקח שם השמאל הפרוגרסיבי, נבחרי ציבור, עיתונאים וגנרלים, נגד תושבי יו"ש בפרט ונגד הימין בכלל דורשת את הרחקתם מהמחנה (הפוליטי).

מי שחשב שזעזוע המלחמה החליש את ניגודי התפיסות, ושההבדלים הפוליטיים הפכו למינוריים, נדהם לראות את ההשמצות השטניות נגד תושבי יו"ש, ואת הכוונות מרחיקות הלכת של השמאל יום אחרי הבחירות.

אי אפשר בשום אופן להתעלם מזה, ובשם אחדות מדומיינת או בשם חידוד המחלוקת עם החרדים לפרוס שטיח אדום לפני תפיסות שהן אובדניות לישראל.

נקווה מאוד שהאירוע הקשה הזה יבהיר את מה שטושטש.

נקווה מאוד שהלקח נלמד!

--- title: האמת ששופטי בג"ץ סירבו לשמוע author: בן יעקב סבו date: 2026-07-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1020 --- # האמת ששופטי בג"ץ סירבו לשמוע

הוזמנתי היום לדיון בבית המשפט העליון על חוק המעצרים. המטרה שלשמה נקראתי, כמפקד מגמה בחטיבת החשמונאים, הייתה עניינית וחשובה: לתאר לשופטים את המצב האמיתי בשטח בכל הנוגע לסוגיית גיוס החרדים.

באתי כמפקד במילואים המכיר מקרוב את המציאות בנושא זה, וחשבתי להשמיע קול שנעדר בדרך כלל מהאולמות הממוזגים והמנותקים.

אך המציאות שפגשתי שם הייתה רחוקה מכל מראית עין של דיון ענייני או בקשת צדק.

מי שלא נכח היום באולם, לעולם לא יבין מהי באמת 'פגישת עבודה' בין השמאל הרדיקלי לשופטי בג"ץ.

זו האווירה שהייתה היום בבית המשפט

במקום דיון משפטי יבש העוסק בראיות, חזיתי במופע שבו השופטים מבזבזים את הזמן היקר כדי להתלוצץ, להחליף חיוכים ולנהל 'שיח רעים' עם נציגי השמאל. אלה מריצים איתם בדיחות, וכל השופטים מצחקקים.

הקהל היה בהלם.

ולי לא היה זמן.

הללו קיבלו את הרוב המוחלט של זמן הדיון כדי לפרוס את משנתם. ובהגיע תורי להציג את העובדות מהשטח? לפתע, פשוט – לא נשאר זמן!

כך סתמו לי את הפה

שופטי בג"ץ סתמו לי את הפה, לא אפשרו לי לדבר בדיון. אך לא רק לי כאדם פרטי הם סתמו את הפה באלימות מנומסת. לרבים-רבים בעם ישראל הם כבר שנים סותמים את הפה.

נצח ישראל לא ישקר — וכל מה שזמני, חולף ושקרי, סופו להתפורר ולנבול

אבל את המציאות אי אפשר להשתיק.

אז את דבריי שרציתי לומר והושתקו – אומַר פה, בבמה המכובדת הזו של 'סוללים דרך'.

אלו הם הדברים:

זה לא משפט, זו אג'נדה

"לא התכוונתי לעמוד מול השופטים ולטעון טיעונים משפטיים. עם ישראל בכלל, והדור הצעיר שגדל פה בפרט, מזמן כבר לא תמימים. כולם מבינים שהכל פה זה פסאודו-משפט; שהפסיקות נקבעות מראש לפי תפיסת עולם פוליטית, וכל הטיעונים המשפטיים המלומדים אינם אלא צביעות שנועדה להכשיר את המטרה.

לא את זה באתי לחדש, כי העובדה הזו כבר ברורה לכולם.

באתי לחדש דבר אחר. באתי להציב מראה ולהגיד דבר פשוט: מסע המעצרים נגד החרדים השיג את התכלית של מי שרוצה בו. אלא שהתכלית הזו מעולם לא הייתה גיוס חרדים — אלא מניעתו.

הנתונים מהשטח: התרסקות הגיוס

הרדיפות המשפטיות והמעצרים, נכון לעכשיו, מונפים כחרב מעל ראשה של חטיבת החשמונאים. התוצאה בשטח היא הרסנית: מאז תחילת מסע הרדיפות, אחוזי הגיוס צנחו בעשרות אחוזים.

מי שלא נכח היום באולם, לעולם לא יבין מהי באמת 'פגישת עבודה' בין השמאל הרדיקלי לשופטי בג"ץ

בתחילה התגייסו לחטיבה מאות חיילים בכל מחזור, הן לשירות סדיר והן למילואים.

כיום? ספק גדול אם במחזור הקרוב נצליח לפתוח אפילו פלוגה אחת.

גם בכל הנוגע לשדרת הפיקוד המצב עגום: בהתחלה היו שיצאו לקורס קצינים, אך כיום איש אינו רוצה בכך, ובמחזור הקרוב לא ייפתח קורס כלל.

הנזק לא נעצר רק במספרים, אלא חודר עמוק למורל ולמרקם החברתי. החיילים החרדים שכבר התגייסו מעידים על שינוי דרמטי.

מה שהחל כסקרנות בריאה ואפילו אהדה מצד הרבנים, המשפחות והחברים בקהילה, התחלף בבת אחת.

מאז שהוגברו הלהבות, המעצרים והרדיפות, החיילים חווים מתח אדיר מול סביבתם הטבעית, מה שמוביל לחוסר רצון מובהק להמשיך לשרת בחטיבה.

הפקידים מנהלים, אך הציבור חייב לדעת

אני מתאר עובדות, אני מדבר על עובדות. שופטי בג"ץ יחליטו מה שיחליטו. אבל כל עוד אתם, הפקידים, עדיין מנהלים בפועל את המדינה הזו, חשוב שעם ישראל כולו ידע מהי האג'נדה האמיתית שלכם, ומה אתם מעוללים פה במודע ובכוונת מכוון.

נצח ישראל לא ישקר — וכל מה שזמני, חולף ושקרי, סופו להתפורר ולנבול".

ועם ישראל ינצח!

--- title: ״נחמו נחמו עמי״ author: אודי בן חמו date: 2026-07-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1018 --- # ״נחמו נחמו עמי״

אירוע קשה וכואב בחוות גלעד.

ברגעים כאלה אסור שהכאב יטשטש את הראייה הממוקדת.

אפשר לבחון את האירוע מזוויות רבות, אך מעל הכול מרחפת שאלה אחת, כואבת וקשה:

איך הגענו שוב ושוב למציאות שבה התפיסה המובילה את המאבק בטרור רחוקה כל כך מהאופן שבו עם ישראל, רובו ככולו, מבין את המציאות ואת הדרך שבה יש להילחם באויביו?

השאלה שאסור לברוח ממנה היא:

מי מונע מהריבון – העם – לממש את תפיסת עולמו ואת המדיניות שהוא מאמין בה?

שנו את זה – ושיניתם הכול

כאשר במקום לעסוק בשורש הבעיה אנחנו נשאבים פעם אחר פעם לסוגיות שמייצרות רעש אך אינן משנות מציאות – אנחנו מאבדים את המשאב היקר ביותר שלנו: הקשב הלאומי.

ובכאב גדול צריך גם לשאול באומץ:

מיהם האחראים להסטת הקשב, בשוגג או במזיד, מהשאלות המחייבות תיקון יסודי אל עבר ויכוחים שמרחיקים אותנו מהעיקר?

נורא לחשוב כמה אנרגיה, שתמיד נמצאת במחסור, מבוזבזת על סוגיות משניות, בזמן שהמאבק האמיתי מתנהל על תפיסות היסוד המעצבות את חיינו ואת מדיניותנו.

כאשר מערכת המשפט מייצרת תפיסת עולם שבה הגבולות בין אויב לאוהב מיטשטשים, וכאשר עקרונות מוסריים שאינם תואמים את תחושת הצדק של הציבור מעצבים את גבולות הפעולה של המדינה – הבעיה אינה נקודתית. היא שורשית.

שנו את זה – ושיניתם הכול.

לא ננוח ולא נשקוט עד שננצח במאבק על השבת ריבונות העם לעצב את חייו

לא נשנה את זה – ושום תיקון טכני לא יספיק. גם אם כל החרדים יתגייסו מחר בבוקר.

דומה הדבר לאדם הרץ מנקודת שריפה אחת לאחרת במקום לכבות את מוקד השריפה. במציאות הזו תוספת כבאים לא תספיק כמובן.

בלי טיפול שורש במערכת המעצבת את תודעתנו ואת יכולתנו לפעול – נמשיך לדון שוב ושוב באותם כאבים.

לא ננוח ולא נשקוט עד שננצח במאבק על השבת ריבונות העם לעצב את חייו.

בהשבת ריבונות העם למקומה יימצא המזור. שם גם נמצאת הנחמה.

שבת שלום.

--- title: אל תגידו "לעתיד לבוא" author: עזרא הימן date: 2026-07-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1015 --- # אל תגידו "לעתיד לבוא"

א.

כשהרצל חזה את הקמת מדינת היהודים, נָגד הדבר לחלוטין את המציאות הגיאופוליטית ששררה בארץ ישראל כבר מאות שנים. לא היה לזה שום סיכוי ריאלי. למרות זאת, להרצל הייתה ודאות – כיוון שראה שמימוש הרעיון הלאומי הוא כבר פרי בָּשל בליבם של רבבות יהודים. הבשלת המציאות הפוליטית הייתה רק עניין של זמן, אף שהרצל לא היה יכול לדמיין בשום דרך את האופן שבו זה יקרה שנים ספורות אחרי פטירתו.

מה הרצל ראה בדיוק? הרי בכל הדורות חלמו יהודים על חזרה לארץ ישראל והחזרה של מלכות ישראל. כל הדורות חלמו על גאולה מהשעבוד לשלטון זר. מה שהשתנה היה ירידת חלום הנצח לחזון אקטואלי בָּשל בלב. מה שהשתנה היה הפיכת הציפייה לגאולה מחלום של לעתיד לבוא, שלא נדע איך יקרה, למציאות הכי מתבקשת בהווה האקטואלי. הדרך הייתה סלולה בַּלב להבין ולהרגיש שזה חייב לקרות בזמננו וזה יכול לקרות בזמננו.

אל תגידו 'אבל יש שם כיפת הסלע שלא תזוז לשום מקום'. היא לא יותר קבועה מהאימפריה העות'מאנית

ב.

הלב של אותו חלום גאולה בן מאות ואלפי שנים הוא בניין הבית. ה'בית' הוא כמובן בית המקדש, לא הבית הלאומי בלבד. יהודי לא הפריד בין הבית הלאומי לבניין בית המקדש לפני שעשתה זאת הציונות המחולנת, ולפני שהמציאות הכתיבה זאת בפועל. הניתוק הזה איננו טבעי, והיה מתקבל כדבר זר לחלוטין בקרב כל יהודי במשך אלפי שנים. אלא שהשינויים הגיאופוליטיים הכבירים במלחמת העולם הראשונה אִפשרו את הקמת הבית הלאומי בלבד. הגעגועים למקדש נשארו רחוקים וערטילאיים.

קל מאוד לומר שמציאות בית מקדש בהר הבית היום איננה ריאלית, פוליטית ומדינית. על פניו, זה מובן. אך כמו בחזון של הרצל על הקמת המדינה, שינויים גיאופוליטיים גדולים קורים בעולם בדרך שאין איש יכול להעריך, ובקצב שאין איש יכול לתכנן. שינויים גדולים נופלים בעתם וזמנם מהשמיים.

לכן, שאלת היסוד אינה רק מידת הריאליות של החזון במישור הפוליטי, אלא בעיקר עד כמה הוא חי ופועם בליבותיהם של רבבות עם ישראל. עד כמה בית המקדש הופך – בלבבות של מעגלים רחבים – מחלום רחוק שמשכָּנו בשמים, לחלק אינטגרלי מתבקש ומובן של ההתפתחות והצמיחה של עם ישראל בהווה. עד כמה הוא הופך להיות בתודעה שלנו משהו חיוני ומובן מאליו לקיום האקטואלי שלנו כאן כציבור וכחברה. זה לא דבר שנולד ביום, בהבל פה. וזה המחסום המרכזי, הרבה לפני כל מחסום פוליטי וגיאופוליטי.

ג.

ייתכן שייקח עוד זמן עד שמיליוני יהודים ירגישו באופן הכי מוחשי שהלב הפועם שלנו בריבונות, בכלכלה, בחינוך ובמשפט, בייעוד ובחזון, מתרכז במקום הספציפי הזה על הר הבית, הממגנט באופן בלתי מוסבר כביכול לא רק את עם ישראל אלא את העולם כולו.

זה אולי ייקח עוד הרבה שנות לימוד וחשיבה, תפילה וניסיון חיים. ואולי גם כל הגילויים החדשים בסביבות ההר ובעיר דוד יעזרו לנו להפנים את האפשרות הזו בחוויה הרגשית. אולי בנינו ובנותינו יראו בליבם וברוחם את הדבר מתרחש מול עיניהם טוב יותר מאיתנו. אבל זה יקרה, ואולי אפילו מהר יותר משחשבנו.

המקום הזה יזכיר לנו מאיפה באנו, יחזיר אותנו למי שאנחנו, יכוון אותנו לאן אנו הולכים. הוא יהיה מקום שמתקן, מטהר, מכוון, מרכז ומעלה את כל מה שאנחנו עושים כאן במדינת היהודים, בבית הלאומי של העם היהודי. זה מקום שיחבר את כולנו למקום שממנו באנו ואל המקום שאליו אנו הולכים, למרות ההבדלים בין קבוצות ואנשים. זה מקום שישכין אחדות של אמת. זה מקום שרק ממנו יבוא גם שלום אמיתי בעולם, מתוך חיבור לבורא שיצר את האדם והעולם.

וכשזה יהיה מוחשי יותר בעיני רוחנו, איכשהו גם המחסומים הגיאופוליטיים הבלתי עבירים כביכול יתמסמסו מהר יותר מנפילת האימפריה העות'מאנית שאִפשרה את הקמת מדינת היהודים.

מה שהשתנה היה הפיכת הציפייה לגאולה מחלום של לעתיד לבוא, שלא נדע איך יקרה, למציאות הכי מתבקשת בהווה האקטואלי

ד.

אל תגידו "לעתיד לבוא". תגידו שיכול להיות מקום כזה, ושיש מקום כזה, ושהוא נשאר שומם ומצפה, מחכה לבשלות פנימית, רוחנית, נפשית, פרטית וציבורית. הוא מחכה לעיניים אקטואליות הרואות את החלום שחלמו כל הדורות, גם אבותיהם של מי שילעג למאמר הזה בזחיחות של ריאליסט כביכול.

אל תגידו "אבל יש שם כיפת הסלע שלא תזוז לשום מקום". היא לא יותר קבועה מהאימפריה העות'מאנית. העניין כלל אינו בשאלה איך זה יקרה, אלא בשאלה איך המקום הכל כך ליבי הזה עדיין חסר בנו, ושהוא יכול וצריך להיות שם, להיות חלק מחיינו. ולא רק אנחנו חייבים את זה, גם העולם. בניית התודעה הזו היא מרכזית.

וככל שהתודעה הזו תחלחל עוד ועוד פנימה לראיית הלב הבהירה של עוד ועוד מעגלים, כך יֵרד הבניין אט אט מהשמיים ויהפוך להיות חלום בר מימוש בדרך לא נודעת.

--- title: אל תפריטו את האבל הלאומי author: אודי בן חמו date: 2026-07-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1014 --- # אל תפריטו את האבל הלאומי

א. תשעה באב אינו רק יום של תיקון יחסים שבין אדם לחברו. זהו יום אבל על חורבן מדרגת החיים הלאומית של עם ישראל. מדרגה שחיברה קודש וחול, כלל ופרט, רוח וחומר. בית המקדש ביטא עוצמות חיים אדירות שאנו כה מתקשים להבינן.

עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט

ב. עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט. במקום לעסוק בחורבן החיים הלאומיים, צמצמנו אותו כמעט כולו ליחסים בין-אישיים ולשיפור המידות.

ג. לכן גם סדר התיקון השתבש. במקום לשאול כיצד מתקנים את מוסדות האומה ואת יסודות החיים הציבוריים, אנו מתמקדים בעיקר בשיפור השיח ובהתנהגות הפרט.

ד. מעגלי השיח האופנתיים של תשעה באב עלולים להחמיץ. בעומק העניין זהו ביטוי להפרטת האבל.

במקום לעסוק בבניין הלאומי, הם עלולים לצמצם את החורבן לחיצוניות החיים ולשאלה כיצד נדבר יפה יותר זה עם זה בלבד. ואז כשמישהו יעז להפר את השלווה בדרישה לתיקון יסודי ולשיח רציני, הוא עלול להיות מואשם כחסר טקט וגורם מפריע לאחדות המתבטאת בנימוס חיצוני. חשוב אמנם, אך חסר.

ה. תיקון לאומי מחייב גם תיקון של המערכות המעצבות את חיינו – מערכת המשפט ושאר מוסדות המדינה. אי אפשר לדבר על חורבן הבית הכללי ואז לעסוק בהפרטתו ליחסים בינאישיים בלבד. יתכן ויום יבוא ומעגלי השיח יתמקדו בזה.

ו. הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק.

כך יוצא לעיתים שתשעה באב, שהופרט כאמור, נתפס כשוט אלים ורודה נגד כל מי שמבקש צדק ותיקון עוולות.

הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק

ז. עוד נקום מן האבל. בוודאי. אבל לא כעת. ״לכל זמן ועת״. היום נתמקד באבל ובכאב על חומות ירושלים הדורשות תיקון עמוק ויסודי ולא רק שיפוץ חיצוני.

יתכן ורק על אובדן התפיסה הכללית הזו עלינו להתאבל, ובתיקונה נתנחם.

--- title: הסובלנות המותנית author: סוללים דרך date: 2026-07-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1012 --- # הסובלנות המותנית

עם ישראל נמצא בתהליך של בירור חריף, שיש לעשותו בצורה נוקבת ומכבדת.

כל הורה לילד קטן יודע: ויתור על גבולות אינו מייצר ביטחון, אלא רק מבלבל ומעצים את המשבר.

ריצוי ללא גבולות מוליד חוסר צדק ועוול כפול, ובשום אופן לא שלום.

בעתות משבר, השיח נוטה להתפלג בין קטבים: בין גישה המקדמת אחדות והכלה בכל מחיר, לבין גישה המציפה עוולות מבניות הדורשות תיקון.

נתייחס במאמר זה בכבוד הראוי אך ללא משוא פנים.

א. כשל 'איש הקש'

הרב סתיו טוען טיעון המציג את עמדת 'המבקרים' בצורה מוקצנת (כאומרים "לא צריך לקרב אותם", "מי שרוצה שילך") כדי להקל על תקיפתם.

אלא שביקורת מצד גופים כ׳סוללים דרך׳ אינה נובעת מרצון לפלג, כמו שביקורת הורית אינה נובעת משנאה כלפי ילדם אלא משאיפה להציב גבולות ברורים מתוך אחריות.

הצגת המבקרים כ'אטומים' מייצרת מצג שווא המתחמק מטענות מהותיות.

הרב סתיו מציג את בני הפלוגתא שלו כחסרי רגישות. הצגה זו מאפשרת להתחמק מהתמודדות עם שאלות מורכבות. כאשר מציגים קבוצה כמי שמשתמשת במונחים כמו 'ערב רב' (למרות שלא נשמעו אצלנו כאלה), פוטרים את השיח הציבורי מהצורך הקריטי להקשיב לנימוקים מנוסחים היטב העוסקים בשמירה על זהותה של המדינה. המניפולציה הרטורית הופכת את 'המבקרים' למטרה נוחה לתקיפה מוסרית, תוך התעלמות מטיעונים פשוטים.

ריצוי ללא גבולות מוליד חוסר צדק ועוול כפול, ובשום אופן לא שלום

ב. כשל 'הדילמה הכוזבת'

הרב סתיו מייצר ברירה בינארית מלאכותית: או שותפות להכלה חסרת תנאים, או ניכור מוחלט. הצגה זו מתעלמת מעמדות מורכבות, המבקשות לשלב בין רצון אמיתי לחיבור לבין עמידה איתנה על עקרונות של זהות, מוסר ותיקון מבני, ללא כניעה לתכתיבים של קבוצה אחת.

כשל זה מוחק לחלוטין אפשרויות רבות ויוצר תחושה מדומה שאין כל ברירה אלא להיכנע לתכתיבי האליטה, אחרת ניחשב למחריבי המדינה. בפועל, כפיית הברירה הקיצונית גורמת לשתק כל ניסיון לתיקון עומק, שכן כל ביקורת מתויגת מיד כניסיון לדחוף אנשים אל מחוץ למחנה.

ג. טענה סלקטיבית לסמכות

כדי לעקוף הוכחה עניינית בהווה נעשָה שימוש בסמכות היסטורית מהעבר ("אני גדלתי אצל הרב צבי יהודה"). טענה זו נועדה להעניק לטוען תעודת כשרות אוטומטית, תוך רמיזה שמבקריו פועלים בניגוד לאותה מורשת ובכך נמנע דיון פתוח בטענות עצמן.

ד. כשל הכריכה הכוללת וחוסר ההבחנה

כשל חריף מתגלה בכריכה הקולקטיבית של גופים שונים לחלוטין, דוגמת השלכת 'תורת לחימה' ו'סוללים דרך' אל תוך סל רעיוני אחד למרות העובדה שאין שום קשר בין גופים אלו (למעט העובדה שאחד הכותבים קשור לשני הגופים). התייחסות כוללת זו מוחקת הבדלים מהותיים, ומעידה על זלזול עמוק מצד הרב סתיו, המדגיש אהבת ישראל אך עומד בסתירה לאותה אחדות שהוא מתיימר לקדם.

השלכת תנועות שונות לתוך סל אחד אינה מעידה על ניתוח המבוסס על עובדות, אלא על יצירת 'גוש עוין' דמיוני שאינו מצריך התייחסות פרטנית.

ה. פרדוקס הסובלנות והכלה סלקטיבית

בעוד הרב סתיו מתהדר בערך של 'אי-ויתור על אף יהודי' כלפי מי שרחוקים ממנו פוליטית, הוא מחיל בפועל דין מגנה ומדיר על אחרים. בנוסף, החרדה והמאמץ מופנים באופן מובהק כלפי אליטות חברתיות (אנשי הייטק השוקלים לרדת לכאורה), אך רטוריקה זו נעדרת לחלוטין כשמדובר בציבורים אחרים, כגון חרדים, מסורתיים או תושבי הפריפריה.

הסלקטיביות הזו חושפת מדרג חברתי שהוא רחוק מהאמירה "אני לא מוכן לוותר על אף יהודי".

הפניית הדאגה הקיומית לאנשי ההייטק, לדוגמה, תוך התעלמות מוחלטת מתחושות הקיפוח והעוול של תושבי הפריפריה והציבור המסורתי, מבהירה כי ה'הכלה' אינה מופנית כלפי העם כולו אלא משמשת כמכשיר לחיזור אחר קבוצות כוח ספציפיות.

ו. כשל הסטת הדיון

המיקוד בשאלה הרגשית "מה אתה מוכן לעשות כדי שאיש הייטק לא ירד מהארץ" מסיט את מרכז הכובד מדיון שכלי על צדק, סמכות וחלוקת כוח. כך מונצחות עוולות ומושתקות דרישות לשינוי ממסדי.

בנוסף, ההתמקדות בבני אדם (אנשי הייטק, אנשי שמאל וכד') ולא במוסדות הטעונים תיקון עמוק – זועקת לשמיים.

הדיון האמיתי בישראל קשור להכרעות ממסדיות קשות: מעמד מערכת המשפט, או השפעתה של השלטת ערכים פרוגרסיביים על המרחב הציבורי ועל הזהות היהודית. הסטת הדיון לשאלות של 'רצון טוב' פועלת כבלם ישיר בפני כל ניסיון לתיקון העוול.

ז. כשל ההתעלמות מעוולות

שיח ההכלה הנוכחי לוקה בעיוורון ובנתק מוחלט מהמציאות הכללית.

עוולות רבות הקשורות לבית המשפט ולמשפט נתניהו, למשל, אינן זוכות לכל התייחסות מצד ארגון 'צהר' והרב סתיו. יחליט הקורא מהן הסיבות לכך.

הסלקטיביות הזו חושפת מדרג חברתי שהוא רחוק מהאמירה 'אני לא מוכן לוותר על אף יהודי'

ח. חרם אידיאולוגי במסווה של 'שלום בית'

רטוריקת ה'הכלה המוחלטת' של חלקים מסוימים בעם ישראל אינה אקט של פיוס, אלא מנגנון להשתקת דרישות צודקות לשינוי. תחת המעטפת של 'אי-ויתור על אף יהודי' תובעים מהרוב השמרני וממיליוני אזרחים פגועים להקריב את ערכיהם ולשתוק למען 'שלום בית' חלול.

מי שמזלזל בהנהגה הנבחרת מזלזל בעם ישראל, מחליש את עוגני הלכידות של המדינה, ואינו יכול להתייצב כעת בעמדת המוכיח בשער.

הניסיון לקנות את לבם של אלו המאיימים בעזיבה תוך דריסת ציבורים אחרים אינו אחדות אלא עבדות.

למרות שהואשמנו בהאשמות קשות ומופרכות, אנו שמחים על ההזדמנות לבירור. אנו בטוחים שהרב סתיו יחיל גם עלינו את הלוגיקה שעל פיה הוא אינו מוותר על אף יהודי. גם אם איננו מאיימים בירידה מהארץ ובשריפת המדינה.

--- title: ביטול כתב האישום נגד רעות בן חיים, יו"ר צו 9 author: אודי בן חמו date: 2026-07-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1011 --- # ביטול כתב האישום נגד רעות בן חיים, יו"ר צו 9

לפני כשבועיים כתבנו כאן בזכותה של רעות, וקראנו אף לסייע לה במימון, לאחר שהוחלט להגיש נגדה כתב אישום.

רעות, אמא לשמונה מנתיבות שפעלה ציבורית נגד ה'סיוע ההומניטרי' לעזה — ולמעשה לחמאס — תוך כדי מלחמה.

ביקשנו גם להניח בצד את השאלה האם זה נעשה מאילוצים מדיניים או לא. זה לא משנה כלל ביחס ליחסנו לפועלה של רעות האמיצה.

דבר אחד חשוב לצרוב בתודעה: כתב האישום בוטל

לפני מספר ימים הודיעה המדינה לבית המשפט:

"המאשימה מבקשת להודיע על חזרה מאישום בתיק… משכך, בית המשפט הנכבד מתבקש לבטל את כתב האישום."

אפשר להשאיר בצד, לפחות לרגע, את השאלה כיצד מוגש כתב אישום ולאחר מכן נזנח, כאילו מדובר בהתלבטות מה לקנות במכולת השכונתית ולא בהליך פלילי שעלול להשפיע על חייו של אדם.

אבל דבר אחד חשוב לצרוב בתודעה: כתב האישום בוטל.

איננו יודעים מה היו כלל השיקולים שהובילו להחלטה לחזור מן האישום, ואין מקום לקבוע בוודאות מה הייתה הסיבה לכך. אולם המקרה הזה מזכיר אמת פשוטה: למחאה ציבורית, להסברה, להתעקשות על הצגת העובדות ולסירוב להיכנע לאדישות – יש כוח והשפעה.

חברה שבה אזרחים מביעים עמדה, מתגייסים ופועלים במסגרת החוק היא חברה בריאה וחזקה יותר

לכן ראוי להעריך כל אדם וכל ארגון שפעלו בפרשה הזו – מי שכתב, מי שמחה, מי שסייע במימון ההגנה ומי שבחר שלא לשתוק.

גם אם איננו יכולים לדעת מה הכריע את הכף במקרה הזה, כדאי שנזכור את כוחה של מעורבות ציבורית עקבית.

חברה שבה אזרחים מביעים עמדה, מתגייסים ופועלים במסגרת החוק היא חברה בריאה וחזקה יותר.

כדאי לזכור זאת גם בקשר למאבקים נוספים בהווה ולקראת המאבקים הציבוריים שעוד נכונו לנו בעתיד.

--- title: להיות עַז כַּנָּמֵר author: עזרא הימן date: 2026-07-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1008 --- # להיות עַז כַּנָּמֵר

ביום ראשון השבוע התכנסו מעל אלף אנשי ישיבות ומכינות – רבנים ותלמידים – כדי לגבש יחד תודעה של לקיחת אחריות על צביונו היהודי של צבא ההגנה לישראל. המכבש הפרוגרסיבי, המנסה לפרק לחלוטין את ההבדלים בין המינים ביחידות הלוחמות, ולהשתמש ביוקרה של צה"ל כדי לקדם אג'נדות קיצוניות המנוגדות לכל נורמה אנושית תוך החלשת הצבא מבפנים, חצה קו אחד יותר מדי.

אי אפשר היה לשתוק עוד. לא היה אפשר להתבצר בקרון האחורי של הצרכים המיוחדים של שומרי הלכה. התברר כי צריך לשנות תודעה וגישה. צריך להפסיק להתכווץ בצורך של שומרי ההלכה 'להסתדר'. צריך להתחיל להיאבק על הנורמות – בשם צה"ל, בשם מדינת ישראל ובשם עם ישראל.

א. נורמות ו'צרכים מיוחדים'

כאמור, לא באנו לדבר על נושאים של צניעות, הפרדה בין המינים והשלכת נשים לקו הראשון של הכוח המסתער, כנציגים של אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.

יהודי שומר שבת בצבא האמריקאי זה אדם עם צרכים מיוחדים. יהודי שומר כשרות בטיסת אייר פראנס לאירופה זה אדם עם צרכים מיוחדים. אך נורמות אנושיות, יהודיות ומבצעיות בצבא ישראל זה הכל חוץ מצרכים מיוחדים. אלה היסודות האיתנים שלנו כחברה וכצבא.

הצביון היהודי של המדינה והצבא אינו פריבילגיה. זהו צורך קיומי

ב. אחריות על הנורמות

יותר מדי שנים התרגלנו לכך שהצבא שייך לקבוצה חברתית מסוימת, לגלגול של מפא"י, לקבוצה ה'ליברלית', וכל השאר משרתים, תרתי משמע; מתארחים ומוּבָלים. יותר מדי שנים התרגלנו לכך שנורמות של צניעות במחנה הצבא זה נושא לדרשה יפה לליל שבת אך לא נורמה שיש להנהיג בפועל. יותר מדי שנים הרשינו לעצמנו להיות נפקדים מִקטר הרכבת ולהסתפק בקרון אחורי של קבוצה עם צרכים דתיים מיוחדים. יותר מדי שנים הרשינו להציג זאת כמעמסה ונטל על הצבא, במקום כנכס חיוני לצבא. יותר מדי שנים הפקרנו את המרחב הציבורי במדינת ישראל.

יותר מדי פעמים הסתרנו את קטנוּת הדעת וחולשת הלב הזו בתוך ערכים כמו אחדות, אהבת ישראל, קירוב לבבות ולימוד זכות. החשש ממריבה הפך אותנו למשותקים, מתנצלים ומרַצים. וכמה רחוק זה מאחדוּת! החולשה הזו עיוורה אותנו מלראות שאין שום סתירה בין החתירה האקטיבית והדרישה הצודקת לנורמות אנושיות ויהודיות ראויות, לבין אחדות אמיתית בעם ישראל.

ג. צניעות וניצחון

כל זה גם גרם לנו לא לשים לב לכך, שעירוב בין המינים ביחידות הלוחמות בתוך הטנקים והנמרים איננו התנגשות אקראית בין נורמות שונות של דתיים וחילונים, אלא אג'נדה קיצונית מאוד שלא שייכת לשום נורמה אנושית מתוקנת, אג'נדה שאין לה שום הצדקה ושום הכרח. כל זה גרם לנו שלא לשים לב שההובלה כאן נעשית בידי גורמים הזרים לחלוטין למטרות הצבא, וכי לא מדובר בהתנגשות אקראית בין צורכי הצבא לערכי הצניעות.

"והיה מחניך קדוש", נאמר על מחנה הצבא, קודם כל. והדבר קשור מאוד בניצחון: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". הקשר בין צניעות לניצחון איננו רק הבטחה לסיוע משמיים, יש לו גם היגיון מוסרי פנימי, סוציולוגי ופסיכולוגי. ושוב, אין זו רק דרשה מימי קדם או לעתיד לבוא. זוהי נורמה שצריך לקדם, בוודאי בדברים המתיישבים על הדעת והלב של כל חייל מהשורה, בוודאי בדברים שהמציאות מעידה עד כמה הם נעשו מתוך התעלמות מוחלטת מערך הניצחון, ומתוך כפייה חיצונית על שיקול הדעת הצבאי.

ד. טובתן של נשים?

ציניקנים ערֵלי לב יְמסגרוּ מאבק זה כ'מאבק נגד נשים'. אין שקר גדול מזה. אי אפשר לחשוב בשום צורה שעשיית צרכים בנמר לצידם של גברים היא טובתן של הנשים. ומי שחושב ששליחת נשים לקו הראשון של החזית מול מחבלי חיזבאללה וחמאס תוך דרישות פיזיות קיצוניות היא טובתן של הנשים, משקר לעצמו ולסביבתו. מקדמי האג'נדה הקיצונית הזו אינם בעד טובת הנשים, אלא הם משתמשים בהן כ'שמן בגלגלי המהפכה' של הפירוק ה'מגדרי', הביולוגי. "כשחוטבים עצים עפים שבבים", לימדונו המהפכנים משמאל, ומה הן כמה מאות ואלפי נשים פצועות פיזית ונפשית עבור יישום ה'מהפכה' הנכספת של פירוק מוחלט של המושגים 'גבר' ו'אשה'? סליחה על הציניות, אך אלה פני הדברים.

החתירה לצניעות בסיסית בריאה בתוך מחנה ישראל, מציאת המקום המתאים לכל מגדר ביחס לתרומה לכלל ולמדינה – הן טובתם של גברים ונשים, הן טובתן של משפחות, והן טובתו של עם ישראל כולו.

צריך להפסיק להתכווץ בצורך של שומרי ההלכה 'להסתדר'. צריך להתחיל להיאבק על הנורמות – בשם צה"ל, בשם מדינת ישראל ובשם עם ישראל

ה. צביון יהודי וצורך קיומי

הצביון היהודי של המדינה והצבא אינו פריבילגיה. זהו צורך קיומי. כי בניגוד לדעה שנעשתה רווחת בחלקים מהציבור, בית המקדש נחרב קודם כל על עזיבת התורה והליכה אחרי אלוהי נֵכר ותועבות הגויים. מי שגדל בעולם התורה ויודע את זה, אך מחולשת הדעת והלב ממלא פיו מים ומתבצר בתודעת הצרכים המיוחדים של החייל הדתי, מכשיל את צה"ל ואת מדינת ישראל ומפקיר את אחריותו לניצחונו של צה"ל על אויביו ולקיומה של מדינת ישראל .

לכן היה חשוב כל כך שציבור גדול של תלמידי חכמים ולומדי תורה, מישיבות וממכינות, יתכנס יחד ויאמר את הדברים בקול ברור, מתוך אחריות לצביון היהודי של מדינת ישראל ושל צה"ל. שמחנו גם אנו ב'סוללים דרך' להיות שם ולתרום את תרומתנו לאירוע בתודעה, בהסברה, בחיזוק ובאמונה.

וזוהי רק ההתחלה!

--- title: מי מפעיל את הקומפרסור? author: דביר לוגר date: 2026-07-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1006 --- # מי מפעיל את הקומפרסור?

"זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט."

כך כתב עמוס עוז לאחר הפסדו הראשון של בנימין נתניהו בבחירות.

לכאורה זו הייתה מטאפורה ספרותית. בפועל, היא חשפה תפיסת עולם עמוקה.

הקומפרסור מעולם לא היה האיש נתניהו. הקומפרסור היה עצם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות.

ומאז, למרות שתפיסות השמאל הוכחו שוב ושוב כהרסניות ושגויות, שום דבר לא השתנה.

א. הכול עניין של מסגור

בימים האחרונים אנו שומעים ללא הרף על 'בליץ החקיקה' של הקואליציה.

הכנסת מתקרבת לסיום כהונתה, והממשלה מנסה להעביר שורת חוקים לפני הבחירות – תופעה מוכרת בכל מערכת פוליטית.

אבל בתקשורת הדברים ממוסגרים מיד כחבילת חוקים 'שנויים מאוד במחלוקת', וכהוכחה לכך שהממשלה עסוקה בעיקר בעצמה.

אין שום פסול בביקורת על השלטון.

השאלה היא תמיד כיצד נראו הדברים בעבר — האם אותה ביקורת מופעלת באותה עוצמה כלפי כל ממשלה – או שעוצמת הרעש נקבעת לפי זהות הממשלה.

כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח

ב. זוכרים את ממשלת האיחוי, שינוי וריפוי של בנט־לפיד?

בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב כמה היו אלה "ימים של שקט".

מספרים לנו על ממשלה שעסקה רק בעשייה, שלא פילגה, שלא חיפשה לעורר מחלוקות, ושפעלה למען המדינה.

אבל האם באמת היה שקט?

לקראת סיום כהונתה, כאשר הכנסת כבר הייתה משותקת לקראת בחירות, ממשלת המעבר קיבלה שורת החלטות דרמטיות: אישור הסכם הגבול הימי עם לבנון, מינוי הרצי הלוי לרמטכ"ל, ואישור מינויו של מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים.

אפשר לתמוך בהחלטות הללו ואפשר להתנגד להן.

אבל בלט העדרו של רעש ציבורי בעוצמה הדומה לזו שמלווה כמעט כל מהלך של ממשלת ימין.

לא קומפרסור. בקושי קטנוע.

הקשיבו לראשי המחאה המספרים מתי התארגנו ונגד מי יצאו

ג. גם על עצם הקמת הממשלה היה שקט

ממשלת בנט־לפיד הוקמה לאחר ניפוץ כל נורמה דמוקרטית לרסיסים.

לאחר הפרת הבטחות בחירות, על חודו של קול, בקואליציה של שמונה מפלגות חסרות זהות משותפת, ובהן גם מפלגה ערבית.

ראש הממשלה הראשון עמד בראש מפלגה של שישה מנדטים בלבד.

האם מהדורות החדשות נפתחו מדי ערב בשאלה כיצד אדם שקיבל כחמישה אחוזים מקולות הבוחרים מכהן כראש ממשלה?

האם נשמעו ללא הפסקה זעקות על 'רמיסת הדמוקרטיה'?

מעט מאוד.

הרי מלמדים אותנו שתפקידה של התקשורת הוא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אבל כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח.

ד. מי קובע את עוצמת הווליום?

ממשלת המחנה הלאומי הנוכחית לא זכתה אפילו ליום אחד של חסד.

עוד לפני שהושבעה כבר החלו הפגנות סוערות באמצעות מערכות משומנות המתמחות בגיוס משאבים וקידום כאוס.

המחאה כשלעצמה היא לגיטימית.

אבל אי אפשר להתעלם מהדרך שבה סוקרה.

במקרים רבים התקשורת לא הסתפקה רק בדיווח על האירועים, אלא גם קבעה את עוצמתם.

זכרו, לא (תמיד) הממשלה קובעת את סדר היום.

לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור.

לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור

ה. לא המעשים – אלא המבצעים

כעת, ככל שמתקרבות הבחירות, הווליום שוב עולה.

שוב מדברים על "הממשלה הגרועה בהיסטוריה", שכל החלטה שלה מסוכנת לדמוקרטיה ושכל צעד שלה נובע משיקולים פוליטיים בלבד.

אפשר לחלוק על מדיניות הממשלה.

אפשר גם לבקר אותה בחריפות.

אבל קשה להתעלם מהפער.

כשממשלת שמאל מקבלת החלטות דרמטיות – השיח מתמקד במורכבות.

כשממשלת המחנה הלאומי מקבלת החלטות – השיח עובר מיד לשאלת הלגיטימיות שלה.

אותה החלטה, אותה דמוקרטיה, אותו חוק.

רק ממשלה אחרת.

עמוס עוז צדק, היה באמת קומפרסור.

רק שהוא לא עמד מתחת לחלון שלו.

הוא הרעיש בראשם של כל מי שלא השלימו עם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות, ובוחר שוב ושוב בזהותו היהודית.

ומאז, בכל פעם שהמחנה הלאומי מנצח – מישהו דואג להפעיל את הקומפרסור מחדש.

בקיצור, השאלה איננה מי מרעיש. השאלה היא מי מחזיק את היד על כפתור ההפעלה.

--- title: אזהרת מסע להדסה: כך הפך השלט של הטלוויזיה לאיום קיומי על הדמוקרטיה author: אודי בן חמו date: 2026-07-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/1003 --- # אזהרת מסע להדסה: כך הפך השלט של הטלוויזיה לאיום קיומי על הדמוקרטיה

אתם מכירים אותנו, אנחנו בדרך כלל כותבים מאמרים רציניים.

אבל ישנם רגעים שלכתוב ברצינות יהיה ממש מגוחך.

רק צפו בטירוף:

אימפריית תקשורת המושקעת במאות מיליונים, בוחרת בעיצומה של מלחמה קיומית להפעיל נוהל "חדירת מחבלים תודעתית". בטשטוש פנים דרמטי, קולות מעוותים של "מקורות חסויים" במערכת הבריאות ומוזיקה של סרט מתח הוליוודי, נחשף המחדל הביטחוני החמור ביותר מאז ומעולם: חולים ומבקרים תמימים בבית החולים הדסה נחשפו, רחמנא ליצלן, לקליטה פסיבית של ערוץ 14 והעולם שותק!

הנה כמה מילים בקצרה על האסון:

א. המחדל הביטחוני: חדירת השלט למרחב הסטרילי

זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי במחלקת אורתופדיה, עד שגורמים עוינים ביצעו מחטף אסטרטגי חסר תקדים: הם לחצו 14 בשלט הרחוק. הכתבה הדרמטית תיארה את האירוע כאילו מדובר בהשתלטות של פעילי דאעש על מפעל הטקסטיל בדימונה.

פרופסורים ורופאים בכירים התראיינו בקול רועד, כשהם מנסים להסביר איך הנהלת בית החולים כשלה באבטחת המרחב האלקטרוני, ואיך אפשרו ל"וירוס" לחדור לתוך הלובי ללא אישור מהוועדה המדעית העליונה של האולפנים.

ראיתי את ינון מגל על המסך ליד הקפיטריה, ומיד הרגשתי שהדמוקרטיה שלי קורסת

ב. המוטציה התודעתית – תופעות הלוואי של ערוץ 14

ההנחה המדעית המובלעת בתחקיר היא שמוחם של אזרחי ישראל הוא ספוג רך וחסר הגנה. חשיפה קצרה, אפילו של חמש דקות בזמן ההמתנה לצילום רנטגן, עלולה לגרום למוטציה פוליטית בלתי הפיכה.

על פי החרדה שהופגנה באולפן, אדם שנכנס למיון כנאור וליברל, עלול לצאת ממנו אחרי חצי שעה של בהייה פסיבית במסך כשהוא ממלמל "שמע ישראל", דורש לאכול חמין באמצע השבוע ומפתח נטיות עזות לעשיית קידוש.

מדובר בסכנה בריאותית מהדרגה הראשונה שהאקדמיה טרם מצאה לה חיסון.

ג. "סיירת שלט רחוק" בפעולה

כדי להבין כמה המצב קשה, צריך להביט במשאבים: בזמן שהמזרח התיכון בוער, ערוץ 12 שלח את מיטב תחקירניו למבצע מיוחד.

הם עקבו, בלשו, אספו ראיות פורנזיות ואיתרו את ה"אשמים" – אותם מנקים, אחיות או חולים שהעזו להשאיר את המכשיר על ערוץ שאינו מאושר על ידי מועצת גדולי התודעה של נווה אילן.

זה לא תחקיר עיתונאי, זה מבצע סיכול ממוקד של השלט הרחוק, כולל גיוס "עדי מדינה" אנונימיים שמספרים בלחישה: "ראיתי את ינון מגל על המסך ליד הקפיטריה, ומיד הרגשתי שהדמוקרטיה שלי קורסת".

ד. המנגנון נגד העם: מי כאן הריבון?

האבסורד הגדול ביותר בתחקיר הוא הנתק. הערוץ המרכזי בישראל נקלע לפאניקה קיומית רק בגלל שהמציאות בשטח סירבה להישמע להנחיות שלו.

הם פשוט לא מסוגלים לעשות את ה"סוויץ'" המחשבתי ולהבין שהעם – זה שממלא את בתי החולים, זה שנלחם בחזית וזה שיושב בחדרי ההמתנה – פשוט רוצה לצפות במה שמתחשק לו.

הניסיון הנואש להציג את הבחירה הטבעית של הציבור כ"מזימה פוליטית אפלה" רק מוכיח מי באמת מנסה להנדס כאן את מי.

חשיפה קצרה, אפילו של חמש דקות בזמן ההמתנה לצילום רנטגן, עלולה לגרום למוטציה פוליטית בלתי הפיכה

ה. אזהרת בריאות דחופה (נא לא לגעת בשלט בידיים חשופות)

בעקבות ממצאי התחקיר המצמרר, משרד הבריאות שוקל להכריז על נוהל חומרים מסוכנים תודעתי בבתי החולים. מעתה, כל מאושפז שייחשף בטעות לחלקיק תודעה חופשית מערוץ 14, יוכנס מיידית לבידוד של 14 יום באולפני נווה אילן. שם, תחת השגחה רפואית צמודה, הוא יעבור טיפול החייאה קוגניטיבי הכולל הזנה ישירה לווריד של שידורים חוזרים מכל מהדורות החדשות המאושרות, עד שיחזור למלמל את דפי המסרים הנכונים ורמת הלאומיות והמסורת בדמו תרד חזרה לאפס.

מומחים מזהירים: "אנחנו יודעים לטפל בסרטן, בהתקפי לב ובמחלות קשות, אבל מול חולה שמחליט בעצמו באיזה ערוץ לצפות – המדע המודרני פשוט חסר אונים".

החלמה מהירה לכל החולים, ובעיקר – רפואה שלמה לאולפנים.

--- title: המהפך הטקטוני: הגבורה הרוחנית ותודעת הרוב של הדור האמוני author: איתי אסמן date: 2026-07-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/998 --- # המהפך הטקטוני: הגבורה הרוחנית ותודעת הרוב של הדור האמוני

1️⃣ גבורה צבאית ואזרחית

בשנים האחרונות, ובייחוד במהלך המלחמה הקשה והמתמשכת, מדינת ישראל עדה לא רק לגבורה עילאית בשדה הקרב ולמסירות נפש בלתי נתפסת, אלא לאירוע טקטוני עמוק המתרחש בליבת החברה שלנו.

זוהי שעתה של גבורה רוחנית ואמונית יוצאת דופן, המלווה באומץ לב אזרחי שאינו חושש עוד לערער על מוסכמות מיושנות.

אנו עדים לתחילתו של תהליך אבולוציוני בריא של חילופי אליטות – שינוי קונספציות עמוק במערכת המשפט ובמערכות הביטחון, בצבא ובשב"כ.

מה שבעבר נתפס כבלתי אפשרי, עקב הנדסת תודעה תקשורתית, הופך ממש מול עינינו למובן מאליו בעיני העם: ההבנה שהנהגת המדינה צריכה לשקף את רוח הכלל האותנטית, ולא שקבוצה סגורה מנכסת לעצמה את המדינה וערכיה.

הגבורה הרוחנית של ימינו מתבטאת במעבר החד מתודעת מיעוט נרדפת ומתנצלת לתודעת רוב בריאה וטבעית

2️⃣ מגלגל חמישי לעמדת הניווט

במשך דורות התחנכו הציונות הדתית והמחנה האמוני על אמירתו האלמותית של יוסף טרומפלדור: "אם צריך גלגל – אני גלגל".

נאמנה לתפיסה זו נכנסה החברה האמונית תחת כל אלונקה, שימשה דלק למנועי המדינה והתייצבה בכל מקום שבו נדרשה מסירות נפש.

לעיתים קרובות הדבר נעשה תוך השלמה עם תפקיד ה'גלגל', המניע מערכות שמישהו אחר מנווט על פי ערכים זרים.

אך הדור הנוכחי מבין בטבעיות וללא התרסה, שלא מספיק להיות גלגל חמישי או כלי שרת בידי אליטה תרבותית מצומצמת.

הגבורה הרוחנית של ימינו מתבטאת במעבר החד מתודעת מיעוט נרדפת ומתנצלת לתודעת רוב בריאה וטבעית.

אין זו פוליטיקה צרה, אלא תהליך היסטורי של חברה מתפתחת המסרבת להיגרר ומבקשת להוביל ולנווט, מתוך חיבור עמוק לקודש ולמסורת ישראל.

3️⃣ מציבים גבולות למניפולציה התרבותית

התהליך הבריא הזה נתקל, כצפוי, בקריאות שבר מצד מיעוט רדיקלי המנסה לייצר מניפולציה פסיכולוגית, שלפיה כל שינוי או השפעה אמונית מהווים 'קריעה של העם', 'אצבע בעין' או הפיכת המדינה ל'איראן'.

ההפחדות הילדותיות הללו אינן מאיימות עוד על הדור המשתחרר מהלפיתה התודעתית והרואה ביהדות כוח בריא, מבריא ומנצח.

הגבורה האזרחית של ימינו באה לידי ביטוי ביכולת להשתחרר מן הנוסח "המדינה והצבא שייכים לנו".

הציבור האמוני ובעיקר המסורתי, הנמצא בחזית העשייה וההקרבה, אינו זקוק עוד ל'אישור' מגורמים רדיקליים ללגיטימיות של תפיסת עולמו במרחב הציבורי.

אנו מבינים שמי שמתעקש להשאיר את המציאות קפואה בעבר ומסרב להשתנות, בוחר למעשה בחשכה; אנו בוחרים בצמיחה ובהתפתחות.

4️⃣ השבת רוח הניצחון והקודש לצה"ל

אחד המוקדים המרכזיים שבהם מתחולל השינוי הטקטוני הזה הוא צבא ההגנה לישראל.

במשך שנים ארוכות, גורמים אקדמיים וארגוני שמאל קיצוני החדירו לתוך פקודות הצבא מניפסטים זרים, שכרסמו באתוס הלחימה ודחקו את ערכי הניצחון לטובת תפיסות של פציפיזם, שוויון רדיקלי וערבוביה בין המינים.

הציבור ששילם את המחיר הכבד ביותר במערכה הנוכחית, הלוחמים תלמידי הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות, אינו מוכן עוד לשתוק.

הדרישה הנוכחית שלו אינה רק להתחשבות באורח החיים הדתי של החייל הפרטי, אלא להשבת רוח צה"ל וערכי הנצח, הצניעות והקדושה לליבת המערכת.

יוזמות כמו כנס עז בנמ"ר מדגישות בדיוק את המגמה הזו: החזרת צה"ל לתפקידו המקורי והיהודי – לנצח את האויב בצורה הברורה ביותר, ללא מורא וללא עיוותים תרבותיים פרוגרסיביים.

התפיסה הליברלית היא אפיזודה חולפת וקצרת מועד, ממש כמו תנועת ההשכלה בשעתה, שאינה מחזיקה מים מול עומק הנצח היהודי

5️⃣ טעות כפולה ותודעה חדשה

האליטה הישנה נוהגת לטעון, כפי שביטא זאת לאחרונה רב מסוים, כי חצי מהעם הוא 'חילוני-ליברלי'.

זוהי טעות כפולה ומכופלת.

ראשית, ברמה העובדתית, החילוניות הליברלית הרדיקלית היא מיעוט קטן; רוב העם בישראל מורכב מאנשים דתיים, חרדים ובעיקר מסורתיים – עַם המחובר בכל נימיו לתורה, לזהוּת ולקדוּשה, ומעוניין לראות אותן באות לידי ביטוי במערכות הציבוריות. הוא דוחה מכל וכל את הזעקות המופרכות על ׳הדתה׳.

שנית, ברמה ההיסטורית, התפיסה הליברלית היא אפיזודה חולפת וקצרת מועד, ממש כמו תנועת ההשכלה בשעתה, שאינה מחזיקה מים מול עומק הנצח היהודי.

כל תפיסה המבקשת להוסיף על היהדות ראויה להיבחן בשום שכל, אך אם היא באה להחליף אותה – היא תידחה על ידי הגוף הלאומי, החש שגורם זר חדר אליו.

הדור החדש של המלש"בים, הלוחמים והאזרחים מבין זאת היטב. התהליך שאנו חווים כעת הוא התעוררות אותנטית והיסטורית של רוח העם.

מתוך ענווה גדולה כלפי שרשרת הדורות וכלפי עם ישראל, ובזקיפות קומה מוחלטת, אנו צועדים קדימה כשליחים של תרבות נצחית, בריאה ומנצחת – תרבות שלא מתקפלת בפני רוחות הזמן, אלא מעצבת במו ידיה את המציאות ואת העתיד.

והפלא הזה מתרחש ממש ברגעים אלו.

הכנס עז בנמ״ר ייערך ביום א׳ הקרוב, כ״ז בתמוז (12/7), בשעה 15:30, במלון רמדה בירושלים.

כנס עז כנמר הזמנה

--- title: המהפכה הלא שקטה - שלטון המיעוט בפסיקה ובאלימות author: אריאל אוסטרבך date: 2026-07-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/995 --- # המהפכה הלא שקטה - שלטון המיעוט בפסיקה ובאלימות

א. מי הריבון?

במדינת ישראל, מזה עשרות שנים, ריבונות העם לא ממומשת בצורה ראויה.

בית המשפט העליון המליך את עצמו לריבון במדינה.

הוא המילה האחרונה, והוא הקובע. "היו פסקי דין שבהם נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי" אמר אבי המהפכה - אהרון ברק.

כידוע, ברק ומערכת המשפט הצועדת בעקבותיו לא לוקחים ולו גרם של אחריות על הקשיים הלא הכרחיים המוטלים על צה"ל.

זהו מבחן בגרות לאומי שעוד נגדל ממנו

ב. רחוק מהעין - רחוק מביקורת

אהרון ברק טווה את המהפכה ביד אמן. הרחק מעין הביקורת הציבורית. הוא כתב פסקי דין ארוכים כאורך הגלות שבהם טמן את הזרעים למה שיבוא בהמשך, מבלי לעורר תשומת לב למהלכיו. הפרופ' דניאל פרידמן הסביר כיצד בוצעה ההפיכה: "מתפתחת שיטה חדשה של הנמקה... כתיבת תיאוריה שלמה… כמובן שרשויות השלטון אפילו לא שמות לב… והעניין הזה פותח אפשרות של התערבות בהחלטות של הרשויות האחרות כמעט ללא מגבלות". בשנים האחרונות, מעטה הערפל הולך ומתפוגג, ודיון ציבורי ער החל להתנהל בנושא.

ג. שלטון המיעוט - בפסיקה או באלימות

כאשר ממשלת ישראל ניסתה לממש את רצון האזרחים ולבצע שינויים במערכת המשפט, ארגונים אזרחיים ניסו למנוע זאת על ידי הצמדת אקדח לרקתה של החברה הישראלית: או שתישמעו למי ששולט דה פקטו במדינה, או שיבולע לכם רע, בין אם בסרבנות בין אם באלימות כלפי אזרחים והשבתת המדינה.

כאילו כדי להוכיח עד כמה נדרש שינוי עומק במדינת ישראל, עמי אשד, האמון על שמירת החוק במחוז תל אביב, הצטרף לפורעי החוק במקום למנוע מהם לבצע את זממם.

ד. הפקת לקחים?

עם פרוץ המלחמה היו שציפו להפקת לקחים אך זו לא התבצעה כלל. בית המשפט המשיך לרמוס את נבחרי הציבור ברגל גסה. יצחק עמית פתח את הדלת לעתירות שתכליתן מצב השווקים בעזה, בזמן שחטופינו עונו במנהרות, אך סגר אותה על משפחות שכולות שהעזו למתוח ביקורת על מדיניותו התמוהה.

הטבח הנורא והמלחמה לא גרמו לשום הפקת לקחים אצל זורעי ההרס.

גם ארגוני האלימות והסרבנות לא טמנו ידם בצלחת ופתחו ב'מבצע הלבנה', שבו במקום לקחת אחריות על פשעיהם, נתנו "סיוע אזרחי" מתוקשר וממותג היטב.

גם רבנים יקרים ואישי ציבור נפלו בפח, והצטלמו עם אנשי "אחים לנשק" מבלי לתבוע מהם את המינימום הנדרש; חרטה, התנצלות והתחייבות לעתיד.

ה. איך נשארנו עם אותו הדבר?

ראשית, עולם הרעיונות המניע את מערכת ההפעלה צריך פיתוח ותחזוקה.

הפרקטיקה נגזרת מעולם הרעיונות, וגורמים רבים המשיכו לשים את הדגש דווקא על העולם המעשי התובעני באצילות ובמסירות כשאחרים המשיכו לפעול מאחורי הקלעים.

לדוגמה, ציון מספר ימי המילואים שמאן דהו עשה כאילו הוא הוא חזות הכל, לצד זאת, הרעיונות המזיקים לא טופלו, וגם לא טופח מספיק עולם רעיוני המציע אלטרנטיבה.

שנית, חברתית לא נעשה תהליך רציני של ביקורת ותיקון. לא רק שאותם ארגונים לא הפכו למשל ושנינה, אלא הם קיבלו גיבוי ציבורי. בית הנשיא העניק פרס לאחים לנשק, כך גם עיריית שדרות(!) ועוד.

כאשר לא משלמים מחיר חברתי בציבוריות בישראל, לא פלא שאנשי התנועה לא רואים מניעה לחזור למעשיהם.

שלישית, רבים משליכים על ארגונים רדיקליים את עולם הערכים שלהם במקום פשוט להקשיב להם ולהתייחס אליהם ברצינות.

ו. רבותיי, ההיסטריה חוזרת

כעת, שקמה ברסלר חוזרת לאיים על מדינת ישראל.

היא וחבריה מקימים לתחייה את המערכון של הגשש החיוור: "אז ככה, רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא, אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון! אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מה תהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר. ואם זה לא יינתן לכם? אנחנו נשרוף את המועדון".

ז. מה בפרקטיקה? קודם כל תודעה

מה ניתן לעשות מול זה? העיקרון המנחה הוא להעמיד עמדה נפשית ותודעתית הסולדת מהמעשים הללו ומהשקפת העולם הזו.

העמדה הנפשית חייבת להיות של הוקעה, ושל ציפייה ברורה מגורמי האכיפה שלא לאפשר למיעוט פורעי חוק לעשות במדינת ישראל כבשלהם.

לאחר מכן יימצאו גם האפיקים המעשיים לכך.

היו פסקי דין שבהם נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי

ח. סיכום

אנחנו בתקופה שבה הטוב פורץ בכל כך הרבה תחומים במדינת ישראל, והטוב הזה דורש תודעה והשקפת עולם סדורה.

אם נצטרך להתמודד שוב מול ארגוני הסרבנות למיניהם, נעשה זאת ביושר, באומץ, ללא מורא וללא ריצוי. זהו מבחן בגרות לאומי שעוד נגדל ממנו.

--- title: ״נאמנים פצעי אוהב״ author: דביר לוגר date: 2026-07-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/994 --- # ״נאמנים פצעי אוהב״

מכירים את המשחק של טעימות משקה?

מניחים לפני אדם עם עיניים קשורות כוסות משקה והוא צריך לזהות לפי הטעם לאיזה מותג שייכת כל כוס.

סביר להניח שכל אדם שיטעם כוס עם משקה מוגז מהמותג "סופר דרינק" ומיד אחריה כוס עם משקה אחר באותו הצבע מהמותג "קוקה קולה" יזהה מיד באיזה כוס נמצא המותג המוכר.

לפני כשבוע השופטים במשפט נתניהו הודיעו שוב לאחר סיום החקירה הנגדית כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מספיקה להרשעה בשוחד בתיק 4000 שזהו תיק הדגל שעליו בנוי כל משפט נתניהו.

היועץ המשפטי לשעבר מנדלבליט הצהיר בעבר שללא סעיף השוחד לא היה מוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה.

רבים הבינו מיד שהמשפט הזה בנוי כולו על שקר וכזב.

אבל מי האמין שהכל תפור מהרגע הראשון?

1. כיכר גורן פינת קפלן

במהלך העשור הקודם המשטרה פתחה בחקירה נגד ראש הממשלה. ארגוני שמאל רדיקלי דחפו את היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

עוד לפני שהמחאות עברו לבלפור בימי הקורונה ולאחר מכן לקפלן, המוקד המרכזי של ההתנגדות הציבורית נולד בכיכר גורן בפתח תקווה, סמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט.

ההפגנות בכיכר גורן, שהובלו בתחילה על ידי קומץ פעילים ובהם מני נפתלי ואלדד יניב, הפכו במהרה לאקט שבועי קבוע.

הכיכר סימלה את הניסיון להפעיל לחץ ישיר על מקבלי ההחלטות במערכת אכיפת החוק כדי להאיץ את הגשת כתבי האישום.

מפגיני השמאל לא בחלו בשום אמצעי, הם רדפו אחרי היועץ המשפטי (או היועץ המשפחתי בשפתם) לתוך הסופר השכונתי, בעיצומה של השבת דאגו להגיע לפתח בית הכנסת שבו הוא מתפלל ואף חיללו את קבר אביו ז"ל.

׳לא ייתכן שהם פעלו בצורה לא נקייה, אם נתניהו זכאי שיוכיח זאת במשפט׳

2. כך הוחמצה הזדמנות

כתגובת נגד גם בימין החליטו לקיים בכיכר גורן מחאה נגד הרדיפה המשפטית.

ציינתי ׳הימין׳, אבל בפועל היו שם מעטים מאוד.

ימי הפגנות כיכר גורן היו הזדמנות פז של הציבור הדתי לאומי להתחבר חיבור טבעי לציבור המסורתי.

להוביל בפעם הראשונה מחאה גדולה שאינה קשורה לתחום ההתיישבות, לצאת למען מחאה הנוגעת לסמלו המרכזי של הציבור המסורתי. בשורש המחאה נגעה במה שהפך למפלצת של השנים האחרונות: ה'דיפ סטייט' ושלטון הפקידים.

מחאה נגד רדיפה שיטתית ואכזרית של מערכת המשפט נגד ראש ממשלה מכהן, מנהיג מחנה הימין, וסמל לריבונות העם. ראש ממשלה שעמותות זרות שפכו כספים אדירים על מנת לסכל את בחירתו.

בימין הדתי לא השכילו להבין את הסיפור הגדול.

בזמן אמת היה אפשר לראות כי ה׳מיינסטרים׳ של המגזר החליט במודע לעצום עיניים ממה שמתרחש.

ישנם כאלה שהגיעו להביע תמיכה והזדהות עם הכאב של אנשים "מהצד השני" בימי מחאת קפלן אבל לכיכר גורן הם לא חשבו אפילו להתקרב.

3. אני מאשים

לפני 6 שנים נפתח המשפט, ראש הממשלה הגיע לאולם בית המשפט המחוזי בירושלים ומחוץ לאולם הדיונים עמדו כמה מאות מפגינים להפגנת תמיכה.

את מספר הכיפות שעל ראשם היה אפשר לספור בקלות.

ראש הממשלה, סמלו של העם היהודי הריבון בארצו עומד למשפט ודווקא האנשים החוגגים את יום העצמאות בברכה והלל, לא הגיעו להביע תמיכה לסמל לעצמאות זו.

משפט נתניהו הוא לא עוד אירוע משפטי, הוא אירוע טקטוני בסדר גודל היסטורי

4. חוסר הבנה של גודל המאורע

מילא אם לא היו תומכים, רבנים הנחשבים מומחי אתיקה ומוסר יחד עם עיתונאים מהמגזר קראו לראש הממשלה לפרוש ולשים את המפתחות, המדינה נגררה לאינסוף מערכות בחירות, מבחינתם הוא הפך לנטל על מחנה הימין.

ישנם אף כאלה שהביעו סלידה וזעזוע כיצד אנשים מגיעים להפגין מחוץ לאולם בית משפט סמל ממלכתי של מדינת ישראל.

נתניהו נאם בפתח האולם ובו האשים את מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק שתפרה לו תיקים מופרכים והזויים.

היו לא מעט אנשים בציבור הדתי שיצאו נגד ראש הממשלה.

כיצד מעז ראש הממשלה לדבר בצורה כזאת מתריסה נגד היועץ המשפטי לשעבר, ונגד המפכ"ל?

הם הרי ממש "משלנו", אלשיך המתנחל שגדל בערוגות שלנו תפר תיקים?

״לא ייתכן שהם פעלו בצורה לא נקייה, אם נתניהו זכאי שיוכיח זאת במשפט״. כך טענו.

כמה שנים קודם לכן התבטא אלשיך ואמר במהלך ראיון לתוכנית "עובדה" שהוא מכיר כל מילה בחומרי החקירה.

האם שמעתם בשבוע האחרון אמירה כלשהי ממנו?

האם לא ראוי לקחת אחריות על מה שקרה כאן?

להביע חרטה?

אנשים בציבור הדתי לאומי שיתפו פעולה להפלת נתניהו.

הפקידים פעלו מבפנים, רבנים מסוימים ואנשי תקשורת דחפו אותו מבחוץ לפרוש ולהיכנע. ואלה שאולי חשבו שהוא חף מפשע לא באו מעולם לכיכר גורן להביע תמיכה כי מה להם ו"לביביסטים"?

משפט נתניהו הוא לא עוד אירוע משפטי, הוא אירוע טקטוני בסדר גודל היסטורי.

ללא העמדתו לדין של ראש הממשלה ספק אם עיני רבים בעם היו נפקחות להבין את הצורך בתיקון במערכת המשפט.

הדרישה בעם לתיקון המערכת הגיעה "בזכות" העיוות, השקרים, וחוסר הצדק שהתגלה במהלך המשפט שמתנהל.

נתניהו לא נכנע והמשיך להילחם על חפותו למרות כל התותחים הכבדים שעבדו נגדו באמצעות מערכת אכיפת החוק והתקשורת.

אבל כל זה לא היה קורה בלי תמיכה של אנשים רודפי אמת שהחליטו למרות הכל להצביע לו פעם אחר פעם והמשיכו להעניק לו תמיכה וגיבוי.

אותם "ביביסטים" שזיהו מהרגע הראשון שכל הסיפור המשפטי בנוי על שקר וכל מטרתו הייתה להפיל את מנהיג המחנה הלאומי ואת שלטונו.

מדובר באנשים חכמים שיודעים לזהות באמצעות חושים חדים את האמת והשקר.

הם זיהו את טעם השקר של המשקה שניסו למכור להם מהרגע הראשון.

המגזר הדתי לאומי הוא מגזר אידיאליסטי שתורם רבות בכל מקום ובכל זמן.

אבל טוב אם ישכיל ללמוד משגיאתו וטעותו בסיפור הזה.

בזמן אמת לא עמדנו יחד עם אחינו למחנה הלאומי למחות על העוול ולא השכלנו להבין את הסיפור הגדול.

לא מאוחר לתקן.

--- title: אופטימיות בחיים וביקורת זהירה author: איתי אסמן date: 2026-07-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/993 --- # אופטימיות בחיים וביקורת זהירה

כתיבת מאמרים פובליציסטיים מעוררת לעיתים קרובות ביקורת ותגובות מצד הקוראים.

מדי פעם אנו מקבלים פניות מאנשים שהמאמרים שלנו מגיעים אליהם, או מהעוקבים הקבועים של 'סוללים דרך', וברצוננו לרכז את הטענות והשאלות ולענות עליהן במרוכז בצורה עניינית.

1️⃣ כתיבה מתוך אמוציות, 'עין רעה' ו'אנטי'

שאלה: למה המאמרים שלכם רוויים לעיתים ברגשות שליליים, כעס וזעם, וממוקדים תמיד במה שלא טוב במקום להציג דברים חיוביים?

תשובה: מובן לחלוטין מדוע כתיבה נחרצת וחדה יכולה להצטייר במבט ראשון ככעס, אך האמת היא הפוכה. המאמרים נכתבים מתוך יישוב הדעת מלא, בדופק נמוך, בשיקול דעת עמוק ובתהליך קפדני של ביקורת עמיתים לפני הפרסום. לעיתים קרובות האינטונציה הרגשית מתווספת על ידי הקורא עצמו – בדומה לַמשל המוכר על המכתב ששלח הבן לאביו והאב חשב שהבן דורש ממנו כסף בתקיפות, עד שהאם הקריאה את המכתב בשפה רכה. אותן מילים בדיוק יכולות להישמע כדרישה תוקפנית או כבקשה כנה, תלוי בטון שבו קוראים אותן. הנחרצוּת במאמרים שלנו אינה נובעת מכעס או מ'אנטי', אלא מדאגה עמוקה, מאכפתיות וממעורבות אזרחית של אנשים שחייהם ושירותם הצבאי והאזרחי שזורים בעתיד המדינה.

שלום ואחדות אמיתיים אינם נבנים מתוך טשטוש מחלוקות, אלא מתוך ניהולן באומץ, ביושר ובגלוי

2️⃣ התמקדות באנשים (לגופו של אדם) ולא ברעיונות

שאלה: מדוע הכותבים בוחרים לבקר אישים וארגונים ספציפיים במקום לעסוק רק ברעיונות מופשטים ועקרוניים?

תשובה: השאיפה להתמקד ברעיונות מופשטים בלבד היא ראויה, אך במציאות הציבורית קשה להפריד בין הרעיון לבין האנשים הבוחרים להוביל אותו. כאשר אישים או ארגונים ציבוריים בוחרים לקדם אג'נדה באופן אישי ופומבי, ואף לבקר נבחרי ציבור באופן ישיר, הם אלו שמחברים בין אישיותם לבין העמדה הרעיונית. ברגע שדמות ציבורית הופכת לפנים של מגמה מסוימת, הביקורת עליה היא למעשה ביקורת עניינית על הדרך שהיא מייצגת. מעבר לכך, הביקורת מבוססת אך ורק על חומרים גלויים, רשמיים ופומביים שפורסמו על ידי אותם אישים עצמם, מתוך כבוד לשיח העובדתי, ולא על בסיס שמועות.

3️⃣ התנצחות, פילוג וחוסר רצון להרבות שלום

שאלה: לעיתים הכותבים מרחיבים את השסע החברתי, מתנצחים עם דעות אחרות ופוגעים באחדות העם ובשלום.

תשובה: ויכוח רעיוני נוקב נתפס לעיתים קרובות כפילוג, אך בחברה דמוקרטית בריאה בירור ערכִּי עמוק הוא דווקא תנאי הכרחי ליציבות ולאחדות אמת. המונח 'התנצחות' הוא בעיני המתבונן: מי שמסכים עם העמדה המבוטאת יראה בה עמידה אמיצה על עקרונות, ומי שמתנגד לה עלול לראות בה גורם מפלג. הבעת עמדה אינה מיועדת לייצר שסע, אלא להציב אלטרנטיבה רעיונית ברורה מול תפיסות אחרות שחלקן אף מנסות להשתיק קולות. שלום ואחדות אמיתיים אינם נבנים מתוך טשטוש מחלוקות, אלא מתוך ניהולן באומץ, ביושר ובגלוי.

ביקורת איכותית היא כמו כלי ניתוח – מטבעה היא מתמקדת במקומות הטעונים שיפור ותיקון, ואין פירוש הדבר שהיא מתעלמת מהטוב

4️⃣ 'עין רעה' והתרכזות בשלילי שבמציאות

שאלה: נדמה שרוב המאמרים שלכם מחפשים רק את הרע, המניפולטיבי והמקולקל במציאות, במקום להרבות אור, שלום ואחדות.

תשובה: ביקורת איכותית היא כמו כלי ניתוח – מטבעה היא מתמקדת במקומות הטעונים שיפור ותיקון, ואין פירוש הדבר שהיא מתעלמת מהטוב. המטרה אינה להציג 'עין רעה', אלא להקנות לקוראים יושרה וכלי חשיבה ביקורתיים, המסייעים לזהות מניפולציות בשיח הציבורי. לחשוב שמאמר ביקורתי המצביע על הטעון תיקון מעיד על עין רעה, דומה להאשמת רופא מנתח שהוא אלים וגס רוח.

מיזם 'סוללים דרך' מציע מאמר ממוקד אחד ביום, המבטא זווית ראייה ספציפית, ואינו מתיימר להחליף את עולמם המלא של הקוראים.

כותבי המאמרים והקוראים כאחד עוסקים יום-יום בעשייה ברוכה, בבניית משפחות, בפרנסה ובשירות מילואים המוסיפים אור רב לחברה. הביקורת היא כלי עבודה לתיקון, לא חזות הכל.

לסיכום: המאמרים ב'סוללים דרך' אינם כלי ניגוח, אלא פלטפורמה המבקשת לחדד את המחשבה, להציב עמדה ערכית נחרצת, להציע נקודת מבט ביקורתית וישרה ובעיקר לתת אומץ אזרחי וציבורי לקוראים. כל זאת מתוך אחריות עמוקה, דאגה כנה ואמונה ביכולתו של עם ישראל לצמוח מתוך בירור רעיוני נוקב.

גם אנחנו יכולים לטעות ואיננו חפים מביקורת, ולכן אנחנו מצמידים את מספר הטלפון של הכותב כדי שיהיה אפשר לפנות אליו, ונשמח לשמוע הארות, הערות והתייחסויות.

יש בנו אופטימיות ואמונה גדולה מאוד בעם ישראל, ובעיקר בקוראינו החכמים, ולכן אפשר וחשוב לכתוב ביקורת ישרה בסוגיות ציבוריות, לטובת מדינת ישראל.

--- title: רעות בן חיים ו'צו 9' author: עזרא הימן date: 2026-07-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/992 --- # רעות בן חיים ו'צו 9'

במשך שנתיים הובילה רעות בן חיים מנתיבות את המחאה נגד הכנסת סיוע לעזה – ולמעשה לחמאס – בזמן המלחמה, ואת חסימת משאיות האספקה, במסגרת ארגון 'צו 9' שהקימה.

נשים בצד את הדיון בשאלה אם הסיוע ההומניטרי היה מחיר דיפלומטי הכרחי עבורנו. לא כל אזרח חייב לעשות את החשבונות הדיפלומטיים, ועצם הנורמה הזו, שהמערב קובע חובה לספק סיוע לאויב – היא חרפה מוסרית וראוי למחות עליה.

הימין אינו מתורגל מספיק במחאות אזרחיות. הטמפרמנט שלו רגוע יותר משל השמאל, הוא משקיע משאבים רבים יותר במעגלים הקרובים של משפחה וקהילה, והוא לא מבין מספיק שהשפעה על המדינה לא מייצרים רק בקלפי אלא גם במיזמים אזרחיים רבים ומגוונים.

עצם הנורמה הזו, שהמערב קובע חובה לספק סיוע לאויב – היא חרפה מוסרית וראוי למחות עליה

בנוסף, מחאה אזרחית כרוכה גם בסיכון, בייחוד למגיעים מהימין. מערכת אכיפת החוק תמיד נזכרת ש"ייקוב הדין את ההר" דווקא במחאות ימין, ואילו במחאות שמאל "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי"...

על עצם האפליה המכוערת הזו מצד מערכת אכיפת החוק ראוי לצאת למחאה אזרחית.

ככל שהימין יהיה מעורב יותר במיזמים אזרחיים, ישקיע יותר מזמנו וממרצו בהשמעת קול ציבורי ובהשגת יעדים ראויים, תקצר הדרך לשינוי.

על רעות בן חיים הופעלו סנקציות כלכליות על ידי ממשל ביידן, וכעת החליטה הפרקליטות להעמידה לדין על חסימת המשאיות. אכיפה בררנית על סטרואידים.

ככל שהימין יהיה מעורב יותר במיזמים אזרחיים, ישקיע יותר מזמנו וממרצו בהשמעת קול ציבורי ובהשגת יעדים ראויים, תקצר הדרך לשינוי

ראוי לתגמל ציבורית את מסירותה של רעות, ולסייע לה לממן את כל הוצאות המשפט על המחאה שניהלה עבור כולנו.

אנו מנצלים במה זו לומר לרעות תודה, לציין את יוזמתה כמודל השראה לפעילות אזרחית, ולקרוא לציבור לסייע לה במימון הוצאות המשפט.

קישור לתרומה: https://givechak.co.il/tzav9?ref=v4

שבוע טוב!

--- title: בין זכויות לצביון: המבוי הסתום של פקודת השירות המשותף author: איתי אסמן date: 2026-07-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/990 --- # בין זכויות לצביון: המבוי הסתום של פקודת השירות המשותף

1️⃣ כרוניקה של פשרה ידועה מראש

בשנת 2016 סערה המערכת הצבאית והציבורית סביב ביטולה של 'פקודת השילוב הראוי' (משנת 2002) והחלפתה ב'פקודת השירות המשותף'.

ברוח הפקודה החדשה נכתב: ״המפקדים יישמו את פקודת השירות המשותף ככל האפשר, לא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות, אלא אם כן נקבע הדבר במפורש בפקודה״.

הנוסח אמנם עודן בהמשך, אך רוח הפקודה נותרה בעינה ויושמה בשטח: המדיניות השתנתה בהדרגה מהפרדה מבוקרת לעירוב הולך וגובר בכלל יחידות צה״ל.

ברקע הדברים עמדו מפגשים מתוחים, רוויי כוונות טובות, בין הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט לבין ראשי ישיבות ומכינות. המטרה הייתה להגיע לנוסח מוסכם שיסדיר את שירותם של חיילים דתיים לצד פתיחת תפקידי לחימה נוספים לנשים. בפגישה של הרמטכ״ל עם הרבנים הוא הצליח להרגיע את חששותיהם, והם אף שיגרו לתקשורת הודעת ברכה שבה הצהירו כי הם סומכים עליו. הבטחותיו של הרמטכ"ל היו כלליות, ואותם רבנים לא חזו את השינויים המפליגים שהתרחשו במשך השנים, תוך רמיסת הפקודות וההבטחות המקוריות.

עשור לאחר מכן, הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה כמעט במדויק: שילוב נשים ביחידות קצה כמו סיירת מטכ"ל או חיל השריון המתמרן מזכיר מחדש את אותן פגישות הרגעה, אותן הבטחות פיקודיות כלליות ואותן פשרות ניסוחיות הנעשות ללא הבנת ההשלכות ארוכות הטווח.

אלא שהתבוננות עומק בתהליך זה מגלה כשל מובנה. אין מדובר באירוע נקודתי של אכיפת פקודה כזו או אחרת, אלא בהתנגשות ערכית עמוקה שאינה יכולה להיפתר באמצעות הבטחות קוסמטיות. כאשר גורמים בצה"ל מתנהלים מתוך תפיסת עולם שבה ערך השוויון המגדרי הופך לערך מוביל, המיוצג ומקודם על ידי גופים רשמיים ובעלי סמכויות נרחבות, נוצר פער בלתי ניתן לגישור מול עולם הערכים של הציונות הדתית.

זהו פתרון המזכיר את משל חכמי חלם, הבונים בית חולים מתחת לגשר רעוע במקום לתקן את הגשר עצמו

2️⃣ הכשל המושגי: שיח זכויות מול שיח צביון

הסיבה המרכזית לכך שראשי הישיבות מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות מתמדת במאבק זה נעוצה בהגדרת המגרש שבו הם משחקים. בעוד ארגוני נשים וגופי מגדר חוץ-צבאיים ופנים-צבאיים פועלים מתוך תפיסת עולם כוללת ('אג'נדה') המבקשת לעצב את צביונו של כל הצבא ברוח השוויון, הרבנים נוטים לצמצם את דרישותיהם לשיח של זכויות הפרט של החיילים הדתיים.

יותר מזה: תפיסת ארגוני הנשים היא טוטאלית – בבחינת ׳כולה שלי׳, והרבנים באים בדרישה פשרנית האומרת ׳חֶציָה שלי׳. מי מנצח בדיון שכזה? כולנו יודעים.

כאשר ראשי ישיבות נפגשים עם הרמטכ"ל, הם מבקשים בדרך כלל פתרונות נקודתיים: פטור מחובה מסוימת, הבטחה למתחם מגורים נפרד, או התחייבות לכך שחייל דתי לא ייאלץ לפעול בסביבה מעורבת בניגוד להלכה. זהו פתרון מגזרי, ואפילו 'אולטרה מגזרי', המשול לבקשת "תן לנו את יבנה וחכמיה". אולם במערכת תרבותית, מי שמדבר על הצביון ועל הרוח הכללית תמיד ינצח את מי שמבקש הגנות על זכויות בודדות. רוח הפקודה, המקדמת אינטגרציה מלאה כברירת מחדל מוצהרת, חזקה יותר מכל הבטחה בעל פה של מפקד כזה או אחר.

3️⃣ המציאות בשטח והמבחן המבצעי

התוצאה של כשל זה מתעצמת במצבי קיצון. פקודות צבאיות, במהותן, אמורות להיכתב עבור רגעי האמת – זמן מלחמה. פקודת השירות המשותף נבחנה בפועל במערכות האחרונות, והמציאות הוכיחה כי בשטח, תחת אילוצים מבצעיים ודרישות של פיקוח נפש, הפקודה וההפרדות ההלכתיות פשוט לא נאכפו. לוחמים מצאו את עצמם בתוך כלים משוריינים או במתחמי לחימה יחד עם פרמדיקיות ולוחמות, בסיטואציות שלא תאמו את ההבטחות הכלליות שניתנו לרבנים.

אין להאשים בכך את המפקדים בשטח, את המג"דים או את החיילות והחיילים עצמם. המערכת הפיקודית נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית: היא נדרשת ליישם פקודה שנוסחה תחת לחצים חברתיים ורעיוניים, תוך ניסיון לרבע את המעגל ולטעון שאיש לא ייפגע. זהו פתרון המזכיר את משל חכמי חלם, הבונים בית חולים מתחת לגשר רעוע במקום לתקן את הגשר עצמו.

רוח הפקודה, המקדמת אינטגרציה מלאה כברירת מחדל מוצהרת, חזקה יותר מכל הבטחה בעל פה של מפקד כזה או אחר

4️⃣ הדרך למוצא אמיתי

הנסיגות החוזרות ונשנות וההסכמות הקוסמטיות אינן מייצרות פתרון אמיתי, אלא רק דוחות את ההתנגשות הבאה בחמש או עשר שנים. כאשר תיווצר מסה קריטית של לוחמות ביחידות נוספות, הרמטכ"ל התורן יסביר ש'המציאות השתנתה' וכי אין ברירה אלא לשלב את מסת הטנקיסטיות ביחידות השריון, בנימוקים של מחסור בכוח אדם ופיקוח נפש.

כדי לצאת מהרוטינה הזו, נדרש שינוי תפיסתי עמוק. על ההנהגה התורנית להבין כי המאבק אינו על רווחתו של החייל הדתי הבודד מישיבות ההסדר או מהמכינות, אלא על דמותו ותרבותו של צבא ההגנה לישראל כצבא שתפקידו העליון הוא ניצחון במלחמה. פגישות הרגעה שאינן מלוות במנגנוני אכיפה נוקשים, בירידה לפרטים מוגדרים ובבחינת רוח הפקודה עצמה, דינן להותיר את הציבור הדתי מופתע פעם אחר פעם. רק הכרה בהתנגשות הערכית וניהול שיח ממלכתי, אמיץ וגלוי על מטרות-העל של הצבא, יוכלו להוביל להסדרה אמיתית, מכבדת וממלכתית.

--- title: הטקטיקה של הבריונים עם הגלימה author: עזרא הימן date: 2026-07-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/989 --- # הטקטיקה של הבריונים עם הגלימה

א. מי מחליט? ומי מחליט מי מחליט?

הנטייה הטבעית שלנו היא לנסות לענות ישירות לטענות השופטים. תכף נגיע לזה. אבל אסור להתחיל מזה.כי החלק החשוב ביותר בסיפור הוא עצם חוסר הסמכות.

כשבריון פועל בכוחנות כלפיכם, היגררות לדיון בטיעוניו העניניים היא שיתוף פעולה עם הבריונות.

הדבר החשוב ביותר שצריך לומר לשופטים על הדיון הזה הוא: דעתכם איך נכון למנות שופטים בעליון לא מעניינת או רלוונטית יותר מדעתו של כל אזרח אחר במדינה. זה לא נתון לסמכותכם יותר מאשר למנקה של אולם בית המשפט.

מינוי שופטים הוא נושא השייך לחוקי יסוד. לשופטים אין סמכות לדון בחוקי יסוד יותר ממה שיש לכנופיית פשע. זו שאלה פוליטית.

על זה נאמר 'לפני שבר גאון'

ב. מינוי שופטים הוא שאלה פוליטית

ההחלטה בדבר שיטת מינוי שופטים לעליון היא בסמכות אזרחי ישראל ונבחרי הציבור שלהם. במילים אחרות, זו שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה.

אין פוליטית יותר מאשר השאלה מה טוב יותר לציבור ולמדינה. כל מהות הפוליטיקה היא השאלה מהי טובת הציבור, מהו האינטרס הציבורי.

ואין התערבות פוליטית בוטה וגסה יותר, מהתערבות השופטים בשאלה - מה טוב לציבור בישראל.

ניתן להשוות את הדיון הזה לכנופיית פשע הדנה בטיעונים מוסריים בשאלה מה נכון לעשות עם הכסף שהם גנבו.

אין דבר מקומם יותר מקבוצת שופטי עליון, שיושבים ודנים דיון פוליטי למהדרין שבו הם מנסים למנוע מהציבור לבחור שופטים פוליטיים.

ג. הטקטיקה הבריונית וזעקת ה'פוליטי'

הולכת-אימים נגד התערבות פוליטית היא טקטיקת בריונות ידועה של פקידים לא נבחרים, המנסים למנוע מהציבור לקבוע את גורלו.

הם מנסים למתג את המינוח 'פוליטי' כדבר מלוכלך ולא לגיטימי. אין מתועב ואלים יותר מהטקטיקה הזו. הפוליטיקה היא המסגרת שבה הציבור מעצב את גורלו. המתקפות האלה הן הסממן המובהק ביותר של דיקטטורים אפלים, המנסים לשתק את יכולתנו לעצב את חיינו, ולהפוך את האזרחים לציבור שפוף-קומה מול לובשי הגלימות, היושבים ממעל מושביהם.

נסיון השופטים להלך אימים על הציבור נגד ה'פוליטי' הוא גלגול מחודש של הכנסייה הנוצרית, בכוחנותה ומגמתה לשלוט בציבור בשם הסמכות הטוטאלית שלה.

ד. ולעצם העניין

אם שופטי העליון לא היו מתערבים בשום דבר פוליטי, אז השאלה מי ממנה אותם לא היתה כל כך עקרונית.

אך כיוון שהגענו למצב שבו שופטי העליון צבועים בצבעים פוליטיים בוהקים, אין מנוס אלא להשיב את הסמכות לבחירתם לידי נבחרי הציבור, משני צידי המפה הפוליטית, ולהוציא אותנו מהכאוס הפוליטי שבו השופטים פוסקים בסוגיות פוליטיות לפי אידיאולוגיות שמאל קיצוני.

השבת הסמכות לנבחרי הציבור תגדע את מחולל הכאוס הגדול ביותר במערכת המשפט היום - ההטייה הבוטה לצד אחד.

ההחלטה לבחור יחד, ימין ושמאל, את שופטי העליון, הייתה אמורה להיחרת על דגלם של כל ארגוני האחדות למיניהם. את הביקורת הציבורית כלפי הבריונות הזו של השופטים, ארגונים אלה היו אמורים להוביל. למה הם שותקים? תחשבו לבד.

הפוליטיקה היא המסגרת שבה הציבור מעצב את גורלו

ה. מה מקובל בעולם המערבי

במדינות מערביות רבות נבחרי הציבור הם הבוחרים את השופטים. מקובל ומובן ששפיטה איננה רק מקצוע אלא גם תפיסת עולם, ועל השופטים לשקף את תפיסת העולם של הציבור. דברים פשוטים ובסיסיים אלה נשמעים לשופטי העליון אצלנו מופרכים כל כך, מסיבה פשוטה: הם לא מעוניינים לוותר על כוחם הלא לגיטימי. אז הם מוכנים להעמיד פנים שהדבר הכי דמוקרטי, בעצם נוגד את מהות הדמוקרטיה.

הפוזיציה המתנשאת והאלימה של שופטי העליון כלפי אזרחי ישראל שוברת שיאים כל יום.

על זה נאמר "לפני שבר גאון".

הם מפעילים את כל כישרונם על מנת להכשיר את השרצים הגדולים ביותר באינסוף טעמים. נקודת השבירה תגיע כשמספיק אזרחים יצפו בסרטון לעיל ויגחכו על הבריונות הפתטית הזו.

זה הרגע שבו נפסיק להיות שבויים בידיהם, והמבצר הזה, שמדכא כל כך הרבה שנים את אזרחי ישראל, יפול. לא מערכת המשפט תיפול, אלא התודעה האלימה שחטפה אותה, ואת החירות, מידי אזרחי ישראל.

--- title: מסקנה אחת מיום דרמטי author: אודי בן חמו date: 2026-06-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/988 --- # מסקנה אחת מיום דרמטי

היום חזרו השופטים במשפט נתניהו על עמדתם שלפיה קיים קושי בהוכחת עבירת השוחד, והמליצו שוב לפרקליטות לשקול להסיר את האישום הזה.

מסקנות רבות ניתן להסיק מהאירוע הזה, נתרכז רק באחת מהן.

אירועים חריגים בחייה של אומה פועלים כפנס רב עוצמה המאיר את כל המציאות. האירועים חושפים מוסדות ואנשי ציבור — כיצד הגיבו לאירוע החריג בתחילתו, בהתהוותו, וברגעי השיא שלו.

להבדיל, כמו במלחמה קיומית. יש מי שמתייצב לצד האומה, מסייע ומגלה אחריות, ויש מי שמזהה במשבר הזדמנות לגריפת הון פוליטי, גם במחיר פגיעה באומה, ובכך חושף את פניו ללא כיסויים.

מי המתין לבירור בבית המשפט, ומי כבר כתב את פסק הדין מזמן

כך גם במשפט נתניהו.

המשפט הזה מבליט בעוצמה רבה היכן התייצבו מוסדות ואנשים רבים: הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה, הפוליטיקאים, אנשי רוח ועוד.

הפנס המאיר לא ישאיר אף לא פינה אחת חשוכה, הכל יואר בעוצמה. המציאות היא זו שמאירה וחושפת.

המשפט מבליט את כל מי שמיהר לקבוע מסקנות עוד לפני שהתבררו הראיות, מסיבות שונות.

אירועים חריגים בחייה של אומה פועלים כפנס רב עוצמה המאיר את כל המציאות

הוא חשף מי באמת איש אמת ומאמין שחזקת החפות היא עיקרון יסוד של שלטון החוק, ומי רואה בה סיסמה הנשלפת רק כשהיא משרתת את עמדותיו.

מי המתין לבירור בבית המשפט, ומי כבר כתב את פסק הדין מזמן.

יום אחד המשפט הזה יסתיים.

אבל הלקח הגדול ממנו לא יהיה רק מה נקבע בעניינו של נתניהו, אלא מה הוא לימד אותנו על האנשים ועל המוסדות שסביבנו.

ועליהם תהיה חובת ההוכחה ומתן ההסברים. בכבוד הראוי ובדרישה לצדק.

--- title: מעשה סמלי, שינוי תודעתי: כיצד שבר ראש השב״כ את 'ספירלת השתיקה' author: איתי אסמן date: 2026-06-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/987 --- # מעשה סמלי, שינוי תודעתי: כיצד שבר ראש השב״כ את 'ספירלת השתיקה'

1️⃣ מהי ספירלת השתיקה?

תיאוריית 'ספירלת השתיקה', שפותחה ונוסחה בשנת 1974 על ידי חוקרת התקשורת ואשת מדע המדינה אליזבת נואלה-נוימן, מתארת מנגנון חברתי מוכר: כאשר אנשים חשים שדעתם נמצאת במיעוט בקבוצה הם בוחרים להסתיר אותה ולשתוק, מחשש לבידוד חברתי או לנידוי ציבורי. ה'ספירלה' נוצרת משום שכאשר המיעוט משתיק את עצמו מרצונו, קול הרוב נשמע חזק ובולט יותר, בין היתר מפני שהשתיקה מתפרשת כהסכמה והתחושה היא שאין כמעט התנגדות. כתוצאה מכך, בעלי הדעה שבמיעוט נוטים עוד פחות להביע את דעתם. המנגנון הזה פועל בעוצמה רבה בשנים האחרונות סביב חדירתה של ׳פוליטיקת הזהויות׳ למוסדות הממלכתיים והביטחוניים בישראל.

נורמות הוכתבו מלמעלה, קבוצות כוח פוליטיות פעלו במחשך, ורבים חשו שאין להם לגיטימציה ציבורית להשמיע קול אחר.

אלא שאז הגיע מעשה אחד, ממוקד ופשוט של ראש השב״כ, אשר הורה להסיר את תכני 'חודש הגאווה' מהפרהסיה בארגון הביטחוני.

הצעד המנהלי הזה חולל סערה רבתי וייתכן שיהפוך לקו פרשת המים בשיח הציבורי הישראלי. ימים יגידו.

במקום לראות את האדם, את עולם הערכים שלו, את כישוריו ואישיותו, מצמצמים אותו לחדר המיטות שלו

2️⃣ הזזת חלון אוברטון: מכפייה לשאילת שאלות

התגובה המיידית למעשה הייתה צפויה: מתקפה תקשורתית אגרסיבית. אך מתחת לפני השטח התחולל שינוי עמוק בהרבה: לראשונה מזה זמן רב נשבר מחסום הפחד. הציבור הרחב, ובפרט בצידו השמרני של המתרס, החל להציג שאלות פשוטות ונוקבות שהיו מושתקות עד כה:

- מדוע ארגון ביטחוני רגיש, האמון על שלום המדינה, צריך לעסוק בנטיותיהם המיניות של עובדיו?

- מדוע מוקדש לכך חודש שלם?

- ומה הקשר בין נטייה אישית לבין שליחות ביטחונית?

תהליך זה מדגים באופן קלאסי את תזוזתו של ׳חלון אוברטון׳ – טווח הרעיונות המקובלים כמותרים בדיון הציבורי. ברגע שהשאלות הללו נשאלו בקול רם, הדיון עבר משלב של כפיית דבר שהוא כביכול מובן-מאליו לשלב של בחינה ביקורתית ופשוטה.

אור השמש חושף ומטהר את מה שהוחדר עד כה בטפטופים שקטים. הדבר המדהים הוא, שאפילו בקרב האנשים בעלי נטיות להט"ביות בעצמם הסכימו קולות ברורים כי העיסוק המוסדי הזה בתוך זרועות הביטחון אינו נורמלי ואינו במקומו.

3️⃣ פירוק האדם וצמצומו לחדר המיטות

כדי להבין את עומק הבעיה, יש לקלף את המושג המכובס 'הקהילה הגאה'. בפועל אין ישות אחת כזו; מדובר בהגדרה פוליטית מובהקת. אך כאשר המערכת הציבורית מתחילה לקטלג אנשים לפי נטייתם המינית, היא מבצעת מהלך של התבהמות ממש.

במקום לראות את האדם, את עולם הערכים שלו, את כישוריו ואישיותו, מצמצמים אותו לחדר המיטות שלו.

דגלים וסמלים במרחב הציבורי, בבתי הספר ובארגונים ממלכתיים נועדו לייצג את המשותף והמאחד הלאומי, ולא את נטיותיו הפוליטיות או האישיות של פרט זה או אחר.

ההתעקשות להניף דגלים אלו בארגונים ממלכתיים אינה מקדמת שוויון, אלא מייצרת קִטלוג מיותר המבדיל ומפריד בין המשרתים ומחדיר אג'נדות זרות ללב הקונצנזוס.

כאשר אנשים חשים שדעתם נמצאת במיעוט בקבוצה הם בוחרים להסתיר אותה ולשתוק, מחשש לבידוד חברתי או לנידוי ציבורי

4️⃣ סיכום: האומץ לעמוד מול הכפייה

מבחינת ראש השב״כ הייתה זו רק החלטה פיקודית מקומית; אך מבחינה ציבורית הוא העיר קולות מושתקים רבים.

שבירת ספירלת השתיקה העניקה כוח ואומץ לרבים במקומות העבודה, בצבא ובשירות הציבורי להישיר מבט, לפקוח עיניים ולומר: "עד כאן".

בזכות השינוי בחלון אוברטון, החברה הישראלית מתחילה להשיב לעצמה את הממלכתיות, את שפיותה ואת עצמאותה.

הערעור על מוסכמות משונות שהוטמעו במערכות הציבוריות (וללא שום שקיפות ציבורית) הוא מעשה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות במקום עבודתו, ובכך להחזיר את הארגונים לתפקידיהם המקוריים לטובת מדינת ישראל כולה, ולא לקידום אג׳נדות פוליטיות ופרוגרסיביות.

--- title: הקומה הבאה של המדינה היהודית author: עזרא הימן date: 2026-06-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/986 --- # הקומה הבאה של המדינה היהודית

בשבוע שעבר הסתיים מחזור נוסף של תכנית הסטודנטים 'קדמא' מבית מכינת 'בני דוד'.

25 סטודנטים, בנים ובנות, הצטרפו לקבוצה הולכת וגדלה של צעירים בעלי תודעה יהודית הנכנסים לזירה הציבורית, והפועלים בקומה הבאה של השפעה על זהותה היהודית של ישראל.

י' הולך להתמחות במחלקה בפרקליטות.

ש' מתחילה לעבוד ברשות מקרקעי ישראל.

ר' עובד כבר כמה שנים בערוץ תקשורת.

א' עובדת בעמותה הנאבקת על מדיניות ציונית.

ל' מקים מיזם ציבורי בתחום הקולנוע.

למה זה כל כך חשוב בעת הזו?

א. התבגרנו

פעם חשבנו ששאלות ציבוריות מוכרעות לחלוטין בקלפי. חשבנו שפוליטיקה היא רק מפלגות בכנסת. תוצאות בשטח – זה נטו הממשלה. החובה האזרחית היא פעם בארבע שנים.

לקח לנו זמן להבין, שטביעות האצבע של השפעה ציבורית מגיעות ממקורות רחבים הרבה יותר. מהפקידוּת הציבורית בכלל ומזו המשפטית בפרט. מראשי מערכת הביטחון. מהתקשורת הממוסדת והלא ממוסדת. מארגונים אזרחיים. מהמגזר העסקי. מההסתדרות ומאיגודים מקצועיים. מהמל"ג וראשי האוניברסיטאות.

כל אלה מייצרים מכלול של השפעות ולחצים, המשפיעים על התוצאה לא פחות ואף יותר מממשלה נבחרת.

תובנה בוגרת זו אינה פוטרת את נבחרי הציבור ממימוש מלא של כוחם, מנהיגותם, מקצועיותם ואחריותם, אך באותה מידה אין היא פוטרת אותנו, האזרחים, ממעורבות אקטיבית בכל מרחבי ההשפעה הציבורית.

המעורבות בנעשה במדינה אינה מסתיימת בהטלת פתק בקלפי, אלא מסתעפת לכל המרחב הבירוקרטי והאזרחי. יש שיגידו שהביזור הזה הוא המחיר של מדינה מודרנית, ויש שיגידו שזו מעלתה של המדינה המודרנית. בכל מקרה, זו המציאות.

מדינה בעלת אופי יהודי וציוני יותר לא תצמח בעקבות רצון הרוב בקלפי לבד. היא דורשת הירתמות כוללת בכל גזרות ההשפעה.

המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה

ב. התפכחנו

על גבי ההבנה היסודית הזו הבנו גם, שההיעדרות של אנשי ימין מהזירה, למרות הניצחונות החוזרים של הימין בקלפי, הצמיחה מנגנון שליטה חזק מאוד של השמאל במדינה. והמנגנון הזה גובר שוב ושוב על הכרעת הימין בקלפי. קראו לזה שלטון הפקידים, הדיפ-סטייט, ועוד.

התוצאה היא, שללא מעורבות רצינית בכל זירות ההשפעה הציבוריות, הניצחון בקלפי משאיר אותנו הרבה פעמים ברווז צולע.

התבגרנו והתפכחנו. התחלנו להיאבק על המרחב הציבורי כולו. במוסדות המדינה ומחוץ להם, בכל מקום שבו מתאגדים אנשים לשם השפעה.

ג. פתחנו אופק

זה לא עניין של נציגוּת מגזרית. זה לא "הטובים לתקשורת" של אורי אורבך ז"ל.

אלה צעירים בעלי תודעה יהודית הממשיכים את רוח המאבק על חיי עם ישראל מהצבא ומהשירות הלאומי אל שאר זירות החיים הציבוריות.

המרחב הציבורי כולו זקוק לתודעה יהודית כאוויר לנשימה.

לצד בניית הבית היהודי, הקהילה ובית הכנסת, ולצד הפתק בקלפי, עם ישראל זקוק לתודעה יהודית בכל המרחב של מה שמכונה 'מדעי החברה': משפטים ופכ"מ, תקשורת ומדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ממשל, כלכלה ועוד.

ד. בדידות

הפקולטות של המקצועות האלה נשלטות על פי רוב בידי אותו מחנה פוליטי שלא מנצח בקלפי ומבצר את אחיזתו בשאר מרחבי ההשפעה הציבוריים.

שָם הימין הוא מיעוט. בכיתות. בין המרצים. בסביבה החברתית. ואז בקבלה לעבודה. במשרדי הממשלה. בארגונים האזרחיים. בתקשורת הממוסדת, בערוצי הטלוויזיה והרדיו ובעיתונות.

בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות.

המערכות הציבוריות מלאות באנשי ימין, עם כיפות ובלי, שאיבדו את דרכם ואת זהותם בפקולטה, בערוץ התקשורת, במשרד, באגף בפרקליטות.

ה. למידה, מוכנות, שייכות

אנחנו צריכים להגיע מוכנים יותר. לשם כך אנו זקוקים לשלושה דברים:

א. דעת - מודעות, ידע בעולם הרעיונות והיישומים;

ב. אומץ לב - קשיחות פנימית, יכולת לייצר נאמנות פנימית מתמשכת;

בדידות אידיאולוגית היא לא קלה. היא מייצרת שתיקה, בלבול, ריצוי, דיפוזיה, התפוררות

ג. שייכות חברתית לאנשים שאנחנו מזדהים עם דרכם. חיזוק חברתי מצד אנשים המזדהים עם דרכנו. אנחנו לא מתאבדים. לא נועדנו להישאר לבד עם אמונותינו בפקולטה רוויית פרוגרסיביות, או באגף בפרקליטות הנודף עוינות לאנשים מהימין.

זה מה שאנחנו עושים ב'קדמא': דעת. אומץ. שייכות.

זו הקומה הבאה.

המסע נמצא אמנם רק בראשיתו, אבל הוא התחיל. הוא קורה. אנחנו אחרי ההתחלה. תצטרפו!

לפרטים נוספים חפשו בגוגל: תכנית קדמא, בני דוד.

--- title: "מישהו דיבר איתו על זה?" author: אודי בן חמו date: 2026-06-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/985 --- # "מישהו דיבר איתו על זה?"

א.

זו אחת השאלות המוזרות שצפות בכל פעם שמתעוררת ביקורת ציבורית. כאילו מדובר באדם שחנה על המדרכה, וכל שחסר הוא שכן טוב שיגיד בנימוס: "סליחה, לא שמת לב", ומיד יתרחש נס מוסרי והרכב יזוז.

המציאות פחות רומנטית. בני אדם, קל וחומר אנשי ציבור, אינם חיים במנזר השתקנים. הם מוקפים ביועצים, עוזרים, עיתונאים ורשתות חברתיות, וחשופים לביקורת ללא הרף.

ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית.

מאחורי השאלה הזו מסתתר מנגנון נפשי: סירוב להכיר במורכבות האנושית, בכוחה של קבוצת ההשתייכות, בפוזיציה ובלחצים החברתיים.

אנשי ציבור מחויבים לבייס, ליוקרה ולבסיסי התמיכה שלהם.

המוח של השואל הנאיבי פשוט מייצר מנגנון הגנה: 'הוא לא יודע, הוא שבוי. אם רק נסביר לו – הוא יתיישר'.

ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית

ב.

האשליה הזו שייכת גם למנהיגים. נפתלי בנט שיחזר את 'מאחורי הקלעים' של טיסתו לפוטין בתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, והודה שזו התזה שהניעה אותו: "הייתה לי תחושה שפוטין נמצא באיזה בונקר-בועה, שחצי מהאמת לא מגיעה אליו... אמרתי לעצמי: 'אני הולך לפגוש אותו, אני אשקף לו את האמת'."

בנט המריא לקרמלין כסטודנט נמרץ שבא לעשות סדר לפרופסור הזקן, מתוך הנחה שיועצי פוטין 'מפחדים לדווח לו'; אלא שפוטין לא פעל מחוסר מידע, אלא מתוך אסטרטגיית כוח אימפריאלית ואינטרסים קשיחים שלא הושפעו מכושר ההסבר של המתווך.

ג.

למעשה, מי שחשיבתו מסתכמת ב'תסביר לו והוא יבין', לוקה בדיוק באותה קונספציה היסטורית של השמאל ביחס לערבים: התפיסה שסירבה להאמין שיש כאן אויב עם אידיאולוגיה דתית ולאומית מוצקה, וסיפרה ששיפור איכות החיים וכלכלת-שלום יגרמו להם לזנוח את הג'יהאד ולהתחיל לקרוא את מוסף ׳הארץ׳.

זהו סירוב פסיכולוגי לקבל את קיומו של צד שני שחושב אחרת לחלוטין, רוצה דברים מנוגדים לשלך, ותפיסתו אינה נובעת רק ממסד נתונים שאותו צריך פשוט להרחיב.

ד.

האשליה הזו צצה מדי יום בצמתים הנפיצים ביותר אצלנו, ודווקא מפי כאלה שיצאו מדעתם לנוכח אשליית אוסלו וההתנתקות.

למשל, בזירה התורנית-ציבורית: כשחבר הנהלה ברבני 'צהר' משתתף בכנס של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מיד עולה התמיהה: "אבל מישהו דיבר איתו? הסבירו לו מה המכון מייצג?" כאילו הגעת הרב לא נבעה מתוך אסטרטגיה מחושבת או רצון להיות חלק מהמילייה הליברלי.

"מישהו דיבר איתו?" כך נשמעת גם הטענה ביחס לרמטכ"ל באשר לתמיהה, כיצד הוא נותן דריסת רגל לאג'נדות פמיניזם רדיקלי בצה"ל. 'הוא פשוט לא מודע לדברים', חושבים המסנגרים, ולא לוקחים בחשבון שהוא מודע גם מודע, ובכל זאת בוחר כפי שבוחר.

ה.

לאותה תמימות יש צד שני, מבוהל לא פחות. בכל פעם שנשמעת ביקורת פומבית חריפה, קמה זעקה: "למה ככה? שרפתם את המועדון!".

הבהלה הזו נובעת מבלבול בין 'ביקורת' ל'הוצאה להורג'.

ביקורת היא כלי לגיטימי. מותר להעריך מוסד או אישיות, להסכים עם פעולות מסויימות שלהם, ועדיין לטעון שחלק ממדיניותם גורמת נזק.

לא כל ויכוח ציבורי נוקב יחריב את הבית השלישי.

ו.

לעיתים 'הנדסת המצפון' הזו היא מנגנון השתקה קלאסי של מוקדי הכוח: "אל תבקרו עכשיו, זה מפלג ומחליש אותנו מול האויב"; משוואה שקרית שמנסה להפוך את המבקר לאשם, במקום להאשים את מי שגרם למחדל. כך מעדיפים שקט תעשייתי שבבסיסו ריקבון, על פני רעש בריא של תיקון.

אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי

ז.

צריך להודות ביושר: לעיתים שיחה קצרה, אישית ומאירת עיניים הרחק מאור הזרקורים באמת ממיסה חומות ומולידה פשרות. אבל לרוב, הדרישה ל'שיחה פרטית' היא רק ניסיון להשתיק את הדיון הפומבי.

המרחב הציבורי הוא זירה של הפגנת כוח, בה נאבקים על רעיונות, תקציבים, מינויים ותודעה.

לעיתים קרובות, עצם הפרסום הפומבי הוא-הוא 'השיחה המתקנת: המאמר או הקמפיין הם הכלי שנועד לפעול כשהשיחות הפרטיות מוצו, או כשהסוגיה גדולה מכדי להיסגר בלחיצת יד חרישית שלאחריה 'עולם כמנהגו נוהג'.

אם הכל היה תלוי רק ברצונו הטוב של האדם, לא היו נחתמים חוזים ולא היה צורך בבירוקרטיה. רק בלחיצת יד.

אף אחד לא מסתפק בכך כשהוא קונה מכונת כביסה משומשת או רכב יד שניה - ואותו משנה זהירות דרוש גם בזירה הציבורית.

אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי.

בני אדם מונעים מתפיסות עולם, אינטרסים ולחצים קבוצתיים עמוקים. כשאיש ציבור מקבל החלטה, זה לא כי חסר לו דף הסבר, אלא כי מתוך מכלול ערכיו, זו הדרך בה בחר לצעוד.

אם רוצים להשפיע על המציאות הציבורית, צריכים לאמץ גישה בוגרת ומפוכחת.

עלינו לשאול את עצמנו אם יש לנו ארגז כלים רחב ומגוון מעבר לטבלת אקסל ומסמך נתונים, ולהפסיק להתייחס לשחקנים בזירה כאל מכונות מקולקלות שרק זקוקות לטכנאי שיסביר להן את המצב.

לעיתים פשוט כדאי לבדוק לאן עוד מחובר המחשב.

ודי לחכימא ברמיזא.

--- title: הרמת קרן ישראל — הכי מובן מאליו! author: יהושע שני date: 2026-06-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/984 --- # הרמת קרן ישראל — הכי מובן מאליו!

"וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, הַלְלוּיָהּ."

הבוקר רעייתי ואני פתחנו את היום בתפילה בקברי האבות במערת המכפלה.

חשבנו שלפני כל תפילה על שליחות — שלנו או של אחרים — כדאי להתחבר לשורשים. כך למדנו מיהושע בן נון וכלב בן יפונה.

בקברי האבות פתחנו בתפילה על עם ישראל, על כל ישראל וכל פרטיו הרבים. והתפללנו לנצחון עם ישראל במערכה.

הפרטי והכללי תמיד שזורים יחד בעם ישראל — קשר בל יינתק.

לאחר ההיטענות בענווה ומילוי המצברים בעוז במערת המכפלה, המשכתי להר הרצל, מקום שבו טמונים קדושים מצד קישורם אל הכלל בלבד.

שום חשבון פרטי.

הלכתי אל קברו של בני אהובי אורי מרדכי הי"ד לתפילה, התייחדות וחיבור עם מקום כללי וגדול, לסיפור פרטי וקטן.

שוב, כלל ופרט השזורים יחדיו.

בהר הרצל התייחדתי בתפילה חרישית מבחינה חיצונית וסוערת מבחינה פנימית עם ראשיתו של עמנו לבין אחד מגיבוריו — בני — שלחם למען האומה.

אויבנו יודעים רק להרוס. אבל לנו יש כוח גדול יותר: לשמוח, לחיות ולבנות

היה זה עבורי מסע שמספר את סיפורה של האומה כולה — משמיים הוחלט עבורנו שלא נהיה עוד אנשים פרטיים.

כשעמדתי ליד קברו של אורי הי״ד, בכאב ובגעגוע שאין להם קץ, דווקא שם, מול המצבה, לכאורה, מול מקום החידלון המצמרר, הרגשתי תחושת חיות וחיוניות עצומה.

התחזקה בי ההבנה הקשה להסבירה במילים. מהי עוצמתו של עם ישראל.

מהי המשמעות העמוקה של נצח ישראל. דווקא בבית העלמין.

כשתופסים את החיים כביטוי פרטי בלבד של מנת חיים אישית וקטנה — כשהם חדלים להופיע, משתלטת תחושת אפסיות וחידלון.

אך כשחיים חיים מלאים וכלליים כפי שאורי בני חי, לא נשארים רק שם. פשוט אי אפשר להיתקע רק שם.

למרות הקושי והכאב הצורב.

הערב, ברוך השם, מרים ואופק ייבדלו לחיים ארוכים, יקימו בית חדש ונאמן בישראל. ואין מאושרים מאיתנו בשמחה הזו.

זהו ניצחון נצח ישראל, ניצחון האמונה וניצחון הרוח היהודית, המסרבת להישבר גם לאחר המכות הקשות ביותר.

מאברהם ושרה שבמערת המכפלה, דרך דורות של יהודים שמסרו את נפשם על קיומו של העם הזה, ועד גיבורי דורנו ובהם אורי הי"ד — השרשרת נמשכת.

זהו ניצחון נצח ישראל, ניצחון האמונה וניצחון הרוח היהודית, המסרבת להישבר גם לאחר המכות הקשות ביותר

אויבנו יודעים רק להרוס. אבל לנו יש כוח גדול יותר: לשמוח, לחיות ולבנות.

לבנות בתים. לבנות משפחות. לבנות עם.

לבנות עתיד להרמת קרן ישראל ולבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מהתפילה בקברי האבות, דרך הדמעות בהר הרצל, ועד לחופה הערב, זהו סיפורו של עם ישראל.

סיפור של עם ה׳, של אמונה, של תקווה ושל חיים.

"הטוב ינצח".

עם ישראל מוזמן הערב להרים כוסית לחיים לכבוד הבית הפרטי והכללי החדש שיקום הערב ולתפילה להרמת קרן ישראל!

אין יותר מובן מאליו מזה!

מזל טוב למרים ולאופק.

עם ישראל חי.

--- title: הכבאית הנוצצת והבית הבוער author: דביר לוגר date: 2026-06-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/983 --- # הכבאית הנוצצת והבית הבוער

א.

כשבני היה קטן, הוא מאוד אהב כבאים.

יום אחד כשהלכנו ברחוב הוא נעצר לפתע ואמר בהתרגשות: "אבא, תראה, הנה כבאית". בהתלהבות ובעיניים גדולות הוא הסתכל כיצד הכבאים יוצאים במהירות מרכב ההצלה. היו אלה כבאים אמיתיים, לא דמויות אנימציה מהמסך המרצד שאותו הוא רגיל לראות.

בזה התמקד הבן שלי. את האסון שהתרחש ממש לידינו הוא לא ראה – שריפה השתוללה בבניין שמולנו בדירה בקומה הגבוהה, ואישה מבוגרת נופפה לעזרה.

העברת הריבונות מהעם אל שופטי בג"ץ ו'שומרי הסף' היא ניסיון הפיכה שלטוני ללא טנקים ומבלי לירות כדור אחד בודד

ב.

בשנים האחרונות מתרחשת לנגד עינינו הפיכה שלטונית זוחלת. העברת הריבונות מהעם אל שופטי בג"ץ ו'שומרי הסף' היא ניסיון הפיכה שלטוני ללא טנקים ומבלי לירות כדור אחד בודד.

ובזמן הזה ישנם המבקשים את תמיכת הציבור ומציגים לראווה את הכבאית המפוארת, במקום לפרט כיצד יטפלו במוקד השריפה.

קחו למשל את נפתלי בנט. בעבר הוא התבטא כך:

"חבריי במחנה הימין, שיהיה לכם ברור: אם מערכת המשפט תצליח להפיל את נתניהו בגלל סיגרים וכתבות באתר וואלה, זו תהא מכה אנושה למחנה הלאומי כולו. מנהיג ימין שיבוא אחריו יהיה מסורס ומפוחד מהתקשורת וממערכת המשפט".

לאן נעלמה העמדה הנחושה הזו? תחליטו אתם. היום הוא פשוט מתעסק בכבאית הנוצצת.

ג.

לפני כ-4 שנים נעשה סוף סוף ניסיון לטפל במוקד השריפה, אולי בפעם הראשונה מאז המהפך ב-77'.

שר המשפטים יריב לוין הציג את 'רפורמת המשילות', הקרויה בפי ההמון 'הרפורמה המשפטית'. לתוכנית העבודה הסדורה הזאת ייחלו רבים וטובים, שוחרי דמוקרטיה ודורשי צדק.

השמאל, בתגובה, הוציא לפועל באופן מתוכנן להפליא תוכנית פעולה סדורה למאבק ברפורמה, אשר לימים התברר שהוכנה הרבה לפני פרסום הרפורמה. הארגון והתשתית הרי מוכנים כבר שנים, מאז המחאה החברתית ה'אותנטית' ב-2011.

ובתפריט: אנרכיה ברחובות, קריאה למרי אזרחי, מרד מיסים, וגם נשק יום הדין: סרבנות לשרת בצה"ל וניסיון לפירוק מערכות הביטחון. הכל הפך לגיטימי וכשר בשם המאבק ה'הרואי'.

מאז 77' השמאל מבין שבקלפי הוא לא מנצח, ולכן פנה להשתמש בכלים אחרים, מתוחכמים יותר – שליטה במוסדות עיצוב התודעה ובפקידוּת.

כך שתקה לחלוטין מערכת אכיפת החוק בימי הכאוס – היה תיאום מוחלט בין מחוללי האנרכיה לבין מי שאמור לטפל בהם.

ד.

את חיינו הלאומיים אפשר לחלק לשניים: עד גלי בהרב מיארה, ואחריה.

היועץ המשפטי לממשלה הפך במשך השנים לדמות הכי חזקה בישראל, ברצותו מאריך וברצותו מקצר – ממשלת ישראל היא כחומר ביד היועץ.

כאשר מינה אותה שר המשפטים גדעון סער לתפקיד, הוא אמר שהוא רוצה "ייעוץ משפטי מאפשר". לגיטימי כמובן, זה הרי בדיוק מה שאמור לעשות יועץ משפטי לממשלה.

וכך אכן היה בתקופת ממשלת בנט-לפיד. כל מהלך קיבל גיבוי מצד 'היועצת המאפשרת': העברת שטח ריבוני של ישראל למדינה עוינת ללא שום הצבעה במליאת הכנסת, מינוי רמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר רגע לפני בחירות – כאילו אין שום מניעה משפטית, והג'ינג'י לא רץ לעתור לבג"ץ.

ה.

בעיצומה של המלחמה בעקבות טבח שמיני עצרת המשיך השמאל במחאה האלימה. פצצות תאורה נורו לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה ו'טבעת אש' הוקמה סביב ביתו בירושלים. כמו כן היו הסתה ואלימות נגד שרי הממשלה ובני משפחותיהם.

ופרקליטות המדינה? נאלמה דום. לעומת זאת, במהלך החודש האחרון התקיימו דיונים בבג"ץ על מגוון נושאים חשובים שממשלת ישראל החליטה לבצע, אבל הייעוץ המשפטי לממשלה קבע שיש "מניעה משפטית" להחלטות אלה: מינוי ראש מוסד, סגירת תחנת גלי צה"ל, טיפול בחקירת הדלפת הסרטון משדה תימן, בחירת מבקר המדינה, שינוי חוק היסוד להרכב הוועדה למינוי שופטים ועוד.

כל מי שמתעלם ממוקד השריפה ומציג לראווה את הכבאית המרשימה, פשוט עושה שקר בנפשו ובנפש הציבור הרחב.

ו.

בשנה האחרונה מינה נתניהו את האלוף זיני לראשות השב"כ ואת האלוף רומן גופמן לראשות המוסד.

למינויים הללו יש חשיבות קריטית לביטחון המדינה ולחיזוק המשילות. ברי כי דמויות אלו יעירו את ראש הממשלה בלילה ולא יסתירו ממנו מידע בשעת חירום, כי הם מבינים היטב שהוא מייצג את הריבון – עם ישראל.

ז.

במהלך כהונת הממשלה הבאה צפויים להיבחר שמונה שופטים לבית המשפט העליון. שופטים שכאמור יש להם השפעה מכרעת על גובה הלהבות של מוקד השריפה.

מלבד זה, בכהונת הממשלה הבאה צפויים להתמנות יועץ משפטי חדש לממשלה ופרקליט מדינה. אלה הם למעשה המושכים בחוטים – 'שומרי הסף' המהווים את היד שמנענעת את העריסה. או את מוקד השריפה.

היועץ המשפטי לממשלה הפך במשך השנים לדמות הכי חזקה בישראל, ברצותו מאריך וברצותו מקצר – ממשלת ישראל היא כחומר ביד היועץ

ח.

ומדוע כל הפירוט הזה, אתם שואלים?

משום שממשלת בנט-לפיד שרדה אמנם שנה וחצי בלבד, אבל על הנזק שעשתה במינויים שילמנו מחיר יקר וכואב, שהתבטא בפגיעה הולכת ומחמירה בריבונות.

כדי לערוך שינוי וכדי לחיות בדמוקרטיה, אנו זקוקים לבעלי תפקידים המבינים את תפקידם ומכבדים את עם ישראל.

ולכן, כשילדינו הקטנים מתרכזים בכבאים היפים והאמיצים, עלינו להתמקד בבית שנשרף ובאישה המבוגרת שבתוכו.

זהו המבחן לאומץ, לגבורה ובעיקר ליושרה ולכֵּנות הנדרשים מאנשי הציבור המבקשים את תמיכתנו.

--- title: דברי ניחומים author: אודי בן חמו date: 2026-06-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/978 --- # דברי ניחומים

א.

יש רגעים בהיסטוריה שנראים כמו עמידה במקום.

הכול תקוע. היוזמה נעלמת, במקום להוביל, מגיבים, האתגרים נערמים, והמחיר כואב. חיילינו נפגעים, האויבים מרימים ראש, והאדם שואל את עצמו: לאן כל זה הולך?

זוהי עת לאנשים גדולים וגם לגמדים טרוטי עיניים.

מבט שטחי ועכשווי רואה קיפאון. מבט עמוק יותר מחפש לזהות תהליך.

לא כל מה שנראה כעמידה במקום הוא נסיגה. לפעמים זוהי התכנסות הכוחות לקראת פריצה

ב.

יש תקופות שבהן זירת ההתרחשות העיקרית הינה במעמקים.

נדמה שהרגליים עומדות במקום, אך האומה צומחת.

נדמה שהמציאות נסגרת, אך במעמקים מתרחשת התגבשות. שכבות של אשליות מתקלפות, תפיסות ישנות מתבררות, והאומה לומדת מחדש מי היא, על מה היא מוכנה להילחם, ומהם היסודות שעליהם ייבנה העתיד.

ג.

כך נראים לעיתים צירי לידה של אומה, היכולים להתרחש לאורך זמן רב.

לא התקדמות חלקה ונעימה, אלא לחץ, כאב וחוסר ודאות.

מי שמביט רק ברגע הנוכחי רואה את הכאב. מי שמביט על התהליך כולו מבין שהכאב אינו סתירה ללידה; הוא חלק ממנה.

ד.

דווקא בשעות הללו אנו נבחנים.

לא כאשר הכול מצליח, אלא כאשר הכול מעורפל.

לא כאשר הרוח מרוממת, אלא כאשר היא זקוקה לחיזוק.

לא חיזוק שטחי, אלא ככזה המעוגן בשורשי הקיום הלאומיים שלנו, ומשכך אין יותר אמיתי וקיים מהם.

ובבוא היום, כאשר יתברר לאן הובילו כל התהליכים הללו, לא יישאל רק מה קרה. יישאל גם מי היה כאן בזמן שזה קרה. מי עזר ליולדת לשאת את כאבה, מי חיזק את ידיה, מי הזכיר לה את כוחותיה ואת ייעודה.

ומי בלם את פיהם של המקטרגים עליה.

ומנגד, מי בחר להוסיף ייאוש על כאב, לעג על קושי, והשפלה על מאבק.

ה.

יש הבדל גדול בין ביקורת לבין שבירת רוח.

בין דיון נוקב לבין טיפוח חוסר אמון. בין מי שמבקש לתקן לבין מי שמתפרנס מנבואות חורבן.

בשעות של לידה אדם נמדד במה שעשה לרוחה של היולדת.

ו.

היכרות עם ההיסטוריה — צו השעה. עם ישראל עבר שעות הרבה יותר מורכבות ובכל פעם מחדש התברר כי מתחת לפני השטח פעלה רוח עמוקה יותר מכל הכותרות, חזקה יותר מכל התחזיות, ויציבה יותר מכל הפחדים.

יש הבדל גדול בין ביקורת לבין שבירת רוח

ז.

לכן במוצאי שבת הזה, לצד הכאב והדאגה, ראוי לזכור: לא כל מה שנראה כעמידה במקום הוא נסיגה. לפעמים זוהי התכנסות הכוחות לקראת פריצה.

זהו תפקידנו בשעה הזו: להיות מאלו שמסייעים ללידה. לחזק, לעודד, להאמין, להזכיר לעצמנו ולאחרים שהסיפור הלאומי שלנו גדול מהרגע הנוכחי. וכאשר תבוא הקומה הבאה — והיא תבוא — ייחשף גם כל מי שבחר בשעות הערפל לשמור על רוחה של האומה.

הצירים עוד כאן. הכאב עדיין מורגש. אבל גם החיים שכבר מבקשים להיוולד.

נעמוד בכל אלו.

--- title: כשהדרך מתארכת פתאום author: עזרא הימן date: 2026-06-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/976 --- # כשהדרך מתארכת פתאום

א. סכנות התארכות הדרך

כשהדרך מתארכת פתאום, כל השדים יוצאים. כל כך הרבה פעמים זה קרה לעם ישראל במדבר, אין לתאר. כשהדרך מתארכת פתאום והשדים יוצאים, קומץ הולך ומתרחב של אנשים מתחיל לשכוח את כל ההישגים שהשגנו, את כל ההתקדמות שעשינו, את כברת הדרך הגדולה והחשובה שעברנו. הם מתחילים לשאול: למה יצאנו ממצרים? למה התחלנו את כל התהליך הזה? הם מתחילים לקטר: "נִתנה ראש ונשובה מצרימה".

והם לא עשו כך רק בשנה הראשונה, אלא אפילו בשנה הארבעים, ממש לפני הכניסה לארץ, כי הדרך התארכה שוב כשנאלצנו לעקוף את אדום.

שנת הארבעים. כמעט הגענו, ומשהו השתבש. עוד עיקוף אחד, וקבוצה קטנה אך קולנית מושכת את כולם אחורה כמה מסעות בחזרה לכיוון מצרים. נוצר מאבק אימתני בתוך המחנה וניסיון לא ליפול מזה, לזקוף קומה, להצליח לראות הדרך שהתקדמנו ולהמשיך קדימה. כך מסבירים חכמינו את התקרית שאירעה אחרי מות אהרן, בפרשה שנקרא השבת.

'אתה הראש - אתה אשם' ו'סתם הִבטחת ניצחון מוחלט' אינם סלוגנים חדשים. הם עתיקים כימי דתן ואבירם.

כמה קל לשכוח הכל כשבולעים את הקפסולה של המרירות והטינה

ב. פירות עמלנו

כמה קשה עמלנו בשנתיים וחצי האחרונות לעקור מקרבנו את קונספציית אוסלו הארורה ששלטה בחיינו. כמה קשה עמלנו להשיב לעצמנו את היוזמה והתעוזה, לשבור את מחסום הפחד, להחזיר את אורך הרוח וכוח העמידה, להשיב את המושגים 'כיבוש שטח' ו'ניצחון על הרע', להפסיק עם תפיסת הפשיטוֹת ולהתחיל לכבוש ולטהר שטחים על מנת להישאר.

כמה עמלנו כדי להפוך את הארגון שהילך אימים על ישראל, שניצל את כל חולשותינו התודעתיות כדי לעשות בנו טבח נורא – לברווז צולע; וכדי להפוך את 'עוטף עזה' ממקום החי בסכנה תמידית לאזור השקט בישראל.

כמה עמלנו להתמודד עם הנסיגה התבוסתנית מלבנון, אי שם בשנת 2000, ולעקור מגבול הצפון את האיום הקיומי שטיפחנו נגדנו במשך עשרים וחמש שנה של קנייה כנועה של שקט שהוא רפש. כמה יוזמה ואומץ נדרשו מאיתנו כדי לעמוד מול הפחד של גנרלים זקנים ברוחם ולעקור את הרֶשע הזה במבצעים רבי תעוזה ויצירתיות – לשטח את כפריו של האויב, לגרש את תושביו העוינים, וגם כאן על מנת להישאר.

ומעל כל זה, כמה גבורה גייסנו כדי לפרק ולהקטין את אימפריית הטרור של איראן, שהצליחה באופן ממשי ומיידי לאיים על עצם קיומנו.

כל זה לא היה חלום אלא ממשות. אולם כאז כן היום – כת דתן ואבירם עסוקה כהרגלה להשכיח את ניסי יציאת מצרים וקריעת הים; לא רק לפני אלפי שנים, אלא כאן ועכשיו. כמה קל לשכוח הכל כשבולעים את הקפסולה של המרירות והטינה. הכת הזו מנצלת את האכזבה מכך שעדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה כדי לפתות אותנו לשוב לאותה קונספציה ארורה של עבדות מצרים.

הפעם יש גם ליצן חצר תורן, הצווח "יכולתי להביא אותנו למנוחה ולנחלה הרבה יותר מהר, תנו לי". אתם כבר יודעים מי זה.

כשהדרך מתארכת פתאום, צריך לנשום עמוק, לשמוח כמה התקדמנו, לאטום אוזנינו מפני כת דתן ואבירם שעדיין מזנבת בנו, ולהסתער לעבר הקומה הבאה.

ראש הממשלה בנאום בקונגרס לפני עשור. עכשיו הגיע הזמן!

ג. ייסורי הלידה של החירות

ידענו כי כנראה יום אחד יגיע הרגע הזה, רגע קשה ומפחיד – אך חשוב וחיוני. התהליך הארוך של השחרור מהתלות המערבית-אמריקאית איננו נעים, ולא ברור אם ניתן היה ליזום אותו. אך זוהי התקדמות חשובה בחֵירוּת ובעצמאות הלאומית שלנו, שאין מנוס אלא לעבור אותה. ואנחנו עוברים אותה בשלבים, ויש בהם גם ייסורי לידה.

זה דורש מאיתנו תודעה עמוקה והכנה מרובה, אומץ, תחבולה, שילוב טוב של אמונה וריאליזם, סבלנות, ואולי גם יצירת רשת של בריתות.

המבט הריאלי אומר שאנחנו לגמרי זקוקים לאמריקאים ולתמיכתם. אך מבט קצת יותר פנימי אומר, כמו שכמה סנטורים אמריקאים חכמים אכן יודעים לומר, שבאותה מידה ואף יותר – הם זקוקים לנו. לא רק פוליטית, הרבה מעבר לכך. הם זקוקים לרוח שלנו, לאיתנות ולנחישות שלנו, לבהירות המוסרית ולצדקת הדרך שלנו, וגם לחוכמה ולגאונות שלנו.

המעצמה הגדולה בעולם מגלה סימנים הולכים וגדלים של הליכה בדרכה של אירופה: עייפות, התמכרות לשקט ולרווחה, ומעל הכל – אובדן הרצון להילחם על ערכים בשל המחירים הכרוכים בכך. נטישת התמיכה בישראל עשויה בדיוק מהחומרים האלה.

לא צריך להיבהל. המציאות מזמנת לנו להפוך אט אט למצפן הערכי של העולם החופשי, אחרי שהמעצמה האחרונה במערב מגלה סימני שקיעה.

אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מהמצב שהיינו בו יום לפני הטבח

ד. לאן פנינו?

השבוע קיבלנו איתות מרכזי לכך שאולי לשם אנו הולכים. זה קשה ומייסר, וידרוש מאיתנו עמידה במבחנים קשים שאין להקל בהם ראש. כשלא מאיצים אותו שלא לצורך, ומאידך מוכנים לאתגר הזה, מגלים שכמו שחווינו בעברנו מאות ואלפי פעמים – משבר הוא תמיד ההזדמנות הבאה.

יהודים מאמינים לומדים להתאושש מהר ולנצל את המשבר לצמיחה של הקומה הבאה, שחיכתה כנראה כל הזמן מעבר לפינה.

אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מהמצב שהיינו בו יום לפני הטבח. הדרך אשר לפנינו, למרות ולצד העליות והמורדות, מאפשרת ומסמנת שיקום של התודעה הלאומית, יצירה של עצמאות ביטחונית, ניצנים של תחייה רוחנית, היווצרות של מעצמה אזורית, והתבססות כסמן ימני אוניברסלי של חברה המאמינה בחיים.

אל תיתנו לרגעי ירידה להשכיח זאת. אל תיתנו לקולות של כת דתן ואבירם העולים כעת באוב להשיב אותנו אחור, גם כשזה בתחפושת של "יכולנו להגיע כבר אל המנוחה". ראו את המכלול, התרכזו בעיקר, הרימו מצפן לשלב הבא בהמשך הדרך.

--- title: התייחסות להסכם ארה"ב-איראן author: אודי בן חמו date: 2026-06-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/975 --- # התייחסות להסכם ארה"ב-איראן

א.

למי כדאי להקשיב? (רמז: לא למרירים)

הכלל הראשון בהיגיינה תודעתית הוא לדעת למי לא להקשיב.

לא כדאי להקשיב לקולות המרירים ולאלו שממהרים לחגוג באופן אוטומטי כל אירוע בינלאומי כנגד נתניהו.

השמחה לאיד נובעת מרצון ציני לנצל את ההסכם כדי להרוויח הון פוליטי על גבה של המדינה. "הנה אמרנו לכם שהוא חלש" כך הם אומרים, וכך כחגבים, מחלישים את רוח האומה כולה ואת הישגיה עד כה.

עבורם, המשבר אינו אתגר לאומי שיש להתמודד עימו אלא כלי ניגוח בלבד.

למרות שישראל אינה צד בהסכם, מי שלא ידע להוקיר בעבר הצלחות, לא ראוי להקשיב לו בהווה.

אז למי כן כדאי להקשיב? למי שמאוזן לאורך זמן בדיווחיו ומתרכז בעובדות ובפרשנות יבשה.

ישראל לא יכולה לקבל קבלנות משנה על ביטחונה מאף מדינה, ידידותית ככל שתהיה

ב.

שיעור בריאליזם פוליטי

הציפייה ממי שעומד בראש המעצמה החזקה בתבל הייתה להוביל את העולם החופשי במלחמה בלתי מתפשרת נגד הרוע לאחר שנות רפיסות ארוכות.

ההסכם הזה מנפץ את האשליה: המנהיגות האמריקאית כנראה נסוגה.

טראמפ עשה דברים חשובים למען מדינת ישראל ועל כך מגיעה לו תודה. ועדיין, ההסכם הנוכחי הוא תזכורת חשובה לחוק היסודי של היחסים הבינלאומיים: בזירה הגלובלית, האינטרסים תמיד גוברים על רגשות.

הוואקום המנהיגותי בשדה המאבק מול הרשע נותר פרוץ.

ישראל לא יכולה לקבל קבלנות משנה על ביטחונה מאף מדינה, ידידותית ככל שתהיה.

ג.

את ההובלה הזו מוטל על עם ישראל לעשות

מסתבר שאיננו יכולים לברוח מתפקידנו — את הובלת המערכה העולמית מול הרוע – הובלה רעיונית, מוסרית ומעשית – מוטל כעת על עם ישראל לעשות.

זוהי אינה רק בחירה פוליטית אלא חובה מוסרית וקיומית שאין דרך להתחמק ממנה, ושום דבר לא יטשטש את האמת היסודית הזו. במקום שבו המערב מגלה חולשה ורפיון, תפקידנו ההיסטורי הוא להיות המצפן המוסרי והריאליסטי שמסרב לעצום עיניים, ומראה לעולם כולו כיצד מתמודדים עם הרע ומכריעים אותו.

ד.

המאבק שמעבר לחומר

מאחורי המלחמה הפיזית, מלחמה היא בראש ובראשונה מאבק בין אידיאות ובין ערכים.

מדובר בהתנגשות בין תפיסת עולם המקדשת את החיים, החירות והמוסר, לבין תפיסה חשוכה המקדשת את המוות, השעבוד וההרס.

המלחמה היא הביטוי העמוק ביותר לרוחה של אומה, ולרוחם של מנהיגים. כלי הנשק הם רק האמצעי, אך הרוח המניעה אותם היא המכריעה. מנהיגות חלשה, השבויה באשליות של שקט זמני, מחלישה את רוח האומה; מנגד, מנהיגות בעלת חזון ובהירות מוסרית מסוגלת לעורר את כוחות המעמקים של העם. והאחד מזין את השני בקשר דו-סטרי.

המערכה הזו היא מאבק רוחני פנימי עמוק המצריך מאיתנו חוסן וחירות מחשבתית. החוסן לעמוד מול לחצים בינלאומיים נובע מהחירות הפנימית לדעת מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים ואף לאלו כוחות אנו נדרשים.

ה.

משהו התבלבל במושג המלחמה

הנכונות של העולם המערבי לחתום על הסכמים שמנציחים את כוחו של האויב חושפת שבר תפיסתי עמוק. משהו התבלבל לחלוטין בהבנה שלו מהי מלחמה ומהי תכליתה.

במלחמה מכריעים וכופים את רצוננו על האויב. נקודה.

המטרה של עימות צבאי היא לשבור את רוחו של האויב ולהשמיד את יכולותיו כדי שלא יוכל לאיים עלינו עוד.

כל ניסיון להחליף את ההכרעה הברורה הזו בהסדרים דיפלומטיים רק דוחה את ההכרעה. את הרע צריך להשמיד, ושום דבר לא השתנה בהנחת היסוד הזו.

במלחמה מכריעים וכופים את רצוננו על האויב. נקודה

ו.

בלי תזזיתיות

המציאות האסטרטגית היא רכבת הרים, ודווקא ברגעים כאלה נדרש חוסן נפשי מאוזן ומערכתי.

ראוי לסגל קור רוח: לשמור על דופק נמוך בעליות, ולא להיכנס לפאניקה בירידות. כשיש הישגים – לא להסתחרר מאופוריה, וכשיש מורדות, משברים או הסכמים רעים של בעלות בריתנו – לא לאבד עשתונות.

בזירה הבינלאומית הקשוחה שורדים רק בעלי העצבים מברזל. את המערכה על עתידנו – ועל עתידו המוסרי של העולם – אנחנו נכריע, זוהי שליחותנו.

בסופו של דבר, המבחן הגדול שלנו אינו נמדד בהסכמים שנחתמים מעל ראשנו, אלא בשינוי התודעתי שנעבור אנחנו בתוכנו.

אם מהמלחמה הזאת נצא יותר בהירי מחשבה להמשיך את שבירת מחסום הפחד – והיה זה שכרנו.

ז. לסיום.

מספרים שגם תפילה עוזרת. מאוד. לאיזון נפשי, לחיבור אל הנצח ולמעט ענווה.

״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה״.

--- title: חמש הערות על הידברות וכפייה author: עזרא הימן date: 2026-06-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/972 --- # חמש הערות על הידברות וכפייה

כשהפטיש של בג"ץ השמיע את קולו וכפה שילוב נשים בתוך היחידות המתמרנות, 'שריון תחילה', עמדו רבנים מנהיגי ציבור והצהירו שהם יתנגדו ולא ייתנו לזה יד.

כשראשי הצבא גמגמו, עמדו שוב ראשי ישיבות והצהירו שיפסיקו לשלוח תלמידים לחיל השריון וידרשו פתרון ביחידות אחרות.

קפצו אנשים ותקפו אותם: "למה לא בהידברות?". הגדילו לעשות גורמים באיגוד ישיבות ההסדר שתקפו את ראשי הישיבות הללו.

א. אופציית ההידברות

הידברות היא דבר חשוב מאוד; אולם כשמשתמשים ב'הידברות' כסיפור כיסוי לשקרים ולמרמה, זה דבר מגונה מאוד. עד היום היו הרבה מאוד סבבי הידברות עם הצבא בנושאים אלה. ושוב ושוב – הלחצים התקשורתיים של הארגונים הפמיניסטיים, יד אחת עם בג"ץ, הכריעו את הכף. שוב ושוב התמסמסה כל הסכמה באמצעות דינמיקה פרוגרסיבית זוחלת, שגררה קריסה של כל הנורמות. שום הסכמה לא כובדה למשך יותר מחמישה רגעים.

אבל זה בעצם הרבה הרבה יותר מזה: הכנסת בנות לשריון לא הייתה בכלל יוזמה של ראשי הצבא, ובוודאי לא נבעה משיקולים מבצעיים. היא תוצר של פטיש אלים במיוחד של קומץ שופטים מופקרים במיוחד, החושבים עצמם עליונים. במקום שבו דפק פטיש השופט על השולחן, אין משמעות למילה 'הידברות'. מי שזועק 'הידברות' מוזמן ללכת לטפל בבריונות של השופטים. אחרי שהפטיש דפק על השולחן, המילה 'הידברות' היא מסך עשן המחביא טשטוש, רפיסות, ריצוי ופחד.

קחו כלל: מי שאכפת לו באמת שהדברים ייעשו בהידברות – היה אמור להפנות את ביקורתו כלפי האקטיביזם הבריוני של השופטים. מי שלא עושה זאת, פשוט משתמש בהידברות כסיפור כיסוי מגונה.

מי שזועק 'הידברות' מוזמן ללכת לטפל בבריונות של השופטים

ב. שבירת ספירלת השתיקה

כן, קשה לדבר. מיד תחטוף התקפות מתוזמנות שאתה קיצוני, מפרק את צבא העם, ועוד כל מיני גזלייטינג ושטויות אחרות. אפילו תחטוף התקפות מתוך הבית פנימה, מצד כל מיני אנשים חלשים ש׳פחדנותם אומנותם׳.

אז קשה לדבר. אך כשמתחילים לדבר, קורה דבר מדהים: צוברים אומץ. אנשים מצטרפים. הצווחות שכנגד מאבדות מכוחן. ההיגיון חוזר.

לא הגיוני בשום אופן ומשום צד (בוודאי לא מהצד של הבנות) לשלב בטנק מתמרן בנים ובנות. לא הגיוני בשום דרך לכפות את זה על חיילים ומפקדים. אגב, לא רק כלפי דתיים, אלא כלפי כל אדם עם נורמות אלמנטריות של שפיות וצניעות.

כשהפטיש של שופטי הכנסייה הפרוגרסיבית דופק על השולחן והגנרלים עומדים דום, הרי אלה מים קרים על נפש עייפה כשפוגשים הנהגה תורנית ששמה גבול לטירוף.

כמה היה חשוב לשים את קו הגבול! לטנק הזה לא ניכנס. ליחידה כזו לא נצטרף. בוודאי שנבוא להילחם! אם צריך – נסתער ברגל. תכבדו אותנו ותכבדו את עצמכם.

ג. "אבל הרי לא הייתה כוונה לשלב אותם יחד בטנק"

איך אנחנו יודעים שהטענה בכותרת הזו היא בלוף? כי זה כבר נאמר אלף פעם ולא כובַּד. לא כי הם בהכרח משקרים. אולי לא ישלבו מיד. כמו תמיד, זהו 'כיבוש זוחל': מכניסים בוהן למים ובודקים את הטמפרטורה. לא כובשים את רומא ביום אחד. הצהרת ה'אין כוונה' היא תמיד רק התחנה הראשונה. את הכיוון הברור בג"ץ כבר סימן.

לכן חשוב כל כך לשים את הגבול, ולא ליפול לשיכרון סביב הבטחות סרק שהופרו אלף פעם. פשוט צריך להגיד 'לא'. הפטיש שדפקו בו כוהני הפרוגרס באולם העליון יחזור אליהם. תשלחו את עצמכם להילחם בחיזבאללה כמו שאתם מטיפים לאחרים. אנחנו נחליף אתכם על כס השיפוט.

ד. המכתב האנונימי מטעם האיגוד

מי יכול היה להאמין. מכתב פומבי מטעם איגוד ישיבות ההסדר שנחתם באנונימיות תקף את ראשי הישיבות שעמדו בזקיפות קומה נגד חציית כל הגבולות בבריונות ללא סמכות.

אי אפשר שלא לתהות על מכתב כזה, המעיד על חוסר הבנה עמוק של האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו.

הנוסח הזה של "נבטיח את האפשרות לשמירת ההלכה לשומרי ההלכה" הוא לא רק הבטחת סרק שלא ניתן לקיים, הוא הכשרה שבשתיקה של אג'נדות זרות שמחריבות את הצבא, הכשרה בשתיקה של תרבות סדום ועמורה שמכניסים לצבא. על כל זה אין אפילו מילה אחת של מחאה במכתב.

זו גישה שמתאימה ליהודים דתיים הנשלחים לשרת בצבא האמריקאי, לא לצבא ישראל.

אנו מבקשים הנהגה שתהיה שליחה נאמנה של דעת ואומץ לב, הערכה וגיבוי לזקיפות קומה של רבנים וראשי ישיבות המגינים על שפיותו של צבא ישראל.

זו גישה שמתאימה ליהודים דתיים הנשלחים לשרת בצבא האמריקאי, לא לצבא ישראל

ה. ובכל זאת, זה לא סרבנות?

דווקא לא יפתיע אם יתגלה שכל התעלול הזה נועד לגרום לדתיים לסרב להיכנס לטנקים ואז להאשימם בסרבנות – דרך מעניינת לנקות את הסרבנות בשמאל מתקופת טרום המלחמה.

אבל לא, זו אינה סרבנות. זה לא סרבנות להסכים להילחם בקו הראשון! אין זה ניסיון לטרפד ממשלה נבחרת או לכפות החלטה פוליטית באמצעות כוח צבאי. אין זה איום להישאר בבית ולא להתייצב. אין זו קריאת "אני לא בא למלחמה".

זה רק דבר אחד די צנוע: אם מישהו החליט לתת לבג"ץ להחריב את הצבא, לפרק את יחידות השדה באמצעות אג'נדות זרות (ועל הדרך גם לפגוע בבנות שלא סיפרו להן מה המחירים מבחינתן) – קדימה, תשתגעו. אבל אל תנסו להעביר אותנו על יהדותנו. שם זה נעצר.

לא נלך הביתה, חלילה. ניכנס לטנק השני. נסתער ברגל. נצטרף ל-8200. אולי אפילו נסכים להחליף את הצווחנים בגלי צה"ל...

אבל הכוהנים הפרוגרסיביים שם בעליון לא ירמסו את אנושיותנו, את שפיותנו, את צניעותנו, את חירותנו לנהוג כיהודים. ועם זה גם ננצח.

--- title: ספרים רבותיי ספרים author: אודי בן חמו date: 2026-06-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/968 --- # ספרים רבותיי ספרים

"לעולם מי שקורא ספרים, ינהל את מי שצופה בטלוויזיה".

העמקה שיטתית ברעיונות ותפיסות עולם מאפשרת את הבנת המערבולות המצויות עמוק בלב ים, ולא רק ראיית הקצף שמעל פני המים. לקראת שבוע הספר, להלן המלצה על עשרה ספרים:

א. 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'/ ארז תדמור

'רעיונות העל' מעצבים את כל חיינו. הם מוגדרים ומוחדרים באמצעות מערכות החינוך, התקשורת, המשפט, הפקידות הבכירה, עולם התרבות והאמנות והזירה החוץ-פרלמנטרית.

השמאל שולט באופן בולט במערכות המדינה ובמוקדי הכוח הללו וכך נשאר שלטון הימין, המנצח שוב ושוב בבחירות, ללא יכולת פעולה יעילה בזירות המשפיעות על חיינו.

הספר מתאר ומנתח מוקד כוח אחר משנהו.

אין זירה הנשארת ללא טיפול, תוך תיאור אנקדוטות רבות המסירות את המסווה הציבורי מעיני הקורא.

כך, מבלי להכיר את שורשי הרעיונות, אנו מקבלים לא פעם נבחרי ציבור מימין, המוציאים לפועל מדיניות שמאל.

לעולם מי שקורא ספרים, ינהל את מי שצופה בטלוויזיה

ב. 'ניידים ונייחים' / ד״ר גדי טאוב

קבלו משקפיים חדשות לחלוקה החברתית בישראל, הנבחנת על פי שני מרכיבים: היחס ללאומיות והיחס לדמוקרטיה. לא עוד ימין ושמאל אלא 'ניידים ונייחים'.

לתפיסת ה'ניידים', לאומיות הינה צרות אופקים ונגועה בשנאת זרים.

עיני ה'ניידים' נשואות אל המרחב העולמי שאינו נתון בגבולות. השפה היא אוניברסלית, והזדהותם נתונה למוסדות בין-לאומיים.

'הניידים' רואים בלאום פרימיטיביות וצמצום, ומאמצים תפיסת מערכת הפועלת להעביר את הכוח הפוליטי מהציבור הרחב לידיה שלה.

אם מפעלו של אהרון ברק קופץ לכם לראש, אתם בהחלט צודקים.

התיאוריה פרקטית מאוד כיום משום שכל מי שמציע תרופת פלא לבעיותינו מבלי להחזיר את הריבונות לעם, מוליך שולל.

נפתלי בנט, לדוגמה, הוא אולי ימין ביטחוני אך נייד לחלוטין. עדכנו גרסה.

ג. 'פרחים בקנה - כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל' / נוה דרומי

הספר מתאר את השינוי הדרמטי שעובר על צה"ל בשנים האחרונות, וכיצד אחת הזירות הסטריליות והמקודשות ביותר בחברה הישראלית הפכה להיות זירה פוליטית לכל דבר ועניין.

נקודת המפנה היא המהפך ב- 77'. דרומי מסבירה לאן נעלם מושג ההכרעה והניצחון מהלקסיקון הצה"לי וחושפת לעיני הקורא את הרעיונות, המוסדות והאנשים האחראיים לזאת.

אחד הפרקים נקרא "תחת אפם עשינו מהפיכה", ובו מתוארת חדירת ארגוני פמיניזם רדיקלי לצה"ל כדי לשנות את פניו - ולא, כפי שנהוג לחשוב בתמימות, כדי לקדם נשים.

קריאת הספר תבהיר היטב כיצד המלחמה הנוכחית מתנהלת.

ד. 'מלכודת אוסלו, מחלום השלום לרחובות המדממים' / יובל בלומברג

הסכמי אוסלו הטראגיים שינו את המרחב הביטחוני והחברתי של מדינת ישראל לבלי הכר.

רחובות מדממים, "קורבנות השלום", מחבלים חמושים על ידינו, ופרס נובל לשלום לאחד מצוררי עמינו הגדולים - יאסר ערפאת.

מי עמד מאחורי ההסכמים, אילו רעיונות מעצבים נחו בבסיסם, כיצד טופחו ונהדפו לקדמת הבמה הציבורית, ומדוע שינו ההסכמים הללו את פני החברה הישראלית, שהחלה לזנוח את הציונות, ולהתייצב מאחורי תפיסה אוטופית חסרת כל בסיס ריאלי בשם 'מחנה השלום', כשמנגד נתפס מחנה הימין כאויב מבית. עד היום.

ה. 'חזון ופגיון, האיסלאם ומלחמתו בכופרים' / ד״ר מיכאל בן ארי

ספר מקיף ויסודי החושף את דרך החשיבה והפעולה של האסלאם, חוסר ההבחנה בין הדתי לפוליטי, פירוק המושג 'אסלאם מתון', וחוסר ההבחנה בין יהודים לציונים.

המטרה: השלטת האסלאם על העולם כולו.

הספר מלמד בהרחבה על 'האחים המוסלמים' ומייסדם, חסן אל-בנא, על 'הקוד התפעולי' של הארגון ועל האסטרטגיה ארוכת הטווח וה'סבלנית' שלו.

קשה לדמיין שה- 7/10 יכול היה להתרחש, או שנציג האחים המוסלמים מנסור עבאס היה מנורמל, לו היינו מתייחסים להתרעותיו של בן ארי. הטירוף המוחלט הוא, שבמקום לקבל על כך פרס, הוא מתמודד בימים אלו בבית המשפט על אמירותיו.

ו. 'תולדות היהודים, היסטוריה ישראלית' / ד״ר עשהאל אבלמן

כל ההיסטוריה הישראלית, מאברהם אבינו ועד בן-גוריון, בכרך אחד.

דרך שישה מרכיבים החורזים את הספר, שבהם מתייחד עם ישראל לסיפור רציף.

הראשון: המהפכה הרעיונית שמגולמת במקרא.

השני: עול הגלות הכבד וכיצד הצליח עם ישראל לשמור על זהותו מבלי להיטמע בעמים.

השלישי: הזיקה לארץ למרות הריחוק הפיזי.

הרביעי: היצירה הספרותית-תרבותית-דתית של עם ישראל.

החמישי: הלחץ הבלתי-רגיל על עם ישראל בגלות עד לשיאו בשואה.

השישי: התנועה הציונית, שיבת עם ישראל תוך כדי תחייתה של השפה העברית העתיקה - דבר חסר תקדים.

ספר העוסק בפנומן ה גדול והמשמעותי ביותר במציאות – עם ישראל - מתוך הערצה וענווה גדולה.

ז. ’ביבי, סיפור חיי' / בנימין נתניהו

הסופר מוכר לכם. נתניהו מתאר את תחילת דרכו כראש מכון יונתן לחקר הטרור. "כיוון שהטרור הפך לתופעה בינלאומית, היה הכרח להילחם בו במאמץ בינלאומי. כדי להביס את הרע, נדרשה תגובה מוסרית, מדינית וצבאית אחידה של מדינות המערב. המקום הראשון שהיה צריך לחולל בו שינוי היה בשדה הקרב המכריע ביותר – בזירה הרעיונית". האם עשינו מאז מספיק בנושא הזה? לא בטוח.

לאחר שנבחר ב-96' אמר לו נשיא ארה"ב קלינטון: "ביבי אני חייב להסיר בפניך את הכובע. עשינו כל מה שיכולנו כדי להפיל אותך, אבל ניצחת אותנו בגדול".

בקיצור, תנו לאיש לספר לכם ללא הפרעות על ערכיו, הגורמים המניעים והמכשילים הרבים. מבית ומחוץ. אח"כ תחליטו ללא מתווכים מה דעתכם על פועלו.

ח. 'הקריטריון לאמת והקריטריון למוסר' / הרב יוסף קלנר

ספרים רבים מתחילים בתיאור התֵּזָה והרעיון המרכזי העומד ביסוד ספרם.

הספר הייחודי הזה עוסק במתודולוגיה שעל פיה ניתן להחליט כיצד קובעים מהי האמת. אנו חיים בעולם שבו שגורה בפיו של כל אדם נאור ומתקדם בעיני עצמו האמירה: "כל אחד והאמת שלו"; אך האמת היא שזהו כשל לוגי, אינטלקטואלי ומוסרי.

חברה החיה ללא קריטריונים הקובעים מה נכון ומה לא היא חברה חסרת יציבות, ואת השלכות הכשל הזה אנו רואים כיום.

הספר משופע בדוגמאות רבות ובעולם מתוקן הוא היה ראוי להילמד בכל חוג כמבוא.

ט. 'היד השמאלית, הראי"ה קוק ותנועות הפועלים' / הרב אברהם וסרמן

"אינך חייב לעמוד בדום לשירת ההמנון כשמישהו מנצל זאת כדי לכַּיֵּיס אותך" (ז'בוטינסקי).

לעיתים רבות חשים כך רבים לשמע אנשים המדברים גבוהה גבוהה בשם הרב קוק זצ"ל.

כלומר, לא משנה עד כמה המציאות מורכבת ומלאת עוול, תמיד יישלפו מן המותן הסיסמאות הרגילות על אחדות וממלכתיות והצפרדע התורנית תיבלע ללא שום חישוב מסלול מחדש.

הספר מתאר את תפיסותיהן של תנועות הפועלים שהקימו את המדינה ואת האופן המניפולטיבי שבו פעלו וכיצד התמודד איתן הרב קוק באומץ, ביושרה ותוך חתירה לאמת בלבד.

הספר הזה אקטואלי מאוד היות והתפיסות הללו שולטות עד היום. הערצה לדמותו של הרב קוק מובטחת לאחר הקריאה.

הטירוף המוחלט הוא, שבמקום לקבל על כך פרס, הוא מתמודד בימים אלו בבית המשפט על אמירותיו

י. ’תיאוריות ציניות- כיצד אקטיביזם אקדמי הפך את הגזע, המגדר, והזהות לחזות הכול, ומדוע זה פוגע בכולם׳/ הלן פלקרוז, וג'יימס לינדזי

אם עדיין לא הושפעתם מתת התרבות שעליה יצא למלחמת חורמה נשיא ארה"ב למשל טראמפ, תתפלאו לדעת שאתם נגד 'תנועת הצדק החברתי'.

התנועה מכונה "ווקיזם" (מלשון woke) "ערני", בשל אמונתה שהיא לבדה "התעוררה" לעוולות החברה.

'צדק חברתי' היא תיאוריה הרואה את העולם כבנוי ממערכי כוח וזכויות יתר. כל מערכת יחסים נתפסת כמשחק סכום אפס של מדכאים ומדוכאים.

ביחסים בינלאומיים, במשפחה, ביחס למוגבלים, ביחס לאדם כלפי עצמו ועוד.

למרות שזה נשמע מטורף והזוי, אין תיאוריה המשפיעה על חיינו כיום יותר ממנה. הספר מצריך מאמץ אבל זה יהיה שווה.

--- title: מלכודת הכוונות הטובות: מדוע אנחנו נכשלים במאבק מול אג'נדות הרסניות? author: איתי אסמן date: 2026-06-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/969 --- # מלכודת הכוונות הטובות: מדוע אנחנו נכשלים במאבק מול אג'נדות הרסניות?

1️⃣ כוונות טובות ואג׳נדות רעוֹת

בתודעה הציבורית מושרשת תפיסה פשטנית, ילדותית כמעט, של מושג ה'רָשע'. אנו רגילים לדימויים מתוך סרטים מצוירים שבהם הדמות השלילית, כמו גרגמל השונא דרדסים, מצהירה בגלוי על כוונותיה הזדוניות וצוחקת צחוק מרושע. המודל החד-ממדי הזה מרגיל אותנו לחפש תמיד את ה'נָבל' המובהק, וכאשר איננו רואים כזה, מערכות החיסון האידאולוגיות שלנו משתתקות. החברה הישראלית, ובמיוחד החברה הדתית והמסורתית, מוצאת את עצמה שוב ושוב מנוטרלת מול תהליכים הרסניים, מהטעם הפשוט: האנשים המקדמים תהליכים אלה אינם אנשים רעים. לפעמים הם קצינים מצטיינים, מפקדים מסורים ואנשים בעלי כוונות טובות לחלוטין. אלא שההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה.

ההתמקדות בכוונותיהם הטהורות של העושים שומטת את הקרקע מתחת היכולת לזהות ולבלום את האג'נדות הזרות המפעילות אותם מלמעלה

2️⃣ הכלת מורכבויות

מערכת המשפט כופה על צה"ל לשלב לוחמות ביחידות עילית וחוד, כפי שראינו בבג"ץ הטנקיסטיות. הצבא עצמו לא ביקש זאת. זוהי אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שנכפתה מבחוץ על ידי ארגוני שמאל וגופים אזרחיים, המנותקים לחלוטין מצרכיו המבצעיים האמיתיים של הצבא ומרוח העם. אולם ברגע שההחלטה הזו יורדת לדרגי השטח, המג"ד או המח"ט מבצעים אותה מתוך תחושת אחריות, מקצועיות ושליחות. הם אינם מבקשים לחלן את החיילים או לפגוע בזהותם הדתית בכוונה תחילה.

כאן בדיוק טמונה המלכודת: בשם 'אהבת ישראל', או תחת הטיעון ש"המפקד אינו אשם", נוצרת השתקה מניפולטיבית. הציבור מונחה להרכין ראש, להתפשר ולהשלים עם עיוות ערכי ומבצעי – רק משום שהקצין שבקצה פועל בתום לב. מדובר בחוסר יכולת להכיל מורכבות: לגמרי אפשרי לאהוב ולכבד את המפקד בלב שלם, ובו-בזמן להילחם בכל תוקף ובלי שום פשרות באג'נדה ההרסנית שהוא נאלץ ליישם.

3️⃣ הרחבת הרגישות: מה עם הנפגעים?

בתוך השיח הליברלי והפסאודו-נאור, המושג 'רגישות' עבר אכיפה בררנית, סלקטיבית להחריד. כשמכריחים חיילים דתיים לשמוע שירת נשים או לשהות בחללים סגורים בצורה המנוגדת להלכה ולאמונתם, הם נדרשים להפגין 'רגישות' כלפי המערכת וכלפי המניעים של קובעי המדיניות. אך כאן עולה השאלה המוסרית הנוקבת: מדוע הרגישות הזו נדרשת להיות תמיד רק כלפי הפוגעים (או מתווכי הפגיעה בעלי הכוונות הטובות), ונעצרת בדיוק לפני הנפגעים עצמם?

נניח שיש בכיתה מורה המנחילה לתלמידים אג׳נדות הרסניות שקיבלה כתוכנית ממשרד החינוך. עם כל ההבנה לכך שלא היא כתבה את הסילבוס ושהיא בסך הכל מורה טובה, תפקידנו הראשון והעליון הוא להגן על הילדים בכיתה. לא ייתכן שנדרוש מהילדים לשמוע שיעורים כאלה ולהפנים את התכנים רק מפני שהמורה איננה אשמה. באותו אופן לא הוגן לדרוש מחייל דתי למחול על ערכיו, אמונתו ודתו, להיאלץ להסתמך על כל מיני 'היתרי דחק' ופשרות, בשם אחדות מזויפת. גם לחיילים הדתיים והמסורתיים יש רגשות, ערכים וכוונות טובות! הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד.

4️⃣שיח זכויות הפרט ככלי, אך הצביון הוא העיקר

חשוב להבהיר, כי השימוש שלנו בשיח זכויות הפרט והרגישות האישית הוא בעיקרו מענה טקטי. זהו כלי חיוני שנועד להשיב באותה מטבע לאלו המדברים גבוהה-גבוהה בשם 'זכויות אדם' של קבוצות מסוימות, תוך שהם רומסים ברגל גסה את זכויותיהם של אחרים.

אך לב הדיון אינו נעוץ רק בנוחות האישית של החייל הדתי, אלא בצביונו הכולל של צה"ל ובזהותה המוסרית של המדינה כולה. השאלה האמיתית אינה רק זכויות הפרט של המשרת היחיד, אלא מי מוסמך לקבוע את אופיו הרוחני של הצבא.

הרחבה אמיתית של הרגישות פירושה להביא בחשבון את זכויותיהם וזהותם של הנפגעים, ולא להפוך את 'אהבת ישראל' לכלי השתקה הרתום כולו לצד אחד

5️⃣הזכות השווה לעיצוב הזהות היהודית

אם אנשי רוח מהאקדמיה כמו הפרופסור אסא כשר, יחד עם ארגונים אזרחיים ופמיניסטיים רדיקליים, יכולים לנסח את 'רוח צה"ל' או 'פקודת שירות משותף', להתערב במבנה המבצעי של היחידות ולכפות ערכי שוויון מוחלטים דרך עתירות לבג"ץ – מדוע נשללת הזכות הזו מן הרבנים? הרבנים, השולחים את מיטב בניהם ותלמידיהם לחזית ומחנכים אותם למסירות נפש למען העם והארץ, זכאים ואף מחויבים להשמיע קול ברור לגבי צביון הצבא.

כאשר רבנים מדברים על הצורך בצבא מסורתי ויהודי יותר, המערכת ממהרת להאשים אותם בפוליטיזציה או בפגיעה בלכידות. זוהי דמגוגיה וצביעות מוחלטת. ארגוני הנשים והשמאל אינם מוגבלים בטענה הזו; הם אינם עוצרים ואומרים "יש דתיים בצבא ולכן נימנע מכפיית אג'נדות". הם פועלים ללא הרף לשנות את פני המערכת.

כל עוד הצבא חשוף ללחצים חיצוניים זרים ופרוגרסיביים, תפקידם של אנשי ההנהגה הרוחנית והציבור המסורתי הוא ליצור משקל-נגד עוצמתי. לא כדי לזרוע פילוג, אלא כדי לבלום את ההשפעות הזרות המנסות 'לחנך מחדש' את לוחמי צה"ל בכור היתוך של אג'נדות קיצוניות. איני אומר שצריך לסרב פקודה או להציב תנאים לגיוס; קודם כל, צריך להשתחרר מתודעה עבדותית ומתנצלת. הגיעה העת לזקוף קומה, להפסיק לקבל הצטדקויות בשם 'הכוונות הטובות' של המפקדים, ולהילחם בנחישות על הזהות, המורשת והרוח האמיתית של צבא ההגנה לישראל.

--- title: 'מכירת בהלה' בשוק הערכים: מדוע אסור לנו למכור את עקרונותינו בזול? author: איתי אסמן date: 2026-06-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/186 --- # 'מכירת בהלה' בשוק הערכים: מדוע אסור לנו למכור את עקרונותינו בזול?

1️⃣הפסיכולוגיה של ההפסד: למה אנחנו בורחים כשערך השוק יורד?

בכלכלה התנהגותית ובשוק ההון קיים מונח מקצועי שנועד לתאר אחת מהתופעות ההרסניות ביותר עבור משקיעים: ׳מכירת בהלה׳ (Panic Selling).

המנגנון הפסיכולוגי העומד מאחורי התופעה הזו נשמע פשוט, אך הוא פועל בצורה עוצמתית: ברגע שמניה מסוימת מתחילה לרדת והמסכים נצבעים באדום, מתעורר אצל המשקיע פחד קיומי משתק. הלחץ הנפשי מציף את מערכות קבלת ההחלטות שלו ודוחף אותו למכור את הנכס במהירות. המטרה המיידית שלו היא 'לעצור את הדימום' ולמנוע מעצמו הפסדים נוספים.

פעולה זו מתבצעת באופן מובהק תחת השפעה רגשית עזה, ולרוב ללא ניתוח רציונלי של נתוני הבסיס האמיתיים של החברה או של השוק הרחב. מי שמבין מעט בכלכלה יודע ששוק ההון הוא במהותו תנודתי. מגמות כלכליות נבחנות לאורך זמן, בפרספקטיבה של חודשים, שנים ועשרות שנים, ולא על בסיס של רגש רגעי או תנודה יומית חולפת. ההיסטוריה הפיננסית מוכיחה זאת פעם אחר פעם: מי שממהר למכור את המניה שלו בגלל פאניקה רגעית מפסיד בגדול.

מנגד, מי ששומר על קור רוח ודבק באסטרטגיה ארוכת טווח, קוצר בסופו של דבר את הפירות.

ההיסטוריה הפיננסית מוכיחה זאת פעם אחר פעם: מי שממהר למכור את המניה שלו בגלל פאניקה רגעית מפסיד בגדול

2️⃣מניות הרוח: כשהערכים שלנו סופגים מתקפה

התופעה הפסיכולוגית הזו אינה מוגבלת רק למסכי הבורסה המרצדים. היא מתרחשת מדי יום גם בעולם הערכים, האמונות והרוח שלנו. אנו חיים כיום בתקופה סוערת, שבה מופעלים עלינו מניפולציות תודעתיות ולחצים חברתיים בלתי פוסקים.

אדם יכול להחזיק באמונה שלמה בערכים דתיים, לאומיים ומוסריים עמוקים, ולחיות לאורם בביטחון; אך לפתע מגיע גורם חיצוני כמו תקשורת, רשתות חברתיות או סביבה חברתית ופוליטית, ומטיח בו האשמות קשות: ״אתה פשיסט״, ״אתה חשוך״, ״הדרך שלך גורמת לשנאה ופירוד״. בדיוק ברגע הזה מופעל אותו מנגנון פסיכולוגי מוכָּר של ׳מכירת בהלה׳: אדם שאינו רוצה להרגיש רע עם עצמו, או החושש לספוג את אש הביקורת ונידוי חברתי, ממהר להתקפל.

הוא מבקש לרַצות את מאשימיו כדי להרגיע את החרדה המיידית, ובכך למעשה 'מוכר' את הערכים הרוחניים והלאומיים שלו במחיר רצפה.

3️⃣אשליית הוויתור: הפסד מובטח לטווח הארוך

אותו אדם מבוהל הממהר להתנצל אינו מבין את כללי המשחק. הוא אינו מבין שאם יחזיק בחוזקה בערכיו ויעמוד על שלו מול גלי הביקורת, לאורך זמן הערך של דרכו רק יעלה, כי הוא יתברר כנכון. ברגע שהוא מתחיל להתנצל, להתפשר ולוותר על עקרונות היסוד שלו רק כדי לשכך את הלחץ הרגעי ולהימנע מעימות, הוא פוגע אנושות בערכיו. בטווח הארוך הוא יישאר קירח מכאן ומכאן, נטול דרך וחסר עמוד שדרה, בדיוק כמו אותו משקיע לחוץ שנכנע לפחד, מכר את נכסיו בהפסד ונשאר מחוץ לשוק כשהעליות הגיעו.

(כמובן, אדם צריך לברר באומץ את דרכו ולהיות פתוח לביקורת, אך לא על כך מדובר.)

4️⃣סימולציה מנטלית: חוסן מול קמפיינים של השחרה

כיצד אפוא נמנעים מאותה מכירת בהלה, המסוכנת כל כך, בעולם הערכים? התשובה טמונה בהכנה המוקדמת. יועצי השקעות מקצועיים ממליצים למשקיעים לערוך לעצמם ׳סימולציה מנטלית׳ עוד לפני שהם משקיעים את השקל הראשון. הם נדרשים להפנים ולהשלים מראש עם העובדה שערך ההשקעה צפוי לרדת בנקודות מסוימות לאורך הדרך, ושאסור להם להיבהל מכך. ההבנה שהתנודתיות היא חלק טבעי, צפוי והכרחי של התהליך, מאפשרת להם לצלוח את המשברים ללא מהלכים פזיזים.

כך בדיוק עלינו לפעול כיום מול הלחצים החברתיים והתקשורתיים. אדם שמחליט ללכת בדרך רוחנית או לאומית מסוימת, שבוחר להצביע למפלגה המייצגת את עקרונותיו, או שמתגייס ופועל למען המדינה מתוך תפיסה סדורה — חייב לדעת מראש שהוא יימצא תחת מתקפה. לקראת מערכת בחירות קרובה ובכל צומת הכרעה ציבורי אנו צפויים להיות מותקפים בקמפיינים אגרסיביים ומתוכננים היטב, שנועדו להשחיר את האוחזים במכלול הערכים הלאומי. ההבנה הזו היא חצי מפתרון הבעיה, שכן ברגע שאדם מבין את המרחב שבו הוא נמצא — הוא יודע להתכונן מנטלית ולא להגיב בצורה אימפולסיבית מתוך פחדים.

ערכי הנצח אינם נמדדים בתנודתיות של יום, של שבוע או של ספין תקשורתי, אלא בפרספקטיבה היסטורית עמוקה ורחבה

5️⃣להחזיק בגאון: ניצחון הדרך הארוכה

ראוי לפתח חוסן נפשי ולהבין שההתקפות והביקורות הללו הן תגובה נורמלית וצפויה. הן אינן מעידות בהכרח על טעות, אלא הן פשוט חלק מטקטיקה ומקמפיין שנועד לייצר פאניקה ודמורליזציה בשורותינו. מול גלי ההשמצות, עלינו להישיר מבט אל המטרה והחזון. ערכי הנצח אינם נמדדים בתנודתיות של יום, של שבוע או של ספין תקשורתי, אלא בפרספקטיבה היסטורית עמוקה ורחבה.

בדיוק כפי שמשקיע מנוסה ומקצועי אינו נבהל מתנודתיות זמנית ואינו בודק את שווי התיק שלו בכל דקה, אלא בוחן את אחוזי הצמיחה והרווח לאחר תקופות ארוכות – כך גם עלינו לבחון את דרכנו הערכית. אסור לנו להיתפס לפאניקה של ׳מכירות חיסול׳ בכל פעם שמישהו מנסה לגרום לנו להרגיש רע או מכנה אותנו בשמות גנאי. הפחד הזה הוא פחד רגעי מהפסד תדמיתי, אך הוא חסר כל בסיס רציונלי.

ככל שנגביר את השכל, נחזק את ההיגיון ונאמץ ראייה אסטרטגית לטווח הארוך, כך פחות נמהר למכור את ערכינו. במקום להתנצל ולהתקפל בפני רוחות השעה, עלינו להחזיק בעקרונותינו בביטחון מלא ובגאון, מתוך ידיעה ברורה וצלולה: מי שאינו מוכר ביום של ירידות הוא זה שינצח בסופו של דבר.

--- title: רוח חירותית: בין הכללי לפרטי במערכה אחת author: אודי בן חמו date: 2026-06-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/188 --- # רוח חירותית: בין הכללי לפרטי במערכה אחת



א. בכל מבחן היסטורי, החזית האמיתית אינה מתנהלת רק בשדות הקרב הגלויים או בזירות המדיניות המורכבות. החזית המכרעת נמצאת בתוך התודעה פנימה. המאבק על קומת הרוח מתנהל במקביל – ברמה הלאומית הכללית ובמרחב הפרטי של הנפש.

במאבק ההיסטורי הזה על קיומנו, המציאות נעה בגרף תנודתי: ישנן תקופות של נסיקה והישגים מרשימים, ולצידן ימים של האטה, שחיקה ומחירים כבדים.
ובתווך, הרבה סימני שאלה וערפל של חוסר ודאות המאפשר לחיידקים תודעתיים לחדור אל תוכנו.
בתוך הדינמיקה הסוערת הזו, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחנו היא הנטייה האנושית לאמץ את אשליית ה'זבנג וגמרנו'.

החזית המכרעת נמצאת בתוך התודעה פנימה

ב. אנו חיים בעידן של סיפוקים מיידיים, אך חייהם של עמים ואומות אינם עובדים כך.
תהליכים היסטוריים עמוקים דורשים זמן, סבלנות והקרבה.
מי שמביט במערכה מבעד לחור המנעול של ההישג המיידי, נידון לחיות ברכבת הרים רגשית.
הניצחון במלחמה ארוכה אינו מושג במכה אחת מוחצת שמסיימת את הסיפור לתמיד, אלא בהצטברות של עמידה איתנה, שבירת רצון האויב וביצור כוחנו לאורך זמן. והכל תוך שמירה על אורך נשימה.

ג. העקשנות הזו, הדרישה הבלתי מתפשרת לעמוד בלחצים כדי להשיג את מטרותינו, מציבה מראה נוקבת אל מול החברה.
לאור המאמץ העילאי הנדרש מכולנו, כדאי וראוי להביט נכוחה ולבחון מי שותף למאמצים הללו, ומי בוחר להחלישם. שותפות במערכה נמדדת גם בנכונות לשאת בנטל התודעתי, בסירוב להיכנע לתכתיבים זרים ובמחויבות המוחלטת ליעדים הלאומיים המשותפים.

ד. כדי להחזיק מעמד במרתון הזה, המשימה החיונית ביותר שלנו היא שמירת התודעה נקייה לחלוטין מהשפעות רגשיות מחלישות. הסכנה הגדולה ביותר לרוח היא העיסוק האובססיבי – הפנטזיה המדמיינת שאם רק היינו עושים כך וכך, הכל היה אחרת. "אילו רק פעלנו קודם", "אילו רק בחרנו בנתיב ההוא" – הרהורים אלו אינם ביקורת בונה, אלא רעל תודעתי המייצר אשליה של שליטה בדיעבד. שקיעה במחשבות ׳אילו׳ רק שוחקת את האנרגיה הנחוצה להתמודדות עם ההווה.

ה. כאן בדיוק נדרש איזון עדין ובוגר: ראוי כמובן להפיק לקחים וללמוד משגיאות, אבל בקור רוח ובדופק נמוך ולא בתחושת חמיצות מתמשכת.
הבחנה חדה בין ניתוח העובדות לבין תגובתנו הנפשית אליהן.
עלינו לאמץ מבט אובייקטיבי, קר ומפוכח על המציאות כפי שהיא – לראות את הקשיים, הטעויות והאילוצים בלי לייפות ובלי להדחיק. אולם, הפיכחון האובייקטיבי אינו צריך להוביל לכניעה לתכתיבים זרים או לנסיבות החיצוניות.
הרבה דברים מחוץ לשליטתנו הישירה – למעט דבר אחד, המבצר החשוב ביותר: חירותנו התודעתית.

ו. ההיסטוריה מלמדת שאפשר לנצח בגדול במישור הטקטי והפיזי, אך לעשות זאת מתוך תבוסתנות, דכדוך ונמיכות קומה נפשית – ניצחון חמוץ שסופו שקיעה. ומנגד, אפשר להתמודד עם מורכבויות רבות, אתגרים מפותלים וחוסר ודאות ממושך, ודווקא מתוכם לשמור על רוח גדולה, איתנה ומלאת חוסן. איכות החיים והמאבק שלנו אינה נקבעת על פי היעדר הבעיות, אלא על פי גובה הקומה שבה אנו פוגשים אותן ועל פי החירות התודעתית שבה אנו מנהלים אותן.

ז. כאן בדיוק משתלבים יחדיו הכללי והפרטי: החוסן הלאומי אינו מושג מופשט, הוא בנוי ישירות מהמבנה הנפשי של כל אזרח ואזרח.
כל אחד מאיתנו נדרש לבצע את המעבר המחשבתי הזה בתוכו: להביט בתמונה הכוללת, לנקות את רעשי הרקע המחלישים, ולסרב לשקוע באכזבה מתמשכת.

הרבה דברים מחוץ לשליטתנו הישירה – למעט דבר אחד, המבצר החשוב ביותר: חירותנו התודעתית

ח. אחריות ואופטימיות:
אופטימיות אינה עצימת עיניים מול הקושי, אלא אמונה עמוקה ופרקטית בצדקת הדרך – בכוחנו להשתפר עוד ועוד ולנצח!
לצדה ניצבת האחריות – ההבנה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה במקומנו. כל קומה זקופה וכל החלטה לשמור על רוח של גבורה מפוכחת בתוכנו, הן לבנה נוספת בחומת החוסן המשותפת שלנו.
כאשר אנו לוקחים אחריות על רוחנו ועל מעשינו, ומביטים קדימה מתוך חירות תודעתית עמוקה ותקווה מבוססת, שום משך זמן ושום לחץ לא יוכלו לנו.

--- title: כיצד נדע במי לבחור? author: אודי בן חמו date: 2026-06-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/180 --- # כיצד נדע במי לבחור?

על שלושה דברים נבחר-הציבור עומד: על עומק התפיסה הרוחנית, על ההבנה התרבותית, ועל השליטה במערכת הציבורית.

הבחירות הבאות עלינו לטובה גורמות לרבים לשאול את עצמם: במי נבחר? מי היא המפלגה, או מיהו איש הציבור, שראוי לתת בהם אמון?

לפני שאנו נחפזים לבחור בדמות כזו או אחרת, כדאי קודם כל להגדיר את אמות המידה. מה אנחנו מחפשים, בעצם, באותו מועמד המבקש את קולנו?

שנית, חשוב לזכור: מנהיגות נבחנת בראש ובראשונה במבחן התוצאה – ביכולת המעשית לקדם ולממש מדיניות. לא בכישרון רטורי, לא בנימוסים והליכות, לא ב'חברמניות' ואפילו לא בשאלה 'האם המועמד תרם כליה בעבר'.

רק מימוש מדיניות. כל השאר משני לחלוטין.

להלן ניסיון צנוע לסייע לקראת ההכרעה:

א. התפיסה הרוחנית

עם ישראל נושא בשורה היסטורית ארוכת שנים, וייעוד נצחי המנחה את דרכו על בימת ההיסטוריה. לא נולדנו ב-'48.

כשבוחנים מועמד, כדאי לבדוק: האם הוא ניחן בראייה היסטורית רחבה, או שמא נקודת המבט שלו קצרת טווח וצמודה לקצה אפו? האם הוא מזהה בעת הזו עם המצוי בתהליך צמיחה ובניין של קומה רוחנית חדשה, או שמא הוא רואה כאן חברה בתהליך שקיעה וגסיסה? בשפה ציורית: האם המועמד תופס אותנו בדרך לחדר הלידה, או חלילה בדרך למחלקת טיפול נמרץ?

בדרך כלל, המשמעות של תפיסה רוחנית כזו היא סבלנות ואורך רוח, ובחינת כל אתגר אל מול הנצח. לא רק במונחים של 'כאן ועכשיו'.

מנהיגות נבחנת בראש ובראשונה במבחן התוצאה – ביכולת המעשית לקדם ולממש מדיניות

ב. ההבנה התרבותית

כל תקופה מאופיינת בתכונה משלה. בכל עידן שולטת מערכת רעיונית המעצבת את פני החברה – ה"צייטגייסט" (רוח הזמן).

כפי שתיאר זאת ג'ורג' אורוול במאמרו המפורסם 'חופש העיתונות' (שנכתב כמבוא ל'חוות החיות'):

"בכל רגע נתון ישנה 'אורתודוקסיה' – אוסף של רעיונות אשר ההנחה היא שכל האנשים החושבים נכון יקבלו אותם ללא ערעור. אין זה איסור רשמי לומר את זה או את זה, אבל זה 'לא יאה' לומר זאת... כל מי שקורא תיגר על האורתודוקסיה השלטת מושתק ביעילות מפתיעה."

ההבנה התרבותית היא היכולת לחשוף את אותה תשתית רעיונית סמויה שעליה עומדת המציאות. הזיהוי שלה אינו פשוט, אך אין דבר מוחשי ממנה, שהרי התרבות מעצבת את כל מרחבי חיינו: ממערכת החינוך והמשפט, דרך התקשורת, הכלכלה, הריבונות והמדיניות הביטחונית, סגנון ואופנה, ועד לשפה.

אם כן, מהי 'רוח הזמן' המעצבת את חיינו כיום? התשובה היא: התרבות הפרוגרסיבית.

מועמד רלוונטי מחויב לשלוט בחומר: להבין את מטרת התרבות הפרוגרסיבית, איך היא נראית, מה המשמעות העמוקה של כתיבה א-מגדרית, כיצד תפיסה זו מחלחלת לשורות צה"ל, ואיך היא משפיעה על מערכת המשפט, על המשילות ועל שמירת אדמות הלאום. ככל שהמועמד מודע ומאבחן זאת באופן מיטבי – כך הוא כשיר יותר להתמודד מולה. מועמד שלא מכיר את התרבות על בוריה דומה לאדם המעוניין לגלוש בים, בלי להבין את כיווני הרוח.

המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה

ג. השליטה הציבורית

הקריטריון השלישי הוא הבנת 'מערכת ההפעלה' של המנגנון הציבורי, או מה שמכונה לעיתים ה'דיפ סטייט' (מדינת העומק).

ללא הבנה פרטנית "ברחל בתך הקטנה" של המנגנונים הללו, לא ניתן לתפוס למשל מדוע קשה ומורכב כל כך למנות בעלי תפקידים עם אוריינטציה לאומית.

ללא פירוק המושג 'שומרי הסף' כפי שהוא נתפס כיום, לא נבין את המהפכה שחולל כאן אהרן ברק.

בהיעדר ההבנה הזו, לא יהיה ברור מדוע הנהג הלאומי – ראש הממשלה – אינו לוחץ לכאורה על הגז ומדהיר את המדינה קדימה. אנו נמשיך לצעוק עליו "סע כבר!" מהמושב האחורי, במקום להביט אל השמשה הקדמית, לזהות את שדה המוקשים, המהמורות והמארבים הביורוקרטיים שהונחו על הדרך, ולעזור בנטרולם.

היכרות אמיתית עם הפקידות והציבוריות הישראלית מחייבת הפנמת דבריה המכוננים של דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בספרה 'ביורוקרטיה כפוליטיקה':

"המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי."

זוהי מערכת הפעלה כוללת, לא אפיזודה חולפת.

אלו הם שלושת הקריטריונים. כעת, אתם מוזמנים לקחת את המועמדים השונים ולהעביר אותם דרך המסננת הזו.

שאלו את עצמכם: האם הם התייחסו למערכות הללו בעבר? האם כתבו על כך מאמר? נשאו נאום מנומק? יזמו חקיקה בנושא?

אגב, הקריטריונים הללו יעילים לא רק בהתייחס לפוליטיקאים, אלא גם לדירוג ובחינה של אנשי רוח, מחנכים ומובילי דעה. והם טובים גם לבחינת, מוסדות חינוכיים ארגונים ועמותות המבקשות את אמון הציבור, כמו 'הרבעון הרביעי', ׳אל הדגל׳ ועוד.

בעידן הנוכחי, ללא הבנת שלושת המימדים הללו – אין אפשרות להיות רלוונטי.

יתרה מזו: ללא הבנת המשולש הזה – מציאת נקודת האיזון הנכונה בין מרכיביו, לצד הבנת האילוצים הכבדים בזירה הבינלאומית וכל אותם משתנים קריטיים שאינם מדוברים כלל בתקשורת – אנו עלולים לעשות עוול למועמד מסויים, וללכת שולל אחר האחרים.

אנו נבחן אותו שלא כהלכה, נציב בפניו יעדים לא ריאליים, ולא נבין מדוע אינו רץ קדימה או מדוע הוא מאט פתאום. ללא המבט הרחב הזה, נחמיץ את העובדה שהוא פשוט צולע מטאפורית תחת משקלם של כבלים הסמויים מן העין. רק זיהוי נכון של המציאות יאפשר לנו לבחור, ולדרוש, נכון.

ואחרי כל זאת, שאלו את עצמכם מי הם שותפיו של אותו מועמד במחנה.

מוזמנים לנסות בבית.

--- title: מותגי ימין וזאבי שמאל author: עזרא הימן date: 2026-06-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/191 --- # מותגי ימין וזאבי שמאל



הביקורת הנפוצה ביותר בזמן האחרון כלפי הימין היא, שהוא לא באמת או לא מספיק ימין.

הוא לא פירק את חמאס בעזה, חיזבאללה עדיין על הרגליים, המשטר האיראני טרם נפל, הפכנו למדינת חסות של טראמפ והוא קובע לנו הכל, הקואליציה מכשירה אי-גיוס, הכלכלה ריכוזית ומחלקים הרבה קצבאות בניגוד לתפיסת ימין כלכלי, ועוד.

הביקורת מגיעה מכל מיני כיוונים, גם מימין, אך לא פחות מכך ואף יותר – משמאל.

ודאי שביקורת כשלעצמה היא לגיטימית וגם נצרכת תמיד, אך כאן היא עטופה בשלוש שכבות של שקרים הגורמים לביקורת זו להיות זאב של שמאל בלבוש של ימין.

א. הקמפיינים של השמאל-ימין

השכבה הראשונה היא שכבת הקמפיינים. ביקורת זו נגד הימין חביבה ביותר על הקמפיינרים של השמאל. כל דבר שיכול להמאיס את מפלגות הימין על הציבור מבורך בעיניהם, גם עמדות הימין שהן הכי בקצה. המטרה מקדשת בעיניו את כל האמצעים, אפילו לבטא עמדות ימין קיצוני שאותן הוא מתעב. העיקר – לזרוע ספק אצל מצביעי הימין. זה מצדיק הכל. לצד זה, הם ממתגים אחת או יותר ממפלגות השמאל כ'ימין', ויוצרים כביכול אלטרנטיבה של ימין בשמאל. לא מתוחכם מדי, אך עם הרבה השקעה. אולי חלק מהאנשים יבלעו את הפיתיון ויחשבו שהשמאל הזה הוא הימין האמיתי. אולי חלקם פשוט יישארו בבית ולא ילכו להצביע. מטרת הקמפיינרים הושגה.

אילוצים פנימיים וחיצוניים, קואליציוניים ומדיניים, זה לחלשים

ב. פוליטיקת האוטופיה של השמאל-ימין

השכבה השנייה של השקר, אחרי שניפינו את השקר של הקמפיינים, היא הדרישה למימוש מושלם וקוהרנטי של תפיסת עולם ימנית.

אכן, לא מסובך להצביע על מקומות שבהם הקואליציה לא מימשה מדיניות ימין באופן מלא או אפילו מספק.
אך, במידה רבה, אין דבר יותר שמאל מאשר דרישה למימוש מושלם של רעיון.
השמאל במהותו הוא אוטופיסטי, לא ריאליסטי. הוא דורש את היישום המושלם של הרעיון הגואל, ויסלק מההנהגה את כל מי שלא עמד בציפיות.
יישום רעיון פוליטי בעיני השמאל הוא פשוט נוסחה מתמטית שצריך לפצח, רעיון רציונלי שאנשי המקצוע צריכים פשוט ליישם. אילוצים פנימיים וחיצוניים, קואליציוניים ומדיניים, זה לחלשים.
לכן השמאל מחליף מנהיגים בכל מערכת בחירות, והימין מתמיד במידה רבה הרבה יותר. יש שמחפשים לייבא גישה זו לימין, לשמחתם הרבה של הקמפיינרים.

אך אין אמת בגישה הזו, והיא מזמינה מרמור, ייאוש והאשמה תמידיים כלפי בני אדם, כלפי השיטה, ובעומק הדברים – כלפי העולם עצמו.

ציפייה אמיתית בתפיסת עולם של ימין היא סדרי עדיפויות נכונים, בחירה נכונה בין חלופות, יכולת להבחין בין עיקר לטפל ולהבין מה הדבר החשוב ביותר בעת הזו. הציפייה היא לשקלל את מכלול הנתונים, המשתנים, המחירים והאילוצים לכדי סדרת החלטות ופעולות המקדמות ביותר את החזון ומימושו.
כשפועלים כך, רואים את ההתקדמות במימוש החזון, והביקורת מקבלת פרופורציה.

ג. שאיפות צנועות והישגים מרשימים

כשמתגברים על שקריות הקמפיינים, ובנוסף לכך מוותרים על האוטופיה השקרית של המושלם, רואים עד כמה חלק לא מבוטל של החזון כן מומש, שהישגים רבים הושגו, שהמציאות התקדמה בצורה מרשימה.

בטחון תושבי הדרום איתן. עזה וחמאס הם מצומקים ומבוהלים. האיום האסטרטגי הוסר. המצב השתנה ללא הכר. ילד בעוטף כיום קם בבוקר ללא חשש. גם בצפון המצב הוא לאין ערוך טוב יותר מבתקופה שבה כוח רדואן יושב על גדרות מטולה ושתולה. דרום לבנון ריקה משיעים. כפריהם נחרבו עד היסוד. גם כאן, האיום הקיומי האסטרטגי הוסר, למרות שעבודה רבה עוד לפנינו. גם בעולם של מינויי בכירים התקדמנו באופן משמעותי, עם מינויים של ראשי שב"כ, מוסד, מל"ל ונציב שירות המדינה. וכך בנושאים נוספים ובזירות נוספות.

אכן, בכל קואליציה משלמים מחירים. אבל הוויתור על המושלם, ההתגברות על שקרי הקמפיין, מאפשרים לראות את ההישגים, את ההתקדמות, ולעומתם את החלופות שבשמאל ובכל קואליציה אחרת.

עדיפה לאין ערוך קואליציית ימין עם הישגים חלקיים ועם בעיות מאשר איש ימין צודק הנמצא בתוך קואליציית שמאל

ד. פוליטיקה של מי ולא רק של מה

לצד תעתועים אלה יש בהחלט גם מקום לביקורת אמיתית. יש דברים שבאמת היו יכולים להיעשות טוב יותר, חד יותר, מוצלח יותר, קרוב יותר למימוש תפיסות העולם של הימין, גם אחרי שוויתרנו על פנטזיית המדיניות המושלמת שאין בה מחירים.
נבחרי הציבור שלנו אינם פטורים מביקורת. ודאי שהתפקיד שלנו הוא גם לבקר, להפעיל לחצים, לדרוש שיפורים ותוצאות טובות יותר.

אך לפני ואחרי הביקורת, צריך לזכור שמדיניות לא מקדמים אף פעם לבד. לא אדם אחד מקדם מדיניות, ואף לא מפלגה אחת. קואליציה וממשלה מקדמות דרך. דעותיך, הצעותיך, ביקורתך ודרישותיך, אפילו יהיו הצודקות ביותר, חסרות משמעות אם נתעלם משאלת השותפות הפוליטית, מהשאלה "עם מי אתה מקים קואליציה ומהן דרישותיו".

מדיניות ימין היא כזו היודעת קודם כל לייצר את הקואליציה המיטבית, לפני כל עמדה אחרת. עמדותיך הכביכול צודקות מאוד כאיש ימין – חסרות משמעות בתוך ממשלת שמאל.

בפוליטיקה אנחנו לא מצביעים רק לאדם עם תפיסת עולם. אנחנו מצביעים לקואליציה, שהרי רק היא המקדמת באמת מדיניות. עדיפה לאין ערוך קואליציית ימין עם הישגים חלקיים ועם בעיות מאשר איש ימין צודק הנמצא בתוך קואליציית שמאל.

וזו השכבה השלישית של השקר: המסקנה של כל ביקורת, צודקת ככל שתהיה, חייבת להיות מסונכרנת עם הבנה של מהי הקואליציה הטובה ביותר לעת הזו. ביקורת מימין של מי שהולך להקים קואליציה עם יאיר גולן ויאיר לפיד היא שרלטנות וטפשות.

הצורך של השמאל להשתמש במותגי ימין שקריים מעידה שהימין חזק מאי פעם. נותר לנו רק לשמור על צלילות דעת, ונוכל בהחלט לקדם את עם ישראל עוד שלב קדימה.

--- title: השריטות של הגלות, הגבורה של התקומה author: אודי בן חמו date: 2026-06-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/192 --- # השריטות של הגלות, הגבורה של התקומה



א. סיפורה של האומה היהודית אינו סיפור של קו ישר ועולה; הוא סיפור של נפילות כואבות, נדודים מפרכים ותקומה כנגד כל הסיכויים.
במשך דורות ארוכים רעה עם ישראל בשדות זרים; מנותק מארצו, מפוזר בגולה, חווה את תחושת התלישות של מי שאינו אדון לגורלו.
הוא היה חבול, פצוע, שרוט, ולא פעם – הלא-מקובל והדחוי שבקרב משפחת העמים. חולשתו בגולה הפכה אותו למטרה, אך גם בתוך השבר העמוק ביותר, הרוח הפנימית סירבה לגווע.
ואז, כנגד כל חוקי ההיסטוריה, העם הזה החל את מסע השיבה הביתה. הוא ניער מעליו את אבק הגלות, לחם על נפשו וחידש את עצמאותו המדינית באופן פלאי.

ואז, כנגד כל חוקי ההיסטוריה, העם הזה החל את מסע השיבה הביתה

ב. כשרומן גופמן עלה ארצה מביילרוסיה בשנת 1990, הוא נשא על גבו, בלי לדעת, את המיקרוקוסמוס המדויק של הסיפור הלאומי הזה. שום דבר במסלול חייו הצעירים לא רמז על כך שיום אחד יענוד על כתפיו דרגות אלוף וייֵשב בצומת ההחלטות הרגיש ביותר של המדינה.
להפך. רומן נחת אל תוך ואקום זהותי קשוח ומנוכר של חבלי קליטה.
הוא לא הבין מדוע בכלל לעלות ארצה. ומדוע על הוריו ועל משפחתו לעבור מסע ייסורים בארץ הזאת.
במסע הזה היו מעברים רבים בין חוסר רצון להיות ישראלי לבין הרצון להישאר רוסי.
אף אחד הרי לא קיבל אותו בזרועות פתוחות באשדוד שאליה עלתה משפחתו.
קרבות רחוב, אלימות, חבורות נוער ואפילו פריצות לרכבים, "סתם כי משעמם" היו מנת חלקו, עד שתפס את עצמו לאחר ששהה לילה במעצר, במקום שלימים יבקר בו שוב כמח"ט עציון כשיהיה נוכח בחקירות עצירים ביטחוניים.

בדיוק כמו עם ישראל בגולה, רומן אולי היה שרוט, חבול ולא התקבל למשפחה הישראלית, אך לאט לאט, דרך חישול, חוסר ויתור וקשיחות אופיינית, זקף קומתו. "יותר ביטחון עצמי, פחות אלימות" כך כתב על מסעו.

ג. התפנית הגדולה החלה, מתוך קבלת העול והמחויבות המשותפת, עת הגיע לבקו״ם. רומן ביקש להגיע לקומנדו, כשנדרש להגיע לשריון, סירב ונשאר במעצר.
לאחר ביקור של מג"ד סיירים ושיחה קצרה ביניהם רומן החליט שאת האתגר הזה הוא לוקח בשתי ידיים.
בתוך קופסת הפלדה של הטנק, מקום שבו נצרפת רעות לוחמים וגאווה לאומית, הוא מצא את מקומו הפרטי המשתלב בלאומי.

ד. המסלול הצבאי הנוקשה לא רק חישל אותו פיזית, אלא פתח בפניו את השער אל זהותו שלו. המפגש עם רגבי האדמה דרך זחלי הטנק, החיכוך היומיומי עם גבולות המולדת והאחריות לחיי פקודיו, הפכו אט-אט את השאלות המנקרות לתשובות מוצקות של שייכות.

ה. בהיותו בחופשה לאחר תפקיד מ"פ בשריון בתקופת האינתיפאדה כתב כך: "בדרך לא דרך הגענו לביתו של אחד הרבנים לשמוע פרשת השבוע. להפתעתי הרבה הרב, בשל ריכוז החיילים הגבוה, החליט לבחון את המאבק בין עשו ליעקב בפריזמת המתח בין ערכי צה"ל השונים, "הידיים ידי עשו, אך קול הוא קול יעקב.."
בעלי הוא זכה "לתוכנית ייעודית באמונה ותרבות יהודית, בהיסטוריה של הציונות, תנ"ך ומוסר. גיליתי עולם שלם של עומק, שלמות הניגודים וקידמה מאוזנת.. הרבה דברים התבהרו ונעשו שלמים יותר. שוטטתי בחנויות ספרים משומשים בניסיונות לאתר את ה"כתבים" של ברל, "בהילחם ישראל" של בן גוריון, "איגרות" של ז'בוטינסקי וכל כתבי הראי"ה קוק.
התחלתי להיות ישראלי". כך כתב.

ו. בבוקר שמחת תורה התשפ"ד הסיפור האישי והלאומי התלכדו לגמרי. האלוף גופמן לא חיכה לפקודות. הוא לקח את נשקו האישי, רץ אל תוך התופת בשדרות ונפצע קשה. פציעתו והשיקום הארוך שעבר היו עדות נוספת לאותו גב זקוף של עם שאינו נכנע עוד לחולשה ולתבוסה המקומית הקשה, אלא מגן על הבית, בלי להתבכיין, פשוטו כמשמעו.

ז. הסיפור האישי המדהים הזה אינו מספיק כמובן כדי לשרת בתפקידים כה משמעותיים. בשביל זה ראוי להיות גם בעל תכונות מקצועיות מתאימות.
אל דאגה, בתכונות אלו רומן הוכיח שוב ושוב הצטיינות; הוא מקורי, אמיץ לב, תחבולן, מעמיק, למדן, בעל השכלה רחבה בתחומי ידע רבים והוא בעיקר מבין היטב מיהו הריבון שאותו הוא משרת: עם ישראל על ידי נבחריו ולא אליטה מנותקת.
על כך מן הסתם נרדף מאז נודע על ההחלטה למנותו.
רומן, כמו עמו, לא רק שרד אלא הצטיין בכל תחום בו נגע.

ח. יום עצמאות קטן
מינויו של רומן גופמן הוא הרבה מעבר למינוי ביטחוני בכיר. המינוי הזה מבטא נחישות בלתי מתפשרת של הדרג הנבחר למנות לתפקידי מפתח את מי שהוא, כנציג הציבור, חפץ למנות, ללא מורא מפני לחצים משבשים, וטו של פקידות או תכתיבים של מערכות ישנות ומסוגרות.

המינוי של רומן – בדומה למאבקים הגדולים שקדמו לו, כמו זה של האלוף דוד זיני – הוא סוג של יום עצמאות קטן. הוא מהווה תזכורת חיונית ומנצחת לעובדה הבסיסית ביותר בדמוקרטיה: עם ישראל, המיוצג על ידי הממשלה הנבחרת שלו, הוא הוא הריבון. כאשר הממשלה ממנה את נציגיה לפי ערכיה ותפיסת עולמה, ולא לפי מה שמוכתב לה מבחוץ, הריבונות הישראלית מתממשת הלכה למעשה, וההגה חוזר לידי העם.

מסע החישול הלאומי והפרטי בא לגדל אותנו, לפתח בנו עוצמות, יכולות וגבורה גדולה

ט. מדוע היה צריך להעביר את רומן ומשפחתו מסכת ייסורים כה מכוערת?
מדוע הדרך הייתה חייבת להיות רוויה בכל כך הרבה מהמורות ומשברים?

אני מוכן להמר שהשאלה הזו כלל לא מעסיקה אותו.
וייתכן והתשובה לכך טמונה באותה חוקיות פנימית של שר ההיסטוריה. מסע החישול הלאומי והפרטי בא לגדל אותנו, לפתח בנו עוצמות, יכולות וגבורה גדולה.

ככה נבנית מנהיגות, דרך העמידה ברוחות הסוערות. היא אינה צומחת בחממות מנותקות ובסטריליות; היא חייבת לעבור דרך כור ההיתוך של האדמה הקשה, הסלעים והסערות של המציאות הישראלית כדי להיות מסוגלת לעמוד איתנה מול כל אתגר.

לא קלה היא הדרך – לעם ישראל כולו, ובאופן אישי לרומן – אבל דווקא מתוך החישול הזה, אנו יודעים בביטחון מלא: יכול תוכלו לה משפחת גופמן, ויכול נוכל לה כולנו.

--- title: מתחת לקצה הקרחון: חשיפת המנגנון הציני של פוליטיקת הזהויות author: איתי אסמן date: 2026-05-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/193 --- # מתחת לקצה הקרחון: חשיפת המנגנון הציני של פוליטיקת הזהויות



1️⃣ הכנה תודעתית לבחירות

לקראת כל מערכת בחירות בישראל אנו עדים להתפרצות מחודשת של תופעה מוכרת: 'פוליטיקת הזהויות׳.
מדובר בפרקטיקה מתוחכמת הלוקחת את הזהות האישית, האינטימית או המקצועית של האדם והופכת אותה לכלי ניגוח פוליטי במרחב הציבורי.
נשים, נכים, צעירים, ומאז המלחמה האחרונה – גם משרתי המילואים, כולם מקוטלגים במגֵרות זהותניוֹת.
הטיעון המרכזי של שיטה זו הוא פשוט ומסוכן: רק אדם בעל זהות מסוימת מסוגל להבין את הקבוצה שלו, לייצג אותה ולדאוג לה.
גברים, כך נטען, אינם יכולים להבין נשים; יונתן שלו, פוליטיקאי צעיר ממפלגתו של בנט, טוען כי אנשים בני 70 אינם רשאים לשלוח צעירים לקרב, שהרי "הזקנים אינם מבינים את הצעירים".

לעיתים אפילו הפוליטיקאים והקצינים הבכירים המקדמים את השיח הזה אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי שרת בידי אג'נדות עומק, המבקשות לפרק את המבנים החברתיים המסורתיים

2️⃣ מלכודת הדבש של 'תחרות ההתקרבנוּת'

על פניו יש משהו שובה לב בטיעונים הללו. הם פורטים על נימי הרגש והסולידריות האנושית, במיוחד כאשר הם מוצגים מנקודת מבט של קבוצה 'מוחלשת' או 'מדוכאת'. לפי התפיסה הרדיקלית, ככל שהזהות שלך ממוקמת נמוך יותר בהיררכיית הכוח החברתית כך אתה נתפס כצודק יותר, מוסרי יותר, מי שראוי יותר לקבל את קולו של הבוחר.
הגענו למצב אבסורדי, שבו פוליטיקאית מציגה את עצמה כ'מדוכאת ביותר' (שילוב של ׳מגדר׳, נטייה מינית ואפילו עודף משקל!!) כדי לזכות בלגיטימציה.

אלא שהמנגנון הזה מייצר דינמיקה הרסנית של 'תחרות התקרבנות'. במקום לחתור לפתרונות ענייניים, כל קבוצה נדרשת להוכיח שהיא סובלת יותר, מקופחת יותר ומוּדרת יותר. השיח הזה מתחפש לזעקה חברתית למען תיקון עוול, ייצוג וזכויות אדם, אך מאחורי מסווה המסכנוּת מסתתרת כוחניוּת צרופה. הרי אם לא ימולאו תביעותיהם של המדוכאים – ייפתחו שערי הגיהנום.
זוהי אסטרטגיה מניפולטיבית. מטרתה האמיתית אינה שוויון אלא צבירת כוח, נטילת שליטה והכתבת סדר יום.

3️⃣ הקרחון האידאולוגי שמתחת לפני השטח

רוב הציבור נוטה לראות רק את קצה הקרחון – את הדיון הנקודתי על זכויות הפרט וטובת החלש. זה אפילו מזכיר לנו את המצווה ביהדות לסייע לגר, לאלמנה וליתום, הלא כן?
אולם מתחת לפני השטח מסתתר קרחון אידאולוגי עמוק, שמקורו בתפיסות שמאל מרקסיסטיות. מטרת-העל של הארגונים המובילים את השיח הזה אינה תיקון נקודתי של עוול, אלא שינוי רדיקלי של מבנה החברה כולו, שאותו הם תופסים כמשובש מיסודו ואת עצמם כבעלי הפתרון לתיקונו.

דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בדבריה של סגנית ראש עיריית תל אביב, חן אריאלי, שתיארה כיצד נעשה שימוש מודע בשיח הזכויות הלהט"בי בתוך צה"ל כדי לנרמל ערכים מסוימים בחברה כולה.

מכיוון שצה"ל נמצא בקונצנזוס לאומי רחב, השתמשו בו ארגוני שמאל וארגוני פמיניזם רדיקלי במשך שנים כפלטפורמה לעיצוב תודעתי. המהלכים נעשו הרחק מעינו של הציבור, ומבלי שהבין כי תחת הכסות של 'דאגה לפרט' מתחולל מאבק מתוכנן לשינוי המרחב הציבורי.
לעיתים אפילו הפוליטיקאים והקצינים הבכירים המקדמים את השיח הזה אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי שרת בידי אג'נדות עומק, המבקשות לפרק את המבנים החברתיים המסורתיים.

4️⃣ האבסורד הלוגי של הפירוק המוחלט

כאשר בוחנים את פוליטיקת הזהויות בכלים לוגיים, מתגלים בה כשלים המובילים לאבסורד מוחלט:
– אם גבר לא יכול להחליט עבור אישה, הרי שגם אישה בעמדת ניהול או הנהגה אינה יכולה להחליט עבור גברים!
– אם להט"בים אינם מסוגלים להבין משפחות מסורתיות – יש למנוע מהם ייצוג בכל תחום הנוגע לכלל הציבור.
– אם מבוגרים אינם מבינים את צורכי הצעירים, הרי שנשללת מההורים הזכות לקבוע גבולות לילדיהם או לחנך אותם. וכן הלאה.
ההיגיון הזה מפרק את החברה לחלקיקים מבודדים ומונע כל אפשרות לחיבור.

כדי להבין את העיוות, די לחשוב על עולם הרפואה: האם רופא חייב לחלות במחלה כדי לדעת כיצד לרפא אותה? ודאי שלא. גם נבחר ציבור אינו נדרש לַחוות את הזהות של כל אזרח באופן אישי, אלא להחזיק ביכולת המקצועית והמוסרית לגבש מדיניות רחבה לטובת הכלל והקולקטיב. העיסוק האובססיבי בפרטים ובמגזרים מונע ראייה כוללת ומחריב את האינטרס הציבורי המשותף.

השירות הצבאי הוא אומנם ערך עליון וחובה אזרחית, אך הוא אינו הופך אדם לאסטרטג או למדינאי בעל תודעת עומק ואף לא לתלמיד חכם גדול יותר

5️⃣ החזית החדשה: המילואימניקים והציונות הדתית

במערכת הבחירות הנוכחית אנו עדים לחדירה מסוכנת של פוליטיקת הזהויות אל תוך הציונות הדתית והמחנה הלאומי דרך 'שיח המילואימניקים'.
פתאום כל מועמד לרבנות או למשרה ציבורית מנפנף בסיסמה "אני שירתִּי במילואים" כתָו איכות בלעדי בקמפיין 'ברית המשרתים'.
זהו שיח אינפנטילי ושטחי. השירות הצבאי הוא אומנם ערך עליון וחובה אזרחית, אך הוא אינו הופך אדם לאסטרטג או למדינאי בעל תודעת עומק ואף לא לתלמיד חכם גדול יותר.
הטענה שרק מי שלחם בשטח יכול לקבל החלטות מדיניות היא העתקה ישירה של השיטה המרקסיסטית אל לב הקונצנזוס הימני.
הרי מה לגבי מי ששירת בעיתון 'במחנה' (לפיד) או שהיה אפסנאי (ליברמן) – האם הוא נכלל ב'ברית המשרתים' אף שאיננו מבין את 'זהות הלוחם'?

הגיע הזמן להסיר את המסווה מעל השיח המניפולטיבי הזה. עלינו להשתחרר מכבלים של קִטלוגים, מגדרים ודרגות, ולחזור לכבד את האדם בכללותו – לפי כישוריו, תפיסת עולמו ומחויבותו לקולקטיב הישראלי כולו.

--- title: מותגים של ימין באקטואליה מתעתעת author: עזרא הימן date: 2026-05-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/195 --- # מותגים של ימין באקטואליה מתעתעת



זה שנים רבות שהמילה 'שמאל' כבר לא כל כך פופולרית בישראל. היא לא מביאה מספיק קולות, לא מנצחת בחירות. אבל כמובן, לא זה מה שיגרום לשמאל לוותר. היום הפכו את המילה 'ימין' למותג על המדף שזמין לכל. גם לשמאל. ומעתה, אל תגידו 'שמאל', תגידו 'ימין ערכי', 'ימין ממלכתי', 'ימין פרגמטי', 'ימין רך', 'ימין-מרכז' ו'ימין אמיתי'.

א. הרקע הרעיוני על רגל אחת

אז מה זה באמת ימין?
תומס סואל ב'עימות בין השקפות', ויובל לוין ב'הפולמוס הגדול' עסקו בהרחבה בשורשים וביסודות של ימין ושמאל בצורת החשיבה האנושית בכלל, והמערבית בפרט, בעידן המודרני. יש למושגים האלה מספר מימדים ורבדים – חברתיים, כלכליים, פסיכולוגיים ואפילו מטאפיזיים, המתנקזים כולם לעמדות הפוליטיות של ימין ושמאל. מומלץ מאוד לקרוא לפחות שני ספרים אלה כדי לקבל רקע בסיסי על מאבק הרעיונות הגדול של העידן המודרני במערב.

על רגל אחת ניתן לומר שהעידן המודרני הביא איתו פיצול מאוד עקרוני ויסודי. משמאל היה מי שראה בעולם החדש הזדמנות להפוך את הפרט האוטונומי לתחליף שאמור למחוק, לייתר, ולכל הפחות להנדס מחדש את השורשים, המסורות והנורמות של החברה האנושית. ומימין היה מי שלמרות כל מעוף הקדמה, ראה בשורשים, בזהויות, במסורות ובנורמות עוגנים חשובים, ששומרים על זהותנו ואף על שפיותנו.

נדגיש: עמדה ניצית מבחינה ביטחונית איננה בהכרח ימין. היא עשויה באותה מידה להיות רק שלב בדרך למימוש התפיסה שבה צרכים כלכליים וטשטוש זהויות יפתרו את כל הבעיות.

כפי שהתפתחו הדברים, הפכו הדת, הלאום והמשפחה להיות לעוגנים המרכזיים ביותר שעליהם נלחם הימין, ודרכם הבין את העולם. עוגנים אלה אפשרו לסמכויות המשפחה, מוסדות הקהילה, קשרי הנאמנות הלאומית, השייכות הדתית והנורמות שהם יצרו, להיות חזקים מספיק בניהול החברה ללא צורך בהתערבות אגרסיבית של הנדסת אנוש, ובהתערבות אובססיבית של פקידות המדינה המודרנית וניסיונותיה להנדס את החברה כמו מכונה משומנת של קדמה רציונלית. עוגנים אלה אפשרו לנשום עמוק ולהחזיק סדר עולמי של עולם לא מושלם, שבו הצמיחה וההתקדמות מתרחשות בתוך מרחב של אינטרסים ומלחמות, ללא הכרח לנסות להנדס אותו לאוטופיה של צרכנים מטושטשי זהות של זכויות הפרט ושוויון שלא יגמר לעולם.
הניסיון הנועז הזה – לתמצת סוגיה מסועפת ולהסבירה על יד אחת – הוא דווקא החלק הפחות מרכזי במאמר.

כי כשעוסקים באקטואליה, ולא רק בהגות, אנחנו צריכים להיות ממוקדים הרבה יותר: מה חזית המאבק של הימין והשמאל בעת הזו? היכן נקודות ההתנגשות המכריעות? וזה כבר עשוי להשתנות מתקופה לתקופה ולעיתים אף משנה לשנה. ופה מונח הנגף, הפתח לתעתוע.

בעת הזו, אין גיבוי חזק יותר לעמדות שמאל מאשר שתיקה כלפי בריונות של מוסדות לא נבחרים, המקדמים מדיניות שמאל קיצוני

ב. תפיסות ימין: המאבק בתוך המוסדות

כשעוקבים אחרי האקטואליה של מאבקי ימין-שמאל בשלושים השנים האחרונות – בארץ, ובמידה רבה גם בעולם – עמדות שמאל קיצוניות התבצרו יותר ויותר ברשות השלטונית השופטת ובשלוחותיה בפקידות הציבורית בתחומים כמו משפט, ביטחון, קרקעות, התיישבות, אכיפת החוק, ועוד.
עמדות הדוגלות בתפיסות-קצה של זכויות מיעוטים תחת ביטחון לאומי, תפיסות גלובליסטיות תחת ריבונות לאומית, הפרדת היהדות מהמדינה ופירוק ערכי המשפחה המסורתית, מיוצגות ביתר שאת ובקיצוניות יוצאת דופן במוקדי השלטון והכוח החדשים האלה, הפועלים ללא סמכות ובבריונות כדי לקדם עמדות שמאל.

לכן, בעת הזו ובהתאם להתפתחות שלעיל, הפך מוקד המאבק בין ימין לשמאל למאבק מוסדי בין שלטון העם דרך נבחריו בכנסת לבין שלטון השופטים, המשפטנים והפקידים בשירות הציבורי.

זה מתבטא במאבק על מינויים בכירים, החלטות ממשלה, חוקים, תקנות, במאבק כללי על עיצוב הזירה הציבורית בתחומי הגירה, התיישבות, ביטחון, יהדות, משפחה, ותחומים נוספים.

נחדד את העיפרון עוד יותר: הגיבוי להשבת הסמכויות השלטוניות לידי העם ונציגיו, לצד היותו המעשה ההגון לעשותו ללא קשר לדעה פוליטית, הפך להיות מוקד המאבק של הימין היום. רק משם ניתן יהיה לקדם את תפיסת העולם החיונית כל כך לזהותם של האדם ושל ישראל.

כדי להפיל את הימין, השמאל יהיה מוכן להדהד גם את הימין הקיצוני

ג. 'מותגים' של ימין

כשמתעלמים מהאקטואליה המסועפת, קל לאחוז ברכיב אחד תיאורטי של ימין ולהשתמש בו כדי לאמץ את המותג 'ימין', ובמקביל לגבות עמדות שמאל במוקדים הקריטיים. קל למשל לומר משפט כמו "אני בעד חיזוק ההתיישבות", ולמלא פיך מים מול הבריונות המשפטית המסרסת אותה. בעת הזו, אין גיבוי חזק יותר לעמדות שמאל מאשר שתיקה כלפי בריונות של מוסדות לא נבחרים, המקדמים מדיניות שמאל קיצוני. קל מאוד לזהות איש שמאל בהתאם לשתיקה רועמת זו, החזקה יותר משאר הסיסמאות שיאמץ כדי לזכות במותג ימין. אגב, פעמים רבות הם קוראים לעצמם 'ימין ערכי' או 'ימין ממלכתי'. זו המשמעות.

סוג נוסף של תעתועי ימין מתבטא באמצעות נפנוף בערך האחדות. "אנחנו ימין אבל צריך אחדות", זה המוטו של קבוצה לא מבוטלת הטוענת לזהות ימנית, אך פוסעת על בהונות כדי שלא להכעיס את 'זקני קפלן'. הם מוכנים לעשות בשביל זה הכל: לשנוא חרדים, לבוז לבצלאל סמוטריץ' (כי אחדות עושים רק עם השמאל), ליישר קו עם עמדות שמאל לכל דבר ועניין, ולאבד לגמרי את עמוד השדרה הערכי. התירוץ הוא האחדות; הסיבה האמיתית היא עבדות חברתית לשמאל.

הסוג האחרון של 'מתעתעי ימין' הוא אלה הקוראים לעצמם 'הימין האמיתי' או 'הימין שמימין לימין'. מדובר באנשים המבקרים תדיר את הימין על כך שהוא לא 'מספיק' ימין, אך אין ביכולתם להציע יישום ריאלי למימוש עמדתם. התפקיד שלהם הוא לפורר את האמון בימין ולייאש את הציבור, ולכן מצטרפים אליהם כל הקמפיינים של השמאל, שישמחו תמיד להשתמש בטיעונים הימניים ביותר כדי לפורר את האמון בימין. הם יצעקו "הרפורמה נכשלה", "חמאס עדיין קיים", "אין משילות בנגב", וכדומה; ידרשו תמיד את מימוש היעד המושלם, וילינו על כך שטרם הגענו אליו. קולות אלה יקבלו תמיד הדהוד חזק מאוד בקמפיינים של השמאל. כדי להפיל את הימין, השמאל יהיה מוכן להדהד גם את הימין הקיצוני.

יש מקום רב להאריך עוד. עיקר הדבר הוא להעמיק ברעיונות, ויחד עם זאת לשמור על צלילות בתוך האקטואליה המסועפת והמתעתעת של 'מותגי ימין'.
עם תודעה צלולה, גם נצליח.

--- title: מבחן הבגרות של המחנה הלאומי – הקמפיין למען בצלאל זיני author: אודי בן חמו date: 2026-05-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/196 --- # מבחן הבגרות של המחנה הלאומי – הקמפיין למען בצלאל זיני

נשאלת השאלה: מדוע אנחנו בכלל נדרשים לכתוב על סוגיה כה מובנת מאליה?

כולנו הרי מכירים, מקרוב או מרחוק, אנשים נורמטיביים שעולמם חרב עליהם ביום בהיר אחד כשנפתחו נגדם עתירות האשמות חריפות.
כולנו ראינו איך לאחר שנים של סבל משפחתי, מתח נפשי אינסופי והוצאות כלכליות אדירות – התברר לבסוף שההר הוליד עכבר.

מה זה אומר עלינו כחברה? מה זה אומר עלינו כרודפי צדק המאפשרים לספק לחולל מהומות במחנה שלנו?

מי שמכיר את האיש, בצלאל, מבין איך המערכות הללו פועלות ומודע לצורת התנהלותן – אינו זקוק להסברים כלשהם.
המילים הבאות נכתבות עבור האזרח הפשוט ששואל את עצמו: כיצד עליי להתייחס לאירוע הזה?

המקרה של בצלאל זיני מציב זרקור נוקב על פניה של החברה הישראלית, על מערכת אכיפת החוק, ועל השאלה הקיומית הראשונית: האם לאזרח נורמטיבי במדינת ישראל יש בכלל סיכוי אמיתי להגן על עצמו?
(גילוי נאות: בצלאל זיני הוא חבר שלי; בשל כך, ההתייחסות תהיה עקרונית, ולא אישית).
—————————
ההתגייסות הציבורית אינה אקט של חסד או נדבנות. זוהי חובה מוסרית, אזרחית ולאומית.
אלו הן הסיבות המרכזיות לכך:

א.
כשאזרח שתרם את חייו למדינה זקוק לה – הציבור חייב להתייצב

בצלאל זיני אינו טייקון מנותק, ובוודאי שאינו עבריין בעל רקע בעייתי. מדובר באזרח ישראלי שורשי שחינך, פעל ותרם למען המדינה במשך שנים ארוכות, כולל מאות ימי שירות מילואים מתוך תחושת שליחות וציונות עמוקה.

ועל פי החוזה הבלתי כתוב החברתי שלנו: מי שנותן מעצמו ומקריב למען הכלל, ראוי שהכלל לא יפנה לו עורף ברגע הקשה ביותר של חייו. התמיכה בו היא המעט שהחברה יכולה וחייבת לעשות כדי להשיב לו כגמולו.

מול המכבש הדורסני האדיר הזה ניצב אדם פרטי אחד, לבדו

ב.
אשליית 'המשפט ההוגן': ללא משאבים, אין סיכוי מול המערכת

אחת האמיתות המטלטלות ביותר שעולות מהמקרה הזה היא שהזכות למשפט הוגן בישראל תלויה בעומק הכיס.

כשמדינת ישראל מחליטה להגיש כתב אישום, היא מגיעה לזירה עם כוח בלתי מוגבל: תקציבי עתק, סוללות של חוקרים, פרקליטים וזמן בלתי נדלה.
מול המכבש הדורסני האדיר הזה ניצב אדם פרטי אחד, לבדו. כדי להעמיד הגנה ראויה ומקצועית נדרשים סכומי עתק. ללא גיוס משאבים מהציבור, לאזרח אין שום דרך ריאלית להשמיע את קולו. ללא סיוע כלכלי – קשה עד בלתי אפשרי להוכיח חפות.

ג.
חזקת החפות: אדם מוחזק כישר, לאור עברו

במדינה דמוקרטית מתוקנת, חזקת החפות היא אבן יסוד.
אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית המשפט, וכתב אישום אינו פסק דין.
במקרה של בצלאל, עברו הנקי, תרומתו והתנהלותו לאורך כל חייו מדברים בעד עצמם.

עבר כזה חייב להוות תעודת יושר ציבורית. הוא מעניק לאדם את האשראי ואת הזכות הבסיסית לכך שהציבור יקשיב לגרסתו ויסייע לו להוכיח את צדקתו, במקום לחרוץ את דינו בטרם עת.

ד.
סימני השאלה סביב מניעי המערכת (הפיל שבחדר)

אי אפשר לנתק את התיק הזה מההקשר הכללי של משבר האמון במערכות אכיפת החוק.
בשנים האחרונות גובר החשש הציבורי מפני מוטיבציות זרות, פוליטיזציה, או רדיפה ממוקדת של גורמים בפרקליטות ובמשטרה, המונעים משיקולים שאינם ענייניים. המערכות הללו מוכיחות לצערנו פעם אחר פעם את כשליהן, ומבהירות לעין כל שהן אינן יכולות עוד להיחשב חסינות מטעויות או חפות מאינטרסים.

כאשר עולים סימני שאלה כה כבדים לגבי דרך התנהלות המערכת, התמיכה הציבורית בבצלאל היא הדרך להציב תמרור אזהרה ברור: הציבור לא יאפשר דריסה שרירותית של אזרחים, והוא דורש שקיפות, יושרה והוגנות מוחלטת.

ה.
מסיפור אישי-משפטי, לסיפור פוליטי וציבורי

כאן עולה תהייה נוקבת: מדוע ארגוני זכויות האדם במדינת ישראל אינם מתייצבים לצידו של בצלאל זיני? הרי אין סיפור אנושי, אזרחי, פשוט ומתאים יותר לתמיכה מאשר אדם הנלחם על זכותו להליך הוגן. אדם חף מכל אשמה עד שיוכח אחרת, לא?

התשובה נחשפת כאשר חברת הכנסת מהשמאל, נעמה לזימי, פועלת באופן אקטיבי כדי לנסות לעצור את קמפיין הגיוס הלגיטימי הזה, כאשר מנגד – מערכים שלמים של עורכי דין ומימון-עתק עומדים אוטומטית לשירותם של עצורי קפלן, או, להבדיל, למחבלים שביצעו פיגועים קשים.
מסתבר שישנם גורמים פוליטיים הרואים בבצלאל הזדמנות פז לרדיפה וניגוח.

אם אדם נורמטיבי, ששירת ותרם למדינה במשך שנים, יכול למצוא את עצמו חסר אונים מול מערכת דורסנית רק כי אין לו מיליוני השקלים הנדרשים כדי לממן הגנה ראויה – הרי שהמערכת מחייבת תיקון עמוק ויסודי

ו. מאחורי הכותרות והרעש יש משפחה

מעבר לשאלות המשפטיות הציבוריות, אסור לנו לשכוח את הממד האנושי הכואב ביותר. הנאשם, במקרה הזה בצלאל, אינו עיקרון מופשט. הוא אדם, ומאחורי הכותרות הדרמטיות והקרות בתקשורת ישנה משפחה, ילדים, רעיה והורים שעולמם חרב עליהם ברגע אחד. הם חשים את הלחץ הכלכלי המעיק ואת הטלטלה הנפשית שכופה עליהם מאבק מורכב תחת חוסר ודאות יומיומי מורט עצבים.

התרומה לקמפיין היא הדרך שלנו לחבק את בצלאל ומשפחתו, להקל ולו במעט על הנטל הכלכלי הכבד מנשוא, ולהראות להם שהם אינם לבד בסערה הזו.

המאבק של בצלאל זיני אינו סיפור אישי. אם אדם נורמטיבי, ששירת ותרם למדינה במשך שנים, יכול למצוא את עצמו חסר אונים מול מערכת דורסנית רק כי אין לו מיליוני השקלים הנדרשים כדי לממן הגנה ראויה – הרי שהמערכת מחייבת תיקון עמוק ויסודי.

תמיכה בקמפיין הגיוס היא לא רק עזרה לחבר; היא התייצבות אמיצה לצד הצדק, לצד הערבות ההדדית, ולצד הזכות הבסיסית של כל אחד מאיתנו למשפט הוגן.

אל תעמדו מן הצד. מוזמנים לפתוח את הלב ולהיות שותפים!

--- title: ריקון מתוכן או חילופי אליטות: מאחורי הקלעים של איחוד התנועות הקיבוציות author: איתי אסמן date: 2026-05-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/175 --- # ריקון מתוכן או חילופי אליטות: מאחורי הקלעים של איחוד התנועות הקיבוציות 1️⃣ בסרטון החדש שפרסמו התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי, הוכרז איחוד היסטורי לאחר מאה שנות נתק ואי-הסכמה. **הנימוק המרכזי שהוצג למהלך הוא ש"רב המשותף על המפריד", תוך קביעה כי הציונות אינה מתמצה עוד רק בהתיישבות עצמה, אלא גם במה שמלכד ומאחד את העם.** אולם אם נתבונן לעומק בסרטון ונבחן את המציאות, נגלה פער עמוק: התוכן הממשי של אותו 'מכנה משותף' נותר עמום לחלוטין. כאשר יורדים אל הפרטים, מתברר שלא מדובר בחיבור רעיוני אורגני, אלא בניסיון לטשטש מחלוקות תהומיות לנוכח תמורות חברתיות ותרבותיות עמוקות שעוברת החברה הישראלית. > ציוֹן אינה מושג אמורפי של יחסי רעוּת או שכנות טובה; ציון היא ירושלים, הר הבית, בית המקדש ובניין כל מרחבי ארצנו **2️⃣ ההשתקה הטקטית של עולם הערכים** הטשטוש הרעיוני הזה אינו מקרי, אלא כלי טקטי לשמירה על מצג של אחדות. עדות מובהקת לכך ניתנה בריאיון בתוכניתם של קלמן וליברמן ברשת ב' עם מנכ"ל התנועה הקיבוצית. **כאשר הוא נשאל לדעתו על מפעל ההתיישבות בעפרה, סמל מובהק של ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא בחר להתחמק בעקביות ולא סיפק תשובה ערכית ברורה:** במקביל, שילובו של פנחס ולרשטיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע ומראשי מפעל ההתיישבות ביו"ש, מייצר דיסוננס חריף: ולרשטיין מצהיר בסרטון כי רב המשותף על המפריד. טענה זו מעוררת תמיהה: **כיצד ניתן לדבר על איחוד תנועות בעל משקל היסטורי, כאשר ערך היסוד של מפעל ההתיישבות בלב הארץ, שעליו נלחם ולרשטיין כל חייו, מושתק ומודחק כדי שלא לפוצץ את השותפות החדשה?** אם האחדות הזו אינה כוללת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, סביב מה היא בכלל קיימת? 3️⃣ **חילופי הגמוניות ושימור עמדות כוח** **כדי להבין את המניע האמיתי שמאחורי המהלך יש לנתח אותו דרך הפריזמה ההיסטורית של חילופי האליטות בישראל.** מאז קום המדינה היו חברי הקיבוצים חוד החנית של החלוציות, האליטה המובילה שזכתה למעמד, להשפעה, וגם לקרקעות יקרות ערך שעליהן הם שומרים בקנאות עד היום, מתוך תפיסה שהם היו 'מגש הכסף' שעליו ניתנה המדינה. אולם בשנים האחרונות, מרכז הכובד של החלוציות, של רוח ההתנדבות ושל ההובלה החברתית והצבאית העתיק את מקומו. **כיום הציבור הדתי-לאומי ואנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון הם אלו שממלאים את השורות**. בין אם בהקמת יישובים ובין אם בקורסי הקצינים בבה"ד 1, שם שיעורם עולה על 30%. **השמאל הפוליטי והתנועה הקיבוצית, המוּנָעים מתפיסה פוליטית הממוקדת בשימור עמדות הכוח, מזהים את אובדן ההגמוניה.** פנייתם לקיבוץ הדתי תחת מעטה של 'אחדות' אינה אלא ניסיון להיאחז ברלוונטיות תרבותית ופוליטית באמצעות חיבור למגזר שנמצא בעלייה. מנגד, הקיבוץ הדתי פועל כאן מתוך צורך פסיכולוגי עמוק בקבלת אישור והכרה מהאליטה הישנה, ומבקש את 'חותמת הכשרות' של 'בוני המדינה' ההיסטוריים, אף שאלו כבר איבדו את חזונם המקורי, ואף שהוא עצמו בנה את המדינה לא פחות. זוהי ברית של אדונים ומשרתים. 4️⃣ **הגדרה מחודשת של המושג 'ציונות'** תהליך זה מוביל לריקון מסוכן של המושג 'ציונות' מתוכנו. כשהסרטון מנתק את הציונות מההתיישבות ומגדיר אותה בעיקר כ"הדברים המאחדים בעם", הוא מבצע רפורמציה המנתקת את המילה 'ציוֹן' משורשיה הדתיים וההיסטוריים. **ציוֹן אינה מושג אמורפי של יחסי רעוּת או שכנות טובה; ציון היא ירושלים, הר הבית, בית המקדש ובניין כל מרחבי ארצנו**. הניסיון לייצר ציונות נטולת שורשים ונטולת התיישבות בלב הארץ הופך אותה למילים ריקות. הסלקטיביות שנוקט 'הרוב המשותף' נחשפת גם בזהות הנעדרים מהמהלך. אם המכנה המשותף כה רחב, מדוע אין בסרטון ייצוג לציבור המסורתי, המייצגים את הרוב בעם? היעדרם מוכיח כי **גבולות האחדות הזו מסומנים בקפידה מבחינה פוליטית ובעיקר סוציולוגית**. יתרה מכך, הובלת המסר על ידי פעילים פוליטיים חריפים מהשמאל, דוגמת יונתן שמריז המנהל מאבק קולני ויומיומי נגד הממשלה והקואליציה, ממחישה את חוסר המודעות העצמית ואת הציניות שבקריאה לאחדות, המשמשת כאן ככלי פוליטי במסווה ממלכתי. > שותפות אזרחית, יחסי עבודה תקינים ושכנות טובה אינם דורשים הקמת תנועה אידאולוגית משותפת ומטושטשת 5️⃣ **תודה, אבל לא תודה** לסיכום, אנו עדים למהלך תרבותי מוכר: בדיוק כפי שהשמאל הישראלי שינה את הגדרת הדמוקרטיה משלטון הרוב לשלטון 'הנאורות והמוסר' כאשר איבד את הרוב בקלפי, כך **התנועה הקיבוצית נזכרה באחדות ובמפגשים עם רבנים רק לאחר שאיבדה את מוקדי כוחה ההיסטוריים ואת פנקסיה האדומים.** על הניסיון הזה לטשטש את הזהות האידאולוגית יש להשיב בבירור: תודה, אבל לא תודה. **שותפות אזרחית, יחסי עבודה תקינים ושכנות טובה אינם דורשים הקמת תנועה אידאולוגית משותפת ומטושטשת.** עולם הערכים שלנו אינו בן מאה שנה ואינו זקוק לאישור מהאליטה הישנה; הוא החל במעמד הר סיני. זוהי תעודת הזהות שלנו – אמונה באלוקים, בנצח ישראל, במסורת ישראל, בהתיישבות ובירושלים. **אנחנו לא דוחים אף אחד, אך זוהי התנועה הציונית האמיתית הקוראת בשם ה'. עם ישראל עובר כיום תהליך בריא ומבריא של חילופי הגמוניות, והגיעה העת שהתנועות הקיבוציות יכירו בכך ויחברו אל הזרם המרכזי והאותנטי של האומה, במקום לנסות לשמר עמדות כוח מן העבר.** --- title: הברית היהודית: תפקידו של הציבור החרדי author: בן יעקב סבו date: 2026-05-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/118 --- # הברית היהודית: תפקידו של הציבור החרדי

א. למה אתם מעמיקים בנושא הזה דווקא?

אכן, אנו מרבים לעסוק בנושא החרדי, ולא בכדי. העיסוק בכך קשור להיבט המשפטי, הבטחוני ולהיבט הזהותי-יהודי. אך הוא מצביע בעיקר על יחס עמוק וכללי לתקופה שבה אנו חיים: שלב תחיית המהות, הזהות, המגיע לאחר עשרות שנים של התבססות כלכלית וחומרית.

כשהתינוק היונק גדל והפך לנער, הוא מתחיל לשאול שאלות של משמעות.

מי שברגל גסה דורס את התהליכים האלו רק יאט אותם, אבל לא יוכל לעוצרם

ב. בין האולפנים לבין המציאות

כמו בהרבה נושאים אחרים שאתם מכירים, המציאות כפי שהיא מוצגת לנו באולפני הטלוויזיה או בתוכניות סאטירה רחוקה מלשקף את המצב בפועל. המציאות היא קודם כל הרבה יותר טובה ואופטימית. בנוסף, היא הרבה יותר מעניינת ומתפתחת. ובהקשר החרדי, זה נאמר מתוך קשר ישיר לרבנים גדולים ולדמויות משמעותיות בלב הציבור החרדי.

ג. איוולת התפיסה הסטטית

ישנה נטייה שגויה לראות את העתיד החרדי כקפוא. התפיסה הרווחת, כאילו הציבור הזה רק ילך ויתרבה דמוגרפית אך יישאר מנותק לחלוטין עד שהמדינה כולה תקרוס תחת העומס – היא איוולת מוחלטת. החרדים נמצאים בעיצומו של תהליך עומק – תהליך שלא יתחבר לישראליות, אלא יצטרף אלינו להובלתה במהלך שיפרוץ גם עבורנו תקרות זכוכית חדשות, שהתרגלנו, לצערינו, לכופף תחתיהן את הגב.

אך כמו כל תהליך חברתי, גם זה מושפע ישירות מהמציאות סביבו, ובפרט ממלחמות התרבות המופנות נגדו. כאשר הציבור החרדי רואה חלקים מהציונות הדתית מצטרפים לאלו ששונאים אותו ותוקפים את אורח חייו, הדבר רק מחדד ומאשרר עבורו את צדקת דרכו ההיסטורית. המסקנה שלהם ברורה: שותפות עם הציונות מנותקת-השורשים, ובניין המדינה בחומר, מובילים בהכרח לפשרנות ולכפיפות, ולא זו בלבד אלא לשנאת חיי יהדות – "עובדה", הם יאמרו, "תראו מה קרה לדתיים". התקפות אלו רק דוחקות אותם חזרה אל בין חומות ההתבדלות.

מי שברגל גסה דורס את התהליכים האלו רק יאט אותם, אבל לא יוכל לעוצרם

ד. לא באנו לתקן את האחר

האם יש עיוותים בחברה החרדית? בוודאי שכן. אך הנה סוד גלוי: עיוותים וחסרונות קיימים גם בחברה החילונית, גם בחברה המסורתית וגם בחברה הדתית-לאומית. האם התורה החרדית היא 'לאומית' מספיק? או רק פרטית, כמו בגלות? תענו לבד. אבל האם התורה והערכים של הציבור הדתי לאומי הם פעמים רבות כנועים? איך זה יתכן שלוחמים כה רבים, החיים לאור הערכים והמוסר היהודי, מנותבים בפועל כבר עשרות שנים לזירת הקרב על פי תפיסות של משפטנים פרוגרסיבים וגנרלים קפלניסטים, ואף אחד לא זועק?

הגישה שלנו אינה מתיימרת לתקן חברות אחרות. מי אנו ומה אנחנו, שנחלק ציונים או נכפה תיקונים מבחוץ? מטרתנו היא אחת: להתוות דרך; להציע מבט שצופה פני עתיד, במקום מבט שמתבוסס בעבר, בטינות הישנות ובחשבונאות מגזרית. צירוף החוזקות של כל ציבור בברית היהודית הוא חזק וחשוב אלפי מונים מנסיונות להקניט ולתקן את האחר.

ה. המחיר והחסמים המוסדיים

יתכן שראוי היה להתייצב ללא תנאים לשירות הצבאי. מוסכם. אך עלינו להכיר בכך שהחברה החרדית משלמת מחיר כבד ויומיומי על עמדתה הציבורית ושמירת היהדות הקנאית שלה. המציאות כיום מציבה בפניה חסמים מובנים ומגבלות.

הם מנועים למשל מלקחת חלק במצווה הגדולה של הצבא, משום שהמערכת הצבאית עדיין פועלת פעמים רבות כ'כור היתוך' ערכי ואף כופה ערבוב מינים (גם אם יש פרויקטים חדשים ומוצלחים לגיוס חרדים, מדובר ביוזמות חדשות יחסית, והתהליך של רכישת אמון יציב וארוך טווח מול הציבור ורבניו נמצא עוד בתחילתו). הם אינם יכולים להשתלב כראוי באקדמיה ובלימודים גבוהים, משום שפסיקות בג"ץ אסרו עליהם להקים מוסדות לימוד בהפרדה שיתאימו לאורח חייהם. פוליטיקאים מחזקי בג"ץ ודיפ-סטייט צועקים שהכלכלה קורסת? כנראה כור ההיתוך חשוב להם יותר.

ו. שבירת הפרדיגמה: לקראת צבא יהודי אמיתי

דווקא מתוך המורכבות הזו מתבהרת תמונה אופטימית ורחבה הרבה יותר. ניתן לראות כיצד ההשגחה מסובבת את יתרונות המגננה של החרדים על זהותם היהודית, ומכוונת אותם להיות אלו שבזכות עמדתם הלא מתפשרת, שדווקא 'מציבה תנאים' – תנאים מרגיזים כל כך לעומת אחרים שתרמו מאות ימי מילואים תוך סיכון נפש ממשי ואתגרים משפחתיים ותעסוקתיים רבים – צה"ל יתוקן בזהותו, ברוחו ובערכיו, שעליהם עומדת המלחמה. בנייתו של צבא ישראל אמיתי, מחובר לשורשיו, גאה ביהדות ולא בפרוגרס, בניצחון ולא בשיוויון מינים, כפי שאנו חולמים ומייחלים לו – זה מתחיל לקרות עכשיו.

אמנם, הצד האחר מנסה בכל כוחו לסכסך ולתקוע טריז בין החרדים לבין שאר קבוצות הציבור בישראל – ובמיוחד בינם לבין הציבור הדתי-לאומי; אך הנתק הזה הוא במידה רבה אשליה ושקר. מי שנוכח בשטח מרגיש את ההערכה ההדדית. נמאס לאנשים להיות מנותבים על ידי קמפיינים.

בסופו של דבר, המציאות הפנימית חזקה מכל חיקוי. התנועה הזו תניעה את החרדים, ציבור שניחן בכוחות חיים אדירים, את הדתיים-הלאומיים, את המסורתיים ואת החילונים-לאומיים גם יחד לשבור את הפרדיגמה הישנה והמפלגת. משם, החיבור הישראלי של איחוד הרוח והחומר, החול והקודש, יפרוץ בגדול.

--- title: מבחן האינסטלטור author: איתי אסמן date: 2026-05-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/149 --- # מבחן האינסטלטור



1️⃣ מילת הקסם שסותמת פיות

בשנים האחרונות, המילה 'מורכב' הפכה למעין מילת קסם בשיח הציבורי שלנו. היא מצלצלת כמו מילה מתקדמת וחכמה, אך בפועל הפכה לסיסמה מנצחת שנועדה בעיקר לסתום פיות ולעקר כל דיון ערכי ונוקב. בכל פעם שמישהו מעז להצביע על כשל מוסרי חריף, על מחדל מנהיגותי מובהק או על רוע צרוף, מיד קופצים שוחרי 'הטוב והאחדות', ומנפנפים במנטרה הקבועה: "תפסיק להצביע על הרע, המציאות מורכבת, אל תהיה דיכוטומי". המילים הללו נאמרות לרוב בנימה פטרנליסטית, מתוך עמדה של עליונות מוסרית ורוחנית לכאורה, המציגה את המבקר כאדם פשטני וצר אופקים שאינו מסוגל לתפוס את המציאות על כל רבדיה.
אלא שבחינה עמוקה של התופעה מגלה שיש כאן היפוך תפקידים: דווקא אותם אנשים שעוטים אצטלה של 'מורכבות' ובורחים אל מחוזות האחדות המדומה, הם-הם הלוקים בחשיבה דיכוטומית ושטחית; הם אלו שלא מסוגלים להחזיק בתודעתם שתי מחשבות סותרות זו בצד זו, בעת ובעונה אחת. המחשבה שיש בו באדם צדדים חיוביים ברמה האישית, אך בה בעת הוא מקדם רוע, עוול או שקר מוחלט ברמה הציבורית, גדולה ממידתם ומיכולת תפיסתם. כדי להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי המאיים על שלוות נפשם, הם מעדיפים להסתכל רק על הטוב, לעצום עיניים אל מול הרע, ולהשתיק באופן אקטיבי את מי שמציף את הבעיות.

הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניה של המורכבות המדומה. עלינו להבהיר בשיח הציבורי: הבריחה מהפרטים היא בריחה מאחריות

2️⃣ 'פציפיזם רוחני' וילדותיות בשיח

ראוי לקרוא לתופעה המדאיגה הזו בשם 'פציפיזם רוחני'. מדובר במצב שבו לאדם קשה, ברמה הפסיכולוגית והנפשית, להתמודד עם קיומו של הרוע ועם חומרת ההשלכות שלו במרחב הציבורי. הפחד הזה מפני התמודדות ומפני שבירת הרמוניה מדומה מביא את הלוקים בו להתעלמות מוחלטת מהפרטים היבשים. כשמשוחחים עם אותם אנשים על בעיות ממשיות, מגלים במהירות בורות מדהימה: הם אינם יודעים מה באמת קורה ברשתות החברתיות, מה פוליטיקאי כזה או אחר אמר או עשה, מי נפגע ממעשיו, ואילו אג'נדות הרסניות הוא קידם בפועל.
"העיקר זה האחדות" הם יאמרו בכל פעם שיוצגו בפניהם עובדות קשות, ובכך יהפכו את השאיפה לאחדות מכלי יקר ערך לקרדום לכריית קבר עבור האמת והצדק. יש כאן סוג של פשטנות, שטחיות, ואפילו ילדותיות המסרבת להתבגר ולהכיר במציאות כפי שהיא.

3️⃣ מבחן האינסטלטור: המורכבות נמדדת בפרטים

כאן בדיוק טמון השקר הגדול של תרבות ה'זה מורכב'. מורכבות אמיתית אינה מתבטאת בטשטוש הגבולות בין טוב לרע או בנסיגה אל הכללות מופשטות. להפך, היא נבחנת ונמדדת דווקא ביכולת לרדת לפרטי הפרטים, לפרק את המציאות לניואנסים הדקים ביותר, ולהחזיק הבנה מלאה של הרוע לעומקו, ושל הטוב בעיקרו.
כדי לבדוק אם אדם מסוגל באמת להכיל מורכבות, צריך להעמיד אותו במה שניתן לכנות 'מבחן האינסטלטור': כשביוב נסתם ומאיים להציף את הבית, אי אפשר לפתור את הבעיה בדיבורים נעלים על אדריכלות יפה או על אחדות החדרים. צריך אינסטלטור שמוכן להפשיל שרוולים, להכניס את הידיים לתוך הרפש, ללמוד את מבנה הצינורות לפרטי פרטים, ולפתוח את הסתימה.
מי שאומר "אני לא רואה תקשורת, לא קורא ברשתות החברתיות ולא מתעסק בדברים רעים כדי לשמור על הנפש שלי", מספק את ההוכחה המוחלטת לכך שהוא אינו אדם מורכב, אלא אדם פשטני. זכותו המלאה של כל אדם פרטי לשמור על נפשו הרגישה והטהורה, בדיוק כמו פציפיסט שמצהיר שאינו מסוגל לשרת בצבא ולחזות במראות מלחמה. אך אדם כזה אינו יכול להוביל ולפסוק בסוגיות ציבוריות. הנהגה ושיפוט ציבורי דורשים יכולת הכרה ברוע – לא באופן כללי וערטילאי, אלא בביטוי שלו לפרטי פרטים.

4️⃣ כשהמורכבות הופכת לריקבון

כשאנחנו נמנעים מהבנת ההשלכות ומסרבים לגעת בפרטים, המילה 'מורכב' הופכת מהר מאוד ל'מורקב'. הריקבון החברתי והמוסרי מתחיל בדיוק במקום שבו ה'מורכבות' הופכת לתירוץ לאי-עשייה, לאי-הכרעה ולעצימת עיניים. כשמשאירים את הידיים מחוץ לביוב הציבורי בשם הטהרנות והעין הטובה, הביוב בסופו של דבר עולה ומציף בסחי את הכל. התוצאה אינה אחדות, אלא סירחון מוסרי שמחריב כל חלקה טובה.
דוגמה כואבת ומובהקת לכך ראינו ביחסם של עיתונאים ואנשי רוח מסוימים לראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. גם לאחר שנחשפו מעשיו הרעים, האג'נדות שאימץ, ההתבטאויות הקשות שלו והפרת ההבטחות הסיטונאית – דברים שנאמרו לא בחדרי חדרים, אלא בקול רם ובפומבי – הם המשיכו לתמוך בו.
הכל נעשה בשם 'העין הטובה', 'הכוונות הטובות' והרצון המקודש באחדות. אך המילים המכובדות הללו הסתירו חוסר בקיאות מביש בפרטים, או גרוע מזה – רצון מכוון שלא לדעת ולא להתמודד עם הדיסוננס. אותם אנשי רוח העדיפו להצטלם, לחייך ולספר לעצמם שהם מקדמים את הטוב והמורכבות, בעוד שבפועל הם נתנו הכשר לתפיסה פשטנית ושטחית, ושימשו כלי שרת בידי אלה המלבים מציאות של שקר.

5️⃣ להחזיר את המשפט והצדק

האנשים שבשם ה'מורכבות' סותמים את פיהם של המבקרים, עושים מעשה מעוות: הם הופכים את האדם שמציף את הרוע לאדם 'רע' או 'פשטני', בעוד שהם מנכסים לעצמם 'עין חיצונית' השופטת כביכול את המציאות ממעוף הציפור. אך שופט אמיתי – כפי שמצווה אותנו התורה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", חייב לרדת לפרטי הדין, לחקור ולדרוש היטב. חכמה ומשפט צדק אינם יכולים לצמוח מתוך בורות ועצימת עיניים מכוונת בשם ״העין הטובה״. מדוע כשקונים רכב לוקחים אותו למוסך לבדוק שהכל תקין ולא מסתפקים רק בעין טובה על המציאות? ניהול מדינה היא דבר סבוך מרכב או כל רכוש אישי שלנו, כלפיו אנחנו מתייחסים בקנאות ובבדיקת הפרטים לעומק.
הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניה של המורכבות המדומה. עלינו להבהיר בשיח הציבורי: הבריחה מהפרטים היא בריחה מאחריות. מי שטהור מדי, מי שרגיש מכדי להביט ברוע עין בעין וללמוד את עובדות המציאות – מוטב שישמור על נפשו הרגישה בביתו, ולא יתיימר לפסוק ולהוביל את הספינה הציבורית. המורכבות האמיתית שייכת לאלו שמכירים ושואפים לטוב, אך אינם מפחדים להישיר מבט אל הרוע, ללמוד אותו לפרטיו, ולברא אותו מתוכנו.
הפתרון אינו חייב להיות דיכוטומי — אהבה והערצה, או לחילופין בוז וחרם; לאנשים שבקיאים בפרטים יש ספקטרום רחב של מתודות, כמו הצבת גבולות שלא מתוך שנאה. נשנס מותניים, נתגבר על הרתיעה, ונעמיק את הבנתנו לגבי המורכבות של החיים הציבוריים.

--- title: ה-DNA של עם ישראל: כשהר סיני פוגש את המציאות הישראלית author: איתי אסמן date: 2026-05-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/115 --- # ה-DNA של עם ישראל: כשהר סיני פוגש את המציאות הישראלית



1️⃣
חג שבועות, חג מתן תורה, הוא הרבה מעבר לעוד מועד בלוח השנה שלנו, או לציון של מאורע היסטורי שהתרחש אי שם בעבר הרחוק. חג שבועות הוא נגיעה בשורש המהותי ביותר של הקיום שלנו כעם. לעיתים אנו נוטים לחשוב שהאופי הלאומי הישראלי נוצר בתחנות שונות לאורך ההיסטוריה, בקומה המדינית של הקמת מדינת ישראל, בכור ההיתוך הכואב של אחרי-השואה, או באלפיים שנות גלות קשות. אך האמת העמוקה היא שהאופי שלנו נולד הרבה קודם. הוא החל להירקם עם אבות האומה, דרך יציאת מצרים, והגיע לשיאו המוחלט והמזוקק במעמד הר סיני.
במעמד ההוא, קם האופי הלאומי שלנו והתייצב כקולקטיב. הקב"ה התגלה אלינו ונתן לנו את התורה (שבכתב ושבעל פה); אך היא לא ניתנה רק כקובץ חוקים חיצוני או כתוספת תרבותית מעשירה לחיים. התורה נחקקה בתוכנו בדמות אופי לאומי, משהו אימננטי, פנימי ונצחי; ה-DNA הרוחני של העם היהודי, שמלווה אותנו בכל מקום, בכל מדינה ובכל תקופה.

התורה נחקקה בתוכנו בדמות אופי לאומי, משהו אימננטי, פנימי ונצחי; ה-DNA הרוחני של העם היהודי, שמלווה אותנו בכל מקום, בכל מדינה ובכל תקופה

2️⃣
בימים אלו, מתוך הטלטלה הלאומית העמוקה שאנו חווים, אנו עדים להתעוררות רוחנית חסרת תקדים בציבור הישראלי. סקרים שונים מצביעים על צמיחה דרמטית באמונה באלוקים, בשמירת שבת, בקבלת מצוות כמו ציצית, שמירת כשרות והגעה לבתי הכנסת ולתפילות החגים. הדבר המרתק ביותר בתופעה הזו הוא שמקורה אינו חיצוני. כשמדברים עם אנשים ברחוב ושואלים אותם "מה קרה פתאום?", התשובה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא: "זה משהו מבפנים". זו אינה תוצאה של שיעור תורה מסוים או שכנוע חיצוני. זוהי הקשבה נקייה ואותנטית לרבדים הפנימיים והנשמתיים שקיימים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
ההתעוררות הלאומית בעקבות המלחמה וההתעוררות הרוחנית כרוכות זו בזו. המערכה הנוכחית המחישה לרבים שאויבינו לא מבקשים רק לפגוע בגוף הפיזי שלנו, אלא הם מבקשים להילחם במה שאנחנו מסמלים בעולם. ההבנה הזו עוררה אצל רבים את השאלה הנוקבת: "מהו בעצם יהודי?". ומתוך השאלה הזו, הצימאון לזהות ולשורשים התפרץ מאליו.

3️⃣
אל מול הרנסאנס המופלא הזה, ניצבת המציאות המטריאליסטית של חלקים רחבים בתקשורת, באקדמיה ובעולם החשיבה החילוני. מכיוון שגופים אלו בוחנים את העולם דרך פריזמה חומרית בלבד, אין להם הכלים הרוחניים להבין אירוע כזה. הם צופים בהתעוררות הנשמתית הזו, אך מתקשים לעכל אותה. הפתרון הקל עבורם הוא לייחס זאת לגורמים של כפייה. כך מועצם השימוש במושג 'הדתה'. באין להם מילון להסביר תנועה טבעית של נשמה השבה אל מקורותיה, מתוך חוסר הבנה הם מתארים זאת כהשפעה חיצונית ומניפולטיבית.
מרבים, ובצדק, לדבר על כך שבמעמד הר סיני עמדנו "כאיש אחד בלב אחד". האחדות הזו היא קריטית, אך היא אינה המטרה בפני עצמה; היא הייתה התנאי לקבלת התורה, לקבלתו של עולם ערכי, אלוקי ונצחי. התאחדנו סביב הזהות שלנו. כיום, לעיתים מתוך רצון עז להיות חלק מ"הכפר הגלובלי" ולאמץ ערכים אוניברסליים, ישנה נטייה להתנכר לייעוד של "אשר בחר בנו מכל העמים", ולהתאחד סביב הערכים המכונים 'הומאניים' וליברליים. אך המציאות מוכיחה שאותם ערכים אוניברסליים מאבדים לא פעם את דרך הארץ וההומניות הבסיסית שלהם. טשטוש הזהות ההיסטורית שלנו לא מביא אותנו למקום מואר יותר, אלא לאובדן דרך.

4️⃣
ישנם קמפיינים פוליטיים ותקשורתיים המופנים לא פעם נגד חרדים, דתיים לאומיים ומתנחלים, שנועדו ליצור רתיעה בקרב הציבור הרחב. המטרה היא להפחיד ולומר: "אל תזדהו עם העולם הזה". קמפיינים אלו מבקשים לקחת את ההתעוררות הזהותית המרגשת ולנתק אותה מהמרחב הציבורי והפוליטי. למעשה, הם מנסים לייבא הנה תפיסה נוצרית במהותה, שלפיה הדת היא עניין פרטי ואינדיבידואלי לחלוטין: שכל אחד יאמין בביתו-פנימה, בעוד המדינה והמרחב הציבורי יישארו ריקים מתוכן.
אך היהדות אינה כזו. התורה ניתנה לנו כעם: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הזהות שלנו אינה רק אוסף של אנשים פרטיים במרחב גיאוגרפי משותף, אלא מהות קולקטיבית. אין הכוונה שהמדינה צריכה לכפות מצוות פרטיות בחוק (במישור הזה נעשה שימוש בביטוי המניפולטיבי "איראן זה כאן"), אך היא ללא ספק חייבת לבטא אקלים, אווירה וצביון יהודי. לוח השנה היהודי, השבת והחגים חייבים להיות מורגשים באטמוספירה של המדינה. מדינת ישראל אינה יכולה להיות פלטפורמה טכנית שרק מעניקה ליהודים את "זכויות הפרט" שלהם כאנשים חסרי זהות ולאום. היא צריכה, בראש ובראשונה, לשקף את האופי של מעמד הר סיני, בזכותו גם שבנו לציון ולירושלים.

אם הציבור בוחר בזה, זוהי אינה כפייה אלא קבלה מרצון בצורה דמוקרטית כביטוי לערכי העם

5️⃣
לכן, הניסיון להרחיק את היהדות מהפוליטיקה או לטעון שלציבור מסורתי, דתי וחרדי אסור לפעול במרחב הציבורי מתוך עולם הערכים שלו, הוא טעות שורשית המנסה למחוק את הקולקטיב שלנו ולהנציח מנטליות גלותית. במשך אלפיים שנות גלות נאלצנו להחביא את עולם הערכים שלנו בין כותלי בית הכנסת, כדת פרטית שאין לה ביטוי ריבוני וממלכתי. אך כעת, כששבנו לארצנו, תפקידנו הוא להביא את עולם הערכים של מעמד הר סיני ישירות אל תוך הכנסת ולעצב באמצעותו את המרחב הציבורי, ולא להותירו רק בבתי הכנסת. אם הציבור בוחר בזה, זוהי אינה כפייה אלא קבלה מרצון בצורה דמוקרטית כביטוי לערכי העם. המציאות המדינית והפוליטית לא תפעל בכפיה אלא בשיח ובהתכתבות עם המצב הרוחני של העם, כפי שהיה בהיסטוריה היהודית בתנ״ך ובמהלך הדורות.
דווקא עכשיו, נוכח ההתעוררות העצומה, עלינו להפסיק להיבהל מרעשי הרקע, להתחבר בביטחון לקול הפנימי, ולפעול בגאווה כדי שהרנסאנס הנשמתי של עם ישראל ימצא את ביטויו המלא בלב ההנהגה והצביון של מדינת ישראל.

--- title: מבט מהשטח: החרדים צמאים להתגייס – לצבא יהודי author: בן יעקב סבו date: 2026-05-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/152 --- # מבט מהשטח: החרדים צמאים להתגייס – לצבא יהודי



בתפקידי הצבאי אני עוסק בגיוס חרדים – אלו מסקנותיי:

א. החרדים אינם הבעיה – אלא הפתרון

השיח הציבורי סביב גיוס חרדים נוטה לא פעם להיות רווי סיסמאות. מהדורות החדשות מציגות עימותים, פוליטיקאים משרטטים קווים אדומים, סטטיסטיקאים זעופים מראים טבלאות באדום על האיום הקיומי החרדי למדינה, והתחושה הכללית היא של התנגשות בין שני עולמות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אך כשנמצאים בשטח, מתגלה תמונה מורכבת, עמוקה ומרתקת הרבה יותר.

האמת, כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניים הפוגשות את האנשים הללו יום-יום, היא שהציבור החרדי אינו מבקש לברוח מאחריות. כשמנמיכים להבות מזהים צמא לקחת חלק במצווה החשובה הזו. בהובלת עם ישראל והיהדות קדימה, בין היתר בצבא, אך יש להם תנאי אחד, בסיסי, מהותי ובלתי מתפשר, שבזכותו הם לא הבעיה של המדינה אלא דווקא הפתרון שלה: הם מבקשים להתגייס לצבא יהודי.

כשמפקדים בשטח מדברים אליהם בשפה שלהם – שפה של מסירות נפש, של קידוש השם, של חיבור היסטורי ללוחמים היהודים לאורך הדורות – משהו ניצת

ב. שבירת פרדיגמת "כור ההיתוך"

במשך עשרות שנים, צה"ל פעל תחת האתוס של "כור ההיתוך" – מקום שבו כלל הזהויות נכנסות בשערי הבקו"ם ויוצאות כדמות אחידה של הלוחם הישראלי.
עבור החברה החרדית, האתוס הזה נתפס לא רק כאיום, אלא כסכנה קיומית לזהותם הרוחנית. החשש מעולם לא היה מעצם הלחימה או מהקושי הפיזי שבהכשרה; החשש העמוק היה מאובדן הדרך, משחיקת שמירת המצוות ומהיטמעות בתרבות זרה.

כדי לייצר שינוי אמיתי, נדרשת שבירת פרדיגמה. המענה אינו טמון בניסיון לכפות שילוב מתוך טשטוש זהויות, אלא להפך – בבניית אווירה צבאית, מן המסד ועד הטפחות, שמעצימה את הזהות הייחודית של החייל היהודי. כשהמערכת הצבאית תשדר שהיא רוצה רוח יהודית, תרבות יהודית, מוסר לחימה יהודי, צדקת הדרך היהודית המובילה לניצחון, ושניתן לבנות לוחם מקצועי וקטלני מבלי להילחם באורח חייו ובזהותנו היהודית ולדרוש ממנו למשל להתערבב עם בנות המין השני – החומות יתחילו ליפול.

הפוטנציאל לגיוס חרדי אינו בעיה שצריך לפתור – אלא עוצמה אסטרטגית שצה״ל ומדינת ישראל כולה יכולים רק להתברך בה

ג. מהו "צבא יהודי" הלכה למעשה?

הצבא מופעל ומונהג ככלל על ידי יהודים, והוא שייך למדינה היהודית, עם זאת המושג "צבא יהודי" אינו סיסמה ריקה.
הוא נוכח קודם בשיח ובתרבות. לא סתם רבבות חיילים עוברים ימים כלילות מפרכים ומסוכנים בלחימה, מקבלים את כוחם דווקא מהתגברות האמונה בקרבם.
פאצ' משיח הוא רק שיקוף חיצוני של התהליך הפנימי שהעם עובר.
אחרי תרבות יהודית מגיעה זהות יהודית. זהות שיונקת משורש חיינו ובשמה ובשבילה אנו חיים ואם חייבים אז בשמחה גדולה גם נוטלים חיים של אויבינו. ראינו שכל המקצועיות, הטכנולוגיה והכסף שבעולם לבדם לא יודעים לתת לטייס או לרמטכ"ל את ה'למה' להילחם באיראן.
ומתוך זה נגזרת גולת הכותרת – מוסר הלחימה היהודי.
הרי מה מבין הרב זרביב יותר מהפיקוד הבכיר בתורות לחימה, שהוא זה שמוביל את שינוי פני המערכה? מה הוא מבין יותר מהפצ"ר על משפטי מלחמה? רק בשרביט המוסר שהוא נושא בתרמילו ובעגלתו.

ד. הכוח המניע: מוטיבציה מתוך אמונה

המפגש עם המתגייסים החרדים מגלה עוצמות נפש נדירות. בניגוד למתגייס הממוצע, שעבורו השירות הצבאי הוא מסלול טבעי ומוכר בתוך הקהילה שבה גדל, החייל החרדי נדרש לא פעם לשלם מחיר חברתי כבד. הוא עושה זאת לא מתוך רצון "להתחלן" או למרוד, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך רצון לקיים "עזרת ישראל מיד צר".

כאשר מפקדים בשטח מדברים אליהם בשפה שלהם – שפה של מסירות נפש, של קידוש השם, של חיבור היסטורי ללוחמים היהודים לאורך הדורות – משהו ניצת. הם לא צריכים שילמדו אותם מהי מסירות; הם חווים אותה ביום-יום. הם רק זקוקים לצבא שיכבד את עולמם הערכי ויאפשר להם להביא את העוצמות הללו לידי ביטוי מבצעי.
בעצם לא רק החרדים זקוקים לזה. ודי לחכימא.

ה. שעת רצון

אנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית. השטח מבעבע, והצמא קיים. האחריות המוטלת על הדור היא אדירה. עלינו להשכיל לבנות את הגשר – גשר יציב, רחב, שאינו דורש מהם להשאיר את אמונתם מאחור. לא גשר ל'גטו' קטן חרדי בתוך צה"ל הגדול, אלא גשר להובלת צה"ל הגדול ולהפיח בו חיים. חיים יהודיים.

אם נשכיל להבין זאת נגלה שהפוטנציאל לגיוס חרדי אינו בעיה שצריך לפתור – אלא עוצמה אסטרטגית שצה"ל ומדינת ישראל כולה יכולים רק להתברך בה, והמדינות הכי מתקדמות להתקנא בה.

בע"ה.

--- title: התייחסות לאירוע פאצ׳ משיח author: אודי בן חמו date: 2026-05-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/127 --- # התייחסות לאירוע פאצ׳ משיח

משמעת בארגון צבאי היא הכרחית להתנהלות תקינה וראויה.
בהיעדר משמעת, גוף צבאי עלול להפוך מהר מאוד למיליציה חסרת רסן.
צבא אינו ׳תוכנית כבקשתך׳ ואי אפשר שכל אחד יעשה דין לעצמו.
ואחרי שאמרנו את הדברים הפשוטים הללו, נוסיף עוד כמה דברים.

1. נשאלת השאלה מדוע בחר הרמטכ״ל לעסוק כעת בחשיבות המשמעת ולא סביב אירועים חמורים אחרים שבהם התגלתה חריגה משמעתית?
למשל סביב אירועי סרבנות, או ענידת סמל החטופים על מדי צה״ל, התנהלות הפצ״רית ועוד כהנה וכהנה חריגות מלא החופן.

שמא פאצ׳ משיח טומן בחובו זרעי פורענות שיביאו לפרץ גזענות ואלימות

2. יתכן שטיפול סלקטיבי באירוע משמעת כזה ולא אחר מעיד על משהו עמוק יותר: אילו נושאים נחשבים ׳ראויים׳ לטיפול (פאצ׳ משיח למשל) ואילו פחות.
וכן על אילו אירועי משמעת שהרמטכ״ל יטפל בהם הוא עלול לשלם מחיר ציבורי של שיימינג מהאליטה, ועל איזה פחות.

יתכן ולצמרת הצבא אין את הכלים התודעתיים להבין את השינוי העמוק המתרחש בעם ישראל בכלל ובצה״ל בפרט, ולתת לו מקום מסודר ומתבקש

3. ״זהו מרד ערכי״ כך התבטא הרמטכ״ל ביחס לענידת הפאצ׳ הזה. לא פחות.
כאילו מעתה יהיו כאלה שיגזרו את התנהלותם הצבאית מהרמב״ם, מרבי עקיבא או מרבניהם מהישיבה ולא ממפקדיהם הישירים חלילה.
אפשר להירגע.

4. לאורך המלחמה האחרונה התגלה פרץ טבעי של ביטויי לאומיות ויהדות פשוטים.
אף אחד לא תכנן מרד.
לאורך ציר החוף בעזה למשל בתחילת המלחמה נתלו דגלי ישראל שהורדו לאחר התערבות מלמעלה.

המלחמה שחררה אצל רבים את השסתום שהלך והתעבה על הנשמה שנחנקה תחת תפיסת מלחמה צרה ומצומצמת, כאילו מדובר בהמוני פרטים הנאבקים בהמוני אחרים ולא בקולקטיב לאומי נגד קולקטיב אחר.

5. מעצבי ׳רוח צה״ל׳ הרואים במלחמה מעשה המיועד להגנה בלבד ולא ככזה המחייב ניצחון שנתפס לשיטתם כלא מוסרי, גרמו לכך שמעשה המלחמה רודד לגמרי.
במציאות זאת ישנו חשש בקרב הצמרת הצבאית והאליטה המשפיעה עליה, שמא פאצ׳ משיח טומן בחובו זרעי פורענות שיביאו לפרץ גזענות ואלימות.

הלאומיות הישראלית היא כמובן משהו אחר לחלוטין מכל תפיסת לאומיות אחרת.

6. הענישה המחמירה והמופרזת של הלוחם שענד פאצ׳ משיח מעידה על חשש כבד של האליטה, שלה נציגים גם בצבא, שמא הצבא משנה פניו לכיוונים מסוכנים.

משיחיות היא הרי מגונה לשיטתם, גם שאינם יודעים כלל להסביר מהי, ואת העובדה שראשי המדינה החילונים למהדרין כדוד בן גוריון הצהירו בעבר שמשיחיים הם בגאווה גדולה.

7. הצעד הזה מעיד אף על דבר נוסף: ניתוק חלק מהצמרת ממקורות ההשראה של לוחמים רבים בעם ישראל.
ענידת הפאצ׳ הזה היא חריגה ובניגוד לפקודות, זה נכון. אך הפעולה המוגזמת דומה לטיפול בשפעת על ידי הקרנות וכימותרפיה.
שוב, אם הייתה מטופלת כל חריגה באותה רמה של חומרה לא היינו אומרים דבר.

אלא רק דנים ביובש אקדמי בתפיסות עולם ביחס לצבא ומלחמה.

8. יתכן ולצמרת הצבא אין את הכלים התודעתיים להבין את השינוי העמוק המתרחש בעם ישראל בכלל ובצה״ל בפרט, ולתת לו מקום מסודר ומתבקש.
כשלא משחררים לחצים באופן מבוקר ונשלט, צונאמי מאיים עליך.

לשינוי הזה יש ביטויים רבים, שענידת פאצ׳ משיח היא רק אחד מהם.

טוב יעשו ראשי המערכות השונות אם יזהו את הרוח הזו, יעסקו בה בענייניות ויוודאו שרוח טובה ומקורית לפנינו וכדאי להטות לה אוזן, לא לחנוק אותה.

--- title: ציונות של ירושלים author: עזרא הימן date: 2026-05-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/171 --- # ציונות של ירושלים



1. ציונות של קיום

מלחמת האין-ברירה המקיפה אותנו מכל עבר כבר זמן רב, נראית כמתמקדת במאבק הבלתי-פוסק שלנו על קיומם וביטחונם של היהודים בארצם.
וכל זה אינו חדש. היהודים ששבו ארצה והקימו בה את מדינתם רצו בסך הכל לחיות את חייהם בשקט, חופשיים מרדיפות; אבל כבר מעל מאה שנה אין מאפשרים לנו זאת, ואנו נאלצים לחיות על חרבנו.

אלא שכאשר חיים בתודעה כזו, אחרי דור או שניים הסבלנות לסבבים אינסופיים של מלחמות הולכת ופוקעת. לכאורה – אי אפשר שלא. הסוף למלחמת הקיום לא נראה באופק, והמלחמה הופכת סיזיפית. המחיר שאנו נאלצים לשלם עבור התחזוקה האינסופית של הביטחון הלאומי והאישי מייצר שוב ושוב קולות מחאה נגד מה שנראה בטעות כדריכה במקום או כ'התאהבות' במלחמה. במצב כזה, העייפות מזנבת בנו. האופציה האשלייתית להגיע להסכם מדומיין ולסיים את האיבה מחבלת בפיקחות ובהיגיון הדורשים מאיתנו יכולת עמידה בסבבי קרבות חוזרים ונשנים.

זהו ההסבר לכך שקבוצה כל כך משמעותית מעם ישראל, שהייתה חוד החנית של הביטחון והמלחמה על הקיום במשך כל כך הרבה שנים, מגלה בשנים האחרונות עייפות, מרירות, פירוק והתפרקות פנימית מזעזעת, שכל העטיפות המתוחכמות שבעולם כבר לא יצליחו להסתיר.

העיוורון הזה הוא אבי אבות הקונספציה, הרבה מעבר לכל דבר שייבדק בוועדת חקירה כזו או אחרת

2. מאה שנה של ׳אל-אקצא בסכנה׳

אך דווקא שונאינו הגדולים ביותר שמים מול עינינו כל הזמן תמונה אחרת לגמרי, גם אם אנחנו מסרבים לפעמים לראות אותה.
מאז אותה הצהרה על הקמת 'בית לאומי' לעם היהודי אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לרגעים אלה ממש, אויבינו חוזרים שוב ושוב על כך שהמלחמה היא על ירושלים. את הקריאות 'אל-אקצא בסכנה' כבר קראו ערביי ארץ ישראל בפרעות לפני מאה שנה, כשיצאו לעשות פוגרומים ביהודי הגליל – כך לפי תיאור השומר אלכסנדר זייד. קריאות אלה לא פסקו עד ימינו אנו, עד מלחמת התקומה הזו שהם קראו לה 'מבול אל-אקצא'.

מה הם יודעים שרבים מאיתנו טרם הבינו?

עבור חלקים מאיתנו, מלחמות ישראל נתפסות כאמור כמלחמה על הקיום בלבד, מלחמה שנועדה לבצר את ביטחוננו בלבד. בעיני אלה שעדיין שקועים באתוס של ציונות מחולנת מכל יהדות, זה ממש 'איסור' לדבר על יותר מזה. הס מלהזכיר מלחמת דת. חלילה מלומר שהמלחמות שלנו הן על ירושלים. ובהתאם לכך נוצרת חרדה קיומית מפני גנרלים חדשים, בעלי רוח אחרת, התופסים פיקוד על המערכות.

אך אויבינו הגדולים ביותר יודעים כבר מעל מאה שנה שהמלחמה היא הרבה יותר מזה, היא על אמונות היסוד של הקיום האנושי בעולם. והעיוורון שלנו גובה מאיתנו מחירים כבדים מתמשכים. העיוורון הזה הוא אבי אבות הקונספציה, הרבה מעבר לכל דבר שייבדק בוועדת חקירה כזו או אחרת.

כשגם אנחנו נכיר בכך בבהירות, שלשלאות הברזל שכבלו את רוחנו וחירותנו יימסו, ותודעת ירושלים תתחיל להתגלות.

כל השאיפות האלה מתכנסות יחד לשאיפה לבניין שלם של העיר שחוברה לה יחדיו, לירושלים הבנויה

3. ירושלים: ציונות של ייעוד והשפעה של מעצמה

ירושלים היא המקום המחזיק את סיפור העומק, הייעוד, האור והיופי, המסכת הערכית והשליחות הלאומית של העם היהודי בעולם ולעולם. ירושלים היא המקום המזכיר לנו שלבית הלאומי של העם היהודי יש בשורה עמוקה לאדם, הרבה מעבר לביצור הקיום הלאומי עצמו. ממקור ההשראה ותעצומות החיים של ירושלים, הבית הלאומי שלנו משפיע על העולם אמונה ואמון, מבט של נצח ותעצומות ניצחון של הטוב בעולם.

– אורה של ירושלים השוכן בתוך הבית הלאומי של עם ישראל מלמד את האדם ואת העולם ששאיפות רוחניות נעלות, משפט, צדק וצדקה, אחדות וערבות הדדית ועוצמה לאומית ומדינית – יכולים ואמורים להתכנס יחד לגוף אחד ושמו ישראל.
– יופיה של ירושלים מלמד אותנו שמעצמה יהודית לאומית, מדינית וכלכלית היא כלי משובח מאוד להשפעה מוסרית ולשאיפה רוחנית.
– העיר שחוברה לה יחדיו מלמדת אותנו שאחדות אמיתית נובעת מהתקשרות משותפת עם מה שנעלה מאיתנו.

ירושלים לא נועדה להיות רק אור לגויים. היא נועדה להיות קודם כל אור לעצמנו, לעם, למשפחה, לכל יחיד ושאיפותיו.

כל אלה הם נשמת הקיום שלנו. עליהם אנו נלחמים כבר אלפי שנים, וביתר שאת מאז חזרנו לחיות כבית לאומי; ואת אלה רוצים לקחת מאיתנו הקמים עלינו לכלותנו.

4. ירושלים – ציונות של העתיד

תפיסת הציונות כביצור הקיום בלבד גרמה לכך שהתקומה הלאומית נתפסה על ידי רבים כנקודת המיצוי והסיום של התנועה הציונית. אחריה נותר לעסוק בדברים אחרים, כמו זכויות הפרט ו'העדפה מתקנת' למיעוטים. אך אין טעות גדולה וקשה מזו.
ביצור הקיום של העם היהודי בארץ ישראל הוא לא נקודת הסיום של הציונות אלא רק נקודת ההתחלה שלה, הבסיס שמתוכו צומח כל החזון העתידי שלנו על תיקון העולם והאדם. חזון זה הולך ומתברר, הולך ומתפתח, הולך ומעמיק, גם דרך כל המלחמות העוברות עלינו.

היציאה שלנו לקרב לא נועדה רק לשימור הקיים, אלא יותר מכך – להתקדם עוד צעד בתיקון העתיד, בעקירת הרוע, בהצמחת מציאות טובה ומתוקנת יותר, בשאיפה רוחנית ובשפע גשמי, באצילות מוסרית ובגבורה לאומית, שיאירו גם לנו וגם לעולם, ויקלפו הרבה שקרים האופפים את הקיום האנושי נוכח פני תקוות העתיד ונבואות הגאולה.

כל השאיפות האלה מתכנסות יחד לשאיפה לבניין שלם של העיר שחוברה לה יחדיו, לירושלים הבנויה.

--- title: הקרב על דמותה של המדינה — מעֵבר לחוק הגיוס author: אודי בן חמו date: 2026-05-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/124 --- # הקרב על דמותה של המדינה — מעֵבר לחוק הגיוס



על המשבר הפוליטי סביב גיוס החרדים אפשר לדבר מזוויות שונות.

נניח בצד את הניתוח ההיסטורי על היווצרות החברה החרדית; נשאיר בצד גם את ניסיונות העבר לפתיחוּת לא מאוזנת, שגבו בתהליך ארוך מחיר כבד של התבוללות — שיש המכנים אותה 'שואה שקטה'.
גם לא נדבר כרגע על יתרונותיה של החברה החרדית, שכן לתמונה מלאה נדרש ספר, לא מאמר. ובעיקר, עיתוי אחר.
ואני כותב כתומך בגיוס אחראי של חרדים.

נתמקד במישור המעשי בלבד: ננסה להיות חכמים ולא רק צודקים. לשלוף סיסמאות זה פשוט, לממש אותן במציאות מורכבת זה אתגר אמיתי.

1. סל ערכים מול סעיף בודד

משמעות קיומו של המחנה הלאומי נבחנת על פי סל ערכים שלם: ביטחון, התיישבות, כלכלה, זהות יהודית, מדיניות הגירה, חינוך, תקשורת חופשית, תיקון מערכת המשפט, וגם גיוס חרדים.

שאלו את עצמכם על הכיוון הכללי של הקואליציה מול האופוזיציה: מי יוביל את ה'סל' הכולל הזה טוב יותר?
האם נכון להפקיר את כלל הערכים שבסל בשל מחלוקת על סעיף אחד, חשוב ככל שיהיה?

לשלוף סיסמאות זה פשוט, לממש אותן במציאות מורכבת זה אתגר אמיתי

2. לא רק 'מי יתגייס', אלא 'מי יְפקד'

האם בְּממשלה של יאיר גולן, לפיד, בנט ואייזנקוט תיתכן רפורמה משפטית או תקשורתית רצינית? האם תקודם ריבונות ביהודה ושומרון? האם נראה נחישות בזירה הבין-לאומית, או תיקון למסמך 'רוח צה״ל' (שמחבריו אמרו שניצחון אינו ערך מוסרי)?
מי יקבע מדיניות ומי ימנה בממשלה הבאה את תשעת השופטים הבאים לעליון ואת ראשי מערכת הביטחון?
האם יהיו אלו דמויות כדוד זיני ורומן גופמן, או אנשים שרוחם הפוכה?

האם יהיו אלו דמויות כדוד זיני ורומן גופמן, או אנשים שרוחם הפוכה?

3. בין תרומה אישית למגמות מאקרו

הנושא דורש מבט קר, תחזיקו חזק. מי תרם יותר למאמץ הכולל במלחמה הארוכה הזו?
האם הפוליטיקאים החרדים שנתנו גב לממשלה להמשיך בלחימה למרות אי-גיוסם, או פוליטיקאים כרמטכ״ל לשעבר אייזנקוט שקרא לעצור את המלחמה, להימנע מכיבוש רפיח, להשלים עם אי-שחרור חטופים בלחץ צבאי?
ובלי פופוליזם: נכון, אייזנקוט שילם מחיר אישי כבד מנשוא כאב שכול. אך אנו דנים במגמות האסטרטגיות של המחנות, לא בטרגדיות פרטיות כואבות.

4. מבוגרים אחראים מול טהרנות ילדותית

שוב אנו רואים את הבלבול בין דמותו של אדם ברמה הפרטית לבין עשייתו כאיש פוליטי.
קו ישר עובר בין הערצה שטחית לדמויות כמו חילי טרופר (בשל נימוסיו היפים ותרומת הכליה המרשימה) לבין חוסר הבנה בסיסי של 'איך עושים פוליטיקה'.
פוליטיקה היא בחירה בין חלופות חסרות, העדפת הרע במיעוטו למען מטרה גדולה, ולא מרדף אחרי אידיאל אוטופי.
הטהרנות האוטופית משאירה אותנו 'ערכיים' אך חסרי יכולת פעולה. כהורה למתבגר, כל אחד יודע: צריך לדעת מתי להיות חכם ולא רק צודק, אחרת לא תצליח חינוכית וייתכן חלילה שגם תאבד את ילדך.

5. הקושי והפרופורציות

הקושי הגדול לקיים את הדיון הזה במבט מפוכח, לאור העומס הבלתי נתפס על משפחות המילואימניקים, הוא ברור וכואב.
אך הסוגיות הגדולות העומדות לפתחנו בשנים הקרובות אינן יכולות להצטמצם לסוגיית הגיוס לבדה, גם אם היא מרגיזה מאוד. זכרו שוב את סל הערכים.

6. על תורה וביקורת סלקטיבית

על טענתם של זרמים מסוימים ש״תורתם של החרדים אינה תורה״ אם לאחר שמחת תורה התשפ״ד אין היא מוליכה אותם לצבא, ראוי לומר — זהירות! הרי התורה מחייבת עוד כמה דברים, כמו צניעות, כשרות, ואפילו לימוד תורה, למרבה הפלא.
אי אפשר לגייס את התורה ככלי ניגוח פוליטי רק כשזה נוח.
שוב, אנו עוסקים במישור הפרקטי בלבד.

7. מי מרוויח מהמשבר?

אם הדברים קשים לעיכול, הביטו במי ששמח במשבר הזה: יאיר גולן, השואף 'לחנך' את הציונות הדתית, שמח בו; שמחים אלו המכנים את הדתיים 'אוכלי מוות', ושמחים מאוד השותפים הפוטנציאליים מהמפלגות הערביות, שעד היום לא גינו את מחבלי חמאס. אלו האנשים הצוהלים היום.
שכל אחד כאן יחליט לאיזה מחנה הוא שייך.

8. מבט לירושלים

מחר נחגוג את יום שחרורה ואיחודה של ירושלים. זהו רגע לקבלת פרופורציה על מאבקינו האקטואליים לאחר 2,000 שנה שבהן התפללנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

וכמו תמיד – גם כעת, מי שירים את מבטו לירושלים במובנה הרחב ביותר הוא מי שינצח במאבק הזה.

"והנצח זו ירושלים".

--- title: 120 נגד העם? – רצון העם כמדיניות מעשית author: בן יעקב סבו date: 2026-05-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/100 --- # 120 נגד העם? – רצון העם כמדיניות מעשית



1. על החסמים

הבחירות מתקרבות ויש נושאים שאנו לא רגילים לדבר עליהם, אך הם חשובים מאד.

זוכרים איך היה נראה בעבר שוק חברות הסלולר בישראל? ומבחר ערוצי הטלוויזיה? מחלקות היולדות? שוק הטיסות?
בהם ובעוד פלחים רבים עד לפני כמה שנים היו מספר חברות מצומצם ששלטו בשוק, שוקעות בביצה חמימה מוגנות על ידי חסמים בחוק, שעשו את זה כמעט בלתי אפשרי לחברות חדשות להיכנס גם ולהציע את מוצריהן לציבור.
זוכרים כמה היינו משלמים בעבר על רשת סלולר? חשבונות של משפחות הגיעו בקלות למאות ואלפי שקלים.
כשהתחרות נפתחת, כל השחקנים נדרשים להיות טובים יותר.

הציבור הרחב יעדיף תמיד תחרות חופשית בריאה, פתוחה ומאתגרת יותר על לב הבוחר

2. על היציבות

מכירים את זה שכל כמה זמן נגמרים מוצרים במכולת? ביצים, חלב וכו'. איך במדינה שיודעת להקים אלפי סטארטאפים עילית, נגמרים הביצים והחלב?
פשוט — כשיש הרבה שחקנים והרבה חלופות — יש יציבות. יש רזרבה.
שוק החלב והביצים כולו מרוכז על ידי גורמי הסתדרות ולא פתוח לשוק החופשי.

כך גם ממשלה בישראל, שבאופן ממוצע איננה דבר יציב.
כשאין הרבה שחקנים — אלא ריכוז של שחקנים מועטים — על כל שחקן תלויה הממשלה מן המדינה כולה.
מה ישפיע על המשפחה שלך יותר: אם מחר חברת הייטק, אחת מיני אלפים, תחליט שהמוצר שלה לא יגיע לצרכנים יותר, או אם הסתדרות הביצים תחליט שאף ביצה לא מגיעה יותר לצרכנים?

במקום מנגנון שמגן על נבחרי הציבור מפני העם, אנו זקוקים למנגנון שמעצים את העם מול נבחריו

3. דמוקרטיה בקיפאון

המדיניות התקינה והמוסרית אליה אנו שואפים היא כזאת שבין היתר נותנת לעם ישראל, הריבון, את ביטויו הפוליטי באופן הצלול ביותר האפשרי.

הדמוקרטיה מתגאה בהיותה שלטון העם, אך בפועל ישנו מנגנון טכני אחד קטנטן המשמש כחומה המשמעותית ביותר בין רצון העם לבין ייצוגו האמיתי: אחוז החסימה. על פניו הוא מוצג ככלי הכרחי שנועד ליצור "יציבות שלטונית", אך מבט מעמיק, חף מסיסמאות ורווי בניסיון, חושף מציאות שונה.
אחוז החסימה אינו מגן על הדמוקרטיה, אלא מצמצם אותה, ומונע מן הכוחות הבריאים, הרעננים והאותנטיים ביותר בעם לפרוץ אל הזירה הציבורית ולהשפיע.

4. לא מרקסיזם ציני, אלא ניגוד אינטרסים טבעי מובנה

רוב נבחרי הציבור פועלים מתוך כוונה טובה ותחושת שליחות אמיתית. הדיון כאן עוסק בכשל המבני.
דווקא בנקודה הספציפית הזו של אחוז החסימה, נחשף הבדל אינטרסים מובהק ובלתי ניתן לטישטוש בין 120 חברי הכנסת ומקורביהם לבין שאר העם. עבור הפוליטיקאים המכהנים המערכת הנוכחית היא מעין פוליסת ביטוח. אחוז חסימה גבוה מונע תחרות, מבצר את כוחן של המפלגות הקיימות וחוסם כניסה של רעיונות חדשים ואנשים מוכשרים שעלולים לאתגר את מעמדם. לעומת זאת, האינטרס של העם הפוך לחלוטין: הציבור הרחב יעדיף תמיד תחרות חופשית בריאה, פתוחה ומאתגרת יותר על לב הבוחר, תחרות שתחייב את הפוליטיקאים להשתפר, להקשיב ולהוכיח את עצמם מחדש בכל עת.
זה א'-ב' של שיעור ראשון בכלכלה וזה פועל כמו קסם בכל מקום שנוסה — שחרור השוק הכלכלי והרעיוני מחסמים מכריח אותו להשתפר.

5. לתת אמון בבריאות ההמון

ההמון ברובו הגדול הוא בריא בדעותיו. יש לציבור הרחב שכל ישר, הגיון בריא וחיבור עמוק למציאות ולערכי הזהות שלנו. ה'בעיה' איננה בבוחרים כמו שהיא בעיה במנגנון שמסנן אותם. אחוז החסימה מעוות את הקול הציבורי, מכריח מצביעים להתפשר על "הרע במיעוטו" מחשש לאובדן קולם (תופעת "זריקת קולות"), ומשאיר קבוצות איכותיות רבות, יוזמות אזרחיות מבורכות ותנועות רעיוניות ללא ייצוג הולם בבית המחוקקים וללא יכולת לקבל הזדמנות ולצמוח מלמטה לכדי תנועות פוליטיות משמעותיות.
דמיינו שיהיה חוק שלפיו רק חברות ששווין 500 מיליון דולר על יומן הראשון רשאיות להיכנס למשחק הכלכלי. כנראה שהיינו תקועים הרבה שנים עם מספר קטן של חברות ארכאיות ומנוונות, תרופות חדשות לא היו מומצאות, לא טכנולוגיות חדישות לבנייה ולא אף חברת הייטק.

כדי לתת ביטוי אמיתי לבריאות הציבורית הזו, עלינו ליצור מנגנון שמביא אותה לידי ביטוי בצורה ציבורית וממוסדת.
נבחר ציבור שאינו צריך להתחדש מול חלופות רעיוניות רעננות נוטה בהכרח לקיפאון וריחוק מן העם.

6. שחרור הכוחות הבריאים

הורדת אחוז החסימה אינה רק צעד טכני בשיטת הבחירות, אלא מהלך עמוק של שחרור פוליטי. היא תוציא את הכוחות הבריאים בעם מן הכוח אל הפועל, תגוון את השיח ותבטיח שׁ-120 חברי הכנסת ייצגו באופן הרבה יותר נקי את פסיפס הדעות של אזרחי ישראל. תחרות פתוחה היא מנשמות אפה של כל חברה חירותית, והגיעה העת להחיל אותה במלואה גם על הזירה הפוליטית שלנו. במקום מנגנון שמגן על נבחרי הציבור מפני העם, אנו זקוקים למנגנון שמעצים את העם מול נבחריו.

ככל הנראה אין שינוי כה קטן ופשוט ליישום שייטיב באופן כל כך גדול עם המערכת הפוליטית-מדינית שלנו.
וזה יבוא רק מתוך מודעות ואז לחץ ציבורי.

בע"ה

--- title: מבחן הכליה: האם זהו המדד החשוב לבחינת איש ציבור? author: איתי אסמן date: 2026-05-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/151 --- # מבחן הכליה: האם זהו המדד החשוב לבחינת איש ציבור?



1️⃣ ההתרגשות מהמעשה הפרטי

לאחרונה, עם התפרקותן של מסגרות פוליטיות והדילוג של נבחרי ציבור ממפלגה למפלגה, חזר אל מרכז הבמה דיון מעניין מאוד.

הפרזנטור של הדיון הזה היה חבר הכנסת חילי טרופר. חובש כיפה, מנהל בית ספר לשעבר – איש מתון לכאורה, שקל לאהוב.

הרשתות החברתיות הוצפו בדברי שבח: "איזה איש טוב", "איזה הליכות", וגולת הכותרת – "הוא הרי תרם כליה!"
אין חולק על כך שתרומת כליה היא מעשה אצילי, אלטרואיסטי ממדרגה ראשונה. מדובר במסירת חלק מהגוף למען אדם אחר, לעיתים זר מוחלט, ללא ציפייה לתמורה.
זהו מעשה הראוי לכל הערכה – דתית, אנושית ומוסרית. אלא שכאן בדיוק מתחיל הפער המוזר. כששואלים את המשבחים, אנשי רוח, אנשי חינוך ואזרחים מן השורה: "מהי תרומתו הציבורית? אילו חוקים קידם? מהי משנתו הכלכלית או המדינית?", התשובה לרוב מגומגמת: "אנחנו לא ממש יודעים, אבל הוא איש מדהים, הוא תרם כליה!".
ייתכן אגב שטרופר דווקא פעל לא מעט. אך חוסר היכולת להצביע על תרומתו ועדיין לתמוך בו ציבורית מעיד על טשטוש ורדידות.

כשהחיים שלנו על הכף, אנחנו מחפשים תוצאות, לא סמול־טוק

2️⃣ המוסכניק האדיב והרכב המקולקל

כאן טמון שורש הקלקול בתפיסת המדיניות הישראלית בעידן הנוכחי. אנחנו בוחנים פוליטיקאים בכלים של יחסי אנוש ומידות טובות, ושוכחים שמדובר כאן בתיאום ציפיות מקצועי, אחר לחלוטין.
משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס למוסך עם רכב תקול. המוסכניק מקבל את פניו בחיוך רחב, מגיש לו קפה ומאפה, מדבר בשפה נקייה ואפילו מספר לו שהוא מתנדב בקהילה. אבל בסוף היום, הרכב נשאר דפוק. האם אותו אדם יחזור למוסך הזה? האם הוא יגיד "לא אכפת לי שהרכב לא נוסע, העיקר שהוא אדם טוב"? ברור שלא. כשאנחנו הולכים לרופא מנתח שיציל את חיינו, אנחנו מחפשים את הידיים המיומנות ביותר, אפילו אם מדובר באדם חסר נימוס. כשהחיים שלנו על הכף, אנחנו מחפשים תוצאות, לא סמול־טוק.

משום מה בפוליטיקה, שם מנוהלים החיים של כולנו, הביטחון שלנו והכלכלה של מדינת ישראל היקרה כל כך, הכללים משתנים פתאום ב־180 מעלות. מדוע אנחנו מוכנים להפקיד את הגה המדינה בידי מישהו רק כי הוא 'מדבר יפה' או כי הוא 'ממלכתי', ולא בוחנים את הישגיו הציבוריים?

סגנון נעים ונחמד אומנם חשוב שיהיה לנבחרי הציבור, אך בסוגיות מהותיות של המדינה היהודית יש דברים חשובים יותר

3️⃣ ה'מייק־אפ' של התקשורת

התקשורת הישראלית זיהתה את נקודת התורפה הזו מזמן. היא למדה שבעזרת 'איפור' נכון של סגנון ו'ממלכתיות' היא יכולה להרים כל מועמד ולהפוך אותו לאתרוג מוגן. היא לא צריכה להוכיח שהוא חוקק חוקים חשובים, או הועיל למשק; היא רק צריכה להראות אותו מחייך, מדבר בנחת ומבקר בהלוויות.
מנגד, אותה תקשורת משתמשת בסגנון ככלי נשק לחיסול יריבים. התקשורת יודעת שהיא לא יכולה לבטל הישגים מדיניים כבירים של מנהיגים מסוימים, פריצות דרך ביטחוניות או צמיחה כלכלית. אז מה היא עושה? היא נטפלת ל'סגנון'. היא מגחיכה את האופן שבו הם מדברים, מציגה אותם כ'לא נעימים', בונה סביבם חזות של אנשים שאינם ראויים לבוא בקהל בגלל הליכותיהם. זהו פרס למדיניות המתמקדת בעטיפה אך קוברת את המהות והתוכן.

4️⃣ המלכוד הדתי: מוסר של בית מדרש מול מדיניות ציבורית

הציבור הדתי נופל במלכודת הזו יותר מכולם, דווקא בגלל הדגשת החינוך לערכים ולמוסר. אנחנו רגילים להעריך אנשים לפי ה'מידות' שלהם, לפי עולם הערכים האישי. אבל מדינה לא בונים רק עם מידות טובות. מדינה בונים עם חוכמה, עם אסטרטגיה, עם יכולת דיפלומטית ועם הבנה עמוקה של מערכות הכוח המורכבות.
הערכת פוליטיקאי לפי תרומת הכליה שלו מבטאת אינפנטיליות ציבורית. אם אנחנו רוצים למצוא שידוך לבת שלנו, תרומת כליה היא בהחלט קריטריון מרשים. אבל כשאנחנו בוחרים הנהגה, אנחנו צריכים לשאול: האם יש לו משנה סדורה? האם הוא יודע לזהות בעיות ביטחוניות לפני שהן מתפוצצות? האם הוא מסוגל להוביל רפורמות כלכליות? האם הוא יעשה רפורמה משפטית? אם התשובה היא "לא יודע, אבל הוא נחמד", אנחנו בבעיה חמורה. בנוסף, יש לבדוק מי השותפים הפוליטיים שלו לבניית קואליציה והאם אנחנו מסכימים עם עולם הערכים שלהם.

התדמית חשובה בפן הפוליטי, אך אין היא יכולה להיות בראש סדר העדיפויות לבחינת נבחר ציבור או לכל תפקיד ציבורי קריטי.
וינסטון צ'רצ'יל, כידוע, לא היה אדם מנומס וייצוגי, אך מדיניותו בזמן מלחמת העולם השנייה הצילה את העולם מציפורני הצורר הנאצי. וכך ההיסטוריה תזכור אותו.

5️⃣ אל תסתכלו בקנקן

הבחירה בפוליטיקאים על בסיס אסתטיקה וסגנון היא לא רק שטחית, היא מסוכנת. היא מאפשרת לנבחרי ציבור להתחמק מאחריות. הם לא צריכים להביא הישגים, הם רק צריכים להישאר 'פוטוגניים' ונעימים למשתמש.

הגיע הזמן להתבגר. הגיע הזמן להפריד בין הערכה אישית לאדם שעשה מעשה חסד לבין הערכה מקצועית למנהיג שצריך להוביל מדינה. ראוי להפסיק להסתכל על ה'מייק־אפ' שהתקשורת מורחת לנו על המסך ולהתחיל לבדוק את רשימת ההישגים. פוליטיקאי שאינו יכול להציג קבלה אחת של עשייה מדינית מהותית, גם אם תרם שתי כליות והוא מדבר בשפת המלאכים, כנראה אינו האיש שצריך להחזיק בהגה.

בסוף, כשהרכב המדיני תקוע בצד הדרך, החיוך של המוסכניק לא יעזור לנו להגיע הביתה בשלום. סגנון נעים ונחמד אומנם חשוב שיהיה לנבחרי הציבור, אך בסוגיות מהותיות של המדינה היהודית יש דברים חשובים יותר.

--- title: המאבק ברומן גופמן הוא מאבק נגד הקומה הבאה של עם ישראל author: אודי בן חמו date: 2026-05-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/120 --- # המאבק ברומן גופמן הוא מאבק נגד הקומה הבאה של עם ישראל

א.
המאבק נגד מינויו של האלוף רומן גופמן לראש המוסד איננו רק ויכוח נקודתי על אדם כזה או אחר, כישוריו או טוהר מידותיו.
הוא משקף מאבק עמוק הרבה יותר — מאבק על דמותה של מדינת ישראל ועל זהותו של הדור הבא המבקש להנהיג אותה.
כפי שהיה נגד ראש השב״כ, דוד זיני, כך כעת נגד ראש המוסד המיועד רומן גופמן.

ב.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם מתחלפת קומה לאומית.
לא עוד אותם קודים ישנים של אליטה מצומצמת, שאיבדה כל קשר לחללית האם הלאומית, הציונית והיהודית, אלא הופעתה של הנהגה חדשה: בטוחה בעצמה ומלאת ענווה, מחוברת לזהות היהודית שלה, מבינה את משמעות הריבון, שהוא ממשלת ישראל ולא ׳שומרי סף׳ מטעם עצמם, ומסרבת להתנצל על עצם קיומנו כאן.
נדמה כי דמותו של רומן גופמן מבטאת בדיוק את המעבר הזה — ולכן ההתנגדות אליו כה עזה.

הם שליחים של עם ישראל, לא של אליטה כזו או אחרת

ג.

הוויכוח איננו באמת על כישורים מקצועיים בלבד. הוא נוגע לפחד עמוק של קבוצה ותיקה מאובדן ההגמוניה שלה.
חמלה גדולה ואמיתית ראוי לחוש כלפיה, ובד בבד נחישות לנוע הלאה, באחריות, אל עבר הקומה הבאה.
במשך שנים התרגלו גורמים מסוימים לקבוע עבור הציבור הישראלי מה מותר לחשוב, כיצד נכון לדבר, ואיזו זהות לאומית נחשבת 'ראויה'.
כעת ניצבת מולם קומה חדשה: אנשים שהם יהודים גאים, ציונים זקופי קומה ובעלי תודעת ריבון בריאה, שאינם מבקשים אישור להיות מה שהם.

הם שליחים של עם ישראל, לא של אליטה כזו או אחרת.

ד.
רומן גופמן מסמל עבור רבים את אותה ישראליות חדשה — לא מתנצלת, לא מבוהלת, כזו שמבינה כי ריבונות איננה סיסמה אלא אחריות.
הוא מבטא גבורה, אומץ לב אזרחי לעמוד מול כל העולם ולומר את עמדתו בגאון; הוא חדור תחושת שליחות, הבנה עמוקה של מאבקי התקופה וזהות יהודית שאינה מתכופפת מול אופנות חולפות או לחצים חיצוניים.

דווקא משום כך יש מי שמבקשים לעכב את הופעתה של הקומה הזו.
לא מתוך עודף מוסריות — אלא מתוך חולשה.

אפשר לעכב, להרעיש, לנסות לייצר מחסומים — אבל אי אפשר לעצור תהליך לאומי עמוק המבקש להתגלות

ה.
זוהי לעיתים תגובתה האחרונה של אליטה המרגישה שהמציאות משתנה מתחת לרגליה, וששארית כוחה הולכת ואוזלת.
במקום להבין שהחברה הישראלית כבר נמצאת בתהליך של שינוי עמוק, היא מנסה למשוך לאחור, לעכב ולבלום.
הדבר מזכיר ילד קטן המסרב ללכת לישון.

הוא נאחז ברגע הקיים, מתקשה לקבל שהזמן מתקדם ושאי אפשר לעצור את הבוקר מלהגיע.
כך גם כאן: אפשר לעכב, להרעיש, לנסות לייצר מחסומים — אבל אי אפשר לעצור תהליך לאומי עמוק המבקש להתגלות.
הקומה הבאה של עם ישראל כבר כאן. היא צומחת מתוך חבלי לידה כואבים, מתוך מאבק, מתוך הבנה מחודשת של מי אנחנו ומה תפקידנו בארץ הזו.
אפשר להתווכח על מינויים, על סגנון ועל דרך — אך קשה להתעלם מן התנועה ההיסטורית הרחבה יותר: עם ישראל שב אל עצמו.

השאלה איננה האם הקומה הזו תופיע. היא תופיע בכל מקרה. השאלה היחידה היא כמה עיכובים, התנגדויות וחבלי לידה עוד יהיו בדרך.
ואולי על כך, במידה רבה, תהיינה גם הבחירות הקרובות.

--- title: חינוך לגבורה וחשש מאלימות author: עזרא הימן date: 2026-05-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/139 --- # חינוך לגבורה וחשש מאלימות



נתחיל במובן מאליו: אלימות בריונית ברחובות היא רוע שצריך לעקור בכל האמצעים. ואכן, יש מקומות שבהם זה לא מובן מאליו, ומחנכים צריכים לעסוק בזה. בהחלט.
אבל כאן נציף את הלא מובן מאליו, את המסרים החשובים כל כך שנעלמים מהעין. כאן נציף את הווירוס שהשתלט על המסר ׳לא לאלימות׳, וגורם, למרבה הפלא, דווקא להגברת תופעות האלימות הבריונית בחברה.
א.
מה קורה כשחבורה של בריונים מסתובבת ברחוב מלא אנשים ומטרידה את העוברים ושבים? מה קורה כשבשכונה או במקום הלימודים יש בריונים שמתנכלים לאנשים? מצוי מאוד שאנשים חוששים להתעמת איתם, בוודאי מצוי הרבה יותר מאשר אנשים העלולים להפוך בעצמם לבריונים.

וזה גם מה שקרה בפתח תקווה. ולא בפעם הראשונה. לפי הדיווחים, המקום שבו אירע הרצח מועָד לפורענות כבר תקופה. הפעם, אדם אחד אמיץ עוזב לרגע את עיסוקיו וניגש ומתעמת עם הבריונים. הם באים מאוחר יותר לסגור איתו חשבון. מתפתח עימות שנמשך כמה דקות ברחוב מלא אנשים. ושוב, הסובבים חוששים להתעמת. ׳אנחנו לא קשורים לאירוע׳, ׳אנחנו פוחדים להתערב׳, אומרים כולם. ׳יש משטרה ובית משפט שצריכים לטפל׳. והרצח קורה לעיני כל.

בריונים משגשגים בחברה שהנורמה המצויה בה היא פחד וחשש מעימות

מה קורה כשהמסר הנזעק שוב ושוב בכל כיתה ובכל קבוצה נורמטיבית לאור מציאות כזו הוא ׳לא לאלימות׳? אם המסר עובר, יש סיכוי שהם יהפכו לעדינים יותר, רגישים יותר, נזהרים יותר לא להגיע למצב של הרמת יד או עימות כלל. אם המסר עובר, יש סיכוי שהם יפנימו את האמירה ש׳לא פותרים אלימות באלימות׳ ויצדיקו הימנעות מכל עימות. אך יש סיכוי טוב מאוד שזה לא יעזור לחברה לגלות בתוכה יותר אומץ וגבורה להתעמת עם רוע. ואולי זו הבעיה הגדולה כאן.
ב.
אכן, יש מערכת אכיפת חוק שצריכה להשתפר. צריך יותר שוטרים, שמגיבים יותר מהר, שמנתחים מקומות מועדים לפורענות בצורה יותר אפקטיבית. אכן, צריך ענישה הרבה יותר אפקטיבית ומחמירה בבתי המשפט. אך משהו מאוד חשוב מתפספס כאן.
בריונים משגשגים בחברה שהנורמה המצויה בה היא פחד וחשש מעימות. בריונים משגשגים גם בחברה שהנורמה המצויה בה היא שאלימות פסולה תמיד ובכל מצב, בחברה שבה המודל לחיקוי הוא אנשים עדינים שאינם מסוגלים להזיק לזבוב גם אילו היו רוצים.

כשהאטמוספרה החינוכית והציבורית מפריזה ומייחסת לכולנו פוטנציאל ממשי לבריונות מסוכנת, החברה מאבדת את יכולתה להתעמת עם אותה בריונות. חברה חייבת להתמודד עם בריונות בגבורה ובאומץ, במוכנות להתעמת איתה ולגבור עליה. חברה חייבת לחנך לגבורה ולאומץ לב – יותר מאשר לחשוש שמא כל אחד יגלה ברגע של עצבים את הרוצח שבו.

מוסריות היא היכולת להתעמת עם רוע כשהמציאות דורשת ומצדיקה זאת

ושלא נַטעה את עצמנו.כשבחברה חוששים להתעמת – זה מוקרן גם לשוטרים. כשחברה חוששת להתעמת – גם שופטים מפתחים מידה לא מעטה של חשש להתעמת עם משפחת פשע כזו או אחרת, והבריונות חוגגת. (אגב, האם הזעקות בתקשורת על המקרה המזעזע התייחסו גם לעונשים המגוחכים והבלתי מרתיעים בעליל שבתי משפט בארץ מחלקים לבריונים אלימים?)
וזה לא מתחיל ממקרה קיצוני של רצח. זה מתחיל ממקרים שבכל יום ובכל מקום, מבריונות מצויה, מהצורך והיכולת להתעמת עם רוע.
ג.
כשחברה נתונה בסחרחורת פלורליסטית, היא מתקשה מאוד לבדל בין שימוש פסול בתוקפנות ובכוח לבין שימוש כשר ונדרש בהם. חברה כזו תאבד את היכולת שלה להבדיל בין מניעים, הֶקשרים וסיבות, והיא תייצר סימטריה בין כל סוגי הכוח. אך הבחירה בדרך הזו מפקירה את העולם לרוע תוך הצטדקות שקרית של מוסריות. מוסריות איננה שלילת הכוח, אלא שימוש בו מתוך מצפן ומצפון פנימי. מוסריות היא הדעת להבדיל בין טוב לרע והאומץ לפעול לפיה. מוסריות היא היכולת להתעמת עם רוע כשהמציאות דורשת ומצדיקה זאת.

אנחנו רוצים שהאנשים הטובים והישרים הרבים שיש בחברה יהיו חזקים, נועזים ואמיצים הרבה יותר מכל בריון. כוח אכן עלול להשחית, אך ויתור עליו משחית לאין ערוך, ומפקיר את הרחוב לבריונים. זה נכון ברמה הלאומית, וזה נכון ברמה הפנים־חברתית.
יש מעגלים חברתיים שאכן זקוקים לעבודה יסודית לתיקון בריונות. אך נדמה שלא פחות, ואף יותר מכך, החברה שלנו זקוקה לכוחות של גבורה ואומץ לב שינבעו דווקא מתוך טוב ליבם של אנשים אוהבי צדק, ויתועלו לגבור על רוע, להתעמת עם עוול, ולנקות את רחובותינו ואת שכונותינו.

--- title: המצור המנטלי על המחנה הלאומי author: אודי בן חמו date: 2026-05-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/122 --- # המצור המנטלי על המחנה הלאומי



השיח הציבורי בישראל חרג מזמן מגבולות הוויכוח הפוליטי והפך לזירת קרב יצרית, שבמרכזה אדם אחד: בנימין נתניהו.

הטירוף מבטא לא רק מחלוקת לגיטימית על דרך, אלא תופעה עמוקה של דמוניזציה, המשתמשת בשיטות של 'רצח אופי' היסטורי כדי לשתק את ההנהגה ולהנדס תודעה של ציבור שלם.

א. השורשים ההיסטוריים: שיטת קעקוע הלגיטימציה הפוליטית

השימוש בדמוניזציה ככלי פוליטי אינו המצאה מקומית.
תחת משטרים טוטליטריים, כמו בברית המועצות של סטלין, 'קעקוע הלגיטימציה של דמות פוליטית היה שלב הכרחי לפני חיסולה. כך הוצג היעד לחיסול פוליטי לא רק כטועה מבחינה פוליטית, אלא עבר תהליך של 'מחיקה' ודמוניזציה מוחלטת. שמו הופך למילת גנאי, והתגובות לאישיותו הופכות להיות קיצוניות ממש.
זוהי התוצאה של תיאורו כבוגד וכמי שמוּנע משיקולים אישיים בלבד.
המטרה בשיטה זו היא ליצור 'זיהום' סביב הדמות; ומי שמעז לתמוך בה, מוקע מיד כשותף לפשע.
הביטוי 'אני לא ביביסט' הוא הגלגול המודרני של אותו פחד מהוקעה חברתית.

הביטוי 'אני לא ביביסט' הוא הגלגול המודרני של אותו פחד מהוקעה חברתית

ב. האבסורד המלחמתי: הנהגה תחת מצור משפטי

שיא הטירוף מתבטא בדרישה שראש ממשלה יבזבז שעות יקרות על ספסלי בית המשפט בעת מלחמה רב־זירתית.
במקום לאפשר לראש הממשלה להתמקד בניהול המערכה – כוחות פוליטיים ומשפטיים מתעקשים על המשך המשפט, כאילו מדובר בימי שגרה אפורים.
פגיעה בראש הממשלה הרי תקריס את מחנהו הפוליטי. ומבחינתם זה עדיף אפילו על פני היציבות והמיקוד הנדרשים לביטחון המדינה.
זהו טירוף מערכות שאיבד כל שיקול דעת לאומי רציונלי.

כל קואליציה מבטאת את סך האילוצים וההסכמות שבין חבריה. אף אחד לא יוצא עם כל תאוותו בידו

ג. שקר 'הזנב המכשכש': מניפולציית השותפים

כחלק מהנדסת התודעה, השמאל מבליט את המפלגות הקטנות השותפות לקואליציה ככאלו ש'מנהלות את האירוע וסוחטות את הממשלה'.
זהו שקר מובנה. למפלגות אלו יש דרישות לגיטימיות כחלק מהמשחק הדמוקרטי, אך הן מצטרפות לקו המדיניות המרכזי ומשפיעות עליו, ולא קובעות אותו.
הצגתן כמי ש'סוחטות' או 'קובעות' נועדה להנדס פחד בקרב הציבור החילוני והליברלי ולייצר דמוניזציה נוספת לממשלה כולה.
מוזר שבממשלת בנט-לפיד, מנסור עבאס לא הוצג כסחטן ותומך טרור אלא כשותף, למען 'שותפות היסטורית מרגשת' עם הציבור הערבי.

ד. הנדסת תודעה על סטרואידים: הלחץ על ה'תפר'

במקום דיונים רעיוניים, מופעל לחץ מנטלי כבד על הציבור שנמצא 'על התפר'.
נושאים רגישים כמו גיוס חרדים מועלים לראש סדר היום לא מתוך רצון כן לפתרון – הרי כל ממשלה נאלצה לתמרן במורכבות בנושא הגיוס – אלא ככלי לייצור איבה פנימית.
זוהי הנדסת תודעה שנועדה לפרוט על עצבים חשופים ולמנוע מהאזרח הפשוט לראות את התמונה המלאה.

ולאלה מימין המאוכזבים מצעדי הממשלה: זכרו, כל קואליציה מבטאת את סך האילוצים וההסכמות שבין חבריה. אף אחד לא יוצא עם כל תאוותו בידו.
לעיתים אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר האוטופי, שאינו בר מימוש.

ה. מדריך לאזרח הפשוט

כדי לחזור לשיח בריא ועצמאי, ראוי לאמץ חשיבה ביקורתית בסיסית. ונפרט:

1. שאלת האילוצים והמחירים
לפני שאתם מגבשים עמדה נחרצת, שאלו את עצמכם: "האם אני באמת מכיר את כל האילוצים, הקשיים והמחירים של כל חלופה?" הפוליטיקה היא 'אומנות האפשר', ובדרך כלל מדובר בבחירה בין חלופות רעות.
מי שמציג פתרון 'פשוט' או 'מוסרי' בלבד – כנראה מוליך שולל.

2. הדגשת האישיות הפרטית
נציג ציבור נמדד ביכולתו לממש מדיניות. חזותו המצודדת, נועם הליכותיו, או היותו אדם ׳ערכי׳ כמעט אינם רלוונטיים. רק השאלה מהן עמדותיו הציבוריות.

3. מבחן הניטרליות
אם מהלך מסוים שעשתה הממשלה היה נעשה על ידי מנהיג מהשמאל, האם הוא היה מוצג באותו אופן על ידי התקשורת? ומה שהוא אמר בעבר? הארכיון הוא מתנה נפלאה לבחינת עקביות ורציפות רעיונית ומנטלית.

4. סירוב להתנצל
הפסיקו להשתמש בביטוי 'אני לא ביביסט'! דעה עניינית אינה זקוקה לתעודת כשרות מוסרית מאף אחד.
זה נכון גם ביחס להטחת האשמות בכם ולדחיקתכם אל הקיר כדי שתתנערו מהשותפים למחנה הפוליטי כולו ("לא הצבעתי לו אבל…").

5. זיהוי הסטת המוקד
כשמנסים לשכנע אתכם שנושא הגיוס או שר כזה או אחר הם חזות הכל, זכרו שמדובר בטקטיקה של הסחת דעת, חסרת משמעות ביחס לסוגיות הגדולות, מהישגים אסטרטגיים או ממורכבות המערכה. זה בערך כמו, להבדיל, להתמקד בפח האשפה או בשירותים שבבית ומהם להסיק על כל הבית. הפרטי והלאומי כאחד.

סיכום
השנאה הממוקדת בראש הממשלה היא משום שהוא מהווה ׳אבן הראשה׳ של המחנה הלאומי כולו, של נושאי ה'ברית היהודית'.

במקום שבו לא מתנהל כלל ויכוח רעיוני ואידאולוגי מבוסס עובדות, הדרך הראשית לפרוץ את המצור המנטלי לא מתחילה בטיעון מזוקק; היא מתחילה ביישור הגב, בחיוך גדול ובשמירה על חירות תודעתית.

--- title: אור גדול – כללי ופרטי כאחד author: סוללים דרך date: 2026-05-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/103 --- # אור גדול – כללי ופרטי כאחד

בל״ג בעומר מובלטת במציאות תורת הנסתר.
תורה המחנכת אותנו להביט הרבה מעבר למה שעל פני השטח הגלוי.
עם ישראל מציין את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי ביום הזה.
רשב״י, מתלמידיו הבולטים של רבי עקיבא.

גם אם מעטים מאד מבינים את תורת הנסתר הרזית הזו – רבים חשים מתוך ודאות פנימית עמוקה בנוכחותה ובאופן פעולתה.
הרבה רבדים קיימים במציאות, ותפיסת המציאות וקליטתה תלויים במשקפיים אותם מרכיבים על העיניים.
כפי שיש יכולת לראות בעזרת מיקרוסקופ מה שעיניים רגילות אינן מסוגלות לראות, כך גם ביחס למימד הרוחני שבמציאות.
בל״ג בעומר אור גדול הופיע במציאות לאחר עמל ויגיעה של שנים במערה, ולרגע אחד כמו ברק ביום חשוך האיר את המציאות לעד.

גבורתו הצבאית של בר כוכבא משתלבת עם גבורתו הרוחנית של רשב״י כנגד רומי ותרבותה.
מעתה הכל יובן וייתפס אחרת.
על ידי תפיסת מציאות רזית. נחמה גדולה תמיד תימצא, היות שבמסתרים, גם בתוך החושך הגדול, הולך ומופיע אור גדול ויש מיוחדים ומעטים הרואים אותו ממש.

גבורתו הצבאית של בר כוכבא משתלבת עם גבורתו הרוחנית של רשב״י כנגד רומי ותרבותה

————
הרבה אפילה וחושך ישנם במציאות שבהם ראוי לטפל באומץ.
ובעוד אנו, כאנשים מן היישוב העוסקים בנגלה, מתלבטים על איזה חושך להאיר את הפנס, ובכך לחשוף את השקר שבו ולצמצם את השפעתו על המציאות, מתקבלת הבשורה המרגשת של חברנו – יקירנו, יהושע שני, אביו של אורי מרדכי הי״ד, באצילות מופלאה.
יהושע ומשפחתו מאירים לנו אור גדול ומלמדים אותנו שיעור חשוב – גלו וגבורה ואומץ, טפלו ללא מורא בחושך הזה, ותזכו לאור גדול בע״ה.

קראו את דבריו, כל מילה נוספת מיותרת:
————
‏קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה׳, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה׳, כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה׳
‏בשמחה גדולה ובהודיה עמוקה לה׳ יתברך אנו מבקשים לשתף.

‏לאחר תקופה של כאב וגעגוע שאין להם מילים, זכינו לראות אור חדש נכנס לחיינו.
‏מרים, אלמנתו של בננו האהוב, סרן אורי מרדכי שני הי״ד, מתארסת היום!
‏התפללנו לרגע הזה. קיווינו לו.
‏ומתוך השבר הגדול צומחת שוב בנייה, תקווה וחיים.

אורי שלנו חי בתוכנו בכל יום, באורו, בערכיו ובדרכו

‏ארוסה הוא אופק, שהיה מפקדו של אורי במסלול ביחידת אגוז.
‏חיבור מרגש שממשיך את הדרך, הערכים והאחווה העמוקה שהיו ביניהם.
‏אורי שלנו חי בתוכנו בכל יום, באורו, בערכיו ובדרכו.
‏

‏ואנו מאמינים שגם ברגעים הללו הוא שמח איתנו, מחזק ומלווה מלמעלה.
‏
‏מרים ואופק היקרים,
‏אנו מחבקים אתכם באהבה גדולה, ומתפללים שתזכו לבנות יחד בית נאמן בישראל, מלא אור, שמחה וברכה.

‏
‏יהי רצון שנזכה כולנו לראות כיצד מתוך החושך מתגלה אור גדול, וכיצד עם ישראל ממשיך לבחור בחיים, באמונה ובנצח.
‏בשורות טובות וישועות לכולנו.
‏מזל טוב!

--- title: הגשר שקרס אל תוך עצמו: על האסתטיקה של השיח וקץ הנאיביות author: איתי אסמן date: 2026-05-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/119 --- # הגשר שקרס אל תוך עצמו: על האסתטיקה של השיח וקץ הנאיביות

1️⃣ איך לא חזו את המתקפה?

במשך שלושה עשורים עמל ארגון "צהר" על הקמתו ושימורו של גשר חברתי.
הארגון, שהפך לסמל של הציונות הדתית הליברלית, חרת על דגלו את משימת התיווך בין עולם התורה לעולם החול, בין התיאוריה למעשה. האסטרטגיה הייתה נהירה ומלוטשת: "סגנון יפה", שיח מכיל, והידברות עם כל קצוות הקשת – מאנשי אקדמיה ועד מובילי מחאות הרחוב.
קצת פחות עם ביביסטים, חרדים וחרדלי״ם. הליברליים ראו בעיקר בשמאל את מייצגי ׳החברה הישראלית׳. ב"צהר" חיו תחת הפרדיגמה שאם רק נמרק את הסגנון ונסביר פנים, אם רק נציג יהדות "נגישה" ונעימה, השלום המיוחל יבוא וההתנגדות תתמוסס.
אולם, ברגע אחד מכונן של המציאות הישראלית, הקונספציה קרסה. עומק האיבה, הקריאות הגורפות לחרם והמתקפה הבלתי מרוסנת שנחשפו לאחרונה, הותירו את אנשי הארגון המומים ומיוסרים.
השאלה העומדת לפתחנו אינה "כיצד זה קרה?", אלא כיצד אלה המתיימרים לקרוא את המפה החברתית לא חזו את התמורות הטקטוניות שהתרחשו תחת אפם.

לכבד אדם פירושו להאמין להצהרות הכוונות שלו

2️⃣ התמורות של השמאל הישראלי

הכשל היסודי הראשון נעוץ בסירוב להכיר בכך שהשמאל הישראלי של ימינו אינו השמאל של פעם.
אל תבלבלו בין החבר מהמילואים והשכן בבניין מהשמאל. מדובר על זרמי העומק התודעתיים.
לפני חמישה עשורים, המחנה שאותו הובילו דמויות כבן-גוריון וגולדה מאיר, על אף מחלוקותיו עם עולם הדת, היה נטוע עמוק בתוך האתוס הציוני-לאומי.
זה היה שמאל שדיבר על זכותנו על הארץ, שהקים יישובים ושנשען על מחויבות טוטאלית למדינת הלאום.
היום, המיינסטרים של השמאל השתנה מהותית.
חלקים נרחבים ממנו עברו תהליך של "דה-ציוניזציה", והם אוחזים בתפיסת עולם פוסט-לאומית ואנטי-דתית רדיקלית, ובעיקר בעל תפיסה פרוגרסיבית של טשטוש זהויות. השמאל הנוכחי ברובו אינו מסוגל לקיים שיח לא רק עם הזרם השמרני, אלא עם כל מי שמייצג את המחנה האמוני או הלאומי – כולל הליכוד והציונות החילונית.
חוסר היכולת לשבת באותה ממשלה אינו נובע מ"חוסר נימוס" של הימין, אלא משבר אידיאולוגי עמוק.
בזמן ש"צהר" חיפשו את השמאל הציוני הישן, המציאות כבר מזמן המשיכה הלאה אל עבר מחוזות אחרים.

השיטה נכשלה. חשבון הנפש אינו שייך לשמאל, הוא יודע בדיוק מהו יעדו

3️⃣ הפטרונות הפרשנית והתעלמות מהצהרות הכוונות

כאן נחשפת נאיביות דתית מסוכנת, הגובלת בפטרונות אינטלקטואלית. לעיתים קרובות, דתיים ליברלים נוטים להרגיש שהם "מבינים" את אנשי השמאל טוב יותר ממה שהם מבינים את עצמם.
כשיאיר גולן מצהיר בגלוי על רצונו "לחנך מחדש" את הדתיים או לסגור כלי תקשורת ימניים, אנשי "צהר" מסרבים להאמין לו.
הם בטוחים שמדובר ב"צרכים אלקטורליים" או ב"פרובוקציה לצורך מחאה", ובמעמקי לבם הם משוכנעים שהוא בעצם חפץ בדמוקרטיה וחירות.
זוהי טעות אנושה.

לכבד אדם פירושו להאמין להצהרות הכוונות שלו.
כשאדם מכריז על מלחמה אידיאולוגית, יש להתייחס אליו ברצינות הראויה ולהיערך למאבק. הוא אדם רציני, לא ילד קטן (לפעמים הוא לא ׳תינוק שנשבה׳ אלא ׳בוגר ששובה׳).
הדתיים הליברלים מחפשים "כוונות טובות" במקום שבו נאמרות הצהרות מלחמה גלויות. הם מתייחסים למתקפה על הארגון כאל "תקלה בסגנון" או אירוע נקודתי, בעוד שמדובר בחלק מנרטיב סדור הרואה ביהדות כגורם שיש למגר מהמרחב הציבורי.
אגב, את ׳הכוונות הטובות׳ הללו הם לעולם לא ייחסו לחרדים למשל.

4️⃣ פסיכוזת ההמונים: פחד מהדיסטופיה המדומה

האלמנט השלישי שחמק מעיניהם של "אנשי הגשר" הוא כוחה של פסיכוזת ההמונים.
אידיאולוגיה אינה משהו שמתחלף בשיחת סלון נינוחה; היא תוצר של שנים בתוך חממות אקדמיות ותקשורתיות, קבוצות השתייכות והתייחסות.
השמאל הישראלי (והעולמי) מצוי כיום בתהליך של דמוניזציה עצמית של היריב.
הם שכנעו את עצמם שהם ניצבים בפני תיאוקרטיה חשוכה, שבה כוהני דת ימלכו ושבנותיהם יישלחו לכלא על אי-לבישת שביס.
הפחד המדומיין מ"קץ הדמוקרטיה" ומהשתלטות רמאית על הקלפיות יצר מציאות נפשית שבה אין מקום לדיאלוג.
במצב של פסיכוזה קולקטיבית, גם הסגנון המעודן ביותר לא יועיל. מבחינת השמאל הקיצוני, אין הבדל בין "צהר" לבין הזרם השמרני ביותר – כולם חברים באותו "צבא של חושך" המאיים על חירותם.

5️⃣ תסמונת העבדות והצורך באישור חיצוני

אולם הכשל הכואב ביותר טמון במבנה הנפשי של חלקים במגזר הדתי: הצורך הנואש באישור מהשמאל.
קיימת בקרבנו תודעת עבדות נוראית, הגורסת שהשמאל הוא הסמן המוסרי והאינטלקטואלי הנצחי.
לפי גישה זו, השמאל תמיד צודק, והדתיים והימין תמיד טועים.
בכל פעם שהשמאל תוקף, התגובה האוטומטית של הדתיים הללו היא "חשבון נפש" – אך לא על התדרדרות השמאל, אלא על השאלה "כיצד גרמנו להם לשנוא אותנו?"
זהו ביטול עצמי מנטלי המשקף תפיסה שבה הדתי הוא נתין הממתין ללגיטימציה מהאדון הנאור.
הגיע הזמן להשתחרר מהכבלים הללו.
החובה המוסרית והלאומית שלנו אינה לקבל אישור מהשמאל, אלא לעמוד על זכותנו ועל האמת שלנו בלי לגמגם.

6️⃣ משל הבריון והלקח המר

התנהלות "צהר" מזכירה מורה רחמנית המנסה לפייס את הבריון של הכיתה על חשבון התלמידים הסובלים ממנו.
היא מטיפה לסבלנות והכלה, בטוחה שבכך היא קונה את לבו של הבריון. אך המציאות מלמדת שבריון שאינו פוגש גבולות, יפגע בסוף גם במורה עצמה.
במשך שנים הטיפו הדתיים הליברלים לימין השמרני על "חוסר נימוס", והנה, הבריון התהפך עליהם. פתאום, כל "הסגנון היפה" לא עומד מול הקריאות להחרים את החופות והכשרות שלהם.
השיטה נכשלה. חשבון הנפש אינו שייך לשמאל, הוא יודע בדיוק מהו יעדו.
חשבון הנפש חייב להיעשות בתוך הבית.
עלינו להבין שהסגנון אינו חזות הכול; המהות היא הסיפור.
עלינו לדבר על מדינה יהודית בגאון, לשים גבולות ברורים לאידיאולוגיה הרסנית, ולהפסיק להאשים את המחנה האמוני בכל סערה.
יש צורך לקרב ולהסביר בנועם. אך לעיתים, הגשר הוא רק אשליה, והצורך האמיתי הוא בעמידה איתנה על המשמר.

--- title: ילד אחד, עתיד של עם author: אודי בן חמו date: 2026-05-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/142 --- # ילד אחד, עתיד של עם

הסיפור הבא לקוח מתוך מאמר של אליקים העצני ז״ל באתר ערוץ 7 לפני כ־11 שנה.
את המסקנות העולות ממנו אשאיר לכל אחד להסיק בעצמו.
—————
בספר של פרופ׳ אברהם שמואל יהודה, מזרחן ירושלמי, ישנו תיאור של מה שהביא את ד״ר מקס נורדאו לחשוב על פתרון 'הבעיה היהודית' בדרך של שיבה לציון:

מאיר שמחה היה שמו העברי של ד״ר מקס נורדאו, ממייסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית.
הוא היה רופא ילדים בפריז.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, ושילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: ״ושבו בנים לגבולם״.
כשנשאל על ידי ציר צעיר מירושלים: "איך הגיע אדוני אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי העניין כלל לא תאם את הרקע החינוכי שלו?", אמר ד״ר נורדאו:

עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, גם יחיה ונכון לו עתיד מזהיר

״את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי.
אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד, בן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה:
יש לי קליניקה לרפואת ילדים בפריז. נכנסו אלי אשה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד בן 8 או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי.
אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה, אך הוא בקושי מגמגם צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה, איפה הוא לומד.

היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות!
פתחנו בפניהם את שערי המדינה, פליטים מפולין. מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?
והיא התנצלה שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה וידע את השפה.
ואני בזעם שואל את הילד: ״ב'חדר' הזה, מה למדת?״

ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב'חדר':

אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום!

״יעקב״, הוא אומר, ״על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו: 'אל נא תקברני במצרים', יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.
'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך בית לחם'.
מה פתאום, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבורת רחל – שואל רש״י, ואת זה הילד הזה מספר, בן 8 או 10, ומביא את דברי חז״ל:
״שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת, לשאת אותי ממצרים לחברון. ואני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך.

הוא ידע: רב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון ולגלות. ואז היא תצא מקברה ותתנה בבכי בתמרורים, והקול שלה יישמע, 'רחל מבכה על בניה'. ואלוקים יענה לה: 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם'״.
"אני", סיפר ד״ר מקס נורדאו, "לא ידעתי את נפשי. הסבתי את פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור. אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום! ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט. והוא מדבר על יעקב, על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום. הכל חי לנגד עיניו.
מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, גם יחיה ונכון לו עתיד מזהיר.
בעיתון של סוף אותו שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו ומחפש פתרון, נא להתקשר אל החתום מטה לטכס עצה. ד״ר תיאודור הרצל'. מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר; אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם. כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: ״ושבו בנים לגבולם״.

--- title: לקראת שבת – פרשת ׳אמור׳ author: אודי בן חמו date: 2026-05-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/148 --- # לקראת שבת – פרשת ׳אמור׳

נושאי שיחתו של אדם מעידים על המקום בו הוא נמצא. ושבת זהו זמן טוב לשיח ענייני, נקי ממניפולציות.

לפניכם מספר נושאים מהשבוע האחרון מזווית קצת אחרת, סובייקטיבית לחלוטין:

—————

א. בנט מציג: התפקיד הכי מסובך בעולם כניהול מוצר בהייטק.
בליץ הראיונות של נפתלי בנט חסר דבר אחד: אותנטיות.
בנט מנסה למכור לעם ישראל ׳מנהיגות נקיה׳ בשפה של הייטק (תיקון, ניהול, ביצוע) בתוך עולם של מחלוקת על זהות ומשמעות.

הבעיה הגדולה שלו היא כמובן הארכיון וההיסטוריה.
הוא משתמש בטכניקות של ׳תראו ציפור׳ (הסטת אש לחרדים ולנתניהו) כדי להתחמק מהעובדה שמנהיגות היא קודם כל הכרעה ערכית עקבית, ובזה, איך נאמר? הוא לא בדיוק מצטיין.
ושאלה קטנה: אם בנט הוא איש ימין, למה הוא עומד בראש מחנה השמאל?

האירוע חשף פער עמוק בהבנת רוח הלוחמים

ב. התדהמה של ׳צהר׳: שק החבטות החדש של השמאל.
ארגון רבני ׳צהר׳ גילה השבוע שהגשר שבנה במשך 30 שנה קרס. וגם אותו יש מי שלא מוכן לקבל כשהוא מעז להגיד משהו על הפרהסיה, למרות עמדותיו ׳המכילות׳ ומאירות הפנים.
יאיר גולן כתב בפייסבוק שהם ״אכזבה גדולה״, ובכלל מסתבר שהשמאל הרדיקלי רואה אפילו בהם ״הדתה במסווה״.
שוד ושבר.
זוהי ודאי מכה לא קטנה למי שחשבו שאם רק יעמעמו את המסר יבוא לציון גואל.
הם הזדעזעו שהיו מי שתפסו אותם כלא אותנטיים וחרדלים בתחפושת.
׳צהר׳ לא הבינו שהשמאל הפרוגרסיבי כבר לא ליברלי ואינו מחפש "יהדות מכילה" אלא "חופש מהדת".
הלוואי ויסיקו את המסקנות המתבקשות מכך.

צה״ל יקר, אתה הריבון! טפל על פי הבנתך בכל החומרה הנדרשת, ובלי להתבכיין ולנהל קמפיינים מכפישים

ג. קמפיין השנאה: להבעיר את המדינה, ולא בל״ג בעומר.
אנחנו עדים למאבק חסר מעצורים נגד הציבור החרדי ועולם התורה.
בנט הגדיל לעשות וטען ״שההשתמטות של החרדים גורמת למוות של חיילים״. לא פחות.
זהו לא ויכוח ענייני על נטל או תקציבים, אלא ניסיון מובהק לסמן מגזר שלם כאויב המדינה ובכך לפרק את ה׳ברית היהודית׳ ולקדם במקומה את מדינת כל אזרחיה תחת השם המכובס ׳ברית המשרתים׳.
מי שמשתמש בביטויים של דה-לגיטימציה כלפי לומדי תורה לא מחפש פתרון לגיוס, אלא דלק למדורה פוליטית.
הניסיון לפרק את המכנה המשותף הבסיסי ביותר שלנו – עולם התורה – הוא סכנה אסטרטגית, לא פחות. והוא לא יצליח.

ד. סערת ה״פאץ׳״: משמעת מול זהות.
הרמטכ״ל התייחס בדברים קשים וחמורים נגד ענידת ׳פאץ׳ משיח׳.
בעוד שברמה הצבאית היבשה מדובר בחריגת משמעת, האירוע חשף פער עמוק בהבנת רוח הלוחמים.
צה״ל חייב משמעת, אבל אסור לו להתעלם מכך שעבור לוחמים רבים הזהות היהודית והאמונה הן מקור ההנעה והגבורה, הרבה יותר מהקוד האתי של פרופ׳ אסא כשר ואבי שגיא שהביאונו עד הלום.
(בעולם מתוקן, ועדת חקירה תצטרך לבדוק גם את חלקם בכשל הביטחוני).
לפני שמזדעזעים מ׳פאץ׳ משיח׳, כדאי לבדוק אילו סמלים אחרים נכנסו בדלת הראשית – סמל היוהל״ם למשל, המייצג תפיסות פמיניסטיות רדיקליות, הזוכה לגיבוי ממסדי בזמן שסמלי מסורת נרדפים.
משמעת חשובה, וחיבור לרוח האומה והגייסות – חשובים לא פחות.

ה. ״אלימות מתנחלים״: בין אכיפה להשחרה.
המושג ״אלימות מתנחלים״ איבד כל פרופורציה.
פשיעה צריכה להיות מטופלת בחדרי חקירות מול עבריינים ספציפיים, ולא בכותרות מכלילות שנועדו להשחיר התיישבות שלמה.
הטיפול בשוליים הקיצוניים צריך להיות בחומרה, ביד קשה של גורמי האכיפה, אך הפיכתם ל״סיפור של ההתיישבות״ היא עוול מוסרי.
כמו בפסקה הקודמת, כשמתעלמים מתופעות אחרות כמו אנרכיסטים משמאל, או בטיפול מספק בטרור הערבי, ומקיימים כנסי חירום סלקטיביים, משהו מריח לא טוב.
תא״ל ארז גרשטיין הי״ד נהג לומר: ״אני סיפרתי לך את הבעיות שלי? אז מדוע אתה מספר לי את הבעיות שלך?״.
כלומר, צה״ל יקר, אתה הריבון! טפל על פי הבנתך בכל החומרה הנדרשת, ובלי להתבכיין ולנהל קמפיינים מכפישים.

ואתם, אנשי ההתיישבות היקרים, קחו אוויר.
כדאי שנלמד כולנו מהשיעור ש׳צהר׳ לימדו אותנו השבוע.
לעיתים טהרנות והכאה על חטא באופן מוגזם מעידה על עבדות, לא על אצילות.
כך יוצא שבמקום לתבוע מבט על התמונה הכוללת מתעסקים בטפל.
אגב, זהו הקו החורז את כל הסעיפים.

שבת שלום.

--- title: ביטחון לאומי וזכויות אויב: מי יחקור את השופטים? author: עזרא הימן date: 2026-04-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/109 --- # ביטחון לאומי וזכויות אויב: מי יחקור את השופטים?

הרעש סביב חקירת טבח 7.10 וועדת חקירה 'ממלכתית' מציף שוב את המעורבות של בג"ץ ומערכת המשפט בשיקולי הביטחון של ישראל.

לכל בר דעת שאיננו שפוט של השופטים כבר ברור, שמערכת המשפט מתערבת ללא סוף בהחלטות ביטחוניות של ישראל מול אויביה. אך מרוב עצים לעיתים לא רואים את היער, והיום יש טרנד פופולרי במערכת המשפט ובקרב ארגוני שמאל להכחיש באופן מוחלט כל מעורבות של בג"ץ בהחלטות ביטחון, וכל אחריות של מערכת המשפט לתוצאות 7.10.

הנושא הזה חשוב לא כדי לשקוע בשאלה 'מי אשם יותר', אלא כדי להבין את החשיבות המכרעת של השינוי שחל בתפיסות המוסריות והמשפטיות של מלחמה ושל מאבק בטרור, ואת חשיבות זהותם של השופטים והפרקליטים המעורבים בחיינו, תוך הגבלה ברורה של סמכותם. הנושא הזה צריך להיות בראש חקירת התפיסה שהובילה לטבח.

א. היסטוריה של מעורבות אגרסיבית

מעורבות מערכת המשפט בנושאי ביטחון ומלחמה היא ליבת האקטיביזם השיפוטי כבר עשרים וחמש שנה, יותר מכל נושא אחר. בסיס המוטיבציה של אהרן ברק בהפיכה המשפטית שעשה היה – שלא נוכל לומר שנאציזם הוא דבר שלא יקרה אצלנו. וכדבריו בפתח מאמרו 'זכויות אדם וביטחון לאומי': "אם זה קרה בגרמניה של קנט, בטהובן וגתה, זה עלול לקרות בכל מקום".

בהתאם לזאת כתב אהרן ברק כבר באחת הפסיקות הראשונות שבהן התערב בביטחון הלאומי, שעל הצבא להילחם עם יד קשורה מאחורי הגב. את רוח הדברים הזו הנחיל והטמיע ברק במערכת המשפט כולה, ובבית המשפט העליון בפרט.

החל מהאינתיפאדה השנייה, דרך מלחמת לבנון השנייה, המִבצעים בעזה לאורך השנים, ועד למלחמת חרבות ברזל, הלכה התערבות זו והאיצה.
נושאי ההתערבות הם רבים ומקיפים: הוראות הפתיחה באש (כולל בגדר בגבול עזה לפני הטבח), הריסת בתי מחבלים, הריסת בתים ומטעים בשטח לצורכי ביטחון, אופן חקירת מחבלים ותנאי כליאתם, סיכולים ממוקדים, תספוק האויב, נוהל שכן, פגיעה במחבלים כשהם מוטמעים בתוך 'בלתי מעורבים' ועוד ועוד. אין נושא שמחוץ למעורבותם.

התוצאות הקטלניות הן שפיכת דם יהודי, והן בלתי ניתנות לעיכול – החל מרצח טלי חטואל ובנותיה, לפני הגירוש מעזה, ועד ימינו אלה.

לצד פסיקות והנחיות שיפוטיות של בג"ץ, המעורבות נעשית במידה רבה באמצעות הנחיות הנאכפות על ידי יועצים משפטיים בממשלה ואף בתוך הצבא והכוחות המתמרנים. בוועדת הבדיקה שהוקמה מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, תיאר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בחיוב את המעורבות ההולכת וגוברת של הייעוץ המשפטי בכל היבטי המלחמה, תוך הצבעה על מגמה שתלך ותגבר בשנים הבאות. הוא מתאר כיצד כל הפיקוד הבכיר מכופף עצמו לייעוץ המשפטי ללא עוררין בכל נושא הפעלת הכוח. וכמו שהוא ניבא, המצב הלך והקצין מאז.

טבח 7.10 הפך את מגדל הקלפים ה'מידתי' שלהם לעיי חרבות מלאים בדם יהודי

ב. סירוס צה"ל בחתימה נמוכה

בספרו 'קולו הזך של הפיקולו' מתאר דוד זכריה בצורה מאוד מפורטת את האופן המתעתע שבו שופטי העליון משפיעים בצורה כל כך מכריעה.
שופטי העליון, שהם הסמכות הבכירה ביותר המפעילה את המנגנון הזה, אינם מעוניינים שכל המעורבות הזו תהיה חתומה בפסיקותיהם. זה ישאיר חתימה גבוהה מאוד על מעורבותם ויטיל עליהם אחריות לתוצאות.
לכן, לצד הפעולה הנמרצת של היועצים המשפטיים לרסן את צה"ל, הם מעבירים מסרים ברורים לצבא שעליו לרסן את עצמו – אחרת תהיה פסיקה לרעתו.

פסיקה מייצרת תקדים מסוכן, והצבא מבין את המסר ומעדיף לרסן את עצמו. אם הצבא מרסן את עצמו מספיק, מוטב; אם הריסון איננו מספק, הוא יקבל פסיקה לרעתו.

לדוגמה, בעניין 'נוהל שכן' הצבא ריסן את עצמו וצמצם את הנוהל, אך לא מספיק בעיני בג"ץ, ועל כן הנוהל בוטל בפסיקה. לעומת זאת, בנוהל הריסת בתי מחבלים, ברק העביר לרמטכ"ל מסר ברור שהוא עלול להתערב, והרמטכ"ל בתגובה ריסן את צה"ל. כך בג"ץ נמנע מכך שביטול נוהל ההריסה ייכתב על שמו.

אם כן, זו השיטה: קבלת עתירות נגד צה"ל בזמן אמת, יצירת 'דיאלוג', העברת מסרים ברורים כיצד הדברים צריכים להיראות, ואם המסר מובן ומיושם – העתירה נדחית. כך בהריסת בתים. כך בחקירות מחבלים. כך במעצרים מנהליים. הלחץ מופעל, והמסר עובר מעצם הדיון והרמזים שבו. ככה מייצרים סמכות ללא אחריות.

ככה מייצרים סמכות ללא אחריות

ג. ההכנות לטבח בחסות ההנחיות המשפטיות

זוהי בדיוק השיטה שבה השתמשו בדיון בעליון על נוהלי הפתיחה באש נגד ההפגנות על גדר הגבול עם עזה ב-2018, הפגנות שנמשכו מאז ובדיעבד התברר שנועדו להכין את הטבח.

חמאס החל לארגן הפגנות המוניות באזור הגדר כדי לתרגל ולהרגיל הגעה עד הגדר, פריצת הגדר ואף מעבר הגדר. העתירה הוגשה והתקבלה, נידונה, הנהלים 'חודדו', השופטים הבהירו שניתן לירות רק במקרים מאוד מאוד מסוימים וחריגים, ואז העתירה נדחתה.

משם והלאה הפרימטר הלך נשחק, צה"ל אִפשר לאט לאט להגיע עד הגדר 'כי הם לא חמושים', בדיוק בהתאם להנחיות השופטים בפסק דינם. כתבים צבאיים תיעדו בזמן אמת את השחיקה המוחלטת של הפרימטר בשנה הסמוכה לעתירה (עיינו בסיכום המצוין של עקיבא ביגמן באתר 'מידה', במאמר 'הדרך אל המחדל'). כך סלל חמאס את הדרך לטבח.

ואם כל זה לא מספיק, גם בעיצומה של מלחמה זו בג"ץ ממשיך לדון בעתירות על האספקה לעזה, על מצבם של לוחמי הנוח'בה בכלא הישראלי, על מנות המזון שלהם ועוד ועוד.

ד. הנחקרים הראשיים לא ימנו את החוקרים

לא היה בית משפט עליון, ולא הייתה מערכת משפטית בכל העולם המערבי, שהתערבו בצורה כה רבה וכה בוטה בביטחון של מדינתם ובמאבק על קיומה נגד הקמים לכלותה. נחוצה חקירה מאוד יסודית ועמוקה על אחריותה של מערכת המשפט לרצח של כל כך הרבה יהודים במדינת ישראל.

שופטי העליון בנו עולמות שלמים שניסו לאזן בין ביטחון היהודים לזכויות אדם של האויבים. הם קראו לזה 'מידתיות'. טבח 7.10 הפך את מגדל הקלפים ה'מידתי' שלהם לעיי חרבות מלאים בדם יהודי.

עניין זה חייב להיחקר עד תום. ההיתממות וההכחשה לאחר מעשה בעניין מעורבותם ואחריותם – גם הן חלק עמוק מהמחדל.

לכן לא ייתכן שהם אלה שימנו את החוקרים בוועדה. הם עצמם חייבים להימצא בשורה הראשונה של הנחקרים. החלטה ברוח זו חיונית לחיים ולקיום שלנו, וחיונית לחלוטין גם למוסריות שלנו.

צפו בסיכום של התנועה למשילות ודמוקרטיה

--- title: ועדה אחת, סיפור גדול author: עזרא הימן date: 2026-04-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/130 --- # ועדה אחת, סיפור גדול

א. הדדיות מול טוטאליות

בשבוע שעבר ראינו שוב מראות קשים של משפחות שכולות משני ארגונים שונים (מועצת אוקטובר ופורום דין וצדק) נאבקות זו בזו בנושא ועדת החקירה ל־7.10. מציאות קשה וכואבת.
במבט ראשון הדבר נראה כמו עוד מריבה שבה כל אחד מושך לצד שלו, ואולי צריך 'להיפגש באמצע'. אך הסיפור הזה מזכיר במידה רבה את כל מה שקורה בשנים האחרונות בתוך החברה בישראל. ואכן, הבנתו מלמדת הרבה על הסיפור הגדול.

מבחוץ אפשר היה לחשוב, שכל צד מבקש שהנציגים שיש לו אמון בהם יבחרו את חברי ועדת החקירה. אך המצב שונה לגמרי: צד אחד מבקש ועדת חקירה שתמונה על ידי יצחק עמית ויעמוד בראשה שופט מבית המשפט העליון. הצד השני מבקש ועדת חקירה שתמונה בידי נציגים משני צידי המפה הפוליטית, שתייצג את השקפות עולמם של שני הצדדים ותזכה לאמונם.

ברור לכל בר דעת איזה צד במפה הפוליטית מייצג יצחק עמית. מעל חצי העם בישראל הבהיר את דעתו בצורה ברורה, ששופטי בג״ץ אינם גוף נייטרלי.

כך שממש לא מדובר על מאבק של משיכה הדדית, כל אחד לכיוונו. מדובר על צד אחד המבקש ועדה שתיבחר יחד, וצד אחד המבקש הלכה למעשה בעלות טוטאלית על בדיקת הטבח.

הימין מבקש הדדיות וכללים שווים. השמאל מבקש שליטה טוטלית. וזה בדיוק הסיפור כולו, לא רק בעניין ועדת החקירה

ב. תרגיל הסקרים הגדול

הדורסנות הזו אינה נגמרת בעצם הרצון לבעלות טוטאלית על תהליך החקירה. כדי להצדיק ועדה שתמונה בידי יצחק עמית, יש לשכנע שהבחירה בו היא מוסכמת; ולכן מוכרחים להשתיק את קיומה של דעה אחרת, אף שהיא נחלת מחצית העם.

המשפחות השכולות של פורום דין וצדק זוכות, פרט לכמה איים של הגינות, להתעלמות מוחלטת בתקשורת. חשבו על העלבון הצורב של כל כך הרבה משפחות שכולות, המקבלות הפניית עורף וגב מגופי תקשורת גדולים, תוך הצגה מעוותת של קולן.

נוסף על כך, הדורסנות נעשית במידה רבה דרך הסקרים: השכם והערב מציגים לנו סקרים מוטים, כדי לשכנע את הציבור ש'כולם' בעד הוועדה שימנה עמית.

כך מייצרים רושם שקרי, כאילו פורום דין וצדק הוא פורום קטנטן ללא תמיכה ציבורית. ויש אף המעיזים, ברוב חוצפתם, להפוך אותם ל'שליחי ראש הממשלה'.

אך סקרים אלה אפילו לא מביאים לפני ציבור הנשאלים את שתי האפשרויות כפי שהוצגו בתחילת המאמר.

שני סקרים אחרים, של שלמה פילבר ושל שמואל רוזנר, כן הביאו את שתי האפשרויות, והנה התגלה בהם שמחצית מכלל הציבור מבקשת ועדה עם ייצוג הדדי, והמחצית השנייה מבקש ועדה שימנה עמית. הגדיל לעשות הסקר של שמואל רוזנר באתר 'המדד', שבו התגלה שכאשר מציגים את שתי האפשרויות בצורה הגונה, אופציית ה'הדדיות' זוכה לרוב עצום בימין, ואופציית ה'טוטאליות' של עמית זוכה לרוב עצום בשמאל. בדיוק כמו בחלוקה בין שתי הקבוצות של המשפחות השכולות.

לכן, העניין איננו המשפחות השכולות. העניין הוא הציבור. הימין מבקש הדדיות וכללים שווים. השמאל מבקש שליטה טוטלית. וזה בדיוק הסיפור כולו, לא רק בעניין ועדת החקירה.

צד אחד מבקש הדדיות. הצד השני מבקש טוטאליות. צד אחד מבקש כללים שווים. הצד השני אינו מכיר בלגיטימיות של הנהגת ימין

ג. ניסיונות ה'פשרה'

הגדילו לעשות קבוצות מסוימות – המתהדרות ב'חיבורים' וב'אחדות' – והציעו ששופט העליון נועם סולברג יצטרף ליצחק עמית במינוי הוועדה. קבוצות אלה כביכול שמעו והבינו את הבעיה, והציעו להשיב את הסימטריה על ידי מינוי משותף של עמית וסולברג.
איזו "נדיבות לב", או שמא אטימות לב, להחליט עבור ה'ימין' שסולברג מייצג אותו. מתק שפתיים שכולו ניכור לקולו האמיתי של הימין. מתק שפתיים שכולו אי הפנמה, שחוסר האמון של הימין בבית המשפט העליון הוא יסודי ומהותי, ולא נקודתי.

בהצעות מעין אלה יש סוג של ניסיון מצד 'השמאל' להטיל את חסותו על 'הימין' ולקבוע עבורנו מי רשאי לייצג אותנו.
סולברג הוא הדמות שהשמאל מאשר שתייצג את הימין. ניסיונות דומים נעשים כל הזמן בפוליטיקה, בתקשורת ובמקומות נוספים. הזלזול זועק לשמיים, ויותר מדי פעמים הוא נסתר מן העיניים.

ד. תמונת ההשתקפות של חוסר הדדיות

הסיפור הכואב הזה, שהעימות מחוץ לבית המשפט העליון היה רק קצה הקרחון שלו, הוא בדיוק העימות המתרחש כאן מתחילת הרפורמה. צד אחד מבקש הדדיות. הצד השני מבקש טוטאליות. צד אחד מבקש כללים שווים. הצד השני אינו מכיר בלגיטימיות של הנהגת ימין.

יש שיגידו: הם לא רואים את זה כך. אמת. הרבה פעמים הצד השני, מרוב שהוא טוטאלי, אינו רואה כלל את הטוטאליות שלו. הוא כל כך טוטאלי, שאין דעה אפשרית אחרת מלבד זו שלו; שאין הוא מוכן לראות שמערכת משפט שנועדה להיות נייטרלית, ובכך כל זכות קיומה, הפכה להיות פוליטית באופן מוחלט. הוא כל כך טוטאלי, שהצד שהוא סוגד לו נתפס בעיניו אובייקטיבי ונייטרלי.

מה שהזמין את המהומה בין המשפחות השכולות מחוץ לבית המשפט הוא בדיוק מה שיצר את המהומה על המינוי של דוד זיני ומינויים אחרים, והוא זה שיצר את המהומה סביב הניסיון לבקש מערכת משפט נייטרלית שאינה מערבבת את מקצוע המשפט עם תפיסת עולם של שמאל ליברלי, מערכת שיש בה דריסת רגל גם לציונות וליהדות, מערכת שנוכחים בה ערכי כלל העם ולא רק ערכי הקצה של השמאל הפרוגרסיבי.

כאשר אנחנו מבינים שזהו הסיפור, אנחנו מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים על הליכה אחד לקראת השני, כיוון שצד אחד ביקש זאת כבר מזמן ולא נענה. לא נותר אלא להבהיר בצורה ברורה מאוד שכל המשך קיומנו כאן יחד, השותפות שלנו במדינה המדהימה הזו – הם אך ורק מתוך כבוד הדדי מלא, הן באיוש הוועדה שתחקור את הטבח, והן בזכות השווה לחתירה להנהיג כאן דרך. ודווקא בזה תלוי קיומנו יחד.

--- title: אשליית השמאל הדתי: טקטיקת קירור האמבטיה ופירוק ה'ברית היהודית' author: בן יעקב סבו date: 2026-04-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/106 --- # אשליית השמאל הדתי: טקטיקת קירור האמבטיה ופירוק ה'ברית היהודית'

א. ה'ברית היהודית'
הלב הפועם של החברה הישראלית נשען על ה'ברית היהודית' – שותפות טבעית ועמוקה בין מסורתיים, חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים-לאומיים.
זוהי ברית המקיפה חלקים נרחבים בעם, אשר חולקים הערצה למסורת, ליהדות, לשורשים, ללאומיות, למשפחה ולישראל, ורואים חשיבות בזהותה הלאומית והיהודית המובהקת של המדינה.

בתוך הציבורים המרכיבים את הברית הזו ישנם אורחות חיים שונים ברשות היחיד, אך ברשות הרבים המכנה המשותף רחב מאוד וכולם משתפים פעולה.
מי ששייך ל'ברית היהודית' שואף למדינה יהודית, ששיטת המשטר שלה היא דמוקרטית, המנהלת מדיניות חירותית ומבוזרת בענייני פנים.
מולו ניצב מחנה אחר, קטן בהרבה, השואף למדינה פרוגרסיבית, ששיטת המשטר שלה היא אוליגרכיה משפטית ופקידותית, המנהלת מדיניות ריכוזית ולוחמנית כנגד רצון העם.
אני גם הייתי חלק מהמחנה הזה בעבר. לא נחמד שם.

מותר וצריך לשאול בתוקף – מה המסר שמנסה להנכיח לנו מי שקבע את המיסגרות האלו?

ב. הרטוריקה של "אני איש ימין, אבל…"
אל מול ברית זו פועל בשולי המחנה זרם המכונה "השמאל הדתי" – קבוצה המטשטשת את הזהות הזו מבפנים.
חשוב להבהיר: זרם זה אינו מייצג את ה'ברית היהודית', והניסיון המתמיד של גורמים שונים לרצותם ולפייסם הוא ניסיון עקר, מסוכן ונידון לכישלון.

שיטת הפעולה המרכזית של חוגי השמאל הדתי אינה מתבטאת בעימות חזיתי וישיר נגד ערכי הימין והיהדות, אלא באומנות של "קירור האמבטיה".
הם מופיעים בזירה הציבורית במתק שפתיים ובאצטלה של מורכבות מוסרית כביכול. בכך, מבלי שאמרו דבר הם מטילים דופי במי שזהותו ב'ברית היהודית'.
הרטוריקה שלהם תמיד בנויה על מודל ה"כן, אבל":
"אנחנו בעד תיקון המערכת המשפטית, אבל למה לעשות את זה באופן שנתפס כדורסני ומפלג?"
"אנחנו אנשי ימין ובעד התיישבות, אבל חייבים להיזהר מלהקצין ולהפוך לחיות אדם."
"אנחנו בעד זהות יהודית, אבל למה להשניא אותה על אחרים ולגרום להם לעזוב את הארץ?"
"אני גם לא חושב שבג״ץ צריך להיות בעל כוח כל יכול, אבל החרדים הם איום קיומי על המדינה".

מבלי משים, רטוריקה זו מקבעת הנחות יסוד שנויות במחלוקת בלשון המעטה כעובדות מוגמרות.
היא מניחה שמאבק נחוש על התיישבות בארץ אל מול האויב הערבי גורר בהכרח אובדן צלם אנוש, או שתיקון מערכות ציבוריות והחזרת איזונים שנגנבו באישון ליל משמעו דורסנות.
מותר וצריך לשאול בתוקף – מה המסר שמנסה להנכיח לנו מי שקבע את המסגרות האלו?

הדוברים מציבים את עצמם בעמדת הצופה הביקורתי, בעוד הפועלים למען המחנה הלאומי והיהודי יישובים נזופים על ספסל הנאשמים

ג. בין בירור ערכי לטשטוש זהויות מקושט בכיפה
שאלות רטוריות אלו, גם אם הן נאמרות בנועם, גונזות בתוכן פירוש שלם על המציאות.
זהויות הן דבר מגביל. מסורת היא דבר מדכא. חירות היא עבדות של האחר.
הן מעבירות מסר סמוי כאילו נחישות אידיאולוגית נובעת ממניעים שליליים. בכך, הדוברים מציבים את עצמם בעמדת הצופה הביקורתי, בעוד הפועלים למען המחנה הלאומי והיהודי יישובים נזופים על ספסל הנאשמים.

למגמה זו ישנן השלכות מעשיות בשני צירים.
בציר הלאומי-אזרחי: ישנו ניסיון לעצב מחדש את הסיפור המאחד אותנו. במקום אתוס של מדינת לאום יהודית, מקודמים נרטיב של "נאום שבטים" ורב-תרבותיות מוחלטת, שבה כל ה'זהויות' – כולל ה'זהות הלאומית הערבית' – מקבלות מעמד זהה לה'זהות היהודית', מה שמטשטש את ייעודה של המדינה.

בציר הדתי: הרצון הבלתי-פוסק ב'הכלה' מוביל לעיתים לכרסום במעמדם של המוסדות המסורתיים, כדוגמת הגיור.

פריצת הגבולות בתחום זה עלולה להוביל לפגיעה במרקם היהודי המשותף עליו שמרנו לאורך הדורות, ולהוות פתח להתבוללות שקטה שתשפיע עמוקות על הרוב היהודי במדינה.

את הספר 'המוות המוזר של אירופה' כבר קראתם?

ד. המחיר של רדיפה אחר הסכמה – כשמהות הופכת למגזריות
אחת הטעויות הנפוצות בקרב הציבור האמוני היא הניסיון המתמיד לזכות באישור מאותם חוגים ליברליים.

כאשר אישי ציבור ורבנים חשים צורך להתגונן, להתנצל, או להעניק לאותם גורמים משקל לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסייה, הדבר גובה מחיר חינוכי וציבורי כבד.

גישה זו משדרת לדור הצעיר שעמידה גאה על עקרונות מסורתיים דורשת התנצלות.

היא מחנכת לכך שהמנגנון המגזרי או הצורך ב'נראות ציבורית' נעימה חשובים יותר מכל מהות ערכית והאמת הפנימית של עם ישראל.

ה. להקשיב לדופק האמונה של הדור
המערכה העמוקה ביותר כיום אינה מתנהלת רק בשטח, אלא בעולם הרעיונות והתודעה.

ה'ברית היהודית המשותפת' – על כל גווניה – היא העוגן היציב של עם ישראל.

היא נובעת מחיבור עמוק לשורש המשותף של כולנו, חיבור למסורות ואמונות אבותינו.

מול ניסיונות של גורמים שונים לאתגר או לרכך את ה'זהות' הזו באמצעות שיח "מכיל" כביכול, אין מקום לרגשות נחיתות או להתנצלות.

הציבור הרחב והדור הצעיר בפרט מחפשים חזון, גודל ובהירות, ואינם נמשכים לניסיונות של ריצוי.

את הדרך קדימה לעם ישראל יובילו אלו שידעו להרגיש את דופק האמונה הפנימי של הדור – מתוך חיבור עמוק לשורשים, אהבה, ומעל הכל, גאווה במי שאנחנו ובמה שאנחנו מאמינים בו כבר אלפי שנים.

--- title: המלכודת שמאחורי 'ברית המשרתים': מי האדון ומי המשרת? author: איתי אסמן date: 2026-04-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/121 --- # המלכודת שמאחורי 'ברית המשרתים': מי האדון ומי המשרת?

1️⃣ מהי דמוקרטיה?
לאחרונה התבשרנו על חזונו ה'דמוקרטי' של יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים.
הוא הצהיר כי עם כניסתו לממשלה, יפעל לפיטוריו של ראש השב"כ דוד זיני ולסגירתו של ערוץ 14, בטענה ש"זה לא ערוץ תקשורת".
מעבר לשאלה המתבקשת, כיצד אדם המניף את דגל הדמוקרטיה מבקש להשתמש בכוח שלטוני כדי לסתום פיות ולערוף ראשים מקצועיים שאינם מיישרים קו עם תפיסתו, נחשף כאן עומק תודעתי מטריד הרבה יותר.

עבור גולן וחבריו לשמאל הרדיקלי, 'דמוקרטיה' איננה ריבונות הרוב. היא איננה שלטון העם באמצעות נבחריו. עבורם, דמוקרטיה היא סט ערכים ספציפי ונוקשה, כפי שהוא נתפס בעיניהם בלבד.
מי שנמצא מחוץ לסט הערכים הזה, גם אם הוא רוב הציבור, אינו לגיטימי.
אך הסיפור האמיתי אינו רק ההגדרה המעוותת של דמוקרטיה, אלא המושג החדש-ישן שצף מאז פרוץ המלחמה: 'ברית המשרתים'.

2️⃣ המשרת, האדון ומה שביניהם

המושג 'ברית המשרתים' נשמע לכאורה מוסרי וצודק.
הוא מבקש ליצור שותפות בין אלו הנושאים בנטל, אלו הנלחמים ומקריבים. הוא מעמיד את ה'משרתים' מול המשתמטים ש'מוצצים את הכספים'.
אך כשבוחנים את המושג הזה לעומק, חייבים לשאול את שאלת היסוד: משרתים את מי? ומי האדון שאותו משרתים?
בעבר, המושג 'משרת' היה ברור – משרתים את המדינה והעם. המדינה הייתה הערך העליון, האושר היהודי הקולקטיבי שביטאו דורות רבים. אך היום, בשיח המיוצר על ידי האליטה הישנה, המושג 'משרת' בא לקבע מעמד חברתי.

הוא בא לומר לציבור הדתי והמסורתי: "אנחנו מקבלים אתכם כלוחמים, אנחנו אוהבים אתכם כשאתם מתים על קידוש השם, אבל אתם תמיד תהיו בדרגת משרתים. אנחנו נהיה האדונים, אנחנו ננהיג, ואתם תהיו אלו שמבצעים".
זוהי מדיניות של 'פנקס אדום' מודרני.

ברית אמיתית היא ברית של שווים, לא ברית שבה צד אחד מספק את הדם והצד השני מספק את הפקודות והתודעה

האליטה החילונית-אשכנזית-ליברלית תופסת את עצמה כבעלת הבית הטבעית על מוקדי הכוח: מערכת הביטחון, המשפט, האקדמיה והתקשורת.
מבחינתם, דוד זיני יכול להיות ראש שב"כ כל עוד הוא "משרת" את המערכת הישנה, אך ברגע שהוא נתפס לשיטתם כמייצג תודעה אחרת, הוא הופך למטרה לפיטורין.

3️⃣ מקרה הבוחן: הרב זרביב והקונסנזוס המזוייף
הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסערה סביב הדלקת המשואה של הרב זרביב.

הרב, שנלחם מאות ימים, עזב משפחה ופיתח שיטות לחימה מצילות חיים, נתקל בהתנגדות עזה מצד גורמים בשמאל הרדיקלי והדתי-ליברלי. הטענה הייתה שהוא "לא בקונסנזוס".
המסר היה חד וחלק: הרב זרביב יכול להילחם ולדמם עבורנו – שם הוא 'משרת' מצוין. אבל ברגע שיש מי שמבקש להעניק לו הכרה ציבורית, ברגע שהוא עומד בקדמת הבמה כדמות ייצוגית, הוא הופך ל'שנוי במחלוקת'.
גם בבחירת הרב הראשי לתל אביב אחד המועמדים היה הרב אלגאזי, תלמיד חכם, סא״ל במיל׳ שעשה מאות ימי מילואים, אך כל ארגוני ה'מילואימניקים' והמפלגות שחרטו על דגלם את 'ברית המשרתים' נכנעו לקומבינות פוליטיות שבהן השירות הצבאי פתאום לא מהווה שיקול לתמיכה.
שוב, הם אוהבים רבנים בדרגת משרתים ולא חלילה בתפקידי מפתח.

4️⃣ קמפיין הגיוס ככלי לשימור האליטה
אנו נמצאים בתקופה היסטורית של חילופי אליטות.
תהליך טבעי המתפתח בכל אומה. המבנה הישן של מפא״י, ששלט בכל צמתי ההשפעה, הולך ומתפורר. הקמפיין האגרסיבי סביב גיוס החרדים ו'ברית המשרתים' הוא למעשה קמפיין הישרדות של האליטה הישנה.
הם לוקחים טענה נכונה ומוצדקת כשלעצמה: הצורך של החרדים לקחת חלק בנטל, ומשתמשים בה כקרדום לחפור בו כדי להשאיר את הדתיים בתודעת 'משרתים'.

הם אומרים לדתי הלאומי: "הנה, החרדי לא משרת כמוך, בוא נעשה ברית נגדו".
במקום שהדתי יגיד "אני מבקש להיות שותף להנהגת המדינה", גורמים לו לומר "אני אהיה גלגל, וגם החרדי חייב להיות גלגל".
אך אף אחד לא שואל – "מי הנהג?"

המאבק הנוכחי הוא על הזכות של הציבור המאמין, הדתי והמסורתי לא רק לשרת בצבא, אלא להוביל את המדינה

התשובה של יאיר גולן וחבריו היא: "אנחנו הנהג!
אתם תמשיכו לשרת, תמשיכו להילחם, אבל אנחנו נחליט איזה ערוץ תקשורת תראו, מי יהיה ראש השב״כ ואילו ערכים ייחשבו לדמוקרטיים."
הם מנסים לייצר תודעה שבה אם דתי יהיה 'אדון' (כלומר, מנהיג), התוצאה תהיה בהכרח 'אלימות מתנחלים' או 'משיחי קיצוני'.
הם מסמנים את ההנהגה הדתית כבלתי מוסרית מראש כדי להשאיר אותה בעמדת המשרת הנצחי.

5️⃣ סיכום: עדכון גרסת הפעלה לאומית!
הגיעה העת להסיר את הלוט מעל המושג 'ברית המשרתים'.
ברית אמיתית היא ברית של שווים, לא ברית שבה צד אחד מספק את הדם והצד השני מספק את הפקודות והתודעה.
אם הייתה כנות במאבק הזה היינו אמורים לראות קמפיינים שלמים למען קידום תפיסת עולמם של דתיים המשרתים בצבא ומבקשים להשתתף בהנהגה. אך לא כך היא.

המאבק הנוכחי הוא על הזכות של הציבור המאמין, הדתי והמסורתי לא רק לשרת בצבא, אלא להוביל את המדינה.
לא להיות רק הלוחמים בשטח, אלא גם השופטים בעליון, המנהלים באקדמיה והעורכים בכלי התקשורת המובילים.
תמו ימי העבדות והכניעה.
לא נסכים למציאות שבה אנחנו רצויים רק כשאנחנו בדרגת 'משרתים'.

חילופי האליטות הם תהליך בלתי נמנע.
התהליך הזה ייעשה בטבעיות, בעוז ובענווה של מי שנושאים בגאון על גבם את האומה ומעריצים את מורשתה ועתידה.
בידינו הדבר!

--- title: מעבר לחוק הגיוס: כשהשיח הציבורי מאבד צלם אנוש author: איתי אסמן date: 2026-04-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/159 --- # מעבר לחוק הגיוס: כשהשיח הציבורי מאבד צלם אנוש

א. הסרטון שהעלתה כתבת חדשות 12, ענבר טוויזר, לרשתות החברתיות, לא היה סתם עוד רגע של 'מעידה' עיתונאית.
בתיעוד נראים שני נערים חרדים, שביקשו בתמימות ובנימוס להתרים כסף עבור הכנסת כלה, כשהם עומדים מול מצלמה ולעג מצמרר.
טוויזר ובעלה בחרו להגחיך אותם, לשאול אותם בציניות מדוע אינם משרתים בצבא, ולצחוק על חשבונם.
את כל חבילת הלעג הזו העלו לרשת לעשרות אלפי העוקבים.

אך תהיה זו טעות להתמקד אך ורק בטוויזר עצמה. היא אינה הסיפור, אלא רק הסימפטום.

סרטון השנאה הזה הוא תמרור אזהרה בוהק לחברה הישראלית, המעיד על תהליך עומק מסוכן: איבוד מוחלט של דרך ארץ והפיכת הוויכוח על גיוס החרדים מדיון עניינִי למסע דמוניזציה שבו הותר הרסן.

יודגש: מותר ואף חובה לדון באופן נוקב, אך לא לגיטימי לשנוא וללעוג, בוודאי לא לנערים חפים מפשע.

ברגע שקבוצה שלמה מאבדת את הפנים האנושיות שלה בעיני הציבור, הדרך ללעוג לילדיה קצרה מאוד

ב. המחנה הליברלי והסובלנות הסלקטיבית

במשך שנים התרגלנו לשמוע מהמחנה הליברלי בישראל על חשיבותן של זכויות אדם, כיבוד האחר וקבלת השונה.
והנה, כשמדובר בנערים חרדים, כל הערכים הללו מתאדים.

לו היה מדובר בילדים מכל מגזר אחר – ערבי, אתיופי, עובדים זרים וכו׳ – שהיו סופגים לעג פומבי כזה מצד עיתונאית, התקשורת הייתה רועשת. היינו שומעים על 'בריונות', על 'פגיעה בחסרי ישע' ועל 'גזענות'.
אך כשמדובר בחרדים, הכל מותר.

מדוע? משום שבשנים האחרונות עבר המגזר החרדי תהליך של דמוניזציה תקשורתית ותודעתית חסרת תקדים.
החרדי אינו נתפס עוד כבן אדם עם שאיפות רוחניות, כמי שחי בצניעות ומקדיש את חייו לערכי התורה, אלא כ'מוצץ דם', כנהנתן אינטרסנטִי שכל מעייניו הם ג'ובים ותקציבים.
ברגע שקבוצה שלמה מאבדת את הפנים האנושיות שלה בעיני הציבור, הדרך ללעוג לילדיה קצרה מאוד.

התפיסה המעוותת הזו היא שנאת החינם האמיתית של דורנו

ג.חטאה של הציונות הדתית

מצער לראות שגם חלקים בציונות הדתית נפלו למלכודת זו.
המגזר שחרת על דגלו את השילוב של 'תורה עם דרך ארץ', שמדבר תדיר על 'אהבת ישראל', נסחף לקמפיין הגיוס הנוכחי בצורה שאיבדה את המצפן המוסרי.
במקום לנהל ויכוח אידיאולוגי עמוק על חובת השירות ועל ערך לימוד התורה, בחרו גורמים מסוימים לרכוב על גלי השנאה, להגחיך את הציבור החרדי ולהציגו כעברייני.
היכן אותם רבני אתיקה וארגוני מילואים כשמדובר בהלבנת פני ילדים ברבים?
מדוע אינם תוקפים בחריפות את המאורע המזעזע?
הביטויים 'אהבת חינם' ו'מוטב שניכשל באהבת חינם' הופכים לסיסמאות ריקות אם כשמדובר בחרדים אי אפשר להכיל אותם בשם אידיאל האחדות ואהבת החינם.

לו דתי-לאומי היה נוהג כך כלפי איש שמאל, היו נשלפים מיד מדרשי חז"ל על קמצא ובר קמצא ועל שנאת חינם שהחריבה את הבית. בעיתונות השמאל היו מגיעים כל מיני גורמים להתראיין ולומר שזה מאורע חמור שאינו מייצג את כולם. אך כשהתוקפת היא עיתונאית חילונית, אז מדובר ב'מעידה' חד פעמית ולא במשהו מערכתי.

טוויזר בעצמה ניסתה להסיט את הדיון: 'בעלי היה במילואים', 'זה היה ביום הזיכרון' וכו׳. כאילו הכאב האישי מצדיק אובדן צלם אנוש כלפי נערים.

ד. שנאת חינם בתחפושת של אידיאולוגיה

הוויכוח על הגיוס הוא ויכוח חשוב ולגיטימי.
מותר ואף צריך לדון בחלוקת הנטל ובחובות האזרחיות.
אבל הדיון כבר מזמן אינו ענייני. הוא הפך לקרדום לחפור בו עבור מי שמבקשים לסכסך ולפרק את החברה הישראלית.
הסרטון של טוויזר הוא הוכחה לכך שהגענו לשפל מנטלי. היא העלתה אותו לרשת החברתית שלה כי היא חשבה שתקבל מחיאות כפיים בקמפיין 'הכה בחרדי'. כשמקדשים את הערך הצבאי מעל כל ערך אנושי בסיסי, התוצאה היא שנאה שמצדיקה את עצמה.

חשוב להבין: שמאלנים, כך נדמה בשיח הנוכחי, לעולם אינם חוטאים בשנאת חינם – תמיד יש להם סיבה מוצדקת לכל התנהגות בעייתית.
רק החרדים או הדתיים הם אלו ש'מחריבים את הבית'.

התפיסה המעוותת הזו היא שנאת החינם האמיתית של דורנו.
עלינו לעצור ולעשות חשבון נפש עמוק.
חברה שמאפשרת לאנשי תקשורת לבייש נערים צעירים בשל לבושם ואמונתם, היא חברה שמאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה.
הגיע הזמן להחזיר את הדיון התקשורתי לפסים של דרך ארץ. לגיטימי לבקר בחריפות, אך לא ללעוג ללא סיבה רק בגלל השתייכות למחנה החרדי.

--- title: כיווני צמיחה ליום העצמאות author: עזרא הימן date: 2026-04-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/144 --- # כיווני צמיחה ליום העצמאות

רבים חושבים שיום העצמאות הוא יום העוסק בעבר, או לכל היותר בהווה. נדמה שזהו יום שעוסק בהודיה על הקיום הלאומי של העם היהודי, שזכינו לו מחדש בה' באייר תש"ח. אך לא פחות, ויותר מזה, זהו יום העוסק בעתיד, בתהליך הצמיחה שלנו כעם. ה' באייר תש"ח הוא רק רגע הלידה, או נכון יותר – רגע היקיצה מהתרדמה.

א. חירות לאומית כמסע מתמשך
מנהיג בשמאל אמר פעם שהציונות הסתיימה עם קום המדינה. כוונתו הייתה שכל מטרת הציונות, כתנועה לאומית, הייתה למלט את היהודים ממצב של ציבור נרדף כמיעוט בגולה למצב של חיים במדינה ריבונית, שממנה לא ניתן לגרשו. דבריו רמזו לעניין נוסף: העיסוק המתמשך בלאומיות יהודית אחרי קום המדינה הופך אותנו לבלתי מוסריים כלפי עמים אחרים.
המציאות היא הפוכה לגמרי: ה' באייר תש"ח הוא רק רגע היקיצה מהתרדמה. תחילה מזיזים מעט את הגוף, חוגגים את היכולת להתחיל ללכת, לצעוד צעד. לדבר, לומר מילה. בהמשך הדרך שבים לעצמנו בדברים פנימיים ומהותיים יותר. בזהות, בשליחות, בייעוד.

מי שחושב שהלאומיות היהודית מיצתה את עצמה ברגע הצלחתה ושגשוגה החומרי, גוזר עליה כליה. הפיכת מדינת ישראל לכלי האמור לספק שירותי אזרח ואפשרויות למימוש עצמי ותו לא, מרוקנת את הווייתה מתוכן של זהות ושייכות.
ציונות יכולה להיות מובנת רק כחלום עתיק עם חזון ענק. היקיצה מהתרדמה היא אך תחילת המימוש.

כי לא חזרנו לארץ כדי לברוח מפוגרום. חזרנו כדי להחיות ייעוד וחלום.
עם כל הזכויות השמורות לדור המייסדים, דור תש"ח, הם היו מעין ננס על גבי ענק. הענק הוא נצח ישראל. דור תש"ח זכה להיות חוליה בשרשרת, ברגע מיוחד של יקיצה.
גם היום, כל המיזמים המתיימרים לעצב מחדש את זהותנו – כביכול לכתוב 'חוזה חדש' – חוטאים באופן מהותי לקיומנו. הברית כבר נכרתה לפני דורי דורות. אנחנו רק זוכים לשמש חוליה ברצף המובטח. ולכן מבטנו נישא למרחוק, הרבה מעבר לרווחה אישית בלבד.

כי לא חזרנו לארץ כדי לברוח מפוגרום. חזרנו כדי להחיות ייעוד וחלום

ב. יורדים ועולים, אך צומחים תמיד

קשה שלא לחוש את הנסיגה הלאומית שאנו חווים בשל אותן תפיסות, שצמצמו את הציונות לכדי שרידות פיזית של יהודים בארצם. התחושה מגובה גם במספרים. נסיגה דרמטית מכמעט 90 אחוז יהודים בארץ בשנות השבעים לכ-70 אחוז בשנים האחרונות. התמעטות דרמטית בתנופת ההתיישבות היהודית באזורי הנגב והגליל, תוך נסיגה מהקונצנזוס של 'ייהוד הגליל והנגב'. נסיגה מתודעת ניצחון, הכרעה וכיבוש, ל'מכירת חיסול' תמורת שקט זמני, ומעבר מחתירה למגע למגמה של קניית שקט. כל אלה קרו במקביל, ולא במקרה. הם התהוו לא בגין אדם כזה או אחר, אלא עקב רוח מסוימת שפשתה במערכות החיים שלנו, האזרחית, הפוליטית, הבטחונית, הפקידותית, ומעל הכל – המשפטית. תשאלו: כיצד זה קרה, הרי כולם נותרו ציונים? אלא שהציונות ירדה שלבים רבים בסדר העדיפויות.
אבל מטרתי אינה לשתף כאן בבשורה מרה. אנחנו מצויים בתהליך התחדשות מהשורש. דברים נסוגים, ונבנים מחדש. יורדים ועולים, אך מתקדמים וצומחים תמיד. הנסיגה לא הייתה לשווא.
וברוך ה', יש סימנים רבים לכך שהתעוררנו. התחדשנו. קמנו. צמחנו. צמח דוד.

כשנחלום גדול, עמים אחרים חפצי חיים יצטרפו אלינו

ג. גם מלחמות עושים באהבה
המלחמות שלנו אינן רק על עצם קיומנו. הן מלחמות על האֵמון בעולם הזה, שהוא יכול להיות גן עדן. זהו הבשורה העתיקה שלנו. עדיין יש אויבים רבים לחזון הזה ואנו מגינים עליו, נלחמים ומכריתים רוע שקם עלינו, עליו.
וכל עוד ברור לנו על מה אנו נלחמים כאן כעם, לא נתבייש בכך שהנשק הוא חלק מהותי מקיומנו.
איננו מפחדים להיות מעצמה. איננו מפחדים מכוח. הכוח לא משחית. הלב הרע משחית. וכשמבקרים בבתי העלמין ביום הזיכרון, מבינים כמה הלב שלנו טהור ונקי.

אנו נלחמים לא רק עבורנו – אלא גם עבור העולם. היום העולם שעדיין חפץ חיים זקוק לבשורה שלנו כמו אוויר לנשימה. קיבלנו טעימה מזה השבוע בביקורו של נשיא ארגנטינה.
כשנחלום גדול, עמים אחרים חפצי חיים יצטרפו אלינו. ואז, ורק אז, יבוא שלום עלינו.
יום עצמאות שמח!

--- title: יום שהשתיקה יפה לו author: אודי בן חמו date: 2026-04-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/141 --- # יום שהשתיקה יפה לו



א.
הערב יצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – יום שהשתיקה יפה לו.
המילים, הדיבור ואפילו הכתיבה יאבדו מערכם, והשתיקה תזכה בבכורה.

השתיקה הזו תבטא את העובדה, שמול עוצמות היום הזה והפוטנציאל הטמון בו, כל מילה רק תקטין את המסר. גם המונח 'מסר' לא מתאים כאן.
ביום הזה הלב אמור להיפתח, לא הפה.

השתיקה תבטא התעלות, ותאפשר לקול דממה דקה להישמע במעמקי העומקים של ההוויה הישראלית הכללית ושל כל פרט בה; דבר שלא התחיל ברצוננו החופשי.
השתיקה תדגיש את היותו של היום הזה לא יום אבל פרטי, אלא יום של קדושה לאומית מוחלטת.
אין זה יום אבל על הרוגים בנסיבות מצערות וכואבות אחרות, אלא יום המציין את חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – הכי לאומי וכללי שרק אפשר.

מי שנפל עקב היותו יהודי הוא קדוש, כי הוא נפל בשל היותו חלק ממשהו גדול לאין ערוך ממציאותו הפרטית, יהיה צדיק פרטי ככל שיהיה

ב. השתיקה – מעבר למחלוקת

ביום הזה, השתיקה מבטאת חיבור. זהו יום נטול מחלוקות. גם אם יהיו מי שיתאמצו מאוד למצוא חריגים שיחללו את היום הזה, והם ודאי ימצאו, אין זה משנה כלל.
אין החריג מלמד על הכלל דבר.
גם אם הוא מושך את העין, גונב את הלב ומסעיר את הנפש.
ביום הזה אנו משתיקים את ה"אני" המתווכח, המבקר והמפריד, לטובת ה"אנחנו" המקודש. אל דאגה, עוד נחזור מהר לוויכוחים, יש להם מקום חשוב בבירור.
אין זה "אנחנו" המבטא רק אוסף של פרטים רבים כאן ועכשיו, אלא משהו הרבה מעבר לזה.

ביום שהשתיקה יפה לו, נשמותינו נפגשות ברובד העמוק ביותר שלהן – בחיבור הנשמות הישראלי שאינו תלוי בדבר. גם אם כל אחד מאיתנו מוציא את חברו מדעתו לגמרי בשגרה.
ביום הזה הכללי מובלט, לא האישי. וביום הזה ראוי גם לא להבליט את העובדה שכל המוציא את עצמו מן הכלל כופר בעיקר – נשמור את זה לזמן אחר.

ביום שהשתיקה יפה לו, מודגשת הופעתנו הקולקטיבית על במת ההיסטוריה, שבגינה נפלו חללים. לא בשל מעשה פרטי זה או אחר. כולנו כננסים על גבי ענק. שום דבר לא התחיל בנו וגם לא ייעצר בנו – ביום הזה נזכור זאת.

ג. לא עצבות משתקת אלא פוטנציאל

ביום שהשתיקה יפה לו, אנו מתבוננים בדמויות המופת שלנו ובמשפחותיהם האציליות, וזוכרים שהם הצינור שדרכו אנו מביטים על הפוטנציאל שלנו. מי שמסר נפשו על עצם הווייתנו הכללית – ברצונו המודע או בעל כורחו – מלמד אותנו רבות על ענווה.
משמעות ההסתערות מול האש מלמדת אותנו על גבורה, על מציאות שבה הפרטיות לא גורמת לברוח לאחור ולהתחבא.
מול האש והמלחמה – הרי החיים הפרטיים בסכנה. היכולת לעמוד באתגר הזה מלמדת על מי שפרטיותו לא בלעה אותו, ולכן הוא מהווה מופת כללי לכולנו.
ראוי לזכור זאת.

ד. הקדושה שבכלליות

ביום שהשתיקה יפה לו, אנו זוכרים שאין זה יום פרטי, יהיה החלל יקר וקרוב לנו ככל שיהיה. אנו הרי מחוברים גם לחללים שאיננו מכירים.
ברגעים הללו, אנו מבינים שקדושתם של מי שנפלו אינה תלויה במעלותיהם האישיות או במידת מודעותם למעלתם באותו רגע.
מי שנפל עקב היותו יהודי הוא קדוש, כי הוא נפל בשל היותו חלק ממשהו גדול לאין ערוך ממציאותו הפרטית, יהיה צדיק פרטי ככל שיהיה. באותו רגע נורא הוד של מסירות נפש, הפרט מתעלה בעל כורחו מעל מגבלותיו ומתמזג עם הכלל שבכל הדורות.
זוהי קדושה אובייקטיבית, נעלה, כזו שהדיבור האנושי רק עלול לגמד.

את הניצחון על אויבינו נקדם בחיבור קולקטיבי אל הנצח

ה. יום של חיבור לנצח

ביום שהשתיקה יפה לו, אנו מקשיבים לפלא החיים הישראליים. בשתיקה הזו אנו מחוברים לעובדה שישנם דברים שראוי לחיות למענם, ושישנו עם שרוחו חזקה מכל חורבן. מתוך גודל הרדיפות של אויבינו האכזריים, שאינן פוסקות לרגע, נלמד על מהות חיינו.
את הניצחון על אויבינו נקדם בחיבור קולקטיבי אל הנצח. בדעה רחבה ובהסברה ראויה.

ביום המיוחד הזה, שהשתיקה יפה לו, אנו נזכרים במי שאנחנו יכולים וראויים להיות. וודאי עוד נהיה.

רק לאחר היום הזה, שהשתיקה יפה לו, ולאחר הפנמת מסריו, ראוי לשמוח שמחה אמיתית ומתפרצת ביום עצמאותנו.

--- title: על האמונה, על החירות ועל הזהות – מלך כוזר בדורנו, חמוש במסור חשמלי author: בן יעקב סבו date: 2026-04-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/167 --- # על האמונה, על החירות ועל הזהות – מלך כוזר בדורנו, חמוש במסור חשמלי

א. על מלך חכם שמתגייר
ספרים רבים השפיעו על חיי בעודי חולם – הן ישן והן ער – על חיים גדולים ונישאים יותר ממה שהוצג לי כתכלית החיים בתרבות שגדלתי בה.
הרגשתי עמוק בליבי שכוונתי רצויה, אך מעשיי אינם רצויים.
ספרים רבים, אך בראש ובראשונה ללא כל עוררין – ספר הכוזרי.

לא רק בגלל סיפור המסגרת, אלא כמובן בזכות התוכן והאמת שבו, שאת עמקותם אני מגלה מחדש בכל לימוד.
וכמו הרבה אמיתות היסטוריות המעידות על מהותיות המציאות – גם האמיתות שבספר הכוזרי נוהגות להופיע שוב ושוב בחיים, במינונים שונים.
הדבר המקרי – לא יחזיק ולא יתמיד.
הדבר המהותי והטבעי – יתמיד.

הנשיא חאבייר מיליי אינו עוד פוליטיקאי. הוא רעידת אדמה

ב. דוגמה ומופת למנהיגות זקופה

בעידן שבו מנהיגי המערב מתחרים ביניהם מי יתנצל וירכין ראש יותר בפני האופנות התרבותיות המתחלפות, צמחה בארגנטינה תופעה פוליטית ואידיאולוגית מרתקת, מפתיעה וחסרת תקדים.
הנשיא חאבייר מיליי אינו עוד פוליטיקאי. הוא רעידת אדמה. הוא מציע משוואה השומטת את הקרקע מתחת רגלי ה-Deep State הגלובלי: שוק חופשי באמת, מנוהל על ידי הציבור ולא על ידי הסתדרויות; מלחמה חסרת פשרות ונעדרת פוליטיקלי קורקט בדת הפרוגרס וה"נְעוֹרוּת" (Woke), וחיבור עמוק, אמוני ועניו לעם ישראל ולאמונה היהודית.
האומה בעלת השטח העשירי בגודלו בעולם בחרה בו להיות לה לפה. עבור אלו המבקשים לסלול דרך של עוצמה של אמונה, זהות וחירות, מיליי מספק מקרה מבחן מרתק למנהיגות שאינה מגמגמת.

ג. חירות כלכלית כציווי מוסרי

עבור מיליי, הכלכלה החופשית איננה רק כלי ליעילות פיננסית, או שורת רווח בטבלאות אקסל – היא עֶמדה מוסרית עליונה. בניגוד לימין המסורתי, שלעיתים מתנצל על אמונתו בשוק החופשי או מנסה לרכך אותה, מיליי תוקף את התפיסה הסוציאליסטית והקומוניסטית מן השורש, הפילוסופי והמוסרי.
המדינה הריכוזית, לשיטתו, איננה הפתרון – היא הבעיה. שוד כספי האזרחים דרך מיסוי כבד והדפסת כסף אינו רק פגיעה בצמיחה, אלא פגיעה בחירות האדם עצמה ובחירות העם. כן, יש מצבים שבהם המדינה על כל מנגנוניה, כאשר היא ריכוזית, יכולה להיות נגד העם.
המסור החשמלי שלו, סמלו המוכר, שנועד לקצץ את משרדי הממשלה המיותרים ואת המנגנונים המסובכים בארגנטינה – הוא סמל של חירות. הוא מזכיר לעולם שהעושר לא נוצר על ידי פקידים, הגוזרים קופון על גב האזרח ושולטים בכוחנות על חייו, אלא על ידי יזמים ואנשים עובדים הנוטלים סיכון ומייצרים ערך. מיליי החזיר לשיח את ההבנה הפשוטה: אי אפשר להפריד בין חירות פוליטית לחירות כלכלית.
וכצפוי – החירות, יחד עם השגשוג והשיבה לזהות, נותנים את אותותיהם, והאומה הארגנטינאית וכלכלתה נוסקות לשיאים חדשים.

תרבות השונאת את עצמה ואת עבָרה, לא יכולה להגן על עתידה

ד. הקרב על המערב: מול הנדסת התודעה הפרוגרסיבית

מלחמתו הגדולה ביותר של מיליי, כפי שהבהיר בנאומו ההיסטורי בדאבוס – בגו זקוף מול כל מנהיגי אומות העולם, אינה ניטשת רק בשדה הכלכלי, אלא נגד המרקסיזם התרבותי. הוא מזהה את תנועת ה-Woke והפרוגרסיביות הרדיקלית לא כקידמה נאורה, אלא ככוח הרסני המבקש לפרק את מוסדות היסוד של החברה המערבית: המשפחה, הלאום והאמיתוֹת המסורתיות.
מיליי אינו מוכן לשחק במגרש של אדריכלי התקינות הפוליטית. הוא מטיח באליטות שהפרוגרס אינו מגן על החלשים כפי שהוא מתיימר לעשות, אלא משעבד את כולם למשטר של צנזורה, פוליטיקת זהויות, קורבנוּת ואשמה, וכניעה חנפנית לרוע. במקום לאמץ את השפה שלהם בניסיון למצוא חן, הוא מציב אלטרנטיבה של גאווה ועוצמה. הוא מבין כי תרבות השונאת את עצמה ואת עבָרה, לא יכולה להגן על עתידה.

ה. המצפן הרוחני: אהבת ישראל וסוד היהדות
המרכיב המרתק ביותר בדמותו של נשיא ארגנטינה הוא, אולי, יחסו ליהדות. מיליי תומך בישראל לא רק במובן הדיפלומטי המקובל, או מתוך ברית אינטרסים מערבית. החיבור שלו אלינו הוא ערכי, היסטורי ואמוני. הוא לומד תורה עם רבנים, מצטט מפרשת השבוע בנאומיו השבועיים לאומה, ומוצא במקורות שלנו את היסודות העמוקים ביותר למשמעות ולחירות האדם.

עבור מיליי, היהדות אינה דת של כניעה, אלא דת של יציאה מעבדות לחירות. כשהוא מדבר על עמידה של מעטים מול רבים, הוא שואב השראה מפורשת מרוחם של המכבים – סמל לעוצמה לאומית שאינה נכנעת לתרבות אימפריאלית המנסה למחוק את זהותה. בתפיסת עולמו, עם ישראל הוא ההוכחה ההיסטורית המכרעת לנצחיותה של הרוח, ולכך שאמת ואמונה חזקות מכל ממסד כוחני או דתות של רֶשע. הוא מסתכל על היהדות כמעיין נובע של מוסר, שעליו מושתתת תפיסת החירות של העולם החופשי כולו.
בפברואר 2025 הוא הכריז על שני ימי אבל לאומיים בארגנטינה, בעקבות השבת גופותיהם של בני משפחת ביבס הי"ד שנרצחו בשבי בידי החמאס.
הנשיא מיליי נמצא כבר שנים מספר בתהליך גיור. לא גיור ליברלי-פרוגרסיבי מקל או רפורמי, אלא גיור אמיתי מפרך ודורשני, בליווי רבנים גדולים. מי שמחפש אמת, מחפש אמת גדולה ולא קיצורי דרך מעייפים.

ו. חאבייר מיליי מציב מראה נוקבת מול ההנהגה הפוליטית והתקשורתית במערב

מיליי מוכיח שאפשר – וצריך – להציג חזון אידיאולוגי בהיר, ישיר וללא התנצלויות. השילוב שהוא מציע – כלכלה חופשית לחלוטין המייצרת שגשוג, שמרנות תרבותית הנלחמת בהנדסת התודעה, וחיבור למקורות הנצח של העם היהודי כמצפן של צדק – אינו רק תוכנית עבודה לעם בארגנטינה. זוהי סנונית של היחס שיצמח מצד אומות העולם לעם ישראל בדורנו. זוהי קריאת כיוון לכל מי שמבקש לסלול דרך אמיתית של אמונה, מהות וחירות הרוח, לקראת סוף האלף השישי.

--- title: בג"ץ הטנקיסטיות: סמכות בלי אחריות, והנדסה חברתית בתוך הצריח author: איתי אסמן date: 2026-04-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/108 --- # בג"ץ הטנקיסטיות: סמכות בלי אחריות, והנדסה חברתית בתוך הצריח

1️⃣
סאגה משפטית שנמשכה שש שנים הגיעה השבוע לשיאה בבית המשפט העליון, והתוצאה היא תמרור אזהרה בוהק לכל מי שביטחון המדינה וזהותה יקרים לליבו. בזמן שצה"ל נמצא באחת התקופות המאתגרות בתולדותיו, החזית המשפטית ממשיכה להכתיב לדרג המבצעי סדרי עדיפויות שאינם נובעים מצורך צבאי בשטח, אלא מאג'נדות חברתיות רדיקליות הנכפות על המערכת בכוח הפסיקה.

בג"ץ מינה את עצמו למפקד העליון של אסטרטגיית כוח האדם בצה"ל

2️⃣
בית המשפט העליון קבע השבוע פה אחד כי על צה"ל לאפשר לנשים להתמיין לכל תפקידי הלחימה, אלא אם יוכיח הצבא כי הדבר אינו אפשרי בשל "מהות התפקיד ואופיו"; בכך, נתן בג"ץ תוקף מחייב להחלטה שהתקבלה בעבר על ידי הרמטכ"ל – להתנסות בשילוב נשים בשריון מתמרן – והדגיש כי "הצבא עמד על מחויבותו להגשמת השוויון". השופטות דפנה ברק־ארז ורות רונן לא הסתפקו בהצהרות עקרוניות, וחייבו את צה"ל לאפשר לנשים להשתתף בהתנסות בתפקידים אלו כבר במחזור הגיוס הקרוב של נובמבר השנה. שש שנים של דיונים משפטיים הסתיימו בהכרעה שמשמעותה אחת: בג"ץ מינה את עצמו למפקד העליון של אסטרטגיית כוח האדם בצה"ל.

3️⃣
העתירה אולי הוגשה בשם נשים פרטיות, אך הגב הציבורי, התקשורתי והאקדמי הגיע מארגוני פמיניזם רדיקלי וארגוני שמאל. אלה מבינים היטב כי הציבור הישראלי והדרג הלוחם אינם מאמצים את תפיסת עולמם בדרכים של שכנוע דמוקרטי, ולכן הם פונים, כרגיל, למסלול העוקף – כפייה משפטית. הדיון כאן אינו על זכותה של אישה פלונית זו או אחרת; זהו מאבק על תכליתו של הצבא. האם מטרת צה"ל היא לנצח במלחמה בעזרת הכוח הקטלני והחזק ביותר, או שמא הוא הפך למעבדה לקידום שוויון מגדרי. כשבית המשפט מתערב בצורה ברוטלית כזו, הוא מבצע הנדסה חברתית במקום שבו לטעות יש מחיר דמים. השופטים יושבים באולמות ממוזגים בירושלים ומחליטים על קיום "התנסות מבצעית" בתוך טנקים, אך הם לא יישאו באחריות אם הניסוי ייכשל. זוהי סמכות ללא אחריות, שמאפיינת את בג"ץ בכל התחומים שבהם הוא מתערב ופוסק בפאתוס: השופטים לא יועמדו לדין, לא ילכו לכלא ולא יאבדו את משרתם אם רמת הלחימה תרד, או אם כשירות הכלים תיפגע. הם משיתים על הצבא דרישות ערכיות מבלי להבין את המורכבות המקצועית של שדה הקרב.

4️⃣
יתרה מזו: מערכת צבאית חייבת לעבוד כגוף כוללני ומשימתי, לא כמערכת המותאמת לזכויות הפרט ורצונותיו. הצבא, כמדיניות, מוריד פרופיל ללוחמים על סעיפים בריאותיים כמו פלטפוס, גם אם לחלקם יש יכולת לתפקד היטב ולהתמיין לסיירות. מדוע? כי מערכת אופרטיבית צריכה להיות מושתתת על נתוני הרוב, ולא על החריגים. העובדה הביולוגית היא שמסת השריר והיכולת הפיזיולוגית של נשים, ככלל, נמוכה מזו של גברים. השיטה המניפולטיבית של ‘ארגוני זכויות אדם׳ למיניהם היא להתייחס ל'יוצאות הדופן' כהוכחה לכך שהשיטה אפשרית. אך לא זו הדרך. צבא לא יכול להתבסס על נתונים חריגים, במיוחד לנוכח העובדה שמרבית הנשים כלל אינן מעוניינות בשירות קרבי, ושמדינת ישראל לא מגייסת נשים לשירות חובה ביחידות קרביות. בטווח הרחוק, בניית כוח צבאי על בסיס יוצאי הדופן תפגע אנושות בכשירות המבצעית בשעת מלחמה. התוצאה הישירה היא הורדת רף הלחימה. אנו כבר עדים להנמכת קירות טיפוס, שינוי סרגלי מאמץ והתאמת דרישות פיזיות בתוך יחידות השריון והחי"ר, בעוד אכזריות האויב ונסיבות שדה הקרב לא מתאימות עצמן לשינויים הללו. ארגוני הנשים טוענים בציניות שלכתחילה לא היה צורך ברף גבוה, ובכך הם מקריבים את המקצועיות של צה"ל על מזבח האידיאולוגיה. יש לציין שנעשו הרבה מאוד ניסיונות לשילוב נשים בשיריון, והם נכשלו בזה אחר זה. בתאריך 17 במאי 2015 פורסמה בידיעות אחרונות הכותרת: "פרסום ראשון: צה"ל קבע – לא יהיו טנקיסטיות". בכותרת המשנה נכתב: "ניסויים פיזיולוגיים בחנו תפקוד נשים במקצועות הטען והנהג, שבהם נדרש מאמץ פיזי רב – ובסיומם הוחלט בצבא כי חיילות לא ישרתו כלוחמות שריון". מדוע, אם כן, נערכו ניסויים נוספים? כי יש כאן אג'נדה ודת של שאיפה לשוויון מגדרי, שמתעלמת מהעובדות ומטבע האדם.

5️⃣
התמונה המלאה נחשפת בדוחות של גופים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). עבורם, שילוב נשים הוא כלי אסטרטגי לביטול מה שהם מכנים "תהליך ההדתה בצה"ל". הם צופים בדאגה בהצלחת ישיבות ההסדר והמכינות, ויודעים שהדרך לפרק את הצביון המתהווה היא כפיית מציאות של עירוב מגדרי, שתדחק את החיילים הדתיים החוצה בשם ערך השוויון. ראינו זאת באיסוף הקרבי ובתותחנים – ברגע שנכפה שילוב מסיבי של נשים, איגוד ישיבות ההסדר נאלץ להוציא משם את הלוחמים כדי לשמור על קדושת המחנה. כעת, כשהשריון נמצא על המוקד, הפגיעה בכוח האדם הלוחם תהיה אנושה. צה"ל, שזקוק לכל לוחם איכותי, מוותר על ליבת הכוח הדתי-לאומי בשם חתירתו לשוויון מדומה. זוהי פגיעה בוטה בזכויותיהם של החיילים הדתיים והחרדים, שזוכים ל"כבוד אדם" סלקטיבי מצד בג"ץ, שלשיטתו הנשים הן אלה המדוכאות וממודרות, ואילו הדתיים הם-הם המדכאים-מדירים.

6️⃣
מי שמקדם גיוס חרדים ליחידות כמו 'חשמונאים' או 'נצח יהודה', חייב להבין את התקדים: אם לא נתבע מבג"ץ לחדול משחצנותו ולהפסיק לנהל כאן את המדינה, מחר הוא יכפה שילוב נשים גם שם. הכפייה המשפטית לא תעצור בקו הירוק או בבקו"ם; היא תגיע לכל מקום שבו האג'נדה תזהה 'חוסר שוויון'.
עו"ד עמיחי ויינברגר שייצג את הצעירות במשך שש שנים, אמר: "נפתח פתח לשלב הבא, שבו כל אישה שתאמר 'אני רוצה גולני, תן לי להתמיין לגולני', צה"ל יצטרך לאפשר לה לעבור את המיון – או להגיע לבג"ץ ולנמק מדוע אינו מאפשר זאת".
מביש לראות את ארגוני המילואימניקים, המדברים בשם הלוחמים, שותקים אל מול המהלך הזה ומתקשים לצאת נגד האליטה המשפטית. הטענה שלא ייווצר מתח מיני בשדה הקרב היא אמירה צבועה שמתעלמת מהטבע האנושי. הפיכת שדה הקרב למרחב של פריצות וטשטוש זהות הוא פשע נגד ביטחון ישראל וטהרת המשפחה הישראלית.

צה"ל, שזקוק לכל לוחם איכותי, מוותר על ליבת הכוח הדתי-לאומי בשם חתירתו לשוויון מדומה

7️⃣
המדינה חייבת לחזור לידי אלו שנושאים באחריות על חייהם של הלוחמים, והצבא חייב לחזור לידי המפקדים – ולא לידי השופטים. אסור להוציא את הלוחמים הדתיים מהסיירות והיחידות השונות כדי להכניסם ל'גטאות של דתיים'. זה בדיוק מה שארגוני הנשים חותרים אליו. זה לא ייעצר בשיריון. המלחמה כאן נוגעת לכלל צה"ל, ורבנים צריכים להבין שהקו האדום נחצה מזמן, ושצריך להפסיק להתפשר על הביטחון ועל צביון הצבא. ראוי ואף מתבקש שהתפיסה הכללית של הציונות הדתית לא תדאג רק למגזר, אלא תילחם את מלחמתם של רבים בעם ישראל, הסולדים ממגמת 'שוויון המגדרי בכל מחיר'.

את יום העצמאות הקרוב נחגוג בדרישה אחת: החזירו לנו את הצבא. החזירו לנו את הניצחון.

--- title: לא אירוע נקודתי – אלא מדיניות: מחיקת המסורתיות מצה״ל author: סוללים דרך date: 2026-04-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/146 --- # לא אירוע נקודתי – אלא מדיניות: מחיקת המסורתיות מצה״ל

א. נותנים ידיים – האמנם?

הסרת הקליפ "נותנים ידיים" של הרבנות הצבאית אינה אירוע נקודתי.
זה לא מקרה חד־פעמי, אלא חוליה נוספת בשרשרת.
בצמרת צה״ל יש אג'נדה ברורה: צמצום שיטתי של ביטויים מסורתיים-יהודיים במרחב הציבורי הצבאי.
אין כאן איסור רשמי, אין פקודה כתובה. אבל המסר ברור.
מה שמבטא זהות יהודית מסורתית – נדחק הצידה.
הסיפור של השיר הוא דוגמה מובהקת: אין בו שום דבר שלא נאמר כבר בתכנים אחרים של הצבא.
חיל החינוך פרסם סרטון זהה בתוכנו בשם "עטופה בשריון", המציג את דמות האישה התומכת, המחזקת, הנושאת בעול יחד עם הלוחם. ההבדל בינו לבין הסרטון של הרבנות הצבאית איננו בתוכן, אלא במסגרת הערכית שממנה הוא נאמר.
וכאן בדיוק מתגלה הבעיה.

הכלה אמיתית פירושה לאפשר ריבוי קולות: גם חילוני וגם דתי, גם מודרני וגם מסורתי

ב. הדרה במסווה של הכלה

בשם הממלכתיות המאחדת והמתחשבת, מתקבלת בפועל הכרעה חד־צדדית:
הזהות המסורתית היא זו שצריכה להתכנס, להצטמצם, ולהיעלם מהמרחב הציבורי.
זו אינה הכלה – זו הדרה. כי הכלה אמיתית פירושה לאפשר ריבוי קולות:
גם חילוני וגם דתי, גם מודרני וגם מסורתי.
אבל כאשר רק צד אחד נדרש "להוריד פרופיל" – מדובר במדיניות, גם אם היא לא מוצהרת.

ג. הפגיעה בלוחמים ובמשפחות

מי שמשלם את המחיר הם לא גופים מופשטים, אלא אנשים:
– הלוחם שמגיע מבית מסורתי ומבין שהזהות שלו אינה רצויה במרחב הציבורי;
– בנות הזוג והמשפחות, שהסיפור שלהם הוצג – ואז נמחק;
– המשפחות שמרגישות שהערכים שעליהם גדלו אינם מקבלים מקום שווה.
דווקא בשעה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים כבדים, נדרש חיזוק של כל מקורות הכוח, ולא מחיקה של מי שעומדים בחזית.

הבעיה איננה בצורת ההצגה, אלא בעצם קיומה של זהות מסורתית במרחב הציבורי

ד. מבחן האומץ של ההנהגה

שר הביטחון חייב לקחת אחריות ולהבין שהאירוע הזה הוא מבחן, ולא של שיר אלא של זהות.
צה״ל לא יכול להרשות לעצמו להיות צבא שמוחק את הערכים הבסיסיים של העם, ומנסה להנחיל אג'נדה פרוגרסיבית במקומם.
אם הוא רוצה להישאר צבא העם, אם הוא רוצה לגייס את הציבור החרדי, הוא חייב לתת מקום אמיתי למסורתיות. לא רק לסבול אותה בשקט, אלא לכבד אותה בגלוי.
הצבא שלנו הוא נפלא, יש בו אנשים מסורים וכישרוניים באופן מדהים. אבל הניתוק של הפיקוד הבכיר מהערכים הבסיסיים של העם, של מי שעומדים בחזית, הוביל אותנו לכישלון המהדהד בשבת שמחת תורה התשפ״ד ולחוסר היכולת של הצבא להביא להכרעה במערכה.
בראש הצבא חייבים לעמוד מפקדים מוכשרים, המחוברים לערכי העם היהודי ועושים זאת בראש מורם. רק הם יוכלו להוביל אותנו להכרעה.

מעבר לכך, יש כאן נקודה עקרונית נוספת:
עצם הבחירה של הרבנות הצבאית להפיק קליפ כזה מעוררת שאלה. הסרטון, המציג נשים בלבוש שאינו תואם את עולם הערכים המסורתי המובהק, הוא מלכתחילה סוג של פשרה – ניסיון "להתאים" את המסר לקונצנזוס רחב יותר.
דווקא משום כך, האבסורד זועק: גם כאשר הרבנות הצבאית כבר בוחרת ללכת כברת דרך, לרכך, להנגיש את המסר – גם אז זה לא מספיק. גם אז התוכן נפסל.
במובן הזה, נדמה שהסרטון "נותנים ידיים" כלל לא היה צריך לצאת מהרבנות הצבאית מלכתחילה.
זהו בדיוק סוג התכנים שחיל החינוך אמור להפיק.
הרבנות הצבאית אמורה להביא קול אחר – ברור, נאמן לעצמו, שאינו מתנצל ואינו מטשטש את זהותו.
כאשר הקול הזה מתערפל – וגם אז נדחה – המסר חד עוד יותר: הבעיה איננה בצורת ההצגה, אלא בעצם קיומה של זהות מסורתית במרחב הציבורי.

ואת זאת על כולנו לתקן.

--- title: יום השואה והסיפור של כולנו author: עזרא הימן date: 2026-04-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/140 --- # יום השואה והסיפור של כולנו

א. הבריחה הגדולה מהזהות
האמירה של אהרן ברק שהובאה בקדימון לא היתה פליטת פה או הערה אגבית. זו גם לא הפעם הראשונה שהוא ביטא אותה. הוא רק חזר על משפט מכונן של משנתו, אותו כתב במאמר 'על תפקידי כשופט' לפני למעלה מעשרים שנה, כשמהפכת העריצות המשפטית מיסודו היתה עדיין בחיתוליה.
ברק מייצג תפיסה הרואה במציאות הלאומית, באשר היא, גרעין של נאציזם. בכל האדרה לאומית הוא 'מזהה תהליכים'. בכל רוב הוא רואה עריצות. זה הלקח שלו מהשואה. על זה בנויה כל תפיסתו.
זה לא קשור לגרמניה או לישראל. הנושא הוא 'הבנאליות של הרוע', וזה יכול לקרות לכל אחד. המערכת, אותה בנה כאן במשך שלושים שנה, מושתתת כולה על חשיבה מעוותת זו ביחס לשואה.
ברק רואה בשנאת ישראל דוגמה בלבד לגזענות, שנאת זרים והתנכלות למיעוטים, המאפיינת כל מציאות לאומית.
השואה, לשיטתו, לא קשורה באמת לעם היהודי; היא פשוט יישום מתבקש של משוואה מתמטית חברתית. היא תוצר מדעי של רוב לאומי ומיעוט אתני. לפי תפיסה זו, השואה פגעה בעם ישראל רק באופן מקרי, אך הלקח העיקרי שלה הוא אוניברסלי: ריסון הלאומיות. זה לא רק פרויקט משפטי, זה הרבה יותר: מדובר בחרדה קיומית מפני הזהות של עצמנו.

ב. על מה מתבוננים ביום השואה

השאלה לגבי אופן ההתבוננות על שנאת היהודים בכלל, ועל השואה בפרט, איננה חדשה. קבוצה מסוימת של יהודים ליברליים, שמקורם בעיקר ביהודי גרמניה לאחר תקופת ההשכלה, מתעקשת שאנטישמיות היא תופעה גנרית של רוב כלפי מיעוט, של גזענות כלפי הזר, של פגיעה בזכויות אדם כלפי האחר.

קבוצה זו סברה שהשנאה כלפי היהודים היא רק תוצאה של היותנו מיעוט זר ושונה בתוך עם אחר, ושהפתרון לשנאה זו הוא התבוללות תרבותית ופיזית, או לחילופין הקמת מדינה ככל המדינות.

במקום להילחם על היותו יהודי, הרמטכ"ל חשב שהלקח של השואה משמע שהוא 'עלול להיות נאצי'. הטעות האיומה והטראגית הזו גידלה מחדש את המפלצת החמאסית-נאצית שקמה להשמידנו עשרים שנה מאוחר יותר

קבוצה זו סירבה בכל מחיר לראות את השנאה האנטישמית כדבר מהותי כלפי יהודים באשר הם, כמיעוט או כרוב, כפרטים או כמדינה – בכל מצב שבו יהיו.
קבוצה זו סירבה בעקשנות להכיר בשנאה ליהודים כאנטישמיות המכוונת ליעוד וזהות החתומים בעצם קיומנו, כזאת שלא ניתן לבטלה על ידי מחיקת הזהות, או הקמת מדינה ככל המדינות.
גם הרצל חשב שהקמת מדינת היהודים תחסל את המניע לאנטישמיות.
קבוצה זו רואה לפיכך את האנטישמיות כתופעה של מיעוט יהודי בארצות נכר בלבד, ולא מקשרת אותה לחתירה תחת קיומנו כעם בארץ ישראל.
זו הסיבה שהיא מייחסת סיבות רציונליות חלולות לכל מרכיב בסכסוך כאן.
ברגע שקבוצה זו תיווכח שהשנאה איננה קשורה לאדמה, העדר מדינה לאויב, הקו הירוק, 'אלימות מתנחלים', אופק כלכלי, או כל נימוק רציונאלי אחר – היא תאלץ להסתכל במראה, בבבואת הזהות היהודית שלה. היא תצטרך להכיר את זהותה היהודית כרכיב מהותי בעצמה, לא לברוח ממנה ולטשטשה. והיא תידרש להתחיל לאמץ אותה חזרה, ולהילחם עליה. ואת זה מסרבים בינתיים חברי הקבוצה הזאת לעשות בכל מחיר. עדיין הם בוחרים בפתרונות הישנים, שנוסו כבר בגרמניה – התבוללות תרבותית, האשמת היהודים השמרנים בבעיה, וניסיון להמציא כביכול 'יהודי חדש'.
ככל שתהיה קבוצה זו נחושה לברוח מזהותה, היא גם תתעקש לראות את שנאת ישראל כ"דוגמא גנרית של גזענות לזר, לאחר ולשונה", ותמשיך לחפש גזענות זו גם בתוך עצמה.
וזו הסיבה מדוע כל כך הרבה מקומות במדינת ישראל הפכו את יום השואה ל'יום כללי למאבק נגד גזענות' ו'שמירה על זכויות אדם'. זה הלקח והחזון של אהרן ברק.

אך עיסוק ביום השואה בלי עיסוק ביהודים ובשנאה ליהודים, והתעלמות מהמשמעות הדרמטית שלה עבורנו ועבור העולם כולו, פירושם הכחשת שואה ברמה העמוקה ביותר.

עיסוק ביום השואה בלי עיסוק ביהודים ובשנאה ליהודים, והתעלמות מהמשמעות הדרמטית שלה עבורנו ועבור העולם כולו, פירושם הכחשת שואה ברמה העמוקה ביותר

ג. מצעד האיוולת של 'הפחד להיות נאצי'
קו פרשת המים הזה, של הבנת שנאת ישראל והבנת השואה, משליך באופן ישיר על הבנת הלקח של השואה בימינו. כי אם השואה היא תוצר של 'לאומיות חזקה מדי', 'רוב איתן מדי' – אזי הזהות הלאומית שלנו היא לא הפתרון אלא הבעיה; והעוצמה הלאומית שלנו היא הגרעין של הנאציזם הבא. יאיר גולן "מזהה תהליכים", ואהרן ברק כובל את ידינו ורגלינו. שלטון הרוב הוא אוטומטית 'עריצות הרוב', וניצחון על האויב הוא כפסע לפני 'רצח עם'.
וכך, ברגע האמת, כשאפשר היה לחסל את כל הנהגת החמאס בבת אחת כשהיא עוד היתה זניחה, לפני עשרים ושלוש שנה, הרמטכ"ל ויתר על פצצת הטון כדי לא לפגוע בבנין ליד, והותיר בחיים את כולם.
במקום להילחם על היותו יהודי, הרמטכ"ל חשב שהלקח של השואה משמע שהוא 'עלול להיות נאצי'. הטעות האיומה והטראגית הזו גידלה מחדש את המפלצת החמאסית-נאצית שקמה להשמידנו עשרים שנה מאוחר יותר.

אין טעות קשה יותר מטעות תודעתית ביחס ללקחי יום השואה.
לכן נוטה המחנה הליברלי ביום השואה להתמקד בהחלשת הזהות הלאומית שלנו במקום לחזק אותה, להכות על חטא המיליטריזם, ולהאשים את הימין בנאציזם הבא. הם לא המציאו את זה. מעשה אבותיהם של יהודי גרמניה בידיהם. הם פשוט טרם הצליחו להרפא מהשנאה הזו לזהות העצמית, מהאוטו-אנטישמיות, כפתרון דמיוני והוזה לבעיה.
ד. היחס לשואה מעיד על הכל
נכון לעכשיו, יש במדינת ישראל שני ימי שואה שאינם רק שונים, אלא הם מנוגדים לחלוטין זה לזה. הם מעצבים לא רק את אירועי יום השואה, אלא את עצם תודעת הקיום שלנו כאן; והם מכתיבים את ההתנגשות החזיתית בין ימין לשמאל, חזון לאומי או תבוסתנות, שלטון העם או עריצות משפטית.

הכל מתחיל בשורש הזה: זיקה או דחיה של זהותנו ויעודנו, תפיסת הזהות הלאומית שלנו, וההשלכות של אלה על קריאה נכונה של מצבנו, הבנת החתירה תחת קיומנו, אז והיום.

--- title: שחיקת הממלכתיות והמוסר הכפול author: איתי אסמן date: 2026-04-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/177 --- # שחיקת הממלכתיות והמוסר הכפול



1️⃣
בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל היה רגע של התעלות לאומית.
הוא היה קונצנזוס מזוקק שביטא את המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית; הצדעה למצוינות, לתרומה ולגבורה ללא קשר לשיוך פוליטי.
אולם ככל שחלפו השנים, ובמיוחד תחת ממשלות ימין, הטקס הפך מזירה של אחדות למגרש משחקים פוליטי אלים.
גורמים מסוימים בשמאל, בגיבוי תקשורתי רחב, החלו לנהל קמפיינים שיטתיים של 'השמדת ערך' נגד כל דמות המזוהה באופן מובהק עם ערכי הימין, המסורת וההתיישבות.
המטרה ברורה: לפרק את הממלכתיות ולהציג את בחירות הממשלה כבלתי לגיטימיות מעצם הגדרתן.
השנה, הזרקור הופנה לעברו של הרב אברהם זרביב.
הרב זרביב אינו רק דיין בבית הדין הרבני ותלמיד חכם עצום; הוא דמות המגלמת את רוח התקופה בצורה המזוקקת ביותר.
כאיש מילואים ששירת מאות ימים מאז פרוץ המלחמה, בחר הרב זרביב שלא להסתפק בתפקיד רבני עורפי, אלא פעל כנהג D9 בחזית, בלב עזה.
הוא הפך לסמל של עוצמה ורוח עבור אלפי לוחמים.
הסרטונים שהפיץ מהשטח, שבהם שולבו דברי תורה על פרשת השבוע עם נחישות קרבית חסרת פשרות הרימו את מורל הלוחמים ברגעים הקשים ביותר.
הכינוי 'הרב של עזה' לא נולד מתוך רצון ליחסי ציבור, אלא כביטוי להערכה העממית העצומה לפועלו. הרב זרביב עצמו, בענווה, הבהיר שוב ושוב כי הוא אינו מייצג את עצמו אלא את לוחמי הצמ"ה ואת מסירות הנפש של חבריו העושים עבודה קשה חסרת זוהר וברק.

זוהי מניפולציה שנועדה לייצר תחושה שהאדם פגום, בשעה שהעתירה עצמה היא הכלי המייצר את התחושה הזו


2️⃣
מסתבר שדווקא המצוינות המעשית והחיבור לזהות היהודית-לוחמת הפכוהו למטרה.
הקו המוביל של המבקרים היה שמשיא משואה חייב להיות 'דמות בקונצנזוס' ולא 'שנויה במחלוקת'. כאן נחשף המוסר הכפול במלוא כיעורו.
השאלה המרכזית היא: מה הופך אדם ל'שנוי במחלוקת'?
התשובה, כפי שראינו במקרה זה, היא הקמפיין עצמו.
כאשר דמויות כמו חנה לסלאו, המזוהה עם עמדות שמאל קיצוניות שאף חתמה על עצומות נגד חיילי צה"ל, נבחרות להדליק משואה השקט נשמר. היא אינה נחשבת ל'שנויה במחלוקת' פשוט כי הצד הימני של המפה מכבד את הממלכתיות המיוצגת על ידי ממשלה נבחרת ולא מנהל נגדה קמפיין דה-לגיטימציה אגרסיבי.
לעומת זאת, נגד הרב זרביב הופעלו כל הכלים: פניות למערכת המשפט, הגשת קובלנות ויצירת רעש תקשורתי מלאכותי שנועד לייצר 'פסלות מדומה'.


3️⃣
השיטה מוכרת היטב מתחומים אחרים, בעיקר במינויים של פקידים בממשלה וקידום קצינים התקפיים במערכת הביטחון.
ברגע שמוגשת עתירה, המבקרים זועקים: ״היו נגדו כתבות ותחקירים בתקשורת״ וכן 'ראו, אפילו מערכת המשפט דנה בעניינו!'.
זוהי מניפולציה שנועדה לייצר תחושה שהאדם פגום, בשעה שהעתירה עצמה היא הכלי המייצר את התחושה הזו.
גם הטענה ש'היה צריך לבחור חייל אלמוני ולא חייל מוכר' היא דמגוגיה צרופה.
בכל שנה נבחרים קצינים ולוחמים מצטיינים, ותמיד ניתן לשאול 'למה הוא ולא אחר?'
השימוש בטיעון הזה במקרה של הרב זרביב נועד להסית לוחמים אלו נגד אלו ולייצר זעם ציבורי על בסיס פוליטיקת זהויות, תוך התעלמות מכך שהרב זרביב נבחר בזכות המלצות ופניות של אנשים שראו בו דמות מעוררת השראה.
ואגב, זה בסדר גמור גם לחשוב אחרת. אבל שוב, בלי דמגוגיה זולה ובלי להצטרף לקמפיין דה-לגיטימציה כדי להרגיש נאור.


4️⃣
הדבר המצער ביותר בתהליך הזה הוא לראות כיצד גם גורמים בתוך הציונות הדתית נופלים למלכודת הזו.
מי שרוממות הממלכתיות בגרונם, מוצאים עצמם מאמצים את הנרטיב של השמאל הרדיקלי.
הם מפרשים בטעות את הרעש התקשורתי של מיעוט קולני כ'התנגדות רחבה מהעם', ונכנעים ללחץ בשם הרצון להצטייר כ'מתונים' או 'מאחדים'.
במקום לעמוד בגאון מאחורי איש תורה, דיין ולוחם המייצג את השילוב הנכון של תורה ולחימה, הם נסוגים בפני קמפיין שמטרתו הסופית היא פגיעה בכל מה שהרב זרביב מסמל: ניצחון, זהות יהודית גאה ושירות צבאי מתוך שליחות אמונית.
מה קרה לכל ארגוני המילואימניקים הדתיים?
מדוע הם לא מגבים אותו סביב הלינץ׳ התקשורתי שהוא עובר?
מתברר שוב שהכול פוליטיקה קטנה וחשש של דתיים מסוימים להתעמת מול אליטה קטנה שבזה לעולם הערכים שלהם

מתברר שוב שהכול פוליטיקה קטנה וחשש של דתיים מסוימים להתעמת מול אליטה קטנה שבזה לעולם הערכים שלהם


5️⃣
הרב זרביב נבחר להשיא משואה משום שהוא משקף את הפנים היפות של עם ישראל במלחמה הזו.
הוא מייצג את עולם התורה, כדיין וכמי שלחם בעזה עם הלוחמים.
המערכה נגדו אינה על התבטאות כזו או אחרת, אלא על עצם הלגיטימיות של דמותו ופועלו בלב הממלכתיות הישראלית.
הגיעה העת להפסיק להתנצל, להפסיק לנסות לרצות את אלו שבמילא לא יתרצו, ולהחזיר את הכבוד למשיאי המשואות שאמורים להביא לידי ביטוי את תעצומות הנפש של האומה כולה.
ואם יש מישהו שאינו מרוצה מהבחירה הוא פשוט מוזמן לגייס את כוחותיו, ולקדם משיאי משואות אחרים שלדעתו מעצימים את עם ישראל ומדינת ישראל.
עד אז – תעלה המשואה!

--- title: בעקבות הפסקת האש במלחמה עם איראן author: אודי בן חמו date: 2026-04-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/110 --- # בעקבות הפסקת האש במלחמה עם איראן

א.

עצמו רגע עיניים ונסו לדמיין קרוב משפחה שלכם לאחר פציעה קשה, במחלקת טיפול נמרץ, ללא הכרה ולאחר תרדמה ארוכה.

לאחר תקופת התאוששות מלאת ייסורים, הוא עבר למחלקת השיקום של בית החולים, מנסה לקום ולעמוד על רגליו במאמצים אדירים.

הוא זועק מכאבים, נושך שפתיים, בוכה חרישית, נופל, קם, שוב נופל ושוב קם ולאט לאט מצליח להתקדם.

כל התקדמות קטנה מלווה בשמחה עצומה של הפצוע ומעוררת השתאות בקרב הרופאים ובני משפחתו.

התהליך ארוך ומייגע, מלווה ברגעי שבירה והרבה רגעי אושר עילאיים.

משפחתו, חבריו, מכריו הרבים – כולם מתפללים להצלחתו, לרפואתו, להתקדמותו – גם אלו שהתפילה אינה שגורה על פיהם – כולם יחד בציפייה, אפילו תהיה זו התקדמות של מילימטר. כולם מחזיקים אצבעות ומנסים לעזור. מי בסיוע ממשי ומי בעיניים הטובות המשדרות מסר פשוט האומר: ׳כולנו יחד במאבק הזה׳.

כעת דמיינו אומה המתעוררת אט אט בתהליך איטי ומורכב במחלקת השיקום. זהו תהליך הקשה עשרות מונים מתהליך העובר על אדם פרטי

ב.

לעיתים מגיעים כל מיני חסרי טקט, ומתוך כוונות טובות טופחים על השכם ואומרים: "קטן עליך, שטויות, אל תעשה עניין, הכול תלוי בכוח הרצון שלך".

במילים האלו הם כלל לא מסייעים, הם דוחפים בגסות, לא רואים את כל התמונה ואפילו מייאשים.

הרי קשה גם כך בתהליך המייסר הזה, ולא הכול תלוי רק ברצון טוב בלבד.

ג.

כעת דמיינו אומה המתעוררת אט אט בתהליך איטי ומורכב במחלקת השיקום. זהו תהליך הקשה עשרות מונים מתהליך העובר על אדם פרטי.

ד.

ברגעי נסיגת הפצוע, כלומר האומה, אין צורך להתייחס לכאלה שקופצים על המציאה ואומרים: "אמרנו לכם, הוא לא יצליח, אין לו סיכוי, ידענו שהוא חלש".

אנשים כאלה הם חסרי לב, חסרי אמון, חסרי אחריות וחסרי כל ראייה כוללת.

משיקוליהם הצרים בלבד כך הם מדברים, אין לדבריהם שום קשר למציאות המורכבת.

מבחינתם הרי היה אפשר לעצור מזמן.

הם לא מתעלים לגודל השעה, הם שותפים לחלחול רוח נכאים, דכדוך, רפיסות והבלטת כל חיסרון ומכשול, במקום תנועה הפוכה בדיוק של עידוד, דחיפה, סיוע, הירתמות ותפיסה אחראית.

ה.

אם אנשים אחראים אתם ואינכם יודעים כיצד נכון להגיב, נסו לחשוב איזו תגובה תסייע לאויב ואיזו לעם ישראל המיוצג על ידי ממשלה נתונה.

אם האיראנים בשעה הזו מצטטים את ראשי האופוזיציה או כל מיני מחלישים שמימין לימין, שמבחינתם הכול תלוי אך ורק בנתניהו – אתם לא בכיוון. זה חשבון פשוט מאוד.

החוויה מתגובותיהם של המבקרים של קרוב המשפחה המנסה להשתקם עוד תיצרב לדורות ולא תישכח במהרה

ו.

עוד מוקדם להסיק מסקנות מההישגים וההצלחות לעומת מה שעוד ניתן היה לעשות.

ברור שכל דבר מלבד החלפת השלטון הוא תחושת החמצה, אך אין הדבר תלוי בנו, אז כדאי להשתחרר מהר מהתחושות הללו.

איננו אנשים של הכול או לא כלום. יש מורכבויות בחיים, ואויבו של הטוב הוא, כאמור, הטוב יותר.

ז.

הרבה טוב ראינו פה במלחמה עם איראן: גבורה, נחישות, אומץ והקרבה.

מי פילל ומי דמיין מציאות שכזו. לראות כעת רק את החיסרון במקום את ההישג, שכאמור עדיין לא ידוע מהו, זוהי כפיות טובה או לחלופין ילדותיות.

כלפי ריבונו של עולם, כלפי ההנהגה וכלפי הנושאים בעול ואלו שעמדו סביב מיטתו של עם ישראל בתהליך השיקום והתפללו ועשו כל מאמץ להצלחתו.

ח.

אנו עדיין במלחמה ארוכה. לא ברור עוד כלל לאן הדברים ילכו וכיצד יתפתחו. ראייה צרה ומחלישה במצב הזה היא איוולת ועוד תיזכר לדיראון עולם.

החוויה מתגובותיהם של המבקרים של קרוב המשפחה המנסה להשתקם עוד תיצרב לדורות ולא תישכח במהרה.

וכל אלו הקולות שסייעו, ייחלו, דחפו ועזרו גם הם עוד יבואו וייטלו שכרם בע״ה.

ובינתיים, מי שמרירות משום מה מתגברת בו במקום מתיקות, כדאי שייגש פשוט לשכנו הקרוב העורך שולחן מימונה ודלתו פתוחה, יטעם משהו מתוק וימשיך את אותה מתיקות לקראת המאבקים הגדולים שעוד נכונו לנו.

איך אומרים הערב? תרבחו ותסעדו.

--- title: סיפור קטן על התפכחות גדולה author: ירדן רימון date: 2026-04-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/166 --- # סיפור קטן על התפכחות גדולה

א. הרשו לי להכיר לכם את ניב ורועי, זוג צעירים תוססים ומלאי חיים בעיצומו של טיול ארוך בדרום אמריקה.

ניב, היא בת דודתי האהובה, שכמעט מאורסת לרועי (רועי בתמונה המצורפת מתפלל סמוך למפל במקסיקו, במקום שבו אחי היקר ינאי ז״ל מצא את מותו לפני 4 וחצי שנים).

באופן מפתיע ובלתי צפוי, לפני כשבוע בערך, בשעת לילה מאוחרת, שלחה לי ניב, המחזיקה כאמור בדעות שמאליות של המפה הפוליטית, הודעה מוקלטת היישר מדרום אמריקה הרחוקה

ב. קצת רקע:.

שניהם, כמוני, גדלו בבתים ובסביבה חילונית-שמאלנית-אשכנזית וחיים בה עד היום.

רועי כבר הספיק להיפצע פעמיים בלחימה בעזה במהלך המלחמה. בפעם הראשונה נפצע קשה כמפקד צוות מרסיסי RPG בקרב בג׳באליה, ולאחר שהשתקם והתעקש לחזור ללחימה, נפגע בשנית מירי צלף במותנו בקרב בבית חאנון.

מאז רועי מצוי במסע רוחני אמיץ ואינטנסיבי, הוא מבריק בתובנותיו ואינו מתאפיין כלל בביישנות ובהססנות בהבעת דעותיו; ובכלל, מדוע שיהסס? מה כבר יכול לקרות?

בעזה, כאמור, הוא כבר נפצע ושם ׳קצת׳ יותר מסוכן.

ג. רועי מעיד שחלק מרכזי בתהליך שלו הוא הקריאה השיטתית בתכנים שנשלחים ב׳סוללים דרך׳. אך ניב, איך נגיד, בקצב שלה – עוד לא שותפה עד הסוף לדעותיו.

באופן מפתיע ובלתי צפוי, לפני כשבוע בערך, בשעת לילה מאוחרת, שלחה לי ניב, המחזיקה כאמור בדעות שמאליות של המפה הפוליטית, הודעה מוקלטת היישר מדרום אמריקה הרחוקה:

״ירדן! אתם חייבים לכתוב מאמר שיפריך את הטענות השקריות על הכספים שהוקצו לחרדים ולגרעינים תורניים הלילה בכנסת. לקח לנו כמה דקות של התכתבות עם הצ׳אט כדי להבין שזה ממש לא כמו שזה נשמע, מדובר בכספים שתמיד הוקצו לחרדים, רק שהפעם חוקקו בתקציב עצמו ולא בהעברות הקואליציוניות. הקיצוצים הם בכלל רוחביים לכל המשרדים, בעקבות עלויות המלחמה! בהתחלה התעצבנתי ממש, אבל רועי הסביר והראה לי שהסיפור אחר לגמרי…״

תודו שזה מרשים.

ד. עניתי לה בערך כך:

הסיפור שלכם באמת מעניין ומרגש, אבל אני לא חושב שנכתוב על זה ב׳סוללים דרך׳.

עליתם אמנם על נקודה נכונה, אבל היא ממש לא בסדר העדיפויות לכתיבה ויש מספיק סיבות לא להתרגש מה'סקופ' הזה.

הם שאלו: ׳מה הכוונה?׳

הסיפור שלכם באמת מעניין ומרגש, אבל אני לא חושב שנכתוב על זה ב׳סוללים דרך׳.

עניתי:

הנה לכם חמישה עקרונות מדוע אין צורך להתרגש מ׳סקופ׳ תקשורתי נגד מרכיבים במחנה הלאומי החבוט:

1. נחשפת לידיעה מרעישה מתקשורת ׳המיינסטרים׳ שכבר מזמן איבדה את מקומה ככזו?

זה מספיק כדי להבין שאפשר להירגע.

כן, יש דבר כזה, ש׳יש עשן בלי אש׳.

2. מיהי הדמות המשמיעה את הטענות הללו?

אם מדובר באדם או בכלי תקשורת התומך בחרם על המפלגה הגדולה בעם ישראל המייצגת ציבור עצום, אז כדאי להסיק שמדובר בחיזוק החרם המכוער הזה.

זה מספיק כדי להבין שנדרש לעשות כל מאמץ כדי לשמור על קואליציה יציבה על מנת לקדם סוגיות הרות גורל כמו מלחמה קיומית ארוכה.

אחרי שיסתיים החרם נשמח לשמוע הערות לשיפור.

3. להיכן מופנה הזרקור?

רבים מוצאים את מיזם ׳סוללים דרך׳ רלוונטי עבורם, משום שבחירת הנושאים שעליהם כותבים כבר מספרת הכול.

זה נכון לחיים בכלל – הבחירה במה לעסוק ובמה לא לעסוק.

כדאי להתנהל באופן חירותי ולא לחוש לחץ בחזה כי מישהו החליט עבורנו שעלינו להתעסק בנושא מסוים ללא חמצן במוח.

משאבי הזמן והקשב שלנו מוגבלים, צריך לנהל אותם בתבונה.

4.  מה סדר העדיפויות?

נזכיר, בממשלה הקודמת הועברו כספים בין היתר ל׳זכויות בעלי חיים׳ כתעדוף ערכי ועצרו תקציבים ליהודה ושומרון כי ״לא משקיעים במקומות זמניים״ כפי שאמרה מירב מיכאלי.

בקיצור, כסף למגזר החרדי זה חשוב מאוד. הם לא קונים איתו יאכטות. מדובר בציבור צנוע ועני ביותר.

קצת פרופורציות.

5. בחינת תוספת תקציבית, בהנחה שאכן הייתה, תמיד צריכה להיבחן באופן יחסי. בלי דמגוגיה ובלי השחרה מכוערת.

הם: ״נו, אתה רואה?! כתבת בערך מאמר״.

אגב, על כל הנושא הזה שמעתי רק עקב ההצבעות ההפוכות של חברי האופוזיציה.

בכל מקרה, כבר למדנו לצרוך תקשורת.

בקיצור, ניב ורועי היקרים, תהנו בטיול, נצלו אותו להמשך פיתוח חירות תודעתית ושובו בשלום.

מועדים לשמחה.

--- title: חד גדיא, המשפחות השכולות ומעט נחמה author: אודי בן חמו date: 2026-04-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/132 --- # חד גדיא, המשפחות השכולות ומעט נחמה

אין בדברים אלו ניסיון יומרני לנחם אדם בשעתו הקשה, שמא ייאמר ובצדק: ׳מִי שָׂמְךָ??׳

מבקש רק לשתף ברעיון מתוך ספרו של הרב אלי אדלר על הגדה של פסח.

הבנת הדברים על אחריותי בלבד.

א.

דווקא בימי חג, ימים שבהם המשפחה מתכנסת, מורגש עוד יותר חסרונו של הבן, האח, האחות, הרעיה, הבעל או ההורה האהוב שנפלו והשאירו חלל עצום.

זר לא יבין את התחושות המורכבות, אך סביר להניח שכגודל השמחה ו'הביחד' המשפחתיים גדלה גם תחושת הגעגוע והכאב הפוצעים את הלב.

מורכב הדבר וקשה לעיכול עוד יותר כאשר בחול המועד לא יושבים שבעה, וזמן העיכול הנדרש מתקצר.

ב.

בסוף ההגדה קראנו את הפיוט ׳חד גדיא׳. פיוט המתאר את מעגל החיים והמוות בעולם.

לכאורה, פיוט מדכא (חלילה) המתאר סופיות: גדי קטן, חתול הטורפו, כלב הנושכו, מקל המכהו, אש השורפתו, מים המכבים את האש, שור השותה את המים, שחיטת השור על ידי השוחט, והסיום הקודר שבו מלאך המוות ממית את השוחט. מעגל חיים שהמוות חקוק בו, שממנו לכאורה לא ניתן להשתחרר ולברוח.

מדוע אם כך בליל היציאה לחירות, שבו אנו משתחררים מכל המיצרים בכל רבדי המציאות, אנו מזכירים את הפיוט הזה הקוטבי לכאורה לתוכנו של החג?

ג.

אלא שמעגל החיים הזה כלל אינו מעגל סגור. דווקא הוא מבטא יותר מכל את החירות אליה אנו מגיעים בסוף ליל הסדר.

חיים שמציאות המוות קיימת בהם הם חיים המחייבים את האדם ואת החברה האנושית כולה לנוע, לזוז ולהתקדם, ולא 'להעביר את הזמן', שהרי ״רשעים בחייהם קרויים מתים״.

המוות נוצר כדי לשרת את החיים, כדי שבני האדם יחיו חיים מלאי משמעות.

מכוח השקפה זו נובעת גם הידיעה שמציאותו של מלאך המוות אינה נצחית.

לכן ברור שעוד יבוא יום "וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת" – כשהעולם יתרומם ויגלה את תוכן חייו הפנימיים – במציאות שכזאת כבר לא יהיה צורך במלאך המוות.

מי שמבין את משמעות יציאת מצרים מלא ודאות בניצחון על המוות, במחיית הדמעה מעל כל פנים; בתחיית המתים – זהו אחד מעיקרי האמונה.

ד.

אמונת יציאת מצרים והיציאה לחירות אינסופית מכל מצר הן תהומיות וקשורות לכל פינה במציאות ואינן רק רעיון קטן ונחמד לשולחן הסדר.

את האמונה הפשוטה הזו מבטא כל יהודי דווקא ברגעים הקשים של חייו ושל אומתו – בעומק הגלות, במצבי דחק מורכבים ובשעות מצמררות אחרות. לכלל ולפרט.

ה.

נכון, לא ברור לנו כלל איך הדברים ייראו וכיצד ומתי ייראה העתיד הנראה כרגע רחוק מאוד.

וגם לא ברור לנו למה ומדוע נפל דווקא אדם זה ולא אחר, ובנסיבות שנפל.

אך יודעים אנו שהחיים אינם סתמיים ואינם חסרי משמעות, גם כשאיננו מבינים כל דבר – ״יש מנהיג לבירה״.

הלוואי ועצם הידיעה, גם אם רק שכלית היא וקשה ומורכבת להפנמה, תקל במעט את הכאב ותסייע בנחמה.

יידעו המשפחות השכולות שברגעים אלו כולנו משפחה אחת מחוברת היטב.

בהסרת הרע מן העולם, במלחמה נחושה כנגדו ובדיבוק נפשות – ננצח!

אין אלו דברי ניחומים, שכן אין זה מתאים בחול המועד – אלו רק דברים הבאים לעודד ולהתעודד יחדיו.

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.

--- title: פסח מצה ומרור – בימים ההם בזמן הזה author: עזרא הימן date: 2026-03-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/170 --- # פסח מצה ומרור – בימים ההם בזמן הזה

א. בפעם הזו התחלנו עם המרור

התחלנו את המלחמה הזו עם מרור. הרבה מרור. מרוב שדחינו ודחינו אותו, הוא בא לנו הכי כואב שיש. אפילו איֵים על החירות שלנו. אך בפרספקטיבה של זמן התברר, שהוא דווקא ריפֵּא והעצים את החירות שלנו. הפוך על הפוך.

וזה בדיוק הסוד שלנו. העבדות מוזכרת אצלנו בשולחן החירות. המרור עולה אצלנו על שולחן הסדר של קיומנו כבני חורין. הוא חלק מהסדר שלנו. הוא לא שובר אותנו, לא מרסק את זהותנו, אלא הוא דווקא חלק ממה שבונה אותנו.

המרור הוא אמנם סמל העבדות. אבל סוד יהודי עתיק מימי יציאת מצרים הוא, שהמרירות דווקא מחדדת את החירות שלנו, לא שוברת אותה. וכשאנחנו מבינים את זה, המרירות דווקא קטֵנה ונמתקת.

מי שמואס בכל מרור ימצא את עצמו מריר מאוד. גם אז, ביציאת מצרים, היו חלקים מעם ישראל שכל כך השתעבדו לקטנות עד שמאסו ביציאה לחירות

ב. המרירות והחירות כרוכות זו בזו

שנים דחינו את המרור. לא רצינו להפריע לצימרים בצפון או להפר את דמיונות השקט בדרום. חשבנו שחירות קונים בפרוטקשן, בתלות בעולם, בטשטוש המבט הנוקב על "הקם להורגך", בוויתור על המוכנות לעמוד נוכח מכונת השמדה נוספת. אבל דווקא דחיית המרור, סמל העבדות, הורגת אט אט גם את החירות. והחירות שלנו הייתה בסכנה קיומית.

כי סוד החירות היהודית הוא דווקא השילוב הממותק עם המרור. אי אפשר להשאיר אותם כל אחד לבד. הם נועדו לכריכה הדדית יחד. ואז המרור ממותק ועדין.

ההבנה הבוגרת של החירות מאפשרת לקבל את התפקיד של המרור. כי המרור מקלף אותנו, את השקרים שלנו ביחס לעצמנו, את העבדות שבתודעה, את הקונספציות והכזבים שאנחנו מספרים לעצמנו, את הבריחה שלנו מעצמיותנו. זה ייעודו. זה ייחודו. ולכן הוא עולה על שולחן החירות שלנו, שולחן הסדר.

ככל שהתקדמה המלחמה עמדנו נוכח פני המרור. עמדנו מול הרוע שסביבנו בעמידה העיקשת הנדרשת מאיתנו כדי להכריע אותו. וככל שעשינו זאת, המרור קטן והומתק, והחירות שלנו גדלה והתרחבה לממדים שלא חלמנו עליהם. הלכנו מהיפך אל היפך, ממרירות אל גודל של חירות.

מעולם לא היינו במצב של חירות לאומית כמו היום, אולי מאז ימי שלמה המלך. כשרואים את זה, אפשר לכרוך את המרור עם המצה בלב שלם יותר, ולראות כיצד אט אט המרור הולך ונמתק.

ג. מואסי המרור והחירות

מי שמואס בכל מרור ימצא את עצמו מריר מאוד. גם אז, ביציאת מצרים, היו חלקים מעם ישראל שכל כך השתעבדו לקטנות עד שמאסו ביציאה לחירות. והיו שמאסו בקשיים הקטנים של המדבר עד שרצו לחזור לעבדות מצרים. והיו כאלה שכל צעד נוסף של יציאה לחירות מעבדות מצרים מילא אותם ביותר ויותר מרירות. יש עבדים בתודעה, שהטעמים התהפכו אצלם. לחירות יש אצלם טעם של עבדות, ולעבדות טעם של חירות.

אכן, המאיסה במרירות, אף שהיא חלק ממה שבונֶה חירות גדולה יותר, הופכת אנשים למרירים וחמוצים. הם יכולים להיות מלאי דמיונות שהכל היה יכול להיות לגמרי מתקתָּק אילו משה היה מפנה את מקומו.

את ההשלכה הזועקת לימינו תעשו בעצמכם.

ויש שמאסו בחירות היהודית. הם תולים את קיומם ואת אושרם באחרים, באויבים ובצוררים שיקבלו אותם, יכילו אותם, ישלימו איתם; אין הם יכולים לשאת מחשבה של 'עם לבדד ישכון', אינם מצליחים לשאת מעמד של שוני, של ייחודיות, של זהות יהודית נבדלת. אבל כאלה אנחנו, זו זהותנו, וזה מסלול חירותנו.

ככל שנהיה תלויים פחות באחרים ויותר בעצמנו מבחינה לאומית, כך נהיה קרובים יותר אל זהותנו היהודית הייחודית

ד. חירות בטעם של מצה

חירות היא מילה שחוקה. רבים מדברים בעדה ובעצם פועלים נגדה.

בעם ישראל, סמל החירות הוא במצה. אין פשוט ונוקב מזה. וכמו המצה, חירות אמיתית אינה זקוקה לנפח, רק לנאמנות לעצמיות.

בכל הדורות השתעבדו בנו, אך אנו שרדנו, התגברנו וניצחנו, כי נשארנו בני חורין בתודעה. עם בן חורין יודע להיות 'עם לבדד ישכון' כשצריך. נאמן לעצמו וזהותו.

וגם בזה עברנו בהצלחה כמה ניסיונות קשים בשלוש השנים האחרונות. ככל שהמרור קילף בנו קליפות של עבדות תודעתית ונהיינו יותר בני חורין מבחינה לאומית, התקרבנו יותר אל הזהות הייחודית שלנו, סמל חירותנו.

ככל שנהיה תלויים פחות באחרים ויותר בעצמנו מבחינה לאומית, כך נהיה קרובים יותר אל זהותנו היהודית הייחודית.

ה. פסח – האפשרות לשנות מציאות מן היסוד

באוויר יש ציפייה לא רק להסיג את יכולותיהם של אויבינו עשרות שנים לאחור ואז לחזור להילחם איתם שוב בעתיד הקרוב, אלא לשנות את כל המציאות שלנו מן היסוד. יש ציפייה לא רק להיות בני חורין, אלא לטעום טעם של גאולה, לייצר מציאות שלמה. אנו חולמים על האפשרות לעקור מהשורש את הרֶשע, למוטט לחלוטין משטרים אפלים, ולהפריח את השממה שהותירו באמצעות חיים, אהבת הטוב והצדק, שפע שמימי וארצי, התיישבות ובניין, ובכך להתקדם עוד שלב חשוב – השלמה אמיתית וכנה של חלק מהעמים עם מקומו, ייחודו וייעודו של עם ישראל בעולם.

יצירה זו של מציאות חדשה היא פסיחה, דליגה וקפיצה לעולם חדש. תחילתה עבודה אך סופה מתנה. ניזהר לא ליפול שוב לקוצר רוח, לא למאוס בשילובים ובכריכות של המצה והמרור – החירות התודעתית הלאומית עם המרירות המתלווה לקשיי הדרך. קפיצות של גאולה יגיעו. הפסיחה תבוא ונזכה לראותה במהרה בימינו. אך רק מתוך עבודה אמיתית על שימור והעמקה של החירות שלנו, וכריכתה עם מרירות התיקונים שלנו, נזכה ללכת בדרך אבותינו שיצאו ממצרים, "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

--- title: קצר לפני שבת author: אודי בן חמו date: 2026-03-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/173 --- # קצר לפני שבת

הבוקר הובא למנוחות אביעד וולנסקי הי״ד, לוחם בגדוד הטנקים עז 77 שנהרג בלבנון אמש.

על הגדוד הזה פיקד בעבר אביו, תא״ל במיל׳ יאיר וולנסקי.

א. המלחמה הארוכה שאנו בעיצומה הולכת ומבררת מושגי יסוד בהוויית חיינו הלאומיים; ניכר שאי אפשר לברוח מהבירור הזה.

מי אנו, מה חיינו ומהי מטרת מלחמותינו.

מענה ראוי ועמוק לשאלות אלו נוטע עוז וגבורה, מייצר נחישות והקרבה, ובשעה הקשה אף מהווה נחמה.

חירות תודעתית מלאה מתבקשת, לא רק חירות מעול המשעבד הפיזי

ב. אביעד הי״ד לבית וולנסקי הוא נצר לרבי יואל משה סלומון זצ״ל, ממייסדי פתח תקווה. אותה דמות מוכרת מהבלדה המפורסמת.

אביעד הי״ד נקרא על שם דודו אברהם (אבי), שנרצח יחד עם אשתו אביטל בדרכם לביתם ביישוב עלי; אין זו הפעם הראשונה שבה השכול מכה במשפחת וולנסקי.

ג. מה עומד על הפרק בתהליך הלידה הכואב שבו אנו נמצאים?

ניכר שאנו נמצאים בשלב מעבר בין הבלטת פועלו של רבי יואל משה סלומון כפעולה ציונית בסיסית בלבד לבין הפנמה עמוקה שהכול נובע משורשים עמוקים,

מפעל עצום של מתן פשר לתהליך תחייתנו הפלאי.

חירות תודעתית מלאה מתבקשת, לא רק חירות מעול המשעבד הפיזי.

ד. לגבורת גדוד עז 77 על חייליו ומפקדיו, במלחמת יום הכיפורים אנו מצדיעים. לעד נהיה חבים להם תודה עצומה.

כעת, לאותה הופעת גבורה שהספיקה אז, עלינו לצקת תוכן, הסברה והמשגה – להעמיק מהו מקורה של אותה גבורה, מהיכן היא נובעת ומה תכליתה?

ה. בית הגידול של אביעד הי״ד הוא בית גידול מפואר. לא רק ביתו האישי וחוג משפחתו, אלא כור מחצבתו הרחב ובית מדרשו.

לפס הייצור התודעתי הזה יש נציגים ראויים רבים, הממלאים במסירות ובענווה את תפקידם מכוח אותו עולם רעיוני.

לא צוררי חיים הם, אלא מבקשי הרחבתם באופן הראוי.

ו. מהבירור הזה יש המפחדים ונרתעים, שמא צורת חייהם תאבד והם יידרשו לאמץ דפוסי חיים שאינם מזדהים איתם. כאילו ישנה היתכנות, בעולם יהודי, של כפייה.

תגובתם של המתנגדים לעיתים מביכה, ילדותית, כוחנית וחסרת פרופורציה.

כך יוצא שדווקא אלו שבחייהם גילו הקרבה ובאצילותם מסרו את נפשם, דווקא הם, משפחתם ובית מדרשם, נתפסים כמאיימים.

והאילמות יוצרת אלימות.

כאילו משמים מסמנים לנו: העמיקו שורשים, ופירות מתוקים עוד ימשיכו לצאת מהעץ המפואר הזה

ז. זהו השלב שבו אנו נמצאים – עת שבה עלינו לברר באומץ ובאחווה מצד אחד, ומצד שני, ללא מורא וללא משוא פנים, מי אנו ומה חיינו.

ניכר שפועלו של רבי יואל משה סלומון כסמל מבקש העמקה והרחבה.

ח. ואולי רמז לדבר כבר ניתן אמש בבוקר, עת נטמן לוחם סיירת גולני אורי גרינברג הי״ד בן פתח תקווה.

כאילו משמים מסמנים לנו: העמיקו שורשים, ופירות מתוקים עוד ימשיכו לצאת מהעץ המפואר הזה.

והעץ הזה עוד יעמוד בכל רוח פרצים אשר תהיה.

שבת שלום.

--- title: הברית היהודית: חיבורים ואחדות בדרך להנהגה author: בן יעקב סבו date: 2026-03-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/117 --- # הברית היהודית: חיבורים ואחדות בדרך להנהגה

קץ עידן המגזרים: התעוררות הרוב היהודי

במשך עשורים ארוכים, התרגלנו לחשוב על המרחב האמוני והלאומי בישראל במונחים של מגזרים נפרדים. שרטטנו גבולות ברורים בין החרדי לבין הדתי-לאומי, בין המסורתי לבין החילוני-לאומי. כל קבוצה הסתגרה בדל"ת אמותיה, טיפחה את האתוס הייחודי שלה, ולעיתים מצאה את עצמה במאבקים פנימיים על צדקת הדרך. אך מתחת לפני השטח, הרחק מן הרדאר של הפוליטיקה הישנה, מתרחשת בשנים האחרונות המהפכה השקטה והעמוקה ביותר של דורנו: אחדות הרוב היהודי. המחנה היהודי והאמוני על כל גווניו מפסיק להיות אוסף של שבטים, והופך לרקמה אנושית, רעיונית ומנהיגותית רחבה.

צומחת ונרקמת ההבנה ששמירת הכבוד לכל מחנה של הברית היהודית תאפשר לו לנוע בגמישות אל עבר תפיסה אחדותית יותר

תמהיל של כוחות: תרומתו של כל ציבור לסינתזה

אנו עדים לסינתזה חדשה, כזו שאינה מוחקת את הייחודיות של כל קבוצה, אלא שוזרת את היתרונות היחסיים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. מהציבור החרדי אנו שואבים את עומק מסירות השמירה על זהותנו, את החיבור הבלתי מתפשר לנצח ישראל ואת כוחה של מסורת לימוד התורה. מהציונות הדתית אנו לוקחים את חוש ההתבוננות הלאומית, את המעשיות היוקדת ואת השותפות חסרת הפשרות בשדות המדינה. המסורתיות הישראלית מביאה עמה את הלב הפועם של העם – היא מהווה את הציבור הגדול ביותר כיום, בעל אותו קשר טבעי, בלתי אמצעי, יציב, חכם, מפוכח ואוהב, לזהות היהודית, המחזיר אותנו לעצמנו, הביתה. אנו נושאים עיניים אל חכמת החיים הלא מהונדסת, שאי אפשר לעבוד עליה בקלות כל כך, שהם שרויים בה. ואל כל אלו חובר המחנה הימני-לאומי, שמציב תפיסת עולם ריאליסטית, אינטלקטואלית, זקופה וגאה, המחברת את הרוח אל קרקע המציאות והאסטרטגיה.

המציאות בשטח: הדור הצעיר סולל את הדרך

אם נתבונן היטב, נגלה שהעם כבר נמצא שם, ובעיקר הדור הצעיר. המציאות הקדימה את התיאוריה. בשוחות ובשטחי האימונים, ברחובות ובמרחבי המפגש היומיומיים שנועדו לחבר אנשים לזהותם ולשורשיהם, הסינתזה הזו כבר קורמת עור וגידים. המסורתי, החרדי, הדתי-לאומי והחילוני-לאומי פועלים יחד, לא מתוך אילוץ של אינטרסים, אלא מתוך הכרה עמוקה שהם שותפים לאותו חזון. הם מזהים באופן אינטואיטיבי את השורש המשותף. עבור הדור החדש, החיבור הזה אינו פשרה כואבת אלא השלמה טבעית. הבנה שכדי לבנות קומה חדשה של הנהגה, אנו זקוקים גם לספרא וגם לסייפא, גם לאמונה פשוטה וגם לראייה מערכתית חדה.

צומחת ונרקמת ההבנה ששמירת הכבוד לכל מחנה של הברית היהודית תאפשר לו לנוע בגמישות אל עבר תפיסה אחדותית יותר.

לא בכוח ולא באונס. רק על ידי כבוד, אמון, שותפות והערכה.

אתגר התודעה: מהכרה במיעוט להבנת כוחנו

האתגר הגדול שניצב כעת לפתחו של המחנה היהודי והאמוני הוא להבין שאנחנו כבר לא מיעוט נחות, ושהרוח, הכוח ובעיקר הדמוגרפיה כבר מזמן לצידנו.

חציית הקווים: ממגננה להובלה ואחריות לאומית

האתגר השני שעלינו לצלוח הוא לחצות את הקווים: מתודעה של מגננה ושימור – לתודעה של הובלה ואחריות. זמן רב מדי השארנו את זירת מדיניות החוץ, ניהול המדינה והעיצוב הממלכתי בידיים אחרות. כשיצאנו מכותלי בית המדרש אל שדות הפעולה הללו, לעיתים התרסקנו על קרקע המציאות מחוסר כלים מערכתיים. אך כעת, הסינתזה המשותפת מספקת לנו את הכלים הללו בדיוק. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להיות בינוניים או להסתפק בפינות הנוחות של הקהילות שלנו. "אם קטון אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה". זוהי קריאה חד-משמעית למנהיגות.

אנו לוקחים אחריות לא רק על החלק שלנו, אלא על עתידה, חוסנה ורוחה של האומה כולה

החזון: ברית יהודית שמובילה לקומה הבאה

לשם פנינו: אל עבר חזון של מדינה יהודית שאינה מתביישת בזהותה, אלא שואבת ממנה כוח כדי לעצב מציאות ריבונית, חירותית ובוטחת.

חזון של מדינה יהודית מתקדמת, טכנולוגית, פורצת דרך קדימה מצד אחד, ומצד שני בנויה על אדנים עמוקים ושורשים עבותים של מסורת וייעוד.

במדינה היהודית, החילוני-לאומי יודע שלא יכריחו לעולם את אשתו לשים שביס. לבנו של החרדי לא ינסו לעשות כור היתוך כפרני-פרוגרסיבי, והוא יוכל לקיים גם את מצוות הצבא שהוא כל כך משתוקק אליה, בלי יוהל"ם, חיל חינוך, רוח אסא כשר או בג"ץ. הדתי-לאומי יזכה להוביל סדר יום מדיני-ביטחוני סוף סוף, אחרי חמישים שנה שהוא צודק ומיעוט פרוגרסיבי מחליט במקומו. והמסורתי יוכל לבחור לשלוח את בנו לבית ספר שבו הוא יכיר גם את קריאת שמע וגם את אברהם אבינו, שמחנכים על אהבת ישראל, תורה וכיבוד הורים, ולמצוינות לימודית ללא קרטלים הסתדרותיים.

הברית היהודית הזו היא המנוע שידחוף את מדינת ישראל אל השלב הבא שלה. מתוך ביקורת עצמית נוקבת אך בונה, מתוך אמונה עמוקה בייעודנו, ומתוך חיבור אמיתי של כל מרכיבי המחנה – אנו סוללים היום את הדרך. אנו לוקחים אחריות לא רק על החלק שלנו, אלא על עתידה, חוסנה ורוחה של האומה כולה.

בע"ה.

--- title: תעשיית הדכדוך מול רוח הגבורה: מי מפחד מניצחון יהודי? author: איתי אסמן date: 2026-03-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/179 --- # תעשיית הדכדוך מול רוח הגבורה: מי מפחד מניצחון יהודי?

1️⃣ בימים אלו, כשאנחנו בעיצומה של אחת המערכות ההיסטוריות והגורליות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, מתרחש דבר מוזר: בעוד הלוחמים שבחזית חדורים ברוח גבורה ובתחושת שליחות עמוקה, בהאזנה לאולפני התקשורת נדמה לעיתים שאנחנו חיים ביקום מקביל. במקום לִמנות הישגים, התקשורת מונה חסרונות. במקום לחזק את רוחו של העם, היא מגישה 'תפריט יומי' של ייאוש, תסכול ודכדוך.

זה מתחיל בשאלות בלתי פוסקות על 'אסטרטגיית יציאה', ממשיך בדו"חות על קריסת מערכת החינוך, ומגיע עד לטענות בלתי פוסקות על מחסור במקלטים.

2️⃣ בואו נניח דברים על השולחן: אנחנו נמצאים במלחמת עולם מול ציר רשע אכזרי. אי אפשר לבנות מקלטים לכל המדינה ביום אחד, בטח לא לאחר שבמשך עשורים שלטה כאן תפיסה ביטחונית ותרבותית שסירבה להאמין שיבוא יום ונצטרך להתמודד עם איום קיומי מאיראן. אבל התקשורת לא מחפשת פתרונות; היא מחפשת להחליש.

3️⃣ השורשים הפסימיים: משופנהאואר ועד האולפנים

השאלה שצריכה להישאל היא: מדוע התקשורת פועלת בצורה כזו? מדוע הם מלעיטים אותנו ב'מזון התודעתי' הזה של 'הרע והמר'? התשובה אינה מקרית, היא נעוצה כמו תמיד בתפיסת עולם עמוקה, גם אם לא מודעים לה.

כשתרים אחר השורשים הפילוסופיים של הגישה הזו אפשר למצוא אותם, בין היתר, אצל ארתור שופנהאואר. לטענתו – החיים הם סבל מתמשך, ו'הרצון העיוור' תמיד יוביל אותנו לאכזבה.

האידיאולוגיה של אחוזים ניכרים בתקשורת היא כל כך קיצונית, שהם רואים בזהות היהודית של המדינה סכנה גדולה יותר מאשר האיום האיראני

כשאדם מנתק את עצמו מהמשמעות היהודית, מהחזון הנותן פשר לחיים, מהאמונה ומהתכלית ההיסטורית של עם ישראל – הוא נשאר עם ואקום. ובמקום שאין בו אמונה ומשמעות יש פסימיות.

התקשורת הישראלית מתנכרת במידה רבה לשורשים היהודיים של עם ישראל. אפילו בדובר צה"ל מפחדים להציג חיילים הקוראים בטבעיות ובהתרגשות 'שמע ישראל' לפני קרב. כשאדם חי ללא משמעות, הדרך היחידה שלו לשרוד תודעתית היא להיצמד למחצית הכוס הריקה, להתקרבנות ולהסברים מדוע הכל במציאות הסובבת אותו הוא רע. זוהי דת אתאיסטית של ייאוש.

4️⃣ התקשורת כמפלגה פוליטית

אך יש כאן רובד נוסף, פוליטי וציני יותר. חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית הפכו למפלגה פוליטית לכל דבר, שמטרת-העל שלה היא להפיל את הממשלה הנוכחית. פשוט מאוד. זה נעשה באופן מודע, ולעיתים גם לא במודע.

והם לא צריכים לשבת יחד בחדרים אפלים ולתכנן מזימות. מספיק להיות ניזונים מאותו בית גידול רעיוני – וכך תיראה המציאות.

האידיאולוגיה של אחוזים ניכרים בתקשורת היא כל כך קיצונית, שהם רואים בזהות היהודית של המדינה סכנה גדולה יותר מאשר האיום האיראני.

עד כדי כך, שרבים שם רואים במלחמה באיראן 'מלחמת רשות', ואילו במלחמה בנתניהו –'מלחמת מצווה'...

הם מבינים שאם הם ידברו על ההצלחות המדהימות של צה"ל, על חיסול בכירי הרוע האנושי בזה אחר זה, על החוסן הכללי המרשים של עם ישראל ועל העמידה האיתנה של הממשלה מול לחצים בינלאומיים – הציבור ייתן אמון בממשלה. הם מפחדים שאם המלחמה תסתיים בניצחון מובהק, תקום כאן שוב ממשלה ימנית ומחוברת למסורת. לכן הם חייבים להנדס תודעה של כישלון. הם לא סופרים הישגים, הם סופרים בעיות.

אני זוכר היטב את מלחמת המפרץ. ישבנו בחדרים אטומים עם מסכות אב"כ, ובכל זאת הרוח הייתה אחרת. התקשורת דאז הבינה שתפקידה להיות פטריוטית, לחזק את האזרחים ולשמור על לכידות. היום התקשורת איבדה את המצפן הזה.

5️⃣ הציבור כ'כלב השמירה של התקשורת'

הגיע הזמן שהציבור יתעורר. התקשורת אוהבת להגדיר את עצמה כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה', אבל מי ישמור עליה?! במיוחד כשמדובר בערוצים ציבוריים כמו 'כאן 11' או גלי צה"ל, המתוקצבים מכספי המיסים שלנו – הציבור חייב לדרוש דין וחשבון.

אסור לנו להיות פסיביים. אם עיתונאי מחליש את רוח העם בזמן מלחמה, הציבור צריך להגיד לו: "סליחה, אנחנו משלמים לך משכורת כדי שתדווח, לא כדי שתביע דעות ותייאש אותנו". עלינו להיות אקטיביים: להגיש תלונות, לשלוח הודעות מנומסות אך נחרצות לעיתונאים ולהבהיר להם, שבתקופה כזו תפקידם הוא לחזק את המדינה, לא לפגוע בה. הממשלה מתקשה באיזון התקשורת? לא נורא, אנחנו האזרחים נירתם לכך.

הביטו בלוחמינו הגיבורים – הם לא שואלים על 'אסטרטגיית יציאה', הם עסוקים בניצחון. עלינו לאמץ את הרוח הזו גם בעורף

6️⃣ סוף דבר: איש לאחיו יאמר 'חזק!'

ניצחון במלחמה מושג לא רק בכוח הטנקים והמטוסים, אלא בראש ובראשונה בכוח הרוח והרצון. שעה זו קוראת לנו לחזור אל המקורות שלנו – מקורות שעיצבו את כל העולם המערבי המתקדם – ולאמונה החזקה שליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות. האמונה היא ה'מזון התודעתי' שיעזור לנו לנצח. ולאמונה הזו יש המשגה, מילים עמוקות, נוסף על הרגש הפשוט המופיע בשעות משבר.

אסור לאפשר לרעשי הרקע של האולפנים להחליש אותנו.

הביטו בלוחמינו הגיבורים – הם לא שואלים על 'אסטרטגיית יציאה', הם עסוקים בניצחון. עלינו לאמץ את הרוח הזו גם בעורף.

לחזק זה את זה, את השכנים, את הקהילה ואת המשפחה המורחבת. ולעיתים חיוך פשוט פועל יותר מכל נאום חוצב להבות.

כשנהיה מחוברים לעצמנו, למסורת שלנו ולאמונה בנצח ישראל, שום תעשיית דכדוך לא תוכל לנו.

בעזרת ה’, מתוך הגבורה והאמונה, ננצח.

--- title: גזלייטינג רגשי על ערכה המוסרי של מלחמה author: עזרא הימן date: 2026-03-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/112 --- # גזלייטינג רגשי על ערכה המוסרי של מלחמה

מונולוג המלחמה של אילנה דיין עסק לכאורה בתעדוף מוחלט של הכאב הפרטי על פני כל ערך אחר.

זה נכון, אבל חדי עין ורגש יבחינו שזו רק הטקטיקה.

א. כנראה שלא נשמע מונולוג כזה על אנשים שנהרגו בתאונות דרכים. לא נשמע משהו כמו: "בעוד מדינת ישראל ניבנית בכבישים חדשים ורחבים, מחלפי ענק ודברי רהב על עידן תחבורתי חדש, הזוג כהן נהרג בתאונה קשה. הם כבר לא יזכו לראות את זה. שר התחבורה נזף במתים והתריע להקפיד על חגורת בטיחות. חגורה צריך לשים, אך האחריות נמצאת אצל הקברניטים, אחריות כלפי אלה שלא יכלו להרשות לעצמם רכב בטיחותי יותר".

לא נשמע מונולוג כזה מסיבה פשוטה. דיין לא 'הוציאה חוזה' נגד נסיעה בכבישים. אז היא לא הופכת את הכאב הפרטי של תאונה למונולוג נגד פיתוח תשתיות לכבישים.

מתחילת המלחמה, סמוך לשבעה באוקטובר, דיין כבר זורעת את זרעי הפורענות של הפציפיזם


ב. רוב רובו של הציבור תומך במלחמה כי הוא מבין שהיא חיונית להסרת איום קיומי והצלת מאות-אלפים של חיי אדם.

דיין, לעומת זאת, מנסה לגרום לנו לחשוב שמלחמה היא הרפתקאה אדישה של מיליטנטים, שעולה בחיי אדם ובהרג מיותר משני הצדדים.

היא משתמשת בכאב הפרטי על ההרוגים כדי לעשות לנו גזלייטינג מושלם: תעתוע של המחשבה, כדי שנחשוב שהמציאות היא בדיוק ההיפך ממה שהינה.

במקום שנראה את המלחמה כאירוע הצלה ענק של עם ישראל, נחשוב עליה בדיוק את ההיפך – כהרפתקאה האדישה לחיי אדם.

המונולוג הזה הוא פציפיזם מתוחכם שמשתמש בכאב פרטי כטקטיקה של גזלייטינג.

והיא זקוקה מאוד לתעתוע-המחשבה הזה, כיוון שתוצאות המלחמה מוצלחות כל כך. אין דבר שפאציפיסט שונא יותר מאשר נצחון צבאי משכנע.

וכדי לכסות על כשלון הפציפיזם, נאחזים בכל נקודה של כאב פרטי כדי לנסות לתעתע את מחשבתו של הציבור אודות המציאות.

ככל ששיטות אלה הופכות ברורות ושקופות, הן נלעגות יותר ואפקטיביות פחות

ג. הגזלייטינג של דיין נעשה לא רק על ידי מילים ומסרים. הוא מודגש על ידי המבט המיוסר, האינטונציה, הקול הדרמטי; כל אלה מגויסים לא לצורך הבעת דעה, אלא כדי להציג את המציאות באופן מתעתע.

ד. עיוות החשיבה הזה, המכחיש את הערך העצום של הפעלת כוח צבאי, מוביל לדבר נוסף: הצגת מסתערבים בצה"ל כמי שהורגים סתם כך, ללא סיבה. הטקטיקה היא שוב גזלייטינג, הבלטה דרמטית של מי שנהרג מאש כוחותינו כדי לייצר רושם של הרג מיותר. ההרוגים שלנו, שנרצחו מטילים איראניים, והרוגים ערבים מאש כוחותינו – כולם בעצם קרבן משותף של רעיון המלחמה. זה המסר הרגשי המועבר לנו.

ה. סיכום: כשלא מצליחים לנצח דרך דעות ורעיונות, הזירה עוברת למאבק על הצגה והגדרת המציאות; וכשגם זה לא מצליח, עושים לנו גזלייטינג רגשי כדי לכפות עלינו בכל זאת את המציאות מחדש.

ככל ששיטות אלה הופכות ברורות ושקופות, הן נלעגות יותר ואפקטיביות פחות. וגם זה הוא ניקיון חשוב של 'חמץ' תודעתי, לקראת עוד שלב של יציאה לחירות.

--- title: כלי לזיהוי השתייכות אידיאולוגית של ארגון author: אודי בן חמו date: 2026-03-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/145 --- # כלי לזיהוי השתייכות אידיאולוגית של ארגון

ארגונים מציגים את עצמם לעיתים במונחים כלליים, כמו 'מקצועי', 'מחקרי', 'חינוכי', 'בלתי תלוי' או 'א־פוליטי'.

אך אנשים וארגונים פועלים בתוך עולם רעיוני מסוים. הם אינם ניטרליים ואינם אובייקטיביים. בדיוק כפי שבמה זו – 'סוללים דרך' – אינה ניטרלית.

ארגונים ועמותות משפיעים מאוד על המציאות, ושיתוף פעולה עימם משמעו מתן לגיטימציה מסוימת לפועלם ולהתנהלותם.

לכן, מכיוון שלעיתים האידיאולוגיה אינה נאמרת במפורש, כדאי ואפשר לזהות אותה באמצעות מספר סימני זיהוי.

אם אתה מלמד במוסד שהוא בעל מאפיינים ברורים, אך חוסה גם תחת ארגונים המקדמים רעיונות הפוכים, ייתכן שעל השתתפות עימו נאמר 'טובל ושרץ בידו'.

אם יש מאחורי זה רעיון מסדר, ניחא.

אך אם הדבר נעשה מתוך נאיביות ובורות זה כבר סיפור אחר.

יחליט הציבור וישפוט.

לעיתים מפת המימון מספרת סיפור ברור יותר מכל הצהרת חזון

———————

להלן מדריך מעשי למציאת זהותו של ארגון:

א. האנשים המובילים את הארגון

הצעד הראשון הוא לבדוק מי עומד בראש הארגון: הנהלה, דירקטוריון, יועצים ומייסדים. אנשים נושאים עימם היסטוריה מקצועית ואידיאולוגית.

אם בארגון חדש יש אדם בכיר שהיה בעבר פעיל בארגון זכויות אדם מסוים, חבר הנהלה בעמותה בעלת אג’נדה חברתית מסוימת, או חוקר במכון מחקר בעל קו רעיוני ברור – סביר להניח שהארגון החדש אינו מנותק מהעולם הרעיוני הזה.

לעיתים אנשים הם הגשר המחבר בין ארגונים שונים.

ב. מקורות המימון

כסף הוא כמעט אף פעם לא ניטרלי. קרנות פילנתרופיות וגופים בעלי ממון תורמים בדרך כלל מתוך רצון לקדם תפיסת עולם מסוימת.

אם מכירים את הקרן ואת עיקר השקעתה, אפשר לזהות את תפיסותיה. כלומר, לפי המקום שבו היא משקיעה אחוז ניכר מכספה, לא אחוז זניח. לעיתים, כדי ׳לטשטש עקבות׳, קרנות גדולות תורמות מעט גם לעמותות הרחוקות מהאג׳נדה המרכזית של הקרן.

על ארגונים ועמותות, מייסדיהם ומימונם ניתן ללמוד באופן חופשי באתר 'גיידסטאר' של משרד המשפטים.

לעיתים מפת המימון מספרת סיפור ברור יותר מכל הצהרת חזון.

ג. שיתופי פעולה

ארגונים נוטים לשתף פעולה ביניהם ולתת במה לגופים הקרובים אליהם רעיונית. לכן חשוב לבדוק עם מי הארגון עובד: כנסים משותפים, פרויקטים, מחקרים או קמפיינים.

אם מרצה או ארגון כלשהו מופיע תחת המטריה של ׳הקרן לישראל חדשה׳, משתתף בפאנלים עם ׳אחים לנשק׳ או עם ׳התנועה למען איכות השלטון׳, ניתן ללמוד מכך על מיקומו ברשת רעיונית רחבה יותר.

אם ערוץ ׳משב׳ של ארגון ׳צהר׳ מפרסם ראיון עם שקמה ברסלר, כדאי להסיק מסקנה פשוטה: מבחינתם היא ראויה לשיתוף פעולה, לא למחאה נוקבת.

האם זה טוב או לא? כל אחד יחליט עצמאית על פי תפיסת עולמו.

ד. הטרמינולוגיה והשפה

לכל זרם רעיוני יש אוצר מילים אופייני. באופן הזה מתקבלות אינדיקציות לזהוּת הארגון מלמטה למעלה.

ניתוח השפה שבה הארגון משתמש יכול לחשוף את מערכת הערכים שלו.

לדוגמה:

ארגון המרבה להשתמש בביטויים כמו ׳צדק חברתי׳, ׳מבני כוח׳ או ׳שוויון מערכתי׳ משתייך כנראה לזרם מסוים, ולעומת זאת, ארגון המדגיש מושגים כמו ׳חירות הפרט', ׳שוק חופשי׳ או ׳רגולציה מינימלית׳ פועל כנראה בתוך מסורת רעיונית אחרת.

שפה ומילים הן חלון הראווה של תרבות וערכים עמוקים.

ה. סדרי עדיפויות בפעולה

אידיאולוגיה מתבטאת כמובן לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. אמור לי מהו הגורם ה׳מפעיל׳ ו׳מקפיץ׳ אדם או ארגון מסוים, ואומר לך מהי תפיסת עולמו.

אם כל אזכור של חרדים גורם מייד לתגובה אוטומטית של התקפת החרדים, ולעומת זאת, אזכור של סרבנות, פגיעה בביטחון המדינה או טיפול בדיפ-סטייט מתקבלים באדישות, לא יעזרו שום הצהרות על אחדות ואהבת ישראל.

ו. הרקע האינטלקטואלי

לעיתים ניתן להבין ארגון לפי מקורות ההשראה שלו:

אילו חוקרים מצוטטים אצלו, על אילו ספרים הוא ממליץ ואילו תיאוריות מוזכרות שוב ושוב.

מקורות ההשראה ממקמים את הארגון בתוך זרם אינטלקטואלי רחב וכללי יותר.

אמור לי מהו הגורם ה׳מפעיל׳ ו׳מקפיץ׳ אדם או ארגון מסוים, ואומר לך מהי תפיסת עולמו

ז. חיפוש ביקורת חיצונית

כלי פשוט אך יעיל הוא לחפש במנוע חיפוש את שם הארגון או הדובר יחד עם המילה 'ביקורת'.

לדוגמה:

שם החוקר/ המרצה/ הדובר/ שם הארגון + 'ביקורת'.

לעיתים קרובות, מאמרי ביקורת, כתבות עיתונאיות או מאמרי דעה מעלים נקודות שאינן מופיעות באתר הרשמי של הארגון (מובן שכדאי גם לשים לב מיהו המבקר ובאיזו במה ביקר – אם עיתון ׳הארץ׳ כתב נגד מישהו זה בדרך כלל סימן שהוא כנראה בסדר…). ביקורות יכולות לספר על:

  1. מחלוקות סביב פעילות הארגון;
  2. קשרים פוליטיים או אידיאולוגיים;
  3. מקורות מימון;
  4. טענות על השפעה פוליטית.

מובן שגם ביקורת יש לקרוא בזהירות, וראוי גם לקרוא את תגובת הארגון לביקורת. אך היא מספקת זווית נוספת להבנת התמונה הכוללת.

ח. לסיכום

כדי להבין ארגון אין להסתפק בהצהרותיו. לעיתים דווקא הפרטים העקיפים – האנשים, מקורות המימון, שיתופי הפעולה, השפה, סדרי העדיפויות והביקורת הציבורית – מציירים את התמונה האמיתית.

כאשר מחברים את כל הקווים הללו, מתברר לא פעם שהארגון אינו רק גוף מקצועי או טכני, אלא חלק ממערכת רחבה של רעיונות.

בחברה דמוקרטית שואפת חירות מתבקש מהיריבים האידיאולוגיים להניח את תפיסת עולמם ‘על השולחן' ולנסות לשכנע את הציבור, לא להתל בו ולהוליך אותו שולל. אך מה לעשות, לא תמיד זה המצב.

יודגש: בשום אופן לא ראוי לרדוף ארגון או דובר עקב דעותיו. פשוט כדאי לחשוף אותם לאור השמש, להתמודד איתם עניינית ולאפשר לציבור לגבש עמדה עצמאית.

--- title: קו פרשת המים: סדקים בקונספציה הדתית לאומית author: איתי אסמן date: 2026-03-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/172 --- # קו פרשת המים: סדקים בקונספציה הדתית לאומית

1️⃣

טרגדיה נוראית פקדה השבוע את משפחתה של השרה אורית סטרוק עם פטירת בתה. במציאות אנושית מתוקנת, אירוע כזה אמור היה להוביל לשתיקה מכבדת ולחמלה אנושית. אולם התגובות שנשמעו מצד גורמים בולטים במחנה השמאל הרדיקלי חשפו תהום של רקבון מוסרי, שלא ניתן להתעלם ממנו. מה שהיה אמור להיות כאב פרטי הפך למפגן של דמוניזציה והאשמות בזויות נגד המשפחה, ונגד המגזר כולו.

שקמה ברסלר, מראשי מחאת קפלן, כתבה שבתה של סטרוק שלחה יד בנפשה לאחר שהיא התלוננה נגד הוריה על פגיעות מיניות טקסיות.

שבות רענן ממפלגת 'המילואימניקים' של יועז הנדל קראה למשטרת ישראל לחקור את האירוע, בעקבות פוסטים שהנפטרת פרסמה לפני מותה.

אלה רק שתיים מבין תגובות דומות ברשת, שזכו לשיתופים רבים.

זה לא עוד ויכוח פוליטי שגרתי; זהו קו פרשת המים, שמחייב את הציונות הדתית לבדוק את הבריתות שלה במחנה הפוליטי והחברתי.

אי אפשר יותר להיות באו"ם ולהגיד ש'כולם צודקים'

2️⃣ האליטה של השנאה

לא מדובר בטוקבקיסטים אנונימיים בשולי החברה; ראשי המגיבים בתגובות הקשות ביותר הם אנשי תקשורת בכירים, יועצים אסטרטגיים, בין היתר פעילי מטה החטופים בעבר ומובילי דעת קהל, עם מאות אלפי עוקבים. זוהי האליטה המעצבת את נרטיב 'המחנה הדמוקרטי'.

העובדה, שדמויות מרכזיות בשמאל ה'דמוקרטי' בחרו להשתלח באם אבלה בשעתה הקשה ביותר, מעידה על אובדן מוחלט של הומניזם בסיסי.

ויותר מזה: לא פחות מההתבטאויות הקשות, כך זועקת גם השתיקה של דמויות ציבוריות, כמו נפתלי בנט, שמכיר את סטרוק היטב ומקרוב ואף עבד עמה. בנט מתבטא בהקשר לכל נושא ציבורי וחברתי, אך כאן שתיקתו הייתה רועמת. כמו גם שתיקתם של ראשי ארגונים ורבנים שמרבים לדבר על אתיקה, קירוב לבבות והסכמות רחבות מי שמבקר את החרדים בנחרצות על כל התבטאות צורמת ומאשים רק אותם בחורבן הבית, ומנגד נאלם דום מול אלימות מילולית כזו, בוחר למעשה צד בתוך הרקבון הזה. אי אפשר יותר להיות באו"ם ולהגיד ש'כולם צודקים'.

3️⃣ מלכודת 'ברית המשרתים'

במשך שנים, חלקים בציונות הדתית – ובעיקר באגף הליברלי שלה – נשבו בקונספציה של 'ברית המשרתים'. האמונה הייתה שהשירות המשותף בצבא והנשיאה המשותפת בנטל הביטחוני מייצרים בסיס ערכי ותרבותי משותף עם השמאל על כל גווניו. אך האירוע הנוכחי מוכיח כי מדובר באשליה.

השמאל הרדיקלי האנטי-דתי אולי משרת באותן יחידות צבאיות, אך הוא מחזיק בתפיסת עולם שאינה מכבדת את הציבור הדתי כשותף לגיטימי. עבורם, גם דתי שמשרת בקרבי ומתנער מכל סממן משיחי יישאר תמיד "מתנחל קיצוני". דוגמה כואבת ראינו בתגובות של השמאל הרדיקלי כלפי הדתיים הליברליים שבחרו באנושיות פשוטה להגן על סטרוק וספגו קיתונות של רותחין על ראשיהם. זוהי עדות לכך שישנם כאלה בקרב הציונות הדתית הסובלים מעיוורון תרבותי; הם המומים מהאכזריות של השמאל הרדיקלי האנטי-דתי משום שסירבו לראות את הארס המבעבע בצד השני במשך עשורים. ימי העיון, הכנסים המשותפים, הדיונים המכובדים ברשתות והמפגשים האישיים – בכל אלה לא היה די: ברגע האמת, כל השנאה למגזר הדתי פרצה החוצה, כמו הסיפור על החתול שניסו לאלף אותו להיות מלצר, וברגע שראה עכבר הוא השליך את הנימוסים והחל לרדוף אחריו כדי לטרוף אותו. יש לפעמים אידאולוגיות פוליטיות שהן הרסניות, וצריך להתרחק מהן.

הדגש על היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא מאבק על נשמתה של המדינה

4️⃣ קריסת הפציפיזם הרוחני

בדיוק כפי שקרסה הקונספציה הביטחונית, כך גם קרסה הקונספציה התרבותית. חלקים בציונות הדתית ידעו לבקר את השמאל בנושאי ארץ ישראל וההתיישבות (אוסלו, גוש קטיף), אך נמנעו מלבקר אותו במישור הערכי-תרבותי. ישנה תפיסת 'פציפיזם רוחני', הגורסת כי "אסור לראות רע" וכי עלינו רק להוסיף אור וכך החושך יעלם מאליו.

האם לא הוכח, באירוע המטלטל הזה, שכשלא קובלים נגד הרע – הרוע מתפשט? השמאל התנחל במוקדי האקדמיה והתרבות, ניסח מניפסטים אנטי-לאומיים ויצר דמוניזציה שיטתית נגד המגזר הדתי, ללא אבחנה בין חרד"לים לדתיים ליברליים.

האם מפגשי קפה ומאפה גישרו על תפיסות עולם רדיקליות? האם ההומניזם של השמאל הרדיקלי הישראלי הנוכחי הוא אכן מוסרי? או שהוא טעון ביקורת והצבת גבולות?

אכן, יש לאהוב כל נשמה של יהודי; אך לא לחבק את מעשיו הרעים והפוגעים.

5️⃣ מבירור לתיקון

הציונות הדתית התחנכה במשך שנים להיות המקף המחבר והמבוגר האחראי. אך לפעמים תפקיד המבוגר הוא לא רק לחבק ולהכיל, אלא גם להציב גבולות לשיח ולמעשים רעים. אי אפשר להמשיך לשתף פעולה עם מי שחוצה קווים אדומים של אנושיות בסיסית. דרוש פה חשבון נפש. צריך לחנך להצבת גבולות והנכחת משקל-נגד מוסרי ותרבותי. אם מציאות זו מתקיימת עקב ענווה, אזי הענווה הזו פסולה, והיא בעוכרנו.

הדגש על היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא מאבק על נשמתה של המדינה. האירוע של משפחת סטרוק צריך להיות הצלצול המעורר של המגזר כולו – הגיע הזמן לפקוח עיניים מול שפלות, לבקר את חוסר האנושיות ללא מורא, ולבנות תפיסה תרבותית-יהודית איתנה.

כך נבנית חברה בריאה עם גבולות ברורים.

אני שולח מכאן תנחומים לשרה סטרוק ולמשפחתה, שלא הגיבה למכפישיה, ולימדה את הציבור כולו מהי אהבת אם לבִּתה – אהבה אצילית שאינה תלויה בדבר.

--- title: מה עושים כשאין מספיק שוויון לכולם? author: הרב איתן קופמן date: 2026-03-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/155 --- # מה עושים כשאין מספיק שוויון לכולם?

א.

אחד מהערכים שהתרבות המערבית הנחילה לעולם הוא ערך השוויון.

ערך זה אומר שכל בני האדם שווים ולכן לכולם מגיע שוויון הזדמנויות בכל תחום.

על פניו ערך השוויון הוא ערך חיובי היוצא נגד אפליה וגזענות ונגד פגיעה באדם הנעשית אך ורק עקב מוצאו, שייכותו המגדרית או הדתית או דעותיו הפוליטיות.

כלומר כולם זכאים לשוויון, כמובן, אבל צריכים לעמוד בתור. מצטערים, אין מספיק שוויון לכולם

ב.

אלא שיישום ערך השוויון בפועל הוא לא כ"כ פשוט.

מסתבר שיש מקרים שבהם מתן שוויון הזדמנויות לאדם אחד פוגע בשוויון ההזדמנויות של אדם אחר.

לפעמים התחשבות בערכים של אדם אחד באה על חשבון התחשבות בערכים מנוגדים של אדם אחר.

למשל, אם מחליטים במקום עבודה מסוים לשריין מספר מקומות לנשים – אז מקטינים את הסיכוי של גבר להיבחר לאותו התפקיד.

אם בלימודי רפואה מקצים מראש מקומות לערבים ישראלים – זה עצמו מקטין את הסיכוי של יהודי בוגר צבא להתקבל ללימודי רפואה. אם הצבא מחליט שערך החיים של אזרחי האויב חשוב כי גם הם בני אדם, הרי שבזה נקבע שערך חיי החיילים שווה פחות כי מעתה הם צריכים להסתכן יותר (למרות שגם הם בני אדם).

ג.

כעת נגיע לשאלה: מי מחליט מי יקבל יותר שוויון ומי פחות?

על פי מה נקבע שמי שנמצא בתחתית ה"מדרג" מקבל פחות שוויון?

מי קבע את כללי המשחק הללו?

ד.

כשחוקרים את הנושא נמצא שיש גוף אחד שמחליט מי יקבל יותר שוויון ומי פחות – הפרוגרסיביזם.

הפרוגרסיביזם הוא אידיאולוגיה שיצאה מהאוניברסיטאות האמריקאיות, ופשטה לכל העולם. על פי אידיאולוגיה זו יש קבוצות שנמצאות ב"שוליים" של החברה ולהם מגיע שוויון כפול ומשולש.

הפרוגרסיביזם בנה היררכיה ברורה של מי מקבל יותר שוויון: נשים, מיעוטים אתניים, מיעוטים מגדריים, מהגרים – כל אלה מקבלים בשיטה זו יותר שוויון.

ה.

בואו נראה כיצד הצבא מדרג את החיילים לפי מנת השוויון שהם ראויים לו.

במדרג הפרוגרסיבי בישראל, המיוצג בצבא על ידי היוהל"ם, חיילת אחת זכאית לשוויון גם אם הוא יפגע בערך השוויון של עשרות חיילים שומרי מצוות.

למשל, הכנסת פרמדיקית לתוך שטח לחימה מביא למצב של קרבה יתירה לזמן ממושך בין גברים לנשים. לפעמים זה מתבטא בשעות ממושכות יחד בצפיפות גדולה בתוך כלי משוריין, ולפעמים זה מתבטא בשינה בחדר משותף כשנמצאים באיתור בעזה.

הסיבה לכך היא לא רק היעדרם של פרמדיקים גברים אלא סיבה עקרונית – החלת ערך השוויון המתואר לעיל.

שימו לב שבכל הדיונים לגבי הימצאותן של חיילות במקומות קרביים ברור לכולם שעשרות חיילים שומרי מצוות צריכים לוותר על רגשותיהם ואמונתם בשביל חיילת אחת.

למה? כי ערך השוויון לנשים גובר על ערך השוויון לדתיים. ככה זה כשאין מספיק שוויון לחלק לכולם.

יש אנשים שמקבלים יותר שוויון ויש אנשים שמקבלים פחות שוויון. בשם השוויון כמובן

ו.

ישנם מצבים אבסורדיים עוד יותר. למשל, בערב הוקרה ללוחמים שלחמו חודשים ארוכים בעזה הביאו זמרת. התעקשות וחוסר רגישות להזמין אישה אחת לשיר בטקס למרות שלא הייתה יום אחד בעזה, גוברת על אורח החיים של עשרות לוחמים שנאלצו לצאת מהאולם כי אינם שומעים שירת נשים, וכל זאת בערב הוקרה ללוחמים.

שוב, לא משנה מה דעתכם על שירת נשים, תנו דעתכם רק על הלוגיקה שהלכה לאיבוד.

ז.

הציבור שומר המסורת לא שם לב ל"תחכום" של עולם הערכים הליברלי, שבזמן שהוא מדבר על שוויון הוא מדבר על שוויון יחסי.

יש אנשים שמקבלים יותר שוויון ויש אנשים שמקבלים פחות שוויון. בשם השוויון כמובן.

אין שום סיבה לקבל את כללי המשחק הללו שמפלים בצורה קיצונית את שומרי המסורת בצבא, רומסים את אורח חייהם ושוללים מהם את היכולת לשרת בצבא עם כבוד.

אין שום סיבה לקבל זאת מאף אחד, וגם לא מאף אחת. אני חוזר: חיילים שומרי מצוות לא שווים פחות מחיילות. גם להם יש רגשות וגם הם נפגעים כשרומסים את הערכים שלהם.

גם הם מרגישים לא בנוח לפעמים, וגם להם מותר לדרוש.

כאשר חיילים שומרי מצוות יתחילו לעמוד על שלהם ולהתעקש על שוויון עבורם – אולי גם להם יישאר מעט שוויון. ובא לציון שוויון.

--- title: חדר השינה הלאומי author: סוללים דרך date: 2026-03-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/133 --- # חדר השינה הלאומי

א.

פרופסור משה כהן-אליה הוא אחד האנשים הפועלים בגבורה ובחכמה במאבק הציבורי-תרבותי שמתחולל פה במדינה בשנים האחרונות.

לא על כל דבר צריך להסכים איתו כמובן, אבל קשה להישאר אדיש נוכח נחישותו המייצגת רבים.

הוא לא מתנצל, לא מחפש ליטופים, מבין היטב את הזירה, ישר-דרך ומעורר השראה במעבר האמיץ שלו משמאל לימין, תוך שהוא עומד בפני הכפשות מכוערות ומשלם מחיר חברתי.

ב.

הבירור על היוזמה של הפרופסור הוא בירור פנימי בתוך מחנה שהמשותף לו הוא ההבנה שעם ישראל נמצא תחת מחנק נוראי שחצה כל גבול של מיעוט פרוגרסיבי בלתי נבחר על עם ישראל.

לאולם המטאפורי בו מתקיים הבירור הפנימי הזה קיבלו כרטיס חופשי כל מי שהתבטא, מחה, זעק ועשה ככל יכולתו לשנות את פניה של העריצות הזו.

הכיסאות בשורות הראשונות שמורים לרבים שהוכיחו גבורה, אומץ לב ובהירות.

מי לא יוזמן: מי שקרא לסנקציות על פעילי צו 9, על תושבי יהודה ושומרון או קרא 'Baiden save us', הוא אינו חלק מהדיון.

מי שעוד לא יוזמן, מטאפורית כמובן, לבירור הזה, הוא כל מי שלא פצה פה נגד הדיפסטייט הדורסני והפרוגרס החולני, ועכשיו נזכר להגיד ש'לא נכון לערב מדינה זרה'. צביעות זו אינה מקובלת.

ג.

פנייה לאומה אחרת כדי שתפתור לנו את הבעיות הפנימיות שלנו – שהן למעשה חלק מתהליך התבררות זהותי – מפוררת את קומתנו הלאומית. למרות שנראה כלפי חוץ שקומתנו נזקפת.

אנו מצויים בתהליך נוקב של התבגרות זהותית-ערכית.

במציאות הזאת, לו יצויר שגורם חיצוני פתר לנו בעיה חמורה ככל שתהיה אך אנו ונציגי הציבור אותם בחרנו נשארנו שפופי קומה וחלשים, לא פתרנו כלום.

נחדד: ניסיון לחיזוק האומה מבחוץ יכול להחלישה פנימית. משום שבכך הוחלשה עצמאותנו. ומנגד, ניסיון לחיזוק האומה מבית גם אם ייעשה בתקיפות ובאחריות – יוביל לעצמאות. יש תיקון המייצר פירוק, ויש פירוק המייצר תיקון.

ו.

גבולות השותפות: מחוץ לחדר השינה הלאומי

ודאי שמותר ורצוי לשתף פעולה עם אומות העולם – ברתימתן להתקפה באיראן, או בהתמודדות עם מגפה עולמית.

אך קיים גבול דק וברור: אין שום קשר בין בריתות בינלאומיות לבין הכנסת כוחות זרים ל"חדר השינה" בסוגיות פנימיות.

סוגיית בירור השיטה המדינית-משפטית-מוסרית שלנו, לצערנו, עדיין נתונה במחלוקת, בין צד שחפץ באוליגרכיה משפטית דורסנית, לבין הצד האמוני והמחנה היהודי, החפץ במדינה יהודית מוסרית, חירותית ומשגשגת הממלאת את ייעודו של נצח ישראל.

אלו תפיסות קוטביות, אך זו עדיין מחלוקת בתוך המשפחה. יהיו שיאמרו אף על סף גירושין, אבל עדיין בתוך המשפחה.

ז.

להכריע מבלי לפרק את חוקי המשחק

לו המחנה שמנגד היה רק גחמה של עריץ בודד, ייתכן שעזרה חיצונית הייתה מהלך מוסרי.

אך מולנו ניצב ציבור משמעותי בעל הון אנושי, חברתי ותרבותי. ציבור שגם לו יש ייצוג דמוקרטי, קהילות, משפחות.

פרופסור משה כהן-אליה מעורר באופן סמוי וקורא לחלקים בציבור – תנו אמון ביכולתכם להכריע בכוחות עצמכם.

אתם מסוגלים לכך!

׳אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה׳

קיומו של דיון רציני ולא ציני הוא סימן לחברה בריאה, שוחרת חירות, המקדשת מחלוקת לשם שמיים, מעודדת דיון ומחפשת אמת.

לאור זאת מצאנו לנכון לשלוח הקלטה של חברנו, עורך הדין זיו מאור, הסותרת את המאמר הנ"ל.

הדברים מלמדים, ובע״ה נמצא זמן להגיב להם בהמשך.

--- title: התייחסות למותה של שושנה סטרוק ז״ל author: סוללים דרך date: 2026-03-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/128 --- # התייחסות למותה של שושנה סטרוק ז״ל

התלבטנו רבות אם לכתוב את הדברים הבאים, לאור רגישות האירוע, ואנו מקווים שהם יהיו לתועלת.

העובדות:

בתה של השרה אורית סטרוק, שושנה ז"ל, נמצאה ללא רוח חיים בדירתה ביישוב אמירים.

שושנה הייתה מתמודדת נפש.

בעבר היא התלוננה על פגיעות מיניות שבוצעו בה, לכאורה.

לאחר שנודע דבר פטירתה, אנשי ציבור מהשמאל הרדיקלי מיד הטילו אשמה ישירה או מרומזת על השרה סטרוק, שהיא יריב פוליטי – במקום לנחם את המשפחה, או לכל הפחות לשתוק בשעה הקשה מנשוא.

אלו הן העובדות היבשות, הפשוטות והכואבות, הידועות.

לא היינו מתייחסים כלל לתופעות בזויות שכאלו אם היה מדובר במאשימים אנונימיים

כדי למנוע ספק מיותר, נצרף צילום מסך של דבריהם – ויחליט הקורא בעצמו.

הפעם לא נרחיב פה על שורשי התפיסות ולא נדבר על הגות מזוקקת מגובה במחקרים. לא.

להלן התייחסותנו:

א.

לא היינו מתייחסים כלל לתופעות בזויות שכאלו אם היה מדובר במאשימים אנונימיים – בעשבים שוטים, או באנשים ריקים חסרי השפעה ציבורית. בכל מחנה ישנם כאלה.

הנקודה היא, שבסיפור הזה מדובר באנשי ציבור. כאלה שנאמו בכיכרות מול המונים, כאלה המתמודדים לרשימות פוליטיות, אנשים המבקשים לנהל את כולנו.

ב.

לא מדובר כאן בסיפור על פגיעות מיניות, שהוא כאמור סיפור כואב ומורכב. מדובר כאן בסיפור על ניסיון מגושם, צינרי ובזוי לגרוף קלפי פוליטיים על גבי ביתה ומצוקתה של אישה שנפטרה.

ג.

לעניין עצמו: אין זה ברור כלל שהשרה סטרוק אחראית לנעשה. שנית, גם ראש ממשלה שעשה מעשים נוראיים נחשב חף מפשע עד שלא הוכח אחרת.

ד.

העיתונות, שזו לפחות אמורה להיות תפקידה, ראתה גם היא בסיפור הזה כמורכב ולא ראוי לסיקור ולהתעסקות, ולכן האשמות פומביות כה מכוערות זועקות לשמיים שבעתיים.

ה.

התגובות המכוערות והדוחות הללו מחייבות את עם ישראל השפוי, המחפש מרחב ציבורי נקי וענייני, להוקיע את המאשימים הללו.

שוב, הם אינם אנשים פרטיים. הם ראויים לכל ביקורת.

ראוי להוציאם מחוץ לגבולות הגזרה של השיח.

סליחה על הדימוי, אבל אי אפשר לקיים חברה נורמאלית היודעת להתווכח בנחרצות ובכבוד, כאשר מושלכת צואה כה דוחה לסלון הלאומי וכולם יושבים סביבה ומשוחחים בנימוס למרות הסירחון.

זוהי שפלות תרבותית מאין כמוה.

יש רגעים שבהם חובה על הציבור לומר בפשטות למחוללי תופעות שכאלו: בלמו פיכם!

ו.

האירוע הזה צריך ללמד אותנו עם מי אנו מתמודדים.

אין מדובר באנשים המחפשים ויכוח ודיון כנים. מדובר באנשים חסרי גבולות, המוכנים לשפוך את דמם של בני הפלוגתא שלהם רק כדי לגרוף מכך הון פוליטי טמא.

כל האמצעים כשרים כדי לא לוותר על כוח ושררה. כדי להיאחז בקרנות המזבח.

כך מתנהל מי שאין לו מה 'למכור' בשוק הרעיונות והדעות.

ז.

"מדוע אתם מגיבים להם בכלל?", שואלים אותנו לעיתים. "מדובר בקיצוניים שלא ראוי להתייחס אליהם". אולם זוהי טעות מרה.

האנשים הללו, למרות שהם מיעוט, מדרדרים את השיח הציבורי לתחתית מלאת רפש וזוהמה. והקו האדום יורד שוב ושוב מטה, משום שאף אחד לא עוצר את האש מלהתפשט.

כאשר איש אינו מוקיע אותם, הם מגדילים את עצמם בעיני עצמם ובעיני תומכיהם.

י.

אנו שולחים את תנחומינו הכנים לשרה אורית סטרוק ולמשפחתה.

--- title: סגירת התיק נגד כוח מאה author: אודי בן חמו date: 2026-03-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/165 --- # סגירת התיק נגד כוח מאה

א.

אמש החליט הפצ"ר לסגור את התיק השערורייתי נגד הלוחמים משדה תימן.

הם הואשמו קשות, לא על ידי אנשים פרטיים אלא על ידי המערכות האמונות על צדק ואמת שכוחן רב ועוצמתי.

חרפה מוסרית הוטלה עליהם ועל בני משפחתם; מכוח מאה הפכו אותם לכוח אפס.

סגירת התיק הייתה אמורה להיות סיבה לשמחה והקלה עצומה בכל חלקי האומה; סוף סוף התברר שחיילינו, בנינו ואחינו לא ביצעו מעשי סדום מכוערים, ולא משנה כלל שמדובר במפלצות אדם נאציות ומרושעות.

ב.

מדוע אם כן, דווקא בקרב השמאל הרדיקלי – שנמצא במערכות המדינה באופן לא פרופורציונלי ביחס לחלקו באוכלוסייה – ניכרת אכזבה, חמיצות או אדישות?

ג.

מהסיבה הרעיונית:

השמאל הרדיקלי מחזיק בעמדה יסודית; מלחמה ושימוש בכוח מטמאים ומלכלכים ולא משנה כלל ההקשר שבגינם נעשה בהם שימוש.

עבורם, האשמת כוח מאה במעשים נוראיים הייתה הוכחה ניצחת לתפיסת עולמם: כל עיסוק במלחמה – אפילו כשהוא מבוצע על ידי חיילים ישרים – משחית ומטמא.

ד.

מהסיבה הפוליטית:

האשמת כוח מאה הייתה יכולה להיות 'נוק אאוט' לתומכים במלחמה מהימין מצד מתנגדיה משמאל.

האשמה החמורה שהגיעה לחשיפה נרחבת בכל העולם יכלה לקעקע את תמיכת הציבור בצבא ולפגוע בלגיטימיות המלחמה.

ה.

ומה יהיה אחרי?

הם לא יבקשו סליחה. הם לא יודו בטעות. הם ימשיכו הלאה.

ו.

חשוב לנו לסמן: אין להחליף את סגירת התיק כ"ניצחון" על השמאל הרדיקלי.

הנזק שנגרם ללוחמים ולמשפחותיהם, לתדמית ישראל בעולם ולמורל הלאומי – הוא נזק כבד.

המינוי של הגורמים שהגישו תלונות שווא נגד לוחמים קשורות לתפיסות תיאורטיים רדיקליים עם שיקולים פוליטיים ציניים על ראשם של לוחמים מסורים.

ז.

בורות ביחס לאופיינו הלאומי ולתכונות חיינו עלולה להסב נזק לאומי כבד.

לא עם ככל העמים אנחנו, עינינו נשואות אל דוד המלך שידע להילחם בגבורה מצד אחד, ומצד שני, לכתוב את ספר תהילים.

כוח מאה, עם ישראל מחבק אתכם ואת משפחותיכם ומצדיע לכם.

חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום.

--- title: שח״מ (שיחת חדר מדרגות): אמנות המכה הבודדת author: בן יעקב סבו date: 2026-03-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/178 --- # שח״מ (שיחת חדר מדרגות): אמנות המכה הבודדת

אנחנו ב'סוללים דרך' אוהבים להעמיק. אנחנו רגילים לפרוס משנות היסטוריות, לצלול לשורשי הפילוסופיה ולנתח תהליכים ארוכי טווח. אבל בואו נודה על האמת: החיים עצמם לא תמיד מתנהלים בבית המדרש או באולפני הטלוויזיה. הם קורים בחדר המדרגות (ובמקלטים המשותפים…), בסעודה משפחתית, או בפינת הקפה בעבודה. ושם, מול הסיסמאות הפופוליסטיות של הפרוגרס – הגלוי והסמוי – מאמר מנומק של אלפיים מילה הוא פשוט לא התחמושת הנכונה.

הפרוגרס, על שלל גווניו, הפך את הקלישאות הזולות לאמנות. אלו סיסמאות שנועדו לפרוט על רגש של נאורות מזויפת, בליווי ניחוח מוסרני. אם תתחילו להסביר ולהתגונן – הפסדתם. שם, בחדר המדרגות, אנחנו צריכים לפתח 'נשק' מסוג אחר. אנחנו צריכים שח"מ – 'שיחת חדר מדרגות'.

הכלל הראשון בשח"מ הוא: אל תשחקו במגרש שלהם

טענת 'הסימטריה המוסרית'

השכן אומר: "המלחמה הזאת משחיתה אותנו. מעגל הדמים הזה רק פוגע בשני הצדדים וחייבים לעצור אותו."

שורש הטענה: ניסיון לייצר משוואה שקרית בין מי שמגן על חייו ועל משפחתו לבין מי שמקדש רצח ומוות.

מכת המחץ: "מעגל דמים יש בין כנופיות רחוב שרבות על כבוד. כאן יש אומה שנלחמת על חייה מול מפלצות – ממתי הגנה עצמית נחשבת 'השחתה'?"

טענת 'הסמכות הנאורה'

הקולגה אומר: "אתם צריכים להבין שאתם מְסכנים את הדמוקרטיה ורומסים את שלטון החוק בשם המשיחיות שלכם."

שורש הטענה: בלבול מכוון בין 'ריבונות העם' לבין 'ריבונות האליטה הפקידותית והמשפטית', והנחה שהערכים שלהם עליונים משל רוב העם.

מכת המחץ: "דמוקרטיה היא ריבונות העם. מתי בדיוק בחר העם את האנשים בקבוצה הסגורה שאתה קורא לה 'שלטון החוק'?"

טענת 'האופק המדיני'

המכר מפטיר: "בסוף אי אפשר רק כוח, חייבים לתת להם תקווה ואופק מדיני, אחרת הטרור יחזור."

שורש הטענה: התעלמות מוחלטת ממאה שנות היסטוריה שותתת דם, והשלכה של חשיבה מערבית מדושנת על אויב אידיאולוגי קיצוני.

מכת המחץ: "עקרנו את גוש קטיף ונתַנו להם חבל ארץ שלם בשביל 'אופק ותקווה'. קיבלנו את השבעה באוקטובר. כמה עוד טבח של יהודים צריך לקרות כדי שתבין שהאופק שלהם הוא לא האופק שלך?"

טענת המגדריוּת

"הבן שלי מרגיש שהוא בת. מי אתה שתגיד לו אחרת ותכפה עליו את התפיסות שלך?"

שורש הטענה: התכחשות לקיומן של הזהויות האנושיות, כגון זהות מינית, והפיכתה להגדרה ללא הגדרה. מחיקת הזהות המינית, והפיכת 'רגש' מדומיין לחזות הכל. זוהי פוסט-מודרניות על סטרואידים, הדורשת מהחברה כולה לטשטש את מושגי היסוד שלה (גבר ואישה) רק כדי ליישר קו עם הגדרה חדשה נטולת הגדרה, תוך סחיטה רגשית של הסביבה.

מכת המחץ: "אתה אבא. יש לך אחריות לחנוך את ילדיך בעולם. בנך הולך לעשות שינוי נסיוני, חיצוני, ובלתי הפיך, בדיוק בתקופה הכי רגישה מבחינה חברתית בחייו. תעזור לו להבין, מה זה אומר 'להרגיש כמו בת'?"

טענת השוויון

הטענה: "הבת שלי רוצה להיות לוחמת בסיירת מטכ"ל. איך אתה יכול לחסום אותה מלפרוץ את תקרת הזכוכית, רק בגלל יצר של גברים שלא מצליחים לשלוט בעצמם?"

שורש הטיעון: בלבול מסוכן בין ייעודו האמיתי של צבא – קטלניות והכרעת אויב, לבין הפיכת הצבא לסדנה למימוש חלומות והגשמה עצמית. מסגור הטענה מניח שמטרת הצבא היא קידום פרוגרסיבי של המושג המדומיין והמרקסיסטי 'צדק חברתי', ושכל המערכות צריכות להיות כפופות לשוויון, גם על חשבון הכרעת האויב. כל זה תוך התעלמות מההיסטוריה של טבע האדם והמתח החברתי הקיים בכל מסגרת אינטנסיבית המערבבת בין המינים.

מכת המחץ: "צבא לא נועד לנפץ תקרות זכוכית, הוא נועד לנפץ את האויב. למה את מוכנה לסכן את הרף המבצעי ואת חיי הלוחמים בשטח רק בשביל למכור אשליה של תיקון חברתי מהונדס?"

ההסבר בשורש הטיעון החמישי מעביר את הדיון מנושא 'יצר הגברים' לנושא 'מטרת הצבא' – פה מִסגור מחודש של המינוחים שזה שמולך השתמש בהם, ואז שאלה מדויקת. חייבים לסיים בשאלה, כי זה מכריח את מי שמולך לחשוב רגע ולפרק לעצמו את עיוות החשיבה התפיסתי שהוא כלוא בו.

המטרה בשח"מ היא לא בהכרח להחזיר בתשובה פוליטית את השכן באותה דקה (לרוב האגו שלו לא יאפשר לו להודות בטעות). המטרה היא להציב גבול ברור, לפוצץ את בלון הביטחון העצמי המזויף של הסיסמה, ובעיקר – להזכיר לעצמנו, ולכל מי שעומד בצד ומקשיב, שהאמת שלנו יצוקה בסלע הקיום והבריאה והיא לעולם אינה צריכה להתנצל.

בע"ה.

--- title: אומנות הלחימה הפוליטית author: אודי בן חמו date: 2026-03-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/102 --- # אומנות הלחימה הפוליטית

א.

ג'ו ג'יטסו – 'מיומנויות רכות' – הוא שמה של אומנות לחימה יפנית עתיקה, שעשו בה שימוש הסמוראים, בני האצולה הלוחמת ביפן.

בניגוד לענפים אחרים, כגון אִגרוף או קראטה, שבהם עוצמת הלוחם נבחנת בעיקר בכוחו הפיזי, אומנות הלחימה הזו אינה מתמקדת בהפעלת הכוח של המשתמש בה, אלא דווקא בניצול עוצמותיו ותנועתו של היריב נגדו עצמו.

ג'ו ג'יטסו אינה מתבססת על כוח מתפרץ אלא על תמרון חכם.

במקום להיאבק חזיתית – משתמשים בתנופה, בכבידה, במומנטום ובאינרציה כדי להכריע את היריב.

כך יכול אדם קטן קומה, רזה וחסר שרירים להתמודד מול בריון גדול ממדים שיפגוש בסמטה חשוכה. הוא ינצל את התנופה של הבריון עצמו, יזוז בזריזות הצידה בעיתוי הנכון ופשוט ידחוף מעט את היריב תוך שהוא מנצל את מהירותו וכובד משקלו נגדו, ויפיל אותו.

איזה ערך יש בדיון כשאין הסכמה על העובדות ועל המציאות עצמה?

ב.

אירועי שמחת תורה התשפ"ד ניפצו לרסיסים הנחות יסוד במדיניות הלאומית שנכפו עלינו על ידי השמאל ועיצבו את חיינו. רבים חשו את העוול והטעויות שהיו במדיניות הזו, אך לשנות מהלכים כמו הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון או ההתנתקות לא היה פשוט. כידוע, אלפי ישראלים שנו את עמדותיהם ממחנה מדיני אחד לאחר בעקבות אירועים אלה.

ג.

הלחימה הפוליטית על ה"כיבוש" בעברית, על ה"ימין" והשימוש בכל מיני מונחים אחרים, היא שם המשחק. לא מדובר כאן רק על אסטרטגיית תקשורת – מדובר כאן על לחימה ממשית לקביעת האמת.

ד.

כדי לנצח את הימין, השמאל צריך לנכס לעצמו את ערכי הימין: הביטחון, הציונות, הגיוס, היהדות. כך ינסה השמאל לשכנע שהשמאל הוא בעצם הימין האמיתי, שהוא זה שיוכל לממש את חלומותיו של המצביע הימני; ובכלל, כולנו יהודים, ולכן היזהרו מלהתווכח – משום שמחלוקת ושנאת חינם כבר החריבו את בית המקדש, אז סתמו את הפה. למען האחדות כמובן.

ה.

ומה עם האמת?

לקראת שנת בחירות כדאי להיות מוכנים להופעתה החוזרת ונשנית של אומנות הלחימה הזו, הנמצאת פה כבר תקופה ארוכה.

לא מנוהל במרחב הציבורי שום דיון ענייני על תפיסות עולם. רק דקלום ציני של מושגים שדתיים וימניים אוהבים, ניכוסם מחדש והחלפת מהותם.

כך אין לשמאל צורך להתמודד חזיתית בזירה הציבורית. הם פשוט מוכרים לקהל היעד מהמחנה הלאומי את המחשבה, שארגון או מפלגה כלשהם מהמחנה היריב הם שיגשימו את ערכיו.

אחדות, ממלכתיות, ביטחון, גיוס חרדים – השמאל שפעל באופן כושל למען הנושאים האלה מספר לנו שהוא זה שישיג את היעד.

והאמת, מה איתה? הרי יש גם מציאות עובדתית לבחון באופן אמפירי?

טוב, זה אולי משום שלא הקשבתם לפרשן אמנון אברמוביץ, שאמר כך: "קודם כל בוא נתחיל, אין שמאל בבחירות הללו… יאיר גולן אינו שמאל… המחאות נגד ההפיכה המשטרית ונגד השבעה באוקטובר לא היו שמאליות. הייתי אומר – של ימינים."

ובנצח ישראל!

--- title: ניפוץ הפסיכוזה התקשורתית הוא תנאי לאחדות author: איתי אסמן date: 2026-03-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/162 --- # ניפוץ הפסיכוזה התקשורתית הוא תנאי לאחדות

1️⃣ בימים היסטוריים אלו פועלת הנדסת תודעה מחושבת. דווקא כאשר לוחמינו – חילונים, מסורתיים ודתיים ניצבים בגבורה שכם אל שכם מול ציר הרשע במסגרת המלחמה הישירה מול איראן, בחרה תוכנית ה'סאטירה' ארץ נהדרת בפרק הפורים האחרון שלה לפתוח חזית מבית.

במערכון ששודר, הוצגה דמותו של מנהיג איראן, הפונה כביכול לישראלים ומזהיר אותם: "גם איראן הייתה פעם כמוכם, עד שהחלטנו לקבל את החוק הדתי והרסנו את המדינה".

המסר שמהנדסי התודעה דחפו למוקדי ה'פריים-טיים' הוא ברור, רעיל ומחושב: האיום האמיתי על קיומה של ישראל אינו מגיע מטהרן, אלא מבית – מהציבור הדתי והאמוני שמתחזק.

ההשוואה הנלוזה הזו בין ציבור יהודי שומר מצוות לבין משטר אייתוללות רצחני איננה 'בדיחה חריפה'; זוהי לוחמה פסיכולוגית נגד זהותה של המדינה, שנועדה לקחת את החרדה הקיומית של הציבור מהאויב האמיתי, ולהפנות אותה פנימה כלפי יהדותו.

אותם גורמים רדיקליים שמציירים את היהדות כסכנה מוחשית, מגלים סובלנות מפליאה כלפי האויב האמיתי

2️⃣ האנטומיה של ההסתה: ואקום של בורות

חוק ברזל בהבנת מנגנוני הנדסת תודעה קובע: כל הסתה היא תוצר ישיר ובלעדי של בורות. השנאה אינה צומחת ממקום של ידע וחשיבה ביקורתית, אלא ממקום של ריק תרבותי-ערכי שמישהו מילא אותו בנרטיב שקרי.

3️⃣ הנוסחה לאחדות אמיתית

לא ניתן לקיים שיח כן ואמיתי כשצד אחד יושב מולך ועדיין משוכנע, בגלל שטיפת מוח של מערכונים ומהדורות, שאתה שואף להפוך את חייו לגרסה מקומית של משמרות המהפכה.

כל עוד עננת השקר הזו מרחפת בחדר, ה'שיח' הוא במקרה הטוב נימוס מזויף, ובמקרה הרע – סחיטה רגשית.

יש לדרוש מברי הפלוגתא מחאה נמרצת כלפי המכפישים למיניהם – כך תוכח כנותם.

אחדות אמיתית ושורשית אינה קורית דרך טשטוש מחלוקות בנימוס פלסטי, אלא אך ורק דרך ניקוי הרעל וניפוץ השקר.

הפעולה האקטיבית, השכלתנית והבלתי מתפשרת של עימות מול מוקדי הכוח התקשורתיים וחשיפת המניפולציות שלהם, היא האקט המאחד ביותר שאנו יכולים לבצע.

ברגע שהשקר יתפוגג ופסיכוזת ה'איראן זה כאן' תתנדף כלא הייתה, לא נזדקק לשום סדנת גישור

שקר יכול להתקיים רק בחושך; ברגע שיופנה אליו זרקור של אמת בגב זקוף – הוא יתאדה וייעלם.

ועל מנת שזה יקרה דרושים אמיצים וגיבורים מהשמאל הציוני שיעמדו מול תקשורת מחרחרת ריב ויאמרו לה יחד עם רוב עם ישראל הבריא: עד כאן!

ברגע שהשקר יתפוגג ופסיכוזת ה'איראן זה כאן' תתנדף כלא הייתה, לא נזדקק לשום סדנת גישור. האחווה הטבעית, הבריאה והעמוקה שקיימת בעם ישראל תצוף מעל לכל הפילוגים.

עם ישראל מלא חסד ורחמים, מלא גבורה ואמונה, מלא נדיבות לב ומידות טובות. מלא כנסת אורחים.

מתוך האמת הזו, שתיאמר בגאון ובלי לגמגם, תצמח כאן חברה מלוכדת, שורשית ובלתי מנוצחת.

--- title: על תושייה יהודית ועל פיצולים מדומיינים author: עזרא הימן date: 2026-03-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/169 --- # על תושייה יהודית ועל פיצולים מדומיינים

א. על הבורוּת והרוע

כבר הרבה מאוד זמן שהשמאל הליברלי-פרוגרסיבי אצלנו מעביר את קו פרשת המים בין הטוב והרע המוחלטים כקו בין שמרנות-מסורת-דת-לאומיות לבין חילון-השכלה-מדע. תפיסה זו מתדלקת מאוד את היחס העוין ואת הדה לגיטימציה של השמאל אל הימין בישראל בשנים האחרונות.

בזמן שעם ישראל מגויס למלחמה נגד גדול צורריו בדור הזה, הנפנוף בחלוקה הזו הוא מרושע במיוחד; אבל הוא תמיד היה שקרי עד מוות.

המשטרים הכי אפלים בעולם בכלל ובמאה ה-20 בפרט, משטרים שרצחו מעל מאה מיליון איש, היו משטרים חילוניים שבָּזו לדת. והם דווקא סגדו מאוד למדע ולהשכלה. הרי לא הייתה תרבות משכילה ומשגשגת כמו גרמניה שהולידה את הנאציזם. מכאן שתרבות משגשגת, השכלה ומדע עשויים להיות מגויסים לרוע הכי גדול עלי אדמות.

לכן, אם כל משטר בעל אוריינטציה דתית "יהפוך אותנו לאיראן", באותה מטבע ניתן לומר שכל משטר בעל אוריינטציה תרבותית חילונית "יהפוך אותנו לנאצים". זו רמת הטיעון, זו רמת החשיבה.

יתרה מזו. השמאל הפרוגרסיבי במערב תמך בזמנו בעליית משטר האייתוללות באיראן. וזה לא נגמר שם. גם ממש בימים אלה, השמאל החילוני למהדרין במערב המשכיל והמתורבת תומך בחמאס ובחזבאללה. תופעה זו מלמדת על מה שעיקרי מחשבת שמאל-ליברלי יודעים ומוכנים להודות: לא מדובר בהגנה על ערכי ההשכלה, הדמוקרטיה, המדע. מדובר במלחמה בזהות יהודית ולאומית.

ב. ה'תרבות' כנשק

כשמשתמשים בתרבות, מדע, חופש וזכויות הפרט לערכים שתפקידם לשרש, לעקור ולהחליף תודעה שורשית דתית ולאומית ונאמנות לערכי מסורת, הם הופכים לחסרי ערך וחסרי יכולת שימוש והגנה.

ללא תודעה היסטורית, דתית ולאומית בעם ישראל, גם הטייסים לא היו טסים בשמי איראן.

אלפי שנות קיומנו הם העדות הנאמנה למי שאנחנו. לא הקטגוריות המעופשות המיובאות מאירופה הגוססת

ג. הבשורה היהודית והשותפות

עם ישראל לא צמח בערוגות האלה. לא נוצרנו מתוך הפיצול הזה. בעם ישראל – אמונה, זהות, שורשים, ייעוד, מסורת, המשכיות, שייכות ולאומיות הם גם המקורות לחירות המחשבה והלב, לשגשוג החיים ולאמון ביכולות האדם. הפיצול ביניהם הוא שקר אירופאי, ולעומת זאת החיבור הטבעי ביניהם הוא אפיון ידוע של העם היהודי. השייכות הלאומית העמוקה, האתוס הדתי והייעוד העתיק, המחויבות המעשית להמשך שרשרת הדורות, הם המפעילים את מסירות הנפש ואת יכולת ההקרבה. הם המעניקים את היכולת להשתמש בתבונה בכל מה שהשכל, הלב והיצירתיות האנושית מייצרים.

האבות המייסדים של ארה"ב ניסו לקחת מאפיין זה בהשראת סיפורי התנ"ך וליצור חברה שהדתיות שלה והזהות האיתנה שלה הן מקור השגשוג שלה. בימים אלה המנהיגים החדשים שלה מנסים לחזור לשורשים אלה.

ד. קריאה לחילונים הציונים

חילוניים ציונים שמנסים ברצינות להבין את עמם, עמם האמיתי, בכל גווניו ועומקיו – היו מוציאים את עצמם מן הבִּצה של עצמם ולומדים קצת מחכמי אומות העולם. כך היו חוסכים מעצמם קצף, זעם, ביזיונוֹת, וחמור מכל – ניכור מבני עמם.

אלפי שנות קיומנו הם העדות הנאמנה למי שאנחנו. לא הקטגוריות המעופשות המיובאות מאירופה הגוססת, אלא העם בעל החיבורים הפלאיים בין שמיים לארץ, חיבורים שגם הטובים שבעמים ובחברות האנושיות מצפים להם.

--- title: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו author: סוללים דרך date: 2026-03-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/174 --- # ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו

ברשותכם, לא נרחיב יותר מדי. פשוט ניתן לסרטון לעשות את פעולתו – הוא מסכם בכותרות כמה שנות כתיבה ב׳סוללים דרך׳.

הנה כמה נקודות לתשומת לב:

א. כל פעולה ואישיות צריכות להיבחן בהקשר כולל, במלוא מובן המילה: תרבותי, בין-לאומי, בטחוני, ציבורי ועוד.

לדוגמה: אם אתה נוסע במהירות של 7 קמ"ש, זה לאט מאוד. אך אם אתה דחפור D-9 הפועל בשדה קרב זרוע מכשולים, זה מרשים מאוד.

מלחמה ללא 'פוליטיקלי קורקט'! לאויב פשוט צריך לשבור את המפרקת. בלי לבלבל את המוח

ב. הצורך להחליט ולפעול בניגוד לדעת אנשי המקצוע – ׳המומחים הניטרליים׳. כיצד לומדים, מכירים לעומק את המציאות ואוכפים מדיניות הפוכה לדעתם? מורכב.

ג. פעולה בניגוד ללחצים בין-לאומיים קשוחים בעלי משמעות נרחבת של סנקציות ובידוד.

ד. חוסן אישי ומנהיגותי לאורך זמן.

ה. "הדבר נודע על פי הפכו".

הלבן מקבל משמעות על רקע השחור, האמת על רקע השקר, והטוב מובן על רקע הרע.

ומשכך, צריך לבחון את פעולתם של אלו שפעלו ופועלים כעת הפוך לחלוטין. תקשורת, אופוזיציה וכד׳.

ו. המלחמה פרצה על רקע פגמים ערכים ותרבותיים של המערב כולו – הפרוגרס מוחק הזהויות, המאבד את יצר ההגנה העצמית. מאותה סיבה דווקא מנהיגות שורשית מוסרית, ישירה, נאמנה לזהות ולא מתנצלת – היא המנהיגות שיכולה להכריע מלחמה כזו.

--- title: גבורה ישראלית מקורית author: אודי בן חמו date: 2026-03-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/111 --- # גבורה ישראלית מקורית

יומיים לפני תחילת המלחמה עם איראן נשא האלוף רומן גופמן דברים בכנס שעסק במורשתו של אורד וינגייט המכונה ה׳ידיד׳.

במשך שיחה בת 47 דקות הציג גופמן תפיסה בהירה, אמיצה, ישרה ומעוררת השראה. זוהי הרצאה בעלת פוטנציאל להפוך לתוכנית עבודה לשנים.

הוא פתח במילים: "אנחנו לקראת שבת זכור.. וכמובן בעת הזאת אנו מעמיקים את ההבנה עד כמה חשוב לזכור את אשר עשה לנו עמלק" וכו׳..

בהמשך הוא אמר: "מילים כמו נצח ישראל, גאולת ישראל בשנתיים האחרונות הפסיקו להיות איזשהו משפט פומפוזי או שורה בתוך תפילה בבתי כנסת, זה הפך ממש לתוכנית עבודה ולכן אם תרצו ׳נצח ישראל׳ תלוי בהשתנות שלנו.. ואני מדבר אך ורק על התרבות הביטחונית.."

רומן טען שכשאתה שליח ציבור בעל אחריות – ׳אין ארוחות חינם׳

כך בצניעות מתבקשת מבין גופמן את מקומו. כלובש מדים קיבלת מנדט לעסוק בביטחון, לא בחינוך החברה הישראלית. יהיו ערכיך אשר יהיו. שלא כמו סגן רמטכ"ל לשעבר שהטיף לחברה הישראלית וזיהה בה 'תהליכים מעוררי חלחלה', ועוד בערב יום השואה.

השיחה עסקה בצורך בעיסוק במורשת, בשינוי התרבות הביטחונית, בטיפוח הרצון ("הידיעה מחוללת את הרצון והרצון מחולל את הנצחון"), בפסיכולוגיה של הלוחם, בהכנת אופציות לפיקוד ועוד.

גופמן הבין שהוא אינו איש פרטי, הוא שליח ציבור מסור הפועל בתודעת שליחות מכוח האומה כולה.

אנו מוצאים את השיחה הזאת כמופת וכמתאימה כמו כפפה ליד לרוח אותה אנו מבקשים להביא בסוללים דרך!

שבת שלום ובשורות טובות.

--- title: גלגלי האסטרטגיה מסתובבים בעולם author: עזרא הימן date: 2026-03-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/113 --- # גלגלי האסטרטגיה מסתובבים בעולם

בשבת האחרונה, בשעה שמדינת ישראל יצאה למהלך המכריע לפירוק ליבת ציר הרשע של המזרח התיכון, חשבתי על כל מה שעבר עלינו בשלושים השנים האחרונות: החושך והאור, הרעה והטובה, כיצד גלגל מסתובב ומתהפך בעולם.

א. "ויהי בימי"

אלו היו שלושים השנים הרעות. תהליך אוסלו, פירוק ונסיגה מגוש קטיף, מלחמת לבנון השניה, משפטיזציה משתקת, אובדן האמון בעצמנו. הרדיפה אחרי ההסכם המדיני היתה כרוכה בתהליך של שקיעה איטית וסהרורית, של אובדן עצמי. השיא היה מתקפת ה- 7/10.

אך מתחת לשקיעה, שבישרה סופה של תקופה, עלתה, צמחה והלכה הקומה הבאה של קיומנו. וכמו תמיד בעם ישראל, השקיעה היא רק המבוא לקראת הלידה הבאה. ונקודת השפל עצמה הדליקה את ההתעוררות הגדולה.

האסון, שהיה בראשית הדרך שיא השפל והיגון, הפך להיות יסורי הלידה לפירוק מוחלט של ציר הרשע וטבעת האש

ב. "צום ובכי ומספד"

במשך שלושים שנה בנה ציר הרשע את טבעת האש. זרועות תמנון מצפון ודרום, מפנים ומחוץ, עם מבול אינסופי של טילים, צבא מתאבדים, וראש אחד, עמלקי-איסלאמי מוגן היטב, שבונה את הנשק להשמדה המונית. ומעל הכל, טבעת האש נישאה על כפי מערב עייף וישראל מנומנמת, שקולה להשכין שלום אחד יפה ולסכם דף.

ג. "ונהפוך הוא"

ואז, תוך שנה וחצי, השתנה הכל. חמאס נחרב, חיזבאללה קורס, האסד בורח, ואיראן מאותגרת מכל עבר. כמה שנים של עבודה קשה וסבל הביאו לשבר המיוחל.

ד. "ורבים מעמי הארץ מתייהדים"

התרגלנו לקולות השמאל, העסוקים ללא הרף במציאת הפתרון, בהסכם השלום, בסיומת המדינית. התרגלנו שכל שיח השלום הזה קשור לשפיפות קומה לאומית, המעטת יחודינו כעם, עמעום זהותנו וטשטוש תרבותנו. התרגלנו להטחת האשמות, לדרישה המתריסה: 'אז מה הפתרון שלכם'; התרגלנו להשמיע התנצלויות ('כולם רוצים שלום אבל השאלה איך משיגים אותו'). נגררנו בעל כרחנו לסיומת המדינית הצולעת כאופציה יחידה, שלעומתה יש כביכול רק מלחמת נצח.

שלושים שנה של כשלונות עקובים מדם נדרשו לנו כדי להתייאש מאחיזת העיניים השקרית הזו, ולהתחיל לנסח ולבטא עבור עצמנו את החלופה. הנה אנו מתחילים לראות אופק אחר.

וזה מתחיל, קודם כל, דווקא בכוח לעמוד לבד, נאמנים לעצמנו, בלי לנסות לשרטט ביהירות מערבית מטופשת את קץ ההיסטוריה. זה מתחיל בהחלטה להילחם על קיומנו כמו שצריך, כמה זמן שצריך, הכי עוצמתי שיש. עוצמה רוחנית, מוסרית, צבאית ומדינית. מלחמה של טוב נגד הרוע. לשנן ולהעמיק את המידה הטובה של הכרעה ונצחון. בלי לחפש את היד המושטת, בלי לנסות לרצות אחרים.

כי זה נכון ואמיתי וצודק ומביא תקווה לעולם.

כיליון ציר הרשע וניצחון ישראל – זה לא רק לטובת ישראל. כמו שניצחון בעלות הברית על הנאצים היה חלק מבניית הקומה הלאומית של הקמת מדינת ישראל – גם היום, הכיליון של ציר הרשע האיראני הוא חלק מהצמיחה הפנימית שלנו, של הקומה הבאה בחיינו, של ביסוס מקומנו, זהותנו ויעודנו בעולם.

--- title: מפגש קצוות לאחר פורים author: אודי בן חמו date: 2026-03-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/160 --- # מפגש קצוות לאחר פורים

בתשע בבוקר הם נפגשו במשרד ליד מכונת האספרסו.

שניהם, עם עיניים אדומות מרוב עייפות – אבל מסיבות אחרות לגמרי.

שני קצוות של חבל שברור שמתישהו יהיו חייבים להיקשר יחד.

ישראל נכנס ראשון.

הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש, אבל מכבש של מסורת עמוסה בכל טוב.

עיניו טרוטות מחוסר שינה, החולצה שלו מעוטרת בכתם יין קטן.

הוא החזיק מגש עם שאריות של משלוח מנות שכלל וופלים מצופים ורבע בקבוק מיץ ענבים של רמי לוי.

"רק רמי לוי – הכי ישראלי שיש לנו, אז מה אם הוא עושה עלינו קופה". ישראל מחייך.

למה הוא מחייך? כי לישראל משפחה גדולה וילדים משכילים, חריפים, אוהבי דעת, שמעבירים את השבתות בוויכוחים על כל נושא שאפשר להתווכח עליו, אבל תמיד מסיימים בחיבוקים.

"ויקטוריה, גם במלחמה צריך לחייך"

ישראל סיים פרויקט לוגיסטי של חלוקת 40 משלוחי מנות תוך כדי שירת "ליהודים הייתה אורה ושמחה", ולא אכפת לו שכולם אומרים לו שהוא זייפן עם דיפלומה.

"זה בשביל הנשמה, לא כדי להתקבל לפילהרמונית", צחק, למרות שזו בכלל תזמורת, ולא מקהלה.

"בוקר טוב, ימים היסטוריים!" הוא קרא בקול גדול והכין קפה שחור חזק כמו שרק הוא יודע להכין.

ויקטוריה נכנסה אחריו.

היא אחזה ספל תה ירוק אורגני ביד אחת ובשנייה טאבלט שעליו כותרות הקשורות לסביבה ולצדק חברתי, ותוך כדי הליכה כתבה פוסט על ״ויצ'ו הרוחות מחגיגות בעוד הכוכב הנגמל מנוצל״. עיניה אדומות גם הן – היא עברה לילה של כתיבה זועמת ברשתות.

"בוקר טוב," היא אמרה בטון מנומס אך ממוסגר היטב בקפסולה של סרקזם עדין.

"ויקטוריה! פורים שמח!" ישראל קרא בהתלהבות.

"אין לי כוח לפורים השנה," היא אמרה, "חג שמלמד ילדים לראות בדמות אנטגוניסטית שטיפוס של כבל היסטורי לא ראויה לסליחה אלא להכחדה. זה לא מה שאני רוצה להוריש."

"מחמד אל-סינוואר לא קיבל את זה בשקט," ישראל לא הצליח להתאפק. "ממש לא סלחנו לו."

ויקטוריה נאנחת. "תמיד אתם מוצאים דרך לערב פוליטיקה בכל דבר."

"גם אתם," ישראל ענה בחיוך, "זה פשוט פוליטיקה שונה."

היא שותקת לרגע ומסתכלת בו.

"אתה יודע ישראל, לפעמים אתה נראה כמו מישהו ממש אחר ממה שהם מתארים אתכם בטלוויזיה."

"ואת," הוא ענה בחיוך רחב, "נראית ממש כמו מישהי שיוצאת לעשות דברים טובים בעולם, אפילו אם אנחנו לא תמיד מסכימים אחד עם השני על מה זה בדיוק 'טוב'."

היא מושיטה יד, ולמרבה התדהמה של שניהם, לוקחת וופל מצופה מהמגש של ישראל.

היא שותקת לרגע, ואז העיניים שלה נחות על היד של ישראל

הוא חובש תחבושת קטנה. "מה קרה ליד שלך?" היא שואלת בטון פחות לוחמני.

"אה, זה?" ישראל מחייך במבוכה. "יש לנו שכן, ניצול שואה ערירי, עליתי אליו עם משלוח, הילדים הקטנים שלי ישבו איתו ושאלו אותו על ההיסטוריה שלו במשך שעות, הוא כל כך שמח. ניסיתי לעזור לו לפתוח איזו צנצנת ריבה ישנה והיא נשברה. לא נורא, העיקר שהוא לא היה לבד בחג."

לויקטוריה לא התחשק לספר לישראל שגם היא התנדבה, אבל במוקד לעובדים זרים ואחר כך ב'תנו לחיות לחיות'.

ויקטוריה שתקה. היא נזכרה שבזמן שהיא כתבה פוסט זועם על הפורים, ישראל היה אצל שכן ערירי.

"ויקטוריה, גם במלחמה צריך לחייך. כשאני שר 'ליהודים הייתה אורה', אני שר גם בשביל האחדות שלנו."

ויקטוריה לוגמת מהתה. "אתה יודע ישראל, אולי אתה צודק. לפחות על הצד הנחוץ של חגיגות עד שהטירוף הזה יחזור שוב".

ויקטוריה הסתובבה ויצאה מהמטבחון.

ישראל, מבסוט ומחויך, נוגס באוזן המן היבשה ולוחש לעצמו: "מזל שהיא לא יודעת שבירושלים הפורים רק התחיל…".

פורים שמח – לכל בית ישראל!

--- title: מגילת אסתר גרסת 2026 – פרוטוקול ועדת הפרס לנרטיב מתקדם ורגיש author: אודי בן חמו date: 2026-03-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/153 --- # מגילת אסתר גרסת 2026 – פרוטוקול ועדת הפרס לנרטיב מתקדם ורגיש

מטרת הוועדה:

לעדכן את הסיפור הישן של מגילת אסתר כך שיתאים לערכים עכשוויים, ימנע דיכוטומיה פשטנית של טוב ורע, ויאפשר מורכבות רגשית מול רוע פוטנציאלי.

סעיף 1: אחשוורוש – מנהיג אותנטי בעידן של קיטוב

המלך אחשוורוש אינו שליט הפכפך וחסר עמוד שדרה, אלא מודל חדשני של הנהגה קשובה.

הוא מקיים משתה של 180 יום לכל אנשי הממלכה כהבעת שקיפות שלטונית. הוא מזמן את ושתי כהזמנה לשיח מגדרי. הוא חותם על צווים מבלי לקרוא לעומק — כהבעת אמון ביועציו, הם הרי שומרי הסף. העובדה שהוא משנה מדיניות בן לילה מעידה על יכולת הכלה דינמית. הוא מועמד מוביל לפרס 'מנהיגות רכה במציאות מורכבת'.

סעיף 2: המן – קורבן של הדרה תרבותית

המן האגגי אינו צורר. הוא אדם החוֶֹוה מיקרו־אגרסיה יומיומית. כולם משתחווים לו, ורק אדם אחד מסרב. אי אפשר לצפות מאדם רגיש לשאת השפלה כזו מבלי לפתח תוכנית אזורית רחבה.

הצעתו "להשמיד להרוג ולאבד" איננה קיצונית; היא תגובת־יתר רגשית ולגיטימית לסביבה שאינה מכילה. בנוסף, הוא פעל בצורה חוקית, דרך מנגנוני הממלכה, ותרם כסף לאוצר המדינה. שומרי הסף אישרו הכל, כידוע. המן הוא איש של יזמות. מחויבות. חזון.

בנוסף, ענוותנותו הרבה כשהוביל את מרדכי על הסוס מעוררת השראה ממש, ורצונו לתלותו על עץ גבוה מסמל מבט המשקיף למרחקים. הוועדה מציינת כי הדמוניזציה שלו בטקסט המקורי אינה מבוססת ונעדרת מורכבות מספקת.

סעיף 3: מרדכי – גורם קיצוני מערער יציבות

מרדכי מוצג במקור כצדיק ואמיץ. בגרסה המתוקנת הוא יזוהה כפרובוקטור אידיאולוגי. במקום לבצע קידה סמלית ולהנמיך להבות למען שלום אזורי – הוא בוחר בעימות פומבי. עמדתו "לא יכרע ולא ישתחווה" משדרת חוסר נכונות להשתלב במרחב הרב־תרבותי של שושן.

הוועדה תוהה: האם היה הכרח להפוך מחלוקת אישית למשבר אימפריאלי במקום לוותר על האגו?

סעיף 4: אסתר – דמות פסיבית במערכת היררכית

אסתר, בניגוד לקריאה המסורתית במגילה, אינה סמל גבורה. היא נכנסת לארמון דרך מנגנון תחרותי בעייתי, אינה מצהירה על זהותה בגלוי, ופועלת מאחורי הקלעים במקום לדרוש רפורמה מבנית. העובדה שהיא מסכנת את חייה מבטאת התנהגות אימפולסיבית חסרת אחריות. העובדה שהיא מצילה עם שלם היא תוצאה לא מתוכננת של דינמיקה שיצאה משליטה. הוועדה ממליצה להמעיט בהאדרת פעולות אינדיווידואליות ולהתמקד בביקורת מערכתית.

סעיף 5: היהודים – נרטיב מורכב של כוח

כאשר ניתן להם אישור חוקי להגן על עצמם, היהודים אינם בוחרים בנתיב של פיוס אלא בהתארגנות צבאית. העובדה שהגזֵרה נגדם קדמה לכך אינה מצדיקה, לשיטת הוועדה, נרטיב חד־צדדי של קורבנות. לכן, הוועדה מציעה לשנות את שם החג מ'פורים' ל'יום השיח הבין־קהילתי'.

סעיף 6: עשרת בני המן – דור אבוד של נסיבות

הצגת בני המן כתוספת טכנית לעלילה ("ואת פרשנדתא" וכו') מחמיצה את הסיפור האנושי. מדובר בבני משפחה שנולדו למציאות מורכבת, נשאו שם משפחה טעון, ופעלו בתוך מערכת לחצים חברתיים כבדה. תלייתם הקולקטיבית מעלה שאלות אתיות קשות על אחריות בין־דורית. הוועדה ממליצה על מיצג זיכרון אינטראקטיבי בשם: 'ילדי הצל של הנרטיב'.

סעיף 7: חרבונה – חושף שחיתויות או מסית?

חרבונה, אותו סריס חצר הנזכר כבדרך אגב, מעז להזכיר באוזני המלך את קיומו של עץ בגובה חמישים אמה שהכין המן למרדכי. האם מדובר באדם תמים? או ביועץ ציני, שניצל רגע רגשי של המלך כדי להפנות את זעמו להמן? הוועדה מביעה דאגה מתרבות ה'הלשנה הערכית' ומציעה לבחון מחדש את דמותו של חרבונה כמי שתרם להסלמה מיותרת. ייתכן שכוונתו הייתה טובה – אך עצתו, יש להודות, לא תרמה לפיוס אזורי.

סעיף 8: התך – שליח או סוכן תודעה?

התך מוצג כשליח נאמן המעביר מסרים בין אסתר למרדכי. אך הוועדה מבקשת לשאול: מי מינה אותו? האם לא היה ראוי שיפעל באחריות כשליחו של אחשוורוש? האם הוא היה מתווך ניטרלי — או שחקן אידיאולוגי סמוי? בעידן שבו כל שליח הוא גם פרשן, קשה להתעלם מהשפעתו האפשרית על ניסוחי המסרים והעצמת תחושת הדחיפות. ייתכן שהתך לא רק העביר מידע, אלא גם העצים אווירה שהציתה מהפכה.

סיכום ומסקנה של הוועדה:

לא ניתן לדבר עוד על 'טוב' ו'רע' בפשטות מיושנת. יש בסיפור רשת מורכבת של תגובות, זהויות, פגיעויות ומנגנונים, שהמגילה לא השכילה לזהותם. אנו דוחים אפוא את קריאת המגילה השנה על הסף. ולכן נסתפק השנה במימושם בפועל של מסרי המגילה על ידי כוחות הביטחון של מדינת ישראל המתחדשת – תנו בראש!

פורים שמח!

--- title: לעץ גבוה ומפואר דרושים שורשים author: בן יעקב סבו date: 2026-03-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/147 --- # לעץ גבוה ומפואר דרושים שורשים

שקיעתה של אידיאולוגיה: על המשבר של הציונות מנותקת השורשים והמסורת, ועל חזון יהודי

בילדותי לא הכרתי תורה וכמעט לא אמונה. גדלתי בבית שהיה שייך רעיונית וערכית לציונות מנותקת השורשים, התנועה שהובילה את מפעל התחייה הלאומית, ייבשה ביצות, הקימה את המדינה ועיצבה את מוסדותיה, אך ניצבת כיום בפני משבר זהות עמוק. מה שהחל כ'מרד קדוש' במסורת הגלותית לטובת בניית הארץ וריבונות, הלך והתפתח עבור חלקים בציונות זו לניתוק של ממש מכל שורש, זהות ומשמעות. תהליך זה לא רק שרוקן את האידיאולוגיה מכל תוכן, הוא אף הוביל ישירות לאימוץ עמדות פוסט-ציוניות ואנטי-יהודיות.

אידיאולוגיה שהוקמה כדי לבנות את הארץ, מוצאת עצמה מסתייגת מבניין זה רק בשל זהותם ואמונתם של הבונים

הניתוק מהשורשים ואובדן הצידוק המוסרי

הדורות הראשונים של הציונות מנותקת השורשים ניסו להישאר נטועים עמוק בארון הספרים היהודי. מנהיגים כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון שאבו את הצידוק המוסרי לשיבת ציון מהתנ"ך ומההיסטוריה היהודית. אולם, ככל שחלפו השנים, הלך וגבר הניתוק. כשבוחרים מה רוצים ללקט ולקחת מתוך התורה, מתוך רצון ה', מסתבר שנשארים גם בלי מה שליקטו.

מניין הם ינהלו ויגיבו? מהם יינקו? השמאל הרדיקלי הפרוגרסיבי הציע להם תחליף: "פריים" של יהדות ופרוגרסיביות מנותקת. ציוני-חילוניים רבים אבדו את הביטחון העצמי הלאומי, ולא ידעו לאתגר את השכל הפרוגרסיבי הבינלאומי. ודאגתם לדמויות של ישראל בעיני האומות גברה על דאגתם לכבוד ולאמת של עמם.

כיום, חלק מהדור הנוכחי מבין שאפילו חיסול חמינאי, גדול הצוררים מאז היטלר – נעשה יום של אבל על הניצחון של ממשלת הרוב היהודי. והם אינם מתביישים לבטא זאת בפרהסיה בכל כלי התקשורת.

הרכבת של גאולת ישראל דוהרת. מוזמנים לעלות עליה, אל תישארו על הרציף

התקווה: הדור הבא והשיבה לזהות

למרות המשבר בשדרות האידיאולוגיות הוותיקות, העתיד הגאולי של עם ישראל הוא דווקא בהיר ומרוֹמָם. מפעל הציונות והיהדות צומח בקצב אדיר מהשטח, ובמיוחד מהדור הצעיר. אנו עדים לצמיחתו של דור חדש, משוחרר מהפחדים ומהמרד של הדורות הקודמים. דור זה מבין שהזהות, האמונה ואהבת השם מבטאות עומקי עומקים שהם כלל לא נחשפו אליהם. ואלו אינם ביטויים מאיימים, אלא שורשי חיינו.

יש כאן אמונה חדשה וגאה: בניגוד לדיכוטומיה הישנה של 'חילונים נגד יהדות', הדור הצעיר מאמץ מודל של זהות יהודית טבעית, שבה הלאומיות איננה סותרת את האמונה אלא משלימה אותה.

יש כאן רוח לחימה מתוך אמונה: בצה"ל ובחברה האזרחית ניכרת עלייה בנוכחותה של שפה אמונית. צעירים רבים מבינים שכדי להתמודד עם אתגרי הקיום במזרח התיכון, לא די בטכנולוגיה ובקדמה חומרית; נדרשת גם רוח איתנה השואבת את כוחה דווקא בחיבור לשורשים ולא בהתנערות מהם. זהו פלא גדול, המעיד על מאגרי תודעה עצומים שאולי עדיין לא נחשף אפילו מעט מהם.

הרכבת של גאולת ישראל דוהרת. מוזמנים לעלות עליה, אל תישארו על הרציף.

"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם"

פורים שמח!

--- title: ניצחון או נימוסים: המחלה הפרוגרסיבית שמסכנת את הקיום הלאומי שלנו author: איתי אסמן date: 2026-03-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/164 --- # ניצחון או נימוסים: המחלה הפרוגרסיבית שמסכנת את הקיום הלאומי שלנו

1️⃣ הסרת מסיכות

התיאום ההתקפי בין נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לבין ראש ממשלת ישראל נתניהו אל מול ציר הרשע האיראני, לא רק מציף תקווה ביטחונית אמיתית, אלא גם חושף את הכשל המוסרי של השמאל הרדיקלי ושל מהנדסי התודעה בתקשורת הממוסדת.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קיומית, מערכה היסטורית בין בני אור לבני חושך, מערכה על עצם הזכות שלנו לחיות כעם ריבון וחפץ חיים בארצנו.

במשך שנים, מה שהעסיק את קבלני ה'פוליטיקלי קורקט' באולפנים הממוזגים היה שאלת הסגנון, הרטוריקה וה'נימוסים' של המנהיגים שלנו.

זו אינה סתם טעות אופטית; זוהי עדות לעיוורון מוחלט ולניתוק מהמציאות, תוצר ישיר של שטיפת מוח פוסט-מודרנית המבלבלת בין עיקר לטפל.

ייתכן שגם טראמפ לא יתמיד במדיניות המיטיבה איתנו – אך רק בזה הוא ייבחן, ולא בנימוסיו

2️⃣ 'זעם קדוש' על סגנון

במערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית ראינו את הטירוף הפרוגרסיבי הזה בשיאו.

קולות בשמאל העולמי – ובאופן טבעי, גם בשמאל הישראלי – התחרו ביניהם מי יפסול את טראמפ בצורה חריפה יותר, מתוך תחושת צדקנות ו'זעם קדוש'.

אך כאשר מקלפים את מעטה הצביעות ומנתחים את טיעוניהם, מגלים שאין מאחוריהם שום עמדה ביטחונית מוצקה, שום חלופה ריאלית לאיום האיראני, שום תוכנית אמיתית להגנה על חיי ישראלים. אך בלשון נקייה – כן. מנומסת – כן.

3️⃣ מנהיגות אמיתית

חשיבה מסוכנת, המאפיינת גם רבים מאלופי הקונספציה ואנשים השבויים בתרבות פרוגרסיבית, להתרשם ממנהיגים המנפיקים נאומים מלוטשים ומדברים גבוהה-גבוהה על 'זכויות אדם', 'הכלה' ו'שלום גלובלי'. המילים שלהם מתקתקות וערבות לאוזן ויוצרות אשליה של מוסריות עליונה. אולם מהו המחיר של מוסר שקרי זה? 'מוסר סינתטי' ללא עוצמה וללא אמת איננו מוסר – הוא רֶשע.

תחת ההנהגה המנומסת והפייסנית של מנהיגים מסוגם של ביידן וקמלה האריס, ראינו כיצד מתגבשת מדיניות חוץ המכילה את התוקפנות האיראנית, מזרימה הון למכונת הטרור, ומשדרת חולשה שהזמינה את המתקפות עלינו.

מה הרווחנו מאותה 'דיפלומטיה מנומסת'? רק הפסדנו.

מדיניות המבקשת כל העת 'לא להסלים', המקדשת את הנימוס הבין-לאומי, מפקירה בפועל את חיי אזרחי ישראל ומאפשרת לאויב להתחמש בדרך להשמדתנו.

ייתכן שגם טראמפ לא יתמיד במדיניות המיטיבה איתנו – אך רק בזה הוא ייבחן, ולא בנימוסיו.

מנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת להישיר מבט אל הרוע, ללא פילטרים וללא התנצלויות, ולהכריע אותו

5️⃣ המוסר האמיתי

האזרח הישראלי הפיקח, ובמיוחד הלוחם במילואים שחש על בשרו את הפער בין פטפוטי האולפנים לאמת שבשטח, יודע היטב שכדי להשיג שלום אמיתי, חייב תחילה לגבור על האויב. אין ניצחון ללא עוצמה, ואין עוצמה ללא נחישות.

צ'רצ'יל, על אף שנחשב לדיפלומט גס רוח וחסר נימוס, הכריע את היטלר. לו 'מנהיגים מנומסים' היו מנהיגים את בעלות הברית, העולם כולו היה נופל קורבן למכונת ההשמדה הנאצית.

מנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת להישיר מבט אל הרוע, ללא פילטרים וללא התנצלויות, ולהכריע אותו.

עלינו להבחין בין אישי לציבורי, בין עיקר לטפל, בין מוסר אמיתי הנבחן לְעולם בהקשרו הרחב לבין אתיקה פרוגרסיבית.

ימים גדולים לפנינו.

--- title: מבצע שאגת הארי author: אודי בן חמו date: 2026-02-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/203 --- # מבצע שאגת הארי

א.

בשעה שבבתי הכנסת התכנס עם ישראל לשמוע את קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק", פעל חלק מהעם הזה, מכוח אותה זכירה עתיקה בדיוק, לעקור אותו בפועל. באומץ, בתושייה, בגבורה, בדיוק ובאחריות מופלאה. "כאיש אחד בלב אחד". הזכירה והפעולה מאותו מקור יצאו. כך פועל עם בעל תודעה היסטורית חיה.

ב.

בכל חג וחג מופיעה בזמן תכונת חיים מיוחדת המודגשת באותו זמן ממש המופיע בכל שנה.

החגים מציינים לא רק אירועים שהיו בעבר וכעת אנו נזכרים בהם במבט נוסטלגי. החגים מבליטים תכונת חיים אליה אנו אמורים לכוון ולשאוף.

ולכן רוח המבטאת "לא יכרע ולא ישתחווה", של גבורה, של מסירות נפש, של תחכום פוליטי ושל עמידה על עצמיותנו מופיעה מול עינינו ממש. כאז כן עתה.

ג. מעם קטן, רדוף, שרוט ומוכה בשמחת תורה התשפ"ד, המתמודד עם אמברגו נשק, הפכנו לעם המוביל מלחמה נגד תמצית הרשע העולמית. לא פחות. התקיפה האווירית הגדולה בהיסטוריה של עמנו. מי פילל ומי מילל.

אנו שייכים לאומה עתיקה בעלת עבר ומטענים היסטוריים, לא אוסף של פרטים בודדים החי רק כאן ועכשיו

ד.

כשהאריה שואג, אין זו אמירה רפה בלבד, זוהי שאגה המתפרצת מעומק הנשמה.

שאגה המבטאת גילוי עצמי מחודש. שאגה המבטאת "עד כאן!", ספגנו והכלנו די. השאגה היא כלפי חוץ ולא פחות מכך היא כלפי פנים. דרושה התלכדות משותפת למען האומה כולה ונושאי בשורתה.

״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים״ כדבריה של אסתר המלכה.

ה.

לא קל ואין זה פשוט כלל לקום מתרדמה לאומית ובית קברות לאומי של 2000 שנה, שבהם כוחות חיינו הלכו והתדלדלו.

למי שנולד לתוך מציאות עצמאית לאומית בארץ ישראל, שבנה, יצר, לחם במלחמות ישראל וראה בתקומתה, קשה להבין זאת.

אך זכרו, אנו שייכים לאומה עתיקה בעלת עבר ומטענים היסטוריים, לא אוסף של פרטים בודדים החי רק כאן ועכשיו.

ו.

אם כך, ההתעוררות הלאומית והציונית המופלאה שעליה ראוי לברך בכל יום עדיין נושאת על גבה תודעות חיים זרות לאופיינו הלאומי. הגוף הלאומי עומד על רגליו לתפארת ואילו התודעות ותפיסות החיים מצריכות עוד בירור. נעשה זאת בקור רוח ושמחה.

ז.

על הפסוק ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא״ כתב רבי משה דוד וואלי זצ״ל כך:

״כי האומה הזאת היא אומה של אריות, כולם גיבורים, בין לפי טבעם בין מפני השכינה ששורה עליהם. ומהו טבעם של אריות? שלפעמים כורעים ושוכבים ונראים כחלשים, אבל לבסוף קמים בפתע פתאום וטורפים והורגים ואוכלים את הצדים אותם. כך ישראל הם נראים ככורעים ושוכבים בזמן הגלות, אבל לבסוף, בזמן הגאולה… וזה שכתב ׳כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו׳״.

הזכרנו זאת בעבר, נמשיך לזכור זאת למען העתיד.

מבצע 'עם כלביא' ממשיך עם מבצע 'שאגת הארי'.

ח.

ייתכן שהמערכה תהיה ארוכה, עם עליות וירידות ולכן דרושים בעת הזאת אורך רוח, שלווה, אמונה, הומור מפותח, ביטחון ושילוב ידיים המאפשרים לאומה לעמוד באתגר.

כל הפועל לחיזוק האומה על ראשיה, שריה ויועציה יבורך, ופעולה הפוכה תיזכר לדיראון עולם.

דווקא בעת הזאת, מי שיצטרף ויתייצב לשאגה הזו, מבית ומחוץ כאמור, יקבע את מקומו בהיסטוריה לדורות.

מעתה אמרו, לא רק תל חי כי אם עם חי!

ט.

היום י"א באדר, בדיוק לפני 106 שנים, הוא יום נפילתם של שמונה בנים הי"ד, ביניהם יוסף טרומפלדור בקרב תל חי. על שמם הוקמה העיר קריית שמונה.

האנדרטה לזכרם היא האריה השואג.

מעתה אמרו, לא רק תל חי כי אם עם חי!

י.

הודיה:

ראוי להודות למקבלי ההחלטות, לממשלת ישראל ולעומד בראשה, למתכננים, למבצעים, לעומדים על המשמר ולמשפחותיהם בעורף ולכל אלו הפועלים מאחורי הקלעים.

ועל כולם ראוי להודות לריבונו של עולם וכפי שקראנו בהפטרה הבוקר: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם".

עם ישראל חי!

--- title: מחיית עמלק ושנאת הרע author: הרב איתן קופמן date: 2026-02-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/204 --- # מחיית עמלק ושנאת הרע

שבת זכור וחג הפורים מפגישים אותנו עם מצוות מחיית עמלק.

מצווה שקיימנו אותה בתקופת התנ"ך בימי יהושע, שאול המלך ומגילת אסתר, והיא גם אחת משלוש המצוות שנצטווינו לעתיד בכניסה לארץ: להעמיד לנו מלך, למחות את עמלק ולבנות את בית המקדש.

א.

מדוע אנו מזכירים מצווה זו בכל שנה, והרי היא בעצם איננה מעשית? הרי כתוב שסנחריב מלך אשור 'בלבל את האומות', ואין אנו יודעים כיום מי הוא עמלקי. בנוסף, באלפיים השנים האחרונות גם ככה לא היה לנו מלך ולא היינו בארץ ישראל. אם כן, מדוע חשוב להזכיר אותהה בכל שנה?

התשובה היא, שמצוות מחיית עמלק מלמדת אותנו מה צריך להיות היחס שלנו לרוע שבעולם בכל תקופה וזמן.

הסוגיה היא עדינה, ובראש וראשונה היא רוחנית ותודעתית ולא מעשית. ראו הוזהרתם!

עמלק מייצג באומות את הרוע המוחלט, כשם שישראל מייצגים את הטוב המוחלט.

שבעים אומות (מספר סמלי) נמצאות בתווך ומונהגות או על ידי השפעת הטוב או על ידי השפעת הרע.

זוהי תמצית המגילה, שבה אחשוורוש מייצג את האנושות, ומרדכי והמן מייצגים את ישראל ואת עמלק כמשפיעים על המלך, היינו: על אומות העולם.

המגילה מראה לנו שבעולמנו אין מקום גם לטוב וגם לרע.

גם המן הבין את זה ולכן ביקש להשמיד את כל היהודים, ומשום כך גם אנחנו מצווים להשמיד את עמלק. הטוב והרע לא יכולים לדור בכפיפה אחת.

עמלק מייצג באומות את הרוע המוחלט, כשם שישראל מייצגים את הטוב המוחלט

ב.

ההבנה הזו מחייבת אותנו לשנוא את הרע, כי מי שאוהב את הטוב – שונא את הפכו.

כשאדם סבלן כלפי הרוע או מוכן להכיל אותו, זה לא מפני שהוא נאור ומוסרי אלא מפני שאהבת הטוב שבו נפגמה.

לכן הפסוק בתהלים אומר במפורש: "אוהבי ה' שנאו רע", והפסוק בעמוס אומר: "שנאו רע ואהבו טוב".

שנאת הרע יכולה להיות שנאה כלפי אנשים רעים או שנאה כלפי מעשים רעים ורעיונות רעים.

ג.

אצל רבים נדמה בטעות שמידת השנאה היא מידה רעה שיש להימנע ממנה בכל מחיר, ולכן גם את הרע הם לא שונאים.

אבל זו טעות, משום שאם לא היה מקום למידת השנאה היא לא הייתה קיימת בנפש שלנו מלכתחילה.

מה עוד, שאם היא הייתה מידה רעה – היא לא הייתה יכולה להיות אחת ממידותיו של הקב"ה, והרי כתוב בכמה עניינים בתנ"ך שהקב"ה שונא, כביכול, כגון: "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", או "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה", ועוד.

דוד המלך מעיד על עצמו שהוא שונא את שונאי ה': "הלא משנאיך ה' אשנא… תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".

גם שלמה המלך לימד אותנו שלכל כוח בחיים יש התפקיד שלו והזמן המיוחד לו, כולל מידת השנאה, ולכן הוא כתב: "לכל זמן, ועת לכל חפץ… עת לאהוב ועת לשנוא".

השנאה היא הפך האהבה, ואם האהבה היא חיבור וקרבה, השנאה היא ריחוק וסלידה.

בשמחת תורה תשפ"ד ראינו כיצד העולם הנאור, המכיל את רשעותם של הפלסטינים, חשף את שנאתו העמוקה למדינת ישראל וליהודים

ד.

בעולם הפרוגרסיבי וה'נאור' אין אמת ושקר ואין טוב ורע. לכל אדם יש האמת שלו ואמת המידה המוסרית שלו. משום כך, העולם המערבי אינו יודע להגדיר מי הם הטובים ומי הם הרעים, וממילא אין הוא מסוגל, עקרונית, להילחם בהם. רק לכאורה כמובן.

בעולם שבו המוסר הוא יחסי (רלטיבי) – הרשעה חוגגת. בתרבות שבה אסור לומר שיש טוב ורע, וגם אסור לשנוא דברים רעים, הרי שהדברים הרעים ילכו ויתרחבו – כי אף אחד אינו עומד מולם ומתנגד להם.

לכן מי שלא משתמש במידת השנאה שלו כלפי רשעים, ולא נלחם בהם – הוא לא צדיק ונאור, הוא דווקא אדם לא מוסרי, הנוקט 'שב ואל תעשה' מול אנשים רעים או דעות רעות.

הרב קוק כותב שרק מי שיש לו שנאת הרע יכול להילחם ברשעים: "ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים מרימי יד בתורה".

יותר מזה: גם אם יש אנשים שיאמרו שהם לא שונאים אף פעם, שום אדם או שום רעיון או מעשה, אין זה מדויק. משום שמידת השנאה היא כוח הקיים בנפש, אם הכוח הזה לא יבוא לידי ביטוי בצורה נכונה הוא בהכרח יבוא לידי ביטוי בצורה לא נכונה. אי אפשר לחנוק את כוחות הנפש באופן טוטאלי.

וכך יוצא, שאותם המנופפים בדגל האהבה לכל אדם ולכל רעיון, נופלים בסופו של דבר בשנאה לאנשים או לרעיונות טובים. כי אוהבי הרע – שונאים את הטוב. אין זו הבמה לעסוק כעת כיצד מגדירים את הטוב והרע ומהו הקריטריון לאמת, אך ראשית יש להשתחרר מהסיסמאות.

ה.

בשמחת תורה תשפ"ד ראינו כיצד העולם הנאור, המכיל את רשעותם של הפלסטינים, חשף את שנאתו העמוקה למדינת ישראל וליהודים. שוב, מי שאוהב את הרע שונא את הטוב.

כך ניתן לראות לעיתים כיצד יש שמוכנים לאהוב ולחבק סרבנים שסיכנו את ביטחון המדינה, או את מי ששונאים את היהדות ועושים הכול כדי לפגוע בה, ומתוך רגש האהבה ו'אחדות ישראל' – נופלים בשנאה עמוקה כלפי אחינו החרדים.

יובהר: מותר כמובן לחלוק על הדרך של החרדים, אבל אסור לשנוא אותם.

ו.

עיקרון זה מביא הרב חרל"פ, וזה לשונו ('מי מרום' על פורים): "אין להעלות על הדעת שהגברת השנאה (לעמלק) היא בחינה של השחתת המידות… תפקידם של אחוזי השנאה המצויים בנפש כל אחד מישראל מכוון כלפי עמלק… כשאין האדם משתמש באחוזי השנאה שבו כלפי עמלק, מתפרצים הם כלפי דברים אחרים, ועל ידי השנאות האחרות בא האדם לעבור על 'לא תשנא את אחיך בלבבך' וכוצא".

נכון, מידת השנאה יכולה להביא אותנו למקומות לא טובים, מסוכנים מאוד, ולכן דרושה זהירות ואחריות.

דרוש לברר את המידה הזו עם גדולים בחכמה, באומץ, ביושר ובטהרת הלב, ואין זו סוגיה הנתונה לכל אדם כמובן.

--- title: איך מכלים תרבות של מוות? author: עזרא הימן date: 2026-02-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/205 --- # איך מכלים תרבות של מוות?

א. תרבות הסוגדת למוות

אחד הדברים שזרים מאוד למוח המערבי של היום הוא יכולת הבנה של תרבות הסוגדת למוות. זה כל כך זר, ולכן המוח הזה פשוט מתכחש לקיומה של תרבות כזו, גם כשפעם אחר פעם נשמעות בתרבויות איסלאמיסטיות אמירות בנוסח "אתם מעדיפים את החיים, אנחנו מעדיפים את המוות" מפי כל הגילאים.

שמענו את זה מחברות מוסלמיות המכנות עצמן 'פלסטיניות'. שמענו את זה מהחיזבאללה. ואנו רואים זאת שוב ושוב בחברה המקדשת וחוגגת שאהידיות. לכן המשטר באיראן מוכן ללכת על הקצה. הוא מוכן למות יחד עם ה'כופרים'.

המוח המערבי של היום מעדיף לסנן קולות אלה ולדמיין שהם לא מייצגים, לדמיין שכולם בעצם רציונליים חפצי חיים ושגשוג, שהכול עניין של עסקאות, שכל השחקנים פועלים על מנת לשפר את מצבם ולדאוג לעצמם ולאנשיהם. אחרת, הוא ייקלע למבוי סתום ללא יכולת לפתור את הקונפליקט.

הנה אחד השורשים של הקונספציה. תרבות שמנסה להימנע ממלחמה בכל מחיר פוגשת תרבות שסוגדת למוות, למוות שלך ושלה כאחד. התוצאה תהיה התמכרות לשקט תעשייתי. תיתן להם הכול – מלונות חמישה כוכבים בבתי כלא, אפשרות להתחמש ללא גבול, לאיים ולתכנן, ולהגיע עד הגבול, ואפילו עד קצה הגבול – ותספר לעצמך שאתה 'מרגיע את השטח' כדברי 'מומחי ביטחון' כביכול, ושאתה 'מבין את האינטרסים', כדברי ראש אמ"ן לשעבר. ברגעים אלה הממשל האמריקאי הנוכחי עומד בפני מבחן כזה.

היכולת שלנו לעמוד מול התרבות סוגדת המוות הזו ולהכריע אותה תלויה קודם כול ברוח ובתודעה

ב. שורשים ומופעים אקטואליים

לתרבות הסוגדת למוות יש שורשים עתיקים מאוד. עם ישראל זיהה עוד בימי קדם את התרבות הזו עם עמלק, תרבות שלא מבקשת לקיים את החיים, אלא לכלותם מעל פני האדמה. את ישראל היא מזהה כתרבות הנגדית לה – תרבות המבקשת לקדש את החיים על פני האדמה. רבים שואלים למה אנו מוחים את זכר עמלק. אך מה דינו של מי שמבקש למחות את החיים מעל פני האדמה? כנראה שיימחה בעצמו.

בדור הקודם זיהינו תרבות עמלקית זו עם גרמניה הנאצית. כלפי חוץ תרבות זו הייתה מחושבת ורציונלית, תרבות עם תוכנית ברורה למימוש שליטתה ושגשוגה. אך בפנימיותה היא הייתה מוכנה להתאבד על השמדת היהודים. היא פעלה במסירות נפש ואקסטזה דתית בסגידתה למוות.

בסוף המלחמה, כשתלו את עשרת ראשי הנאצים, אחד מהם צעק 'משתה פורים', מגלה את בקיאותו בסיפור המגילה וסופו, ויותר מכל, את הזיהוי שלו את עצמו ואת התנועה הנאצית עם העמלקים שבמגילה, כביכול שלם עם סופו הידוע לו מראש.

לא מספיק יודעים שהתרבות הנאצית הזו לא נעלמה ב-1945, אלא נעשתה "העברת מקל" כמעט רשמית לתנועת האחים המוסלמים ולגרעין העולה של האייתוללות באיראן. הם התיכו את אותה סגידת מוות עמלקית אל תוך תרבויות איסלאמיסטיות, סוניות ושיעיות כאחד.

התרבות המבקשת לכלות את החיים מעל פני האדמה דרך השמדת ישראל לא נעלמה, אלא עברה פאזה. והיא פוגשת אותנו היום באתגרים כבירים של קיומנו.

וכמו בימי מלחמת העולם השנייה, ההתנגשות עם תרבות הסוגדת למוות היא משחק סכום אפס, זה אנחנו או הם, זו תרבות מקדשת חיים או תרבות הסוגדת למוות.

עהאד תמימי, 'גיבורה' של העמלקיות הפלסטינית, מגלה בפודקאסט מה עומד באמת מאחורי שנאת ישראל

ג. כוחו של ישראל

היכולת שלנו לעמוד מול התרבות סוגדת המוות הזו ולהכריע אותה תלויה קודם כול ברוח ובתודעה. כל עוד אנו חושבים שאנחנו חלק מהתודעה המערבית הבורחת ממלחמה ומתמכרת לשקט תעשייתי, לא נצליח. אך אנחנו לא. רוח אחרת יש עמנו.

העם היהודי מאז ומעולם דבק באלוקים חיים, וקידש מכוח זה את החיים. לאורך כל ההסטוריה התמסר העם היהודי למען ערכי נצח, מתוך הסתכלות אל האופקים הגדולים של הדורות הבאים, וכשצריך ידע לסכן את החיים בשביל אחים, מתוך אהבת חיים ולמען הדורות הבאים.

הרוח המיוחדת הזו קמה שוב לתחייה במלחמה זו. יש אנשים שמתוך טיפשות ורשעות קראו לזה 'אוכלי מוות'. החיים היחידים שהם יודעים לצייר בראשם הם בריחה מעימות עם תרבות של מוות, קנייה ביוקר של עוד כמה רגעי חיים, והשלכת המוות על הדורות הבאים. הם מוסרים בחולשתם את העולם לסוגדי המוות, ובכך שוב חוזרים לשקט תעשייתי ושוב חוזרים למעגלי הקונספציה הישנה.

אך השמחה שלנו לרוץ אל הקרב נובעת מאהבת חיים עמוקה מאוד, אהבת הטוב, מלחמה על החיים ודאגה לדורות הבאים. וזה היתרון העצום והמכריע שלה על תרבות המוות אשר מולנו, יותר מכל כלי נשק ויתרון טכנולוגי אשר בידינו.

הזיכרון שהתרבות הסוגדת למוות עדיין משתוללת בינינו ומעיזה להראות את פניה בא יחד עם האחריות שלנו להילחם על החיים במסירות גדולה יותר, ובאהבה עמוקה יותר. הדין וחשבון יגיע, עובדי החושך יכלו תחת השמים, ומקדשי החיים יצהלו.

--- title: אנטומיה של קמפיין: מניפולציות, ברית הקצוות ופירוק אתוס המילואים author: איתי אסמן date: 2026-02-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/207 --- # אנטומיה של קמפיין: מניפולציות, ברית הקצוות ופירוק אתוס המילואים

1️⃣

הציבור הישראלי חי במציאות של 'קמפיין מתמיד'. אין רגע של שקט ציבורי ללא מתקפה תודעתית ומניפולציה פוליטית, המתוזמרות באמצעות כלי התקשורת וארגונים פוליטיים. כדי לשרוד, כדאי לפתח חוש ביקורתי ולשאול תמיד: "באיזה קמפיין אנו נמצאים עכשיו?".

בשנים האחרונות נחשפנו לשרשרת קמפיינים שנועדו בסופו של דבר למטרה פוליטית אחת – הפלת הממשלה. לאחר קמפיין הצוללות, ההפיכה המשטרית והחטופים, משמיצו אלו את השפעתם, אנו עדים למעבר לקמפיין החדש: 'קמפיין המילואימניקים הקורסים'.

אופוזיציה אמורה אומנם להפיל את הממשלה, זוהי מהות הדמוקרטיה; אך כאזרחים חובתנו לזהות את התרגילים הללו, ולא לאפשר לגורמים אינטרסנטיים לפגוע ולנצל את הערכים המקודשים לחברה הישראלית לקמפיינים פוליטיים.

הקמפיין הנוכחי לוקח את המילואימניקים, אנשים שעד עתה הונעו מתוך תחושת שליחות, אידיאליזם, מסירות נפש ואהבת הארץ, והופך אותם לקבוצה של 'מדוכאים'

2️⃣ השיטה: לרכוב על כאב אמיתי

הבסיס לכל מניפולציה מוצלחת הוא גרעין של אמת. הקמפיין הנוכחי אינו שקרי ביסודו, אלא מבוסס על נקודה כואבת מאוד. בעקבות המלחמה הארוכה, מילואימניקים ומשפחותיהם מתמודדים עם עומס בלתי נתפס. ניתוק מהבית, פגיעה בעסקים ושחיקה נפשית הם מציאות יומיומית קשה. כאן נכנסת המניפולציה הפוליטית: היא לוקחת כאב אמיתי ולגיטימי, מעצימה אותו לממדי-ענק, וטוענת שכל סדר היום הציבורי צריך לנוע סביבו וסביב אשמת הממשלה.

כך צצו ארגונים שונים שמדברים בשם קבוצות אוכלוסיה מסויימות, החל מארגוני המילואימניקים ונשותיהם, ועד התארגנויות בהובלת דמויות פוליטיות כמו יועז הנדל. כולם יחד רוכבים על הגל הזה ומקדמים תהליך חברתי: בניית 'זהות המילואימניק'.

3️⃣ פוליטיקת זהויות ותודעת-קורבן מרקסיסטית

כאן טמונה הבעיה העמוקה ביותר. 'מילואימניק' איננו שם תואר המאפיין זהות מלאה, בדיוק כפי ש'סטודנט' אינו כזה. מדובר בסטטוס, בחלק חשוב בחייו של אדם, אך לא במהות המגדירה את כל כולו. הבלטת תכונה אחת והפיכתה לזהות טוטאלית היא מהלך פרוגרסיבי קלאסי (פוליטיקת זהויות). זוהי אותה שיטה שמתייחסת לקבוצות בחברה ומגדירה אותן אך ורק דרך הפריזמה של 'הזהות המדוכאת' שלהן.

הקמפיין הנוכחי לוקח את המילואימניקים, אנשים שעד עתה הונעו מתוך תחושת שליחות, אידיאליזם, מסירות נפש ואהבת הארץ, והופך אותם לקבוצה של 'מדוכאים'. במקום לייצר שיח של גבורה ואחריות, נוצר שיח של קורבנות.

4️⃣ עדכון גרסה: ימין, שמאל והימין מימין לימין

יש שיטענו, ובצדק, שלא רק גורמי שמאל מניעים את התהליך, אלא גם גורמי ימין מובהקים. כדי להבין תופעה זו, עלינו לבצע 'עדכון גרסה' למושגים 'ימין' ו'שמאל' (כפי שהורחב במאמר "ימין, שמאל והימין מימין לימין"). בקצרה: 'ימני' איננו רק מי שדוגל בהתיישבות, ביטחון וניצחון צבאי; ימין משמעותו גם עמידה על ריבונות הרוב וכיבוד הכרעת העם. אם אתה בעל עמדות ניציות בביטחון אך תומך במהפכה השיפוטית של אהרון ברק – אתה לא בדיוק ימין.

אם בשם אתוס ההתיישבות או גיוס המילואים אתה בז לנבחרי ציבור, ומנסה לפגוע במעמדם – אינך מתנהל כימין, אלא פועל בטקטיקות של שמאל פרוגרסיבי שמטרתו לפרק מבנים קיימים. ביקורת היא כלי הכרחי וחשוב בדמוקרטיה, אך ברגע שהיא חוברת למאמץ שמטרתו פירוק הצבא או ערעור ריבונות הרוב, היא חדלה להיות ביקורת עניינית והופכת ל'מרקסיזם' פוליטי – כזה שלוקח נקודת כאב ובאמצעותה מפרק מערכות מדינתיות.

שיתופי הפעולה בין השמאל לבין אותו 'ימין שמימין לימין' נשענים פעמים רבות על תחושת כאב אותנטית של הימין, אך התכלית והמטרה הסופית משרתות את השמאל. השמאל מביט אל האופק ואל המטרה האסטרטגית שלו, בעוד שאנשי ימין מסוימים ממקדים את מבטם רק בנקודת האמת הרגעית: "כרגע נגייס חרדים בכל מחיר, אפילו במחיר הפלת הממשלה, ורק אחר כך נדאג לקדם את שאר הערכים שלנו".

זוהי פרספקטיבה קצרת רואי. ארגוני השמאל רואים את סוף התהליך, ומשתמשים בכאבם של אנשי הימין כדי לייצר שיתופי פעולה טקטיים. לאחר שהשמאל יסיים למצות את קמפיין גיוס החרדים ונטל המילואים, הוא יסיט את חיציו לעבר נקודות כאב חדשות: הוא יסמן צעירות דתיות שמשרתות בשירות לאומי ו'משתמטות' משירות צבאי, או יתקוף תלמידי ישיבות הסדר שעושים שירות חלקי ו'משתמטים' משירות מלא. הימין שמשתף כעת פעולה עם הקמפיין, ימצא את עצמו מחר תחת אותה מתקפה בדיוק. ההנחה ש"אנחנו מובילים קמפיינים בעצמנו ולא תלויים בשמאל" היא נאיבית.

הפגיעה באתוס המילואימניקים מפרקת את המערכת משני כיוונים: היא הורסת את האידיאליזם הפנימי של המשרתים מחד, ומאידך הופכת אותם לכלי שרת בקמפיין פוליטי

5️⃣ מ'הנני' ל'מגיע לי'

מחיר הקמפיין הזה הוא כבד. לאורך כל שנות קיומה של המדינה, בייחוד בקרב הציונות הדתית, הנרטיב של שירות המילואים התבסס על מושג ה'הנני': התייצבות ללא תנאי. המוטיבציה האידיאליסטית היא זו שהעניקה לאנשים כוח ומוכנות לעזוב הכל ולצאת להגן על הכלל. אך כאשר הנרטיב האידיאליסטי מוחלף בנרטיב של כאב פרטי ותחושת זכאות, המכה למערך המילואים היא אנושה.

השיח של 'מגיע לי', 'מה עם הזכויות שלי', אולי משרת קמפיין פוליטי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הוא מחריב את הנכונות לשרת. אי אפשר לבסס צבא מילואים על השאלה "האם אני מקבל מספיק בתמורה?", משום שאין שום תגמול חומרי בעולם שיכול להשתוות למסירות נפש.

6️⃣ שבירת הטאבו ופוליטיזציה של הצבא

הקמפיין הזה מהווה המשך ישיר לשבירת הטאבו המסוכן ביותר בחברה הישראלית: הכנסת פוליטיקה לתוך צה"ל. האתוס, לפיו הצבא נשאר מחוץ למשחק הפוליטי, התנפץ ברעש גדול בקמפיין הסרבנות שקדם למלחמה, והקמפיין הנוכחי, מבלי לשים לב, הוא חוליה נוספת באותה שרשרת.

הפגיעה באתוס המילואימניקים מפרקת את המערכת משני כיוונים: היא הורסת את האידיאליזם הפנימי של המשרתים מחד, ומאידך הופכת אותם לכלי שרת בקמפיין פוליטי. אך מי שמשתמש במניפולציות הללו צריך לזכור שפוליטיקה היא בומרנג. השמאל, או כל גורם שמשתמש היום במילואימניקים כדי לנגח את השלטון, יגלה מחר שהנשק הזה מופנה נגדו. אם האתוס ייהרס לחלוטין, בעתיד יתאבלו על שעשו שימוש בקודש הקודשים של החברה הישראלית למטרות פוליטיות. הפירוק הזה לא יקרה בעתיד הרחוק – הוא מתרחש ממש עכשיו, לנגד עינינו.

--- title: גאולת שכונה בחברון author: יהושע שני date: 2026-02-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/208 --- # גאולת שכונה בחברון

א.

ביום חמישי זכינו בסייעתא דשמיא לרגע היסטורי גדול.

חמש־עשרה משפחות נכנסו בשעה טובה לבתים שנגאלו בחברון על ידי עמותת ׳הרחיבי מקום אהלך׳.

זו לא הייתה עוד גאולת קרקע מני רבות.

הייתה זו כניסה מיוחדת, מרגשת ומופלאה מאוד – שכן השכונה החדשה שקמה היא על שם בני קריית ארבע שנפלו במלחמת התקומה.

נכנסנו אל הבתים שנקנו כדת וכדין.

קבענו מזוזה, וילדים חזרו לשחק בחצר בתום ילדות מיוחד בחברון עיר האבות, שבה נפגשו שוב – אבות וילדים, ילדים ואבות.

ב.

חברון איננה עוד נקודה על המפה. חברון היא יסוד.

כאן קנה אברהם אבינו את מערת המכפלה בכסף מלא.

כאן התהלכו האבות והאימהות, וכאן מָלך דוד בראשית מלכותו.

חזרנו אל מקום חיותנו. בראש ובראשונה – כי פה חיו האבות. לא רק משום שהם קבורים פה.

זכותנו על חברון אינה אמירה פוליטית, היא אמירה חינוכית-ערכית הקשורה לחיבור עמוק אל שורש זהותנו.

דבר זה היה פשוט ויסודי בחיינו הלאומיים המתחדשים לאחר שנות גלות ארוכות.

ג.

בימים שבהם עם ישראל מתמודד עם אתגרים ביטחוניים, דווקא ההיאחזות בחברון אומרת בקול צלול: איננו עם חולף.

לא באנו לכאן מכוח החלטת או״ם, ולא נישאר מכוח מאזן אימה. אנחנו כאן מכוח ברית וייעוד.

מכוח הבטחה אלוקית המלווה אותנו מדור דור.

כל בית שנבנה בחברון ובמרחבי ארצנו כולה – מרחיב את האוהל הלאומי, מחזק את התודעה ומעמיק את האחיזה

ד.

'שכונת הגבורה' שבחברון נושאת שם מחייב.

בני הקריה שנפלו במלחמת התקומה לא ביקשו אנדרטאות של אבן, הם ביקשו חיים של ערך.

הם יצאו להגן על העם והארץ מתוך אמונה פשוטה שזוהי שליחות. ולכן, דווקא מתוך השבר והכאב צומחת שכונה של חיים – בתים מוארים, צחוק של ילדים.

ה.

מאז ימי יהושע בן נון ועד ימינו, ההתיישבות בארץ ישראל הייתה כרוכה במסירות נפש.

הכניסה לבתים בחברון היא אמירה מוסרית עמוקה; היא אומרת שהטרור לא יקבע את גבולות חיינו. האויב לא יכריע את גורלנו. במקום שבו ביקשו להטיל פחד – ניטע תקווה. היכן שביקשו לצמצם את חיינו – נרחיב אותם.

ו.

'שכונת הגבורה' היא בעצם תשובה.

תשובה למי שמפקפק בזכותנו. תשובה למי שמבקש לנתק אותנו משורשינו.

תשובה גם לעצמנו, שנזכור מי אנו ומה חיינו – עם החוזר הביתה אחרי שנות גלות ארוכות ואינו מוכן לוותר על עיר אבותיו.

ז.

העמותה 'הרחיבי מקום אהלך' בחרה לעצמה שם מדויק.

הפסוק בישעיהו קורא לאומה: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ". ההרחבה איננה רק גיאוגרפית, היא גם רוחנית.

כל בית שנבנה בחברון ובמרחבי ארצנו כולה – מרחיב את האוהל הלאומי, מחזק את התודעה ומעמיק את האחיזה.

וכשמשפחה קובעת מזוזה בביתה בחברון, היא כותבת פרק חדש בספר דברי הימים של עם ישראל.

לא פרק של קורבנות בלבד, אלא של תקומה.

ח.

דווקא בימים אלו, כשעם ישראל מחפש אחדות ומשמעות, יש משהו מזכך במראה של משפחות צעירות עולות לבית חדש בעיר האבות.

כך נוצר חיבור בין עבר ועתיד, כאב ותקווה, גבורה וחיי יום־יום שגרתיים ופשוטים.

כל זה נעשה בשם כל עם ישראל שלאורך כל הדורות. לא רק עם ישראל הקונקרטי החי כאן ועכשיו, אלא גם עם ישראל ההיסטורי. והכאב הופך לבניין.

כל זה נעשה לזכותם של ישראל – היודעים לבכות ולכאוב, אך גם לקום, להתעודד ולהתקדם.

'שכונת הגבורה' היא עדות חיה לכך שהסיפור היהודי אינו נגמר בשדה הקרב. הוא ממשיך במגרש המשחקים, במפגש האנושי הפשוט ברחוב, במאור הפנים בעבודה, בבית הכנסת ובשולחן השבת.

שם, בין קירות של בית חדש בחברון, נכתבת הגבורה האמיתית – גבורה של חיים

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".

--- title: מחנה הימין ו'ימניים בלב' author: עזרא הימן date: 2026-02-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/209 --- # מחנה הימין ו'ימניים בלב'

א. פוליטיקה היא משחק קבוצתי

לדעה העצמאית הפרטית שלנו יש מקום רב בתחומי מרחב שונים: בבית המדרש, בשיחות סלון, בדיונים מקצועיים ובכתיבה פובליציסטית. אך פוליטיקה היא ממלכת הקואליציות. לנבחר ציבור בודד אין הרבה חשיבות או השפעה. הוא יהיה תמיד חלק ממחנה. כדי לקדם חוק או מהלך ציבורי יש צורך בקואליציה. בפוליטיקה, רק קואליציה קיבלה את הכוח להנהיג, ולא פרט אחד בתוכה.

איש ימין בתוך קואליציית שמאל הוא איש שמאל, או לכל היותר 'ימני בלב'. דעתו בטלה בפני הקואליציה אליה הוא משתייך. הוא יוכל לבטא את דעותיו הענייניות והחשובות כל כמה שירצה, אך מה שחשוב וקובע הוא רק העניין שיקודם על ידי הקואליציה בה הוא חבר.

ענייניות ועצמאות מחשבתית הן תכונות חשובות כשלעצמן, אך בציבוריות, למחנה אליו אתה בוחר להשתייך יש משקל מכריע. אמירות 'אמיצות', הנטולות השתייכות למחנה פוליטי – אינן באמת אמיצות. אולי הן אפילו פופוליסטיות.

יש אנשים שלכידות המחנה זניחה בעיניהם. הם בזים למחנאות, רוצים תמיד לקפוץ בין מחנות ולרקד על כל החתונות, חושבים שזו מעלה. אך הם לא מקדמים יעדים פוליטיים ממשיים; כי קידום כל מהלך חשוב תלוי באחדות של מחנה מסוים, שילך קדימה באש ומים. אין דרך אחרת לקדם החלטות חשובות במכבש לחצים אינסופי. מי שקופץ בין מחנות ולא נשאר נאמן גם כשיש דברים שהוא איננו מסכים איתם, מוותר הלכה למעשה גם על הדברים החיוניים ביותר שבצדקת קידומם הוא מאמין.

קידום האינטרס הציבורי תמיד מחייב סדרי עדיפויות וכרוך בויתורים. מה שצריך לעמוד מול עינינו זו השאלה: מהן ההחלטות החיוניות ביותר בעת הזו, ומה הרכב המחנה איתו ניתן לקדם זאת.

קולות מסוימים בציבור, המזדהים כימין, מנסים לשכנע אותנו שאפשר להיות איש ימין ש'מתנגד לקואליציית הימין'.

הם גם מנסים לשכנע אותנו שקואליציית ימין זה רעיון רע ש'תוקע' את המדינה, ושהדרך הנכונה היא להקים ממשלה יחד עם מפלגות שמאל.


ב. תעתוע 'העמדה הפוליטית חוצת המחנות'

יש קבוצה מסוימת, שעיקרה בציונות הדתית, המתפתה לנסות לבנות מחנה חדש עם שילובים של ימין ושמאל. לפעמים קוראים לזה 'ברית המשרתים', לפעמים 'פוליטיקה של הכנסת אורחים', ועוד כל מיני שמות כיד הטובה. הם מסובבים עד הסוף את הסכין של המחלוקת עם החרדים סביב הגיוס, למשל, כדי לפרק את קואליציית הימין, ומקדמים סיסמאות על קואליציה חדשה של תומכי גיוס. הרבה מאוד כסף מושקע בזה.

הם שכחו, כנראה, שעצם ההסכמה בנושא חשיבות השירות הצבאי לא תשנה את מערכת המשפט, לא תתקן את הקונספציה של מערכת הבטחון, לא תמנה אנשים עם רוח אחרת לתפקידים בכירים, לא תעשה מהפכה בהתיישבות ביהודה, שומרון, נגב וגליל, לא תמנף את מפעל החוות, לא תילחם בהגירה המונית של גויים לארץ ישראל, ולא תשמור על הצביון של מדינה יהודית. כל אלה הם נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת שלא יפתרו על ידי מכנה משותף שעיקרו 'כולנו בעד גיוס'. ליקוי מאורות זה מעיד לעיתים על רפיסות מחשבתית, ופעמים אחרות על שימוש ציני של שמאל דתי בלבם של כאבי המלחמה ומחיריה.

במציאות הפוליטית הממשית, אין ימין 'אחר' אלא ימין קואליציוני

ג. לכידות קואליציונית מול אתגרי השעה

דומה, שהמטרות היקרות ביותר למחנה הימין הן זעירות וראויות לזלזול בעיני חלק מאלה המחשיבים את עצמם ימין, אך פוזלים שמאלה. הם לא מבינים שכל הישג, כל מינוי, כל מפעל, כל הזזה של ההגה ימינה, נקנה בדם, יזע ודמעות. הברית הקואליציונית עמדה במבחנים רבים ובלחצים קשים מנגד שלא הצליחו לערער אותה. אלה הישגים שניתן לומר עליהם את מה שחכמים אמרו על דברי תורה: "קשה לקנותם וקל לאבדם".

כיוון שאנו עסוקים במערכה על שינוי מערכות המדינה והפקידות הבכירה, רק קואליציה מאוד מגובשת ואיתנה בדרכה מסוגלת להזיז לאט לאט הרים. כל זה ירד לטמיון בפנטזיות של 'לבשנו מדים יחד, נרוץ לפוליטיקה יחד'. אף גורם פוליטי משמאל לא מסוגל לאפשר תהליך של שינויי-עומק ביחס לניהול מערכות המדינה. זה הקלף האחרון שנותר בידיהם מול ימין שהוא רוב, והלחץ משמאל יהיה כבד מדי. לא שינויים במערכת המשפט, לא יועמ"ש, לא פקידות בכירה, לא שינויי-עומק במערכות הבטחון, לא מהפכה בהתיישבות, לא מפעל החוות, לא מדינה יהודית. כל אלה דורשים אנרגיות אדירות שרק קואליציה מאוד איתנה ולא נתונה ללחצים מסוגלת להשיג. אל תזלזלו בזה. אל תקחו את זה כמובן מאליו. אל תתפתו לייצר קואליציה עם אנשים שקבוצת ההשתייכות שלהם פשוט לא מאפשרת להם לעשות שום מהלך משמעותי שכל כך נחוץ לשינוי התפיסות שמנהלות אותנו.

אנשים רבים כואבים את חוסר השותפות של הציבור החרדי בנושא ביטחון ישראל. הכאב מובן ומוצדק. אך הם שוכחים את השותפות הגדולה של הציבור החרדי ונבחריו בקידום מדיניות ימין, שותפות שאין שניה או קרובה לה בכל חלופה אחרת. אלה שמדמיינים קואליציה שהמכנה המשותף בה לא קשור לדרך פוליטית משותפת אלא רק לתמיכה בגיוס, יתקלו במבוי סתום רגע אחרי הגשמת הפנטזיה.

בשיחות סלון ובהגיגי הרשתות אפשר להיות ימין של עצמך, 'ימני בלב'. במציאות הפוליטית הממשית, אין ימין 'אחר' אלא ימין קואליציוני. אין ימין אחר מלבד מחנה הימין.

אל תתנו כוח למי שיטרפד את תהליך היציאה של ישראל מבוץ שלטון הפקידים בשביל סיסמאות פורחות באויר

ד. מה יקרה בקואליציה הבאה?

כל האמור לעיל משפיע על יכולתה של קואליציית הימין להתנהל במסגרת המצב הקיים ולקדם את מטרותיה גם תוך כדי כהונתה זו. אך הקואליציה הבאה תעמוד בפני הכרעות גדולות הרבה יותר.

הקואליציה הבאה תמנה הרבה מאוד שופטים ושופטי עליון, יועמ"שים ופקידים בכירים אחרים במגוון מערכות. במדינה עם פקידות כל כך רחבה ומסועפת, המינוי הוא המעשה החשוב ביותר. הקואליציה הבאה תכריע בשאלה האם העם הוא הריבון, או שהוא נתין של קבוצת משפטנים המייצגים תפיסות גלובליסטיות של 'זכויות אדם'. אל תתנו את הכוח שלכם ליאיר גולן, יאיר לפיד, יצחק עמית וגלי בהרב מיארה, על ידי זלזול בכוחו של מחנה ימין מלוכד. אל תתנו כוח למי שיטרפד את תהליך היציאה של ישראל מבוץ שלטון הפקידים בשביל סיסמאות פורחות באויר. תנו את קולכם – בקלפי, אך גם ובעיקר ביום-יום – למי שיקים קואליציה שתאפשר לספינה להמשיך לפנות ימינה ולממש את השינויים, הדרושים כל כך, לישראל.

--- title: אבנים עם לב אדם author: אריאל אוסטרבך date: 2026-02-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/101 --- # אבנים עם לב אדם 1. רקע אתמול התקיים בבית המשפט העליון דיון דרמטי בעתירה של התנועה הרפורמית וארגון 'נשות הכותל', שדרשו לקיים תפילות רפורמיות ברחבת הכותל המערבי. הכותל, שריד בית מקדשנו, מלבד היותו מקום קדוש הוא גם סמל דתי ולאומי. קשר מיוחד ופלאי קיים בין עם ישראל לבין הכותל. "יש אבנים עם לב אדם", כתב יוסי גמזו, כשהוא מתאר את הכותל המערבי כמוקד הדופק הלאומי שלנו. כיצד ניתן לדון בגורל הכותל כאילו היה איזה חפץ סתמי ששניים אוחזים בו? כיצד לא רעדו הידיים, כיצד לא נאלמו דום הטיעונים המשפטיים אל מול ההיסטוריה בת אלפי השנים של הכותל ושל עם ישראל? המציאות שבה שבעה אנשים, שאינם נבחרים ואינם מייצגים, דנים בכובד ראש על הכותל המערבי כאילו הוא נתון לבעלותם – היא מרתיחה וגרוטסקית כאחד. וכאן נשאלת השאלה: **מתוך איזה עולם רעיוני פועלים אותם 'שופטי עליון'? איזה קו מחשבה הרחיק אותם כל כך מהעם בישראל****?** > וכאן השאלה "אתם של ישראל?" עולה בצורה חריפה 1. הכותל – סמל דתי ולאומי יורם זמוש, שפיקד על הפלוגה שפרצה להר הבית במלחמת ששת הימים, סיפר שבזמן ההתארגנות ליציאה לקרב ניגשה אליהם אשה זקנה בדמעות ונתנה להם דגל. ״אנחנו שומרים את הדגל עוד מ-48', ואת הדגל הזה תניפו על הכותל המערבי. כל העם היהודי דוחף אתכם בידיים, באצבעות! כל הדורות של העם היהודי דוחפים אתכם!״, הוסיפה. ואכן, את הדגל שנתנה לו הזקנה הניף זמוש על הר הבית. זמוש סיפר, **שביציאה לקרב "כולנו נתפסנו לתחושה הזו, זה באמת כל הדורות עכשיו****".** וכאן נשאלת שאלה מהדהדת: מי דוחף את יצחק עמית? כל הדורות של עם ישראל, או שמא מניעים אחרים? 1. ניתוק – קווים לדמותו **הניתוק של שופטי בג"ץ מרוח האומה לדורותיה בא לידי ביטוי גם בניתוק מהעם כיום וגם בניתוק מערכי היסוד שלו**. ראש ההרכב, יצחק עמית, כינה בעבר את חג הפסח 'דיאטת מצות'. וכך גם הכותל, שאלפי שנים הוא ליבה של האומה, המקום שאליו כוספים וכלפיו מתפללים, זוכה לאותו היחס. עוד מקום תפילה, עוד אתר, ולא יותר. **וכאן השאלה "אתם של ישראל?" עולה בצורה חריפה****.** לא רק בגלל הסיוע לאויב באינספור סוגיות (פרימטר, הריסת בתים, גירוש מחבלים, הכנסת מסתננים ועוד ועוד), אלא – **האם אתם של ישראל ההיסטורית****?** רק מי שמנותק כל כך ממורשתו יכול לקיים דיון הזוי כזה, כאילו ששבעה אנשים לא נבחרים ולא מייצגים יכולים להיות בעלי הבית על קודשי האומה כולה. > בג"ץ מזהיר מפני 'עריצות הרוב', כביכול, כדי לתת לקבוצה בת כמה עשרות מפגינים לטרלל מדינה שלמה לאורך זמן 1. בקליפת אגוז אמש היה אפשר לצפות במעין קליפת אגוז בסיפור הגדול של חיינו. בצד אחד נמצאים אלה הרואים במסורת ישראל מדורי דורות עוגן ומצפן וממשיכים ומגשימים את כיסופי אבותינו, ומנגד נמצאים מייצגי ההפך הגמור – בעלי תפיסה פרוגרסיבית קיצונית, המבקשים לתת מקום לכל בקשה ופנייה מכל גורם, תהיה החריגה, המסוכנת וההזויה ביותר שתהיה. **לשיטתם, מדינת ישראל אינה גילום של תחיית עם ישראל והתגשמות חזון הנביאים, אלא מדינה שהוקמה בידי חבורת מהגרים שהתקבצו יחד, ולכן לכולם יש מקום ויד בכל מה ששייך להם**. לדידם, 'עם ישראל' הוא מושג טכני בלבד, הכולל 'זרמים שונים', וממילא אין בעיה לדון ביובש משפטי על מה שבעינינו הוא קודשי האומה. בסופו של דבר, גם העולם הרעיוני שדורש הסכמות רחבות נשען על עולם ערכים. הרי רוב אזרחי מדינת ישראל תומכים בערכים ימניים ולאומיים, ובא עולם הערכים הבג"צי וכופה את ערכיו הליברליים והמנותקים על אזרחי ישראל. **בג"ץ מזהיר מפני 'עריצות הרוב', כביכול, כדי לתת לקבוצה בת כמה עשרות מפגינים לטרלל מדינה שלמה לאורך זמן** ולפגוע בקדושת המקומות שאליהם כספו כל הדורות. 1. קרב מאסף הקשר של עם ישראל לתרבותו ולמורשתו הולך ומתחזק. הדרישה ליהדות, ובעיקר ליהדות במרחב הציבורי, מוסיפה והולכת. וככל שהקשר הזה ילך ויתחזק, כך ימשיכו הנסיונות להתבצר במגדלי השן המנותקים. **הדיון אמש, ואלו שיבואו בעקבותיו, הם הבל ורעות רוח. אין איך לייפות את זה. אך עם זאת, הם קריאת השכמה לכוחות הבריאים בעם להשמיע קול ולהוביל את מדינת ישראל ברוח נכסיה התרבותיים ומורשתה ההיסטורית****.** --- title: בין הממלכה למנגנון: חזון 'המדינה הרזה' בראי היהדות – חלק ב' author: בן יעקב סבו date: 2026-02-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/211 --- # בין הממלכה למנגנון: חזון 'המדינה הרזה' בראי היהדות – חלק ב'

הלב והאיברים: מחשבות על גבולות הכוח והחירות בישראל

במאמר הקודם נגענו ברעיון של 'המדינה הרזה' ובמתח שבין המנגנון לבין הרוח.

החירות היהודית

אך האם כל ריכוזיות היא בהכרח שלילית? האם התשובה לכל בעיותינו היא הפרטה מוחלטת? כשמתבוננים במציאות הישראלית המורכבת עולה תמונה עדינה יותר. ייתכן שהאתגר הגדול שלנו אינו לבחור בין 'מדינה גדולה' ל'מדינה קטנה', אלא להבחין בחוכמה בין התחומים שבהם המדינה חייבת להיות הלב הפועם והמרכזי, לבין התחומים שבהם עליה לשחרר את הרסן ולתת לחיים עצמם לזרום.

ריכוזיות שאין עימה ייצוגיות עלולה להפוך לניתוק; לעומתה, ריכוזיות הקשובה לדופק הלאומי יש בה חיבור ועוצמה

א. הלב: היכן הריכוזיות היא הכרח קיומי?

ישנם תחומים בחיי האומה שאינם יכולים להיות נתונים למקח וממכר או לתחרות חופשית.

האם יעלה על הדעת להפריט את צה"ל? האם, למשל, אפשר לנהל מדיניות חוץ כשכל עירייה מחליטה על בריתות בין-לאומיות משלה?

נראה כי ישנם יסודות שהם בבחינת 'עמוד השדרה' של הקיום הלאומי: ביטחון-לאומי, משפט-עליון, יחסי-חוץ, שערי הכניסה לעם מצד אחד ולמדינה מצד שני – מדיניות ההגירה והגיור השלובות זו בזו, ועוד.

בתחומים אלו המדינה פועלת כנציגה של 'כלל ישראל'. הריכוזיות כאן היא ביטוי לאחדות הקיום שלנו.

אך גם כאן עולה שאלה נוקבת: מה נותן לגופים הריכוזיים הללו את תוקפם המוסרי למשול על אחרים?

האם מערכת המשפט, למשל, יכולה לשאוב את כוחה מֵעצמה?

כשאנו מביטים בוויכוח הציבורי סביב שיטת מינוי השופטים, אולי הבעיה אינה בעצם קיומה של ערכאה עליונה חזקה, אלא בשאלה את מי היא מייצגת.

נראה שהבחינה היעילה, הצודקת והבלעדית לזכותו המוסרית של גוף ריכוזי לפעול היא כאשר הוא משקף נאמנה את רצון העם ורוחו.

האם לא הגיוני יותר שהשופטים, המחזיקים בכוח עצום להכריע גורלות, ייבחרו לתפקידם בידי ועדות שהתמנו באמצעות נציגי הציבור – אלו שקיבלו את המנדט מהעם – ולא בשיטת 'חבר מביא חבר'?

ריכוזיות שאין עימה ייצוגיות עלולה להפוך לניתוק; לעומתה, ריכוזיות הקשובה לדופק הלאומי יש בה חיבור ועוצמה.

ב. האיברים: היכן הביזור הוא אוויר לנשימה?

לעומת עניינֵי הכלל, הבה נביט על חיי היומיום שלנו: החינוך של ילדינו, הפקקים בכבישים, יוקר המחיה, אופי הקהילה שבתוכה אנו גרים.

האם באמת נכון שפקיד כלשהו בירושלים יחליט באיזה ספר ילמד ילד בירוחם, או מתי יצא אוטובוס בגוש דן?

הניסיון הישראלי מלמד שלעיתים, ככל שהמדינה מנסה 'לנהל' את החיים האזרחיים כך היא חונקת אותם.

קחו למשל תכנון בנייה: שנים של תכנון ריכוזי מדוקדק הובילו אותנו למעצורי פיתוח קשים, במרכז ובפריפריה, ולבנייה שאינה מבטאת נכון את הצורך בשטח, בחיי הקהילה הממשיים.

ומה בעניין החינוך? האם מערכת חינוך אחידה ונוקשה יכולה באמת לתת מענה למגוון העצום של הציבורים והקהילות השונות?

אולי הדרך לחירות ולשגשוג עוברת בביזור סמכויות?

דמיינו מציאות שבה רשויות מקומיות מתחרות ביניהן על איכות החיים, על תוכניות לימוד ייחודיות, על מיסוי אטרקטיבי.

כשנותנים לשוק החופשי, לקהילות ולרשויות המקומיות את הכוח, נוצרת תחרות בריאה. האזרח הופך מ'מטופל' של המערכת ל'לקוח' רצוי ולשותף פעיל. הביזור בתחומים אלו אינו גורם להחלשת המדינה, אלא לשחרור כוחות היצירה הגנוזים בעם.

ג. הסמל: המדינה כנושאת הזהות היהודית

וכאן אנו מגיעים לנקודה העדינה והחשובה מכל. יש שישאלו: אם אנו דוגלים בחירות הפרט ובצמצום מעורבות המדינה, מדוע להשאיר בחוק סממנים של מסורת יהודית? מדוע, למשל, סמל המדינה הוא מנורת המקדש?

ובאופן יותר מעשי: האם נכון שנושא הנישואין והגירושין יישאר בידי הרבנות הראשית?

התשובה טמונה בהבדל שבין ה'פרהסיה' לבין ה'חדר הפרטי'. המדינה היהודית היא לא רק ספַּק שירותים; היא הצהרת כוונות היסטורית. הסמלים שלה – הדגל, ההמנון, הלוח העברי, וכן, גם ההגדרה הרשמית של 'מהו בית בישראל' – חייבים לבטא את הזהות השורשית שלנו בצורה הגדולה והמרוממת ביותר.

הריכוזיות בנושא הנישואין והגירושין היא רק למראית עין. באמת אין בה שום כפייה. היא לא נועדה לכפות אמונה על הפרט, אלא לשמור על אחדות העם (מניעת פיצול לתתי-עמים שאינם יכולים להינשא ביניהם בגלל סוגיות ממזרוּת) ועל האופי הציבורי-יהודי הקיומי של המדינה.

בפועל, המדינה הישראלית מאפשרת ותאפשר לאנשים לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם. המדינה אינה שולחת ולא תשלח פקחים לבדוק עם מי אדם בוחר לחיות את חייו.

החירות קיימת במרחב הפרטי. אך המדינה, כגוף המסמל את הנצח היהודי, שומרת על הסטנדרט המאחד ברמה הלאומית.

זהו איזון עדין: מקסימום זהות יהודית בפרהסיה ובסמלים, לצד מקסימום חירות בבחירות האישיות.

השילוב בין עוצמה לאומית לחירות אישית הוא, אולי, סוד הנס של המדינה היהודית המתחדשת

אין כמעט שום הבדל מעשי במדינת ישראל בין זוג נשוי כדת משה וישראל לבין כל שני בוגרים הרוצים לגור יחד. הבדלי מיסוי, גם אם זניחים, ראוי להסיר לכתחילה.

מעבר לכל אלו חשוב להבין: עם ישראל, בניגוד לכל עם אחר בהיסטוריה, לא קם מתוך הכרח אלא מתוך ייעוד. ייעוד ברור בן אלפי שנים. כאשר מיטשטשת תודעתו העצמית לגבי הייעוד הייחודי שלו בעולם – הוא נכנס לתהליך של פירוק עצמי. הייעוד הכללי שלו חייב לבוא לידי ביטוי בתצורת מדינתו, בעוד חיי הפרט, המשפחה והקהילה, יכולים ואף רצוי לכתחילה שיהיו חירותיים ככל האפשר.

ד. מבט אופטימי אל העתיד

אם נצליח לפתח את ההבחנות הללו ולדון בהן ברצינות, ייתכן שאנו עומדים בפני 'תור זהב' חברתי ומדיני.

דמיינו מדינה שבה הפקידוּת מתמקדת במה שהיא חייבת לעשות – שמירה על הביטחון, המשפט והזהות היהודית המאחדת – ועושה זאת מתוך קשב עמוק לרצון העם ולנציגיו.

ובמקביל, דמיינו חברה שבה הקהילות פורחות, ושהיזמות הכלכלית בה משגשגת – ללא חסמים מיותרים וללא מנופי לחץ של קבוצות מיעוט כלכליות, דוגמת הסתדרויות המנסות להשפיע על סוגיות של זהות ומדיניות בעזרת השבתה של המשק או של מערכת הבריאות או של מערכת החינוך של ילדינו.

אין זה חזון אוטופי רחוק. הוא נמצא בהישג יד, אם רק נעז לשאול את השאלות הנכונות, לשחרר היכן שצריך ולחזק היכן שראוי.

השילוב בין עוצמה לאומית לחירות אישית הוא, אולי, סוד הנס של המדינה היהודית המתחדשת.

כאמור, אלו רק הרהורים בנושא ולא מדיניות מעשית.

--- title: התייחסות להתפרעות אמש בבני ברק author: אודי בן חמו date: 2026-02-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/212 --- # התייחסות להתפרעות אמש בבני ברק

נסו לדמיין שאתם נדרשים לנסח לעצמכם תגובה למה שאירע אתמול בבני ברק; לעצמכם בלבד או לבני משפחתכם, כאלה המכירים אתכם ויורדים לסוף דעתכם – ולא בריאיון לתקשורת. כך השיח יהיה ענייני ולא תלוי ברייטינג ובדעת קהל.

א.

"אז אתה מגנה?"

נו, בשביל לענות על השאלה הזו לא צריך להיות חכם גדול. גם לא חכם קטן. מי לא מתנער ממעשים מכוערים שכאלו כלפי בני אנוש? בוודאי אם הם בני עמנו, ובוודאי אם מדובר בלובשי מדים.

לכן אנחנו מגנים בהתחלה, ונגנה בסוף, אבל באמצע נוסיף עוד כמה דברים.

ואם הקורא מתלבט אם אנו מגנים, תמיד אפשר לחזור לסעיף א.

לא נעשה הנחות לאור התמונות הללו. לא היה נכון להגיע לתגובות שכאלו. האירוע מכוער ממש. נקודה.

ישנם 'צדיקים' מחרחרי גינויים, שגינוי והתנערות לעולם לא יספקו אותם

ב.

"הנה, ידענו שיגיע 'אבל'".

אבל בלי המשך הדברים נישאֵר במדרגת ילד קטן, המגיב לתמונה מקוטעת ומסיק מסקנות שגויות.

יש תמונה רחבה, שלמה, בעלת סיפור מסגרת ורקע. להתעלם ממנה יהיה לא מוסרי, לא חכם ולא נכון. עזבו רגע מהו הסיפור בדיוק – קודם נסכים שיש סיפור ולא רק תמונה חלקית.

ג.

נתעלם כרגע מהעובדה שישנם מחרחרי ריב ומדון מקצועיים, סוכני כאוס מדופלמים שעל תפיסת עולמם כתבנו בעבר, ושחלקם נחשפו רק לאחרונה והצהירו על פועלם המתסיס בזריעת פירוד במגזר החרדי (חפשו בגוגל איילת שחר סיידוף וצפו בתחקיר של ישי פרידמן בערוץ 14). כל אלו מבקשים גינוי לא למען אחווה ושלום – הם מבקשים גינוי לשם תבוסה וביוש.

ד.

האם ראיתם אי פעם הפגנה שתויגה כ׳הפגנת החילונים׳ או ׳הפגנת הערבים׳? האם ראיתם הפגנה שתויגה כ׳הפגנת הציונות הדתית׳? אז למה לא לצמצם את האירוע הנוכחי לחצר הספציפית שממנה יצאו המופרעים? לתחום אותה, לבודד אותה ולעסוק רק בה, בצורה ראויה ותקיפה? אין צורך לענות. התשובה ברורה.

ה.

ישנם 'צדיקים' מחרחרי גינויים, שגינוי והתנערות לעולם לא יספקו אותם. הם דורשים לגזור קופון מכובד מהאירוע, ולכן הם יקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב.

אליהם אין אנו כותבים כלל. שום דבר הרי לא ישביע את תאוות הגינוי שהם דורשים מבני הפלוגתא שלהם. כלום. לכן מהם עדיף להתעלם.

ו.

מי לא יכול לדרוש גינוי?

אוהו. ברשימה הזאת ישנם רבים, לצערנו. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, שצר עם אספסוף מעונב על מספרה בתל אביב שהייתה בה רעיית ראש הממשלה, למשל, לא יוכל לדרוש גינוי.

אביגדור ליברמן, שזרק "את נתניהו והחרדים למזבלה עם מריצה", לא יוכל לדרוש גינוי.

שקמה ברסלר? כל בר דעת מבין שלא.

'אחים לנשק'? הם הרי הרימו את רף האלימות לשיאים חדשים: שרפת פחים, זיקוקים על בית ראש הממשלה, מדורות בכבישים ועוד אירועי אלימות מתועדים מלוא החופן – הם בוודאי לא יוכלו לדרוש גינוי.

כך כדאי להמשיך לבחון מי נקי כפיים ומי בא לגזור קופון ציני.

ז.

הנה אמת מידה אחת לבחינת האירוע המכוער אמש:

מה חשתם כשראיתם את הסרטונים הללו? האם כשראיתם אותם חשתם צער וכְאֵב? האם, לדעתכם, חרדי טיפוסי כלשהו שמח בהם?

ועכשיו – איך לדעתכם הרגישו מחרחרי הגינויים למיניהם? האם הם כאבו, או שמא קפצו על המציאה בשמחה ובצהלה, כי אפשר לעשות בכך יופי של שימוש?

התשובה ברורה.

נסו לחשוב אילו כותרות לא פתחו את מהדורות החדשות, ובקלות היו ראויות לעשות זאת

ח.

"למה אי אפשר לגנות וזהו? למה תמיד לעשות השוואות?"

שום דבר רציני בחיים אינו נבחן ללא השוואה – השוואה למקרים דומים, לנסיבות, לאירועי עבר, לדמויות, להקשר הכללי ועוד. ללא השוואה לא היה מדע. לא היה אפשר לזהות חוקיוּת, לחפש ראיות, למצוא הוכחות, לבצע בקרה ולהסיק מסקנות.

לכן, חובה להשוות ואז לנסח את התגובה הראויה. במקום, בזמן ובבמה הנכונים.

ובעיקר, בקור רוח ובדופק נמוך.

ט.

אז ראוי לבדוק כיצד הגיבו כלל המערכות וראשי הציבור בהתפרעויות דומות של גופים אחרים, של "אנשים אחרים", ממגזרים אחרים. כיצד הגיבו הרמטכ"ל, הפוליטיקאים, התקשורת ועוד.

הבדיקה הזו היא חשובה כדי שהגינוי יהיה מדויק. אל תאבדו את הפרופורציות, גם אם זה דורש אומץ.

י.

ואחרי כל זה, לדעתנו חובה לגנות!

אבל שוב, לא גינוי כללי כלפי כל החרדים, כדי 'לזכות בנקודות' אצל 'המקובלים'; אלא גינוי אמיתי, חד, כפעולה כירורגית איכותית ללא 'נזק אגבי' וכמובן בלי לפגוע באוכלוסיה בלתי מעורבת; הגינוי הוא כלפי אלו שלא רק התפרעו בגלל חיילות, אלא גם תלו לפני שלושה ימים על חבל שתי בובות בדמותם של הרב לנדו והרב משה הלל הירש, כמחאה נגד כל פשרה בנושא גיוס חרדים.

יא.

נסו לחשוב אילו כותרות לא פתחו את מהדורות החדשות, ובקלות היו ראויות לעשות זאת.

כדי לגנות מעשה מכוער כפי שאירע אמש לא צריך להיות חכם גדול.

כדי להצליח לזקק את העיקר מהטפל – דרוש מאמץ, ודרוש אומץ לב.

כי רב המאחד על המפריד, כמו שאומרים אצלנו.

--- title: בין הממלכה למנגנון: חזון 'המדינה הרזה' בראי היהדות – חלק א' author: בן יעקב סבו date: 2026-02-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/213 --- # בין הממלכה למנגנון: חזון 'המדינה הרזה' בראי היהדות – חלק א'

סוגיות הקשורות למדיניות ציבורית של המדינה היהודית ראויות להיבחן בענווה ב'מעבדה' רצינית, שבה יובאו לידי ביטוי הן גדולי המחשבה היהודים שבכל הדורות, שהיו נאמנים לאופיו הלאומי הייחודי של עם ישראל, והן המציאות ההיסטורית מתוך ניסיון האומות בניהול סוגי ריבונות שונים, זירה רוויית תובנות שנעדרנו ממנה באלפיים השנים האחרונות.

לא נתיימר להציג פה משנה סדורה בנושא, אלא כיווני מחשבה בלבד.

הערה: לעיתים, גם אם התוכן צודק ומדויק, העיתוי הנוכחי לקיומו יכול להיות לא נכון ואף מזיק. ולכן יש להפריד בין הצד הרעיוני, שאציג כעת, לבין הצד המעשי ועיתוי התממשותו במציאות.

—————

בשיח הישראלי העכשווי, המושגים 'ימין כלכלי' או 'שוק חפשי' נתפסים לעיתים קרובות כיבוא זר, נטע אמריקאי הזר לרוח היהדות הקהילתית והלכאורה סוציאלית.

אולם, התבוננות מעמיקה ביסודות המחשבה המדינית היהודית ובמערכת היחסים שבין העם למסגרת המדינית שלו, מעלה את האפשרות שאולי דווקא צמצום כוחה של הפקידוּת ('המדינה הרזה') הוא המפתח לשגשוג הרוח הישראלית ולמילוי הייעוד היהודי.

כדי להבין זאת, עלינו לפרק את המבנה המדיני לגורמיו ולבחון את הסכנות הרוחניות והמעשיות הטמונות בבירוקרטיה ובריכוזיות.

הוויכוח בין ימין לשמאל כלכלי-מדיני אינו ויכוח רק על מיסים, אלא על מוקד הכוח

א. המדינה ככלי, העם כמהות

נקודת המוצא המחשבתית חייבת להיות ההבחנה הקטגורית בין 'עם' לבין 'מדינה'.

אלו אינן מילים נרדפות.

העם הוא האורגניזם החי, הנצחי, נושא הבשורה והרוח.

המדינה על מערכותיה הפקידותיות, לעומת זאת, היא המכשיר; האמצעי; 'כלי קיבול'. היא כעין מכשיר מצווה לגאולת ישראל ולהיות יסוד כיסא ה' בעולם. ביהדות, המלך (הריבון/המדינה) אינו מקור החוק ואינו הבעלים של העם. הוא כפוף לחוק, למוסר מסורת ישראל, ומטרתו היא לנצח על העם המממש את רוחו, ערכיו, שורשיו, זהותו וייעודו.

פקידות המדינה נועדה להיות התשתית המאפשרת לאומה לממש את חזונה, להגן על עצמה ולנהל את ענייניה.

כאשר פקידות המדינה הופכת למטרה בפני עצמה, כשהיא מתנפחת ותופסת מקום מרכזי מדי בתודעה ובחיי המעשה, היא מפסיקה להיות אמצעי והופכת לגולם הקם על יוצרו.

פקידות המדינה היא החומר, העם הוא הרוח.

וכמו בגוף האדם – כשהחומר משתלט ועבה מדי, הרוח מתקשה להאיר.

ב. לא בשמיים היא, ולא במשרד הפקיד

ישנה נטייה, לעיתים לא מודעת, לקדש את המוסדות הממלכתיים. אולם עלינו לומר ביושר: הבירוקרטיה אינה ׳יסוד כיסא ה' בעולם׳.

הקדושה ביהדות שורה היכן שיש חיים, בחירה חופשית, חסד ויצירה. הבירוקרטיה, מעצם טבעה, היא ההפך מכך; היא מייצגת קיבעון, נהלים יבשים, כפיפות עיוורת לטפסים. מין הכרח בל יגונה.

כאשר המנגנון המדיני מתנפח, אין הוא מוסיף קדושה למציאות אלא חונק אותה. הפקידות, גם אילו תיאורטית היו כוונותיה תמיד נקיות ורצויות, עדיין היא פועלת מכוח האינרציה של השימור העצמי. מערכת המקדשת את הנהלים על פני האדם, את החותמת על פני המהות – היא מערכת המרחיקה את השכינה; שכן השכינה שורה בתוך 'בני ישראל' – באנשים החיים, ולא במשרדים הממשלתיים.

הריבונות, ה'מלכות', היא השראת השכינה בארץ.

הפקידות, רזה יותר או פחות, היא רק כעין מכשיר מצווה.

ג. ריכוזיות ככלי לשליטה תודעתית

הוויכוח בין ימין לשמאל כלכלי-מדיני אינו ויכוח רק על מיסים, אלא על מוקד הכוח.

תפיסות עולם סוציאליסטיות או ריכוזיות (המזוהות היסטורית ורעיונית עם השמאל) גורסות כי 'הפקיד יודע טוב יותר'. זוהי תפיסה פטרנליסטית, המבקשת לרכז סמכויות בידי אליטה מצומצמת המנהלת את חיי ההמון היהודי החכם והנבון.

כאשר פקידות מחזיקה בסמכויות רבות, המדינה הופכת בהכרח לריכוזית. ריכוזיות זו היא הניגוד המוחלט לאמון באדם ובקהילה. היא משדרת לאזרח: 'אתה אינך אחראי לגורלך, המערכת תדאג לך (וגם תחליט בשבילך)'. זוהי גישה המנוונת את שרירי האחריות והיוזמה של הפרט, ומחלישה את רוח החוסן הלאומי.

זה איננו רק כשל דמוקרטי, אלא כשל יהודי עמוק של 'גנבת דעת' וגזל הריבונות מהקולקטיב הלאומי

ד. סכנת ה'דיפ-סטייט' וגזל כוחו של העם

אחת הסכנות הגדולות ביותר של מנגנון ממשלתי מנופח היא היווצרותה של 'מדינת עומק' (Deep State) – רובד של פקידות בכירה, יועצים משפטיים ורגולטורים, שאינם עומדים לבחירה אך מחזיקים בכוח המעשי.

כשיש במדינה פקידות חזקה, סמכותנית ובלתי ניתנת להזזה, קל מאוד לקחת מהעם את כוחו. הבחירות הופכות לטקס סמלי בלבד, שכן נבחרי הציבור – המייצגים האמיתיים של רצון העם (שהוא הריבון האמיתי) – מוצאים את עצמם כבולים בידי פקידים 'שומרי הסף'. מצב זה הוא היפוך היוצרות: במקום שהמנגנון ישרת את נציגי העם, הוא הופך לאדונם.

זה איננו רק כשל דמוקרטי, אלא כשל יהודי עמוק של 'גנבת דעת' וגזל הריבונות מהקולקטיב הלאומי.

כאמור, אלו רק שאלות והרהורים בנושא.

במאמרי ההמשך נשתדל לפתח את הנושא, בע"ה.

החירות היהודית – המשך

--- title: הרב אברהם זרביב author: אודי בן חמו date: 2026-02-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/214 --- # הרב אברהם זרביב

הרב אברהם זרביב הוא דיין בבית דין רבני, תפקיד חשוב המקביל לשופט.

מעבר לכך התפרסם הרב בזכות מאות ימי המילואים שעשה בעזה כמפעיל דחפור D9, כחייל פשוט העושה עבודה שחורה ושמח בחלקו.

עד כמה שמח בחלקו? על כך מעידים הלוחמים הצעירים הנמצאים איתו וסרטוני רוח הלחימה שפרסם מדי פעם משדה הקרב.

הרב זרביב פיתח שיטת השמדת מבנים שיטתית, הפוטרת את כוחותינו מלהיכנס למבנים פעם אחר פעם ולהיפגע שוב ושוב.

לאחר שהאוכלוסייה העזתית פונתה מהשטח, החלו לפעול במרץ ובמוטיבציה גדולה כוחות ההנדסה, ובתוכם הרב זרביב.

״בחטיבת גבעתי, לפני שהתחלנו לפעול, נהרגו בממוצע 5.9 לוחמים בחודש מאש האויב. ב-16 החודשים שפעלנו בהם בשיטה החדשה, הנתון הזה צנח דרמטית. הצלנו 85 לוחמים רק בתוך גבעתי. אתמול פגש אותי חייל מהחפ"ק של מח"ט צנחנים, ואמר לי: 'מאז שבאת, רמת הסיכון של הלוחמים ירדה כמעט לאפס. תודה שהצלת אותנו'״. כך סיפר הרב זרביב בראיון בשבוע שעבר.

מעבר להצלת הנפשות הברורה של הרב זרביב, מדובר בחידוש מוסר הלחימה היהודי, שאינו מתבלבל בשדה הקרב והמבין שאת הרע יש לחסל ולהשמיד, מבלי למצמץ ומבלי לחשוש יתר על המידה ׳שמא נהיה כמוהם׳.

ניכר שהרב זרביב נתן הד לתחושותיהם של רבים בעם ישראל, החשים שכך נכון ונדרש להילחם

לא. לא נהיה כמוהם, משום שלנו יש מעצורים רבים, יש לנו מוסר שלא יוביל אותנו להשחתה פראית כמו זו שלהם. אולם יש לזכור כי שדה קרב אינו בית מרקחת.

היעדר כוח ואי הפעלתו כראוי – משחיתים פי כמה מ'הכוח משחית'.

תשאלו משפחות שכולות על כך.

הרב זרביב שמח בפעולתו, משום שהוא מחסל את הרע ומציל חיי חיילים.

פועלו נובע מעומק היותו טוב, ולא ממניעים אכזריים חלילה.

זהו מוסר יהודי המניע לוחמים מדורי דורות.

ואת הרוח הזו מחזיר הרב זרביב, יחד עם רבבות לוחמים נוספים משדה הקרב 'למטה', אל צמרת צה״ל.

ניכר שהרב זרביב נתן הד לתחושותיהם של רבים בעם ישראל, החשים שכך נכון ונדרש להילחם. סוף סוף הגיע מישהו שאינו מתבייש להצהיר על כך בריש גלי.

בשבוע שבו עמד הרב זרביב תחת מתקפות, ראוי להסיר את הטפל ולהתעסק בעיקר. והעיקר הוא מוסר הלחימה שצריך ללמוד ממנו.

זהו הנושא העיקרי, וכל השאר משני לגמרי בדרכנו הלאומית ההולכת ומתבררת.

--- title: המהפכה השקטה: פקודת השירות המשותף, הנדסת התודעה והמתקפה האישית author: איתי אסמן date: 2026-02-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/215 --- # המהפכה השקטה: פקודת השירות המשותף, הנדסת התודעה והמתקפה האישית

1️⃣

לפני שאתייחס להתקפות נגדי, חשוב להבין את הרקע לדברים – המהפכה הערכית והמבנית שעבר צה"ל בעשור האחרון מתחת לאפנו.

שני אירועים התרחשו במקביל בשנת 2016, ושינו את פני הצבא: 'פקודת השילוב הראוי' הפכה ל'פקודת השירות המשותף', ותפקיד 'יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים' (יוהל"ן) עוצב מחדש כ'יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר' (יוהל"ם).

עבור האזרח הפשוט, ואף איש הצבא שלא מעורה בעולמות התוכן הללו, זה נשמע כמו טרמינולוגיה טכנית חסרת משמעות. עבורי היה זה הרגע בו נפקחו עיניי, הרגע בו הבנתי לראשונה מהו ה'דיפ-סטייט' וכיצד הוא פועל מאחורי הקלעים.

על האמת להיאמר בקול רם וברור: הפרשנות האולטרה-פמיניסטית הזו לא מופיעה במסמך 'רוח צה"ל' המקורי

2️⃣

המסמך המכונן: המדריך לחיסול השילוב הראוי

כדי להבין את גודל האירוע, יש לחזור לאחד המסמכים המכוננים שחשפו בפני את המתרחש מאחורי הקלעים: החוברת 'שירות נשים בצה"ל – המשך התקדמות או נסיגה לאחור', פרי עטם של המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). זהו אינו סתם מחקר אקדמי; זו תוכנית עבודה.

בפתח המסמך, המחברים מגדירים את 'רוח צה"ל' כבסיס הערכי, מגדיר הזהות של צה״ל, אך מיד נוקטים במניפולציה עדינה ומסוכנת. הם מציבים שתי הנחות יסוד: הראשונה – החובה לשמור על כבוד האדם משמעותה בהכרח שוויון מגדרי מלא. השנייה – שירות משמעותי של נשים בתפקידי לחימה מעלה תרומה "ערכית ומוחשית" לביטחון המדינה. אף מילה על תפקידו של צה"ל ומטרתו – לנצח במלחמה.

על האמת להיאמר בקול רם וברור: הפרשנות האולטרה-פמיניסטית הזו לא מופיעה במסמך 'רוח צה"ל' המקורי. אין לה שום קשר לטקסט הזה (שגם הוא נכתב על ידי אנשי שמאל), אבל זהו כוחה של הנדסת תודעה – ברגע שמתקבל מסמך 'מקצועי', עטוף ביוקרה של אקדמאים ומכוני מחקר, החוש הביקורתי הבריא מתערפל. קצינים בכירים – אנשי מעשה מצוינים בשדה הקרב אך נעדרי-מומחיות בקריאת טקסטים אקדמיים-משפטיים ביקורתיים – בולעים את הפיתיון. מבחינתם, רוח צה"ל היא מעתה ואילך שם נרדף לשוויון רדיקלי ושילוב נשים בכל מחיר. זוהי תעודת הזהות החדשה שנתפרה לצה"ל, וזהו חזונו החדש. הניצחון נדחק לקרן זווית.

3️⃣

שלושת החסמים בדרך לצבא 'החדש'

כדי להגשים את החזון הפרוגרסיבי הזה, אותם גופי מחקר סימנו שלושה 'חסמים' מרכזיים שיש להסיר, והסרת כל אחד מהם מהווה חץ בלב הזהות היהודית והמבצעית של הצבא:

  1. מודל השירות הנפרד: המחקר קבע כי יש לפרק את המודלים הנפרדים לגברים ולנשים ולאמץ 'ראייה מגדרית' כוללת. המטרה אינה ביטחון, אלא יצירת 'מציאות' שבה המגדר אינו פקטור, גם אם הביולוגיה זועקת אחרת.
  2. ה'הדתה': על הנקודה הזו ראוי להתעכב, שכן כאן נחשף הבלוף הגדול. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, שלפיה 'הדתה' היא כפייה דתית על חילונים, מכוני המחקר הגדירו זאת בצורה אחרת לחלוטין. לשיטתם, הבעיה היא שיש "יותר מדי דתיים" בצה"ל, ושהם סובלים מ'נאמנות כפולה'. כלומר החייל הדתי מקשיב למפקדו – אך גם לרבו. זוהי עלילת דם מודרנית. זאת, היות וקמפיין הסרבנות הוכיח מעל לכל ספק מיהו זה עם הנאמנות הכפולה, ומי נאמן עמוקות למדינה. העובדות לא הפריעו למכוני המחקר לסמן את הציבור הדתי כבעיה. לשם כך, דרשו לבטל את פקודת 'השילוב הראוי', שניסתה לצמצם נקודות חיכוך מיותרות בין חיילים דתיים לחיילות, בטענה שהיא "מגבילה את שילוב הלוחמות" – הערך העליון החדש של צה"ל.
  3. שילוב החרדים: הפרדוקס הגדול. החרדים, בעצם רצונם בשירות נפרד המותאם לאורח חייהם, סומנו כאיום על ערך השוויון. המסקנה המעוותת היא ששילוב של חרדים, בתנאים המאפשרים להם לשרת, מאיים על צה"ל כ"צבא דמוקרטי ושוויוני". כך הועדפה קדושת הערבוב על פני גיוס חרדים לצה"ל.

4️⃣

התוצאות ההרסניות

המלצות המסמך הפכו למציאות בשטח. המסמך קבע כי שירות שוויוני עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל וחשוב יותר מניצחון (סילוף מוחלט, כאמור). הוא הוביל לדרישה להשוות את משך השירות בין גברים לנשים, מה שהביא לקיצור השירות הצבאי לגברים לפני המלחמה – מהלך שנבע מאג'נדה פמיניסטית של 'שוויון בנטל', תוך פגיעה בכשירות המבצעית.

והחמור מכל: המסמך קבע מפורשות, שבמקרה של התנגשות בין שילוב נשים לשילוב חרדים, יגבר שילוב הנשים. זו הסיבה שפקודות המטכ"ל החדשות שנכתבו לחרדים קבעו שהן רק "משלימות" את פקודת השירות המשותף. פקודת השירות המשותף קיבלה מעמד של 'חוק על', מעין חוקה צה"לית חדשה בשם ערך השוויון. המלצתם להתייחס לדתיים ולחרדים כבעלי "צרכים מיוחדים" היא שיא ההתנשאות והניתוק.

השינוי מ'יוהל"ן' ל'יוהל"ם' לא היה סמנטי. זה היה מעבר מדאגה לצרכי החיילות, לאימוץ תאוריות קוויריות רדיקליות שבהן אין זכר ונקבה, הכל פלואידי. כלומר, ההבדלים בין גברים לנשים הם "מיושנים", תוצר של "הסללה" ו"הבנייה חברתית". אג'נדת פמיניזם קיצוני, שבעבר הייתה נחלתם של חוגים אזוטריים באקדמיה, הפכה למסמך פורמלי ולרוח המפקד בצה"ל.

מי שבאמת מצוי בסוגיה, מי שקרא את האותיות הקטנות של הפקודות, יודע שהמצב רחוק מלהיות בסדר

5️⃣

עיוורון ההנהגה הדתית

לאחר שהבנתי את משמעות האירוע, לא יכולתי לשתוק. עברתי בין רבנים בכירים בציונות הדתית, ניסיתי להתריע, להסביר שזו לא עוד פקודה טכנית, אלא עיצוב מחדש של ה-DNA הצה"לי. לצערי נתקלתי בחוסר הבנה. הם נפגשו בזמנו עם הרמטכ"ל איזנקוט ועוזרו רונן מנליס, ואלו, במתק שפתיים, סיפרו אחרת: דיברו על "מחסור בכוח אדם", הבטיחו שהכל "מקצועי", והרגיעו באומרם שהחיילים הדתיים יהיו "פרח מוגן".

אומר בכאב גדול: הרבנים, אנשי תורה ומוסר, לא ידעו לקרוא את המפה הפוליטית-תרבותית. זה לא תחום מומחיותם. הפקודה נוסחה והוגשה לרבנות הצבאית כעובדה מוגמרת, תוך מתן אפשרות לשינויים קוסמטיים בלבד, רק כדי שהרמטכ"ל והיוהל"ם יוכלו לנופף בחתימת הרבצ"ר ולהשתיק התנגדות.

6️⃣

השטח מדמם: ערבוב ללא גבולות

התוצאות בשטח היו מהירות והרסניות. ערבוב טוטאלי ללא הכנה מינימלית של תשתיות. צה"ל הוצף במתחמי 'שירותים משותפים' שאליהם נכנסים במקביל ולא תאים בודדים (כ- 800 במיפוי ראשוני!), מצב שאפילו בקניונים אזרחיים לא קיים. הערבוב המואץ הזה אילץ את איגוד ישיבות ההסדר להוציא תלמידים מחיל האיסוף הקרבי, מתותחנים, ובימים אלו ממש – גם מחיל השריון. מי שבעבר כינה אותי "קיצוני" הרואה צל הרים כהרים, מבין היום את צדקת עמדתי.

ולא רק תשתיות: אני מכיר מקרוב סיפורים כואבים ברמה האישית. לדוגמא, רופא גדודי שעזב את תפקידו לאחר שהיה עֵד לאירוע חמור שהוביל לפירוק משפחה. על האמירה "זה תמיד היה קיים" יש לענות כך: נכון, יצר האדם קיים תמיד. אבל פקודת השירות המשותף לא מנסה למנוע את החיכוך – היא מאיצה אותו. היא ביטלה כמעט כל מנגנון הפרדה, חתרה לערבוב מכוון ביחידות הלוחמות, ויצרה אווירה של מתירנות בשם ה'גיבוש'. מדובר בהזנייה של צה"ל ופגיעה ישירה במבצעיותו ומקצועיותו. חייל המוטרד ממתח מיני בתוך דינמיקה מגדרית הוא חייל שפחות ממוקד במשימה. נקודה.

7️⃣

על ההתקפות האישיות

דווקא בגלל התמחותי בתחום, בחרתי לכתוב ולהתבטא בצורה חריפה. האירוע כאב וכואב לי מאוד גם היום. איני מתרשם מאמירות נאיביות כגון "דיברתי עם קצין בכיר והוא אמר שהכל בסדר", או משיח רגשני שמבטל עובדות מתוך תחושות. מי שבאמת מצוי בסוגיה, מי שקרא את האותיות הקטנות של הפקודות (גם אלה החדשות, המיועדות לחרדים), יודע שהמצב רחוק מלהיות בסדר.

מה שמניע אותי הוא אהבת הצבא, ודווקא בגלל זה כואב לי שנכנסות אליו אג'נדות זרות, שפוגעות בו וגם בתורה.

בגלל ניסיונותיי לחשוף ולהילחם באג'נדות הזרות החודרות לצה"ל, שילמתי, ועודי משלם, מחירים אישיים כבדים: ניסיונות להדחה משירות מילואים, רדיפה, וסימון כמטרה. ועכשיו – גורמים בציונות הדתית. מפריע להם שמישהו מעז לחשוב אחרת, ולכן הם פועלים בבריונות, חושפים התכתבויות אישיות מתוך קבוצות מקצועיות סגורות, מנתקים אותן מהקשרן, ומציירים אותי כדמון קיצוני – שום התייחסות לטענות שלי. הם מפרסמים שקרים, כאילו טענתי שראשי הישיבות הם טיפשים או שקרנים – דבר שלא היה ולא נברא. זו מניפולציה זולה שנועדה להשחיר את פניי בעיני הציבור התמים שקורא את מסריהם.

הדבר היחיד שאני מצר עליו, הוא שהובן מדבריי כאילו הרב הראשי לצה"ל מונע מבצע כסף, חלילה. הכוונה הייתה חדה וברורה: הוא לא יילחם נגד הפקודה הזו עד כדי התפטרות ("לשבור את הכלים"); לא בגלל בצע כסף, אלא בגלל חוסר יכולת לעמוד בפרץ מול המערכת. אבל למכונת התעמולה נוח לעוות את דבריי.

לסיכום, הרעשים מבחוץ לא ירפו את ידיי. בעזרת ה' אמשיך להילחם נגד המגמות הפרוגרסיביות שחדרו ללב צה"ל, ונגד אלה בתוך הציונות הדתית המאפשרים להן להכות שורש. המאבק הוא על דמותו של צה"ל כצבא יהודי ומנצח, ועל זה אסור לנו לוותר.

--- title: שלטון של חוקים ולא של אפיפיורים author: עזרא הימן date: 2026-02-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/217 --- # שלטון של חוקים ולא של אפיפיורים

התהליך של העמדת שופטי בג"ץ את עצמם מעל החוק התרחש לאורך השנים בשלוש מערכות, שכעת הגיעו לשיאן:

א. מערכה ראשונה

לפני קצת יותר משלושים שנה פתח אהרן ברק את המערכה הראשונה והמרכזית בתהליך. הוא העביר את שלטון העם לבג"ץ, אך עשה זאת בשם העם, כביכול.

הוא טען שחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכנסת חוקקה, הסמיך אותו למעשה לעשות מהפכה חוקתית, שבמסגרתה אפשר להעמיד את כלל החלטות הכנסת והממשלה לביקורת בית המשפט העליון. מבחינתו, הוא לא נטל מהעם סמכויות, אלא קיבל אותן.

אך אף שברק עשה בעצמו רק את הצעד הראשון, הוא כבר הניח את האקדח שתלמידו הולך לירות במערכה השלישית.

גם את מוסד היועמ"ש הוא רתם לעניין. הוא הסמיך את היועמ"ש כפרשן המוחלט והבלעדי של כל חוק שקבע ושיקבע המחוקק. בכך הוא השריש נורמה, שהיועמ"ש עצמו הוא הוא החוק, ולא שהוא כפוף אליו.

איך נשמע לכם שיש בשר ודם שחובה לציית לכל פסיקותיו ללא פקפוק וללא גבול, ללא דגלים שחורים מתנוססים וללא הרהורי כפירה?

ב. מערכה שנייה

שנים מאוחר יותר הגיעה המערכה השנייה – לא מזמן, באמצע המלחמה, בביטול חוק יסוד: צמצום עילת הסבירות (תיקון לחוק יסוד: השפיטה). תלמידי ברק מיצו את השלב של הסתתרות מאחורי טענת קבלת הסמכויות מחוקי היסוד שהכנסת חוקקה כדי לבטל חוקים רגילים, והתקדמו לפסילת חוקי יסוד.

אך אם בג"ץ פוסל חוקי יסוד, אזי אין מקור דמוקרטי שממנו הוא שואב את סמכותו, אלא הוא הוא המחוקק העליון. הוא מעל העם, הוא מקור החוק.

ג. מערכה שלישית

יצחק עמית, השודד המשפטי שגזל לאור יום את נשיאות בית המשפט העליון, לא חיכה יותר מדי להנעת המערכה השלישית. בשבוע שעבר הוא ניסה את כוחו ביישום המהלך השלישי של ההפיכה המשטרית: עמית ניסה לעקור את עקרון מדינת החוק, שהוא: שלטון של חוקים ולא של אנשים, חוק אחד שהוא שווה לכולם. בעזות מצח שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית הרעיון הדמוקרטי, הוא אומר לחבריו כמעט בפה מלא שיש חוק אחד לימין וחוק אחר לשמאל, פסיקה אחת לממשלת 'נאורים' ופסיקה אחרת לממשלת 'חשוכים'. הזמנים השתנו, וחוק המאפשר לממשלה להשפיע על מינוי פקידים בכירים אינו מתאים לממשלה הספציפית הזו. למרות שהחוק ברור במפורש, כאן מדובר על חשוכים – והפסיקה בהתאם.

כשנשיא בית המשפט העליון נוזף בחבריו ואומר שכאן מדובר ב'אנשים אחרים', והפסיקה צריכה להיות בהתאם, הוא פשוט יורה באקדח שאהרן ברק השאיר על השולחן במערכה הראשונה.

ההנהגה השיפוטית של יצחק עמית, שטביעות האצבע שלה ניכרות גם בכל מהלך של הייעוץ המשפטי, מחזירה את החברה לימים שבהם שלטו בה אפיפיורים, מלכים ורוזנים שקבעו את פסיקתם בהתאם למי שהם חפצו ביקרם. כל זה הוא רגרסיה מאוד עמוקה מן ההישגים הכי אלמנטריים של חברה דמוקרטית – חירות פוליטית של האזרחים ושלטון של חוקים ולא של אנשים.

דמותו של הרודן, המולך בשם חסד האל, חזרה לחיינו…

ד. חזרה לשלטון של רודנים

החברות הדמוקרטיות התחילו את דרכן בקביעה פשוטה של הפרדת רשויות, אשר ביטאה עיקרון מכונן שכולם כפופים לחוק. אין איש מעל החוק. כולם שווים בפני החוק, ראש ממשלה ושופט כאחד, ואין אדם שהבל פיו הוא הוא החוק ברגע נתון.

והנה, דווקא חברה המזהה את עצמה כשיא הליברליות התייאשה מהעיקרון הכל כך בסיסי של שוויון בפני החוק – והעלתה לשלטון את דת הפרוגרס, שבה שופטי העליון הם כוהני הדת. הם לא רק מחוקקים את חוקי החברה, אלא הם הם דמותם וצלמם של החוקים.

ה. האם צריך לציית לאפיפיור באופן עיוור?

אחד הדברים שחברי הדת-כת החדשה חוזרים עליהם שוב ושוב הוא חובת הציות המוחלט ללא חריגות לכל פסיקת בג"ץ, שהרי אין מדינת חוק ללא ציות לפסקי בית המשפט. אך תחשבו רגע: איך נשמע לכם שיש בשר ודם שחובה לציית לכל פסיקותיו ללא פקפוק וללא גבול, ללא דגלים שחורים מתנוססים וללא הרהורי כפירה?

זה בדיוק כמו שזה נשמע. עבודה זרה.

אלא שיש מצב שהאקדח הזה, שאהרן ברק השאיר על השולחן כבר במערכה הראשונה, יחזור כבומרנג אל הרודנים, והעם שהחירות כל כך חרוטה על ליבו יסיר את האפיפיורים בעיני עצמם מעל כס האל שבו הושיבו את עצמם.

הרגע שבו ממשלה תסרב לִפסיקה שהתקבלה בניגוד לחוק הוא הרגע שבו נצא לחירות. הוא הרגע שבו נשיב לעצמנו את נאמנותנו לחוקים שהם מעל בני האדם, שאינם נתונים ליכולתם של בני אדם לנכסם לעצמם ולהעמיד את עצמם מעליהם.

קרוב היום, ובידינו לקרבו.

--- title: כי את המחאה הזאת אי אפשר להפסיק author: אודי בן חמו date: 2026-02-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/218 --- # כי את המחאה הזאת אי אפשר להפסיק

לעיתים רעש גדול והמולה בלתי פוסקת מבלבלים את העיניים ומסתירים מאיתנו את האירועים המשמעותיים באמת.

התנהגות הפצ״רית? סרבנות בזויה? אחריותם של 'אחים לנשק'? הצהרותיה של שקמה ברסלר על כך ש׳בספטמבר לא יהיה לך צבא׳, שהתממשו באורח פלא? ניהול משפט נתניהו תוך כדי מלחמה קשה?

הכנסת סעיף הזוי ותקדימי בסיכום ועדת גרוניס למינוי ראש השב״כ?

ועוד ועוד.

כשכולם בוהים באור החזק והמסנוור, כדאי לשאול שאלה פשוטה אך מטרידה: מי מכוון את הפנס?

כך, באומנות לא מבוטלת, יש להודות, הושלכו הצידה שאלות יסוד בחיינו הציבוריים, ובמקומן מצאנו את עצמנו מתפלשים בבריכת בוץ שמישהו אחר חפר עבורנו ודאג שנמשיך להתפלש בה ללא תכלית (או בעצם למען תכלית גדולה מאוד מבחינתו).

אם תנצח את בני בריתך, אתה עלול להפסיד את המערכה כולה

א.

כלל האצבע של החיים הציבוריים

על רוב השאלות הפוליטיות הגדולות בישראל אפשר לענות באמצעות כלל אצבע יסודי אחד:

לאיזה מחנה אתה שייך?

מי הם שותפיך לשמירה על היקר לך מכול – ובענייננו, על זהותה היהודית של המדינה?

לאחר שהבנת מהו אותו הדבר בה׳ הידיעה שעליו אתה מבקש להגן, אתה נדרש להתווכח, לדון בחריפות עם שותפיך, שהרי על דברים רבים אינכם מסכימים – אך בזהירות. לא לשבור את הכלים. לא להיות 'צודק מדי'.

כל אדם בוגר מבין זאת וכך הוא מתנהג עם ילדיו ובני ביתו: אם תנצח את בני בריתך, אתה עלול להפסיד את המערכה כולה.

ב.

מה הייתה באמת 'כיכר החטופים'

כיכר החטופים, מראשיתה, הכילה קשת רחבה של אנשים.

אך בליבת תומכיה היו בעלי תפיסות עולם מאוד מאוד ברורות.

כאלה שערכי מדינה יהודית תקועים להם בגרון.

לא רק הם היו שם, כמובן.

אליהם הצטרפו אזרחים רבים שביקשו להביע סולידריות אנושית פשוטה עם החטופים ובני משפחותיהם, אנשים טובים, שבעיניהם לא היה מדובר בזירה אידאולוגית אלא במחווה מוסרית בסיסית.

אלא שהכיכר אף פעם לא נשארה ניטרלית.

היא נצבעה בצבעים ברורים: השלטים, המיזמים, ההופעות, הדוברים – רובם ככולם ביטאו עולם ערכים מסוים, מגובש ועקבי.

ג.

ואז קרה הבלתי ייאמן

במחיר גבוה, מושתק ולא מדובר במיוחד – קרה פלא.

כל החטופים חזרו. מי היה מאמין. שמחה לאומית גדולה וטבעית.

ואז, במקום לפנות את הכיכר ולהחזירה אחר כבוד לציבור, כפי שמפרקים סוכה לאחר החג – היא פשוט שינתה שם, ומעתה היא מתקראת: כיכר נגד אלימות.

רעיון מבריק.

בדיעבד התברר לנו שלא היה מדובר בכיכר למען מטרה מסוימת, אלא בפלטפורמה.

הכיכר נשארת. רק השלטים מתחלפים.

ד.

המסגור המושלם

“נגד אלימות” — מי יכול להתנגד?

מי יאמר שהוא בעד אלימות?

כך נוצרת מסגרת חדשה, רחבה, מטשטשת, המאפשרת למחנה השמאל – הזקוק נואשות לקולות הערבים – להרחיב את הבסיס מבלי להודות בכך.

לא יגיעו לשם אנשי ימין מובהקים כמובן, אך אנשי שמאל ציוני, משרתים ונאמנים עלולים להתקשות לזהות את המניפולציה, וכך נרמול מפלגות הערבים יעבור בהצלחה.

זה רק נגד אלימות כמובן, שום דבר אחר…

בדיוק כפי שסיפרו לנו קודם: זה רק בעד החטופים, ולא שום דבר אחר.

ברור.

ה.

סיפור קטן עם משמעות גדולה

האירוע הזה סמלי הרבה מעבר לשאלת כיכר כזו או אחרת.

הוא משקף את המאבק העמוק שבו מצויה מדינת ישראל:

האם היא מדינה יהודית, או “מדינת כל אזרחיה”?

ואין כאן דיון פתוח, נקי, אינטלקטואלי. יש רק משחק מתוחכם על תודעה.

ככה זה בעידן שבו ניתן לומר כל דבר על כל נושא.

ו.

ומה עם האלימות עצמה?

החברה הערבית, כפי שהיא מיוצגת בכיכר הזו, אינה נדרשת כלל לעסוק באומץ בשורשי האלימות.

לפי הנרטיב – אין תרבות מאפשרת, אין היסטוריה, אין אחריות פנימית. כלום.

הכול הוא הרי תוצאה של הדרה ודיכוי.

כולם הרי ממש שומרי חוק, בעלי נימוסים בריטיים.

אין העלמות מס, אין בנייה בלתי חוקית, אין נשק בלתי חוקי, אין פרוטקשן – מה פתאום? הכול רק דמיון פרוע.

כיכר הדיכאון, המחאה והדיכוי. העיקר לשמור על נרטיב של מדינה בכאוס חברתי, שסועה ומתפרקת, חס ושלום

ז.

לקח למשתתפים

מי שהיה שותף פעיל בכיכר החטופים – טוב אם יעצור לרגע ויעשה חשבון נפש.

בנחת, מתוך רצון ללמוד, ללא הלקאה עצמית.

אם מזמינים אותך לטקס חגיגי של הנחת אבן פינה, אל תמהר להגיע רק כי זה “טקס”.

אדם בוגר שואל: מהו היעד הסופי?

איזה מבנה אמור לקום כאן בעוד כמה שנים? איזה תוכן ימלא אותו?

לעיתים מתברר בדיעבד, שלא הוזמנת להקמת בית – אלא להשתתפות בטקס חורבן.

חורבן של בית לאומי, שורשי, ציוני, בן אלפי שנים.

מוגזם, אתם אומרים? בסדר, נסחו את זה בעדינות המתאימה לכם, אך אל תהרסו את המסר.

ח.

מבט קדימה

מי שעיניו בראשו, ראוי שילמד מהסיפור הזה.

היכולת להביט שניים־שלושה צעדים קדימה אינה מותרות.

היא לא קלה, לא תמיד נעימה – אבל אם היא אמיתית, אין ברירה.

כי מחאה שלא יודעת להיגמר,

וכיכר שאינה מתפנה לעולם,

מספרות לנו הרבה פחות על המציאות, והרבה יותר על מי שזקוק לכך שהמציאות שהמציא תישאר בדיוק כפי שהיא.

כיכר הדיכאון, המחאה והדיכוי. העיקר לשמור על נרטיב של מדינה בכאוס חברתי, שסועה ומתפרקת, חס ושלום.

ואנו?

אנו מחפשים את כיכר הגיבורים, האמיצים, אוהבי עמם, מורשתם וארצם.

ויש לנו סבלנות רבה ביחס לדרוש תיקון.

--- title: להגדיר מחדש את החירות להיות אַתה author: ארז רומס date: 2026-02-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/219 --- # להגדיר מחדש את החירות להיות אַתה

א.

שלומי דדון הוא מעצב שמלות ערב, מהמפורסמים ומהוותיקים ביותר בסצנה התל אביבית.

הוא מעיד על עצמו, שאת כל ששת עשורי חייו הוא העביר בתור להט"ב מוצהר וגאה בתל אביב, אייקון להט"בי של ממש: מלביש את כל המי-ומי, הולך לכל מסיבה אפשרית, עושה סמים ושותה אלכוהול. עושה הכל מהכל – ובהגזמה, לדבריו.

ב.

לפני כמה שנים טובות הכל השתנה. שכנה שלו לחנות הזמינה אותו לסעודת שבת, והוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו אבל החליט ללכת, תוך שהוא מבהיר לה שהוא "בא רק לקצת". אבל נראה שהקצת הזה הספיק כדי לנשוב בגחלת קטנטנה שבערה במעמקי הנשמה היהודית שלו. והוא נדלק.

ג.

וכך התחיל שלומי ללכת ליותר ויותר סעודות שבת, להתחיל לאכול כשר ולהתפלל בבית הכנסת, ולצעוד בדרך לחזרה בתשובה.

עקב בצד אגודל, התחיל שלומי – כך הוא מספר בעצמו – להרגיש איך המפגש עם התורה משנה אותו והופך אותו לאדם טוב יותר, סבלני יותר כלפי עצמו וכלפי הלקוחות, רך יותר.

אבל התורה יצרה אצלו שינוי עומק מטלטל אפילו יותר, שינוי טקטוני של ממש.

וכך, בחינניות, באמונה תמימה וכובשת ובלי להתנצל לרגע, שלומי המשיך לשרת את הלקוחות שלו עם כיפה ועם ציצית

ד.

אחרי תקופה שבה התורה והמצוות קנו אצלו מקום מרכזי בחיים, שלומי מעיד שהוא הרגיש שהוא פחות ופחות רוצה להיות חלק מהעולם הלהט"בי שאליו השתייך. לדבריו, זו לא הייתה רק החלטה 'מגזרית', אלא שהוא הרגיש שהמשיכה שהייתה לו לגברים, ושהיוותה מרכיב מרכזי בזהות שלו, הלכה והשתנתה.

"הבנתי שפשוט לא בא לי על זה יותר", הוא אומר בסרטון המצורף.

ה.

וכך, בחינניות, באמונה תמימה וכובשת ובלי להתנצל לרגע, שלומי המשיך לשרת את הלקוחות שלו עם כיפה ועם ציצית, ולא הסתיר לרגע את מי שהיה בעבר – ואת מי שהוא רוצה להיות בעתיד: יהודי שומר תורה ומצוות ששואף גם להקים בית כשר בישראל. כן, עם אישה.

ו.

לפני כשבוע הודיע שלומי על אירוסיו עם יסמין. היה מרתק לקרוא את התגובות ברשתות החברתיות להודעתם על האירוסין: מרבית התגובות היו מפרגנות, אבל היו גם כמה וכמה תגובות שהביעו פקפוק וספקנות במקרה הטוב, לצד זלזול ובוז במקרה הפחות טוב.

ולא רק כלפי שלומי, אלא גם כלפי יסמין. ממש כאילו למישהו יש גישה ישירה לעולם הרצונות ומערך קבלת ההחלטות שלה.

מזל טוב לשלומי ויסמין, שתזכו להקים בניין עדי עד ולהעמיד פירות מתוקים וראויים לפחות כמוכם

ז.

עצם השיח בין הצדדים היה מרתק. הוא הציף את השאלות: למי באמת מותר לבחור? מדוע כשאדם מחליף צד לכיוון אחד מריעים לו, אבל כשזה לכיוון השני חושדים בו? באיזה גיל מותר לעשות שינויים? ובכלל – למי יש מנדט להחליט האם שינוי שאדם עושה הוא אותנטי או לא?

ח.

אנשים כמו שלומי מגדירים מחדש את המושג חירות, החירות להיות אַתה.

הם מלמדים את כולנו שאף פעם לא מאוחר לשנות את מה שמכאיב לך ומקשה עליך. שהגאווה האמיתית היא הגאווה שבקדושה ובהתגברות, ושכשיהודי פונה אל השם ואומר לו "הנני", אבל באמת, השם יכול להעניק לו את כל משאלותיו, בריבית דריבית.

ט.

אנשים כמו שלומי בעצם מדגישים שלהט"ב זו נטייה ולאו דווקא זהות, רכיב ולא מהות, חלק ולא שלם.

שגם אם חיית כך כל חייך הבוגרים, אתה לא כלוא בבחירה הזאת. כמו בהרבה בחירות אחרות בחייך, שהשינוי מגיע לא מכפייה או ממצוקה חיצונית (שהרי שלומי היה מקובל ואהוב על כל סביבתו גם כשחי כגיי מחוץ לארון), אלא מקיום הפסוק "קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (ולא כאן המקום להרחיב על המושג האלוקי ומשמעות קרבתו אלינו).

זהו נושא מורכב, המחייב חמלה, הקשבה אמיתית ושיח רציני.

אנשים כמו שלומי עוזרים לעם ישראל להיות ראוי למה שהשם ייעד אותנו להיות בפרשה שקראנו הבוקר: "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

מזל טוב לשלומי ויסמין, שתזכו להקים בניין עדי עד ולהעמיד פירות מתוקים וראויים לפחות כמוכם.

--- title: החירות היהודית author: בן יעקב סבו date: 2026-02-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/220 --- # החירות היהודית

א. שוויון רודֶה מול חירות עצמית

הפילוסוף קארל מרקס כתב בספרו המשפיע 'הקפיטל', שכאשר יש לאדם בית בן שתי קומות, אך לשכנו יש בית בן שלוש קומות, לאדם הראשון לא תהיה לעולם מנוחת הנפש. מרקס, שהוא אולי ההוגה המזוהה יותר מכול עם 'ערך' השוויון, חושף כאן, אולי בלי משים, את הפרדוקס המדמם שבחיפוש אחר השוויון. רודפי השוויון, לא רק שהם חיים חיי קנאה מתמדת – קנאה שאינה מודעת לעצמה ואינה מטופלת על ידי תיקון המידות – אלא שהם לעולם אינם חיים חיים פנימיים ועצמיים באמת.

כל חייהם בנויים על השוואה למי שמחוץ להם. גם כשהם פועלים ועושים, מעשיהם יהיו לעולם צל חיוור של רצונם האמיתי, שכן הם נועדו לרַצות אחרים; שום דבר בעולמם לא נמדד בעיניהם שלהם, אלא רק ביחס לאחר.

התכונה של חיפוש השוויון אינה יוצרת רק עבדות לציפיות החברה, אלא גם נפש רודה וכוחנית. במצב נפשי שכזה רק 'האחר' נחשב – בין אם בריצוי שלו ובין אם בשעבוד שלו. הכלל המנחה הוא: 'אם אין אני לי – האחר הוא אני'. זוכרים את המן הרשע? היו לו כל העושר והכבוד שבעולם, אך כל זה לא היה שווה לו מאומה, כדבריו, רק משום שמרדכי אחד לא השתחווה לו.

שיח 'זכויות האדם' מציב את האנושות כדבר רע כשלעצמו

ב. אחריות – היחס הנכון לאחר

ההבדל בין אדם המחפש שוויון בקרב סובביו לבין אדם המחפש חירות ועצמיות, מקביל להבדל שבין אדם הנאבק על 'זכויות האדם' לבין אדם המבקש את אחריות האדם.

בעקיפין, שיח 'זכויות האדם' מציב את האנושות כדבר רע כשלעצמו. הרי אם כולנו אינדיווידואלים שרק נאבקים על 'זכויות' או על 'משאבים' (כלשונו של מרקס), אזי ככל שיהיו פחות אנשים – כן ייטב. הפתרון האידיאלי לפי גישה זו הוא האי הבודד.

לעומת זאת, מצב נפשי של חיפוש אחר אחריות מעמיד את האדם כיְצור אוהב. הוא רואה בעצמו, במשפחתו, בקהילתו, בעמו ובאלוהיו – מושאים לאהבה. האחריות שהוא חש כלפיהם היא ביטוי עמוק של אהבה וקרבה. הוא אינו חפץ להיות משועבד להם, ואף לא לרדות בהם; הוא חפץ לפגוש אותם באמת.

ג. החירות היהודית: בין שחרור לאחריות

במבט ראשון, המילה 'חירות' נראית פשוטה. בעולם המערבי המודרני, חירות מזוהה לרוב עם היעדר כפייה: היכולת לעשות ככל העולה על רוחנו, ללא מגבלות, ולפעמים גם ללא מוסר וללא חוקים. אך כאשר צוללים אל עומק היהדות, מגלים כי המושג 'חירות' שונה בתכלית. החירות היהודית אינה רק 'חופש מ…', אלא בעיקר 'חופש ל…'.

לשון הקודש מבחינה בין שני מושגים הנראים לכאורה זהים: חופש וחירות.

חופש הוא מושג המתאר בדרך כלל מצב פיזי או טכני של אי עבודה או חוסר מחויבות (כמו 'החופש הגדול' או 'יום חופש'). זהו מצב פסיבי של שחרור מעול.

חירות היא מושג אצילי ומהותי יותר. חירות היא מצב תודעתי של ריבונות עצמית. אדם יכול להיות ב'חופש' (למשל, זרוק על אי טרופי) אך להיות משועבד ליצריו, לפחדיו או להתמכרויותיו. לעומת זאת, אדם יכול להיות כלוא פיזית, אך רוחו תהיה בת חורין. כך העיד על עצמו נתן שרנסקי, שנכלא במשך שנים במרתפי הגולאג אך שמר על חירותו הפנימית.

ד. החירות לבחור בטוב

אחד השעבודים הגדולים ביותר הוא השעבוד לדעת הקהל ול'תקינות הפוליטית', והוא נוצר על ידי טשטוש מושגי הטוב והרע המסורתיים. למשל, מי שיעז היום לומר שיש רק 70 סוגי מיניות יוכפש באקדמיה כ'פאשיסט', משום שלפי העדכון הנוכחי קיימים כבר 200 סוגים; ואילו מי שמחר ינסה לרַצות ויודה שאכן יש 200 סוגים, יוקע שוב כ'פונדמנטליסט', מכיוון שהמספר כבר עודכן ל-350. זוהי רדיפה אין-סופית אחר גחמות משתנות.

האם ישנו קשר בין העצמיות החירותית של היחיד לבין הופעתה השלמה של נשמת ישראל כולה?

ה. חירות מדינית

לאור הדברים הנ"ל מובנת גם התופעה שבה שיטות מדיניות מציבות את 'ערך' השוויון במרכז ובכך מפרקות את ערך החירות. השוויון עוסק בצדדים החיצוניים של החיים: למי יש יותר? זהו עיסוק מתמיד בניתן למדידה – חומרנות וכבוד חיצוני. לעומת זאת, החירות היא היכולת לשמור על עצמיותה של הנשמה ולהעניק לה את עצמאותה לבחור בטוב. כאשר השיטה המדינית כופה על האזרחים סוגים שונים של שוויון מלאכותי, היא יוצרת נפשות מתוסכלות ('תוססות') ואלימות. תסיסה זו בכוחה לפרק חיים של יחידים ואף של חברות שלמות.

ו. החירות לתגמל את הטוב

הרב קוק מלמד אותנו, שככל שעם ישראל נמצא במדרגה מוסרית גבוהה יותר כך הוא דורש יותר חירות. השאיפה היא למסגרת מדינית 'רזה' ומצומצמת ככל האפשר, שתאפשר לפרטים שבה להיות בני חורין לבחור בטוב ולהופיע את נשמתם הייחודית בעולם הזה מכוח בחירתם החופשית.

איך עם הרואה את החירות לבחור בטוב כאבן יסוד מבחינה מוסרית ואף מבחינה תועלתית, משתמש בשיטה המדינית שלו כלפי מערכת החינוך? מערכת הכלכלה? מערך רשויות המשנֶה (כגון רשויות מקומיות)? כלפי פקידות בלתי נבחרת פעלתנית, ועוד כזו המנסה לחנך את העם?

האם ישנו קשר בין העצמיות החירותית של היחיד לבין הופעתה השלמה של נשמת ישראל כולה?

כן, יש לנו עוד כמה שאלות להעמיק בהן ולברר אותן בתוך עצמנו.

בע"ה, לא יצר הקנאה שברדיפת השוויון יוביל אותנו, אלא דווקא הבניין הפנימי של הנשמה העצמית – וזוהי ראשית החירות האמיתית.

--- title: תודעה יהודית בקטר הרכבת author: עזרא הימן date: 2026-02-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/222 --- # תודעה יהודית בקטר הרכבת

א. מסגורים מבלבלים

נתחיל מהמסגור של הסרטון שנשלח בקדימון. אכן, השנים האחרונות מביאות איתן שינויי עומק בציבור הדתי לאומי. מרכזי כובד של השפעה, דגשים חינוכיים, חלוקות חדשות של תפיסות ומחנות ועוד. אולי יהיה נכון לומר, שהציבור הדתי לאומי לא עבר שינויים כאלה מאז הקמת גוש אמונים.

אך המסגור של חלוקת הציבור הדתי בין 'הסתגרות חרד"לית' לעומת 'שותפות עם חילונים בשיטת הרב קוק הישנה' מטמטם את המוח והלב.

דתיים וחילוניים, מרוב הסוגים והזרמים, ממשיכים להיות שותפים בכלל תחומי החיים, בכל הרמות: בשירות המדינה ובמגזר הפרטי, בגופי הבטחון, בשירותי הרפואה וכמעט בכל מקום במדינת ישראל. אין שום שינוי או מחלוקת על השותפות הזו (אגב, אין לזה שום קשר למילים 'שיטת הרב קוק הישנה').

יהיה זה אסון להיגרר לניסיון של חברי העליה השניה להמציא זהות ישראלית חדשה

ב. שותפות לעומת השתייכות

אך הנה מה שכנראה מסתתר מתחת למסגור הנוח והשקרי הזה: חלק מהציבור הדתי לא רק 'שותף עם חילונים', אלא נמצא באותה קבוצת השתייכות של אותן אליטות שיצרו מראשית ימיה של מדינת ישראל אידיאולוגיה של 'ישראלי חדש', כתחליף ל'יהודי הישן'. אלה אותן אליטות הקובעות את תפיסות היסוד וסולם הערכים בכל הנושאים העולים על סדר היום הציבורי. חלק מכלל הציבור הדתי דואג להתבונן כל הזמן ב'שותפו אדונו' בקרב אותן אליטות, ולהישאר מיושר לפי הקו הערכי שלו.

אותו חלק בציבור הדתי ממשיך את הקו שהתווה מנדלסון ביחס להשכלה האירופית: כשמנדלסון רצה לבסס שותפות מלאה עם ההשכלה האירופאית למרות היותו יהודי מאמין, הוא קבע – 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך', כלומר: זהותך היהודית נוגעת לביתך וד' אמותיך, אך בחוץ אתה שותף מלא לתפיסותיו ולערכיו של המשכיל האירופאי.

לפי אותו קו חשיבה, חלק מהציבור הדתי חי היום לפי הקוד המפוצל של 'היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך', כלומר במרחב הציבורי אין שום משמעות תפיסתית ערכית אידיאולוגית לכיפה/כיסוי ראש שעל ראשך, וליהדות שבליבך. לדידם זה ענין פרטי לגמרי. אדרבה, לעיתים הם זקוקים להוכיח ביתר שאת את נאמנותם האדוקה לזהות ה'ישראלית' החדשה הזו: 'אין שום הבדל בינינו'.

ג. 'שיטת הרב קוק הישנה'

'שיטת הרב קוק הישנה', מראשית ימי הציונות, דווקא קבעה אינספור פעמים שיחד עם השותפות המעשית, יהיה זה אסון להיגרר לניסיון של חברי העליה השניה להמציא זהות ישראלית חדשה, תלמידת ההשכלה והתנועה הלאומית האירופית, על חשבון הזהות היהודית הישנה-נושנה.

נהפוך הוא. אנו זקוקים להעמיד אלטרנטיבה רעיונית שורשית לניסיון הזה, אלטרנטיבה שתחבר ברצף אחד עתיק יומין את יציאת מצרים, מתן תורה, מלכות דוד ושלמה, ותקוות הגאולה שאנו מתחילים לממש בימינו.

אך כנראה שנוח ונעים יותר, בקרב חלקים מהציבור הדתי, להיתלות ברב קוק במקום להודות שדרכם לקוחה ככל הנראה ממנדלסון.

ד. שותפים זוטרים

זהות ישראלית חדשה ומנותקת זו הובילה במשך שנים רבות את מערכות המדינה. מאז ימי עליית מפא"י, דרך עיצוב מוסדות המדינה ולאורך עשרות שנים, לא היתה אפשרות בפועל להעמיד חלופה רעיונית. היתה רק אפשרות אחת: להצטרף כחייל. דעותיך לא שינו דבר בתפיסה של מערכות הבטחון, החינוך, המשפט והרווחה. חייל מתייצב. הוא איננו קובע דרך ומדיניות. וכך עשינו, בני הציונות הדתית, על כל מגוון הדעות שבה.

אני צופה שכל ה'מגזרים', עם או בלי כיפה לראשם, יצטרפו לבנות יחד חלופה רעיונית יהודית ישראלית חדשה-ישנה נושנה, שתוביל את מדינת ישראל אל האתגרים הבאים עליה לטובה

ה. אליטה ישנה במבוי סתום

אך מאז ימי אוסלו, אליטה זו נמצאת במסלול התנגשות חזיתית לריסוק המדינה, לא רק בזהותה היהודית, אלא גם בזהותה הלאומית-ציונית. הניסיון להמציא זהות ישראלית מחולנת חדשה נכשל. הוא הגיע למבוי סתום. ה'קווניקים' של 'צאצאי מפא"י' הפכו מ'ישראלים', לישראלים בביתם וליברלים בצאתם. הניסיון של חלק מהציבור הדתי להישאר נאמן לקבוצת השתייכות זו הוא נלעג ונועד לכשלון. אי אפשר לנתק את מהותנו מה-ד.נ.א. הרוחני של אלפי שנות קיומנו. זה בדמנו. השינוי מתבקש, הגיע עת לחלופה המדוברת מתוך 'שיטת הרב קוק הישנה-נושנה'.

ו. דור חדש של חלופה רעיונית

לא מדובר על שאלה של שותפות. מדובר על שאלה של הובלה והנהגה. חלק ניכר מהציבור הדתי מבין שאת השותפות צריך לקחת לשלב הבא, שלב החלופה הרעיונית. ה'שנבלים' מזהים חלופה רעיונית כהסתגרות, ושותפות הם מפרשים כהמשך ההתבטלות בפני האליטה המחולנת, הדוהרת לתהום. לכן הם עוסקים ב'מי לא מתגייס', המקנה להם מחדש את השתייכותם לאליטות המחולנות של 'צאצאי מפא"י', במקום לאתגר את תפיסות העולם אשר הובילו אותנו אל פי תהום.

ניכר שבת השיח של שנבל בסרטון, פולי ברונשטיין, מאוד להוטה לשמוע שהציונות הדתית תמשיך לשרת את הקו הרעיוני של 'צאצאי מפא"י', ולא תמרוד עם חלופות רעיוניות מבית מדרשם של משה רבנו, רבי עקיבא והרב קוק.

אבל אכן זה מה שמתרחש. הגיע הזמן לרעיונות חדשים-ישנים נושנים, רעיונות המצליחים לשקף ברצף את כל קיומנו מיציאת מצרים ועד כיבוש ירושלים ברצף אחד, רעיונות משיחיים. וזה מקיף מעגלים רבים מאוד מבני הציונות הדתית, אפילו בשלוש ערי הקודש של ה'שנבלים', פתח תקווה, גבעת שמואל ומודיעין. זה הולך לעצב את האליטה הרעיונית הבאה של מדינת ישראל.

זה לא עניין מגזרי. זה עניין רעיוני ועניין כלל ישראלי. אני צופה שכל ה'מגזרים', עם או בלי כיפה לראשם, יצטרפו לבנות יחד חלופה רעיונית יהודית ישראלית חדשה-ישנה נושנה, שתוביל את מדינת ישראל אל האתגרים הבאים עליה לטובה.

קבוצות חדשות הולכות ונוצרות. הן לא מחולקות כרגע לפי מה שיש או אין על הראש. הן מחולקות לפי תודעות של זהות. וזה יביא בשורה גדולה הרבה יותר מהצביון המגזרי הישן של הציונות הדתית.

--- title: מה באמת צריך לזעזע אותנו? author: איתי אסמן date: 2026-02-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/223 --- # מה באמת צריך לזעזע אותנו?

א. הנדסת התודעה: כך עובדת הדרמטיזציה

לפני שנסחפים אחרי מקהלת הגינויים האוטומטית, כדאי להכיר מושג מקצועי: דרמטיזציה.

המשמעות הפשוטה היא "הוספת אלמנטים של דרמה, רגש ומתח לאירוע מסוים". בתקשורת, זהו כלי עבודה מרכזי שנועד להנדס תודעה ולהניע המונים לפעולה.

הנוסחה פשוטה: לוקחים עובדות יבשות וממסגרים אותן כסיפור הוליוודי. במקרה הנוכחי, הליהוק היה מושלם: מצד אחד "ניצול השואה הקשיש והמכובד", ומצד שני "העבריין החצוף, הצעיר והמזרחי".

הצביעות זועקת לשמיים. כשאנחנו רואים חסימות כבישים, אלימות של ארגוני "כוח קפלן", מצור על מכוני מחקר, או רדיפה אחרי חברי כנסת וילדיהם עד פתח ביתם – האירוע ממוסגר מיד כ"הגנה הירואית על הדמוקרטיה" על ידי "אזרחים מודאגים". שם אין "עבריינים", יש "לוחמי חופש". אבל כשהצד השני משתמש באותם כלים? פתאום הדרמה מופעלת, והלחץ לגנות הופך למכבש דורסני.

הלחץ הזה פועל פסיכולוגית על כולם – מחברי כנסת ועד אחרון הצייצנים בימין. נוצר דחף פנימי עמוק "להרגיש מוסריים", לקבל תו תקן מהשמאל, להוכיח ש"אנחנו לא כמוהם". מפתיע שארגוני השמאל עוד לא הוציאו עצומת רבנים ליברליים סביב מרדכי דוד תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך". למה? כי כשהשמאל חוסם, זה נובע מתוך "דאגה עליונה למדינה", וכשהימין עושה זאת – זה ממוסגר אוטומטית כ"שנאה ונקמה". אבירי המוסר בתקשורת תמיד יודעים לאבחן את צפונות הלב, ומשום מה, הפסוקים והטפות המוסר מופנים תמיד רק לצד פוליטי אחד.

הלחץ הזה פועל פסיכולוגית על כולם – מחברי כנסת ועד אחרון הצייצנים בימין

ב. מבחן סדום: פשע של יחיד מול פשע של מערכת

אך הדיון התקשורתי הוא רק הסחת דעת. השאלה האמיתית איננה מה קרה, אלא ממה אנחנו בוחרים להזדעזע.

קחו דוגמה מבית הספר: אם באחת הכיתות יש בריון שמציק לתלמידים, זה מעצבן, זה חמור וצריך לטפל בזה. אבל מה קורה אם מנהל בית הספר מחזיק פלוגת בריונים שמכים תלמידים, או שהוא מעלים עין בכוונת מכוון מאלימות שיטתית? זה כבר אירוע מסדר גודל אחר לגמרי.

יש היררכיה ברורה בפשיעה: פושע קטן פועל בניגוד לחוק; פושע בינוני עוקף את החוק; אך הפושע הגדול והמסוכן ביותר הוא זה שמשתמש בחוק, ולעיתים אף כותב אותו, כדי לבצע את זממו.

חז"ל לימדו אותנו שסדום לא נחרבה בגלל שהיו בה הרבה פושעים ברחובות. סדום נחרבה כי מערכת המשפט שלה הייתה רקובה. "חוקי סדום" היו הבעיה. כשהעוול הופך לחוק, והרשע לובש גלימה – זהו זעזוע שצריך להחריב מהיסוד. זה חמור פי כמה מכל עבירה פרטית, בוטה ככל שתהיה.

ג. הפושע בחליפה ובעניבה

אינני נכנס כאן לשאלה הטקטית האם נכון או לא נכון לחסום את אהרון ברק, זה לא מעניין. מה שחשוב להבין הוא שבמשוואה הזו, אהרון ברק הוא "עבריין" בסדר גודל היסטורי, הרבה יותר ממרדכי דוד.

ברק הוא האישיות המשפטית שביצעה את הפשע המתוחכם ביותר בתולדות המדינה: ההפיכה המשטרית. הוא האיש שנטל את הכוח מהעם ומנבחריו, והעביר אותו לקבוצה אליטיסטית סגורה של שופטים.

הוא עשה זאת בסגנון יפה, בעברית רהוטה, בלי ניבולי פה ובלי קללות, כשהוא לבוש בחליפה ועניבה. הוא טבע את המונח המתנשא "הציבור הנאור" כקנה מידה לפסיקה, ודאג לשבט שופטים בצלמו ובדמותו כדי לשמר את ההגמוניה. הוא הפך את ישראל מדמוקרטיה תוססת לאוליגרכיה משפטית מסואבת. הפשע הזה – של גניבת הריבונות מהעם – חמור ומטריד פי אלף מכל צעקה ברחוב או חסימת מעבר.

מי שמזדעזע מחסימתו של אהרון ברק, מפספס את הנקודה הארכימדית: ברק הוא האדם שהכשיר את האנרכיה

ההתערבות של בג״ץ בהחלטת הממשלה בדבר סגירת גלי צה״ל היא מזעזעת וחצופה. לא ברור מאין מגיעה העזות לעשות זאת. הוצאת הצו היא לא ‘מכה לממשלה׳ כפי שנכתב במיסגור אלא ׳מכה לדמוקרטיה׳. זוהי חסימה של נבחרי הציבור והאזרחים.

בעולם פרוגרסיבי ושטחי, אין הבדל בין עיקר לטפל. רגישות היתר גורמת לאנשים להזדעזע מערס שמקלל, אבל להישאר אדישים מול שופט שמחריב את הדמוקרטיה בעט נובע. הם מתרגשים מהסגנון, ומתעלמים מהמהות.

ד. הבומרנג חוזר

אז מה עלינו לעשות?

ראשית, לא להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית. עלינו לפתח חסינות מפני הנדסת התודעה והדרמטיזציה, ולזהות מי מנסה לשחק לנו ברגשות.

עלינו לשמור את הזעזוע הנפשי שלנו לדברים החשובים באמת: לציביון היהודי של המדינה, לביטחון המדינה, וליכולת שלנו לבחור נבחרי ציבור שייעצבו את המציאות ולא יהיו בובות על חוט של מערכת המשפט.

ואם מישהו יטען: "מה זה סותר? אפשר גם לגנות את האלימות וגם להתנגד לברק" – התשובה היא שזה בהחלט סותר.

מי שמזדעזע מחסימתו של אהרון ברק, מפספס את הנקודה הארכימדית: ברק הוא האדם שהכשיר את האנרכיה. הוא זה שיצר מערכת משפט המאפשרת לכאוס להשתולל, לשופטים לכבול את ידי הצבא, וליועמ"שים לנהל את המדינה. מרדכי דוד אינו אלא הבומרנג שאהרון ברק זרק לפני שלושים שנה, וכעת הוא חוזר אליו.

במקום להזדעזע מהסימפטום, הגיע הזמן לטפל במחלה עצמה.

--- title: הכל פוליטי, אפילו החור שבלב. על תעשיית הדיכאון המאורגן author: תמר פרנקו date: 2026-02-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/224 --- # הכל פוליטי, אפילו החור שבלב. על תעשיית הדיכאון המאורגן

א.

הפוסטר המצורף – "הסיכה ירדה. החור לנצח" – הוא ה'סמל' החדש של הדת הפוליטית של מתנגדי הממשלה.

זוהי תמצית המניפסט של קבוצה, שהפכה את ה'חור' – את השבר והחידלון – לנכס האסטרטגי המרכזי ואולי היחיד שלה.

כולנו הסתקרַנו: מה יקרה כשכל החטופים יחזרו? האם סוף סוף נזכה לרגע של חסד ואחדות? התשובה נמצאת בכרזה החדשה: לא.

כל החטופים חזרו – כפי שדרשתם בפטרונות מוסרית (כאילו שלאחרים לא היה אכפת): עד החטוף האחרון! אך הנרטיב לא השתנה. הוא עושה 'חישוב מסלול מחדש' כדי למצוא את האסון הבא.

כל איש שיווק יודע שקמפיין מצליח לא מחליפים. עבורם, המאבק למען החטופים היה 'קמפיין גיוס' אפקטיבי

ב.

מה עומד מאחורי האסטרטגיה הזאת?

כשדיכאון הופך למותג

מעבר לפסיכולוגיה האישית, יש כאן אסטרטגיית שיווק פוליטית מתוחכמת של 'שימור לקוחות' –

מיתוג של 'סבל איכותי':

הקבוצה הזו ממתגת את עצמה דרך יגון. ב'שוק הרגשות' הישראלי הם מוכרים מוצר של עליונות מוסרית: מי שסובל יותר – כביכול צודק יותר ומוסרי יותר.

'החור לנצח' הוא הצהרה שיווקית: 'אנחנו המותג המוסרי היחיד, כי אנחנו היחידים שמסרבים להחלים'.

ג.

כל איש שיווק יודע שקמפיין מצליח לא מחליפים. עבורם, המאבק למען החטופים היה 'קמפיין גיוס' אפקטיבי. אולם חזרתם של החטופים הביתה מהווה 'איום עסקי' ממשי על המשכיות המחאה.

לכן, אסטרטגית, הם חייבים להשאיר את ה'חור' פתוח כדי לשמר את הקהל במצב של עוררות וזעם. כדי להמשיך לתדלק מחאה.

הסיסמה הזאת מקנה להם בידול שבטי. השמחה נתפסת כמוצר של ה'מתחרים' (הימין, ה'ביביסטים', ה'משיחיים'). כדי לבדל את עצמם, הם חייבים לאמץ את ההיפוך המוחלט – דכדוך כרוני.

זהו סימן היכר שבטי, שנועד למנוע זליגה של קהל לעבר נרטיב של ניצחון או תקווה.

ד.

הפסיכולוגיה שמאחורי המנגנון

כשכל עולמך נבנה על 'אנטי ממשלה', ההצלחות של המדינה הן תקלה בנרטיב. זה מבאס.

אם החור ייסגר, על מה נתלונן? הם מחפשים אשְמה כי הם חייבים סיבה להתלונן.

לכן, במקום 'פוליטיקה של פתרונות' קיבלנו 'פוליטיקה של פצעים': ככל שתמצא יותר פצעים, כך תוכל לגייס יותר בוחרים…

כך נבנית מערכת ההפעלה, קומה על גבי קומה.

קומה תרבותית על גבי קומה פסיכולוגית, ועל גבי שתיהן תוצר שיווקי מרשים בציניות שלו.

ברמה הפיזיולוגית, הגוף של המוחים התרגל לאדרנלין של המחאה. כשהסיבה לסטרס נעלמת נוצר רִיק מאיים, וכדי למלא אותו חייבים לחזור למקום המוכר: הכעס. 'החור לנצח' הוא העוגן שמאפשר להם להמשיך להרגיש רלוונטיים.

אנחנו נמשיך לצמוח ולהתקדם בלי לשכוח את הגיבורים שנפלו, נמשיך לשאוף לתיקון ולצמיחה, משום שזהו סיפור חיינו הלאומי כבר אלפי שנים

ה.

ומה הם מפספסים כאן בגדול (משהו שהמחנה הלאומי השכיל להבין ולאמץ)?

שאפשר גם אפשר לנהל מאבק ציבורי דרך חזון ותקומה ולא דרך טראומה (גם אם זה נתפס כקשה יותר…).

אנחנו נמשיך לצמוח ולהתקדם בלי לשכוח את הגיבורים שנפלו, נמשיך לשאוף לתיקון ולצמיחה, משום שזהו סיפור חיינו הלאומי כבר אלפי שנים.

נציע לעם ישראל דרך סלולה ארוכה ואופטימית, ומי שיבחר להצטרף – יבורך.

ומי שלא – יישאר עם 'החור לנצח'; כי מי שמשקיע את כל ההון המותגי שלו בתוך פצע, סופו שישכח איך נראים חיים בריאים.

ואנחנו?

אנחנו ממשיכים לבחור בחיי משמעות וייעוד גדולים.

(הכותבת היא חוקרת תהליכי הטמעה ושיווק)

--- title: רשמים מניחום אבלים אצל משפחת גואילי author: יהושע שני date: 2026-01-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/225 --- # רשמים מניחום אבלים אצל משפחת גואילי

ביום שישי יצאתי בשעה מוקדמת מביתי בקריית ארבע, עיר האבות, לניחום אבלים אצל משפחת גואילי היקרה.

באתי לנחם – ויצאתי מחוזק.

פגשתי מגדלור של גבורה.

לא סיסמאות ריקות, אלא גבורה עמוקה של אמונה בצדקת הדרך, של ביטחון בה', ושל מסירות אצילית לכלל ישראל.

כשהגעתי, סמוך לשעה תשע בבוקר, אוהל האבלים עדיין היה ריק. לאחר דקות בודדות החלטתי לעלות לביתם, ומיד בכניסה זכיתי לחיבוק אמיץ מאיציק.

זה היה חיבוק חרישי של שותפים לגורל – אך גם, ואולי בעיקר, חיבוק של שותפים לדרך.

איציק שיתף אותי במה שעבר עליו בימים האחרונים.

ברור היה שהרגע המטלטל מכולם היה המפגש עם רני הי״ד. בהתרגשות עצומה, כשדמעות זולגות מעיניו, הוא תיאר את אותו מפגש: רני הי״ד, לאחר שנתיים וארבעה חודשים מאז שנהרג – וגופתו שלמה.

ליטפתי את זרועו השרירית של איציק. זרוע המחוברת לגוף חסון – מקום משכנו של הלב הגדול שלו.

בליבי עלו דברי חז״ל על הרוגי מלכות – ש“אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן”, ושגופם אינו נמסר לשליטת הרימה והתולעה.

יש רגעים שבהם המציאות הפלאית עצמה מעידה על גודל הנשמה.

ואז עבר איציק לתאר את דמותו של רני בחייו:

גדול וחזק פיזית, יחד עם לב ענק, לב של מסירות טוטאלית לעם ישראל.

גיבור אמת כזה, שברגע האמת שם הכל בצד ויצא להגן על האומה.

בהמשך הקשבתי לטליק, האם הגיבורה. בדבריה לא הייתה התכנסות בכאב הפרטי בלבד, אלא מבט רחב של אמונה.

“לא רק רני”, אמרה, “זה דור שלם. דור של גיבורים, של אוהבי הארץ”.

ודבריה הדהדו בי את דברי הרמב״ן – שאין מצוות יישוב הארץ מצווה של יחידים, אלא ייעוד של דור.

דור שקם ומבין שהחיים כאן אינם מובנים מאליהם, ושהאהבה לארץ ולעם מחייבת גם מסירות.

יצאתי משם מחוזק, אופטימי, מלא תקווה.

“הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם”– לא מקרה הוא שרני היה האחרון לשוב.

זהו החותם של סיום השלב הנוכחי, ועם טעמו אנו אמורים לצאת אל אתגרי חיינו הבאים.

זו מורשתו של רני הי״ד ומורשת משפחתו האצילית והגיבורה – משפחה שכלל ישראל קודם אצלה לכל.

יש סדר אלוקי בהיסטוריה, גם כשאיננו מבינים אותו.

אם יורשה לי, לכו למיתר לניחום אבלים.

לא רק כדי לנחם – אלא בעיקר כדי להתחזק, לקבל כוחות, אמונה וגבורה לקראת הבאות.

--- title: 'בגדי המלך החדשים' author: אודי בן חמו date: 2026-01-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/226 --- # 'בגדי המלך החדשים'

׳בגדי המלך החדשים' הוא סיפור המציג לראווה כיצד אנשים הולכים אחרי הכלל בעדריות מגוחכת ובחוסר עמוד שדרה.

הסיפור ממחיש כיצד לחץ חברתי גורם לאנשים לנהוג באופן הפוך מהאמת הפשוטה לעין כל בשל החשש להיראות חריגים – וזאת בזכות ילד אחד קטן ותמים שצעק והכריז: "המלך הוא עירום!"

א.

מרדכי דוד אינו מייצג את הימין. הוא מייצג בסך הכל את השכל הישר, האמת והדמוקרטיה.

אם היועמ״שית קבעה באיוולת ובחוסר אחריות ש״אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי״, אז גם לו מותר.

אם המרחב הציבורי רווי באנרכיה בזכות 'שומרי הסף' – הישארות בבית והשארת המרחב הציבורי פרוץ אינן מוסיפות סדר, אלא מלבות את האנרכיה.

כשמישהו פורץ לביתך והמשטרה מסרבת לטפל, פעם אחר פעם – אתה לא ניגש לפורץ עם פרחים, אתה פועל לפי כללי ההתנהגות שהוא עצמו קבע.

מי שבטהרנותו מזדעזע מזה, שישאל את עצמו כיצד היה נוהג לו היו עבריינים פוגעים בשיטתיות בבני משפחתו.

מרדכי דוד אינו פועל מתוך זעם עיוור. הוא דווקא נראה מחויך לגמרי ופועל עם דופק נמוך ומתוך היגיון מוסרי פשוט. הוא חוסם, וזהו

ב.

ההקשר

כשאין הֶקשר, הכול נראה פרובוקציה. כשיש הקשר, זו אולי אפילו תגובה מאוחרת מדי ומעטה מדי.

לא שכחנו את שריפת הצמיגים, ניפוץ השמשות, חסימת הכבישים, השבתת בתי החולים, הזלזול בחיי אדם ‘מהצד הלא נכון'. זהו ההקשר, ופעולותיו של דוד ייבחנו אך ורק בהקשר הזה.

ג.

היריב קובע את כללי המשחק (ואז מזדעזע כשמשחקים לפיהם)

כל ילד מבין זאת, ורק אליטות מתעקשות להתעלם ממנו וטהרנים להזדעזע ממנו:

כללי המשחק נקבעים על ידי מי שמוכן להפר אותם ראשון, בלי לשלם מחיר.

ברגע שהובהר שמותר להתנהג בפראות – מי שממשיך לשחק לפי חוברת נימוסים אוטופית אינו מוסרי יותר.

להבדיל, זוהי אותה פרקטיקה של אויבי ישראל היורים לתוך ריכוזי האוכלוסייה שלנו ומתחבאים מאחורי האוכלוסייה שלהם, ומצפים שכוחותינו יפעלו בעדינות כרוקחים בבית מרקחת. אימוץ כללי המשחק הללו הוא האנטי-מוסרי.

ד.

תפיסה מוסרית – לא התפרעות ולא אלימות

חשוב לדייק:

מרדכי דוד אינו פועל מתוך זעם עיוור. הוא דווקא נראה מחויך לגמרי ופועל עם דופק נמוך ומתוך היגיון מוסרי פשוט. הוא חוסם, וזהו.

אם החוק לא מגן, אם המערכת מתעלמת, אם הכללים נאכפים רק כלפי צד אחד, הרי שהתנהלות אחרת מזו של מרדכי דוד הופכת לשיתוף פעולה ולהפקרת חיי אנשים לבריונות מעונבת.

זוהי לא 'קיצוניות', זוהי מוסריות אזרחית פשוטה, גם אם אינה פוטוגנית במיוחד.

ה.

“פעיל ימין” מול "ניצול שואה" – אומנות ה'מסגור'

המסגור של מרדכי דוד כ”פעיל ימין” הוא תרגיל רטורי זול, אבל יעיל.

כך לא צריך להתמודד עם שאלות מהותיות, כגון: האם הוא צודק, האם יש עוול, האם הכללים הוגנים. מספיק להגיד “ימין” — והדיון נסגר.

אהרון ברק הוא אכן ניצול שואה. אך מה עם ניצולי שואה מהצד 'הלא נכון'? האין גם הם ראויים להגנה ולכבוד?

נסו לדמיין את המסגור הבא:

'פעיל זכויות האדם' מרדכי דוד חסם את רכבו של 'אבי המהפכה המשפטית', אהרון ברק, לאחר שכלו כל הקיצין להחזרת הסדר הציבורי על כנו.

ו.

אתוס "יפי הבלורית, התואר והדיבור הנכון"

מעצבי התודעה במדינת ישראל מסרבים להפנים את השינוי החברתי העמוק המתחולל. הם עדיין מאוהבים בדימוי אחד:

האזרח הלגיטימי הוא לבן, משכיל, רגוע, עם עבר 'נכון' וקול 'מאוזן'.

מי שלא נראה ונשמע כך, לא זכאי להשתתף במאבק.

מי שמפריע, 'לא מבין את הדמוקרטיה'.

מי שלא שומר על כללי הנימוס שנקבעו עבורו על ידי הוועדה מ׳הצד הנכון׳, מן הסתם אינו מוסרי.

מרדכי דוד שובר את הדימוי – ולכן הוא מפחיד יותר מכל סיסמה.

'מי התחיל' היא לא שאלה ילדותית. היא שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה

ז.

חלוקה חדשה: לא ימין ושמאל, אלא עבדים ובעלי נפש חירותית

כאן עובר קו השבר האמיתי:

מצד אחד — מי שמוכן לקבל כל התנהלות, כל עוול, כל השפלה, ובלבד שהכול יישאר 'מנומס' ו'ממלכתי';

מצד שני — מי שמבין שיש להסתכל למציאות בעיניים ולא להיות שבוי בקונספציה.

דרושה התנהגות אחראית ומותאמת לכללי המשחק, גם אם אינה מצטלמת טוב. לא כזו המנותקת וחיה בסיסמאות טהרניות, כשבפועל היא ממשיכה לקדם עבדות.

ח.

'מי התחיל?' — שאלה שמפחידה רק את מי שיודע את התשובה

'מי התחיל' היא לא שאלה ילדותית. היא שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה.

אם אתה דורש מאדם להגיב תמיד באיפוק, אבל לעולם אינך בודק מי יצר את המצב, אתה לא שומר על מוסר, אתה שומר על היררכיה וחוסר צדק. אם ילדך סובל בגן הילדים מהתעמרות ואלימות שיטתיות ומעז להחזיר חזרה מכה נמרצת, אבוי לגננת שתאמר "לא משנה מי התחיל".

זה משנה ועוד איך.

ט.

שאלות פתוחות

מדוע נזקקנו למאות המילים המיותרות הללו כדי להסביר דברים כה פשוטים?

כיצד אירע שאדם המבקש להחזיר את הסדר על כנו ורק מגיב לאנרכיה, מואשם בגרימתה?

מה הדבר מעיד על הממהרים לגַנותו?

מה זה מעיד על הדמוקרטיה במדינה?

י.

"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"

בקור רוח וללא אלימות. ועם חיוך גדול.

ככה בונים חירות!

--- title: בין גבורת האחריות לנחמת ההתמסכנות author: בן יעקב סבו date: 2026-01-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/227 --- # בין גבורת האחריות לנחמת ההתמסכנות

אחת השאלות הנוקבות המגדירות את הקיום האנושי אינה "מה קרה לי?", אלא "כיצד אני מגיב למה שקרה לי?".

על הציר הזה נע האדם כל חייו:

בין הקוטב של האחריות – תביעה מתמדת להתעלוּת ולתיקון, לבין הקוטב של ההִתמסכנוּת – המקלט הנוח של חוסר האונים והאשמת האחר.

ישנו קו מחבר בין הנפש הפרטית לבין התרבות הכללית בבחירה בין שתי הגישות הללו.

ההבדל ביניהן איננו רק הבדל נפשי, אלא שורש המחלוקת בין היהדות מצד אחד לבין הנצרות, המרקסיזם והפרוגרסיביות המודרנית מהצד השני.

א. הזירה האישית – פסיכולוגיה של קורבן מול מידת הגבורה

במרחב הנפשי, הִתמסכנות היא מנגנון הגנה מפתה לכולנו.

כאשר אדם תופס את עצמו כקורבן של נסיבות, ואף אמיתיות, כגון התנהגות הוריו, הטראומות שלו או המזל הרע, הוא זוכה ברווח מיידי: פטור מאשמה.

אם "העולם עשה לי", הרי שאני לא נדרש לשנות דבר. הקורבן תמיד צודק, ולעולם אינו צריך להתנצל. אך למחיר הזה יש ריבית כבדה: אובדן המשמעות.

הקורבן בעצם מפקיד את המפתח לאחריות על חייו בכיסו של מישהו אחר.

לעומת זאת, האחריות היא עמדה נפשית תובענית. היא אינה מתכחשת לכאב ולאתגר, אך היא מסרבת להפוך אותם לזהות.

ניסח זאת יפה הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל, ששרד את התופת הנאצית: "את הכל ניתן לקחת מן האדם, חוץ מאשר דבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונה".

האחריות גורסת, כי גם בתוך הבור העמוק ביותר הסולם נמצא בידיים שלנו.

ככל שאתה מוגדר יותר כ'קורבן' (על בסיס גזע, ׳מגדר׳, נטייה וכו'), כך מעמדך המוסרי גבוה יותר ודעתך נחשבת יותר

ב. הזירה הרעיונית – התנגשות הציוויליזציות

כאשר אנו מרחיבים את המבט מהפרט אל הכלל, אנו מגלים כי תרבויות שלמות נחלקו סביב הציר הזה:

  1. נצח ישראל: אמונה של חובה ואחריות

האירוע המכונן את רגע הִתדפקות המוסר על דלתי לבב האדם הוא בשאלה האלוקית המופנית לאדם הראשון: "אַיֶּכָּה?".

זוהי קריאה אלוקית לאחריות. הקב"ה אינו מציע גאולה פלאית המוחקת את המעשים, אלא נתן לנו מצוות. הציווי האלוקי נובע מהיותנו מסוגלים לעמוד במבחן, תוך חמלה ורחמים אך גם מתוך אמון בהיותנו מסוגלים.

  1. הנצרות: הערצת ההתמסכנות והאדרת הסבל והגאולה החיצונית

הנצרות הכניסה לעולם תפיסה שונה מהותית. במרכזה עומד הקורבן האולטימטיבי – הסובל המושלם.

החטא הקדמון: האדם נתפס כפגום מעצם בריאתו, ואין בכוחו לגאול את עצמו על ידי מעשים, אז אין סיבה להתאמץ בכלל.

המושיע: הגאולה מגיעה מבחוץ, דרך אמונה במישהו אחר שסבל עבורך. פסיכולוגית, זהו מעבר מאחריות אקטיבית ("מה אני עושה") להִתקרבנות פסיבית ("מה עושים לי"). הסבל הופך לאידיאל רוחני, והחלש הוא ה'קדוש' והצודק מעצם חולשתו.

  1. המרקסיזם: הקורבנוּת כמעמד

המרקסיזם לקח את התבנית הנוצרית וחילן אותה:

במקום 'חטא קדמון' יש 'דיכוי מבני'. במקום מאבק בין טוב לרע בנפש, יש מאבק בין מעמדות (מדוכא ומדכא).

׳דטרמיניזם חומרי׳: האדם אינו מעצב את גורלו; הוא תוצר של המעמד הכלכלי שאליו נולד. אם אתה עני – זה בגלל הקפיטליסט, לא בגלל בחירותיך.

הסרת האחריות האישית: הפתרון אינו תיקון המידות האישי, אלא הפיכה אלימה ושינוי השיטה. האשמה תמיד נמצאת במערכת, בחוץ.

  1. הפרוגרס: פוליטיקת הזהויות והִתמסכנות ככוח

התרבות הפרוגרסיבית העכשווית היא הגלגול המודרני של התהליך הזה. היא יצרה 'סולם דרגות של קורבנות'.

ככל שאתה מוגדר יותר כ'קורבן' (על בסיס גזע, ׳מגדר׳, נטייה וכו'), כך מעמדך המוסרי גבוה יותר ודעתך נחשבת יותר.

במקום לקחת אחריות ולהתמודד עם דעות שונות (חוסן נפשי), הדרישה היא שהעולם יתאים את עצמו לרגשותיו של הפרט.

זוהי התמסכנות שהפכה לכלי נשק פוליטי: "נפגעתי, משמע אני צודק, ואתה צריך להיענש".

המעבר מתודעת קורבן לתודעת שליחות הוא אחד מסודותיו של העם היהודי

ג. הבחירה בחיים

תרבות ה'התמסכנות' (מהנצרות ועד הפרוגרס) שואלת "מי אשם בסבל שלי?" ומחפשת את האשם בחוץ (השטן, הבורגנות, הפריווילגיה).

לעומתה, תרבות ה'אחריות' (היהדות) שואלת "מה חובתי בעולמי?".

ההתמסכנות מעניקה חום רגעי ותחושת צדק מזויפת, אולם רק האחריות מעניקה משמעות.

חיים של אחריות הם חיים של גדילה, שבהם האדם אינו עלה נידף ברוח ההיסטוריה, אלא שותף פעיל בבריאה.

המעבר מתודעת קורבן לתודעת שליחות הוא אחד מסודותיו של העם היהודי.

זהו קו פרשת מים תרבותי, ואומה חפצת חיים הולכת ומחדשת את בחירתה בזהותה.

את השיעור החשוב הזה, בעת המיוחדת הזאת, מעניקה לנו משפחת גואילי.

--- title: דת הפרוגרס – חלק ב' author: איתי אסמן date: 2026-01-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/229 --- # דת הפרוגרס – חלק ב'

בעקבות המאמר הראשון נשאלנו שאלות רבות. כדי לענות עליהן נכתב מאמר-המשך זה.

דת הפרוגרס: המלחמה על המציאות

שאלה:

"קראתי את המאמר שלך על 'דת הפרוגרס', ונותרתי עם שאלה מהותית: מהו השורש של האג'נדה הזו? מתוך אלו תהליכים היסטוריים או רעיוניים היא נוצרה, ולאן היא שואפת להוביל את האנושות?".

תשובה:

כדי להבין את 'דת הפרוגרס', יש להבין את הרקע שבמסגרתו היא צמחה.

התפיסה הפרוגרסיבית היא למעשה 'פרי באושים' של התרבות הפוסט-מודרנית, השולטת כיום בעיקר באקדמיה ובתקשורת.

הליבה של האידאולוגיה הפוסט-מודרנית היא ערעור מוחלט על קיומה של אמת אובייקטיבית.

אין אמת ואין שקר, אין טוב מוחלט או רע מוחלט; הכל מתנקז למושג החמקמק 'נרטיב'.

על פי התפיסה הזו, המציאות היא סובייקטיבית לחלוטין: "כל אחד והאמת שלו".

כאשר מבטלים את היכולת לשפוט מי צודק ומי טועה על בסיס עובדות או מוסר, השיח עובר מהמהות אל הסגנון.

לא משנה מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר: האם זה מתפרש כ'פוגעני' או כ'מכיל'.

כשהאמת נעדרת מהשיח, העיסוק בטפל הופך לעיקר, והרגש הרגעי מחליף את השכל הישר.

הייאוש הזה מחתירה לאמת לא הנץ בחלל ריק. הוא תוצר של אידאולוגיות שקדמו לו – מהנצרות, ששינתה את היחס לחוק האלוקי, דרך תנועת הנאורות שהעמידה את שכל האדם במרכז במקום האל, ועד התנועה הרומנטית שקידשה ומקדשת את הרגש. כל אחת מהמגמות האלו כרסמה בהדרגה בדבקות במסורת ובמוסר המוחלט. אין כאן כוונת מכוון של אדם אחד או קבוצת אנשים בודדים, אלא זהו תוצר תרבותי של תהליכים בני מאות שנים.

התוצאה הסופית היא עולם שבו המוח האנושי משול לפלסטלינה – חומר גלם חסר צורה ביד היוצר, שניתן ללוש אותו בכל דרך וכיוון.

כשאין אמת, כל תחושת בטן הופכת לזהות מגדרית, וכל גחמה מחשבתית הופכת לאידאולוגיה מחייבת.

שאיפת העומק של התרבות הפרוגרסיבית היא אחת: פירוק. פירוק הזהות הדתית, הלאומית, המשפחתית והמינית, עד למצב של תוהו ובוהו בתפיסת הזהות האנושית.

כשהאמת נעדרת מהשיח, העיסוק בטפל הופך לעיקר, והרגש הרגעי מחליף את השכל הישר

שאלה:

"אולי אנחנו מחמירים מדי? אולי פירוק הזהויות והגישה הפוסט-מודרנית דווקא מובילים את העולם למקום טוב יותר, מקבל ומכיל יותר?".

תשובה:

זוהי טענה נפוצה, אך היא לוקה בעיוורון מסוכן.

"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". האם מלחמות מיטיבות עם האנושות? האם כאוס מביא לשגשוג? נדרשת יכולת בסיסית של הבחנה – 'הבדלה'.

הניסיון הכפייתי לחפש את הטוב בכל תופעה שלילית נובע לעיתים מנאיביות קיצונית הגובלת בניתוק מהמציאות, או לחילופין מחוסר יכולת להכיל מורכבות.

האם אדם שפוי יאכל רעל רק כדי לברר את טיב הויטמינים המועטים שאולי קיימים בו?

האם ניתן דרור לכל יצר חייתי רק משום שבסיסו יש ניצוץ של חיות? במעגל החיים הפרטיים אנו מבינים היטב את הצורך בכיבוש היצר ובהצבת גבולות.

מדוע, אם כן, אנו מאבדים את כושר השיפוט כשהדבר נוגע למעגל הרחב יותר של תרבות?

הטענה בדבר "64 מגדרים" אינה 'התקדמות' אלא אובדן דרך.

פירוק התא המשפחתי אינו 'שחרור' אלא חורבן היסוד הקיומי של החברה.

אובדן היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא האסון הגדול ביותר לנפש האדם; זה, כפשוטו, 'איבוד הדעת'.

היהדות מלמדת אותנו שהעולם נברא על ידי הבדלות: בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.

ההבדלה אינה דיכוי – היא השלמה. היא זו שמאפשרת לכל כוח להתגלם בייחודיות, וליצור הרמוניה משלימה בין זכר לנקבה, בין יום וליל, בין קודש לחול.

תנועת הפרוגרס (תפיסת החיים בפועל הנובעת מהתפיסה הפוסט-מודרנית) מבקשת למחוק את ההבדלות, ולחזור לתוהו.

מי שמבקש "ללקט ניצוצות" מהפרוגרס בטרם למד להבחין בין ימינו לשמאלו, מסתכן בטביעה בים של בלבול.

שאלה:

"אבל האם בסופו של דבר, בראייה כוללת, הכל לא מוביל למקום טוב?".

תשובה:

זו אמירה רומנטית אך לא מדוייקת עובדתית. המציאות מראה לנו שישנם כוחות הרסניים. בפיזיקה, החוק השני של התרמודינמיקה מלמד שבמערכת סגורה, האנטרופיה (אי-הסדר) תמיד גדלה.

הטבע, ללא יד מכוונת ומשמרת, שואף לאי-סדר, לריקבון ולבלאי. חדר מסודר מתבלגן מעצמו, אך חדר מבולגן לא מסתדר מעצמו.

הביטו בגוף האדם:

אנו הולכים לשירותים כדי להפריש פסולת. אם "הכל טוב", מדוע לא להשאיר את הפסולת בגוף? התשובה היא זו: הבריאות תלויה ביכולת לסלק את הרע. הטוב שבפסולת הוא עצם היכולת להיפרד ממנה.

כשם שיש פסולת ביולוגית, ישנה 'פסולת רעיונית'.

לומר שכל אידאולוגיה היא לגיטימית זה חוסר אחריות.

ישנן תפיסות שמטרתן חורבן, פריקת עול ומוות. כדי לשפוט אידאולוגיה, יש לבחון את פירותיה: האם היא מעודדת ילודה או צמצום? האם היא בונה בתים או מפרקת אותם? האם היא מחזקת את הרוח או משעבדת אותה ליצרים?

תת-התרבות הפרוגרסיבית, במתכונתה הנוכחית, היא תרבות המקדמת פירוק וטשטוש גבולות. תפקידנו בעת הזו הוא להגביר את הדעת ואת הבהירות

שאלה:

"ומה עם דברי הרב קוק זצ"ל, שלימד שצריך לחפש את נקודת האמת בכל דבר וכך השקר נופל מאליו?".

תשובה:

יש הבדל עצום בין תורת הרב קוק לבין סיסמאות שטחיות שגוזרים מדבריו. השימוש במשפט הזה כדי להכשיר כל שרץ אינטלקטואלי הוא סילוף.

ראשית, במאמר "למלחמת הדעות והאמונות", הרב קוק מדגיש שבירור הניצוצות דורש גדלות בתורה והעמקה של שנים.

זה לא עסק לחובבנים.

אדם שלא מילא כרסו בש"ס ופוסקים ובמחשבת ישראל, אין לו את הכלים לבצע את הניתוח העדין הזה בלי להידבק במחלה עצמה.

שנית, הרב קוק היה מודע היטב לרוע ול"רשעה והבערות האנושית" שעיוותו את הנטיות הטבעיות.

הוא לא טען שכל ביטוי של אידאולוגיה הוא טוב, אלא שבשורש העמוק ביותר, לפני שהרעיון התעוות, היה גרעין של רצון לטוב. התפקיד שלנו אינו לקבל את האידאולוגיה הפרוגרסיבית, אלא להראות כיצד הערכים שהיא מתיימרת לייצג (כמו חמלה או צדק) מופיעים בצורתם המתוקנת והבריאה רק בתוך תורת ישראל. אנחנו לא לומדים מהם, אלא מחזירים את הטוב השבוי למקורו.

לעיתים מופיעות תפיסות רעות שרק ההתגברות עליהן תבליט את הטוב.

לסיכום:

תת-התרבות הפרוגרסיבית, במתכונתה הנוכחית, היא תרבות המקדמת פירוק וטשטוש גבולות. תפקידנו בעת הזו הוא להגביר את הדעת ואת הבהירות.

עלינו לחזור ולשנן את אומנות ההבדלה – בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין אמת לשקר. רק מתוך עמדה יציבה ומבררת נדע לזהות רעיונות מזינים שמקדמים את האנושות, ונשכיל להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הפסולת הרעיונית, המאיימת להחריב את עולמנו.

--- title: "ושבו בנים לגבולם" author: סוללים דרך date: 2026-01-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/230 --- # "ושבו בנים לגבולם"

א.

שמחת תורה התשפ"ד הייתה נקודת ציון לאומית מטלטלת, כואבת ומייסרת, אמנם, אך גם מבגרת, פוקחת עיניים עיוורות ומהווה הזדמנות להתחדשות בעל כורחנו.

כמו צמח בטבע, שעל מנת לצמוח ולגדול חייב לעבור תהליך התפרקות, וכמו זחל שעל מנת שיהיה פרפר יפהפה חייב לעבור את שלב הגולם, הנראה כמוות; "אל תיראי תולעת יעקב", נאמר בספר ישעיהו.

ב.

חילול השם וביזוי כבודנו הלאומי באותו יום נורא – לעד ייצרב, ככישלון צורב שאסור לנו לטשטשו.

אך הכישלון הזה הצמיח וחידש באומה כוחות חיים, רדומים ופלאיים, שהתפרצו כמו מתוך לוע של הר געש. מתוך מכת חשמל מזעזעת קמה האומה להילחם על קיומה – מלחמה ששלב מרכזי בה הסתיים עתה.

השבתו של רן גואילי הי"ד היום סוגרת מעגל מופלא – השבת 255 השבויים. לא פחות. השבת חטופים מתוך גבורת מלחמה

ג.

יש משהו משפיל ודוקר באופן מיוחד במציאות בה בנינו שבויים בידי האויב הרצחני.

לאומה, החשה באופן טבעי ערבות הדדית 'כאיש אחד בלב אחד', זהו פצע לאומי פתוח – וודאי לאור העובדה שמציאות זו ניתנת לשינוי בפעולה עצמאית. יארך ככל שיארך ולא משנה המחיר; המחיר אותו יידרש לשלם האויב, כמובן.

ד.

השבתו של רן גואילי הי"ד היום סוגרת מעגל מופלא – השבת 255 השבויים. לא פחות. השבת חטופים מתוך גבורת מלחמה.

דווקא על ידי כוחות יבשתיים, על הקרקע, פעולה המבטאת בעוצמה את הגבורה הלאומית הנדרשת: שיטתית, עקבית, ללא ברק וללא יוקרה. רק יזע ודמעות. בעקשנות וללא מורך-לב.

כוחותינו חיפשו יהלום החבוי בתוך הררי אשפה אנושית עצומה. חיפשו ומצאו. וכגודל המאמץ האנושי, כך גודל הסיוע משמים.

בגאווה גדולה על הזכות להיות שותף למאמץ. ללא קיצורי דרך וללא פתרונות קסם.

המערך התומך כולו, טכנולוגי ומתוחכם ככל שיהיה, יכול רק לסייע ולאפשר, לא להחליף. ראוי לזכור זאת לקראת הבאות.

ה.

בעברנו הלאומי לוותה החזרת שבויים לעיתים בטעם מר. הלב מתמלא שמחה, כמובן, בשובו של השבוי ארצה, אך ההקשר והמחירים הכבדים העיבו על שמחה זו לאור ההבנה שעסקת כניעה נכפתה עלינו. עסקה עליה עוד נשלם ביוקר, חס ושלום, בעתיד.

החזרת בננו האחרון מעזה אינה כזאת!

חזרתו של גיבור ישראל רן גואילי הי"ד הביתה, לקבר ישראל, מבטאת בהקשר הרחב 'מוסיקה' לאומית אחרת לחלוטין:

לא מפסיקים עד שמסיימים. בעצמנו בלבד, בנחישות, בגבורה ובגב זקוף. ובמילותיה של טלי גואילי, אמו הגיבורה של רן הי"ד: "סגרנו מעגל, הוא סוף סוף בא הביתה, לא מאמינים. מצאו אותו שלם לבוש במדים שלו. זה דבר מדהים. הגאווה שלנו יותר חזקה מהעצב".

ו.

בעת הזאת כל אדם הבריא בנפשו חש צורך עמוק להודות לכל העוסקים במלאכה. לריבונו של עולם ולשליחיו. לממשלה ולעומד בראשה, למקבלי ההחלטות ולמבצעים הרבים. בחזית ובעורף, בקדמת שדה הקרב ומאחוריו. לפצועים ולמשפחות השכולות היקרות.

לכל מי שפעל וממשיך לפעול למען חיזוק האומה בעת הזאת – ראוי להצדיע.

משמיים יצא, שדווקא עם הרוח הזו נחתם הפרק הזה לקראת הבאות. יכול נוכל להם, בע"ה

ז.

תם אך לא נשלם.

כעת מצפה לנו מאבק עיקש ורציני לא פחות.

מאבק להשלמת יעדי המלחמה עד תום. ראוי לתת אשראי למקבלי ההחלטות אך עלינו לזכור שהמשימה מוטלת עלינו בלבד, ובידינו להשלימה. זה לא יהיה קל, אך יהיה זה הכרחי.

ננצור את הרוח הגדולה של משפחת גואילי.

עמידה בהצלחה במשימות שלפנינו תלויה רבות בתודעה מזוקקת.

משמיים יצא, שדווקא עם הרוח הזו נחתם הפרק הזה לקראת הבאות. יכול נוכל להם, בע"ה.

--- title: מרחבים 'ניטרליים' ככלים פוליטיים author: בן יעקב סבו date: 2026-01-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/231 --- # מרחבים 'ניטרליים' ככלים פוליטיים

א. תעתוע הניטרליות והאובייקטיביות

"היום הכל פוליטי. יש ערוצי שמאל וערוצי ימין. אני מתגעגע לפעם, אז לא היו ערוצים פוליטיים. היה לנו ערוץ יחיד שידענו שהוא אומר אמת. נשים שרו בטקסים בצבא ואף אחד לא עשה מזה עניין. הכל היה ניטרלי יותר"…

ברוח הדברים הללו שמעתי לאחרונה דוברים רבים, המזוהים לכאורה עם המחנה הלאומי ונופלים במלכודת תפיסתית המכונה 'מיתוס הניטרליות'. הם לא מבינים שההבדל בין העבר להווה אינו בכך שהפוליטיקה חדרה למרחב, אלא בכך שהיום המסיכה הוסרה.

הבדלים בתפיסת המציאות ('פוליטיקה') תמיד היו ותמיד יהיו, ועכשיו תורנו לרתום אותם לטובת נצח ישראל.

מי שלא מבין כמה עמוק חדרו פרדיגמות עומק אנטי-ישראליות אצל בכירי הפקידוּת בישראל, לעולם לא יבין מה הוא דיפ-סטייט

ב. הכל פרדיגמה: אין עין ללא משקפיים

התפיסה האנושית אינה מצלמה אובייקטיבית, אלא היא תלויית פרדיגמה (תבנית חשיבה). כאשר אדם במדינת ישראל רואה כלי קרמיקה קעור, הוא יחשוב על "קפה הפוך". ביפן, אותו כלי בדיוק יזוהה מיד עם מרק מיסו, ובמדינה נחשלת הוא ייתפס ככלי לקיבוץ נדבות. החפץ הוא אותו חפץ, אך המשמעות נוצקת אליו דרך התרבות והתודעה של הצופה.

השקר של הפוסט-מודרניזם איננו בכך שהוא טוען שהתפיסה של היחיד היא יחסית, אלא בכך שהוא מנתק את היחיד מההקשר של הכלל ומהמסורת, וכך מפרק את מושגי הטוב והרע. הדבר מוביל תמיד לחיפוש אחר מנגנון כוחני וסמכותני שיעשה סדר בעולם המפורק תודעתית שהשאיר הפוסט-מודרניסט אחריו, ויכפה על האנושות את מושגי הטוב והרע באצטלה של אנשי מנגנון 'נאורים', 'יודעי כל' ו'אובייקטיבים'.

ג. רפואה פוליטית: המקרה של נגיף הפוליו

כשמבינים זאת, מתנפצת היומרה של רודפי השררה להציג עצמם כאובייקטיבים. אפילו תחומים שנראים לנו כ'מדע טהור', כמו רפואה, אינם חסינים. הממצאים האמפיריים לעולם יפורשו דרך הפריזמה של החוקר וישמשו לצרכיו לפי תפיסות עולמו. קצתם במודע, באמצעות שקר ומרמה, קצתם שלא במודע באמצעות פרשנות בלתי נמנעת של המציאות.

ראינו זאת בשיאה של המלחמה: תחת השפעת תפיסת עולם פרוגרסיבית, המבקשת לצייר את ממשלת הרוב היהודי ככישלון מוסרי, אימץ הממסד הרפואי הישראלי ללא בדיקה את נרטיב הבריאות של חמאס. ההצהרות על 'מגיפת פוליו ילדים חמורה' בעזה נועדו לעצור את התמרון הצבאי ולכבול את ידי צה"ל, והממסד הרפואי והצבאי כפו על ישראל להשהות את המלחמה.

חיילים חוסנו, תוך פגיעה בבריאותם, למען ילדי עזה, נגד מחלה שילדי עזה היו מחוסנים אליה כבר קודם לכן. כמו כן, אושר במיוחד להביא לארץ חיסון נסיוני תוצרת אינדונזיה, העלול להוות סכנה לציבור שכן הוא כולל בתוכו נגיף חי, וזאת מכיוון שבכירי ארגון הבריאות העולמי מקיימים קשרים עסקיים אישיים עם בעלי חברת התרופות האינדונזית הנ"ל, שהרוויחה הון דמיוני מהמהלך – על גבם של חיילי צה"ל, של החטופים ושל התמרון עצמו.

ארה"ב וארגנטינה כבר הבינו את הצביעות וקידמו פרישה מהארגון.

ואצלנו? הטענות של חמאס היו שקריות לחלוטין, אך פרדיגמות החשיבה של ממסד הפקידוּת הישראלי היו פשוט מוכוונות לליקוט כל בדל ראיה ותירוץ לטובת כשלון המלחמה והכפשת שמה של הקואליציה, שלתפיסתם מהווה סכנה קיומית. ה'לא מודע' הפוליטי מסוכן יותר מהשקר המודע, משום שהוא צובע את המציאות כולה בצבעים של עוינות לקיום הלאומי שלנו תחת אצטלה של 'דאגה הומניטרית'.

מי שלא מבין כמה עמוק חדרו פרדיגמות עומק אנטי-ישראליות אצל בכירי הפקידוּת בישראל, לעולם לא יבין מה הוא דיפ-סטייט, ולכן תהיה לו הסתכלות שטחית מאוד על הפוליטיקה.

פשוט, כי אין דבר כזה להיות ניטרלי. או שאתה של ישראל, או שלא

ד. ספרייה לאומית או מסגד של חיקוי?

מתוך אותו עיוורון בדיוק החליטו מקימי הספרייה הלאומית לבנות בתוכה מסגד. איך ניתן להבין איוולת כזו? האסלאם, במהותו התאולוגית, הרי מבוסס על גנבת זהותו של עם ישראל, זהותו ובשורתו. הקוראן כתוב כולו כפירוש מחודש לתורה, למדרשים ולהלכות של תורת ישראל, והוא ניסיון לשכתב את שורשינו ולטעון שעם ישראל עיוות את דבר האל.

מה חייב לעשות החיקוי ברגע שהמקור חי, קיים ועומד על רגליו?

לא צריך לפרט. ראינו מעט מזה ב-7.10.

כשמקימים בית תפילה כזה בלב 'היכל הספר' של הלאום היהודי, זו אינה סובלנות – זו התבטלות.

ובאמת, איך זה שמקום כל כך חביב, שקט ונחמד כמו ספרייה, ועוד הלאומית, מבצר זהותנו, מקדם בית תפילה שמטרתו התאולוגית השמדת ישראל?

פשוט, כי אין דבר כזה להיות ניטרלי. או שאתה של ישראל, או שלא.

מי שחושב שהוא נאור, ניטרלי ואובייקטיבי, המדבר בשם 'זכויות הפרט של כל אדם להתפלל על פי דתו', הוא רק שרלטן המבשל שלא בידיעתו את התשתית הרוחנית למלחמה הבאה שנצטרך להתמודד איתה.

ה. השאלה המנצחת: "אתם של ישראל?"

הגיעה העת לנפץ את פסל הניטרליות. אין אדם ניטרלי, כי אין אדם ללא זהות. אין אדם אובייקטיבי, כי אין אדם שיודע הכל. לכן, היסוד היחיד לסמכות ולמנהיגות הוא השליחות בשם הכלל שבחר בך.

בכל מינוי ציבורי, מפקיד זוטר ועד מנהיג בכיר, עלינו להציב שתי שאלות פשוטות ומזוקקות:

א. האם העם מינה אותך?

ב. האם אתה של ישראל?

בע"ה.

--- title: מחדשי תודעת רוח צה"ל author: אודי בן חמו date: 2026-01-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/232 --- # מחדשי תודעת רוח צה"ל

א.

בה׳ בשבט התש״ח, לפני 78 שנה בדיוק, יצאו 35 לוחמים מהר טוב לגוש עציון כדי לסייע לכוחות הנצורים שם.

בדרכם נחשפו הלוחמים על ידי זקן ערבי מהיישוב צוריף. הם נמנעו מכל פגיעה בו, שיכלה להבטיח את שלומם ואת עמידתם במשימה, ושחררו אותו.

שחרור מצמרר, שיעלה ביוקר.

לאחר זמן מה הגיע אליהם המון ערבי תאב רצח, הרג את כל 35 הלוחמים הקדושים ואף התעלל בגופותיהם בצורה מזעזעת ומקפיאת דם.

ישנן אמנם גרסאות שונות מזו בשאלה כיצד נחשף הכוח, אך העובדה היא שעד היום, אפילו תוך כדי טבח שמחת תורה התשפ״ד, הסיפור הזה משמש בכל שבוע חינוך בצה״ל כמופת לשמירה על ׳טוהר הנשק׳, ללא שום ערעור וחשיבה מורכבת יותר על המחיר הנורא.

ב.

לצד ערכים של רעות, דבקות במשימה, נחישות ומקצועיות יש כיום צורך עמוק לחדש את מוסר הלחימה ואת רוח צה״ל באופן שיבטאו תפיסה מקורית ויהודית, המשלבת את "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" עם בהירות מוסרית ערכית ומלאת ביטחון, ולא מוסר נוצרי מעוות.

האתגרים הם מורכבים, אבל העיסוק בכך הוא צורך השעה.

ארגונים שונים עוסקים בכך מתוך הבנת חשיבות העניין. זהו האתגר הגדול של ימינו – עיסוק במערכת ההפעלה המוסרית הלאומית בכל תחומי חיינו. לארגונים ולאנשים אלו אנו מצדיעים.

בשל התנאי והסייג 'רק אם צריך' אנו מתקשים לצאת מהגדר, הופכים לצפויים, וגורל המערכה אינו נישא עוד על כתפי הפיקוד הזוטר

ג.

לימים יפקד על גזרת גוש עציון מפקד חטיבה שיביא רוח אחרת לגמרי. בהמשך הוא יתמנה למפקד חטיבה 7 וימונה גם לאלוף.

מהמסמך המכונן של סיכום התפקיד שלו בחרתי מספר ציטוטים. אתם מוזמנים להתרשם:

״… בחרתי לכתוב על ׳הרצון להילחם׳.

לאורך כל תפקידי השתדלתי בכל מאודי לכונן רוח קרב איתנה ורצון להילחם בתוך ד׳ אמותיה של חטיבה 7. השתדלתי להשפיע על צה״ל.

המסמך שנכתב הוא במידה רבה מתוך כישלון המאמץ לשכנע את צה״ל בדבר הצורך בעיסוק ממוקד ברוח לחימה ובבירור מהותה במעשה מלחמה בן זמננו.

פעמים רבות נהגתי לשאול את פקודיי: 'אתה רוצה להרוג מחבלים?' – שאלה פשוטה אך מחוספסת, אשר אינה מותירה דרך מילוט מפני האמת הפשוטה, אמת הלוחם. בחלק ניכר מהמקרים, אחרי התאוששות קצרה מהשאלה הלא שגרתית, הייתי נענה: 'לא, רק אם צריך…' .

רק אם צריך??

לאורך הזמן הולך צה״ל ומתקשה לשמר רצון להילחם ונשאר בגדר 'רק אם צריך' … איך אפשר לדרוש מנהיגות קרבית הסוחפת גייסות לרעם התותחים ללא להט וחדוות חיכוך?

בשל התנאי והסייג 'רק אם צריך' אנו מתקשים לצאת מהגדר, הופכים לצפויים, וגורל המערכה אינו נישא עוד על כתפי הפיקוד הזוטר.

… רצון להילחם ונחישות לחצוב מציאות הם חיוניים על שולחנות הדיונים ובתהליכי בניין הכוח לא פחות מאשר בשדה הקרב.

תרבות ארגונית של קידום חדשנות ורעיונות לא שגרתיים נעוצה במידה רבה בנחישות וביכולת ביצוע על קצה גבול המרד.

… הרצון להילחם מיד נחשב לחרחור מלחמה ואלימות. לאחר שדף מפקד שלי בנושא רוח לחימה וחתירה למגע יצא למרחב הציבורי, קיבלתי מבול תגובות… יותר מכל על השורה האחרונה – 'לכו למשימתכם ואל תחזרו בלי לבצע'.

אחד הטלפונים היה ממפקד ולוחם דגול, שאמר: 'אתה לא יכול להתבטא כך היום'. מדוע? שאלתי. הרי אתה… 'עזוב', הוא אמר, 'היום זה משהו אחר, היום רק אם צריך'…

דחיית המלחמה וכמיהה לשלום הן דבר טבעי לעם ישראל. קדושת החיים, רתיעה מחיכוך וסלידה עמוקה מכל צורה וביטוי של הרג הן חלק מהקוד הגנטי אשר ניטע בנו במעמד הר סיני ובאלפי אירועים מעצבים לאורך ההיסטוריה.

ב-25 במאי 1948 הבריק מ״מ הרמטכ״ל: 'לחטיבה 7 מידין: עליך לבצע תפקידך הלילה בכל מחיר'. כך הכל התחיל.

במשך שנתיים נפלה בחלקי הזכות לפקד על חטיבה 7, לחלחל את תהילת העבר ולהצמיח רצון ומוכנות לנצח.

ממש לקראת סיום תפקידי נודע לי על אירוע חריג בעת ההפעלה האחרונה ברצועת עזה. מ״מ צעיר, לאחר שסיים להעמיס את הטנק האחרון ברמת הגולן, הבין שאין לו דרך לרדת למטה.

המ״פ התקשר ואמר להמתין. להמתין?? הרצון לא נתן לו מנוח. הוא קפץ אל תוך הטנק שעל המוביל ועשה את דרכו דרומה, בעקבות הקול הפנימי, ללחימה״.

האיש שכתב דברים אלו הוא האלוף רומן גופמן.

לימים יבקש ראש ממשלת ישראל למנותו כראש המוסד.

--- title: סדקים נסתרים והקשבה לתחושות האחר author: עזרא הימן date: 2026-01-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/233 --- # סדקים נסתרים והקשבה לתחושות האחר

פעמים רבות מבקשים מאיתנו בזירה הציבורית הפוליטית 'להתחשב בזווית המבט של הצד השני' ו'להקשיב לכאבים שלו'. האם הפרקטיקה הזו, המקובלת ונדרשת ביחסים זוגיים בפרט וביחסים בינאישיים בכלל, מותאמת גם לזירה הציבורית פוליטית?

א. יחסים אישיים וקידום עמדה ציבורית

הפוליטי איננו אישי. ההחלטות אותן אני מקדם בניהול המדינה אינן מכוונות לחיים האישיים של בר הפלוגתא שלי. אם אני סבור שצריך להשקיע יותר בצבא היבשה על חשבון חיל הים כדי להיות מוכן למלחמה הבאה – אזי הכאב האישי של קצין בחיל הים או של בר הפלוגתא שלי, שאיננו מבין את חשיבות העניין, אינו רלוונטי להחלטה הקשורה לבטחון לאומי. ראוי שיהיה דיון רעיוני עם חופש דעות, ראוי לשמוע טיעונים עניינים, אך תחושותיו וכאביו של בר הפלוגתא אינם מעניינים כלל בהקשר הזה.

ניהול מדינה איננו מערכת יחסים בינאישית, והתייחסות אליו ככזה היא שטחית מאוד.

ויתור על מה שלדעתנו חיוני למדינת ישראל בגלל 'תחושות וכאבים' הוא חסר אחריות עד לכדי אכזריות.

גם בהחלטות שאנשים רבים נפגעים מהן ישירות, ראוי לשמוע את הצד שלהם על מנת לאמוד נכון את מחיר ההחלטה ולשקול אותו ברצינות הראויה. לא הכאב קובע את מידת ההתחשבות, אלא הערך האמיתי של הטענה ושל כל צד בהחלטה.

מגדילים לעשות אנשי שמאל שמבקשים מאיתנו להקשיב לכאב של העזתי או הסודני, למשל. הכאב של הסודני שמחפש לעצמו עתיד טוב יותר במדינה אחרת, וסיפורו האישי המרגש, אין לו מקום בהחלטה על ערך שמירת גבולות של מדינה, ומה טוב למדינת ישראל.

שופטי העליון עירבו שיקולים כאלה בהחלטות שיפוטיות, והשפילו לתחתיות את מקצוע השיפוט בפרט ואת השיפוט המוסרי הציבורי בכלל.

לא הכאב קובע את מידת ההתחשבות, אלא הערך האמיתי של הטענה

ב. מניפולציות וחולשות פנימיות במסווה הקשבה לכאב

פעמים רבות, ההקשבה לתחושות וכאבים בהקשרים לא מתאימים מחפה על חולשה פנימית, נטייה לריצוי וחוסר בטחון בדרך. כלל זה נכון גם במערכות יחסים. לא תמיד זה המקום והזמן להקשיב לכאבי הצד השני. למשל, כשיש מולי מישהו שמתנהל בבריונות – לא זו העת לשמוע על תחושותיו וכאביו. מתן מקום לביטוי של תחושות וכאבים הוא דבר חשוב במקומו וזמנו, והרסני כשזה משמש תירוץ לוותרנות כרונית, נטייה לריצוי, וחולשה מול בריונות ושתלטנות.

כך, הבקשה להקשבה לתחושות וכאבים הופכת פעמים רבות למניפולציה רגשית. היא משמשת כדי להחליש את הביטחון המוסרי של הצד השני בעמדתו, ונוקטת מופע רגשני על מנת לאלצו לוותר על עמדתו מטעמים מצפוניים שקריים.

נטייה מופרזת לריצוי של צד אחד תמיד מזמינה מניפולציה בריונית של הצד השני. הדינמיקה הזו של התעללות רגשית מחריבה מערכות יחסים, חברתיות וגם זוגיות ובינאישיות.

כשזה מגיע למרחב הציבורי ולסוגיות ציבוריות פוליטיות, העיקרון הזה חזק שבעתיים.

שימו לב היטב מי הוא זה ש'ממש חובה' בחברה להקשיב לתחושותיו ולכאביו, ומי אלה שרגשותיהם חשובים קצת (או הרבה) פחות – ותבינו מי מפעיל על מי מניפולציה. תבדקו למשל, כמה פעמים שמעתם קריאה להקשבה לכאביו של נוער הגבעות, או לציבור החרדי? שמיעת כאבים סלקטיבית היא מדד מצוין למניפולציה.

אך כפי שכבר אמרנו, כאבי מצביעים שהפסידו בבחירות אינם קשורים בשום אופן לניהול רוב ענייני המדינה.

זו לא רק זכות, אלא ממש חובה, לקדם תפיסות ושינויים החיוניים בעינינו לעם ישראל ולחברה, אשר הציבור תומך וחפץ בהם.

האם נותיר את הקונספציה ההרסנית על כנה בגלל כאבים של יוצריה? האם נשנה את אכיפת חוקי ההגירה בגלל פרשנות לתחושות וכאבים של סודנים? האם תחושות של משפחה שכולה עם תפיסה פוליטית יריבה רלוונטית לשאלה כיצד יש לחקור ולתקן את כשלי מערכת הביטחון? כל אלו הן מניפולציות מובנות שכל תפקידן למוטט את הביטחון המוסרי של הציבור.

אפשר וצריך להקשיב לתחושות וכאבים של העובד בנוגע לתנאי העסקתו, אך לא בנוגע למטרות העסקתו

ג. מיהו באמת 'הצד השני' בזירה הציבורית?

והנה מניפולציה נוספת, אולי הגדולה מכולן.

אם יש בכל זאת מקום לדמות את היחסים בין ימין ושמאל בארץ למערכת יחסים אנושית, הרי שיש לעשות זאת בין כלל חלקי הציבור, בהתאם לגודלם והיקפם.

כיצד קרה הדבר, ששני צידי המריבה הפוליטית הפכו להיות ציבור הימין בישראל בצד אחד, והאליטה של הפקידות המשפטית ושופטי בג"ץ בצד השני? אפילו היינו מדמים את הזירה הפוליטית לסיטואציה של מערכת יחסים, האם אלה שני צידי המתרס של מערכת היחסים?

נבחרי ציבור ופקידים לא נבחרים נמצאים במערכת יחסים של מעביד ועובד, לא של שווים. אפשר וצריך להקשיב לתחושות וכאבים של העובד בנוגע לתנאי העסקתו, אך לא בנוגע למטרות העסקתו.

אין מניפולציה גדולה יותר מהצגת יצחק עמית ובהרב מיארה, וכל מעגלי תומכיהם, כצד בסכסוך הפוליטי בישראל.

אם נקשיב היטב, נשמע בתוך דבריהם לא יותר ממניפולציה של מיעוט בעם ישראל, שפגוע עד עמקי נשמתו בשל העובדה שאינו מנהל את המדינה, שהוא לא זכה באמון הציבור.

הקשר, שבמסגרתו יש מקום לביטוי כאביו של ציבור ליברלי, יתקיים רק אחרי הורדת הנשק הלא קונבנציונלי של שימוש בריוני במערכת המשפט ואכיפת החוק.

רק אז נוכל לדון בסוגיה האם, מתי ובאיזה הקשר מתנהלת הזירה הציבורית כמערכת יחסים בין-אישית. רק אז נוכל לדון בשאלה מי הוא זה שבאמת מבקש הקשבה לתחושותיו.

והכי חשוב: אז נעשה זאת בלי לבלבל בין הציבורי לאישי. בלי לבלבל בין מדיניות ציבורית למערכת יחסים אישית. בלי לבלבל בין דיון ענייני חופשי לבין 'שיח כאבים ותחושות'; ובלי לבלבל בין הקשבה הדדית למניפולציות רגשיות.

--- title: מפגש שמלבין קיצוניות author: אודי בן חמו date: 2026-01-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/235 --- # מפגש שמלבין קיצוניות

אלו הם דבריו:

"ביקרתי בישיבת ההסדר קריית שמונה. אני ואלון משעלי פגשנו את הרב אריאל ברקאי ואת איתיאל גוילי – היה מרתק!

‏הישיבה הוקמה לפני 50 שנה על ידי הרב צפניה דרורי ועל ידי יוסי שריד (אם לא ראיתם את הפרק של סוד המנהיגות על יוסי שריד – זאת הזדמנות מעולה להיזכר בכל מה שעשה למען קריית שמונה!).

‏מטבע הדברים, אני והרב ברקאי לא מסכימים על לא מעט דברים, אבל, וזה מה שחשוב באמת, אנחנו מסכימים על הרוב המוחלט של הסוגיות הבוערות. שנינו ציונים מורעלים. שנינו מסכימים שהשתמטות היא חרפה מוסרית. שנינו מסכימים שחינוך הוא ערך עליון (שנינו בוגרי החינוך הממלכתי דתי, שנינו בוגרי בני עקיבא – הרב צעיר ממני בשנתיים). שנינו מסכימים שאלימות היא אסון (בכל מקום, גם בחברה הערבית וגם ביו"ש). שנינו מסכימים שנבחרי ציבור חייבים להיות נקיי כפיים ובעלי כישורי ניהול. שנינו מאמינים בשלטון החוק. ועוד ועוד ועוד.

‏על מה אנחנו לא מסכימים? אנחנו חלוקים בוודאות על יו"ש – האם ההתנחלויות מחזקות את הציונות (לדעתו) או פוגעות בציונות (לדעתי). אנחנו חלוקים בוודאות על חלק מנושאי דת ומדינה.

‏אין סיכוי שהרב יצביע לדמוקרטים ואין סיכוי שאני אצביע למפלגה שהרב יצביע לה (אין לי מושג למי יצביע), אבל בדיוק כמו שיוסי שריד והרב דרורי ידעו לעבוד ביחד בקריית שמונה למען מדינת ישראל – אין סיבה שאני והרב ברקאי לא נוכל לעשות את אותו הדבר בדיוק".


א. ביקורת מנומקת איננה חוצפה — היא מבטאת אחריות

היסטריה סביב עצם הביקורת על תלמיד חכם או מוסד תורני אינה מעידה על יראת שמים אלא על חוסר בגרות. העולם נבנה ממחלוקות חריפות, לא מהשתקה.

ב. הדיכוטומיה המזויפת: או פולחן – או ביזוי

הטענה שמי שמקשה על רב “מזלזל בתורתו” היא תרגיל רטורי זול.

בין שני קצוות – של עבדות מוחלטת בצד אחד, וזלזול מוחלט בצד שני – יש עוד כמה אפשרויות.

מי שהאמת היא נר לרגליו לא חושש מהבעת דעה סדורה. הוא שואל, מקשה ותובע הבהרה.

עזבו את האומר, דברו על המעשה.

אם לא הכרתם את פועלו של עמי דרור — זו רשלנות. אם הכרתם — זו שערורייה

ג. זווית המבט הציבורית

איני בר פלוגתא תורני. איני מתיימר להכריע הלכתית או חינוכית.

זווית המבט שלי היא המרחב הציבורי-פוליטי. ולכן, מותר להאיר ולבקר כאשר דמות רבנית מעניקה חיבוק חם למי שפועל בזדון נגד החברה הישראלית.

ד. אי־ידיעה איננה תירוץ — וידיעה מחייבת פי מאה

אם לא הכרתם את פועלו של עמי דרור — זו רשלנות. אם הכרתם — זו שערורייה. אדם שפועל באופן עקבי להסית, לנאץ, להצית ולפורר את החברה איננו 'בר שיח'.

הוא מוקצה ציבורית עד שיחזור בו באופן פומבי וחד־משמעי.

ה. התמונה היא העבירה

אין כאן שאלה של 'כוונות טובות'. אין כאן משמעות למה שנאמר בחדר סגור שגם עליה, כאמור, יש מה להעיר.

עמי דרור לא פועל בסתר אלא ברעש, בקללות ובקריאות לאלימות בקדמת הבמה. לכן התמונה — ולא השיחה מאחורי הקלעים — היא לב הבעיה.

תמונה מחויכת עם תלמיד חכם היא הלבנה פומבית של קיצוניות. נקודה.

ו. “אבל אולי הוכיחו אותו” — טענה לא רצינית

אם הייתה מחאה נוקבת, היכן היא נראית?

אם הייתה דרישה לתשובה, היכן היא נשמעת?

אם לא הייתה חזרה בתשובה — אין מחילה, ואין חיבוק.

מי שמצטלם בלי להציב תנאים, משדר הסכמה. זה כלל פשוט.

ז. המסר החינוכי: טשטוש הרוע המוחלט

למרות שאין זה תפקידי, בכל זאת אעיר.

כל אחד שיחנך על פי הבנתו ואם יש לכך קונים, אדרבה. אך התמונה משקפת תפיסה חינוכית ציבורית ולכן ארשה לעצמי.

זוהי תפיסה חינוכית שמחנכת לחוסר עמוד שדרה. לא לזיהוי רע, לא להוקעה, אלא להכלה רכרוכית של אלימות בשם 'שיח'.

תלמיד הרואה תמונה כזו לומד שאין קווים אדומים, שאין מחיר להסתה, שאין גבולות. זה חינוך מסוכן.

לעיתים תגובה אינסטינקטיבית של דחייה — “תסתלק מכאן” המלווה בזריקת כפכף סימלי — מוסרית ובריאה יותר מאלף פלפולים.

מי שאינו מבין את הציניות של המרחב התקשורתי, אך פועל בו – הופך לשותף תמים למהלך פוליטי אלים

ח. עמי דרור אינו מקרה — הוא שיטה

עומדת פה תעשייה שלמה של ארגוני מחאה, עמותות וכספים, שפעלו לפרק את החברה הישראלית. כעת הם זקוקים להלבנה. לתמונה עם רב. לאזכור בישיבה. לחיבוק. בלי זה — הם מחוץ לגדר.

גבר מכה לא יכול להביא פרחים לאשתו ולהניח שבכך ייסלח לו.

ט. נאיביות היא שותפות פסיבית

מי שאינו מבין את הציניות של המרחב התקשורתי, אך פועל בו – הופך לשותף תמים למהלך פוליטי אלים. אין כאן 'שיח'. יש קמפיין. כל תמונה היא תחמושת.

י. השורה התחתונה

עמי דרור ודומיו ימשיכו לחבק רבנים ולהיפגש עם ברי פלוגתא — ובמקביל להאשים את הממשלה בפשיזם ולחתור למהפכה אלימה.

"אתם לא אשמים, זו הממשלה אשמה", כך יאמרו. זו האסטרטגיה. וכל מי שאינו חוסם אותה בפומבי, מעניק לה לגיטימציה.

בקיצור, 'עיניים על הכדור', כמו שאומרים שם במחאה.

--- title: דת הפרוגרס: המלחמה על המציאות author: איתי אסמן date: 2026-01-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/236 --- # דת הפרוגרס: המלחמה על המציאות

1️⃣ המפגש בסנאט: כשהאמת הפכה ל'פוגענית'

לפני כמה ימים, במהלך שימוע על בטיחות תרופות להפלה, התנגשו חזיתית שתי תפיסות עולם על הבמה המכובדת של הסנאט האמריקאי. זה לא היה רק ויכוח על טרמינולוגיה רפואית, אלא מאבק עקרוני על עצם הגדרת ה'אמת'.

מצד אחד עמד הסנאטור, שנאחז במדע הביולוגי ובשכל הישר כעוגן מוחלט, ומנגד ישבה דוקטור לרפואה, שהציגה שפה 'רפואית' חדשה המקדשת את הזהות המגדרית על פני הביולוגיה. כאשר נשאלה שאלה פשוטה: "האם גברים יכולים ללדת?", היא סירבה לענות בשלילה והאשימה את השואל בשיח מקטב.

מה גורם לאשת אקדמיה בכירה לבחור בלוליינות לשונית מביכה על פני הכרה בעובדה פיזיולוגית פשוטה? כדי להבין את הסירוב הזה, עלינו לצלול לעומק הדינמיקה האמונית העומדת בבסיס השיגעון הנוכחי: דת הפרוגרס.

כיצד התודעה הזו פועלת בשטח? היא מנצלת את העובדה שהמציאות האנושית מורכבת

2️⃣ הפרוגרס: טשטוש כתפיסת עולם

הפרוגרס אינו סתם 'קידמה' טכנולוגית או מוסרית, אלא תפיסת עולם רדיקלית שחותרת לפירוק שיטתי של כל משלב הזהויות המרכיבות את האדם: הזהות המינית, המשפחתית, הלאומית והדתית.

לשיטת התפיסה הפרוגרסיבית, כל הגדרה ברורה, כל גבול, כל הבדל בין מינים שונים המתקיימים בטבע – נתפסים ככוח מדכא וכאיום. הפתרון ל'איום' הזה הוא טשטוש מוחלט: לטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים, בין אזרחים לזרים, ובין ערבים ליהודים. הם יטענו שכל הדתות רעות במידה שווה, שהלאום הוא המצאה דמיונית ושהתא המשפחתי המסורתי הוא מוסד פטריארכלי מיושן. היעד הסופי הוא עולם שטוח, נטול זהויות ונטול גבולות.

3️⃣ הנדסת התודעה: להפוך את החריג לנורמה

כיצד התודעה הזו פועלת בשטח? היא מנצלת את העובדה שהמציאות האנושית מורכבת.

נכון, המציאות אינה מתמטיקה טהורה; יש גברים 'עדינים' יותר, ויש נשים עם תכונות או מאפיינים שנחשבים 'גבריים'. ה'גאונות' הפרוגרסיבית מתמחה בהתמקדות במקרי-הקצה יוצאי הדופן – ובהפיכתם לנורמה המחייבת.

קחו למשל את סוגיית הנשים בצה"ל. ישנן נשים החזקות פיזית באופן יחסי, ולכן הפרוגרסיביים יפעלו בכל הכוח להפוך נשים לטנקיסטיות ולוחמות בסיירת מטכ"ל. העובדה הביולוגית המוכחת בדבר מסת השריר וצפיפות העצם של גברים, הגבוהה משמעותית בהשוואה לאלה של נשים, לא מעניינת אותם. לפי הפרוגרס ניתן לבצע 'אבולוציה מגדרית' באמצעות פקודות מטכ"ל והתאמות סביבתיות. הם מאמינים שאם ישולבו מספיק נשים בחיל השריון, חזקה על המציאות שתתיישר לפי התיאוריה ויושג השוויון הפיזי המיוחל.

ומה לגבי המחיר? מה לגבי הלוחמות שיסבלו משברי מאמץ באגן ומפגיעות בריאותיות, לעיתים לכל החיים? בדיוק על משקל 'קורבנות השלום' שהתפוצצו באוטובוסים למען חזון אוסלו המשיחי, יש לנו כעת 'קורבנות פרוגרס'.

כאן נחשף האופי הדתי-משיחי של התנועה הזו. פרוגרסיביים בטוחים שהם 'נאורים', בעלי כוח אלוהי שמאפשר להם לברוא עולמות חדשים ולהנדס מחדש את המציאות. כשהתיאוריה נכשלת במבחן המציאות (כמו בפיילוטים החוזרים ונשנים בצה"ל), הם לא יודו בטעות אלא יטענו ש"לא ניסינו מספיק", וימשיכו להוריד את רף הלחימה ולעשות 'התאמות'. האמונה שלהם חזקה מנכונותם להכיר בעובדות.

בן שפירו ניסח זאת בדיוק נוקב: "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך"

4️⃣ שפה יוצרת מציאות: משטרת המחשבות החדשה

מכיוון שהפרוגרסיבים לא באמת יכולים לשנות את הביולוגיה או את הטבע האנושי, עיקר המלחמה שלהם מתמקד בשפה. זהו מגרש המשחקים של ה'פוליטיקלי קורקט,' התקינות הפוליטית.

הדוגמה המובהקת היא המעבר הכפוי מהמילים הטבעיות 'אבא' ו'אמא' למונחים הטכניים 'הורה 1' ו'הורה 2'. המהלך הזה שווק לנו כמסווה של חמלה ו'דאגה לחלש' – הרי יש מקרים מצערים בהם לילד אין אבא או אמא; ולכן, כדי לא לפגוע בו, נדרשנו למחוק את המושגים הללו מהלקסיקון.

אך כאן נעוץ ההבדל התהומי בין גישה שפויה לגישה פרוגרסיבית: הגישה הנורמלית מכירה בכך שיש כלל, ויש יוצא מן הכלל. היא גורסת שמוטלת עלינו חובה לנהוג ברגישות ובחמלה כלפי החריג והחלש, אך בשום אופן לא לבטל ולהתכחש לנורמה למענו. הפרוגרס, לעומת זאת, משתמש בחלשים כ'מגן אנושי', כדי למחוק מהויות וזהויות מהשיח הכללי.

בשיח הזה, המונחים 'אמת' ו'שקר' הוחלפו ב'פוגעני' ו'מכיל'. הרופאה שישבה בסנאט לא יכלה לומר את האמת, כי על פי דת הפרוגרס, פגיעה ברגשות (של קבוצה מוחלשת) היא החטא הקדמון והחמור ביותר. כך נוצרת 'משטרת שפה' שחוסמת כל אפשרות לדיון מהותי, כי הצד השני תמיד 'נפגע' ועסוק ברגשותיו ובתגובותיו לנאמר, במקום בעובדות עצמן. בן שפירו ניסח זאת בדיוק נוקב: "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך".

5️⃣ המענה: חזרה לשפיות

יש בינינו כאלה שמתמקדים בכל פעם מחדש בבעיות השעה העכשוויות – שאכן קיימות – ובכך מאבדים את הפרספקטיבה התרבותית הכוללת. אכן, חסר סד"כ בצה"ל; אך מה הקשר בינו לבין תפיסתה הקיצונית של היוהל"ם?

אז מה המענה לדת הפרוגרס?

התשובה היא אומץ.

הנשק היחיד מול השקר הוא אמת, עובדות ונתונים. עלינו לסרב לשחק את משחק השפה שלהם. לא לכבס מושגים ולא להתנצל: זה לא 'ניתוח להתאמה מגדרית' אלא כריתת איברים בריאים; זה לא 'פיילוט הטנקיסטיות' אלא ניסויים בלוחמת נשים בשם אג'נדה רדיקלית.

ברמה האישית, עלינו להיות אנושיים, לעזור לחלש ולגלות אמפתיה לכל אדם באשר הוא. אך ברמה הציבורית והלאומית, אסור לנו לתת לערך החמלה האישית על פי הפרוגרס להפוך לכלי נשק המפרק את החברה. אסור לקחת את החולשה ולהפוך אותה לאידיאל. מול מניפולציות רגשיות, עלינו להציב עמוד שדרה של היגיון ישר ומציאות פשוטה; זוהי החמלה האמיתית כלפי האנושות כולה.


מאמר המשך:

דת הפרוגרס – חלק ב'

--- title: גרי הצדק author: איתי אסמן date: 2026-01-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/114 --- # גרי הצדק 1️⃣ הגיור הינו נושא מורכב להסברה כשמתבוננים בו ׳מבחוץ׳. אך האמת היא שדווקא כשמתבוננים בו ׳מבפנים׳, ברצינות הראויה, קשה להסביר כיצד בכלל ניתן לגייר. הרי זה לא מעשה חיצוני סתמי, והוא דורש עמקות ומבט שכלי חד וצרוף . אין זו הבמה להאריך בכך. רק נציין שזהו תהליך המחייב כנות רבה, רצינות ומחויבות לא פשוטות. 2️⃣ בשלוש התפילות שעם ישראל מתפלל בכל יום יש ברכה מיוחדת המוקדשת לצדיקים, לחסידים **ולגרי הצדק**. גרי הצדק עוברים מסע לא פשוט. הם עוקרים את עצמם מהתרבות או הדת שהשתייכו אליה, ומבקשים, בענווה מיוחדת, להיות חלק מעם ישראל. הם מקבלים על עצמם לקיים את כל מצוות התורה ומצוות חכמים, וגם את המנהגים הטובים שעם ישראל קיבל על עצמו. ההצטרפות לעם ישראל אינה שותפות גשמית בלבד, אלא **בראש ובראשונה שותפות גורל רוחנית ונצחית****.** 3️⃣ גרי הצדק חשים לעיתים רבות בדידות כשהם ללא קהילה או משפחה התומכת בתהליך המורכב שהם עוברים, **לכן יש הרבה מצוות ביהדות המורות לנו לאהוב את הגר ולדאוג לו יותר מהרגיל ולהיזהר מלצערו****.** 4️⃣ בימינו יש כל מיני יוזמות המבקשות להכניס עוד ועוד הקלות על גיורם של המבקשים להצטרף לעם ישראל. יוזמות אלו חוסות לפעמים תחת הקטגוריה של ׳ברית המשרתים׳, המנסה לראות בשירות צבאי, חשוב וראוי לשבח ככל שיהיה, קריטריון להתקבל כיהודי. **דווקא על הרקע הזה ראוי לציין עוד יותר את גרי הצדק, המתמסרים לתהליך הארוך והמורכב כפי שהתקבל מדורי דורות בעם ישראל, ללא הקלות****.** הם מתכוננים הרבה מאוד לגיור, לומדים על המצוות ועל משמעותן, מקבלים משפחה מלווה ונדרשים לתהליך רציני מלא כנות שבסופו יתחייבו לשמור שבת, כשרות וטהרת המשפחה. רגעים אלה של סוף תהליך הגיור הם מרגשים מאוד, וקשה לצפות בהם בעיניים יבשות. 5️⃣ בעזרת השם, לעיתים אני זוכה בזמן שאני במילואים להמליץ לבית הדין על גרים צדיקים. **אחד מהם הוא לוחם היס״מ בסרטון המצורף****.** אני זוכה להיחשף לנשמות מיוחדות, בעלות טוהר לב ורצינות, הבאים לידי ביטוי במעשים יומיומיים. אני חותם על המלצה המתקבלת על ידי בית הדין הרבני, וכך עם ישראל זוכה בנשמות טהורות שמצטרפות אליו. קשה לתאר את ההתרגשות שבכך, והסרטון הקצר מבטא רק מעט ממנה. **זכות גדולה היא עבורנו לסייע לגרי הצדק, סיוע גשמי ולא פחות מכך רוחני וחברתי, ללא קיצורי דרך ולמרות הקשיים הרבים****.** --- title: החוליה המקשרת author: בן יעקב סבו date: 2026-01-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/237 --- # החוליה המקשרת

א. איך מפרקים חברה?

בשנים האחרונות נחשפו ניסיונות רבים של בכירים בפרוגרס הישראלי והעולמי לפרק מבפנים את החברה הדתית-לאומית ואת זו החרדית בישראל. כל אחד והאנרגיה שלו.

על פי עדותם שלהם, כך עובדת השיטה:

– מציאת נושאים התוקעים טריז אידאולוגי בין בעלי ברית, וניפוחם;

– מציאת 'אנשי ביניים', שלכאורה מזוהים אידאולוגית וסוציולוגית עם החברה שהיא מושא הפירוק, אך למעשה מקדמים רעיונות מפרקים (דה-קונסטרוקטיביים) מבפנים.

מציאת 'טריז' של הבדל אידאולוגי תמיד תהיה אפשרית למי שרוצה לפרק את החברה

ב. מה כל כך מוצלח בשיטה הזאת?

המציאות היא לעולם בחירה בין טוב – לטוב יותר.

'מושלם' קיים רק בימות המשיח, בעולם הבא, ובשפת הנוער המתבגר שאינו מתכוון ברצינות למילותיו.

ובעוד מקום: בספרי אפלטון, רוסו, מרקס ושאר פילוסופי השמאל הרדיקלי לדורותיהם.

לדידם, את ה'מושלם' יש להביא כאן ועכשיו!

להביא בפועל, ממש עם לפידים בוערים וכאוס ברחובות.

מוזמנים לקרוא את המניפסט הקומוניסטי.

לכן, מציאת 'טריז' של הבדל אידאולוגי תמיד תהיה אפשרית למי שרוצה לפרק את החברה.

מציאת 'אנשי הביניים' של בכירי פרוגרס עובדת כך:

כדי לקדם למשל אידאולוגיית אקלים רדיקלית שנויה במחלוקת, הם יסתירו דמויות הזויות המעוררות חשד ויציבו במקומן אישה דתייה עם מטפחת גבוהה, שימכרו לה את סוגיית האקלים כ'אהבת הארץ' בכלל.

כך ייקלטו הרעיונות בציבור שלה באופן יעיל ואמין ללא חסמים.

לא משנה כלל אם 'אנשי הביניים' משתפים איתם פעולה תוך קבלת תקציבים (כגון תרומות), ג'ובים (נניח בתאגיד השידור הציבורי), הון פוליטי (בשם האחדות והשוויון בנטל כמובן), או שהם פועלים בחינם; מבחינת בכירי הפרוגרס המקדמים אותם בכל כוחם – התוצאה היא זהה לצורך קידום מטרת העל: פירוק זהותה היהודית של מדינת ישראל.

ג. איך מזהים אותם?

ראשית, בדרך כלל הם ידברו דווקא בשם הרגש, עד שכל מיתרי השכל יצאו מכיוון.

שנית, הם לעולם לא יציעו רעיונות מעשיים ופתרונות שאכן נבחנו במציאות ומשקפים ניסיון ושיש להם קבלות על הצלחה.

הם ידברו המון בשם 'הצדק', 'המוסר', 'התורה', 'דמעות הנשים' ועוד כותרות מפוצצות. אבל פתרון המבטא ניסיון מוכח לפתור את הסוגייה שעליה הם צועקים – אין.

אוסיף בפן האישי, כאדם שבתפקידו הצבאי במיל' עוסק המון בהתאמת הצבא להיות מקום הולם לערכים החרדיים, שדווקא כדי לקלוט את אותם המוני חרדים בעלי רוח, מסירות, תורה ואיכות אנושית, פניתי אישית לרבים מגורמי המחאה והפוליטיקה שכל עניינם לכאורה 'גיוס חרדים', ודבריי נפלו על אוזניים ערלות.

למה? תנחשו לבד.

ד. שקר 'דעת הקהל'

אחת המטרות העיקריות של אותם ארגונים ואישים היא ליצור דעה כוזבת בציבור כאילו הם מייצגים המונים, ובכך להטות את הכף הפוליטית על ידי לחץ על נבחרי הציבור.

כך התברר השבוע שאחת ממובילות קמפיין המילואימניקים נגד חוק הגיוס "לא דייקה בדבריה", בלשון מכובסת, כשטענה שרב חשוב עומד מאחוריה.

לאחר בירור עם אותו רב, בשידור חי מעל גלי האתר, התברר שלא היו הדברים מעולם.

בדומה לכך, יש גם העושים שימוש בדמויות דתיות כ'פרזנטורים' – הם רק לבושים חיצונית כדתיים, ודרכם ניתן לקדם תפיסות בעייתיות.

חפשו באתר האינטרנט של כל ארגון ליברלי – ותמיד תמצאו דמויות שייראו לכם כאלה מקהילתכם או כאלה היושבים מאחוריכם בבית הכנסת.

אבל מה דתי בהם? מה 'חרד"לי' בהם? ובעיקר, מה מייצג בהם?

זוהי כמובן זכותו של כל אדם להחזיק בכל דעה שיחפוץ, גם יהודי שיתמוך במרואן ברגותי, אבל למה להשתמש במרמה בשמות של רבנים, או בתיוג של דתי, חרד"לי או מילואימניק?

החרדים יתגייסו בקלות כשהזהות היהודית תנחה את קבלת ההחלטות בצה"ל. לא 'תרבות' הפרוגרס, לא 'מוסר' הפצ"ריה, ולא 'פסיקות' בג"ץ

ה. עלינו להישאר ממוקדים

המאבק של דורנו הוא לא על גודל הצבא, אלא על דבר אחד ויחיד – זהותה היהודית של המדינה.

החרדים יתגייסו בקלות כשהזהות היהודית תנחה את קבלת ההחלטות בצה"ל. לא 'תרבות' הפרוגרס, לא 'מוסר' הפצ"ריה, ולא 'פסיקות' בג"ץ.

לענ"ד זוהי דרך חשיבה בוגרת המחפשת פתרונות מעשיים ולא פתרונות עכשוויים חסרי היתכנות.

כל בוגר של קורס בסיסי במו"מ וניהול מחלוקות יודע זאת, כאשר באמת מחפשים פתרונות ולא ליבוי של שנאה וכאוס.

ו. כשהחרדים ינהרו לבקו"ם

גיוס חרדים באופן נכון הוא קודם כל הצלה לצה"ל, למדינת ישראל, ולהשפעת הזהות היהודית שלנו פה.

אני חושב שגיוס חרדים באופן נכון הוא גם הצלה והעצמה לנערים חרדים שפחות מוצאים את עצמם.

אבל, ופה הנקודה החשובה: בלי כובד הראש הנחוץ לגישה לסוגייה, זה פשוט לא יקרה נכון.

זה לא יַרבה זהות יהודית בצבא, וזה לא ישמור כחרדים את הנערים המתגייסים.

אך במצב הנוכחי, יש לנו עוד דרך ארוכה עד שבכירי צה"ל, היועמ"שית, בג"ץ ועוד יפנימו בצניעות את מגבלת הכוח שלהם.

לסיום, שימו לב ש'דמויות ביניים' רבות הן מאלה שצעקו בעבר מרה על הסכמי אוסלו, שבוצעו בכוח ובאבחה חדה תוך התעלמות מהמציאות, ללא סבלנות וללא שלבים מוכחים – וכעת רוצים להחיל את אותו דפוס התנהגות שנגדו הפגינו ומחו על תהליכים חברתיים פנימיים ומורכבים.

אסור שיהיו לנו עוד 'קורבנות שלום', חלילה.

בע"ה.

--- title: הקיום והמשמעות author: אריאל אוסטרבך date: 2026-01-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/239 --- # הקיום והמשמעות

א. ציר הקיום הלאומי

מיום עומדנו לראשונה על בימת ההיסטוריה מחפש האויב דרכים להשמידנו.

עוד טרם השואה – וביתר שאת לאחריה – הבינו היהודים שכדי לשרוד יש צורך בהגנה ובמקלט בטוח. טבח שמחת תורה המחיש לנו היטב מה יהיה גורלנו ללא הגנה פיסית.

אם כן, הצורך בהעמדת כוח מגן ברור כשמש.

התגובות בשמאל לא התמקדו בכך שצריך להתחשב ברגשות הדתיים, אלא תקפו את השקפת עולמם

ב. ציר המשמעות הלאומית

כלומר: מהי תכלית הקיום? לשם מה אנו בכלל חיים?

נהוג לומר, "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"; כשהאומה נלחמת על חייה, שאלת המשמעות נדחקת, מטבע הדברים, הצידה.

כשכלב אימתני רודף אחריך אתה פשוט בורח, ולא משנה לאן.

אך באופן תמוה ומוזר, בעוד הימין, בהכללה גורפת כמובן, נרתם ומתגייס לטובת הקיום, השמאל לעומתו מטיל את כל כובד משקלו על ציר המשמעות.

ג. מדוע פרצה המלחמה?

מלחמת התקומה לא פרצה עקב חוסר בסד"כ; היא התחילה בגלל כישלון תודעתי ענק.

ד. מפעל עיצוב התודעה

בסוגיות התרבות, השמאל מעולם לא הוריד הילוך מהעיסוק בשאלות המשמעות.

במהלך מלחמת התקומה ישנה מגמה הולכת וגוברת של שילוב בנות בזירות הלחימה.

שאלות מבצעיות, נורמטיביות ודתיות מושתקות, וכל מי שמבקש לעסוק בנושא נתפס כהזוי, חשוך ושונא נשים.

המלחמה הביאה איתה כמיהה למשמעות, ורצון עמוק וכן לינוק את המשמעות משורשינו הלאומיים

על סוגיית נפילת החיילות בשבי אמר בני גנץ: "במלחמה הזו גברים ונשים נלחמים ביחד, היה לנו מיתוס מה יקרה כשאישה תיפול בשבי, והנה חצינו את זה".

כלומר: ערך המשמעות (השיוויון) חשוב מהקיום עצמו.

כאשר ארגון ‘בוחרים במשפחה' הפיק סרטון שמציף את נושא שילוב הפרמדיקיות, התגובות בשמאל לא התמקדו בכך שצריך להתחשב ברגשות הדתיים, אלא תקפו את השקפת עולמם. לדוגמה, מפקד בקורס מפקדי פלוגות בצה"ל כתב: "אוסף של מטורללים חסרי ערכים – השיוויון מביא את הנצחון".

כאשר חיילי גולני דתיים קמו ויצאו מאירוע הוקרה לחטיבה שבמהלכו עלו נשים לשיר, דוברים מהשמאל לא אמרו שצריך להגן על זכויות החיילים הדתיים כדי שיהיה סד"כ. להיפך, הם תקפו אותם.

עיתונאי מהשמאל כתב: "ממתי שירת נשים מפריעה לחיילים דתיים החובשים כיפות סרוגות?"

אחר הוסיף כי "החייל החרדי צריך להיות מספיק בוגר ולהסתפק באוכל כשר (ולא מהדרין). לכן גם אם יש שירת נשים, חיילים דתיים צריכים להיות מספיק בוגרים כדי לא לצאת מהטקס".

אל תיפלו בפח, ולא משנה כלל מהי עמדתכם ביחס לנושאים הללו. שימו לב כיצד הימין עוסק בקיום, והשמאל ב'ערכים' ובצביון; כך מתנהגים אורחים בבית מארחיהם.

ה. קיום, או משמעות וערכים?

השמאל חושש מהפעלת כוח ומ'אובדן צלם אנוש'.

הוא מתמקד בקידום ערכים פרוגרסיביים, לא בעצם הקיום.

הוא נושא עיניו אל מעבר לים, מקיש משם בבורות ובשטחיות על חיינו כאן, ואינו מצליח להחזיק בהירות מוסרית בהקשר הלאומי הרחב.

אליס מילר, שנכנסה לקורס טיס בעקבות עתירה שהגישה לבג"ץ ע"י 'האגודה לזכויות האזרח', חיה כיום בהודו.

לאחרונה, במלאת 30 שנה לעתירתה של מילר, הפיצה היוהל"מ איגרת ובה נכתב שמילר היא "מצפן להווה והבטחה לעתיד". שוב, הערך והמשמעות קודמים לכל. גם אם צה"ל מהדהד את פועלה של אשה שירדה מהארץ וקידמה אג'נדה הרסנית ללא דיון ציבורי ראוי.

ו. המלחמה הביאה איתה כמיהה למשמעות, ורצון עמוק וכן לינוק את המשמעות משורשינו הלאומיים.

כדי לאפשר לכמיהה הזו לבוא לידי ביטוי, חייבים לעסוק במשמעות, בתודעה, ובשאלה לשם מה אנו עושים את הדברים.

אסור שהשאלות על הגדלת הסד"כ יסמאו את עינינו. תשובות גדולות על עתיד אומתנו ומגמת פנינו – הן-הן השאיפות שצריכות להיות בראש מעיינינו.

הגיע הזמן להפסיק להיות אורחים במדינתנו.

--- title: ניצחון על אימפריית רשע מול הברית האדומה-ירוקה author: עזרא הימן date: 2026-01-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/240 --- # ניצחון על אימפריית רשע מול הברית האדומה-ירוקה

א. פוקו ועליית האייתולות

בסוף שנות השבעים העלתה המהפכה האסלאמית באיראן לשלטון אימפריית רשע שיעית, שסימנה לה כמטרה את השמדת ישראל והשלטת האסלאם בעולם.

המהפכה נעשתה בתמיכה של דמויות מרכזיות בשמאל המערבי, ביניהן הפילוסוף מישל פוקו, שראה במהפכה האסלאמית ביטוי עמוק לשחרור המדוכאים עלי אדמות מֵעריצוּת המערב.

כאן החלה להתבסס 'הברית האדומה-ירוקה' בעולם: הברית בין השמאל הפרוגרסיבי-מרקסיסטי האדום, הרואה את המערב ואת ישראל כמקור כל הדיכוי בעולם, לבין האסלאמיסטים המנהלים מלחמת דת עולמית להשלטת האסלאם בעולם בכוח הזרוע.

לברית הזו היו עליות ומורדות. אך בשנים האחרונות, השמאל במערב שטוף ברובו בברית האדומה-ירוקה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות.

זכויות אדם הופכת לערך שכל שימושו הוא ניגוח המערב, ובעיקר ניגוחה של ישראל

ב. זכויות אדם עם כוכבית

הברית המרושעת הזו מעצבת גם את ערכי זכויות האדם במערב. זכויות אדם הופכת לערך שכל שימושו הוא ניגוח המערב, ובעיקר ניגוחה של ישראל.

ארגוני זכויות אדם בעולם פרוגרסיבי לעולם לא יפרו את הברית האדומה-ירוקה, ולכן לא יֵצאו נגד משטרים אסלאמיים. לכן הם גם ממלאים את פיהם מים בשעה שאלפי אזרחים איראניים נטבחים.

'זכויות אדם' זהה בעיניהם להתנגדות לישראל. אין משמעות אחרת.

ג. איוולת השמאל הפרוגרסיבי בישראל

הגרעין הקשה של השמאל בישראל מגלה כרגע פן נוסף של יחס פרוגרסיבי למה שקורה באיראן.

דוברים רבים בשמאל העמוק מדבררים צורת חשיבה שאינה מחלקת את העולם לטוב ורע אלא לדת וחילון: תנועות פוליטיות דתיות הן עריצות, ותנועות חילון הן הפתרון.

אין הם מסוגלים להבדיל בין הימין הדתי והלאומי בישראל, הזוכה לתמיכה ציבורית רחבה ונבחר בצורה דמוקרטית, לבין משטר עריץ של האסלאם הטובח באזרחיו. לשניהם הוא קורא 'עריצוּת'. וזהו פשוט עיוורון ואיוולת מוסרית.

לכן, במקום לומר שבנוגע למלחמות ישראל מול אויב חיצוני אין ימין ואין שמאל, אלא כולנו אחד, הם מתייגים את הימין בישראל כאויב שיש למגרו כמו את המשטר האיראני, ואת המחאות של השמאל כמחאות האזרחים באיראן.

הניכור המרושע הזה הוא תוצאה של זהות חילונית, היקרה בעיניו יותר משייכותו לעם היהודי וגורלו.

סגנון כזה של יציאה מקהל ישראל וניסיון לייצר בארצנו שני עמים צוררים זה לזה מבחינה פוליטית, דתי 'משיחי' מול חילוני 'נאור', ראוי בעצמו להוצאה מחוץ למחנה.


קראו כיצד היועץ של יאיר גולן קורא להפיל את ה'רודנים' של ישראל כמו שעושים המורדים באיראן:

ד. נקווה לימים גדולים לפנינו

השמאל דיבר פעמים רבות בעבר על 'מזרח תיכון חדש'.

אנחנו סבורים שמזרח תיכון חדש באמת הוא תוצר של בהירות מוסרית בהבנת טוב ורע, של ניצחון ישראל על משטרי רשע, של עוצמה לאומית וזהות יהודית איתנה.

בעזרת ה' לשם אנו מתקדמים, עם כל הקשיים בדרך.

--- title: איך מזהים רמאות ציבורית? מדריך ליציאה מהנאיביות author: איתי אסמן date: 2026-01-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/104 --- # איך מזהים רמאות ציבורית? מדריך ליציאה מהנאיביות

נא להכיר – עו"ד איילת שחר סיידוף, יו"ר ארגון 'אמהות בחזית': "הארגון הוקם על ידי אימהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד, מתוך תחושת חרדה עמוקה לעתיד המדינה וגורלו של צה"ל כצבא העם, ובעקבות קידום חוק יסוד הפטור מגיוס לחרדים. התנועה חרטה על דגלה את ערך השוויון כערך המרכזי למענו היא נלחמת, בדגש על שירות שווה לכולםן".

הדברים שנכתבים כאן אינם המצאה חדשה. ככלל, רוב המאמרים כאן לא נועדו לחדש, אלא להזכיר אמיתות פשוטות הנשכחות הרבה פעמים בשל משחקי שפה והנדסת תודעה. כדי שלא יוליכו אותנו שולל, עלינו לאמץ ארבעה כללי ברזל:

כוונות טובות אינן חסינוּת

בשיח הציבורי נשמעת לעיתים קרובות האמירה על פעילי ציבור (בעיקר מהצד השמאלי): "אבל יש להם כוונות טובות". האמירה הזו אינה נובעת מבדיקה מעמיקה, אלא משמשת כ'משתיק קול' למצפון. לפעמים זו נאיביות, ולפעמים קושי להכיר בעובדה שישנם גם אנשים רעים.

במציאות אין ואקום. שמתי לב לקשר הדוק ומעניין: אלו שטוענים שלשמאל יש 'כוונות טובות', הם בדרך כלל אלו שיְיחסו לחרדים 'כוונות רעות'. כיוון שאין לנו גישה לעולם הכוונות הנסתר, עלינו לשפוט אנשים אך ורק לפי מעשיהם והשלכותיהם הציבוריות. אדם הפועל במודע לסכסך בין מגזרים הוא אדם רע – והכוונות שלו פשוט לא רלוונטיות.

אל תסתכל בקנקן: שמות יפים, אג'נדות נסתרות

ישנם ארגונים ומפלגות המתעטפים בשמות 'ממלכתיים' ומרגשים: 'אימהות בחזית', 'שותפות לשירות', 'המילואימניקים הדתיים' או 'שדולת הנשים'. הם מופיעים בכנסת ומדברים בשם 'כל המילואימניקים' או 'כל הדתיים', וכמובן 'כל הנשים', אף שמעולם לא נבחרו באופן דמוקרטי לייצג איש.

לפני שאתם משתכנעים מארגונים כלשהם, שאלו את שאלות הבסיס: מי מממן אותם? אילו ערוצי תקשורת מעניקים להם במה, ולמה? מי השותפים הפוליטיים שלהם? מהי האג'נדה האמיתית שהם מקדמים מעבר לסיסמה?

כשאתם קונים רכב, אינכם מסתפקים בשיח היפה של המתווך, אלא לוקחים את הרכב לבדיקת מומחה. אם במישור האישי אנחנו נזהרים, מדוע ברמה הציבורית אנחנו מזלזלים בבדיקה בסיסית?

סכסכנותם אומנותם: שיטת ה'הפרד ומשול'

ישנם ארגונים שהפכו את הסכסכנות למקצוע. הם מנסים לזרוע כאוס בתוך המגזר החרדי או הציונות הדתית או לתקוע טריז בינה לבין הציבור החרדי. הם מדגישים את ההבדלים במקום את המשותף, ומשתמשים במושגים כמו 'ברית המשרתים' כדי לצייר את החרדים כאויב.

הם לוחצים על המקומות הכואבים ביותר – כמו נטל המילואים – כדי להפוך כאב לשנאה, בעזרת הכללות וניפוח אירועים. הציבור הדתי אומנם גדל על האיסור לשמוע לשון הרע, אך מול קמפיינים מתוזמרים בתקשורת עלינו להיות זהירים כפליים. אל תאמינו ללשון הרע שנועד לפרק את הבית מבפנים!

הציונות הדתית כ'קבוצת סיכון'

למרבה הצער, הלב הטוב של המגזר הדתי-לאומי הופך אותו למטרה נוחה לספינים. כמו בסיפור 'כיפה אדומה', רבים אינם מסוגלים להאמין שמאחורי דמות הסבתא החביבה מסתתר זאב. אנחנו ממהרים להשתתף בכל מיזם שתלוי עליו שלט של 'אחדות' או 'מילואים', בלי לבדוק את ה'כשרות' הרעיונית שלו.

לאחרונה ראינו מינוי של דמות 'סרוגה' לתפקיד בכיר בארגון השמאל הרדיקלי 'הקרן לישראל החדשה'. יש להם סיבה. ובכלל, השמאל תמיד ידע להשתמש בדתיים, המאמינים ש'גדול השלום' ומסרבים לראות את הרע. הבעיה היא שבשם אותה אחדות, הארגונים הללו פועלים לפרק את הזהות היהודית של המדינה.

לסיכום: אל תהיו 'פונדקאים' לרעיונות זרים. אל תפקידו את הכישרונות והתודעה שלכם בידי מי שרוצה להרוס את מה שבניתם. נמשיך להאמין בטוב שבאדם במישור האישי, אך בזירה הציבורית – נתייחס לרמאים בזהירות הנדרשת, לפחות כמו שאנחנו נזהרים בשוק.

--- title: המעבר המסוכן מ'הנני' ל'למה רק אני?' author: איתי אסמן date: 2026-01-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/241 --- # המעבר המסוכן מ'הנני' ל'למה רק אני?'

  1. המגזר הדתי-לאומי העמיד כמה וכמה מפעלים אידאליסטיים הקשורים לכלל ישראל: התיישבות, גרעינים תורניים, שירות לאומי, התגייסות לצבא ושילוב עם לימוד תורה.

הכל תחת הכותרת: 'הנני!'. היכן שעם ישראל צריך, שם נמצא הציבור הדתי-לאומי.

הציונות הדתית לא התלוננה על המשימות הלאומיות שהוטלו עליה. השליחות היא זו שאפשרה להביט קדימה בענווה, ולא אחורה והצידה.

מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון החל בעקבות הציבור הדתי-לאומי ורבניו. הציבור היקר הזה הלך במסירות נפש ליישב את נחלת אבותינו, תוך התמודדות עם טרור בלתי פוסק, בתנאים קשים, מתוך אידאל צרוף.

הציבור הזה מעולם לא שאל 'למה רק אני?', אלא מסר את נפשו במחיר כבד, ששילמו משפחות רבות בסכנת חיים ממשית.

הוא לא פנה לחרדים בטענות למה הם לא שותפים במצוות ההתיישבות והביטחון.

מסתבר שתודעת 'למה רק אני?' לא חלחלה לרוב המוחלט של ראשי הישיבות וראשי המכינות

  1. האם ידעתם שלא רק דתיים וחילונים הלכו להתיישב בהתנחלויות, אלא גם החרדים? אוכלוסייתם מהווה כיום כשליש מההתיישבות! הם בהחלט נושאים בנטל הזה.

זה לא קרה בגלל קריאות וצעקות של ״בואו ורשו את הארץ!״, ולא משום שכינו אותם 'שונאי ארץ ישראל' חלילה. זה נעשה באופן טבעי, מתוך חיבור לאידאל הרוחני שהובילו הדתיים, מתוך הבנה שיש אינטרסים משותפים, ומתוך שיח שמתאים למגזר החרדי.

והתוצאה? כיום הערים הגדולות באיו״ש הן חרדיות. מי היה מאמין?

  1. כיצד עבר השיח של חלקים בציונות הדתית מ'הנני' ל'למה רק אני?'

אינני מזלזל במחיר הכבד שמשלמות משפחות המילואימניקים, וגם לא בתחושת אי-הצדק ביחס למגזר שלם שפטור מגיוס. אני כותב זאת בדופק נמוך ובקור רוח לאחר מאות ימי מילואים.

העניין המרכזי הוא: איפה התודעה נמצאת? מה חשוב, ומה עוד יותר חשוב?

מעבר לכך, לא כל הציבור הדתי-לאומי ממוקד בשיח על כאביו האישיים.

קחו לדוגמה את מוסדות 'בני דוד' בעלי, שרבים מבוגריהם נפלו במלחמה, ורבים מהם נלחמים בימים אלו ממש בסדיר ובמילואים. הם ממשיכים לדבוק בשליחות המבטאת תודעת 'הנני', ואינם מצטרפים לקמפיין 'למה דווקא אני?'.

בכך מוכיח המוסד הזה את אחריותו הלאומית, את דבקותו במה שנכון לעשות וביכולתו להרחיק ראות למרות הקשיים.

לכאורה, ישיבת 'בני דוד' הייתה צריכה להוביל את הטענות כלפי החרדים, וכן גם ישיבות הסדר רבות. אך מסתבר שתודעת 'למה רק אני?' לא חלחלה לרוב המוחלט של ראשי הישיבות וראשי המכינות.

הפעם, בניגוד לחלוציות ולמסירות בעניין ההתיישבות, ניכר שלא הרבנים הם המובילים את הקמפיין, אלא ארגונים פוליטיים המתיימרים לייצג את כל המילואימניקים ומשפחותיהם; הם אלו המדגישים את הכאב ואת המשא הגדול של המילואימניקים, את השחיקה ואת התחושה שהמציאות בלתי נסבלת.

לעומתם, רבנים רבים, שראייתם ארוכה ולא קצרת טווח, מבינים שתהליכים תרבותיים מצריכים זמן והסרת חסמים. הם יודעים שאמירות כמו 'שלום עכשיו', 'גיוס חרדים עכשיו' ו'אחדות עכשיו' הן שטחיות ויוצרות אפקט הפוך.

הם יודעים ש״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?״ הוא לא הכלל היחיד בתורה. הרי הם עצמם מחנכים את תלמידי ישיבות ההסדר המשרתים שירות מקוצר כדי לגדול כאנשי חינוך יראי שמיים.

  1. הנה עצה לזיהוי קמפיין לא ראוי:

הארגונים המובילים את קמפיין הגיוס עסוקים בהשחרה של כל מי שתומך בחוק של גיוס בהידברות עם החרדים; השחרת המתנגד, במקום ניהול דיון ענייני.

הם טוענים כלפי מתנגדיהם, שהמילואימניקים נזרקים מתחת לגלגלי האוטובוס ושלא אכפת להם מהמשפחות הקורסות.

זוהי אותה פרקטיקה כמו בקמפיין החטופים: כל מי שתמך בהכרעת חמאס ולא ענד סיכה צהובה על דש בגדו – הואשם בהפקרת החטופים ובאטימות.

כך מתנהל גם קמפיין ארגוני המילואים שכפו את עצמם על כל המילואימניקים: כל מי שמאמין בתהליכים ולא בכפייה מואשם כמפקיר מילואימניקים. יש רק אופציה אחת: כפייה ועכשיו.

כאילו הצטמצמה כל התורה למצווה אחת בלבד: ההתגייסות לצבא

  1. אך ההחמצה הגדולה היא חוסר הבנת גודל השעה.

נכון, ישנה מלחמה והשירות חשוב ביותר, אך מתרחשים כיום אירועים בסדר גודל היסטורי: סדר עולמי חדש, חילופי אליטות. מאליטה מנותקת ממורשתה לאליטה המחוברת למסורת ישראל, מינויים דרמטיים במוסד ובשב״כ, רפורמות בתקשורת ובמערכת המשפט, מהפכה דרמטית בהתיישבות ביו"ש ותהליכים חשובים בנגב, ותנועת תשובה חרישית של המוני בית ישראל המתקרבים לתורה ולמצוות.

גיוס חרדים הוא ערך חשוב, אבל יש חשוב יותר – והוא זיהוי גודל השעה: ההתקדמות הרוחנית של עם ישראל, מדינה יהודית ויישוב ארץ ישראל.

חלקים בציונות הדתית העסוקים בהתנגחות במגזר החרדי, לא זו בלבד שלא יגייסו חרדי אחד, אלא הם מנמיכים את הגובה והאידאלים של הציונות הדתית עצמה.

כאילו הצטמצמה כל התורה למצווה אחת בלבד: ההתגייסות לצבא.

מה עם לגדל תלמידי חכמים שיתנו מענה לעולם התשובה? מה עם ההתיישבות? החקלאות? מפעלי החסד?

העיסוק הרב סביב 'המילואימניקים הקורסים' מקצר את הראייה ארוכת הטווח וגורם לפגיעה באידאל שלעולם תלוי במה יעשה מגזר אחר.

התנועה הנפשית והציבורית הזו אינה גורמת להובלה ולהנהגה, אלא להיתקעות במקום וחלילה אף לנסיגה.

כך המגזר שהראה דוגמה אישית נתפס כגורם מטיף ומתקרבן.

מובן שצריך לטפל בבעיית כוח האדם, אך צריך גם לטפל ב'מוח האדם' ובכשלי האליטות. לא רק לשאול מי סוחב את האלונקה, אלא גם לאן מועדות פניה. ועוד קודם לכן: על מה נלחמים ומה בעצם כובשים.

  1. אין זו הטפת מוסר, כל אחד יבחר לאן הוא מפנה את העיניים. זוהי רק הדגשת גודל השעה, הרחבת המבט והנגזרות מהן.

ומה שעבד במפעל ההתיישבות ושינה את פני ההיסטוריה כולה צריך לעבוד גם בסוגייה זו. כדאי לשים לב לתמורות התודעתיות המשתנות במגזר הדתי-לאומי ולבחון מי מוביל אותן.

ומי יודע, אולי בעוד מספר שנים האיכות והכמות של המתגייסים החרדים ואלו שאינם שוקדים על התורה ימלאו כשליש מהמשימות הלאומיות, בדיוק כפי שקרה באידיאל ההתיישבות.

--- title: על מותו של יוסף אייזנטל ז"ל author: אודי בן חמו date: 2026-01-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/242 --- # על מותו של יוסף אייזנטל ז"ל

מותו הטרגי של נער חרדי בן 14 הוא אירוע מטלטל.

ראוי להרחיק ראות מעבר לאירוע המקומי ולנסות להתבונן בסימנים ובנקודות הציון שהוא חושף.

לזהות תהליכים באומץ, כמו שאומרים.

אין זו פרספקטיבה נוחה. אך אי-הנוחות הכרוכה בהתבוננות כזו קלה לאין שיעור מאבלה של משפחה על בנה היקר.

הקדמה:

עם ישראל מצוי בשלב היסטורי, שלב בו שאלות יסוד הנוגעות לזהותו, ייעודו ואורח חייו עומדות בלב סדר היום.

לא סדר היום התקשורתי, הרועש והשטחי – אלא סדר יום עמוק יותר: אפוף בזהות ונשמה, פנימי וכמוס.

די להביט סביב כדי לראות את ביטויי החיפוש המרובים אחר יהדות ומשמעות. רבים מחפשים תשובות משכנעות לשאלות הקיום: מי אנחנו, מה טעם לחיינו. כך כתבה לי בעבר אישה אמיצה, שנותקה ממורשתה ומצטערת על כך מאוד.

סימן מובהק למאבק הזה ניתן היה לראות שבועיים לפני שמחת תורה תשפ"ד, בכותרת עיתון 'הארץ' המייצג אליטה-לשעבר, ההולכת ושוקעת:

'יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית'.

מתוך נקודת מוצא זו יש לבחון את הדברים הבאים.

א. דריסתו למוות של נער חרדי – יהיו נסיבות האירוע אשר יהיו – אמורה לזעזע כל נפש שטרם הושחתה מוסרית, חברתית ובעיקר מנטלית.

כדי להבין את עומק הבעיה, ראוי להשוות את התגובות הציבוריות לאירוע זה לתגובות לאירועים אחרים, למשל לאחר הפגנות אלימות באזור גאוגרפי ותרבותי אחר – רחוב קפלן בתל אביב.

כנות הזעזוע אינה נבחנת בניסוח של פוסט בפייסבוק, אלא בעקביות: בקריאה למתינות, בהפסקת ההסתה, ובמעשים ממשיים. אחרת – זהו תשלום מס שפתיים ריק מתוכן

ב. הפער בין היחס הסובלני, המורכב, המכיל והאמפתי כלפי הציבור החילוני-שמאלני, הנתפס כשותף ל"בניין החומרי" של האומה, לבין היחס, ההפוך לחלוטין, כלפי מי שנתפסים כשותפים לשמירת רוחה – החרדים – מחייב בדק-בית לאומי רציני.

כיצד נוצר מצב שבו מול החרדים מקפידים על כל קוצו של יו"ד, מאיימים ומתפלפלים, ומנגד מגלים סובלנות אינסופית כלפי אלה שפוגעים בזהותה ובנשמתה של המדינה, גם כאשר נחצים קווים חוקיים, מוסריים ואינטלקטואליים?

על מה מעידה עמדת הנפש הזו?

יתכן שכך בדיוק נראית שנאת חינם.

ג. הבעות צער רפות ומנוסחות היטב של דמויות רבניות-ליברליות אינן יכולות לכסות על שנים של הוספת שמן למדורת השנאה.

כנות הזעזוע אינה נבחנת בניסוח של פוסט בפייסבוק, אלא בעקביות: בקריאה למתינות, בהפסקת ההסתה, ובמעשים ממשיים. אחרת – זהו תשלום מס שפתיים ריק מתוכן.

ד. בירור מחלוקות תורניות בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי חייב להיעשות בחדרים סגורים, בין אנשים גדולים וראויים בלבד.

כשם שמנהל מחלקה אונקולוגית אינו משתף את עובדי התברואה בפרטי מצבו של חולה, כך אין משליכים מחלוקות עמוקות לזירה הציבורית הרחבה. אחרת מתקבלת תגובה ציבורית בלתי מרוסנת, שבה הרגש שולט ללא איזון של השכל.

ה. מה לא יקרה היום – וסביר שגם לא מחר?

לא יתקיים פאנל באוניברסיטת תל אביב על הסתה נגד מיעוטים. לא ייפתחו מהדורות מיוחדות שיבחנו את האסון מכל זווית.

לא תיחתם עצומה נוקבת להרגעת הרוחות על ידי תנועת 'הרבעון הרביעי' והדתיים שוחרי האחדות הנמנים עמה.

פוליטיקאים וארגוני 'טוב משותף' לא יפנו בשאלות נוקבות כלפי מי שדיברו במשך שנים על החרדים כמגזר חסר תועלת ותרמו בכך ליחס מפלה כלפיהם.

אהרן ברק לא יזדעזע אלא אם הדבר ישתלב באסטרטגיה שלו.

לא תתקיים הפגנת הזדהות אנושית על גשר קוקה-קולה ליד בני ברק. כלום.

יתכן שכך בדיוק נראית שנאת חינם.

בירור מחלוקות תורניות בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי חייב להיעשות בחדרים סגורים, בין אנשים גדולים וראויים בלבד

ו. ואולי האבסורד הגדול מכולם: ניסוחים בהם מביעים השתתפות בצער על מותו של הנער – ומיד מצהירים נחרצות כי "מתוך דאגה לעתיד האומה" תצא לדרך "עצרת גיוס לאומית", ללא הידברות וללא תהליך הדרגתי, תוך ניכוס מכוער של המילה "לאומי"; ניסוחים שעשויים היו להישמע אותנטיים, אילולא השתיקה המוחלטת שננקטה בעבר מול ביטויי סרבנות חמורים, כאשר הדבר נגע לרפורמה המשפטית.

ז. היכן הייתה אותה מוטיבציה מוסרית נחרצת, נוכח עוולות זועקות לשמים בשנים האחרונות?

היכן הייתה האנרגיה הזו בפרשת הפצרי"ת, היועמ"שית, מול מטיפי הסרבנות, במשפט נתניהו, או במותו הטרגי של אהוביה סנדק ז״ל? היכן??

ח. ישנם רגעים בחייה של אומה, רגעים בהם ניצב האדם בצומת דרכים בה עומדות בפניו שתי אפשרויות בחירה בלבד.

בסופו של דבר, הזמן יגלה – אולי בניגוד לרצוננו – עם מי אנו מזדהים:

עם שומרי זהותה של המדינה למרות אי-אלו מחלוקות, או עם אלו המוחקים אותה בשלל סיסמאות.

ושומרי הזהות האלו שייכים למחנה יהודי, אמוני וכלל ישראלי ההולך וגדל, הולך ומתעצם בע"ה.

--- title: הבומרנג – קווים לדמותו author: בן יעקב סבו date: 2026-01-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/116 --- # הבומרנג – קווים לדמותו

א. מי צודק?

האופנה החלה כנראה בעקבות ביקורות של אנשים שהקשו: איך אתן, הנשים הדתיות-לאומיות, מוחות נגד החרדים, כאשר אתן בעצמכן לא עשיתן צבא? ואיך אתם, הגברים, מנהלים קמפיין 'שוויון בנטל' ו'שותפים לשירות' כאשר רבים מהמגזר שלכם משרתים במסלול הסדר מקוצר?

השאלות הללו הכו בהלם רבים מהדתיים המוחים נגד החרדים, שבאמת נשארו ללא תשובה, מה שגרר את אותו זרם התרפסויות עכשווי.

נשאלת השאלה: האם אותם מקשי הקושיות צודקים?

התשובה היא כן!

כן – רק אם רואים בשוויון ערך.

אין מושג או ערך שבשמו שועבדו ונרצחו יותר אנשים בהיסטוריה מאשר השוויון

ב. השוויון

אין מושג או ערך שבשמו שועבדו ונרצחו יותר אנשים בהיסטוריה מאשר השוויון.

השוויון הוא מרדף אינסופי של ביקורת הדדית עוקצנית וקטלנית.

דרך המשקפיים של חיפוש שוויון בונים נפשות צרוֹת עין, בעלות תחושת קיפוח מתמדת, התמסכנוּת ומרירוּת.

הרי למרדף אחר 'שוויון' אין קצה.

איך אפשר להעריך מי מתאמץ יותר, גברים או נשים? אבא קרבי או אמא מיניקה?

האם הקמת משפחה, שירות לאומי, לימוד תורה, או שירות צבאי? מה הכי חשוב? מה ייחשב הכי 'נשיאה בעול'?

אולי בכלל אקטיביזם של שרפת המדינה הוא הכי חשוב, וכל מי שלא מתנגד לממשלה על ידי פירוק הצבא אינו 'נושא בעול'? אינו 'מציל את המדינה'?

שוויון הוא אחד המינוחים המתעתעים ביותר שנוצרו בהיסטוריה. בשמו נגרמו האומללות והסבל הגדולים ביותר בהיסטוריה של האנושות.

מי שתוקף ציבורית מישהו אחר בשם השוויון, עליו לדעת: זה לא יעצור שם. מי שמרבה בציבור שיח קַנאוּת של רדיפת שוויון, שלא יתפלא אם לאחר מכן השיח הזה יכֻוון אליו חזרה.

לכל אורך ההיסטוריה, המהפכנים שכרתו לאחרים את הראש בגיליוטינה בשם השוויון, ראשם היה הבא בתור להיכרת באותה גיליוטינה עצמה, כגון רובספייר, גדול כורתי הראשים, ולפי המיתוס אפילו הממציא, ד"ר ז'וזף גיליוטינה עצמו…

ג. מי קובע מה הקריטריון לשוויון?

השוויון, מעבר לכך שהוא בונה תודעה חברתית צינית של סכסוכים מתמידים בין 'מעמדות' מדומיינים שונים, גם דוחף לבניית חברות סמכותניות מאוד.

הרי, כמו שהראינו קודם – מי אמור לקבוע מה הוא הקריטריון שלפיו מודדים את אותו שוויון? מדוע להתייחס לקטגוריה מסוימת ולא לקטגוריה אחרת?

אחד שירת בצבא שירות משמעותי והשני שירת בגלי צה״ל או כעובד רס״ר. אחד היה מדען והשני בתזמורת צה״ל. אחד בזק״א והאחר בשירות לאומי, אחד בארכיון צה״ל והאחר בשמירת המורשת הלאומית בבית המדרש.

ערכו של מי רב יותר? ומי אמור להחליט דבר כזה? מי אמור לתכלל את שלל הגורמים המופשטים שעל פיהם יוחלט מי תורם יותר? מי אמור להחליט אילו ערכים עדיפים? למי יש 'מד-נטל'?

רק דמות סמכותנית וכופָה יכולה לנהל את הסדר הזה. רק היא יכולה להחליט מי צריך להיכנס לכלא, ממי לשלול תקציבי חינוך, ממי תינטל הזכות להצביע בבחירות ולמי צריך לערוף את הראש בגיליוטינה.

כי כולם שווים אומנם בתיאוריה, אך במציאות יש כאלו ש'שווים יותר'.

לא שאינני מכיר בכך שהציבור שהכי מחזיק כיום את הכל – הביטחון, הכלכלה, ההתיישבות והרבה מהזהות היהודית והילודה, הוא הציבור הדתי-לאומי. אבל, וסליחה על הדימוי, את הגיליוטינה שהפעלנו זה כבר לא יעניין

ד. הגישה היהודית

אין דבר הפוך יותר מהקנאות המרקסיסטית מאשר היהדות.

היהדות בונה את עצמיות האדם, שכן ביהדות האדם עושה את מה שהוא עושה כי הוא מאמין בו, ולא מתוך ניסיון לבקר את סובביו.

אם יש ביהדות שוויון – זה רק שוויון אל מול הקב"ה. "אחד המרבה ואחד הממעיט".

האם יש לנו הכלים להבין עם אילו אתגרים או עם אילו כשרונות ברא הקב"ה כל אחד מאיתנו?

לפי היהדות, האדם נמצא בתחרות ובהשוואה רק לאדם אחד – למי שהוא עצמו היה אתמול.

כאשר אנו מתרגלים להשוות את עצמנו לאחרים, חיינו הם חיים חיצוניים ולא עצמיים.

כאשר אנו מחנכים את ילדינו שהקריטריון הכי חשוב בציבור הוא שירות צבאי – אל נתלונן אם היחס לשמירת תורה, לחשיבות הקמת משפחה או לערכים אחרים יֵרד אצלם פלאים.

אם אנחנו מעצימים בציבור את 'דת השוויון', אל נתפלא שיהיו שימצאו תירוץ לתקוף אותנו בחזרה בדיוק בשמה.

לא שאינני מכיר בכך שהציבור שהכי מחזיק כיום את הכל – הביטחון, הכלכלה, ההתיישבות והרבה מהזהות היהודית והילודה, הוא הציבור הדתי-לאומי. אבל, וסליחה על הדימוי, את הגיליוטינה שהפעלנו זה כבר לא יעניין.

עיקר השיח חייב לסוב על ציר אחר, לא על שוויון.

ה. הפתרון

הפתרון הוא ההפך מהשוויון הסמכותני – והוא: החירות.

משמעות הדגשת ערך החירות היא, שהחברה אינה עוסקת במרדף כופֶה אחר ׳החוטאים לשוויון׳, אלא מותירה לחברה לתגמל אנשים בעין יפה על ידי הערכה חברתית וכלכלית.

אין זו סמנטיקה גרידא. יש הבדל של שמיים וארץ בין תגמול חברתי חירותי לבין סנקציות והכפשות.

את הבומרנג המרקסיסטי שהדתיים משליכים לעבר החרדים והוא פוגע להם עצמם במצח, צריך להחליף במהרה בשיח רציני על חירות, שקצרה היריעה כרגע מלפרטו.

האתגרים של הדור גדולים מספיק מכדי לעשות טעויות קשות כאלה.

והשעה לבנות את הקומה החדשה של נצח ישראל, קומת היהדות והאמונה, הגיעה כבר מזמן.

בע"ה.

--- title: איום חדש ושמו ׳דמוקרטיה׳ author: איתי אסמן date: 2026-01-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/244 --- # איום חדש ושמו ׳דמוקרטיה׳

1. משחקי השפה והתודעה

כשמשתמשים במילה ׳דמוקרטיה׳ צריך לבדוק למה בדיוק מתכוונים.

לאחרונה הוקמה מפלגה שנקראת ׳הדמוקרטים׳ ובראשה האלוף במיל׳ יאיר גולן. לטענתם, בסיס הדמוקרטיה הוא לא ׳ריבונות הרוב׳, כמקובל עד כה, אלא ׳זכויות האדם׳ שאותן השמאל לכאורה מייצג.

בשם אותה דמוקרטיה טוען גולן, למשל, שצריך לסגור את ערוץ 14, כי לטענתו הערוץ נוגד את ערכי הדמוקרטיה כפי שהוא מבין אותם.

כלומר, לשיטתם הלא-נאמרת – כל עוד השמאל מפסיד בבחירות ונעדר מהשלטון לא תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.

צפו בדבריה של מלכה פיוטרקובסקי ובפרשנותה על הדמוקרטיה במדינת ישראל:

לעומת גולן, מלכה פיוטרקובסקי אומנם משתמשת במונח ׳דמוקרטיה׳ במובן של ׳ריבונות הרוב׳, אלא שהיא טוענת שדמוקרטיה מובילה לכוחנות, וכוחנות מביאה ל׳כאבים עמוקים׳, הואיל וכל מי שבשלטון מנסה לכופף את בר הפלוגתא שלו ולהכניעו.

כך אנו נפגשים שוב עם שיח הכאבים של 'הרבעון הרביעי'.

בואו נסיר את הלוט ונחשוף את המניפולציה מאחורי משחקי השפה האלו.

ברגע שמאשימים אדם בדיכוי ובפגיעה ברגשות הזולת, הוא מרגיש אלים ובריון וממהר לכבוש את רצונו ולוותר לזולת, כדי שחלילה לא ייפגע

2. שפת הכוחניות והמדוכאים

משחקי השפה והתודעה בתרבות הפרוגרסיבית בנויים לרוב על התודעה שקרל מרקס הטמיע: העולם מתחלק למדכאים ולמדוכאים.

בתקופתו של מרקס, המדכאים ׳הכוחניים׳ היו בעלי ההון, והמדוכאים ׳עם הכאבים העמוקים׳ היו בני מעמד הפועלים.

מטרתו של מרקס הייתה להעצים את רגשות הדיכוי, כדי להוביל למרד ולמהפכה שיהרסו את המבנה הישן של החברה וכך תיבנה חברה חדשה.

הכל נועד לקדם חברה שוויונית וצודקת, ובא לציון גואל.

את קורבנות הקומוניזם, ההרג ההמוני והרעב מכיר כל מי שלמד כלכלה והיסטוריה. אך בתרבות הכללית תפיסתו של מרקס עדיין שרירה וקיימת. השיח הדיכוטומי של מדכאים ומדוכאים אומץ בידי השמאל, והוא מנוצל כדי לסכסך בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין יהודים לערבים, בין סטרייטים ללהט״בים, בין חילונים לדתיים ועוד.

כמעט בכל פעם שתחפשו סכסוך, תמצאו תנועת שמאל פרוגרסיבי מתחבאת מאחור.

3. נֵאו-מרקסיזם ודמוקרטיה

פיוטרקובסקי ו'הרבעון הרביעי' אימצו למעשה את השיח הנאו-מרקסיסטי ביחס לפוליטיקה הישראלית.

מאז שהימין עלה לשלטון, באופן דמוקרטי לגמרי, פועל השמאל בדורסנות מעונבת ומאשים כל מצביע ימין שוחר חירות בדיכוי ובאגרסיביות, תחת הטענה הדמגוגית שחייבים להתחשב בשמאל כשותף שווה כאילו לא הובס בבחירות. המובס צודק כי הוא חלש, והמביס טועה כי הוא חזק.

זוהי מניפולציה מתוחכמת, משום שכאשר השיח אינו רציונלי אלא בנוי על רגשות, קשה להתווכח. ברגע שמאשימים אדם בדיכוי ובפגיעה ברגשות הזולת, הוא מרגיש אלים ובריון וממהר לכבוש את רצונו ולוותר לזולת, כדי שחלילה לא ייפגע.

זהו מנגנון פסיכולוגי. כאשר שמאשימים אנשים טובים כל הזמן בהדתה ובהסתה ובניסיון לרמוס את החילונים, זה לא עובר דרך השכל אלא דרך הרגש. האנשים הדתיים הטובים ממהרים לוותר כדי לא להרגיש רגשות אשמה, ומי שלא מוותר ממוסגר אוטומטית כאדם אטום ולא אכפתי.

וכך הציניות שוברת שיאים. הולך אזרח נורמטיבי לקלפי כדי להצביע עבור מי שהוא מאמין בערכיו, ואז מתמלא רגשות אשמה – כי מכל עבר השמאל הפרוגרסיבי מספר סיפור על דיכוי ורמיסה ו'כאבים עמוקים'.

עלינו להאמין בטוב שקיים גם בנו ובכוונות הטובות שלנו, בניגוד לטענה שרק למיעוט יש כוונות טובות. זהו שיח מרקסיסטי וכדאי לזהות אותו

4. זיהוי מניפולציה ובריונות

זכרו, העובדה שאדם כלשהו נמצא בעמדה ציבורית אינה אומרת שהוא משתמש בה לרעה! הוא יכול גם להשתמש בה לטובה…

גברים לא חייבים להשתמש בכוחם כדי להכות נשים, הם יכולים להגן עליהן, או להגן על המדינה. יהודים לא חייבים לדכא ערבים, אלא עניינם להביא ברכה לאנושות. ורוב דמוקרטי לא חייב לדכא מיעוט – נציגי הציבור יכולים לקדם את עולם הערכים של בוחריהם ולהביא ברכה למדינה.

בעומק העניין, כל השיח הזה של הכאבים העמוקים הוא שיח של בריונות. המיעוט מאשים את הרוב שוב ושוב שהוא כביכול רומס אותו, ואז ממסגר את כל העשייה הברוכה של הרוב כדורסנות.

עלינו להאמין בטוב שקיים גם בנו ובכוונות הטובות שלנו, בניגוד לטענה שרק למיעוט יש כוונות טובות. זהו שיח מרקסיסטי וכדאי לזהות אותו.

ראוי גם לשים לב, שיש גורמים שכאביהם אף פעם אינם מובאים בחשבון: המתנחלים, החרדים, הדתיים, נערי הגבעות ועוד.

פתאום מתברר ששיח הכאבים אינו כן, אלא ציני וצבוע. הוא משמש לקידום אג׳נדה פוליטית מסוימת מאוד.

זהו שיח כוחני דווקא, המקדם שליטה פוליטית על ידי הפעלת מניפולציות רגשיות וניצול טוב הלב של האדם.

וזוהי התביעה מאיתנו היום: לזהות את המניפולציה, להאמין בערכינו ובצדקת דרכנו ולא לתת לבריונים לשחק לנו בתודעה במשחקי שפה וסגנון.

--- title: המאבק על הסיפור – יפו כדוגמה author: עזרא הימן date: 2026-01-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/245 --- # המאבק על הסיפור – יפו כדוגמה

כתושב יפו וכבעל תפקיד בנושאי ביטחון, עסקתי לא מעט במה שקורה ביפו בשנים האחרונות.

בשבועות האחרונים קרו ביפו הרבה דברים. על פניו, נראה שהתמונה מובנת: היו כמה תקריות אלימות. היו הפגנות. מצב הביטחון קצת התערער. המשטרה צריכה לטפל. סוף סיפור.

אבל העניין הוא הרבה יותר עמוק. הסיפור שאני הולך לספר פה הוא אישי, מתוך מה שעברתי בשבועות האחרונים. אך כדרכנו, הוא כולו סיפור של תודעה.

א. מתחת למסגרת החיצונית של העובדות מתרחש מאבק תודעתי חשוב מאוד – המאבק על מה שנקרא ה'נרטיב', ה'סיפור'. המאבקים הגדולים בכל תחום אינם על העובדות, אלא על הסיפור שאנו רוקמים כדי לפרש אותן.

הסיפור נותן את הערך, ומשליך על כל הפעולות. כשהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה הוא שקרי, כל המעשים עקומים. המאבק לספר את הסיפור הנכון הוא המאבק על התודעה, והוא זה שיקבע את המעשים.

אז הנה לפניכם תמצית המאבק על הסיפור שאני עסוק בו כתושב יפו בשבועות האחרונים. ומסתבר שזוהי תמצית המאבק על הסיפור הציוני כולו.

הצהרה ערכית ברבים איננה רק קביעה ערכית עקרונית. היא נכנסת לסיפור המציאות

ב. אחרי התקרית שהיתה לפני כמה שבועות, כאשר אישה ערבייה טענה שנערים יהודים ריססו אותה בגז פלפל (סיפור שסדר העניינים בו עדיין מתברר), תקרית שלאחריה הותקפו כמה תלמידי ישיבה על ידי מוסלמים, קיבלתי הודעה מפרופסור מן המניין שגר ביפו. הוא ביקש שנצא בהצהרה משותפת נגד אלימות משני הצדדים. סירבתי. הוא לחץ. המשכתי לסרב. הוא כעס, השתלח, העליב ורטן. המשכתי לסרב.

על פניו, מדוע? הרי ברור שאני מתנגד לאלימות כלפי כל אדם עובר אורח באשר הוא. אף אחד לא יחשוב אחרת.

הסיבה היא, כי הצהרה ערכית ברבים איננה רק קביעה ערכית עקרונית. היא נכנסת לסיפור המציאות. כשמצהירים הצהרה פומבית נגד אלימות משני הצדדים, באותה נשימה ממש מודים שאכן יש בעיית אלימות משני הצדדים. ההצהרה היא על מציאות סימטרית, שלפיה אין תוקפים ומותקפים. יש 'קיצוניים משני הצדדים'.

תארו לכם שבברלין 1938 רוויית האנטישמיות היתה תקרית של התנכלות מצד נער יהודי לנער גרמני. כמה מגוחך ומרושע היה לצאת אז בהצהרה נגד 'האלימות משני הצדדים'. אומנם אנחנו לא בברלין 1938, אך אנו במציאות שבה תנועה אסלאמית גדולה (ובמובנים רבים – היורשת של התנועה הנאצית) פועלת כהמשך ישיר למעשי החמאס. השנאה אותה שנאה. הכוונה אותה כוונה. בנגב, בגליל, בערים המעורבות – האמצעים קיימים, הכוונה קיימת, והיא גם נאמרת השכם והערב.

כולנו שמענו את הקריאות מפי האימאמים בהפגנה באותה שבת: 'כלבים יהודים החוצה', 'בדם ורוח נפדה את יפו'. את ההתקפות התחלנו לקבל כבר באותה שבת – כחמש תקיפות בגז מדמיע, ניסיון דריסה והשלכת אלה. שבוע אחר כך, יהודי חובש כיפה כבן 70 רוסס ברחוב בגז פלפל על ידי נער מוסלמי. כל אלה לא זכו לתהודה ראויה ולטיפול ראוי במדינה יהודית. וביום חמישי האחרון – תקיפה ברוטלית נגד רב מהישיבה ומהקהילה.

המודעות של מערכת אכיפת החוק קטנה מדי. בית המשפט והפרקליטות מספרים לעצמם סיפור אחר, סיפור בלי יהודים ומוסלמים. וכשזו המדיניות של בית המשפט והפרקליטות, זה לא יכול שלא לזלוג למשטרה.

השמאל, יחד עם חלק גדול ממערכת אכיפת החוק, אינם מסוגלים לקלוט סכנה רצחנית של מיעוט מוסלמי במדינה ריבונית יהודית. אבל אנחנו שומעים, ושומעים היטב. וזהו הסיפור. מאות יהודים תושבי יפו ומקומות נוספים חווים את הסיפור הזה על בשרם במשך שנים.

אותו פרופסור ניסה למשוך אותי לסיפור שלו, סיפור סימטרי של קיצוניים משני הצדדים. לשקרים לא אצטרף, גם כשהם עטופים בצלופן ערכי מוסכם. במקרה הזה, הסיפור הסימטרי הוא גם סכנה קיומית.

ג. החל מערב התקיפה של הרב, ביום חמישי האחרון, מצאתי את עצמי בהמשך הקרב על ה'סיפור'. זה שנים רבות שמערכות המדינה מדחיקות אירועי תקיפה לאומניים-אנטישמיים כלפי יהודים. מערכת אכיפת החוק, בראשות מערכת המשפט, מספרת סיפור, שההתקפות על רקע מוצא הן בעיקר מצד הרוב כלפי המיעוט, היהודים כלפי הערבים. כתבי האישום אחרי 'שומר החומות' מעידים על כך. ההיסטוריה הארוכה של תקיפות לאומניות-אנטישמיות בערים מעורבות המקבלות את החותמת המשפטית של 'לא לאומני' מעידה על בעיה נוספת.

ואכן, גם כאן, התוקף טרם נתפס וכבר התחילו להישמע הקולות מתוך המערכת שמא מדובר ב'תשוש נפש', שמשום מה מסתובב ותוקף יהודים, או שאולי מדובר בתקיפה על רקע אחר – רק לא לראות אותה כהמשך של שרשרת ההסתה המוסלמית.

הגדיל לעשות בכיר בעיריית תל אביב, שהציע לרב המותקף 'להבין' את ההתקפה 'בהקשר הנכון' שלה: "תאר לך שמאות עזתים יבואו לגור בבני ברק". זו האנלוגיה שהוא מצא כדי לספר לעצמו את הסיפור של התקיפה. התקיפה לדידו היא רק תגובת נגד לאלימות של היהודים שהעזו לבוא לגור ביפו. נשמע מוכר. כן, ככה דיברו ומדברים בעולם שונאי ישראל הגדולים ביותר על הטבח של החמאס.

המוכנות לספר סיפור שקרי כדי לזכות בחסות השמאל הליברלי היא הצעה מגונה, שעלתה לעם ישראל בדמים לא מעטים במאה השנים האחרונות

ד. ביום חמישי האחרון בערב, פעילי השמאל שבנו כאן במשך שלושה שבועות סיפור על אלימות של יהודים נגד נשים מוסלמיות הרגישו שלוקחים להם את הסיפור. פתאום יש סיפור מתחרה: תוקפים יהודים. הם ארגנו בזריזות כנס חירום. למחרת, אחת מהן התקשרה לנשות הקהילה היהודית, להזמין אותן 'להפגנה שלנו נגד אלימות באשר היא'. 'בואו נפגין ביחד נגד אלימות', היא הציעה. לרגע זה בלבל אותן.

זוהי דוגמה להצעה המגונה שתמיד נמצאת בחלל האוויר במקום כמו יפו: תוותרו על הסיפור שלכם על יהודים המותקפים על ידי מוסלמים; תוותרו בכלל על הסיפור של שליחות יהודית בעיר מעורבת; תמחקו לגמרי את המילה 'יהודים'. ובתמורה, אנחנו, פעילי שמאל, נאפשר לכם לקרוא יחד איתנו נגד אלימות כלפי אדם באשר הוא, בלי זהויות. היו אנשים מהקהילה שהתפתו לצורת החשיבה הזו. הם העלו סטטוסים הקוראים די לאלימות באשר היא. לא הזכירו את המילים 'יהודים' ו'ערבים'.

ושוב, ברור שאלימות סתם כלפי כל עובר אורח היא מגונה. אך המוכנות לספר סיפור שקרי כדי לזכות בחסות השמאל הליברלי היא הצעה מגונה, שעלתה לעם ישראל בדמים לא מעטים במאה השנים האחרונות.

צריך להיאבק על הסיפור. עם ישראל הקם לתחייה בארצו נתקל בהתנגדות מוסלמית רצחנית, גם מבית. זה סיפור דתי וסיפור לאומי, סיפור היסטורי וסיפור אקטואלי. זהו סיפור, שרק אם נספר אותו נכון והכי חד שאפשר, ונתמיד בו בלי זיופים, הפעולות שלנו יהיו נכונות ומועילות.

עוד היד נטויה. אנחנו ננצח.

--- title: הזקן, הספינה והסערה author: אודי בן חמו date: 2026-01-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/246 --- # הזקן, הספינה והסערה

א.

יש בספינה איש אחד, זקן. לא חזק פיזית, לא מצטיין בהפעלת מנועים, במתיחת חבלים ובהורדת עוגן.

ובכל זאת – יש לו תפקיד פשוט ומכריע: הוא שומר על הכיוון.

כשהים שקט, לעיתים שוכחים מדוע צריך אותו.

הוא יושב בפינה, עוסק בשלו, מצביע מדי פעם על הכוכבים ומזכיר לאן בעצם אמורים לשוט – לירושלים, אף שאין שם חוף בכלל.

כשהים שקט, הצוות הצעיר והחסון לפעמים לועג ובז לו. "שישב בצד", "הוא לא רלוונטי", "הוא אינו נושא בנטל".

אבל כשהים סוער, כשהרוחות משתוללות, כשהמצפן מתבלבל, יש לו ערך עצום.

—

אפשר וצריך להתווכח על חלוקת הנטל, על סוגיית הגיוס, על מדיניות כלכלית. אבל אסור לשכוח את הדבר הפשוט והעמוק הזה:

בספינה שמבקשת להישאר יהודית, מי ששומר על הכיוון הוא שותף חשוב.

דווקא התמקדותו של הזקן בתפקידו המקורי, האחד והבלתי-מתחלף, היא שמאזנת את הספינה

במצב מתוקן, אולי באמת היה נכון שהזקן לא רק ישמור על הכיוון אלא גם ייקח חלק בעבודות הסיפון.

אבל המציאות רחוקה משלמות. הגלים סוערים, הספנים עצמם מבולבלים מאוד, לעיתים בכלל אינם מבינים שהים סוער, ויש אף הדואגים בזדון לכך שהים יסער.

יש המושכים שמאלה ויש המושכים עוד יותר שמאלה, ויש שכבר בכלל אינם בטוחים אם זו הספינה שאליה עלו ומבקשים להחליף את כיוונה בשיטות נלוזות.

ובמצב כזה – דווקא התמקדותו של הזקן בתפקידו המקורי, האחד והבלתי-מתחלף, היא שמאזנת את הספינה.

הוא לא מתפזר ולא נבהל מהרוחות. אם כולם ירוצו רק לאטום דליפות ולכוון מנועים, אבל אף אחד לא יזכור את הכיוון – לא נגיע לשום מקום.

ב.

האמת צריכה להיאמר ביושר: דווקא לציונות הדתית החרדים חשובים היום יותר מאי פעם.

אם אנו נמנים עם אלו הרוצים לשמור את הספינה במסלולה – שמאמינים שיש כיוון, שיש יעד יהודי, לאומי, היסטורי – אזי אנו זקוקים לאותו 'זקן' המחזיק את ההגה על קו האופק היהודי כבר אלפי שנים.

הרי מי שמעוניין לשנות את הכיוון – ממילא מה לו ולאותו זקן?

מי שמבקש להפוך את הספינה כולה ליאכטה ליברלית מנצנצת, שתשוט היישר לעבר נמל חלומות פרוגרסיבי – אין לו עניין בשמירת הכיוון.

להפך – היא רק מפריעה לו.

כל 'זקן' מכל בית מדרש שיצביע על היעד, מפריע לו.

ה'זקן' אולי היה יכול לתרום עוד, לסייע יותר, להשתלב בעבודות הסיפון. אבל כשהסערה משתוללת והכיוון הולך לאיבוד – קודם כל ראוי לשמור את היד שלו על ההגה. אחר כך כבר נדבר על חלוקת תפקידים.

ג.

'הטוב המשותף' הוא תפיסת העולם שעמדה מאחורי נאום 'ארבעת השבטים' של רובי ריבלין.

ריבלין בתפקידו כנשיא המדינה חיסל את האתוס הציוני-יהודי, שראה במדינה היהודית את העוגן היציב, וביקש להחליפו ב'סיפור מכונן' אחר – שעל פיו החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים: חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים.

הכניסו את היד לסיר, ערבבו היטב, והממוצע שייצא הוא הטוב המשותף. ללא זהות, ללא שייכות וללא ברית ייעוד משותפת.

'ברית המשרתים' באה לקדם את אותו רעיון: חיבור טכני הנשען על שירות צבאי, חשוב וערכי ככל שיהיה, וחיבור פולקלוריסטי רזה המקנה זכויות ושרק על בסיסו תתנהל המדינה.

כך יהיה אפשר להוציא החוצה מ'ברית המשרתים' את החרדים ש'אינם נושאים בנטל'.

ביחס לערבים, אל דאגה. להם יינתנו הקלות בלי שום קשר, כפי שאמר לפיד מפורשות.

בדיוק באותו אופן יש גם המבקשים לקדם גיור במדינת ישראל רק על בסיס שירות צבאי וחיבור כללי למדינה ולסמליה הלאומיים, ללא צורך בגיור על פי ההלכה.

שימו לב למשל לאנשים שהיו בעבר בשמאל ועברו לימין ושאינם משתמשים בפרקטיקה הזו. הם מבינים את הקרב על זהותה של המדינה

ד.

הברית עם החרדים איננה ברית של נוחות פוליטית. היא ברית עומק על דמותה של מדינת ישראל.

מי שמנסה לפרק אותה בשם סיסמאות מודרניות – אינו מחזק את החברה הישראלית אלא מחליש את זהותה.

המאבק האמיתי איננו בין 'משרתים' ל'לא משרתים', אלא בין תפיסה יהודית עמוקה של מדינה לבין תפיסה אזרחית המבקשת לצמצם את היהדות לפולקלור.

שותפות עם החרדים אינה ויתור על ציונות – היא תנאי לקיומה.

ומי שמבין זאת אינו מפלג את הגוש האמוני, אלא שומר עליו מפני איבוד דרכו.

ה.

"תפסיקו כבר להתרפס בפני החרדים האלו ולהביע רגשי נחיתות" – זוהי אמירה הנשמעת לעיתים. לכאורה, היא מבטאת זקיפות קומה וביטחון עצמי.

על כך יש לומר: זוהי אמירה הנשמעת בדרך כלל מצד אלה שאינם רואים את גלי הים הסוערים, המטביעים רבים רבים, ומכאלה שהמצפן שלהם קצת נדפק.

שימו לב למשל לאנשים שהיו בעבר בשמאל ועברו לימין ושאינם משתמשים בפרקטיקה הזו. הם מבינים את הקרב על זהותה של המדינה.

ו.

"לא אגדה רעי"

בסתיו 1743 נכנס משה מנדלסון לעיר ברלין. כל שאיפתו הייתה לשים קץ לבידוד החברתי והאינטלקטואלי של היהודים.

בלא להתכוון הפך מנדלסון לאבי היהדות הרפורמית המודרנית.

באמצע המאה ה-19, רק ארבעה מחמישים ושישה צאצאיו של משה מנדלסון עדיין היו יהודים. כשנפטר האחרון מביניהם, רבים מה'מנדלסונים' שנכחו בהלוויה ראו טקס יהודי לראשונה בחייהם.

בסופו של דבר, מי שיבחר ב'ברית משרתים' רזה ויקדם 'טוב משותף' חסר זהות – ימצא את עצמו בברית מפוארת, אך במקום ברית עם חיילי צה"ל תהיה זו ברית עם ערבים תומכי טרור.

--- title: בהירות מוסרית, כבוד הדדי ואחדות author: עזרא הימן date: 2025-12-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/248 --- # בהירות מוסרית, כבוד הדדי ואחדות

אז איך מקדמים באמת אחדות בעם ישראל?

מה סדר הפעולות והתנאים לכך?

מה הכשל הנפוץ ביותר של 'סוכני האחדות' המוכרים סביבנו?

א. חכמי הסימטריה

'חכמי הסימטריה' מתרחקים כביכול מכל מחלוקת. הם חושבים שסימטריה סוללת את הדרך לאחדות. הם לא מעורבים, הם לא בצד מסוים, הם מכילים את כולם באופן סימטרי.

לדידם, האחדות דורשת היאחזות בטיעונים מוסריים סימטריים.

'כולם מאשימים את כולם באותן טענות, אז כנראה כולם צודקים באותה המידה', אומרים חכמי הסימטריה.

אין בעולם שום אחדות או פיוס ללא בהירות מוסרית. זה נכון בכל מערכת יחסים, ובכלל זה בין קבוצות בחברה

ככה הם מנסים לסיים את המחלוקת, לנתק מגע ממנה לאחר שגיהצו אותה בסימטריה נקייה.

חלילה מלהתלכלך במחלוקות פוליטיות. הם מתבוננים מעליהן במבט חומל, מכיל ואמפתי, מבט סימטרי.

הם לא מתעניינים יתר על המידה בפרטי המחלוקת, הרי ממילא לכל דבר יש שני צדדים.

ובכלל, אנחנו בעידן הפלורליזם, ומזמן ההכלה החליפה את הצדק, האמפתיה החליפה את המשפט.

חכמי הסימטריה נמצאים בתחומים רבים: קציני מילואים, פעילים חברתיים, אנשי מחנה המרכז-שמאל, ואפילו בני ישיבות, מחנכים ורבנים מסוימים, המשאירים את הצדק והמשפט לדיוני בית המדרש, ודי להם בזה. בחוץ שולט הפלורליזם המכיל והאמפתי, המגן על עצמו היטב במילים של אחדות ואהבת ישראל.

אך חכמת הסימטריה היא פתרון מגוהץ של עצלים. היא לא פותרת דבר ולא מקדמת אחדות. כי שיפוט מוסרי סימטרי איננו שיפוט, ושימוש בו כדי לקדם אחדות הוא שגיאה קשה המעמיקה את הקרע.

ב. בהירות מוסרית ומשפט צדק

אין בעולם שום אחדות או פיוס ללא בהירות מוסרית. זה נכון בכל מערכת יחסים, ובכלל זה בין קבוצות בחברה.

בהירות מוסרית יודעת להיכנס לקרביים של החיים, לזהות בריונות ודורסנות, עוול ועוולה, להתבונן ולנתח במידת המשפט והצדק ולהכריע.

ללא בהירות מוסרית אין אחדות. הנצחת בריונות ועוול תחת מעטפות של סימטריה חייכנית, תפרק לרסיסים כל מערכת יחסים.

וכשרוצים לייצר תהליכים של פיוס, מתחילים קודם בתיקון העוול. מתחילים קודם בצדק.

בהירות מוסרית יוצרת קודם כל צדק. צדק מביא לכבוד הדדי. וכבוד הדדי מביא לפיוס ואחדות.

ג. כבוד הדדי בהנהגת המדינה

המחלוקת שלא יכולה להתגהץ איננה על תפיסות שונות של קבוצות בחברה כשלעצמן, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, שמרנים וליברלים. ממש לא.

המחלוקת שלא יכולה להתגהץ היא על עצם הזכות השווה להנהיג דרך ולהשפיע עליה, על הזכות שלנו כציבור להישמע.

המחלוקת שלא יכולה להתגהץ היא על דריסת הציבור ונציגיו על ידי קומץ שאין לו בושה או שובע, של קבוצה המונה פעילי מחאה, אנשי תקשורת, שופטי בג"ץ ופקידים משפטיים ומספר מעגלים סביבם, שהניכור העמוק שלהם מן הציבור ואף מן העם היהודי מנחה את התנהגותם.

המחלוקת שאיננה יכולה להתגהץ היא על הפיכת הציבור לנתינים של קבוצה קטנה מאוד שלא נבחרה מעולם, המתייחסת לציבור כמו לחתולי רחוב או שמא חיות בספארי – אנשים שאין צורך להתחשב בדעתם או להתבייש מהם.

העוול הזה יתוקן. התיקון הוא השלב המקדים להשבת הכבוד ההדדי, שהוא התנאי לאחדות ולאהבה.

ומי שמתעקש לאחוז בקרנות המזבח של הדורסנות הפוליטית של הציבור, יצטרך להיתלש מהן.

כמובן, תהליך זה צריך להיעשות ביישוב הדעת ובמנוחת הנפש, בסבלנות וברוגע. אך הוא צריך להיעשות, לא להתגהץ.

זה איננו מבוי סתום. הדרך לפיוס בעם ישראל סלולה, הרבה יותר מאשר מה שהתקשורת מאפשרת לומר

ד. ועדות חקירה ומשפחות שחושבות אחרת

המחלוקת סביב ועדת החקירה היא אחד הסימנים המעידים על הכלל.

אנו מבקשים שתהיה זו ועדה משותפת של נציגים של נבחרי הציבור משני צידי הבית.

לא נסבול את הבוז הזלזלני בדרישה השוויונית הזו, ואת ההתעקשות שהגוף הכל כך שנוי במחלוקת, בג"ץ, יעצב את אופי הוועדה.

לא נסבול את הבוז והזלזול החוזר ונשנה במשפחות שכולות שחושבות אחרת. נתעקש על כבוד הדדי, שרק בעקבותיו נדבר גם על אחדות.

ה. אז איך זה יקרה בסוף

אז איך האחדות תיכונן לבסוף? איך המריבה תשקוט?

קודם כל, זה יקרה וזה קורה, כי העם הזה הוא אחד, וזה חזק יותר מכל מחלוקת.

ומי שיחליט לפרוש מהציבור, לרטון ולקלל כי איומיו נדחו, כי לא דיברו בסימטריה ולא ניסו לרצותו, זו החלטתו הפרטית בלבד.

זה איננו מבוי סתום. הדרך לפיוס בעם ישראל סלולה, הרבה יותר מאשר מה שהתקשורת מאפשרת לומר.

ובלבד שלא נעניק משקל יתר לקומץ שאינו מכבד את הציבור, על אף מעמדו הרם ועמדות הכוח שצבר לעצמו.

בכל מערכת יחסים, וקל וחומר בעם ישראל – כשמתעקשים, ללא גיהוצים 'סימטריים', על הסדר הנכון, שלפיו: קודם כל צדק, ואז כבוד הדדי, ומתוך כך פיוס – האחדות הולכת ונבנית על יסודות איתנים ואמיתיים.

לשם פנינו מועדות. לשם הדרך סלולה.

--- title: לשכנע את המשוכנעים author: איתי אסמן date: 2025-12-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/249 --- # לשכנע את המשוכנעים

שאלה: ״הכתיבה שלכם משכנעת רק את המשוכנעים. מה הטעם בזה?"

תשובה:

אשמח להכיר את אותם ׳משוכנעים׳, משום שאיני מכיר הרבה כאלה. הגישה הבוחנת אדם לפי ההגדרה הסוציולוגית שלו – אם הוא ימני, או לפי המראה שלו, אם הוא דתי – לא מבטיחה שהוא אכן ׳משוכנע׳.

הרי ראינו דתיים שהלכו ל'מפגשי פיוס' עם אנשי 'אחים לנשק' ללא שום בקרה או הבנת השלכות מעשיהם הרעים, וגם טרם התנצלו על כך; יש ימניים שלא מבינים, למשל, מה הבעיה בכתיב א-מגדרי; ויש רבנים שלא מבינים מה הבעיה בשיתוף פעולה עם 'מטה החטופים' (שאגב, שכח משום מה את הסיסמה שלו "עד החטוף האחרון". ספרו את זה למשפחת גואילי).

בדקו היטב ותראו, שרבים מהאמורים להיות 'משוכנעים' לא באמת משוכנעים. לעיתים הם חסרים ידע והיכרות עם עובדות, או שהם ניזונים מתקשורת המהנדסת את תודעתם וגורמת להם לעסוק בטפל ולא בעיקר.

בדקו למשל לאן נעלמה סערת 'עסקת הצוללות' של ראש הממשלה, שהתקשורת העסיקה בה את כולנו; היו אף רבנים מסוימים שהפגינו נגד 'שחיתות' ראש הממשלה עקב הסערה המגוחכת הזו. אולם התיק נסגר בלא כלום.

נוכחנו פעמים רבות וראינו כיצד נציג של 'אחים לנשק' מוליך בכחש את ה'משוכנע' שלנו, וה'משוכנע' הולך אחריו ללא שום חיסון.

ה'משוכנעים', כמו רבים בציבור, מופעלים על ידי אינטואיציה ורגשות. לא תמיד הם רואים את המכלול, את המגמות, ואפילו לא את העובדות הפשוטות.

מטרתנו היא לסייע בהמשגה מדויקת לאינטואיציות הבריאוֹת של האנשים, שלא תמיד הם יודעים לנסח אותן

שאלה: "אתם כותבים כאן דברים פשוטים וחוזרים עליהם, לא מחדשים יותר מדי. מדוע?"

תשובה: לא באנו לחדש.

לעיתים ההסברה הפשוטה היא חידוש בפני עצמו. לעיתים, הצגת עובדות פשוטות שהציבור לא נחשף אליהן היא חידוש, ולעיתים התעסקות בעיקר ולא בטפל היא חידוש.

אנחנו משתדלים להציג מבט-על, להראות מגמות ותהליכים, ולא להתמקד בהסחות הדעת של התקשורת ובעלי אינטרסים.

לעיתים, רק תיאור אופן ה'מסגור' של פרשייה הוא חידוש מאוד גדול: 'רפורמה משפטית' או 'הפיכה משטרית'? 'ועדת חקירה ממלכתית' או 'לאומית'? 'אחדות עכשיו' או אחדות מתוך בירור הזהות היהודית? וכו'.

מטרתנו היא לסייע בהמשגה מדויקת לאינטואיציות הבריאוֹת של האנשים, שלא תמיד הם יודעים לנסח אותן. אנו עמלים על כך הרבה מאוד.

שאלה: ״לא נמאס לך לדבר עם אנשים שדומים לך ומסכימים איתך? מדוע לא להיפגש עם ה'אחר'?״

תשובה:

ראשית, נחזור שוב: לא תמיד מי שאתה חושב שמסכים איתך, 'מונח' באמת בסוגיה עד הסוף. בהרבה מקרים הוא לא למד אותה לעומק ולכן אפשר לתמרן אותו בקלות.

ה'הסכמה' היא בדרך כלל שטחית ורדודה. במקום הזה אנו משתדלים להאיר את שורש המחלוקת ולהציג את ההגות העומדת מאחוריה, ולא להסתפק בעיסוק חיצוני של תיוגים.

מתוך אמון בעם ישראל ובמורשתו, ברצוננו להעמיק את המהלך ההיסטורי שעם ישראל נמצא בעיצומו, להתעלות לגודל השעה ולהזהיר משטחיות המשכיחה את אופיינו הלאומי. לענ"ד, אין סכנה גדולה מזו.

אנחנו לא מחפשים 'הסכמות רחבות' סתמיות.

שנית, לפני שאדם ניגש למפגשים עם 'האחר', כדאי שיכיר לעומק את עצמו. לעיתים אדם נפגש עם סוגיה מסוימת ומיד הוא עסוק במחשבה איך להסביר זאת למחנה החולק עליו.

זו שיטה לא בריאה, המתמקדת בחוץ ולא בַּפְּנים.

אדם צריך להפנים את הנושא, להיות בקי בעובדות ובהגות, ורק אז יוכל להיפגש עם 'האחר' ולדון עימו.

הניסיון לערבב אנשים רק על סמך שיוך סוציולוגי חיצוני, למשל חילוני, דתי, חרדי ומוסלמי – ולהגיע להסכמה בלי שיציגו לעומק את זהותם או את דעתם בכל נושא שהוא – זוהי שטחיות הראויה לגינוי, לא לשבח. זהו גן ילדים, לא עולם של מבוגרים רציניים.

מטרתנו היא, בין היתר, להפיח אומץ באנשים להילחם על האמת גם כאשר הם מיעוט וכשהם נמצאים במקום המשתיק קולות של אחרים בשם ה'אחדות'. וסופה של האמת בע״ה לנצח

האם משום שאני מגדיר את עצמי 'דתי', אני מומחה בסוגיות דת ומדינה? האם לימני יש דעה ביטחונית מבוססת רק כי הוא מזדהה עקרונית עם הימין? מהיכן הגיעה החרפה האינטלקטואלית והמנטאלית הזו?

אבל כאן אנו מגיעים לעומק העניין: הכל תלוי בשאלה האם מאמינים שיש אמת, ואם כן, האם חוקרים ועמלים כדי להגיע אליה. אבל אם לא מאמינים שיש אמת, אז מה שנשאר הוא רק לקיים מפגשים סוציולוגיים על 'הסכמות רחבות', לפגוש את 'האחר', להקשיב לכאביו, ואולי אפילו להשתנות. יוצא לפי זה, שדווקא אנשי ההסכמות הרחבות הם אלו שנפגשים ומדברים עם מי שדומה להם.

ואיפה האמת והעובדות בסיפור? מה המדד שלך לבדוק מה אמיתי ומה שקרי? האם המדד הוא עוצמת הכאב? זה באמת דבר רציני?

הם יאמרו: העיסוק ב'אמת' שייך לאנשים קיצוניים החושבים שהם צודקים, ולכן באו עלינו כל האסונות. לכן הפתרון הוא בהסכמות רחבות, כביכול, על ידי פשרות של 'פוליטיקה של זהויות'.

שאלה: ״אבל כך אתה נשאר קטן ולא משפיע, במקום להקים תנועת המונים שתשנה את המדינה!״

תשובה:

כבר נאמר: 'האמת כבדה, על כן נושאיה מעטים'. אנחנו לא מחפשים הסכמות רחבות אלא את האמת, שאגב, לא נמצאת בבלעדיות אצלנו. אנו מחפשים את המכנה המשותף העמוק ולא השטחי.

הרי 'הסכמה רחבה' אפשר לעשות גם על שקר וטעות. אנחנו חפצים בטיעוני עומק, כאלה שמחוברים לזהות היהודית השורשית שלנו. אנחנו מאמינים שברגע שנסיר את הסִיגים מן התודעה ונציג את המניפולציות המופעלות על הציבור, אנשים המחפשים אמת י ֵדעו להיזהר ולבחור בטוב.

אנחנו מאמינים בבחירה חופשית. בטבע הישראלי המחפש אמת וצדק, ולא משחקי שפה ותודעה.

וכמובן, לפני שאנחנו נפגשים עם מוסלמים, ראוי שנכיר קודם את עצמנו.

יש לנו סבלנות והרבה אמון.

לא בפטרונות, אלא מתוך ענווה כלפי עם ישראל ונצח ישראל.

מטרתנו היא, בין היתר, להפיח אומץ באנשים להילחם על האמת גם כאשר הם מיעוט וכשהם נמצאים במקום המשתיק קולות של אחרים בשם ה'אחדות'. וסופה של האמת בע״ה לנצח.

--- title: שיר נחמה ישראלי author: מיכל בת רבקה date: 2025-12-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/250 --- # שיר נחמה ישראלי

השיר 'היי שקטה' הוא דוגמה מצוינת לשיר נחמה ישראלי מודרני. המילים של רחל שפירא, הלחן של יהודה פוליקר והביצוע העוצמתי של הזמרת ריקי גל הושמע לראשונה ב-1993.

השיר אהוב עליי מאוד, ויש הרואים בו שיר להעצמה נשית.

"היי שקטה עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר צומחת שושנה.

… כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח

כאילו השלווה היא חוף הבהלה"

השיר מבטא אינדיווידואליות חשופה. טוב ורע בערבוביה, אין מגמה, כוונה או משמעות.

החולשה עצמה היא מקור כוח.

הדימויים היפים הם רק "כאילו", אשליה מנחמת, ולא מציאות בעלת שורש עמוק. השיח כולו הוא פנימי ומתרחש בתוך הנפש – שיח הרגעה עצמית. הנפש היא המקור.

בזכות התוכנית של כאן 11 האזנתי שוב לשיר בפעם המי יודע כמה, אבל להפתעתי הרבה משהו בפנים 'בעט'. בעבר השיר הזה העניק לי נחמה, והנה בחלוף הזמן משהו בו מרגיש לי חלול. מה שנשמע פעם אמיץ – מרגיש לי כהנמכה של האופק. כוויתור על משמעות.

מי אנחנו באמת? מה הקאנון האמיתי שלנו? איך יהודים באמת מתמודדים עם משבר?

ה-7 באוקטובר גרם לי לבחון מושכלות יסוד. הרבה דברים שחשבתי שהם נכונים – התמוטטו.

המציאות התבררה כשונה לחלוטין ממה שסיפרו לנו. לא רק לגבי העזתים השכנים, אלא במיוחד לגבי מי אנחנו.

מי אנחנו באמת? מה הקאנון האמיתי שלנו? איך יהודים באמת מתמודדים עם משבר?

שאלות אלה הובילו אותי לחפש דוגמה לשיר נחמה ישראלי מקורי ועתיק.

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ, וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן, שְׁלוֹם

רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן,

וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ.

… אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר

רוּחַ אֱ-לֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.

… מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד?

אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ.

… אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,

כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

… אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ

וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ

בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ.

רבים מהקוראים, בפרט מי שגדל בחינוך הדתי, ודאי יזהו מייד כי זהו שירו של רבי יהודה הלוי, שנכתב לפני כמעט 1000 שנה(!).

אך אני לא הכרתי את השיר, ואף לא ידעתי שמדובר בפיוט קינה של תשעה באב. בורות מבישה ומצמיתה.

אף על פי כן, בקראי את שורותיו הראשונות של השיר תקפה אותי התרגשות עצומה, בלתי מוסברת ומטלטלת ממש.

בכיתי למשך כמה רגעים בטרם יכולתי לסיים לקרוא את השיר. והייתי משתוממת: מנין הגיעה אותה תגובה, גופנית ממש?

טעיתי לחשוב שנחמה ישראלית היא 'היי שקטה', עד שגיליתי שברקע היה כל הזמן 'ציון הלא תשאלי' – והבנתי שחייתי בגרסה מדוללת ורפה של עצמי

כבר בשורות הראשונות יש משהו שעוקף את השכל ופונה ישירות למקום עמוק מאוד בנפש היהודית – המזהה אמת עוד לפני שהשכל מספיק למסגר ולהקיף את המילים.

זו קריאה, זכרון שייכות.

רבנו יהודה הלוי מדבר מתוך אמת פנימית כל כך חשופה, עד שהנפש מולו מרגישה כאילו קראו לה בשמה.

בשיר הנחמה הישראלי העתיק הזה משתקפות הנחות עומק יהודיות. מושכלות יסוד.

האדם נטוע תמיד בתוך סיפור רחב יותר ממנו עצמו: משפחה, עם, אל, ברית, ארץ, נצח… גם אם המציאות קשה, היא איננה חסרת פשר.

היהדות – השבר אינו זר לה, אך זה איננו כוח או מקום לשהות בו.

השבר הוא פתח, מקום שממנו האדם נאסף, צומח ובונה.

רבי יהודה הלוי מכיר בשבר, תובע ממנו משמעות וקורא לעשיית מעשה (ריה"ל עצמו עלה לארץ ישראל).

אין בשיר הרגעה עצמית. חוסר השקט הוא געגוע ונאמנות, והוא מייצג משמעות ואמת. ככה נשמעת נחמה במסורת ישראל.

כך היו יהודים מנחמים עצמם ומחזיקים מעמד מאות שנים לפנינו. זו הישראליות האותנטית, שנדחקה לקרן זווית.

אין כוונתי לומר מה יפה או ראוי יותר. שתי היצירות עומדות בזכות עצמן, ויחליט כל אדם עבור עצמו.

תרבות חיה מחדשת, מרחיבה, מתכתבת עם ערכי העבר, ולעיתים בועטת בהם. זה סימן לחיוניות.

אבל כאן מה שעצוב הוא המחיקה עצמה. ובהשאלה, מה הטעם ליצור פרודיה על הסרט "מלחמת הכוכבים" אם אף אחד כבר לא יודע מיהו אובי וואן קנובי?…

'היי שקטה' יכול היה להיות תגובה מעניינת לשיח היהודי המסורתי . אבל כשהמקור נעלם, אין זו תגובה, זו החלפה.

אני, שגדלתי בבית חילוני ציוני ושולחת את בניי לצבא – כיצד יתכן שהקאנון שלי כולל את שיר הנחמה הישראלי המודרני, ואילו שירו העוצמתי של רבי יהודה הלוי, שמרגש ומחבר אינספור דורות של יהודים, שמדבר את ה-DNA של הזהות ואת סוד כוחו ועמידתו של עם ישראל – אל השיר הזה נחשפתי לראשונה בחיי רק בזכות ChatGPT ?

זוהי עדות על חוויה אישית מצמיתה. כשהקאנון מתעצב תוך הזנחת הקאנון האמיתי המקורי, אנחנו מתרגלים לחשוב בתבניות שאינן באמת שלנו, ונדמה לנו שזה "הישראלי", שזו זהותנו.

טעיתי לחשוב שנחמה ישראלית היא 'היי שקטה', עד שגיליתי שברקע היה כל הזמן 'ציון הלא תשאלי' – והבנתי שחייתי בגרסה מדוללת ורפה של עצמי.

--- title: המשפחות השכולות מ׳פורום דין וצדק׳ author: איתי אסמן date: 2025-12-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/251 --- # המשפחות השכולות מ׳פורום דין וצדק׳

‘פורום דין וצדק׳ הוא ארגון המאגד בתוכו יותר מ-150 משפחות שכולות מהטבח במסיבת הנובה.

אם עד עכשיו לא שמעתם עליהם, אלא רק על 'מועצת אוקטובר' או יוזמות אחרות – זה בגלל שהתקשורת משתיקה את קולם ומתעלמת מהם, בדיוק כמו שהשתיקו את קולו של צביקה מור ואת 'פורום תקווה'.

המשפחות השכולות הללו כואבות מאוד את נפילת יקיריהן בשמחת תורה ודורשות דבר פשוט מאוד: צדק.

הן פועלות לקידום ועדת חקירה שתחקור את מה שהיה בשמחת תורה; אלא שאין הן רוצות ׳ועדת חקירה ממלכתית׳, משום שזו מתמנה בידי מערכת המשפט והן פשוט אינן סומכות עליה. כידוע, מערכת המשפט זוכה לאמון נמוך מאוד בחברה הישראלית, עקב עוולות קשות ורבות שקצרה היריעה מלפורטן.

כמו רבים אחרים, גם הן אינן סומכות על השופט יצחק עמית, שמינה את עצמו כנשיא בית המשפט העליון, שימנה ועדת חקירה ראויה.

'פורום דין וצדק' דורש באומץ ובצדק לחקור גם את הדרג המשפטי.

המשפחות השכולות מ'פורום דין וצדק' דורשות ועדת חקירה לאומית, כזו המורכבת גם מנציגי הקואליציה וגם מנציגי האופוזיציה. הן פועלות באומץ, ללא משאבים רבים, ללא משרדי פרסום עתירי ממון ותחת השתקה מאורגנת צורמת מאוד.

משום שדעתם הלאומית מנוגדת לאג׳נדה שהתקשורת מנסה להוביל, כמעט שאין מאפשרים להם להתראיין. וגם כאשר הם מתראיינים – תוקפים אותם, מבזים אותם ומכנים את הוועדה שהם דורשים 'ועדת חקירה פוליטית'. (כידוע, הימין הוא 'פוליטי', והשמאל תמיד 'מקצועי ואובייקטיבי').

המשפחות היקרות והכואבות הללו איבדו את היקר להן מכל, ולצערנו ולבושתנו החברתית, התקשורת ממסגרת אותם כאנשים לא לגיטימיים, משתיקה את כאבם וצערם, רק כי הם אינם משתייכים לאג׳נדה ׳הנכונה׳.

עם ישראל יודע להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, ולכן יש להשמיע את הקולות המושתקים הללו כדי שיהיה כאן בירור אמיתי ולא בדיקה חד-צדדית

התקשורת – המתיימרת להיות פלורליסטית ובעד חופש הביטוי – בחרה צד מאוד מסוים, ומשתיקה קולות שאינם משרתים את האג'נדה שלה.

היא טוענת בכחש שהיא בעד המשפחות השכולות ומעצימה את הצער והאובדן שלהן, אך רק כאשר זה מסתדר לה פוליטית. גם משפחות שכולות הן 'נכונות' או 'לא נכונות', לצערנו הרב.

לכן חשוב להזכיר וליידע, כי יש משפחות שכולות רבות בעם ישראל שיש להן דרישה אחרת ממה שהתקשורת מפמפמת: הן רוצות ועדת צדק ואמת ולא ועדת טיוח. לטענתן, הדרך להגיע לבירור אמיתי אינה באמצעות 'ועדת חקירה ממלכתית'.

עם ישראל יודע להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, ולכן יש להשמיע את הקולות המושתקים הללו כדי שיהיה כאן בירור אמיתי ולא בדיקה חד-צדדית.

על פועלן האמיץ והצודק של המשפחות הללו ראוי לומר, כי מעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר – כמו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

--- title: אי-התגובה היא התגובה author: אודי בן חמו date: 2025-12-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/252 --- # אי-התגובה היא התגובה

לעיתים שואלים אותנו מדוע אנחנו לא מתייחסים לכל מיני סוגיות שעל סדר היום התקשורתי.

למשל, לפרשת פלדשטיין התופסת את הכותרות.

 

בניגוד לרבים אחרים, שמפנים את המבט אל האור, אנחנו משתדלים קודם לשאול: מי הזיז את הפנס — ולמה עכשיו?

השיטה הרי מוכרת: מחלקת הסחות הדעת עובדת שעות נוספות. התקשורת תקבע עבורנו על מה נדבר, במה נעסוק, ובעיקר במה לא נעסוק.

זה ילווה תמיד בדרמה, בפרומו מסקרן, מוסיקת רקע של סרט אימה, והכל למען מטרה אחת בלבד – לתמרן את הקשב הציבורי.

וכל זה כדי להדביק לראש הממשלה חשדות על שחיתות, מרמה ואפילו בגידה.

רק כך ניתן להפיל את הממשלה הלאומית – דרך מיקוד ב׳אבן הראשה׳ של המחנה – ראש הממשלה.

מדובר בפרקטיקה הנמשכת כבר למעלה משלושים שנה.

אדם בריא ונורמלי מנסה תמיד להסיק מהעבר על ההווה ולא להיות טיפש שמשחקים לו בראש

ייתכן לגמרי שפלדשטיין פעל בצורה חמורה.

אבל כל הדרמה מסביב היא אך ורק כדי להדביק את הסיפור הזה לנתניהו ולנצל את ההזדמנות לניגוח פוליטי- ציני.

טוב, תגידו, "מי אמר? אולי באמת יש פה סיפור הקשור לראש הממשלה?"

 

יתכן. אבל אדם בריא ונורמלי מנסה תמיד להסיק מהעבר על ההווה ולא להיות טיפש שמשחקים לו בראש.

אם הוא מזהה שיטה זדונית קבועה של רדיפה אחר ראש הממשלה, אז הוא צריך לדחות זאת בשתי ידיו בבגרות ומתוך הגיון פשוט.

דווקא ההתעלמות ולא ההתעסקות בנושא, על פי המסגור התקשורתי שלו, מעידה על חירות.

הניסיון מלמד אותנו שזה תמיד מתחיל בקול ענות גבורה ומסתיים בקול ענות חלושה – משפט נתניהו יעיד יותר מכל.

עם צוללות, נושאים לאומיים דרמטיים ובסוף – סיגרים, שמפניות ובובת באגס-באני.

דווקא ההתעלמות ולא ההתעסקות בנושא, על פי המסגור התקשורתי שלו, מעידה על חירות

וכל זאת בשעה שפרשיות לאומיות מטלטלות אחרות נזנחות:

הפצרי"ת, מחדלי השב"כ וצה״ל בשמחת תורה, היועמ"שית, טלפון של מישהו מוכר שיש המספרים שהאיראנים פרצו אליו, ועוד.

בקיצור, פלדשטיין אולי חרג מהחוק, אבל התקשורת, כרגיל, חרגה מההקשר.

 

שבת שלום.

--- title: על שתי מלחמות תרבות author: עזרא הימן date: 2025-12-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/168 --- # על שתי מלחמות תרבות **א. להבה קטנה מנצחת את האפלה** העולם מורגל מאז ומעולם במצבים שבהם יש לרוע עוצמות חיצוניות פי כמה וכמה יותר מלכוחות הטוב. האנושות למודת מצבים שבהם האור הוא להבה קטנה בתוך אפלה גדולה. בעולם שלנו, עדיין, פיתויו של הרוע הסוגד לכוח המזוקק גדול לאין ערוך מהנאמנות עיקשת לטוב. עוד מימי אברהם אבינו הארנו להבה של צדקה ומשפט בתוך אפלה גדולה של סגידה לחושך. העם היהודי היה מאז ומעולם קטן וחלש בכוחו הפיזי ביחס לאימפריות ולתרבויות שמולן היה צריך לעמוד לאורך הדורות – מצרים ובבל, יוון ורומי, ודתות הנצרות והאסלאם – והוא עשה זאת בגבורה רוחנית הבוערת ועולה מתוך המאבקים. מול כל אלה היינו נחותים מבחינה חיצונית, מספרית ופיזית, ובכל זאת הלהבה הקטנה של העם הקטן בתוך האפלה גברה על כולם. על כך אנו שרים בבתי השיר המפורסם 'מעוז צור', ואין חג המייצג באופן נאמן יותר את מלחמת התרבות העתיקה הזו מאשר חנוכה. הכל הוא מלחמת תרבות אחת שאנו מנהלים כבר מאות ואלפי שנים, מלחמה שבמידה רבה יכולנו לה. ואף שהיא עדיין בעיצומה וטרם הוכרעה, הבאנו דרכה בשורה גדולה לעולם. > דווקא כשהרוע מוחלש, הוא לומד למנף את חולשתו כדי לעטות פנים מפויסות המבקשות רחמים, לבקש מהטוב 'נדיבות של מנצחים', ולהציע את חזון השלום שהטוב רודף כל כך **ב. מלחמת תרבות שנייה** מלחמת התרבות השנייה, שאנחנו ממש בעיצומה, היא מתוחכמת, סמויה וקשה יותר. גם היא עתיקה מאוד, אך היום היא רלוונטית מתמיד. **מלחמה זו היא נגד חושך המתחפש לאור, בריונוּת המתחפשת לקורבן, רוע העוטה על עצמו מעטפת צדקנית של רוך וחולשה ומבקש רחמים****.** מלחמה זו היא נגד רוע שאמנם איבד במידה רבה את יכולתו לנצח בפנים גלויות, אך כעת עוטה על עצמו אלף מסכות שלקח מעולמות הטוב. מלחמת תרבות שנייה זו מתקיימת ביתר שאת **בעולם שבו מושגי הטוב והרע התעמעמו והתבלבלו****.** הזיכרון קצר, הדמיון ארוך, הבלבול חוגג, ואובד הכוח להילחם על הטוב. זהו קין המבקש רחמים מהבל ואז מנצל זאת כדי לקום עליו להורגו. זו נצרות קדומה העוטה על עצמה פנים של אהבה, אמונה וחמלה תוך עשיית זוועות. זה טרור המתחפש למאבק נגד דיכוי. זו תמיכה בטרור המתחפשת לתמיכה בזכויות אדם. זה ראש עיר חדש אסלאמיסט בעיר ניו יורק, שלא מוקיע את חמאס אבל משתתף בהדלקת נרות חנוכה. זו בריונוּת המתחפשת לאחדות וערבות הדדית. זהו ניסיון למחיקת היהדות מהמדינה כשהוא מתחפש לַ'טוב המשותף'. זו מחיקת ערכים המתחפשת לשוויון, ומחיקת זהות המתחפשת ל'צדק חלוקתי'. **דווקא כשהרוע מוחלש, הוא לומד למנף את חולשתו כדי לעטות פנים מפויסות המבקשות רחמים, לבקש מהטוב 'נדיבות של מנצחים****',** ולהציע את חזון השלום שהטוב רודף כל כך. התרגיל המבריק ביותר של אדם רע שחטף מכה הוא לשחק באש הרחמים והחמלה. מנגנוני ההגנה של האדם הטוב נסדקים ומיטשטשים כשהוא עומד מול אדם עם פני נזקקוּת לחמלה, למרות שאך לפני רגע נהג ברוע. ראינו כמה קל היה לגייס את העולם לתמוך ברוע העזתי ברגע שהוא הפסיק להיות חזק ועטה את פני הקורבן. אנו רואים יום יום כמה קשה לעולם להילחם נגד הרצחנות האסלאמית כאשר ההתגוננות מפניה מכונה 'אסלאמופוביה'. ובכלל, די בהדבקת המילה 'פוביה' לכל רוע בעולם כדי לאפשר לו להפוך לקורבן חסין מביקורת, להתחזק ולהמשיך לבצע את זממו. **ככל שאנו יותר מנצחים במלחמה הראשונה, אנו מאותגרים במלחמה השנייה****.** ככל שקשה יותר לגייס תמיכה לשנאת ישראל גלויה ובוטה, כך קל להצליח כשעוטפים אותה באלף עטיפות. אותה שנאה בוטה וגסה, אותו רוע ערום, מחכים במסתרים להיגלות. ברגע שיצליחו להתחזק, ברגע שבלוטות הרחמים יפעלו את פעולתן, ברגע שהבל ירחם על קין, הם יקומו שוב וביתר עוצמה. > בעידן שבו ההגנה על החלש מתפרשת אוטומטית כהגנה על הטוב, כל נבלי תבל עוטים פני חלשים כדי להמשיך במסע להשלטת הרוע **ג. אמון בטוב בעידן התעתוע** גם אנשים טובים ונאיביים משחקים באותה אש. הם מאפשרים לרגשות הרחמים והחמלה לנהל אותם ומשחקים לגמרי לידי נבלים שלמדו למנף את מצבם החלש. כך הם מצליחים לשבות קהל של אנשים טובים אך בוסריים, אנשי הבל. ככה חברות משחקות לידי הרוע. ככה תרבויות של הרס וארס, שכבר חטפו מכות נאמנות, נעמדות שוב על הרגליים וביתר עוצמה. קין מבקש מהבל רחמים. הבל מרחם בתמימות בוסרית וגוזר על עצמו את מותו. הבל הוא צדיק שטרם הבשיל. הוא לא יודע להילחם על הטוב בעולם, הוא לא יודע להתמודד עם רוע מתעתע, ולכן איננו יכול להנהיג עולם כזה. אנשים טובים ומכובדים מדברים על ערכים נעלים כמו אחדות, ערבות והגנה על חלשים, והם נכשלים ונופלים במלחמה זו מפני שהתעלמו מהתחפושת והתעתוע. הרושם החיצוני גבר על האמת. בעידן שבו ההגנה על החלש מתפרשת אוטומטית כהגנה על הטוב, **כל נבלי תבל עוטים פני חלשים כדי להמשיך במסע להשלטת הרוע****.** כאשר הטוב הוא החלש, יש לצאת לעזרתו ולהילחם בחירוף נפש על החירות הפנימית של הטוב מול העוצמות של רוע. אך באותה נשימה יש להיזהר מהתרגיל של העמדת פני החלש, המשתק את היכולת להבדיל בין טוב לרע ולהיאבק עליו. אנו זקוקים ללוחמים היודעים לשמור על אמונה יוקדת בטוב, באופן שכל תעתועי הרע ותחפושותיו לא יערערו אותם. אנו זקוקים לאנשים המחזיקים יחד את שתי המלחמות, שמבינים את שתי הזירות, שייקחו אותנו שלב אחד נוסף בהכרעה במלחמת התרבות שאנו מנהלים מאז ימי אברהם אבינו. --- title: מי ישפוט את השופטים? author: אריאל אוסטרבך date: 2025-12-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/254 --- # מי ישפוט את השופטים?

א. מקור המוסר

במשך שנים רבות טווה ברק את ההפיכה השיפוטית שלו הרחק מאור הזרקורים, בפסקי דין מפולפלים, כאשר בתהליך איטי אבל בטוח הפקיע את הסמכות מנבחרי הציבור, והעביר אותה אל חבורת פקידים לא נבחרים. כשעסק בכך ברק כשופט היו מעטים שהבינו את מה שהוא מעולל, אך כאשר אהרון ברק יוצא אל אור הזרקורים, אנו מקבלים מתנה נפלאה – את המחטא הטוב ביותר, את אור השמש שחושף את עמדותיו לעין כל.

כאשר בוחנים את צורת ההסתכלות של ברק, ניתן לראות את מקור המוסר שלו.

בלב הוויכוח בציבור הישראלי על ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, או ועדת בדיקה כזו או אחרת, הרעיון המסדר הוא שכשל כמו זה שהתרחש בשבעה באוקטובר – אסור שיקרה לעולם; לעומת זאת, כאשר אהרון ברק מדבר על ועדת חקירה – הרעיון המסדר הוא מציאת חן בעיני אומות העולם.

מקור המוסר שלו כלל לא קשור לעמו, אלא למוסר אוניברסלי גלובאלי וחסר זהות.

שבעים שנה לאחר אמירתו המפורסמת של בן גוריון, "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!", מסתבר כי "מה יאמרו הגויים" הוא העיקר על פי אהרון ברק. באופן מהותי כמובן.

את מי מוכן אהרון ברק להקריב בתמורה לכך שהוא ירגיש עליונות מוסרית וחלק ממשפחת העמים?

ב. מי יהיה הכבש בסולחה?

לרעיון המסדר יש איפוא השלכות שעשויות להשפיע בפועל על רבים מאיתנו.

לחקירה שמבקש אהרון ברק לקדם – חקירה שכאמור מתמקדת בשאלה מדוע נפגע האויב, ולא מדוע נפגענו אנו – יהיו מחירים. אולי מחירים כבדים.

את מי מוכן אהרון ברק להקריב בתמורה לכך שהוא ירגיש עליונות מוסרית וחלק ממשפחת העמים? את חיילי צהל? את אלו שקפצו באותו יום הטבח הנורא? את אלו שפיקדו על המערכה?

על פי ברק, לוחמי ומפקדי צהל יהיו הכבש בסולחה שבין אהרון ברק וחבורתו לבין ניקוי תחושת המצפון שלהם אל מול בתי דין בינלאומיים.

היכן הם אותם אנשי 'ברית המשרתים' הדואגים למילואימניקים, בהתייחס לדברים הללו של אהרון ברק? דממה.

ג. בג"ץ – ממחוללי המחדל

בתי המשפט צריכים להיחקר בכל הנוגע לטבח ולסיבות שהובילו אליו. האם השופטים יחקרו את עצמם?

האם הם יחקרו את אמירתו של יצחק עמית, "בית המשפט מעמיד עצמו לרשותכם", בעודו מזמין את נציגי האויב בכל עת שיחפצו, ובלבד שרק ימצאו את האמתלה המשפטית כדי לדאוג ל'סיוע הומניטרי' לאויב?

באייר תשס"ד, ערבים מעזה רצחו את טלי חטואל יחד עם ארבע בנותיה הי"ד בציר כיסופים.

על הבתים ששימשו כמחסה למבצעי הרצח אמר הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון: "יש פה בפרוזדור כיסופים בתים קרובים לציר שאנחנו מטעמי ביטחון שקלנו וגם רצינו להזיז אותם ולפצות את התושבים אולם הדבר לא אושר לנו במערכת המשפטית".

האם יחקרו את שופטי בג"ץ על הדברים הללו? האם הם יחקרו את האסטרטגיה המאפשרת 'הפגנות' בפרימטר? ובעצם את ביטולו המוחלט, וההתרגלות של האויב להגיע עד לקו המגע בכל עת שיחפוץ, ומבלי שייפגע?

האם שופטי בג"ץ שאחראים למחדל הגדול הזה באמת יכולים לחקור את עצמם?

ד. מי הריבון?

"מלוא כל הארץ משפט", אמר אהרון ברק. לא החברה, לא הציבור, לא אזרחיה של המדינה קובעים את אמות המוסר ואת ההחלטות המדיניות הרצויות – אלא מי שיקבע הוא רק בית המשפט.

מיעוט שחצני, חסר עכבות, השולט בעם על פי אמות מוסר הזויות שכאמור לא קשורות כהוא זה לרצון העם ולמקורות המוסר והתרבות שלו.

זוהי שאלת השאלות המרכזית בחיינו.

כשאהרון ברק אומר שאסור שועדת החקירה תהיה 'שלנו', הוא בעצם אומר שאסור שהאזרחים יקבעו את גורלם במו ידיהם, שאסור שהעם יהיה הריבון על חייו

ה. הלנו אתה?

אהרון ברק מאשים את ממשלת ישראל שרוצה ועדת חקירה 'שלנו' ובתי משפט 'שלנו' ומשטרה 'שלנו'.

מי זה ה'שלנו' הזה? הרי הממשלה לא עומדת בפני עצמה. הממשלה נבחרה על ידי העם.

'שלנו' זה למעשה ועדת חקירה שתשקף את רצון העם ותביא לידי ביטוי את המוסר של העם.

המסקנות הביטחוניות יהיו נגזרת של אותה הרוח.

כשאהרון ברק אומר שאסור שועדת החקירה תהיה 'שלנו', הוא בעצם אומר שאסור שהאזרחים יקבעו את גורלם במו ידיהם, שאסור שהעם יהיה הריבון על חייו.

משמעות המילה 'שלנו', שנאמרה בזלזול, היא 'של העם'.

זה בסך הכל המשך השיטה של אהרון ברק, שסבור שמיעוט קיצוני, שמאלני ורדיקלי ייקח את השליטה על ההחלטות הציבוריות של העם כולו, העם הנבער בעיניו.

ו. סיכום

יחקור מי שיחקור, ובלבד שלא יינתן משקל-יתר לפקידות הלא-נבחרת, שאינה מייצגת את העם ומסורתו.

אין כאן מחלוקת על פרטים כאלה או אחרים, אלא על מי הריבון.

ובסוגיה הזו, כפי שאומר נשיא ארגנטינה, "אסור לתת להם מטר".

--- title: נעים מאד – החרדים author: בן יעקב סבו date: 2025-12-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/255 --- # נעים מאד – החרדים

א. עידן הנאורות

אין מה להבין על החרדים אם לא חוזרים לפחות 250 שנה אחורה.

'עידן הנאורות' היה דור מלא מהפכות מחשבתיות ושינויים מדיניים גדולים.

לאחר כאלף שנים של חשכת ימי הביניים באירופה, שבה שלטו ביד רמה המלכים, האפיפיורים והקיפאון המדעי, החל להיבקע סדק בקליפה החשוכה.

הוגי עידן הנאורות, ש'רכבו' על גלי הצלחת הניסיונות להשתחרר מכפיית הוותיקן הנוצרי ומהמלוכנות האבסולוטית, ועל גלי הצלחת המדע הניסויי והתקדמותו, הגיעו למסקנה שאותן הצלחות היו בזכות זניחת המסורות.

אולם שם היתה טעותם. אם מסורת אחת איננה טובה, אין זה אומר שבאופן עקרוני מסורת היא דבר רע.

אך את הוגי הנאורות המשולהבים שום דבר כבר לא עצר.

כך החלה לנסוק גאוות האדם, שחשב שהוא יכול לברוא את כל התרבות האנושית מחדש במוחו פנימה, וכך הוחל להשליך את כלל המסורות – המוסריות, הערכיות, הרעיוניות והמדיניות. ואז התפתחו ניסיונות דמיוניים ועקובים מדם להמציא עולם חדש ומופלא.

מאות ואלפי שנים, אולי מאז שלטון יוון, לא נדרשו היהודים להתמודד עם רעיון כל כך מאיים של ניתוק מזהותם ומשורשיהם

ב. בעולם היהודי

לא נעסוק כאן בכל הכשלים התפיסתיים והמוסריים של האידיאולוגיה של עידן הנאורות, אך נסביר דבר פשוט: אין לאדם שום יכולת לחשב חישובים מופשטים ותיאורטיים ועל פיהם לבנות מחדש את מושגי התרבות האנושית כמו אמת ושקר, טוב ורע, אמונות, ערכים, שיטות חברתיות.

בכל פעם שניסו לברוא עולם וחברה חדשים בלי להיעזר בניסיון האנושי ובמסורת התרבותית – התנפצו האידיאולוגיות על סלעי המציאות בקול רעש גדול. עיינו ערך קומוניזם.

בעולם היהודי הבינו את האיום הגלום באופנה הסוחפת כל כך של עידן הנאורות. הנאורות, או בשמה היהודי – ההשכלה, ובעקבותיה הרפורמיות וההתנתקות מהיהדות – קנו להן שביתה בלבבותיהם של המונים ואיימו להרוס את החינוך היהודי ואת השמירה האיתנה על הגחלת במשך דורות.

מאות ואלפי שנים, אולי מאז שלטון יוון, לא נדרשו היהודים להתמודד עם רעיון כל כך מאיים של ניתוק מזהותם ומשורשיהם.

אז נוצרה שיטת התמודדות חדשה עם האתגר: המגננה, ההתבדלות.

ג. הפרד ושמור

עד ימי הנאורות והאידיאולוגיות החדשות באירופה, רובו של העם היהודי נע בספקטרום שבין הגאון מווילנא לטוביה החולב. יהודים צדיקים ותלמידי חכמים, ויהודים פשוטים, נטולי יומרות ואידיאולוגיות מתחכמות נגד היהדות.

כשהגיעו הימים החדשים נדרשו גדולי הדור לשאלה: כיצד נשמור על הגחלת מול רוח הזמן?

שני גדולי ישראל הידועים בגישותיהם המשפיעות היו החת"ם סופר והרש"ר הירש.

החת"ם בצד הרעיוני-ערכי, והרש"ר מהצד החברתי-השתייכותי.

'חדש אסור מן התורה' התווה החת"ם במליצה, ובכך שידר שעל העם היהודי, כתגובת-נגד זמנית (וכן, מאות שנים בראיית עם הנצח זה 'זמני'), לשמר את תרבותו ולהיזהר זהירות יתרה מהיסחפות אחר חידושים.

הרש"ר הירש התווה את דרך 'הפרדת הקהילות', ובכך יצר קבוצות השתייכות חדשות – בניתוק מהשפעות חוץ-תורניות.

משם ובמשך מאות שנים פיתחה תרבות החרדים-לדבר-ה' צורה של 'קרב הגנה רוחני' ושכללה אותה עד לכדי אומנות; הכל למען השליחות הגדולה והנצחית – שמירה על הגחלת היהודית מפני רוחות הזמן הרעות, מפני איבוד הזהות המטשטש את כל העולם המערבי, כאז כן היום.

אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא; אבל כנגד עולם מתפרק ומאבד זהות – אפשר להבין את האמת שבשיטה החרדית.

ד. מועט מול מרובה, נצחי מול זמני

בניגוד לשקר השטחי כל כך, המתמצה בשאלות דוגמת "מה אתה חושב, שלאברהם אבינו היה שטריימל?", "אתה חושב שהחשמונאים לא נלחמו??", חשוב להדגיש: החרדים אינם חושבים שדרך החיים שלהם היא דרך החיים היהודית השלמה באופן המוחלט של ימות המשיח.

בניגוד לגישה הדתית-לאומית, המנסה באופן כללי ללכת בדרכו של דוד המלך, נניח, בהצלחה טובה מאוד בדברים מסוימים אך חלקית בדברים אחרים, הגישה החרדית מעדיפה גישה אחרת: לא של 'תפסת מרובה – לא תפסת', אלא של 'תפסת המועט – תפסת'.

החרדיות מנסה לשמר את היהדות, ולצורך כך יצרה חומה בת 250 שנה, שהיא פיצ'ר לשימור בלבד.

לאור כל הנ"ל, ההבדל המהותי בין הציונות הדתית לחרדיות הוא עניין החידוש. הציונות הדתית מנסה לחדש משהו עתיק בן כמעט 3000 שנה, עם מעט מאוד מסורת רציפה, והציבור החרדי פשוט ממשיך בדרך השימור והשמירה על היהדות.

עוד הבדל גדול הוא באורכי הזמן של הסוגיות שאותן חיה התודעה החרדית.

אם ניקח את הפרוגרס, הוא חי בקבועי זמן מאד אינפנטיליים – "עכשיו!!!"

אבל מעבר לכל השיטות השונות, הנראות מוזרות בעיני האחר, לכולנו יש תכלית אחת

אם נשאל פרוגרסיבי מה יהיו ההשלכות של ה"עכשיו" שלו, הוא יענה כמו ילד ששוכב על רצפת הקניון וצועק כי הוא רוצה סוכריה.

הציבור הלאומי יותר חי בקבועי זמן של עשרות שנים. זה מה שגורם לו לחשוב לא רק על האינדיווידואל המנותק או על הנוחות הרגעית והרגש ההפכפך, אלא להוביל את העם במלחמות קשוחות מאוד ובאתגרים מורכבים.

הציבור החרדי אינו חי את העכשיו המיידי, אך גם לא את עשרות השנים הבאות – התודעה החרדית חיה בפרספקטיבה של מאות ואלפי שנים. מבחינת מה שרבים מהמבקרים רואים כאיוולת, שהרי "יש מלחמה כרגע", החרדים דווקא רואים כאחריות עצומה את שמירת הזהות היהודית למען עשרות דורות ומאות שנים קדימה!

מבחינתם, מלחמות יש היום, מלחמות יהיו מחר, אבל על היהדות אין אף אחד אחר שישמור מפני התוקפים אותה.

אינני בא להכריע מי צודק. אני חושב שצריך את שני החלקים האלו, הלאומי והנצחי, אבל חשוב להבין ולהפנים את ההבדל. אחרת נמשיך להתקוטט בקרב משיכת שערות חסר תוחלת…

ה. "חבר אני לכל אשר יְרֵאוךָ"

אנחנו, הציבור הדתי-לאומי, נראים ומתנהגים שונה באופן חיצוני:

שונים מהליטאים – הלבושים כסטודנטים מלומדים יוקרתיים, מורשת הסבא מסלובודקה.

קל וחומר מהחסידים – המתגאים ביידישקייט ובאמונה שלהם על ידי לבוש אצילים פולניים, ועל ידי נתינת כבוד ואצילות של מלכות לאדמו"ר.

וגם מהספרדיות החרדית – שנוצרה רק פה בארץ לפני כמה עשרות שנים, כי רק פה נפגשו במודרנה לאחר שעזבו את ארצות ערב.

אבל מעבר לכל השיטות השונות, הנראות מוזרות בעיני האחר, לכולנו יש תכלית אחת.

לכל מחנה אוהבי היהדות ויראי השם.

לשם עלינו לכוון את מאמצינו.

אחדות מגוון הכוחות של המחנה היהודי.

בע"ה.

--- title: שיח של כאבים ופחדים = מדינת כל אזרחיה author: איתי אסמן date: 2025-12-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/256 --- # שיח של כאבים ופחדים = מדינת כל אזרחיה

האמת שהתלבטנו האם בכלל צריך להוסיף משהו אחרי סרטון כזה;

זהות לאומית של אומה מפוארת בעלת מורשת אדירה של אלפי שנים תיקבע על ידי 'שיח על כאבים' בין אישה מוסלמית ואישה יהודייה.

עד כה סיפר 'הרבעון הרביעי' לעם היושב בציון שהוא רוצה לעבור מ'שיח של הכנעה' ל'שיח של הכנסת אורחים' בחברה הישראלית.

שכולם פשוט יסכימו זה עם זה: השמאל עם הימין, החרדים עם החילונים וכו'.

ממש חזון אחרית הימים.

אבל אז אירעה תפנית בעלילה. לשיח חדר מגזר נוסף – הערבים המוסלמים.

ועם מי אלו האחרונים מקיימים שיח? לא פחות ולא יותר, עם אלו שזהותה של המדינה אמורה להיות הדבר היקר להם מכל – הדתיים.

ממש התגשמות דברי הנבואה: "וגר זאב עם כבש".

וכיצד תתגשם הנבואה הזו, אתם שואלים? פשוט מאוד, הולכים על המכנה המשותף הנמוך ביותר: הרי גם ערבייה מוסלמית וגם אישה יהודייה דתייה רוצות לגדל את ילדיהן ולדאוג לעתידם.

מדהים כיצד לא חשבו על זה קודם כדי להשיג שלום עולמי.

וגם אם יתברר שהמוסלמי הינו צדיק ותמים, כיצד הוא אמור בדיוק להשפיע על זהותה של המדינה?

2.

השיח המדגיש תדיר 'כאבים ופחדים' מתקיים בממד הרגשי ולא השכלי. כך קשה להתייחס לדברים בצורה רציונלית.

הנה לפניכם מספר שאלות שנשמטו מהשיח הילדותי הזה:

הניסיון הפתטי לרדד ולטשטש את המחלוקות הללו, ולטעון שכל ההסכמות הן סביב גידול ילדים (לאור איזה ערכים, אגב?), לא רק שלא יפתור אף בעיה, אלא גם יעצים אותה; שום בעית עומק לא נפתרת כך, והדבר רק גורם להדחקתה ולהעמקתה.

וגם אם יתברר שהמוסלמי הינו צדיק ותמים, כיצד הוא אמור בדיוק להשפיע על זהותה של המדינה?

הכללת המגזר הערבי-מוסלמי ב'שיח הכנסת האורחים' מסיר את המסכה מעל פניו של ארגון 'הרבעון הרביעי'.

בעבר פרסם הארגון שהוא נשען גם על 'היסוד הערבי'. לנוכח ביקורות שספג, או אולי מסיבות אחרות, הסיר הארגון את היסוד הזה מהפרסומים.

אך מסתבר שזה רק תיקון קוסמטי שלא יכול להסתיר את מה שנח בשורשי התפיסה של ראשי 'הרבעון' – היסוד הזה חי, קיים ובועט.

אז מה גרם לכך שכעת חזר היסוד הזה והופיע?

ייתכן שהסיבה היא תחושת הביטחון של ראשי הארגון – לאחר שדתיים החלו לחוש בנוח עם מסרי 'הרבעון' עקב הסגנון המתקתק ודמויות רבניות תומכות, חשו מובילי 'הרבעון' שכעת ניתן להחזירו חזרה. אולי, מי יודע?

בקיצור, בהתחלה סיפרו לנו שמדובר ב"תנועת המונים ישראלית הפועלת ליצירת שיח של שותפות בין כלל חלקי העם בישראל"; עכשיו עולה שמדובר בכלל בחלקים שונים של 'החברה הישראלית', ולא רק בעם ישראל המחובר בזהותו לשורש אחד.

איזה 'הסכמות רחבות' בהקשר של זהות לאומית אפשר בדיוק לעשות עם מוסלמים?

לדתיי 'הרבעון' פתרונים.

צריך פשוט להחליט אם המטרה שלנו היא מדינת לאום יהודית, או 'מדינת כל אזרחיה'. עם הכאבים המשותפים, כמובן

ברגע שמתמקדים בשיח של 'כאבים ופחדים', לא רק השכל כבה ומפסיק להיות ביקורתי אלא גם הזהות הלאומית והדתית.

מעגלי הזהות הקרובים של האדם מיטשטשים, ובמקביל מתחילים לקדם שלום בין הרבה פרטים בעלי כאבים.

״"הרי כל בני האדם חווים סבל ומצוקה וראוי לעזור לכולם, הלוא כן?" ישאל השואל.

וכמובן, גם הערבים חיים כאן במדינת ישראל, וצריך למצוא פתרונות לבעיותיהם.

כל זה נכון, אבל זיהוי של בעיה אין פירושו שיש גם פתרון. ובמקרה הזה הפתרון המוצע הוא שטחי ומנותק, כי האסלאם רוצה הרבה יותר מ'לגדל ילדים ולדאוג לעתידם'.

הם רוצים את יפו, עכו ורמלה. הם רוצים שלא תתקיים מדינה יהודית.

הניסיון לקבץ כמה ערבים מוסלמים ויהודיות דתיות על מנת שיישבו ביחד ויגיעו להסכמות רחבות – מתוך הנחה שכך ייפתר סכסוך דתי בן אלף שנים – זהו שגיון ילדותי או מעשה זדון מתוחכם.

הדבר מצביע גם על הגישה הכללית הרדודה והשיטחית בדיון בסוגיות עומק לאומיות נוספות, ש'הרבעון' עוסק בהן.

5.

"מה אתה מציע, שנריב כאן לנצח?"

ראשית, העובדה שאין לי פתרון לא אומרת שמי שמבטיח דמיונות-שווא צודק.

הצבעה על בעיה כלשהי לא מוכיחה שהפתרון נמצא אצל מי שמצביע עליה.

מה אני מציע, אתם שואלים?

שנעסוק באופן רציני בזהותנו שעל בסיסה נבנית האחדות. ללא הפחדות וללא דעות קדומות. בגאווה ובאחריות. נברר באומץ, למשל, האם 'אתה בחרתנו' הוא ייעוד, או שמא סיסמה שכדאי להכניסה לבוידעם כי זו 'גזענות'. נעסוק בהבחנה בין מתן זכויות אזרח לבין השפעה על דמותה של המדינה, ועוד ועוד.

כך נראית אחדות סביב זהות ולא סביב 'רב-תרבותיות'.

במקום להקשיב רק לכאבים (שכבודם במקומם מונח), אולי הגיע הזמן שנקשיב לנשמה היהודית המוחנקת של עם ישראל. לעבר ולמסורת המפוארים שלנו. הם חשובים לא פחות מכאב כזה או אחר – אלא הרבה יותר.

כשנהיה מחוברים לזהותנו, גם הפתרונות יגיעו; וככל שנתרחק ממנה, המחלוקות רק יתרבו.

צריך פשוט להחליט אם המטרה שלנו היא מדינת לאום יהודית, או 'מדינת כל אזרחיה'. עם הכאבים המשותפים, כמובן.

--- title: מי היא 'החברה הישראלית'? author: בן יעקב סבו date: 2025-12-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/157 --- # מי היא 'החברה הישראלית'?

א. למי הם מתכוונים כשהם אומרים 'החברה הישראלית'?

בשיח הציבורי משתמשים, כידוע, במניפולציות רבות. הן חומקות רק מעט מתחת למחשבה המודעת, ומכאן כוחן. כשמעיינים בהן, שמים לב שאלו מניפולציות שלא מחזיקות דבר אמיתי מאחוריהן; אבל כאמירות מופשטות הנשלחות לחלל האוויר הן עושות רושם.

לְמה חווה אלברשטיין מתכוונת כשהיא טוענת שנתניהו 'מוטט את החברה הישראלית'? האם יש בכוחו של אדם אחד למוטט חברה שלמה? ובכלל, מי היא אותה 'חברה ישראלית'?

אלברשטיין טוענת שיש המקללים משפחות חטופים; אך על הקללות וההכפשות שסופגים צביקה מור ואנשי 'פורום תקווה' בתקשורת, בפריים טיים, לא זכור לי ששמענו אותה קובלת. אם כך, לשאלה מי היא החברה הישראלית מצטרפת שאלה נוספת: מי הן משפחות החטופים, לדידה?

ב. אין עוד מלבדם

נראה שהתשובות פשוטות: לדידה של אלברשטיין וחבריה, 'החברה הישראלית' היא רק צד מאוד מסוים במפה הפוליטית. הצד ה'נאור'. היא בכלל לא רואה ברדיוס שלה חלקים אחרים בעם. נתניהו אכן הוביל לניצחון פוליטי של מה שמכונה 'הרוב היהודי' על חבריה הפרוגרסיבים של אלברשטיין, אבל אין זה אומר שהוא מוטט את ישראל. אכן, נתניהו הוציא מהרבה אנשים 'כל כך הרבה זדון, רוע, כעס ותסכול', אולם האנשים האלה שייכים לקבוצת מי שכבר כשלושים שנה אינם מוכנים להכיר בכך שעם ישראל בוחר בדרך אחרת מהדרך שלהם. דרך יהודית יותר, דרך לאומית יותר.

אפשר להיות אדם ישר והגון, לחלוק פוליטית על הרוב היהודי, אבל גם לכבד אותו, לאפשר את חוקי המשחק הדמוקרטי ולהכיר בהפסד הפוליטי. באופן בדוק – זה לא יוביל ל'זדון ורוע'. האם המיעוט הפרוגרסיבי יכול להכיר בכך שיש אנשים בעם שלהם החושבים אחרת מהם – וזה לגיטימי?

ג. ממתי פוליטיקה נועדה להכריע את האחר?

כחלק משיח 'מיטוט החברה הישראלית' התפתח שיח מניפולטיבי נוסף: 'לא להכרעת הצד השני, אלא להסכמות'. בואו נפרק את המושג הזה.

אם אני אממן – בכסף זר – מודעה גדולה בעיתון הקוראת למר ישראל ישראלי 'בבקשה אל תרביץ לאף אחד', לכאורה לא עשיתי שום דבר רע. לא סיפרתי על מר ישראלי שהוא אדם שמרביץ, רק ביקשתי ממנו יפה שלא יעשה זאת. אולם כל מי שמבין בתקשורת יודע שבדרך הזאת מיתגתי בציבור את מר ישראלי כאדם אלים, אף שיכול להיות שאין בין זה לבין אופיו של האיש דבר וחצי דבר.

כשקוראים לנו 'לא להיכנס להכרעות', בעצם מממנים עלינו מודעה בעיתון הקוראת 'תתאפקו, אל תממשו את הניצחון הפוליטי שלכם כדי לדפוק אותנו עכשיו'.

בלי שנשים לב מיתגו לנו את הניצחון הפוליטי כ'משחק סכום אפס' שבו כל צד מנסה לדפוק את הצד השני, ואז מבקשים מאיתנו לוותר באצילות. מהותה של הפוליטיקה היא היכולת לקבל החלטות מתוך ריבוי דעות. המטרה שלנו, כשאנחנו מנצחים פוליטית, היא לקדם תפיסת עולם שאנחנו חושבים שהיא קיומית לעם ישראל.

כשאנחנו מנצחים או משגשגים – זה לא על חשבון האחר. מי שחושב כך אוחז בתפיסות מרקסיסטיות הרואות את העולם כ'משחק סכום אפס', שבו הניצחון של האחד הוא לעולם על חשבון האחר. אבל העולם לא עובד ככה. ברוב יחסי הגומלין בעולם שאינם בין אויבים, העולם עובד כ'משחק סכום חיובי': Win-Win.

ד. אמנה חברתית או ברית?

אחד ההבדלים הגדולים בין שתי תפיסות עולם אלו נובע משורשים תודעתיים עמוקים הרבה יותר. לא במקרה הפרוגרס משתמש יותר במושג 'החברה הישראלית' ופחות במושג 'עם ישראל'. חבר אפילו סיפר לי שבסדרת חינוך בטירונות שלו, כאשר הוא השתמש במושג 'עם ישראל' תיקנה אותו מדריכת החינוך שוב ושוב, ש'לא אומרים יותר עם ישראל אלא החברה הישראלית'.

חברה הוא מושג סוציולוגי. סוציולוגיה היא דיסציפלינה משמעותית לניתוח של חברות, אולם כאשר היא מנותקת מכל הקשר של שורשים, של זהות, של תכלית וייעוד, היא הופכת להיות כר פורה לתפיסות ציניות במבט על הכלל. כאשר לחברה אין כבר משמעות לקיומה, כמו שקרה עם הציונות שהתנתקה מהיהדות – ובכך איבדה את מקורה, שכחה את דרכה וויתרה על ייעודה – אזי כל מה שנשאר הוא לחטוף מהשני מה שאפשר.

תפיסת 'האמנה החברתית' שעליה מושתתת התפיסה המדינית של בג"ץ ודומיו, המסתכלת על הקולקטיב כצבר של אינדיווידואלים נטולי הקשר שחברו יחדיו לכדי חברה סוציולוגית תועלתנית, היא תפיסה זרה עד מאוד לעם ישראל. תפיסתנו היא תפיסת ה'ברית' – הברית עם נצח ישראל לכל דורותיו, שהיו ושיהיו, ועם הקב"ה. רק מכוח הברית הקמנו מדינה, ורק מכוח זהותנו ושורשינו קיימנו אותה.

ה. מחברה לעם

תפיסת הקולקטיב שלנו כ'חברה' היא שגורמת לנו להרגיש לא נעים עם תפיסות עולמנו ועם האמונות שלנו, שאולי אנחנו אמורים לוותר עליהן כדי 'לא לפגוע'.

אך לא כך הוא. רבים רבים שבים באינטואיציה פנימית ישרה ובחיבור מחודש לעם ישראל, לנצח ישראל, לברית של ישראל. וכשיש ברית, יש לנו אחריות אדירה לממשה.

--- title: השיח הבריוני של 'תחושת איוּם' author: עזרא הימן date: 2025-12-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/258 --- # השיח הבריוני של 'תחושת איוּם'

א. ושוב חוזר ניגון ההסתה והאלימות

אחרי שנתיים של שקט יחסי, פרצה בשבת האחרונה בעיר יפו שוב אותה שנאת יהודים מוכרת, בהנהגת הסניף המקומי של התנועה האסלאמית, שהוביל צעדת הסתה נגד יהודים ונתן רוח גבית לתקיפת יהודים ברחובות בסיומה של השבת.

בכובע האסלאמיסטי, המנהיגים והצועדים ברחובות דיברו אסלאמית: 'ברוח ודם נפדה את יפו', 'כלבים החוצה', ושאר התנהגויות של שונאי ישראל הגדולים ביותר.

אך לצד זה יש שגם חבשו את הכובע הפרוגרסיבי, שאותו עוטים רבים בשמאל היהודי 'הנאור', ובעת הצורך גם בצד האסלאמי. בכובע הזה המוסלמים מוצגים – ומציגים את עצמם – כמי שחווים פחד, איום, חשש והדרה.

"הם מרגישים מאוימים", כתב לי פרופסור באחת האוניברסיטאות, תושב יפו.

אותם אנשים שאין צדק בידם או בליבם יעוטו על שיח תחושות האיום והכאב, וימנפו אותו במניפולטיביות כדי לחפות על כל עוולה

ב. תחושת איום כתרגיל הסחה

כששיח של 'תחושות איום' מחליף את האמת המוסרית, נוצרת עוולה גדולה מאוד.

בעולם פוסט-מודרני, מפלטו של הבריון הוא 'אני מרגיש מאוים ומפוחד'; ומכיוון שעם תחושות אי אפשר להתווכח, הרי גם אנס יכול 'להרגיש מפוחד ומאוים'.

ברגע ששיח של תחושות איום גובר על בהירות ערכית של טוב ורע, אמת ושקר – כל ערכי המוסר קורסים.

במצב כזה, המניפולציות הרגשיות ישלטו בקונפליקטים החברתיים ויעלימו את השיפוט הערכי של צדק.

אותם אנשים שאין צדק בידם או בליבם יעוטו על שיח תחושות האיום והכאב, וימנפו אותו במניפולטיביות כדי לחפות על כל עוולה.

ג. מי 'זכאי' לחוש מאוים

כמובן, לא כל הרוצה ליטול את 'תחושת האיום' יבוא וייטול.

ייטלו אותה אלה שיש להם זכויות-יתר מוסריות כקבוצה. במאמר אתמול ראינו דוגמה לכך בתוך עם ישראל: חבר 'רבעון' חשוב נותן עדיפות ל'תחושות איום' אצל קבוצות פעילי שמאל, ללא התייחסות להתנהלות הכוחנית והבריונית של הטוענים לתחושות כאלה. זה חורבן המוסר.

בעולם פרוגרסיבי, תחושת האיום שייכת מהותית למעמדות המדוכאים.

המשקפיים הפרוגרסיביים מקנים את תחושת האיום קודם כל למי שמזוהה עם מעמד הקורבן, ואת גורם האיום למעמד המקרבן.

אין מי שמזוהה עם מעמד הקורבן יותר מאישה מוסלמית. ואין מי שמזוהה עם מעמד המקרבן יותר מאשר גבר יהודי דתי.

בעולם הפרוגרסיבי זהו סדר קוסמי, שלא יכול להשתנות לעולם.

בעולם פרוגרסיבי, שיפוט המציאות ייבנה תמיד סביב התפיסה הזו. הכתבות יחזקו את התפיסות, ויהפכו לעובדות קשיחות כביכול. זו המציאות ואין בלתה.

אמנם, מדי פעם מאפשרים גם ליהודים שהותקפו להצטרף לזמן קצר למועדון 'תחושת האיום', אולם כדאי שיעטו על עצמם סטטוס קורבני אחר.

האסלאמיסטים למדו את השיח הזה ומשתמשים בו היטב. מוסלמים המעוניינים להכשיר הסתה ואלימות כלפי יהודים עושים זאת פעמים רבות בשם 'תחושת הדרה, הרחקה, איום והפחדה'.

שיח כזה מסתנכרן מצוין עם השפה הפרוגרסיבית, וכך נוצר שיתוף פעולה הדוק בין שמאל פרוגרסיבי לשנאת ישראל אסלאמיסטית, ביפו – ובכלל.

אז אל תבלבלו אותנו עם המציאות; המסיתים הראשיים 'מרגישים מאוימים'.

ד. המחיר של הזיוף הרגשי

לזיופים מוסריים בשמן של 'תחושות איום' יש מחיר חברתי גדול מאוד בהרבה מעגלים. זה נותן רוח גבית מערבית לשנאה אסלאמית יוקדת לישראל. החלפת מוסר של אמת וצדק ל'מוסר של כאב' עשויה להישמע כערך רגיש, אך היא בעצם מניפולציה רגשית, עם גלים של השפעות הרסניות על העולם המוסרי שלנו.

כאב ותחושות איום – כבודם במקומו מונח; ובלבד שהם לא מחליפים ערכים של אמת, צדק, מוסר – ועובדות.

אלה צריכים לגבור תמיד, ורק במסגרתם יש מקום להכיל שיח רגשי באופן אמיתי ואנושי.

תבדקו איזה גוף תקשורת, חוץ מערוץ 14, דיווח על התקפת יהודים בגז פלפל ועל זריקת חפצים על יהודים שהלכו ברחוב עם צאת השבת. לא תמצאו

ה. אז מה קרה ביפו?

האם אישה ערבייה אכן רוססה בגז מדמיע על לא עוול בכפה?

מעשה כזה הוא בוודאי פסול; אך מעבר לעובדה שאיננו יודעים עדיין אם מדובר בהתקפה או בהגנה עצמית, יש לשים לב לתוצאות של השיח הפרוגרסיבי, של מי זכאי להרגיש מאוים.

שיח זה גורם להתעלמות מוחלטת ממקרים דומים רבים שקורים ליהודים. ה'עליהום' התקשורתי מצדד תמיד בצד הערבי.

תבדקו איזה גוף תקשורת, חוץ מערוץ 14, דיווח על התקפת יהודים בגז פלפל ועל זריקת חפצים על יהודים שהלכו ברחוב עם צאת השבת. לא תמצאו.

ההיגררות לשיח הפרוגרסיבי של 'תחושת איום' מייצרת אכיפה בררנית באופן קיצוני לרעת היהודים. תקיפת היהודים מנורמלת, והחשש הקטן ביותר לפגיעה בצד השני זוכה במהומה תקשורתית ובהכלה מלאה של מעשי ההסתה והאלימות המתרחשים בתגובה.


מדוע הוא לא מחכה שיתברר מה קרה? מדוע הוא לא כותב באותה נשימה על יותר מחמישה מקרים של תקיפת יהודים שקרו באותה שכונה באותה שעה?

איך אינו מודע לכך שהוא גורם במו ידיו לאכיפה בררנית נגד יהודים? איך אינו מודע להשפעות התעדוף של הקבוצה 'שמרגישה מאוימת'?

אולי זה מה שהוא ספג בהנהלת תנועת 'הרבעון הרביעי'?


תשפטו ביושר ובצדק, לא באמצעות שיח פרוגרסיבי וכוזב.

--- title: למי כואב יותר? author: איתי אסמן date: 2025-12-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/259 --- # למי כואב יותר?

1️⃣ מאז שהימין עלה לשלטון, צצים ארגונים הפועלים במניפולטיביות צינית כדי להחליפו.

מי צריך בחירות, אם אפשר פשוט לשחק במוחות?

מניפולציה מתוחכמת במיוחד היא 'שיח של כאבים'.

זהו ניסיון להציג את האנשים שכשלו בקלפי כ'מדוכאים'.

מי יכול לראות את כאבם ולא לגלות חמלה כלפיהם?

אותם ארגונים לא מסתפקים בכך; הם אף מאשימים את נבחרי הציבור, ליתר דיוק – את הבוחרים בקלפי, בכוחנות, כאנשים שמנסים להכריע ולנצח.

"אני מדוכא משמע אני צודק"

2️⃣ בימינו לא העובדות הן הקובעות אלא קטגוריות החשיבה ומסגור השיח.

מה שעד עכשיו נקרא בשם 'דמוקרטיה פרלמנטרית-ייצוגית' יכונה מעתה 'פוליטיקה של הכרעות'.

כל אזרח ימני שהלך לקלפי מתוך רצון טוב לקדם את עולם ערכיו, ייחשב כעת ביריון אלים הרוצה לדרוך על יריבו כדי להכניעו.

המניפולציה הזו מוכרת לנו מההיסטוריה, מקרל מרקס, שחילק את העולם הכלכלי למעמדות של בעלי הון מדכאים (הרעים) ופועלים מדוכאים (הטובים).

"אני מדוכא משמע אני צודק".

כך מציג את עצמו ארגון, הטוען שאם כל הזמן תוקפים אותו, הוא כנראה צודק. כך עובדת ההתקרבנות כשיטה של מניפולציה רגשית במטרה לעורר הזדהות.

3️⃣ השיטה של 'הרבעון הרביעי' לא בנויה רק משיח של 'אנשים המנסים להכריע' מול 'אנשים כואבים'.

'פוליטיקת הזהויות' היא שיטה צינית שטחית נוספת בבנק המניפולציות.

הם טוענים: "אנחנו גם ימניים, גם שמאלנים, גם חרדים, גם דתיים, גם חילונים, גם ערבים".

ממש כל צבעי הקשת הישראלית! והמשותף לכולם ביחד – שבמקום להיות בריונים אלימים המנסים להכריע, הם קשובים לכאב של האחר, ומתחשבים בו.

איזו נאורות ורגישות!

לא כמו נבחרי הציבור הרעים והציבור הפרימיטיבי המתנצח, הבוחר בהם.

יש רק בעיה קטנה – אף אחד לא בחר באותה פוליטיקת זהויות רב-תרבותית, המנהלת שיח עם עצמה.

אדם לא יכול לומר, "אני ימני ולכן אני מייצג את הימניים", "אני אשה ולכן אני מייצגת את הנשים", וכו׳.

זה הרי מגוחך. זה לא עובד ככה.

זהו משחק מדומיין בו אנשים חושבים שאם הם מגדירים את עצמם בצורה מסויימת והגיעו להסכמה – אז זהו מודל שאפשר להעתיק אותו לרמה הציבורית והמדינית.

המודל הזה יכול לעבוד אולי במילואים או בוועד הבית. פוליטיקה עובדת בצורה אחרת, והיא עבדה כך כל השנים – עד שהימין עלה לשלטון, ואז נוצר כמובן הצורך 'להקשיב לכאב של האחר'.

קטע קצר של הרב אייל ורד, מההנהגה הארצית של ׳הרבעון הרביעי׳.
הקטע לקוח מדיבייט עם מנכ״ל איגוד 'רבני קהילות', הרב אליאב תורג׳מן, בפודקאסט ׳על המשמעות׳


4️⃣ אז מי מחליט מי הציבור שהכי כואב לו, הציבור הכי מאויים?

מדוע דווקא זה שזכה בבחירות צריך לוותר?

ממתי הרוב הוא הרע והמיעוט הוא הטוב והסובל כאב?

מה טעם יש בבחירות, ומדוע לבחור במישהו שמראש טוען שהוא יוותר לאחר?

אפשר ישירות לבחור באחר (רק שאז לא תתלווה לכך תחושת האצילות השמורה למוותרים על ערכים של אחרים).

הניסיון לומר- "אני ימני ולכן אני יכול לוותר על הערכים של הימניים" הוא לא ישר, וגם ילדותי מאוד.

אף אחד לא בחר בך כדי לוותר על הערכים שלו.

על הערכים שלך אתה רשאי לוותר, אך לא של הציבור.

ראוי, צודק ומוסרי להתחשב גם בכאב של הרוב.

גם לרוב יש רגשות, פחדים ותחושה שהוא מאויים.

הרוב הזה הולך לקלפי, ובג"ץ זורק את קולו לפח האשפה.

מדוע אין מי שמקשיב לכאב שלו? מדוע הוא לא קורא לבג"ץ שיחדל מהתנהלותו ומפוליטיקה של הכרעה מלאה בעוולות?

אל תקלו ראש בדברים הללו. נציג 'הרבעון' בסרטון 'אלה שמפוחדים' אינו בוחר בהמוני יהודים בעם ישראל החשים הסובלים יחס נוראי כלפי תפיסת עולמם.

הבחירה הזאת משפילה, דוקרת, רומסת וכואבת.

מדוע 'הרבעון הרביעי' לא מתחשב בכאבים שלהם?

מי מחליט למי כואב יותר? וכי יש לו רבעון 'כאבומטר'?

זהו כשל עמוק שאינו מכיר בעוולות הרבות שמתרחשות פה על ידי 'המיעוט הנאור', שמרגיש שהוא בעל הבית, כלפי רוב עם ישראל ודווקא הוא זה שמנסה להכריע את הרוב בצורה לא ישרה.

הייתכן ששיח הכאבים הזה מסתיר עבדות מנטלית לאליטה וניסיון לרצותה?

5️⃣ יש לי רעיון חדשני וגאוני: מאחר ואנחנו לא יודעים למי כואב יותר, וכדי שנוכל לדעת מי באמת מייצג את עולם הערכים של הציבור, מה דעתכם שנמציא שיטה חדשה, במסגרתה הולכים לקלפי כל 4 שנים, ובוחרים את נציגי הציבור.

מי שיהיה הרוב, הוא זה שייצג את ערכי הרוב. ומי שיהיה מיעוט, ייצג את ערכי המיעוט.

כמובן שנתחשב גם במיעוט, אך הוא לא יקבע את עולם הערכים בדורסנות מנומסת. ולא נחשוד ברוב שהוא אלים או דורסני אלא נאמין בכוונות הטובות שלו.

ובעיקר, המיעוט יצטרך לכבד את נבחרי הציבור. אפשר יהיה לקרוא לשיטה הזו 'פוליטיקה של כבוד הדדי'.

הגיע הזמן לעצור את השפלת העם הנאחז בציפורניים בזהותו ומורשתו.

--- title: מה זה אומר 'להוסיף אור'? author: אריאל אוסטרבך date: 2025-12-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/260 --- # מה זה אומר 'להוסיף אור'?

א. סיפור חנוכה נשען על שתי רגליים: הדתית והלאומית. נס פך השמן וניצחון המכבים וגבורתם.

במשך שנות הגלות, גבורת המכבים הייתה כהתנוצצות רחוקה של אור, שאין בכוחה להתוות בפנינו דרך ממשית.

לא רק שגבורה הייתה מצרך נדיר ויקר המציאות בקרבנו, נרות חנוכה עצמם הוחבאו בתוך הבתים ולא הודלקו ברשות הרבים.

גבורת יהודה המכבי, שנלמדת באקדמיות הצבאיות עד היום, לא באה לידי ביטוי מפורט במורשת ישראל.

קרבות יהודה מוזכרים ללא החוכמה, התחכום והתעוזה שבהם, אלא בתיאור שכאילו נלקח מסרט מצויר ובו יהודה וקומץ אנשיו פשוט מנצחים בדרך פלא כוחות רבים וחזקים מהם.

בעוד הדורות הראשונים של הציונות ראו את החלוציות ובניין הארץ כמשימתם המרכזית, ממשיכי דרכם ראו ערך בהגשמה עצמית ובערכים אוניברסליים

ב. עם עליית הציונות התחילו להזכיר גם את דמותו וגבורתו של יהודה המכבי. דמות הלוחם הלוקח לידיו את גורלו וגורל עמו קסמה לתנועה הציונית.

תנועת הספורט הציונית נקראה "מכבי", וכוכבם של המכבים דרך. "אתה המכבי!", כתב טשרניחובסקי בשירו "אומרים ישנה ארץ".

אולם, לקיחת האחריות על הגורל האישי והלאומי באה פעמים רבות על חשבון המסורת והאמונה. יחד עם אש הבערה הלאומית שהציתה לבבות, הרעיון הדתי הלך ודעך.

"למי תודה למי ברכה?", שואל ביאליק, ועונה: "לעבודה ולמלאכה!".

בשיר "אנו נושאים לפידים" (שנכתב על ידי אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי בצה"ל) נכתב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו."

לא רק שהדת נחלשת באופן טבעי, אלא אף צריך לעקור מלב את המחשבה שיד ה' מעורבת בשיבת ציון : "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ – פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר"!

האלומה הלאומית של סיפור חנוכה – קמה וגם ניצבה! אך לצד זאת, מורשת האבות נותרה מבוישת בצד במקרה הטוב, וממותגת כגורם שלילי במקרה הרע.

ג. ברבות השנים, הניתוק מהמורשת הוליד גם ניתוק מהלאומיות.

בעוד הדורות הראשונים של הציונות ראו את החלוציות ובניין הארץ כמשימתם המרכזית, ממשיכי דרכם ראו ערך בהגשמה עצמית ובערכים אוניברסליים.

"אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר; יכול להיות שזה נגמר", כתב יהונתן גפן.

"באין חזון יפרע עם" (משלי) – עולם הרעיונות של ראשית הציונות כבר אינו יכול לתת מענה למי שגדלו במדינת ישראל החזקה והמפותחת.

הרעיון הסוציאליסטי התגלה במערומיו במשך השנים, ורעיון הפרחת השממה כבר לא קרץ כמו פעם. הרעיונות שכן הצליחו להוביל הם רעיון ה'שלום' (על אף כזביו הרבים) ורעיון ההצלחה האישית: בעבר הצבא הקרבי היה החממה להצמחת אליטה במדינת ישראל, ואילו כיום האליטה צומחת לכאורה בחיל המודיעין ומשם להייטק.

תעלולי מילים ושפה מאפשרים לקבוע את האג'נדה והרעיון המסדר, והעולם המעשי יתיישר ממילא על פיהם

ד. ובחזרה לחנוכה.

מה התודעה המנשבת במסרים העולים מחג האורים?

אנו מוצאים הרבה פעילות וערכים הקשורים לאור.

'האור שבי', כולנו 'אור איתן', ועוד. הסיסמאות הללו אינן מכחישות את תוכן החג, אך מעמידות במרכזו ערכים שכלל אינם נוגעים אליו.

היוונים לא התנגדו למעשי חסד של עם ישראל, או לעזרה הדדית. הם התנגדו למצוות המייחדות אותנו כאומה, כגון שבת, ברית מילה ולימוד תורה. ערכים שניתן לראותם כמחייבים כל עם ולשון, אינם יכולים להיות הערכים המרכזיים של חנוכה.

החשמונאים יצאו באומץ לב יוצא דופן נגד התרבות היוונית השלטת בזמנם, במלחמה למען האומה שהדת והלאום שזורים בה כאחד.

ה. בעולם פרוגרסיבי, המילים מרוקָנות מתוכנן המקורי. במקום לומר "נס לא קרה לנו", פשוט מדברים על רעיונות כלליים של אור, שבעצם לא אומרים שום דבר.

הרי מי יתנגד לכך שבכל אדם יש נר? ושצריך להפיץ את האור? הבעיה היא שלא ברור מהו אותו אור.

תעלולי מילים ושפה מאפשרים לקבוע את האג'נדה והרעיון המסדר, והעולם המעשי יתיישר ממילא על פיהם.

לדוגמה, לאחר הפיגוע אמש מלאו הרשתות החברתיות בקריאה: "הוסיפו אור!". להוסיף אור זה חשוב כמובן, אך מה הכוונה בכך? האין זה גורם לנו להקל ראש במלחמה הנדרשת בחושך האסלאמי? באנטישמיות הגואה? באי ההכרה של הממשל האוסטרלי בנבחרי הציבור בישראל?

השימוש ברעיון הוספת האור עלול להיות התחמקות מפוארת מהתמודדות עם השאלות הנוקבות הללו.

ו. חנוכה הוא הזדמנות מצוינת והכרחית לברר מהו האור ומהו החושך, וכיצד בדיוק נלחמים בחושך; מה תפקיד הדת והלאום בחיינו, וכיצד עליהם להאיר את דרכנו באופן ממשי.

בקיצור, הוסיפו אור, אבל באמת!

--- title: חנוכה – בימים ההם בזמן הזה author: אודי בן חמו date: 2025-12-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/261 --- # חנוכה – בימים ההם בזמן הזה

א. בפיוט המפורסם ׳מעוז צור׳ שאנו שרים בערבי החנוכה, רק בית אחד עוסק בעניינו של חנוכה, ושאר הפיוט מביא סקירה מקיפה על רצף ההיסטוריה הישראלית וההתמודדויות עם התרבויות השונות.

בחנוכה ובחגים נוספים באות לידי ביטוי התנגדויות להופעת החיים הישראליים, כדי שבהתגברות עליהן תצא אל הפועל המדרגה הנדרשת, ותטביע במציאות הופעה חדשה.

הנושא הזה אינו משני ואינו צדדי בחיינו. הוא ליבּת העיסוק של כל מי שרוצה להיות מדויק ומשפיע על אופן התנהלותנו

ב. במלחמתנו האחרונה ובמציאות הישראלית שלנו, תהליך השחתת הדעות שהוביל לשבר החמור היה תהליך ארוך ושיטתי.

מעטים זיהו אותו בעת התרחשותו, רבים אחרים יזהו אותו רק בדיעבד.

סטייה ופגיעה, אפילו קלה, בתפיסות העולם ובעולם המושגים, תוביל תמיד לחורבן מעשי.

זהו מוקד הקלקול, וזהו גם מוקד התיקון.

ג. כדי להעריך כראוי את פועלם של דמויות, מפעלים וארגונים, חייבים להכיר לעומק את המציאות התרבותית והציבורית.

לדוגמה: לא נחוש אכזבה מכך שריצת קילומטר ארכה חצי שעה, אם אנו יודעים שהרץ הוא קטוע רגל, חבול, פצוע ושרוט, שנאבק באומץ בשארית כוחותיו.

הבנת המציאות התרבותית: אילו תפיסות עולם שולטות בכיפה בעת הזאת. מהי 'רוח הזמן' המעצבת את חיינו, על אילו נושאים קשה לערער ואילו נושאים נתפסים כצודקים, נכונים וראויים.

לא רק בקרב ההמון, אלא בעיקר במוקדי הכוח וההשפעה במדינה.

הבנת המציאות הציבורית: כיצד המערכת הציבורית פועלת. מהם הכוחות המשפיעים עליה, מהן המשקולות בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית, ועוד.

הנושא הזה אינו משני ואינו צדדי בחיינו. הוא ליבּת העיסוק של כל מי שרוצה להיות מדויק ומשפיע על אופן התנהלותנו.

רק לאור זאת נדע מה להעריך ומה לבטל, ממה להיזהר וממה להתרשם, על מה להתפלל ולאן למקד את המחשבות והפעולות.

ד. שניים מגיבורי המלחמה הארוכה הזאת, מכובדינו וחברינו יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד, וצביקה מור, אביו של איתן ששוחרר מהשבי לאחר כשנתיים, הבינו וידעו.

הבנתם של שני הגיבורים הללו את רזי המציאות התרבותית והציבורית אִפשרה להם לסייע סיוע של ממש לניהול המלחמה.

זאת באמצעות השמעת קול ציבורי – שהושתק על ידי כלי תקשורת רבים – ששחרור חטופים צריך להיעשות רק בכוח צבאי תוך הפעלת שיקולים לאומיים אחראיים ולא על ידי כניעה, ושנדרשת גבורה כדי לחסל את האויב עד סופו המר ולא להיכנע לתכתיביו.

קולות אלו סייעו למקבלי ההחלטות ברוח גבית קריטית אל מול מנגנונים מתנגדים, משופעים בכספים וביכולת השפעה אגרסיבית.

הייתה זאת תנועת מלקחיים לא מתוכננת, שטרם הסתיימה ועוד רבות יסופר על אודותיה.

לעיתים הייתה שקטה ולעיתים נראתה חלשה לכאורה, אך היא הייתה מלאת גבורת אמת, וכדרכה של אמת – מעט ממנה מנצח חושך גדול.

קולות אלו סייעו למקבלי ההחלטות ברוח גבית קריטית אל מול מנגנונים מתנגדים, משופעים בכספים וביכולת השפעה אגרסיבית

ה. אנו ב'סוללים דרך׳ החלטנו, שעם שני הגיבורים האצילים הללו עלינו לשתף פעולה. את גבורתם וסיפורם אנו רוצים להעלות על נס.

רק לאור ההבנה התרבותית והציבורית על בוריה ניתן להבין באמת את פועלם.

ואנו, שמשתדלים לעסוק בכך, מבינים היטב את גודל בשורתם.

בינתיים, כדי להבין רק מעט את חשיבות פועלם, מצ"ב סרטון ברכה של ראש הממשלה למשפחת שני היקרה בחנוכת שכונה ובית כנסת על שמו של הבן אורי מרדכי הי"ד.

חנוכה שמח!

--- title: הנשמה הישראלית בחנוכה author: איתי אסמן date: 2025-12-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/262 --- # הנשמה הישראלית בחנוכה

השבוע פורסם סרטון קורע לב של ששת החטופים הי"ד שהדליקו נרות חנוכה בזמן ששהו בשבי האויב המר.

דווקא בזמן כה חשוך, מעיק ומצמרר, בעומק השבי, שאיש אינו יכול לתאר, הם היו מחוברים לזהותם ולשורשיהם והקפידו על מסורת ישראל.

לעיתים, בזמני דחק כה קיצוניים, בוקעת האמת הפנימית ומבקשת אוויר.

ברגעים שכאלה לא ערכים 'הומניים', 'ליברליים' או דמוקרטיים בוקעים, אלא דווקא הנשמה יוצאת לאור.

הסרטון המצמרר הזה לא ייגנז – המסר העולה ממנו רב עוצמה ומספר סיפור לאומי ויהודי.

זוהי צוואה אדירה עבור כולנו.

לא מעט חטופים ששוחררו סיפרו על התחזקותם הרוחנית בזמן השבי באופן פלאי,

גם כאלה שיהדות הייתה זרה ורחוקה מחייהם.

ההקשבה הפנימית לנשמה מקרבת את האדם למורשת אבותיו בצורה טבעית ופשוטה.

זוהי לא חקיינות מלאכותית, כי אם ביטוי עצמי מקורי למה שטמון עמוק בנפשו של יהודי.

הנשמה שהוחנקה יצאה לאור בחנוכה ומבקשת הרחבה, הסברה והמשגה על הפלא הזה.

הם מזכירים לנו לא רק סיפור היסטורי שהיה ונגמר, אלא מהווים זרקור רב עוצמה עבורנו קדימה – מה שהיה בימים ההם ומאוד רלוונטי גם לזמן הזה

יהודים רבים נוהגים להדליק נרות חנוכה בברכה.

זהו החג הכי מצוין בקרב הישראלים אחרי ליל הסדר בחג הפסח.

ציון מועדי ישראל מחבר אותנו לעבר הגדול שלנו ולעתידנו המפואר.

הם מזכירים לנו לא רק סיפור היסטורי שהיה ונגמר, אלא מהווים זרקור רב עוצמה עבורנו קדימה – מה שהיה בימים ההם ומאוד רלוונטי גם לזמן הזה.

גבורת החשמונאים, מלחמת התרבות, אויבינו המנסים להילחם לא רק נגד קיומנו הפיזי אלא בעיקר נגד מה שאנחנו מופיעים בעולם.

ופך השמן הטהור שלא נטמא – זוהי הנשמה הישראלית, שלא משנה כמה חושך יקיף אותה, היא לעולם לא תיטמא.

הדלקת הנרות בחג החנוכה בקרב רבים בעם ישראל מסמלת לא רק פולקלור, אלא את האמונה והתקווה, את הגבורה ואת החיבור לקודש ולמסורת הטמונים בכל יהודי ברמות שונות.

אנחנו עם מופלא, עם שורשים עתיקים ועתיד מלא משמעות.

על זאת גאוותנו וזוהי משמעות קיומנו.

בימים ההם ובע"ה בזמן הזה.

חג חנוכה שמח!

--- title: מעשה בגשר שהפך לשטיח author: אודי בן חמו date: 2025-12-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/263 --- # מעשה בגשר שהפך לשטיח

"אנחנו הגשר המחבר בין חלקי החברה הישראלית", כך הצהירו בגאוות יחידה, השמורה רק לבני האלים היפים והאמיצים.

הם רק לא שמו לב לכך שהם תמיד מניחים את הגשר באותו מקום, מופנה למעבר חד סטרי ולאזור חיוג תרבותי צר.

הם נפגשו בחמימות עם נציגי ה'מפוחדים', שחשו שהמדינה שנרשמה על שמם בטאבו נחטפת מידיהם על ידי ה'בבונים' – והתקבלו בלבביות מרגשת.

אי אפשר היה לתאר את התחושות החמימות שחוו לאחר המפגשים הללו.

"הלוואי וכולם היו כמוכם", כך נהגו לומר להם החברים, אלה שהמדינה שייכת להם.

והם? הם התמוגגו, אוהו כמה שבעו נחת.

הם יזמו מפגשים נוצצים ויד נעלמה דאגה שלא יחסר דבר.

היו אמנם כאלה שהרגישו לעיתים שמשהו קצת מלאכותי וחורק בחיבור הזה, אבל הם הושתקו מיד, בהחלטיות שנשמרה אך ורק לרגעים כאלה

הם השתתפו בערבי שירה של 'ארץ ישראל הישנה והמדירה', ניסחו אמנות, הפגינו יחדיו וחשו כמתקני-עולם שאלמלא הם המדינה תיחרב, כמו שמזהירים ב'רבעון הרביעי'.

מפחיד.

"כל העולם כולו גשר צר מאוד". כך שרו תמיד, והוסיפו: "ואנחנו נרחיב את הגשר – אנחנו למעשה הגשר עצמו".

כזאת לחשו בהתרגשות ובעיניים נוצצות לאחר כל מפגש.

על הגשר המחבר הזה הם גדלו במשך שנים. חלומם הולך ומתגשם.

פתאום חשו שגם הם יכולים להתקבל לחבורת חסמב"ה, אם רק ימללו את המסרים 'הנכונים', ויסלדו מאלה שאינם דוברים את השפה ושמסרבים לקחת חלק בנטל – המסורתיים 'הימניים מידי' והחרדים האלה, אתם יודעים.

החיבור היה נפלא.

היו אמנם כאלה שהרגישו לעיתים שמשהו קצת מלאכותי וחורק בחיבור הזה, אבל הם הושתקו מיד, בהחלטיות שנשמרה אך ורק לרגעים כאלה.

"מתקנים פה את העולם – זכרו, אנחנו הגשר, הכל יסתדר כשנתאחד יחדיו". רק בלי החרדים, המסורתיים ואלה שרוצים בתיקון המערכת המשפטית, כמובן.

והם הצליחו.

הגשר הנפלא שלהם כל כך הצליח, שממשלת ישראל נפלה בזכות 'הצודקים המאחדים עם הגשר'.

כנס ההודיה על הנס התארגן תוך זמן קצר וביעילות מופלאה.

"סוף סוף נוכל לרפא יחדיו את החברה הישראלית", כך אמרו אנשי הגשר.

אולפני החדשות חגגו, שופטים קרצו כממתיקי סוד.

ארגוני חברה אזרחית חילקו מדליות זה לזה ושאבו עוד ועוד כספים מקרנות עלומות.

ואנשי הגשר ה'צודקים' התייצבו ובאו להמשיך את המהפכה.

"באנו לחבר, לגשר, להוביל!"

והכי גרוע – הם גילו שהם כבר לא 'גשר', אלא שטיח

אבל אז הם גילו משהו מוזר:

המיקרופונים עברו הלאה. המצלמות זזו למקום אחר והאמנות המנוסחות היטב עברו שיפוץ קל. משהו קצת השתנה ב'ווייב', כמו שאומרים.

והכי גרוע – הם גילו שהם כבר לא 'גשר', אלא שטיח.

אחד מהם לחש לחברו בצד:

"תגיד, לא תמכנו בהם? לא דרשנו "גיוס עכשיו" של החרדים כל הזמן הזה? לא התראיינו, לא כתבנו, לא נזהרנו שלא להיראות ימניים מדי?"

החבר ענה לו בקור רוח מצמרר ובמבט מושפל:

"לא היינו כאלה צודקים, כנראה. רק שימושיים".

מסתבר שכשהחיבוק מהיר מידי הגשר המחבר הוא פשוט שטיח – נוח, סופג, ובעיקר לא מפריע בדרך.

--- title: השלמה זוגית ושוויון מפרק author: עזרא הימן date: 2025-12-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/125 --- # השלמה זוגית ושוויון מפרק בשבוע שעבר כתבתי כאן על תפיסה מרכזית אחת של הפמיניזם בן זמננו, תפיסת 'מלחמת המינים', שלפיה הנשים הן מעמד מדוכא באופן מהותי על ידי גברים בשלל דרכים, בפרט במסגרת הבית והזוגיות, והפמיניזם מנהל מאבק נגד ה'שליטה' הגברית על חיי הנשים, כביכול. > תיקון מגפת האלימות נגד המשפחה הפעם נעסוק בתפיסה השנייה של הפמיניזם בן זמננו ובהשפעתה על מעגלי חיים רחבים, וזוהי תפיסת השוויון המגדרי. **א. מהו 'שוויון מגדרי****'?** רבים מאוד משתמשים בביטוי 'מגדרים' כחלופה אופנתית לביטוי 'מינים'. **אך בניגוד למילה 'מינים', המתייחסת לביולוגיה, המושג 'מגדר' מאפשר את ההבנה שכל ההבדלים בין גברים לנשים הם תוצר בלעדי של ציפיות חברתיות חיצוניות שנוצרו על ידי הַבְנָיָה, הַסללה ודיכוי, ולא מתוך טבע ביולוגי, מבנה מוחי, נטיית לב או מהות פנימית****.** אחת הכוהנות הגדולות של התפיסה הזו היא סימון דה בובואר, הפילוסופית הצרפתייה שטבעה את הביטוי המפורסם 'את לא נולֶדֶת אשה, את נעשֵית אשה' (בין היתר, בידי החברה המעצבת אותך כך). בהתאם לקביעה זו של דה בובואר, המאבק לשוויון מגדרי פועל לעקור ולמחוק באופן מוחלט את ההבדלים בין המגדרים. כאשר פעילי השוויון המגדרי רואים בנים המעדיפים מכוניות, כדורגל וחיילים, ובנות המעדיפות בובות, טיפול וריקוד, הם טוענים שרק יד מכַוונת גרמה להם להעדפות האלה, ולכן יעשו כל שביכולתם כדי לעקור אותן ולייצר העדפות שוות באופן מוחלט. **ועל אף שהרבה מחקרים והתנסויות מוכיחים שחלק גדול מהבדלים אלה מקודד אפילו בדפוסים ביולוגים ומוחיים, שום דבר לא יעצור את המכונה המשומנת של השוויון המגדרי, שאנוס ואונס לחשוב שכל הבדלי ההעדפות הם בסך הכל תוצר של דיכוי זדוני, המוכרח לעבור מן העולם בכוח נגדי****.** > לעומת התפיסה היהודית, שבה גברים ונשים אינם מתחרים על יוקרה אלא הם שני חלקים של שלמות אחת, בתפיסה הפרוגרסיבית החברה היא זירת תחרות על יוקרה בין מעמדות למה נשים מעדיפות לקחת חופשת לידה ולא גברים? הסללה. למה נשים מגיעות פחות למקצועות ההנדסה? הַבְנָיה. למה נשים נוכחות יותר במקצועות הטיפול והקשר האנושי? הקטנה. למה נשים נמצאות פחות בדרגי ניהול בכירים? דיכוי. **ואת כל זה, לדידם, חובה להשמיד ולהרוג, ומוטב לעשות זאת עוד כשהילדים קטנים, בגן, ויפה שעה אחת קודם**. אפילו בשפה העברית צריך לטפל (בעזרת כתיבה מגדרית, נקודה מגדרית וכו'), כי היא מייצרת דיכוי סמוי בעזרת הבדלי הזכר והנקבה. **תפיסת השוויון המגדרי גם לא מאפשרת לנשים לארגן לעצמן אירועים לנשים בלבד, כי בכך הן מנציחות את הדיכוי של עצמן**. סוכני השוויון המגדרי מוכרחים להציל אותן מעצמן, מ'התודעה הכוזבת' שלהן. בקיצור, שוויון מגדרי הוא אירוע מאוד אלים ואגרסיבי. ### מנהלת מחלקת החינוך בעיריית תל אביב מקוננת על הבחירות השונות של הילדים ומייסדת תכנית לעקירת השוני מגיל גן. כך נראית אלימות השוויון המגדרי בפעולה. **ב. המשימה הצבאית: השילוב המפרק** **אחד המקומות שהכי מפריעים לקידום תפיסת השוויון המגדרי הוא צה"ל****.** מאבקים ומלחמות היו מאז ומעולם נטייה יותר גברית מנשית. במדינה יהודית ציונית מוקפת איומים ואויבים, ללוחמי צה"ל יש הערכה חברתית לא מבוטלת. המצב הזה מנציח את ההבדלים הבלתי נסבלים לשיטתם בין גברים לנשים, וחייבים לעקור אותם. **לעומת התפיסה היהודית, שבה גברים ונשים אינם מתחרים על יוקרה אלא הם שני חלקים של שלמות אחת, בתפיסה הפרוגרסיבית החברה היא זירת תחרות על יוקרה בין מעמדות****.** לכן, מאז הקמת יחידת יוהל"ם – יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר – הצבא משתף פעולה עם הניסיונות האלה לפרש קידום נשים על פי התפיסה הרדיקלית של מחיקת כל ההבדלים, אפילו הפיזיולוגיים, בין גברים לנשים. רק חשיבה פרוגרסיבית מסוגלת למחוק נשים בשם קידומן… **הדרך לעשות זאת היא כפולה: האחת, להכניס נשים לכמה שיותר יחידות לוחמות****,** כדי לבטל את התפיסה שלחימה שייכת לגברים. **בריאותן של נשים רבות נפגעה באופן קשה ביותר ממהלך זה, אך מה לא מקריבים בשביל 'השוויון המגדרי' המיוחל, אפילו את הנשים מוכנים להקריב****…** כתוצאה מכך עשו דבר נוסף – יצרו עבור הנשים רף ייחודי עם דרישות פיזיות פחותות בתוך יחידות חשובות (כגון יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית, יהל"ם), שעלול לפגוע בתפקוד הצבאי שלהן, העיקר **לייצר שוויון בטייטל היוקרתי של היחידה****.** **הדרך השנייה, העמוקה והרדיקלית יותר, היא לסרס את אתוס הלוחמה עצמו, המפריע כל כך ליצירת השוויון המיוחל**. הרי תפיסת השוויון המגדרי, שלפיה ההבדלים בין המינים הם בסך הכל תוצר של מנגנוני דיכוי, היא חלק מהתפיסה הפרוגרסיבית הרחבה שלפיה 'הקבוצות החזקות' מפעילות מנגנוני דיכוי ומייצרות 'קבוצות מוחלשות'. **לכן, לתפיסתם, ה'מצ'ואיזם' הגברי וה'מצ'ואיזם' הציוני חד הם. את שניהם צריך לעקור יחד, והשוויון המגדרי יביא גם שלום אל המזרח התיכון****.** מירב מיכאלי מסבירה ששילוב נשים בצבא הקרבי לא נועד למטרות ציוניות, אלא ממש להיפך. הדברים האלה נוטים להיות מבלבלים, שהרי איך אותה תנועה המנסה לפרק את הצבא דוחפת לשילוב מלא של בנות ביחידות העילית שלו? אך לדידם פעולות אלה ממש לא סותרות זו את זו, ולכן גם אם חלק מהאנשים מתכוונים רק למטרה הראשונה, לדינמיקה של התהליך הזה יש חיים משל עצמה. **המעוניינים להרחיב בכך יותר, מוזמנים לקרוא על הנושא בספרה של נווה דרומי 'פרחים בקנה****'.** לאור כל זה, ממש לא מפתיע שהאשה שהיתה יוהל"מית הפכה להיות פצ"רית המפיצה בעולם סיפורים שקריים על חיילי צה"ל שכביכול אונסים מחבלים, ושבמקום לחזק את אתוס הלחימה עוסקת בריסון משתק שלה. זהו אותו 'בית מדרש', אותו שורש תפיסתי. > החיבור הטבעי והישר לגבריות ולנשיות היוצרות יחד משפחות חזקות, מחובר באופן מהותי גם עם הרעיון הלאומי הציוני: אומה מחזקת משפחה מחזקת אומה **ג. קשרי משפחה ואומה** כשמבררים את הרעיונות האלה משורשם ומבינים את קוד ההפעלה הפרוגרסיבי המנהל את מאבקי הצדק החברתי של ימינו, מזהים את **הקשר הישיר בין הפירוק הפמיניסטי לפירוק הפוסט-ציוני****,** ואת 'איחוד המאבקים' המסתתר תחת המון הסחות דעת, הטעיות ותעתועים. החיבור הטבעי והישר לגבריות ולנשיות היוצרות יחד משפחות חזקות, מחובר באופן מהותי גם עם הרעיון הלאומי הציוני: אומה מחזקת משפחה מחזקת אומה. ערכם השווה של גברים ונשים, שאנו מאמינים בו, אינו מחייב הכחשה של ההבדלים ביניהם, להפך! ההכחשה הזו מוחקת נשים וגברים כאחד ואינה מכבדת אותם ואת הייחודיות שלהם. וכשנבין שגברים ונשים אינם מתחרים זה בזה על יוקרה אלא משלימים זה את זה, תפיסת 'השוויון המגדרי' תוכל להתנדף מחיינו, לאפשר לנו להתחבר למהותנו ולטבענו ולהשלים יחד את ייעודנו. --- title: הפנתרים השחורים עם כיפה ומטפחת author: אודי בן חמו date: 2025-12-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/123 --- # הפנתרים השחורים עם כיפה ומטפחת א. משנות ה-60 ועד שנות ה-80 פעל בארץ 'הארגון הסוציאליסטי הישראלי' (אס"י), הידוע יותר כקבוצת **מצפן****.** ‘מצפן׳ היה ארגון שמאל רדיקלי קטן ורב השפעה, וכמה מחברי הארגון אף נתפסו בריגול למען סוריה. בעקרונות היסוד של התנועה משנת 1973 הם הגדירו את הארגון כך: "התאגדות מרצון של **סוציאליסטים מהפכניים**, הפועלים על-יסוד **השקפת העולם המרקסיסטית** – נגד כל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם; ולמען **מהפכה סוציאליסטית עולמית** אשר תבטל את כל המשטרים החברתיים-מדיניים הקיימים **המבוססים על ניצול ודיכוי** ותקים חברת-שפע לא מעמדית של אנשים חופשיים, המנהלים באופן קולקטיבי ומודע את תהליך חייהם החברתיים, יוצרים ומנכסים במשותף את השפע החברתי". תודו שזה נשמע מפתה: חברת שפע, אנשים חופשיים, נגד כל דיכוי וניצול. נפלא. > השם הועתק, ולא במקרה, מתנועה אמריקאית בעלת שם זהה למען השחורים האפרו-אמריקאים. אך לא רק השם הועתק, אלא גם שיטות הפעולה, המסרים ובעיקר הזעם וההתססה ב. ומדוע נזכרתי בארגון 'מצפן', אתם שואלים? **משום שאינספור הארגונים, העמותות, המיזמים והפעולות של ארגוני המחאה מריחים כבר זמן רב חוסר אותנטיות מוחלט****,** שהזכיר לי את אותה פרקטיקה נלוזה. עקרון הפעולה העיקרי של השמאל הוא המאבק המתמיד בין מעמדות. מדכאים מול מדוכאים. זהו עקרון העל! **בעבר המיקוד שלו היה בסוגיות כלכליות, וכיום סביב סוגיות חברתיות ותרבותיות****.** אבל לא הרמוניה חברתית, אחווה ושלום הם מבקשים לקדם, אלא **עידוד תחושת הקיפוח ועירור הזעם, המהווים את חומר הבעירה למהפכה**. זעם על כל מיני עוולות שייתכן שאכן קיימות, אך הפתרון לתיקונן מופרך וחסר כל היתכנות. ג. **"****דפקו אתכם****"**, הם טוענים כלפי כאלה שאולי כך אירע לגביהם, כמו בני עדות המזרח, עולי אתיופיה, תושבי פריפריה או סתם אזרחים בעלי אוריינטציה לאומית, **"****אז כעת בואו נהפוך את השולחן ונשרוף את המועדון****!"** כך הם מתסיסים, ובכך מנסים לכבות שריפה באמצעות ג'ריקן נפט. ד. **אחד הארגונים שבהם תמך ארגון השמאל הרדיקלי 'מצפן' היה 'הפנתרים השחורים****',** שהוקם על רקע האפליה והקיפוח של בני עדות המזרח בשנות ה-70. השם הועתק, ולא במקרה, מתנועה אמריקאית בעלת שם זהה למען השחורים האפרו-אמריקאים. אך לא רק השם הועתק, אלא גם שיטות הפעולה, המסרים ובעיקר הזעם וההתססה. איני היסטוריון ולא עשיתי מחקר השוואתי ארוך-טווח. **אבל לא קשה לזהות את חוסר האותנטיות, את אימוץ הפרקטיקות מעוררות האיבה, המבט המלא 'זעם קדוש' בעיניים והצעקות בגרון ניחר על קיפוח, קריסה, אי שביעות רצון ובעיקר קידום פתרונות מהפכניים, כתואמים את אותו דפוס פעולה מוכר וידוע של השמאל****.** ### אותו דפוס פעולה ישן. מתוך הספר ׳ ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית׳ עמ׳ 75 ה. הסיטואציה הלאומית שבה אנו נמצאים בשנת הבחירות היא ברורה. לשמאל אין שום יכולת לנצח את המחנה הלאומי ואת הזרם הקבוע לעבר המסורת והימין. **ולכן, השמאל יעורר באופן מתוחכם את נקודות הוויכוח והמחלוקת הקיימות באופן אמיתי בין מרכיבי המחנה הלאומי**, כדי לערער אותו. הוא יתמוך בגורמים 'הצודקים' מאוד במגזר הדתי-לאומי ויהדהד את העובדה שהם 'פראיירים', שהחרדים הם טפילים ושהם 'גם ככה מזלזלים בבתי המדרש שלכם'. בכל פעם שתראו אובדן עשתונות וחוסר קור רוח, כדאי שתחשדו במניפולציה הבאה לעורר את בלוטות הרגש. בוודאי כשזה נעשה עם תינוק חמוד בידיים. ו. **"****אתם חייבים להפסיק את רגשי הנחיתות האלה מול החרדים, לעמוד מולם באומץ ולדרוש צדק****"**, כך יטענו תוך שהם מלטפים, מטאפורית, את ראשיהם של המדוכאים החדשים, בעלי המטפחות והכיפות. **"****לא יאומן, 67789 ימי מילואים בעלך עשה במלחמה הזו****!?",** יאמרו, תוך שהם מסתירים את לוגו 'אחים לנשק' או כל ארגון אחר שעל דש חולצתם. הם 'ירכבו' על נקודות אמיתיות שבהחלט קיימות; הרי כל שקר חייב מידה מסוימת של אמת כדי להחזיק מעמד. ז. יובהר לאלתר: יש צורך בתיקון עמוק בקשר לגיוס חרדים, וכתבנו על כך בעבר. **אך הנושא הרציני הזה לא ייפתר בידי אנשים ציניים המחפשים לקדם את תפיסת עולמם על גבם של אנשים תמימים, שביניהם משולבים אחרים שכלל וכלל אינם כאלה****.** > אם תראו מיתוג בעל תקציבי עתק לפרסום, ליחסי ציבור, לתקשורת ולשירותי דוברות, כדאי מאוד לחשוד ששוב מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת ח. פנתרים שחורים עם כיפה ומטפחת – לא נראה פוטוגני כל כך. **לכן צריך למתג את ארגוני הלוויין האלה של השמאל הרדיקלי בצבעים רלוונטיים עם מסרים תואמים, עד שאפילו הם לא יצליחו לזהות את טביעות האצבע המתוחכמות****.** אם אתם חשים כעת חוסר רגישות מצד הכותב, או אולי שאלו מחשבות קונספירטיביות, **סימן שהמהלך הציני של השמאל הרדיקלי הצליח****.** אל תקשיבו לי, חפשו ולמדו בעצמכם באומץ וללא משוא פנים. ט. לפני סיום. אחד הסימנים ליד מניפולטיבית נעלמה הוא **האינטונציה**. כלומר, השמאל הרדיקלי יתמוך גם במסרים ציוניים, ובלבד שאלו יהודהדו בזעם, באיבה ובחוסר שביעות רצון. קריאות ׳גיוס לכל׳, לדוגמה, אבל **בטון הנכון****.** י. לכן אם תראו מיתוג בעל תקציבי עתק לפרסום, ליחסי ציבור, לתקשורת ולשירותי דוברות, **כדאי מאוד לחשוד ששוב מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת****–** יצירת כאוס בשמן של דרישות 'צודקות'. --- title: ימין, שמאל והימין שמימין לימין – עדכון גרסה author: איתי אסמן date: 2025-12-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/266 --- # ימין, שמאל והימין שמימין לימין – עדכון גרסה

  1. למה מתכוונים כשאומרים ימין ושמאל?

כפי שכתבנו בעבר, המושגים ימין ושמאל במובנם הפוליטי נוצרו בזמן המהפכה הצרפתית ב-1789, באספה הלאומית בצרפת כשדנו בסמכויות המלך. אלו שתמכו במלך ובשמירה על הסדר הישן ובהתקדמות איטית (שמרנות) ישבו מימין לנשיא המהפכה, ואלו שתמכו במהפכה ובהגבלת כוחו של המלך (שינוי וליברליזם) ישבו בצד שמאל.

עם השנים, הימין נעשה מזוהה יותר עם שמרנות ודתיות, והשמאל עם שוויון זכויות וחילון.

תפיסות יסודיות אלו הובילו בהמשך את הימין להזדהות עם עמדות לאומיות וקשר לארץ הלאום, וכן שוק חופשי בכלכלה, ואת השמאל להגנה על זכויות מיעוטים, ׳רב תרבותיות׳ ומדינת רווחה הנוטה לסוציאליזם.

מי שאינו מבין לעומק את המושג ׳דיפ-סטייט׳ לא יכול לפסוק בשום סוגיה ציבורית

  1. מי השולט במדינת ישראל?

בשנים האחרונות נחשפנו למושג ׳דיפ-סטייט׳, שמובנו מדינת העומק, משהו כמו מדינה בתוך מדינה.

עד לא מזמן, הציבור הרחב חשב שבכך שהוא הולך לקלפי כל 4 שנים ובוחר את נציגיו הוא תורם לקביעת המדיניות הציבורית, כאשר הסמכויות והאחריות מרוכזות בנבחרי הציבור.

היום רבים מבינים שזו גישה שטחית ותמימה.

הסערות הציבוריות במדינת ישראל חשפו כמה רב כוחם של הגורמים שאינם נבחרי ציבור: מערכת המשפט, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת ועוד, ועד כמה הם חזקים יותר מהממשלה הנבחרת.

מערכת המשפט למשל מבטלת חוקים של הכנסת, מתערבת בסוגיות ערכיות וציבוריות ומכריעה ככל העולה על רוחה.

בכירי מערכת הביטחון, כמו ראשי שב״כ ורמטכ״לים לשעבר, עודדו סרבנות שפגעה בביטחון המדינה ופעלו בניגוד לחוק. התקשורת פעלה בהפקרות בסוגיית החטופים ובניגוד למסקנות ועדת שמגר, ובכך העלתה את 'מחירם'. ראשי אקדמיה הצטרפו לדיבורים חסרי האחריות על פשעי מלחמה בעזה, ועוד.

כאשר מתקיים קשר ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים האלו, נוצר 'דיפ-סטייט' ולממשלה כמעט אין כוח למשול.

כל חוק שהיא מנסה להעביר – מיד צצים כנגדו עשרות ארגונים משמאל, לעיתים רבות במימון זר; הם מתייצבים כלוביסטים בוועדות הכנסת, מתראיינים בכלי התקשורת ומעצבים את תודעת האזרחים.

כך נוצרת 'דעת קהל' אחידה, שאין בה מקום לדעות שונות.

בהמשך לכך, נבחרי הציבור מוצגים כאנשים הזויים, ולעומת זאת עוולות המתרחשות במערכת המשפט והביטחון (כפרשיית הפצ״רית וכוח מאה) מושתקות.

מי שאינו מבין לעומק את המושג ׳דיפ-סטייט׳ לא יכול לפסוק בשום סוגיה ציבורית. אדם כזה דומה למי שמתיימר לרפא חולים רק משום שקרא על רפואה בימי הביניים. זהו חוסר אחריות מוחלט.

  1. איך השמאל פועל?

מאז עליית בגין לשלטון, השמאל נאחז במוקדי ההשפעה כתחליף לניצחון בבחירות, והעניק לגופים הללו סמכויות הרבה מעבר לכוחם המקורי.

ככל שהשנים חולפות העם נעשה ימני ומסורתי יותר. השמאל מתנגד לכך ולכן פועל בניגוד גמור ליסודות הדמוקרטיה. אלא שהמושג דמוקרטיה קיבל תפנית.

לא עוד שלטון הרוב – כי במוחם הפרוע של מצדדי השיטה הרוב יכול גם להיות נאצי – אלא שלטון המיעוט 'הצודק והמוסרי" המרסן את הרוב ה'מתבהם'.

במילים אחרות: היום המושג ׳שמאל׳ מסמל את חיזוק שלטון הדיפ-סטייט ובוז לנבחרי הציבור.

קידום שוויון, דאגה למיעוטים ודיון במסורתיות לעומת חילון לא נעשים יותר דרך ריבונות העם והדמוקרטיה הישנה, אלא בשיטה חדשה של פקידים בלתי נבחרים שיודעים יותר טוב מהציבור מה הוא צריך ומה הם הערכים שצריכים לקבוע את חייו ואת צביון המדינה.

נעשה סדר: הרוב הולך להצביע בקלפי כדי ליישם מדיניות ערכית, ולא כדי להתנצח עם אף אחד

  1. ׳הימין שמימין לימין׳

בימינו צמח מושג חדש: הימין שמימין לימין.

ככלל, מדובר באנשים שאכפת להם מהמדינה, אך עולם הערכים שלהם ימני במונחים של שנות ה-90 – הם בעד ביטחון, התיישבות, שוק חופשי וניצחון במלחמה. יש רק בעיה אחת: בפועל יוצא שהם נגד ריבונות הרוב.

הם טוענים, ממש כמו השמאל, שנבחרי הציבור הם אנשים לא ראויים. הם אמנם מודים בכך שהם נבחרו על ידי רוב הציבור, אך הם בזים להם וטוענים שהם ׳לא מספיק ימניים׳ (על פי המושגים הישנים).

הדבר המפתיע הוא, שהמשותף לשמאל ולימין שמימין לימין הוא ששניהם מחלישים את ריבונות הרוב.

אלו עושים זאת בביקורת משמאל ואלו עושים זאת בביקורת מימין.

ההבדל הגדול הוא, שהשמאל מכיר היטב את כוחם של הפקידים ו׳שומרי הסף של הדמוקרטיה׳ והוא עסוק בשימור כוחם, והימין שמימין לימין אינו מכיר את הדיפ-סטייט ועיקר הטענות שלו הן שהממשלה לא מושלת ולא מקיימת מדיניות ימין. זאת בלי להפנים את מציאות הכוחות החזקים וכמות הארגונים הפועלים נגד הממשלה.

חשוב לציין: ראוי לבקר את הממשלה והקואליציה. לפעמים זו אפילו חובה גדולה. אך הכל תלוי בדרך של הביקורת – האם היא מגיעה מתוך ההבנה שבדמוקרטיה שלנו יש נבחרי ציבור, אך יש גם דיפ-סטייט שמפריע להם למשול, או שהיא מגיעה מתוך בוז לנבחרי הציבור בטענה שהם לא ראויים, ומתוך חוסר הכרת הדיפ-סטייט וסכנתו.

  1. המאבק המרכזי בדורנו הוא בשאלה: מיהו הריבון?

האם זהו העם על ידי נבחריו, או מיעוט בלתי נבחר?

כרגע המצב הוא, שמרוב דאגה למיעוטים, לזכויות האדם, הקשבה לכאבים של האחר – אף אחד לא מקשיב לכאבים של הרוב.

הטענה שהרוב צריך לוותר כי הוא החזק, מעין ׳אצילות של מנצחים׳, היא דמגוגיה מוחלטת. כך גם הטענה שהרוב רוצה לרמוס את המיעוט ולדרוך עליו.

נעשה סדר: הרוב הולך להצביע בקלפי כדי ליישם מדיניות ערכית, ולא כדי להתנצח עם אף אחד.

ביחס לטענה שבאה מהימין שמימין לימין, שהממשלה והקואליציה אינן מייצגות את הרוב אלא רק הם, כי הם הימין האמיתי, ואם הם יהיו בשלטון אז הכל ישתנה – מדובר בתפיסה נאיבית שלא מכירה את הכוחות במציאות.

גם אם הם יהיו בקואליציה, הם לא יוכלו כל כך בקלות (אם בכלל) לקדם מינויים ולשנות מדיניות בלי שבית המשפט יתערב ויפריע או ש'יתפור להם תיק', יחד עם תקשורת שתקדם דה-לגיטימציה ארסית.

  1. מה עושים?

ראשית מפנימים את הבעיה.

שנית, נלחמים בדיפ-סטייט ונגד המוסדות הבלתי נבחרים הקובעים לנבחרי הציבור מה לעשות.

מכבדים את נבחרי הציבור ולא בזים להם. זכרו, תמיד אפשר להחליף אותם. הם עומדים למבחן הציבור וצריכים לתת דין וחשבון.

ראוי גם לדרוש תשובות מ'אנשי האו״ם', העומדים מן הצד וחיים בסוג של פציפיזם אוטופי, שלפיו כביכול אין בריונות של גורמים הפוגעים באזרחים, והם קוראים לכל הצדדים 'לשמור על איפוק' בשיח של סימטריה מזויפת.

במאבק הזה ׳אנחנו של ישראל׳.

--- title: האלוף רומן גופמן author: אודי בן חמו date: 2025-12-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/267 --- # האלוף רומן גופמן

השבוע החליט ראש הממשלה למנות לראש המוסד הבא את מזכירו הצבאי, האלוף רומן גופמן.

ניכר שהסיפור האישי של רומן הוא הסיפור הלאומי של כולנו.

רומן עלה ארצה בגיל 14 מבלארוס וגר באשדוד. בנעוריו, לאור ניכור ואלימות בשל מבטאו, הלך ללמוד אגרוף כדי להגן על עצמו, עד שהגיע למקום השני בארץ, מבלי להתבכיין על מר גורלו ול'התקרבן' על נסיבות חייו.

קשה? מאתגר? לא נורא, נתמודד. רק כך מתחשלים וגדלים.

על הקריירה הצבאית שלו ועל חייו מומלץ לקרוא באינטרנט, זהו שיעור נפלא על ציונות, מורשת, יהדות וגבורה. צעד צעד, לאט ובבטחה.

‏״רומן ליווה אותי בתקופה הקשה ביותר של מדינת ישראל, הראה אומץ, אחריות ויכולת מקצועית נדירה. הוא קפץ מהבית להילחם מול מחבלי חמאס ונפצע קשה, זה אומר הכל על האדם״

מדובר בסיפור נפלא ומרגש על גיבור אמיתי, יהודי וישראלי ברמ״ח איבריו, שזהותו ברורה לו היטב.

לאחר שיצא ללימודים וחש שאינו בקיא מספיק בסיפור עמו, המהווה תשתית להיותו מפקד, סידר לעצמו לו״ז אישי והלך ללמוד במכינת ׳עלי׳.

כדי להבין את גודל הבשורה ביחס למינויו, חייבים להכיר את המצע התרבותי עליו אנו חיים, ורומן מהווה תמונת ראי לתרבות הזו.

רומן מקצוען אמיתי, צנוע, שקול, קר רוח, איש ספר, יצירתי, תובע אחריות בלתי מתפשרת מפקודיו ונאמן לעמו ולמורשתו.

הוא ממעט בדיבור, וכל מילה אצלו שקולה, מדודה ומדויקת.

‏״רומן ליווה אותי בתקופה הקשה ביותר של מדינת ישראל, הראה אומץ, אחריות ויכולת מקצועית נדירה. הוא קפץ מהבית להילחם מול מחבלי חמאס ונפצע קשה, זה אומר הכל על האדם״.

רומן הוא אנטי ׳פוליטיקלי קורקט׳. מדבר בחדות ומתאר את הדברים כפי שהם באמת ולא כפי שהם ראויים להיות.

כשלא היה שבע רצון מתפקוד צוות טנק בחטיבתו, הוא הפיץ מכתב חריף ללוחמים: "הציפייה הבסיסית מכל לוחם הינה לחתור למגע, לנוע קדימה ולהסתער באומץ לב עד כדי חירוף הנפש. אין מקום בחטיבה ללוחמים לא יוזמים, לא נועזים. אין מקום בקרבנו לפחדנות".

בכתבה שפורסמה עליו לאחר שנפצע בשמחת תורה התשפ״ד, זה המסר שהעביר:

"נכשלנו". ובאותה נשימה הוא ממשיך: "נלחמנו כאריות והצלחנו לבלום. עכשיו נלך קדימה ונהרוג את כולם".

על מנת להתרשם ממינוי כזה או אחר, כדאי תמיד לבחון, בין היתר, עד כמה האיש מקצועי בתפקידו, יודע ללמוד, מבין את מקומו ביחס לנבחרי הציבור, מיהי קבוצת ההשתייכות שלו והיכן למד והוכשר.

בכל הפרמטרים האלה רומן מבשר בשורה גדולה. מה שיזמין כמובן התקפות מרושעות.

כדאי לזכור זאת.

הוא עוד יצטרך תמיכה ציבורית-עממית רחבה, שמכוחה הוא יפעל ולאורה הוא יצעד כשליח ציבור עבור עם ישראל כולו.

--- title: תיקון מגפת האלימות נגד המשפחה author: עזרא הימן date: 2025-12-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/268 --- # תיקון מגפת האלימות נגד המשפחה

א. חלון ראווה של הסכמות רחבות

זה תמיד מתחיל כסיפור של 'הסכמות רחבות'. מי לא נגד אלימות של גברים בכלל, ובני זוג בפרט, נגד נשים? מי לא בעד להילחם בכל הכוח נגד אלימות כזו? זוהי תופעה פסולה על פי כל תפיסה ומחנה, שמרני או ליברלי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני. נמצא סוף סוף נושא עם הסכמות רחבות מקיר לקיר שאפשר להילחם עליו.

אך זכרו את כלל הברזל הבא: בעידן שלנו, המסרים הכי קוטביים ושנויים במחלוקת מסתתרים לא בתיאוריה המוסרית כשלעצמה, שם מציגים בחלון הראווה קונצנזוס מוחלט ('אלימות כלפי נשים זה רע'), אלא בהטעיה, הטיה ותעתוע ביחס למצב החברתי הקיים ('האלימות כלפי נשים היא מגפה בכל החברה'). על ידי הינדוס הבנת המצב הקיים, מהנדסים תפיסת עולם.

מדוע "המקום הכי מסוכן עבור נשים הוא הבית שלהן" הפך להיות גם השנה למסר הכי מהודהד על ידי מרכזי ארגוני נשים?

ב. שיטת השקשוקה

אז אחרי הלבביות של ההסכמות הרחבות, הסדקים ביחס לסוגיית האלימות כלפי נשים בישראל מתחילים להתגלות. כי המסר סביב הנושא הלכאורה כל כך מובן מאליו הזה הוא לא שיש באופן כללי בעיית אלימות הדורשת פתרון חינוכי, קהילתי ופלילי (שזה באמת קונצנזוס), אלא שיש תופעה חריגה וייחודית של אלימות גברית דווקא כלפי נשים בכלל ובנות זוגם בפרט, ושהמרחב הזוגי והביתי הוא חממה של אלימות כזו.

אך אין שקר גדול מזה. פשוט תעשו גוגל וחפשו את הנתונים בלי ההסתרה, הטיוח והתעתוע. הרוב המכריע של הרציחות בישראל קשור לאלימות בחברה הערבית השבטית. הרוב המכריע של הרציחות בישראל מתרחש בין גברים. תבדקו כמה נשים בישראל נרצחו על ידי בני זוג יהודים בשנה. המספר שואף לאפס. אי אפשר לקרוא לזה תופעה חברתית.

אז למה ארגוני נשים מהדהדים מסרים שקריים, שיש בעם ישראל מגפת אלימות של גברים כלפי בנות זוגם? למה הם נלחמים נגד גברים יהודים המוציאים רשיון לנשק כדי להגן על משפחתם? למה הם הפכו את הגברים לאויב?

מדוע "המקום הכי מסוכן עבור נשים הוא הבית שלהן" הפך להיות גם השנה למסר הכי מהודהד על ידי מרכזי ארגוני נשים, כמו מרכז רקמן למעמד האשה באוניברסיטת בר אילן וארגון הנשים ויצ"ו?

ג. תמונת מצב משרתת תפיסת עולם

השקשוקה והשימוש הסלקטיבי והמתעתע בנתונים נועדו לשרת ולקבע תפיסת עולם ביחס לבית ולמשפחה, וליחס בין גברים ונשים בחברה האנושית.

אי אפשר להבין את פשר הניסיון הזה להציג תמונת מצב שקרית בלי להבין מהו הפמיניזם הרדיקלי. כבר יובל שנים שהפמיניזם הרדיקלי מנסה לשכנע אותנו שהסיבה לכך שנשים עדיין לא חופשיות, משוחררות, מאושרות ומסופקות, היא שמוסד הזוגיות והמשפחה הוא מדכא ואלים, שזוגיות בין איש לאשה היא אלימה מעצם מהותה, שאלימות כלפי נשים טמונה בעצמיותה של הגבריות, שגברים המציאו את מוסד המשפחה והזוגיות כדי לדכא נשים, ושנשים שבוחרות להיכנס למערכות יחסים כאלה הן קורבנות שחיות בתודעה כוזבת.

כבר יובל שנים מנסים לשכנע אותנו שגבריות היא במהותה אלימה ורעילה, ושהגברים משתמשים בכוחם לא כדי להגן ולשמור על נשיהם ומשפחותיהם מפני איומים ואויבים, אלא המציאו אויבים ואיומים אלה כדי להצדיק את כוחניותם. וכך, לדידם, במצב המדיני שלנו היום האויב הוא הצבא ולא החמאס.

כבר יובל שנים שהפמיניזם הרדיקלי פושט צורה ולובש צורה, קם כל פעם מחדש לתחייה ומנסה לייצר תסיסה מרירה, מרד ומהפכה, כדי להחריב את תודעת הזוגיות והמשפחה שהחברה מתעקשת לחיות ולשגשג בתוכה.

אבל בוודאי תשאלו: הרי רוב האנשים המדברים על האלימות כלפי נשים אינם מאמינים בתפיסות האלה?

את כל זה אפשר למזער ואף לתקן, אם נסכים לוותר על ה'הסכמות הרחבות' ולהיאבק נגד האג'נדות הרעילות האלה

ד. איך תפיסות קצה מחלחלות לציבור?

נכון. רוב הציבור אינו קונה את תפיסת העולם הזו. הרוב המכריע של הנשים רואות בבית, במשפחה ובזוגיות מרחב של תמיכה והגנה, לא מרחב של דיכוי ואלימות. רוב הנשים מתעקשות לראות בכוחם של הגברים מקור הגנה ולא דיכוי. מה שמובא בסעיף ג' שלעיל כתוב בספרים ובמאמרים של אותו זרם פמיניסטי רדיקלי, אך הוא קיצוני ומופרך מכדי לגרוף תמיכה ציבורית, אפילו בקרב הציבור הליברלי.

אז צריך לשקשק את הנתונים. לערבב את המציאות. להציג מיצג שווא דרך קמפיינים, סלוגנים, סיפורים מזעזעים, סרטונים, נתונים מעוותים – שיש בעיה אמיתית וקיצונית של גברים אלימים כלפי בנות זוגם, והיא נמצאת בכל מקום. ככה רותמים לא רק את הציבור הליברלי, אלא גם את הציבור השמרני והדתי. כי הרי כולם נגד אלימות.

ואותן נשים שבאמת חוו מקרים קשים וטראומות מתגייסות למאבק, משוכנעות שהבעיה שלהן איננה נקודתית אלא ממסדית וכוללת, ומעגל המשתכנעים מתרחב.

כך התפיסה החברתית הכי זדונית, מרושעת ומופרכת ששמעתם בכל ימי חייכם הופכת להיות קונצנזוס. אנשים נרתמים בלי להבין לְמה הם נרתמים. זה מייצר תסיסה רעילה, המתחילה לחלחל אט אט כמו טפטפת אל תוך החברה והנפש. זה מייצר ניכור כלפי גברים ומסית נגד גבריות, מפרק משפחות, מרתיע רווקים וזוגות, הורס את המרקם הבריא של החברה וגורם להרבה מאוד צער בעולם.

אך את כל זה אפשר למזער ואף לתקן, אם נסכים לוותר על ה'הסכמות הרחבות' ולהיאבק נגד האג'נדות הרעילות האלה.

ה. בחזרה להסכמות רחבות

זה תמיד נגמר בהסכמות רחבות. אחרי שמקלפים את השקרים, את התעתוע, את השקשוקה של הנתונים, את חלון הראווה המזעזע, אחרי שפוגשים את המטרה האמיתית של התפיסות הפרוגרסיביות המנסות לנהל את עולמנו, אחרי שמוכנים להיאבק נגד מנגנוני הפירוק בלי פחד מה'קיטוב', אחרי שמשתחררים נפשית ותודעתית מהארגונים האקטיביסטיים הרדיקליים המנסים בכל כוחם לטמטם את חיינו ולפרק את זהותנו, אחרי ששבים אל עצמנו, אל זהותנו, אל גבריותנו ונשיותנו – חוזרים להסכמות רחבות. אבל הפעם זה לא חלון הראווה. זה אנחנו.


קראו את מאמר ההמשך:

השלמה זוגית ושוויון מפרק

--- title: "מראה מראה שעל הקיר" author: צביקה מור date: 2025-12-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/270 --- # "מראה מראה שעל הקיר"

כשאתם רואים את מרדכי דוד חוסם יציאה מחניון "למען החטופים", אתם עשויים להתמלא בצחוק ובמבוכה גם יחד.

התחושה הראשונית הזו כתגובה למעשי מרדכי דוד יכולה ללמדנו רבות על הרבה מתפיסות חיינו שהופנמו עמוק בתוכנו.

יש משהו מבדח בבחור הצבעוני הזה, המעמיד לכולנו מראה לפני הפרצוף.

יש שהרגישו לא נוח עם הפרקטיקות של מרדכי. "זה לא משלנו"; "אלו מעשים בוטים ומפלגים"; "אנחנו לא נהיה כמוהם" (כמו אנשי מחאות קפלן) – יגידו.

ויש שהרגישו לא נוח בכיסאם מסיבה הפוכה בדיוק; כמו קול של גמד קטן בראש שעשה להם קצת 'מצפון': "איך לא חשבנו על זה קודם?"; "למה אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה?".

א. השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא, האם הפרקטיקות של מרדכי דוד כשרות או פסולות מעיקרן?

האם הן מוסריות?

לאחר שענינו על שאלה זו, נוכל לעבור לשאלות הבאות.

האם יש ערך לפעולותיו של מרדכי דוד גם אם נכשל במבחן התוצאה?

ב. האם מרדכי דוד הצליח לשכנע במעשיו את אנשי השמאל להפסיק להעניש את אזרחי ישראל ב'ימי זעם' ובחסימות? – לא בטוח.

האם הגרעין הקשה של המרד האזרחי בכסות השמירה על הדמוקרטיה או ׳ועדת חקירה ממלכתית׳ יחשוב פעמיים לפני שהוא חוסם את איילון? – אולי.

האם יש ערך לפעולותיו של מרדכי דוד גם אם נכשל במבחן התוצאה?

ג. בפרשת השבוע האחרונה למדנו עיקרון מוסרי חשוב ביותר. כשיעקב אבינו מבין שיש לו עסק עם לבן, שהוא בעצם שחור משחור בכל מהותו, נאמר: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא", ועל כך דרשו חז"ל: "אם לרמאות הוא בא – גם אני 'אחיו' בָּרמאות; ואם אדם כשר הוא – גם אני 'בן רבקה', אחותו הכשרה."

כיצד ייתכן שיעקב אבינו מעלה על דעתו להתנהג ברמאות?

אלא שאין לך מידה ומעשה שאין להם מקום. הכל תלוי בהקשר.

השקר יכול להיות המעשה הכשר ביותר כשהוא בהקשר הנכון של הזמן והמקום. האם היינו אוסרים על פולנים חסידי אומות העולם לשקר לקלגסי האס.אס. הבאים לחפש יהודים בביתם, משום שאסור לשקר וכי רמאות היא מידה מגונה? – ודאי שלא.

מי שיתנהג בטהרנות כזו הוא מושחת מוסרית.

דוגמה נוספת: אם אתה נמנע מלפעול בכוח מול אדם המכה סתם כך אדם אחר מכות נמרצות, כי "זה לא יפה להכות ואני לא רוצה להיות כמוהו" – אתה אדם מושחת לחלוטין.

כמובן, אינך צריך לירות לו כדור בבטן, אך מוטל עליך לעצור את האלימות גם באמצעות אלימות מצידך, שאיננה אלא לתועלת ולהצלה.

גם כריתת רגל יכולה להיות המעשה הנכון ביותר כשהיא נעשית בידי צוות רפואי המציל את חייו של לוחם פצוע.

מרדכי דוד הוא האזרח היחיד שקם, אמר "אינני מוכן להשלים עם ההתנהגות הזו" ועשה מעשה.

ד. איננו יודעים אם הפרקטיקות של מרדכי דוד השיגו את התוצאה, כי אחינו מהשמאל טרם הכריזו על יום שיבוש/מחאה/זעם מאז שמרדכי עלה למגרש. אך נראה שמשהו חדש התחיל.

מרדכי דוד הוא האזרח היחיד שקם, אמר "אינני מוכן להשלים עם ההתנהגות הזו" ועשה מעשה.

למרדכי הצעיר, בחזותו האותנטית וחסרת התואר האקדמי, ישנה הבריאות הנפשית החסרה כל כך לרבים מבוגרים ממנו ו'יפי תואר' אקדמי.

מרדכי הבין בפשטות, ללא סדנאות תוכן עמוקות, שיש כאלה שאין טעם לדבר איתם, ולפעמים אף אסור לדבר איתם, כדי לא לתת להם ולפשעיהם חשיבות ומקום.

בעולם הריאלי יש כאלה שאינם מבינים כשמדברים איתם, אך הם מבינים היטב כש'מסבירים להם' בפרקטיקות תואמות.

ה. האחריות על הסדר הציבורי היא של שלטון החוק – המשטרה ובית המשפט; וכיוון שחוסמי קפלן יודעים שלא יאונה להם כל רע, וגם אם ייפתח תיק הוא ייסגר במהרה, לא נותרה שום ברירה אלא לנהוג כלפיהם על פי הכללים שלהם עצמם.

אם אתם מגנים את מרדכי דוד, טעונים באמירות כמו "צריך לעבוד בדרכי נועם" ו"אם נחרבנו בגלל שנאת חינם, נשוב וניבנה על ידי אהבת חינם", ייתכן שאתם מבטאים אכפתיות-יתר כלפי הקבוצה הקטנה והאלימה, אך בכך מתעלמים מכאבם של מאות אלפים אחרים, הסובלים מהאלימות הצינית והממושכת של הקבוצה הקטנה והאלימה הזו.

ההתנהגות האלימה, המזלזלת, המבטלת והממרידה – במיוחד כשהיא נעשית בעת מלחמה – אינה פוגעת רק במאות אלפי אזרחים, אלא פוגעת במדינה כולה ומחזקת את האויב, המחכך ידיו בהנאה נוכח המאבק הפנימי.

ויותר מכך: אם אתם מגנים כעת את מרדכי דוד ולא גיניתם מנגד את הפורעים האלימים, ייתכן שאתם נגועים ברגשי נחיתות, ואפילו בגזענות פה ושם. ודי לחכימא ברמיזא.

ו. ואולי אכפת לכם מכולם, ולכן אתם חושבים שאין להתעמת עם הקבוצה הקטנה כדי למנוע מצב של התפשטות העימות.

כאן מגיע מרדכי דוד ומלמד אותנו את הסוד של "תקיפות רגועה":

מרדכי הוא בחור חסון, אך אין הוא משתמש בזרועותיו כדי להשיג את מטרתו. הוא גם בכלל לא שונא את אחיו – הוא הבטיח להפסיק עם החסימות ברגע שאחינו מהשמאל יפסיקו.

הוא אוהב את עם ישראל, ולכן התנדב עבור כולנו לעשות את העבודה השחורה – לעמוד על טובתם של הרוב המוחלט ושל המדינה בתקיפות רגועה, עד שאחינו מהשמאל יפסיקו לפעול נגדנו ויתחילו לדבר איתנו. רק אם ירצו כמובן, בלי לחץ…

--- title: למה אדם מתנתק מקבוצת ההשתייכות שלו? author: איתי אסמן date: 2025-12-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/271 --- # למה אדם מתנתק מקבוצת ההשתייכות שלו?

זהו המשך למאמר הקודם:

ברוך הבא למועדון – כך עובד מפעל טיפולי ההמרה לקבוצת ההשתייכות

אחרי שהבנו שקבוצת ההשתייכות של האדם היא החממה הרעיונית שבה הוא חי, ושהיא המעצבת את נורמות ההתנהגות וקטגוריות החשיבה שלו, נשאלת השאלה: "למה שאדם יעזוב את קבוצת ההשתייכות שלו"? המשפחה, החברים הקרובים והמכרים בקהילה הם ה'גירסא דינקותא'; מה גורם לאדם להתנשא מעליהם ולעבור לקבוצה אחרת שתעצב נורמות שונות עבורו?

  1. מעבר מקבוצת השתייכות אחת לאחרת כולל שינוי בזהות החברתית, התרבותית והערכית. מדובר בתהליך הפסיכולוגי/סוציולוגי העמוק ביותר.

תהליך זה הוא הדרגתי ולא פתאומי. יש לו מספר גורמים:

הציונות הדתית, החפצה מאוד לחוש חלק מ'כלל ישראל', מתחילה בהדרגה לעזוב את קבוצת ההשתייכות בתוכה גדלו אנשיה, ולעבור לקבוצה אחרת, ציונות דתית 'ליברלית ומכילה'

הגורם הפשוט הוא שינוי הסביבה הגאוגרפית או החברתית. אדם עוזב את הבית והשכונה, מתגייס לצבא, משתלב בסביבת לימודים או עבודה. האינטרקציה עם קבוצת אנשים אחרת עשויה לגרום לאדם לשנות את דעותיו ולהשפיע על עולם ערכיו.

אנשי תרבות ומעצבי תודעה, המבינים את כוחם של מוסדות בעיצוב עולם הערכים, הפכו את הצבא ל'כור היתוך של החברה הישראלית' ואת האקדמיה הפכו לכנסיה דתית של דעות פרוגרסיביות, תוך אמירה לפיה כל אדם החפץ במקצוע זקוק לעבור ב'כנסיה'. ודאי שיש מקצועות שחייבים אליהם תואר כמו רפואה, טיפול בטראומה ועוד, אך לא כולם.

עם השנים, התואר הראשון הפך לכרטיס כניסה לחיים הטובים והיוקרתיים, חרף העובדה שהאקדמיה לא מקנה לאדם כשרונות טובים יותר. מדובר בתו תקן ערכי, סטטוס חברתי, ובעיקר כר פורה לעיצוב קבוצת השתייכות.

  1. חוסר סיפוק במסגרת הקבוצה הקודמת

קורה שאדם לא מרגיש חלק מהקבוצת ההשתייכות הקודמת שלו. אך לעיתים מדובר בתהליך הפנמה הדרגתי, במסגרתו נוצרת אצל אדם תחושה שקבוצת ההשתייכות הקודמת שלו היא נחותה.

לדוגמא, במשך שנים התקשורת והאקדמיה גרמו לציבור הדתי לאומי לחוש שהוא לאומני ופשיסט. שהגרעינים התורניים מנסים להשתלט על עיירות הפיתוח מתוך התנשאות, שהלוחמים הדתיים הם "אוכלי מוות" ומעוניינים בהדתה.

זוהי כמובן רשימה חלקית. וכך הציונות הדתית, החפצה מאוד לחוש חלק מ'כלל ישראל', מתחילה בהדרגה לעזוב את קבוצת ההשתייכות בתוכה גדלו אנשיה, ולעבור לקבוצה אחרת, ציונות דתית 'ליברלית ומכילה'. כך קמים ארגונים של 'יהדות קשובה' ו'נאמני תורה ועבודה', 'קולך', ועוד. ארגונים דתיים עם תו תקן של השמאל: קבוצת השתייכות חדשה, עם מוסדות וארגונים, שמרגישה שהיא חלק מכלל ישראל (השמאל – 'כלל ישראל').

  1. שינוי קבוצת ההשתייכות לא מתבצע בבת אחת, אלא בצורה אבולוציונית. כידוע בפרשת בראשית, הנחש לא היה יכול לפתות את אדם בצורה ישירה; הוא היה זקוק לגורם מתווך – האשה. השמאל לא יכול להעביר את הדתיים לקבוצת ההשתייכות שלו לנוכח זרותו, ולכן הוא זקוק לגורם מתווך, למשל בנט או מתן כהנא. אנשים עם כיפה סרוגה, שהיו שייכים סוציולוגית לציונות הדתית, אך קבוצת ההתייחסות שלהם היא האליטה של חיל האוויר או תקשורת השמאל.

אגב, גם בתיאוריית האבולוציה של דארווין ישנם "מאובני מעבר", שהם בעצם שלבי הביניים האבולוציוניים המקשרים בין קבוצות שונות של צורות-התפתחות.

גם אבולוציה של קבוצות השתייכות נעשית כאמור בהדרגה, דרך קבוצות מעבר-ביניים.

סביבנו מצויים גיבורים גדולים בעלי יכולת השפעה שעמדו תחת מכבש הלחצים החברתי ויכלו לו. ראוי להעלותם על נס, להוקיר אותם וללמוד מהם. הגיבורים האלו יהיו קבוצת ההשתייכות שלנו

  1. הנאורים מול החשוכים

כדי להעביר אדם מקבוצת השתייכות אחת לאחרת, על קבוצת הביניים להסביר למה הקבוצה הקודמת היא קיצונית וחשוכה, ומדוע הקבוצה החדשה, לעומתה, היא נאורה ומתקדמת. למשל, להסביר מדוע נשים דתיות השומרות על צניעות והפרדה הן קיצוניות ופרימיטיביות, ואילו נשים דתיות המתגייסות ליחידה קרבית משתייכות לזרם החדש, האמיץ והעדכני. כך גם דתיים, המתנגדים לשירות משותף או לישיבה עם מפלגות שמאל רדיקלי, הם אנשים קיצוניים שעדיין לא 'עדכנו גרסה', או שלא אכפת להם מכלל ישראל (זכרו – 'כלל ישראל' בשיח הדתי הליברלי זה תמיד השמאל).

הדתיים הרוצים בשותפות עם החרדים – לא אכפת להם מכלל ישראל (מיליון חרדים הם כמובן לא 'כלל ישראל'). וכך לאט לאט תוך התקפה מתמשכת על קבוצת ההשתייכות, אנשים מאבדים את ההזדהות עם קבוצת ההשתייכות הקודמת, ועוברים לקבוצת ההשתייכות החדשה, שם מובטחים להם יוקרה, ובעיקר תחושת 'נאורות וצדק'; בניגוד לקבוצה הקודמת, בה חוו תחושת נחיתות.

  1. הציונות הדתית היא קבוצה שנמצאת בסיכון לשינוי קבוצת ההשתייכות, בגלל הימצאותה בעמדות מפתח ובשל חוסר הביקורתיות שלה כלפי רעיונות שבאים בשם 'אחדות' ו'כלל ישראל' (השמאל).

עם זאת קדמו לה כמה קבוצות השתייכות עליהן ניסו להפעיל טיפולי המרה – עדות המזרח והעלייה מתימן. כידוע, עם קום המדינה הדירה מפלגת מפא"י את העדות היקרות האלו, המחוברות למסורת ישראל, מעמדות השפעה ומפתח. לשם כך הם הועברו למקומות מגורים שם עברו אינדוקטרינציה (חינוך מחדש לדעות הפוליטיות 'הנכונות'), קבלו פנקס אדום המקנה להן 'השתייכות'; אנשי העדה נדרשו ונאלצו לשנות שמות משפחה (שינוי השתייכות), פיאותיהם נגזזו והם אולצו לעבור סדרות חינוך במקומות שונים אצל מחלקת התרבות של מפא"י. כור ההיתוך הפך להיות מחיקת מסורת ישראל ויצירת 'הישראלי החדש'.

  1. חז"ל מסבירים איך מיליוני יהודים השתעבדו למצרים ולא מרדו. "וירעו אותנו המצרים" – עשו אותנו רעים. ברגע שאתה מרגיש שאתה 'רע', אתה לא יכול למרוד באדונך ובמשעבד שלך, גם אם אתה הרוב, משום שאתה נעדר תחושת צדק. יתירה מזאת: אתה מרגיש שאתה זקוק לאדון ה'טוב', כמו הנוצרי המיוסר המרגיש כל הזמן טמא ולכן הוא צריך להתחבר ליש"ו המושיע. מגזר שכל הזמן מרגיש שהוא מותקף – אולי מבחינה סוציולוגית והשתייכות הוא שייך לציונות הדתית, אבל פסיכולוגית, קבוצת ההשתייכות שלו הם הגורמים המתקיפים אותו והוא מרגיש צורך עמוק לרצות אותם, שיתנו לו אישור ותו תקן מוסרי.

לפעמים הוא יצטרף להתקפות נגד דתיים, כמו הילד החלש בכיתה המצטרף לביריון כדי להרגיש חלק ממועדון המקובלים.

  1. הדרך המרכזית לצאת לחירות מהשיעבוד היא להבין את שיטת השליטה של המשעבד והמניפולציות הפסיכולוגיות שהוא מפעיל.

סביבנו מצויים גיבורים גדולים בעלי יכולת השפעה שעמדו תחת מכבש הלחצים החברתי ויכלו לו. ראוי להעלותם על נס, להוקיר אותם וללמוד מהם. הגיבורים האלו יהיו קבוצת ההשתייכות שלנו.

--- title: ’נייר הלקמוס הלאומי׳ author: אודי בן חמו date: 2025-11-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/272 --- # ’נייר הלקמוס הלאומי׳

'נייר לקמוס' הוא ביטוי מושאל, במקורו ממבחן כימי, המשמש לתיאור מבחן פשוט המאפשר לקבוע היכן אדם או נושא מסוים ממוקמים.

כלומר, כמו שנייר לקמוס משנה צבע ומגלה אם חומר הוא חומצי או בסיסי, כך 'נייר לקמוס לאומי' חושף את הערכים, ההטיות, העיוותים או הנאמנויות האמיתיות של אדם באשר הוא.

משפט נתניהו הוא ׳נייר הלקמוס הלאומי׳.

אתה יכול להתנגד למדיניותו של האיש לחלוטין אך אם אתה תומך בהמשך משפטו למרות העוולות הרבות הנחשפות בו, אתה אנטי דמוקרט, חסר יושרה בסיסית, ציניקן וייתכן אף שאתה 'מוחזק בגרון' כמו שאומרים, וכפי שאמר מנדלבליט, בכבודו ובעצמו; הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף.

אנחנו משתדלים לעסוק באופן בו נכון להסתכל על המציאות ולבחון אותה ופחות במה נכון או לא נכון לעשות. כלומר, כיצד לחשוב ולא מה לחשוב.

הבוקר פורסם שראש הממשלה הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה ומאותו רגע זוהי הידיעה השולטת בסדר היום הציבורי.

חפשו קצת בגוגל: ׳קביעת סדר יום׳, באנגלית agenda – setting theory.

תוכלו לציין אירוע כה דרמטי דומה בעיתוי לאומי שכזה – מלחמה – בעל השלכות לאומיות שבו נפלו כל כך הרבה כשלים?

מספר הערות כלליות לפני שמגבשים עמדה ביחס לסוגיה הזו:

א. בין אם אתם תומכים ובין אם אינכם תומכים בחנינה שכזו, ראוי שנשאל קודם מה אנו יודעים בכלל על המשפט הזה, המכונה 'משפט נתניהו', ובכלל היה צריך להיקרא משפט הפרקליטות?

על מה האישומים בדיוק?

אתם בקיאים בהם? האם אתם מכירים את השם צחי חבקין? אם לא, מדוע לא?

על מה הוא העיד בדיוק? מדוע עדותו היתה דרמטית?

ובכלל, מהיכן מקורות המידע מהם אתם ניזונים ביחס לאירוע החברתי, ציבורי, פוליטי ומשפטי הכי משמעותי שאירע פה, אולי מאז קום המדינה?

זו אמירה מוגזמת בעיניכם? אם כן, מדוע?

תוכלו לציין אירוע כה דרמטי דומה בעיתוי לאומי שכזה – מלחמה – בעל השלכות לאומיות שבו נפלו כל כך הרבה כשלים?

ב. כיצד אירע שנושא כה טעון המחייב קשב רב וריכוז של כל אדם, ודאי ראש ממשלה, מצליח להתקיים תוך כדי מלחמה ארוכה?

מה זה אומר עלינו כחברה דמוקרטית?

למישהו זה נשמע הגיוני?

מדוע נבחרי ציבור מהשמאל תומכים בכך?

האם ייתכן שהפלת ממשלת נתניהו והורדתו מהבמה חשובים להם יותר מניצחון במלחמה, החזרת חטופים או מיקוד בזירה הבינלאומית הקשוחה?

ג. שאלו את עצמכם, אם הנושא הזה הוא בעיניכם חמור, מדוע אינו בראש סדר היום הציבורי מהרגע שהחליט מי שהחליט שעל בית המשפט לעסוק בו?

מי דאג להתרחשות המכוונת הזו?

היתכן שאנו מופעלים ומגיבים לאירועים אותם בחרו עבורנו גורמים מסוימים? מיהם? האם בחרנו בהם לייצג אותנו? או שמא הכל תלוי באג'נדה ובכסף. והרבה כסף.

ד. 'טווח קשב ציבורי'

טווח הקשב הציבורי הוא משך הזמן והמרחב המנטלי שהציבור מסוגל להקדיש לסוגיה מסוימת – נושא חדשותי, פוליטי או חברתי – לפני שהוא מתעייף, מוסח או עובר לדבר הבא.

אי אפשר לחמוק ממנו. קחו ארגון, נבחר ציבור, מפלגה פוליטית, עמותה כלשהי וכד׳, ובחנו את גישתה כלפי המשפט הזה – התוצאות יהיו מאירות עיניים

מי קובע אותו בפועל?

האירועים האובייקטיביים או שמא גורמים תקשורתיים כמו עורכים ופרשנים המחליטים מה חשוב ומה דחוף?

'טווח הקשב הציבורי' הינו משאב יקר מפז – ומי ששולט בו, שולט גם בשיח, בעדיפויות הלאומיות ובזהות הקולקטיבית.

ה. כמו בכל סוגיה משמעותית בעידן בו אנו חיים, הכל תלוי בשאלה – מיהו הריבון?

האם הריבון הוא העם על ידי נציגיו, או שמא מיעוט שחצני בלתי נבחר הפועל בתיאום עם מערכות תקשורתיות עתירות ממון.

ו. 'נייר לקמוס לאומי' כמו משפט נתניהו, בוחן את כל השחקנים החברתיים והפוליטיים במדינה.

כולם נבחנים ביחס אליו.

אי אפשר לחמוק ממנו. קחו ארגון, נבחר ציבור, מפלגה פוליטית, עמותה כלשהי וכד׳, ובחנו את גישתה כלפי המשפט הזה – התוצאות יהיו מאירות עיניים.

בהנחה שבדקתם בעצמכם ואתם מסכימים שזהו אירוע חסר תקדים ברמה הלאומית, כעת בחנו למשל את מפלגת 'המחנה הממלכתי', בחנו את יועז הנדל, בחנו אנשי תקשורת, ראשי אקדמיה, בחנו את ארגון 'צהר' שראש תחום האתיקה בארגון הפגין נגד נתניהו לפני 7 שנים על כך שהוא "מסכן את ביטחונה הפנימי של מדינת ישראל", ומאז ממלא פיו מים בסוגיה הזו.

בדקו כמובן גם את דעתם של 'הרבעון הרביעי' שרוממות אחדות האומה בגרונם.

נסו, לא תתאכזבו.

ובדקו גם את בנט.

בעצם אותו אין צורך לבדוק, הוא כבר עשה זאת בעבר כשירות לציבור.

--- title: משפחת גואילי author: צביקה מור date: 2025-11-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/273 --- # משפחת גואילי

בשבת שמחת תורה ה'תשפ"ד, עם הישמע דבר הפלישה והטבח, יצא לוחם היס"מ רן (רני) גואילי מבית המשפחה במיתר כדי להציל את אחיו ואחיותיו בעוטף עזה.

באותם ימים רני היה בחופשת מחלה לאחר ששבר את כתפו. עובדה זו לא מנעה ממנו להצטרף לחבריו ביחידה ולהיכנס אל התופת.

רני קיבל מקיבוץ עלומים את אות 'מגן עלומים', לאחר שלחם בגבורה על הגנת הקיבוץ ומנע בגופו חדירה של מחבלים ללב הקיבוץ.

14 מחבלים הצליח רני לחסל בטרם נפצע בחילופי האש.

רני הוא החטוף האחרון שלנו בעזה. כל כך מתאים לרני להגיע ראשון ולצאת אחרון.

איציק וטליק הם זוג שלא הייתם מכירים אילולא הטבח וסיפורו של רני

אצל מי רני גדל?

מי חינך את רני להשליך נפשו מנגד למען הצלת העם והמדינה?

את ההורים של רני, איציק וטליק, הכרתי בתחילת המלחמה. עם התבררות האג'נדה של מטה החטופים התל אביבי, הם חברו אלינו ל'פורום תקווה', ומאז אנו בקשר קרוב מאוד.

מסובב הסיבות זיכה אותי להכיר את הזוג הנפלא הזה, ההורים המסורים כל כך לילדיהם ולא פחות מזה לעם ולמדינה.

איציק וטליק הם זוג שלא הייתם מכירים אילולא הטבח וסיפורו של רני.

עבורי הם מייצגים את ישראל היפה והפשוטה, בקשר זוגי של כבוד, הערכה ותמיכה, במחויבות ומסירות לארץ, ללא התבכיינות ו'מגיע לי'.

אירוע השיא של המשפחה היה בכתיבה והכנסה של ספר תורה לזכותו של רני – מאמץ המלמד על אמונתה החזקה של המשפחה כולה בנצח ישראל.

גם כיום, כשרני נותר בינתיים מאחור וגם המטה התל אביבי נסגר פתאום למרות 'עד החטוף האחרון' –

אינכם שומעים את איציק וטליק דורשים מהמדינה לרדת על הברכיים.

התנהגותם היא אצילית לכל אורך הדרך, ביחס מופתי של כבוד והערכה למשפחות אחרות, לנבחרי הציבור ולבעלי התפקידים במערך השבויים והנעדרים.

המעמד של רני כחלל נקבע על סמך הערכות מודיעיניות, אך הוריו מחזיקים בניצוץ של תקווה שאולי, אולי.

אין ספק שהאצילות של איציק וטליק ומסירותם לעם ולמדינה היוו ומהווים לבנה חשובה בבניין הכוח והרוח של עם ישראל בארצו ובמדינתו, ולעד ייזכרו על כך בספר דברי הימים של עם ישראל.

--- title: את אחיי אנוכי מבקש! author: יהושע שני date: 2025-11-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/107 --- # את אחיי אנוכי מבקש! **לאחרונה הופצה התייחסות מטעם משפחות שכולות ל'מתווה ביסמוט', העוסק בגיוס חרדים לצה"ל.** משפחות שכולות, יקרות, כואבות ומיוסרות הביעו את דעתן על המתווה, וברצוני לטעון נחרצות אחרת: **אחיי היקרים למשפחת השכול, אנא מכם, משכו ידכם מעיסוק ציבורי בנושא הזה.** אני טוען זאת דווקא משום שאני רואה בשירות בצה"ל חובה וזכות קדושות, ולא נטל מעיק חס ושלום. עמדתי הפרטית והציבורית ברורה: אני רואה בשירות הצבאי מצווה גדולה ואף זכות עצומה – על כך התחנך בני הי"ד. כאביו של אורי מרדכי הי"ד, שהתגייס, לחם ופיקד מתוך אמונה עמוקה ועמדה תורנית מבוססת, **דווקא מעומק תפיסה זו, כותב אני את הדברים.** יש לי דעה כאדם פרטי בסוגיה הזו, ואף הבעתי אותה בפומבי לא פעם, אך **צדקת עמדתי הפרטית אינה גדולה יותר בשל היותי אב שכול.** > עיסוקכם בסוגיה חברתית מורכבת, במקום שיביא לאחדות — מביא לקרע ולפירוד **צוואתם הכללית של בנינו שיצאו להילחם במדי צה"ל היא אחת: הכרעת האויב עד לניצחון.** לשם כך הלכו בנינו לקרבות, וזוהי צוואתם הכללית היחידה. **טרם יצאו לשדה הקרב לא נשאלו בנינו על דעתם בקשר לסוגיות חברתיות וערכיות סבוכות. הם התייצבו לשם מיגור האויב והכרעתו בלבד.** הלגיטימציה שלנו כמשפחות לפעול ציבורית לאורם של הבנים הקדושים היא רק לצורך מילוי צוואתם כלובשי  מדים – ניצחון! **העיסוק בסוגיה לאומית וחברתית כה מורכבת, מבחינות רבות, אינו מַקְנה עדיפות מיוחדת וקדימות למשפחות שכולות.** עם כל הכאב, שזר לא יבינו, אין לנו עדיפות על שום אזרח במדינה, ואמירתנו אינה שווה יותר. גם אם בטוחים אנו למעלה מכל ספק בעמדתנו. אין בידינו הכלים ואף לא השיקולים והמחירים של כל חלופה בנושאים החברתיים, וגם לא בנושא זה. — אפשר להביא טיעונים רבים מדוע המתווה הזה דווקא ראוי, אף שהוא רחוק משלמות, כמו הרבה דברים בחיינו; — אפשר לטעון שהדרישה התקיפה לסנקציות ולמתן היתר לצבא לקבוע באופן גורף את מכסות הגיוס היא צעד שלא יביא כלל **למילוי שורות הצבא, אלא רק למילוי בתי הכלא הצבאיים;** — אפשר גם לטעון שמתיחת החבל עקב טיעונים ׳צודקים מדי׳ תגרום לבסוף להפלת ממשלה לאומית הכוללת את אחינו החרדים – ולהקמת ממשלת ׳ברית משרתים׳ צינית בתמיכת האחים המוסלמים. ועוד ועוד. זהו ויכוח לגיטימי ואף ראוי בחברה בריאה, אך כאשר הטיעונים חוסים תחת קורת הגג של משפחות שכולות, אין לכך רלוונטיות כלל. **** **אפשר להיות משפחה שכולה ולטעון טענה אחת, וגם טענה הפוכה לגמרי.** עיסוקכם בסוגיה חברתית מורכבת, במקום שיביא לאחדות — מביא לקרע ולפירוד. במקום שיביא לאחריות, לקור רוח ולשליטה עצמית, הוא מקדם שנאה וזעם **על מחצית הכוס הריקה, במקום מיקוד במחצית הכוס המלאה;  התמקדות בפריצת הדרך המוצעת, שגם אם זניחה היא לשיטתכם, עדיין היא פריצת דרך.** זוהי הרי עמדה לגיטימית בדיוק כמו עמדתכם. זכותכם המלאה להביע דעתכם. אך כשהיא מתיימרת לפתור סוגיה כה נפיצה ובעלת משקל עצום של מטען רוחני, תרבותי וחברתי כבד, זהו מעשה שלא יביא לפתרון כלל אלא ליתר פירוד — בשם הצדק הטהרני והזעם הקדוש. **לסיום, ברשותכם אמירה אישית מלב כואב ומלא געגועים.** כל אחד מאיתנו זוכר בוודאי את בנו או בתו בימי התבגרותם, כאשר נדרשנו כהורים ׳לבלוע צפרדעים׳ עקב צעדים ופעולות שנקטו ילדינו ושאנו ראינו אותם בעיניים כלות ובלב כואב. אולם הבנו שמדובר בגיל מורכב ומסובך שמצריך סבלנות, נשיכת שפתיים וזהירות רבה לא להיות יותר מדי 'צודקים' עם אהובינו. **בטוחני שכל אחד מאיתנו היה מוכן לקבל את יקירו במצב הלא מושלם הזה, ובלבד שיזכה לחבקו בשנית.** וכך גם במציאותנו הלאומית. זהירות ואחריות רבה נדרשות, שמא עקב צדקת טיעונינו ייקרע החבל המחבר בינינו לבין אחינו מכל בית ישראל. **"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".** --- title: טשטושים פוליטיים וחוק האחדות האמיתי author: עזרא הימן date: 2025-11-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/275 --- # טשטושים פוליטיים וחוק האחדות האמיתי

בשנים האחרונות, עוד לפני הרפורמה והמלחמה וביתר שאת לאחריה, נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים למשיכת השמיכה הפוליטית שמאלה בטענות ומענות למען אחדות. כדי להצדיק משיכה זו מטשטשים פעמים רבות את המחלוקות הציבוריות על הדרך, בטענה שהן בעצם לא אמיתיות או מיותרות.

לשם כך המציאו ארגונים ופוליטיקאים כל מיני סיסמאות קליטות כמו "80 אחוז מהאנשים מסכימים על 80 אחוז מהדברים", "במקום לעסוק במחלוקות, בואו נמצא פתרונות", ו"אם אנחנו יכולים להיות ביחד בטנק, אז יכולים להיות ביחד בהנהגת המדינה". הסיסמאות האלה נשמעות יפות וקליטות, אבל הן לא רק שקריות, הן גם פוגעות הן ביכולת לקדם ולהוביל דרך, והן ביכולת להיות באחדות אמיתית, לא מדומיינת.

א. תעתועי חוק ה-80/80

נניח ש-80 אחוז מהאנשים מסכימים על 80 אחוז מהדברים. נניח.

אך המחלוקות העיקריות לגבי הדרך אינן על התיאוריות. רוב האנשים הם אכן בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. רוב האנשים הם בעד רוב יהודי, התיישבות יהודית, חירות וזכויות הפרט, אכיפה שוויונית של החוק, שגשוג כלכלי, הפחתת יוקר המחיה, ביטחון והרתעת האויב ועוד. כמה פשוט.

המחלוקות מתחילות ברגע שנכנסים לעובי הקורה מבחינת הבנה וניתוח של המציאות.

האם האכיפה היא אכן שוויונית? מה מפריע למימושה? האם קיים איום על הרוב היהודי? מה הגורמים לאיום? האם יש בעיית התיישבות יהודית בנגב שצריכה להדיר שינה מעינינו? השאלות הן רבות.

זה ששירתנו יחד בטנק והגנו ביחד על המדינה, העם והארץ, לא אומר שאנחנו מסכימים על זיהוי הבעיות, סדרי העדיפויות, השקעת המשאבים, ועל המחירים שיש לשלם

כלל אצבע בהבחנה בין תפיסות פוליטיות שונות קובע, שההבדלים בעיקרם לא בהכרח באים לידי ביטוי בהגדרת הרצוי, אלא קודם כל בהבנה אחרת לגמרי של המציאות הקיימת. לפעמים הסכמה על המצב הרצוי היא החלק הקל; שורש המחלוקת מתבטא דווקא בהבנת המציאות ופרשנות נאמנה שלה.

אל פרשנות שונה של המציאות מצטרפת מחלוקת נוספת: אלו בעיות הן דחופות בעינינו, ואלו בעיות נוטות להיעלם מהעין? אלו בעיות תובעות את מירב תשומת הלב, ואיזה נדחקות לסוף רשימת המטלות?

גם אם הסכמנו על הבנת המציאות, פרשנותה וניתוחה, הנה עוד כמה דברים חשובים שכנראה ישאירו את חוק ה-80/80 בעיי חורבות:

היכן אנחנו מוכנים להשקיע את המשאבים שלנו? מהו סדר העדיפויות מבחינת התקציב, משאבי האנוש ומשאבי הזמן שלנו? וחשוב יותר, מהו סדר העדיפויות הערכי ומוסרי שלנו?

האם נכון לשלם מחירים פוליטיים עבור השגת המטרה? ואיזה? על מה נהיה מוכנים לוותר בעבורה? עם איזה גורמים משפטיים, תקשורתיים ודיפלומטיים נהיה מוכנים להתעמת כדי לממש יעדים אלו?

ניקח לדוגמא את ערך השמירה על הרוב היהודי. אין לך סוגיה מוסכמת יותר ממנה; אך גם אין לך סוגיה יותר מקוטבת ממנה.

האם יש הסכמה על כך שהמצב הנוכחי אכן מאיים על הרוב היהודי? מה הגורמים לאיום? כיצד מטפלים בהם? מה אנחנו מוכנים לעשות בעניין? לשנות את חוק השבות? להתעמת עם בית המשפט ועם גורמים משפטיים שהמציאו את 'הזכות להגר'? להקדיש לזה משאבים? לשלם את מחיר ההתקפות הפוליטיות והדיפלומטיות? אלו הן שאלות כבדות משקל שבפועל משקפות את המציאות הנוכחית, בה רק מחנה אחד עסוק באמת בבעיה הזו.

כל המסננת הזו כנראה תפרק לגמרי את חוק ה-80/80 ברוב סוגיות הליבה. מי שבונה על דרך זו להשגת אחדות בעם ישראל, ימשיך לחיות בעולמות כוזבים ולדקלם סיסמאות תלושות.

האחדות קיימת והיא עוד תתחזק. והמחלוקת דווקא תחדד אותה. והן יפרו זו את זו, כמסורת העתיקה של העם הזה

ב. "בואו נמצא פתרונות במקום להמשיך עם המחלוקות"

מצוין, כולם בעד פתרונות ולא מחלוקות. איך לא חשבנו על זה קודם.

אך הדיבור הזה על 'פתרונות ולא מחלוקות' הוא עצמו דיבור של שמאל. השמאל כל הזמן מדבר על פתרונות, כאילו שאת כל העוני, המלחמות, את הפשיעה ואת הפקקים ניתן לפתור ללא החלטות שנויות במחלוקת, אם רק נפעיל את התבונה והרצון הטוב שלנו.

ברגע ש'הפתרונות הנפלאים' יגיעו לקרקע המציאות, ויסתבר שפתרונות נפלאים אלה מולידים בעיות חדשות אחרות (ומחירים שיש לשלם כדי להשיגם); ברגע שיתבררו המחלוקות החדשות שהם מולידים – כל אוטופיית הפתרונות תתפרק לרסיסים.

הימין, כדרכו, חי פחות בעולם ה'פתרונות' ומעדיף לדבר על החלופות, כלומר תעדוף ערכי מתוך שקלול כלל היתרונות, החסרונות והמחירים שכרוכים בכל החלטה.

גם על דרך זו לא כדאי לבנות מגדלים של אחדות.

מסקנה: זה ששירתנו יחד בטנק והגנו ביחד על המדינה, העם והארץ, לא אומר שאנחנו מסכימים על זיהוי הבעיות, סדרי העדיפויות, השקעת המשאבים, ועל המחירים שיש לשלם. פתאום לחסל גדוד חמאס הופך לקל הרבה יותר מאשר לפתור סבך פוליטי.

 

ג. חוק האחדות האמיתי

אבל מה עם האחדות?

חוק האחדות האמיתי קובע שכל מי שהשייכות שלו לעם היהודי חשובה לו יותר מהמחלוקות בתוך העם היהודי – ינצור בליבו את ערך האחדות. ומי שלא – כל חוקי ה-80/80 לא יעזרו לו. אז כדאי להשקיע את התשומות למען אחדות במקום הנכון, ולא לפתח פנטזיות מדומות על השגת אחדות באמצעות טשטוש המחלוקות על הדרך. אין דבר יותר לא יהודי מהציפיה הזו.

האחדות קיימת והיא עוד תתחזק. והמחלוקת דווקא תחדד אותה. והן יפרו זו את זו, כמסורת העתיקה של העם הזה.

סיסמאות קליטות אך ריקות מתוכן מונעות מאיתנו לקדם מדיניות החיונית לקיומנו ולזהותנו כעם, וגם מטשטשות את ערכה האמיתי של האחדות.

את הקואליציה בכנסת, איתה מקדמים בפועל את ישראל, בונים לפי חוק ה- 60/60: 60 אחוז מתוך עם ישראל יודעים ליצור קואליציה ולהתקדם קדימה בצעדים מדודים. לאט אבל בטוח. ואת האחדות נשמור – ללבבות, לתפילות, ולשאיפות.

--- title: כאן צובעים את העתיד author: אודי בן חמו date: 2025-11-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/143 --- # כאן צובעים את העתיד #### א. #### דודתו של טום סויר, פולי, הטילה עליו משימה מעיקה: צביעת גדר הבית. מצויד במברשת ובדלי צבע יצא טום למשימתו, בוש ונכלם מתגובותיהם הצפויות של חבריו על מצבו העגום בשעה שהם הולכים לחפש הרפתקאות חדשות בפנים צוהלות. כשהגיע חברו, עשה טום את עצמו כאילו לא הבחין בו. > במציאות הזאת אין לשמאל שום סיכוי לחזור לשלטון, אלא אם כן יחלק אחרת את העוגה החברתית והפוליטית ויספר סיפור שונה, ציני ומתוחכם הוא הביט בגדר והמשיך בסיוד. לאחר מכן עצר, בחן את משיחת המברשת האחרונה בעין של אומן והביט בתוצאה. **כשחברו הקניט אותו על עבודתו, אמר לו טום שזו בכלל לא עבודה, זה מעשה אומנות, ושהוא שמח מאוד על האמון שדודתו נתנה בו.** כך החל החבר לשנות את נקודת מבטו על המשימה. **היא הפכה ממטלה מעיקה למעשה אומנות נחשק** המעיד על מְבַצְעו, והוא ביקש מטום שיאפשר לו להשתתף במשימה היוקרתית. **לאחר שטום ייקר את מלאכת הצביעה, הפכה הצביעה לנחשקת עוד יותר.** לאחר זמן מה 'ניאות' טום לאפשר לחברו להשתתף בצביעה, וכך מצא את עצמו לאחר זמן מועט מביט בחבריו צובעים בעצמם את הגדר, בעוד הוא יושב בצל ונהנה מעבודתם של התמימים השימושיים. #### ב. #### ״אם אנחנו לא מפרקים אותם באמת, אז הדמוגרפיה באמת כבר מדביקה פה את האירוע; החדשות הטובות הן שיש לנו את הכלים״, כך אמרה שקמה ברסלר. החלוקה הפוליטית במדינת ישראל מציגה תמונה ברורה מאוד – רוב מוחלט למחנה הלאומי. במציאות הזאת אין לשמאל שום סיכוי לחזור לשלטון, **אלא אם כן יחלק אחרת את העוגה החברתית והפוליטית ויספר סיפור שונה, ציני ומתוחכם.** עיינו במסריהם של בנט, יועז הנדל, הרבעון הרביעי, ארגוני מילואימניקים למיניהם שניכסו לעצמם בשחץ את כל משרתי המילואים, ותוכלו להתרשם משפע הסיסמאות המעידות על כך: **"ברית המשרתים", "אנחנו נחזיר את השפיות", "אין ביביסטים ואין קפלניסטים" ועוד.** מחנה המרכז-שמאל — אם נקבל לרגע את ההגדרה השקרית של 'מרכז' — מגובּה כמובן במפלגות הערביות, צריך בסך הכול להעביר אליו כשלושה מנדטים כדי **ליצור גוש חוסם לְרוב עם ישראל.** אחרי שיושג הגוש החוסם והמחנה הלאומי ונתניהו יורדו מקדמת הבמה, יהיה אפשר לזרוק לימין כמה פירורים ולהרכיב ממשלה משותפת, אבל **השלד העיקרי יהיה בנוי על מפלגות שמאל, שיבשרו לעם ישראל סוף סוף 'ריפוי ואיחוי' מרנינים.** כבר היינו בסרט הזה. זו פשוט אותה הגברת בשינוי אדרת. #### ג. #### מטרת העל של השמאל כלל אינה לשכנע בצדקת דרכו. כבר מזמן לא מתקיימים במרחב הציבורי שום דיון רציני ונקי על ערכים והסכמה על כללי משחק, כך שהמנצח בקלפי יוכל לקדם את ערכיו. בנוגע לחלוקת הארץ, לרפורמות משפטיות הכרחיות, לתיקון מעמד הפקידות במדינת ישראל, לפרוגרס המתפשט ועוד – אין שום דיון, **רק מאבק כוחני של מיעוט חסר עכבות מהשמאל, המתמרן מיעוט אחר מהימין הצמא להכרה חברתית.** > אבל בסוף – ראשי המתמרנים האלה ישבו בצל, כמו טום סויר המשועשע, ויצחקו בפניהם של כל התמימים שלא הבינו לאן לוקחים אותם #### ד. #### טום סויר גרסת תשפ"ו אם נחזור לטום סויר, נוכל ללמוד על השיטה המתוחכמת שהשמאל פועל בה. הרעיון פשוט: **לגרום לציבור מסוים לחוש שהוא יכול להגשים את חלומו. הוא יכול לקחת את חיי השגרה חסרי הברק ולהפוך אותם למלאי תשוקה ולמסנוורים בהילת אורות צבעוניים של אחדות נפלאה, של שיח כן וחיבוק חם ואוהב מצד שאריות האליטה.** כך יוכלו הצמאים להכרה ולליטוף להתקבל למועדון ה'מקובלים' היוקרתי, ולא יכנו אותם עוד 'אוכלי מוות', 'משיחיים הזויים' וכיוצא באלה. לכאורה, כמובן. לכן הם מצטרפים ליוזמות ולארגונים המקדמים **אחדות לכאורה**, כמו הרבעון הרביעי, וגם מגיעים באובססיביות לכיכר החטופים או שותים בצמא את דבריו של בנט. #### ה. #### איש מהארגונים הללו לא יצהיר כמובן באומץ, בגבורה ובעמידה איתנה שהוא יטפל במערכת המשפט, יתבע אחריות מבכירי צה"ל על חלקם בטבח שמחת תורה, ידרוש צדק כלפי לוחמי צה"ל והמשפחות השכולות עקב התנהלות הפצ"רית או יסגור את גלי צה"ל. הם ידברו רק על 'הסכמות רחבות' ובשלל סיסמאות הערבות מאוד לאוזני מי שצמאים לאחדות באמת, ולכן עיוורים למניפולציה שעושים עליהם. **אבל בסוף – ראשי המתמרנים האלה ישבו בצל, כמו טום סויר המשועשע, ויצחקו בפניהם של כל התמימים שלא הבינו לאן לוקחים אותם.** #### ו. #### הבעיה הגדולה יותר היא, שנפגעי המערכות הדורסניות המחייבות טיפול דחוף, כמו משפחות שכולות רבות, לוחמי צה״ל נרדפים, משפחות שיקיריהן נרצחו בנובה ועוד רבים רבים – לא יצחקו כלל. הם ישבו בצד מכונסים בכאבם, ויראו כיצד, בשל מחשבות נאיביות על אחדות וריפוי, רק הועמק הבור הלאומי והפרטי במקום שייסגר. **בע״ה, בזכות גיבורים חדורי חירות תודעתית וזקופי קומה יכול נוכל גם לאתגר הזה.** --- title: ברוך הבא למועדון – כך עובד מפעל טיפולי ההמרה לקבוצת ההשתייכות author: איתי אסמן date: 2025-11-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/276 --- # ברוך הבא למועדון – כך עובד מפעל טיפולי ההמרה לקבוצת ההשתייכות

️1. כיצד קורה שאנשים שהיו בעברם אנשי ימין, הופכים להיות אנשי שמאל לאחר הגעתם לתקשורת?

כיצד קצינים התקפיים, שכל הווייתם וגאוותם הייתה חיסול מחבלים, התחילו, אחרי שעלו בסולם הדרגות, לעסוק ב״איום הפנימי והשסע בחברה הישראלית״?

קצין יכול להיות מפקד חטיבה או אוגדה 'עם סכין בין השיניים', ולפתע הוא מתחיל 'לזהות תהליכים' שכאילו דומים לגרמניה הנאצית בחברה הישראלית, או לדבר כל הזמן על 'המדרון החלקלק' של התהליכים האלה, אף שאין זה קשור כלל לתפקידו כגנרל.

אחרי שהבנו את עוצמתו של מעצב התודעה הקרוי 'קבוצת השתייכות', צריך להבין כעת כיצד קורה הדבר בפועל.

כיצד עוברים קבוצת השתייכות, ואיך ׳טיפולי ההמרה׳ מתבצעים?

וכך, בתהליך איטי אך שיטתי, יחלחלו תפיסות אנטי דמוקרטיות אלה כארס בגוף בריא

2. במדינת ישראל ובארה"ב קיימים 'מכוני מנהיגות' למיניהם, המציעים למשתתפיהם חזון גדול, רעיונות גדולים, ובעיקר – השתייכות למועדון יוקרה.

ומי מאיתנו לא רוצה להתחבר לאנשים חשובים ומשפיעים?

לאחרונה קמה סערה סביב מינוי הפצ"ר, לאחר שהתגלה שעבר הכשרה של קרן וקסנר. בתגובה לגלגו אחרים, שכמה שבועות בתוכנית הכשרה לא יכולים לשנות את דעותיו של אדם. מה הוא כבר הספיק ללמוד שם?

הזלזול הזה מבטא בעיקר חוסר הבנה של מהי 'קבוצת השתייכות' ועד כמה היא משפיעה.

בתוכניות ההכשרה הללו העיקר אינו התוכן הנלמד, אלא החיכוך עם קבוצת מועדון היוקרה המייצר קבוצת השתייכות, ומתוך כך נוצרות קטגוריות חשיבה חדשות.

ה'נטוורקינג' (רישות עסקי), המפגש עם אנשים בעלי השפעה, קושר את האדם ל'קבוצת איכות' בעלת תפיסת עולם שונה, וכך מתחילים ׳טיפולי המרה׳. ללא איומים, ולאו דווקא על ידי העמקה בטקסטים מכוננים. רק  באמצעות ההצטרפות לקבוצת השתייכות 'יוקרתית' המקנה לך זהות ושאיפות.

וכך, חניכים רבים נכנסים לשם כשהם בקטגוריית ה'נייחים' – מחוברים ללאומיות, למסורת ישראל, למולדת, ויוצאים משם 'ניידים' – גלובליסטים, מחוברים ׳לעולם הגדול׳, עם ערכי מוסר אוניברסליים, ליברליים-פרוגרסיביים ו'הומניים'.

3. למי מכוני ההכשרה האלה פונים?

הפנייה נעשית בעיקר לאנשים בעלי השפעה. קרן וקסנר, מכון מנדל או תוכנית 'מעוז' פונים – כל אחד בתחומי ההתמקדות שלו – לבכירי מערכות הביטחון, לבעלי תפקידי מפתח במשרדי ממשלה, למנהלים, לאנשי חינוך, לראשי תנועות נוער (גם דתיות) ול'מובילי דעת קהל'.

הם מציעים הכשרה יוקרתית כדי להיות 'מנהיג'. ומי מאיתנו לא רוצה להיות מנהיג? מי מאיתנו לא מעוניין להשתתף בהכשרה שיש בה אנשים חשובים ובעלי השפעה? היוקרה היא שם המשחק.

אנשים המגיעים למכונים אלו, אינם מגיעים בדרך כלל עם ביקורתיות חדה ועם יכולת התמודדות עם התכנים הנלמדים. ובעיקר לענייננו – גם המוכשרים שבהם אינם מכירים בדרך כלל את כוחה והשפעתה העוצמתית של קבוצת ההשתייכות.

4. מה קורה לאנשים שעוברים במכוני ההכשרה האלו?

ראשית הם עוזבים, נפשית בעיקר ולאו דווקא פיזית, את קבוצת ההשתייכות הקודמת שלהם. הם מתחברים לאנשים בעלי יוקרה והשפעה. החיבור איתם גורם לעיתים לתחושת 'אליטיזם'.

ואז, קטגוריות החשיבה שלהם מתחילות להשתנות בהדרגה.

כי התוכן המועבר במקומות האלו ודרכי העברתו נהגים על ידי טובי המוחות. במתק שפתיים, תוך הסתמכות על מקורות לא מגוונים כלל, יוסבר שם שהפוליטיקאים ונבחרי הציבור הם מושחתים וחסרי כל ידע ומומחיות. ואילו הפקידים, מערכת המשפט, מערכת הביטחון והאקדמיה – הם האנשים האחראיים והמקצועיים. שומרי הסף, כידוע.

וכך, בתהליך איטי אך שיטתי, יחלחלו תפיסות אנטי דמוקרטיות אלה כארס בגוף בריא.

בנוסף, יעסקו שם בשסעים שבחברה הישראלית ובאחראים להם, שהם כמובן נבחרי הציבור, ובכך שזהו האיום הכי גדול שיש על המדינה, יותר מחמאס ומאיראן.

בתחילת המלחמה, לאחר שהתגלה שאוניברסיטת הרווארד, שבמסגרתה מתקיימת התוכנית של קרן וקסנר, אינה מגנה את מעשי חמאס – כתב רענן אביטל, מנכ״ל קרן וקסנר בישראל, מאמר שכותרתו: "קרן וקסנר הדגימה מהי ציונות כשעזבה את הרווארד לאחר 35 שנים". ממש מעשה אצילות מרשים.

רגע, אבל מה בדיוק למדו בכירי מערכת הביטחון במשך 35 שנה בתוכנית הזו ובאוניברסיטה הזו? תנחשו לבד.

שום ועדת חקירה לא תחקור את זה. וקרן וקסנר ממשיכה עד היום את התקשרותה עם המדינה.

הקרנות ומכוני ההכשרה מקשרים את החניכים לקטגוריות החשיבה שהם רוצים בהן, דרך המפגש האנושי. וכך, במקום לעסוק בחיסול חמאס מתעסקים בדמוקרטיה הישראלית, ובמקום לעסוק בעוולות מערכת המשפט מתעסקים בפוליטיקאים

5. הקרנות ומכוני ההכשרה האלו לא מציעים רק ידע יבש, שאיתו אפשר להתמודד באופן לוגי תוך ויכוח נוקב ופתוח.

זכרו, מרחב הגמישות המקסימלי שיאפשר המארח – ראש המכון – יוכל להתקיים רק עד למקום שבו האג'נדה שלו יוצאת כאשר ידה על התחתונה.

הקרנות ומכוני ההכשרה מקשרים את החניכים לקטגוריות החשיבה שהם רוצים בהן, דרך המפגש האנושי. וכך, במקום לעסוק בחיסול חמאס מתעסקים בדמוקרטיה הישראלית, ובמקום לעסוק בעוולות מערכת המשפט מתעסקים בפוליטיקאים.

לא מעט אנשים דתיים המחפשים עניין, יוקרה ואף שיפור כלכלי הולכים אף הם למכוני ההכשרה האלו, כולל ראשי תנועות נוער, ולאחר מכן מנחילים את תפיסת העולם ה'נאורה' לחניכים שלהם.

גם בכירים במערכת הביטחון חוזרים 'נאורים' יותר מאוניברסיטה יוקרתית בארה״ב, שם הם 'מגלים את העולם האמיתי' ומתנתקים לחלוטין מקבוצת ההשתייכות המקורית שלהם ומנורמות המוסר הקודמות שלהם.

6. המבחן הוא עצום ואינו קל.

היוקרה המתלווה לתוכניות שכאלו היא רבה, ולעיתים כבר כמעט אין ברירה אלא להשתתף בהן כדי לשפר את תנאי המשכורת או לצאת מהבדידות החברתית, וכי משרד החינוך או משרד הביטחון לוחצים.

בכל מקרה דרושה בדיקה קפדנית – לא רק של ראשי התוכניות ותוכני הלימוד, אלא בעיקר של החותם המוטבע בהתנהלות של בוגרי המכונים הללו לאורך זמן.

בקיצור, חפשו קבוצת השתייכות לאומית ומחוברת למסורת ישראל, ולא 'אקדמית'-כביכול ואנטי לאומית. זו היוקרה האמיתית.


מאמר המשך:

למה אדם מתנתק מקבוצת ההשתייכות שלו?

--- title: כל עם ישראל ראוי להיגאל author: איתי אסמן date: 2025-11-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/277 --- # כל עם ישראל ראוי להיגאל

נניח בצד כרגע את המונח ׳גאולה׳, המחייב, כמו מושגים רבים אחרים, ביאור נרחב ועמוק.

הנחת המוצא של ׳ארגוני אחדות׳ למיניהם היא שעם ישראל נמצא תחת איום מסוכן עם אקדח המוצמד לרקתו ולכן עליו לפעול במהירות ובדחיפות.

זוהי הנחת מוצא המאומצת גם על ידי מפלגות פוליטיות, שמתבססות על סנטימנט אמיתי.

אמיתי אמנם, אך לגמרי לא מדויק ומאוד מסוכן.

מסוכן משום שהוא גוזר פעולות דחופות תחת לחץ ללא מחשבה וראיה ארוכת טווח.

השלב בו נמצא עם ישראל בחייו הלאומיים לא עומד בפני עצמו; השלב הזה הוא רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה שרק מי שמתרומם ל׳מבט על׳ יכול לתפוס אותו בפרופורציות הנכונות.

אמנם יש קשיים ואתגרים גדולים בדורנו, יש עליות וירידות, אבל עם ישראל הולך ומתקדם, מתעלה כל הזמן, עושה חשבון נפש ומזכך את עצמו

לפני 120 שנה כתב הרב קוק מאמר בשם ״נחמת ישראל״.

כך הוא כתב:

״הורגלנו הרבה, לפני שברנו הגדול, טרם ראינו לעינינו אלפים ורבבות אחינו בשרנו נטבחים בחמת אויב אכזרי ולא ירחם, לדבר רק דברי תוכחות קשים, תוכחות עלי עוון, על קשיות הדור וסרבנותו, התאוננות וקטגוריה. מאז היו צדיקים יסודי עולם שהתרוממו אל המבט הנישא, לבוא עד ההכרה של החסידות הקדושה העליונה לספר תמיד בשבחם של ישראל. ללמד עליהם זכות ולמצוא תמיד את הצד הטוב והמפואר שבהם, ועל ידי זה לרומם את רוחם, לנשאם ולקדשם״.

בהמשך, הרב קוק זצ״ל מסביר שהסיבה שיצאנו לגלות היא בגלל חטאינו, חטאים ציבוריים וגם חטאים פרטיים, ולכן הלאומיות שלנו הושחתה.

אבל המידות הטובות שהאבות שלנו – אברהם, יצחק ויעקב – הטביעו בנו, לא נעלמו, והן עכשיו מתעוררות. ״אהבת הצדק והיושר החברתי מבצבצת ועולה, וחיי הבית והמשפחה נכונים הם לעמוד על בסיס נכון ונשא בקדושתם… אנחנו חייבים לנחם את ישראל״ וכו׳.

אמנם יש קשיים ואתגרים גדולים בדורנו, יש עליות וירידות, אבל עם ישראל הולך ומתקדם, מתעלה כל הזמן, עושה חשבון נפש ומזכך את עצמו.

בניגוד גמור לתפיסות אפוקליפטיות הפועלות מחשש מחורבן שלישי, הבירור שאנו עושים בקבוצה הזו ובמקומות נוספים, נובע מאמון עמוק בסגולת העם המיוחד הזה והדור הספציפי הזה וביכולתו להוציא לפועל את כל סגולות חייו, ולכן דווקא מתוך מבט זה איננו מוכנים לתייג אותו כשייך להקבצה ד׳ בין משפחת העמים. הוא ראוי להרבה יותר מזה.

כל איש חינוך יודע שאסור לוותר לילד בעל פוטנציאל גדול כדי לקנות שקט מדומה, קל וחומר ביחס לעם גדול וענק.

הרב קוק לא מזהיר אותנו מחורבן או מסלול התנגשות, אלא עסוק בלרומם את הדור; לברר היכן אנו עומדים ביחס למורשת הנצח של עמנו, לנחם אותו שהוא חוזר למורשת אבותיו, ועוד.

הדור הזה ראוי לנפלאות בזכות הזיכוך הארוך שעברנו לאורך הגלויות הקשות ובזכות המעשים הטובים שלו והמידות הטובות שקיימות בו היום.

בע״ה.
שבוע טוב.

--- title: קצר לפני שבת author: אודי בן חמו date: 2025-11-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/278 --- # קצר לפני שבת

א. סוגיות רבות נמצאות על סדר היום, אך היהודי במשך אלפי שנות היסטוריה תמיד יצא ותמיד חזר אל פרשת השבוע כדי לבחון מה היא מספרת לו כאדם פרטי ומה היא מספרת לאומה בכללה.

לא מבט המוריד את המסופר אל חיינו הנמוכים, אלא השתדלות עד כמה שידינו משגת להתרומם לגובה של פרשנות חז״ל מדורי דורות.

ב. תפיסת המלחמה הישנה והלא טובה כמבטאת אכזריות, רוע ואלימות באשר היא, קרסה זה מכבר באופן מהדהד.

לא רשמית, אמנם, אך במציאות קרסה גם קרסה.

מניעי הלוחם הישראלי נובעים ממקור אחר לחלוטין ממניעיו של כל אוחז בנשק שאינו ישראלי.

אמנם פעולה אלימה ואגרסיבית היא פעולת ההרג, אך הדמיון לפעולת האויב היא רק חיצונית בלבד.

גם רופא הרי חותך בבשר החי, אך כל פעולתו נובעת ממקור של חסד גדול ורצון להיטיב.

מניעי הלוחם הישראלי נובעים ממקור אחר לחלוטין ממניעיו של כל אוחז בנשק שאינו ישראלי

ג. זהו בדיוק יעקב אבינו הלובש את בגדי עשיו בפרשת השבוע.

הפעולה האלימה הינה רק לבוש חיצוני לנו, וכשאנו נדרשים בעל כורחנו ללבוש את בגדי עשיו – כלומר, להתנהל במרחב קשוח ואכזרי – נעשה זאת בלי למצמץ ובצורה מקצועית, מדויקת ורצינית בלי כל חשש שמא נפשנו תיטמא.

ד. זהו יסוד מרכזי שצריך להתחדש בחיינו הלאומיים ועוד דרך ארוכה לפנינו בהפנמת היסוד הזה, הממלא אותנו ביטחון עצמי, ביטחון בצדקת הדרך ואמונה גדולה בטוב העמוק המצוי באומה כולה.

ה. פרשת הפצ״רית והוצאת שם רע ללוחמינו, הינה לא רק פגיעה במספר לוחמים מועט מכוח 100. זוהי הבאשת ריחנו הלאומי ופגיעה קשה באתוס הישראלי כולו המבקש לצאת לאור ולהתחדש ובכך להביא בשורה של דעה ישרה ונקיה לעולם.

ועל כך נאמר: "לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא" – אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך.

שבת שלום!

--- title: קצר לפני שבת author: אודי בן חמו date: 2025-11-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/279 --- # קצר לפני שבת

נושאי שיחתו של אדם עם משפחתו וחוג מכריו מעידים על המקום התודעתי בו הוא נמצא.

א. סוגיות רבות נמצאות על סדר היום, אך היהודי במשך אלפי שנות היסטוריה תמיד יצא ותמיד חזר אל פרשת השבוע כדי לבחון מה היא מספרת לו כאדם פרטי ומה היא מספרת לאומה בכללה.

לא מבט המוריד את המסופר אל חיינו הנמוכים, אלא השתדלות עד כמה שידינו משגת להתרומם לגובה של פרשנות חז״ל מדורי דורות.

גם רופא הרי חותך בבשר החי, אך כל פעולתו נובעת ממקור של חסד גדול ורצון להיטיב

ב. תפיסת המלחמה הישנה והלא טובה כמבטאת אכזריות, רוע ואלימות באשר היא, קרסה זה מכבר באופן מהדהד.

לא רשמית, אמנם, אך במציאות קרסה גם קרסה.

מניעי הלוחם הישראלי נובעים ממקור אחר לחלוטין ממניעיו של כל אוחז בנשק שאינו ישראלי.

אמנם פעולה אלימה ואגרסיבית היא פעולת ההרג, אך הדמיון לפעולת האויב היא רק חיצונית בלבד.

גם רופא הרי חותך בבשר החי, אך כל פעולתו נובעת ממקור של חסד גדול ורצון להיטיב.

ג. זהו בדיוק יעקב אבינו הלובש את בגדי עשיו בפרשת השבוע.

הפעולה האלימה הינה רק לבוש חיצוני לנו, וכשאנו נדרשים בעל כורחנו ללבוש את בגדי עשיו – כלומר, להתנהל במרחב קשוח ואכזרי – נעשה זאת בלי למצמץ ובצורה מקצועית, מדויקת ורצינית בלי כל חשש שמא נפשנו תיטמא.

ד. זהו יסוד מרכזי שצריך להתחדש בחיינו הלאומיים ועוד דרך ארוכה לפנינו בהפנמת היסוד הזה, הממלא אותנו ביטחון עצמי, ביטחון בצדקת הדרך ואמונה גדולה בטוב העמוק המצוי באומה כולה.

ה. פרשת הפצ״רית והוצאת שם רע ללוחמינו, הינה לא רק פגיעה במספר לוחמים מועט מכוח 100. זוהי הבאשת ריחנו הלאומי ופגיעה קשה באתוס הישראלי כולו המבקש לצאת לאור ולהתחדש ובכך להביא בשורה של דעה ישרה ונקיה לעולם.

ועל כך נאמר: "לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא" – אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך.

שבת שלום!

--- title: מי מעצב לנו את הדעות? author: איתי אסמן date: 2025-11-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/158 --- # מי מעצב לנו את הדעות? #### #### 1. אתם בעד ועדת חקירה ממלכתית או נגד? מה יותר מטריד אתכם – פרשיית הפצ״רית או 'אלימות המתנחלים'? האם הדבר שהכי חשוב עכשיו הוא חוק הגיוס או ממשלת אחדות? כיצד אנחנו מקבלים החלטות לגבי הדברים החשובים בחיים הציבוריים? מה הקריטריונים שלנו כדי לקבוע האם אירוע מסוים הוא חמור או שאפשר 'להכיל' אותו? מדוע לפני שנתיים הייתה על סדר היום הציבורי 'ממשלת אחדות' והוסבר שרק כשאנו מאוחדים ננצח, ואילו עכשיו סדר היום הציבורי הוא 'ממשלה ציונית בלי החרדים' ודגש על כך שאחדות אינה הערך העליון? #### 2. על פי ההבנה הבוגרת, אך החלקית, מה שמעצב את תפיסות העולם שלנו הם תחומי הידע שאנו צורכים. אדם שיש לו מעט ידע מגבש דעה לגבי דבר מסוים, ואז ככל שראייתו מתרחבת הוא מגבש דעה אחרת. וכאשר הוא נשאל על שינוי דעתו, הוא אומר ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״, כאמירתו המפורסמת של אריאל שרון על החלטתו להתנתק מחבל עזה. הדבר המעצב את עולם הרעיונות של כל אדם הוא לא רק הידע שהוא רוכש, אלא קטגוריות החשיבה שלו. הדרך שבה אנחנו ניגשים למחלוקת מתחילה קודם כל בשאלות מי מגדיר את 'גבולות הגזרה' של המחלוקת ועל פי אילו קטגוריות חשיבה אנחנו מנתחים את המציאות. לדוגמה, קטגוריות החשיבה של הרפורמה המשפטית לפי הימין עסקו בסמכויות מערכת המשפט מול אלה של הכנסת והממשלה, אך השמאל ראה בה ערעור על עקרונות הדמוקרטיה באופן שהוא תופס אותה. ומי שמאמין במשפט התורה, בכלל לא רואה במערכת המשפט האזרחית גורם מכריע. אבל מה מעצב את קטגוריות החשיבה? מה גורם לאדם אחד לקרוא לעזיבת חבלי מולדת 'גירוש' ולאדם אחר לקרוא לזה 'התנתקות'? 'רפורמה משפטית' או 'הפיכה משטרית'? > המחשבה שאפשר ׳לחנך׳ את החרדים מחדש תוך ניתוק מקבוצת ההשתייכות שלהם מבוססת על דמיונות שווא ואף מדיפה ריח של התנשאות #### 3. בדורנו, מעצב התרבות החשוב הקובע מהן קטגוריות החשיבה שלנו קרוי בסוציולוגיה 'קבוצת ההשתייכות'. מדובר בקבוצה שאדם מרגיש שהוא חבר בה ומזוהה איתה, ולא רק טכנית אלא בקשר חי, כמו משפחה או חוג חברתי. הקבוצה הזו משפיעה על התנהגותו של הפרט ודורשת ממנו התאמה לנורמות הקבוצה. הדרישה הזו נאמרת לעיתים בקול, ולעיתים היא מרומזת בהפעלת לחץ חברתי. בשנת 2016 נשא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, נאום בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, ושם אמר: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות – טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. לא ניתן להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה". אין כוונת ברק לומר שיש למנות ממש על פי קרבה משפחתית, שהרי זהו נפוטיזם האסור בחוק. אלא כוונתו היא, שיש לקבל למערכת המשפט רק אנשים המזוהים עם קבוצת ההשתייכות של אהרון ברק. ממש כמו מדיניות 'הפנקס האדום' של דוד בן גוריון, בה רק האנשים השייכים לקבוצת ההשתייכות של מפלגתו יקבלו עמדות מפתח במדינה ויוכלו לעצב את המדיניות הציבורית. כך השמאל תופס עד היום את המושג 'דמוקרטיה' – קבוצת ההשתייכות שלהם קובעת את המוסר וזכויות האדם. הימין, לעומת זאת, חושב שהכוונה ב'דמוקרטיה' היא לריבונות הרוב. #### 4. מושג מקביל נקרא 'קבוצת התייחסות' – מדובר בקבוצה חברתית המשפיעה על ההתנהגות, הדעות והעמדות של האדם, אך הוא אינו חבר בה. למשל, יכול להיות איש צבא שקבוצת ההתייחסות שלו הם אנשי האקדמיה והמשפט, הוא קצין לוחם בצה״ל אך הוא מאוד מושפע ממשפטנים ומאמין שהם יקבעו לו מה מוסרי ומה לא מוסרי. בעבר כינס קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן ועדה של פרופסורים שיקבעו את המוסר הראוי לצה״ל. אף שהם לא היו קצינים לוחמים, הם היוו את קבוצת ההתייחסות של בכירי צה״ל והם ניסחו את 'רוח צה״ל' והמוסר הצה״לי הרשמי הקיים עד היום. > בגלל חוסר ההשתייכות של המגזר האידאליסטי הזה קמים כל מיני ארגונים תחת כסות של אחדות ו'הסכמות רחבות' וממליצים לדתיים להשתייך אליהם #### 5. מי קבוצת ההשתייכות וההתייחסות של החרדים? המאפיין המרכזי של המגזר החרדי, לפלגיו השונים, הוא שכולם מחשיבים את גדולי ישראל, מעבירי המסורת מדור לדור. לא מספיק שהם יהיו חכמים, אלא הם צריכים להיות גאונים גדולים, בעיקר בתלמוד. זוהי קבוצת ההשתייכות וההתייחסות של החרדים, והן קובעות לחרדים את קטגוריות החשיבה ואת הנורמות. הם יקבעו אם חוק הגיוס הוא מוסרי או לא ומה מתאים לחרדים. לכן, הניסיון של כל מיני רבנים ליברליים לטעון שהחרדים מתונים ורק ההנהגה שלהם קיצונית הוא חשיבה מנותקת מהמציאות, שאינה מכירה את המושג 'קבוצת השתייכות'. המחשבה שאפשר ׳לחנך׳ את החרדים מחדש תוך ניתוק מקבוצת ההשתייכות שלהם מבוססת על דמיונות שווא ואף מדיפה ריח של התנשאות. #### 6. המגזר הדתי-לאומי מעריך תורה ומכבד תלמידי חכמים, אבל בהכללה אינו רואה בגדולי ישראל הסרוגים את קבוצת ההתייחסות שלו, לא רואה אותם כקובעים את המוסר או את הנורמות. הציבור הסרוג אינו מקשה אחת. יש בו חלק שקבוצת ההתייחסות שלו היא האליטה החילונית, ודרך המבט שלה הוא יחליט מתי מעשה מסוים הוא קידוש השם ומתי הוא חילול השם; פקידים בעמדות מפתח והתקשורת הם הקובעים עבורו מהו עולם הציפיות מהדתיים. הפוליטיקאים של הציונות הדתית אינם קבוצת ההשתייכות של הציבור הדתי, כי התקשורת כל הזמן מבקרת אותם, ומי רוצה להיות שייך לקבוצה מבוזה? סיכומו של דבר, גם לציבור הדתי יש קבוצת השתייכות אך היא אינה אחידה, ולכן אפשר למצוא את הכיפות הסרוגות מפוזרות בכל קבוצות הקשת הפוליטית. בגלל חוסר ההשתייכות של המגזר האידאליסטי הזה קמים כל מיני ארגונים תחת כסות של אחדות ו'הסכמות רחבות' וממליצים לדתיים להשתייך אליהם – לקבוצת השתייכות של אנשים שלא רוצים להגדיר את עצמם והקוראים לעצמם ׳פוליטיקה חדשה׳, והם אלו שמעצבים עבורם את קטגוריית החשיבה שלפיה כולם קיצוניים ורק מי שמשתייך לקבוצה שלהם הוא מתון ובאמצע. לסיכום, אף שנראה שהאדם מעצב את קטגוריות החשיבה שלו בבחירה חופשית ובצורה עצמאית, לאמיתו של דבר הוא עושה זאת על פי קבוצות ההשתייכות וההתייחסות שלו. הן מעצבות עבורו את קטגוריות החשיבה ואת גבולות הגזרה של המחלוקת. #### בקיצור, אמור לי מי קבוצת ההשתייכות שלך ואומר לך מה קטגוריות החשיבה שלך. --- title: פוליטיקה של הכנעה ושמה 'הפחד מקיטוב' – חלק ב' author: עזרא הימן date: 2025-11-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/281 --- # פוליטיקה של הכנעה ושמה 'הפחד מקיטוב' – חלק ב'

דרושה תפיסה פוליטית מאוד מסוימת כדי לראות את הקיטוב החברתי כשורש בעיותינו.

דרושה מידה רבה של עצימת עיניים כדי לייחס את הקיטוב שכן קיים להקצנה בשני חלקי העם ולהתנהלות קיצונית של נבחרי הציבור שלו.

דרושה מידה רבה של עיוורון ושיכרון כדי לחשוב, שהסכמות בין אנשים בתוך ארגון אזרחי הן פתרון לבעיה.

א. מי מחבל בהסכמות רחבות?

בואו נעבור לדוגמה על כמה נושאי ליבה שהיו מאוד חשובים לימין בשנים האחרונות, ונראה כיצד הם הידרדרו לכאוס ולקוטביות.

למשל, כשהתחילה בעיית ההסתננות המאסיבית דרך גבול מצרים, הייתה הסכמה רחבה על כמה חוקים ופעולות שנועדו להשיב את המסתננים לארצם ואף למדינות אחרות. הימין לא הזדקק להכניע את השמאל. אבל בג"ץ לא התרשם מהסכמה רחבה זו והכניע את העם.

או, למשל, כשח"כים ערבים מסוימים החלו תומכים שוב ושוב בטרור נגד ישראל, הייתה בכמה הזדמנויות הסכמה רחבה חוצת מחנות לפסול אותם מריצה לכנסת. גם מההסכמה הרחבה הזו בג"ץ לא ממש התרשם.

אהרן ברק, ראש המקטבים, לא ממש מתרגש מהחלטות של נבחרי ציבור ללא קשר לרוחב ההסכמות


הנה אך לפני שנתיים, בעיצומן של המחאות נגד הרפורמה, הכנסת העבירה בהסכמה רחבה מאוד חוק המאפשר גם ליישובים יהודיים גדולים להפעיל ועדות קבלה כדי לשמור על צביונם, דבר שהיה אחד הכלים הקריטיים להרחבת ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב. כמה פקידים האחראים על מקרקעי ישראל לא התרשמו מהסכמה רחבה זו, ודאגו לסרס אותה באותיות הקטנות של הבירוקרטיה.

התפוצצות סיפור הפצ"רית והסלידה סביב התנהלות המערכת המשפטית היא כמעט קונצנזוס בישראל. מי מחזיק את המריבה כעת? קליקה משפטית קטנה וחזקה, בגיבוי ערוץ תקשורת.

אלה רק דוגמאות ספורות לבעיות יסוד בעשור האחרון, שדווקא לא היו בהתנגשות 'ראש בראש' בין שני חצאי העם, אלא בין העם לבין אליטה פקידותית ומשפטית שלא ממש סופרת את העם. אז מי ומה יצרו את הקיטוב?

פיוס פוליטי מתחיל ונגמר במצב שנציגי ציבור שונים יודעים שמה שיסגרו ביניהם יהיה סוף פסוק

ב. הסכמות רחבות של סמינרים

הרפורמה המשפטית נולדה לא בגלל קיטוב בין נבחרי ציבור בכנסת שלא הצליחו להגיע להסכמות, אלא בגלל קבוצה קטנה בעלת הרבה מאוד כוח במערכת המשפט והפקידות, שבמשך שנים ארוכות לא ממש התרשמה מההחלטות של נבחרי ציבור בכל הרכב שהוא.

אז מה נותנת הבשורה אם קבוצה מסוימת של אזרחים, שאינם נבחרי ציבור, שאינם עומדים תחת לחצים פוליטיים מורכבים כלשהם, הצליחו להגיע להסכמות בנושאים אחדים?

האם הם מייצגים את חלקי העם?

האם הם מתייחסים בכלל לשורש הבעיה?

האם הם כתבו מתווה ריאלי כיצד יטפלו בהחלטה פקידותית או משפטית שתדחה או תמסמס את ההסכמות הרחבות היפות שלהם?

יש שיגידו, שאכן בתנועת 'הרבעון הרביעי' הקדישו משאבים למציאת נוסחה בהסכמה רחבה לרפורמה ביחסים שבין הרשויות. משום מה לא ראיתי שהתייחסו לשאלה – מה יעשו כאשר יועמ"שים או הרכב שופטים בבית המשפט העליון יבטלו את 'הרפורמה בהסכמה רחבה' שלהם.

משום מה נראה שהם שכחו, שעוד בימי המחאות הובאו לשולחן פשרות בסגנון דומה על ידי פרופסורים למשפטים כגון יובל אלבשן. הן נדחו לחלוטין על ידי הנהגת ארגוני המחאה, פורום המשפטנים שלה, וכמובן על ידי מערכת המשפט עצמה על זרועותיה. אז לשם מה הם עמלו כל כך?

ג. ההתעלמות מהמקטבים

מה עוד נשכח תוך כדי מסיבת ההסכמות הרחבות לריפוי הקיטוב?

שוכחים שכל אותם ארגוני המחאה, חוסמי הכבישים, המטרידנים והבריונים, המסיתים למלחמת אזרחים, וכמובן הגורמים המשפטיים והפקידותיים הבכירים התומכים בהם – לא הביעו כל נכונות למשהו שנקרא 'הסכמות רחבות', עד לרגע זה. אז איך בדיוק מסיבת ההסכמות של הרבעון תפתור את בעיית הקיטוב?

אדרבה, ככל שיותר ויותר אנשי ציונות דתית נשפכים אל תוך התנועה הזו בהתלהבות של מעין אחדות היסטורית מחודשת בין מפד"ל למפא"י – כל אותן קבוצות שמטרללות את הרחובות כבר חמש שנים, עם רוח גבית ממערכת אכיפת החוק והתקשורת, החלטיות יותר ברצונן להתנער מתנועה זו. אז חוץ משחזור היסטורי של סמינריוני 'גשר', איזה פתרון לקיטוב הם מציעים?

התבוננו במודעה זו. היא כולה משדרת תפיסות חברתיות מעולמות של שמאל. נציגי 'נאום השבטים' של רובי ריבלין עושים "חוזה חברתי חדש". ממציאים את החברה מחדש מבית המדרש של ההוגים הליברליים של המערב.
זו השפה של עם ישראל ומסורת ישראל?!


ד. נבחרי הציבור הם לא הבעיה, הם הפתרון

הציור הזה של 'נציגי הציבור מקטבים ומפלגים, אנחנו נבנה מודל אחר של נציגי ציבור שיודעים לדבר ולהגיע להסכמות', הוא לא פחות מתרמית. היכולת לשוב ליחסים שפויים בין המחנות ברמה המעשית והפוליטית תלויה קודם כל בהוצאת הבריונים שלא נבחרו מהבחישה הפוליטית.

כי פיוס פוליטי מתחיל ונגמר במצב שנציגי ציבור שונים יודעים שמה שיסגרו ביניהם יהיה סוף פסוק.

אין דבר יותר מקטב משופט ה'תופס צד' באופן שיטתי.

אם נצלח בעיה זו, נגלה שלמרות כל הלחצים והמורכבות הפוליטית, נבחרי הציבור דווקא יודעים להסתדר מצוין, לכבד הכרעות דמוקרטיות, להגיע להסכמות, להידבר ולהתפשר. אולי כדאי לכל הפחות לנסות את זה לפני שקבוצה קטנה מקימה לעצמה כנסת חלופית, ובתנאים אופטימליים של שולחנות עגולים מספרת לעולם שהיא מגיעה להסכמות ופותרת את הקיטוב.

תבהלת הקיטוב שייכת לשפת 'החוזה החברתי' של השמאל הליברלי

ה. לאן פנינו

שורש בעיותינו איננו קיטוב בין שני חצאי העם. הקושי שלנו הוא בכך שזוהי תקופה של חילופי משמרות. אליטה ישנה נאחזת בקרנות המזבח ומצליחה להפחיד חלק מהעם, ולשכנע אותו שרק היא מסוגלת לשמור על הדמוקרטיה/ החופש/ השגשוג וכדומה.

נמשיך להתקדם כעם. לאט ובטוח. נתעקש שאת ההחלטות יקבלו העם ונציגיו הנבחרים.

אחדות תהיה בין אלה המרגישים זיקה לזהות המשותפת שלנו כעם.

תבהלת הקיטוב שייכת לשפת 'החוזה החברתי' של השמאל הליברלי.

אחדות בעם ישראל מתקיימת מתוך הבנה שאיננו חיים כאן מכוח חוזה חברתי אלא מכוח ברית, ללא קשר לדעות ולהסכמות עם החלטות כאלה או אחרות. כשנגיע לכך תירגע תבהלת הקיטוב, ונתפנה לראות שעם ישראל חי, צומח ומתקדם.

--- title: פוליטיקה של הכנעה ושמה 'הפחד מקיטוב' – חלק א' author: עזרא הימן date: 2025-11-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/282 --- # פוליטיקה של הכנעה ושמה 'הפחד מקיטוב' – חלק א'

א. 'מפלגת מרכז' ושמה 'הסכמות רחבות'

מפלגת מרכז היא יצור פוליטי שלא נחל הצלחה רבה במהלך השנים. לרוב האנשים עמדת הזדהות ברורה יותר עם ימין או עם שמאל.

את הפשרות הנדרשות אנו עושים אחרי שמתקבלות התוצאות בקלפי. היקף התמיכה הציבורית בדרך מסוימת יקבע, בהתאמה, את הפשרות שיש לעשות כדי לתת ולקבל את חלקה במכלול.

הצורך האמיתי באחדות בא לידי ביטוי בחיזוק הערך המשותף שגדול יותר מהמחלוקת, לא בתזוזה של 90 מעלות שמאלה כדי להסכים עם אותה מדיניות.

אך הנה דרך הרבה יותר יעילה לייצר מפלגת מרכז, ולמשוך אליה כמות יפה של מנדטים מהימין: למתג אותה מחדש כשיח המגשר על קיטוב, פוליטיקה של הסכמות רחבות: מתקנים ביחד, מקשיבים לכאבים ולפחדים של כולם, ועוד סיסמאות יפות, גדושות ברגשות ולבבות.

כי אחרי שנפגשים, ומדברים, ומתווכחים, ומקשיבים, ומכילים, אנחנו מוכרחים גם להגיע, בשם האחדות, לתוצר אחיד של שפה וסדרי עדיפויות פוליטיים, שהוא לא ימין ולא שמאל, לא חם ולא קר, לא ברור מדי ולא נורא מדי, לא בשורה מבטיחה מדי אבל גם לא מעצבן מדי.

צורת החשיבה הרבעונית ממילא תכנס אותנו אל אלה שמיישמים את הטשטוש הזה, הקיים במה שקרוי 'מפלגת מרכז'

ב. קנאות ושמה אחדות

מיתוג כזה מייצר בצורה מתוחכמת מונופול על אחדות ופתרון הקיטוב: ויתור על קידום חופשי וצלול-דרך – שבעינינו טוב וראוי וחיוני לעם ישראל – והתכנסות מראש, עוד לפני שהעם אמר את דברו, למפלגת מרכז.

זה יכתיב מראש את הקול הציבורי שלנו, את האני מאמין שלנו. זה יחזיק אותנו קצר וקרוב לחזה של השמאל, שלא 'נקצין' כביכול בטעות. הנציגים הכי נאמנים וחדים של הימין יהפכו בעינינו לסדין אדום. לא נוכל כבר לתמוך בהם, כי הם הרי "עסוקים בפוליטיקה של הכנעה".

כשמטשטשים בין אחדות לקידום מדיניות, כל מי שלא התכנס לאותה 'מפלגת מרכז' הופך לפלגן, עסוק בפוליטיקה של הכנעה, ומקוטלג בקבוצת "חלק מהבעיה" (לדידם, עם ישראל כולו הוא חלק מהבעיה טרם 'נושעו' על ידי סמינר הרבעון).

מי מעוניין לייצר מיתוג כזה לימין? אולי מי שמבין שבקלפי אי אפשר ממש לנצח, אבל אפשר לאלף את הימין הדתי לסטות 90 מעלות שמאלה, בשם האחדות.

רגע אחד, תגידו, מי אמר בכלל שתנועת הרבעון הרביעי תקים מפלגה? באמת שאין להם שום הכרח להקים כזו. צורת החשיבה הרבעונית ממילא תכנס אותנו אל אלה שמיישמים את הטשטוש הזה, הקיים במה שקרוי 'מפלגת מרכז'. הוא מיוצג היום על ידי אנשים כמו בנט, אייזנקוט, משה טור פז ועוד. לשם ילך הקול הציבורי שלנו. לשם ילך הפתק שלנו. הטשטוש בין אחדות ומדיניות יגרום לנו לאבד את הדרך.

מי בעל הפוטנציאל הכי גדול בימין להתפתות לזה? מי שממילא לא נחרץ כל כך בדיון על הדרך. ומי שקבוצת ההשתייכות החברתית קרובה שלו היא 'צאצאי מפא"י'.

ג. תנועה כלל ישראלית?

התנועה הזו ממש לא כוללת את כל חלקי עם ישראל והחברה הישראלית. היא כוללת אנשי שמאל מתונים וציוניים יותר, ואנשי ציונות דתית ליברליים יותר, שמטבעם מזוהים יותר סוציולוגית עם ה'צאצאים' הפוליטיים של מפא"י. מבחינה פוליטית, היא בסופו של דבר עוד גרסה של מפלגת כחול לבן.

על פי כל הצהרותיה, היא בסך הכל מעוניינת להקים קואליציית מרכז, בדיוק כמו שרצו בכחול לבן. היא פשוט עושה את זה במיתוג חכם יותר: מיתוג של 'אלה שנמאס להם מהקיטוב'.

כל חלקי עם ישראל? אולי הכוונה לרבעון מתוך עם ישראל. כיצד פשרות בין שתי קבוצות קטנות אלה נוגעות לכלל עם ישראל?

אני מחדד. אין לי שום בעיה ברמה האישית עם האנשים האלה. את חלקם אני מכיר. חלקם גם חברים שלי. בעזרת ה' נמשיך לבנות יחד את המדינה שלנו מתוך כבוד הדדי, כל אחד בדעותיו. וגם אין לי בעיה עם מפגשים לצורך הקשבה, שיח והחלפת דעות. זה מבורך. אך לא זאת מטרת התנועה. המטרה – שוב, על פי הצהרותיה – היא חתירה למדיניות פוליטית מוסכמת אותה מחויבים לקדם. זה התוצר. אגב, יותר מדי אנשים גילו את זה רק אחרי שהריחו את ניחוחו המשכר של פתרון הקיטוב.

לא ניפול לפיכך למניפולציה שמטרתה הסטת דעותנו ב- 90 מעלות שמאלה, כביכול כדי למנוע קיטוב

ד. מבט קטוע ושמו "איום הקיטוב"

והנה לטעמי העיקר: לא הקיטוב הוא שמאיים עלינו. טענה זו עצמה היא עמדה קוטבית, שמגיעה בדרך כלל מתוך השקפת עולם מאוד מסוימת. הרבה יותר נכון יהיה לומר שאובדן זהותנו היהודית כעם, לצד אוייבינו החיצוניים, הוא שמאיים על קיומנו, והוא כנראה גם שורש הקיטוב. אדרבה – החיבור לזהות יהודית ולשורשי קיומנו הוא-הוא שיעדן את הקיטוב.

ברור שיש גם פשרות בחיים משותפים במדינת ישראל. אנו נדרשים לזאת כל הזמן. יש כמובן מקום להחלפת דעות, הקשבה וכבוד הדדי במישור החברתי, ולצידם – מנגנון דמוקרטי של נבחרי ציבור שתפקידם לשקלל את דעותנו. כך דרכה של שותפות במדינה. כך דרכה של אחדות.

אך אינני מעוניין להשתתק מפחד ה'קיטוב'. אינני רוצה ברעת אף אחד, ולא הכנעתי אף אחד. החיכוכים האלה הם חלק מבירור דרכנו. הרבעון הרביעי של מדינת ישראל לא מכושף בסכנת אובדננו, אלא דווקא מבורך בצמיחה של קומתנו, עם קשיי הגדילה שבו, ללא פחד וללא חשש מקיטוב.

לא ניפול לפיכך למניפולציה שמטרתה הסטת דעותנו ב- 90 מעלות שמאלה, כביכול כדי למנוע קיטוב. לא נפסיק לקדם בזירה הציבורית את מה שעבורינו כל כך חיוני לזהותנו וקיומנו כעם. לא נטשטש ונוותר על עצמנו עבור סנטימנט אחדות מדומיין. אחדות היא הביחד שמעבר למחלוקת. והיא תישאר איתנו מעבר לכל מחלוקת, באותה המידה שברור לכולנו שאנחנו יהודים, לפני שאנו חלוקים.

אלא שאחרי כל זה, יש שיגידו שבכל זאת – הקיטוב הוא בעיה קשה ביותר, ובשיח של הסכמות רחבות אפשר להגיע לפתרונות טובים מאוד בהרבה תחומים, בלי להתפשר על מה שחיוני לשני הצדדים.

האם בכלל נכונה הטענה, שיש היום קיטוב עמוק בין חלקי העם?

האם הקיטוב נובע, כמו שנטען, עקב 'פוליטיקה של הכנעה' בציבור ובקרב חברי הכנסת?

והאם מיזם חברתי כזה של פשרה מסוגל אכן לפתור אותו?

לכל השאלות האלה נתייחס מחר.

--- title: להשיב את הריבונות לעם – מסע להסרת הפרגוד author: בן יעקב סבו date: 2025-11-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/283 --- # להשיב את הריבונות לעם – מסע להסרת הפרגוד

א. באו לשרת – או לרשת?

יש רגעים בהיסטוריה שבהם אומה נדרשת לעמוד מול עצמה, לא מול אויביה מבחוץ אלא מול המנגנונים שבתוכה: שכבות של פקידוּת, דפוסי שליטה סמויים, ו'מומחים' המכתיבים את המציאות ללא בחירה ציבורית. רגעים שבהם החברה מבינה שמערכת שנועדה לשרת אותה, הפכה – לאט לאט, כמעט בלי שנבחין – למערכת שמנהלת אותה. זה הרגע שבו השאלה הופכת פשוטה: למי שייכת הריבונות?

עם ישראל עומד היום ברגע כזה.

בין אם נקרא לזה 'דיפ-סטייט', 'שלטון המיעוט', 'סוציאליזם ריכוזי' או 'אוליגרכיה פקידותית' – המהות אחת: העברת הכוח מן העם אל קבוצה מצומצמת שאינה תלויה בבחירה הדמוקרטית של העם

ב. מקום ללא פתקים

במשך שנים נבנתה בישראל שכבה עמוקה, עקבית ומתמידה של בירוקרטיה, מערכת משפט, גופי ביטחון, כלכלנים ורגולטורים שקיבלו הרבה כוח, ולא משום שהעם העניק להם אותו, אלא מפני שמנגנוני המדינה – אותם מנגנונים האמורים להיות שליחי הציבור – הפכו למערכת עם רצון עצמאי משל עצמה. הציבור מצביע, מחליף ממשלות, מתווכח, מבקר – אך לעיתים קרובות מגלה שההחלטות האמיתיות מתקבלות במקום אחר, בחדרים שבהם אף אזרח לא שם פתק, ושום נבחר ציבור לא מסוגל לגשת אליהם.

בין אם נקרא לזה 'דיפ-סטייט', 'שלטון המיעוט', 'סוציאליזם ריכוזי' או 'אוליגרכיה פקידותית' – המהות אחת: העברת הכוח מן העם אל קבוצה מצומצמת שאינה תלויה בבחירה הדמוקרטית של העם.

צפו באלוף בדימוס עמירם לוין מספר על קיומו של דיפסטייט בטחוני


ג. המשפט והחוק – משרת או מושל?

מערכת המשפט היא דוגמה בולטת. היא נועדה להיות חומת ההגנה של האזרח. אבל כשהחומה הופכת למבצר פנימי, שאיש מבחוץ אינו נכנס אליו, נוצר מצב שבו מי שאמור לאזן – מכתיב. סמכויות שנולדו כדי לשמור על זכויות האזרח הפכו במקרים רבים לכלים לשימור כוח פנימי, המסוגל לעצור מדיניות שנבחרה על ידי רוב העם בטיעון של 'סבירות' או 'איזון' – מונחים שאין להם בעלי בית והגדרה אובייקטיבית.

הריבונות מתחילה להיראות כמין חלום ישן – משהו שהיה פעם ברור, ועכשיו צריך להיאבק עליו מחדש.

ד. מערכות הביטחון – טובת המדינה או טובת המערכת?

גם בעולם הביטחוני, שנים של חשיבה מוסדית הפכו חלק מהמערכות לכמעט אוטונומיות. קצינים בכירים קובעים סדרי עדיפויות, תוכניות פעולה ועצירות תקציב, לעיתים עוד לפני שהממשלה עצמה קבעה מדיניות. הפקידות הביטחונית הפכה לשחקן יותר מדי מרכזי, לעיתים אפילו זה שמסביר לציבור מה 'אפשר' ומה 'אי אפשר', כאילו המציאות נכתבת במשרד ולא בשטח.

ואפילו אין צורך לומר מפורשות 'אי אפשר'. פשוט מציגים חלופות בעלות תג מחיר דרקוני, שאם נבחרי הציבור יקבלו אותן הם יוצגו כמטורפים, חסרי שיקול דעת, וככאלה שפעלו בניגוד לדברי ה'מומחים'.

כך עומד נבחר הציבור ונדרש לבחור בין האפשרות להנחות את הדרג המקצועי לפעול בניגוד לרצונו, ובכך מסתכן נבחר הציבור במופע ביוש ציבורי בכלי התקשורת, לבין האפשרות לקבל את ההנחיות שהתווה הדרג המקצועי אף שאינו מאמין בהן.

על זה נאמר: 'אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי'.

בעומק הדברים, המדינה אינה שייכת למערכת. היא שייכת לעם. עם שכָּמֵהַּ למדינה ריבונית במשך כל כך הרבה זמן

ה. הכלכלה – מי בעל הבית של הכסף הציבורי?

וכך גם בכלכלה: ועדות מקצועיות, בנקאים, פקידים ומומחים מחזיקים בכלים האדירים של קביעת הריביות, המדיניות התקציבית והאופן שבו המדינה מפעילה את משאביה. מומחים הם חשובים, כן; אך אסור ש'מומחיות' תהפוך לחומת ריחוק. הדמוקרטיה אינה אוסף של טכנוקרטים – היא מייצגת עם שממנה נציגים, והנציגים אמורים למשול, ולא להתעסק בניהול מלחמת חשבונות מול פקידות שמעולם לא התמודדה מול ציבור.

ו. החזון: מדינה שבה הפקידות משרתת – ולא מחליפה – את הריבון

החזרת הריבונות לעם היא לא סיסמה, היא פעולה. היא סרטוט מחודש של יחסי המשלח והשליח: העם שולח את נבחריו, והפקידות מסייעת להם ליישם את רצון הציבור – ולא להחליף אותו.

זהו מעשה של תיקון, לא של מרידה. החזרת האיזון, לא שבירתו. הפיכת המערכות לשקופות, אחראיות, כפופות לריבון אחד: העם.

כי בעומק הדברים, המדינה אינה שייכת למערכת. היא שייכת לעם. עם שכָּמֵהַּ למדינה ריבונית במשך כל כך הרבה זמן.

מול התעוררות פנימית ציבורית של עם הנצח, החפץ בכל מאודו בחירותו ובריבונותו – שום כוח בעולם לא יכול לעמוד. דורות עם ישראל שהתפללו לגאולה ולריבונות נושאים אלינו עיניים. ואין הדבר תלוי אלא בנו.

בע"ה.

--- title: מתנחלי חברון author: איתי אסמן date: 2025-11-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/284 --- # מתנחלי חברון

זכיתי השבת להתארח בעיר האבות קריית ארבע–חברון.

הגעת יהודים לשבת פרשת ׳חיי שרה׳ בחברון הפכה למסורת. יהודים רבים מבקרים אצל הוריהם – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה.

בכל שנה הולכת המסורת הזו ומתחזקת; רבים מתוודעים יותר ויותר למקורות ההיסטוריים והרוחניים שלהם, והיסוד שבו כל הסיפור הלאומי שלנו התחיל – הוא בחברון.

אבות ואמהות האומה הישראלית נטעו בDNA הלאומי של כולנו את תכונותיהם, כפי שהם מתוארים בחומש בראשית.

ולכן, כשאנו עוסקים בדמותם אנו לומדים למעשה על עצמנו.

יום יבוא, ובע״ה כל יהודי יגדל על תפיסות יסודיות אלו, המהוות מקור כוח עצום לחוסננו ולעתידנו

היישוב היהודי בחברון מתקיים באופן רציף מתקופת המקרא עד ימינו (למעט הפסקות קצרות), למרות רדיפות בלתי פוסקות והקושי להתיישב שם, יהודים רבים מסרו את הנפש כדי להיות קרובים לאבות ואמהות האומה השוכנים במערת המכפלה.

לא רק מפני שאבותינו קבורים שם, אלא משום שאבותינו חיו שם.

לאחר מלחמת ששת הימים התגבשה חבורה של יהודים חשובים במטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון.

הקבוצה הלכה וגדלה, ופעלה גם ברמה המדינית כדי להרחיב את היישוב ולהשיב את הנוכחות היהודית לעיר ולמערת המכפלה.

מתנחלי חברון הקימו שכונות יהודיות בעיר, שיקמו בתי כנסת ושימרו מקומות היסטוריים, כמו קבר עתניאל בן קנז.

הסכמי אוסלו הרעו מאוד את תנאי החיים בחברון והביאו לפגיעה חמורה בגוף ובנפש של רבים, שחיו במסירות נפש יום יומית תחת טרור ערבי מתמשך ולמרות זאת נשארו מחוברים בעבותות של אהבה לשורשים ולאבות שלנו.

בכל פעם שעשיתי תעסוקה מבצעית במילואים בגזרה, לקחתי את הלוחמים שרצו בכך לבקר במערת המכפלה.

חלק גדול מהם לא היה שם מעולם, ולאחר ביקורם הם התפעלו כל כך מהיהודים שגרים שם.

הם אמרו לי שלא הצבא שומר עליהם, אלא הם אלו ששומרים יום יום על הנכסים הכי חשובים של עם ישראל; מקורות ההשראה הלאומיים שלנו.

חיילים אחרים, בעלי עומק מיוחד, אף אמרו לי שהאבות והאמהות הם אלו ששומרים על המתיישבים ועל החיילים בגזרה.

החיים בחברון של אלו שגרים שם אינם חיים פרטיים; אלו חיים כלליים מאוד.

חיים במקום כזה באים לסמל לכל עם ישראל לא רק שחברון קדושה משום שהיא מקום קבורת האבות במערכת המכפלה, זה פשוט וברור,

אלא שהחיים בחברון מבטאים שכל חלק וחלק במדינת ישראל ובארץ ישראל הם קדושים ומיוחדים, ושהקשר של עם ישראל לארצו אינו רק כקשר הטבעי של כל עם לנחלתו.

יום יבוא, ובע״ה כל יהודי יגדל על תפיסות יסודיות אלו, המהוות מקור כוח עצום לחוסננו ולעתידנו.

--- title: הפצ"רית, הנרטיב שהתפוצץ והגזענות הסמויה author: מוריה ליטוויק date: 2025-11-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/285 --- # הפצ"רית, הנרטיב שהתפוצץ והגזענות הסמויה

א. האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006

סטודנטית בשם טל ניצן הגישה עבודת חקר בנושא "גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני". שאלת המחקר של העבודה הייתה: "מדוע תופעת אונס נשים פלסטיניות אזרחיות על ידי חיילים ישראלים, תופעה הנפוצה בכיבושים ובמצבי סכסוך צבאיים דומים, היא נדירה יחסית בסכסוך הישראלי-פלסטיני?"

ובכן, שאלה מעניינת בהחלט. אלא שכבר ניסוח שאלת המחקר מלמד על מסקנותיו המופרכות: חיילי צה"ל הם גזענים! החוקרת ראיינה מספר חיילים, ולאחר 'ניתוח מעמיק' של תשובותיהם, המסקנה הייתה כי הם רואים את הנשים הפלסטיניות כ'אובייקט דחוי', או כנשים שאינן ראויות להתייחסות רומנטית, ועל כן אינם פוגעים בהן מינית. בקיצור – גזענים, בלשון העם.

לימים, הפרופסור שהנחה את המחקר פוטר מהאוניברסיטה בשל הטרדות מיניות של סטודנטיות. הפרופסור הנכבד הפך למושא המחקר של עצמו: הוא פגע רק בסטודנטיות יהודיות. גזען.

איך דווקא מי ששימשה בעברה כיועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, יוהל"ם, הגוף האמון על מניעת הטרדות מיניות של חיילות וחיילים בצה"ל – אפשרה לעשרות חיילות לטפל בנוח'בות במתקני המעצר?

ב. יום שמחת תורה התשפ"ד

האויב העזתי פורץ את הגדר ותוך כדי הפוגרום הקשה הוא מבצע בכוונה תחילה פגיעות מיניות, בילדות, נערות, נשים וגברים.

מעשי הרשע התחוללו בכל אחת מזירות הטבח, והמשיכו כלפי חטופים וחטופות בשבי. מחבלים הודו בחקירה כי מפקדיהם הורו להם 'להתלכלך על יהודיות' והמטרה הייתה ברורה: פגיעה באברי ההולדה כסמל להמשך קיומו של העם היהודי. אלימות מינית היא שפה של טרור טוטלי: היא נועדה לשבור, להשפיל ולשלוט.

ג. הפצ"רית, והניסיון לייצר סימטריה

מה גרם לפצ"רית, האחראית על החוק בצבא ההגנה לישראל, להדליף חומרים, ליצור קנוניה פנימית ולתחזק סיפור מופרע כל כך? מה הביא את גיא פלג ומערכת ערוץ 12 למעשים כה קיצוניים – פרסום כתבה שקרית והטלת רפש בלוחמי כוח 100, שבעקבותיהם הם שילמו מחיר אישי יקר וכבד מאוד מאז המעצר האלים בשדה תימן?

איך דווקא מי ששימשה בעברה כיועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, יוהל"ם, הגוף האמון על מניעת הטרדות מיניות של חיילות וחיילים בצה"ל – אפשרה לעשרות חיילות לטפל בנוח'בות במתקני המעצר? חיילות רבות הוטרדו ואף נאלצו לעשות מקלחות למחבלים ולראות אותם בעירום. הכל בידיעתה של הפצ"רית.

כיצד השאלות הללו לא עלו על סדר היום הציבורי עוד הרבה לפני התפוצצות פרשת הפצ"רית, שבעבר הייתה כאמור היוהל"מית?!

ד. הנרטיב שהתפוצץ וגזענות האליטות

עלילת הדם המרושעת לא נולדה בחלל ריק. היה ניסיון נואל לכתוב מחדש את הנרטיב ולייצר סימטריה תודעתית: האויב השתמש באלימות מינית ככלי מלחמה? גם חיילי צה"ל שלנו!

שכתוב הנרטיב ועיצובו אינם מחייבים ישיבה בחדר חשוך ואפל ותכנון מפורש וזדוני של הדברים. בני אדם מעצבים באופן טבעי את המציאות על פי עולם הערכים שלהם. "כולם גנבים", אומר הגנב.

ולמרות זאת, בסיפור של כוח 100 נעשתה פעולה זדונית ועוד איך. נפתחה לצורך זה קבוצת וואטסאפ, והדברים תואמו, נערכו וכך יצאו לאור.

דוגמה נוספת לייצור סימטריה ראינו כשממשל ביידן דן בדו"ח 'אלימות המתנחלים' זמן קצר אחרי השבעה באוקטובר. הטבח היה כל כך קשה ואכזר, ובעקבותיו רוב הציבור בישראל הלך והתפכח והבין כי אין פרטנר לשלום. לא רק לשלום, אפילו לחיים פשוטים אין פרטנר.

שוב, תפיסת הסימטריה נובעת לרוב מתפיסת עולם כללית המשליכה את ההנחות שלה לכל עבר, אך לעיתים היא ייחודית וקשורה לאופן בו נתפס עם ישראל וזהותו. כך 'זוכה' עם ישראל ליחס חריג פעמים רבות.

לממשל ביידן היה צורך דחוף להדוף את ההבנה שהלכה והתפשטה בציבור, שמשמעותה מדינה יהודית אחת בארץ ישראל, והתנגדות ציבורית חד משמעית למדינה פלסטינית.

הניסיון לשכתב את הנרטיב מחדש היא אותה אמונה פנימית, השייכת לפרופסור מהאוניברסיטה, לפצ"רית המדופלמת ולשכבת ההגמוניה הקורסת: ישראל איננה מוסרית. ואל תספרו לנו על "אתה בחרתנו" שלכם!

הפרשייה התפוצצה, הפצ"רית נעצרה והנרטיב קרס לתוך עצמו. רבים עוד ייפלו בבור הגדול, ההולך ומעמיק ושואב אליו את השקר. כי לשקר אין רגליים – רק יחסי ציבור. וגם הם פגי תוקף

ה. קריסת התיאוריה השקרית

בפוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, האדם נבחן ללא קשר למעשיו אלא על פי שיוכו לקבוצת הזהות המסוימת שלו.

ה'מדוכא' והנתפס כקורבן הוא הצודק, ולא משנה מה עשה ומה מידת אחריותו למעשיו. כך הערבי ה'מדוכא' מוצב מעל האישה המערבית, ובוודאי אם היא יהודייה. זוהי התפיסה ואין בלתה. גם אם אי אפשר למשש אותה בידיים, היא מעצבת את חיינו וקשורה בקשר הדוק לתופעות רבות הקיימות במציאות.

כך התאפשרה פגיעה משמעותית בזכויות נשים, במקרה הזה – חיילות יהודיות שסורסרו ביודעין על ידי המערכת, וכך התאפשרה גם עלילת דם מהנוראות שידעה ההיסטוריה, שנעשתה כלפי לוחמי כוח 100 – בנינו ואחינו.

הפרשייה התפוצצה, הפצ"רית נעצרה והנרטיב קרס לתוך עצמו. רבים עוד ייפלו בבור הגדול, ההולך ומעמיק ושואב אליו את השקר. כי לשקר אין רגליים – רק יחסי ציבור. וגם הם פגי תוקף.

וכך, מתוך העוול הגדול, תצא ותתבהר בעולם כולו קריאה מהדהדת: ישנו צבא אחד יחיד ומיוחד, המייצג עם מיוחד, הפועל תמיד במוסריות, בצדק, בטהרה ובקידוש שם השם.

--- title: תודעת נצח – תודעה מנצחת author: אריאל אוסטרבך date: 2025-11-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/287 --- # תודעת נצח – תודעה מנצחת

א. ראשית הציונות – בניין החול

מאז ראשית ימי הציונות, בניין עולם החול תופס בה מקום נכבד. "ייבוש הביצות" ו"הפרחת השממה" היו סיסמאות ופעולות מעשיות, שבאופן מדהים הפכו את ארץ ישראל ממקום חָרֵב למקום יישוב פורח, ועם הזמן אף למדינה חזקה מבחינה בטחונית וכלכלית. כמאה שנה לפני מלחמת ששת הימים כתב הסופר מארק טווין רשמים ממסע לארץ ישראל ותיאר אותה כך: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר". כיום ארץ ישראל מפותחת מכל הבחינות, ואנו עומדים בהשתאות מול הפלא הגדול הזה.

יחד עם זאת, רבים מאלו שהתמסרו לבניין האדיר הזה עשו זאת תוך ניתוק ממסורת ישראל, וחיבור עמוק לאידאולוגיות בעייתיות שאיבדו מחיוניותן. כיצד יש להתייחס לכך?

בחלוף השנים, ודווקא עם התבססות הבניין הלאומי החומרי, הרעיונות הללו פשטו את הרגל

ב. ירושלים – ראש שמחתנו, או כאב ראש

אחד מסמליה של הציונות הוא משה דיין. בויקיפדיה מצוין ש "דיין סימל באישיותו את טיפוס ה'צבר' – בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אופי התקפי ויוזם".

למרות היותו לוחם אמיץ, דיין התנגד לכיבוש העיר העתיקה ואמר: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה"; ובהקשר לענייננו, הדת והקדושה רק יפריעו לבניינה וחוסנה של מדינת ישראל. למרבה האירוניה, כאשר מדינת ישראל עמדה מול מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, דיין טבע את הביטוי: "חורבן הבית השלישי".

רבים בתנועת הציונות תפסו את עצמם כמשתייכים למפעל חדש, מנותק מכל מה שהיה לפניו. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", שרו אז, ואימצו בכך את המנון השמאל הקומוניסטי העולמי. החלוצים לא ראו את עצמם כממשיכי עם ישראל בכל הדורות הזוכים כעת לשוב לארצם, אלא כתנועה המנוכרת למסורת ישראל.

ג. סברת החרדים

כאשר פגש הציבור החרדי בתנועה הזו הוא התנגד לה באופן טבעי. הרי בית המקדש נחרב בגלל עבירות של עם ישראל. לא הגיוני מבחינה אמונית, שמה שיבנה את עם ישראל בשנית הוא נטישת הדת. הרב קוק טען כך, והתקומם במילים חריפות כנגד האמירה כי "לציונות אין קשר לדת": "החוק האלילי שהציוניות דבר אין לה עם הדת תועבה היא לישראל". על הרעיונות שבהם אחזו אנשי התנועה הציונית כתב הרב קוק ואמר כי "איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחייתנו עד כה! מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית גם עם חי וקל וחומר שלא להחיות עם מת".

לא פלא, איפוא, שהחרדים, שלקחו על עצמם את שמירת המסורת בכל מחיר, התרחקו מהתנועה הזו.

ד. תודעה כוזבת – תחיה אמיתית

התודעה שמנתקת את המדינה מיהדותה הצליחה באורח פלא לתת כוח ומוטיבציה לדורות הראשונים שאחזו בה. אולם בחלוף השנים, ודווקא עם התבססות הבניין הלאומי החומרי, הרעיונות הללו פשטו את הרגל. לא נותר בהם דבר שייתן כוח עמידה לעם בארצו.

הרעיון האוניברסלי של סוציאליזם קרס לאחר שפיכות דמים מטורפת. חלקים בציבור שבנה את הארץ מדברים על "רילוקיישן" כאפשרות לגיטימית, ומסירות נפש נתפסת כרעיון משיחי והזוי.

אנשים שמסרו את נפשם על בטחון ישראל בעבר, מוכנים לוותר על כל נכסיה – הפיסיים והרוחניים – בהווה. האחיזה בעולם הרעיונות, שנתן מוטיבציה לתחיית ישראל בעבר, גורמת לוויתור על אותה התחיה בימים אלו. הרעיונות הללו לא פוגעים רק בקשר למסורת ולדת, הם פוגעים בביטחון ובקיום הפיסי עצמו.

תודעת 'אם אין גלגל אני גלגל', המבטאת התמסרות לרעיון הציוני ללא התמודדות עם סוגיות מורכבות – עלולה, על כל האידיאליזם שבה, להפוך מיתרון לחיסרון כל עוד הרכב נוסע בכיוון ההפוך

ה. מי יוביל כעת?

באופן משונה, דווקא כשהקלקול הרעיוני נגלה לעין כל, יש כוחות שמנסים לעשות הנשמה מלאכותית לאותם רעיונות מזיקים. במקום להתרומם לגודל השעה, להתמקד בשורשי הבעיות ולתקן את העולם הרעיוני, אותם כוחות עסוקים בפרקטיקה ובדאגה לכך שאותן עמדות מזיקות לא יעברו מן העולם.

האבסורד הוא שדווקא בשם מסירות הנפש והירתמות למאמץ הלאומי, במקום לתקן – יש המממשים בפועל את עולם הרעיונות המקולקל ללא הפרעה.

כך, לדוגמה, במקום להתמקד בבעיות השורש התודעתיות – אנו רואים עיסוק מוגבר, כמעט בלתי פוסק, בבעיות מעשיות טכניות. בעיות כאלה, חשובות ככל שיהיו, הן לעולם נגזרת של עולם תוכן רעיוני העומד בשורשן. כך נוצר מצב שאין כמעט מי שדואג למטרות הצבא ולצביונו.

הבלבול התודעתי בצבא מתחיל מהראש ויש לו השפעה דרמטית עד אחרון החיילים. החל במסמך רוח צה"ל – הוא הקוד האתי של הצבא, שאחד ממנסחיו מתפאר בכך שערך הניצחון לא הוכנס למסמך בכוונת מכוון – ועד השפעת אג'נדות של טשטוש זהות בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין זכר לנקבה.

תודעת 'אם אין גלגל אני גלגל', המבטאת התמסרות לרעיון הציוני ללא התמודדות עם סוגיות מורכבות – עלולה, על כל האידיאליזם שבה, להפוך מיתרון לחיסרון כל עוד הרכב נוסע בכיוון ההפוך. המשימה הגדולה נמצאת בתודעה והביצוע בפועל הוא הנגזרת שלה – ולא להיפך.

ו. תודעת ירושלים

התודעה שבמרכזה נמצאת ירושלים, במרכזה נמצא הקשר אל הקודש – אל התורה, המצוות ואוצרות הרוח של עם ישראל – אינה פריווילגיה. ניתן לראות כיצד המערכות הלאומיות החומריות זקוקות לקשר הזה כאוויר לנשימה. שומה עלינו לפעול בעולם הדעות והרעיונות, ולהראות כיצד החיבור אל הרוח אינו מדכא את החומר וצורר אותו חלילה, אלא דווקא מחייה אותו, נותן לו ערך, חיוניות ומשמעות.

חומר ללא רוח מהווה סכנה להתבהמות גסה ומסוכנת.

גוף לאומי חזק, בריא, טכנולוגי ועוצמתי אנו מבקשים; אך כזה הקשור ומבטא את מה שמעליו.

נעלה את ירושלים!

--- title: המיוסרים הטהורים author: בן יעקב סבו date: 2025-11-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/288 --- # המיוסרים הטהורים

א. יחסי ציבור ספונטניים-מתוכננים

לאחרונה מתפרסמות תמונות תקריב אישיות של פקידים ובעלי שררה לשעבר, שבכולן נראות דמויות שבורות ומיוסרות. עד כמה התמונות אותנטיות? איננו בוחני כליות ולב, ולכן נצביע רק על כשל מהותי בהתייחסות הציבורית.

ההתייחסות רלוונטית לדמויות מרכזיות כמו יפעת תומר-ירושלמי, הרצי הלוי ורונן בר.

התקשורת מיד מוחאת כפיים, ממהרת לסלוח על מחיר דמים מצמרר ומסבירה: 'הם סובלים, הם אנושיים. נציגי העם והממשלה לעומת זאת, הם חסרי לב, בגללם הכל קרה'.

אפילו המפכ"ל, שהתפרסם כמי שמנסה להדיר את הציבור מממצאי חקירת הפצ"רית, הוקלט מנסה להרגיע: "החיים שלה לא ורודים".

כיצד נכון להתייחס לדברים הללו?

ההתמקדות בייסורים כדרך לגאולה היא משורשי הנצרות

ב. 'בעלי הייסורין' לעומת 'חסרי הלב'

ראשית, ממתי דברים נבחנים לפי תמונה חיצונית ויבשה של 'ייסורים' ולא לפי תיקון פנימי, אמיתי ורציני? ללא שום בקשת מחילה?

כיצד התדרדרנו לבוחן מציאות שנעשה רק על פי חזות פנים מיוסרת?

בואו נבחן ביושר ובאומץ מי באמת 'חסר לב':

האם הרוב היהודי, הדורש חשבון נפש אמיתי ומבקש שינוי במערכת הביטחון, ששילם את המחיר היקר מכל ביחס עצום לחלקו באוכלוסייה, הוא חסר לב?

האם מי שעומדים בגבורה ובקור רוח מול קריאות גנאי בזויות ושקריות הם חסרי לב?

האם התקשורת, החד-צדדית והמעודדת התפרקות רגשית, יכולה להיות זאת שתחליט מי הראוי לגנאי ומי הראוי לשבח?

התקשורת מוחלת לאישים אלה מיד – כי זה מתאים לאג'נדה שלה. במחילתה המהירה היא משדרת לציבור: 'העם והממשלה הם הפוליטיים; בגלל הרפורמה המשפטית הם החלישו את צה"ל, הביאו את האסון'.

דווקא בהפוך על הפוך, ההזדרזות במחילה למי שהיה לו חלק גדול ומרכזי בשפל הלאומי – היא היא ביטוי של ערלות לב; ולגמרי לא ביטוי של אצילות.

התקשורת סולחת, כי זה מאפשר לה להמשיך להאשים במחדל את כל מי שלא מתיישר עם תפיסת עולמה הפרוגרסיבית. ודיווח רגשני גורם לרבים להיסחף בשטף.

והרי בפרוגרס האג'נדה חשובה יותר מהביטחון, שימור הכוח חשוב יותר מקדושת החיים של עם ישראל.

כי אם הכוח והשררה אינם בידיהם, אז "בספטמבר לא יהיה לכם צבא".

ג. ייסורין או תיקון?

ההתמקדות בייסורים כדרך לגאולה היא משורשי הנצרות.

'תסבול מספיק, תקבל גן עדן'. עד כדי כך, שהאלוהים של הנצרות בכבודו ובעצמו הגיע לעולם כדי להתייסר עם בני האדם.

מה אין בנצרות? התמקדות בתיקון עמוק. מה שמכונה 'תשובה'. את זה יש רק אצלנו ביהדות.

ייסורים, וקל וחומר סתם פרצוף מיוסר, הם התחליף הזול והגנוב לתהליך של תיקון ותשובה אמיתיים שאדם צריך לעשות עם עצמו ועם בוראו, לפי כללים ברורים, חדים ורציניים.

אנשים שעמדו בראש המערכות הביטחוניות וכשלו – שום פרצוף מיוסר לא יחפה על כשליהם. זו לא כנסייה פה.

אנחנו במדינה יהודית.

אם עולה בראשכם כעת המחשבה מדוע אנו עושים הנחות לאנשי ציבור אחרים, לכאורה, אל חשש. הדבר נכון גם לכל בעל תפקיד כזה או אחר, גם ביחס לראש ממשלה – פנים מיוסרות אינן רלוונטיות.

תושבי עזה הם מסכנים? אז האחריות לכך וגם האשמה במצב היא שלנו. לא משנה כמה הם ירצחו ויאנסו ויתעללו. האשמה היא עלינו

ד. אני מסכן – משמע אני צודק

בצעירותי בשמאל היתה לנו נוסחה לגיבוש תפיסת עולם: לחלש יש פחות כוח לעשות משהו עם מצבו, ולכן האחריות היא תמיד על החזק.

תושבי עזה הם מסכנים? אז האחריות לכך וגם האשמה במצב היא שלנו. לא משנה כמה הם ירצחו ויאנסו ויתעללו. האשמה היא עלינו.

במילים אחרות – המסכן תמיד צודק.

כל מי שמזלזל בנוסחה הזאת צריך לדעת, שהדת הגדולה ביותר בעולם, שאף הומצאה על ידי יהודים מבולבלים, קרי הנצרות, מבוססת כל כולה על העיקרון הזה – המסכן תמיד צודק.

הבעיה בתפיסה הזאת היא, שהיא מקריסה את כל העולם הערכי של האנושיות. אין טוב ורע. אין אמת ושקר. אין צדק, אין דין ואין דיין.

מה שיש הוא מרתון התמסכנות כלל עולמי.

תחרות קצת משונה, אך משופעת פרסים והוקרה.

וזאת עוד סיבה קטנה מדוע כדי לתקן – עלינו לשוב לזהותנו היהודית.

ה. הדרך הארוכה שהיא קצרה

זה הזמן לשינוי. חילופי אליטות, חזרת הריבונות לעם. לא עוד קמפיינים של פרצופים מיוסרים, אלא עם שמכריע את אויביו.

עם שגם לא היה אמור להיות בכל כך הרבה הלוויות, עם פרצוף מיוסר או בלי.

לא בהיסחפות אחר קמפיינים ממומנים נתקן את המצב, אלא רק בהתייצבות אמיתית מול מי שמשאיר את המצב תקוע.

מחילה מהירה מדי לראשי המערכות הכושלות, מחילה המדלגת על האחריות שלהם לתיקון המערכות ועל חזרה בתשובה פנימית אמיתית על מעשיהם ומחדליהם, היא לא חמלה, היא רפש. ואנחנו צריכים להמשיך לדרוש אמת, ולחתור אליה בלי פחד. כי רק דרך האמת תגיע האחדות שרבים כל כך מייחלים לה.

כי רק כך תיסלל הדרך לעם הנצח לנצֵחַ.

בע"ה.

--- title: שחרור התודעה האנושית הטבעית מהשביה author: צביקה מור date: 2025-11-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/289 --- # שחרור התודעה האנושית הטבעית מהשביה

א.

חז"ל מתארים בתלמוד (סנהדרין צו, ב) מין דו-שיח שהתקיים, כביכול, בין שר הצבא הבבלי נבוזראדן ובין הקב"ה, שבו מתגאה נבוזראדן על כך שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון.

התגובה האלוקית כלפיו היא: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". במילים אחרות, למעשה, ירושלים הייתה חרֵבה לפני שהגעת אליה. אתה רק הדלקת את הגפרור. אך ברור לנו כי המצביא הבבלי, ואפילו נבוכדנצר ובבל כולה, אינם הנמענים של המסר הזה, אלא דווקא אנחנו, שרוקַנו את ירושלים ממשמעותה.

ללמדנו, שהמצב הגיאופוליטי של עם ישראל מהווה מראה למצבו הרוחני-תודעתי.

ולכן, כמסקנה לימינו: אם מצאת תקלות מעשיות ומערכתיות רחבות וברצונך לתקן – חפש את השורש שלהן בתודעה הלקויה.

אם העיסוק יישאר רק בשאלה המבצעית של ההגנה על ירושלים – פספסת את הנקודה.

ההגנה על ירושלים מתחילה ב'תודעה ירושלמית'.

התודעה הישראלית, שנפלה בעצם בשבי, עוברת עינויים ולוחמה פסיכולוגית

ב.

האסון שפקד אותנו בשמחת תורה ה'תשפ"ד חייב להיחקר כמובן ברמה המעשית, החל באגף המבצעים, דרך מטה פיקוד דרום ואוגדת עזה ועד לכשירות הימ"חים של יחידות המילואים. אך מי שיישאר רק ברמת התחקיר המבצעי יחמיץ את שורש העניין, ובכך יביא את המדינה לאסון הבא חלילה; כי הכל מתחיל בתודעה.

עכשיו, כשהשבויים החיים שבו לבתיהם ורוב החללים שבו לקבורה, אסור לנו להתעלם מהתודעה שנלקחה בשבי; כי חסרונה וההתעלמות ממנה, שלא לדבר על הניסיונות להשמידה ולהגחיכה – הביאו עלינו את האסון הנורא.

ג.

השבת השבויים לחיק משפחותיהם היא רק הפרק הראשון בחזרתם לשגרה. השהות הארוכה בשבי על כל נוראותיה דורשת שיקום ארוך ורחב המורכב משני חלקים.

החלק הראשון והפשוט יותר הוא השיקום הפיזיולוגי. באופן כללי ניתן למצוא אצל השבויים חבלות גופניות, זיהומים, תת-משקל, לקות בשמיעה ובראייה, מחסור בוויטמינים וחולשה כללית.

החלק השני והמורכב יותר הוא הפן הנפשי. רבים מפדויי השבי עשויים להתמודד עם הפרעת 'דיסוציאציה' – תגובה נורמלית למצב א-נורמלי, שבה האדם החווה חוסר אונים מול מצב של טראומה מתנתק מרגשותיו, מזיכרונותיו ומתחושותיו ומתפקד באופן קר ומכני.

זהו מנגנון הגנה שרידותי, שעם השיבה הביתה צריך פדוי השבי להתקלף ממנו ולחזור להרגיש את החיים.

ד.

כשהתודעה היהודית הבריאה, התואמת את טבע הבריאה והעובדת כבר אלפי שנים ומעניקה חיים בריאים לנבראים, נופלת בשבי התרבות הפרוגרסיבית, היא חווה דיסוציאציה ומאבדת קשר עם המציאות.

אתה עומד מן הצד כלא מאמין. אינך יכול לנהל שיח – כי הקריטריון לָאמת אבד, משמעותן של המילים הושחתה, והפרוגרסיבי גם לעולם לא טועה; הכל אפשרי, הכל נכון. כל אמירה היא נכונה, שהרי הכל רק עניין של נרטיב והֶקשר גמישים כפלסטלינה.

התודעה הישראלית, שנפלה בעצם בשבי, עוברת עינויים ולוחמה פסיכולוגית: ההתיישבות, שהייתה ערך עליון, הפכה כביכול לקללה ולמעמסה. ערכי הניצחון וההכרעה נשחקו עד דק. נושאי התודעה הלאומית עברו עינויים וחקירות.

המתיישבים, שהיו סמל ומופת, נחשבים ל'מקדשי אדמה' ו'אוכלי מוות'.

העדפת חיי חיילינו ואזרחינו על פני חיי האויב החלה להיחשב גזענות. הפכנו מצבא מכניע לצבא מרתיע. מתמיכה טוטאלית בחיילי צה"ל עברנו להעמדתם לדין ולהכפשתם בכל העולם. מהאפשרות של ממשלת אחדות לאומית בעת מלחמה, או לכל הפחות של תמיכת האופוזיציה מהצד – נעשתה האופוזיציה ללועגת ומכשילה.

יש בתלמוד ביטוי, "אין הבור מתמלא מחולייתו". הן התודעה הישנה שנכשלה, והן תודעת הפירוק שמילאה את מקומה, לא תוכלנה למלא את החלל של בור השבי

ה.

גם התודעה שנפלה בשבי מציבה לפנינו את מצוות פדיון השבויים. לא פיוס האויב התודעתי וריצויו – אלא שחרור התודעה בתקיפות ובאומץ, תוך הכרעת האויב התודעתי; כי אין להיכנע ללחץ של שובי התודעה ולתרמיתם.

ניסיונות פיוס עם אלו המושכים אותך ליפול בבור השבי במקום לעלות ממנו לא ישפרו את המצב.

מול הדורסנות כלפי התודעה השבויה חייבים להיות תקיפים, לעמוד על האמת ולדרוש את ביטויה במרחב הציבורי. למען שלום הציבור ולמען ריפויו, לאחר גלות פיזית ותודעתית ארוכות.

יש בתלמוד ביטוי, "אין הבור מתמלא מחולייתו". הן התודעה הישנה שנכשלה, והן תודעת הפירוק שמילאה את מקומה, לא תוכלנה למלא את החלל של בור השבי.

רק תודעה חדשה-ישנה תוכל למלא, כמים זכים ורעננים, את החלל שנוצר; את הבור שאמנם מים לא היו בו, אך נחשים ועקרבים תודעתיים היו גם היו.

על אלו צריכים אנו להצביע, אותם עלינו לפרק, כדי שנוכל לבנות על הריסותיהם את התודעה היהודית והישראלית הבריאה.

"כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב).

--- title: מוצ"ש וזכויותיהם של ישראל author: עזרא הימן date: 2025-11-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/290 --- # מוצ"ש וזכויותיהם של ישראל

לא פעם שאלו אנשים מדוע, כשכותבים פה במוצ"ש על 'זכויותיהם של ישראל', לא כוללים גם את השמאל, ובכלל את אלה שזוכים כאן לביקורת בקבוצה. הרי זה כל הרעיון של העיסוק ב'מוצ"ש וזכויותיהם של ישראל'.

א. אז ראשית, יש לדייק: כשאנו כותבים כאן על חיילים, על פצועים, על חטופים ששבו ועל משפחותיהם ועוד, לא סייגנו מעולם את הדבר בהקשר לדעותיהם הפוליטיות. הדגש הוא על אנשים ותופעות שיש בהן כדי להוות דוגמא בדיוק לכותרת של הפרויקט הזה, 'סוללים דרך'.

לימוד הזכות התערבב עם טשטוש בין טוב לרע, והבלבול ממסך את הצורך המאוד פשוט וחד להיאבק על הטוב.

ב. במשך השבוע מושמעת כאן לא מעט ביקורת. אך זו לא ביקורת הנכתבת מתוך טינה, מרירות, שנאה או זעם, אלא מתוך אמון בעם ישראל; ודווקא תוך מתן תשומת לב רבה לכל הכוחות הטובים ומדהימים שיש בנו כאן ועכשיו, הרוצים ומסוגלים להצמיח כאן את קומת החיים הבאה של העם הזה. מה שנכתב במוצ"ש הוא ההתחלה והסוף של מה שנכתב במהלך השבוע.

ג. יש אכן תורה עמוקה של לימוד זכות על כל אדם בישראל, גם על הפושעים.

אבל חלק מהרקע לכתיבה כאן זו ההבנה, שמרוב שתורה זו התפשטה בחוסר איזון ופרופורציה בציבור, לימוד הזכות הזה נמהל באוירה מתנצלת, רפויה, מבולבלת ולעיתים מתרפסת.

לימוד הזכות התערבב עם טשטוש בין טוב לרע, והבלבול ממסך את הצורך המאוד פשוט וחד להיאבק על הטוב.

ראינו לנכון בפינה זו ליצור משקל נגד. לחזור ליסודות הפשוטים יותר, שעקב פשטותם נשכחו. ולשים את אור הזרקורים על כל התופעות המדהימות בעם הזה, תופעות שדווקא עליהן אנו רוצים לומר "כזה ראה וקדש". ללא הסתייגות.

ד. פינה זו משלימה את כל העבודה והכתיבה שנעשית במהלך השבוע. במסגרתה אין אנו מבקרים את האירועים מתוך התמרמרות, עין רעה, טינה או תסכול, אלא מתוך ראיה אמיתית של כל הטוב – לא הפוטנציאלי, אלא הממשי, שיש בעם הזה; וממנו נדלה את הכוח והזכות לקלף ולסלק את כל העטיפות של השקר, שחוסמות את דרכנו.

ודווקא מתוך בהירות זו, נזכה גם להיות שותפים בהכרעה לכף זכות את כל ישראל.

שבוע טוב.

--- title: השחיתות בפרקליטות הצבאית והתפרקות הדיפ-סטייט – הזדמנות לשינוי אמיתי author: בן יעקב סבו date: 2025-11-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/291 --- # השחיתות בפרקליטות הצבאית והתפרקות הדיפ-סטייט – הזדמנות לשינוי אמיתי

א. בעולם שבו התודעה מהונדסת באופן שיטתי, פרשת הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי מהווה נקודת מפנה דרמטית. לא מדובר רק בסיפור אישי של אישה בכירה שנתפסה ב'בישול' ובהדלפה מכוונת של סרטון משדה תימן, אלא בתמונה רחבה יותר של שחיתות מערכתית, של עליבות מוסדית ושל מה שמכונה הדיפ-סטייט הישראלי.

זהו אותו מנגנון חשאי, ארוג משרידי הגמוניה מנותקת זהות, פרקליטים, שופטים וקצינים בכירים, הפועל מאחורי הקלעים כדי לשמר כוח, להנדס נרטיבים ולפגוע בערכים יהודיים-לאומיים.

לא, הדיפ-סטייט איננו מנגנון קונספירטיבי חשאי של אנשי אופל ממדע בדיוני, אלא פשוט תוצר טבעי של תמהיל כלל החלקים בחברה שהם בעלי תפיסה מפורקת זהות, המנותקים מלכידות עִם עַמָּם והמפתחים ניכור כלפי הכלל בעל הנטיות היהודיות-לאומיות, ולכן אוחזים בכל כוחם במוסדות החברה כדי לעקוף את בחירת העם הדמוקרטית.

הכלל, שבתמימותו משחק לפי החוקים, בכלל אינו מודע לכך שהמיעוט ההגמוני ניפץ כל זכר לחוקים בכל מה שנוגע אליו עצמו.

לא, הדיפ-סטייט איננו מנגנון קונספירטיבי חשאי של אנשי אופל ממדע בדיוני

הפרשה הזו, על ניסיון ההתאבדות המבוים או לא של הפצ"רית והחבאת מכשירה הסלולרי, חושפת את הריקבון הפנימי ומזמינה אותנו לשאול: האם ננצל את הרגע החשוב הזה להתעוררות, או שמא נמשיך להתמקד בסוגיות שוליות ביחס למהות? במה אנחנו בוחרים לכלות את הקשב הציבורי בתקופה כזאת משמעותית ומאתגרת של חילופי דור, בין ההנהגה הישנה סולדת היהדות והלאומיות לבין ההנהגה החדשה של הרוב היהודי?

ב. נתחיל בעובדות, כפי שהן מתגלות ללא משוא פנים.

תומר-ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית, הודתה כי אישרה הדלפת סרטון ממתקן שדה תימן, שתיעד כביכול התעללות בחמאסניק. מטרתה? "להדוף תעמולה נגד צה"ל", כפי שטענה.

אך במציאות זו הייתה פעולה מכוונת לשיבוש חקירה, מרמה והפרת אמונים. הרכב הנטוש בחוף הצוק, מכתב הפרידה והנעדרוּת שגררה חיפושים נרחבים – כל אלה נראים כניסיון נואש לשנות את הנרטיב, אולי אפילו לשבש ראיות נוספות בעזרת הטלפון הנייד ש'נעלם' בים.

החקירה נגדה התרחבה והיא נעצרה, מה שמעלה חשדות כבדים לביוּם האירוע. וזו אינה טעות אישית; זו תסמונת של מערכת שבה הפרקליטות הצבאית הפכה לכלי בידי כוחות השמאל, המנסים להחליש את צה"ל מבפנים תוך הסתה נגד הלוחמים.

ג. הרשעוּת של הדיפ-סטייט מתגלה כאן במלוא עוצמתה.

זהו אותו מנגנון שמפעיל חקירות סלקטיביות, מדליף מידע לתקשורת כדי להפיל פוליטיקאים בעלי תודעת זהות יהודית-לאומית ומשמר נרטיב של 'כיבוש' ו'אשמה' – בניגוד לערכינו המדגישים צדקת דרך, עוז רוח ואמונה. הפצ"רית, שקבעה שאסור לצה"ל לפנות אוכלסייה עזתית משכונות כדי לאפשר תקיפה, שהכריחה את צה"ל לספק לאויב סיוע ועוד – לשפיכתו של כמה דם לוחמים תפיסתה אחראית?

הדיפ-סטייט עומד על דמם של לוחמים ("לא תעמוד על דם רעך"), תוך הגנה על אויבים.

הפרשה חושפת לכאורה, כיצד הפרקליטות הצבאית, בשיתוף עם היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ובכירים בצה"ל ובפרקליטות המדינה, פועלת כרשת סבוכה שמטרתה לשמר שליטה והגמוניה גם במחיר פגיעה אנושה בביטחון הלאומי.

ד. אך כאן מגיעה נקודת האור: מינוי האלוף דוד זיני לראשות השב"כ.

זיני, אלוף במילואים בעל רקע יהודי-לאומי ובעל נאמנות אמיתית לעם, מונה לאחרונה לתפקיד, והוא ככל הנראה היה זה שהעביר את המידע הקריטי שהוביל לחקירה נגד הפצ"רית.

לפי הפרסומים בבדיקה אקראית עודכן זיני בממצאי פוליגרף של חשודים בפרשה והחליט להעביר את הפרטים לרמטכ"ל – צעד ששבר את מעגל ההסתרה.

מינויו, שהתרחש ימים ספורים לפני פריצת הפרשה, מוכיח כמה חיוני להחליף את ראשי הדיפ-סטייט באנשים בעלי ערכים אמיתיים.

זיני מייצג שינוי: לא עוד שב"כ המשתף פעולה עם כוחות חתרניים, אלא גוף הפועל למען האמת ולמען העם.

חשיפת הפרשה בזכותו מסמנת את תחילת התפרקות הדיפ-סטייט – סדקים המתרחבים עם כל הדחה, חקירה והתפטרות.

זה הרגע להתעורר. הפרשה חושפת את הרקב, אך גם את הפוטנציאל. עלינו לסלול דרך חדשה

ה. בעוד הדיפ-סטייט מתפורר, עלינו לשאול: מדוע אנו מבזבזים אנרגיה ברדיפה חסרת תועלת אחר גיוס חרדים?

כי זה מה שאמרו לנו בערוץ 12 שחשוב לעסוק בו? אותו ערוץ, שהעליל לעיני מאות מיליונים בעולם שחיילי צה"ל הם אנסים? האם מפני שהיועמ"שית, בת בריתה הקרובה של הפצ"רית, הורתה שזה הנושא הכי בהול? הסוגיה הזו, שמהונדסת אלינו כ'שוויון בנטל' ומתובלת בפסוקים יפים כמיטב המסורת, היא למעשה כלי הסחת דעת מטעם אותם כוחות.

במקום להתמקד בהחלפת המערכת המושחתת – באמצעות מינוי שופטים לאומיים, רפורמה בפרקליטות וחיזוק צה"ל מול אויבים חיצוניים – אנו נגררים לוויכוחים פנימיים המחלישים את העם. בין הציבורים המסכימים עם הערכים של כבוד ואהבה לזהותנו היהודית, של ריבונותנו בארץ, של כבוד לבחירת העם – אסור שיהיה פילוג!

זה כולל את כל המסורתיים, כל החרדים, כל הימניים ורוב הדתיים-לאומיים, אלו שלא הפכו להיות 'אידיוטים שימושיים' של בהרב-מיארה ותומר-ירושלמי.

רדיפת החרדים היא שנאה מיותרת, בעוד האיום האמיתי הוא הדיפ-סטייט שמפרק אותנו מבפנים.

מינוי ראש השב"כ מוכיח: שינוי אמיתי מתחיל בהחלפה, לא בכפייה.

ו. זה הרגע להתעורר. הפרשה חושפת את הרקב, אך גם את הפוטנציאל. עלינו לסלול דרך חדשה:

להסיר כל מכשול על חיינו. להתמקד בהחלפת הדיפ-סטייט, לחזק ערכים יהודיים ולבנות חברה אוהבת יהדות ומאוחדת.

בקיצור – לאפשר לעם ישראל לחיות על פי חפצו האמיתי.

רק כך ננצח – לא בוויכוחים שוליים, אלא במאבק משותף על הנשמה הלאומית.

בע"ה.

--- title: רצח רבין והשפעתו על הציונות הדתית author: איתי אסמן date: 2025-11-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/293 --- # רצח רבין והשפעתו על הציונות הדתית

1.

השבוע חל יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל. זהו ללא ספק אחד האירועים הקשים שהיו במדינת ישראל.

שמעתי על הרצח בבוקר, כשהייתי ילד חילוני בבית הספר היסודי, וראיתי את הוריי המומים מול טלוויזיה פתוחה.

הם בחרו ברבין, כך שהאבל היה גדול עוד יותר.

אני פשוט התחלתי לבכות במשך דקות ארוכות. האזנתי לכל ההספדים בקשב רב. לאחר מכן בבית הספר דיברו על הרצח ומשמעויותיו, וכל שנה צוין יום זיכרון לרצח רבין במערכת החינוך. כילד וכנער צורך תקשורת לא ידעתי להבדיל בין טוב לרע, בין מניפולציה לעובדות, ולכן שנאתי את הדתיים והחרדים.

כשחזרתי בתשובה והשתייכתי סוציולוגית לציונות הדתית, שמתי לב שיש זרם מרכזי בציבור הזה שכל הזמן מתנצל על הרצח. במשך שנים התבוננתי בתופעה הסוציולוגית והפסיכולוגית הזו וניסיתי לעמוד על שורשיה.

ברשותכם, אפרוס בפניכם את הניתוח שלי על האירוע הזה והשלכותיו.

'איום האויב הפנימי', מבחינתם, היה גדול יותר מהאיום של אויב טרוריסטי רצחני, ולכן הם לא היו מוכנים בכלל לפלישה. הייתה להם דמוקרטיה להגן עליה…

2.

ראשית, חשוב לציין בצורה ברורה: לא הציונות הדתית רצחה את יצחק רבין, גם אם חלק ממנה לוקח על עצמו את האשמה הזו.

יגאל עמיר מעולם לא השתייך לציונות הדתית. הוא לא התייעץ עם רבנים בציונות הדתית, הקשר היחיד שלו לציונות הדתית היה לימודיו באוניברסיטת בר אילן. לחבר את יגאל עמיר לציונות הדתית רק על סמך שיוכו לאוניברסיטה ׳דתית׳ זו מניפולציה מרושעת. אך זה לא היה התרגיל היחיד. התקשורת קבעה שהמחאה של הציונות הדתית נגד רבין והסכמי אוסלו שחתם עליהם היו האקלים שבו צמח הרוצח. כלומר, המוחים הסיתו כביכול לרצח, והרוצח ירה את הכדור, בשליחותם כביכול.

חקירות של רבנים הודהדו והובלטו ברעש תקשורתי מניפולטיבי – שוב, כדי לחבר את הציונות הדתית לרוצח.

3.

פרט אחד שנעלם מהשיח התקשורתי ומהזיכרון ההיסטורי הוא מעורבות השב״כ. באותה תקופה היה בחור צעיר, אבישי רביב, שתול של השב״כ בתוך המגזר הדתי, ותפקידו מטעם השב"כ היה להתסיס את הדתיים נגד רבין.

זכורה היטב תמונה שלו כשאקדח בידו, לבוש חולצה עם דיוקנו של רבין שעליה נכתב ״אין מנוחה לבוגדים״. לא רק שהשב״כ לא עצר אותו על ההסתה; התברר שהוא ששלח אותו כדי להסית.

רביב השתתף במחאות נגד רבין, ותפקידו היה לצבוע את הציונות הדתית בתדמית ציבורית של מגזר קיצוני ומטורלל.

כמעט אף אחד בציונות הדתית לא העלה על דעתו, שהארגון הממלכתי שתפקידו להגן על ביטחון ישראל, השב״כ, ישתמש ביכולותיו כדי להפעיל לוחמה פסיכולוגית שמטרתה לעשות דמוניזציה למגזר שלם ונאמן.

היום, לאחר שראינו את הפרשות הקשות בשב״כ, כשבכירים קראו 'לזרוק' נערי גבעות עצורים, ללא ראיות, לתא מעצר עם עכברים 'שיישבו שם כמה ימים', אפשר להביט לאחור ולהבין מה היה שם בפרשת אבישי רביב.

ראש השב״כ אז היה כרמי גילון. לפני כשנה התראיין גילון ב'שבת תרבות' ביהוד, ואמר דברים מזעזעים: ״מדינת ישראל נעשית יותר ויותר ימנית, ויש ימין שרוצה להשתלט על כל חיי אזרחי מדינת ישראל, בדיוק כמו האחים המוסלמים במצרים וכמו דאע"ש וכמו חמאס וכמו המהפכה האיראנית של חומייני, להשתלט על החיים כולם, בשם הדת, בשם המשיחיות״. נשאיר להזדמנות אחרת את הניסיון להבין כיצד בכיר לשעבר במערכת הביטחון הגיע לטירוף דעת שכזה; מה שחשוב להבין הוא, שראש השב״כ השווה למעשה רבים מכם, קוראי דברים אלה, לחמאס ולדאע״ש. לארגוני טרור.

וכולנו יודעים כיצד נכון לפעול עם ארגוני טרור: כל האמצעים כשרים, כולל מניפולציות והשחרה.

כך היה גם השיח של ראשי מערכת הביטחון ערב שמחת תורה התשפ"ד. הם האשימו את הממשלה ב'פגיעה בדמוקרטיה' והשתמשו בסמכותם כדי לנסות להפיל את הממשלה, משום שראו בה איום גדול יותר מהחמאס ה'מורתע'.

'איום האויב הפנימי', מבחינתם, היה גדול יותר מהאיום של אויב טרוריסטי רצחני, ולכן הם לא היו מוכנים בכלל לפלישה. הייתה להם דמוקרטיה להגן עליה…

4.

מה קרה לציונות הדתית בעקבות הרצח?

חלקים בציונות הדתית הפנימו באופן עמוק את ההאשמה ברצח.

באותה תקופה הוקם ארגון 'צהר', שלקח את עצמו את האחריות לתיקון השיח והפילוג. הם הסבירו לציונות הדתית ש'אסור לפלג ולהסית' ועסקו במשטור השיח. השבוע, יו"ר הארגון הרב דוד סתיו אף האשים את הציונות הדתית בכך ש"המציאה את יום הזיכרון לפטירת רחל אמנו כדי לא להתעסק ברצח רבין". לא פחות.

תחליטו אתם מה דעתכם ביחס להאשמות כה חמורות וחסרות שחר.

ההאשמה של הרב סתיו יושבת על משהו עמוק יותר. הציונות הדתית הפנימה את האשמה על רצח רבין. היא חשה צורך לבקש כל שנה סליחה על הרצח. היא צריכה לקחת את האחריות הבלעדית על הפילוג, ולהיות שותפה בכל העצרות שכתובה עליהן המילה ׳אחדות׳.

זהו ממש סנטימנט נוצרי שבו החוטא צריך לסחוב על עצמו את תחושת האשמה התמידית ולהתבטל כלפי מושיעו, ובמקרה הזה, השמאל.

הציונות הדתית חייבת להשתחרר מרגשות האשמה, לבחון בשכל את המניפולציות הציניות שהופעלו עליה במשך שנים ולהפסיק לנסות לרצות את השמאל

כך מתרחשת דחיקת הציבור הדתי אל הקיר. לאור הפנמתו העמוקה את העלילה שהוא שותף לרצח רבין, הוא לעולם לא יוכל להפנות אצבע מאשימה כלפי השמאל, יהיו עוולותיו אשר יהיו.

כך נוצר מצב מסוכן ומניפולטיבי, שבו מתנהל במרחב הציבורי מאבק רעיוני ותרבותי שאינו שקול ואינו ישר.

השמאל מנוקה תמיד מאשמה ומאחריות, ואילו ציבורים אחרים, שהפנימו משום מה אחריות לפשע, נדרשים לעלות לרגל, להשתטח ולהתחנן על נפשם למען האחדות המיוחלת; הרי הם האחראים לקרע ולפילוג.

5.

הסיבה שהשמאל יצר את המניפולציה הזו היא פשוטה: הציונות הדתית הסתמנה כאליטה החדשה המתחילה לצמוח בעם ישראל. הם בלטו בהתיישבות ובצבא, מלאי אידאלים ומידות טובות.

הם גדלים דמוגרפית והחלו להיכנס לתפקידי מפתח. הדרך היחידה לנטרל אותם הייתה לשעבד אותם מנטלית לשמאל, על ידי אימוץ תיאולוגיה נוצרית של אחריות תמידית לחטא הקבוע שאי אפשר להשתחרר ממנו לעולם.

הם נולדים לתוך החטא. לכן צריך לקחת את בני עקיבא לעצרת נאבקים על הדמוקרטיה' (כך כתוב בפרסום במפורש, במרקר אדום!), ולטעון שזו לא עצרת פוליטית.

הסיבה שהציונות הדתית בלעה את המניפולציה הזו והולכת לעצרות האלו טמונה דווקא באידאלים הגדולים ובעין הטובה שלה. מדובר בקבוצת סיכון, שמתקשה לזהות רוע ומניפולציות המתבצעות עליה.

אגב, אין זה מדויק שהיא לא יכולה לזהות רוע; אצל החרדים הם דווקא מזהים הרבה רוע, אינטרסים ושחיתות.

הציונות הדתית מתקשה לזהות רוע אצל המשעבד המנטלי שלה. רגשות האשמה פשוט לא מאפשרים זאת.

ממש תינוקות שנשבו, תוך רגשות אשמה תמידיים ורצון בלתי נלאה לאחדות בכל מחיר, תהיה המניפולציה אשר תהיה, עסוקים בריצוי אינסופי. אולי יבוא יום והאדון ייתן אישור לקיומם. כמה טראגי.

6.

הציונות הדתית חייבת להשתחרר מרגשות האשמה, לבחון בשכל את המניפולציות הציניות שהופעלו עליה במשך שנים ולהפסיק לנסות לרצות את השמאל.

יש להקשיב היטב להסתה הנשמעת יום יום מצד מחנה השמאל כלפי הממשלה ותומכיה, ולהבין שמעולם שיח ה'הסתה' וחוסר האחדות לא הטריד אותם; הכל מניפולציה פוליטית, שבה לשמאל מותר להעביר ביקורת ולדתיים אסור (כי ביקורת זה 'הסתה' ורצח).

העצרת לזכר רבין, המתיימרת לעסוק בהתנגדות לאלימות, הפכה למסע אלים נגד הציונות הדתית, ומשמשת כלי ניגוח להפלת ממשלות ימין.

המארגנים מנצלים את זכרו של רבין ז"ל כדי להמשיך לשלוט תודעתית בציבור ענק, ובכך מוסיפים חטא על פשע.

המסקנה העולה מדברים אלה היא, שהשתתפות בעצרת שכזו דומה לניסיון של עבד לרצות את אדונו ללא הצלחה. הגיע הזמן לצאת לחירות ולהתנתק מתודעת העבדות הנוצרית הזו. אפשר לנהל שיח ענייני ורציני על משמעות אירוע כה דרמטי בחיינו, אך ללא המניפולציה הגסה של האשמת הציבור כאחראי לרצח.

--- title: פצ"רגייט – סיכום ביניים קצר author: עזרא הימן date: 2025-11-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/294 --- # פצ"רגייט – סיכום ביניים קצר

א. מוקד הסחרור והקיטוב

פעמים רבות כתבנו על בעיית העומק בזירה הציבורית. כדי שהציבור על דעותיו השונות יוכל להשיט יחד את הספינה הנקראת מדינת ישראל, קול הבוחר צריך להיות דומיננטי בקביעת כיוון הספינה. אך כבר עשרות שנים ישנה קבוצה, שהיא מצד אחד בעלת כוח רב מאוד במוסדות מדינה לא נבחרים, ומצד שני בעלת תחושת זרות ולעיתים אף ניכור מן הרוב היהודי המבטא עמדות לאומיות יהודיות מסורתיות. קבוצה זו היא בעלת אוריינטציה הרבה יותר ליברלית-פרוגרסיבית-גלובליסטית. קבוצה זו בנתה רשת של כוח, שסחררה, בקצב הולך וגובר, את כל הדינמיקה הציבורית בין קבוצות בישראל.

אם אנשים בעלי תפיסות עולם שונות אינם נפגשים בקלפי כשווים, הזירה הציבורית נכנסת לסחרור נורא המלווה בכל הקיטוב שאנו רואים היום. הקיטוב איננו תוצר של ויכוח קולני בין קבוצות גרידא, אלא של אי מפגש בין קבוצות אלה בזירה הציבורית בעמדה של זכות הדדית לקדם מדיניות.

ההטיה הפוליטית הבוטה של קבוצות הכוח במוסדות הלא נבחרים מוכרחה להיפסק. עם ישראל צריך להיות בן חורין לומר את דברו.

השמחה איננה על נפילתה האישית בחייה הפרטיים, אלא על נפילתה של לבנה במערכת המבוצרת הזו, שמחוללת כאוס בעם ישראל

ב. המערכות המשפטיות כמוקד הקיטוב

כשאנחנו מדברים על מוסדות מדינה לא נבחרים בעלי הרבה מאוד כוח, הכוונה לראשי מערכות הביטחון, ובעיקר המטכ"ל, אמ"ן, שב"כ, בכירים במשרדי הממשלה ובגופים ממשלתיים שונים, אך מעל כולם – הגופים המשפטיים. בית המשפט העליון, משרדי הייעוץ המשפטי ופרקליטות המדינה, הם הגופים בעלי הכוח הרב ביותר. ויתרה מזו, ההטיה הפוליטית שלהם היא בעלת פוטנציאל הכאוס הגדול ביותר. אלה הגופים שהניטרליות והא-פוליטיות שלהם הן קריטיות לחברה מתפקדת, והפיכתם לגופים המובילים את החתירה תחת השלטון הנבחר, ובעצם נגד העם בישראל, יצרה כאן תוהו ובוהו. מי שמדבר על קיטוב ולא מדבר על זה, הוא מתעתע ומרמה את הציבור.

כשאבן מרכזית בתוך מערכת סבוכה זו נופלת, זהו צעד חשוב מאוד בהחזרת מדינת ישראל לדרך הישר.

יש כאלה שהגיבו לנפילת הפצ"רית באמירות בסגנון "בנפול אויבך אל תשמח", או שיש להיות רגישים ואמפתיים. תגובה מסוג זה היא אוטיזם ציבורי. השמחה איננה על נפילתה האישית בחייה הפרטיים, אלא על נפילתה של לבנה במערכת המבוצרת הזו, שמחוללת כאוס בעם ישראל.

ג. דרך התיקון

פעמים רבות הצבנו כאן את הבעיה הזו מזוויות שונות, וכדאי גם לסרטט קצת את דרך התיקון. התיקון מתחיל לא במעשה אלא במודעות ציבורית. אלפי אנשים שמחפשים את הטלפון האבוד של הפצ"רית עם אלפי שיתופים ברשתות החברתיות – מקדמים מודעות ציבורית. נהיה יותר ויותר מובן לַכול, שהגופים המשפטיים האלה, האמורים להיות נקיי כפיים יותר מכל גוף אחר (וכך הם הקפידו להציג את עצמם), נגועים בעומקם בריקבון שהלך והתעצם יחד עם הבריונות, היהירות וההתנהלות בחוסר סמכות, שאותה החביאו מאחורי המילים 'עצמאות מערכת האכיפה'. רוב עם ישראל מבין שהטלפון של הפצ"רית מסתיר כנראה דברים אפלים. זה שלב חשוב בפיתוח המודעות הציבורית. אלפי ועשרות אלפי אנשים שמדברים על כך, זה פיתוח המודעות הציבורית. זהו שלב הכרחי, ואולי החשוב יותר. הוא יוליד את ההמשך.

התיקון מתחיל לא במעשה, אלא במודעות ציבורית

השלב השני, העיקרי, הוא הלחץ הציבורי לשנות את ההרכב האנושי של ראשי כל המערכות האלה. כמובן, תמיד נצרכים חוקים ותקנות כדי להשיב את הכוח לבוחר, אך מעל הכל מדובר בשינוי ההרכב האנושי. אנשים בתודעה של דיפ-סטייט תמיד ימצאו את הדרך לעקוף את הבוחר. צעד צעד, מינוי מינוי, שלב אחרי שלב, יש להחליף אותם באנשים המכבדים את הבוחר ולא מתנשאים עליו, שמכבדים את עם ישראל ולא מזלזלים בו.

לאט לאט, נושאת המטוסים הזו שנקראת השירות הציבורי תיטה לכיוון נכון. קודם כל יפסיק השירות הציבורי להוות מכשול בפני הדיון וההכרעה הציבורית החופשית. משם נעלה על דרך סלולה, שתאפשר בירורים על דרכנו כעם בפיוס ובהסכמה.

בשעות אלה הודיעו על מינוי פצ"ר חדש, אדם שאיננו מוכר לרוב רובו של הציבור. כיצד נמדוד האם המינוי הוא צעד קדימה בדרך? ודאי שעמדותיו ותפיסת עולמו הלאומית, הציונית והיהודית חשובים ביותר. אך הנה מדד בסיסי וראשוני יותר: העצמאות שלו מקבוצות הכוח המנסות לשלוט ללא סמכות בדרכה של מדינת ישראל, הניתוק שלו מאותו מועדון משפטנים התופסים את עצמם כנעלים מוסרית מהציבור ומהעם, והראייה שלו את עצמו כשליח ציבור הנאמן לקול הבוחר ולנבחרי הציבור. ברוח זו הוא צריך לפרש ולאכוף את החוק. זו עדיין לא גאולה, אך זה צעד קטן וחשוב קדימה לעבר השפיות.

--- title: אמפתיה ללא גבולות – מתכון לחורבן מוסרי author: יהושע שני date: 2025-11-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/295 --- # אמפתיה ללא גבולות – מתכון לחורבן מוסרי

לאחר יותר משנתיים מאז יום שמחת תורה התשפ"ד, היום שבו נשבר לב האומה וליבנו כמשפחה (כמו אצל רבות נוספות), הולכת ומתרחבת תופעה מדאיגה: גילויי אמפתיה וסלחנות מהירים וחסרי אחריות של חלקים בציבור הימני, ובייחוד הדתי־לאומי, כלפי אותם גורמים שנטלו חלק ישיר או עקיף במחדל הנורא שהוביל למותם של בנינו.

האמפתיה המהירה מדי כלפי אלה שכשלו, גם אם היא באה מתוך כוונה טובה, אינה במקומה.

אותה אמפתיה, עטופה לעיתים בלשון פיוס ואהבת ישראל, מתעלמת למעשה מכאבם של ההורים, האלמנות והאחים, שעדיין נושאים את מחיר הכישלון על גבם.

היא באה בשם הרצון לאחד, אך בפועל היא פוצעת, דוקרת ומוחקת אחריות.

תהא הסיבה אשר תהא למציאות המדממת הזו, בכל מקרה מדובר בשפל התנהלותי חסר תקדים של דמויות ספציפיות, שעוד ייבדק וייסרק במסרקות של ברזל. על כך אין חולק

א. בין חמלה לעיוורון

חמלה היא מידה חשובה. התורה מלאה בקריאות לרחמים, בהקשבה לכאבם של הגר, היתום והאלמנה וכדומה.

אך כאשר החמלה נשלפת במהירות כלפי מי שהתרשל, עיוות או הסתיר את האמת – היא חדלה להיות מידה טובה והופכת לעיוורון מוסרי.

אין מדובר כאן בוויכוח פוליטי בינינו. זוהי עמדה מוסרית פשוטה ובסיסית.

חמלה ללא תנאי כלפי בכירים, משפטנים ואנשי ציבור שפעלו בניגוד גמור לאחריותם?

מדובר בנושאי תפקידים בעלי מובהקות ישירה לאירועים הקשים. אלו שהיו אמורים להיות שומרי הסף על גבולנו מפני אויבינו, הפכו להיות שומרי סף מפנינו, וכשלו כישלון מחפיר.

תהא הסיבה אשר תהא למציאות המדממת הזו, בכל מקרה מדובר בשפל התנהלותי חסר תקדים של דמויות ספציפיות, שעוד ייבדק וייסרק במסרקות של ברזל. על כך אין חולק.

(נדרשת אבחנה בין דרג פוליטי נבחר לדרג מקצועי ממונה, ולא זה המקום להרחיב על כך).

וכאשר בתוך הציבור הדתי־לאומי, זה ששילם מחיר דמים יקר כל כך, ממהרים למחול לבכירים האלה מבלי שיעמדו בתנאי התנצלות פשוטים, כאילו מדובר באירוע זניח חסר חשיבות, נשמטת הקרקע מתחת לרגלי המוסר הפשוט והבסיסי.

זהו לא מוסר יהודי אמיתי, אלא מוסר נוצרי.

ב. על גבן השחוח של המשפחות השכולות

אותם גילויי פיוס שטחיים אינם מעשה אצילי ללא תשלום מחיר. הם באים על גבם של מי שאין להם עוד את מי לחבק. על גבי מי שרואים בעיניים נוגות את גילויי האמפתיה האלה וליבם נחמץ בקרבם. לא מפאת קטנותם, חס ושלום, אלא בשל אחריותם לבנים שנפלו ומפני שהם מבקשים צדק, אמת ומוסר לפני הכל.

מגלי האמפתיה הזולה הזו מבקשים לאחות את קרעי העם – אך מבלי להביט בעיניהם של האבות והאמהות, האלמנות והיתומים, אלה החיים יום יום עם הידיעה שיקיריהם נשלחו לקרב ולא חזרו בגלל רשלנות פושעת לכאורה של נושאי תפקידים בכירים.

האמפתיה הזו חוטאת פעמיים:

ראשית, היא מוחקת אחריות; ושנית, היא מרוקנת את מושג הצדק מתוכנו. היא פוגעת בצדק שעליו אמורה להיבנות חברה בריאה ומתוקנת.

ויותר מכך, היא מטילה צל נוסף כבד ומעיק על כאבן של המשפחות, כאילו המחיר ששילמו על הרשלנות הזו צריך להישכח בשם אחדות שטחית, רזה ושקרית.

דווקא משום כך עליו להיזהר לא להפוך את מידת הרחמים למפלט מן האמת, ולא לאמץ נורמות נוצריות המבקשות חמלה ומביאות בכנפיהן מציאות הפוכה לחלוטין

ג. "ובערת הרע מקרבך"

אין איחוי אמיתי בלי דין וחשבון. אין אהבת ישראל אם היא חומקת מאמת פשוטה.

רק כך ניתן לשוב להיות עם מוסרי ונורמאלי כתנאי להיותנו עם קדוש.

האחריות שלנו היא לחמול באופן נכון, תוך זקיפות קומה ותביעת צדק, ללא עבדות וחנפנות מכוערת על גבם של מי ששילמו מחיר אדיר – כדי שלפחות הצדק ייעשה ללא מורא וללא טשטוש.

כאשר מוחלים להם ללא תהליך אמיתי של בירור האמת ולקיחת אחריות ממשית, מתקיים לנגד עינינו הפסוק "הרצחת וגם ירשת?!"

הימין הדתי מבקש לשאת את דגל האחריות, הנאמנות והגבורה.

דווקא משום כך עליו להיזהר לא להפוך את מידת הרחמים למפלט מן האמת, ולא לאמץ נורמות נוצריות המבקשות חמלה ומביאות בכנפיהן מציאות הפוכה לחלוטין.

רק אם נעמוד באומץ ונתבע תהליך כן ונוקב, יוכלו להיבנות מחדש סולידריות ואחווה אמיתיות.

ליבה הטוב של חברה מוסרית אינו נמדד לפי כמות ה'סליחות' שהיא מחלקת, אלא לפי יכולתה להבחין בין צדיק לרשע, בין טעות לבין רשלנות פושעת.

רק צדק אמיתי, הנובע ממבט שכלתני חד, יביא מזור לאומי ופרטי גם יחד.

--- title: עצבים של ברזל author: אודי בן חמו date: 2025-11-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/296 --- # עצבים של ברזל

זה הזמן לתת למוח, לשכל ולעובדות לדבר, ולא לרגשות סוערים, מטלטלים וחסרי יציבות, המאפשרים למניפולטורים לפעול את פעולתם על מצע נפשי מעורער.

אם אדם פעל בזדון, ולנוכח האשמות כלפיו הוא בוחר לקחת את חייו או אפילו רק לנסות לעשות זאת – זו אחריותו. הדבר עצוב כמובן, אבל האשמה מוטלת עליו, לא על קורבנותיו.

הקמפיין החל; ראו הוזהרתם!

החשדות נגד הפצ"רית גרמו בתחילה לרבים להרים גבה ולשאול: "הייתכן? אולי מספיק כבר עם המחשבות הקונספירטיביות הללו?".

מהר מאוד הפכו החשדות התמימים לתדהמה ולזעזוע, כשהפצ"רית הודתה במסמך רשמי שהדליפה לתקשורת חומרים מכפישים כנגד בנינו, אחינו, בשר מבשרנו. לוחמים שהתגייסו למשימה מצמררת.

כעת שאלו את עצמכם שאלה בסיסית: לצד מי אתם עומדים?

אם ביררתם את הפרטים באופן שכלתני והגעתם למסקנה ברורה, אינכם נדרשים לשנות את דעתכם בשום מצב.

התבונה והאמת יובילו, ושום הטיה רגשנית לא אמורה לשנות את דעתכם.

לא מדובר פה באירוע אחד מני רבים של שחיתות; מדובר ברעידת אדמה מערכתית עוצמתית – הרבה מעבר לפרסונה כזו או אחרת – שכמותה לא חווינו שנים.

כשמתווך כזה מתגלה כמוטה, או גרוע מכך, מושחת – כל המבנה קורס

כשאנשי מפתח במערכת שאמורה להגן על החוק, על המוסר ועל הלוחמים – נחשפים כמי שלמעשה רמסו את אלה שעליהם היו אמורים להגן, יש לעצור הכול ולשאול: איך הגענו למצב הזה?

א. העיוות של מתווכי המציאות

הפצ"רית, כמו בכירי מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, הייתה חלק מהמנגנון המתרגם את המציאות לציבור: מה חוקי, מה מוסרי, מי אשם ומי זכאי.

כשמתווך כזה מתגלה כמוטה, או גרוע מכך, מושחת – כל המבנה קורס.

לא רק שמתווך המציאות לא עשה זאת כנדרש, הוא אף פעל במזיד לשקר, לרמות, לטייח ולעצב מציאות שתשרת את תפיסותיו הפרטיות.

ראוי להסיק מסקנות לגבי מתווכי המציאות הללו.

ב. הפקרת הלוחמים

הפצ"רית אמורה לעמוד כחומת מגן עבור חיילי צה"ל ולהגן עליהם מול רדיפות משפטיות מבית ומחוץ.

אם דווקא היא פעלה בניגוד לאינטרס הזה, הרי שהלוחמים נותרו חשופים וחסרי הגנה; זהו מעשה נורא, הפוגע באמון הבסיסי שבין חייל לשולחיו.

כך לא נראית ממלכתיות וכך לא נראית מערכת מדינתית המחויבת לאזרחיה. כל מי שזעק "עכשיו" ביחס לחטופים בודדים וביקש לשעבד את המערכות הציבוריות לטובת הפרט בצורה חסרת איזון, נדרש לזעוק גם כעת.

מה ההבדל?

ג. קריסת האמון

כיצד אפשר לדרוש מחיילים משמעת, מסירות נפש ושמירה על החוק, כאשר הראש המשפטי בצמרת הצבא מעורבת בעצמה בפרשה פלילית?

את הטיפול בנושא הזה אי אפשר להשאיר לעוד ועדה שתעלה עובש.

הֱיו מוכנים לקמפיין הבא: ערעור הלגיטימציה של מינוי בודקים חיצוניים כי "הם פוליטיים". או חוסר יכולת לבצע חקירה עקב "מצב נפשי מעורער".

ד. התנערות מזהות לאומית משותפת

כשהמערכת המשפטית מתנתקת משורשיה הלאומיים, היא חדלה לייצג את כלל הציבור. את העם, את מורשתו וזהותו הקולקטיביות, שמכוחם היא מתפקדת.

כך תופסת המערכת המשפטית את עצמה כשומרת סף מפני ההמון הברברי האלים, העלול להתבהם באשר הוא המון, וודאי בשעת מלחמה.

הניתוק הזה כבר הופך למסוכן ממש,

והוא מאפיין רבים בתפקידי מפתח במערכות הציבוריות.

הזעזוע הזה מבשר על שבירה של צורת חיים ישנה ועל לידת קומת חיים חדשה המבקשת לצאת לאור

ה. מניפולציות

לפני שנים רבות אמר איש ההגנה אליהו גולומב למנחם בגין את הדברים הבאים: "לא חשוב הדבר אם נירה את הכדור הראשון במלחמת אחים. מנגנון התעמולה הוא בידינו. אנו נכוון את כותב ההיסטוריה ותמיד תהיו אתם המתחילים במלחמת האחים".

כאז כן היום, עפר לפה המעז לדבר כך. אך כדאי ללמוד מכך על הבאות; אין גבול למניפולציות הרגשיות.

ו. "אתם של ישראל?"

בספרו של אמנון לורד 'איבדנו כל אשר יקר היה', כותב לורד כך: "אדם הנשאר מחוץ להתרחשות חוויתית כללית מפתח בהדרגה ניכור ולאחר מכן התנשאות. תחושת העליונות מחלחלת כדי לפצות על החסך החווייתי, ובסוף באה ההתנגדות והמלחמה נגד התופעה הזו, מה שמעניק למנוכר מְלֵאוּת חוויתית משלו".

ז. לידה חדשה

הזעזוע קיים ונוכח ואי אפשר לטאטא אותו מתחת לשטיח.

שורש הזעזוע הוא בשל סיפור לאומי מטלטל, לא בגלל תגובה לא ברורה של הפצ"רית הערב.

הזעזוע הזה מבשר על שבירה של צורת חיים ישנה ועל לידת קומת חיים חדשה המבקשת לצאת לאור.

את שני הצדדים צריך לראות: את כאבי הלידה ואת בשורת הנולד גם יחד.

וברגעי לידה, חשוב מאוד להיות ממוקדים בעיקר, ולא בשום דבר אחר.

--- title: חושפי האמת בפרשת הפצ"רית author: אריאל אוסטרבך date: 2025-11-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/297 --- # חושפי האמת בפרשת הפצ"רית

עוד נעסוק ברעידה האדמה הזאת מזוויות שונות, אבל במוצאי שבת ראוי לעסוק באלו שבזכותם נחשפו הדברים.

לקראת שבת החלה להיחשף האמת בסוגיית הדלפת הסרטון הערוך, שהשמיץ את לוחמינו מכוח 100.

הפצ"רית המודחת הודתה באופן רשמי כי היא עצמה הורתה להדליף את הסרטון לתקשורת כדי להגן על פקודיה, שלדבריה עמדו תחת התקפה ציבורית.

אז את מי ראוי להעלות הערב על נס?

ראשית, ראוי לספר בשבחם של לוחמי כוח 100 עצמם, שביצעו משימה בלתי נתפסת במורכבותה.

למרות ההאשמות הזדוניות כלפיהם הם לא ויתרו אלא נלחמו על האמת, על אף שסבלו פגיעה אישית לא פשוטה. פגיעה כלכלית, משפחתית וחברתית.

הם עמדו ונלחמו על האמת הן בראיונות לתקשורת והן במערכה המשפטית, שנכון להיום עדיין נמשכת על אף שחוסר התקינות בפרשה נחשף לעיני כל.

האכפתיות הציבורית המתבטאת בעקשנות אמיצה היא חשובה מאוד, והיא אחת הדרכים המכריחות להגיע לחקר האמת

שנית, ראוי לספר בשבחם של ערוצי התקשורת שהאמינו ללוחמים, ובראשם ערוץ 14 וגלי ישראל, שלא הפסיקו לדבר על הפרשה.

אחד הכוחות המרכזיים של תקשורת הוא קביעת סדר היום, מה חשוב ומה לא.

הערוצים הללו הבינו את חשיבות הדברים ולא נתנו להם לשקוע בארכיון הלאומי העמוס בעוולות לא מטופלות.

שלישית, ראוי לספר בשבחו של עם ישראל שעסק בפרשה ברשתות החברתיות ובהצפת השיח בעקביות בכל במה.

הציבור הרחב חש מיד את העוול כלפי לוחמים העוסקים בשם העם כולו במשימה מורכבת ונתן להם גיבוי מלא.

הם היו שליחי ציבור. זו לא הייתה משימה פרטית.

האכפתיות הציבורית המתבטאת בעקשנות אמיצה היא חשובה מאוד, והיא אחת הדרכים המכריחות להגיע לחקר האמת.

כל הגורמים הללו לקחו על עצמם סיכון בכך שהביעו עמדה מלאת גבורה נגד מערכות משומנות, משופעות בכספים ובעלות השפעה חברתית רבה.

חלקם שילמו מחירים גבוהים על הדרך שבה בחרו.

לכן יש להעריך ביתר שאת את פועלם במאבק לחירות.

ככה נראית ערבות הדדית לתפארת!

--- title: קצר לפני שבת author: אודי בן חמו date: 2025-10-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/298 --- # קצר לפני שבת

נושאי שיחתו של אדם עם בני משפחתו, חבריו ומכריו, מעידים על המקום שבו הוא נמצא.

פרשת עלילת הזדון בשדה תימן, שהפצ״רית חשודה בה, היא הפרשה המרכזית שבה עלינו לעסוק.

כשגוף האמון בין היתר על שמירה על החוק והגנה על חיילינו, פועל באופן הפוך לגמרי מתכליתו – אין לך דבר מזעזע מזה.

דומה הדבר לשומר בבנק שיואשם בשוד הבנק שעליו הוא שומר.

או שופט האמון על שמירת החוק שיואשם בהתעלמות זדונית ממנו.

או שוטר תנועה הנוסע במהירות מופרזת תחת השפעת אלכוהול ופוגע באזרחים תמימים.

אך חמור שבעתיים הדבר, כאשר האחראי הלאומי על תחום מסוים נאשם בפעולה בזדון בניגוד גמור למנדט שניתן לו.

כל מחלוקת חברתית, תהיה החריפה ביותר שתהיה, אינה דומה ואינה מתקרבת למציאות שבה המערכות הציבוריות מקולקלות

על פי המשל, לא שוטר תנועה נסע במהירות מופרזת תחת השפעת אלכוהול, אלא מפכ״ל המשטרה.

לא שומר בבנק שדד, אלא מנהל חברת השמירה.

ולא שופט בבית המשפט המחוזי, כי אם נשיא בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו.

זוהי פגיעה אוטואימונית קשה בגוף הלאומי ואסור להתרגל לכך.

כל מחלוקת חברתית, תהיה החריפה ביותר שתהיה, אינה דומה ואינה מתקרבת למציאות שבה המערכות הציבוריות מקולקלות.

כל ארגון ואדם פוליטי המבקש לתקן את החברה ואינו מציע טיפול עומק מערכתי, לפני הטיפול החברתי, הוא מוליך שולל במקרה הרע או נאיבי ורדוד במקרה הטוב.

זהו הנושא המרכזי. מעטים הבינו זאת מזמן, רבים מבינים זאת יותר ויותר.

הפנמת המציאות הזאת תובעת הרבה משמעויות –

חינוכיות, תרבותיות, מוסריות ועוד.

אבל בראש ובראשונה היא דורשת הסכמה על כך שזהו הסיפור של חיינו בעת הזאת.

וכמו תמיד, בדקו גם מי אינו מגנה בחריפות את המצב הזה, או כזה המגנה בשפה רפה, ומכאן תלמדו מי אינו שותף שלכם במלאכת התיקון.

לא צריך להיבהל ולא צריך לחשוש.

צריך פשוט אומץ, יושרה ועקשנות, והתיקון בוא יבוא.

במידה רבה הוא החל השבוע בשעה טובה.

חגרו חגורות, הולך להיות מעניין.

שבת שלום.

--- title: ברית עולם וקואליציית אוחזי עיניים author: עזרא הימן date: 2025-10-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/300 --- # ברית עולם וקואליציית אוחזי עיניים

לאור המאמץ הנפשי והפיזי האדיר של משרתי המילואים ובני משפחותיהם, מאתגר ולא פופולארי להשמיע תפיסה מחושבת שקולה; הדבר עלול להיתפס כאטימות. ואחרי הקדמה זו, אני כותב את הדברים הבאים.

זכות הקיום של 'סוללים דרך' נועדה בדיוק לרגעים מורכבים כאלה.

א. תעתועי הזירה הציבורית

עד שהקמפיין לגיוס חרדים פרץ לחיינו, הייתי הראשון לנדב את נימוקיי התורניים בעד שותפות מלאה שלהם במדינת ישראל ושירות משמעותי בצה"ל, שהוא עצמנו ובשרנו. כך נהגתי אני בחיי, כך ילדיי וכך תלמידיי.

אך ככל שהקמפיין העמיק, התרחב והקצין, וככל שהגורמים המשפטיים קידמו בחוסר סמכות מטרות פוליטיות מובהקות, החלטות דרמטיות שפועלות לסכסך בין ציבורים בעם ישראל, כך יותר הבנתי שהמחלוקת ההיסטורית בתוך עולם התורה ובין גדולי ישראל בנושא הגיוס נחטפה כבת ערובה בידי גורמים שונים למטרות אחרות לגמרי.

די מהר גם התברר שהפניית הזעם כלפי החרדים, בגיבוי עבריינות משפטית, לא רק שלא תגייס חרדים, אלא כנראה גם לא נועדה לגייס חרדים. שהרי איזה בר דעת (קל וחומר תלמיד חכם) מסוגל לחשוב, שראיון בערוץ 12 למשל שבו תוקפים את החרדים יוסיף שורות בלשכת הגיוס? איזה בר דעת (קל וחומר תלמיד חכם) מסוגל לחשוב שיהודים שמסרו את נפשם דורי דורות כדי לא לזוז מילימטר ממה שהם ראו כתורתם ויהדותם, ממה שהם ראו כנצח ישראל, יוותרו על כל זה לא מכוח מסקנה תורנית פנימית חופשית, אלא מפני אימת יצחק עמית וגלי בהרב מיארה?

המחלוקת ההיסטורית בתוך עולם התורה ובין גדולי ישראל בנושא הגיוס נחטפה כבת ערובה בידי גורמים שונים למטרות אחרות לגמרי

הקמפיינרים, מייצרי הלוגואים, הארגונים, מייצרי הסרטונים ונואמי הנאומים, ושותפיהם במסדרונות משרדי היועמ"ש והפרקליטות, חזקה שידעו בדיוק לאן הם לוקחים את התעתוע הרגשי ואת הדרמה החברתית הזו. וזה לא ללשכת הגיוס…

שוב, הקושי והמאמץ של משרתי המילואים ברור ולא ניתן להכחשה. אבל דווקא הוא זה שעל גביו נבנות קומות של שקר ורמייה.

לא מעט אנשים תמימים ורגשנים נגררו אחריהם. אולי חלקנו חשבנו בשגגה שזה המקום והאופן להמשיך את הוויכוח המוכר בין בתי המדרש ולהביע טענה ניצחת מהלב הכואב וממסירות הנפש על עם ישראל, הבוקעת שערי שמיים. אך אולי חלק מהאנשים בכלל לא תמימים.


ד״ר גדי טאוב, שהיה בשמאל ועבר לימין, אירח לפני מספר חודשים את הפובליציסט והסופר אמנון לורד, שגדל בקיבוץ עין דור ועבר גם כן מהשמאל לימין לאחר הסכמי אוסלו. לורד, כמומחה לאופן בו פועלות תנועות השמאל העולמיות, מסביר במילים פשוטות את כל הסיפור:

לראיון המלא לחצו כאן

ב. קואליציית 'מנכסי המשרתים'

אני מסתכל על המודעה של אותה עצרת נגדית. כמה לוגואים! הגוף שקורא לעצמו 'קואליציית ארגוני המשרתים' טוען שהוא "מייצג מאות אלפי אנשי מילואים ובני משפחותיהם". באמת? כמה עזות. כמה חוצפה. כמה יוהרה. מזמינים לוגו. פותחים עמוד פייסבוק. הולכים לכנסת ומדברים בשם כווולם – הכל בשביל מטרות פוליטיות שככל הנראה מייצגות מיעוט קטן של משרתי המילואים.

אז מה רוצים אלה שיצרו את 'ברית מנכסי המשרתים'? לאן הם חותרים באמת? מה הם ישיגו אחרי שירחיקו את הציבור החרדי מהצבא לעוד עשרים שנה, ירדפו אותם ברחובות וישליכו אותם לכלא, ויחנקו כלכלית את הישיבות? כוח אדם בצבא לא יתווסף. העומס על הצבא לא ירד. הטבת מצבם של אנשי המילואים לא תושג. אדרבה. אותו ייעוץ משפטי הדואג לרדוף ולהשליך לכלא חרדים, גם דואג לא לאפשר תעדוף לאנשי מילואים בקרקעות למשל (אבל לערבים כן, כמובן) עקב 'פגיעה בשוויון'. למה קואליציית מנכסי משרתי המילואים לא נלחמת נגד החלטות מרושעות אלה המקפחות את משרתי המילואים? למה הם לא דואגים להטבה ממשית למשרתים? מעניין.

המטרה המשותפת המסתמנת – לא זו המוצהרת, אלא זו הזועקת מבין השורות של הרטוריקה, הפעולות, העמדות וההכרעות – היא שינוי המפה של קבוצת ההשתייכות הפוליטית.

חמישה מנדטים שיערקו מברית הימין והחרדים אל המרכז-שמאל יעשו את העבודה. חמישה מנדטים המרחפים בצומת הדרכים ויצטרכו לבחור אל מי להתחבר, אל החרדים או אל 'אחים לנשק', עלולים לבחור ב'אחים לנשק' וב'מפלגת קפלן'. חמישה מנדטים שיערקו לבנט, חמישה מנדטים שיתבלבלו ויחשבו ש'ברית המשרתים' מחליפה כביכול את ברית הנצח של עם ישראל.

תבדקו בעצמכם: את מי האנשים האלה תוקפים, ואת מי אינם תוקפים. מול מי הם מפגינים ועם מי מתחבקים. מתי הם נזכרים לדברר אחדות ועם מי, ואת מי שכחו להזמין למסיבת האחדות.

הכל הולך למקום אחד. מפה פוליטית חדשה. אחרי שזה יקרה, קמפיין גיוס החרדים יושלך אחר כבוד לארכיון הגרוטאות של הקמפיינים, שכבר נהיה די צפוף. וכמו ששכחו את השואו של 'איך מנצחים מגפה', גם ישכחו את השואו של 'איך מגייסים חרדים'.

די מהר גם התברר שהפניית הזעם כלפי החרדים, בגיבוי עבריינות משפטית, לא רק שלא תגייס חרדים, אלא כנראה גם לא נועדה לגייס חרדים

ג. ברית הנצח של עם ישראל בהר סיני

עכשיו נגיע באמת לעיקר. אינני יודע מתי הציבור החרדי יהפוך לשותף מלא בחיי מדינת ישראל. אבל כמה דברים אני כן יודע. אני יודע, שמי שמבין שהוא עמד איתי למרגלות הר סיני וקיבל תורה שהיא הנצח של עם ישראל, הברית בינינו חזקה יותר מהמחלוקת מתי ואיך האומה שלנו עוברת מקיום יהודי בגולה לתקומה לאומית בארצה. אני גם יודע שהשותפות הזו תקרה, והיא תהיה יקרה מאוד. אני גם יודע שההכרעה של הציבור החרדי להמתין איננה עצלות, מידות רעות וניכור. אני יודע שהזלזול בתורה שלהם, על אף המחלוקת, הוא קטנות וטיפשות הלב. ואני יודע שהניסיון לכפות את זה בכוח לא רק שלא יעזור, הוא גם לא נעשה בתום לב.

אני חושב שמאחורי כל הרעש הזה מסתתר גם בלבול לא קטן בחלק מהציבור הדתי לאומי, בלבול שגורם לו לחשוב שברית לובשי המדים גוברת על הברית של עם ישראל שיצא ממצרים וקיבל יחד תורה; בלבול שמסתיר מאחוריו רצון סמוי ולעיתים גם גלוי להשתייך חברתית ל'מועדון היוקרה' של אליטות השמאל.

לפעמים קוראים שואלים אותנו למה בקבוצה זו איננו מבקרים את החרדים. עשרים וחמש שנה אני יושב בבית המדרש. אף פעם לא נמנעתי מלחלוק על תפיסות עולם חרדיות בכל מיני צמתים. אך זוהי מחלוקת בתוך בית המדרש. לעומת זאת, בעולם של תעתועי הזירה הציבורית, בעולם שבו שופטים ומשפטנים גוזלים מנציגי הציבור את היכולת להגיע להסכמות ביניהם סביב סוגיות חברתיות רגישות כמו הגיוס, ומפעילים בחוסר סמכות את מערכת אכיפת החוק כדי לרדוף חרדים ולהשליכם לכלא – הכל לשם פירוק קואליציית הימין – במקום לתת לדינמיקה הציבורית לסלול את הדרך, אזי באופן ברור אני עומד לצד הציבור החרדי ולא לצד קבוצה של אוחזי עיניים, שרוממות בטחון ישראל בגרונם אך מעשיהם הפוליטיים למהדרין רק מרחיקים אותנו מלקיחת אחריות משותפת על מדינת ישראל ובטחון ישראל.

הערה לסיום:

אם קריאת המאמר הזה הייתה מלווה בדופק גבוה ובצורך להגיב מיידית בעצבנות – נכשלנו. כולנו.

ואם המאמר יגרום לעצירה, למחשבה ולהתבוננות בנחת – ניצחנו. כולנו.

--- title: התמונה הרחבה author: יהושע שני date: 2025-10-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/301 --- # התמונה הרחבה

טווח גבולות הגזרה של היכולת לשמוע דברים מורכבים לאחר 'סערה ציבורית' הוא מוגבל. אך בעת הזאת, גם לשתיקה יש מחיר.

לכן אניח כאן את דבריי, וישפוט הקורא בנפש חפצה ובהקשבה כנה.

אך אם אתם חושבים שהדברים עלולים לגרום לכם לשנאה ומחלוקת, הניחו אותם בצד.

אוהב אני כל יהודי ויהודי גם אם אני חלוק עליו בתפיסותיי. אנא, זכרו זאת לאורך קריאת הדברים.

דבריו של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, על הרב תמיר גרנות עוררו סערה תקשורתית גדולה.

קטונתי, אבל איני מסכים עם דבריו של הרב יוסף, ומצד שני גם איני מסכים עם הרב גרנות. שיזכו שניהם לחיים ארוכים וטובים.

סערה גדולה תמיד מתחוללת כאשר האירוע הבודד מנותק מההקשר הרחב, אמירות תקיפות מובלטות, ובנוסף לכך יש אנשים המלבים את אש המחלוקת במקום לכבות אותה.

המציאות כבר לימדה אותנו שוב ושוב, שכאשר מתבצע משפט שדה תקשורתי כדאי לקחת אוויר, לעצור ולשאול: האם שמענו את כל האמת? — "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק".

הדיון כאן, למשל, כבר מזמן חולל לצערנו.

סערה גדולה תמיד מתחוללת כאשר האירוע הבודד מנותק מההקשר הרחב, אמירות תקיפות מובלטות, ובנוסף לכך יש אנשים המלבים את אש המחלוקת במקום לכבות אותה

הנה העובדות:

במשך שנה וחצי מנהל הרב גרנות מסע תקשורתי ותורני תקיף נגד רבני הציבור החרדי.

במדינה דמוקרטית שקיים בה חופש ביטוי, זו כמובן זכותו.

לאחרונה הוא התראיין בערוץ 12 – ערוץ שאיש לא יחשוד בו באהדת יתר לחרדים – וקרא לחרדים להתגייס לצבא, "כי כך התורה אומרת". והוסיף: "אצל הקב"ה אין שקרים, אי אפשר לזייף, חותמו של הקב"ה אמת. אתם יודעים את זה ואתם חייבים לפעול לפי האמת".

אך האם תלמידי ישיבות חרדיות צופים בערוץ 12? האם ראיון בערוץ שכזה יוסיף אהבה ואחווה, שלום ורעות? או שמא יסייע למי שפועל נגד היהדות לחכך ידיו בהנאה מיוחדת?

האם כך מדברים בכנות עם העולם החרדי? או שמא עם כאלה המעוניינים לשמוע 'רב אחר', שמדבר נגד חרדים?

בשורה של ראיונות דיבר הרב גרנות בלשון מזלזלת על תלמידי חכמים, קרא להטיל סנקציות על מוסדות חרדיים, ואף הגדיר את החרדים "מוטציה חברתית”.

לו אמירה כזו הייתה נשמעת כלפי ציבור אחר – כל המדינה הייתה רועשת. אבל כשמדובר בחרדים, נראה שדמם הותר.

לא אצדיק את דבריו החריפים של הרב הראשי – אך חשוב להבין שהם לא נולדו בחלל ריק.

היו כנים – היש ציבור יותר מבוזה ונלעג מהציבור החרדי?

הרי רק חיצוניותם מפחידה ומאיימת עוד הרבה לפני התנהלותם.

זהו ההקשר הלאומי הרחב.

במשך חודשים ארוכים נשמעים דברי זלזול ודמוניזציה כלפי רבנים ואנשים יראי שמיים שתפיסת עולמם קשה להבנה לציבור דתי לאומי, ובמיוחד בעת מלחמה.

אלא שמעבר לשאלת הכבוד, יש כאן תופעה חמורה יותר:

היעלמותה של הסולידריות, התהליכיות והסובלנות בחברה הישראלית כלפי הציבור החרדי.

במקום דיאלוג איטי, אחראי ומכבד – שבו מדברים, מקשיבים ומבינים את מורכבותם של חיים תורניים – הולכים כיום על "הכול או לא כלום": או שאתה מתגייס, או שאתה אויב המדינה.

זוהי לא דרכה של תורה ולא דרכה של חברה חפצת חיים.

בו בזמן, אותם קולות הקוראים לגייס בכוח את החרדים שתקו ושותקים לנוכח תופעת הסרבנות הגוברת במחנות אחרים, שגם בהם אגב, אין צורך לטפל בכוח ובסנקציות דרקוניות.

כאשר חיילים ומילואימניקים מסרבים לשרת במחאה פוליטית – כמעט אין גינוי, אין מאמרים חריפים ואין כתבות זועמות בערוץ 12.

מדוע כלפי החרדים מאבדים סבלנות ומבקשים להעניש אותם, ואילו כלפי סרבנות מהסוג שיש האומרים שהביא עלינו את אסון הטבח – מגלים הבנה?

וכי מישהו היה חושב לדבר מעל ראשם של 'אחים לנשק', למשל, במאה שערים? הם הרי לא נמצאים שם. מה התועלת בהשמעת דברים בבמה כה לא רלוונטית?

הבעיה המרכזית היא פגיעה אנושה באפשרות של שפה המקדמת כבוד ואחווה בתוך עם ישראל.

ראו את דבריי כיוצאים מלב מדמם של אבא לבן אחד חסיד קרלין ששירת בצה״ל ולבן אחר קצין בצה"ל, אורי מרדכי הי"ד

כאשר מגזר אחד מרשה לעצמו לדבר בבוז על מגזר אחר בשם "תיקון", "פתיחות" או "שוויון בנטל", נוצר קרע שלא ירפאו אותו נאומים ותקציבים.

ומי שנושא באחריות ציבורית חייב לשאול את עצמו: לאן כל זה מוביל?

הרב גרנות איננו מדבר עם ראשי הציבור החרדי, אלא על הציבור החרדי – מעל גלי האתר, מול מצלמות התקשורת, באולפנים הצמאים לשמוע רב אחד מדבר נגד רב אחר.

לא הייתי מעלה זאת, אך הדברים פוצעים את ליבי שוב ושוב.

ראו את דבריי כיוצאים מלב מדמם של אבא לבן אחד חסיד קרלין ששירת בצה״ל ולבן אחר קצין בצה"ל, אורי מרדכי הי"ד.

את השיח המורכב חייבים לנהל אחרת.

לאור זאת, ההתכנסות והגבהת החומות מצד הציבור החרדי היא טבעית. כל אחד מאיתנו היה פועל כך ביחס לציפור נפשו.

תנועה איטית אמנם אך שיטתית של התגייסות חרדים לצה"ל נבלמה לצערנו על ידי פעולות אגרסיביות; לא משקים תינוק בן יומו בזרנוק של מכבי אש.

באופן הזה הקרע עלול ללכת ולהעמיק, והסכנה האמיתית אינה של "אי שוויון" אלא של כאוס ושל איבה בין אחים.

השלום לא יבוא מהאשמות הדדיות ולא מהתנשאות של מגזר על מגזר – גם אם הנטל כבד והעול מכביד.

האמינו לי, לאבד בן אהוב זהו נטל גדול יותר, בלשון המעטה, אך דרושה אחריות לאומית.

השלום יבוא רק כשנשיב את הכבוד לתורה, לרבנים, ולעם ישראל כולו — על כל גווניו, מתוך סבלנות, הקשבה, והבנה שכולנו שייכים לאותו גוף חי, לאותה נשמה אחת של עם ישראל.

--- title: כשהסיפור האמיתי נעלם מן העין author: סוללים דרך date: 2025-10-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/302 --- # כשהסיפור האמיתי נעלם מן העין

א.

מדינת ישראל נמצאת בשעה דרמטית בחייה הלאומיים.

מיהו הריבון? כיצד תיראה המדינה הזו? מה יהיו פניה?

האם תהיה זו מדינה יהודית ודמוקרטית שבה העם הוא הריבון על ידי נבחריו? או שמא יהיו אלה חבורת פקידים 'נאורים' בעלי תפיסה לעומתית לרוח העם?

ב.

זה הוויכוח הגדול, וכל השאר הם רעשי רקע משניים. הידיעה המרעישה על כך שגורמים בשב"כ ניסו לסכל את מינויו של ראש השב"כ החדש הייתה צריכה להעסיק היום את כולנו – בעבודה, במילואים, בפינת הקפה ובתור לקופת חולים.

בכל אתר ואתר. נוער ומבוגרים. דתיים ושאינם דתיים.

לכאורה, אין טלטלה גדולה מזו. זוהי ידיעה שמעידה על חיים תחת משטר אחר מזה שחשבנו.

ומי שותק היום, לאחר כ-24 שעות מרגע פרסום הידיעה?

ג.

כעת שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: מה היה במוקד סדר היום הציבורי: האם הידיעה החשובה הזו? או שמא עיסוק חסר חשיבות בוויכוח תורני בין הרב יוסף לרב תמיר גרנות?

האם זה העיקר היום? זו הסוגיה המרכזית בחיינו? או שמא ניסיון סיכול המינוי של ראש השב"כ? האם היום עסקנו בעיקר או בטפל? במה שנוגע לסדרי חיינו הציבוריים או במריבה שתשכח עוד כמה ימים? במהות או בסגנון?

ד.

איננו שופטים. ייתכן ובאירוע שנראה מאוד חמור ומזעזע היה סיפור קצת אחר. יכול להיות.

אך בדרך כלל מספיק שיהיה בדל קטן של מידע מחשיד, כדי לפתוח מהדורות ולהרעיד את המדינה על עצם החשד הקל ביותר למעשה כזה.

מדוע הפעם המרחב הציבורי נדם? במה המהדורות המרכזיות התעסקו? למי היה אינטרס להדגיש ממה מזדעזעים ומתי שותקים?

ה.

ומי שותק היום, לאחר כ-24 שעות מרגע פרסום הידיעה?

ארגוני אחדות למיניהם, כמו 'הרבעון הרביעי' שנוהגים לבקר שחיתויות של פוליטיקאים , שותקים.

ארגון רבני 'צהר', שיצאו להפגין נגד ראש הממשלה רק על סמך חשד לשחיתות, שותקים.

נפתלי בנט, המבקש לאחד את העם, שותק.

נבחרי ציבור מהאופוזיציה שותקים.

מכוני מחקר מסוימים שותקים.

העולם האקדמי, הידוע בעצומותיו המתפרסמות חדשות לבקרים, שותק.

תקשורת מסוג מאוד מסוים – שותקת.

ונשיא המדינה, שלאחרונה דיבר "מדם ליבו", שותק.

המציאות הזו, הגם שהיא מטרידה ולא פשוטה, מפזרת את הערפל מעל חיינו. הכל פשוט יותר להבנה.

ואין שמחה כהתרת ספקות

ו.

בדקו מי שותק היום, ומכאן תסיקו מהם המוקדים המחייבים תיקון ושינוי.

שתיקה ומתן לגיטימציה לחשדות הכבדים הללו מעידים על חוסר נקיון כפיים וצביעות.

בנוסף, הסטת מוקד התודעה למוקדים אחרים בהם כולם מגנים, מתוחכמת מאוד.

ז.

המציאות הזו, הגם שהיא מטרידה ולא פשוטה, מפזרת את הערפל מעל חיינו. הכל פשוט יותר להבנה.

ואין שמחה כהתרת ספקות.

ננצח בקרב הזה. באורך רוח, בסבלנות, בעקשנות ובאומץ.

--- title: לבקש מהערבים לסלוח לנו author: ארז רומס date: 2025-10-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/303 --- # לבקש מהערבים לסלוח לנו

א.

השנה 1993, אני ילד מצפון תל אביב בחופש הגדול בין כיתה ו' לז'.

ראיתי באחד מעיתוני הנוער מודעה שמזמינה ילדים להשתתף כמגישים בתוכנית אקטואליה חדשה לילדים, ומכיוון שהייתי ילד שאוהב חדשות הלכתי לאודישן ולשמחתי התקבלתי.

התכנית – 'בננה בום', שודרה בערוץ 2 שהיה חדש אז, ולקחו בה חלק עוד ילדים שהפכו לדמויות מוכרות בעולם הבידור והתקשורת בישראל.

הבמאי – אדם שעד היום נמצא בקצה הקיצוני של השמאל בישראל – אהב את המראה שלי, כובע בייסבול לראשי, ואת הרצינות שלי, והחליט שיום הצילומים הראשון שלי יהיה משמעותי: נסיעה לעזה, רגע לפני שהיא נמסרת לערבים בהסכם "עזה ויריחו תחילה", ונסיעה לגוש קטיף, לבדוק מה יש לשכנים של העזתים לומר בנושא.

את הכתבה אני מסיים על גג בעזה ומפריח ממנו יונה לבנה

ב.

בבוקר שמשי של ספטמבר נסעתי לעזה, טיילנו בעיר, אכלתי כדורי בצק מטוגנים בשוק של עזה וראיתי ילדי בית ספר יסודי עומדים בחבורה קולנית מולי ומול המצלמה ושרים את "ההמנון הפלסטיני" – בילאדי בילאדי ("מולדתי").

אחרי צילומי האווירה הגעתי לפגוש את המרואיין הראשון: מוחמד, ילד בן 6 שנפצע בבטנו מירי של צה"ל. אני, ילד טוב שיכון בבלי, יושב מול מוחמד ואבא שלו בבית פרטי בעזה, ואבא שלו תוקף אותי בכל הכוח מול המצלמה – "מה הילד הזה ראה בחיים שלו שפצעתם אותו ככה? מה הוא עשה כבר, ילד קטן כזה? מה הוא אשם?"

ואז, הבמאי אמר לי לבקש מול המצלמה מהילד לסלוח לנו. "מוחמד, אתה חושב שתוכל לסלוח לנו פעם?", שאלתי בביישנות.

הילד ענה בערבית ואבא שלו תרגם: "כן, הוא סולח לכם, הוא מבטיח לא לזרוק יותר אבנים, אבל אתם צריכים להבטיח שלא תירו יותר בילדים".

ג.

משם המשכנו למרואיין השני, נידאל, ילד בן 13 על כיסא גלגלים.

דחפתי את הכיסא שלו כשברקע חוף הים המרהיב של עזה ובעריכה הוסיפו את השיר "זה הקיץ האחרון שלי איתכם". גם כאן, אני שואל את נידאל – שנפצע בעת הפרת סדר מול כוחות צה"ל – "נידאל, אתה חושב שתוכל לסלוח לנו אי פעם?" תשובתו – "כן". את הכתבה אני מסיים על גג בעזה ומפריח ממנו יונה לבנה.

קיטש אוסלו במיטבו.

ד.

מעזה נסענו לצלם בנווה דקלים בגוש קטיף. הקריינית אמרה בפתיח לכתבה שלי על גוש קטיף: "ישנם אנשים שעבורם השלום הוא סיוט אפל. ארז רומס נסע לגוש קטיף לפגוש אותם". ואכן פגשתי שם בנווה דקלים את לִיה ויואב, שני צעירים מהיישוב.

מהכתבה הזו, כל מה שהשאירו היה צילום הזוי מהפגנה של הימין וברקע השיר "עוד אבינו חי" וחלקי שמע שבהן לִיה אומרת שהיא ממש "שונאת את הערבים", ועונה "כן" לשאלה שלי אם היא רוצה טרנספר, ויואב אומר "אי אפשר לסמוך על הערבים, אתה לא יודע למי יהיה סכין ביד".

על השאלה שלי "האם תרצו לגדל את הילדים שלכם כאן בגוש", שניהם עונים "כן" מהדהד.

את הכתבה על גוש קטיף ביקש הבמאי שאסיים בטון מבודח המשדר מודעות עצמית, ולומר כך: "ליה ויואב אולי רוצים להישאר כאן, אבל אני לוקח את עצמי כבר עכשיו וחוזר לתל אביב". עולה לרכב ההסעות ומתרחק.

ה.

הסיפור האישי הקטן הזה הוא סיפור לאומי גדול בהרבה, על תנועת המלקחיים שבה לפת אותנו השמאל הישראלי בכל השנים האלה: הכשרה עיוורת של האויב הערבי והשחרה נבזית של אלה שהיו שם כדי לשמור עלינו.

ו.

שנה אחרי הביקור שלי בעזה עשיתי כתבת 'פולו-אפ' עם שני עיתונאים עזתים, הפעם בתל אביב.

לקחו אותנו לעשות סיבובים בכיכר המדינה, ושם העיתונאים תוקפים אותי: "אנחנו רואים את הגינות היפות שלכם, את הילדים שהולכים עם ההורים לבית ספר, ואנחנו רוצים שגם בעזה יהיה ככה. שאלת פעם את אבא שלך למה זה לא ככה אצלנו בעזה?", ואני, עדיין ילד מבויש, מנומס ותמים, עונה: "אולי כי אין תקציב?", והם נקרעים מצחוק.

זה באמת מצחיק. כל כך מצחיק שזה עצוב.

לזהות רוע כשהוא מכוער, אלים ופניו נוטפות דם, זה לא קשה. אבל כשהוא עטוף בנייר צלופן, מחוייך ומשדר אהבה ואחווה – הרבה יותר מורכב לזהות

ז.

לקח לי עוד עשור לפחות להתפכח מאובססיית השלום שבה גדלתי ולהבין שהסיבה שבעזה אין גינות יפות או ילדים שהולכים בשלווה לבית הספר זה כי כל מה שהאנשים האלה רוצים זה לרצוח יהודים ולהרוס את כל מה שבנינו כאן. העובדה שלימים חזרתי בתשובה והתחתנתי עם מגורשת גוש קטיף נותנת עוד נופך אירוני לביקור ההוא שלי שם.

ח.

השמאל יודע טוב מאוד את מה שאנחנו חייבים להמשיך וליישם בכל הכוח – הכל מתחיל בתודעה. אסור לנו לתת לאויבים שלנו ללמד אותנו את זה שוב ושוב על בשרנו.

ט.

בשנים האחרונות ישנה מודעות הולכת וגוברת לתודעה מפוכחת ובוגרת. מיזם 'סוללים דרך' יעיד על כך.

כמי שבא מהשמאל ומעולם התקשורת אני חש חובה להעלות למודעות את המניפולציות הרגשיות והציניות בהם משתמשים נגדנו מבית ומחוץ. אין גבול לרמיה ולשקר.

כגון מיזמי אחדות שנועדו לגנוב את ליבכם, למשל: ׳אין יותר קפלניסטים ואין יותר ביביסטים׳.

רק דמיינו את ערפאת מקבל פרס נובל לשלום והסיקו מכך מסקנות פשוטות על הנדסת תודעה אגרסיבית.

לזהות רוע כשהוא מכוער, אלים ופניו נוטפות דם, זה לא קשה. אבל כשהוא עטוף בנייר צלופן, מחוייך ומשדר אהבה ואחווה – הרבה יותר מורכב לזהות.

גם במלחמה הזו ננצח בע"ה.

--- title: לומדי התורה author: איתי אסמן date: 2025-10-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/304 --- # לומדי התורה

השבוע התחיל ׳זמן חורף׳ בישיבות. תלמידי הישיבות השונות שוקדים על התורה יומם וליל במשך כל השנה; גם בתקופות של מלחמה וגם בתקופות של שגרה ורגיעה.

עם ישראל הוא עם אחד עם נשמה קולקטיבית אחת, ולכן כל מעשה טוב או לימוד תורה של יהודי, מוסיף טוב אצל כולם. כמו חשבון בנק משותף.

כל אומה מתקדמת גאה באנשי הרוח שלה, למרות שאנשי הרוח אינם ׳יצרניים׳. העיסוק בנושאים מופשטים ורוחניים מבטא את העובדה שבני האדם אינם מכונות חומריות בלבד, אלא בעלי נשמה ושאר רוח.

בשונה מעיסוק תיאורטי סתמי ולעיתים חסר ערך מהותי, כשעוסקים בתורה עוסקים ברבדי הופעתה השונים של הנשמה.

בנשמת המציאות, בנשמת האומה ובנשמה של כל יהודי ויהודי.

כך ראוי להביט על כל מי שמוסיף טוב באומה, וביניהם לומדי התורה המסורים

לא רק לימוד לשם חידוד המוח אלא כאמור, מפגש חי עם הנשמה, המשנה את האישיות הפרטית והלאומית ואף דורשת עבודה מוסרית רצינית.

אנחנו לא עם מטריאליסטי ולא כל דבר נמדד לפי התועלת החומרית שלו.

גם פילוסופים גדולים בעולם ידעו להעריך את נצחיותנו בזכות מימד הרוח שעליו אנחנו בנויים וקיימים.

בזמן הצהרת בלפור, הרב ד״ר משה זיידל פנה לרבו הרב קוק זצ״ל בצער רב על כך שלא זכה לקחת חלק בקידום הצהרת בלפור. תשובתו של הרב קוק לד״ר זיידל מלמדת אותנו איך ראוי ליהודי להביט על המציאות במבט פנימי, וכך כתב לו (אגרות הראיה, אגרת תתעא):

"וְאַתָּה יַקִּירִי אִם קוֹבֵל אַתָּה מֶה עָשִׂיתָ לְהָבִיא אֶת הָרֶגַע הַמְּאֻשָּׁר, הַרְבֵּה עָשִׂיתָ, אֲשִׁיבְךָ, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה עוֹד תַּעֲשֶׂה בְּעֶזְרַת אֵל לְמוֹשָׁעוֹת, בִּהְיוֹתְךָ בֶּן נֶאֱמָן לְעַם ד' שׁוֹמֵר אֶת דְּבַר ד' בַּהֲלִיכוֹת חַיֶּיךָ, בְּרִגְשֵׁי לְבָבֶךָ וּבְחֵפֶץ רוּחֲךָ. הֲלֹא בָּזֶה אִמַּצְתָּ וְחִזַּקְתְּ חֵלֶק אָחוּז מִנִּשְׁמַת הָאֻמָּה, וְכָל חוּג הַהַשְׁפָּעָה שֶׁלְּךָ הֲלֹא אוֹר זֹהַר אוֹר הַקֹּדֶשׁ שֶׁל חַיֵּי עוֹלָם מִלֵּאתָ. וּסְגֻלַּת הָאֻמָּה הַנִּפְלָאָה הָעוֹמֶדֶת לְנֵס בִּדְבַר ד' אֲשֶׁר עִמָּהּ חִזַּקְתְּ, וּבָזֶה נָתַתָּ עֹז לְיִשְׂרָאֵל, וּמָכוֹן לְהַכְשָׁרַת בִּרְכַּת ד' עַל עַמּוֹ, אֲשֶׁר בִּגְלָלָהּ תִּנְחַת הַשִּׁפְעָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה לְהִגָּלוֹת בְּמַעַרְכוֹת הַתּוֹלָדָה, לַהֲסָבַת חֶפְצֵי עַמִּים, וּנְטִיּוֹת מַלְכֵי אֶרֶץ וּסְגָנֶיהָ, לְהַכִּיר אֶת הַזְּכוּת הָרִשְׁמִית לְחַיֵּי עַם עוֹלָם עַל אַדְמַת קָדְשׁוֹ. וְאִם אֲחֵרִים הָיוּ שְׁלוּחֵי הַקְּרִיאָה וְהַהַכְרָזָה, אַתָּה וְכָל רֵעֶיךָ אַנְשֵׁי הָרוּחַ וְהָאֵמוּן הַיָּשָׁר וְהֶעָמֹק הָיוּ וְהִנָּם מְיַסְּדֵי הַתֹּכֶן וְהַמֶּרֶץ הַפְּנִימִי, מְחַיֶּה הַנְּשָׁמָה הַאוּמִּית, וּמַמְשִׁיכִים אֶת אוֹר הֲוָיָתָהּ".

כך ראוי להביט על כל מי שמוסיף טוב באומה, וביניהם לומדי התורה המסורים.

תודה רבה לכם תלמידי הישיבות.

שבוע טוב וזמן חורף פורה.

--- title: מחשבות על מצבנו לאחר שנתיים במלחמה author: בן יעקב סבו date: 2025-10-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/305 --- # מחשבות על מצבנו לאחר שנתיים במלחמה

א. שבויים יהודים זה חילול השם

כל עוד יש נפש אחת מישראל השבויה בין האומות הרשעוֹת, זה חילול השם מאין כמוהו.

זהו חילול כבוד ישראל משום שהוא מעיד על חולשותיו, וחילול כבוד ישראל משמעו חילול כבוד ד' בעולם.

כשכבוד ד' מאבד מיוקרתו בעולם, העולם כולו מתקלקל, מרקיב ונהרס, ואז הרִשעה מרימה ראש.

חושבת אז הרִשעה שהזמן ישחק לה.

לא סתם לקראת סיכומה של גלות ישראל, גלות המעידה על חולשתו של ישראל ולכן מהווה חילול השם עצום, מצאה הרִשעה הנאצית אומץ לשלוף את טפריה ולהכות ללא רחם.

אין לך חילול השם גדול יותר מאשר הגלות. וכך גם השבי.

שבי יהודי הוא חילול השם מתמשך.

שלא כמו הנופלים הקדושים, מצב של שבויים הוא מעווָת שכן יוכל לתקוֹן, בכל יום ויום. מעבר לכאב הפרטי הבלתי נתפס, שעליו אין צורך להכביר במילים, זהו גם דבר הפוצע את הלב הלאומי.

אנחנו לכודים בשבי תודעתי המשחק בכללים של האויב. אנו שבויים. וזה חילול השם הגדול ביותר

ב. יש רק דבר אחד שמוריד את כבודנו הלאומי יותר מאשר שבויים – והוא: כניעה לשובים!

כניעה יכולה להיות בהסכמים שבהם אנחנו מוותרים לאויב כדי שיואיל בטובו לשחרר את אחינו.

כניעה יכולה להיות גם תודעתית. זו הכניעה היותר חמורה והיותר נסתרת, שבה אנחנו משתעבדים לצורת חשיבה הזרה ליהדותנו. אנו משתעבדים לחוקי המשחק שמתווים לנו.

מוסר הלחימה הנוצרי והפרוגרסיבי, השולט בפקידות המדינה, מנהל את המלחמה הזאת בניגוד לרצון העם.

וכך אנו משתמשים ב'שיטת הפשיטות' של הפיקוד הצה"לי וב'זכויות האויב' של הייעוץ המשפטי. זהו שבי שבגללו נהרגו מאות לוחמים ואלפי יהודים אמיצים וקדושים.

האין זה השבי המסוכן ביותר?

העזתים, המכירים את חולשתנו, והיודעים כי צה"ל משנה תוכניות בשל חשש לחיי השבויים גם במחיר סיכון חיילינו, הקפידו לשנע שבויים לאזורי הלחימה של צה"ל, כדי שצה"ל לא יתקוף את המקומות שהעזתים מעוניינים שלא יתקוף.

אנחנו לכודים בשבי תודעתי המשחק בכללים של האויב.

אנו שבויים.

וזה חילול השם הגדול ביותר.

ג. פירוק טבעת האש

כמעט בלי לשים לב נלחמנו במלחמה הזאת ב-7 חזיתות שונות, ובכולן הִכינו את אויבינו באופן שלא ייאמן. אמנם בשום זירה לא מוצתה המלחמה עד הסוף, אבל אל יהיה הדבר הזה קל בעינינו.

הצלחנו לפרק את חיזבאללה, עזה, את אסד וצבאו בסוריה, את הגרעין האיראני, להפציץ בלב קטאר שבאמצעות כספה שולטת בכל בעולם – כל זאת ועוד בתוך כל הלחצים והמתחים הגיאו-פוליטיים והדיפלומטיים ורגישות היחסים הבין-לאומיים. מי שאינו מבין שזוהי אבן דרך בתולדות ישראל, לא מבין היסטוריה ולא מבין פוליטיקה.

יש מי שיצמצם את כל הסתכלותו ל'מבט דרך קשית', המתעסק רק בתחום אחד ולא בתמונה השלמה, ויצעק 'אבל מה עם ההתישבות בחומש?!', או שיצעק 'אבל מה עם הרפורמה?!', או למשל 'אבל מה עם ביזור הכלכלה?!'. יש כאלו, אבל הם לעולם לא יבינו מנהיגות ואחריות על כלל ישראל מה היא.

צריך להבין:

במצבנו, כשכל מערכות המדינה הן לעומתיות לרצון העם;

כשרבים בעם עונדים את סיכת הכניעה הפרוגרסיבית הצהובה;

כשהמוני תמימים שימושיים נוהרים לכיכר ניצול החטופים של מטה המשפחות החטופות;

כשאנשים דתיים הדהדו בקול רם לא קריאה לניצחון, לא ביקורת נגד המחלישים והמפרקים, אלא דווקא הכפשה, פילוג והתנגחות נגד הציבור השומר תורה ומצוות, וכמעט אף אחד לא הגן עליהם;

כשכל הסחות הדעת האלו פירקו אותנו מבפנים, הרחיקו אותנו מהניצחון, מההכרעה, מהקריאה לפרק את אויבינו בלחימה אינטנסיבית לפי המוסר היהודי ולא הנוצרי, לפי רצון העם ולא בכפייה מצד יועצים משפטיים ודיפסטייט לעומתי –

כשמבינים את זה, מבינים שההישגים שלנו עד עתה הם לא פחות מדמיוניים!

אחריות דורשת להחזיק חשבון רחב וגדול, להבין את כל מרחב האתגרים.

ד. גולת הכותרת של השנתיים האחרונות

יחד עם זאת, עם כל הכבוד לפירוק רוב חזיתות המלחמה שמולנו, בידוע הוא שהאתגר הכי גדול שלנו מעולם לא היה ולא יהיה אויב חיצוני. 'קמח טחון טחנת, היכל שרוף שרפת' אומרת במדרש ירושלים לבבל.

להכריע את רוב אויבינו יכולנו ונבנה בנו הרצון לכך כבר לאורך שנים רבות, אילולא הדיפסטייט החוסם את העם מלבטא את רצונו הבריא והחכם.

במובן הזה, הדבר אולי הגדול ביותר שקרה פה בשנתיים האחרונות הוא מינוי האלוף במיל' דוד זיני לראשות השב"כ.

זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שהרוב היהודי – שכבר כמעט חמישים שנה מנצח בבחירות כמעט בקביעות – מצליח למנות פקיד בתפקיד בכיר כל כך.

פעם ראשונה.

ככה נראים ריפוי ואחדות! כאשר לעם, הריבון, 'מותר' בפעם הראשונה גם להשפיע, אפילו בניגוד לדעתו הכוחנית של הדיפסטייט.

כשמבינים שהדרך לניצחון בכל אתגרינו הוא בהבסת הפרוגרס ובפירוק הדיפסטייט – מבינים את התמונה הכוללת.

כמובן עוד ניפול, נחטוף ונכאב, כי ככה נראים החיים. אך אנו בכיוון מופלא

ה. עם ישראל – פניו לאמונה וליהדות

מבצע ההונאה הגדול בהיסטוריה הוא מסע התעמולה של התקשורת הישראלית. יום יום ושעה שעה, בהשקעה של מיליארדים, התקשורת מספרת לכל המעוניין שהחברה הישראלית היא בכיינית, חלשה, מדוכאת, שברירית, חסרת זהות, מנותקת שורשים, נטולת משמעות, עלובה ונרפית.

מי ששומע את זה הם לא רק רבים מבני העם היושב בציון – אלא גם אויבינו. והם האמינו לזה.

ברור שאם סינואר, נסראללה וחמינאי היו שומעים במקום ערוץ 12 את מערך השיעורים של מכינת עלי, למשל, הם לא היו מעיזים לתקוף.

אולי כדאי להתחיל לתרגם את השיעורים לפרסית…

ו. מרגש לראות את העוצמות של הדור

העוצמות של החיילים הצעירים, שפשוט לא מתלוננים ורק דוהרים קדימה לניצחון;

של העם – שאינו נשבר ומוכן להמשיך עד הסוף בכל מחיר;

של הצבא, שנהיה יהודי הרבה יותר – ולכן גם מנצח הרבה יותר.

של השבויים, ששבו מן הגיהנום העזתי והתחברו ישירות לשורשיהם ולאביהם שבשמיים –

"שם הרגשתי הכי קרוב לקב"ה. זה מה שהחזיק אותי", הם אומרים.

כשמתנתקים מכל הקליפות, מכל תקוות השווא לאחוז במשהו חומרי יציב, מתחברים לשורש האמונה.

וכך אמר עומר שם טוב בן ה-21 לקהל בצל סוכתו:

"אם יש משהו שאני 'מתגעגע' אליו בשבי, זה הדרך שבה הייתי מדבר עם השם. אני עד היום מנסה לעשות את זה. פעמים אחדות שאני מצליח להרגיש אותו ברמה שהרגשתי אותו שם. כי שם הייתי מדבר איתו ורואה ומרגיש אותו. אתה מרגיש את הלב שלך מתרחב באמצע החושך. ואתה מרגיש אור ענק. ב"ה".

אנחנו בכיוון טוב.

כמובן עוד ניפול, נחטוף ונכאב, כי ככה נראים החיים.

אך אנו בכיוון מופלא.

עלינו רק להמשיך בדרכנו, ולדחוף עוד ועוד לכיוון הזה שאליו אנו כמהים ומשוועים.

כי באינטואיציה היהודית שלנו אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מחפשים, ומאין נקבל את הכוח להגיע לשם.

בע"ה.

--- title: כאב אינו תחליף למוסר author: אריאל אוסטרבך date: 2025-10-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/307 --- # כאב אינו תחליף למוסר

א.

לפני מספר שנים השתתפתי בסדנה לבינוי קהילה. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה: מי נחשב חבר בקהילה, ומהם הקריטריונים לחברות.

מנחת הסדנה טענה שהצורך בקריטריון והגדרה נובע מפחד. כלומר: אם כל אחד יקבל מענה לפחדיו וכאביו – אזי נוכל לתפקד יחד כקהילה.

הבעיה בגישה הזו, שהיא מעקרת את עולם הערכים והחתירה לאמת.

לדוגמה, ברור שקהילת צמחונים לא תוכל לקבל אל תוכה קרניבורים.

לא בגלל שהם גורמים לכאב, אלא בגלל שהם סותרים את מטרת הקהילה.

כאשר השיח נסוב רק סביב קושי וכאב אזי איבדנו את אמת המידה הערכית, ואף את בוחן המציאות הפשוט.

כשמנסים לבנות קהילה רק על סמך כאב מייצרים עיוותים גדולים, וכך מגיעים לטקסים משותפים ולחיבור הזוי בין משפחות שכולות שבניהן נפלו במלחמה, לבין משפחות האויב שגם בניהן נהרגו.

ברגע שהכאב הוא הקריטריון – הדרך לתהום סלולה

"אמא ערבייה שכולה היא כמו אמא יהודייה שכולה" – כך אמר בעבר העיתונאי רזי ברקאי לאב שכול. האמירה הזו מקוממת לא רק בגלל חוסר הרגישות שבה, אלא משום שאלו דברי הבל מוחלטים.

שוב, אם המדד הוא כאב, לכאורה ברקאי צודק; אך אם האמת והמוסר הם נר לרגלינו – וודאי שמדובר בהפכים מוחלטים. מחבל ארור שנהרג אינו דומה בשום אופן לחייל ישראלי גיבור.

אנו מזדהים עם בני עמנו, עם הצדק, האמת והיושר, וממילא מסייעים לאחינו בכאבם. וכמובן שאנו מתעבים את הרוע ואת שליחיו, ושמחים בכיליונו.

ברגע שהכאב הוא הקריטריון – הדרך לתהום סלולה.

ב.

הכאב הוא רגש, ונהוג לומר שעם רגשות אי אפשר להתווכח. קשה להעמיד את הרגשות במבחן הביקורת, שכן הם מתעוררים בצורה אינסטינקטיבית.

אנשים יכולים לבכות בהקשיבם להספד בלוויה של גיבור ישראל, ולבכות גם בצפיה בתכנית בישול.

במניפולציה נכונה בעריכה – הצופים יוצפו בהתרגשות בגלל שפלוני שם מעט מדי מלח, ואלמוני הקדיח את תבשילו עם עודף כוסברה.

הסתמכות על הרגש ללא בקרת השכל עלולה לגרום לנזקים אדירים. יחד עם זאת, הרגש הוא מניע חזק לפעולה. כאשר דוד המלך מוצא את העיר צקלג שרופה ומבין שאנשיה נפלו בשבי, הוא בוכה עד שאין בו עוד כוח לבכות. לאחר הבכי, יוצא דוד למרדף ומלחמה בעמלקים, נוקם בהם ומחזיר את השבויים. לאור בקרת השכל – ורק לאחריה – ניתן וצריך להשתמש ברגשות העזים שהתעוררו אצלנו בעקבות הטבח, כדי שיהיו המנוע של "השבת שבעתיים אל חיק מענינו". כאשר הרגש והכאב הפרטיים נובעים ממכלול ערכי שנצרף בכור הברזל השכלי והלאומי הם מביאים ברכה גדולה.

ג.

בעולם שבו הכאב הוא המדד היחיד – הכל נמדד באופן שווה. כך יכול היה סטיב וויטקוף לנחם את ח'ליל אל חיה מראשי החמאס על מות בנו ולהביע הזדהות, משום שגם הוא איבד את בנו שמת ממנת יתר. "שנינו חברים באותו מועדון ממש רע – הורים שקברו את ילדיהם", כך אמר.

אם זו טקטיקת משא ומתן היא כמובן לגיטימית, אך אם היא מבטאת תפיסה ערכית, זהו טירוף.

השוואת אלו שחיללו את צלם אלוקים לאלו שנשאו אותו היא בזויה והיא מתחילה במדרון חלקלק – בקבלת 'חוקי המשחק' שבהם הכאב קודם לכל.

ד.

חזון אוסלו מתכתב היטב עם שיח הכאב. ההתמקדות בפרט, רווחתו וכאביו האישיים, כמעט בהכרח מביאה לניתוק מהלאום, מהכלל ומהמוסר. לשיטת מחוללי ההסכם, הרווחה הכלכלית היא העיקר ולשם כך יש לוותר על כל שיקול אחר, כמו חבלי מולדת ומשמעויותיהם, וכמו מורשתנו.

לוחמים רבים ששירתו ביהודה ושומרון שמעו שהמניע לפיגוע של מחבל נבע בגלל ש"חברה שלו עזבה אותו" ולכן יצא לבצע פיגוע.

לשיטתם, אם לא יכאב לו – הוא לא יפגע. במציאות, שורשי הג'יהאד עמוקים קצת יותר מאשר המשקל החלול של חופן דולרים.

זוהי מחשבה הרואה באדם יצור כלכלי וחומרי בלבד, ולא כזה המונע מתפיסות עולם, מִדַת ומעולם ערכי, המניעים אותו.

ה.

תפיסת 'שיח הכאב' לא מסתפקת בהיעדרה של האמת והחלפתה בעולם רגשות הפכפך. 'שיח הכאב', הטוען לרגישות, הופך במהירות לאלים ודורסני.

לחצים אדירים מופעלים על הציבור להוכיח שהוא מזדהה עם הכאב של האחר על פי שיטה ודרך ספציפיים מאוד.

לא מספיק שתמסור את נפשך במלחמה בהתגייסות מופלאה; אתה חייב, תחת איומי אקדח סמוי, להוכיח שאתה מזדהה עם הכאב על ידי אימוץ סממנים חיצוניים מוכתבים – התייצבות ב"כיכר החטופים" וענידת סמל הכניעה הצהוב.

מדובר באותו עיקרון, לפיו ההזדהות הרגשית מחייבת וויתור ערכי.

המעבר מדיון מבוסס-כאב להבעת עמדה מבוררת, מכובדת ומנומקת – הוא צו השעה

ו.

'שיח הכאב' בא לידי ביטוי גם בתרבות ובתקשורת. מגיש 'חדשות 12' ערד ניר תמצת את הכאב האוניברסלי והשווה את שני הצדדים במילים: "אמא היא אמא היא אמא". 'טקס הזיכרון המשותף' בו זוכרים את חללינו יחד עם הרוגי האויב מבוסס על תפיסת העולם הזו:

"היוזמה המשותפת נועדה להעביר מסר ברור לשני העמים ולהבהיר כי כאב השכול והמלחמה פוגעים ומשפיעים על חייהם של שני הצדדים…יום הזיכרון המשותף מתקיים בכל שנה במקביל ליום הזיכרון הישראלי, כאשר הבחירה במועד זה מבקשת לזכור ולהכיר בכאבם של שני הצדדים בסכסוך…".

ז.

יש ממי ללמוד. יהושע שני וצביקה מור, חברינו, אינם מצפים שיתקבלו דבריהם עקב היותם כואבים או חלשים.

הכאב הבלתי נתפס, שזר לא יבינו, כרוך ברגישות אמנם, אך הוא לא מחייב לגיטימציה ואימוץ תכתיבים לצעדים כלשהם.

הם מבקשים שלא יעשו להם הנחות – אלא יתווכחו עם טיעוניהם בענייניות.

זהו מודל ראוי להערצה.

המעבר מדיון מבוסס-כאב להבעת עמדה מבוררת, מכובדת ומנומקת – הוא צו השעה.

--- title: 'פרוטקשן' של אחדות author: איתי אסמן date: 2025-10-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/308 --- # 'פרוטקשן' של אחדות

  1. "מדוע אתם נגד אחדות?" כך אנו נשאלים לעיתים.

בשאלה המוזרה הזו מוטמעת תפיסה הגורסת שרק מי שעושה במונח שימוש קבוע, הוא הבעלים על אותו הערך.

כך אם אתה מזכיר כל הזמן שלום, רק אתה בעד שלום, ולכן "שלום עכשיו" זהו ארגון שלום, וכל השאר אינם בעד שלום. וכך מי שקוראים לעצמם "הדמוקרטים" רק הם בעד דמוקרטיה וכל השאר הם פשיסטים מסוכנים.

וכך בימינו, על פי אותה פרקטיקה נלוזה, כל מי שמרבה להזכיר אחדות רק הוא בעד אחדות, וכל השאר נתפסים כפלגנים שאינם מעוניינים באחדות.

כל הרוצה לנהוג בדורסנות תוך שהוא ממלמל 'אחדות', 'אחדות', יהיה פטור ממענה ראוי על השאלה כיצד דרכו אכן מובילה ליעד הנכסף.

מעבר לשיח השקרי הזה, מסתתרת מאחוריו גם אלימות דורסנית מעונבת. משום שהוא סותם את הפה בנימוס לכל מי שחושב אחרת.

כך כל מי שלא הולך לקפלן או לכיכר החטופים בשם האחדות, לא זו בלבד שהוא לא קידם את השבת החטופים, אלא שהוא גם לא קידם אחדות ושלום.

כל הרוצה לנהוג בדורסנות תוך שהוא ממלמל 'אחדות', 'אחדות', יהיה פטור ממענה ראוי על השאלה כיצד דרכו אכן מובילה ליעד הנכסף

  1. מאפיין נוסף, ומאוד מעניין, יש למבקשי האחדות האלה (הבאים בעיקר משורות המחנה הדתי הטהרני).

לשיטתם, האחדות כאמור היא רק על פי דרכם, תפיסת עולמם והמקום בו בחרו שתתקיים האחדות; קפלן וכיכר החטופים.

לכן לא נמצא אותם בהפגנות נגד עוולות מערכת המשפט למשל. הם לא יקיימו מפגשים גדולים עם אנשי פריפריה או חרדים, כי האחדות היא תמיד עם "השונה" ולא עם "הדומה".

כך מבלי לשים לב אותם 'לוחמי אחדות' לא מבחינים שהם כל כך הזדהו עם השונה, עד שמי שהם חושבים שהוא דומה להם, כבר חש שהם עברו צד.

באופן הזה הם חיים בדמיון שהם מהאו"ם העושה שלום בין כל המחנות, כאשר האמת רחוקה מכך.

  1. במדינת ישראל מצוי רוב עצום המבקש אחדות. נקודה.

אך לצד הרוב הזה במדינת ישראל מצוי מיעוט קיצוני המושך את השיח למחוזות רעים. בכל פעם שמשהו לא מסתדר לו הוא שורף את המדינה.

הקבוצה הזו לעולם לא מרוצה מתוצאות הבחירות ושום דבר לא יגרום להם לשחרר את לפיתת החנק על מערכות המדינה.

בטענות ציניות הם דוחים כל פשרה וטוענים שכל עוד לא מקשיבים להם – לא תתקיים אחדות במדינת ישראל.

פתאום מסתבר שהרוב לא בדיוק קובע כפי שהיה במשך שנים אלא ה'אחדות' קובעת. והאחדות חייבת להיות עם קבוצת המיעוט המאופיינת הזאת ולא עם קבוצת הרוב.

  1. יש רק בעיה קטנה – המיעוט הזה לעולם לא מרוצה ולא יכבד את בחירת הרוב, וכך יוצא שאותם 'לוחמי אחדות' המתיימרים לדבר בשם הרוב ממנו הגיעו, ומקיימים פשרות בשמו, עסוקים בריצוי אינסופי חסר תוחלת, כי המיעוט הזה הקובע את הטון דוחה הכל; רפורמה משפטית, תקשורתית, מינוי זיני לראש השב"כ, כיבוש עזה, ולא רוצה עוד הרבה דברים שחלק גדול בעם דווקא כן רוצה.

כך מתבצע "פרוטקשן של אחדות" בו כל הזמן הרוב מואשם שהוא פלגן, מנקודת מבטו של המיעוט כמובן. אין כאן אחדות אלא עבדות.

ומה השיטה? את הרוב אי אפשר להאשים בקלות אז האשמה מופנית לממשלה המייצגת את הרוב. כך יוצא שהדתיים, המתנחלים והחרדים מפלגים וכל מי שלא הולך לכיכר החטופים לא אכפת לו מאחדות ישראל. שח-מט.

יש הרבה אנשים בעם ישראל שאפשר לעשות אחדות גם איתם, ולא עם מיעוט זועף, מחמיץ פנים שאין יכולת וצורך לרצותו

  1. שאלה: האנשים הנמצאים בקפלן ובכיכר החטופים הם יהודים, הם אחים שלנו, כדי שיהיה כאן ניצחון במלחמה אנחנו זקוקים להם. התחושה שהם פגועים היא לעיתים מוצדקת, צריך לפייס אותם עד שירגישו אחים שלנו, יש ביניהם אנשים חשובים שבנו את המדינה ועשו דברים חשובים בביטחון ישראל. למה לא לקחת חלק במיזמים האלו?

תשובה:

כל שיח השומר על הכללים הדמוקרטיים ראוי וחשוב. השאלה הדורשת כנות היא האם מונח אקדח ואיום על השולחן או מוכנות לקבלה אמיתית. אם מונח אקדח סמוי, זו אינה אחדות אלא 'פרוטקשן של אחדות'.

האם לאחר הבחירות הם יכבדו את התוצאות ויפסיקו לשרוף את המדינה ולאיים בסרבנות? אם לא, איזו אחדות יש כאן?

אין בעיה לקחת חלק במיזמי אחדות, אבל מדוע הם חייבים להיות בכיכר הממותגת הזו או במפגשים עם החולצות והסמלים שלהם?

לא זו בלבד שהאנשים בכיכר החטופים לא מייצגים את כל אזרחי מדינת ישראל, הם גם לא מייצגים את כל תושבי תל אביב.

העובדה שהתקשורת טוענת שהכיכר הזו מייצגת את כל החברה הישראלית, לא הופכת את זה לעובדה.

יש הרבה אנשים בעם ישראל שאפשר לעשות אחדות גם איתם, ולא עם מיעוט זועף, מחמיץ פנים שאין יכולת וצורך לרצותו.

הנה עוד כלל: ראוי שכל אדם ידבר בשם עצמו בלבד. אם אתה רוצה לדבר בשם מחנה מסוים, לך לקלפי ותעמיד את עצמך לבחירות. אל תלך לכיכר כמייצג הציבור הדתי, הציבור הימני או המילואימניקים.

  1. שאלה: מה הבעיה ללכת לכיכר להתפלל או לעשות חברותא, הכיכר לא שייכת להם אלא של כלל ישראל ואני הולך לשם ומוסיף טוב?

תשובה:

זוהי נאיביות.

כיכר החטופים / קפלן זהו סמל. כאשר אדם עונד סמל מסוים, הוא מזדהה עם תוכנו, וזה מה שמשודר למי שרואה אותו. אדם לא יכול לומר "אני עונד את הסמל אך לא מסכים עם כל מסריו".

כדי להבין איך נוצר סמל ומהן השפעותיו דרושה יכולת אבחנה. אינך יכול למשל לענוד סיכה של סמל הגאווה ולטעון שאתה רק מזדהה עם בקשת הסובלנות הצרה בלי להבין את המכלול שהסמל מייצג.

סמל מבטא רעיון כולל, תרבות ותודעה ציבורית רחבה. לטעון שאתה הולך לכיכר החטופים ולבודד את מעשיך הטובים שם, מבלי להתייחס לסמל ולדף המסרים של המקום, אלו דמיונות ולא המציאות עצמה.

מתוך החוברת ׳חברון – שורשים וחזון׳, שיחה עם קבוצת קצינים שפורסמה בשנת תש״ס,

ובה מפורטת תפיסה אחראית סדורה ובוגרת על מדינת ישראל, אחדות האומה ואתגריה


הדברים נכתבו על ידי הרב משה בלייכר שליט״א  ראש ישיבת שבי חברון לשעבר, ה׳ ישלח לו רפואה שלימה.

  1. עלינו להוסיף אחדות בכל עם ישראל; עם לוחמי צה"ל, עם הפצועים, עם המשפחות השכולות, עם האלמנות, עם החרדים, עם המסורתיים, עם הדתיים, עם השמאל הציוני ועוד. מדוע התודעה של אנשים מסוימים מנסה לעשות אחדות עם הסמלים של מארגני המחאות ולא עם האנשים עצמם ללא יחסי ציבור?

יש לכבד את הצרכים של כולם, ולא להתמקד רק בכיכר אחת ולטעון שבלעדיה אין אחדות.

בקשת אחדות כנה אמורה להיראות אחרת לגמרי.

וכמו ביחסים תקינים בתוך המשפחה, ריצוי אינסופי לא יסייע, הוא רק יחמיר את המצב.

"והאמת והשלום אהבו"

--- title: עד אז, לא יהיה ריפוי! author: עזרא הימן date: 2025-10-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/309 --- # עד אז, לא יהיה ריפוי!

א. אסטרטגיית ומניפולציית המצוקה

כבר לפני מאה שנה ויותר הגו הרדיקלים את השיטה לגרור המונים למהפכה שהם לא בחרו בה:

המציאות מתגלגלת, השיטה נשארת. הקמפיינרים בימינו אימצו את השיטה בשתי ידיים, בצירוף תקשורת המונים מאוד ויזואלית ורגשנית ומשתפת פעולה.

ברגע שמבינים את צורת החשיבה ואת השיטה, מפסיקים להישבות אוטומטית במילים היפות של מיזמים חברתיים. המילים נועדו לגעת במצוקה, לגרוף תמיכה ולרתום אותה למטרה אחרת לגמרי. המילים על מצוקה וצדק הן רק אמצעי הפיתוי. המטרה נהגתה במשרדי הקמפיינרים.

מי שאינו רוצה לחשבן את צורת החשיבה והפעולה הכל כך מניפולטיבית הזו, שלא יעסוק בזירה הציבורית. מי שבוחר לעסוק בזירה הציבורית אך אוטם את עיניו ואוזניו בנאיביות מהשיטה בת מאת השנה של הרדיקלים, בפועל מצטרף למטרה הרעה והשפלה שמעבר למילים הנאמרות. הוא לא יוכל לומר "אבל הכוונות שלי היו טובות".

בעולם של מוסר אמיתי, נאיביות מצטרפת גם היא לסל המידות הרעות.

איך לא שמעתם את המשפט הזה כבר בהתחלה? הייתם חוסכים הרבה כאב ובלבול

ב. איך תדעו שנפלתם לרכבת הרדיקליזם שלא יכולה לעצור?

יש דרכים רבות, אך יש סימן אחד בוהק מכולם: היעד הקדוש שעליו מצהירים, שאמור לתקן את הכאב והמצוקה, הופך מאוד מהר לקרש הקפיצה למאבק הבא. וכך אצלנו, המחאה לא תיגמר, כיוון שפתרון המצוקה לא היה מעולם המטרה באמת, אלא רק מניפולציה רגשית.

אל תלכו שבי אחרי המילים המרגשות והצדקנות המוסרית. תבדקו בעצמכם. ביושרה. בענייניות. מיזם לא נשפט לפי הצהרות ריקות או מניפולטיביות רגשנית, אלא ביחס למקום שאליו הוא חותר באמת. תבדקו מאיפה הוא צמח ומה השלב הבא שלו.

ג. הפצע לא יירפא עד ש…

אז בהתחלה אמרו שמחאת כיכר החטופים איננה מחאת קפלן בשום אופן, היא נועדה רק להשיב את החטופים שנמצאים בשבי ובמצוקה נוראית ולתמוך במשפחותיהם. אמרו שברגע שהם חוזרים, האורות בכיכר כבים.

אך טרם הספקנו לעכל את השמחה ואנחת הרווחה על שיבת החטופים כולם כאחד באורח פלא, ואנשי המחאה שבו מיד לכיכר החטופים כדי להמשיך לגלגל את המחאה – שלא יכולה להיגמר לעולם.

בקפלן פינת כיכר החטופים, החטופים הם רק אמצעי במאבק נגד 'הימין הדיקטטורי'


וזה נשמע בערך כך:

– "זה לא קשור לקפלן! זה הזדהות עם החטופים! שכחת להיות יהודי. פדיון שבויים כנגד הכל!"

– "טוב, החטופים חזרו, מדהים. אבל רגע, לאן אתה הולך, אתה לא מעז להוריד את הסיכה או את השלט! זה עד החטוף האחרון! עצור! זה כולל גם את החללים. את כולם עכשייייו. כן, גם את רון ארד. לא אכפת לכם מהבאת חללים לקבר ישראל? שכחתם מה זה להיות יהודים?! אפילו רב פלוני אומר שצריך להביא את החללים בכל מחיר, אחרת הפצע לא יירפא לעולם ותהיה מלחמת אחים. טוב, בערבי שלישי נארגן לכם את הכיכר כמו שאתם אוהבים, שיעורי תורה על המשמעות של קבורת חללים, ושירי נשמה על איחוי, העיקר תבואו."

– "הריפוי האמיתי יקרה רק אחרי ועדת חקירה ממלכתית! זה בכלל לא עניין של ימין או שמאל, זה ממלכתי!"

– "אצלנו בתנועה יש דווקא הרבה אנשי ימין. הם מבינים שעד שתקום ועדת חקירה הפצע ימשיך לדמם. אחרי שהיא תקום, אז באמת נוכל סוף סוף לשבת לשיח של הסכמות ולרפא את השברים."

ואז, כמובן: "לא יהיה איחוי וריפוי עד שכל מי שבממשלה ילך הביתה. אתם לא יכולים לבחור בהם שוב. אסור לכם. אם תבחרו בהם, לא יהיה ריפוי".

טוב, ברור שהכוונה של כל זה באמת הייתה שפשוט לא תהיו בשלטון, "פאשיסטים משיחיסטים שכמותכם. אתם טובים כדי למות בקרב אבל לא להנהיג את המדינה. זה לא עניין פוליטי, זה אנושי!"

איך לא שמעתם את המשפט הזה כבר בהתחלה? הייתם חוסכים הרבה כאב ובלבול.

פשוט תפסיקו להיות מופעלים. מי שמתנה את 'הריפוי' בהשתתפות שלך במיזם כלשהו, משקר לך

ד. ניתוב הצורך האמיתי בהזדהות ובשותפות

הרבה אנשים טובים נופלים למניפולציות האלה מתוך צורך להביע תמיכה והזדהות עם מצוקות אמיתיות. אנשים לא רוצים למצוא את עצמם אפתיים לכאב של אחיהם, ערלי לב לקריאות המצוקה. אנשים רגילים מחפשים חיבור, פתרון למריבה, איחוי הקרעים. ובדיוק על זה בונה השיטה המניפולטיבית הזו, שלא מתעייפת כל עוד יש לה קונים.

מי שייפול אל תוך השיטה, לא יקדם דבר. הוא רק ילבה את הפצע, ירחיב את הקיטוב, יוסיף דלק למדורת האיבה.

פשוט תפסיקו להיות מופעלים. מי שמתנה את 'הריפוי' בהשתתפות שלך במיזם כלשהו, משקר לך. ארגון שמכתיב לך את המיזם ואת הסמלים שדרכם מבטאים תמיכה, משקר לך. מי שמשופע בתקציבי עתק עם עבר פוליטי מפוקפק, כדאי לשמור ממנו מרחק גם כשהוא מארגן לך קרון ברכבת בדיוק לפי טעמך ורצונך. ארגון שמנופף בתנאים להשתתפות בתהליך הצמיחה מתוך השבר, טוב להתרחק ממנו כמו מאש.

צמיחה מתוך שבר היא כוח אדיר בעם ישראל, עתיק שבעתיקים. אנו עושים זאת אלפי שנים. החיבור האיתן שלנו לזהותנו יבטיח זאת, ולא חלילה מיזמים מניפולטיביים שאין להם דבר עם צמיחה ושיקום, אלא רק הנצחת המרירות של מי שאיבד את דרכו ואת זהותו.

--- title: מדוע לא הלכתי ולא אלך לכיכר החטופים author: יהושע שני date: 2025-10-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/310 --- # מדוע לא הלכתי ולא אלך לכיכר החטופים

א.

חגי לובר היקר,

קראתי את דבריך על בחירתך ללכת לכיכר החטופים. דבריך נכתבו בכאב ואני מבין את הרגש המניע אותך.

גם אני אב שכול. אני גם יו"ר פורום הגבורה, המייצג מאות משפחות שאיבדו את היקר להן מכל.

במהלך המלחמה נפגשנו פעמים רבות עם ראשי המדינה, עם שרי הממשלה ועם צמרת צה"ל. אנו נושאים יום-יום את הכאב, אך לצד הכאב גם את האחריות.

ומתוך אותה תחושת אחריות, אני מבקש לומר מדוע אני לא הלכתי, ולא אלך, לכיכר החטופים.

אתעלם לרגע מהעובדה, שהמסרים שנשבו מהכיכר היו – מהרגע הראשון – נגד הממשלה המובילה את המלחמה הקשה באויבינו, ואתעלם אף מהעובדה שמאחורי הכיכר עומדים קמפיינרים מדופלמים.

אינני הולך לשם לא מפני שאיני מזדהה עם הצער, אלא מפני שצער ורגש לבדם אינם יכולים להיות מצפן מוסרי, וודאי לא מצפן לאומי, בשעות לאומיות גורליות.

כל בר דעת מבין שיש קווים שמי שחוצה אותם מאבד את הלגיטימציה והכיוון. והכיכר הזו חצתה את הקווים האלה.

המלחמה שפרצה בשמחת תורה איננה סכסוך מקומי על חטופים. היא מלחמה על עצם קיומנו וייעודנו

ב.

הכיכר ששכחה את המלחמה

כיכר החטופים הפכה ממרכז הבעת סולידריות למוקד תודעתי.

המסר העולה מהכיכר ברור ואי אפשר לטשטש אותו: תודעת החולשה, התפיסה שלפיה הפרט קודם לכלל (וגם פוגע בהחזרת החטופים), שהכאב האישי הוא הקובע את דרכה של האומה, ועוד.

מדינת ישראל לא קמה על יסוד של רחמים אלא על יסוד של גבורה, צדק ואמת. זה מה שמבדיל אותנו מהנצרות. לא על יסוד של "אני" אלא של "אנחנו", כקולקטיב היסטורי בעל עבר מפואר ועתיד גדול.

המלחמה שפרצה בשמחת תורה איננה סכסוך מקומי על חטופים. היא מלחמה על עצם קיומנו וייעודנו.

זהו מאבק על הזכות של העם היהודי לחיות בארץ ישראל בביטחון, בגאווה ובאמונה.

כאשר הכיכר הזו ממקדת את השיח הציבורי כולו סביב "השבת כולם עכשיו ובכל מחיר”, היא שוכחת את מה שמונח בבסיס המאבק: הכרעת האויב המבקש להשמידנו.

אומה שאינה מסוגלת לומר “יש דברים שחשובים מהחיים הפרטיים" תאבד לבסוף גם את חייה וגם את דרכה.

מדוע בכלל ללכת לצבא ולהלחם על מדינת ישראל, אם החיים האישיים הינם הערך העליון?

ג.

טעותה של הציונות הדתית

יש בי כאב עמוק כשאני רואה אנשים מן הציבור שלי, יראי שמים, אוהבי תורה וארץ, עומדים בכיכר החטופים ומריעים לסיסמאות שסותרות היגיון פשוט, סותרות את רוח הציונות הדתית ואת ערכי התורה.

יתכן שיש כאן תהליך היסטורי עמוק: מאז רצח רבין, חלקים בציונות הדתית נושאים על גבם רגשות אשם לא-להם.

מאז כיכר רבין של 1995, שבה הפכה אמונה עזה לסטיגמה, אנו מנסים “להוכיח” שאנחנו אנושיים, רגישים, רכים.

והנה, שלושים שנה אחרי, מצאנו את עצמנו נגררים לכיכר אחרת, לכיכר החטופים – בשם אותו צורך פסיכולוגי להיראות טוב בעיני אחרים, גם במחיר ויתור על אמת כה פשוטה.

אבל זהו מחיר יקר מדי.

הציונות הדתית לא נועדה להיות עוד "זרם סימפטי" בתוך העם היהודי. תפקידה מאז ומתמיד היה והינו: להוביל את העם בענווה ובגבורה. להחזיר את המימד הערכי והאמוני אל מרכז ההכרעה הלאומית, לרומם את עם ישראל ולא להשפיל את רוחו, במיוחד בזמן מלחמה.

ד.

המוסר של הכלל

המוסר היהודי איננו מוסר של רגש פרטי אלא של שליחות.

התורה מלמדת אותנו שהחיים עצמם הם ערך, אך אינם הערך העליון.

אברהם אבינו לא שאל 'מה יקרה ליצחק?', אלא – מה רצון ה'?

דוד המלך לא שאל 'כמה יתומים יהיו במלחמה?', אלא – האם עם ישראל ינצח וישב לבטח?

והחיילים שלנו היום, הבנים שנפלו בקרב, לא שאלו 'מה יקרה לי?', אלא – מה יקרה לעם שלי?

זהו מוסר הגבורה, המוסר שמכונן עם; ולא המוסר של רגשות אשם ותחושת קורבן.

ה.

מחיר הרגש הבלתי מרוסן

הרגש הפרטי הוא כוח אדיר, אך כשהוא הופך למצפן לאומי הוא מסכן אותנו. מי שמנהל מדינה לפי רגשות, לא ינצח מלחמות.

הכיכר מציבה אולטימטום למדינה: להפסיק את הקרבות, לשחרר רוצחים, להיכנע לטרור – ובלבד שנרגיש הקלה לרגע.

אבל הקלה רגעית יכולה להפוך לטרגדיה היסטורית.

כל לוחם שנפל, כל ילד שנגדעו חייו, זעק את צעקת הנצח: לא לוותר.

ואנחנו – האלמנות, ההורים, האחים, והאומה כולה – מחויבים לאותה זעקה.

ו.

הכיכר האמיתית

יש כיכר אחרת שאותה עם ישראל צריך למלא: כיכר הניצחון, כיכר האמונה, כיכר ההודיה לה'.

זו הכיכר שבה נעמוד כולנו לאחר שנשלים את המלאכה, נשיב את כל חיילינו ואת כל חטופינו בכבוד, לאחר שנמחה את זכר אויבינו ונשיב את ההרתעה לישראל.

זו תהיה כיכר של חיים, לא של בכי; כיכר של תחייה ותקווה, לא של כניעה.

הכיכר שלי היא לא כיכר החטופים. הכיכר שלי היא כיכר הגבורה

ז.

דבר אישי לסיום

אני כותב לא רק כיו"ר פורום הגבורה, אלא כאב ששילם את המחיר היקר ביותר. בני, סרן אורי מרדכי שני הי"ד, נפל בקרב גבורה בכיסופים בשמחת תורה. הוא ידע שהוא יוצא למלחמת-אין-ברירה. הוא ידע שהמטרה איננה רק להגן על עצמו, אלא להגן על עם ישראל כולו.

כשאני עומד על קברו, אני שומע ממנו לא את זעקת החולשה, אלא את קריאת האחריות: “אבא, תזכיר לעם שלנו למה נלחמנו. אל תתנו לחיות ולמות לשווא”.

עם ישראל זקוק היום להנהגה שמביטה רחוק, לא כזו שמקשיבה רק לכאב האישי.

המסרים מכיכר החטופים צריכים להתנהל באחריות, לא בדרך בה האסטרטגיה מתנהלת כשהיא מלוּוה בכניעה תודעתית, בהאשמות כלפי צה"ל, ובהתרחקות ממטרות המלחמה – העלולות לשבור את רוח האומה.

מי שאוהב באמת את החטופים נלחם על ניצחון, לא על עסקה.

מי שמבקש להציל חיים – מחזק את צה"ל, לא מערער עליו.

ומי שמבין את משמעות הגבורה יודע שעם ישראל חי לא בזכות רחמים, אלא בזכות שליחות.

אגב, גם עם דבריי אלה ראוי להתווכח עניינית, ולא לתת לי הנחות עקב היותי אב שכול.

לסיום:

אני מתפלל מכל הלב לשובם של כל אחינו החטופים החללים. אבל אני מתפלל לא פחות על חזרתה של תודעת הניצחון, על אמונה בצדקת דרכנו, ועל עמידה איתנה מול אויבינו.

אם נאבד את אלו לא יישאר לנו מה להשיב, גם אם כולם ישובו.

הכיכר שלי היא לא כיכר החטופים.

הכיכר שלי היא כיכר הגבורה.

--- title: השר לעניינים אסטרטגיים – רון דרמר author: איתי אסמן date: 2025-10-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/311 --- # השר לעניינים אסטרטגיים – רון דרמר

דווקא כגודל הביזוי, החושך והשקר, מובלטים האור, הטוב והאמת.

במשך השנתיים האחרונות השר דרמר הושמץ שוב ושוב ברשעות נוראית.

אחד המופעים המכוערים היה כאשר העיתונאי דני קושמרו טען במונולוג ארסי שהשר דרמר לא החזיר אף חטוף ועל המרקע הופיעה הספרה אפס בגדול.

את הרמז אתם מבינים לבד.

מול ביתו ומשפחתו הפגינו אנרכיסטים בקביעות על מנת לשבור אותו ולקעקע את דמותו.

אבל באותם רגעים ממש, הוא עבד למען מדינת ישראל בשקט, במסירות ובמקצועיות.

השר דרמר התנהל בצורה מופתית, רתם וחיזק את התמיכה של נשיא המעצמה הגדולה בעולם במדינת ישראל, עד כדי כך שטראמפ הגיע לכנסת ודיבר בשבח ראש הממשלה

השר דרמר רקם במשך שנים את הקשר עם טראמפ עוד כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית, ובימים האלה עם השליח של ארה״ב למזרח התיכון סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר.

קצרה היריעה מלפרט את פועלו הרחב.

בזמן שהחמאס קיים תעמולה זדונית המהודהדת על ידי אירופה המתאבדת וארגוני השמאל נגד מדינת ישראל, כדי להפעיל עליה לחץ לסיים את המלחמה בכניעה מוחלטת, דרמר פעל נמרצות והפריך את התעמולה הזו ישירות מול טראמפ וצוותו.

אי אפשר להעריך את פועלו של האיש אם לא מבינים את האילוצים והקשיים איתם מתמודדת מדינת ישראל.

דרמר ניסה למצוא את הפתרונות הכי טובים שיש במגבלות הקיימות, גם כדי להחזיר את החטופים והחללים וגם כדי לפרק את החמאס מנשקו, בניגוד לספקנים רבים שלא האמינו שהדבר אפשרי.

מדינאות ויחסים בינלאומיים אלו המקצועות המסובכים ביותר.

בפסיכולוגיה לומדים על טבע נפש האדם, בסוציולוגיה לומדים על החברה, במדעי המדינה לומדים על אופי מדיני וביחסים בינלאומיים לומדים על הדרך לנהל משא ומתן ולמקסם את האינטרסים המדיניים כדי להיות שחקן משמעותי במגרש העולמי רווי האינטרסים.

השר דרמר התנהל בצורה מופתית, רתם וחיזק את התמיכה של נשיא המעצמה הגדולה בעולם במדינת ישראל, עד כדי כך שטראמפ הגיע לכנסת ודיבר בשבח ראש הממשלה.

דבר שמחזק את מדינת ישראל וכוחה בעולם, כי הרי ראש ממשלה אינו אדם פרטי.

האתגרים לא תמו, בעסקה ישנם מחירים לא פשוטים וויתורים קשים, ימים יגידו לאן פנינו.

אבל ביחס לאתגרים, בסוגיית היחסים הבינלאומיים השר רון דרמר צריך לקבל צל״ש, לא פחות.

לצערנו, החליט דרמר לאחרונה שהוא פורש מהפוליטיקה הישראלית.

כנראה שקצה נפשו מכל ההפגנות, הרדיפות והביזוי שהם סופגים.

בנוסף לכפיות הטובה של קריאות בוז בכיכר החטופים ותדרוך החטופים השבים לא להודות לו.

אם תראו אותו ברחוב, אם יש לכם את מספר הטלפון שלו או שאתם מכירים קרוב ממשפחתו, אתם מוזמנים להודות לו ולהביע את הערכתכם הכנה בשם רבים בעם ישראל

דווקא לאור כל זאת שכרו של השר דרמר כפול ומכופל ופועלו ראוי לכל שבח.

פעולה שלא על מנת לקבל פרס ולמען האומה בלבד.

אם תראו אותו ברחוב, אם יש לכם את מספר הטלפון שלו או שאתם מכירים קרוב ממשפחתו, אתם מוזמנים להודות לו ולהביע את הערכתכם הכנה בשם רבים בעם ישראל.

חיזוק נבחרי הציבור וגיבויים הינו חובה כיום, לאור מסע הייסורים שהם עוברים.

תודה רבה לך השר רון דרמר על שרותך הציבורי. עם ישראל מעריך זאת מאוד.

--- title: קצר לפני שבת author: סוללים דרך date: 2025-10-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/312 --- # קצר לפני שבת

הקדמה:

השתתפותם של אנשים פרטיים ומוסדות בעלי תפיסה לאומית באירועים בכיכר החטופים מעידה כפרט המעיד על הכלל על האופן בו מצליח השמאל לסדוק את המחנה הלאומי במרחב הציבורי שוב ושוב.

 

במקום להדק שורות ולחזק את החומות התודעתיות ביחס לנושא הלאומי הכי חשוב מאז הקמת המדינה – ניצחון במלחמה, מפוזרים הכוחות לרסיסים בתואנות ציניות שונות וכך נחלשת יכולת העמידה הלאומית. 

אז אם בחרתם כבר ללכת לכיכר החטופים לאירוע הקפות שניות או לכל מיזם אחדות כזה או אחר, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

 

האם אתם חשים שאתם יכולים לחלוק בכיכר על דרכם בפומבי ועדיין להתקבל באחוה?

א. האם אתם מכירים את הכוחות העומדים מאחורי הכיכר? – ראשיו, מנהליו והאג׳נדות שלהם? אתם יודעים אילו פרויקטים הם קידמו בעבר?

 

ב. האם אתם מודעים לשיטות פעולתם?

למסריהם היומיומיים? לקווים האדומים שאין להם?

האם אתם מודעים למניפולציות, כגון:

 

ג. האם אתם חשים שאתם יכולים לחלוק בכיכר על דרכם בפומבי ועדיין להתקבל באחוה?

 

ד. האם אתם מודעים למשאבים האדירים של מטה משפחות החטופים ולאופן בו מחולק התקציב?

 

ה. האם אתם באמת מכירים את 'פועלה' המרכזי של כיכר החטופים?

האם אתם מודעים לכך שזו לא רק זירת כאב אנושי, אלא גם חמ"ל תודעתי, בעל סדר יום מובהק שמטרתו להניע לחץ ציבורי ולערער לגיטימציה לשלטון?

 

ראוי להצדיע לאנשים רבים שלא נכנעו ללחץ החברתי או לכאלה שלמרות השתתפותם, הודו בטעותם ואף פרסמו זאת

ו. האם אתם מזהים את הפער בין המיתוג לאמת?

האם "אחדות" היא באמת ערך שמנחה את המקום או מסך עשן שמסתיר קמפיין נגטיבי, שמטרתו פוליטית מובהקת?

 

אם אין לכם מענה סדור לשאלות הללו ועדיין בחרתם ללכת לשם, מחילה, אבל אינכם רציונליים. וכעת שאלו את עצמכם האם יש עוד תחומים בהם אתם מתנהל כך, ומדוע.

ואם אתם מודעים לתשובות לשאלות אלו ועדיין בחרתם ללכת לשם, יתכן שהנושא הוא יותר פסיכולוגי וסוציולוגי.

 

ראוי להצדיע לאנשים רבים שלא נכנעו ללחץ החברתי או לכאלה שלמרות השתתפותם, הודו בטעותם ואף פרסמו זאת.

 

אתם עדיין חושבים אחרת? זכותכם כמובן.

אך מול המראה ענו על השאלות הללו ואל תסתפקו במלמול סיסמאות ריקות.

 

דור חדש ובוגר מבקש מענה ראוי ולא יסתפק בפחות מכך.

--- title: היכן נמצא הלב הפועם של האומה? author: איתי אסמן date: 2025-10-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/314 --- # היכן נמצא הלב הפועם של האומה?

היום השתתפתי בשלוש אזכרות בהר הרצל.

בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ התמלאו היום; שם הדופק הלאומי נמצא.

השמחה על חזרתם של השבויים מלווה בכאב חד וצורב על אלו שמסרו את נפשם במלחמה, גם למען חזרת השבויים.

כעדות לגבורתם נותרו אלמנות, יתומים ומשפחות שכולות יקרות ואהובות.

ונשארו גם פצועים רבים מהמלחמה בגוף ונפש. חייבים לזכור גם אותם כל הזמן, דווקא משום שאין להם משרדי יחסי ציבור, הפקה, או אסטרטגים ויועצי תקשורת.

הביטו רחב – ההתמודדות האישית שלהם לא תמה, וחובתנו לסייע להם ככל האפשר.

ההפגנות בכיכר קראו לסיום המלחמה. לא לסולידריות תמימה עם משפחות כאובות

  1. תחילה, חשוב להבין מהי ׳כיכר החטופים׳.

במשך השנתיים האחרונות ׳כיכר החטופים׳ הייתה ׳שנויה במחלוקת׳, בשפה מכובסת, בחברה הישראלית.

לא רק בגלל המסרים הבוטים שהושמעו בה נגד ממשלת ישראל ונבחרי הציבור, שבכך היא ייצגה בעיקר את מתנגדי הממשלה, אלא בעיקר בגלל הקו האסטרטגי שהובילו ראשיה בכוונת מכוון. המסרים שיצאו מהכיכר רק חיזקו את חמאס בדרישותיו, והעלו את מחיר החטופים.

גם מצדדי ההפגנות בכיכר טוענים שהתועלת של ההפגנות הייתה בעיקר בכך שהן חיזקו את החטופים בעזה ונתנו להם תקווה – כלומר, החמאס שידר להם את המחאות וההפגנות.

אתמול סיפר החטוף פדוי השבי איתן מור לראש הממשלה, שמפקד חטיבת חמאס בעזה אמר לו שאם תהיה עסקה – אותו ישחררו ראשון, כי אבא שלו (צביקה מור) בכל מקרה לא הולך להפגנות.

אלו דברים פשוטים, אבל העדות הזו מחזקת את מה שרבים ידעו וחשבו.

ההפגנות בכיכר קראו לסיום המלחמה. לא לסולידריות תמימה עם משפחות כאובות. הן קראו להפסקת הלחץ הצבאי, הן הפעילו לחץ לא לסכן את חיי החטופים גם במחיר סיכון לוחמי צה״ל, ובכך האריכו את המלחמה. מבחינתם – לסיים אותה מייד ובאופן מוחלט.

כלומר, מדובר בכיכר פוליטית לכל דבר ועניין, והיא לגמרי גרמה נזק במלחמה.

בימים אלו מתנהל מאבק על ידי הקמפיינרים כדי לנכס לעצמם את החזרת השבויים, תוך הודיה לנשיא טראמפ ותוך התעלמות מוחלטת מראש הממשלה.

וכמובן, אם הרוצחים ששוחררו בעסקה בשל הלחץ הכבד ימשיכו חלילה לרצוח יהודים, אותם פעילי הכיכר יטילו את האשמה על הממשלה והעומד בראשה, משום שהכיכר אחראית רק לדברים הטובים, והממשלה אחראית לדברים הרעים.

בנוסף לכך, גם לאחר החזרת החטופים לא סיימה הכיכר את תפקידה הראשי: הקמפיינים לא ייעלמו אלא ילבשו צורה אחרת של ניסיון להפיל את הממשלה, כמו דרישה ל׳וועדת חקירה ממלכתית׳ שרק היא תביא לאחדות, כביכול.

  1. שאלה: אולי האסטרטגים של הכיכר הם אנשי שמאל רדיקלי, אבל מגיעים לשם גם לא מעט אנשים שאין להם שום כוונות פוליטיות, אלא רק רצון להזדהות עם משפחות החטופים. מה הבעיה עם זה?

הניסיון לבודד משתנים ולהתייחס לאירוע או למוסד מסוים בניתוק מההקשר הרחב שלו מעיד על נאיביות. זה בוודאי נכון שלא כל מי שמגיע לכיכר מזדהה עם מסריה. אבל מדוע חייבים ללכת דווקא לכיכר פוליטית כדי להביע סולידריות עם המשפחות?

מדוע לא ללכת פשוט למפגש פרטי בביתם?

מדוע צריכים לשרת את האג׳נדה של ראשי הכיכר, המתפארים בכך שאת הכיכר פוקדים מאות אלפים, כולל רבנים ודתיים – וממסגרים גם אותם ככאלו שמתנגדים לראש הממשלה והקואליציה.

הניסיון לומר ״אני מגיע רק לתפילה ולא מזדהה עם הבוז / עם הקריאה להפסקת המלחמה״ הוא אולי טוב כדי להשקיט את המצפון האישי. ציבורית – הוא משרת את המסר הכללי של הכיכר.

זה כמו להופיע ׳רק׳ כשחקן תפאורה בפרסומת מתועבת, שהיא נגד עולם הערכים של האדם, ולטעון שהוא אינו שחקן ראשי אלא רק בתפאורה.

  1. שאלה: המטרה היא רק להתפלל ולהרבות באהבת חינם, לעסוק בקירוב לבבות. אתה מתנגד לזה?

מהיכן המחשבה התמוהה שרק בכיכר עוסקים בקירוב?

מהיכן זה נובע?

מה עם מאות ואלפי האנשים העושים זאת יום יום בשקט, בלי יחסי ציבור, במיזמים שאינם מתפרסמים בתקשורת?

השתתפתי בלא מעט יוזמות במהלך השנתיים האלו של תפילות, סליחות ומיזמים עם המשפחות השכולות ומשפחות החטופים.

למה כל כך חשוב לעשות את זה דווקא בכיכר?

האם הכיכר התקדשה בקדושה כלשהי?

מדוע היא מרכזית כל כך בתודעה של אנשים רבים? בגלל ׳קדושתה׳, או שמא בגלל הכספים הרבים שהושקעו בה כדי לעצב את תודעת הציבור?

צריך לבדוק היטב אם היה שם 'קידוש השם' פרטי או שמא 'חילול השם' ציבורי, של חיזוק כיכר פוליטית שמנסה להילחם בנבחרי הציבור

  1. שאלה: אתמול נאמרו דברים מאוד יפים בכיכר החטופים, וזה הוסיף קידוש השם כשרואים שגם רבנים ודתיים נמצאים שם. מה הבעיה עם זה?

אכן, נאמרו דברים יפים. אך מה היה שם יום לפני ויום אחרי?

המחשבה שתפילה ודברי תורה מתוקים ביום אחד ישַנו תודעה של רבים, המעוצבת על ידי גאוני אסטרטגיה, הנתמכת בסמלים ובתקשורת והרוכבת על גל תרבותי – היא שוב מחשבה נאיבית.

והיא גם עולה לנו בדם.

אגב, אתמול, בזמן ההקפות בכיכר החטופים, חלק ממשפחות החטופים נכחו במסיבת עיתונאים באיכילוב, שבה הצהירו שהמאבק שלהם לא תם עד שהחללים חוזרים. במי הם נאבקים?

זכותם, כמובן. אך בכך הם העידו על המסר הכללי של פועלם.

התקשורת גם פרסמה, שחלק גדול מהנוכחים בכיכר לא אהבו את שהותם של תלמידי הישיבות, והיא לא סיקרה את הריקודים שם אלא את המחאה.

לכן צריך לבדוק היטב אם היה שם 'קידוש השם' פרטי או שמא 'חילול השם' ציבורי, של חיזוק כיכר פוליטית שמנסה להילחם בנבחרי הציבור.

ואולי יש כאן תחושה רגשית מנותקת של 'קידוש השם', שאינה מבוססת על עובדות או על הבנה ציבורית ותקשורתית ואינה מבחינה במניפולציות.

  1. שאלה: הכיכר עצמה היא לא רעה. באנו לשמוח עם החזרת החטופים, שם נמצא הלב של כל עם ישראל, למה להוציא את עצמך מהכלל?

דמגוגיה זולה.

הניסיון למסגר את השיח כאילו רק מי שהולך לשם אכפת לו מהחטופים, ורק לו אכפת מכלל ישראל, הוא חלק מהנדסת התודעה הצינית כאילו 'כלל ישראל' זה כיכר החטופים, ושם עיקר התודעה וההשפעה.

הלב של עם ישראל אכן שמח בהחזרת החטופים, ויחד עם זאת הוא כואב את כאבם של מי שנפלו במלחמה ודואג מפני הבאות. המציאות מורכבת.

בכל מקרה, אפשר לשמוח בלי ללכת לכיכר הפוליטית הזו.

החזרת החטופים לא שייכת להם (ויש הטוענים שהם אף הרחיקו את השבתם על ידי נטרול הלחץ הצבאי).

תתפלאו, אבל גם אנשים בשדרות, בעפולה ובכיכר דיזנגוף שמחו בהחזרת החטופים, בלי ללכת לכיכר פוליטית.

  1. לסיכום, הדופק הלאומי לא נמצא בכיכר החטופים, הוא היה היום בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ובאזכרות הצבאיות במהלך השנה.

מי שישמע את ההורים השכולים המדברים על בנם ואת האלמנות האצילות המספרות על בעליהן – יתחבר בוודאות לדופק הלאומי והזהותי, לאחריות הציבורית, לרוממות הרוח ולייעוד של עם ישראל בארצו. שם עיקר התודעה צריכה להיות.

אין להם כסף ויחסי ציבור, אבל שם רוב העם הבריא נמצא. מוטב שנעשה קירוב לבבות גם שם, וגם איתם נעשה שיח על קפה ומאפה והקפות שניות בקהילות שלהם.

גם הם כידוע 'כלל ישראל'.

--- title: "תנה ישועות לעם עולם" author: עזרא הימן date: 2025-10-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/315 --- # "תנה ישועות לעם עולם"

א.

מעמד נפש ייחודי מאוד הוא להתפלל 'הושענות' בהושענא רבה תוך כדי שאחרוני חטופינו מחולצים ונושעים מידי ציפורני הרשע.

חלפו שנתיים ימים. הערבות צמאות ובוכות, ושערי שמיים נפתחים. יום של פדות.

קול מבשר מבשר ואומר.

ב.

אך הקשיבו היטב ליום הזה. זהו יום של דין, לא של חסד. יום של חיתום. והמעמד שאנו נמצאים בו כרגע הוא מעמד של דין.

אנו מתפללים שנצא שוב זכאים בדין, מתוך עומקים ומעמקים של ניסיונות וקשיים שהחיים כאן מזמנים.

ביום של דין, כל הדברים תלויים ועומדים.

הבנים שבים, הפדויים שבים ברינה, אך המעגל הלאומי טרם נסגר. אנחנו בצומת דרכים, לִזכוּת או לשֵבט.

אנו מתפללים על השנה הבאה עלינו לטובה שהפדות של היום המיוחד הזה תהיה סימן להמשך תקומתנו בארץ, לעקירת רשעי ארץ ולהצמחת חיים

ג.

גם ביום המיוחד הזה אנו זוכרים שאור וחושך משמשים בערבוביה. טרם זכינו לגרש ולהשמיד מפנינו אויב, לעקור את הרֶשע משורשיו ולהושיב את ישראל בטח. עם הצלת אחינו, הֶעצַמנו לדאבוננו גם את הרוע שיקום שוב עלינו.

אור וחושך בערבוביה.

והדברים תלויים ועומדים, מה יגבר.

ד.

לכן, יחד עם כל השמחה הגדולה אנו זוכרים שאנו ביום דין. ואנו מתפללים על השנה הבאה עלינו לטובה שהפדות של היום המיוחד הזה תהיה סימן להמשך תקומתנו בארץ, לעקירת רשעי ארץ ולהצמחת חיים.

אם לא נזכה לכך, וחלילה ניפול כעת לרפיון ועייפות – יֵצא שכרנו בהֶפסֵדנו (שחרור רוצחינו), והרע הזה יקום עלינו בתוך בתינו.

ואם אכן נזכה לכך ונזקוף קומתנו בגבורה, נילחם ביתר שאת על חירותנו – גם הֶפסדֵֵנו יֵצא בשכרנו, וקול הבשורה שנשמע היום יהיה סימן לקול גדול המבשר ואומר על השנה הבאה עלינו לטובה.

ה.

אז ביום הזה נקיים "גילו – ברעדה". נתפלל לישועה, לצאת זכאים בדין הזה, להיות דבקים ביוצרנו, גיבורים בדרכֵּנו, נחושים במעשינו. ונזכה שגם הנסיגות שבדרך יצטרפו לתקומה המחודשת, שאנו כל כך מחויבים לה וגם ראויים לה בשנה הזו.

חג שמח!

--- title: המערכה על התודעה author: סוללים דרך date: 2025-10-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/316 --- # המערכה על התודעה

א.

אני צביקה מור, יושב ראש 'פורום תקווה', אביו של איתן המוחזק שנתיים בשבי חמאס לאחר שסייע לחילוצם של רבים ממסיבת הנובה תחת אש תופת, אמור בימים הקרובים לשוב ולחבק את בני אהובי.

אין בידינו שום מידע על מצבו, לא תמונה ולא סרטון. המתח עד לשחרורו יחד עם החטופים האחרים גדול מאוד, וזר לא יבינו.

ב.

אני יהושע שני, יושב ראש 'פורום הגבורה', אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד שנפל בקרב גבורה בכיסופים.

יחד עם המשפחה ועם מוקירי זכרו של אורי נעלה ביום רביעי הקרוב לקברו של בננו האהוב בהר הרצל, וביום חמישי בעזרת השם נחנוך את שכונת אורי ואת בית הכנסת 'היכל אורי' ונכניס אליו ספר תורה לעילוי נשמתו.

המלחמה פרצה עקב טשטוש חמור ביכולת האבחנה המערכתית ביחס למושגי חיינו הבסיסיים: מיהו אויב ומיהו אוהב, מהו טוב ומהו רע, מה תפקידנו ומהי שליחותנו

ג.

הסיפורים שמאחורי מאבקנו האישי והמשפחתי, ביחד וכל אחד לחוד, אינם אירועים פרטיים. בננו נחטף או נהרג מסיבה אחת פשוטה: יהדותו.

ויהודי, גם אם יתכחש בכוח לזהותו, יהודי הוא. בוודאי בתפיסת האויב המר והאכזר.

ד.

בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים שמאז פרוץ המלחמה, ברור לכל בר-דעת שעם ישראל נמצא בעיצומה של מערכה פנימית בעלת מאפיינים חדשים, לעיתים מורכבים לזיהוי, על זהותה של המדינה.

המלחמה פרצה עקב טשטוש חמור ביכולת האבחנה המערכתית ביחס למושגי חיינו הבסיסיים: מיהו אויב ומיהו אוהב, מהו טוב ומהו רע, מה תפקידנו ומהי שליחותנו.

בנוסף טושטשה במהלך המלחמה האבחנה בין שכל לרגש ובין תפיסה פרטית לתפיסה כללית.

ביקשנו ואנו עדיין מבקשים – שיקשיבו לטיעונינו לא בשל מצוקתנו האישית, אלא בשל נכונות הטיעונים, המגובה בניסיון היסטורי מוכח ולוגי.

איננו מסכנים. אנו כואבים אמנם, אך זקופי קומה לגמרי.

ה.

אתם מכירים אותנו, אנו אומרים דברים שקולים ומתונים. נוקבים אמנם, אך שקולים.

המערכה הנוכחית, הפנים-תרבותית והחברתית במדינת ישראל, מלווה בשיטות פעולה נלוזות המבקשות לסתום פיות, ללכוד נפשות, ללעוג, לבייש ולגרום לאנשים להימנע מלשאול שאלות ולקיים דיון פתוח הראוי בחברה בריאה.

הכאב והדמעות טבעיים הם, אך אסור שיטשטשו את הראייה הבהירה ויגרמו לעיוורון.

לכל אורך הדרך לא הסכמנו לכך ונלחמנו על החירות לבטא את דרכנו.

תוצאות מאבקנו הנחוש ניכרות בימים אלו.

מצאנו שדרכנו זו היא גם דרכם של רבים וגיבורים מעם ישראל, אף אם אינה פופולארית באמצעי התקשורת.

הזהרנו בעבר, ואנו עדיין מזהירים, מפני השתלטות של גורמים פוליטיים, ציניים וחסרי עכבות על המרחב הציבורי, המקצינים יותר ויותר ומקדמים פילוג ושיסוי תחת כסות של אחדות מדומה.

החלטנו להיענות להזמנה המרגשת של חברינו מ'סוללים דרך' ולשלב ידיים במאבק המשותף ולקדם חירות תודעתית ללא משוא פנים

ו.

אמש, ב'כיכר החטופים', נחשפו הדברים כברק שהבריק ביום סגריר, כשהמונים שרקו בוז לראש הממשלה ולשר דרמר; נחשפה האמת המרה: מדובר בקמפיין ענק ועתיר משאבים להפלת הממשלה, המשתמש בציניות במצוקת משפחות בשעתן הקשה.

ליבנו על דתיים תמימים רבים שביקרו בכיכר הזאת בעבר וביקשו להזדהות גם אמש ולהביע סולידריות, ומצאו את עצמם שותפים בעל כורחם לאירוע אחר לגמרי.

האמת שנחשפה אמש מעידה על כל המפעל הזה.

הלוואי שגילוי זה יביא להתפכחות כללית, לגבורה, לדעת נקייה ולאומץ לב ציבורי לעמוד מול הצונאמי התרבותי והחברתי הציני הזה.

ז.

לאור זאת, ולקראת האתגרים התודעתיים המורכבים שעוד נכונו לנו בשדה התרבותי, החלטנו להיענות להזמנה המרגשת של חברינו מ'סוללים דרך' ולשלב ידיים במאבק המשותף ולקדם חירות תודעתית ללא משוא פנים. זאת ללא קשר ל'פורום הגבורה' ול'פורום תקווה' שיישארו עצמאיים.

על אופני שיתוף הפעולה המדויקים נודיע בהמשך.

ח.

אנחנו רק שליחים, אין לנו משל עצמנו דבר.

אנו מבקשים יחד להיות לכם לפה. בזכות תמיכתכם ברוח ובחומר השגנו עד כה הישגים פנומנליים, משום שאמת קטנה הנאמרת בגבורה מנצחת כל שקר גדול העטוף בצלופן.

הדרך ארוכה היא ורבה, אך אנו נחושים לצעוד בה יחד מכוחכם ובשמכם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף.

--- title: המשפחות השכולות author: אודי בן חמו date: 2025-10-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/317 --- # המשפחות השכולות

הן לא בחרו ב׳מיתוג׳ הזה שנכפה עליהן בעל כורחן. חיים הסתיימו בכאב עצום והחל מסע חדש, מאתגר, כואב ועם צלקת עמוקה שלא תגליד לעולם.

לא באתי לפרוט על נימי הרגש הדקים כדי לסחוט עבורם אמפטיה; הן ראויות להרבה מעבר לזה.

רגש כידוע הינו דבר גמיש וחולף – המשפחות ראויות לכבוד ותשומת לב עקב פועלן ושליחותן כבונות האומה, לא רק בגלל כאבן הקשה מנשוא.

את תלאות המסע החדש והקשה הזה אי אפשר להעלים אמנם, אך ניתן להקל על המשפחות בכאבן על ידי יחס ציבורי רחב המגלה רגישות רבה, הקשבה והעלאה על נס את מופת מסירות נפשם של הנופלים ואת המסע והמשא הכבד של המשפחות שבזכותן הגענו להישגים כבירים.

חיבור הסיפור הפרטי של כל נופל לסיפור הלאומי הגדול יכול להיות נחמה גדולה.

בראש האומה הנלחמת על הופעת הטוב בעולם ניצבו גיבורים שיצאו מתוך בתי גידול לתפארת – אל תשכחו את זה.

לכן, משפחות יקרות ואהובות, אנחנו מצדיעים

מהיוודע על עסקת שחרור החטופים וסיום המלחמה המסתמן, ראוי על אחת כמה וכמה להעלות על נס ולהצדיע למשפחות השכולות.

ההודיה חסרת הפרופורציה לטראמפ דווקא והמיקוד בו, במקום במי שבזכות מסירות נפשו וגופו ממש הביא להישג הזה – הינה עלבון צורב, כואב וחסר רגישות.

אין מי שראוי להוקרה, להודיה, להצדעה ולרגישות, יותר ממי שמסרו את היקר להם מכל – אלו שעמדו בשפיץ של האומה הזו בגבורה ובאצילות: המשפחות השכולות.

משפחות שכולות רבות, שקטות, ולא מוכרות, צופות בכיכר החטופים המושך את תשומת הלב הציבורית ועלולות לחוש כאב על כך שלא רק שהן לא יזכו לחבק את יקירם, גם ההוקרה והבלטת פועלן ייטשטשו.

גם החשש לקראת הבאות שמא חיסולו המוחלט של האויב המר לא ייצא לפועל מוסיף לתחושות המורכבות.

לכן, משפחות יקרות ואהובות, אנחנו מצדיעים.

בימים הללו אנחנו זוכרים בעיקר אתכם. לעד תיזכרו כמגדלורים שבזכותם נסללה הדרך הלאומית לחרותנו.

--- title: קצר לפני שבת ולקראת הבאות author: סוללים דרך date: 2025-10-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/318 --- # קצר לפני שבת ולקראת הבאות

הקשיבו, הקשיבו!

כיכר החטופים שינתה את שמה: קבלו את כיכר האחדות!

גמישות מוסרית צינית – לשם שמיים כמובן.

כמה נפלא: מפגש חמים ולבבי של כל מי שמבקש להזדהות עם משפחות שנפלו עליהן השמיים.

רק זה וזהו. שום דבר לא מעבר לזה, מבטיחים.

הכל יש בכיכר: תפילות, הקפות, ספרי תורה, ארבעת המינים.

רוצים שיעור בכתבי הרב קוק? שיעור בחסידות, מה שתרצו.

העיקר שתרגישו בבית.

אבל בבית שלנו, כן?

אנחנו המארחים.

ואנחנו קובעים את הכללים, את הנימוסים, את כללי המותר והאסור – וכל זה בלי מילים.

אף מארח הרי לא מקריא כללים מתקנון רשמי למתארחים.

זה בדיוק הקמפיין. שתמיד, תמיד — העיתוי יהיה לא נכון

כולם יכולים לבוא — כן, כן — למצוא את מקומם, לקבל מיקרופון ובמה ׳כלל ישראלית׳. הרי כלל ישראלי זה אנחנו, אלא מי?

הנה תראו אפילו אנשים עם זקנים לבנים וכיפות גדולות פה, ללא תנאים וללא הגבלות.

אבל רק בתנאי פשוט, שלא נכתב בשום מקום:

לסתום את השכל.

לא לבקר, לא לדרוך חזק מדי, לא לשאול שאלות.

לא לדבר על המחיר, לא לתבוע נחרצות התנצלות על ביזוי ראש הממשלה ובוחריו, לא להזכיר שיש חוקים במדינה.

ובוודאי שלא להציע אחדות על בסיס כללי המשחק הדמוקרטיים, זה פוגעני.

עזבו אתכם משכל קר ודיון רציני על השלכות עתידיות, בואו רק עם הלב.

בואו פשוט להתחבק.

ותמיד תזכרו: אתם מתארחים. כמו במדינה, אתם יודעים.

אז זו כיכר החטופים, ועכשיו עם מיתוג חדש — כיכר האחדות.

זוכרים את הצהוב?

זה שלכאורה ייצג את החטופים, אבל בפועל סימן סתימת פיות ושיסוי פוליטי.

כי הרי אין אפשרות להזדהות באופן פרטי ולחלוק על הדרך.

אתם חייבים לקבל את כל החבילה.

בקיצור, ככה עושים אחדות בגרסת 2025.

ככה לא מחוקקים שום חוק ללא ׳הסכמות רחבות׳.

ככה לא מגייסים חרדים,

ככה לא נוגעים בשוק התקשורת.

ככה ממשיכים את העבדות — בשם האחדות.

"וואו, איזה חוסר טקט לכתוב את זה דווקא עכשיו, כשעם ישראל נרגש משחרור אחיו?",

בטח יגידו.

אבל הם לא יבינו דבר אחד פשוט:

זה בדיוק הקמפיין.

שתמיד, תמיד — העיתוי יהיה לא נכון.

הכיכר הזאת עוד תלווה אותנו זמן רב.

כן, נשמח בשחרור אחינו שמחה אמיתית וכנה.

אבל נביט בדאגה עמוקה ובדריכות על מה שמתרקם כאן.

בשורות טובות.

--- title: מחשבות על העסקה author: סוללים דרך date: 2025-10-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/319 --- # מחשבות על העסקה

המלחמה שאנו נמצאים בעיצומה הינה אירוע בסדר גודל היסטורי, וכוללת הרבה מאוד מרכיבים ומשתנים. חלקם הגדול לא ידוע לנו כלל.

דווקא בשל כך, יהיה זה שטחי ויומרני מאוד לקבוע נחרצות מהן המסקנות ביחס לעסקה הזו.

דומה הדבר להסקת מסקנות לגבי חינוכו של אדם כשהוא בן שלוש.

ובכל זאת, לפניכם מספר כיווני מחשבה העשויים אולי לסייע, בצניעות המתבקשת, לנתח את המציאות.

  1. המציאות שלפנינו אינה שחור או לבן.

החיים עצמם אינם מתנהלים במעבדה ויש בהם הרבה שטח אפור.

והמציאות מורכבת יותר לניתוח, מכדי לקבוע אם זהו ניצחון מוחלט, או כישלון מוחלט חלילה.

לצד הישגים נרחבים, בלתי נתפסים ממש, ישנן גם סכנות לא פשוטות. צריך פשוט לנסות ולראות את התמונה השלמה בעיניים פקוחות לרווחה, ולנסות להתגבר על הטיות המסמאות את המבט, שיש לכל אחד מאיתנו.

טיפ: נסו לאמץ פרשנים שאינם מחזיקים בעדשה אחת דרכה הם בוחנים את המציאות.

רק ברגע שמפנימים שאנו על ציר היסטורי מתמשך, מקבלים פרופורציות מרגיעות

  1. חשיבה תהליכית

המציאות ההיסטורית מתקדמת בהדרגה. עקב בצד אגודל. גם כאשר יש בתוכה נסיגות קטנות או גדולות. האירועים ההיסטוריים אינם נבחנים לפי מצבם בהווה אלא לפי העתיד.

כאשר עם ישראל יצא ממצרים הוא הסתובב 40 שנה במדבר.

לאחר הכניסה לארץ על ידי יהושע בן נון במלחמה שארכה 7 שנים, ולאחר עוד 7 שנות התיישבות.

האויבים עדיין נשארו בארץ. החלה תקופת השופטים עם עליות וירידות קשות במשך מאות שנים.

עד שהגיע דוד המלך, ולאחר מכן שלמה, ונבנה בית המקדש הראשון.

רק ברגע שמפנימים שאנו על ציר היסטורי מתמשך, מקבלים פרופורציות מרגיעות.

אגב, יהושע בן נון לא חיסל את כל המחבלים בימי חייו, וגם השופטים שלאחריו לא.

אין זה אומר כמובן שאנחנו צריכים להשלים עם קיומם של ארגוני טרור. חלילה.

אלא לדעת שהדברים מתרחשים בתהליכים היסטוריים ארוכים ודרושים אנשים בעלי עצבים של ברזל; כל אחד יודע שאנו רק חוליה קטנה בשרשרת, אבל מאוד רוצה להיות החוליה האחרונה.

  1. שאלה: אז איך נדע לאן מועדות פנינו?

תשובה: מי אמר שנדע בכלל בקרוב? אולי זה ייקח זמן רב?

רק אחרי שמשתחררים מהאובססיה המערבית לשלוט בכל דבר ומבינים שלא הכל תלוי בנו, ניתן לחתור למסקנות ברורות ושורות תחתונות. אגב, לומדים את זה מחג הסוכות והיציאה לארעיות שהינה המרכיב הכי וודאי בחיינו.

  1. בתורה הצבאית מוכרת צורת הקרב 'נסיגה', שמשמעותה תנועה מאורגנת לאחור על מנת להרוויח זמן, להיערך מחדש בקווים נוחים יותר ולהתכונן לבאות.

זה כמו להוריד הילוך לפני עלייה קשה. זו אמנם האטה, אך מתוך מגמה להמשיך קדימה.

אם, לצורך העניין, ישוחררו מחבלים על מנת לרדוף אותם אח״כ עד השמדתם, או על ידי תוכנית מתוחכמת אחרת, אפשר לקבל זאת.

נסיגה, בתנאי שנעשית בצורה מחושבת ומתוך ראיה כוללת ולא כעומדת בפני עצמה, היא לגיטימית.

העיקר שלא תתבצע תוך כדי מכבסת מילים המסתירה בריחה עם הזנב בין הרגליים כמו בלבנון, ׳ההתנתקות׳, או אוסלו.

ימים יגידו, נשאר דרוכים.

עוד נכונו לנו מניפולציות חדשות בתקופה הקרובה ויש להתחסן מפניהן

  1. הדבר הוודאי המרכזי שמתרחש פה מול עינינו והוא עצום וגדול, הוא הסרת הלוט התודעתי הכוזב שהונחל פה במשך שנים.

המלחמה הבהירה יותר מכל נאום חוצב להבות את המציאות.

ההבדל בין טוב לרע מעולם לא היה כל כך בוהק.

יהודים רבים שעמדו מול שוקת שבורה בשמחת תורה התשפ"ד שבים לשורשיהם, ומוצאים מרגוע לנפשם המיוסרת שהוחנקה.

אי אפשר שלא לחזות בהתקדמות הזו

שכבר מזמן אינה סמויה.

האחדות שלנו כעם תלויה בזהות שלנו, ומהבחינה הזו התקדמנו רבות.

בקול מהדהד התנפצו לא מעט קונספציות ביטחוניות ורוחניות, שמבקשות המשגה ברורה שתבטא במילים את תחושות הבטן האינטואיטיביות של רבים ביחס לתחומים רבים בחיינו.

עתידנו תלוי בכך והמגמה מרגשת מאוד.

  1. מה יהיה בעתיד?

קשה לדעת. זה תלוי רבות (גם) בנו. במחשבותינו, בתפילתנו ובמעשינו.

המקום ממנו אפשר למצוא עידוד רב הוא במפעלי התודעה הבריאים הקיימים כיום ושלא היו בעבר. זה אומר שאת המציאות אנו מבינים טוב יותר, וזה חשוב יותר מכל דבר אחר.

ציבור הולך וגדל מודע לכוחות המחלישים הפועלים בציניות לטשטוש זהותנו.

ציבור ענק מזהה את המסר מאחורי מיתוג צבעוני שקרי ומניפולטיבי, הלובש ומחליף צורה כמו גרביים.

ציבור גדול מתקומם ולא מתכופף בפני

מי שמנסים להלך עליו אימים, ותובע חרות, אמת וצדק, ולא חיבוק דוב ציני.

ציבור ענק מזהה את השנאה התהומית לראש הממשלה ולבוחריו, ואת העובדה שיש המוכנים לעשות הכל אפילו מתוך כדי מלחמה, כדי להפיל ממשלה נבחרת, תוך שימוש במשפחות חטופים בשעתן הקשה.

עוד נכונו לנו מניפולציות חדשות בתקופה הקרובה ויש להתחסן מפניהן.

הדגשת התודה לנשיא טראמפ בלבד והתעלמות זדונית ממאמצי נתניהו ודרמר, 'קמפיין הריפוי' הצפוי מעבר לפינה, קידום וועדת חקירה ממלכתית, 'ברית המשרתים' ועוד; כל אלו הינם רק דוגמאות לארטילריה הצינית הכבדה שהולכת להיות מוטחת על ראשנו.

היו מוכנים.

בנוסף, 'כיכר החטופים' ומסריה תמוסגר כאחראית הבלעדית על שחרורם ולא יתקיים כלל דיון על הנזק שגרמה.

  1. "ויהי ידיו אמונה"

למרות שלא הגיעה העת לסכם, בעת הזאת נשואות העיניים בהערצה אל מי שתמכו בידיו של ראש הממשלה כמעשה אהרון וחור עם ידי משה במלחמת עמלק.

צביקה מור ויהושע שני.

שניים שמסמלים עבורנו יותר מכל את הדרך הסלולה בתקווה ובגבורה.

איננו נאיבים; עברנו כברת דרך משמעותית מאוד בזכות לוחמים גיבורים, פצועים ומשפחות שכולות אצילות.

אנו יודעים שעוד דרך ארוכה לפנינו. נישיר מבט, נתמודד עם אתגריה ויכול נוכל לה.

--- title: כיצד ננצח את הזרוע הצבאית של התנועה הפרוגרסיבית בעולם? author: עזרא הימן date: 2025-10-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/320 --- # כיצד ננצח את הזרוע הצבאית של התנועה הפרוגרסיבית בעולם?

א. שני כללי ההפעלה של 'הצדק הפרוגרסיבי'

'הצדק הפרוגרסיבי' מחק לחלוטין את מושגי הטוב והרע היסודיים ביותר של בני האדם והחליף אותם בשני כללי הפעלה: הכלל הראשון הוא שימוש ב'תודעת קורבן' כדי להצדיק ואף לתדלק רוע. ככל שתצטייר כקורבן גדול יותר של סיטואציה, כך יגדל ה'אשראי המוסרי' שלך להיות אלים. הקורבן יהיה צודק תמיד, וכל מעשיו יוכשרו. הכלל הזה חשוב מאוד, אך לא מספק. יש כלל שני, חשוב עוד יותר: שימוש חכם ב'אשראי המוסרי' של 'הקורבנות' כדי להצדיק חתירה להשמדת ישראל ומה שהיא מייצגת בעולם.

כדי שהאסלאם, הנחות מבחינה צבאית ואסטרטגית, יקבל תמיכה מערבית להשמדת ישראל, הוא זקוק לחברה שתשמש כקורבן מוחלט

ב. האסטרטגיה הפרוגרסיבית-פלסטינית

שני הכללים האלה מתכנסים ליצירת אסטרטגיה: ככל שהאויב של ישראל יהיה מדוכא ומוכה יותר, כך תגדל הלגיטימציה המערבית לשלילת קיומנו. ככל שהוא יוכל להציג תדמית של קורבן הנמצא במצוקה גדולה יותר, כך הוא יוכל לגייס תמיכה מוסרית בין-לאומית להשמדת ישראל.

זו האסטרטגיה הפלסטינית על רגל אחת. הפלסטינים משמשים בפועל כזרוע הצבאית של התנועה הפרוגרסיבית המערבית. כדי להצדיק תנועה להשמדת ישראל בזמנים אלה, חברה זו צריכה לקבל על עצמה להיות הקורבן האולטימטיבי, להיות בתחתית סולם הדיכוי. כדי שהאסלאם, הנחות מבחינה צבאית ואסטרטגית, יקבל תמיכה מערבית להשמדת ישראל, הוא זקוק לחברה שתשמש כקורבן מוחלט. זו תוכל ליצור גב מערבי לשלילת קיומה של ישראל.

אגב, חמאס הוא רק אחד ה'מותגים' של התנועה הזו. כל מיזם מבית יוצר פלסטיני משמש – בהגדרה – קורבן מדוכא, כדי לתדלק את המשך החתירה להשמדת ישראל.

ברגע שמשתחררים מהלפיתה הפרוגרסיבית,

האויב העומד מולנו מתגלה כפי שהוא, תרבות של רוע מוחלט.

הנה סיפור קטן של עיתונאי וסופר אמריקאי שגילה זאת לפני עשור


ג. אסטרטגיה צבאית פרוגרסיבית

לכן המאבק נגד הפלסטינאים קשה הרבה יותר מאשר נגד חיזבאללה ואיראן. הם מיטיבים יותר מכולם ליצור חזית שכל-כולה קורבנות ומדוכאות, המשמשת חרב השמדה למדינת ישראל.

הרעיון הזה הוא הבסיס לכל הפעולות של חמאס. מכוח הרעיון הזה הם בנו מנהרות תקיפה מתחת לשכונות המגורים. הם בנו את המוצבים הקדמיים בתוך כיתות הלימוד, בתי החולים וחדרי השינה של הילדים. ככל שהמערך הצבאי שלהם מתפרק, ואיתו שכונות מגורים שלמות, רף הקורבנוּת שלהם גדל. ככל שהוא גדל, הם מקבלים גב גדול יותר במערב להתעצם שוב כדי לתקוף את ישראל.

השבי בידי 'צדק פרוגרסיבי' מייצר מנגנון שבו ככל שעזה מובסת, כך היא מתעצמת. ככל שהיא מובסת, כך היא רותמת אליה יותר את העולם – חלק מתוך עבדות תודעתית לצדק הפרוגרסיבי, וחלק מתוך כוונה תחילה להשתמש בעזתים כדי למנוע את תקומתה של ישראל.

התודעה הפרוגרסיבית עצמה היא כלי שרת כדי לבנות מנגנון שנאה עולמי לישראל בעידן שבו ישראל היא מעצמה ריבונית. לא מעניינים אותם הקורבנות כמו שמעניין אותם להשתמש במנגנון הזה כדי לשלול את קיומה של ישראל.

כשננתק בעולם את הקשר המרושע בין צדק לקורבנות, קשר הנותן בכל פעם חמצן מחודש לזרוע הצבאית של הפרוגרס, נפתור גם את הבעיה הפלסטינית, ונביא שלום במזרח התיכון.

ד. מצוקת החטופים בשירות העזתים

בחשיבה הפרוגרסיבית, מדינת ישראל והשבויים שלה אינם נמצאים באותו צד. מדינת ישראל היא המדכאת. החטופים הם המדוכאים. בתפיסתה, המצוקה הנוראה של החטופים נמצאת באותו צד של מצוקת העזתים, ולא בצד של ישראל. לכן, גורמי שמאל, בעולם וגם בארץ, כורכים את מצוקת החטופים יחד עם מצקת העזתיםו! מבחינתם המאבק למען החטופים ולמען העזתים הוא בדיוק אותו מאבק, של שתי קבוצות של מדוכאים. והמדכא הוא ישראל. צה"ל. ממשלת ישראל. ראש הממשלה. כל אחד לפי דרגתו.

לכן, מצוקת החטופים לא רק שאינה מזיזה את העולם הפרוגרסיבי מתמיכה בעזה ואף בחמאס, אלא מחזקת אותה. תפיסת העולם הזו, שדָבקה גם בגרעין הקשה של השמאל הפרוגרסיבי כאן בארץ, מדרדרת אותו אל פסיכוזה מרושעת הנאחזת במאבקי המדוכאים כדלק המוסרי שלה.

ה. מנצחים עם תודעה

את התפיסה הפרוגרסיבית המתדלקת את המנוע העזתי לא מנצחים רק עם גייסות, אלא בעיקר עם תודעה. את המסכה הליצנית הזו צריך לחשוף בכל הזדמנות כפי שהיא – שפל מוסרי רצחני עטוף במתק שפתיים. צריך להילחם על המעגלים החברתיים בארץ ובעולם שנשבו בידי התפיסה הזו ולהצילם מאותו גרעין קשה של שונאי ישראל ואדם המשתמשים במתק שפתיים כדי לגייס קואליציה רחבה נגד ישראל. את הגורמים בארץ הבוחרים בזדון להצטרף למוסר הפרוגרסיבי הזה, מתוך שנאה עצמית, צריך להפוך לאנשים מצורעים המורחקים ממחנה ישראל. הם הפכו את עצמם לסנגורים של חמאס ועזה.

הצדק הפרוגרסיבי הוא יצר מוות, היודע היטב להתעטף במחלצות של דאגה לחלשים. מעולם לא הייתה תנועה מרושעת כל כך העטופה במעטפת מתחסדת כל כך. הבחירה בחיים מתחילה מחשיפתה כפי מה שהיא. כשזה יקרה, הניצחון הצבאי על האויב החלש אך הקטלני ביותר יהיה קל ומהיר.

כשננתק בעולם את הקשר המרושע בין צדק לקורבנות, קשר הנותן בכל פעם חמצן מחודש לזרוע הצבאית של הפרוגרס, נפתור גם את הבעיה הפלסטינית, ונביא שלום במזרח התיכון.

--- title: דת הפרוגרס author: איתי אסמן date: 2025-10-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/321 --- # דת הפרוגרס

  1. מה זה הפרוגרס שכולם מדברים עליו?

בשנים האחרונות חדר אל חיינו המונח: 'פרוגרס'.

משמעויות העומק של המושג הזה מתארות מציאות של טשטוש זהויות: זהות מגדרית, לאומית ודתית.

מאמר זה יעסוק בתופעות הנגזרות מהפרוגרס.

פירושה המילולי של המילה 'פרוגרס' הוא קידמה; אך מה שאנשים מסוימים רואים כקדמה ונאורות, הוא למעשה טרלול ושיגעון.

אנשים החיים בתודעה פרוגרסיבית רואים בכל מערכת חברתית אנושית וזהויות המובחנות בטבע תוצאה של דיכוי.

פירושה המילולי של המילה 'פרוגרס' הוא קידמה; אך מה שאנשים מסוימים רואים כקדמה ונאורות, הוא למעשה טרלול ושיגעון

  1. האם יש הבדל בין גבר לאשה?

הפרוגרסיביים רואים בהבדלים הפיזיים והמנטליים בין נשים לגברים "בעיית אי שוויון מגדרי", שנוצרה בגלל "הבניה מגדרית וחברתית" שבה גברים היו אחראים על ניהול החברה. לפי תיאוריה זו, על מנת לדכא את הנשים הם נתנו להן לשחק בבובות ברבי, ואילו לגברים נתנו לשחק בחיילים. כך, לשיטתם, נשים 'הוסללו חברתית' לגדל ילדים ולא ללכת למיונים בסיירת מטכ"ל: הכל נבע ממזימה גברית מרושעת אותה הם מכנים "הפטריארכיה", שמטרתה לאפשר לגברים לשמר את כוחם.

כשכך מציגים את העולם הגברי, קל מאוד להגיע למצב של שנאה והסתה כלפי חמישים אחוזים מהמין האנושי. בפועל, על מנת להציל את הנשים מאותה השתלטות גברית עוינת (לשיטתם), השמאל הפרוגרסיבי מקדם תפיסה אלימה ואגרסיבית.

כך הפך הפמיניזם מתנועה בעד שוויון זכויות לנשים, לתנועה נגד גברים.

המבט הפמיניסטי הרדיקלי עסוק באובססיביות במאבק בין מעמד הנשים המדוכאות למעמד הגברים המדכאים. זו הסיבה בגינה מבקשות הפמיניסטיות לשלב טנקיסטיות מתמרנות בחיל שריון, זו הסיבה לניסויים בהכנסת נשים לשירות קרבי או לפניות לבג"ץ בדרישה לאפשר הכנסת לוחמות לסיירת מטכ"ל: כדי להוכיח שאין הבדלים בין גברים לנשים.

כאשר הן נשאלות מדוע יש צורך להנמיך את קיר הטיפוס בבוחן מסלול או לפגוע ברף הלחימה, הם יטענו שלכתחילה לא היה צריך להציב קיר גבוה, או שאין צורך ברף לחימה כזה.

הפרוגרס עוסק בתיקון המראה, קרי המציאות, ומעצב אותה לתפיסתו.

מבחינתם, כל ההבדל בין גברים לנשים הוא פוגעני והטשטוש אינו הבעיה, הוא הפתרון.

אנשים שעדיין לא איבדו את שפיותם, רואים בהבדלים בין גברים לנשים השלמה ודרך הטבע. השוני וההבדלים מייצרים תכונות מיוחדות הקיימות אצל המין הגברי והמין הנשי. כאשר כל אחד ידאג לפיתוח המובחנות המיוחדת שלו, ההשלמה תהיה מלאה ומפוארת יותר. כך גם תתקיים משיכה מינית בריאה במסגרת הנכונה בדיוק כמו שיש זרם חשמלי הנוצר מחיבור בין מינוס לפלוס.

במציאות כזאת תתקיים חלוקת תפקידים טבעית מתוך אמון ואהבה, ולא מתוך דיכוי וכפייה כפי שנהוג במסורת התרבותית.

  1. מה הבעיה עם המשפחה?

במציאות המטורללת בה אנו חיים היום, כל אחד יכול להגדיר את "זהותו המגדרית" איך שהוא רוצה. ממילא, מוסד המשפחה המקובל מדורי דורות הוא לדעתם מגביל ומדכא.

לצורך התחשבות באותם 'מדוכאים', צריך לשנות את מוסד המשפחה. המילים 'אבא' ו'אמא' בטפסים של מד"א הן מדכאות, כי יש אנשים שיש להם שני אבות (או יותר נכון אמא בתאילנד ששכרו את רחמה), או שתי אימהות (יותר נכון אבא שלא רוצים שידעו שתרם זרע), וכדי להגן על הרגשות של אותם מדוכאים יש למחוק את המילים 'אבא' ו'אמא' ולהחליף אותן ב'הורה 1' ו'הורה 2'.

לכאורה מדובר במעשה חסד שעל היהדות לקדם, מעשה הדואג שלא יהיו כאלה שיחושו פגיעה. מדוע להתנגד לזה?

תשובה: משום שעל מנת שילד יגדל בצורה בריאה הוא זקוק למילים 'אמא' ו'אבא'. הוא זקוק לתודעה הזו, גם במרחב הפרטי וגם במרחב הציבורי. זה כמו שילד אחד יהיה רגיש לויטמין שחשוב מאוד לגוף, ויחליטו שבגללו כל הילדים בגן לא יקבלו את אותו ויטמין.

בשם הרגישות לפרט, כל המרחב הציבורי של כלל החברה נפגע.

נדייק, ההבדל בין הימין לשמאל בדאגה לרווחת המיעוט הוא בדרכי ההתמודדות. הימין אינו אכזרי ואינו מרושע. גם הימין מודה בקיומם של יוצאי הדופן ורוצה לסייע להם. השמאל הפרוגרסיבי פשוט משתמש ביוצאי הדופן כדי לבטל את ההגדרות וההבדלים, מתוך תפיסה שהם פוגעניים ומוטב היה אילו היינו נפטרים מהם.

  1. למי קראת פשיסט?

התודעה הפרוגרסיבית רואה בחלוקת העולם לעמים ומדינות דבר פוגעני. כמה טוב היה אם לא היו גבולות, אלא כפר גלובלי בו כולם חיים בשלום.

לתפיסת הפרוגרסיביים, החלוקה למדינות גורמת למלחמות, ואילו הטשטוש הלאומי הוא זה שיביא את השלום. הם רואים באנשים פטריוטים, שאוהבים את מדינתם, פרימיטיביים במקרה הטוב, ופשיסטים אלימים במקרה הרע.

לדעתם, אם כולם יחיו בתפיסה הנאורה והמתקדמת שלהם – העולם יהיה טוב יותר. הימין לעומת זאת מוצא ברגשות הפטריוטיות מקור הזדהות ואושר, ואף מוכנות למסור את נפשו למען המדינה והכלל.

גם לו אכפת מהעולם, אבל הוא מבין שיש הדרגה חיונית בחיים. קודם אדם דואג למשפחתו, אח"כ לקהילתו ולמדינתו, ורק אחר כך לאנושות כולה ואפילו לבעלי החיים והצמחים.

הפרוגרסיבי רואה במובחנות הזו תפיסה פוגענית, וחותר לטשטוש בין הלאומים, ואף בין האנושות לבעלי החיים.

הקמפיין נגד ההדתה הוא מסווה לפורקן יצרים ומאבק בזהות היהודית

  1. הדת היא אופיום להמונים, או אושר?

דת הפרוגרס הזו רואה בדתות שמאמינות באלוקים דבר רע ומגביל. הפרוגרסיביים טוענים שדתות הומצאו כדי לשלוט באנשים, ואילו הם חפצים לשחרר את האדם מכל הדברים שכובלים אותו.

לדעתם צריך לתת דרור ליצרים ולא להגביל אותם, כי הגבלה היא מעשה פוגעני.

קארל מרקס קרא לדת "אופיום להמונים", וטען שהדתות מרדימות את האנשים, מונעות מלטפל בעוולות ובעוני, או שינויים חברתיים.

זוהי תפיסה נפסדת כמובן: מישהו מכיר דת הדואגת לעני, ליתום, לגר ולאלמנה יותר מהיהדות? דווקא הגישה הקומוניסטית של מרקס הביאה לעוני גדול מאוד, ולדיכוי של עשרות מיליונים ששילמו בחייהם.

האדם המאמין באלוקים רואה במוסר האלוקי הדרכה המאזנת את האדם, המשפחה והעם. הוא רואה בכיבוש היצרים גבורה המאפשרת לאדם שליטה על עצמו, ואילו באדם שנותן דרור ליצרים – עבד, המשועבד לתאוות ולדחפים נחותים.

הקמפיין נגד ההדתה הוא מסווה לפורקן יצרים ומאבק בזהות היהודית.

  1. קידמה או פרימיטיביות?

הפרוגרסיבי הוא לא נאור ומתקדם, הוא פרימיטיבי ומתנשא. הוא מנסה בצורות מתוחכמות ובאלימות לכפות את תפיסת עולמו המטשטשת על בני האדם, על המדינות ועל הדתות.

הוא בטוח שהאמת נמצאת רק אצלו ורק הוא יביא את השלום לעולם על ידי הניסויים החברתיים שלו, גם כאשר הם נכשלים פעם אחר פעם ומביאים לעוני ודיכוי. "לא נורא", הוא אומר, "צריך לטשטש יותר, לא ביצענו את הניסוי עד הסוף".

צריך להקריב קורבנות לאל הטשטוש והפרוגרס – "קורבנות השלום" קראו לזה פעם.

"לא תודה", נאמר לאותם הפרוגרסיביים הנאורים בעיני עצמם – "יש לנו אלוקים, אלוקי ישראל, יש לנו מסורת, יש לנו משפחה מסורתית, יש לנו מדינת ישראל ויש לנו את תורת ישראל. זו תפארתנו וגאוותנו, שם נמצא אושרנו האמיתי". ועולם שלם צמא לבשורה הזו.

--- title: גבורה מעודכנת, לא רפיסות ממותגת author: אודי בן חמו date: 2025-10-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/322 --- # גבורה מעודכנת, לא רפיסות ממותגת

ב׳הפוך על הפוך׳, דווקא על ידי הטיפול הרוחני האינטנסיבי שעברנו, אנו עלולים לאמץ גישה רוחנית פציפיסטית ומסוכנת.

כמו אדם שעבר טיפול בהקרנות מסוכנות ואמנם הבריא, אך גם נחלש מאוד.

כלומר: הצום, הפסיביות, ההקשבה לפנימיות, בקשת הסליחה והחיטוט בעומק הנפש עלולים לגרום לאדם להפנים שכעת הגיע הזמן להמשיך את הקו הזה ולהשתיק כל ויכוח המייצר חיכוך חברתי לכאורה.

לכאורה זה מה שרוצה מאיתנו ריבונו של עולם: סלחו זה לזה – והכל יבוא על מקומו בשלום.

דווקא בעת הזו דרושים אנשים טובים, אמיצים ומלאי גבורה שיעמדו חזיתית מול מחוללי האנרכיה, ללא משוא פנים

אולם הדבר נכון רק כאשר ישנה סימטריה והסכמה חברתית רחבה על כך, ולאחר מילוי שלושת תנאי התשובה מצד מבקש הסליחה: וידוי, חרטה, קבלה לעתיד.

שאם לא כך, ינוצל הדבר לסחיטה רגשית צינית ומסוכנת.

ולא רק שהחברה לא תתקדם כך, היא אף תיסוג לאחור חלילה, כשיושתקו הביקורת והבירור הנוקב.

אדם החושב שביקורת נכונה ונדרשת היא ירידה מהגובה שזכינו להיות בו ביום הכיפורים, טועה ומטעה.

המציאות, הפרטית והכללית, צריכה להיתקן על ידי איזון נכון ובריא.

דומה הדבר לאדם המעוניין לרהט את ביתו לפני שסתם את פתחי הביוב, טיפל בדליפות ותיקן את הנזילות.

ישנן דוגמאות רבות של מחוללי כאוס, שאותם יש לבודד ולהוקיע.

התעלמות מהם לא תביא אהבה, אחווה, שלום ורעות – היא תוסיף שמן למדורה.

כך למשל, נבחרי ציבור הנמצאים תחת מתקפות אלימות ואיומים עליהם ועל בני משפחותיהם ואינם מקבלים סיוע ותמיכה פשוט יפסיקו לשרת את הציבור (עזיבת השר דרמר, לדוגמה).

דווקא בעת הזו דרושים אנשים טובים, אמיצים ומלאי גבורה שיעמדו חזיתית מול מחוללי האנרכיה, ללא משוא פנים.

כעת, שימו לב למודעה המצורפת.

לא צריך יותר מכמה שניות כדי לחוש את הציניות והשימוש הנואל בנושא כה רגיש כמו החטופים לצורך קידום כאוס, אנרכיה ואנטי ממלכתיות. ונפרט:

א. האשמת המדינה והנהגתה

המודעה מייצרת מסר סמוי, שלפיו הממשלה וצה"ל אינם עושים די או כשלו במילוי תפקידם, ולכן נדרש ש"רק העם" ייקח את המושכות.

ואף יותר מזה, מה הכוונה במילים ״הצילו את החיילים״? וכי הממשלה חטפה את החיילים המסכנים?

ואם תאמרו: ״לא, רק תצילו אותם מלהיהרג במלחמה״ – שוב מאשימים את הממשלה במלחמה מיותרת ולא הכרחית.

זוהי הצגה מסולפת, אכזרית וצינית של המציאות, התוקעת טריז בין הציבור להנהגה שלו בעת מלחמה.

ב. ערעור הסמכות והלגיטימציה של מוסדות המדינה

המשפט "רק העם יחזיר את כולם" משדר חוסר אמון במוסדות המדינה – רק כשהממשלה ימנית כמובן – כאילו העם (באמצעות לחץ, הפגנות או חתרנות) צריך להחליף את ההנהגה והצבא.

בכך שנטען שרק העם "יחזיר את כולם", נטען בעצם כי מי שאינו חלק מהמחאה הוא שותף לאובדן, או אף אויב מוסרי. זהו מנגנון של הפחדה ופלגנות – לא של אחדות

ג. סחטנות רגשית והצגת ישראל כמנותקת מוסרית

הקריאה "הצילו את ישראל" מציירת את ישראל כאחראית למצב. לא החמאס, לא האויב, אלא ממשלת ישראל עצמה.

זהו מסר המערער את הסולידריות הלאומית בזמן לחימה.

ד. יצירת דיכוטומיה מסוכנת

בכך שנטען שרק העם "יחזיר את כולם", נטען בעצם כי מי שאינו חלק מהמחאה הוא שותף לאובדן, או אף אויב מוסרי. זהו מנגנון של הפחדה ופלגנות – לא של אחדות.

אל תשתקו!

שבת שלום!

--- title: התייחסות לתוכנית טראמפ author: אודי בן חמו date: 2025-09-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/324 --- # התייחסות לתוכנית טראמפ

אם ניתן היה להמתין קצת ולדבר על דברים אחרים שעל סדר היום, היה זה עדיף.

למשל: אישור מינוי ראש שב"כ חדש הערב, הדברים שהתגלו במשפט הכזב של נתניהו, או האמירות הקיצוניות של יאיר גולן.

בקיצור, עוד מוקדם להסיק מסקנות מבלי שרואים את המשמעויות בשטח.

וכמו תמיד: דופק נמוך ואורך רוח.

ובינתיים זכרו – הדחפורים ממשיכים בפעולתם בשיטתיות; לא להפריע בבקשה.

דומה הדבר לאדם המאוכזב מתוצאה של 5 שעות בריצת מרתון, משום שאינו יודע שהרץ הינו אדם עם מגבלות גופניות ונפשיות קשות, וראוי לכל שבח על התוצאה שהשיג

להלן עשר נקודות שיכולות אולי לסייע.

כדרכנו, נתמקד בתהליך המחשבה, ופחות בשורה התחתונה.

א. המסקנה של רבים נגזרת, פעמים רבות, לאור הרצוי האידיאלי הרחוק, ולא לאור המצוי הריאלי האפשרי.

אם אתה מסיק את מסקנותיך על פי קריטריונים של גירוש כל העזתים, התיישבות, והחלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון – אתה מתאכזב מאוד.

אך אם אתה גוזר את מסקנותיך לאור יעדי המלחמה כפי שהוגדרו בראשית המלחמה – תחוש סיפוק רב מאוד ביום הזה. לא תקפוץ לשמים אולי, אבל תהיה מרוצה סה"כ.

ב. ישנם כאלה התופסים את המציאות ככזאת התלויה אך ורק ברצון הטוב של ראש הממשלה לבצע את התוכנית. כאילו הכל תלוי ברצונו וזהו. כל הלחצים מופנים אליו כנהג, במקום לכל אלו המפריעים לרכב הלאומי לנסוע בבטחה. ולכן, לשיטתם, אם "רק" לתוצאה הזו הגענו – זאת אכזבה.

מנגד, ישנם אחרים המודעים לבעיות, למוקשים ולכל הגורמים המפריעים הרבים, מבית ומחוץ, שקצרה היריעה למנותם. על רקע זה, כל יום בו מדינת ישראל מצליחה להחזיק מעמד במלחמה הזו הוא נס ופלא בעיניהם, והם מודים על כך מאוד.

דומה הדבר לאדם המאוכזב מתוצאה של 5 שעות בריצת מרתון, משום שאינו יודע שהרץ הינו אדם עם מגבלות גופניות ונפשיות קשות, וראוי לכל שבח על התוצאה שהשיג.

ג. בהנחה שחמאס יסכים לתנאים של עסקת טראמפ (מה שכלל לא בטוח): דמיינו שבשמחת תורה התשפ"ד היו אומרים לכם שאלו תהיינה התוצאות של המלחמה כעבור שנתיים. האם הייתם שמחים על כך או מתאכזבים? כעת זכרו, שעם הזמן הקשיים השונים רק הלכו והתווספו, ומכאן – הסיקו את מסקנותיכם בהתאם.

ד. בלי תנאים

"זו או התיישבות, או התקפלות" היו מי שטענו. ואחרים בעבר: "או מצור – או כישלון"; ועוד שאר תנאים כאלה ואחרים.

התנאים האלה אינם ראויים. נכון וחשוב להציב עמדה מקצועית ומוסרית מבוססת ונכונה; לא נכון הוא להציב תנאים. הצבת תנאים, גם אם הם נכונים באופן תיאורטי, לא מאפשרת גמישות ואינה מתחשבת באילוצים הרבים הקיימים במציאות.

דרוש קו עדין המציג את העמדה הנכונה והראויה, אך לא טוען שאם זו לא תתממש – אזי "נכשלנו כישלון מחפיר חס ושלום".

וכי הדם הרב של לוחמנו הגיבורים, שנשפך, לא הביא אותנו להישגים כבירים? ומה תחשוב אלמנה או אם שכולה על משפט כזה? וכי נגזר עליה לדעוך מבלי להרים את הראש חלילה?

יובהר – הלוואי תקום ותהיה התיישבות, והלוואי והיינו מטילים מצור; אך גם אם לא – נתמודד, נעמוד זקוף ונביט קדימה.

דרושה נקיטת אחריות, ולא יצירת מפח נפש מסוכן.

ה. תפקידים שונים לאנשים שונים. יש את אלו שחשוב שיסמנו את החזון הגדול אליו שואף עם ישראל, ללא הנחות וללא ויתורים, ולכן יבקרו את ההסכם. וטוב שאחרים ידגישו דווקא את השיקולים המבטאים ריאליזם קר, הלוקח בחשבון את ההווה והעתיד הקרוב.

כל אחד ותפקידו, כל אחד ושליחותו.

הדבר החשוב עליו יש להקפיד הוא שבשום פנים ואופן לא יחלישו האמירות את האומה ברגעים הגורליים הללו.

ו. תקדים מסוכן או מדינאות חכמה

יש הטוענים שהצהרה על ויתור כלשהו הינה חמורה, בחינת הסכמה היוצרת תקדים מסוכן לקראת הבאות. כמו 'נאום שתי המדינות' של נתניהו. מנגד יגידו אחרים שמדובר דווקא במלאכת מחשבת של מדינאות לתפארת, שהייתה צריכה לתמרן ולפרוץ את הלחצים של אובמה בזמנו. הצבת יעדים לא ריאליים אותם לא יוכל האויב למלא היא לפיכך מעשה חכם, והמציאות תוכיח אם היה זה צעד נבון, אם לאו.

מי צודק? שאלה טובה. נשמור אותה לעיתוי אחר, אך הנושא ראוי לדיון רציני ושקול ולא לפסקה קטנה במאמר.

אם מחצית העם היתה תובעת כיבוש והתיישבות, אז יתכן שהיינו במקום אחר. לא נורא. אף על פי כן מתקדמים, למרות הכל. בשמחה ובדריכות

ז. הקפידו לעשות הבחנה חשובה בין אלה הרואים את האויב כפי שהוא, לבין אלה העושים לו אידיאליזציה שקרית כפי שאירע בהסכמי אוסלו.

אם אתה מבין שהאויב אכזר, מרושע, תאב דם ורצחני, ובכל זאת אתה מתמרן בשדה המדיני בעיניים פקוחות, זה דבר אחד.

אך אם אתה חושב שהאויב הזה הפך לפיה טובה שוחרת שלום, אתה מבולבל עד העצם והמעשה המדיני שלך רקוב מן היסוד.

לאור זאת, ההתעקשות על חיסול החמאס ושלילת המדינה הפלסטינית ראויים להערכה, ומעידים על לקיחת סיכונים מחושבים.

ח. בזהירות הראויה

המגבלות, התודעתיות בעיקר, של צמרת צה"ל, מקשות מאוד להכריע עד הסוף את המלחמה הזו.

פצ"רית דומיננטית המחמירה הרבה מעבר לנדרש, תפיסה פרוגרסיבית של היוהל"ם, חוסר הבהירות המוסרית בהכרעה בין חטופים לניצחון, קריאות מפורשות של 'לשעברים' לסרב פקודה, ועוד.

יתכן, רק יתכן, שבמציאות התודעתית הרעועה הזאת, ההסכם הזה – אם יתקבל על ידי חמאס – יפתור עבורנו את הפלונטר המורכב בו אנו מצויים. ימים יגידו.

ט. הכל תלוי בתודעה

אמנם התקדמנו מאוד ואל לנו להיות כפויי טובה, אך טרם הכרענו את התפיסות הנפסדות שהביאונו עד הלום.

אם מחצית העם היתה תובעת כיבוש והתיישבות, אז יתכן שהיינו במקום אחר. לא נורא. אף על פי כן מתקדמים, למרות הכל. בשמחה ובדריכות.

בכל מקרה עברנו בינתיים ממצב של בידוד מדיני למציאות שבה החמאס מבודד ונדחק אל הקיר, אפילו על ידי תומכיו.

י. כדאי לזכור שלא אלמן ישראל, גם לקב"ה יש תוכניות. אויבינו לא יהפכו לחובבי ציון. דרך ארוכה לפנינו. נעשה את שלנו, וסיוע ממרום יופיע בע"ה.

גמר חתימה טובה.

--- title: נקום, ולא משנה מה יקרה author: אודי בן חמו date: 2025-09-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/325 --- # נקום, ולא משנה מה יקרה

ברוכים הבאים למנהרת הזמן. לנין גרסת 2.0 קם לתחייה והוא מרוצה מאוד משיטות התעמולה המעודכנות אותן הוא רואה לנגד עיניו.

מי ששולט בתודעה, לא צריך לשלוט בכוח. ואם הוא גם שולט בכוח, הוא בכלל מסודר.

אתה רק צריך לדעת לרטון, לעטות על עצמך 'זעם קדוש', לצעוק על אובדן הדמוקרטיה – ואז לעשות איתה מה שבא לך.

א. קשה לשכנע את האזרח הפשוט שהוא נמצא כל העת תחת מניפולציה אינסופית המבקשת לקדם לא רק מוצרי צריכה מיותרים, אלא גם רעיונות, תפיסות עולם וסדר יום ציבורי.

אבל אדם חירותי וסקרן אינו מפחד מאבחון אמיתי, מורכב ככל שיהיה. הוא מסתכל למציאות בעיניים, חוקר, לומד, מעמיק, מתחסן ומגיע למסקנות פשוטות.

בגדול, זה מה שאנחנו משתדלים לעשות יחד בקבוצה הזו.

מישהו מכיר אדם שאינו מתפלל על שחרורם של החטופים? שליבו גס במשפחותיהם? האם אתם מכירים אדם שתמונת חטוף לא מעוררת בו רגש חמלה וזעזוע?

ב. בספר 'הקטליסט – איך לשנות את דעתו של כל אחד' מובאים מספר עקרונות המתארים כיצד ניתן לשנות עמדות בתחכום.

המסר המרכזי של הספר הוא כזה: במקום לדחוף חזיתית את הלקוח, צריך לשאול מה מונע ממנו לעשות את ההתקדמות?

כלומר, במקום לדחוף בכוח את האוטו, צריך פשוט להוריד את בלם היד.

המסקנה הפשוטה הנגזרת מכך היא שהנדסת התודעה תהיה רכה, עדינה, קשה לזיהוי ומניפולטיבית מאוד.

ג. חטופים. מישהו מכיר אדם שאינו מתפלל על שחרורם של החטופים? שליבו גס במשפחותיהם? האם אתם מכירים אדם שתמונת חטוף לא מעוררת בו רגש חמלה וזעזוע?

האם לא הזדעזעתם מתמונות חטופים שנראו כאילו נלקחו מהשואה?

המסקנה מהדברים הללו היא שיש מי שהשתמש, בכוונת מכוון, בצערן של המשפחות הכאובות, וניכס את היחס כלפיהן רק באופן אחד בלבד: או שאתה בעד עצירת המלחמה מיד ושחרור החטופים – או שאתה שונא אותם. טירוף.

כלומר, יש גישה נכונה אחת בלבד אותה אתה חייב לאמץ בוויכוח. ואם לא – אתה אויב, אכזרי וערל לב.

ד. החרפה הזו היתה עשויה להילמד בבתי ספר להשפעה על תודעה מימי ברית המועצות הקומוניסטית.

סתימת פיות זדונית במקום ויכוח נקי על האופן בו ראוי לפעול למען שחרורם. לא על עצם הדאגה והאמפתיה כלפיהם.

ה. נחזיר. נקום: אז מה מסתתר מאחורי המסר הזה?

השיטה המרכזית של המטה הינה העלמת המחיר אותו עלינו לשלם, וסימון הממשלה כאשמה בעובדה שהחטופים עדיין לא שבו.

אלו העקרונות העולים מכל המסרים. צפו בהם ותחליטו בעצמכם.

המסרים משדרים לרוב שנאה ותיעוב כלפי הממשלה, במקום אמפתיה כלפי החטופים וקיום שיח רציונאלי ומכובד על המחיר לשחרורם.

בנוסף, מה הכוונה "נחזיר"? איך בדיוק? מהם התנאים להחזרה? האם זה רק עניין של רצון טוב מצידנו? וכי אין אויב אכזר הראוי להשמדה המחזיק בהם?

ו. נחזיר. נקום: צמד המילים הזה מתעתע וציני.

הקמפיינרים העומדים מאחוריו מייצרים תלות מוחלטת, בל-תינתק ממש, בין שתי הפעולות, המרמזת באיום סמוי ש"אם לא נחזיר חלילה, לא נקום". זה הרי הצד השני של הסיסמה: נחזיר. נקום; לא נחזיר – לא נקום.

אפשר לחשוב שכלל הארגונים והעמותות המחוללים כאוס כבר שנים רבות במדינה, יפסיקו עם מעשיהם האלימים ויעברו לגדל עגבניות שרי בערבה לאחר שובם המיוחל של אחינו.

ז. נחזיר. נקום. מונח שכאילו מעורר חמלה ורגש רך, אך הינו למעשה מניפולציה המשתמשת במנגנון הקרוי 'פאסיב אגרסיב': סגנון התנהגות שבו מביעים תוקפנות באופן עקיף, סמוי ולא ישיר.

כך, במקום לכעוס בגלוי או להתעמת, מבטאים תסכול, התנגדות או כעס בדרכים מרומזות ובאופן זה כופים התנהגות כלשהי.

לענינינו, המסר הולך בערך כך: "אם לא תחזירו את החטופים, ממשלה יקרה, לא נקום. ואז במצב הזה, ייפתחו עליכם שערי הגיהינום. משום שהכל היה תלוי אך ורק ברצון הטוב שלכם, לא בשום גורם אחר". זהו כמובן שקר מוחלט.

ההיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט משופעות בדוגמאות של קימה מתהומות האבל והכאב, ודווקא משום כך הן מהוות עבורינו מקורות של גבורה ורוח גדולים

ח. הקמפיין הרחב הזה עוסק כבר שנים במפעל עצום של דה-לגיטימציה ליריב הפוליטי בשיטות מגוונות. לא רק בקמפיין הנוכחי.

שימוש בשפה, תיוג היריב הפוליטי כאויב, חזרה על מסרים שוב ושוב ובעיקר דחיקת היריב אל הקיר עד שתומכיו נדרשים להתנצל על תמיכה בו.

ט. בנוסף, איזה מסר יהודי ואנושי יש ביצירת התלות הזאת בין המושגים? הרי אלמנות גיבורות ואצילות הביעו והצהירו שוב ושוב מעל קברם הפתוח של יקיריהן, שהן מבטיחות להרים את הראש ולהמשיך במאמץ רב את החיים, בגבורה ובשמחה.

ההיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט משופעות בדוגמאות של קימה מתהומות האבל והכאב, ודווקא משום כך הן מהוות עבורינו מקורות של גבורה ורוח גדולים.

אל תטעו, אין בדברים הללו שום טענה כלפי אנשים פרטיים שנמצאים בשעה הקשה של חייהם.

אנו עוסקים במרחב הציבורי וחברה בריאה ופתוחה לא מפחדת מניהול שיח כזה. בנחישות וברגישות הראויה.

אדרבה, אם יש מישהו החושב שדברים אלו אינם ראויים להאמר, שהם 'פוגעניים' וכיוצא בזה – הוא מוכיח בדיוק את המסר המרכזי של המאמר: אנו תחת קמפיין המתמקד בהשחרה, בסתימת פיות ובדמוניזציה. ולא בשום דבר אחר.

--- title: אומרי-חי בן משה הי"ד author: אודי בן חמו date: 2025-09-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/326 --- # אומרי-חי בן משה הי"ד

בדרך כלל הכתיבה פה בקבוצה זורמת וקלה, פחות או יותר, אף שהיא מצריכה דיוק, השקעה ומחשבה רבה.

הפעם, ‘בדחילו ורחימו׳ ממש, התרחש ההפך הגמור.

במהלך השבת כולה התחבטתי כיצד ניתן בכלל לכתוב באופן ראוי ומתאים; מיד תבינו מדוע.

ביום שישי שיתף אותי אדם שלא הכרתי עם דמותו של אומרי-חי בן משה הי״ד, שנהרג בכ"ה באלול התשפ״ה.

הוא סיפר לי על המ״פ הנערץ שהיה מסור לתפקידו ולחייליו וחש שליחות גדולה בחייו.

הוא כתב לי על דמות מופת, מלאת חן ואהבה לכל אחד. תמיד היה חיוך נסוך על פניו והוא שידר אופטימיות לכל מי שנפגש אתו.

״הוא היה נוהג לומר שאנחנו חיים בתקופה הכי טובה בהיסטוריה״, כך הוסיף.

הוא סיפר לי על אדם שחי חיים גדולים, מלאי בקשת אמת בכל תחומי החיים, מה שהביא אותו בין היתר לחזור בתשובה בכוחות עצמו תוך בירור והקשבה פנימית כנה ואמיתית.

חשתי שדמות שכזו מדברת אליי, ושכל כך הייתי רוצה להיפגש ולשוחח אתו.

אומרי חי, איזה שם מופלא, שם שמבטא מהות.

׳אֹמֶר חיים׳ הוא מושג הלקוח מבית המדרש שאני מכיר; ביטוי המבטא את העובדה שכל החיים כולם אומרים משהו.

החיים עצמם מספרים ללא מילים על הגודל המונח לפנינו.

קראתי ולמדתי עוד על דמותו של אומרי-חי, והתרשמתי עמוקות.

איך אפשר לכתוב על דמות שכזו מבלי להחמיץ משהו מ׳אֹמֶר חייו׳ של אומרי-חי?, שאלתי את עצמי.

עמד בפני קהל רב ובו גם גדולים ממנו בדרגה בצבא והתווכח ללא משוא פנים, תוך רצון אחד בלבד: דרישת אמת לאמיתה!

מה שדחף אותי בכל זאת לכתוב היו הדברים הבאים:

אומרי-חי הי״ד היה נוהג בכל מוצאי שבת לשבת עם אשתו הדס, תיבדל לחיים טובים וארוכים, וללמד זכות על עם ישראל.

אח"כ היו לוקחים את נר ההבדלה ומדליקים ממנו נר אחר, כדי להמשיך את קדושת השבת וכך להתמודד עם עזיבת הנשמה היתרה.

לאור זאת, איך אפשר שלא לכתוב במוצאי שבת על דמות שכזו?

עוד למדתי על אדם שלא נרתע מלהתמודד עם דעות רעות ומחשבות משובשות. עמד בפני קהל רב ובו גם גדולים ממנו בדרגה בצבא והתווכח ללא משוא פנים, תוך רצון אחד בלבד: דרישת אמת לאמיתה!

והמשפט שנתן לפלוגה שלו בגדוד 890 בצנחנים היה: "באין חזון ייפרע עם".

וואו, אמרתי לעצמי, זה בדיוק המודל החדש-ישן שאנחנו מבקשים לקדם ב'סוללים דרך' – גיבור, אמיץ, נחוש, שאינו נרתע ואינו מפחד מ'מה יגידו', גם אם זה לא נעים; עומד על שלו, והכל מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.

כי האמת אינה ביישנית ואינה פחדנית.

חשתי שזאת צוואתו עבורנו, והלוואי שנעמוד במשימה הזאת.

גיבור, אמיץ, נחוש, שאינו נרתע ואינו מפחד מ'מה יגידו', גם אם זה לא נעים; עומד על שלו, והכל מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות

״מבלי לבדוק – אני בטוח ששניהם אצלכם בקבוצה״, אמר לי הבחור שאיתו שוחחתי.

כתבתי לו: ״שלח בבקשה את המספר שלו״.

הוא שלח לי, ונשימתי נעתקה לרגע; מסתבר שהתכתבנו בעבר, והוא אף שלח לי מאמר שכתב וביקש בענווה שאדייק אותו.

הוא ציין שאשתו הדס המליצה לו על הקבוצה וכך הצטרף.

בהתכתבות הראשונה כתב כך:

״אהלן אודי. אני חבר בקבוצת 'סוללים דרך', עוד מהראשונות יחסית.

ראשית, תודה רבה על הקול השפוי והמנומק. זה עושה המון סדר, ובהחלט זוהי התחלה מדהימה לתודעה החדשה שהולכת וצומחת. אשריכם ישראל, שליחות עצומה.

שנית, אני מצרף לך פה מסמך שכתבתי על 'מחלת הפרוגרס', אשמח שתעבור עליו בזמנך הפנוי ותדייק אותי. בטוח שלא אחדש לכם שם דברים, אך חשבתי גם שכדאי להקדיש מאמר אחד או שניים בקבוצה על ׳אסכולת פרנקפורט׳ ועל כך שהרעיונות הפרוגרסיביים ברובם אומצו על ידי יהודים.

שוב אומר, תודה רבה לכם, יישר כוח גדול!"

אומרי-חי בן משה הי״ד, זכינו שאדם שכזה חי במחיצתנו כדי להאיר לנו את תפקידנו.

ישלח הקב״ה נחמה למשפחתו היקרה, שגידלה יצירה כה מפוארת.

שבוע טוב!

--- title: קצר לקראת שבת author: אודי בן חמו date: 2025-09-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/327 --- # קצר לקראת שבת

א. שמחה גדולה:

אישור מינויו של האלוף זיני על ידי ועדת גרוניס הוא התקדמות גדולה במעלה הדרך לריבונות העם על חייו ולחירות לאומית אמיתית.

לא בגלל ה׳אידישקייט’ שיקודם בשב״כ, אלא בגלל הציפייה של כה רבים בעם ישראל להבנה פשוטה ביחס למושגי חיינו הבסיסיים ביותר: הבחנה בין אויב לאוהב, בין אמת לשקר, מי הריבון במדינה ועוד.

ב. חמיצות קטנה:

לצד השמחה הגדולה אי אפשר שלא לחוש חמצמצות מהמוקשים שהטמינו חברי ועדת גרוניס, שיאפשרו לפגוע בעתיד במינויו, לצמצם את צעדיו ואף לעוצרו.

10 דקות לאחר פרסום סיכום המלצות הוועדה כבר הגיע שוטר לבית אביו של זיני, הרב יוסף, כדי לזמנו לחקירה (או בדיקה, תלוי בגרסה שתבחרו).

תקראו את זה שוב ושוב, בדופק נמוך, ותבינו את המציאות המורכבת שבה אנו חיים.

ככה נראים החיים האמיתיים; מתקדמים ומתגברים, נכשלים וקמים, צולעים אמנם וכואבים, אך בכל זאת ממשיכים

ג. לאן הולכים?

אז לאן המציאות הולכת? לשמחה על המינוי או לדיכאון מן הרדיפה?

גם וגם.

ככה נראים החיים האמיתיים; מתקדמים ומתגברים, נכשלים וקמים, צולעים אמנם וכואבים, אך בכל זאת ממשיכים.

בעיקר שומרים על יציבות נפשית. לא עפים לשמיים בהגזמה בעת הצלחות ולא נכנסים לדיכאון עמוק בעת כשלונות. פשוט ממשיכים הלאה תוך הפקת לקחים בוגרת.

וכל התעלמות, מבורות או מבחירה, מהכשלים, המוקשים והעוולות המצויים במרחב הציבורי, מעידה על רפיסות מנטאלית ושטחיות מחשבתית.

ד. מיקוד חד:

הדרך ארוכה ורבה ומלאת מהמורות. לא ניבהל משום מוקש במעלה הדרך.

צריך פשוט לזהות בשכל חד וחריף את העיקר המצריך תיקון, ובו לטפל בנחישות ובחכמה.

כפעולתו של מפרק מוקשים מקצועי, המחייבת ריכוז ומקצועיות גם תחת אש אויב צפופה.

ה. ״פתחו שערים״:

ואולי, רק אולי, יש לכך רמז בפתחה של שנה חדשה בתפילת ראש השנה: ״פתחו שערים״.

רק פתחו אותם. פתיחה המהווה ביטוי למוכנות הנפשית להיכנס ולהתמודד עם האתגר הגדול, וכל השאר כבר יסתדר. כמובן במאמץ ובחילוץ עצמות, לא באדישות.

ו. מציאות חיינו:

במידה רבה זהו האתגר הלאומי והפרטי הגדול של חיינו; לא לצפות לפיצוץ רגעי חד פעמי, שאחריו נוכל לשבת בחיבוק ידיים.

סיפור הבריאה מספר את הסיפור הזה. גידול ילדים וחינוך תלמידים מספרים את הסיפור הזה. והצורך לפעול בנחישות לאורך זמן, ייקח כמה שייקח, למען הניצחון על אויבינו, מספר אף הוא את הסיפור הזה.

וסוף הטוב והאמת לנצח.

שבת שלום!

--- title: דברים שרואים משם author: מיכל בת רבקה date: 2025-09-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/328 --- # דברים שרואים משם

שנה לא פשוטה עברה עלינו, עם ימים קשים של 'הותר לפרסום', חקירות, משפטים, הפגנות אלימות, וגם ימי תדהמה וגאווה אין קץ כשהתעוררנו בוקר אחד ללמוד כי טייסינו תוקפים באיראן שעות ארוכות ושבים בשלום עטורי ניצחון.

קרוסלה של רגשות.

הימים – ימים שלפני ראש השנה, ואני בדרכי לכנס רופאים גדול באחת מבירות מערב אירופה המתויָרות ביותר על ידי ישראלים.

מובן שכל הנוסעים והרופאים היוצאים אל הכנס משילים מעצמם כל סממן יהודי או ישראלי כבר בנתב"ג.

הכיפה – לתיק, תליון מגן דוד או סיכת החטופים, שהיו אולי בשנתיים אחרונות על הצוואר והבגד, נשארו על השידה בבית, אפילו חולצת 'את כולם עכשיו' נשארת מאחור.

אולי בקרב אנשים נאורים, רופאים-מדענים מנומסים, העוסקים בקידום הרפואה, לא אפגוש אנטישמיות. אולי הכל רק בראש שלי?

בכיכר המרכזית ובמרכזי הקניות הומי האדם של העיר היפה והנקייה עוברות שוב ושוב קבוצות של גברים רכובים או רצים עם דגלי אש"ף ומגאפונים וצורחים Free Free Palestine באין מפריע.

במרכז הכנסים, רופאים מכל העולם עם תגים על החזה המציינים את שמם ושם מדינתם.

אצלי יש תחושה קצת לא נוחה להסתובב עם התג שלי, שמא מישהו יזהה את המילה "ISRAEL" וינסה לתקוף, לבייש או לעשות סצנה; שהרי אירועים לא נעימים כאלה כבר קרו לספורטאים מישראל בתחרויות בין-לאומיות, למהנדסים שהגיעו להציג בירידים טכנולוגיים, אנשי מקצוע מעולים שעבדו, התאמנו והתכוננו – וגורשו בבושת פנים על ידי ה'קולגות' המארחים.

אף אני חששתי שכאשר אציג את עבודת המחקר שלי יהיה מי שיעז לומר דבר מה או לתקוף אותי אישית. כמעט תכננתי כמה משפטים מהוקצעים באנגלית כדי לענות מייד, באופן שלא ישאיר אותי בעמדת הקורבן העלוב או לחלופין התוקפן חסר הלב.

מן המפורסמות היא, שרק היהודים יכולים לקבל את שני התפקידים – קורבן עלוב וגם תוקפן – ולהיסקל באבנים על שתי העבֵרות בו זמנית. לשמחתי ההצגה עברה בשלום באחת מפינות הכנס.

חשבתי לעצמי: אולי בכל זאת דמיינתי הכל, פרנואידית-רדופה שכמותי. אולי בקרב אנשים נאורים, רופאים-מדענים מנומסים, העוסקים בקידום הרפואה, לא אפגוש אנטישמיות. אולי הכל רק בראש שלי?

ואז, ביומי האחרון בכנס – הצטרפתי ל׳סשן׳ גדול שבו רופא ישראלי, צעיר ומוכשר עד בלי די, היה אמור להציג עבודת מחקר באחד מאולמות הענק של הכנס. הוא היה אמור להיות הדובר הראשון. את הכיפה השאיר בבית, אבל המראה היהודי, השם היהודי והשיוך האקדמי The Hebrew University of Jerusalem לא השאירו שום מקום לספק מיהו, מה הוא ושל מי הוא.

יושב ראש המושב, גבר לבן נשוא פנים, רופא וחוקר מוערך בשנות ה-60 לחייו, ממדינה מערבית וידידותית לישראל – היה אמור כמקובל להציג את הרופא הישראלי ולהזמינו לבמה להציג את המחקר. אבל את הדבר הפשוט הזה הוא לא היה יכול להכיל. מבחינת אותו פרופסור נשוא פנים, הרופא היהודי הישראלי הצעיר והמוכשר הזה, בעל המראה היהודי מן ה-Hebrew University of Jerusalem – מקומו לא יכירנו על הבמה המכובדת של מדע הרפואה.

אבל זה לא אותו דבר, יש הבדל אחד גדול. היהודים בטור הזה שמחים!

הפרופסור לא התבייש, ומול כל הקהל באולם, מול המצלמות הפתוחות והרופאים הצופים גם אונליין – אמר במשיכת כתפיים כי איננו יכול להציג את הרופא הישראלי, ויתכבד זה האחרון ויציג את עצמו בעצמו. הוא בייש אותו. שפך את דמו בפרהסיה, ואף אחד לא עשה דבר.

הרופא הישראלי הצעיר חייך במבוכה. הוא הרי עדין ומחונך מדי, ולא הכין את עצמו כלל למלחמות מול אנטישמיות סטרילית כזו בעודו על הפודיום.

הוא רק העלה המצגת על המסך הענק, התעשת והתרכז בהצגת המחקר ותוצאותיו.

לא הוא ולא איש מהרופאים הישראלים בכנס פנו אח"כ להתלונן אצל מי ממארגני הכנס או מארגוני הרופאים בארץ. הרי למי כבר יש להלין? מה הם כבר יעשו?

מאז ומעולם, וגם בשנת 2025, אנטישמיות מופיעה במגוון טעמים: היא יכולה להיראות כמו מהמאה החמישית – רצח בכפכפים עם מאכלת נוטפת דם תינוקות יהודים, או על במה של כנס מדעי באירופה המערבית, מצד בכירי המדענים (ממש כמו משפט דרייפוס) – בשידור חי מול מצלמות ובפנים גלויות.

ביום האחרון, בטיסת ׳קונקשן׳ דרך מינכן, כבר חיפשתי בצעד נמרץ את 'הטרמינל המיוחד של היהודים' – טרמינל F.

רחוק רחוק, עם שומרים זרים חמושים מכל הכיוונים, בפנים אטומות ומחסנית ב'הכנס', בהאנגר מבודד ואפור.

משהו במראה הזה של יהודים עומדים בטור ארוך עם מזוודות, ומעליהם שומרים גרמנים חמושים, מחריד את הנפש של כל אחד, גם אם אבותיו משני הצדדים הגיעו מצנעא. את התמונה הזו כבר ראינו איפשהו.

אבל זה לא אותו דבר, יש הבדל אחד גדול.

היהודים בטור הזה שמחים!

זה היה בהיר כמו השמש בצהריים! היהודים האלה שמחים, בלי שום קשר לאיזה סממן הם השאירו בבית. כולם היו כל כך שמחים לחזור הביתה למדינת ישראל!

לא ניתן היה לזייף או להחמיץ את הרגש הזה. כולם מחויכים ומברכים ב'שנה טובה' את דיילות הקרקע של אל-על. מזדרזים לחזור, גם במחיר כרטיס מופקע, בטיסה המלאה עד אפס מקום, ולהספיק להיכנס בשערי הארץ לפני כניסת השבת, לפני ראש השנה.

במטוס, בדקות האחרונות לפני הנחיתה, אנו מביטים בחלון הקטן ורואים מתחתנו את הארץ העתיקה הזו ועליה המגדלים הרבים של תל אביב, פתח תקווה, נתניה, הרצליה, ראשון לציון; את הים הכחול המנצנץ ואת המחלפים עמוסי הרכבים.

איזו מדינה יקרה ומופלאה וניסית יש לנו! איזה עם יוצא מן הכלל, בכל אחד סגולה! וכמה טוב לשוב אל הבית הזה!

ולא יכולתי שלא לחשוב על הפסוק "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, פסוק ז).

שנה טובה לכל עם ישראל, ולמדינתנו האהובה!

--- title: סוללים דרך – מאז ולעולם author: סוללים דרך date: 2025-09-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/329 --- # סוללים דרך – מאז ולעולם

קהילת סוללים דרך היקרה,

פעם, עם טוריה ואת חפירה, פרצו סלעים והכשירו דרכים באבק ובזיעה.

סוללי דרך בגוף ממש, חלוצים עם יבלות בידיים וניצוץ בעיניים.

היום — אנחנו משתדלים יחד להמשיך את אותה השליחות, אבל עם כלים אחרים.

לא את החצץ הפיסי אנחנו מזיזים, אלא את המחסומים התודעתיים.

לא אבנים מונחות לפנינו, אלא בלבולים רעיוניים ועיוותים מוסריים המפריעים לעם הגדול הזה לדעת מיהו ולאן פניו.

הדרך שצריך לסלול היום — היא דרך של זהות, של בירור, של אומץ לומר אמת גם כשלא נעים.

לא את החצץ הפיסי אנחנו מזיזים, אלא את המחסומים התודעתיים

כמו אז, גם היום — זו עבודה מאתגרת אמנם, אבל סוללי הדרך יכול יכלו לאתגר רק משום שידעו שהם חלוצים המייצגים רבים. מכוחם פעלו ובשמם סללו.

זו הדרך שמובילה לחירות אמיתית.

כי בלי תודעה סדורה, גם הדרך הפיזית תלך לאיבוד.

בפתחה של שנה חדשה, נברך שנמשיך לסלול יחד דרך, בחתירה לאמת, באומץ, בגבורה, בזקיפות קומה ובאמון גדול בעם ובחזונו הגדול.

״וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״.

בברכת שנה טובה ומתוקה!

--- title: המדריך לזיהוי הצטדקות מיותרת author: אודי בן חמו date: 2025-09-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/330 --- # המדריך לזיהוי הצטדקות מיותרת

בדיחה מספרת, שכדי לפנות שכונה שנבנתה ללא אישור ביישוב ערבי נדרשת חטיבה שלמה; לעומת זאת, כדי לפנות את היישוב עלי מספיק לשלוח פקס.

יש נושא מהותי מאוד, אשר ניכר שאינו מובן לרבים. הוא קשור לתודעה אמנם, אך לא פחות מכך – למנטאליות לא יציבה.

הדיון הציבורי בין שמאל לימין, או בין פרוגרסיבים לשמרנים, אינו על נושא כזה או אחר; הוא יוצא מנקודת שלילתה של עצם הלגיטימיות של יותר מחצי מסוים של העם לטעון בכלל טענה כלשהי שתשפיע על המרחב הציבורי.

"דוסים יקרים, אתם מבולבלים לגמרי. תתאפסו על עצמכם!"

ימנים, דתיים, חרדים, מסורתיים, מתנחלים ונערי גבעות – בהכללה כמובן – אבל אם לא ידעתם כדאי שתדעו: כולכם שייכים למחנה אחד.

יש המכנים אותו 'המחנה הלאומי' או 'המחנה האמוני'. כך או כך, מדובר במחנה שמאפייניו הם חיפוש אמת אובייקטיבית, כבוד למסורת, ראיית העבר כאוצר ולא כמשקולת, העלאה על נס את ערכי המשפחה המסורתית וההתיישבות, ראיית האויב כאויב רע ומר ולא כ'מוחלש', ועוד. בקיצור, פחות או יותר הערכים שייצג צ'ארלי קירק מעבר לים, ולכן היה מי שראה לנכון לרצוח אותו בשל כך, במקום להתווכח אתו.

נהוג לומר, שכשאיש ימין רואה איש שמאל הוא רואה אדם טועה; וכשאיש שמאל רואה איש ימין הוא רואה לפניו אדם רשע. עד כדי כך מעוותת הראייה.

על הכותרת המהדהדת בדבריו של תא"ל צ'יקו תמיר ניתן לקיים סדנאות וימי עיון. בתרגום חופשי לדבריו זה הולך כך: "דוסים יקרים, אתם מבולבלים לגמרי. תתאפסו על עצמכם! מפקד בכיר ששירת 33 שנות שירות מפוארות בצה"ל נדרש להוכיח נאמנות וממלכתיות?? תגידו, השתגעתם?!"

ובהרחבה נוספת:

א. דרושה הפנמה עמוקה: שום טיעון מנומק, רהוט ומדויק ככל שיהיה, לא יעזור ולא ישכנע כשיש מי שפוסל את עצם הלגיטימיות של טיעונך, ואף רואה בך חשוך ואויב. נקודה.

במציאות הזאת נדרש לעדכן גרסה. מה שנחוץ הוא דבר אחד פשוט: עמדה נפשית זקופת קומה. ובשפה עממית: 'לא לספור' את הפוסל ואת טענותיו. פשוט דלגו הלאה.

ב. אם כששמעת האשמות על היותך נגד אחדות, שהחטופים אינם חשובים לך, שאינך ממלכתי או שומר חוק, דמוקרט ושאר ירקות, מיד ניסית להוכיח שאתה כן כזה – מחילה, נפלת למלכודת.

אין שום צורך למהר ולהסביר, למשל, שבהתנתקות עמדת במבחנים קשים, שתפיסות עולמך דווקא לא כאלה 'מיושנות', ושממלכתיות ביסודה היא מושג הלקוח מבית המדרש.

לא, ממש אין צורך. לא בגלל שאין זה נכון, אלא משום שזה לא מעניין אף אחד. הדיון הציבורי מעוניין להצמיד אותך אל הקיר, לא לשמוע את הסבריך המנומקים.

ג. שמעתם פעם איש שמאל שמרגיש צורך להסביר שהוא "בעד יהדות" כשהוא תומך בזכויות מסתננים? או אנרכיסט מעונב, פעיל מחאה, שאומר "אני אוהב את המדינה" לפני שהוא חוסם כבישים ושורף מכוניות?

אז מדוע דווקא הצד שנושא על כתפיו הקרבה ומסירות בלתי פרופורציונלית ביחס לחלקו בחברה – הוא זה שמרגיש צורך להצטדק?

כן, כן, נמאס לנו לנצח בבחירות, ולכן נבטל אותן. ואח"כ נבטל את חום השמש, את אור הירח, ונבטל אף את עונות השנה.

ד. אפשר גם כמובן לתקוף עניינית את ההאשמות המגוחכות האלה, אבל כאן בדיוק טמון הכשל. מי שמהדהד את הנושאים הללו, ולאחרונה הצטרפו לכך גם בנט ואיזנקוט, בכלל לא מחפש ענייניוּת. הוא מחפש סתימת פיות בבריונות. ועם כאלה – לא מדברים.

רק לאחר שיוכחו הענייניות והרצון הכן להקשיב, בלב פתוח ובשכל שלא הושחת אינטלקטואלית, ניתן לקיים דיון. בדיוק כפי שהורה לילד קטן, המתפרע משום שלא קיבל את מבוקשו, שולח אותו קודם לחדרו להירגע, ורק אח"כ מקשיב לטענותיו.

ה. כעת עולה בראשי דילמה: האם, לאחר ההקדמה הזאת, בכל זאת נסביר באופן ענייני מדוע המועמד לראשות השב"כ אכן ממלכתי, או לא?

הכרעתי! לא באל"ף רַבָּתִי!!!

כלומר, בשום פנים ואופן.

זה ליפול בדיוק למלכודת שממנה אני מבקש להזהיר.

אומר רק דבר אחד עקרוני וקצר ביחס לכל נושא ואדם. המציאות הפשוטה מעידה יותר מכל על התנהלותו ותפיסת עולמו של אדם. היא מספרת סיפור ברור. תסתכלו על ההיסטוריה שלו ותלמדו ממנה.

ו. לאור השיח הציני והמגוחך, שבו השמאל טוען טענה מופרכת והימין ממהר להצטדק ולהתנצל, כדאי להתחיל לאמץ קצת סרקזם.

זהו כלי נהדר במלחמת התרבות שבה אנו מצויים. וזה בעיקר מעיד על ביטחון עצמי ודופק נמוך.

לכן, במקום להסביר ולהתחייב תחת שבועה עם יד על התנ"ך, למשל על ההאשמה שהממשלה תבטל את הבחירות – אין צורך לטעון בדופק גבוה ועם יובש בפה ש"מבטיחים שלא נבטל את הבחירות"; אולי כדאי פשוט להתחיל בקמפיין כזה:

כן, כן, נמאס לנו לנצח בבחירות, ולכן נבטל אותן. ואח"כ נבטל את חום השמש, את אור הירח, ונבטל אף את עונות השנה.

או שפשוט נקדם את הקמפיין הבא: דבר אחד אנחנו מבטיחים לבטל לקראת השנה החדשה: את ההצטדקות!

שנה טובה!

--- title: מעמד הסליחות author: איתי אסמן date: 2025-09-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/331 --- # מעמד הסליחות

אם אין לכם פנאי לקרוא, צפו רק בשניות הספורות של הסרטון המצורף.

לא צריך מעבר לזה; שניות בודדות שמספרות את סיפורו הפלאי של עם אדיר.

זהו פלא מיוחד במינו שישנו עם, שמציין במעגל השנה שלו ימים העוסקים בסליחה ותשובה.

הימים המיוחדים האלו מטמיעים בנו את תכונת הענווה הלאומית, הבוחנת בכל שנה את עצמה בין המצוי האנושי לרצוי האלוקי.

ללא מסעי פרסום, ללא שלטי חוצות באיילון וללא קמפיינים ממומנים. בשיא הטבעיות, עם שלם חוזר אל הדופק המשותף וחש שהקריאה ״בן אדם, מה לך נרדם״ מהדהדת לו בתדר פנימי.

הימים האלו מחדשים את היכולת לסלוח ולבקש סליחה – מהבורא, מחברים, מהמשפחה ומעצמנו.

כמה מרגש, שכל כך הרבה יהודים מכל העדות והמגזרים מתקבצים במקום הזה לתפילה מאוחדת ומאחדת

חשבון הנפש שהאומה עושה בכל שנה גורם לה לתקן את הדרוש תיקון ולהיות מחוברת לשורשיה כל הזמן.

חשבון הנפש עוסק בהגדרות ברורות ומוחלטות של טוב ורע, של כיצד מקדמים את הטוב ומרחיקים את הרע.

כמו שבגוף האדם מערכת העיכול מרחיקה את הפסולת, כך יש גם להתרחק ממעשים רעים ומדעות רעות, וכך נשמרת הבריאות הרוחנית והנפשית של עם ישראל.

כמה גדול הוא מעמד הסליחות בכל אתר ואתר, ובמיוחד בכותל המערבי בירושלים.

כמה מרגש, שכל כך הרבה יהודים מכל העדות והמגזרים מתקבצים במקום הזה לתפילה מאוחדת ומאחדת.

המקום כבר צר מלהכיל את האנשים הרבים המצטופפים ברחבת הכותל.

אמנם צפוף מאוד, אך איש לא אמר "צר לי המקום". להפך, הלב מתרחב.

שנזכה בע״ה, ובזכות התפילות והסליחות של השנה, שניכתב וניחתם כולנו לחיים טובים לשלום.

שבוע טוב.

--- title: קצר לפני שבת author: סוללים דרך date: 2025-09-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/332 --- # קצר לפני שבת

יש החשים שלעיתים אנחנו חוזרים על עצמנו. פעמים רבות זה אכן נכון. נכון, אבל הכרחי.

אנו חיים בתקופה שבה הדברים הכי בסיסיים בחיינו מעורערים, ולכן דווקא החזרה שוב ושוב על תובנות פשוטות היא הכרחית ונצרכת.

זה כמו שאנו נדרשים לשמור על כושר גופני, תזונה והיגיינה קבועים ויומיומיים, אף שהדבר יכול להיתפס כמשעמם.

א. אם יש נושא מרכזי אחד שעליו עלינו לתת את הדעת ולתקן את התנהלותנו לגביו, זהו אובדן היכולת להבחין בין אמת לשקר ואף להביע הבחנה זו בקול ברור.

חוסר היכולת לומר בפשטות שאין חלקנו עמהם עד שיחזרו בתשובה – אינו מעיד על אצילות, הוא מעיד על עבדות

ב. כשחברה אינה יכולה להצביע על אמירות ומעשים כשקריים ומזיקים, או על כשלים – מדובר בחברה המצויה בקריסה ובהידרדרות.

על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים הנחשבים 'ראשי העדה'. אז הדבר הופך לחמור שבעתיים.

הקרקע היציבה שעליה עומדת החברה בתקופתנו – קורסת. וכשהיסודות מתערערים, קשה לבנות בניין יציב העומד על תילו לתפארת.

ג. במה דברים אמורים, אתם שואלים?

– בנרמול הארגון בעל השם הציני "אחים לנשק".

בסיפור הזה טמונות סוגיות רבות בתקופה הלאומית שבה אנו נמצאים.

חוסר היכולת לגנות אותם, להביע סלידה פומבית ממעשיהם, לתבוע מהם בתקיפות לבקש סליחה כנה ולשלם את חובם לחברה, להצביע על הקריאה שלהם לסרבנות בזויה ועל תרומתם לכאורה לאירועי שמחת תורה התשפ"ד – מצביע על כשל מוסרי, אינטלקטואלי ואף על כשל מנטאלי.

ד. בהכללה לא גסה, "אחים לנשק" מייצגים אזור חיוג תרבותי וסוציולוגי שהולך ונעלם. לכאורה, כמובן.

מדובר במיעוט קטן, אלים, משופע בהון רב מבית ומחוץ, שוב לכאורה, שאינו בוחל בשום אמצעי ציני כדי להישאר במוקדי ההשפעה.

חוסר היכולת לומר בפשטות שאין חלקנו עמהם עד שיחזרו בתשובה – אינו מעיד על אצילות, הוא מעיד על עבדות. בריונות לא מכילים, בריונות עוצרים. ללא שנאה, חלילה, רק בתביעת אמת נוקבת, ללא משוא פנים וללא הצהרות אהבה.

ריפוי המחלה הממארת של אובדן מושגי האמת והשקר הוא הדבר ההכרחי בימינו

ה. "מה אנחנו צריכים את השיח הזה לפני ראש השנה", אתם אומרים?

דווקא לפני שנה חדשה צריכים לחזור בתשובה מהכשל היסודי הזה.

ריפוי המחלה הממארת של אובדן מושגי האמת והשקר הוא הדבר ההכרחי בימינו.

תקראו את זה שוב. זה הרי פשוט, אבל משהו עמוק אצלנו, מנטאלית ותודעתית, מקשה על כך.

ו. התמקדות בכאבם-לכאורה של בריונים, הניסיון להבין אותם ולקיים איתם שיח קודם שיחזרו בהם ויתנצלו, הם למעשה נרמול שלהם והתייחסות למעשיהם כאילו מדובר במעשה שובבות ילדותי, וזהו כשל מוסרי וחברתי עמוק.

ז. דווקא בעת הזאת ראויים לציון נבחרי ציבור מסוימים וכל מי שאינם מוכנים לחיות עם השקר הזה.

בכך הם אמנם מסתכנים בתביעות השתקה ובמסע הכפשה אכזרי, אבל לעד ייזכרו כגיבורים שהאמת הייתה נר לרגליהם.

שבת שלום.

--- title: המאבק על האמת, המאבק על החופש author: עזרא הימן date: 2025-09-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/333 --- # המאבק על האמת, המאבק על החופש

א. קריסת הסמלים של חופש הביטוי במערב

צ'רלי קירק, המשפיען השמרן שנרצח לפני שבוע בעיצומו של אחד מרבי השיח המפורסמים שלו בקמפוסים ברחבי ארה"ב, היה סמל לחופש הביטוי. הוא הפך גם את הקמפוסים הרדיקליים ביותר למרחב בו עוסקים בנושאים השנויים ביותר במחלוקת באמצעות הפרקטיקה שהביאה למערב את הישגיו הכבירים ביותר: דיון חופשי. הוא נרצח על ידי פעיל בקהילה הטרנסג'נדרית, וחלקים רבים של השמאל הפרוגרסיבי במערב חגגו את הרצח הפוליטי שלו.

גם נשיא האוקספורד יוניון, מועדון הדוברים והדיבייטים העתיק והיוקרתי במערב שהפך בעולם המערבי כולו לסמל לדיון פתוח, חופש ביטוי ואומנות השכנוע, הביע תמיכה ברצח. אך לפני מספר חודשים הוא דן עמו מעל גבי הפודיום במועדון בשאלה – מהו אושר אמיתי. כעת הוא חגג את הירצחו. למחרת התפרסם נאום בו דגל נשיא מועדון הדיבייטים היוקרתי באלימות שיטתית כנגד מוסדות במערב, שלדעתו "שבורים מדי ומדכאים מדי מכדי לתקנם", ועל כן "חובה להפילם בכל אמצעי שיידרש".

הרצח הפוליטי של קירק, כמו גם התגובה והנאום של נשיא האוקספורד יוניון, פגעו אנושות במנוע של הישגי הציוויליזציה המערבית: חופש המחשבה והביטוי.

זה לא צירוף מקרים שהרצח של חופש הביטוי במערב מגיע דווקא מהשמאל הפרוגרסיבי, בניגוד גמור לתדמית שהוא יצר לעצמו. השמאל הביא את עצמו להיות בית גידול של עריצות מחשבתית. וזה לא משהו שקורה רק שם מעבר לים. הסימנים נמצאים גם כאן, בישראל.

כשאין אמת, גם סבל אנושי הופך לתודעת קוֹרְבָּנוּת, במקום להזדמנות ללמוד ולתקן

ב. הקשר העמוק בין חירות לאמת

עיקר הישגי הציוויליזציה האנושית בכלל והמערבית בפרט, בהגות, מדע וחברה, נוצרו באוירה שיש בה חופש מחשבה וביטוי שתורגמו לדיונים על אמת וטוב. אמת משגשגת במקום בו יש חופש ביטוי. חופש ביטוי משגשג במקום בו יש חתירה לאמת. אנשים המוכרים שקרים זקוקים לעריצות ולהשתקה כדי לקדם את עצמם. אנשים החותרים לאמת מאמינים בכוחה של זו לשכנע. הטובים שבהוגי החירות בעולם המערבי לא האמינו ש"כל אחד והאמת שלו". הם האמינו שהאמת תצמח במקום בו יש חופש.

אך החיבור העמוק בין אמת לחירות אינו המצאה מערבית. אותם הוגי חירות רק תרגמו והמירו לשפה חברתית וחיצונית את מה שהעם היהודי הקרין לעולם משורש הוויתו. חופש אמיתי איננו אנרכיזם מחשבתי וחברתי, אלא אמון גדול ברוח האדם, המאפשר לו להאיר את האמת הטמונה בתוכו, בנשמתו, בלבו ובמחשבתו. אמת וחירות פנימית הן שתי ישויות הקשורות זו בזו.

אך משברים בעולם המערבי פגעו בערך החתירה לאמת, ובמקביל היטו את מושג החופש, והפכו אותו למזוהה עם התפיסה ש"כל אחד והאמת שלו". וכאן הטמין השמאל במערב את זרע העריצות.

ג. "כל אחד והאמת שלו" כבית גידול של עריצות

כשאין אמון באמת שיש לחתור אליה, לרגשות הסובייקטיביים השטחיים באשר הם יש לגיטימציה מוחלטת. כל ניסיון לדבר בשם האמת מערער את הנכונות המוחלטת של הרגש הסובייקטיבי, וממילא מתפרש כהסתה וכדיכוי. כשהרגש השטחי הסובייקטיבי מבטל כל ניסיון לחתור לאמת, אין ערך, משמעות או הצדקה לדיון או לשכנוע. אין משמעות לעובדות, לטיעונים או לחשיבה כוללת ועמוקה יותר.

מי שינסה לדבר בשם האמת האוביקטיבית ולא יקבל את העמדה המוחלטת לפיה "כל אחד והאמת שלו" – יתפש כמדכא, אלים, מסית, ומהר מאוד יזכה לכינוי פאשיסט ונאצי. התרת דמו היא רק עניין של זמן. עולם שכופר במושג 'אמת', יהרוג את מי שינסה לומר אותה.

יתירה מזו: כשאין אמת, גם סבל אנושי הופך לתודעת קוֹרְבָּנוּת, במקום להזדמנות ללמוד ולתקן. הסבל מתפרש כדיכוי, תודעת הקוֹרְבָּנוּת מייצרת טינה כלפי מי שמציע תיקון. אין רעיל ומסוכן מרגשות קוֹרְבָּנוּת המושלכים החוצה, על אחרים המציעים תיקון אמיתי.

אי אפשר שלא לראות את ההד של תהליכים אלה גם כאן, בארגוני המחאה ובגיבוי שהם מקבלים במסדרונות הפרקליטות ובמערכת המשפט

ד. ארגוני עריצות בתחפושת של חופש ביטוי

התנועה הפרוגרסיבית מסווה את עריצותה תחת תדמית של לוחמי חופש. היא הרחיבה את המושגים ימין קיצוני, פאשיסט ונאצי, כדי לכלול בהם יותר ויותר דעות ואנשים, עד שהם כוללים כל מי שחותר לאמת או לזהות אנושית יציבה. העריצות נקראת חופש, והחופש נקרא עריצות. ד"ש מג'ורג' אורוול. ברגע שזה הופך לדפוס חשיבה של תנועה חברתית, הגלישה במורד ההשתקה האלימה מסוכנת מאוד.

וזה בדיוק מה שקרה למערב בעשרות השנים האחרונות. זה מה שהוליד את העריצות המחשבתית בקמפוסים, את סתימת הפיות, את האינפלציה ההולכת ותופחת של הכינוי 'נאצי', וגם את העריצות המשפטית של 'אבירי זכויות האדם'. וזה מה שהוליד את הרצח של קירק, ואת הפיכת מועדון הדיבייטים היוקרתי במערב מסמל אנושי של חשיבה ושיח, למאורת ברברים.

אי אפשר שלא לראות את ההד של תהליכים אלה גם כאן, בארגוני המחאה ובגיבוי שהם מקבלים במסדרונות הפרקליטות ובמערכת המשפט. אי אפשר שלא לראות נכוחה שימוש נרחב ומסוכן של ייחוס פאשיזם ונאציזם כלפי נבחרי הציבור ותנועות הימין, קריאות וניסיונות לסגירת ערוצי תקשורת מימין וכינוים 'ערוצי הסתה', התרת דמו של ראש הממשלה שוב ושוב מעל כיכרות המחאה, התנכלות לבני משפחה, כולל ילדיהם הקטנים, של אנשי ימין, וחסימה חופשית של עורקי תחבורה ראשיים כדבר שבשגרה. כשכל אלה נעשים בגיבוי פרקליטות המדינה, המחזיקה אף היא בעמדות אלו של השמאל, הסכנה להידרדרות לכאוס וברבריות גדלה שבעתיים.

ה. האמון בציוויליזציה האנושית

הגלישה הזו במורד היא איום קיומי על הציוויליזציה. ברבריות מתבטאת בהתמודדות עם דילמות וקונפליקטים על ידי כוחנות וטרור, במקום באמצעות חתירה חופשית לאמת. התנועה הפרוגרסיבית מסיגה את המערב אלפי שנים לאחור, כשהיא עוטפת את עצמה בצדקנות מוסרית. חופש המחשבה והביטוי אפשרו את כל ההישגים של המערב. היום, מה שעומד על הכף בעולם המערבי איננו שמרנות מול ליברליזם, אלא ציוויליזציה מול ברבריות עטופה בצדקנות.

המערב נתון במשבר עמוק של גלישה במורד העריצות, אחרי שאיבד אמון בחתירה לאמת. ההדים מורגשים היטב בקרב ארגוני המחאה בישראל. אל תברחו אל ה'סימטריה הקדושה', ואל תגידו "אבל הם מרגישים שדוחקים אותם". זה ממש לא שם. זה וירוס חשיבה פרוגרסיבי. צריך להיאבק להשבת החירות כבסיס לחתירה לאמת. והחברה המערבית חפצת החיים קום תקום, ותצטרף אלינו.

--- title: האחווה – בסיס לקיום החברה author: צביקה מור date: 2025-09-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/335 --- # האחווה – בסיס לקיום החברה

החזרה בכל שנה שוב ושוב על התורה, במעין ספירלה אינסופית, באה לעצב אותנו כחברה שראשה בשמיים ורגליה נטועות בקרקע. חברה בריאה, מאוזנת ובונה על פי החשבון האלוקי.

לאחר כישלון דור המבול, מגיעה האנושות להבנה שיש להתאחד בעיר אחת ובה מגדל, והתגובה האלוקית היא: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז).

את המילים "לא ישמעו" מפרש רש"י: "זה שואל (= מבקש) לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו."

כלומר, זה שהביא טיט הבין שזה מה שהתבקש להביא, כשביקשו ממנו לבנה: כולם דיברו את אותה השפה, אך לאותן המילים היו משמעויות שונות.

כתוצאה מהבלבול: "זה עומד עליו ופוצע את מוחו". משלא קיבל את מבוקשו – רצח את חברו. על כלום. פחות ממריבה על מקום חניה.

חברה נטולת דבק חברתי – אחווה – לא תוכל להתקיים.

את הנקודה הפנימית הזו שמעבר לבחירתנו החיצונית אי אפשר לקחת מהאדם. היא יסוד קבוע שאינו משתנה, ומכאן חוזקתה ונצחיותה

משמעותה של האחווה בין בני האדם היא האהבה שאינה תלויה בדבר. תעודת ביטוח הדדית, לפיה לא משנה מה יקרה – אנחנו תמיד נהיה ביחד. הקשר שלנו הוא מעל כל הקשיים והמהמורות שבמסע הלאומי המשותף.

רציחתו של זה שבסך הכל הביא טיט במקום לבנה לא התבצעה בחלל ריק. לא קיבלת את מבוקשך אז אתה מוריד לחברך גרזן על הראש?

מדוע לא הצבעת על מבוקשך או השתמשת בסימני ידיים?

אלא שהנטייה והלגיטימיות לרצח הייתה שם תמיד אצל הרוצח, וכשלא קיבל את מבוקשו, כשהחיים נבנו שלא לפי תפישתו, היא יצאה אל הפועל.

בלבול השפה לא היה עונש במובן של נקמה, אלא דווקא תיקון!

הוא חשף את ערוותה של חברה טכנולוגית ועמלנית המיופה והמאוגדת כלפי חוץ ב'שפה אחת ודברים אחדים' אך רקובה ומושחתת עד כדי רצח, מבפנים.

'שפה' פירושה 'קצה', כמו 'שפת המדרכה'. השפה היא הקצה של המחשבה, ביטוי עולמו הפנימי של האדם.

השפה – כלומר המחשבה – הייתה אחידה, אך הייתה בבחינת מעטה על רוע פנימי. לכן "זה עומד עליו ופוצע את מוחו": כשהמידות מקולקלות, המחשבה המיוצגת במוח – פצועה, חלוקה ומקוטעת.

כדי ליצור עולם פנימי משותף, שומה על פרטי החברה לאהוב ולהתחבר למכנה המשותף הגדול ביותר שלהם.

אין ביהדות מושג 'אהבת האדם' (כי אין לאהוב ולסגוד לאדם כאדם) אלא "אהבת הבריות" (מסכת אבות).

אנו אוהבים את בני האדם בגלל שהם בריותיו של בורא עולם.

את הנקודה הפנימית הזו שמעבר לבחירתנו החיצונית אי אפשר לקחת מהאדם. היא יסוד קבוע שאינו משתנה, ומכאן חוזקתה ונצחיותה. חברה חפצת חיים, חברה שהאחווה שבה מבוססת על הנקודה הנצחית שאינה ברת שינוי, היא חברה שהאחווה שלה מובטחת ומבוטחת.

ברגע שהמכנה המשותף הגבוה ביותר שלנו, שהוא נצח ישראל, הוצא מהתמונה – נגמרה האחווה

זה שהביא טיט במקום לבנה, נענה לבקשת חברו והביע נכונות לסייע. הוא הביא טיט שמחבר בין הלבנים. "לא נוכל להשיג את מטרתנו ללא החיבור בינינו". אך חברו התמקד בלבנה, שהיא עצם הבניין. לאמר, המטרה חשובה יותר מחייו של זה שלא נרתם אליה. אך ללא הטיט (האחווה), הלבנים (בני האדם) לא תוכלנה לשמש תשתית לבניין בר קיימא.

כולנו זוכרים את הסרטון המביש והמצער, בו נערה צעירה פונה לשתי נשים מבוגרות מהשמאל ואומרת להן "כולנו אחים", ובתגובה שתיהן דוחות את דבריה, והאחת אומרת "לא לא. אל תקללי אותי. אני לא אחות שלך."

הריחוק מהשורשים שלנו ובכללם "אהבת הבריות" מביא לכדי 'אהבת האדם' בלבד; וגם זה מותנה בכך שאותו אדם משרת את מטרת הפלח החברתי שלך.

ברגע שהמכנה המשותף הגבוה ביותר שלנו, שהוא נצח ישראל, הוצא מהתמונה – נגמרה האחווה.

ממילא רק החיבור לנצח ישראל, ובמיוחד בזמן מלחמה, ילחים אותנו לאגרוף אחד מול האויב, ויבטיח את ניצחוננו וקיומנו. הניצחון קשור בקשר הדוק לחיבור אל הנצח.

אמנם קשה ההתקדמות כשחלק מאחינו אינם נוהגים עם אחיהם באחווה, אך במבט מקיף ועמוק על עם ישראל אנו יכולים לאמר בוודאות גמורה שיש בעם ישראל אחווה שרק הולכת ומתגברת, יחד עם התחזקות הזיקה לשורשי האומה.

רק פקחו עיניים ופתחו את הלב – ותוכלו לזהות מכל עבר אהבה ואחווה, שלום ורעות. אני ומשפחתי יכולים להעיד על כך.

אמצו לכם כלל: לרוב, אם נושא כלשהו מלווה במסע יחסי ציבור ראוותני, ברעש ובצלצולים – זה סימן שאינו אמיתי.

כי הברכה, כידוע, שורה בעיקר בדבר הסמוי מן העין. סמוי אמנם, אך נוכח בעוצמה גדולה.

--- title: מסע היסטורי בתנועת השמאל – מהמהפכה הצרפתית עד ה'ווק' author: איתי אסמן date: 2025-09-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/336 --- # מסע היסטורי בתנועת השמאל – מהמהפכה הצרפתית עד ה'ווק'

  1. תקציר היסטורי – מניין הגיעו המושגים ׳ימין׳ ו׳שמאל׳?

החלוקה הפוליטית לימין ושמאל החלה במהפכה הצרפתית (1789). בישיבות האספה הלאומית ישבו נציגי העם לפי עמדותיהם. מי שתמך בשימור המלוכה והסדר הישן ישב בצד ימין ליו״ר, ומי שתמך במהפכה, בשוויון ובצמצום סמכויות המלך, ישב בצד שמאל של היו״ר. כך נוצרה החלוקה הפוליטית שעל פיה הימין מזוהה עם שמרנות והשמאל עם שינוי ורפורמות אינסופיות. עם הזמן זוהה הימין עם לאומיות, חיזוק הזהות הדתית וכלכלה חופשית, והשמאל זוהה עם ליברליזם, שוויון זכויות ודאגה לחלשים.

מאחר שהחלוקה לימין ושמאל עוסקת בשאלות מהות, הרי היא סוגיה גלובלית, וכל מדינה מתרגמת את המאבק הרעיוני הזה לאופי הלאומי שלה.

אם רוצים להבין את האידאולוגיה של השמאל הישראלי ואת התמורות שהוא עובר, עם ההשלכות שיהיו לכך בעתיד, אפשר להסתכל על אירופה וארה״ב ולהבין את התהליך גם פה אצלנו

  1. השמאל העולמי והישראלי

כאמור, השמאל היא תנועה עולמית כוללת, ומכיוון שתנועה זו אינה מאמינה בחלוקה לדתות ולאומים, ממילא היא מתנהלת כתנועה גלובלית הפועלת כקולקטיב רעיוני משותף – "פועלי/מדוכאי כל העולם התאחדו".

השמאל בארה״ב, באירופה וגם בישראל בנוי על אותם רעיונות עקרוניים. זו הסיבה שהקיבוצים בימי קום המדינה נשאו עיניהם לסטאלין ולברית המועצות. ג׳ון לנון מלהקת הביטלס ביטא את השאיפה הגלובלית בשירו imagine: דַמיינו שאין מדינות ואין דתות, או בגרסה הישראלית של אביב גפן: ״בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום, אז בואו ננסה, עד שיהיה טוב״. כך הטיפו בנאיביות מתוך שאיפה שלא יהיו עוד מלחמות ושהשלום העולמי יגיע.

לכאורה השמאל נאור ומתקדם יותר מהימין – כי השמאל הוא אוניברסלי, הוא רואה את כל בני האדם כשווים, והרצון שלו לביטול הדתות והלאומים מטרתו להביא שלום. הגישה הזו נקראת 'פרוגרס', כלומר, קִדמה.

השמאל חושב שהוא נאור ומתקדם יותר מהימין, שעדיין מאמין במושגים 'פרימיטיביים' לשיטתו, כמו דת ולאום, ה'תוקעים' את האנושות ומשאירים אותה במלחמות אין-סופיות ועקובות מדם.

אם רוצים להבין את האידאולוגיה של השמאל הישראלי ואת התמורות שהוא עובר, עם ההשלכות שיהיו לכך בעתיד, אפשר להסתכל על אירופה וארה״ב ולהבין את התהליך גם פה אצלנו.

  1. מה זה woke (ווק)?

בשנות ה-60 החלה לפעול בארה״ב תנועת ה-woke (מלשון עֵרוּת). היא קמה נגד עוולות גזעניות, שאכן היו קיימות בארה״ב. אך כמו כל אירוע שהשמאל משתלט עליו, הוא הופך לתנועה המבקשת לקדם לא רק תיקון וצדק, אלא מהפכה.

ה'ווק' הפכה להיות תנועת שמאל קיצונית, המתעסקת בחברה ובפוליטיקה בסוגיות רחבות הרבה יותר: מגדר, להט״ב, שינויי אקלים ועוד.

כך, בצירוף אובדן מושג ה'אמת' שגם הוא חלק מהפרוגרס, נוצרות תופעות הזויות כמו אנשים ההולכים ברחוב כבעלי חיים. הם חשים עצמם כבעלי חיים לכל דבר ועניין, שפשוט נולדו בגוף של בני אדם; ומי אתם שתגידו להם מי הם?!

אני מניח שלחלק מהקוראים זה נשמע מוקצן ומוגזם, אך מי שמצוי בהלך הרוח התרבותי ומחובר למה שמתרחש מעבר לים, רואה שהתופעה הזו הולכת ומתרחבת בארה״ב ובאירופה.

באופן פרדוקסלי ותמוה – תנועת ה'ווק' מכילה את האסלאם הרצחני. אותו אסלאם שרוצח לא רק יהודים אלא גם נשים ולהט״בים. הווק אינו חושש מפרדוקסים. להפך, הוא משתמש בהם בציניות. לכן ישנו כאוס רעיוני הזוי הכולל תנועות הופכיות בדגלים מכל הצבעים. רק דגל אחד פסול – דגל ישראל, המסמל את היהדות והלאומיות, שהם האיום הגדול ביותר על ה'ווק'.

  1. איך השמאל הגיע לטרלול הפרוגרסיבי הזה?

הכל התחיל במחיקת אלוקים מהעולם. גם גדולי הוגי הדעות הגויים הבינו זאת. כשאין לאדם או לאומה אלוקים, גם אין להם גבולות מוסריים, ואין אמת מידה לערכים, לאמת ולשקר, לטוב ולרע.

למשל, כשההומניזם התחיל לדבר על זכויות אדם, בלי אלוקים, בהתחלה זה נשמע טוב. אבל מסתבר שבני האדם האלו הפכו להיות אלימים בשם האג׳נדות הפרוגרסיביות שלהם. בשם ערכיהם ההומניים החליטו כי ראוי לסתום פיות, לטשטש את המושגים 'אבא' ו'אמא', זכר ונקבה ועוד.

כשאין גבולות וקריטריונים, התחתית עוד רחוקה ובלתי נראית. וכאשר כל רגש קל של דיכוי הופך לאידאולוגיה פוליטית שלמה, אי אפשר לטעון נגד אדם כלשהו שהוא טועה ולהציב לו גבולות, משום שזה ייתפס מיד כ'הדתה', 'הדרה', הסתה ו'הסגברה' (כן, ישנו מושג כזה, המתאר את האיסור של גבר להסביר לאשה). וכך יוצא שהכאוס הולך וגדל, בצורה קנאית ובלתי מתפשרת.

הזהות היהודית, הלאומית, הגברית או הנשית, ערכי היהדות והמשפחה – הם הבסיס לאוניברסליות האמיתית, והם אלה שיקדמו את האנושות למקום טוב יותר

  1. האומנם השמאל אוניברסלי?

יוצא כי השמאל העולמי, וגם הישראלי, הוא לא הומני ולא אוניברסלי, הוא הפסיק מזמן לדאוג לאנושות. הדרך הטובה ביותר לבדוק אם אידאולוגיה מקדמת את האנושות או לא, היא לבדוק אם היא גורמת לקיום המין האנושי או לביטולו. כיום בתנועת השמאל העולמי טוענים שקיום בני האדם פוגע באקלים ולכן לא כדאי להביא ילדים לעולם. הם רואים בבני האדם גם מקור לדיכוי של בעלי החיים והצמחים. בעבר הם ראו בעיה רק בדתות ובלאומים, כיום מתפתחת שנאה לאנושות עצמה. לא רק הגברים מדכאים את הנשים, הלבנים את השחורים והסטרייטים את הלהט״בים, אלא האנושות עצמה היא גורם מדכא. מה בדיוק אוניברסלי בתפיסה הזו?

ישנם החושבים שהם יכולים לרומם את הטוב שנמצא בתוך תנועת השמאל כפי שהוצג פה על קצה המזלג. זה קורה בדרך כלל מחוסר העמקה בפילוסופיה של השמאל ומאי היחשפות לתהליכים העוברים על השמאל בארה״ב ובאירופה.

כשאנשים כופרים בהנחות המוצא הפשוטות, אין טעם ועניין להתווכח איתם. זהו בזבוז מיותר של משאבים ואנרגיה.

ראוי לדון על הנחות המוצא לפני שבונים מגדלים על יסודות רעועים וחושבים שבכך מביאים מרפא לחברה.

(יש לציין, כי במאמר מדובר על השמאל כתנועה וכאידאולוגיה, ולא על כל פרט המזהה את עצמו עם חלק מרעיונות השמאל).

  1. מה אפשר לעשות?

ראשית, הכי חשוב להישאר בדופק נמוך ובגב זקוף. לא להיבהל מהאשמות ילדותיות המוטחות בימין על שהם משיחיים, פשיסטים, מדירי נשים, שוביניסטים ועוד. אפשר פשוט לזהות את המצוקה ולחמול על מי שמאמץ שיח כה טיפשי ואינפנטילי.

שנית, לעולם אל תתנצלו על זהותכם. השיח הפרוגרסיבי אינו מחפש בירור ודיון כנים. הוא מעוניין בהבסה צינית ובהפלה לקרשים. זכרו, זהותכם בחרה בכם, לא אתם בה.

הזהות היהודית, הלאומית, הגברית או הנשית, ערכי היהדות והמשפחה – הם הבסיס לאוניברסליות האמיתית, והם אלה שיקדמו את האנושות למקום טוב יותר.

ובמידה רבה, זוהי הזירה המרכזית שבה מתחוללת מלחמת התרבות שאנו נתונים בה כיום.

--- title: שחרור מהקונספציה: גרסת הציבור הדתי author: עזרא הימן date: 2025-09-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/337 --- # שחרור מהקונספציה: גרסת הציבור הדתי

א. הרבנות הצבאית כמשל

פרופ' אבי שגיא, מהבולטים במחברי המסמך 'רוח צה"ל', הסביר בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות כיצד הם דאגו להשמיט מרוח צה"ל את ערך הניצחון (הם התפשרו על המילים "חתירה לניצחון" בהקשר של עמידה במשימה הספציפית). לדידם, ניצחון על אויב או על רוע זה ערך פסול ומטרה בלתי לגיטימית. שגיא הוסיף והצהיר במהלך השנה האחרונה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה, ושמיטוט שלטון חמאס בכוח צבאי איננו לגיטימי, שכן זה חורג מגבולות ההגנה העצמית ברמה הקרובה ומיידית.

הרוח הזו של שגיא וחבריו חדרה עמוק לצבא בעשרים השנים האחרונות, והפכה להיות התודעה המוסרית השלטת בקרב חלק ניכר מהפיקוד הבכיר. פעמים אחדות עסקנו בכשל התפיסתי ובפשע המוסרי העמוק של תודעה זו, והראינו כיצד הם הובילו אותנו למצב הנוכחי.

אך בקיץ תשפ"ג, כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת שמיני עצרת, דרשה הרבנות הצבאית בשבח אותה תפיסה והפיקה סדרת סרטונים עם דרשות תורניות על כל ערך מערכי רוח צה"ל.

כיצד קרה שהרבנות הצבאית נכנעה לגמרי לרוח תבוסתנית זו אך שלושה חודשים לפני המלחמה? כיצד נעלם מעיניה הבלבול המוסרי שפגע כל כך ברוחו של צה"ל? מדוע לא עסקה כפי יכולתה בתודעה ובערכים הראויים לאימוץ מתוך ערכי הנצח של ישראל? כיצד לא עמדה על משמר הרוח והמוסר בצבא ההגנה לישראל?

יתרה מזו: הקונספציה הזו חורגת הרבה מעבר לתחום הצבא והרבנות הצבאית. היא נוגעת בתחומים רבים של מפגש בין הציבור הדתי ואף בית המדרש, לבין ההווי התרבותי הישראלי.

הקלות הזו, בה מקבלים את הדברים כפי שהם ופשוט מדביקים עליהם את הכשר הרבנות, תרתי משמע, הפכה להיות בעוכרינו

ב. המפגש המבלבל עם ההווי הישראלי

הכשל המוסרי הזה של הרבנות הצבאית מסמל במידה רבה כשל של תקופה. השותפות העמוקה של הציבור הדתי בבניין המדינה והצבא, יחד עם הנהגה המנותקת מהשורשים שלנו כעם, יצרה צורך לשלב בין שותפות זו מחד, לבין הצבת אלטרנטיבה רעיונית מאידך. מצד אחד, אימצנו מתוך ההווי הציוני-ישראלי מעשים, מנהגים, מורשות-קרב, שירים ואף ערכים, שנראו מותאמים לרוח מסורת ותורת ישראל. די היה בהסבר תורני הלכתי, העמקה רעיונית מתוך מקורותינו, דרשה מהמקראות ופסקה מהמקורות, כדי להראות שהכל מחובר לשורשים. בפועל, התרגלנו יתר על המידה לקבל את הדברים כפי שהם, ופשוט להניח עליהם כיפה.

כשהיה מדובר בשיר המפורסם של ההתיישבות העובדת, "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה", ובמורשת קרב של מבצע יונתן, זה היה קל יותר. כשעוסקים בהתיישבות ובעבודת האדמה, גבורה לאומית וחילוץ שבויים, השלהבת העולה מהחול אל הקודש מתלקחת כמעט מאליה; וחיפוש קל ברשת יגלה את העיסוק האינטינסיבי של הציבור הדתי באתוסים אלה, גם בזמן שהם נשתכחו לחלוטין על ידי מי שיצר אותם.

אך הקלות הזו, בה מקבלים את הדברים כפי שהם ופשוט מדביקים עליהם את הכשר הרבנות, תרתי משמע, הפכה להיות בעוכרינו. ככל שגדלו המשברים בתוך הציונות המחולנת, ורוחות של פוסט-ציונות החלו נושבים במסדרונות החברה, הדבר אפשר להכשיר ואף לקדש דברים חלולים, מרוקנים מכל ערך ואף הרסניים – לעצם הקיום והשגשוג של התנועה הציונית ושל עם ישראל בכללותו.

ג. התפרקות פוסט-ציונית עטופה מדי זית

אולי היו כאלה שחשבו שרוחות של מוסר פרוגרסיבי ותבוסתנות פוסט-ציונית לא יגיעו אל ליבת הציונות, אל ראשי מערכת הביטחון והפיקוד הבכיר. אולי רבים תפסו את ליבת ביטחון המדינה כשמורת טבע של ערכים נעלים, שיד הזמן לא תשחוק אותם. אבל אין סיבה להניח זאת: זה אותו 'בית מדרש', אותם מקורות יניקה, אותו הווי חברתי, ואותם אנשים.

התופעה הזו, של שורת 'לשעברים' – רמטכ"לים, אלופים, ראשי שב"כ, מפכ"לים, טייסים ועוד, המגלים נמיכות רוח, תבוסתנות, הזדהות עם האויב, ניכור לנצחון על אויבינו – לעיתים עד כדי טירוף הדעת וסיוע מוראלי לאויב בזמן מלחמה – תופעה זו לא יכולה להיעלם יותר מעינינו. הכשל המוסרי של רוח צה"ל הוא רק האפקט של כל התהליך.

הבלבול הזה, של זרימה עם רוח צבעי הכחול לבן ומדי הזית באשר הם, בלי לשים לב למורכבות של הדינמיקה הפנימית, הפילה בפח גם את הרבנות הצבאית, יחד עם רבים וטובים בציבור הדתי, בהם גם רבנים, מחנכים ובתי מדרש.

יותר מידי אנשים מובילי-דרך מרשים לעצמם ללכת שולל, במקום לקחת אחריות ולהציב אלטרנטיבה.

נדרשת שותפות ברמה גבוהה הרבה יותר, לא של הנחת כיפה ודרשה תורנית, אלא של כניסה לפני ולפנים אל הסוגיות הציבוריות

ד. נדרש תהליך התבגרות

המשבר הזה עלול לפצל לגמרי את הציבור הדתי. מי שיתעקש להמשיך להניח כיפה על כל גחמה ישראלית, ובלבד שזו תיעשה בצבעי כחול לבן ומדי זית, ימצא את עצמו מתרחק לא רק מתורה ויהדות, אלא גם מציונות ולאומיות. המגזר הדתי לאומי עלול להוליד מגזר פוסט ציוני דתי.

החלופה המוצלחת הרבה יותר היא לקיחת אחריות: לא לקבל את הדברים כפי שהם – לא את האסטרטגיה, לא את האתיקה, לא את ההגדרות המקצועיות, ולא את הערכים והפולקלור.

נדרשת לקיחת אחריות של הצבת אלטרנטיבה, של תיקון, של הובלת דרך. נדרשת שותפות ברמה גבוהה הרבה יותר, לא של הנחת כיפה ודרשה תורנית, אלא של כניסה לפני ולפנים אל הסוגיות הציבוריות.

מתוך החיבור לשורשים העמוקים והעתיקים של קיומנו, יש לרדת לקרקע העולם הזה ולהציב דרך של אסטרטגיה, אתיקה ומקצועיות.

לא רק היהדות דורשת זאת. הציונות דרושת זאת. היושר והשפיות דורשים זאת.

ובשעה שעדת 'לשעברים' נגררים למקהלה האנטישמית של 'רצח עם' הנושבת באירופה, יפה השעה שהרבנות הצבאית ובתי המדרש יובילו את היציאה מהקונספציה, ויובילו רוח רעננה של הנהגה רעיונית, מצפן מוסרי של ביטחון בטוב ונצחונו על הרוע, ואמון עמוק ביעוד של עם ישראל.

--- title: האנטומיה של רצח צ'רלי קירק author: בן יעקב סבו date: 2025-09-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/338 --- # האנטומיה של רצח צ'רלי קירק

א. בנעוריי בשמאל, הייתי משתיק קול שהטריד אותי חזור והטרד.

הקול הקשה עליי – איך זה יכול להיות שאנו מתייחסים ליהודים בעמנו כאויבים, ודווקא לערבים כבעלי שיח, בסבלנות רבה ובנתינת ביטוי חופשי?

עם השנים התברר לי חידוש שהיה עבורי עצום ושינה את חיי.

הכל עומד על חיבור או הכחשת זהות.

כשאדם מבסס את חייו על זהותו, אז שותפיו למעגלי זהותו המתרחבים הם-הם בעלי בריתו בעולם, גם אם יש מחלוקת. שייכות המבוססת על זהות קודמת לדעות.

משפחה. קהילה. עם.

"עניי עירך קודמים".

אולם, כשאדם חי בתוך אידיאולוגיה של הכחשת זהות וטשטוש שורשים, כמו הנסיונות למחוק את היהדות, את ערך מוסד המשפחה, ואת הציונות – אז בעלי בריתו של אדם הם אלו השותפים לו אך ורק בדעות!

צ'רלי עשה טעות אחת בחייו – הוא דיבר אמת מול צד פוליטי שהאמת מבחינתו מוגדרת כדבר 'אלים'

"מי שלא מאוחד איתי בדעותיו – הינו אויבי, ולא יריבי, גם אם הוא בן משפחתי".

בגלל זה, כשאיש ימין פוגש איש שמאל, הוא רואה מולו אדם טועה.

אולם כשאיש שמאל מסתכל על איש ימין, הוא רואה מולו רשע בן כוחות האופל בלי זכות קיום.

ככה אני ראיתי את העולם.

ב. כשהאמת בלתי נסבלת.

צ'רלי, צעיר מבריק בן 31, בנה את עצמו מאפס. כילד סקרן ואוהב ספר, החל להתעניין בפעילות פוליטית עוד בגיל צעיר.

מהר מאד הוא הפך לאחד הקולות הבולטים והנחושים ביותר באמריקה בסוגיית התמיכה הבלתי מתפשרת בישראל, ובתחום עולם הרעיונות השמרני בכלל.

בשנים האחרונות נהיה מקורב מאד לטראמפ, ופרשנים רבים אף זוקפים לזכותו את ההירתמות של הדור הצעיר לטובת טראמפ בבחירות האחרונות.

קירק מעולם לא חשש להיכנס לדיון פומבי, והביא טיעונים רהוטים, ישרים ומנומקים, מה שהוליד את אהדת הקהל השמרני-ימני העצומה לה זכה.

לא מעט דובר על הציפיה לבחירתו לנשיא ארה"ב בעתיד.

אבל צ'רלי עשה טעות אחת בחייו – הוא דיבר אמת מול צד פוליטי שהאמת מבחינתו מוגדרת כדבר 'אלים'.

ג. כשאין ערך למילים.

בסרטון המטורף אנו רואים באופן מתומצת טענה קלאסית של השמאל בארץ ובעולם:

"הוא לא יכול להתלונן. מחשבות השנאה שלו מובילות לדיבורי השנאה שלו, וזה יוביל למעשי שנאה ואלימות נגדו… הוא לא יכול שלא לצפות שיקרו לו מעשים נוראיים".

שימו לב לנאמר.

מבחינת היועץ והאסטרטג הפוליטי הבכיר המרואיין, יש דבר כזה 'מחשבות שנאה'.

לא, זה לא ציטוט מהספר '1984'. זה אמיתי.

השמאל בתהליך מזדחל החליף את משמעותן המקורית של מילים, כאשר אמירה שלא מתאימה לאג'נדה הפוליטית שלו מוגדרת מבחינתו כ'אלימות'.

לפי זה, אם הבעת עמדה הינה אלימות, מה הבעיה המוסרית להגיב לאותה אלימות באלימות פיזית?

ברגע שהמילים מוצאות מהקשרן הטבעי, המסורתי, לא רק ההיגיון אובד, אלא אף המוסר יאבד.

ברור לנו למשל שלהרוג אדם, אפילו אם הוא מבקש שנהרוג אותו, זה רצח. אבל אם נקרא לזה 'המתת חסד אקטיבית' פתאום זה נשמע נחמד. אפילו מצווה. 'חסד'.

אם כל איש ימין הוא 'נאצי', למרות שאין שום קשר בין המשמעות המקורית של המונח 'נאצי' לבין אותו אדם המחזיק בדעות שמרניות, אז מה הבעיה המוסרית להרוג 'נאצי'?

והדוגמאות רבות מספור.

מה היא אישה. מי הוא יהודי. מה זה ניצחון במלחמה.

לפי השמאל, אם עשית מניפולציה על השפה – ניצחת.

הקול של צ'רלי, תומך-ישראל, רק ילך ויגבר, והקול שלנו אף יהדהד אלפי מונים – זה הזמן לזקוף גב

ד. יש משוגעים בכל מקום! זה רק רוצח בודד!

אמירה של חברה נמדדת על פי התגובה של ראשיה ושל המייצגים שלה, אותם היא בוחרת לעצמה באופן ישיר ועקיף.

ערוץ תקשורת, למשל, הוא ביטוי של קול המשמעותי להמונים הצופים בו. הוא לא מקור מידע, אלא הוא גם פה וכלי ביטוי.

לא דומים צופי ערוץ 14 לצופי ערוץ 13.

מאז הרצח אתמול, ערוצי התקשורת של השמאל בארץ ובעולם נכנסו למצבים הנעים בין התעלמות מוחלטת, לבין לגלוג, ואף מתן לגיטימציה לרצח.

יתר על כן, אם נניח באופן דמיוני שהרוצח יתגלה כאדם ללא הקשר פוליטי, עדיין את ההצצה לאופן החשיבה של ראשי ומבטאי השמאל והפרוגרס קיבלנו באופן מרוכז.

מי שחושב שביום שלא עלינו יירצח ראש ממשלה מימין אז תהיה הפקת לקחים וחשיבה של ביקורת עצמית, וארגון מחשבות מחדש ואולי אף תשובה – שיזכר בהשפעה של ה- 7.10 על ראשי השמאל.

אז לא, זה לא 'רוצח בודד', בדיוק כמו שערבי שמתפוצץ איננו 'מחבל בודד', כי כמה בודד אפשר להיות אם על שמך קוראים כיכרות בג'נין, שכונות ברמאללה, מזרקות בחברון, ובשל מעשיך נותנים משכורת ציבורית למשפחה?

ה. קולם של האמיצים.

אין קיצורי דרך. השמאל – שימשיך להתנהג באלימות, באנרכיה, בשיבוש חיי העם והמדינה, הצבא והכלכלה – רק ילך ויקטן, יחלש ויתפורר.

עלינו מוטלת החובה המוסרית להכרית את הטירוף: לעצור את העבריינות, לחקור את המסיתים, ולכלוא את מי שיוביל הפיכה צבאית שקטה וישבית שוב את מערכות בטחון המדינה.

זה כמובן מותנה בכך שנהיה מספיק אמיצים כדי לקחת את רסן המושכות, אך האומץ הזה נמצא בדמנו. אנחנו עם כזה, אלו השורשים שלנו, זאת הנשמה שבאפינו. נשמה שהעיזה לצאת ממצרים למדבר, לארץ לא זרועה.

הקול של צ'רלי, תומך-ישראל, רק ילך ויגבר, והקול שלנו אף יהדהד אלפי מונים – זה הזמן לזקוף גב.

בע"ה.

--- title: בעקבות חיסול צמרת החמאס author: סוללים דרך date: 2025-09-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/340 --- # בעקבות חיסול צמרת החמאס

א. מול עינינו מתרחשת היסטוריה. לא פחות.

מהתחתית המשפילה והנוראית, ששיאה טבח שמחת תורה התשפ"ד, החל תהליך המצביע על מגמה מתמשכת, עקב בצד אגודל, של יישור גַבֵּנו השחוח והמצולק וזקיפת קומתנו הלאומית.

ב. המלחמה היא אירוע מתמשך המחייב גבורה, התמדה, עקשנות, קור רוח ויכולת שמירה על דופק נמוך, גם בעליות וגם בירידות.

כתבנו זאת לא פעם במהלך המלחמה, והיום שוב קיבלנו תזכורת לכך, לאחר הכאב בשל אירועי אמש.

ראוי להתמוגג מהרגעים המיוחדים הללו. כגודל ההיחשפות לאתגרים, כך מתעצמת השמחה וגדלה

ג. מדינת ישראל הינה מעצמה העומדת בראש החץ העולמי הנלחם ברוע.

זוהי מציאות לאומית שנכפתה עלינו מראשית עמידתנו על רגלינו כעם; וכיום, במאמצים אדירים, אנו לא דוחים את ההתמודדות עם מציאות זו, אלא יכולים לה.

ד. ראש החץ הנחשוני הזה, הנלחם ברוע, מחייב יכולות מבצעיות אדירות, ולא פחות מכך תחכום, שכל, אומץ לב ובהירות מוסרית ברורה, תוך לקיחת סיכונים ואתגרים גדולים, מבית ומחוץ.

ה. בעולם כה מבולבל מוסרית, בו מיטשטשים מושגי טוב ורע ואמת ושקר, מדינת ישראל מציגה לראווה תוכנית עבודה פשוטה: ככה עושים זאת!

בלי מלל מיותר. את הרוע משמידים. זאת האסטרטגיה.

ראוי להתמוגג מהרגעים המיוחדים הללו. כגודל ההיחשפות לאתגרים, כך מתעצמת השמחה וגדלה.

ו. השאלות המהדהדות בלב – מה יהיה כעת, לאור החיסולים, על החטופים – לגיטימיות.

רק העתיד יענה על השאלות האלו. אבל אי אפשר לקבל החלטה רק לאור התוצאה המיידית. דרוש מבט רחוק, אמיץ ואחראי לדורות. המענה על השאלה "מה נכון לעשות" לא תלוי במה שיעשה כעת האויב המר.

בלי מלל מיותר. את הרוע משמידים. זאת האסטרטגיה

ז. ראוי להודות לכל מי שיש לו חלק בפעולה הזאת. בראש ובראשונה לריבונו של עולם.

ולמקבלי ההחלטות, למתכננים ולמבצעים עצמם. כשאדם או אומה פועלים תוך מיצוי כל יכולותיהם, סיעתא דישמיא מופיעה ממרום להשלמת העשייה.

ח. במלחמה הזו בולט החיסרון התודעתי-רוחני, לא החומרי.

אויבינו מנצלים זאת ומנסים בכל כוחם לפרק אותנו מבפנים, תוך הבלטת מתחים בין שכל לרגש ובין פרט לכלל, מתחים הבאים לידי ביטוי ביחס לחטופים; וברגע הזה אין ראוי יותר מלסיים בדבריו של הגיבור אציל הנפש, חברנו צביקה מור:

"החיסול מקרב את יום השחרור של בני איתן, כי מי שינהל את המשא ומתן זה החוטפים שסובלים בעצמם במנהרות ולא מדושני העונג בקטאר. מתפלל שאזכה לראות את בני ואת כלל החטופים עוד לפני ראש השנה".

אמן ואמן.

--- title: אוכלי מוות משיחיים? author: בן יעקב סבו date: 2025-09-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/341 --- # אוכלי מוות משיחיים?

א. "אתם והם אותו דבר רק משני צדדים שונים. הם הורגים בשם א-להים וגם אתם נלחמים בשמו"

כך הטיח בי פעם אדם מפגין באמצע הרחוב, בעודי מהלך עם מדים וכיפה.

האמנם קמפיין 'אוכלי המוות' תפס כל כך חזק, חשבתי?

ובאמת, מה הוא ההבדל הכל כך גדול בינינו לבין אויבינו?

האם מסירות הנפש שאנו כל כך גאים בה והיא חלק מסוד קיומנו, דומה במשהו למסירות הנפש של האויב?

ואולי אדרבה, מסירות הנפש שלו כאשר הוא הולך להתאבד בוודאות, אולי אפילו יותר גדולה משלנו?

למרות שלאינטואיציה הפשוטה והבריאה של כל אחד מעם ישראל יש וודאות בתשובות לשאלות הללו, בכל זאת רציתי לתמלל לעצמי את הדברים באופן ברור.

ההבדל נעוץ דווקא במניע להילחם עד מסירות הנפש

ב. הערצת המוות לעומת קדושת החיים

פעם שמעתי סיפור על קצין שהגיע לרב הגאון מרדכי אליהו, וסיפר לו שהוא וחייליו מוכנים למסור את הנפש שלהם על עם ישראל.

"עשה לי טובה" ביקש הרב הגדול, "לפני שאתה מוסר את הנפשות של חייליך, עדיף שתמסור את אלו של האויב!".

באמת, חייל ישראלי, שלא כמו מקבילו האסלאמי, יוצא להילחם שלא על מנת למות, אלא שהוא מוכן למסור את נפשו אם יצטרך לכך.

אך לא בכך נמדדת קומתו של החייל היהודי לעומת הערבי.

ההבדל נעוץ דווקא במניע להילחם עד מסירות הנפש.

כמו ההבדל בין פעולת רוצח לבין רופא מנתח. האחד לוקח חיים ואילו השני מציל, ושניהם עושים זאת על ידי פעולת חיתוך בבשר החי.

באסלאם ישנה הערצה עיוורת דווקא למוות. במוות עבור האסלאם אדם נהיה "שהיד" (בעברית "עֵד") למציאות אללה. המוות הוא מבחן האמונה העליון של המוסלמי. כך מצהיר הקוראן. כך חי האסלאם. המוסלמי במובן מסוים מוסר את נפשו על 'קדושת' המוות.

ואילו עם ישראל, כמו שרמז הרב אליהו, מאז ומעולם קידש את החיים. החייל הישראלי כל כך מקדש את החיים, את חיי משפחתו, את חיי עמו, עד כדי כך שהוא יוצא בגבורה להילחם בכל אויב ובכל רוע המאיים עליהם, והוא אף מוכן, אם יצטרך, לחרף את נפשו לשם כך. אך זה לא מכח כמה שהוא מקדש את המוות, אלא מכח כמה שהוא מייקר את קדושת החיים.

'למות על קידוש השם' אם כך, איננו מבטא ריצה עיוורת ומטורפת אל המוות, כי אם מסירות נפש למען החיים. חיי הפרט, חיי הכלל, וחיי הנצח, מסירות הנובעת מכוחה של אחריות גדולה ואהבה עצומה.

ג. על מה אנו נלחמים?

לאחר שמתחדדת הידיעה ומופנמת ההבנה בהבדל בינינו לבין אויבינו, אז מתבהרת תכלית מלחמתנו.

אין אנו נלחמים בבני אדם הדומים לנו.

אין אנו פוגשים מעבר לגדר תרבות השווה לנו.

אין אנו מתמודדים שם מול אמונה הקרובה לאמונתנו.

אנו נאבקים בכל כוחות נפשנו – נגד הרוע.

הרוע הזה ינצל כל חולשה שלנו, חולשה פיזית, חברתית ותרבותית, כדי להשמיד אותנו. דרך השבויים, דרך חוקי משפט שרירותיים ומוסר מלחמה מעוות, דרך ליבוי אנרכיה בישראל בשם 'מחאות' מתחלפות בציניות מקפיאת דם. כל בקע וסדק ינסה הרוע הזה להרחיב, והמטרה היא אחת – השמדת עם ישראל. כיבוי אור האמונה היהודית בעולם.

רק מי שמבין את תכלית המלחמה שלנו ברוע, יוכל להחזיק ראש, לא יפול לחולשה, לא לרגשנויות, ולא לשום מניפולציית אויב, ובסוף – ינצח.

להכניע את הרוע – ולנצח למען הטוב ולמען עם ישראל (שזה בעצם אותו הדבר) – זהו המוסר בהתגלמותו

ד. מוסר מלחמה

"במלחמה צריך לעשות לפעמים מעשים לא מוסריים".

מזדהים עם המשפט הזה?

אם כן, זהו סימן שהפנמנו את המוסר הנוצרי.

המשפט הזה מבוסס על ההנחה הסמויה שהמוסר בהכרח מוגדר כמוסר הנוצרי, בבחינת 'לתת את הלחי השנייה', וכל חריגה מכך הינה דבר לא מוסרי, גם אם לפעמים נצרך.

אולם ההגדרה היהודית למוסר היא 'ניצחון הטוב על הרע'.

במסגרת זו, במלחמה, שלא כמו בימי שגרה מתרחבים גבולות הגזרה.

וייתכנו אף פעולות שיגרמו להרג של כאלה שבימי שגרה לא היינו רוצים שייפגעו.

לא בגלל רוע ליבנו, אלא בגלל האויב המר מולו אנו מתמודדים.

וגם אם המציאות הזו אינה מצטלמת יפה לדעת אירופה – היא הדבר המוסרי.

עד שיכרע האויב על ברכיו ויאמר – הפסדתי.

ככל שהמכה חזקה יותר – כך המלחמה נגמרת מהר יותר!

להכניע את הרוע – ולנצח למען הטוב ולמען עם ישראל (שזה בעצם אותו הדבר) – זהו המוסר בהתגלמותו.

ה. יהיה טוב

את הדברים הללו מבינים היום בעם ישראל יותר מאי-פעם בהיסטוריה של המדינה.

התובנות מחלחלות.

מתגברת האמונה בצדקת דרכנו.

האמונה בריבונות העם.

האמונה בקב"ה.

השיבה לשורשים.

מכך אויבינו כל כך מפחדים.

ומכך להבדיל, יריבינו מקרב אחינו כל כך חוששים.

אבל זה קורה, ובעזרת דחיפה קטנה מאיתנו זה אף יקרה קצת יותר מהר.

בעזרת ה'.

--- title: על שוויון בפני החוק, הצבת גבולות ואמירת אמת author: צביקה מור date: 2025-09-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/342 --- # על שוויון בפני החוק, הצבת גבולות ואמירת אמת

במסכת אבות (ג, ב) נאמר: "רבי חנינא סגן הכהנים היה אומר: הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוֹראהּ – איש את רעהו חיים בלעו".

ה'מלכות', או המדינה, שומרת על הסדר החברתי באמצעות חוקים ותקנות, הנדרשים כדי לרסן את בעלי המידות הרעות החיים בכל חברה אנושית.

החוקים והתקנות דורשים סטנדרט התנהגותי שווה מכל אנשי החברה ואינם מתחשבים ברקע ובנסיבות האישיות של האדם, שאם לא כן – תיחרב החברה; כי למי אין חסכים, נסיבות כלשהן ומידות שליליות?

אולם הכרחיוּת הטלת האיסורים והתקנות על החברה אינה פוטרת אותה מתיקון יחידיה.

ההרתעה החשובה והנצרכת אינה באה במקום החינוך והטמעת הערכים החיוביים. לשם כך חייב להיות מנגנון נוסף, שייעודו הוא חינוך ותיקון של אלה שפשעו או מעדו, ובקרה עליהם.

בזמנו העיר חבר הכנסת שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שאין על הדין הפלילי לחול על מחבלים, משום שלעומת אזרחי ישראל, איננו אחראים לתיקונו וחינוכו של האויב.

כך יצרה התרבות המערבית שני חולאים ממאירים: הכשירה כל פשע ועוולה, ופיתחה בחברה 'מבט טיפולי' כלפי עבריינים

לעומת הנוקשות ההכרחית של מנגנוני ההרתעה והענישה, מנגנון התיקון דורש גמישות, הקשבה, הבנה, הכלה ורכות כלפי מי שפשע או מעד, ובעיקר אמון בטוב שבאדם.

בספרו "המרדף אחר צדק קוסמי" מתאר תומס סואל את אחת ההשלכות של החתירה האובססיבית לשוויון, שהיא "פיתוח גישה לא שיפוטית כלפי אמונות והתנהגות."

התרבות הפרוגרסיבית נטלה מהעולם את ההבחנה בין אמת לשקר, עד כדי כך שכביכול הכל אמת והכל טוב, כי 'כל אחד והאמת שלו'.

בכך היא נטרלה את יכולת השיפוט של האדם כלפי כל עוולה ורוע.

אם אין קריטריון לאמת, לטוב ולראוי – כיצד אפשר לשפוט מישהו? הרי כל השיפוט מיוסד על ההבחנה בין טוב לרע, בין אמת לשקר ובין עובדות לבדותות!

כך יצרה התרבות המערבית שני חולאים ממאירים: הכשירה כל פשע ועוולה, ופיתחה בחברה 'מבט טיפולי' כלפי עבריינים.

שימו לב שב'מילון התקינות הפוליטית' של הפרוגרס נעשה שימוש רב וקבוע במילים 'אני לא שופט אותו'. מי שמתבטא כך נחשב נאור ומוסרי.

באופן הזה אי אפשר להעביר ביקורת על שום מעשה שאינו מוסרי, אם ההסבר לו הוא: חשתי בודד, מסכן, קורבן, מדוכא, אומלל וכדומה.

בהיעדר קריטריון לאמת, הצדק יהיה עם מי שייתפס כחלש וכמקופח – זה שראוי יותר לחמלה. וזה, כמובן, איננו צדק

כך גם אמרה לי מראיינת באחד הערוצים הגדולים, כתגובה לחסימת עורק תחבורה ראשי באמצעות שריפת צמיגים על הכביש והשחתתו: "אפשר להבין אותם, החטופים נמקים במנהרות והממשלה לא הולכת לעסקה"…

את המבט הטיפולי יש להשאיר לאנשי מקצוע בתחום הטיפול, כשהם בחדר הטיפול. ברגע שיוצאים לפרהסיה, לחיים הסואנים ולמלחמת היצרים, דרושה עמדה תקיפה של חוק וסדר, אחרת "איש את רעהו חיים בלעו" כמאמר המשנה. ולא משנה מה הם צבע עורו של האדם, אמונותיו, לבושו, מקום מגוריו והאם אביו שירת בפלמ"ח, השתייך לתנועה הקיבוצית או 'סתם' עלה ארצה מארצות המגרב.

שימו לב לטיעון המסנגר על פורעי החוק: "אפשר להבין אותם". מה שהם עושים הוא רק תוצאה של כאבם הרב על מצב החטופים. כלומר, מעתה יש לכל אזרח כלי נשק חדש נגד החוק: החמלה שהחוק חייב לגלות כלפיו. החמלה היא הקריטריון. אולי זו הנצרות בת אלפי השנים הטבועה כה עמוק בתרבות המערבית, הקובעת כי בהתנגשות בין כאב אישי ובין החוק – החמלה הנדרשת מכריעה לטובת הכאב האישי ומתירה כל רסן.

בהיעדר קריטריון לאמת, הצדק יהיה עם מי שייתפס כחלש וכמקופח – זה שראוי יותר לחמלה. וזה, כמובן, איננו צדק.

זוהי דוגמת בלהות למטרה הראשית והיסודית של הפרוגרס: פירוק כל מבנה חברתי בעולם.

נגד הרוח הרעה הזו יש לעמוד איתן ולהגיד את האמת ללא פחד ומורא מעל כל במה, ולהיות מוכנים לשלם מחירים.

באופן הזה, אפילו מיעוט בחברה יכול להציל אותה מאובדנה. הבמה של 'סוללים דרך' עומדת בחוד החנית של המאבק הזה, ובעז"ה נעשה, נתמיד וננצח.

--- title: המילואימניקים author: איתי אסמן date: 2025-09-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/343 --- # המילואימניקים

אמנם כתבנו בעבר על המילואימניקים הראויים לכל שבח, אבל ראוי לכתוב עליהם שוב ושוב ושוב.

אנו חיים בתקופה בה האדם מחפש כל העת חידושים והמצאות נוצצים, אך כדאי פשוט להביט על המציאות הקרובה ולראות את הפלא המתרחש מול עינינו.

אסור לנו להתרגל למעשה האצילי המיוחד הזה ולקבלו כמעשה מובן מאליו.

גבורת ההתמדה הזאת, שאינה חד פעמית, מעידה על חוסן, עוצמה ואמונה בצדקת הדרך.

המשפחה היא היא המרכזית באירוע הפלאי בו אנו נמצאים

ובמיוחד השבוע כשגויסו מעל 60,000 מילואימניקים לכיבוש העיר עזה.

ככל שהמלחמה נמשכת, כך השחיקה והמאמץ גדולים יותר, ולכן ערכם של המילואימניקים גדול יותר.

לא מדובר בנערים צעירים, שגם כלפיהם יש לנו הכרת הטוב והערכה עצומות, אלא בגיבורים בעלי משפחות.

המשפחה היא היא המרכזית באירוע הפלאי בו אנו נמצאים.

בנשים הנשארות בעורף רחוקות מבעליהן, ללא יכולת לתת כתף בבית הפרטי.

בילדים שמתגעגעים לאביהם בתחילת שנת הלימודים, ועוד.

ההוקרה למילואימניקים גדולה כפל כפליים לאור קמפיין ההפחדה התקשורתי על כך שהם לא יגיעו.

הם באו, רובם ככולם באו.

הם באו כי הם מבינים את המטרה הגדולה למענה התגייסו.

לא חשבון פרטי הניע אותם אלא טובת הכלל, וזה מה שהופך אותם לאנשים גדולים, ערכיים ואיכותיים.

הם אמרו ״הנני״ ובאו בלי פוליטיקה ובלי תנאים.

ההתייצבות של המילואימניקים מראה עד כמה ערכי הציונות, הלאומיות ואהבת ישראל הם כלב פועם בתוך עם ישראל.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב,

הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל

וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם,וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם.

יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ

נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה,

וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב (דברים כ,ד):

"כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".

וְנֹאמַר: "אָמֵן".

--- title: מערכת החינוך? author: איתי אסמן date: 2025-09-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/344 --- # מערכת החינוך?

פתיחת שנת הלימודים היא אירוע חגיגי ומרגש.

הילדים משתלבים במסגרות, נפגשים עם תוכן לימודי, מרחיבים את המעגל החברתי שלהם, ואפילו ההורים מביעים סיפוק מכך שהם סיימו עם שירותי הבייביסיטר ומכך שילדיהם מתקדמים בלימודים.

כילד, מאוד אהבתי את תקופת הלימודים בבית הספר היסודי ובתיכון. חשתי שהמורים טובים ואכפתיים, ורכשתי חברים טובים.

אני ממש מרגיש כאב בלב כשעולים בי זיכרונות מהעבר. יום בו נכנסים כמיליון צעירים למערכת החינוך, ויוצאים חסרי זהות

כשהתגייסתי לשירותי הצבאי מיד לאחר התיכון, שובצתי בחטיבת גולני. יצאתי לקורס חובשים, וכאשר חזרתי לגדוד שובצתי כחובש קרבי במחלקת בני הישיבות. דווקא שם, בצבא, זכיתי לראשונה ללמוד תורה ולפגוש בה בצורה נקייה וטהורה.

בבית הספר ובתיכון למדתי תנ"ך, אבל זה הועבר בצורה מאוד משעממת, מלווה בביקורת המקרא. במקום לעסוק בתוכן על פי מסורת ישראל, עסקנו בהשוואות לחוקי חמורבי, בסגנון כתיבה עם 'תקבולת כיאסטית', ועוד.

ברור שבמקצוע הזה קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתעודת הבגרות. לא למדתי שום דבר בעל השראה שחשתי שקשור לחיי. הלימודים האלה צרבו בי ניכור לתורה, והפנמת עמדה – עד כמה היא פרימיטיבית וחשוכה.

כשנפגשתי עם חבריי למחלקה בגולני, תלמידי הישיבות, נחשפתי להפתעתי לתורה גדולה ועמוקה, כזו שמדברת אליי ועליי; על השורשים שלי ושל העם שלי. הבנתי שאני שייך לעם עתיק ומופלא, השורה תחת השגחה אלוקית ובעל חזון של נביאים וחכמים, שכל התרבות המערבית מבוססת עליו.

לאחר שלוש שנות שירות קרבי בגולני השתחררתי מהצבא, והשלמתי את "לימודי הליבה" שהיו חסרים לי.

לראשונה למדתי תנ"ך באמת, כפי שעם ישראל עסק בו אלפי שנים. וגם משנה, גמרא, מוסר, הלכה ואמונה.

היה זה כמו מים צוננים על נפש עייפה. חשתי בעצמי שהתורה שבעל פה כל כך מתאימה לחיים הישראליים. העמיקה ההבנה שהחיים הישראליים שלנו לא החלו עם קום המדינה או לאחר השואה, אלא הם עתיקים, ומגיעים עד יציאת מצרים ואבות האומה. התובנות האלו נסכו בי ביטחון וענווה גדולים. אנחנו רק חוליה בשרשרת ארוכה.

מאז שלמדתי בישיבה, מועד האחד בספטמבר הפך ליום כואב מאוד עבורי. זו לא מטאפורה. אני ממש מרגיש כאב בלב כשעולים בי זיכרונות מהעבר. יום בו נכנסים כמיליון צעירים למערכת החינוך, ויוצאים חסרי זהות. הם לא יודעים מי זה אברהם אבינו, ישעיהו הנביא, רבי יהודה הנשיא, הרמב"ן והגאון מוילנא. הם ילמדו אולי הרבה מתמטיקה, אנגלית וגם פיזיקה וביולוגיה. אבל מה הם יידעו על השורשים והמסורת שלהם?

כיצד יכירו את הנשמה שלהם? לא מדובר הרי בלימוד חיצוני אקדמי, מדובר במשהו אחר לחלוטין. החינוך צריך להתייחס למכלול המימדים של האדם, ולא רק לחלק ממנו.

אולי לאחדים מהקוראים זה ייראה פרט שולי, אבל לי, כיהודי, דווקא כאחד שגדל בחינוך חילוני – זה משהו מאוד קיומי.

לא יתכן שמסורת שקיבלנו במשך אלפי שנים, דווקא במדינה היהודית לא תהיה נלמדת במערכת החינוך.

בשנים האחרונות מקודם קמפיין שקרי ומרושע בשם 'הדתה'.

בתיכונים אין שום 'הדתה'. יש דווקא 'החלנה' באופן מאוד אדוק ורדיקלי.

גם כשמלמדים תנ"ך בחלק מהמקומות, זה לא נעשה בכבוד ומתוך יראה כלפי הדמויות הנלמדות.

יש מקומות שעדיף שלא ילמדו בהם תנ"ך כלל, כאשר הגישה אינה ראויה על פי ביקורת המקרא.

כיום נוספו אף לימודים חדשים ברוח הפרוגרס, על מגדר ואקלים למשל. כך יוצאים ממערכת החינוך ילדים חסרי זהות, המתמקדים בנושאים מבלבלים, ללא משמעות אמיתית לעמם, למשפחתם ולארצם.

האדם אינו רק שכל וידע חיצוניים, יש לו גם נפש ונשמה פנימיים. בעידן הבינה המלאכותית גם הידע הופך להיות פחות רלוונטי, כי הכל נגיש בלחיצת כפתור. יש מחשב שעושה את שיעורי הבית ומסכם את השיעור טוב יותר מהמורה.

ערכי 'הדמוקרטיה הליברלית' שכבר מזמן הפכה לפרוגרסיבית הפכו להיות הדת החדשה, וארגוני שמאל רדיקליים בוחשים כדי שהתכנים שלהם יכנסו למערכת החינוך, בטענה שכך הם "מצילים את הנוער מהדתה, ואת מדינת ישראל מהפיכתה למשיחית ומסוכנת כמו איראן" (לא פחות!).

לא ה'הדתה' המדומיינת היא הסכנה כאן, אלא הבורות והשטחיות, בשוגג ובמזיד. חוסר הזהות הזה הפך כבר מזמן לאלמנט מסוכן, שעלול להביא לירידה מהארץ ולכל מיני פעולות נגד צה"ל ומדינת ישראל.

החינוך חסר הזהות הזה פוגע בעיקר באחדות העם שלנו. כאילו אין לנו תרבות יהודית אחת, אלא רב תרבותיות של מדינת כל אזרחיה.

90 מיליארד שקל מושקעים במערכת החינוך הישראלית מידי שנה, ורק מעט מתוכם מושקע בחינוך לזהות ומשמעות.

אך לצד הצער יש גם אופטימיות גדולה: קם כאן נוער חדש ואמיץ המבקש תשובות טובות לשאלות חייו, שהפכו קיומיות.

הנוער הזה הרבה יותר חכם מספרי לימוד מתוחכמים. הוא פשוט מטה אוזן לחיינו הלאומיים המספרים סיפור אחר לגמרי משטיפת המוח אותה הוא חווה

רבים מבני הדור הצעיר כבר לא מוכנים לקבל את הבלי המגדר והעיסוק האובססיבי באקלים.

לרבים מהם חוש ביקורתי מפותח, 'הדמוקרטיה הליברלית' עוברת תחת שבט הביקורת והנוער תובע תשובות.

הוא הרבה יותר מחובר ללאומיות ולציונות וזה מה שמעניין אותו ומעניק לו משמעות.

בנוסף, מסורת ישראל צומחת מלמטה. הנוער הזה מחפש שיעורי תורה שירוו את צימאונו לאחר שנות יובש רבות, והרשת החברתית מלאה בדוגמאות לסיפורים מרגשים כאלה.

יש אף כאלה המבקשים להציב דוכן תפילין בכניסה לבית הספר, ואם המנהל מתנגד – תהיה שם הנחת תפילין המונית כמחאה. מסתבר שבעבר מרד הנעורים פרק כל עול, ואילו כיום הוא מבקש עול מלכות שמיים. מדהים.

המחאה הזו היא התרסה נגד הזלזול במסורת ישראל, מחאה נגד הניתוק מהשורשים והבורות. המרד הקדוש.

הנוער הזה הרבה יותר חכם מספרי לימוד מתוחכמים. הוא פשוט מטה אוזן לחיינו הלאומיים המספרים סיפור אחר לגמרי משטיפת המוח אותה הוא חווה.

הנוער הזה הוא דור העתיד – דור הניצחון.

ועוד יום יבוא, ומערכת החינוך תתוקן ותהיה מותאמת וראויה לו ולמורשתו.

--- title: 'אתם של ישראל?' author: אודי בן חמו date: 2025-09-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/346 --- # 'אתם של ישראל?'

ישנם רגעים שבהם הכול מתבהר.

החושך מואר בפנס רב עוצמה וניתן לראות היכן עומדים כולם, ללא יוצא מן הכלל.

מוסדות וארגונים, עמותות ופרטים; הכול נחשף.

מלחמה היא אירוע כזה, ומלחמתנו כעת על אחת כמה וכמה; מלחמה שבה הניגודיות בין חושך לאור ובין טוב לרע מעולם לא הייתה ברורה יותר.

הכול נבחן לפי משוואה פשוטה: האם ועד כמה אתה מסייע במאמץ הלאומי האדיר להכריע את האויב, או האם ועד כמה אתה מחליש.

והמסייעים – כל אחד כפי כוחו ויכולותיו. בחזית ובעורף, בחומר וברוח. במעשה, במחשבה ובתפילה.

המלחמה הזו עוד תילמד בעתיד, בהיבט של עמידת אומה בגבורה במלחמה קשה – למרות החלשתה השיטתית בידי גורמים רבים וביניהם התקשורת.

את המסר העיקרי שבתמונה המצורפת ניתן לנתח הן מצד תוכנה והן מצד הצורה שבה היא מוצגת.

הממד הלאומי נשמט לגמרי, כאילו מדובר בהימורים בקזינו של אדם מופקר מוסרית, המחשב לעצמו רווח מול הפסד

  1. מבחינת התוכן:

א. למלחמה קיומית, צודקת והכרחית, המשפיעה לדורות, אין תג מחיר כאילו מדובר בקניות בקניון.

אולי נמתין למבצע סוף עונה ואז נקנה? אולי 1+1?

כל נפש ונפש יקרה לנו מפז כמובן, ודווקא משום כך אנחנו מבקשים לנצח את הרוע ניצחון מוחלט.

אגב, מדוע לא הוצגו תגי מחיר להתנתקות או להסכמי אוסלו ההזויים?

מעניין, לא?

ב. הממד הלאומי נשמט לגמרי, כאילו מדובר בהימורים בקזינו של אדם מופקר מוסרית, המחשב לעצמו רווח מול הפסד.

ג. המסר המרכזי הוא כמובן: "די למלחמה, כמה זמן עוד נמשיך כך? הרי אי אפשר להכריע את הרוע!".

התפיסה הזו, הגם שהיא שגויה, ראויה לעלות על כל במה ציבורית לדיון נקי וענייני.

ככה חברה אמורה להתנהל.

אך הבעיה היא, שכל מי שדורש לחסל את הרוע כפי שחוסל השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה מוצג כשטן, 'אוכל מוות' וחסר כל לגיטימציה.

ד. ב'ערוצי התבהלה', כפי שהם מכונים, לעולם לא מוצג המחיר של העמדה שלהם.

מה יהיה אם לא נכריע? כמה הרוגים ייספרו אז? חשבון הדמים הזה הרי ייפרס לתשלומים קטנים לאורך שנים ואנו נהנה משקט מדומה ושקרי, אבל העלות הכוללת תהיה נוראה.

ה. בהנחה שאכן זוהי הערכה מטעם צה"ל, מדובר בהעברת מסר לציבור שמשמעותו: "אנחנו אמרנו לכם את דעתנו ה'מקצועית' ואתם החלטתם ללכת על זה בכל זאת, אז שאו בתוצאות".

כך בורחים מאחריות. על הצבא לממש את החלטות הדרג המדיני ולשאול את עצמו מה נדרש לשנות בשיטות הלחימה שלו ובמסגרת המגבלות שהוא מטיל על עצמו, כך שיוכל לעמוד ביעדים ביעילות ובמהירות.

  1. מבחינת הצורה:

ראשית, אנחנו כבר מכירים את השיטה. התקשורת עוסקת בהחלשת החוסן הלאומי הנמצא בקרב רובו של עם ישראל, משום שאצל רבים מדובריה המרכיב הלאומי הוא רזה, שטחי, חסר משמעות כמעט, ואפילו מגונה.

כשאנו בוחנים חזותית, ראוי לשים לב לצבעים, לבחירת המילים, לרקע, להצגת הדובר ועוד.

א. שימו לב לכותרת: ׳בצה"ל מעריכים׳. כותרת המכוונת לתת לקורא תחושה שמדובר באמירה מקצועית מומחית וניטרלית, שאינה קשורה לתפיסות עולם.

כאילו מדובר בחשבון מתמטי קר.

ב. העין נמשכת למספרים. והמספר 100 העגול מזכיר סוחר שאינו רוצה באמת למכור את מוצריו ולכן לא יוצא במבצע הנחה של 9.99 כדי למשוך את הקונים. ודי לחכימא.

נסו לדמיין שהדרג הצבאי לפני מבצע אנטבה היה מעריך ש'100 חיילים ייפלו'. הוא היה מואשם מיד בסיכול הפעולה, ובצדק.

ג. המספר מובלט לבן על גבי שחור. קודר, צבעי אבל, ייאוש וחרדה. זריעת מורך ותחושת סתמיות של המהלך.

ד. ומה הכוונה של 'ייפלו'? מה המילה משדרת? ומה הדגש המסתתר במילה 'כיבוש'?

הרי אפשר גם לכתוב כך: ״כ-100 חיילים עלולים להיהרג במהלכים להכרעת האויב עד שיושג הניצחון המוחלט שעליו החליטה ממשלת ישראל״.

עם ישראל חכם וגיבור יותר מכל יושבי האולפנים.

הוא מבין את הסיפור האמיתי, מצביע ברגליים ומתייצב שוב ושוב ושוב

ה. ומה משדר העיתונאי חמור הסבר, שהערכותיו נמצאו שגויות פעם אחר פעם?

מדובר ב׳מומחה יודע דבר׳ המעוניין בדרמטיזציה, המוסיף נופך של רצינות תהומית המשרה על הצופה פחד וכמובן רצון דחוף לצרוך עוד ועוד מ׳הטוב׳ הזה.

לסיכום, עם ישראל חכם וגיבור יותר מכל יושבי האולפנים.

הוא מבין את הסיפור האמיתי, מצביע ברגליים ומתייצב שוב ושוב ושוב.

ללוחמים הגיבורים האלה ולבני משפחותיהם אנו מצדיעים ואומרים:

חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה׳ אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

--- title: במה בדיוק השקעתם? author: סוללים דרך date: 2025-09-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/347 --- # במה בדיוק השקעתם?

ראשית, תודה שוב מעומק הלב ליותר מ-900 המשקיעים בנו!

ביומיים האחרונים יצאנו לקמפיין שקראנו לו הנחת אבן הפינה ל'סוללים דרך'.

אבל הנחת אבן פינה לְמה בדיוק? הרי לא הונחו יסודות למבנה מפואר, לא יצקנו בטון ולא הנחנו בלוקים זה על גבי זה.

לעיתים צריך רק להסיר את המוקשים התודעתיים המוצגים לציבור במניפולטיביות, לא מעבר לכך

ובכן, שימו לב לסעיפים הבאים. לאחר מכן נחבר אותם יחד לתמונה שלמה.

א. מתוך הספר 'רקוויאם גרמני': "בערים הפרוסיות התרבו בשנים האחרונות חנויות הספרים בבעלות יהודית. כבר ב-1821 נשמעו תלונות על כי יהודים רבים מדי נמצאים בעסקי הוצאה לאור ומכירת ספרים.

ביום מן הימים הם עלולים להשתלט לחלוטין על עולם הרעיונות".

ב. מתוך הספר 'פלטינה ופלסטלינה': "שלוש ההוצאות לאור 'עם עובד' (מפא"י), 'ספריית הפועלים' (הקיבוץ הארצי) ו'הוצאת הקיבוץ המאוחד' הפכו למוסדות המרכזיים של הספרות העברית, השירה הישראלית, תרגומי מופת ואנציקלופדיות".

אתם יודעים לאיזה עולם רעיוני הן שייכות ואילו נושאים וערכים הן מקדמות, כן?

ג. מתוך הספר 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?':

לאחר המהפך השלטוני ב-1977, שבו החליף הליכוד את 'המערך', אירעו שלוש אנקדוטות – שתיים מהן מוכרות, השלישית פחות.

הראשונה: פקידי מפא"י, שהבינו כי תם זמנם, הניחו מכתבי התפטרות – ומנחם בגין סירב לקבלם. "באנו לשרת, לא באנו לרשת", כך אמר.

השנייה: איתן לבני, שהיה בעברו הקמב"ץ של האצ"ל, הכין רשימת בעלי תפקידים ראויים מאנ"ש – ובגין סירב למנותם.

והאנקדוטה השלישית היא החשובה לענייננו: פרופ' ישראל אלדד, אידאולוג ימני, בא לבגין ואמר לו כך: "אנחנו הבנו אותך; אנו מבקשים שתתמוך בנו בדבר אחד, בהקמת הוצאת ספרים". ובגין ענה: "הוצאת ספרים? אין לנו צורך בזה"…

ד. וכתמונת ראי לסעיף הקודם: בשבוע הספר בימי המאבק על הרפורמה המשפטית הפגינו מתנגדי הרפורמה נגד הוצאת הספרים 'סלע מאיר'.

שימו לב: לא הפגנה מול שרים וחברי כנסת מהימין, אלא הפגנה נגד הוצאת ספרים העוסקת ברעיונות ובתודעה! לא פחות ולא יותר.

ההפגנה הזאת מעידה על הבנה עמוקה ושורשית של האופן שבו מתנהלים חיינו, בניגוד לחוסר ההבנה של בגין. הוצאת ספרים היא ה'גנרטור' הגדול של עולם הרעיונות, שמתוכו תצמח לאחר מכן מדיניות מעשית ותרבות כוללת שישפיעו על כל המציאות. אין פינה שתישאר ריקה מההשפעה הזו.

ה. באותו הקשר נזכיר גם את החסימה הבריונית של משרדי 'פורום קהלת' וההתפרעות בהם על ידי ׳אחים לנשק׳, את ההפגנה מול אולפני ערוץ 14, תביעות השתקה רבות נגד כל מי שהעז ומעז להשמיע דעה אחרת, ועוד ועוד.

ו. נקודות אלו באות להדגיש אמת מרכזית אחת: הכל תלוי בתודעה. תודעה סדורה המתיישבת על המוחות והלבבות היא הכרח, היא אינה פריבילגיה; כל חיינו תלויים בה.

ללא תודעה סדורה על מושגי היסוד של חיינו, על הבעיות שאנו מתמודדים איתן, על הדרך שבה מנצחים בזירה הרעיונית, על מה ראוי שנחנך את ילדינו ועוד ועוד – נמצא את עצמנו תוהים שוב ושוב מדוע כך נראים חיינו.

דומה הדבר להקמת מפעל העומד על תילו, ועובדיו מתווכחים לאחר הקמתו מהו בדיוק המוצר שמייצרים וכיצד מתנהלים פה.

ללא דור הבטוח בעצמו ובמסורתו, הגאה במורשתו ושמח בארצו, יהיה קשה ומורכב להתקדם.

לא באנו להתווכח. באנו להציע הסברה, ומי שהדברים מתיישבים לו על המוח והלב – נהדר

ז. "ואיך כל זה קשור ל'סוללים דרך'?", אתם שואלים

כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים פה. מנסים לפזר את הערפל, להבהיר את התמונה, לחשוף את המניפולציות ולהציע פרשנות למציאות.

לעיתים צריך רק להסיר את המוקשים התודעתיים המוצגים לציבור במניפולטיביות, לא מעבר לכך.

לאורך זמן – זה עושה פלאים. זה מיישר את הגב וזוקף את הקומה. זה מאפשר לעמוד מול רבים מבלי לחשוש לומר דעה אחרת, ולעשות זאת באופן מנומק, סדור ומלא ביטחון מתוך עמדה נפשית שאינה מתנצלת. והרי לא המצאנו את הגלגל, אנחנו נשענים על מסורת לאומית ואוניברסלית של שנים רבות.

ח. "אבל אתם בסך הכל מאוד קטנים, איזו השפעה כבר יש לכם?"

כך שואלים אותנו לעיתים.

והתשובה: ראשית כל, בזכות השקעתכם הכספית בימים אלה – נגדל.

שנית, מי שטוען כך מפספס את הנקודה של הדרך שבה עובדת תודעה.

אם סייענו רעיונית לאיש תקשורת שאותו שומעים המונים מדי יום, אם סייענו לאיש ציבור או למחנך בהמשגה נכונה – דמיינו את ההשפעה הדרמטית הזו.

ואף יותר מכך: חִשבו על אדם אחד בלבד, לא יותר מאחד, בחוג כלשהו באקדמיה, במשרד ההייטק, בחדר המורים, במחלקה בבית החולים, בצבא וכדומה, שקיבל ביטחון ואמונה בצדקת הדרך בזכות 'סוללים דרך' ואמר באומץ: 'סליחה, אבל המלך הוא עירום'.

כך לאט לאט משתנה התודעה, השיח זז, השפיות נשמרת וההשפעה ניכרת.

אה, ויש עוד דבר: כך גם מופיעה ממרום סייעתא דשמיא לפעולות פה למטה. ככה "אמת מארץ תצמח".

לא באנו להתווכח. באנו להציע הסברה, ומי שהדברים מתיישבים לו על המוח והלב – נהדר.

כל מי שהשקיע בקמפיין של 'סוללים דרך', בזה בדיוק הוא תמך.

ובזכותו עוד תפרח ותשגשג התודעה, ומכוחה, ואך ורק מכוחה, תשתנה אט אט המציאות.

ואם הגעתם עד פה ועוד לא השקעתם, עדיין אפשר לעשות זאת.

לכניסה לקמפיין

תודה תודה!

--- title: שימו לב אל הנשמה author: איתי אסמן date: 2025-08-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/349 --- # שימו לב אל הנשמה

בא׳ באלול חוזרים תלמידי הישיבות לעסוק בתורה אחרי חופשת התרעננות קצרה, ויום זה נחשב לתחילת זמן הלימוד לתלמידים החדשים הפוקדים את ספסלי בית המדרש.

לא רק לימוד התורה מתגדל ומתחדש בעם ישראל בא׳ באלול. גם אמירת ה'סליחות' מתחדשת בכל חצות לילה או באשמורת הבוקר.

בני עדות המזרח מתחילים באמירת הסליחות חודש לפני ראש השנה, ובני שאר העדות יצטרפו אליהם בהמשך החודש – מתוך רצון פנימי להתקרב לה׳ ולכייל את מערכת הערכים הרוחנית, המוסרית והלאומית לקראת פתיחת שנה חדשה.

לימוד התורה ואמירת הסליחות מחזקים את הרוח בעם ישראל ומגבירים את החוסן הלאומי והרוחני שלנו.

זוהי לא מערכת של יחסי ׳תן וקח׳ חיצוניים, הדומה למכונת משקאות שבה האדם מכניס מטבע ומחכה לתמורה מיידית, אלא מדובר בעיסוק אינטנסיבי בהתאמת חיינו למקורם האלוקי, ואין זה המקום להאריך בכך.

לימוד התורה ואמירת הסליחות מחזקים את הרוח בעם ישראל ומגבירים את החוסן הלאומי והרוחני שלנו

עם ישראל בנוי לא רק על כלכלה וביטחון חומריים, אף כי הם ודאי חשובים והכרחיים.

עם ישראל בנוי ומיוסד בראש ובראשונה על חיי הרוח, דהיינו לימוד תורה ותפילות.

בגלות הארוכה התקיימנו כנשמה פורחת באוויר, ללא גוף לאומי.

התקיימנו ושרדנו באופן פלאי בזכות השמירה הקפדנית על עולם הרוח שלנו, שהוא הממד הנצחי שלנו.

מהתופעה הזו התפעלו גם גויים רבים וישרים לאורך ההיסטוריה שלנו.

כפי שבאדם יש נשמה, כך גם לעם ישראל כקולקטיב יש נשמה.

בעולם ובמבט חומרי קשה לתפוס זאת. אך כל אדם מבין כי ההבדל בין גוף חי למת הוא בהימצאות הנשמה, שאותה לא ניתן למשש בידיים.

בין כל הנשמות של עם ישראל ישנו קשר חי ואורגני. ולכן, ברגע שיהודי לומד תורה או מתפלל, הוא משפיע על כל עם ישראל.

כפי שכשאדם מקבל מכה באיבר אחד מגופו, כל גופו כואב. הכאב משליך על כל הגוף כולו, ללא פירוד וללא חילוק. כך זה גם בהשפעה לטובה.

בלימוד התורה יש דרגות שונות של העמקה ודרגות של דרך העיסוק.

הדרגה הגבוהה ביותר היא לימוד 'תורה לשמה'. ללמוד לשם הלימוד, ולא בשביל שום תועלת אישית או סיבה אחרת.

אנחנו מורגלים לבחון כל דבר לפי התועלת החומרית שיוצאת ממנו ומודדים דברים במבט מטריאליסטי.

אך בלימוד התורה ההפך הוא הנכון, ולעיתים זה מה שמקשה מאוד להעריך את משמעותו.

ערך רוחני לא מודדים בכלים חומריים; זהו מבט שטחי ולא מדעי.

כמו שאת נשמת עם ישראל ואת נצחיותו אי אפשר לנתח בכלים חומריים, כך גם אי אפשר לאמוד את השפעת התורה.

כך הולכת לה המציאות ומתאזנת, חוזרת היא לשורשיה ומעניקה לכולנו חיים חדשים לשנה החדשה

הרב קוק זצ״ל, שיום פטירתו חל בג׳ באלול, כותב כך:

״אֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁל עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ הוּא, לְהַעֲשִׁיר אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (נשמת ישראל) בְּכֹחוֹת רוּחָנִיִּים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְרַבֶּה אוֹר הַתּוֹרָה, וְעִמָּהּ חִבָּתָהּ וּכְבוֹדָהּ, בְּלֵב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי הַכֹּחַ הַיְסוֹדִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק וּמִתְאַמֵּץ״.

כלומר, ככל שאדם לומד תורה לשמה, כך הוא משפיע על הנשמה הכללית של האומה. הפעולה הזו מחזקת את האגד והחיבור בינינו, שאינם תלויים רק בהסכמה אנושית גלויה.

יוצא לפי זה, שתלמיד חכם היושב ולומד תורה מחזק בכך את הכוחות הרוחניים של עם ישראל, והוא מחזק את הדבק ואת החומרים הפנימיים שמהם בנויה האחדות בינינו.

זוהי לא רק אחווה אנושית פשוטה, שברור שגם לה יש מקום; זוהי אחדות פנימית עמוקה שאיננו מורגלים לעסוק בה.

ולכן זוהי זכות גדולה ואחריות עצומה להיות תלמיד חכם, להרבות את העושר הרוחני של עם ישראל ולחזק את חוסננו הלאומי.

עם ישראל תמיד ידע בחושיו הפנימיים להוקיר את תלמידי החכמים. לא בגלל תועלת חומרית ואפילו לא רק בשל השיעורים שהם לימדו, אלא על עצם שקידתם בתורה.

אין זה המקום לעסוק בשאלות עד כמה המדינה צריכה לתקצב את הישיבות, או כמה בחורים צריכים ללמוד וכמה ללכת לצבא. הדגש כאן הוא על העיקרון הרוחני – לימוד התורה מחזק את עם ישראל, ותלמיד חכם הלומד תורה לשמה מחזק מאוד את עם ישראל. דברים פשוטים שנשכחים לפעמים.

וכך גם אמירת הסליחות באשמורת הבוקר על ידי רבבות עמך בית ישראל – היא מחזקת את האומה, מטהרת את המחשבות ומנקה את האוויר.

הכל נעשה נקי וטהור ממעשים לא מדויקים בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו וממחשבות שאינן בונות.

כך הולכת לה המציאות ומתאזנת, חוזרת היא לשורשיה ומעניקה לכולנו חיים חדשים לשנה החדשה.

תודה לכם לומדי התורה, תודה לכם משכימי הסליחות.

--- title: על אחריות, חירות וחובת המחאה author: סוללים דרך date: 2025-08-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/350 --- # על אחריות, חירות וחובת המחאה

הימים הם ימי קיץ תשפ"ד, כשמונה חודשים לאחר תחילת המלחמה, ואני באמצע סבב בעזה. מנסה לייצר בין הסבבים שגרה לייצוב המשפחה והעבודה שלי – עצמאי בעל משרד לתכנון בהנדסה אזרחית.

המדינה מלאה ביוזמות חברתיות מרגשות כאלה ואחרות לסיוע ופינוק ללוחמים, ובפרט למילואימניקים.

פלח מכובד מהיוזמות כָּלל התייחסות נקודתית לסוגיית בעלי העסקים העצמאיים, שההתמודדות שלהם בשילוב של מילואים ועסק – מורכבת ביותר.

יום אחד התקשר אליי קרוב משפחה ואמר לי כך:

"תקשיב. אני שולח לך קישור, תמלא, תוך כמה ימים אתה מקבל בין 5,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח, מענק לבעלי עסק עצמאי. אתה חייב למלא, זה אשכרה כסף על הרצפה".

לא חשבתי פעמיים, הייתי זקוק לכסף הזה, ונכנסתי לקישור.

הלוגו שהיה על הדף שנפתח בפניי לאחר לחיצה על הקישור היה של עמותה בשם 'עוטף לעסק'. לא ייחסתי לשם העמותה חשיבות רבה, מילאתי את הפרטים שלי ושלחתי.

לא עבר יותר משבוע וקיבלתי מייל המבשר לי כי אושר לי המענק הכספי והוא ייכנס לי לחשבון הבנק.

עברו עוד כמה ימים ואכן, 9,000 ש"ח נכנסו לי לחשבון הבנק.

הכסף, כפי שהופיע באתר הבנק, הועבר מהסוכנות היהודית.

אנחנו כבר מכירים את השיטה ויודעים היכן מצוי כסף כמעט ללא הגבלה

המהירות שבה הכסף הועבר והסכום הגדול שנכנס כמעט בלי שהעסק שלי נבחן בפרמטר רציני כל שהוא – עוררו את חשדי שמדובר כאן בארגון משומן עם כסף רב. גם החיבור לסוכנות היהודית היה תמוה בעיניי.

אנחנו כבר מכירים את השיטה ויודעים היכן מצוי כסף כמעט ללא הגבלה.

לא לקח לי יותר מכמה דקות של חיפוש בגוגל כדי להבין, שעמותת 'עוטף לעסק' היא לא אחרת מעמותת בת של 'החמ"ל האזרחי' מבית 'אחים לנשק'.

במסגרת היוזמות האזרחיות של 'אחים לנשק' לאחר פרוץ המלחמה קמה העמותה לסייע, בין השאר, לבעלי עסקים במילואים.

מאותו רגע לא התלבטתי כלל.

למרות הפיתוי והכסף הרב שקיבלתי ללא מאמץ, ניסחתי מייל ל'עוטף לעסק' ובו כתבתי להם כי שום סיוע אזרחי לא ילבין את מעשיהם, שהובילו במישרין לאסון בשמחת תורה כפי שאני מבין זאת.

במקביל ביקשתי מס' חשבון בנק להחזרת המענק.

לאחר מספר שעות קיבלתי טלפון מעובד הסוכנות. הוא הציג את עצמו כאדם 'משלנו' ואמר לי: "קח את הכסף. מה עדיף, שיגיע למישהו אחר? נותנים לך – קח, עדיף שאתה תקבל".

בנוסף סיפר לי כי המייל ששלחתי בבקשה להחזיר את המענק עורר מהומה גדולה בעמותה.

איני יודע אם זה נכון, אך אני מניח שהחזרת סכום כסף משמעותי בנחרצות נתפסת כמעשה מפתיע.

לא נעתרתי להמלצתו של עובד הסוכנות, למרות הפיתוי.

ההימנעות מטובת ההנאה הזו אולי פגעה בי, אך היא נעשתה בלב שלם השווה כל הון שבעולם

הסירוב לקבלת המענק הזה נבע אצלי משני מניעים:

ראשית, קבלתו הייתה מחלישה אצלי את ההתנגדות לארגון ולמעשיו, כי הם הרי סייעו לי בשעת הקושי שלי. כל אדם ישר יודה שכשכסף מעורב, המחשבה נעשית מעורפלת והאדם נוטה לתת לגיטימציה כללית לנותן הסיוע.

שנית, וזה העיקר – חשתי שמול ארגון שכזה חובה עלינו להביע מחאה חריפה.

הארגון הזה צריך לדעת שזה מה שאנחנו, הציבור הרחב מן היישוב, חושבים על צעדיו המקוממים; הוא גרם נזק אדיר למדינת ישראל ופגע בביטחונה. גם אם המחאה היא קטנה ומקומית – הכרחי שתיאמר.

בראש ובראשונה למען שמירת חירותו של המוחה עצמו, עוד לפני משמעות הפעולה באופן רחב.

חברה חפצת חיים לא יכולה לסלוח מבלי שיתקיימו מסע התנצלות נרחב, חרטה כנה וקבלה לעתיד – על כך שלעולם, אבל לעולם, לא יחזרו על מעשיהם.

אי אפשר לסלוח על מעשים שכאלה גם לא תמורת כסף רב ויוזמות חברתיות כאלה ואחרות. כסף לא יכול לקנות אותנו.

בימים האחרונים, עם פרסום הכתבה בערוץ 24, התברר שוב המובן מאליו – 'אחים לנשק' ותנועות סרבנות נוספות הובילו במישרין לאסון שמחת תורה התשפ"ד.

כל שותפיהם לדרך, כל אלו שנפגשו איתם לפני שחזרו בהם, שלא מחו כנגדם ושישבו איתם ל'מעגלי שיח' – טעו קשות בניווט. הם לא קראו נכון את המפה. וכחברה שכך פעלו בה, עלינו לעשות חשבון נפש אם אנו חפצים בתיקון אמיתי.

ההימנעות מטובת ההנאה הזו אולי פגעה בי, אך היא נעשתה בלב שלם השווה כל הון שבעולם.

שום תרומה כספית לא תוכל לכפר על העוול ושום כסף לא ינצח את האמונה הגדולה בעם ישראל ובחירותו.

--- title: חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן שהביעו תמיכה בחיילי צה"ל author: איתי אסמן date: 2025-08-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/351 --- # חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן שהביעו תמיכה בחיילי צה"ל

לכאורה יש לשאול – מהי הזכות הגדולה בהבעת תמיכה בחיילי צה"ל? זהו דבר מתבקש ומובן מאליו לכל אזרח נורמטיבי במדינת ישראל, וודאי בשעת מלחמה.

אך כדי להתרשם ולהעריך את הצעד הזה צריך להכיר את המציאות ואת הרוחות הנושבות בעולם האקדמי.

לצערנו, באקדמיה הישראלית, הניזונה ישירות מזרמי הרוח האקדמאיים בעולם המערבי המתפורר, ישנם מרצים ודיקאנים אנטי-ציוניים לא מעטים.

אפשר לראות זאת בקריאות לסיום המלחמה, בחגיגות ה'נכבה' של הסטודנטים הערבים, וכמובן, בתכני ההרצאות והמחקרים הנערכים שם.

למרות שהאקדמיה מתהדרת ב'חופש ביטוי' ו'פלורליזם', תארים אלה שמורים רק לבעלי 'הדעות הנכונות' ול'אנשים הנאורים'

במציאות שבה ארגון או מוסד מתנהל כמו כנסייה קתולית המחייבת קבלת דעה אחת ויחידה, במקום להתנהל כגוף המעודד ריבוי דעות, ישנם לא מעט 'אנוסים', כגון סטודנטים המבקשים לקבל ציון ראוי למקצוע אותו הם לומדים, או מרצים ישרים, בעלי דעה מקצועית אחרת, שאינם מוכנים לערבב תפיסה פוליטית עם מחקר השואף לאמת.

מרצים וחברי סגל 'אנוסים' החוששים להביע את דעתם, שמא יבולע להם או יימנע קידומם, ועוד.

כאשר מוסד מתנהל בעריצות מחשבתית, כל דפוס ההתנהגות הופך בעייתי. ההתנהלות בין הנפשות הפועלות אינה כנה ואינה אמיתית. האמת לא מתבררת, הויכוח והדיון הנקי מושלכים לקרן זווית וההשתקה הופכת לנחלת הכלל. שום הצהרה רשמית על כך לא תצא, אך כולם מבינים היטב מהם כללי המשחק.

דווקא משום כך, הבעת התמיכה של חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן ראויה לשבח.

זוהי גבורה לא פשוטה לצאת נגד 'הדעה השלטת'.

למרות שהאקדמיה מתהדרת ב'חופש ביטוי' ו'פלורליזם', תארים אלה שמורים רק לבעלי 'הדעות הנכונות' ול'אנשים הנאורים'.

המכתב הזה הוא נקודת ציון חשובה מאוד במאבק על החרות – מעין סנונית חלוצית שתגרום למרצים ופרופסורים באוניברסיטאות אחרות לשבור את 'ספירלת השתיקה', לבטא בראש ובראשונה דעות ישרות ונקיות ואף דעות ציוניות ולאומיות, ולהביע תמיכה בחיילי צה"ל.

תודה לכם, חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן, על המעשה האמיץ במלחמה שלנו.

הגיבוי הזה לחיילי צה"ל מתוך האקדמיה דרוש מאוד, ומעיד על יושרה, אומץ וגבורה גדולה.

--- title: קצר לפני שבת… author: אודי בן חמו date: 2025-08-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/353 --- # קצר לפני שבת…

אמש פורסמה בערוץ 24 כתבה מצמררת על הקשר בין הסרבנות לטבח שמחת תורה התשפ״ד.

בכתבה הנשענת על מסמך רשמי של חמאס, מוזכר בשמו הארגון ׳אחים לנשק׳ שהתהדר כידוע בהצטרפות יחידות רבות לסרבנות הבזויה.

אם כך, נסו לחשוב על חוסר הפרופורציה המהדהד לשמיים בעיסוק התקשורתי והציבורי בין פועלם שייזכר לדיראון עולם של ׳אחים לנשק׳ ותרומתם לאירועי שמחה תורה התשפ״ד, לבין כל סוגייה אחרת בחברה הישראלית.

מה זה מלמד על התודעה שלנו ומעצביה?

האם אתם חשים תחושות מיאוס, כעס, דחייה ועוד, כלפי מי שקרא לסרבנות ופגע במוכנותו של צה״ל, כפי שאתם חשים כלפי מגזרים וארגונים אחרים?

לאור זאת ראוי לכל אדם הגון לשאול את עצמו את השאלות הבאות 👇:

א. מי גרם לכך שפועלם הזדוני ישכח כה מהר וירד מסדר היום הציבורי?

מה זה אומר על כל מעצבי התודעה – כמו אקדמיה, תקשורת, משפט, תרבות וכו׳?

ב. מדוע אנשי ציבור, רבנים מסוימים ועוד, שנפגשו איתם לשיח על קפה ומאפה, לא התנצלו על כך? או לכל הפחות לא הסבירו מדוע ראו לנכון בכל זאת להיפגש עם ׳אחים לנשק׳ לפני שיתנצלו בפומבי על מעשיהם וישלמו את חובם המוסרי לחברה?

ג. מה זה אומר על תודעתנו, שארגון ׳אחים לנשק׳, שלאור הפרסומים של חמאס עצמו הזיק באופן חמור לצה״ל, יכול להמשיך לבוא בקהל כאילו לא קרה דבר ולהמשיך להטיף מוסר בכל מיני נושאים? כמו גיוס חרדים למשל.

ד. כיצד אירע הדבר שלארגון ׳אחים לנשק׳ הוענק סעיף 46 לפטור מס מתרומות, על ידי ועדת הכספים?

ה. האם העובדה ש׳אחים לנשק׳ עסקו לאחר פרוץ המלחמה בהתנדבות ובתרומות לאחר קריאות הסרבנות המזעזעות, טשטשו אצלכם את הביקורת כלפיהם? מה זה אומר על החירות התודעתית שלנו? יתכן ו׳נקנתה׳ בכסף?

ו. האם אתם חשים תחושות מיאוס, כעס, דחייה ועוד, כלפי מי שקרא לסרבנות ופגע במוכנותו של צה״ל, כפי שאתם חשים כלפי מגזרים וארגונים אחרים? מה זה אומר על תודעתכם? ועל השיוך הסוציולוגי שלכם?

האם הדבר נובע מחוסר מודעות? מפחד? או אולי מכך שאלו שותפים פוטנציאליים לגיטימיים בעיניהם?

ז. במסמך הרשמי של החמאס שמסקנתו הייתה להמשיך את הפילוג בחברה הישראלית, לא הוזכרו כלל נערי גבעות, לא חרדים, לא מכינת עלי ולא ערוץ 14.

אבל כן הוזכרו אלו שקראו לסרבנות, וספציפית הוזכר ארגון ׳אחים לנשק׳.

נקודה למחשבה לא?

ח. מי שותק (גם) היום?

מדוע לא שמענו גינוי, ביקורת, מחאה, גילוי דעת תקיף וכד׳ כלפי מעשיו של הארגון הזה ואחריותו מארגון רבני ׳צהר׳ למשל, מתנועת ׳הרבעון הרביעי׳, מנפתלי בנט, ומשאר הפוליטיקאים במרכז שמאל המפה הפוליטית?

האם הדבר נובע מחוסר מודעות? מפחד? או אולי מכך שאלו שותפים פוטנציאליים לגיטימיים בעיניהם?

תחליטו אתם.

ט. האם השאלות שהועלו פה מעוררות בכם צורך לבירור, לבחינה נטולת פניות וליציאה מאזור הנוחות, או שמא אתם מיד שולפים את שאלת האחדות הרזה מהבוידעם הזמין בתודעתכם?

י. אל דאגה. החמאס ענה לכם על השאלה מהסעיף הקודם.

הוא ראה, דווקא בהם, בארגוני הסרבנות ובטיפול הכושל בהם את מחוללי הפירוד והפילוג.

לא באף אחד אחר, אפילו לא בפלג הירושלמי הקיצוני.

שבת שלום.

--- title: חוזה המדינה היהודית author: סוללים דרך date: 2025-08-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/354 --- # חוזה המדינה היהודית

לקראת יום פטירתו התשעים של הרב קוק זצ"ל.

'מדינה יהודית' או 'מדינת היהודים'?

בקרב ההיסטוריונים ישנה מחלוקת בנוגע לתרגום הנכון של שם ספרו הראשון של הרצל:

'מְחַלני' הרצל מסבירים, שכוונתו הייתה למדינה ככל המדינות, מקלט בטוח ליהודים וזהו; לקח אישי מטרגדיית עלילת דרייפוס.

את הרבנים, כך מצטטים מספרו, יש להכניס לקסרקטינים, כמו את אנשי הצבא.

לעומתם, אלה המנופפים בגילויי הזהות היהודית של הרצל מסבירים ש'החוזה' דיבר על מדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, ולראָיה מצטטים אמירות הֶרצליַאניוֹת על הקשר שלו לדת ולרבנים, ועל ש"הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים".

האמת, כמו שנהוג להגיד, נמצאת ככל הנראה די באמצע.

הרצל ממש לא היה מתבולל חסר זהות, שרק חיפש לעמו מקלט בטוח חילוני ומדינת כל אזרחיה; אבל גם לא גדול הדור שמקפיד על קַלה כַּחֲמוּרָה.

הרצל חזה את מדינת היהודים חמישים שנה לפני שזו אכן קמה והתהוותה, ובכך קנה לעצמו שם ותהילת עולם. אחלה של חוזה

ובכן, מהי אותה מדינה שחזה הרצל?

מדינה חילונית שיש בה מוטיבים של פולקלור, מסורת וזהות יהודית.

פחות או יותר כמו מדינת ישראל של היום.

פחות או יותר? תלוי כמובן את מי אתם שואלים.

אגב, הרצל חשב שהשפה הרשמית תהיה גרמנית, ובכך פספס די בגדול. הוא גם היה בטוח שהערבים ישמחו ויקבלו בברכה את היהודים השבים לארצם, וכולם יחיו כאן בהרמוניה, באחווה, בשלום וברעות, ובכך פספס די בענק.

הרצל חזה את מדינת היהודים חמישים שנה לפני שזו אכן קמה והתהוותה, ובכך קנה לעצמו שם ותהילת עולם. אחלה של חוזה.

אך הרב קוק, הרא"ה, ראה הרבה יותר רחוק. בהספד הידוע שלו על הרצל אמר, שהרצל משול לבחינה של משיח בן יוסף – אמון על תחיית החול, על הקומה הבסיסית של הקמת הגוף החומרי לתחייה.

אבל משיח בן יוסף כידוע נהרג, משל ברור לקיומו של שעון עצר ידוע מראש בקומת החול. במוקדם או במאוחר תתרוקן הסוללה.

בלי הקומה הבאה, של משיח בן דוד, שהרב זצ"ל כינה "תחיית הקודש", אין תקומת עולם לתחיית החול, והיא עתידה להפוך למפלצת, כלשונו.

(מהו 'קודש' בדיוק? נשאיר את הבירור הזה כרגע בצד).

וכך, בעוד האנשים הרגילים, ובהם אנשי ציבור, רבנים ועיתונאים, מתווכחים ביניהם על דא ועל הא ואם צריך להקים מדינה כזו או אחרת, הרב קוק כבר שט הלאה, קדימה, הרבה מעבר לחמישים השנים שצפה הרצל, וחזה – עשרות שנים לפני שבן-גוריון חלם בכלל לעמוד על בימת מוזאון תל אביב ולהכריז על הקמת המדינה – את חזון המדינה היהודית: לא רק מדינה שיש בה הרבה יהודים שיושבים לבטח בארצם, וגם לא מדינה שיש בה קצת שמירת שבת בפרהסיה, מסורת וחוק השבות, כי אם מדינה שהיא, כלשון הרב, "מדינה שהיא בִּיסודהּ אידיאלית, שחקוק בַּהֲווייתהּ תוכֶן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יְסוד כסא השֵם בעולם, שכּל חֶפצָהּ הוא שיהיה השֵם אחד ושמו אחד".

יותר מתשעים שנה עברו מכתיבת המשפטים הללו, המצריכים העמקה רבה, ואנחנו ממש עוד לא שם.

הרב זצ"ל לא חלם בהקיץ או טעה, אלא שרוחב מחשבותיו, תעופת חזיונותיו וגובה שרעפיו הרחיקו עוף לא רק חמישים שנה קדימה, כי אם מאה, מאה וחמישים או מאתיים שנה קדימה, ואולי אפילו יותר.

"מֶרחֲבֵי אֵל אִוְתָה נפשי", כתב פעם הרב זצ"ל, "אל תִסגרוּני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שָטָה היא נשמתי ברחבי שמים".

כשהרב דיבר לפני מאה שנים על תחיית הקודש, אף שתחיית החול בקושי התחילה, זה נראה מנותק מדי מהמציאות. דווקא היום, תשעים שנה אחרי מותו, תורתו נעשתה סוּפר רלוונטית, ואנחנו רואים לנגד עינינו מה קורה לערֵמות חול גדולות מאוד כשהן חסרות מצפן ומתבדרות לפי הכיוון שאליו נושבת הרוח באותו הבוקר.

כשיוסרו הבורות הציבורית והפסיכוזה ההמונית המדמיינת שלטון איראני דַכְּאָני, יוסר גם הפחד מעדכון הגרסה הלאומית למדינה יהודית

אין שום ויכוח גדול בין שמאל לימין ובין חילונים לדתיים שלא שייך בעומקו למחלוקת מהי מדינת ישראל – מדינה יהודית, או מדינה שהיא במהותה מדינת כל אזרחיה ויש בה מעט פולקלור יהודי. אותו ויכוח תאולוגי בין הרצל לרב קוק הוא עכשיו לב-ליבו של כל מה שקורה כאן, וביתר שאת בשנים האחרונות.

הכול קשור בזה: הרפורמה במערכת המשפט, המאבק על הארץ, מה שקורה בצבא וגם המלחמה האחרונה. השמאל הקיצוני מבין זאת מצוין, לפעמים טוב יותר משמבינים זאת הדתיים עצמם.

יש הנוטים להתכחש לזה וחושבים, שבכל מה שנוגע למחלוקת התאולוגית עם הציבור החילוני – קצת יותר נחמדוּת וצֹהר בין עולמות, והכול ייפתר.

אבל מי שרואה את עצמו תלמיד של הרב קוק יודע, שאנחנו מלאֵי סבלנות מצד אחד, אבל מצד אחֵר, כלשונו של הרב במקומות רבים, "צְרוֹר לא יפול אַרצה", כלומר: הכול יקרה, עד הפרט האחרון:

מדינה יהודית, עם קדוש בארץ הקודש על פי תורת הקודש. כל מי שיונק מתורת הרב, צריך לרצות את הכול. לראות את הטוב בַּכּול ולשמוח במה שיש, ובאותה נשימה לא להסתפק בשום דבר שהוא פחות מהשלמוּת המוחלטת.

בנחת ובקורת רוח גדולה.

כשיוסרו הבורות הציבורית והפסיכוזה ההמונית המדמיינת שלטון איראני דַכְּאָני, יוסר גם הפחד מעדכון הגרסה הלאומית למדינה יהודית.

הרצל אכן ייסד כלשונו את מדינת היהודים. שאפו.

והרב קוק? הרב קוק ייסד את המדינה היהודית. בואו נעזור גם לחזון הזה להתגשם.

--- title: ״עם ישראל, אנו ערוכים ומוכנים לפקודתך!״ author: איתי אסמן date: 2025-08-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/355 --- # ״עם ישראל, אנו ערוכים ומוכנים לפקודתך!״

בסרטון שהתפרסם השבוע אמר מפקד חטיבת השריון 401 כך:

״הרבה שואלים אותי: לא קשה לכם? יש לכם עוד כוח? מסוגלים להמשיך? ואני אגיד בצורה גורפת: יש לנו המון כוח. בגוף, ברוח, באמל״ח. נעמוד בכל משימה״.

בואו נתעכב על הביטוי ״הרבה שואלים אותי״. הוא סיפר שזו שאלה שהוא נשאל בערך פעמיים ביום (!).

איך קורה שכל כך הרבה אנשים שואלים מח״ט בצה״ל שאלה כזו? מניין מתפתחת הנחת היסוד הטמונה בשאלה הזו?

ויותר מעניין: כיצד ייתכן שדבריו של המח״ט כל כך הפוכים מהנחת היסוד של האנשים הרבים ששואלים אותו?

מי שיוצר את התודעה הכוזבת הזו הוא בראש ובראשונה התקשורת הישראלית.

רוב התקשורת הישראלית כבר מזמן אינה מבצעת את תפקיד העיתונות ואינה מתנהלת לפי שום כללי אתיקה בסיסיים. קראו את הספר של חנן עמיאור ׳הסדנה להנדסת תודעה׳, וכל תפיסת המציאות שלכם בנוגע לתקשורת תשתנה.

התקשורת אינה מדווחת על עובדות, היא מייצרת אותן.

היא כבר מזמן לא ׳כלב השמירה של הדמוקרטיה׳ אלא כלב התקיפה של הפרקליטות והאליטות, כדברי ד״ר גדי טאוב.

הגאונות של התקשורת היא לקחת אירועים יוצאי דופן שאכן קרו, ולנפח אותם. להַבְנות את המציאות, ליצור את סדר היום הרצוי לה

מדובר בסוג של מפלגה פוליטית, בעלת אג׳נדה מאוד ברורה, וכל מסגור השיח וסדר היום הציבורי מוכוון כדי לשרת את האג׳נדה הזו.

הסיפור הוא לא החטופים, ולא הרעב בעזה, לא הפוסט טראומה המתפשטת ולא המילואימניקים שקורסים.

אפילו לא גיוס החרדים. כל אלו ודאי סוגיות המצריכות טיפול, אך הן מנופחות, מועצמות ומהוות משחקי תודעה כדי ליצור תחושות קשות בקרב הציבור, שלפיהן פשוט רע כאן במדינה והכל קורס.

השמאל הישראלי לא המציא את השיטה הזו. היא לקוחה מפילוסופיית קרל מרקס, ואחריו הרחיבו אותה אנשי ׳אסכולת פרנקפורט׳.

וכך, תפיסות עולם ושיטות עיצוב תודעה מלפני שנים רבות משפיעות עד היום על חיינו.

באופן כללי ובלי להרחיב, מרקס טען שבעלי ההון שולטים בפועלים המדוכאים, ולכן הפועלים צריכים להתמרד נגדם. רק כך יגיע השוויון והמציאות תתקדם.

אך ׳אסכולת פרנקפורט׳ לקחה את המודל הזה והרחיבה אותו לשאר תחומי החיים. לשיטתם, הדיכוי המעמדי הוא לא רק בכלכלה ובאמצעי הייצור, אלא גם בתרבות, בפוליטיקה, בדת ועוד.

בכולם יש מדכאים.

וכל המדוכאים צריכים להתמרד כדי ליצור שוויון אמיתי והוגן, בבחינת ״מדוכאי כל העולם – התאחדו״.

מי שמאזין לתקשורת הישראלית בטוח, שהאנשים הכי רעים במדינה הם הפוליטיקאים, נבחרי הציבור, שרוצים כוח כדי לשלוט בחיינו. הם שולחים אנשים לצבא לצורך שרידות פוליטית לשימור הקואליציה וכדי להתחמק ממשפט; הצבא מרעיב אנשים בעזה והורג אנשים סתם; הכיבוש בעזה משחית; מדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה וצריך לסיים את המלחמה הרעה הזו.

ועוד: המילואימניקים קורסים וחלקם אף מתאבדים, המתנחלים אלימים, והחרדים הם רעים ואינטרסנטים.

הכל רע, וצריך להתמרד נגד בעלי השררה והקואליציה המושחתת.

ומהי המציאות?

נכון, חברי הכנסת והשרים לא תמיד מתבטאים בנימוס; נכון, יש בעיה בחלוקת המזון בעזה; נכון, יש חיילים שנשחקים. אבל מה הרוב? מה עיקר ומה טפל?

אתם יודעים בעצמכם את התשובה.

הגאונות של התקשורת היא לקחת אירועים יוצאי דופן שאכן קרו, ולנפח אותם. להַבְנות את המציאות, ליצור את סדר היום הרצוי לה.

וזה כמו 'נבואה המגשימה את עצמה': אם ידברו כל הזמן על התאבדויות, אז עוד חיילים יתאבדו, חס ושלום (קוראים לזה ׳אפקט ורתר׳, חפשו בגוגל), אם נדבר על זה שיש מילואימניקים שקורסים, ניצור מציאות רחבה כזו. אם ניקח כמה מקרי קיצון של אלימות, נוכל לטעון שהמתנחלים אלימים.

ההתעסקות של התקשורת במקרי קיצון ובאירועים שוליים כדי לטשטש את המחשבה וליצור תחושת דיכוי לצורך מרד – משפיעה על התודעה ועל הרגשות

במקום למלא את העם בכוחות, התקשורת ממלאת את הלבבות בייאוש.

וזה נעשה תחת התירוצים הקבועים, 'חופש הביטוי' ו'זו המציאות, אתה מעדיף לטמון את הראש בחול?'.

האמנם זו המציאות, או שזה חלק קטן ממנה?

האמנם זו המציאות, או שזה מסגור המציאות באופן שהתקשורת בחרה למסגר אותה?

כמובן שזה קשור לאג׳נדה פוליטית. כשהייתה כאן 'ממשלת השינוי והריפוי', התקשורת דאגה להסביר למה הרוב טוב ולמה הביקורת היא שולית ומזערית. שוב, הם החליטו עבור כולנו מהו סדר היום הציבורי, איך ימוסגר השיח, מה עיקר ומה טפל. פשוט משחקים לנו בתודעה.

היכולת להביט על המציאות במבט-על היא מוגבלת מאוד בימינו.

ההתעסקות של התקשורת במקרי קיצון ובאירועים שוליים כדי לטשטש את המחשבה וליצור תחושת דיכוי לצורך מרד – משפיעה על התודעה ועל הרגשות.

חירות אמיתית היא לראות נכוחה ולהבין זאת, כי הדבר משפיע על כולנו.

מנחם בגין אחרי המהפך ב77 – עם חכם ונבון


׳אז מה אתה מציע?׳

– ראשית, להתחזק באמונה בעם הגדול הזה, במורשתו וביכולותיו.

– לדעת שה׳ אוהב את עם ישראל ומוליך אותו לכיוון טוב, ושהוא לעולם לא יעזוב אותנו.

– לתת אמון בעם ישראל. מדובר בעם חכם ונבון, היודע לבחור את נבחרי הציבור שלו.

– לתת אמון בחיילי צה״ל. אלה אנשים טובים ומוסריים, מלאי כוחות ומוטיבציה.

– להתאמץ להסתכל במבט-העל, לראות את המגמה הכוללת, את הכיוון הטוב של המציאות בפרספקטיבה רחבה.

קודם כל, זהו גורם ישיר לאושר ולבריאות נפשית.

ובעיקר – ככה מישירים מבט אל הנצח, וככה מנצחים.

--- title: העמקה במשמעות תמיכת המערב בישראל author: עזרא הימן date: 2025-08-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/356 --- # העמקה במשמעות תמיכת המערב בישראל

בקבוצה הזו איננו עוסקים בדרך כלל בניתוחים גיאופוליטיים. יש מקומות טובים יותר לכך. אנחנו כן עוסקים בזרמים התרבותיים המשפיעים על המציאות שלנו ומעצבים אותה, וזה משהו שחסר כל כך ברוב הדיונים המקצועיים. גם את מה שאכתוב אנסה לשמור ברוח זו.

א. ההטבעה הנוצרית ב'זכות של ישראל להגן על עצמה'

ליחסי האהבה-שנאה של המערב לישראל יש שורשים עתיקים מאוד, עתיקים כימי המערב עצמו.

הגורם הדומיננטי ביותר ברצף הזה היה אירופה הנוצרית. הגורם הזה עדיין משפיע מאוד, למרות היחלשות הממסד הנוצרי, כיוון שהתרבות הנוצרית השאירה חותם כל כך חזק במערב עד שהיא מעצבת אותו גם בעידן החילון הפוסטמודרני.

הזמנים אמנם השתנו, אך התפקיד המיועד לישראל – של הקורבן הסובל ומתייסר, נותר על כנו.

ההכאה על זוועות השואה, והתמיכה בקיומה ובהגנתה של ישראל בעקבותיה, מעוצבים במידה רבה בהתאם לאותו מיקום של עם ישראל כקורבן. הם ראויים לחמלה, להבנה, לסיוע – כל עוד הם החלשים והמיוסרים, 'כיאה להם'.

מס השפתיים השגור כל כך של מנהיגי המערב, "לישראל יש זכות להגן על עצמה", הוא מקסימום התמיכה שניתן לסחוט ממי שגדל על כך שמקומו של עם ישראל הוא להיות המותקף והקורבן.

כך עד לעידן הטרלול הפרוגרסיבי, שהגיע לשיאו בשמחת תורה תשפ"ד. אז הכל השתנה

ב. משבר תפיסת הצדק

המערב של אחרי השואה השתנה. ערך הצדק עבר מזהויות לאומיות חזקות להגנה על זכויות מיעוטים. ההגנה (ההפכפכה והמסויגת) על קיומה של מדינת ישראל בדור שאחרי השואה, המוקפת צבאות חזקים ממנה, הייתה חלק מזה.

ואז הגיע שחרור ירושלים ויו"ש.

האסלאם למד את 'שפת המיעוטים' של המערב, והמשיך בניסיונות ההשמדה של ישראל בלבוש של מיעוט הזקוק להגנה.

במקביל, ישראל הלכה והתחזקה, צבאית וכלכלית.

זה נתן תירוץ מספיק טוב למערב לסייג שוב את תמיכתו בישראל.

התחילו גינויי 'הכיבוש'.

אבל עדיין הייתה הפרדה.

מיעוטים יהודיים בעולם כן. ישראל כן. יהודה ושומרון לא. מעצמה לא.

שינוי, אבל מסויג.

עדיין היהודים וישראל 'הקטנה' חסו תחת 'הזכות להגנה'. והיהודים הליברלים במערב עדיין הרגישו בטוחים מתמיד.

כך עד לעידן הטרלול הפרוגרסיבי, שהגיע לשיאו בשמחת תורה תשפ"ד. אז הכל השתנה.

ג. שינוי עומק בשמאל במערב

בעידן הפרוגרסיבי, התמיכה במיעוטים הפכה במערב לשנאה עצמית, בעיקר בשמאל.

השנאה העצמית הזו הלכה עד השורשים היהודיים של המערב, המלמדים את האדם את מעלתו בעולם, את מותר האדם מן הבהמה. ולכן השנאה מופנית כלפי ישראל.

המראה של מרכז 'הלל' היהודי באוניברסיטת הרווארד, בניין זכוכית בלב הקמפוס, הסמל הליברלי של הגנה על יהודים – התחלף ביהודים שמסתירים את זהותם בפינות אפלות.

השמאל במערב הופך את עצמו לצורר העם היהודי בתחפושת ליברלית של הגנה על מיעוטים.

יחד עם טלטלות השנאה, גדלה גם הציפייה מעם ישראל למשהו גדול יותר, להובלה של דרך, שתיתן משמעות מחודשת לחיי האדם בתוך המציאות המשברית במערב כולו

ד. תקוות התמיכה בישראל מימין

לעומת זאת, הימין במערב מחפש מחדש את הזהות הלאומית, ומוצא בישראל שותפה.

לכן בשנים האחרונות בכלל ומאז פרוץ המלחמה בפרט, התמיכה בישראל מגיעה מהימין במערב, ואילו המחנה המתהדר בערכים ליברליים מפגין שנאה.

אך התהליך הזה של שלילת ישראל מטלטל את המערב כולו, וכתגובת נגד לשמאל, גם בימין במערב מתעוררות פינות אפלות של שנאה לישראל.

הטלטלה הזו, מלווה בשיטפון של האסלאם באירופה, עלולים להוביל אותנו בהמשך הדרך לתקופה שבה נזדקק להרבה גבורה ואורך רוח.

אף אחד לא יודע איך תיראה ארצות הברית אחרי עידן טראמפ, ואירופה בעוד 20 שנה.

ה. תמיכה מתוקנת יותר צומחת כאן

בניגוד לשמאל העולמי ולאזורים בימין העולמי, התמיכה בישראל הולכת ומקבלת פנים נקיות יותר.

לא עמדת 'זכויות מיעוטים נרדפים להגנה עצמית', שכבר פשטה רגל, אלא חיבור עמוק יותר לזהות, לסיפור ולערכים של עם ישראל..

יחד עם טלטלות השנאה, גדלה גם הציפייה מעם ישראל למשהו גדול יותר, להובלה של דרך, שתיתן משמעות מחודשת לחיי האדם בתוך המציאות המשברית במערב כולו.

אז יש לנו ממה להיזהר. ויש להוסיף אומץ וגבורה.

ויש מקום לציפייה זהירה, ומשהו יגדל מזה. בטוח.

--- title: תגובה למאמר "על מסע המושבות, אחדות וסילוף הגות" author: סוללים דרך date: 2025-08-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/357 --- # תגובה למאמר "על מסע המושבות, אחדות וסילוף הגות"

שלום איתי,

קראתי את הפוסט האחרון שלך ב'סוללים דרך'.

על מסע המושבות, אחדות וסילוף הגות

גם אני גדלתי בקיבוץ חילוני למהדרין וזכיתי להכיר את התורה שלנו רק אחרי הצבא.

בצבא שירתתי בשירות משמעותי ושם הכרתי את בעלי שהיה מ"פ בצנחנים והמשיך לשירות ארוך בקבע, בעיקר בסיירת מטכ"ל.

מלחמת לבנון היתה סיפור המסגרת להקמת הבית שלנו ואולי גם טריגר לחיפוש שלנו אחרי האמת והקב"ה.

שנים רבות עברו ואנחנו מנהלים היום, באהבה גדולה, משפחה חרדית. שמחים במקום שלנו ומודים עליו.

עם זאת, בתוכנו, חי העבר ובועט חזק מאוד. תמיד הוא בועט. אבל כמעט שנתיים שאי אפשר להתעלם מהבעיטה.

אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי, בחלקו, מפספס בגדול משהו בסיסי שקשור במערכות יחסים

הכתיבה שלך מרפאה את מחלת עגל הזהב המודרנית. היא מכריחה את כולנו להמתין למשה רבנו גם אם לא ברור בדיוק מתי הוא אמור לרדת מן ההר; גם אם אנחנו מוצפי חרדה שמא זה לא יקרה; גם אם הרבה יותר מושך ופוטוגני להצטלם עם עגל חקלאי-מביא-תועלת מאשר עם תורה עתיקה, שברלוונטיות שלה כל הזמן מטילים ספק.

כתיבה שמסתכלת בעיניים ולא משלמת מיסים לבלורית ולתואר.

אז את ההערכה הזאת רציתי קודם לכל להביע.

יש לי לב חם ומעריך מאוד כלפי המגזר הדתי לאומי. קבוצה שיחד עם היותה מרובת קולות אפשר עדיין לזקק ממנה צליל נקי של ערכיות, חיים מונחי אידיאולוגיה ועשייה מבורכת של קידוש השם.

והקול הזה מוצא בי הדהוד וקשב. יש בתוכי מלחמת לבנון שאף פעם לא הסתיימה ואני מגוייסת כל הזמן כאילו מעולם לא החזרתי ציוד בבקו"ם.

אבל בכל מוצ"ש בו מטיחים דתיים בגבעת שמואל משפטים קשים לאוזן בשכניהם מבני ברק, משהו בתוכי בועט חזרה.

בקול ומבט רוויי זעם הם צועקים: 'האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו לכם במזגן' וכו'? ואכן הפסוק המקורי מביא תביעה שיש להתמודד איתה. וגם ניתן להתמודד איתה. אבל היא חריפה ואמיתית.

מאידך אף פעם לא נחשפתי למשפטים אחרים שמופנים כלפי תושבי מדינת תל אביב (שמשתמטיה, אגב, מרובים), למרות שראוי היה להפנות אותם אליהם. כמו: "והיה אם שמוע", או "אם בחוקותי תלכו". שבת. כשרות. טהרה. לא רק שהם לא מטיחים אותם החוצה, לאנשים שבזים לתורה, נראה שהם בקושי לוחשים אותם לעצמם.

כדי שהמקף יהיה מחבר הוא חייב להיות מחובר. מחובר למקור ולשורש.

נדמה שחלקים מהציבור הדתי לאומי (וברור שאותם המוחים בגבעת שמואל לא מייצגים את כולו), פשוט בחרו לצנזר באופן מגזרי את התורה של כולנו. ספר שופטים, שמספר לנו איך בכל פעם שהתרחקנו מאבא שלנו הוא שלח לנו אויב שהזכיר לנו לחזור הביתה; פרשת בחוקותי שמסבירה לנו יפה שהדרך היחידה לחיות בארץ הקדושה הזאת היא דרך של שמירת תורה ומצוות, כל אלה נעלמו מהרפרטואר שכולל כרגע מצווה אחת בלבד: גיוס לצבא.

אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי, בחלקו, מפספס בגדול משהו בסיסי שקשור במערכות יחסים.

הוא מפספס את ההבנה שזה לא יקרה, החילונים לא יאהבו אותו. נקודה.

והוא כָּמֵהַּ לאהבה. לאישור. להצדקת המקף המחבר. הוא הרי רוצה באמת אחדות.

אבל הוא לא מפנים שהוא לא יצליח לצאת מהפינה של ילד הכאפות והוא לעולם לא יהיה מלך הכיתה.

כי הוא מהווה כתב אישום, סמוי או גלוי, לכל יהודי שחי בארץ ישראל. כי גם אם יש יהודים שמעולם לא קראו את פרשת בחוקותי – הם עדיין יודעים אותה. היא חלק מהדי.אן.איי שלהם. והם לא רוצים לחבק את התשובה הזאת שאומרת שכל עוד תהיה כאן כפירה ומצעדי גאווה וחילול שבת, אבא שלנו לא ירשה לנו לצאת לבד החוצה ולהיות עצמאיים. הוא כל הזמן ימשיך להזכיר לנו לחזור הביתה. מוקדם. ומהר.

לפעמים, כדי לזכות באהבה, אנחנו מוכנים לחבור לקואליציות משונות, לבריתות של משרתים, בשירותים שונים, ובלבד להיות, לפחות פעם אחת, בצד היפה של ישראל היפה, הנאורה והמכילה. בעיקר את עצמה.

את הדרך שלהם אל התורה הם עשו דרך הטלת הספק. דרך חוסר הנכונות לרקוד סביב שום עגל שהוא, מבלי לבחון אותו קודם

וזה אולי אחד השורשים של המקף המפריד בין הציבור החרדי והדתי.

כולם רוצים שיאהבו אותם. אבל הציבור החרדי, שעדיין בוחר להיות מחובר לגולה, שאף פעם לא התנתק ממנה, ממשיך לזכור כמה מסוכנת היא אהבת האמנציפציה וכמה מהר הופכת השכונה המעורבת לגטו מבודד.

הציבור החרדי מוכן לחכות למשה רבנו. לא רק שלא אכפת לו שהרוקדים סביב העגל ילעגו לו, הוא אפילו רואה בלעג הזה הוכחה לנאמנות שלו למשה.

וגם הציבור החרדי לגמרי, אבל ממש לגמרי, לא חף מאתגרים. ואתגרים היא מילה קצת מכובסת לכשלים, תקלות או אפילו מומים של ממש. קשה לו להחזיק את הגעגוע – והוא עדיין לא מרגיש גאולה. הפער הזה מביא כאב תהומי. וכשקשה לך אז לפעמים אתה מתעלם. מתכחש. ואפילו עויין. כואב לי כל כך לראות את זה. ואני מוצאת את עצמי הרבה מאוד כועסת על הציבור האהוב שאני חלק ממנו.

כנראה שהכלת מורכבות היא חלק חשוב מהגאולה.

נראה לי שלבעלי תשובה בדור שלנו יש שליחות מיוחדת. המורכבות לא זרה להם. את הדרך שלהם אל התורה הם עשו דרך הטלת הספק. דרך חוסר הנכונות לרקוד סביב שום עגל שהוא, מבלי לבחון אותו קודם. ואת הכלי הזה של הטלת הספק הם יכולים לקחת איתם ולסלול דרך.

להמשיך לשאול שאלות, להמשיך לאהוב ובעיקר – להמשיך לחשוב…

מעריכה מאוד את מה שאתה עושה ממקומך. באומץ וביושר.

משתדלת מאוד, מפינתי שלי, כמרצה לקהל חרדי מגוון וחרד מאוד, וכמי שפוגשת כל הזמן ציבור חילוני במסגרות שונות, להביא את בשורת המורכבות ואת אתגר החשיבה, האחריות והבחירה.

שנזכה לראות גאולה שלמה

ולמצוא סוף סוף נחמה בבניין ציון וירושלים.

--- title: 'יום השיבוש' ושירת הברבור של ׳ישראל הראשונה author: אודי בן חמו date: 2025-08-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/358 --- # 'יום השיבוש' ושירת הברבור של ׳ישראל הראשונה

ליום הזעם, השיבוש ועצירת המדינה, הנקרא בשפה צינית ומכובסת 'יום הזדהות', אפשר להגיב בכל מיני צורות.

מיותר להרחיב מדוע ה'שיבוש' הזה אינו תורם שום דבר, אלא רק מזיק למאמץ הלאומי. לפיכך ננסה להאיר זוויות מבט נוספות בנוגע ל'יום ההזדהות'.

אם בכל זאת הנושא הזה עדיין אינו מבורר אצלכם, שאלו את עצמכם כיצד מגיבים אויבינו לתמונות הללו. זה יספיק כדי להבין, שהשיבוש והכאוס – לחם חוקם של ארגוני המחאה – משרתים למעשה את אויבינו, והם בוודאי שמחים על כך.

א. המציאות שבה האומה נלחמת על קיומה, וסוף סוף – תחת קשיים עצומים – מצהירה שמטרתה היא חיסול החמאס ואי כניעה לו, ובאותה עת יש בה מי שקורא להשלים עם קיומו של האויב הזה תמורת 'עסקה' שכלל לא יודעים את פרטיה, מעידה על חורבן כללי של היגיון ושל חשיבה בעלת לכידות רעיונית, ועל חורבן המושג 'עם' אצל חלקים בציבור הישראלי.

כנראה נותרו עוד שאריות גלותיות רבות שיש להתנקות מהן, והדבר מצריך מאמץ תודעתי לא קטן.

לא נעים, אבל נתמודד.

זוהי אלימות ממוסגרת היטב של 'טובי בניה' של 'ישראל הישנה והטובה'

ב. מתי מחאה מאבדת את לגיטימיותה?

בפשטות ובלי להסתבך: כשהיא מפעילה אלימות.

הן אלימות מילולית והשתקה, והן אלימות פיזית.

ראוי להודות בה, לא להתעלם ממנה.

זוהי כמובן אלימות מעונבת, מנומסת, של אנשים 'נכונים' המפגינים 'מדם ליבם'. זוהי לא אלימות של אספסוף המצוי בטנטרום. מה פתאום. להם יש תמיד 'כוונות טובות'.

זוהי אלימות ממוסגרת היטב של 'טובי בניה' של 'ישראל הישנה והטובה'.

ג. המחאה הזו היא מחאה מלאכותית, חסרת כל השפעה אמיתית במציאות

היא מבוססת אמנם על צערן הכן של משפחות חטופים הנאנקות בסבלן, אך היא רוכבת על גבן בניפוח מניפולטיבי המהודהד בכלי התקשורת ובעזרת משרדי הפרסום. שום דבר לא מעבר לכך.

השמאל בנוי ומבוסס על עולמות הדמיון והמניפולציה. זוהי אומנותו. חזון אוטופי המבקש לשנות סדרי עולם בכוח ובמהפכנות, מסרב להביט למציאות בעיניים ולכן מוכרח להשתמש בעולם הדמיון כדי למכור את עצמו. כך בספרות, בסרטים, באומנות חזותית ועוד.

באופן כזה אפשר, למשל, לתת למחבלים רובים (ראו הסכמי אוסלו), לקרוא לנרצחים בעקבות ההסכמים 'קורבנות השלום' ולתת ליאסר ערפאת פרס נובל לשלום. הזיה.

לעומת השמאל, הימין עוסק בשימור הקיים ובשיפור איטי של המציאות, ולכן העיסוק בעולמות הדמיון והתרבות נתפס אצלו לרוב כמותרות.

ד. 'איחוד מאבקים'

מי מפגין ומשבש היום?

כל אלו הממצבים את עצמם כמדוכאים, כקורבנות, כסתומי פיות וכדומה.

ובעיקר, כל מי שרואה את עצמו כאטוֹם יחיד וחסר הקשרים. ללא עבר, ללא עתיד, ללא לאום, ללא משפחה וללא היסטוריה. רק 'הווה נצחי'. לא פלא אפוא, שעל שלט עם צבעי תנועת הלהט"ב כתוב: 'לכולם מגיע חופש', ולמטה חתום: 'מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים'.

מוזר, לא?

אבל רגע. אם אדם הוא להט"ב אך הוא מסרב להיכנע לחמאס – מה עליו לעשות?

שמא הוא חייב לאמץ את כל חבילת הערכים המוצעת לו, אחרת לא יתקבל לקהילה? 'הכל כלול', מה שנקרא?

אל דאגה, עוד נתחבק עם אחינו גם פיזית. אבל כעת אנחנו בשלב של הדגשת העמדה הנכונה והצודקת בוויכוח, ללא ערבוב וטשטוש עמדות

ה. אולם רבים מה'משבשים' אינם מסכנים ומדוכאים, הם נראים דווקא מהעשירון העליון של החברה!?

נכון. בסוף מסתבר שכל המאבק הזה הוא מאבק על כוח, הגמוניה ושררה. המדינה הולכת ומשתנה להם, לאחינו המוחים, המשבשים והזועמים, שכמובן זועקים מדם ליבם.

לכן הם ינצלו כל מציאות מורכבת ושברירית כדי להפיל את הממשלה, לעצור את המלחמה, להפריע לניצחון – שיהיה בעצם תבוסה לתפיסת עולמם. הם ימשיכו לחולל כאוס, להפר את החוק, להשתיק ביקורת ולסתום פיות. הרי המדינה היא של אבא שלהם בכלל, אז מי אתם שתגַנו את פועלם? בכלל, תגידו תודה שהם העלו ארצה את הוריכם (כפי שאמר פעיל המחאה הוותיק, הטייס אמיר השכל, לשוטרת ממוצא אתיופי)…

ו. ולמרות הכל, לצד ביקורת שכלית חריפה וחדה על הצעדים הנפסדים הללו, כדאי מאוד לשמור על קור רוח ודופק נמוך, ולחוש תחושה ברורה של עליונות מוסרית (שאין בה התנשאות), של יציבות נפשית ושל גאווה גדולה על בגרות ועל תפיסת עולם נכונה, שהוּכחה אמפירית פעם אחר פעם.

כל אותם אלו שבוזו שוב ושוב – בעצם צדקו, וכעת חובה עליהם להיאבק על תפיסתם. למען הכלל והפרט גם יחד.

אל דאגה, עוד נתחבק עם אחינו גם פיזית. אבל כעת אנחנו בשלב של הדגשת העמדה הנכונה והצודקת בוויכוח, ללא ערבוב וטשטוש עמדות.

ולכן, צו השעה הוא לא לשתוק. ראוי להצדיע לכל מי שהביע ומביע עמדה בעצמאות ובאומץ בימים אלו.

ז. ובעיקר, במציאות הזאת הייתי מציע לחוש חמלה.

חמלה לא מתוך ויתור ולא מתוך חנופה. חמלה מהמקום של המבוגר האחראי, הרואה את בנו הקטן משתטח במרכול על הרצפה ובועט לכל הכיוונים, והמבוגר, במבוכה לא קטנה מהסובבים אותו, מלטף את ראשו של הילד ואומר לו: 'בוא חמוד, זה נגמר, יש לנו עוד דברים חשובים לעשות'.

ודי לחכימא ברמיזא.

--- title: ידידי אמת של ישראל author: עזרא הימן date: 2025-08-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/359 --- # ידידי אמת של ישראל

א. כידוע, מאז תחילת המלחמה, אפילו מיומה הראשון, גל שנאת ישראל במערב עולה מאוד, ובחודשים האחרונים הוא מגיע גם למחוזות ימין.

יש הרבה מה להרחיב בהבנת הגל הזה, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך, אבל כרגע נתמקד באנשי ציבור שמדברים בקול רם בעד ישראל, באומץ לב, גם כשהדבר איננו פופולרי, ואף כשהוא מסכן את מעמדם.

כבר בתחילת המלחמה אמר פיט הגסת', מי שהיום הוא שר ההגנה של ארה"ב, שתמיכה בישראל תיבחן לא כשהיא קורבן לטבח (שכן הדבר הכי פופולרי בעולם הוא לתמוך בישראל בהיותה קורבן), אלא כשידה תהיה על העליונה מול אויביה.

היום הרגע הזה הגיע. ומול גל של שנאה בכל מדינות המערב, בולטים במיוחד אלה שתומכים בישראל באומץ לב ובקול רם.

כל האנשים האלה הם עוגן לעולם מתוקן יותר, שבו ישראל לא תצטרך לעמוד לבדה מול מפלי שקרים וצביעות

ב. חלקם עושים זאת מתוך שכל ישר ויַשרות פשוטה.

חלקם עושים זאת מתוך אמונה בתנ"ך, בהשגחה עליונה ובתפקידו של עם ישראל. הסנאטור לינדזי גרהאם ביטא זאת השבוע במילים קצרות: 'אם ארצות הברית תיטוש את ישראל, האל ייטוש אותנו'.

חלקם עושים זאת מתוך ראיית ישראל כחלוצה וכדוגמה למערב כולו של עם חפץ חיים הנאבק נגד כתות מוות. כך מתראיין ואומר שוב ושוב הסופר הבריטי דאגלאס מאריי מתחילת המלחמה.

חלקם עושים זאת באינטואיציה טבעית. חלקם עושים זאת מתוך הבנה עמוקה של הרעיונות והכוחות המתנגדים לישראל. ג'יימס לינדסי, אולי התאורטיקן מספר אחת בעולם לתנועות שמאל מרקסיסטיות, פרסם השבוע בעמוד הטוויטר שלו טור ארוך על תופעת האנטישמיות, מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' ועד גל השנאה של החודשים האחרונים.

גם בקרב מנהיגים בעולם, בתוך עולם של שקרים וצביעות ראוי לציין במיוחד את אלה העומדים שוב ושוב לצד ישראל, מסיבות של שכל ישר, מוסר ואמונה כאחד. ביניהם חאבייר מיליי נשיא ארגנטינה וחירט וילדרס, חבר הפרלמנט וראש מפלגה מהולנד.

ג. כל האנשים האלה הם עוגן לעולם מתוקן יותר, שבו ישראל לא תצטרך לעמוד לבדה מול מפלי שקרים וצביעות, אלא תוכל להילחם על הטוב והצדק בעולם עם קואליציה של שותפים אמיתיים.

שבוע טוב!

--- title: מפארק רעננה למדיסון סקוור גארדן, ובחזרה author: מיכל בת רבקה date: 2025-08-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/360 --- # מפארק רעננה למדיסון סקוור גארדן, ובחזרה

במוצ״ש הייתי בהופעה של הזמר שלום חנוך בפארק.

בעלי קנה כרטיסים וזרמתי, על אף שאינני חובבת גדולה של הופעות בפארק.

החוויה היתה מזעזעת במיוחד.

ראשית, בגלל החום והלחות הבלתי נסבלים.

ושנית, בגלל משהו מהותי וגדול בהרבה עבורי.

לאיזה טמטום, מורך לב, קהות חושים וסכנה הן מובילות, מתוך גודל השקר חוסר ההבנה של התמונה.

זהו כוחה של שטיפת מוח באמצעות התרבות!

האומן ושיריו הם פסקול ילדותי והתבגרותי. אני יודעת 80% מהשירים בעל פה.

נושאי השירים, הטקסט והמינוחים – לקוחים מהנרטיב של סוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, לפני הסכמי אוסלו.

הזמר, נושק לגיל 80, יצא אט אט לקדמת הבמה והתקבל באהבה עצומה.

הקהל היה מאוד הומוגני – זוגות וקבוצות חברים ילידי השנים 65' – 80'. אנשים יפים ו'נכונים', שמורים, קצת מאפירים או מקריחים.

דור מאוד ספציפי ומובחן.

פה ושם גם הגיעו עם ילד בן עשרה וזהו. כמה וכמה מהם עם חולצות שעליהן כתוב "חטופים עכשיו". לאורך ההופעה גם היה מי שצעק "את כולם!", וחלק מהקהל (ממש לא כולם) ענה לו בצעקה – "עכשיו!"

והיה 'חם ונעים':

גם כששרים "פנו הדרך הנה בא הרוצח… הוא לא עוצר באדום!", שכנראה נכתב על אריאל שרון אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הלילה כולנו שרים "אתם יודעים על מי". עם השמעת השיר – רחש מוסכם בקהל מלווה ניד ראש, עד כמה המילים הקשות הן 'נבואיות ורלבנטיות'. במסכים סרטון מאיים של כלבי טרף עם מבט של דם רצים לתקוף אזרחים. כלבי הטרף הם כנראה רמז לנתניהו ו/או מצביעיו, אבל לי הם בעיקר הזכירו את הנוח'בות, יימח שמם.

וגם כששרים "והנה הוא חוזר למלחמה, בלי לומר מילה" (מי יודע לכמה מהקהל יש בנים שכעת מסדרים ציוד לפני כניסה לעזה…);

וגם כששרים "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן…״;

טוב שלא שרנו כולנו יחד את השיר "זהו האויב שלך… בדיוק כמוך, כמוך בדיוק", שיצא כשנתיים לפני הסכמי אוסלו.

כיוון שגדלתי בתרבות הזו, עליכם להאמין לי שתיארתי את הסנטימנט בפארק ממש כפי שהוא. בקיצור, כל הנרטיב והרוח של הדור המבולבל הזה ב-90 דקות צפופות. קפסולה של זמן.

ו'כולנו', כל הקהל ההומוגני הזה, באמת נהנינו מאוד מהשירים הנוסטלגיים.

אבל אני כבר לא יכולתי.

המילים האלה לא ירדו לי בגרון. התקשיתי להוציאן מהפה.

תחושת הזיוף היתה עצומה.

ללא קשר לחולצות החטופים או לקריאות הביניים פה ושם.

זה לא העניין.

אני כבר מבינה מה עומד מאחורי המילים של השירים.

לאיזה טמטום, מורך לב, קהות חושים וסכנה הן מובילות, מתוך גודל השקר חוסר ההבנה של התמונה.

זהו כוחה של שטיפת מוח באמצעות התרבות!

וכבר לא יכולתי ליהנות מהמוסיקה שפעם כל כך אהבתי.

הרגשתי בצורה כל כך חזקה את הדיסוננס, את הניגוד בין מי שהייתי אי אז בשנות ה-90 ומה שהבנתי אז לגבי מילות השירים, לבין האדם שאני היום ומה שאני יודעת עכשיו בשכל ובלב, אחרי שראיתי בעיניי, וכל מה שאני עכשיו אוהבת ומאמינה בו.

איזו גבורה חולנית יש בלצעוק "משיח לא בא"?! שזה הרי בדיוק הפוך מ'מלך המשיח'.

דור שלם, שלא באמת מכיר את מסורת אבותיו, עמד וצעק שנים בהופעות "משיח לא בא!" – ואני הייתי ביניהם – ולא הבין שהוא זורק ביצים סרוחות על סבא וסבתא שלו.

רציתי להקיא.

חוויה מטלטלת, שאני לא יודעת אם הצלחתי להעביר כאן במילותיי.

כותבת ובוכה תוך כדי.

לא רק מוסיקה טובה היתה שם, אלא התרחשות של משהו אותנטי עמוק, עתיק ועוצמתי. תיקון

למחרת, כאילו 'במקרה' – אם בכלל יש דבר כזה – נתקלתי בהקלטה של ישי ריבו בהופעה חיה.

ישי ריבו ממלא בשנים האחרונות מפה לפה את פארק הירקון ואת היכל התרבות בקהל צעיר מכל שכבות העם, ומרטיט את הלב עם מוסיקה ישראלית מקורית אמונית.

קידוש השם, יש מי שיאמר.

בסרטון שראיתי מופיע ריבו מול קהל של רבבות רבבות צעירים יהודים אמריקאים וישראלים במדיסון סקוור גארדן, והם שרים איתו בהתלהבות עצומה "סיבת הסיבות, שומע תפילות… ורק לך נאה להודות". אנרגיה מחשמלת. לא רק מוסיקה טובה היתה שם, אלא התרחשות של משהו אותנטי עמוק, עתיק ועוצמתי. תיקון.

והנה שוב אני בוכה.

הבנתי.

מה שראיתי בפארק הוא פרק ארוך שנגמר.

היום הנשמה והלב של הצעירים של עם ישראל במקום אחר לגמרי. הם במקום הנכון, והכל הכל יהיה טוב.

בעזרת השם.

--- title: על מסע המושבות, אחדות וסילוף הגות author: איתי אסמן date: 2025-08-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/361 --- # על מסע המושבות, אחדות וסילוף הגות

אחד הערכים המרכזיים שחרת על דגלו המגזר הדתי-לאומי הוא ערך האחדות.

'גשר בין עולמות', ׳המקף המחבר׳ או כינויים מפורסמים אחרים.

נדמה שאין חולק על כך, שאחד המשפיעים הגדולים על צביונו של המגזר הזה ועל עולם הרעיונות והמושגים שלו הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק(=הראי"ה) זצ"ל, שהיה רבן של יפו והמושבות בתחילת המאה העשרים ולאחר מכן רבה הראשי של ארץ ישראל ומייסד ישיבת 'מרכז הרב', שהוציאה מתוכה מפעל שלם של ישיבות.

חשוב לעסוק בהגותו ובשורשיו הרוחניים באופן כן ואמיץ, כדי להבין את עצמנו ועד כמה אנו נאמנים לאותה הגות – או שמא סטינו ממנה.

כך או כך, לימוד פשוט יחזיר אותנו לתלם ויבער את הסיגים והעיוותים שחלו בשימוש במשנתו של הראי"ה.

בנוסף למטרת קירוב הלבבות, הרבנים הגיעו למושבות בשל כאבם הגדול על מצבם הרוחני של החלוצים וניתוקם ממסורת עמם, וכדי לדבר על 'הרמת קרן היהדות' ולהשפיע באופן מעשי על חיי המושבות

אחדות –

המאורע המכונן ביותר בחשיבה של המגזר הדתי-לאומי על ערך האחדות אצל הרב קוק זצ"ל הוא 'מסע המושבות'.

מדובר במסע שנערך בשנת התרע"ד (1913) במשך חודש אל יישובי אנשי העליות הראשונות בצפון הארץ. השתתפו בו שבעה רבנים חשובים בארץ ישראל, אחד מהם היה מנהיג העדה החרדית בירושלים באותה תקופה, הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל.

בין המושבות היו זכרון יעקב, מרחביה, דגניה, פוריה ועוד.

בתום המסע הוציאו הרבנים חוברת שתיארה את המסע. מומלץ מאוד לקרוא את החוברת הזו כפי שיצאה במקור, כדי לעמוד על דמותו השלמה של הרב קוק זצ"ל.

בניגוד למה שלעיתים נדמה בציבור הדתי-לאומי – שהמסע נועד בעיקר להתרשמות של הרבנים וכדי שייפגשו עם הציבור, יכירו אותו ויחזקו את החלוצים בעבודתם –

בעמוד השער של החוברת נכתב "רשימת מסע הרבנים מחברי הועידה להרמת קרן הדת והיהדות בארץ הקודש ת"ו".

כלומר, בנוסף למטרת קירוב הלבבות, הרבנים הגיעו למושבות בשל כאבם הגדול על מצבם הרוחני של החלוצים וניתוקם ממסורת עמם, וכדי לדבר על 'הרמת קרן היהדות' ולהשפיע באופן מעשי על חיי המושבות.

שאלו את עצמכם מה הייתם חשים לו היה מסע כזה מתרחש היום. מסע כזה היה ממוסגר בתקשורת בשלילה קיצונית ואלימה כ'מסע הדתה', ואנשים רבים היו כנראה ממהרים להתנצל משום מה על 'חוסר הרגישות' של מייצגי היהדות הללו.

בתחילת החוברת יש הקדמה ארוכה שעליה חתומים כל הרבנים, וכך הם כותבים על מטרת המסע:

"הדרכים הראשיים אל ההטבה הרצויה הם: דרכי החינוך שיהיו ממולאים השפעה של יהדות נאמנה, על ידי מורים יראי השם תמימי לב שלומי אמוני ישראל, בעלי תורה ובעלי כשרון היודעים את העולם ואת החיים, את תנאי היישוב ואת צרכיו".

כלומר, אחת המטרות המרכזיות של המסע הייתה לתקן את החינוך של היישוב החדש, כך שיהיה מיוסד על אנשים המאמינים בקדושתה של התורה ובמסורת ישראל.

אף שהרבנים ראו בעין טובה וחיובית את העבודה החקלאית של החלוצים בבניית האומה, בוודאי הרב קוק שראה בהם שותפים ממש בגאולת ישראל – צרם להם מאוד החינוך המנותק ממסורת ישראל, ולכן הם פעלו להכניס למושבים מורים יראי שמיים.

וכך כתבו בהמשך המטרות: "העמדת מורי הוראות ומשפיעים רוחניים בכל מקומות היישוב בדרך כבוד ושלום".

הרבנים הבינו שיש כאן מורכבות. מצד אחד החלוצים הם אידאליסטים הפועלים להפריח את ארץ ישראל ולהקים מדינה לעם ישראל, ומצד שני הם מושפעים מתרבויות זרות הפועלות על הלך מחשבתם ורוחם, ולכן יש לפנות אל עומק ליבם כדי לתקן זאת ולהשיב אותם ליהדות: "לחדור אל עומק הלב של הפועל הצעיר, שאף על פי שחלק ממנו שבוי בידי דעות זרות אשר נסתעפו בהשפעה נוכרית, בכל זה חי גם בו אותו הרשף הישראלי, שבגעת בו יד רצויה ורוח נאמן – והיה לאור ישראל ולשלהבת קודש".

אמנם, הרבנים באו גם להתעניין בצורה כנה ואמיתית במצב החלוצים, במצבם החומרי ולא רק במצבם הרוחני, והם באו לקרב לבבות ו׳לשבור מחיצות׳, אך בסופו של דבר, מטרתם המרכזית הייתה חיזוק היהדות של החלוצים.

ולא רק בפן החינוכי, אלא גם בשמירת השבת והכשרות: ״ומדי דברנו בכל מושבה ומושבה על חובות חיי היהודי בכלל ובפרט, הבלטנו בייחוד: את קדושת השבת, דרישת החינוך על טהרת הדת, ומצוות התלויות בארץ״.

האחדות בעם ישראל ובמדינת ישראל לא יכולה להיות תחת 'רב תרבותיות', במיוחד לא עם ערכים המושפעים מתרבויות זרות

הרב קוק ראה באחדות ערך גדול מאוד, נושא זה מודגש בכתביו.

אך הוא מדבר על אחדות מבוססת זהות יהודית. גם במאמרו החשוב 'מסע המחנות' (שנכתב בשנת תרצ״ג, 1933), שבו הוא מבקש מכל ציבור לעשות חשבון נפש בעצמו ולא להאשים את חברו, הוא מדבר על חיסרון ב״ההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה המוכרחת להיות שורה על ישראל, הגוי כולו״. כלומר, האחדות באופן שהרב קוק הבין אותה חייבת להיות קשורה לקב״ה.

והוא מסיים את המאמר במילות התפילה "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

לא רק אגודה אחת של ׳הסכמות רחבות׳, אלא ״לעשות רצונך בלבב שלם״. זו הייתה משאת נפשו של הרב קוק בכל ספריו ומאמריו, שפורסמו בחייו וגם אחרי מותו.

האחדות בין המחנות הייתה חשובה בעיניו כאשר היא באה יחד עם החיבור למסורת ולשורשים.

הניסיון לראות את הרב קוק זצ״ל כמי שעסק בקירוב לבבות במנותק מקירוב סביב מסורת ישראל ושמירת מצוות, הוא סילוף דמותו ומשנתו. ונשאלת השאלה: מניין הגיע סילוף זה, ומדוע אינו מטופל כראוי באומץ, בחוכמה ובגבורה?

האחדות בעם ישראל ובמדינת ישראל לא יכולה להיות תחת 'רב תרבותיות', במיוחד לא עם ערכים המושפעים מתרבויות זרות. זו בדיוק הייתה מטרת מסע המושבות – קידום אחדות אמיתית, כזו המבוססת על התרבות היהודית השורשית והמקורית ועל תיקון הניכור ליהדות המושפע מתרבות זרה.

לפי שיטת הרב קוק זצ״ל, במדינת ישראל תהיה אחדות אמיתית לא רק אם נקשיב איש לרעהו (שזו אכן משימה חשובה), אלא כאשר נעשה זאת מתוך תיקון המערכות הציבוריות, שיפעלו בשמירה על קדושת השבת הציבורית בהתאם למסורת ישראל, בתיקון החינוך הכללי והתרבות הישראלית בכבוד למסורת ישראל.


קראו תגובה למאמר שהתפרסמה באתר:

תגובה למאמר "על מסע המחנות, אחדות וסילוף הגות"

--- title: מלחמת התודעה author: אריאל אוסטרבך date: 2025-08-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/363 --- # מלחמת התודעה

א. קשה להפריז בחשיבותה של התודעה. הכל תלוי בתודעה, על אף שהיא נעלמת מן העין.

רק לפני פחות משנתיים ראינו כיצד תודעת "האויב לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים" אפשרה לאויב הזה גישה כמעט חופשית לערי ישראל וליישובים ועלתה בדמים מרובים.

ב. גם המלחמה מוּנעת מתודעה.

התודעה הקיצונית ביותר, אולי, היא זו הרואה את עצם המלחמה כדבר רע, ולא משנה מה הסיבה להתרחשותה. על פי שיטה זו, עצם העימות בין ישויות הוא שלילי, ויש לעצור אותו באופן מיידי. רוח זו באה לידי ביטוי בין השאר בשלטים שתוכנם עוסק בעצירת המלחמה, או בהחזרת החטופים יחד עם הפסקת הלחימה ברצועה. ומי שאינו פועל להפסקת הלחימה – שונא את החטופים! טירוף.

במלחמה אדם צריך להיות מוכן להקריב את חייו עבור האומה. ההקרבה היא לא רק של הלוחמים, אלא של כל המעגל הלאומי הרחב

ג. בארגון "משמר החינוך הממלכתי" (מיסודם של גבעת חביבה וקרן ברל כצנלסון, שעל שמו אגב נקרא קיבוץ בארי), הכינו מסמך שכותרתו "איך לדבר עם הילדים על המלחמה ולהישאר בני אדם?".

במסמך זה, מושגי הלאומיות או צדקת הדרך נעדרים כמעט לחלוטין, ומה שיש בו הוא ריכוך של שנאת האויב.

דוגמאות: "נסביר שגם באיראן וגם בעזה יש אנשים בעלי אמונות שונות. יש גם אנשים שממש סובלים מהמצב ומתנגדים למנהיגות שלהם… נספר ונחשוף את הילדים לבחירות מיטיבות של אנשים מהצדדים השונים, שבוחרים להציל, לעזור ולתרום לאנשים אחרים, רק כי הם א.נשים. לילדים קל להיות אמפתיים כלפי ילדים אחרים. נחפש קווי דמיון בין ילדים. נוכל לשאול "איך לדעתך מרגיש ילד בן גילך שגר עכשיו בטהראן/עזה?", "ממה הוא הכי מפחד לדעתך?", "מה הוא חושב על ילדים ישראלים?".

נסביר על דרכים שונות לפתרון סכסוכים. נעודד את הילדים לחשוב על חלופות מגוונות שאינן אלימות: "מה היית מציע.ה לעשות כדי לפתור את הסכסוך שלנו?". נציע אפשרות של פתרון דרך שיח, הסכמים וויתורים".

נסו לתת לילדיכם או לתלמידיכם להתמודד עם הניסוח הזה. זה מבחן עצמי נהדר.

ד. הסתעפות אחת של תודעת "מלחמה זה רע" היא, שאומנם אין מנוס מלהילחם לפעמים, אך יש לנסות להימנע מכך ככל האפשר. את הכותרת המתאימה ביותר לתפיסת העולם הזו נתן הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון: "לנצח ולהישאר בני אדם". כלומר, יש חשש מעורר חלחלה שמא הניצחון יהפוך אותנו למפלצות.

גם רמטכ"לים נוספים השתמשו באמירה הזו.

ידוע כבר שערך הניצחון נעדר ממסמך 'רוח צה"ל'. פרופסור אבי שגיא, ממנסחי המסמך, אמר: "אין לגיטימציה לצאת למלחמה כדי לנצח, וכשפועלים כך חורגים מגבולות המוסר".

לא פלא אפוא, שקצינים בכירים שגדלו על הרוח הזו מתקשים בהכרעת האויב ומיטוטו.

ה. קומה נוספת בתודעה היא התפיסה, שחובה להציל את בני עמנו מידי האויב, ושכל זמן שיש יהודי במצוקה חובתנו לעזור לו.

ולכן, כאשר תושבי העוטף נקלעו לצרה, יש חובה לעזור להם; וכאשר יש שבויים המוחזקים על ידי חמאס ברצועת עזה, צריך לנסות לשחרר אותם; וכאשר אב המשפחה יוצא למילואים, צריך לעזור לאשתו ולילדיו.

כל קהילה הפועלת על פי ערכי מוסר ויושר תזדהה עם הדברים הללו, יחד עם גמילות חסד לכל מי שצריך זאת. התודעה הזו היא הבסיס לחברה בריאה.

אך דא עקא, אף שגמילות חסד היא חשובה מאוד, פעמים רבות מדובר בתודעה של גמילות חסד פרטית של שותפים, ולא של גמילות חסד כלפי האומה במלחמתה.

גמילות חסד פרטית נעשית במרחב מסוים ובתנאים מסוימים. למשל, אסור לאדם לכלות את ממונו במתן צדקה, או לפגוע בבריאותו כדי לסייע לאחרים.

לעומת זאת, במלחמה אדם צריך להיות מוכן להקריב את חייו עבור האומה. ההקרבה היא לא רק של הלוחמים, אלא של כל המעגל הלאומי הרחב: לוחמים, תומכי לחימה, תמיכה בעורף, מפונים ועוד ועוד.

אפילו הירידה למקלטים ולמרחבים המוגנים מקבלת ממד אחר כאשר היא נעשית כחלק מתפיסת המלחמה באופן הראוי.

העם כולו נכנס למצב התגוננות לא רק כדי לשמור על נכסי חייו הפרטיים, אלא גם כדי לאפשר למדינה להכריע את האויב.

המציאות שאנו חיים בה, שהיא בבחינת חדר לידה לאומי, מחייבת ודוחפת אותנו לעלות אל התודעה הלאומית, וממנה לשאוב כוח למלחמה בחזית ובעורף

ז. כאשר אנו פועלים במרחב הציבורי, עלינו לשאול את עצמנו: על פי איזו תודעה אנו פועלים ואיזו תודעה אנו מחזקים בפעולתנו?

איננו פועלים במרחב ריק ויש להביא בחשבון את ההשלכות של מעשינו. האם אנו מחזקים את תודעת הפרט, או מחזקים את הפרט כחוליה בשרשרת של עם ישראל לדורותיו?

כל פעולה ומחשבה שלנו פועלת על התודעה.

ראוי כמובן להתפלל על כל יהודי, אך מה על התפילה על ניצחון האומה?

תמונות השבויים, קורעות הלב, צריכות להיתפס בהקשר הרחב בלבד.

ח. מפקד הפריצה לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים, יורם זמוש, סיפר כי לפני היציאה לקרב הם קיבלו דגל מתש"ח, וחשו כי כל הדורות של עם ישראל דוחפים אותם לנצח ולשחרר את הכותל.

מתוך תודעה של דורות שוחררה ירושלים, ומתוך תודעה של נצח ישראל ננצח בעזה בעזרת ה'.

ללחימה מתוך תודעה לאומית יש נגזרות רבות. החל מהגדרת מטרות הלחימה וכלה ביכולת לנשוך שפתיים כאשר המלחמה מתארכת וגובה מאיתנו מחירים קשים.

המציאות שאנו חיים בה, שהיא בבחינת חדר לידה לאומי, מחייבת ודוחפת אותנו לעלות אל התודעה הלאומית, וממנה לשאוב כוח למלחמה בחזית ובעורף.

ככתוב: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

--- title: מי רוצה מלחמת נצח? author: עזרא הימן date: 2025-08-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/364 --- # מי רוצה מלחמת נצח?

א. הזיות בהבנת טבעה של המציאות

הכשל הבסיסי ביותר בכל דיון בין תפיסות ימין לשמאל הוא הדילוג על טבעה של המציאות.

ההתעלמות מטבעה של המציאות האנושית היא ממש פיצ'ר בשמאל. הוא רואה מלחמות כמו תקלת יצרן. מחזירים למפעל ומחליפים מוצר. "עם מי עושים הסדר. למי מוסרים את רצועת עזה. מה האלטרנטיבה. מי היריב הרציונאלי. זה כנראה קרה בגלל תסכול ויאוש. החלטנו שמסיימים אז בטוח שאפשר למצוא איזה מצרי או סעודי טוב שיסגור לנו את הפינה ויאפשר לנו להיפטר מהמטרד הזה. הרי בשביל מה הם קיימים?"

אך מי שמתייחס למלחמה כמו אל תקלת יצרן, יסתובב כל חייו בין סוחרים חדשים, עם מלוא חופניים הבטחות של אנשי מכירות, וישנא את מי שמכיר בטבעה של המציאות ומפנה את כוחותיו להתמודדות מיטבית עימה.

כשמתעלמים מטבען של מלחמות, אתה נידון לשוב ולחזור עליהן. השמאל, בבורחו מהמלחמה, דן אותנו למלחמת נצח שתמיד תרדוף אחרי הבורחים ממנה

צורת החשיבה של השמאל אינה יחודית בהעדפתה חיים ללא מלחמות. היא יחודית בכך שהיא חושבת שהיא יכולה להעלים אותן על ידי מחשבות מדומיינות הלקוחות מסיפורי אגדות. משם קל מאוד לגלוש למחשבה שמי שממשיך להילחם כנראה אוהב מלחמת נצח.

המחלוקות העמוקות בין ימין לשמאל הן כביכול על תפיסת עולם. אך המחלוקות האידיאולוגיות הקוטביות ביותר הן על טבעה של המציאות עצמה. ראו ערך: "הם בכוונה הורגים את החטופים כי הם רוצים מלחמות נצח. זה משרת אותם פוליטית". אי אפשר להבין את הג'יבריש המטורף הזה, שנראה כלקוח מאנשים על פטריית הזיה, בלי להבין את טבעה של צורת החשיבה של השמאל העמוק.

וזה הפאנצ': כשמתעלמים מטבען של מלחמות, אתה נידון לשוב ולחזור עליהן. השמאל, בבורחו מהמלחמה, דן אותנו למלחמת נצח שתמיד תרדוף אחרי הבורחים ממנה.

ב. הרוצה למזער מלחמות ינצח אותן

מי שחושב בצורה הזו יתקשה מאוד להבין את זה שבוחר להמשיך להילחם. הוא לא יוכל אפילו לשער שיש אפשרות אחרת להתמודד בצורה נכונה עם מלחמות: להתעקש לנצח אותן. ואם אפשר, אז לגרום לאויב להתייאש. כמה שיגרם יותר יאוש לאויב, כך המלחמה הבאה תקטן, תתרחק, ותמוזער. קוצר רוח מוביל לתוצאה הפוכה. לחשוב שהאויב שלך זקוק לתקווה – גורם למלחמת נצח.

חשיבה זו רלוונטית במיוחד כלפי אויב שעבורו מלחמה נועדה לאסלם את כל העולם ולהשמיד את ישראל; ומשמעותית במיוחד במלחמה שאיננה אירוע סימטרי מבחינה מוסרית. יש צד תוקפן. יש צד המונע מרוע. הוא לא יוותר אלא אם יוכנע.

בשביל להבין את כל זה לא צריך אמונה או שאר רוח. לא צריך משיחיות. מספיק להיות עם שתי רגליים על הקרקע, ולרצות לחיות ולא להתאבד. זה די והותר בשביל להחליט שבהתמודדות מול אויב שקם בבוקר כדי להשמיד אותך, יש רק תמונת סיום אחת אפשרית: מגף על הצוואר עד פרפורי הגסיסה האחרונים. או בשפה הפיוטית של דוד המלך: 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. וככל שנפנים זאת, כך המלחמה תהיה קלה וקצרה יותר.

מלחמה נגד רוע היא לא מטרד כרוני נלווה לחיים. היא חלק מהותי מביסוס הטוב בעולם, והשלטת הטוב באדם. היא מבחן אישיות, מבחן אופי

ג. אמון בנצחון הטוב, ושאר רוח של אמונה

במבט נוסף, כדי להתמודד נכון עם המלחמה אנו זקוקים לאמון גדול בטוב בעולם, ולדעת להילחם עליו בגבורה גדולה. להסתכל לרוע בעיניים. זו מחשבה שרבים בשמאל לא רוצים לאמץ. הם מעדיפים לצייר את הפאציפיזם שלהם כאמון בחיים ובאדם. אך מאחורי זה מסתתרים פחדנות וחוסר יכולת להתבונן בפני הרוע. הם מעדיפים להעמיד פנים ולספר סיפורי אגדות. האמנים שחותמים על מכתבי תמיכה באנשים הכי שפלים עלי אדמות אינם תמימים. הם בעומק העניין איבדו את משמעות ערך החיים. איבדו את האמון שיש בעולם רע וטוב, ושראוי להילחם עבורו. הם מעדיפים לעסוק בתדמית של עצמם מאשר להסתכל במראה.

בשביל לשמר את היכולת להילחם על הטוב בעולם, כדאי מאוד שנכניס לסיפור גם אמונה, יהדות וציפייה משיחית. אלה יהפכו לנו את המלחמה מארוע שמאופיין בהתמודדות נבונה עם עובדות החיים בלבד, למשהו משמעותי הרבה יותר. מלחמה היא לא תחביב ולא משאת חיינו. היא התמודדות קשה עם רוע תקיף ואלים מאוד. היא דורשת מאיתנו גבורה אדירה. במלחמה אנו מאמצים את כל האמון האינסופי שלנו בטוב, כדי להתגבר על הרע. מלחמה היא שעת מבחן לכוחות הטוב שבנו. אלה שדוחים אותה, בוחרים למסור את העולם על מגש של כסף לרוע, להרים ידיים ולוותר.

מלחמה נגד רוע היא לא מטרד כרוני נלווה לחיים. היא חלק מהותי מביסוס הטוב בעולם, והשלטת הטוב באדם. היא מבחן אישיות, מבחן אופי. היא מסמלת את כל המישורים, הרוחניים והפיזיים כאחד, בהם אנו נדרשים להתאמץ, להתגבר, להתמסר ולהסתכן, מכוח אמונתנו בעולם הזה, ובהתעקשות על כך שבעולם הזה, החומרי, הסוער שלנו – הטוב יכול להתגבר ולנצח.

בניגוד לתרבויות אחרות המתקיימות סביבנו, אנו לא חיים בשביל להילחם; אנו שואבים מתוך אתגרי המלחמה תעצומות של התגברות והתמסרות, ואמון בנצחון הטוב בעולם. זה נקרא לגשת אל המלחמה בתודעה של אמונה וציפייה משיחית.

והתפיסה הזו – בניגוד לתפיסה הכל כך דלה ושטחית עליה גדלו חלק מהגנרלים כאן – תיקח את הצבא שלנו אל הדור הבא, תנהיג ותנצח. היא לא תעסוק בהבטחות של יונה ועלה של זית, ולא תפריח אשליות והזיות. מתוך האמון העמוק שלה בטוב, היא לא תשוב עד כלות הרע. ומתוך שהאמון בטוב יגדל, והרוע יובס, המלחמות יהפכו לנדירות, והעתיד אכן יבשר שלום.

--- title: אתגר הבינה המלאכותית author: בן יעקב סבו date: 2025-08-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/365 --- # אתגר הבינה המלאכותית

א. מהי סוף סוף בינה מלאכותית?

נתחיל במה היא לא.

לאדם יש הכרה. האדם מסתובב בעולם, רואה, לומד, מדבר, חושב.

לבינה מלאכותית לעומת האדם, לעולם לא תהיה 'הכרה' במובן שאנו מייחסים לבני אדם.

לזה לא תעזור כל הטכנולוגיה שבעולם.

מה כן בינה יכולה לעשות? היא יכולה לחקות פעולות מעשים וכישרונות של בני אדם.

איך היא עושה את זה? פשוט, היא 'צוברת' כמויות אסטרונומיות של ניסיון בתחומים מסוימים, ניסיון שגם הוא עצמו בנוי אך ורק מפידבק של בני אדם לגבי פעולות מסוימות.

למשל – אם סגנון כתיבה מסוים גורר המון התייחסות, אז הבינה המלאכותית תנסה לחקות את הממוצע של סגנון הכתיבה הנ"ל. האם היא 'יודעת' לכתוב?

ברור שלא, אלא היא עושה ניסוי וטעיה במכפלות עצומות, וכך צוברת ניסיון אילו פעולות שלה משביעות את רצון האנשים ואילו לא.

הבינה המלאכותית לא 'חושבת' ולא 'מודעת' במובן האנושי, היא פשוט מערכת חיקוי ענקית של סך כל המשובים שהיא מקבלת מאנשים המשתמשים בה

בבסיס, הדבר דומה לכל מערכת עם משוב אינטרנטי, כמו ציונים שאנשים נותנים לבתי מלון, להזמנת מוצרים שונים או ללייקים לציוצים בטוויטר. אלא שהבינה כבר עובדת בצורה יותר אוטומטית.

שורה תחתונה – הבינה המלאכותית לא 'חושבת' ולא 'מודעת' במובן האנושי, היא פשוט מערכת חיקוי ענקית של סך כל המשובים שהיא מקבלת מאנשים המשתמשים בה. באופן הזה כבר היום היא יכולה לייצר בדיחות שיצחיקו מאד את האדם הממוצע, לכתוב מאמר הגות שיסביר רעיונות פילוסופיים, או ללוות אדם בטיפול פסיכולוגי.

ב. חרדה אפוקליפטית במטרה לשלוט

אחת לכמה שנים עולים מומחים לקדמת הבמה ומסבירים שעוד רגע כלל האנושות תחרב.

פעם מפאת ילודת יתר ולכן חייבים להגביל ילודה, אחרת לא ישאר אוכל בעולם. פעם מקריסת הכלכלה ולכן חייבים להנהיג קומוניזם עולמי. פעם בגלל החור באוזון, מגיפות, משבר האקלים ועוד.

הטענה החוזרת היא שאם נמשיך בתחרות בינינו – בני האדם, ונמשיך להחזיק בזהויות הטבעיות ש'מבדלות' אותנו, עלול העולם להיחרב. הפתרון האחד הוא תמיד להנהיג משטר חזק ולמחוק את הזהויות.

פעם אחר פעם הפתרון המוצע לקטסטרופות הינו לתת כח מאד גדול לגופים ומנגנונים מסוימים ובלתי נבחרים, שיוכלו לשלוט בכל השאר, וכך לווסת את 'המשבר'. מרקס רצה שליטה באמצעי הייצור; האקלימיסטים רוצים שליטה בפליטות הפחמן שהם יקצו לכל מי שבא להם בטוב; אהרן ברק רוצה שליטה על החוקים והממשלה.

וכיום – יובל נח הררי, ביל גייטס ודומיהם, דורשים שליטה על הבינה המלאכותית.

על מי חזונות קטסטרופליים עובדים?

לרוב על אנשים החיים ללא משמעות, מבחינתם החיים הם מסע ארוך איטי ודועך אל המיתה.

כשזה הראש – התחושה הקיומית היא חרדתית וקטסטרופלית. זה מוסיף אדרנלין ומשמעות ליום יום.

כל תיקון פסקת התגברות היא דיקטטורה, כל כוס חד פעמית בפח היא אקולוגיה קורסת. והטכנולוגיה – היא הולכת להשמיד את האנושות.

ג. מי ישמור על ההמון?

שאלה שנשנית בכל סוגיה בשנים האחרונות – מי ישמור על האנושות מפני ההמון? הרי ההמון הוא כזה בור, מלכלך ומעריץ דיקטטורים.

'אדמו"ר הפרוגרס' יובל נח הררי, ממליץ בספרו האחרון 'נקסוס', להפקיד את השליטה בבינה המלאכותית בידי מועצת משפטנים ופרופסורים שיוכלו לווסת להמון את השימוש בה.

הררי טוען שיש הבדל בין 'אמת' לבין 'ידע', ומכיוון שלא תמיד הידע תואם לאמת, מועצת משפטנים ופרופסורים תוכל להחליט להמון מתי ה'ידע' הוא 'אמת' ומתי לא.

נשמע מצוין, לא?

אז זהו, שהניסיון מלמד שבכל פעם שאנשים הפקידו כח רב מדי בידי אנשים בלתי נבחרים, אנחנו נכנסים למצב בעייתי מאוד. בלשון המעטה.

מתי נחזיר את הריבונות של העם על חייו?

ד. בינה לעומת האדם

הררי, ככל הגות המנסה להמציא את הגלגל וּבָזָה לעבר ולאינטואיציה האנושית, מכיל סתירות בכל שעל ושעל. לצד דאגתו הגדולה לאנושות, הוא עצמו באותו הספר מבטל את הצורך או את הערך של האנושות. אם תימחה האנושות, טוען הררי, לָ'עולם' עצמו לא יהיה אכפת והוא פשוט יכין בתהליך אבולוציוני בן מיליוני שנים את ראשית החיים מחדש.

בנוסף, טוען הררי שבעתיד אולי נצטרך להעניק 'זכויות' לישויות בינה מלאכותית, ובכך מבטל את ערך החיים, שכן מה ההבדל בין בינה עם 'תודעה' לבין אדם שנמצא ספון במחשב, מזמין אוכל הביתה דרך המחשב, ומנהל את כל חייו ומערכות היחסים שלו באופן מקוון?

תוך כדי דברים אלו, הוא מחבר הכל לצורך של האנושות להמעיט ילודה ולדלל את האנושות. בשביל האנושות כמובן.

קצרה היריעה מלהמשיך.

עלינו להבין שאדם מנותק שורשים יאבד כל כיוון. רק אדם וְעַם האוחזים בשורשיהם וזהותם, גאים בהם ונלחמים עליהם, לא הם יהיו העבדים של המכונה

מדוע מי שלא מאמין שלאדם יש ערך נבדל מאשר כשבעים קילו מים ופחמן של גופו, או מאשר גלי חשמל בינאריים של בינה מלאכותית, יהיה אמון על שמירת האנושות?

האם בידי פרופסורים כאלו ניתן סמכות ומשרה? שופט בג"ץ שתופס את האדם כקוף מוכשר ראוי לפסוק בענייני מוסר?

עידן הבינה המלאכותית דורש מאיתנו לחדד לעצמנו – מה שמבדיל את האדם מיתר המציאות הוא צלם האלוקים הטמון בתוכו.

כל אידיאולוגיה שנטשה את תודעת צלם אלקים היהודית הפכה את האדם ל'אבק בגלגלי המכונה הגדולה'. הרי מה זה עוד שבעים קילו פחמן שנשלחים למחנה עבודה סיבירי לעומת המהפכה העולמית הגדולה שתשנה את ההיסטוריה לאוטופיה?

ה. המציאות הישראלית – מתקן אימונים

נראה שהמציאות הישראלית הכינה אותנו טוב טוב לענות על שאלות יסוד אלו:

  1. מי אנחנו רוצים שישלטו בחיינו? פקידים בלתי נבחרים ומערכות משפטיות חזקות ובלתי שקופות, או דווקא שההמון יהיה חירותי לבטא בעצמו את רצונו הפוליטי, הכלכלי, המדיני והאסטרטגי?
  1. האם מי שינהיג את העולם בדור הבא, שיצליח להישאר עם הראש מעל המים, שיצליח להבין את משמעות צלם האדם גם בעולם המבלבל של הבינה, הם אנשים שיפעלו מתוך תודעת ערכים פרוגרסיבים-ליברלים, או דווקא ערכים יהודיים אמוניים?

מי שמחובר למציאות הישראלית – בנה לעצמו שרירי לב ונפש מאוד חזקים.

שורה תחתונה, עלינו להבין שאדם מנותק שורשים יאבד כל כיוון. רק אדם וְעַם האוחזים בשורשיהם וזהותם, גאים בהם ונלחמים עליהם, לא הם יהיו העבדים של המכונה. תישאר בהם העצמיות, והם יוכלו גם בעת הצורך, בזהירות המתבקשת, לרתום את הטכנולוגיה לטובתם. לטובת צלם האלוקים שבהם.

בע"ה.

--- title: למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים 'חיים'? author: צביקה מור date: 2025-08-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/366 --- # למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים 'חיים'?

על 'קדושת החיים', ואובדן משמעותם.

א. התרבות המערבית איבדה את אהבת החיים הפשוטה שלה כפי שמשתקף מהילודה הנמוכה ובמיוחד באירופה.

אם נוסיף לכך את הנהנתנות כתפיסת חיים, והַנִיהִילִיזְם – "שְׁלִילָה גְּמוּרָה וּמֻחְלֶטֶת שֶׁל הַכֹּל, סַפְקָנוּת קִיצוֹנִית וּמֻפְרֶזֶת בְּכָל הַקַּיָּם" – נוכל לקבוע כי דווקא במקום שבו הכי "עושים חיים" – לא עושים חיים. פשוט.

ב. בזמן שהציבור השמרני בארץ, שהוא הרוב במדינה, העריץ את החיים, המסורת והילודה, התרבות האחרת העריצה את 'האח הגדול', בתי הקפה, פילאטיס בפארק ושאר "תענוגות החיים". לכאורה.

אל תטעו, אין מדובר בהוספת טעם לחיים במידה ובמקום הראוי, אלא לשאלה יסודית יותר – מהם 'החיים' ולהיכן נשואות העיניים.

דווקא החזון הגדול, המשמעות הרחבה והקשה להשגה, נותנים את התמריץ לחתירה בלתי פוסקת אליהם, חרף הקשיים והמשברים בדרך

ג. נשאיר לרגע את עומק המושג 'אלוקים' בחוץ. לשם הסברת המושג דרושה מהפכה עצומה בתחומים רבים.

בכל מקרה, היעדר האמונה באלוקים, והמרתו באדם, הביאו תרבות זו למבוי סתום, כי "אין הבור מתמלא מחולייתו" והחוק האונטולוגי העוסק בהבנת ה'יש' קובע שהאדם יוכל למלא את חייו דווקא ממשמעות הבאה ממקור חיצוני לו, בדיוק כפי שהמשמעות של הכוס מגיעה מהמשקה שממלא אותה ומהשותה שישתה ממנה.

ד. מסופר, בשם אדריכל בריטי ידוע, סיפור על שלושה פועלי בניין העומדים על פיגום ועובדים. שואלים כל אחד מהם מה הוא עושה; הראשון עונה: "אני מניח לבנים, שורה על גבי שורה"; השני עונה: "אני בונה קיר"; השלישי עונה: "אני בונה קתדרלה". האם הם עושים אותו דבר?

וכמו בעולם הניהול והייעוץ הארגוני, דווקא החזון הגדול, המשמעות הרחבה והקשה להשגה, נותנים את התמריץ לחתירה בלתי פוסקת אליהם, חרף הקשיים והמשברים בדרך.

ה. בהיעדר משמעות עליונה לחיים, הפכו החיים עצמם, בתפיסתם הרזה והצרה ביותר, להיות הנושא והמטרה. לחיות בשביל לחיות, ואין משמעות שכדאי למות למענה.

האתוס הציוני של "טוב למות בעד ארצנו", המיוחס ליוסף טרומפלדור הי"ד, הפך ללעג ולקלס. כולנו זוכרים את היחס למילואימניקים לפני המלחמה כ"פראיירים". לתפישה זו השלכות חמורות על הביטחון הלאומי.

על פי דו"ח של "מרכז יכין למחקרים" משנה זו, כמות הנרצחים בפיגועי טרור בין 1993 ל-2023 גדולה פי ארבעה מזו שבין 1949 ל-1992.

כיצד ייתכן שמאז שהתחלנו לדבר ללא הפסקה על "קדושת החיים ואהבת האדם" הפכו חיינו לזולים כל כך?

קדושת החיים ביהדות היא לחיות חיים מלאי ערך, על פי תורה-נבואה, מתוך ההבנה שרק מקור חיצוני לאדם, יכול לתת לו משמעות

ו. כשהחיים עצמם, ללא פשר ומשמעות, הפכו למטרה, ולא 'החיים' של הכלל אלא של הפרט, אושרו ורווחתו, הטיל האדם על חייו חרדה נוראה מפני המוות.

כך נולד הצורך להגן על החיים העכשוויים בכל מחיר תוך משכונם לעתיד מסוכן הרבה יותר.

כך נמנעו בצה"ל מכיבוש עזה מאז עלה חמאס לשלטון, בשל הערכה שהדבר יעלה בחייהם של 500 חיילים.

לא צריך להכביר במילים על התוצאות המרות של תפישה זו. השיגעון והעיוורון בקריאה להיכנע לחמאס עבור החטופים היא עוד נגזרת של תפישה זו.

ז. השמאל הפרוגרסיבי רגיל לבטא את השקפותיו במילים יפות שקשה להתנגד לתוכנן הארסי. כמו ה"שלום", "זכויות הפרט" ו"חופש הביטוי" העוטפים את השקפותיו בטוב ואצילות מדומים, כך גם יש לראות את התהדרותו בצמדי המילים "קדושת החיים ואהבת האדם".

ההצהרות החוזרות על "קדושת החיים" במדיה הישראלית מאז טבח שמיני עצרת, משמשות כלי לחימה בידי האויב. הן מכניסות מורך לב בעם, מעקרות את רוח הלחימה ונותנות לאויב את המידע החשוב (והמוטעה) ביותר עלינו: אנו פוחדים למות. (ובעומק, אין לנו על מה לחיות, חס ושלום).

ח. קדושת החיים ביהדות היא לחיות חיים מלאי ערך, על פי תורה-נבואה, מתוך ההבנה שרק מקור חיצוני לאדם, יכול לתת לו משמעות.

קדושת החיים ביהדות היא הוספת חיים במובן של ילודה המעידה על אופטימיות ומבט עתידי חיובי.

קדושת החיים ביהדות היא גם הנכונות למות בעת הצורך כדי להימנע משלוש העברות החמורות המוחקות את צלם אלוקים שבאדם.

קדושת החיים ביהדות שמחייבת את גדולי ישראל לשמש דוגמה ולחלל שבת כדי להציל נפשות – היא בגלל המשמעות הנצחית הטמונה בחיים.

גם ההיגד "טוב למות בעד ארצנו" שניתן לקושרו למצוות המלחמה הוא בשל המשמעות העמוקה והנצחית שיש לחיים הלאומיים של ישראל בארצו, כי עבור בני האדם, ובמיוחד 'הנייחים', אדמה אינה נדל"ן, האדמה היא חיים לפרט וכמובן לכלל.

הגיעה העת לעסוק ברצינות בנושא. למען עתידנו.

--- title: מקימי חטיבת החשמונאים author: איתי אסמן date: 2025-08-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/367 --- # מקימי חטיבת החשמונאים

השבוע התקיים מסע הכומתה של חטיבת החשמונאים.

חיילים חרדים סיימו את הכשרתם כלוחמים בצבא ההגנה לישראל.

מצד אחד – מסלול הכשרה מפרך, רציני ומקצועי, ללא שום פשרות, ואף יותר מכך.

ומצד שני – חיילים חרדים, המספרים שהשירות עד כה גרם להם להתחזקות רוחנית.

כך ראוי להיות צבא במדינה יהודית.

האירוע הזה אינו מובן מאליו כלל, והוא נחל הצלחה מרשימה בזכות אנשים מיוחדים שידעו לפעול בשקט, בכבוד, ובסבלנות מלאת אמון.

חטיבת החשמונאים הוקמה בעקבות מלחמת שמחת תורה ועל רקע פסיקת בג״ץ בנוגע לחוק הגיוס.

הקמת החטיבה הייתה אירוע מורכב מאוד, במיוחד לאחר שנים רבות של נתק דו-צדדי.

למגזר החרדי לא היה אמון בראשי צה״ל, שראו בצבא כור היתוך החותר לחנך את החברה הישראלית.

מקימי החטיבה היו צריכים לעבוד בשני צירים מרכזיים:

ראשית, לשכנע את ראשי הצבא להקים מסגרת של חטיבה חרדית שבה כל מי שנכנס חרדי יוצא חרדי. מה שלא היה קיים עד אז.

שנית, לשכנע רבנים חרדים שצה״ל לא ינסה לחנך מחדש את החרדים שמתגייסים, אלא יפעל רק למען מטרה אחת: להגן על עם ישראל.

וכך, מתחת לרדאר, בשקט ובעבודה שקטה – נפרץ המחסום.

ככל שהאמון עלה, המחסום ירד

האלוף דוד זיני ואל״מ אבינועם אמונה, מפקד החטיבה, פעלו במקצועיות צרופה ובידיים נקיות.

הם רתמו את האנשים הנכונים והתייעצו עם הגורמים המוסמכים.

הכל נעשה בענווה גדולה, ללא רעש וצלצולים, בהקשבה ובהידברות.

מתוך הבנה שסוגיית הגיוס לצבא, בעיקר לקרבי, לא יכולה להיות בכפייה.

בכלל, שום דבר לא ממש עובד בכפייה, ואנשים מבוגרים המחפשים פתרונות ולא מהומות מבינים זאת בפשטות.

חינוך ושינוי תודעה בוודאי לא עושים בכפייה. גם לא השתתפות בצבא והסתערות במלחמה.

וכך, מתחת לרדאר, בשקט ובעבודה שקטה – נפרץ המחסום.

ככל שהאמון עלה, המחסום ירד.

המשימה עדיין לא הושלמה.

עוד לא נחתמו פקודות מטכ״ל בנושא, כדי שהדברים יעוגנו לשנים קדימה ולא יהיו זמניים וארעיים ותלויים במפקד כזה או אחר.

גדולי המתנגדים, כמו ארגוני הפמיניזם הרדיקלי, שגיוס החרדים הוא לצנינים בעיניהם, עוד לא פנו לבג״ץ, ויהיה צורך להתגבר על עוד קשיים המתלווים לכל תהליך היסטורי גדול.

וכאן מוטלת על ראשי צה״ל החובה להוכיח שאם הם מעוניינים בגיוס חרדים, ובאמת דרוש עוד הרבה כוח אדם – הם יהדפו את כל הביקורות וישמרו על חטיבת החשמונאים בדיוק כפי שהיא, ואף יותר מכך.

כל הכבוד לאלוף דוד זיני ולאל״מ אבינועם אמונה שפעלו בשקט ובהתמדה, מאחורי הקלעים, בהידברות, בענווה ובכבוד למגזר החרדי, למען עמידה במשימה הקדושה הזו. כך נראים שליחי ציבור.

מהם תראו וכן תעשו.

--- title: על מיקוד, חדות מבט ו'שמע ישראל' author: אודי בן חמו date: 2025-08-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/368 --- # על מיקוד, חדות מבט ו'שמע ישראל'

א. ערפל כבד וסמיך יושב על המציאות ומקשה על הראייה הבהירה.

בוודאי בשעת מלחמה.

זהו אתגר קבוע לאדם ולחברה.

בוודאי כשמנגנוני עיצוב התודעה משדרים רפיסות, חולשה ופיזור.

הררי מלל, מניפולציות רגשיות, סערות הקמות ויורדות במהירות מסחררת, רעש מחריש אוזניים ועוד.

ב. אבל נושא אחד מרכזי נמצא על הפרק מאז שמחת תורה התשפ״ד:

הניצחון במלחמה!

הנושא הזה לא ירד מהשולחן בשום שלב, והוא צריך כעת יותר מתמיד להיות בראש מעיינינו.

כל נושא וכל אדם המקדמים את הכרעת האויב עד הניצחון המוחלט – ממוקדים היטב במטרה, ומעידים על עצמם שהם רואים נכוחה את המציאות הלאומית.

ומי שלא – מעיד על חוסר הבנה או על כוונת זדון סמויה.

תחליטו אתם.

אם רצת לאחור להביא אלונקות בשעה שגייסות האויב מסתערים ופורצים את הקווים וכל סיוע בקו הקדמי נדרש כאוויר לנשימה, אתה לא ממוקד

ג. עיסוק שאינו ממוקד ברגעי ההכרעה הללו דומה לאדם שאשתו בחדר לידה ברגעים דרמטיים והוא מתעסק בתשלום חשבונות המים והחשמל.

גם זה הרי חלק ממשימות הבית, לא?

או דומה לכבאי, שברגע האמת במקום להתמקד בכיבוי מוקד השריפה מתעסק בהשקיית העציצים שבבית.

גם הם הרי חלק מהבית, לא?

ויותר מכך, דומה הדבר לאדם שבמקום להצטרף לכוח המסתער בקו הראשון בעת פוגרום מצמרר ולעצור את השטף – דואג לסדרי ההלוויות ולפרחים, או אפילו להביא מים לכוח המסתער במקום לירות כדור מדויק באויב.

ד. בדרך כלל זה לא יהיה כל כך חריג וקל לזיהוי. הרי מים וציוד רפואי נדרשים בהחלט בשדה הקרב. השאלה הגדולה תהיה העיתוי המדויק שבו הצעד הזה מבוצע, והאם בכוחך לסייע באירוע המרכזי או לא.

אם רצת לאחור להביא אלונקות בשעה שגייסות האויב מסתערים ופורצים את הקווים וכל סיוע בקו הקדמי נדרש כאוויר לנשימה, אתה לא ממוקד.

האם אתה פושע? חס ושלום.

אתה פשוט לא ממוקד.

ייתכן שאתה סתם פוחד בטבעיות, כבן אנוש, ולכן אתה מסייע סיוע שהוא אומנם חשוב, אך אתה לא ממוקד. מה המניע שלך לריצה לאחור?

רק אתה והיושב במרומים תדעו, כנראה.

ה. לא תמיד קל לזהות כאלה שאינם ממוקדים.

הם משתמשים בערכים חשובים ובצורך לתקן תיקונים נדרשים באומה, אבל עושים זאת בידיים גסות. במקום לסייע הם מוסיפים לקושי ולאתגר הקיימים ממילא, ובטהרנות המעידה על מניעים אחרים.

דומה הדבר לפצוע בתהליכי שיקום קשים ומפרכים המצליח סוף סוף להתקדם – והם, הלא ממוקדים או המזיקים הסמויים, במקום לתמוך, לעודד, לסייע ולמחוא כפיים, אומרים לו: ״חבל, רק 100 מטר הצלחת לרוץ? זה לא שווה בכלל״.

המזיקים חושפים את פניהם האמיתיות כשהם מדברים בחוסר עקביות מגוחכת.

כך אביגדור ליברמן למשל, שטען בעבר שחייבים לכבוש את עזה ושהמטה הכללי דומה לסניף של מפלגת מרץ, טוען כעת שממשלה שלא מקשיבה לדרג הצבאי פועלת בניגוד לשיקולי ביטחון.

האם נעמוד במשימה הזו? הרבה תלוי במיקוד שכל אחד מאיתנו נדרש לו

ו. כל לוחם יודע גם שבשעת קרב, תוך כדי הסתערות, לא מטפלים בנפגעים. אחרת יהיו עוד ועוד כאלה והנזק יגבר על התועלת.

זו החלטה קשה, המחייבת נפש מוצקה, בהירה מוסרית ומיקוד חד.

רק כך ניתן יהיה לנצח ואף לשמור המסגרת כולה.

וכך גם ברגעים הללו שבהם נדרשת הכרעה לאומית כללית לחיסול החמאס והשמדתו.

ז. אנו מצויים בשעה היסטורית. העולם המערבי נמצא במשך שנים בנסיגה מוסרית ותפקודית ביחס להכרעת הרוע במקום בחיים לצידו.

זהו תפקידנו – להוביל את המסר הזה בלי למצמץ ולהיות אור אמיתי לגויים.

לא אור חלוש ומעומעם, אלא אור יקרות של אומה גיבורה ונחושה במלחמתה המוסרית.

האם נעמוד במשימה הזו? הרבה תלוי במיקוד שכל אחד מאיתנו נדרש לו.

ח. בפרשת השבוע השבת קוראים את הפסוק ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״.

המשמעות של הפסוק הזה היא, בקצרה, היכולת לרכז את המבט ולהבין שהכל הכל יוצא ממקור אחד וקשור למקור אחד. לא ריבוי כוחות ואלים, אלא מבט אחדותי וממוקד.

ולעיתים כדי להבין את זה צריך פשוט לעצום את העיניים ולהתרכז.

שבת שלום!

--- title: מחרדת חורבן לתודעת כאבי גדילה ובנין author: עזרא הימן date: 2025-08-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/369 --- # מחרדת חורבן לתודעת כאבי גדילה ובנין

א. יש מי שרואה את ההתנגשות בקרבנו – בין שמרנים ופרוגרסיבים, ימין ושמאל, ועוד – כסדקים של חורבן. הם מצהירים על כך שהם מפחדים מ'חורבן הבית השלישי'. הם בטוחים שהדרך היחידה להינצל ממנו היא להושיב את כולם סביב שולחן עגול ולהגיע לעמק השווה; או-אז נינצל מחורבן נוסף. חלקם באמת מאמינים שפשרה הדדית תפתור את הכל. חלקם משתמשים בשיח הזה בציניות כדי לפרוט על רגשותיו של הימין הדתי ולגרום לו לוותר. במעגלים האלה יש תמיד נציגות מסוימת מאוד, אזורי חיוג תרבותיים ספציפיים מאוד. אבל נניח לזה כרגע, וניגע בשאלה הרבה יותר יסודית.

האם ההצהרה הזו על חשש מחורבן בית שלישי היא נכונה, ערכית וריאלית? האם זו קריאת מציאות נכונה? האם מדובר בעמדה ערכית מעצימה שניתן לצמוח ממנה? מאיפה ההצהרה הזו נובעת? שמא היא דווקא טעות מאוד יסודית ועמוקה?

כל תפיסת המציאות משתנה כשמבינים שאנחנו לא מנסים להציל את בית שלישי מחורבן, אלא דווקא הפוך – להתחיל לבנות אותו מתוך ציפייה אדירה

ב. להבנתי, המיקוד שלנו צריך להיות אחר לגמרי. הקריאות הציבוריות לגבי חשש מחורבן נוסף, הגוברות כל שנה סביב תשעה באב, מחמיצות באופן העמוק ביותר את המציאות שלנו.

הכל מתחיל מקביעה יסודית הרבה יותר: המושג הזה של 'שמירה על בית שלישי' מעיד על אופקים צרים מאוד. הבית השלישי טרם עומד. בקושי סיימנו להניח את הפיגומים והיסודות לתחילת הבניה של בית שלישי. אנו בעיקר עומדים ומצפים לצמיחה, ללידה, לבנין שלם. אנו רק בראשית מעלה הדרך.

וזה משנה את התמונה כולה. כל תפיסת המציאות משתנה כשמבינים שאנחנו לא מנסים להציל את בית שלישי מחורבן, אלא דווקא הפוך – להתחיל לבנות אותו מתוך ציפייה אדירה.

ג. כשאנחנו מתבוננים על החיים שלנו לטווח הרחוק, לחזון גדול הרבה יותר מ'מקלט בטוח ליהודים', זה משנה את כל המבט על החיכוכים הפנימיים בתוכנו. אלה לא סדקים של חורבן, אלא כאבים של גדילה ולידה. אנחנו בתהליך מאוד משמעותי של צמיחה. משהו גדול הרבה יותר הולך ונולד. ודווקא בגלל זה יש קבוצות המנסות בכל כוחן לשמר את המוכר והקיים, ולקבע את החזון של תנועת מפא"י ההיסטורית כחזון הסופי של מדינת ישראל. לחזון הזה הן קוראות 'בית שלישי'. מבחינתן הוא כבר נבנה. רק צריך לשמר אותו. חלילה לא להזיז את הגבינה מהנוף בפנטהאוז בקומה העשרים.

זו קריאה כושלת הנובעת מגאווה וראייה צרה מאוד של הישגי הדור הראשון. אנשים נאחזים מתוך מרמור ויאוש בקרנות המזבח כי מה שקיים כבר מוצה, ואין להם בתודעתם כלי המאפשר לראות את הקומה הבאה.

מי שנמצא בתודעה של ציפייה לבנין שלם לא מדבר על הקיים במונחים של 'בית שלישי'. זו יוהרה שקרית. מה שקיים איננו בית שלישי. אלה הם הפיגומים והיסודות. הבנין הולך ונבנה לאיטו.

עם ישראל חלם וחולם הרבה מעבר. הבית רק בראשית בניינו. זו לא מרפסת בפנטהאוז כי אם בקושי הכלונסאות של יסודות הבנין. והפער הזה בחזון מוליד חיכוכים והתנגשויות. זה חלק מתהליך הגדילה. זה לא אירוע של שולחן עגול, של תפיסות שונות הזקוקות לפשרה כדי למנוע חורבן. זה אירוע של גדילה, צמיחה ולידה, עם כל הקשיים, הכאבים והמאבקים הכרוכים בכך.

ד. יתרה מזו: החרדה החיצונית מ'חורבן בית שלישי' היא ביסודה ביטוי לחרדה פנימית. החזון החומרי של המפעל הציוני כולו מגיע למבוי סתום. בעידן הפוסט ליברלי, החזון הזה שכח את קיומו של עם, והפך למשועבד כולו לזכויות של כל פרט ברחבי גלובוס באשר הוא.

והפרט לא מצליח להתרווח בכורסה מול הנוף בפנטהאוז. האויב החיצוני לא נותן. הוא מכריח אותנו להילחם. דווקא הוא משקף לנו שאנחנו רק באמצע התקומה שלנו כעם. העיקר נמצא בכלל עוד לפנינו. את מה שדור מפא"י כינה 'מגש של כסף', אנחנו רואים כפיגומים של בנין גדול הרבה יותר. אלו ציפיות שונות לחלוטין: צפיה למרחוק, לבנין שלם. וכשאתה עומד על היסודות וחולם על הבנין, אין חרדה, רק ציפיה, גם כשרואים לפנינו מאבקים חיצוניים וחיכוכים פנימיים.

הדור הבא יעלה על הדור הזה. אנו רואים זאת כבר ברוח הלחימה. ועוד נראה את זה הלאה, בקומות נוספות של תחיה ותקומה, גשמית וגם רוחנית. המבט שלנו מכוון קדימה בציפייה. המבט נשוא לפנים ולא לאחור

ה. ודאי שאסור לקחת כמובן מאליו את הקיים. אנו שמחים בו מאוד ושמחים להילחם עליו אבל לא מתחפרים בו בקנאות. המאבק על הקיום, על הקיים, הוא רק הבסיס לקומה הבאה. כשמבינים שאנחנו רק בתהליך של צמיחה, והמציאות שלנו מאוד ראשונית, ומשוש שמחתנו טרם נבנה – אז אנחנו מבינים את הקשיים וגם את התככים הפנימיים כתהליכי גדילה. אנחנו לא חוששים מהם. לא נבהלים מהם. לא ממורמרים ולא מיואשים, לא מהחוץ ולא מהפנים.

אנו לא זקוקים לפיוס מדומה בשולחנות עגולים, פיוס שטוב רק לקמפיינים וסרטוני תדמית. לא זה יציל את הקיים. לא זה ימנע את החורבן המדומה. אנחנו מצפים, פועלים וגם נאבקים להצמיח קרן ישועה.

ו. עם ישראל הולך קדימה. הדור הבא יעלה על הדור הזה. אנו רואים זאת כבר ברוח הלחימה. ועוד נראה את זה הלאה, בקומות נוספות של תחיה ותקומה, גשמית וגם רוחנית. המבט שלנו מכוון קדימה בציפייה. המבט נשוא לפנים ולא לאחור.

והכל מתחיל מהשאלה, האם אתה בעמדה של חרדה מהגורל הישן או בציפייה לבנין שלם. זה משהו אחר לגמרי. האם אתה חרד לגורל בית שלישי שאתה מדמיין שכבר נבנה, כי אתה מתרפק על הכלונסאות בתחתית הבנין – או שאתה שרוי בציפייה גדולה לבית שלישי שרק מתחיל להיבנות.

תשנה את המבט, והמיקוד ישתנה. מצב הרוח ישתנה. הפחדים יתחלפו בתחושת גבורה, החששות ברוח צמיחה, וחרדת המוות בציפייה ללידה.

--- title: אמנות, אך בלי תמימות author: אריאל אוסטרבך date: 2025-08-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/371 --- # אמנות, אך בלי תמימות

"מהו אמן, לדעתכם? רפה שכל שיש לו עיניים בלבד אם הוא צייר, או אוזניים בלבד אם הוא מוזיקאי…? להיפך, הוא גם ישות פוליטית… הציור לא הומצא כדי לקשט בתים. זהו כלי מלחמה, שנועד למטרות התקפה והגנה נגד האויב".

כך טען פיקאסו, שהיה קומוניסט, ובכך סימן לנו כיצד עלינו לתפוס את פעולת האמן באופן בוגר.

כיצד משפיעה האמנות על תפיסות העולם ועל הפוליטיקה והמדיניות בישראל?

ראשית, לאמנים ולאמנות יש כוח רב לכל הפחות לתאר את המציאות. אך גם הרבה מעבר לכך – לעצב אותה. דור דור ואתגריו, משבריו ויוצריו.

מה קורה למי שלא שוחה עם הזרם? לא רק שאין הוא זוכה לכבוד, יוקרה ופרנסה המתלווים לפרסים, יש עליו גם סנקציות – כיאה למחנה המעודד בחירוף נפש את חופש הביטוי והיצירה

א. פרסים

פרסים מספקים יוקרה ופרנסה לאמן הזוכה בהם. כאשר יצירות רבות הזוכות בפרסים מבטאות אנטי לאומיות, אנטי יהדות ואנטי ציונות, השדר העובר לעוסקים במלאכה ברור: מעוניין בקידום? אתה יודע מה עליך ליצור.

וכך, האמן שמהדהד מסרים כאלו מקבל יוקרה ופרנסה, ובנוסף – נוצרת דחיפה לעסוק בתכנים כאלו עוד ועוד. שם פשוט 'מרוחה החמאה', כמו שאומרים.

מעבר לפרסים, אמנים מקבלים שכר על הופעות וכן תמלוגים על השמעת יצירתם. בדרך הטבע, תחנות רדיו המייצגות פלח מסוים מאוד של האוכלוסייה מהדהדות את חבריהן לפלח, ומעבר לקידום האישי שלהם – דואגות שדבריהם יחלחלו בחברה הישראלית. כך נוצר חיבור בין אידיאולוגיה לסוציולוגיה.

לדוגמה, השיר "אם יש גן עדן" שנכתב בעקבות ספר בשם זה (ועובד לסרט 'בופור') מציג את לוחמי ישראל כחלשים, מפוחדים, שרק רוצים לחזור הביתה, למקום הפרטי והבטוח שלהם. השיר "חכי לי שאחזור" של להקת 'אתניקס' מתאר את המערכה בלבנון כתלושה מההגנה על מדינת ישראל: "נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה". זאב נחמה, סולן הלהקה, סיפר כי "צה"ל בדיוק יצא מלבנון כשהשיר יצא, ואני חושב שזה היה אלדד קובלנץ שאמר 'רבותיי, זה שיר היציאה מלבנון', וכך הוא קידם אותו בגלגל"צ".

האם קובלנץ או זאב נחמה שותפים לאחריות על תוצאות הנסיגה מלבנון? תחליטו אתם.

ב. הוקרה

אמנים מ'הצד הנכון' של המפה הפוליטית זוכים להוקרה ולמעמד במערכות הציבוריות.

כך למשל, לאחר פטירת יהונתן גפן ז"ל, הוציא משרד החינוך קובץ שיעורים לזכרו, אף שגפן היה אדם שנוי במחלוקת. בין היתר הוא הילל את דן בן אמוץ על מעשים החורגים מגבול המוסר והטעם הטוב, בלשון המעטה (חפשו בגוגל), והצטלם לבוש חולצה שעליה כתוב: ״כל מה שמחבל מתאבד צריך הוא חיבוק״.

האם זו הדמות שילדי ישראל צריכים לגדול לאורה? תחליטו אתם.

שיריו של רוני סומק, איש 'הקרן לישראל חדשה' וממייסדי מפלגת 'יש עתיד', נלמדים כחלק מתוכנית הלימודים בתיכון. כך גם יצירותיה של לאה איני, החושבת שהשואה היא תירוץ של מדינת ישראל 'להתעמר בפלסטינים' וליזום מלחמות.

ג. חרם

מה קורה למי שלא שוחה עם הזרם? לא רק שאין הוא זוכה לכבוד, יוקרה ופרנסה המתלווים לפרסים, יש עליו גם סנקציות – כיאה למחנה המעודד בחירוף נפש את חופש הביטוי והיצירה (בציניות, כן?), והגדולה שבהן: חרם. וכך נעמי שמר, שהיא מגדולי היוצרים בעת החדשה – האם נתקלתם בשיר שלה בחומר הלימודים המחייב במדינת ישראל? האם היא זכתה לכבוד ולהערכה שלהם היא ראויה?

יותר מזה. נעמי שמר, שאהבה את בני עמה ולא את בני האויב, עברה חרם בעצמה. חרם אישי וחרם מקצועי. יצירותיה של שמר היו לצנינים בעיני חבריה לעט. "ארץ ישראל, כשהיא ריקה מיהודים – היא בשבילי שוממת וריקה", אמרה בתגובה לעמוס עוז, שהקשה כיצד היא כותבת על ירושלים העתיקה המלאה ערבים "כיכר השוק ריקה".

"כריש", שירה של שמר שדימה 'הסכם שלום' בין הסרדין שמוכן לתת הכל לבין הכריש שבולע אותו, לא זכה להשמעות ברדיו.

מגוחך שממשיכי דרכו של המחנה המחרים כותבים בעצומה: "זה הזמן להשמיע את קולנו". זהו ביטוי מדויק למונח 'התקרנפות': אָבְדַן תְּחוּשַׁת הַמּוּסָר וְהַבִּקֹּרֶת הָעַצְמִית.

ד. ובחזרה לימינו

אילן שילוח, מהאנשים החזקים בעולם הפרסום בישראל ומראשי המחאה הקפלניסטית, צייץ כך על הזמר עידן עמדי, לאחר שהאחרון תקף את עמדת האמנים המחלישה את האומה בעת מלחמה: "בהצלחה לעידן עמדי, שמסתבר שהוא כהניסט שונא יהודים וערבים". לא פחות. האם יש כאן גם איום מרומז על עמדי, המתפרנס גם מפרסום? ימים יגידו. רק אל תהיו מופתעים.

זכרו, לא כל כך פשוט להפריד את היצירה מהיוצר. היוצר מבטא את עולמו הפנימי. הוא לא דף חלק. הוא לא 'בלי אג'נדה' ואינו אובייקטיבי

ה. תקווה והתפכחות

עם ישראל מגלה כיום עמידות מרשימה ובגרות, למרות הניסיונות הנלוזים להנדס את תודעתו.

הוא דוחה על הסף את דבריהם של אמנים שהיו פעילים לפני אי אלו עשורים, וכבר מזמן איבדו את יוקרתם יחד עם תפיסת המציאות שלהם.

אתה יכול להיות בעל קול יפה, צייר מחונן או נגן מעולה, אך טיפש גמור בסוגיות מוסריות ואחרות. אין קשר בין הדברים.

הזמר אלון אולארצ'יק היה אמור להופיע באירוע של קק"ל – הקרן הקיימת לישראל, הקופה הכחולה שבה יהודי העולם אספו פרוטה לפרוטה כדי לגאול את אדמות ארץ ישראל לפני עשרות שנים.

הציבור התקומם על הרעיון, שביד אחת אולארצ'יק יחתום על עצומות נגד מדינת ישראל וביד השנייה יגרוף רווחים מהקופה הכחולה.

הלחץ העממי עבד, ואולארצ'יק ואמנים נוספים התנצלו (חלקית).

אז או שהם לא קראו את מה שחתמו עליו, או שהם חזרו בתשובה מהירה ומרשימה…

מעניין אם החתימות על מנשרים פוליטיים אנטי-לאומיים הם מעשה אוטומטי של קבוצת השתייכות. תחליטו אתם.

ו. לסיכום

כדאי שנשים לב אילו יצירות אמנות אנחנו צורכים ולאילו אמנים אנו נותנים במה. מהו התוכן המובע ביצירה? איזה עולם תרבותי הוא מבטא ומנחיל?

זכרו, לא כל כך פשוט להפריד את היצירה מהיוצר. היוצר מבטא את עולמו הפנימי. הוא לא דף חלק. הוא לא 'בלי אג'נדה' ואינו אובייקטיבי.

הקשר של האמנות והאמנים עם העם והארץ מתחיל להיפרם. ראוי שהאמנים יבואו מתוך קשר עם העם ולמען העם, ומי שבז לו, בוודאי בשעת מלחמה, שלא יצפה שהעם יכבד ואף יממן אותו.

היצירה, הספרות, השירה והאמנות בכוחן להיות כלים חשובים בעיצוב תודעה בריאה המבטאת לאומיות, ציונות ויהדות.

תקומתנו תבוא לידי ביטוי בע"ה בכל תחומי האמנות ועל ידיה.

--- title: במלחמה הזו אנחנו ננצח author: קובי ס. date: 2025-08-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/372 --- # במלחמה הזו אנחנו ננצח

כל טרמפיסט עם מיקרופון ביד מרשה לעצמו לדבר בתקשורת בשם ה'מוסר" ולמעשה להפוך לכלי תעמולה של חמאס.

כן, כאן, במדינת ישראל.

הם בוחרים לשדר מסרים פרו-פלסטיניים ישירות למקבלי ההחלטות בעיצומה של מלחמה עקובה מדם.

מילא היו טוענים טענה, מוכיחים את היתכנותה ומקיימים דיון, ניחא. אבל הדיבור מְלא הרהב בשם ה'מוסר', כשהמציאות מוכיחה הפוך שוב ושוב – אין לך דבר אנטי מוסרי מזה.

מאז השביעי באוקטובר, חמאס לא מפסיק להתעלל בחטופינו.

מציג אותם בסרטוני תעמולה, מפעיל לוחמה פסיכולוגית אכזרית על משפחותיהם, מתמרן את דעת הקהל הישראלית.

ואיכשהו דווקא אצלנו, בהיעדר תפיסה מוסרית יציבה – יש מי שכבר שוכחים את הזוועה וחוזרים לסורם.

יש לי הרבה ביקורת על הממשלה הזו, אבל במלחמה אני בצד שלה. בטח לא בצד של האויב

התקשורת היא רק חלון הראווה של עולם רעיוני שלם המוזן מהיכלי האקדמיה ומכוני המחקר.

אותם 'שופרות', שהיו בהלם מוחלט אחרי הטבח, חזרו לבמה – ועכשיו הם שוב 'מבינים את האחר', שוב מטיפים לכניעה במסווה של חמלה מוסרית, המגלמת בפועל אכזריות כלפי הדורות הבאים.

'חמלה' כזו היא אובדן עמוד שדרה.

יש לי הרבה ביקורת על הממשלה הזו, אבל במלחמה אני בצד שלה.

בטח לא בצד של האויב.

כי במלחמה הזו אין מקום לנייטרליות. אין 'שני צדדים'.

יש רוצחים אכזריים ויש אותנו.

ומי שלא מבין את ההבדל, מסכן את קיומנו.

אני מבקש להזכיר את מילותיה הצלולות של גאולה כהן ז”ל, שהתראיינה בזמנו ואמרה:

“אילו צחי שלי היה נופל בשבי, הייתי דורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחרר אותו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להקשיב לי”.

כהן הזכירה גם את אימו של יוסי גרוף, חייל שנחטף בלבנון הראשונה הרבה לפני גלעד שליט, איך כל המדינה נשבתה עם הבן, איך ממשלות לחוצות על ידי יועצים אסטרטגיים ו׳לשעברים׳ שחררו 1,500 מחבלים תמורת בודדים, ואיך זה עלה לנו בדם, בטרור, בהרתעה שהתפוררה.

צריך לומר את האמת בפנים:

כל הפוגה 'הומניטרית' שניתנת לחמאס היא הפוגה להתחמשות.

כל עסקת חטופים עם המחבלים האלה רק דוחה את הקרב ומזמינה את החטיפה הבאה.

הפוגות כאלה כבר עלו לנו בדם.

טובי לוחמינו נפלו בהן.

היום יש בעזה עוד כ-22 חטופים בחיים.

אני רוצה את כולם בחיים.

וגם את הגופות. את כל החללים.

הבן שלי היה חטוף. 627 ימים. מי כמוני יודע מה המשפחות עוברות.

אבל דווקא בגלל זה אני אומר: אסור להיכנע.

הגיע הזמן להשמיד את הארגון הזה. לא 'לצמצם', לא 'להרחיק', לא 'להרתיע'. להשמיד. אחת ולתמיד.

ואם ה'שופרות' יצאו מהמחילות – שיחזרו במחילה מכבודם לשתוק.

במלחמה הזו אנחנו ננצח. לא מפני שאין ברירה, אלא מפני שזו חובתנו!

תנו פקודה לצה”ל לנצח. ואם יש מי שהפקודה לא נוחה לו, שיניח בנימוס את דרגותיו ויאפשר לבהירים-מוסרית ממנו לבצע.

תנו לעם הזה לנשום בלי חמאס.

כי אחרי 7.10 ברור לכולנו: זה או אנחנו או הם.

אין שם חפים מפשע.

מי שחי בתוך חמאס, בונה את מנהרותיו, שומר על חטופינו, ומשמש מגן אנושי לחמאס – הוא חלק מהמערכת.

ומי שמגן עליו הוא משת”פ.

אל תתבלבלו:

רק בלחץ, רק בעוצמה, רק בלי פשרות נחזיר את ילדינו.

נחזיר את הריבונות שלנו.

נחזיר את עצמנו.

במלחמה הזו אנחנו ננצח.

לא מפני שאין ברירה,

אלא מפני שזו חובתנו!

לצערי, אני לא אומר את זה מהיום.

את הדברים האלה אמרתי גם בשמונה באוקטובר, גם ב-23, גם ב-24 וגם ב-25, ואומר זאת כל עוד ארגון הטרור הנאצי הזה קיים.

את הדברים הפשוטים הללו אמר גם שמעון פרס בצידודו במבצע אנטבה (בספרו 'אין מקום לחלומות קטנים'):

"הבנתי שניסיון הצלה נועז ובלתי סביר כזה מהווה סכנה חמורה לנוסעים.

אבל נחישותי למצוא חלופה לא נולדה מתוך היעדר דאגה לשלומם. נהפוך הוא, היא נבעה מדאגה לחייהם וביטחונם של הנוסעים בעתיד.

הסכנה הגדולה מכל הייתה, שארגוני הטרור יגיעו למסקנה שהטרור עובד. מטוס אחד שנחטף באתונה עלול להפוך לעשרות, והקורבנות יימנו באלפים ולא במאות".

הכותב: קובי סמרנו, אבא של יונתן שנחטף לעזה והוחזר לקבורה אחרי 627 ימים במבצע הירואי.

--- title: סיום אלף שנות קונספציה author: איתי אסמן date: 2025-08-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/373 --- # סיום אלף שנות קונספציה

  1. "מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא", כך אמר ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת לשעבר.

השבוע פורסם סרטון בו בכירי מערכת הביטחון לשעבר טוענים שיש להם ביחד יותר מאלף שנים של ניסיון ביטחוני ומדיני. לשיטתם, המלחמה הנוכחית הפכה להיות מלחמה לא צודקת הגורמת למדינת ישראל לאבד את ביטחונה, וזהותה(!). לטענתם, ממשלת ישראל מייצגת מיעוט המקדם מדיניות קיצונית ומוליכה את העם שולל. בסוף הסרטון הם קוראים כמובן לסיים את המלחמה לאור דאגתם הכנה לביטחונה וזהותה של המדינה.

סרטון התעמולה הזה של הגנרלים לשעבר הקורא לסיום המלחמה פורסם אמש בתחנה הצבאית ׳גלי צה״ל׳ ובמקביל מקבל דחיפה ופרסום על ידי החמאס


  1. אזרח המעורה בחיי האומה בעל זיכרון שלא טושטש, יודע שחלק מהבכירים החתומים על הסרטון הזה תמכו בגירוש מגוש קטיף. חלקם חתומים על העצומה המצמררת "קצינים בכירים במיל' ואנשי מערכת הביטחון מכל קצוות הקשת הפוליטית קובעים "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון"".

לאחר מכן נכתב שהיא תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל, "התנתקות יזומה היא צעד של עוצמה".

איך ניתן לערער על הפסיקה החד משמעית שלהם? הם הרי המומחים הכי גדולים. דרגותיהם מעידות על כך לכאורה. היום כולם יודעים שהבריחה מעזה וגירוש יהודי גוש קטיף גרמו לחמאס להתעצם ברצועת עזה. ובמשך שנים, אותם בכירים אמרו "נדע להתמודד". דמיינו כמה דם נשפך עקב חוסר האחריות הזה.

כך הועצמו דעותיהם של בכירי מערכת הביטחון שטענו ביוהרה שניתן לשחרר מחבלים תמורת גלעד שליט, והמערכת "תדע להתמודד"

  1. האם למשוך בכוח את הספינה הלאומית אל התהום, לא רק בהבעת עמדה, תהיה הזויה ככל שתהיה, אלא במעשים של ממש, מבלי לקחת אחריות על כך זהו לא מעשה נפשע?

לאחר 'עסקת גלעד שליט', משל מדובר ביחסי תן וקח סימטריים, במחיר הבלתי נתפס של 1027 מחבלים ששוחררו, תיאר היועץ האסטרטגי רונן צור שטען שלולא הלחץ של התקשורת וכלל הארגונים, גלעד שליט היה נשאר בשבי.

באיזה כלים השתמשה התקשורת? היא השתמשה בין היתר בהטיה הפסיכולוגית הנקראת 'הטיית הסמכות' על פיה אנשים נוטים יותר לומר "כן" לכאלה הנתפסים כברי סמכא, בעלי ידע, ניסיון או מומחיות רבים יותר. במילים אחרות, הדרגות משתיקות את המוח.

כך הועצמו דעותיהם של בכירי מערכת הביטחון שטענו ביוהרה שניתן לשחרר מחבלים תמורת גלעד שליט, והמערכת "תדע להתמודד".

״מכל קצוות הקשת הפוליטית״ –  הגירוש מגוש קטיף


עסקת גלעד שליט – ״נדע להתמודד  עם שחרור מחבלים״


בעסקת שליט שוחרר כידוע יחיא סינוואר, ההוגה של טבח שמחת תורה, וניכר שמדינת ישראל מתקשה מאוד להתמודד עם המציאות המדממת הזו. מי ייתן על כך את הדין? מי יידרש לשלם את חובו לחברה על המלצות הדמים הללו?

  1. 'פשע' בהגדרה המילונית הוא: "גְּרִימַת נֶזֶק מִתּוֹךְ רַשְׁלָנוּת אוֹ כַּוָּנַת זָדוֹן". האם אין פה רשלנות זועקת לשמיים? האם הסלחנות החברתית שלנו לתוצאות מעשיהם של בכירי מערכת הביטחון לא ראויה לביקורת ולתיקון?

המונח 'פשע' מבהיל אתכם, נכון? למה? בגלל הסינוור מהדרגות? כי הם מסרו את נפשם במשך שנים? לא משנה מדוע, הגיע הזמן להתבגר. מסירות נפשם של הגנרלים תילקח בחשבון לעד. זכויותיהם לא יימחקו. אבל לצד זאת יש לדון את החלטותיהם ללא משוא פנים.

הם דחפו למצב שהגענו אליו כעת. לא רק שהם לא "ידעו להתמודד", הם נכשלו באופן מופקר. הם מעולם לא לקחו אחריות על מעשיהם אלא המשיכו ללהג בביטחון באולפנים ולקדם ניירות עמדה ביטחוניים דרך מכוני מחקר שתוצאות המלצותיהם לעולם לא הוכחו. בחברה עסקית, כל האחראיים לכך היו מפוטרים מזמן.

מי שיקשיב כעת לאנשים האלו ויקבל את דבריהם, צריך להיות חסר דעת מוחלט בעל זיכרון קצר מאוד. כדי לחקור את הקונספציה, תצטרך ועדת החקירה שתקום לחזור אחורה, לא אל השנה שקדמה לטבח, אלא לפחות 30 שנה אחורה, לפחות להסכמי אוסלו.

חברה מתוקנת היתה תובעת ציבורית מהאנשים בסרטון לשבת מבוישים בביתם על כל הדם שנשפך בשם הקונספציות שלהם. אך במקום זאת הם ממשיכים לזרות חול בעיני הציבור בטענה שמערכת הביטחון "תדע להתמודד", תחת חסות גלי צה"ל, התחנה הצבאית מתקציב מערכת הביטחון.

הם יודעים שגם אם יהיה טבח נוסף, ימשיכו להזמין אותם לראיונות ולאולפנים, בהם יאשימו את הדרג המדיני שהטבח התרחש במשמרת שלו.

ידיהם כמובן יהיו נקיות, והתקשורת לעולם לא תעמת אותם עם הלחץ העצום שהם הפעילו דרך התקשורת ודרך ממשלות זרות על הממשלה.

לא לחינם החמאס מהדהד את המסרים שלהם עם תמונותיהם. בעבר לחמו באויב וכעת מקדמים את מדיניותו. כמה מצמרר.

מדובר באנשים שבמשך שנים התוו מדיניות באמצעות קשר גורדי של צבא-אקדמיה-תקשורת-משפט. הגורמים האלו מעולם לא לקחו אחריות על העצומות המופקרות שלהם

  1. 'כוונותיהם הטובות' של הגנרלים כלל אינן רלוונטיות.

בוחנים על פי תוצאות, לא על פי כוונות מופשטות, במיוחד בסוגיות ציבוריות. האנשים האלו גרמו בעבר עם הקונספציות שלהם לשפיכת דמים, וגם אז הם סיפרו לעצמם שהם פועלים לטובת המדינה. מדובר בדיני נפשות של האומה כולה ואי אפשר להמשיך עם הדמיונות וההזיות האלו.

אלף שנות הניסיון בהן הם מתפארים מעידות על אלף שנות קונספציה מלאה דמים. ההיסטוריה כבר שפטה את האנשים האלו וכל הציטוטים שלהם נמצאים בארכיונים ברשת.

אל תברחו לפינה עקב המאמר החריף, ראוי להתמודד עם המציאות הקשה. התקשורת עוד לא שפטה אותם כי יש לה אג'נדה לשרת, הם רוצים לסיים את המלחמה כדי להפיל את הממשלה, ולכן הם מהדהדים את מכתבי האומנים ומכתבי ראשי האקדמיה וכל הפנסיונרים המאבדים את השליטה שלהם במוקדי הכוח.

מדובר באנשים שבמשך שנים התוו מדיניות באמצעות קשר גורדי של צבא-אקדמיה-תקשורת-משפט. הגורמים האלו מעולם לא לקחו אחריות על העצומות המופקרות שלהם. הם תמיד האשימו את הממשלה שתיקח אחריות על מדיניות שהם הובילו אליה. הגיע הזמן לסיים את האירוע הזה. להפסיק להקשיב להמלצות של אנשים שפשעו ולא לקחו אחריות, להפסיק להקשיב לגורמים שאינם נבחרים ולא מייצגים את ערכי העם. חברה מתוקנת היתה בזה להם, המציאות המדממת בזה להם.

  1. ראש השב"כ לשעבר עמי איילון אמר את משפט המפתח בסרטון. המאבק שלהם הוא לא על ביטחונה של מדינת ישראל אלא על זהותה.

הם הם המיעוט ששלט במדיניות, מיעוט בעל תודעת רוב.

ועכשיו זה נגמר, קשר הגורדי נפרם.

הציבור חכם, יש רשתות חברתיות שעוקפות את התקשורת, יש סטודנטים בעלי אומץ ושכל ישר יותר מהמרצים שלהם. הצבא מחליף בהדרגה את אלופי הקונספציה וגם מערכת המשפט תלך ותשתנה אט אט.

אנחנו נמצאים בחבלי לידה מורכבים, מהם יצמחו דברים טובים, ראוי לתת אמון בעם ישראל ובנבחריו, להאמין בסגולת ישראל הנמצאת בלב ההמון ובהשגחה האלוקית המקדמת את מדינת ישראל למקום טוב יותר, עם יותר זהות יהודית ומסורת ישראל ופחות דיקטטורה של מיעוט.

עוד נכונו לנו עלילות בע"ה.

--- title: לא רק בגלל שנאת חינם נחרב הבית author: אודי בן חמו date: 2025-08-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/374 --- # לא רק בגלל שנאת חינם נחרב הבית

רשימה לא קצרה של טעמים מצוינים במקורות כסיבות לחורבן הבית.

מה הסיבה לכך שאנו מתמקדים באחת מהן בלבד?

״לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת;

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית;

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן;

לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה;

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול;

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה;

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה;

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין״.

מדוע רבים מתוכנו כלל לא מכירים את שלל הסיבות לכך? שלא לדבר על ילדינו ותלמידינו.

מדוע 'זכתה' באופן בלעדי ׳שנאת החינם׳ להיות הסיבה בה מתמקדים במקום מכלול הסיבות?

האם התופעה נובעת מבירור עמוק? או שמא גם פה טמונות סיבות עומק נוספות?

נציין בקצרה מספר נקודות היכולות לשמש חומר למחשבה.

את התשובות ראוי שכל אחד ייתן לעצמו.

א. האם ייתכן שהסיבה להתמקדות בשנאת חינם בלבד נובעת מרפיון חברתי ושכלי דווקא, ולא מאומץ לב ואמון בעם ישראל? כשישנו אמון לא חוששים לפתוח פצעים כואבים באומץ.

סניגוריה ואהבת ישראל הן מקצועות רציניים המחייבים העמקה, לא רק עבודת רגש זולה המדגישה נימוסין והליכות שטחיים

ב. האם יתכן שהסיבה להתמקדות בשנאת חינם בלבד נובעת מהפשטות לכאורה בה ניתן לתקן את הכשל? כלומר, הרבה יותר פשוט לשלוח סמיילי מתוק ולבבות ורודים במקום לעסוק בבירור נוקב של נושאי מהות.

ג. האם ייתכן שהסיבה להתמקדות בשנאת חינם בלבד נובעת גם מחנופה?

הרי אם כל חלקי העם חשובים ויקרים, מדוע לא לעסוק באהבה ואחווה עם כל חלקי העם?

ד. סניגוריה ואהבת ישראל הן מקצועות רציניים המחייבים העמקה, לא רק עבודת רגש זולה המדגישה נימוסין והליכות שטחיים.

האם אנו מודעים לכך? האם למדנו ולימדנו על כך?

ה. האם לא ראוי לעסוק גם בסיבות העומק המחוללות שנאה?

בדמויות כאלה ואחרות שכולנו מכירים שלא מפספסים שום הזדמנות להוסיף שמן למדורה?

ו. האם קבלת כללי המשחק של כל חלקי החברה של עיסוק בשנאת חינם כסיבה היסודית לחורבן הינה סימטרית? האם כל צד מקבל על עצמו את אותן הגבלות ואילוצים במרחב הציבורי?

ז. ובכלל, מדוע אנו בטוחים שישנה שנאה כזו ולא דווקא ריבוי עצום של חסד ואהבת איש לרעהו?

למי יש אינטרס לפמפם זאת שוב ושוב?

אפשר לשאול שאלות נוספות בכיוון הזה, אבל ניכר שהמסר המרכזי מובן.

בבניין ירושלים התודעתי והפיסי ננוחם.

--- title: גם החרדים הם יהודים author: איתי אסמן date: 2025-07-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/375 --- # גם החרדים הם יהודים

א. עם ישראל נמצא במלחמה קשה בכמה חזיתות, ויחד עם זאת הוא נתון במאבקים פנימיים על זהותה של מדינת ישראל.

יש לא מעט גורמים עוינים, המנסים לא רק להשמיד אותנו אלא גם לפורר את מדינת ישראל ולפרק את חוסננו הלאומי. כשאנחנו מפורדים מבפנים אנו הרבה יותר פגיעים, וכשאנחנו מאוחדים אף אחד לא מסוגל לנצח אותנו.

ברצוני לגעת ברגישות הראויה בעצב חשוף ובפצע לאומי, סוגיית גיוס החרדים לצה״ל.

זהו אחד הנושאים הכי רגישים במערכת העצבים הלאומית, משום שהוא מכיל סוגיות עומק שלא נפתרו מאז קום המדינה.

וכמו בפצע פתוח, אי אפשר לעשות זאת בכלים גסים ומזוהמים.

איני מתיימר לפתור את הסוגיה הזו במחי מאמר וגם לא לטשטש את יסודות המחלוקת. אני חושב שהחרדים צריכים להתגייס, ועל הדרך לגייסם כתבתי במאמר מפורט. לי יש רק כוונה אחת: להרגיע את הרוחות ולהאמין בכוונות הטובות של שני הצדדים. כשיש פצע מדמם, צריך לטפל בו באהבה ולא בשנאה.

מחלוקות בעם ישראל מעולם לא נפתרו בדרך של שנאה. הביטויים הקשים ‘משתמטים׳ ו׳פרזיטים׳ גורמים לתגובות של ״נמות ולא נתגייס״ ועוד ביטויים קשים ומקוממים. הקרע הולך וגדל, ואני מרגיש שהגיעה העת לתפור.

ערך האחדות היה אצלנו מעל הכל. אך נדמה שכאשר הדברים נוגעים לחרדים, שם אין הכלה, אין סליחה, אין רגישות ואין הבנת תהליכים

עם ישראל עבר הרבה משברים פנימיים במהלך הדורות, ומאז קום המדינה בפרט. בקום המדינה התרחשה פרשיית אלטלנה, בה ממשלת מפא״י בראשות בן גוריון הורתה לפתוח באש חיה על ספינת לוחמי אצ"ל והרגה 16 יהודים. גם כאלה שכבר קפצו מהספינה למים ולא סיכנו דבר.

לאחר האירוע הקשה הזה כתב הרב צבי יהודה זצ״ל מאמר יסודי ושמו ״מעמקים״, וקרא בו לפתוח את ״מחסני העוז של אחדותנו הישראלית השורשית״.

לאחר מכן אירעו פרשיות קשות נוספות. נזכיר רק את הסכמי אוסלו ואת הגירוש הנורא מגוש קטיף, שאנחנו מציינים השבוע 20 שנה לחורבנו.

כאשר בזמן התרחשות הגירוש ישבו אנשים בתל אביב ושתו קפה באדישות, או בשמחה לאיד – תחליטו אתם – לא נטרנו טינה כלפי תומכי הצעדים הללו ולא טיפחנו כקולקטיב רגשות שנאה, משום שערך האחדות היה אצלנו מעל הכל. אך נדמה שכאשר הדברים נוגעים לחרדים, שם אין הכלה, אין סליחה, אין רגישות ואין הבנת תהליכים.

ב. חזרתי בתשובה בגיל 20 דרך מפגש עם הציונות הדתית בצבא, ולכן אני חובש כיפה סרוגה עד היום. אחד הדברים שריגשו אותי בציונות הדתית ובתורת הרב קוק זצ״ל הוא העיסוק ב'כלל ישראל'. ההבנה שאנחנו עם אחד.

בציונות הדתית הסבירו במשך עשרות שנים שגם ישראל שחטא – ישראל הוא, כי באופן חיצוני אנשים עלולים לחשוב שמי שחוטא מאבד את סגולת ישראל שבו. העניין הזה הוטמע היטב, כל דתי רואה בחילוני אח, גם אם הוא מחלל שבת או עושה איסורים חמורים אחרים. החידוש שאני רוצה לחדש כאן הוא – שגם החרדים הם יהודים והם אחים. אני יודע שזה נשמע מוזר, לכאורה ברור שהם יהודים. אבל בואו נודה ביושר – זה כבר לא כל כך ברור. והאמוציות והכעס הרב מעידים על כך.

כשאני פוגש יהודי, גם חרדי כמובן, אני קודם כל מרגיש שאני פוגש את בנם של אברהם יצחק ויעקב. לפעמים אנחנו מביטים בראייה שטחית על החרדים, כאילו הלבוש, התורה והמצוות שלהם הם המגדירים אותם. גם לחרדי ששומר תורה ומצוות יש נשמה ישראלית, גם לו יש סגולה אלוקית, יש לו את מידותיהם ותכונות נפשם של האבות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

כמה גמילות חסדים יש במגזר החרדי, כמה כבוד ויחס ראוי כלפי בעלי מוגבלויות וקשישים! במצב מתוקן היה ראוי להעניק להם פרס על כך שהם עוקפים את כל ארגוני זכויות האדם במדינה גם יחד בהתארגנויות החסד שלהם.

איך ייתכן שאנחנו רואים באדם שמתנכר לתורה ומצוות – יהודי, ואת מי ששומר את מסורת ישראל אנחנו רואים ודנים לפי לבושו החיצוני ואורחות חייו הקפדניים? ישראל שלא חטא – גם הוא ישראל!

ג. החרדים הם לא רק יהודים, הם גם בני אדם, יש להם רגשות. כשמאשימים אותם הם מתגוננים, וכשתוקפים אותם הם תוקפים בחזרה, עד שלפעמים כבר קשה לזכור מי הביצה ומי התרנגולת. הם אוהבים את הילדים שלהם ודואגים לשלומם ולחינוכם, והם נפגעים כשפוגעים ברבנים שלהם.

אל תרימו גבּה, הדברים כבר יצאו מפרופורציות. מדובר ברבדים פנימיים שלפעמים בתקשורת ובמבט חיצוני לא נקלטים. החרדי לבוש באופן שונה, הוא מתבדל מהתרבות של המדינה, יש לו את מוסדות החינוך שלו והשקפת העולם שלו. והוא חי בעיקר בקהילה שלו עם חומות רוחניות גבוהות.

בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה מדברים הרבה על עין טובה, לימוד זכות וחיפוש הכוונות הטובות אצל כל אחד – כי המחלוקת היא מן הסתם לשם שמיים.

והנה לפתע מול החרדים עולה הטענה שיש להם כוונות אגואיסטיות ולא לשם שמיים. איך זה יכול להיות? הרי המצווה לדון לכף זכות היא קודם כל כלפי אנשים יראי שמיים, וכאן המציאות התהפכה: את יראי השמיים דנים לכף חובה, ומי שאינו ירא שמיים, כלפיו טוענים שהוא פועל מתוך מחלוקת לשם שמיים.

צריך להחליט. לחרדים יש כוונות טובות גם אם אנחנו לא מסכימים איתם ואפילו מאוד כועסים עליהם. לא פחות מהכבוד שהדתיים רוחשים לאנשים שבזים לדת, שפגעו במדינה ושקראו לסרבנות, להבדיל, יש לחוש כלפי אנשים יראי שמיים. אלו דברים פשוטים שנשכחים. לפעמים מרוב חידושים וקמפיינים תקשורתיים שוכחים יסודות פשוטים.

ד. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה אומרים ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרִשעה אלא מוסיפים טוב״ – זוהי אמירה שנשלפת בכל פעם שמישהו מבקר את השמאל בתקיפות. מדוע הכלל הזה אינו תקף גם כלפי חרדים? מדוע את השמאל משכנעים בקפה ומאפה ובהידברות עם הסכמות רחבות, ואילו את החרדים משכנעים בסנקציות כלכליות ובאיומים בכלא? מה קרה לגישה החינוכית של הוספת טוב בעצמנו ואי קבילה על הזולת? איפה העין הטובה כלפי החרדים?

לא הצבא מגדיר את יהדותנו ולא המדינה. שורשינו עתיקים ומגיעים ליציאת מצרים, ולאבות והאימהות

ה. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה נוהגים לצטט את דברי הרב קוק בספרו 'אורות', על כך שיש 3 מחנות בעם ישראל: הקודש (החרדים), הלאומיות (הימין) וההומניות (השמאל). פסקה זו בדרך כלל מובאת כהסבר לכך שלמחנה השמאל יש חשיבות במדינת ישראל, ואנחנו לא יכולים בלי ההומניזם שהם מלמדים.

אם כן, מדוע אנו לא אומרים גם שאנחנו לא יכולים בלי שהחרדים ילמדו אותנו מהו הקודש, ושאנחנו זקוקים להם? מדוע שאר המחנות מקבלים חשיבות יתר לעומת החרדים? מדוע ליקוט הניצוצות מהרוע מתקיים בהידור, ואילו ליקוט הניצוצות מהחרדים כל כך דל?

התשובה בדרך כלל היא ש״מהחרדים אנחנו מצפים ומהשמאל לא״. דבריי בהקדמת המאמר מכוונים בדיוק לכך: החרדים גם הם יהודים וגם הם בני אדם.

ו. בציונות הדתית שבחרתי לגדול עליה הסבירו שתוכחה יכולה לבוא רק מתוך אהבה, אחרת היא לא משפיעה, אבל לא ברור אם יש מישהו בדור שלנו שיודע להוכיח.

אם כן, מדוע כלפי החרדים יש כל כך הרבה תוכחות? האם זה מתוך אהבה? האם אנחנו יודעים להוכיח? או שהאמירה שספק אם יש בדור שלנו מי שיודע להוכיח אמורה רק כלפי השמאל? ומה קרה לאמירה שהניצחון במלחמה יגיע רק מתוך אחדות בתוכנו, על פי המדרש המפורסם על הפסוק ״חבור עצבים אפרים הנח לו״? האם האחדות היא לא הערך העליון?

ז. יש הטוענים: "השמאל הוא ׳תינוק שנשבה׳ ואילו החרדים לא"

ראשית, סוגיית 'תינוק שנשבה' אמורה על קירוב לתורה ולא על פשעים אנושיים שאדם מבצע. כשאדם שודד בנק – לא מלמדים עליו זכות שהוא תינוק שנשבה, וכך גם לגבי עידוד סרבנות והפרת החוק והסדר. שנית, בסוגיית הגיוס לצבא החרדים אוחזים בחינוך ותרבות בעלי תפיסה סדורה במשך עשרות שנים. גם כאן צריך ללמד זכות ולהבין את המורכבות לא פחות ממה שמבינים את החילוני שגדל על ערכי השמאל, אלא אף להבין הרבה יותר.

גם כלפי החרדים יש מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״. אגב, יש המפרשים ש"רעך" הוא 'רעך בתורה ובמצוות'. משום מה, מצוות הגיוס לצבא הפכה להיות המצווה היחידה שלגביה מתקיים ״ואהבת לרעך כמוך״ – ״חייל כמוך״.

לא הצבא מגדיר את יהדותנו ולא המדינה. שורשינו עתיקים ומגיעים ליציאת מצרים, ולאבות והאימהות. המשותף בינינו לבין החרדים הוא גדול לאין ערוך מהמפריד.

רק כשנפנים את כל היסודות האלו, כאשר נאהב את החרדים כאחינו-בשרנו, כשנראה בהם יהודים ובני אדם, נוכל לדון בצורה הנוקבת ביותר בסוגיית גיוס החרדים עם כל ההשלכות הקשות והמחירים האישיים והלאומיים.

יובהר כי איני טוען כלל שהחרדים צודקים, ואני מודע היטב למחירים הכבדים של הנושאים במצוות השירות הצבאי. כל קריאתי באה אך ורק כדי להוריד את מפלס השנאה.

כך גם יש סיכוי שהבעיה תיפתר. זה לא יקרה תוך שנה ושנתיים, אבל מתוך אמונה שאנחנו עם אחד – בעזרת ה׳ זה ייפתר. כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.

--- title: דגל כללי או לוגו פרטי author: אריאל אוסטרבך date: 2025-07-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/377 --- # דגל כללי או לוגו פרטי

המלחמה הנוכחית מבליטה בעוצמה שאלות יסודיות בחיינו הלאומיים ואנו נדרשים להתמודד איתן ביושר ובאומץ.

מלחמת 'חרבות ברזל', לא פחות מהיותה מלחמה פיסית בה עומדים לוחמינו מול אויב ממשי, הינה מלחמת תרבות על ערכים ומושגים.

לא אלמן ישראל אמנם, אך המשך תקומתנו תלוי ועומד במידה רבה במענה הראוי לשאלות אלה.

א. במכתב לברון הירש כתב הרצל על חשיבות הדגל: "דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת בד? לא, אדוני. דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני אדם… למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על־פי האמת הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים…".

ב. כאשר שישה חיילי מארינס הניפו דגל באיווג'ימה – הדבר הפיח רוח באומה האמריקאית כולה. ג'ו רוזנטל, הצלם שצילם את התמונה, אמר: "מה שראיתי מעבר לתצלום היה המאמץ העצום שנדרש כדי לשאת אותו לגבהים שכאלה, אותה מסירות של החיילים הצעירים האלו למולדתם, וההקרבה שעשו למענה." הדגל הוא סמל לאומי שחשיבותו רבה. לא בכדי הכינוי לאדם המוכן להתמסר למען המולדת הוא: "נקרא לדגל".

בשעת מלחמה, חשובה התמסרות הפרטים לטובת הכלל שבעתיים. כיצד תוכל אומה לנצח במלחמה אם כל פרט ידאג אך ורק לעצמו?

ג. מייד עם פרוץ המלחמה הוחלף דגל ישראל במקומות רבים. לצבעי הכחול והלבן נוסף הצבע הצהוב שכיסה את המגן דוד, בניסיון לשנות את האומה כולה. במקומות מסויימים לא הונף דגל ישראל, והוחלף בדגל צהוב ללא כיתוב או סמל. מה מסמלת ההחלפה הזו? מדוע יש צורך להחליף דווקא את הדגל ולא להסתפק בשלטי חוצות?

ד. הפרט במרכז:

לא עוד אזרחים הנלחמים עבור הדגל הלאומי, כי אם למען דגל המשרת את האזרחים. המשמעות של הדגל הצהוב היא תפיסת האומה כאחראית לפרט, ולו בלבד. על המדינה לגאול את הפרט ממצוקתו, ובכל מחיר. ומה יעלה בגורלם של פרטים אחרים העלולים לשלם על כך בחייהם? שאלה טובה.

כמובן שיש למדינה מחויבות לאזרחיה, אך לא זו ההגדרה של המדינה. ההיפך הוא הנכון – על הפרטים להתמסר לטובת הכלל. אפילו בשם ראייה תועלתנית וצרה. הרי ללא טיפול כללי בשורש הבעיה ימשיכו הפרטים לשלם על כך מחיר יקר.

בשעת מלחמה, חשובה התמסרות הפרטים לטובת הכלל שבעתיים. כיצד תוכל אומה לנצח במלחמה אם כל פרט ידאג אך ורק לעצמו? הנפת הדגל הצהוב מבטאת את הרעיון לפיו הדאגה לפרט היא-היא הדגל המרכזי, ולכך צריך לשאוף.

ה. מגמה זו באה לידי ביטוי בצורה חריפה כאשר מטה משפחות החטופים הביע התנגדות לפעולות צה"ל ברצועת עזה: "המשפחות מזועזעות ומבוהלות מהדיווחים על תחילת המתקפה בדיר אל בלח… כיצד המתקפה על מרכז הרצועה שומרת על החטופים, ונמנעת מסיכון חמור שלהם". כלומר, מדינת ישראל צריכה להיכנע בפני החמאס, לאפשר לו להשתקם, ובלבד שלא לייצר איזשהו מגע באזור שעלולים להיות בו שבויים.

ו. הקמפיין האגרסיבי הזה אינו מקיים כלל דיון פתוח ונוקב בשאלות המורכבות. הפרט הוא הנושא המרכזי וזהו. יש כאלה הסבורים, שכדי להראות שאיכפת לנו משבויינו עלינו לגלות אמפתיה לחיים הפרטיים שלהם, ולכן צריך להדהד את סיפור החיים של כל אחד ואחד מהם. אך תפיסה זו מעקרת את היסוד הלאומי הכללי.

הדאגה שלנו אחד כלפי השני לא נובעת מכך שאנו חולקים תחביבים משותפים, אלא

בשל היותנו בני אותו עם;

איברים שונים השייכים לאותו גוף.

המוכנות למסור את הנפש מתחילה ממקום הרבה יותר עמוק.

הוויתור על הקשר שאנו חולקים כעם, והדגשת המימד הפרטי בלבד, לא גורם להגברת האחווה בשעת מלחמה. להיפך – הוא גורם לכך שההתבוננות על המלחמה מקבלת גוון פרטי, וממילא יש לצמצם אותה ככל שהיא עלולה לסכן את הפרט. זוהי ראייה מסוכנת אף בשדה הקרב, כששיקולים פרטיים גוברים על השיקול הכללי.

ז. מאבק בין שני פרטים אמור להסתיים בגישור ובהבנה במקרה הטוב, או בבוררות ומשפט במקרה הרע. אין רצון לנצח או להכניע את הצד השני.

יש התופסים כך גם את המאבק הלאומי. אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, פרופ' אבי שגיא, אמר: "אין לגיטימציה לצאת למלחמה כדי לנצח". וגם: "כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חרגה מגבולות המוסר".

עלינו לחזור אל האחדות סביב הדגל, ולהכיר בכך שאנו אומה עתיקה שלכידותה מתחילה במעמד הר סיני

ח. בימים אלה, קמפיין הפרטיות מגיע לשיאו עם "קמפיין ההרעבה" הזדוני, בלי לשים לב אפילו. כי אם נסיר את העניין הלאומי, וכל מה שנותר הוא רק אדם התלוש מהקולקטיב אליו הוא משתייך שנמצא במצוקה – הרי מצוקתם של תושבי עזה גדולה לא פחות ומחייבת פתרון. אין פלא איפוא שמי שמייצגים את התפיסה הזו רואים באויב רעב "כישלון מוסרי".

ט. עד כמה התפיסה הזו חלחלה בצה"ל? לפני כניסתו של הרצי הלוי לתפקידו כרמטכ"ל הוא נפגש עם מעצבי דעה. ביניהם נשיאת מכללת בית ברל, שרת חינוך לשעבר וממייסדות ארגון השמאל הקיצוני "שלום עכשיו", פרופסור יולי תמיר. בפגישה טענה תמיר ש"המסר 'לנצח' הוא לא מסר חינוכי".

י. בעולם שבו יש דגל ותודעת לאומיות, תחשב הדאגה לאויב בעיצומה של מלחמה לפסיכוזה, במקרה הטוב; אך בעולם שבו חיי הפרט הם חזות הכל – צריך בוודאי לדאוג גם לחיי העזתים, במנותק משאיפותיהם הלאומיות. אוסף של פרטים מול אוסף של פרטים בלבד.

הבירור חשוב ביחס לכל אומה ולשון, והוא נכון וחשוב שבעתיים ביחס לעם ישראל שכל מלחמתו היא למען נצחון והנצחת הצדק והטוב בעולם.

נשיאת הדגל מחייבת אותנו לברר את מהות חיינו ותפקידנו.

עלינו לחזור אל האחדות סביב הדגל, ולהכיר בכך שאנו אומה עתיקה שלכידותה מתחילה במעמד הר סיני. לא מתוך אמנה חברתית של זרים שהתקבצו ונקלעו במקרה לאותו מקום. מתוך תודעה זו נוכל להכות מכת מחץ את אויבינו, לשוב אל אדמתנו, ולשחרר את שבויינו. בעז"ה.

--- title: זיהוי מוליכי שולל – מדריך מעשי author: אודי בן חמו date: 2025-07-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/378 --- # זיהוי מוליכי שולל – מדריך מעשי

חלק א

לאחרונה מדברים על בחירות אפשריות בקרוב, ורבים הם השחקנים המתחממים בצידי המגרש הפוליטי.

כדאי להחיל את העקרונות שיוצגו להלן על טיפוסים וארגונים רבים ולהחליט על כנותם בהתאם, למשל: יועז הנדל, מתן כהנא, ארגון צהר, ׳הרבעון הרביעי׳, ׳אל הדגל׳, ואחרים.

המרכזי שבהם הוא כמובן נפתלי בנט.

ננתח את מסריו של האיש כאב-טיפוס למוליכי השולל הפוטנציאליים, בבחינת "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין".

מוליך השולל לא מפספס שום הזדמנות לחשיפה. הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, פוגש לכאורה את כל עם ישראל ומדבר על כל מה שברור מאליו. כאילו אומר: "אני אחזיר את ה'ביחד' המשותף לעם ישראל, התקווה שאבדה עוד תשוב". או: "עם של גיבורים ראוי להנהגה אחרת", ועוד.

מוליך השולל מפזר סיסמאות עטופות בצלופן על אחדות, סולידריות וישיבה נוסטלגית משותפת סביב מדורה. הוא ישלב כמובן מסרים מהמורשת, מתובלים בשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, יישאר על הגדר, רגל פה רגל שם, ויברח מכל סוגיה נפיצה שתמקם אותו במחנה פוליטי מוגדר.

לסיום, הוא כמובן יתקוף את ההנהגה הנוכחית על כך שהיא "מפלגת בינינו ואינה עוסקת באחדות".

בקיצור, מוליך השולל הפך מפוליטיקאי מתוחכם לקאוצ'ר, המחלק עצות בחינם לכל דורש.

כל מי שלא מטפל במוקשים שעל הכביש אלא רק צועק על הנהג, הוא שרלטן!

איפה הבעיה?

מעבר לאינפנטיליות המציגה איש פוליטי, הנדרש להיות קשוח ומתוחכם, כמדריך מחוייך במתנ"ס – חשוב לשים לב לכלל הפשוט לזיהוי מוליכי השולל:

כל מי שלא מטפל במוקשים שעל הכביש אלא רק צועק על הנהג, הוא שרלטן!

דרך חיינו הציבורית זרועה מכשולים, מוקשים ומהמורות; נבחרי הציבור תקועים בפקק ענק, ולא חשובה כעת הסיבה מדוע.

במציאות הכאוטית הזאת, לצעוק בפראות רק על הנהג – כלומר ראש הממשלה – "סע כבר!" זוהי תרמית המבקשת לברוח מהתמודדות אמיצה עם הבעיות הגדולות של חיינו ולהישאר על הגדר.

אגב, פעם הוא דיבר אחרת: "שקד תנצח על בג"צ, בנט ינצח את החמאס". זו הייתה סיסמת 'הימין החדש', כידוע.

במדינת ישראל מבוצעת מזה שנים רבות הפיכה שקטה, שבין השאר העבירה את הריבונות מידי העם אל חבורת משפטנים חסרת מעצורים. עוד דונם ועוד עז בשדה הציבורי.

במצב הזה, כל שיח על מדיניות כלשהי הופך להיות משני לגמרי.

כשאתה תקוע בפקק ענק ללא דלק ומים, עם משפחתך המותשת ברכב המקרטע – זה מגוחך לדבר גבוהה גבוהה, בפאתוס, על יעד כלשהו.

קודם תתמקד בהסרת המכשולים והמוקשים הרבים מהדרך. לאחר שתסקל את אבני הנגף מנהר החיים הישראליים, המים יזרמו כמעט מאליהם בטבעיות.

יתרה מזו:

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הפך את מציאות חיינו לאנרכיה מוחלטת. המריבות והמחלוקות מתעצמות והולכות דווקא על ידי מי שאמור ליישב אותן – בית המשפט.

כך יוצא, שבמקום שיח ציבורי על פשרות והבנות חברתיות, מקודמת שוב ושוב התפיסה של 'יקוב הדין את ההר'.

כשמיעוט שמאל רדיקלי יודע שאין לו שום צורך בשכנוע ובהידברות ושדלתות בית המשפט פתוחות בפניו להכרעה אלימה, אין שום סיכוי שיתפשר. הוא רק יקצין עוד ועוד.

כל עוד המוקש הזה לא הוסר, שיח על אחדות הוא שקרי וציני.

מי שמבקש כנות, אחדות ושלום, ראוי לו להוכיח במעשים שפניו אכן לשלום. רק בפעולה נחושה ואמיצה נגד כל כך הרבה מחרחרי ריב ומדון שחצו כבר כל קו אדום, תוכח הכנות

חלק ב

בספרו של יובל בלומברג "מלכודת אוסלו" מתואר מפעל הרמייה והשקר שבו היתל בנו אחד מגדולי צוררי עמנו. הספר מתאר כיצד "הסכם השלום" המפוקפק היה למעשה ניסוי ציני הזוי בבני אדם.

ערפאת ימ"ש הציג עצמו שוב ושוב כטווס הפורש נוצותיו בהתרברבות, כאילו אומר, 'ראו כמה יפה אני'.

מצד אחד פיזר סיסמאות על שלום, סיום הסכסוך והכאב של 'שני הצדדים'; והשמיע בנאומיו הציניים את כל מה שהאוזן הישראלית התאוותה לשמוע.

מצד שני, החזיק למעשה את ארגוני הטרור בכיסו כקלפי מיקוח לשימושו. כנות כוונותיו והצהרותיו הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי במלחמת חורמה תקיפה מול ארגוני הטרור, שהמשיכו ברצחנותם.

הם היו צריכים לצאת אל מחוץ לגבולות הגזרה של "הסכמי השלום"; משלא הוצאו, הוכחה יום יום ושעה שעה המניפולציה הזדונית.

אנשים כנים ואמיצים מקרבנו היו צריכים להתעקש על כך, אך בחרו להמשיך לשקר לעצמם.

ערפאת כאמור לא נלחם בהם כלל, הוא אִפשר להם להמשיך בשלהם.

גינוייו, אם היו, נעשו מן הפה אל החוץ בלבד.

דמיון מצמרר

כעת, שימו לב לדמיון המצמרר. אנו עוסקים בזיהוי מוליכי שולל מניפולטיביים, כן?

ממש כמו פועלו הציני של ערפאת – כך, להבדיל, פועלים מוליכי השולל אצלנו.

במקום לגנות בתוקף, להילחם מלחמה נחושה, להוציא מחוץ לשיח ומחוץ למרחב הלגיטימציה את כל אלו שקידמו סרבנות – למשל אלו שהשתמשו במיצגים נוטפי דם, או טענו ש"המדינה הורגת תינוקות כתחביב" – הם מאפשרים להם להמשיך להתנהל באלימות מחד, ומאידך ממשיכים לדבר גבוהה גבוהה על אחדות.

את הפרקטיקה הנלוזה הזו המחיש ממש בקולו ח"כ רם בן ברק ממפלגת 'יש עתיד' בשיחה עם פעילי מפלגתו שפורסמה בערוץ 14 לאחרונה. לדבריו, ח"כ איימן עודה הוא 'דרעק וחא', אבל פסילתו עלולה להוביל לפסילת מפלגות ערביות ובלעדיהן "נגמר הסיפור שלנו בבחירות".

אותה גברת בשינוי אדרת. כאז כן עתה.

'כרסום יסוד הדמוקרטיה'

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות". כך אמר יצחק רבין ז"ל בנאומו האחרון בכיכר מלכי ישראל בהפגנת 'מחנה השלום'.

מי שמבקש כנות, אחדות ושלום, ראוי לו להוכיח במעשים שפניו אכן לשלום. רק בפעולה נחושה ואמיצה נגד כל כך הרבה מחרחרי ריב ומדון שחצו כבר כל קו אדום, תוכח הכנות.

עד אז, עשו טובה, עשו סיבוב על מישהו אחר.

--- title: קמפיין המאה של השטן להכנעת ישראל author: עזרא הימן date: 2025-07-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/379 --- # קמפיין המאה של השטן להכנעת ישראל

א. 'טקטיקת המדוכאים' של הרוע

הרוע המזוקק של הנאציזם היה בוטה ושקוף. הוא התבטא בעוצמה ברוטאלית נגד עם חלש ונרדף. הרוע המזוקק הזה לא פג מן העולם, אך הטקטיקה השתנתה.

כיום, עם ישראל כבר לא עם חלש ונרדף. ישראל היא מעצמה. והעולם המערבי כבר לא מסוגל לגייס עוצמה ברוטאלית בסגנון הנאציזם. הוא צריך טקטיקה חדשה, עם מראית עין של חמלה.

בהשראה של טקטיקות פרוגרסיביות, הרוע אימץ פרצוף אחר. פרצוף של מסכנות ונרדפות.

אותו רוע מזוקק יודע להתחפש היטב לנרדף, ולהציג את עם ישראל כברוטאלי. זה כלי הנשק העיקרי שלו. זו כל תקוותו.

הרוע החמאסי יודע ליצור שילוב מדהים של רוע נאצי עם קורבנוּת פרוגרסיבית, שאיפת השמדה יחד עם פשיטת טלפיים מתחסדת של מדוכאים. חמאס ושותפיו במערב ממקסמים את התדמית הזו. רק היא משאירה אותם בחיים מצד אחד, ומכופפת את ישראל מצד שני. הם למדו ליצור את הפוזיציה המוסרית המתאימה כדי להצליח במזימת ההשמדה.

'קמפיין הרעב' הוא כלי הנשק המתעתע של הרוע הכי מזוקק שניתן לדמיין. הוא כל כך קריטי להצלחה שלהם, שהם מוכנים להשתמש בכל שיטות הרמייה כדי להצליח בו.

ואם שיטות הרמייה לא עוזרות, הם גם מוכנים להרעיב את עמם כדי להצליח לקפל את המערב ואת ישראל.

'קמפיין הרעב' הוא כלי הנשק המתעתע של הרוע הכי מזוקק שניתן לדמיין

ב. שני מעגלי השקר של קמפיין הרעב של עזה

  1. מצור על עזה עד לכניעה – זה המעשה המוסרי; ויתור עליו הוא אכזריות. פשוט כך. מצור עד כניעה על חברה שחרטה על דגלה את השמדתנו הוא הוא הבחירה המוסרית. תספוק של עזה תוך שהם מחזיקים בשבויים וממשיכים לנסות להשמיד את ישראל הוא מעשה אכזרי. מסיבות של לחץ חיצוני ופנימי של מבקשי רעת ישראל, שמטרתם העיקרית היא למנוע הכרעה בעזה (מדינות זרות, גורמים משפטיים ישראליים, קמפיינים של ארגוני שמאל), ישראל ויתרה לרגע על המצור. אפילו למצור עם נקז לאזור הומניטרי, שעומד בכל קריטריון של הדין הבין-לאומי, קוראים בערוצי תבהלה ישראליים 'מחנה ריכוז'. מעולם לא היה טשטוש מרושע ושקרי כזה בין טוב לרע.
  2. ישראל הצליחה לרבע את המעגל ולהתקדם להכרעה גם תחת המגבלה הבלתי מוסרית של תספוק האויב תוך כדי מלחמה. לכן הקמפיין החמאסי היה חייב לעלות שלב – אי אפשר לתת לישראל להכריע. הם מוכרחים לייצר באופן מלאכותי משבר של רעב. עושים זאת בעזרת תמונות שקריות (ילדים חולים ללא קשר לרעב, תמונות ישנות שאינן מעזה, פוטושופ, זוויות צילום שקריות, AI), ולא מעט בעזרת ארגונים ואנשי תקשורת בין-לאומיים ואף ישראליים החולים בסינדרום שנאת ישראל, שלמעשה, למרבה הזוועה, ממש רוצים שחמאס ירמו אותם. ממשיכים לפמפם קמפיין של רעב, ואם הקמפיין לא מספיק ולא משכנע – חמאס יתנגדו לחלוקת האוכל החוקית וירעיבו את האוכלוסיה כדי להצליח בקמפיין בכל מחיר.

ג. מדוע וכיצד נפל השמאל הישראלי למלכודת הזו?

'קמפיין ההרעבה' התחיל אצל שונאי ישראל ומהם הגיע לשוליים הסהרוריים של השמאל הישראלי הקיצוני ביותר, הנגוע במנגנוני השמדה עצמיים. כעת הוא זלג ללב השמאל, לערוצי התבהלה, לנשיאי האוניברסיטאות, ועוד. כיצד אלה הפכו את עצמם לשותפים לתעמולת חמאס להשמדת ישראל? כיצד המוסר המושחת הזה השתלט עליהם?

הנפילה לחשיבה מוסרית מושחתת מתחילה באיבוד המשמעות המוסרית של הקיום הלאומי היהודי. אם יהודי אינו חש משמעות מוסרית בקיום הלאומי של עצמו, הוא מנסה לקבל משמעות מוסרית מייסורי מצפון שמא הוא מדכא אחרים. צורת החשיבה המוסרית המעוותת הזו גורמת לגורמים משפטיים לעוות את הדין הבין-לאומי ולהורות לתספק את האויב, לגורמים תקשורתיים להדהד את תעמולת חמאס על הרעבה, ולאנשי אקדמיה לשתף פעולה עם תעתועי השטן.

השקיעה הנוראה באגו טריפ המוסרי של הלקאה עצמית הופכת אותם לכלי שרת בתעמולה להשמדת ישראל.

צריך לבוז לקמפיין המרושע הזה, ולהוקיע כל מי שמקדם אותו. הוא סכנה קיומית לא רק לעם ישראל, אלא גם לתודעה מוסרית בסיסית של בני אדם

הכל מתחיל בתודעה. אובדן הערך המוסרי של הקיום הלאומי היהודי יוצר את התנאים לנפילת גורמים בשמאל לעיוותי החשיבה המוסריים השפלים ביותר.

צריך לבוז לקמפיין המרושע הזה, ולהוקיע כל מי שמקדם אותו. הוא סכנה קיומית לא רק לעם ישראל, אלא גם לתודעה מוסרית בסיסית של בני אדם. הוא משתף פעולה עם מזימות נאציות בטקטיקה פרוגרסיבית מתחסדת. הוא מזקק לקיצון את הקינה של ישעיהו "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע".

ד. הקשו את ליבם

כיון ש'קמפיין ההרעבה' מטרתו להכניע את ישראל ולא להאכיל את העזתים, הצלחתו גורמת בעיקר להקשחת ליבו של חמאס. אין להם סיבה לוותר על משהו. הם מקבלים עידוד מההצטרפות של גורמים בין-לאומיים וישראליים לקמפיין שלהם. הם מאמינים ביכולתם לגרום לישראל לחזור לגבולות אושוויץ של גדר המערכת, מטרים ספורים מבארי ומניר עוז, ולשקם את כל עוצמתם הצבאית.

אך אולי הקשחת ליבם תתהפך על ראשם. אם נדע להחזיק מעמד, לא להתייאש, לחרוק שיניים ולהתמיד בנחישות בדרך שלנו, הקמפיין שלהם יתהפך על ראשם ויזרז את הכנעתם, ואת גילוי הצדק בעולם.


קראו את המכתב הבא, ואת התגובה שכתב לנו חבר סגל באחת האוניברסיטאות, שביקש להישאר בעילום שם שמא יפגעו בו:

איש המדע אוהב לחקור

איש המדע אוהב ידע

איש המדע אוהב עובדות

איש המדע מחבר 1+1

איש המדע מביט על המציאות נכוחה

איש המדע מסיק מסקנות

פשוט, כי איש המדע אוהב אמת

איש המדע לא ינוח עד שימצא את האמת

איש המדע יודע שהאמת לא משתנה גם שיש זרם חזק בחוץ

וכצריך, איש המדע יודע לשחות נגד הזרם, אבל תמיד עם האמת

אז כנראה המסקנה המבקשת כאיש מדע היא:

כנראה כמה פרופסורים נכבדים אינם אנשי מדע!

לא רק שלא מעניינים אותם החטופים (שכן חיזוק החמאס במשאיות אוכל = פגיעה ביכולת לשחררם)

לא רק שלא מעניינים אותם חללי צה"ל

לא רק שלא מעניינים אותם סיכון חיילי צה"ל הצריכים להתמודד עם מחבלי חמאס דשנים היוצאים ממנהרות הטרור עם RPG

לא רק שלא מעניינים אותם סטודנטים הקורסים תחת נטל המילואים בתנאי מלחמה לא רציונליים

לא רק שלא מעניינים אותם תושבי הדרום החשופים להמשך התקיימותו של החמאס

אלא יותר מכל

"לא מעניינת אותם האמת"

כי האמת הפשוטה היא: "אין רעב בעזה"

כי:

משאיות המזון נכנסות עוד ועוד

כי כל עזתי שרוצה יכול לעבור לרפיח ולקבל את מנת המזון באופן סדיר וישיר

כי אין אפילו תיעוד רציני אחד של תמונות רעב אותנטיות (מוזמנים לעקוב באבו עלי אקספרס)

כי ישראל מספקת חשמל ואינטרנט

אז אם אותם פרופסורים הם אנשי מדע

אם אותם פרופסורים באמת אכפת להם מהחטופים

אם אותם פרופסורים באמת אכפת להם מחיילי צה"ל

אם אותם פרופסורים באמת אכפת להם ממשרתי המילואים

אז הם מתכבדים להשתמש בכישוריהם ולקדם את האמת ולא לקדם את דעתם הפוליטית על חשבון האמת תוך שימוש בכלי תעמולה של החמאס.

ואגלה לכם סוד קטן מלב אל לב, בהבעת העמדה אתם לא רק פוגעים באמת ובמוסר אלא גם במוניטין שלכם כאנשי מדע וכאנשי אמת.

האמת היחידה שלא תשרוד היא זו שיפחדו לומר אותה.

וקם פה דור צעיר שלא מפחד ולא יפחד לומר את האמת הגדולה:

עם ישראל חי

--- title: שבויים או חטופים? author: צביקה מור date: 2025-07-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/380 --- # שבויים או חטופים?

א. 16 באוקטובר 1973

עם סיום שלב בלימת הכוחות המצריים, אוגדה 162 בפיקודו של האלוף ברן (אברהם אדן) חוצה את תעלת סואץ ומצטרפת לאוגדת שרון, אוגדה 146, בצידה המערבי של התעלה.

הוריהם של 232 חיילי צה"ל החטופים בידי המצרים התכנסו לישיבה דחופה בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. על הפרק: חשיבה משותפת על השבת החטופים הנמצאים במצרים.

עיתונאים בכירים מישראל ומחו"ל הגיעו לסקר את מסיבת העיתונאים של משפחות החטופים.

ליד השולחן ומול המצלמות ישבו נציגים של המשפחות וקראו לממשלת ישראל ולעומדת בראשה, הגב' גולדה מאיר, לעצור באופן מיידי את התקפת הנגד ולהיכנס מייד למו"מ עם המצרים על שחרור החטופים.

הישיבה הזו כמובן לא התקיימה מעולם.

בישראל של 1973 אי אפשר היה לצאת נגד הממשלה בזמן מלחמה, ואי אפשר היה לשים את האינטרס הפרטי במקום הלאומי ולתמרן בכחש את עם ישראל ברעיון שהצלת הפרט היא בעצם ניצחון הכלל.

חמאס לא דורש כופר ובצע כסף. חמאס דורש להשמיד את מדינת ישראל, להפחיד את אזרחיה ולייאש אותם מאחיזתם בארץ

ב. נחזור אלינו בימים אלה:

לעניות דעתי, מעולם לא היו לנו חטופים בעזה. היו ועדיין יש לנו שבויים, שבויי מלחמה.

גם אברה מנגיסטו והישאם אסייד שב"ה חזרו הביתה, נשבו כחלק מהמלחמה של ארגוני הטרור במדינת ישראל.

תשאלו: אבל הם לא היו חיילים? וגם רובם המוחלט של הנלקחים לעזה בשמיני עצרת היו אזרחים, חלקם נלקחו בפיז'אמות ממיטותיהם?

על כך נשיב בשאלה: מי אמר שאזרחים לא יכולים להיות שבויים?

בכל המקרים בתנ"ך השבויים היו אזרחים: לוט, דינה, השפחה הכנענית במלחמת הכנעני מלך ערד, נשות וילדי העיר צקלג, ועוד.

ג. למה חשוב להתעכב על הסמנטיקה הזו, ומה ההבדל בין חטוף לשבוי?

במלחמה יש שבויים. לא חטופים. הביטוי 'חטופים' שייך בהקשר של קרטל סמים וארגוני פשע הדורשים כופר.

חמאס לא דורש כופר ובצע כסף. חמאס דורש להשמיד את מדינת ישראל, להפחיד את אזרחיה ולייאש אותם מאחיזתם בארץ.

חמאס לקח שבויים כדי לתקוף את האומה, לא את הפרטים השבויים.

בדיוק כמו במציאות שבה מחבל דוקר מישהו בידו חס וחלילה – מי שנמצא בסכנת חיים הוא הנדקר ולא רק ידו.

כך, כשתודעת הכלל בנויה היטב בעם, כל פגיעה בפרט נתפסת כפגיעה בגוף כולו, ומערכת החיסון הלאומית מגיבה במלחמה להשמדת האיום.

כך גם תינצל היד.

הערך היחיד שהיה והווה הוא הניצחון! והוא גם זה שהשיב וישיב את השבויים. אלו שישנם כעת ואלו שיהיו חלילה בעתיד.

חמאס הוא אויב שנלחם בנו, ואם לקח אנשים מאנשינו הרי שיש בידו שבויים ולא חטופים.

כאשר מקפידים לכנות את יקירינו השבויים במונח 'חטופים' – מה בעצם עושים?

בשלב הראשון מנתקים אותם מהמלחמה וממטרתה הראשית – הניצחון.

בשלב השני מעלים אותם לקדמת הבמה ומציגים אותם כמטרה הראשונה והבלעדית.

כאילו המלחמה היא בשביל החטופים. קודם כל החטופים.

אך אם המלחמה היא עבור החטופים, יש לעשות חשבון דמים קר ומתבקש: האם היה עולה על הדעת לאשר את מבצע אנטבה אילו הייתה הערכה ששליש מבני הערובה והחיילים ייהרגו בחילוץ? – סביר להניח שלא.

וכך אם המלחמה היא עבור חטופים, יש לשאול כמה חיילים נקריב עבורם.

ד. כאשר יש שבויי מלחמה, לא עוסקים בהשבתם לפני הניצחון

הניצחון – השמדת האויב או הכנעתו, הם המביאים לשחרור השבויים. ולכן יש צורך והכרח במלחמה מהירה ומכאיבה לאויב.

המלחמה הזו, נגד מדינת הטרור העזתית, כמו קודמותיה מול מדינות אויב אחרות – איננה עבור השבויים.

הערך היחיד שהיה והווה הוא הניצחון! והוא גם זה שהשיב וישיב את השבויים. אלו שישנם כעת ואלו שיהיו חלילה בעתיד.

המלחמה שלנו בעזה מצטרפת לאירועים הלאומיים והתרבותיים בארץ, המשיבים לאט לאט את הריבונות לעם. איננו אוסף של יחידים ואיננו נלחמים על הצלת היחידים – אלא על ריבונות העם, על הלאום והדגל שלנו.

ובישועת הכלל ייוושע גם הפרט.

--- title: לזכרו של רועי קליין הי"ד author: אודי בן חמו date: 2025-07-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/381 --- # לזכרו של רועי קליין הי"ד

ראש חודש מנחם אב שחל השבת הוא יום השנה להתעלותו של רועי קליין הי"ד.

19 שנה חלפו מאותו קרב בלבנון בו נפלו והתעלו, יחד איתו באותה נקודה בזמן חיילים גיבורים מגדוד 51 של חטיבת גולני.

הגדוד הזה קשור לעם ישראל ולצה"ל בקשר בל יינתק.

גדוד מפואר, קשוח, עוקצני ותקיף כמו שיח צבר ארץ ישראלי.

זר לא יבין זאת.

רך ומתוק מבפנים ומלא קוצים מבחוץ.

הוא היה ותיק ממני. שירתנו תקופה יחד באותה יחידה וזכיתי אף להחליפו לפני כ23 שנה כמ"פ. אני זוכר את החפיפה איתו היטב.

לא אתיימר כמובן להקיף את אישיותו,

אשתף רק מעט ממה שלמדתי ממפעל חייו.

זו לא תפיסה ריקה ומלאת בורות הרואה התבטלות ומחיקת העצמיות האישית חלילה, אלא התגברות והתכללות בדבר הכי גדול שרק ניתן לתאר הנותן ערך לכל פרט בחיינו

א. הדרך שרועי נהרג מעידה על הדרך שבה חי.

'סופו מעיד על תחילתו'.

הרגע הקצר בו הוא נהרג מעיד על מפעל אדיר, יומיומי ומלא גבורת חיים במשך שנים רבות.

רגע קטן מרוכז ותמציתי בו הכל מקופל.

לכך צריך להפנות את המבט.

חיי מסירות, גבורה, ענווה, זריזות, ראיית טובת הכלל שמתוכה מתעצמת אישיותו הפרטית ועוד.

ב. בלי רעש ובלי צלצולים.

מים שקטים חודרים עמוק. ללא יחסי ציבור רעשניים וללא בולטות חיצונית כלל.

רק מה שצריך ונכון לעשות. וזהו. השאר כבר יבוא מאליו.

גם קומתו היתה קטנה. ואישיותו גבוהה מאוד. כאילו לרמוז לנו להתרשם ולהתבונן בעיקר.

ג. ללא חנפנות וללא טיוח.

כי האמת אינה פחדנית ואינה ביישנית. ואם האמת היא אכן כזאת ממה כבר יש לפחד?

הנאמנות לאמת ולה בלבד נותנת כוחות, מעצבת את האישיות ומרגיעה את הנפש. לפחות של אלה הסובבים אותך ומתפעלים מהתנהלותך.

ד. צוהר לחיים של כל האומה.

רועי פתח לנו צוהר דרכו יכולים אנו להביט על כל מפעל חיינו. מראשית ועד אחרית.

דרך פועלו הפרטי צופים אנו על עולמנו הכללי.

מפעל שכל כולו הוא ביטוי למילותיו האחרונות שנאמרו בקור רוח: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

זו לא תפיסה ריקה ומלאת בורות הרואה התבטלות ומחיקת העצמיות האישית חלילה, אלא התגברות והתכללות בדבר הכי גדול שרק ניתן לתאר הנותן ערך לכל פרט בחיינו.

וביום שנתחיל לברר זאת נמצא מזור ומענה להרבה מאתגרי חיינו.

ה. לפני מעל 100 שנה כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל את הדברים הבאים: "יהודים אחיי, לא יניחו לכם לחיות עד שתדעו איך למות… לצאת! לצאת מן הגטו".

לא רק שצוואתו הלא כתובה של רועי לימדה אותנו כיצד למות, היא לימדה אותנו אף יותר, כיצד עלינו לחיות.

על כך ראוי לומר 'במותו ציוה לנו את החיים' במלא משמעותם.

--- title: משחקי התודעה ודיפוזיה רעיונית author: איתי אסמן date: 2025-07-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/382 --- # משחקי התודעה ודיפוזיה רעיונית

  1. עצרו רגע ונסו להיזכר כיצד השתנה סדר היום הציבורי במדינת ישראל. את הפרחים יש לשלוח לתקשורת הישראלית בעיקר.

לפני כשנה התנהל קמפיין שקרא ל'ממשלת אחדות', תוך הסבר על כך שהשסע בחברה הישראלית הוא הסכנה החמורה ביותר ושהחזרת החטופים היא היא המטרה העליונה שיש, וכדי להימנע מאסון – אנחנו חייבים לחתור לממשלת אחדות.

כך קידם הארגון המתעתע ״הרבעון הרביעי״ קמפיין עם שילוט ובו נתניהו, אריה דרעי ויאיר גולן, תחת המסר ״אין ברירה, רק ממשלת אחדות!״. הסברנו כאן בקבוצה שמדובר בקמפיין דה-לגיטימציה ציני לממשלה, אבל יש שחשבו שאנחנו פשוט נגד אחדות. (חפשו באתר שלנו את המאמר ׳משחקי התודעה׳).

חלפה שנה, והתקשורת, ארגוני השמאל והפרוגרס החליפו את דפי המסרים.

האחדות כבר פחות באופנה. הם החליטו ליצור מחנה חדש: ״ברית המשרתים״ – בלי החרדים (ועם הערבים, ששששש).

לאן נעלמה בקשת האחדות? מה קרה לסכנת השסע בעם? הם החליטו כי מעתה יש סכנה גדולה יותר – החרדים המשתמטים. זו הפצצה המתקתקת שיש לנטרלה.

כיצד קורה שאנשים נופלים בפח הזה ונוסעים ברכבת הרים מחשבתית, המזיזה אותם מהקצה אל הקצה?

  1. כיצד אירע שהאזרחים שינו את התודעה כל כך מהר?

ככה זה כשאתה פיון על לוח שחמט של מעצבי התודעה, המשחקים לך במחשבות. בכסף גדול אפשר למכור לך הכול. מחר ישכנעו אותך לסלוח לחרדים ולחזור לאחדות.

כיצד קורה שאנשים נופלים בפח הזה ונוסעים ברכבת הרים מחשבתית, המזיזה אותם מהקצה אל הקצה?

  1. חשיבה ביקורתית וקרום חצי-בררני

כדי להסביר את התופעה נקפוץ לרגע למשל ממדעי הטבע והביולוגיה. אל תלכו לאיבוד.

מדוע כשמכניסים סוכר לתוך מים הוא מתמוסס ומתערבב בכל נפח המים באופן שווה? לתופעה הזו קוראים בביולוגיה ״דיפוזיה״ (ובעברית: פעפוע), מדובר בפיזור של חומר ממקום עם ריכוז גבוה למקום עם ריכוז נמוך עד להגעה למצב של ריכוז אחיד.

דיפוזיה קיימת גם בעולם הרעיונות.

כאשר ישנו ריכוז של אנשים מתוחכמים או אנשים העוסקים בפרסום, הדעות שלהם בהכרח יעברו גם לאנשים הפחות חכמים. אני קורא לזה 'דיפוזיה רעיונית'.

נשאל: אם כך, כיצד התאים בגוף אינם מתפוצצים מכל מיני חומרים מרוכזים שנכנסים לתוך הגוף?

התאים מוקפים ב״קרום חצי-בררני״, שהוא שכבה של שומנים וחלבונים השומרת על התא. היא מפרידה בין הסביבה הפנימית של התא לסביבה החיצונית ומאפשרת רק לחומרים חיוניים להיכנס לתוך התא.

כך התא נשאר אינדיווידואל בתוך המערכת הגופנית. הוא גם מושפע, אבל רק ממה שהוא רוצה להיות מושפע.

מה שקורה לאנשים רבים, הצורכים תקשורת ללא חוש ביקורת, הוא שאין לתודעה ולשכל שלהם ״קרום חצי-בררני״. אין להם יכולת להבדיל בין רעל לבין מזון חיוני. הכל נקלט אצלם בתודעה והופך להיות חלק מהם. למעשה הם עוברים 'דיפוזיה רעיונית' – כמו סוכר המתמוסס במים ו׳מאבד את עצמיותו׳, כך תודעתם נשטפת במבול הרעיונות והקמפיינים.

במקרה הרע הם מאבדים את החשיבה העצמית שלהם, ובמקרה היותר גרוע הם הופכים להיות שותפים מלאים של הקמפיינים, ללא הבנה שהם משרתים אג׳נדה ההורסת את הדברים שהם מאמינים בהם. מה שנקרא – 'אידיוטים שימושיים'.

גם לאנשים חכמים קשה להבחין בזה, כי 'דפי המסרים' וההשפעה על התודעה מגיעים מכל עבר: מערוצים 12 ו-13, מ'תאגיד השידור הציבורי', גלי צה״ל, רשת ב' וכו', וגם מ'מקור ראשון' וממאמרי דעה בערוצים הנחשבים דתיים. כך נוצר לחץ חברתי שאינו מאפשר לחשוב אחרת. אף אחד הרי לא רוצה להרגיש שונה, מוזר או לא מוסרי. בנוסף, אין תודעה אחרת שהם נחשפים אליה.

הכלל הוא פשוט: אם אתה נמצא במקום העוסק בתודעה, אתה חייב לצרוך במקביל תוכן ביקורתי

  1. יודגש: בקמפיינים האלו יש בדרך כלל נקודת אמת. אחדות היא באמת ערך חשוב, וגיוס כל עם ישראל ובתוכם החרדים הוא באמת דבר חשוב.

אבל מי שלפני שנה צעק ״אחדות עכשיו״ ולפתע צועק ״ברית משרתים עכשיו״ – הוא ללא ספק בדיפוזיה רעיונית וללא שום חשיבה ביקורתית (מלבד מנהלי הקמפיין כמובן, אצלם הכול מחושב).

מעצבי התודעה, שדיברו כל הזמן על החטופים ועל ״עסקה בכל מחיר״ בעזה, עוברים בהדרגה לקמפיין הבא – ״הרעב בעזה״, תוך שימוש בידיעות שקריות ובתמונות של ילדים מורעבים בעזה (בדרך כלל ליד אותם ילדים צנומים נמצאים בתמונה הורים או חברים מלאים ושבעים).

מטרת הקמפיין הזה היא לגרום למדינת ישראל להפסיד במלחמה על ידי קריאה לעולם להפעיל עלינו לחץ לסיום המלחמה. וכמובן, הקמפיין פוגע בהחזרת החטופים. מי שאין לו חשיבה ביקורתית יאמץ בהדרגה את 'דף המסרים' הזה, ומדובר באזרחים רבים במדינת ישראל בלי שום חשיבה ביקורתית.

אם אתם חברים בקבוצה זו, אתם כנראה מודעים לשקר הזה, אבל שימו לב לתמונת הפאזל השלמה ולא רק לחלק ממנה.

  1. מה אפשר לעשות?

ראשית – להכיר במציאות.

שנית – חיסון רעיוני. זה מה שאנו משתדלים לעשות פה.

הכלל הוא פשוט: אם אתה נמצא במקום העוסק בתודעה, אתה חייב לצרוך במקביל תוכן ביקורתי. הגיע מרצה כלשהו להרצות על נושא כלשהו? תתכונן. קרא עליו ועל דעותיו. חפש מי סובר אחרת. זה בדרך כלל יספיק כמענה ראשוני.

הכול – האקדמיה, התקשורת, מכוני המחקר, משרד החינוך והתרבות וכו' – מאוד מאוד פרוגרסיבי. כאשר נכנסים לצפות בערוץ תקשורת, לא נכנסים לזירה סטרילית; יש שם אג׳נדה ועולם ערכים שהצופה מושפע מהם.

-ומי שלא צורך תקשורת? אין דבר כזה.

הרי איך אנו יודעים שיש חטופים בעזה? ואיך יודעים שהחרדים לא מתגייסים? כי מי שלא צורך תקשורת בערוצים המקובלים, צורך אותה דרך סביבתו – דיפוזיה רעיונית, זוכרים?

--- title: איך נעשה את חלקנו בשינוי המציאות? author: עזרא הימן date: 2025-07-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/384 --- # איך נעשה את חלקנו בשינוי המציאות?

א. הטעות ההיסטורית

מעט אחרי שבגין נבחר לשלטון בשנת 1977, הוא התראיין לתקשורת וטבע את הביטוי "לא נבחרנו לרשת, נבחרנו לשרת". בביטוי הזה הוא בא לומר, כי לא יֵצר של שלטון ושליטה מוביל אותו אלא רצון לשרת את עם ישראל.

אך הסיסמה התמימה והקליטה הזו, שכל כך התאימה ל'הדר' הבית"רי, הפכה את בגין הלכה למעשה לדמות אצילת נפש המנסה לפעול בהגינות בתוך מאורת שודדים. זוהי אמירה מדהימה בנאיביות שלה.

השמאל, שהפסיד בבחירות, לא התבייש להמשיך לרשת את תפקידי הניהול במדינה, גם בלי שזכה באמון הציבור. בהפקרת מכלול תפקידי הניהול הבכירים במדינה טרפדה ההתנהלות הזו של בגין את יכולתה של מפלגת השלטון הימנית לממש את רצון הבוחר וליצור בפועל מדיניות אחרת.

כך התרגל הימין במשך שנים רבות לנצח אמנם בקלפי, אך לנהל קרב אבוד נגד כל המנגנונים הציבוריים שנשארו בידי השמאל. התוצאה הייתה, שלא את עם ישראל שירתה מפלגת השלטון, אלא את השמאל, שהמשיך לרשת ולהוריש הלאה את השלטון דרך מכלול תפקידי השירות הציבורי.

כך התרגל הימין במשך שנים רבות לנצח אמנם בקלפי, אך לנהל קרב אבוד נגד כל המנגנונים הציבוריים שנשארו בידי השמאל

ב. במה כל צד במפה משקיע את עצמו

אולם הבעיה איננה רק בהחלטה של בגין עם עליית הימין לשלטון לפני כמעט יובל. הבעיה מתחילה משאלה הרבה יותר יסודית: במה ובמי כל צד במפה הפוליטית נוטה להשקיע את עצמו, את מחשבותיו, כשרונו, זמנו וגם הונו.

הימין נוטה מאוד להשקיע את עצמו בשלושה מעגלים חברתיים מרכזיים: התא המשפחתי, הקהילה – לרבות בית הכנסת ומוסד הלימודים – והמעגל הלאומי-פוליטי, הכולל בעיקר את הפתק בקלפי ואת הקשר עם נציגי הציבור. אין צורך להכביר מילים על הערך של כל אחד מהמעגלים האלה.

השמאל אינו מצטיין בשלושת המעגלים האלה. הוא כבר לא נוטה לנצח בקלפי, הוא לא מקדש את המשפחה כמו הימין, ופחות חי בתוך מסגרת של קהילה. מאידך גיסא, הוא משקיע הרבה מאוד מהונו ומזמנו באקטיביזם חברתי ופוליטי, בהרבה מאוד תחומים בעלי השפעה מכרעת על החברה והמדינה: אקדמיה, פקידות ציבורית, עמותות, ארגונים, מיזמים חברתיים, ועדות וועדים, מועצות ציבוריות, תקשורת המונים, פרסום וקמפיינים, ועוד ועוד. שימו קלפי בכל אחד מהמקומות האלה ותקבלו תוצאה שונה לגמרי מהתוצאה הרשמית הארצית.

לא ניתן להמעיט בחשיבותם של כל המעגלים והתחומים האלה.

כשתפיסה פרוגרסיבית מייצרת דומיננטיות בהכשרה המקצועית באקדמיה, בנורמה השלטת בפקידות הציבורית, במאות ואף אלפי עמותות בעלות הון כספי בלתי נגמר, ברוב גופי התקשורת הממוסדת וגופי הפרסום, כל הרצף הזה יחד מייצר דומיננטיות שהיא הרבה פעמים גדולה יותר מכוחה של ממשלה נבחרת.

מכבש הכוח הזה מייצר לחץ חברתי מתמשך על כל המגרש, ויתרה מזו – הוא בונה מרכזי כוח בתפקידים הבכירים האמורים לנהל בפועל את המדינה.

המשקל של כל הדברים האלה, שהשמאל כל כך משקיע בהם, הוא פעמים רבות גדול הרבה יותר מאשר של הפתק בקלפי.

ג. כיצד באמת מתנהלת מדינה

רבות דיברנו בקבוצה זו על הבריונוּת שבניסיון להכתיב מדיניות בצורה כוחנית, באמצעות שימוש בסמכות של מוסדות לא נבחרים כגון מערכת המשפט ואכיפת החוק והפקידות בכלל. זאת על אף שהמערכות הציבוריות אמורות ליישם את המדיניות של השלטון הנבחר. הרי כך אמורה לעבוד מדינה שהריבון בה הוא העם!

כדי לתקן את המצב הזה, לא מספיק לדרוש בזכותה ובחובתה של ממשלה נבחרת להוביל דרך. הציפייה שעצם הדרישה הצודקת תספיק כדי לשנות את המציאות מיסודה – מתעלמת מהטבע האנושי, ועוד יותר מזה, מהטבע הישראלי הדעתני.

גם אם נצליח לנטרל בריונות וכוחנות זדונית, קשה לצפות מאנשים ליישם במקצועיות ובמסירות מדיניות שהם אינם מאמינים בה. לכן המינויים והתרבות הניהולית חייבים להתאים לתוצאה בקלפי.

הציבור הגדול שניצח בקלפי ושנבחרי הציבור שלו הקימו ממשלה, צריך להיות מעורב הרבה יותר ביישום של מדיניות ימין יהודית ציונית הן בשירות הציבורי והן במכלול הלחצים החברתיים הנוצרים על ידי ארגונים אזרחיים בתקשורת, בכנסת וברחובות.

חברים! אין דרך לעקוף או לייתר את הצורך להפשיל שרוולים ולהשתלב במעגלים של מעורבות ציבורית אזרחית, הן דרך השירות הציבורי והן דרך מיזמים אזרחיים. רק באמצעות מעורבות כזו במכלול שדות העשייה המרכזיים תיווצר לאט לאט מסה קריטית, שתטה את הכף ותשנה את פני המדינה ומוסדות החברה.

התהליך כבר התחיל. המודעות הולכת וגדלה. הימין נכנס לזירה. אך עוד דרך ארוכה לפנינו, והפער הבלתי נתפס בין מספרן של עמותות ימין לעמותות שמאל והיקף פעולתן יוכיח. זהו אחד האתגרים המעשיים החשובים של הדור הצעיר.

אין דרך לעקוף או לייתר את הצורך להפשיל שרוולים ולהשתלב במעגלים של מעורבות ציבורית אזרחית, הן דרך השירות הציבורי והן דרך מיזמים אזרחיים

ד. תודעה, אומץ וקבוצות השתייכות

לא מספיק להיות מעורבים. צריך גם הכשרה, לימוד, ידע, תודעה, עמוד שדרה ואומץ לב. לא מספיקה יכולת אישית, יש גם צורך בקבוצות השתייכות חזקות בתוך מעגלי העשייה השונים. אי אפשר שפרקליט ציבורי שהוא איש ימין לא ירגיש בודד, כשהוא מוקף באנשים שהמובן מאליו שלהם הוא עיתון 'הארץ'. רבים שנכנסו למקומות האלה התאימו את עצמם ושינו את עורם. עד שתיווצר מסה קריטית של שינוי, אנו זקוקים לסביבה שתחזק את הדרך שלנו ותחדד את המחשבות שלנו.

אתם צעירים? דרככם המקצועית עוד לפניכם? יש לכם רצון ויכולת להיות מעורבים יותר ולהשפיע על זהותה היהודית של מדינת ישראל? – תלמדו מקצועות כאלה, תחפשו משרות כאלה, ותתחברו לתוכניות ולקבוצות שיעזרו לכם לשמור על זהותכם. השלב הבא בהשבת מדינת ישראל לזהותה מונח לפתחכם!

אם אתם חשים שזה נוגע לכם, אתם מוזמנים להירשם לתוכנית בנושא זה שאני שותף בה, בלחיצה כאן.

--- title: על שפה הורסת ושפה בונה author: סוללים דרך date: 2025-07-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/385 --- # על שפה הורסת ושפה בונה

א. פעמים רבות, תחת אירועי השעה המרכזיים מתרחשים בשקט אירועים נוספים, לא פחות דרמטיים, תוך ניצול העובדה שהקשב הציבורי מופנה לדברים אחרים.

כדאי לשים לב לפרקטיקה הזו, הואיל ויש המנצלים את השעה לצורך קידום סדר יום שהשפעותיו עלולות להיות הרסניות שנים קדימה.

כך למשל קוּדם בעבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שחולל מהפכה חסרת תקדים בחיינו, סמוך להירצחו של יצחק רבין ז״ל כשהציבור כולו היה עוד בהלם מהאירוע.

ב. מעטים יודעים כי במקביל לתהליך המדיני באוסלו, שכרסם בשליטתנו בארץ ובביטחוננו, התרחש תהליך שקט אך עיקש בכיוון של פירוק המוסד המשפחתי. באמצעות שימוש מכווָן בשפה הצליחו גופים וארגונים פרוגרסיביים לטשטש את מושג המשפחה, לרוקן אותו ממשמעותו, להפוך את המילים "אבא" ו"אמא" לביטויים כמעט פוגעניים.

מבלי להרחיב בשאלות מוסריות כבדות משקל שלא זו הבמה לעסוק בהן, ננסה הפעם להציג ממבט-על את האופן שבו כל אלה קשורים למאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

פעמים רבות, תחת אירועי השעה המרכזיים מתרחשים בשקט אירועים נוספים, לא פחות דרמטיים, תוך ניצול העובדה שהקשב הציבורי מופנה לדברים אחרים

ג. בשנת תשנ"ב (1992) נחקק חוק משפחות חד-הוריות. לכאורה מטרתו הייתה לסייע לאלמנות ולגרושות, אך למעשה נטמנו בו בכוונה תחילה יסודות שמערערים את רעיון המשפחה.

החוק קובע כי "הורה יחיד הוא תושב ישראל אשר בהחזקתו ילד הנמצא עמו… שאינו נשוי ואין אדם הידוע בציבור כבן זוגו". כך נפתחה הדלת לעידוד נשים להביא לעולם ילד שהוא 'יתום מהולדתו' – ילד שיש לו אב ביולוגי, אך לעולם לא ידע מיהו.

במקום לדבר על "מכירת זרע" כמעשה לא מוסרי, הדומה לסחר בילדים, החלו להשתמש במונחים מרככים: "תורם", "בחירה לפי מאפיינים", "בנק זרע". וכך האישה אינה הולכת לחנות לממכר זרעי אדם – היא הולכת ל"בנק".

ד. במקביל נוצר עיוות משפטי: כידוע, אם אישה נכנסת להיריון מיחסים רגילים – גם אם הבטיחה לגבר שלא תיכנס להיריון – הגבר ייחשב לאבי הילד ויחויב במזונות. אך אם אותו גבר מכר את זרעו באופן אנונימי – אחריותו נעלמת!

מדוע? ומי נכנס במקומו? – המדינה, כלומר: כולנו, באמצעות חוק משפחות חד-הוריות הנותן פריווילגיות משמעותיות גם למי שבחרה להביא יתום לעולם.

ה. כאשר "משפחה" כבר אינה כוללת בהכרח אב ואם, קל להרחיב עוד את הגבולות.

מדוע לא יוכל גם גבר לגדל ילד לבדו? בעבר לא היה אפשר לדלג על תפקיד האם – כי היא היולדת. אך בעידן הפונדקאות, ניתן "להעלים" את היולדת באמצעות תשלום לפונדקאית, ולמנות אישה אחרת לתרומת ביצית.

התוצאה: ילד שאין לו אמא – לא ביולוגית, לא גנטית ולא רגשית.

שאלות קשות – כמו "מה עם זכותו של הילד לגדול בחיק אם?" – אסור לשאול. זה "לא תקין פוליטית".

ו. הצעד הבא היה כאשר בתי המשפט המציאו את "צו ההורות הפסיקתי", שלפיו, גם שותפתה לחיים של אישה יולדת מוכרת כאם, וכן גבר שבחר לחיות עם גבר שהוא אב מוכר כהורה נוסף.

כך התרחב המושג "משפחה" – עד שהתאדה. אם הכול משפחה – שום דבר אינו באמת משפחה.

ז. השלב הבא היה סמנטי: למחוק את המילים "אמא" ו"אבא". במקום זה יש "הורה 1" ו"הורה 2".

זה התחיל בכך שנעמ"ת – הסתדרות של נשים – אסרה לקיים את טקס "אבא ואמא של שבת" בגנים, ובמקום זה יש "הורי שבת" או "תורני שבת". בהמשך התקבלה הנחיה במשרד החינוך להזכיר "הורים" במקום "אב ואם", כדי שלא לפגוע במי שאין לו.

וכך, בלי ששמנו לב, "כבד את אביך ואת אמך" הפך לביטוי פוגעני. מערך בעשרת הדיברות – לערך אסור.

הרס המשפחה והזהות לא נעצר שם – הוא מגיע גם לזהות האישית, אך זהו נושא למאמר אחר.

האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות לה – היא הובסה רק כשחבריה היו חלשים מכדי להגן עליה

ח. התרופה לתהליך פירוק זה היא אחת: האמת. האומץ לומר את האמת הפשוטה – שמגיע לכל ילד להיוולד מתוך אהבה בין אב ואם, שיקבלו אחריות על חייו.

המשפחה היא המקום שבו האיש נותן את כל כולו לבת זוגו, וכן להפך, במטרה משותפת להמשיך את שרשרת הדורות, להביא חיים לעולם מתוך כריתת ברית נישואין הכוללת נאמנות ואחריות.

גם כאשר הניסיון לא צלח והמשפחה מתפרקת, למרבה הצער – האב תמיד יישאר אב, והאם תמיד תישאר אם.

ט. את האמיתות הללו יש לומר גם כשלא נעים, גם כשזה לא תקין פוליטית.

כדברי הרש"ר הירש זצ"ל: "האמת היחידה שהלכה לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה, היא אותה אמת שאין למחזיקיה אומץ לדבר בגילוי לב עבורה".

האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות לה – היא הובסה רק כשחבריה היו חלשים מכדי להגן עליה.

--- title: המכינות הקדם צבאיות וישיבות ההסדר author: איתי אסמן date: 2025-07-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/386 --- # המכינות הקדם צבאיות וישיבות ההסדר

ראוי היה לייחד לכל מפעל לאומי מפואר כזה מאמר נפרד, אך בהקשר של המלחמה שאנו נמצאים בעיצומה – נאחד ביניהם.

המלחמה הארוכה הזו מבליטה מאוד את רוח הלוחמים, אנו רואים את בוגרי המכינות וישיבות ההסדר, מלאים במוטיבציה וברוח לחימה הראויות לציון.

כך גם בשירות הסדיר, ובשירות מילואים.

כשליש מצוערי בית הספר לקצינים הם חובשי כיפה, וחברה בריאה מפיקה לקחים מכך, לומדת, ומנסה לחקות דפוסי חינוך מוצלחים.

כך נכון ביחס לכל תופעה, בכל חברה ולאור כל אתגר שנמצא מענה ראוי לו.

התורה הנצחית ממלאת את הלוחמים במוטיבציה גם כשהשחיקה גוברת ומאתגרת, בזכות העובדה הפשוטה שמבינים שיש כאן משהו גדול שאנחנו פועלים למענו – כלל ישראל

במכינות ובישיבות ההסדר בראש ובראשונה לומדים תורה, ומסייעים לתלמידים לגבש את זהותם האישית והלאומית סביב מסורת ישראל.

מי שלומד במכינה ובישיבת הסדר לפני הצבא – מגיע הרבה יותר מוכן לשירות, עם זהות יהודית מעוצבת, וחמוש באידאלים להגן על עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל.

התורה הנצחית ממלאת את הלוחמים במוטיבציה גם כשהשחיקה גוברת ומאתגרת, בזכות העובדה הפשוטה שמבינים שיש כאן משהו גדול שאנחנו פועלים למענו – כלל ישראל.

בישיבות ההסדר, בנוסף למכינות, צומחים גם תלמידי חכמים, שלאחר סיום לימודיהם בישיבה ושירותם הצבאי הם משתלבים במקומות עבודה, ומביאים במסגרתם את האישיות התורנית שלהם לידי ביטוי.

רבים מהם גם ממשיכים לשקוד על התורה, נכנסים לעולם החינוך ואף מכהנים כרבנים בישיבות, מכינות וקהילות.

במכינה ובישיבה מתמקדים גם בתיקון המידות מתוך התורה, ולכן מי שלומד שם לרוב יודע שחלק ממשימת חייו היא גם להיות אדם טוב, המפתח את אישיותו ומתקן אותה, כאשר מידת הענווה היא אחת המידות החשובות ביותר.

זה לא אומר שכל מי שיוצא מהמכינה והישיבה הוא מושלם או "מתוקן", כמובן, אבל זה מדגיש את היסוד החינוכי במקומות הללו: לרוב, מי שנכנס בשעריהם יוצא אדם טוב יותר משהיה כאשר נכנס בהם.

מספר ההרוגים במלחמה מקרב בני הישיבות והמכינות מלמד על אצילות הנפש של הנופלים. זה משתקף בסיפורים שמספרים אודותיהם, וגם בנשותיהן הצדקניות, מלאות הרוח ותעצומות הנפש, הממלאות את עם ישראל גבורה.

החיים כרוכים בקשיים, מהמורות ומכשולים, ובעיקר בגיל צעיר ובשירות הצבאי, המאתגר תרבותית מבית ומול אויב מחוץ.

קשה לדמיין את המלחמה הנוכחית ללא בוגרי המוסדות המפוארים הללו.

אשרינו שזכינו למפעלים מבורכים כאלו במדינת ישראל.

--- title: החמצן הלאומי של הציפייה המשיחית author: עזרא הימן date: 2025-07-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/387 --- # החמצן הלאומי של הציפייה המשיחית

א. המשיחיות של כל הדורות

לצד הרבה מאוד כינויים מכוערים, שקרים והשמצות שווא המופנים כלפי הציבור הימני המאמין, יש כינוי אחד אמיתי אך לא מספיק מובן שאנו מתפארים בו: משיחיים.

הציפייה לביאת המשיח היא החוט החורז את יכולת הקיום של העם היהודי בכל הדורות. במשך דורות על גבי דורות החזיקו היהודים בזהותם הייחודית, בתוך כל הרדיפות, ההשפלות ואירועי הטבח; ולא רק מכוח האחיזה במסורת העבר, אלא הרבה יותר – מכוח העתיד, מכוח הוודאות בתקפות האמירה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

זה מה שנתן את כוח הסבל, את האופטימיות, את רצון החיים, את האמון המתבטא בהולדת הדור הבא. וכשהגיע הזמן המתאים – זה מה שהחזיר אותנו לכאן.

הכוח המשיחי נותן ייעוד והקשר המלכדים את ההיסטוריה והקיום של היהודי, תוך הפניית קשב וציפייה להתגשמות העתידית של חלום הדורות.

המשיחיות נותנת גבורה מעשית בהווה יחד עם סבלנות אין קץ לציפייה לעתיד.

איזה קיום היה לעם היהודי ללא המשיחיות?

הכוח המשיחי נותן ייעוד והקשר המלכדים את ההיסטוריה והקיום של היהודי, תוך הפניית קשב וציפייה להתגשמות העתידית של חלום הדורות

ב. המשיחיות של מפא"י וכשליה

הציונות של מפא"י רכבה בראשיתה על גבי הרעיון המשיחי. גם בן גוריון הבין שהרעיון המשיחי הוא המנוע של קיבוץ הגלויות והתקומה הלאומית בדור הזה. אך התפיסה הייתה חיצונית ומקוטעת, והמוקש נטמן באדמה.

הצמצום של התגשמות הציפייה המשיחית לאידיאל חומרי בלבד, עם זיקה לאופנתיות אירופית חולפת, גרמו בדור השני והשלישי של צאצאיה הרוחניים של מפא"י למשיחיות מסוג אחר, משיחיות שקר: תפיסה מעוותת של נבואות השלום ושל "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

אנשי המשיחיות של השמאל דיברו אחרי מלחמות ישראל במונחים של 'המלחמה האחרונה' ו'הבנים שלנו לא יצטרכו להילחם'.

ובכלל, ביטויים כמו 'מגש הכסף', והתפיסה כאילו הדור הזה תפקידו רק לשמור על מה שהשגנו, הקטינו מאוד את הציפייה וצמצמו הכל להגשמת רצונות של שקט ורווחה שאינם מציאותיים בשלב הזה. והם אכן לא התגשמו.

כל זה גרם לדעיכה של האנרגיה המשיחית בהופעתה המצומצמת. המנוע נשחק, וכמו שאמר יצחק רבין על המוטיבציה להסכמי אוסלו: השרירים שלנו עייפים.

ג. השמצת המשיחיות

והנה האבסורד: אלפי שנים שרדו יהודים את כל התופת שבעולם, חלשים ונרדפים. עכשיו יש מדינה ריבונית שהיא מעצמה צבאית, והשרירים עייפים. מה הפלא שהשיר הכי מפורסם של משיחיות השקר של הסכמי השלום של אוסלו הוא 'הבטחתם שלום', והשאלה הכי נפוצה ביחס לקץ המלחמות היא 'מה הפתרון?'.

כאמור, הפניית העורף הזו לחלום הדורות התבטאה בהשטחת המשיחיות עד לכדי חזיונות שלום תלושים והזויים. המשיחיות של השמאל הפכה למשיחיות שקר. וכמו בכל משיחיות שקר, אנשים מתמסרים אליה עד לשבר הגדול, ובשלב הבא משמיצים כל סוג של משיחיות.

כך הגענו עד הלום. קבוצה אבודה מצאצאי דור מפא"י שהוזה הסדרים והסכמים עם השטן, שעדיין מדמיינת ברפיונה את קץ המלחמות – קמה בשצף קצף נגד הנושאים את לפיד המשיחיות ההיסטורית בשאר רוח, בגבורה ובהתמסרות. הרפיון והייאוש נובעים מהחזון הלא נכון, מאיבוד הזיקה לחזון ולייעוד המשיחי של עם ישראל, מאיבוד המטען הפנימי שכולנו אמורים להעביר לדור הבא.

הקיום היהודי תלוי במשיחיות. בלעדיה אין ציפייה ואין צְפייה, ואין תקוות גדולות מעצמנו למסור משהו לדור הבא.

הקונוטציה של משיחיות כמשהו הזוי, תלוש ומנותק, היא השלכה מתוך הרהורי ליבם של אלה שרידדו ועיוותו אותה. הקונוטציה המכוערת של משיחיות כמשהו פנאטי, מחרחר מלחמת אינסוף, המעדיף את המוות על פני החיים – היא השלכה של אותה עייפות שהולידה האובססיה להגשמת השלום וה'איש תחת גפנו' עכשיו, ברגע הזה; זוהי אובססיה המולידה משיחיות פרוגרסיבית מלאת הזיות ביחס לקמים עלינו לכלותנו, ומלאת פנאטיות כלפי אחים המוסרים את נפשם על המשך תקומת ישראל.

זו המשיחיות היהודית-ישראלית האקטואלית של הדור הזה. ולא רק שאנחנו גאים בה ומחנכים לאורה, אנחנו בטוחים שאין קיום יהודי בלעדיה

ד. המשיחיות של הדור הזה

המשיחיות של עם ישראל בדור הזה לוקחת בשמחה את המקל משרשרת הדורות של הקיום היהודי. היא מקבלת עוצמה וחוסן מגבורת כל הדורות וממסירותם על זהותם בתוך תקופות של תופת. היא מלאה בציפייה עתידית לתקופות גדולות ונפלאות לעם ישראל ולעולם, תקופות עשירות בתעצומות רוחניות ובשגשוג גשמי. היא מוסרת לדור הבא טעם מתמשך לחיים שלנו כאן, עבור משהו שראוי לחיות למענו, להוליד הרבה ילדים למימושו, ולהיות מוכנים להילחם בכל כוחות החושך המנסים לחנוק אותו.

היא מחזיקה מעמד גם בזמנים של חושך, מלחמות וייסורים, ומכוחה חוט של חסד נמשך עלינו ללידה ולצמיחה מתוך כל משבר, לתיקון גדול יותר מתוך כל נפילה.

זו המשיחיות היהודית-ישראלית האקטואלית של הדור הזה. ולא רק שאנחנו גאים בה ומחנכים לאורה, אנחנו בטוחים שאין קיום יהודי בלעדיה. היא המחר שלנו, והיא מקרינה להווה שלנו.

ואלה שאיבדו את הדרך, ואלה שגדלו על אובדן הדרך הזה, מוזמנים לכנוס אליה. זה עוד עשוי לתת להם ערך להמשך חייהם כאן ורצון להיות שותפים להולדת הדור הבא בארץ הזו.

--- title: האם הברית ׳שלנו׳ היא עם החרדים או עם הציונים המשרתים? author: איתי אסמן date: 2025-07-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/389 --- # האם הברית ׳שלנו׳ היא עם החרדים או עם הציונים המשרתים?

הרבה שואלים אותנו מדוע איננו תוקפים כאן את החרדים על כל הדברים שהם עושים, כמו שאנחנו מבקרים את השמאל.

אז ככה. כשמתחילים להתברבר בניווט, כדאי לחזור לנקודת ההתחלה, כשהכל היה ברור, ומשם להתקדם.

זו אינה טרחנות, זוהי רצינות ויסודיות הראויה למי שבאמת רוצה לחתור אל יעד נכסף ולא להסתובב סביב עצמו. וכך נעשה פה.

א. חזרה על היסודות הפשוטים

עם ישראל לא התחיל את מסעו בקום המדינה, ואפילו לא בשואה.

לידתה של האומה החלה באבות ובאימהות הקדושים, לאחר מכן ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני עד הכניסה לארץ וירושתה.

שם מסתיימים התורה וספר יהושע. לאחר מכן שופטים, נביאים ומלכים, שני בתי מקדש שנחרבו וגלות ארוכה.

לאחר כאלפיים שנות גלות החלה שיבת ציון, עד להקמת מדינת ישראל.

כך חוליה ועוד חוליה, בשרשרת ארוכה ומפוארת של נצח ישראל.

ההיסטוריה גם לא הסתיימה כאן. עתיד גדול עוד לפנינו, שחזונו נכתב בנבואות גדולי האומה ועינינו חוזות בהתגשמותו הפלאית.

לעם המיוחד שלנו יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובהן מנוסחת הזהות הקולקטיבית ותרבותנו המקורית.

ב. הפוליטיקה אינה מגדירה את האומה

הפוליטיקה היא אך ורק כלי, אמצעי במדינה דמוקרטית כדי לבטא ולפעול לפי עולם הערכים שיש עליו מחלוקות. במצב תקין ההכרעה נעשית על ידי רוב פרלמנטרי.

הברית שלנו היא עם האומה הישראלית שהייתה, שהווה כעת, וזו שתהיה – מול בורא עולם. במילים אחרות: עם נצח ישראל

ג. מיהו בן בריתנו?

הברית שלנו היא לא עם החרדים וגם לא עם הציונים המשרתים.

הברית שלנו היא עם האומה הישראלית שהייתה, שהווה כעת, וזו שתהיה – מול בורא עולם. במילים אחרות: עם נצח ישראל.

רק אחרי שהיסוד הזה מובן, אפשר ואף צריך לנהל מחלוקות, גם בצורה חריפה ביותר. אך לעולם אין להוציא שום ציבור מחוץ למחנה ישראל.

לא את הימין, לא את השמאל וגם לא את החרדים.

ד. ״אם כן, מדוע אתם מעבירים ביקורת חריפה על השמאל הפרוגרסיבי ולא על החרדים?״

בואו נדייק.

ראשית, הביקורת הנוקבת היא על השמאל הפרוגרסיבי ולא על השמאל הציוני. וגם שם, הביקורת עוסקת בעיקר במוקדי ההשפעה שלהם.

העבר והעתיד של עם ישראל תלויים בשני מרכיבים – גוף ונשמה: קומת החול הבסיסית, שהיא הדרך ארץ, הביטחון והכלכלה; וקומת הקודש, שהיא המרכיב הרוחני שלנו, ערכי הנצח שבזכותם החזקנו מעמד בגלות וגם בימינו.

הביקורת על התפיסה החרדית היא על ערכי ההווה, על חוסר השותפות במלחמת המצווה, בביטחון וכו׳.

זוהי ביקורת שראויה להיאמר בכבוד ובצורה ברורה, והיא אכן נאמרת בכל מקום ובכל ערוצי התקשורת.

לא צריך אותנו בשביל זה.

אך מנגד, עם תפיסת העולם החרדית יש לנו שותפות בערכי הנצח, בתורה ובמצוות, שהם מרכיב הכרחי וחיוני בעתידנו.

המחלוקת והביקורת על תפיסות השמאל הפרוגרסיבי הן בשני המרכיבים יחד, גם על קומת הקודש וגם על קומת החול: הקריאה לסרבנות, לכאוס ולפירוק שיטתי של מערכות המדינה והפגיעה בביטחון ישראל צריכות לזעזע כל יהודי באשר הוא.

אין זו פגיעה רק בקודש, בנשמה, אלא פגיעה בביטחון הלאומי והקיומי שלנו. בגוף האומה ממש.

מלבד זאת, יש אף לגנות כל ביזוי כלפי ערכי הנצח של עמנו.

בלי שני היסודות האלו לא ייתכן לעם ישראל שום קיום חלילה. לכן הביקורת כלפי תפיסות כאלו היא כל כך חריפה.

ה. אהבה ברמה האישית וביקורת ברמה הציבורית

כל זה אינו סותר את האהבה בינינו ברמה האישית. נדרשת תפיסה בוגרת, שבה יכולות להיות אהבה ואחווה ברמה האישית ומחלוקת נוקבת מאוד ברמה הציבורית.

אין לנו זכות לטשטש את הביקורת הזו, ויש לעמוד בתוקף על עקרונות קיום האומה.

ו. ״ומה לגבי החרדים? הם פוגעים בביטחון בכך שאינם מתגייסים״

עשו נא מאמץ גדול, למרות הסערות הציבוריות, ובואו נדבר בכנות:

סוגיית גיוס החרדים קשורה לתרבות ולערכים ואינה יכולה להיפתר בחוק יבש.

הרי לא יעלה על הדעת לחוקק חוק לימוד תורה חובה לכל החילונים (וקיומנו הרי תלוי גם בתורה). האם חוק כזה יצליח, או שמא ייצור ריאקציה – תגובה נגדית?

״מדוע החרדים לא מאפשרים לגייס את אלו מביניהם שאינם לומדים תורה?״

כי אחד הדברים הכי חשובים בתרבות החרדית הוא החינוך התורני ואמונת חכמים.

הם יעדיפו חרדי לייט שלא לומד תורה בישיבה מאשר חרדי שילך לצבא וייכנס לתוך 'כור היתוך' חילוני.

ז. ועוד דבר חשוב:

למרות העיתוי המורכב, ראוי לזכור ולא לטשטש את העובדה שראשי אכ״א לפני המלחמה זייפו באופן עקבי נתוני גיוס של חרדים, משום שהעדיפו את אג׳נדת השוויון המגדרי על פני אג׳נדת השוויון בנטל של היהדות החרדית המפחידה, לשיטתם.

לא ניתן לבנות בשנה אחת תשתיות, יחס ואמון שלא נבנו במשך שנים, גם אם אנחנו בתוך מלחמה מתמשכת. זוהי הסיטואציה המורכבת שנקלענו לתוכה, אין פתרונות קסם.

ח. ״אנחנו נמצאים במלחמת קיום, מה זה משנה אם האנשים נשארים דתיים או לא? למה הם לא שותפים?״

אכן, אנחנו נמצאים במלחמה קשה מאוד מול אויבינו. אבל אם רוצים לגייס את החרדים, שהחינוך ליראת שמיים ולאמונת תלמידי חכמים הוא הדבר הכי חשוב להם, יש לבנות להם מסגרות מותאמות.

ולא, המציאות אצל הדתיים הלאומיים אינה טובה ואינה פשוטה כלל. לא ארחיב על כך כעת, אבל המודל הכללי אינו ראוי לחיקוי, וודאי לא בסטנדרט החרדי.

סוגיות פוליטיות נפתרות בחישוב תועלת של רווח מול הפסד ולא באימוץ מניפולציות על 'ברית משרתים' צינית, המשמשת אמצעי להפלת ממשלה המבקשת להכריע את אויביה

ט. ״הנה מקימים לחרדים עכשיו חטיבה חרדית, לא?"

אכן, זו התקדמות חשובה.

עד עכשיו הוקם גדוד חרדי אחד ופלוגות חרדיות, בתו תקן לא מספק לאורח חיים חרדי עקב הכשרות משותפות ושהות לא צנועה עם בנות.

החטיבה החרדית הזו היא באמת בשורה, אך עקרונותיה עדיין לא עוגנו בפקודות מטכ״ל, הגם שיש כוונות טובות לדרג המדיני.

זו הסיבה שרוב החרדים מסתכלים על חטיבה זו בחשדנות. הם ממתינים לראות מה יהיה בה.

מי שנמצא בפיקוד על החטיבה הזו כעת הם אנשים ראויים ומצוינים. השאלה היא מה יקרה בעוד 5 שנים. החרדים אינם תמימים, במיוחד לאור הפרות של הבטחות וניסיון ל'חינוך מחדש' במשך שנים בצה״ל. הדברים יצטרכו להיות מנוסחים ומעוגנים היטב בפקודות מטכ״ליות. וגם ללא חשש מהתערבות בג״ץ בשילוב נשים בעתיד, כפי שיש עכשיו בכל חטיבות החי״ר שבהן דתיים משרתים.

י. ״אבל חסר כוח אדם, צריך פתרון מיידי!״

זה נכון, אבל.

יותר משחסר 'כוח אדם', חסרים 'מוח אדם' ואסטרטגיה צבאית. גם אם יגייסו עוד 2 אוגדות חרדיות זה לא יפתור את הבעיות התפיסתיות, המונעות כיבוש והכרעה והמתקשות להתמודד עם סוגיית החטופים.

וכאמור, מי שינסה לתקן תרבות באמצעות חשיבה קיצונית של 'עכשיו', יקבל ריאקציה. גם רוב ארגוני ״המילואימניקים״ יודעים זאת, וכל מחאתם נועדה להפיל את הממשלה ולא באמת לגייס חרדים.

״אז מה עושים?״

קונספציות ושגיאות של שנים לא מתקנים בקלות ומיד.

סוגיית גיוס החרדים נוגעת בעצבים החשופים של עם ישראל.

יש לדעת שכל השיח הפוליטי והתקשורתי מלא במניפולציות, ואם תקום ממשלת שמאל התלויה בחרדים – הם לא יהססו לחוקק כל חוק ובלבד שהקואליציה תישמר.

החוק אולי ייקרא 'חוק השילוב המאחד' וימותג ככזה המקדם אחדות וריפוי, החשובים ממחלוקות על גיוס, במיוחד כשצריך לסיים את המלחמות.

אל דאגה. התקשורת תתמוך, האקדמיה תדחף ובג״ץ יאשר בפלפולים תלמודיים.

בקיצור, הדברים ייפתרו בעתיד רק על ידי בניית אמון, הנרכש בעמל רב ובכנות, וללא שנאה – והרי ידוע שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. נאמין בכוונות הטובות של אחינו החרדים.

סוגיות פוליטיות נפתרות בחישוב תועלת של רווח מול הפסד ולא באימוץ מניפולציות על 'ברית משרתים' צינית, המשמשת אמצעי להפלת ממשלה המבקשת להכריע את אויביה.

בע״ה יהיה כאן טוב.

--- title: יחסנו לציבור החרדי author: סוללים דרך date: 2025-07-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/390 --- # יחסנו לציבור החרדי

"למה נדם קולכם? מדוע אינכם מתייחסים לפרישה של החרדים מהקואליציה"?

כך שואלים אותנו.

ראשית, אם מעולם לא ראיתם בחרדים אחים ואינכם יכולים למנות את יתרונותיהם – אל תמשיכו לקרוא.

אין סיכוי שתצליחו כעת, כשהעצבים חשופים, לראות דברים אחרת.

הדברים מיועדים בעיקר לכאלה שחשו שותפות עם החרדים וכעת חשים קצת 'נבגדים'.

סליחה על המילה הקשה.

'פוליטיקלי קורקט' אינו מאפיין אותנו ואנו סומכים על מי שצבר קילומטרז' רציני בקבוצה שיבין כנדרש את הדברים.

אנו עוסקים בנושאי מהות ואנו משתדלים לדייק ולהציע פרשנות וְהַמְשָׂגָה לאור מה שאנו לומדים כל הזמן על המציאות הרוחנית, הציבורית והתרבותית

שנית, 'סוללים דרך' אינו ארגון השייך לאו"ם. אנו לא מחפשים סימטריה קדושה אלא אמת, ויש לנו תפיסה סדורה ביחס לערכי חיינו ולעתיד מדינתנו.

לא קשה לזהות זאת.

ככלל, אנו מאמינים בזהותנו היהודית, מתפעלים מהמפעל הציוני האדיר וגאים בלאומיות הישראלית שהביאה ברכה רבה לאנושות.

אנו מתפללים לכך שמדינת ישראל תבטא את ערכי הנצח מדורי דורות בפרהסיה ואנו מחויבים לחרות הפרט באשר הוא, גם אם דעתנו אחרת. אנו רואים את העם הגדול הקונקרטי כחוליה בשרשרת מפוארת והוא הוא הריבון האמיתי דרך נבחריו.

ובעיקר, איננו מתפשרים על המגמה אך אנו סבלניים מאוד ביחס לדרך.

אנו עוסקים בנושאי מהות ואנו משתדלים לדייק ולהציע פרשנות וְהַמְשָׂגָה לאור מה שאנו לומדים כל הזמן על המציאות הרוחנית, הציבורית והתרבותית.

בזה עיסוקנו, איננו מנסים לשכנע בכוח. אנו מציעים הסברה לאור מתודולוגיה סדורה ומי שחש שאנו משמשים לו לפה, אנו שמחים על כך. ומי שלא, לא נורא.

ולעצם העניין:

א. המגמה הגדולה של עם ישראל כפי שהובטחה לאברהם אבינו לפני מעל 3000 שנה בעינה עומדת, קיום ממלכת כהנים וגוי קדוש על במותי ארץ, תוך יכולת לגבור על הרע, לקדם את הטוב ולשמר את ערכי הנצח של עם ישראל. זוהי התוכנית הגדולה. שום דבר לא השתנה מאז. רק תנאי החיים, התרבות והאתגרים החיצוניים והפנימיים איתם עלינו להתמודד.

ב. לעם ישראל ישנה זהות שהוכחה לאורך שנים כנכונה, מוצלחת ומותאמת לחיים. הזהות הזאת מלאת אופטימיות והיא מעידה על קיום, כישרון והשפעה פנומנליים.

בגדול, קוראים לזה תורה ומצוות.

ג. לאור זאת אנו רואים בכל יהודי הנאמן לזהותו שותף מובהק ביחס למגמה הגדולה של עמנו גם אם אנו חלוקים עליו ביחס לתפיסתו החסרה עדיין ביחס ללאום, לציונות ולשירות הצבאי.

ד. השותפות עם כלל הציבור באשר הוא נובעת מהיותנו אחים בעלי ברית דמים, גורל וייעוד משותף ללא שום אפשרות חילוק בינינו גם אם יש בנו חוסר הסכמה חריף על כל מיני תפיסות שונות ומגוונות.

ה. לאור זאת, ורק לאור זאת, אנו מגלים סבלנות רבה ביחס לתהליכים רבים בעם ישראל. ביחס לסוגיות ליבה רגישות אנחנו לא מחזיקים סטופר ביד. זה לא פשוט ולא קל במיוחד בעת מלחמה כאשר נדרשת שותפות מעשית של לחימה ולא רק שותפות של זהות מופשטת.

ו. הציבור החרדי עובר תהליכי עומק רבים. הוא יותר ימני, יותר לאומי ויותר ציוני. יתכן גם שהציבור החרדי הרבה יותר פרגמטי ומבין סוגיות שהנהגתו הפוליטית אינה מבינה. ייתכן. איננו מתיימרים לייצגו.

אך בכל מקרה עיקר יחסנו נובע משותפות של זהות עמוקה ושמירה על ערכי הנצח של אומתנו. גם אם בדרך קצת שונה משלנו.

אם קשה למישהו להבין זאת שינסה לדמיין הורה מבוגר שצריך לקבל את בנו אהובו למרות שאינו עוזר בבית, מתנהג בגסות ומוציא להורה את הנשמה. ועדיין האב אוהבו אהבת נפש ומגלה סבלנות יתרה שלפעמים גורמת לסביבתו להתפוצץ.

הרימו מבט קדימה, הרבה קדימה. שותפיכם יהיו בעיקר כל אלה שנאמנים לחזון הגדול ולא משנה מאיזה מגזר הם

ז. איננו נמצאים בבית מדרש בו מתפלפלים ועוסקים בנכונות כל תפיסה ותפיסה. תפיסת עולמנו אינה חרדית. אנו חולקים בכבוד על התפיסה החרדית וחושבים שלצד חוזקותיה היא שגויה ביחס למדינה. אנחנו נשענים על בית מדרש אחר.

אבל הסוגייה כאן כלל אינה עיונית. היא פרקטית מאוד ועוסקת בשאלה אחת מרכזית: במי אתה רואה את השותפים שלך בעוד שלושים שנה? בחרדים ובצאצאיהם או במצביעי ליברמן, לפיד ושות' המבקשים לזרוק את החרדים במריצות למזבלה, כלשונו של ליברמן. בכך ביטא את יחסו הכללי ליהדות במרחב הציבורי.

כן, גם את התורה של הציבור הדתי לאומי רוצים הם להשליך למזבלה.

זכרו, ליברמן כבר ניסה לקדם את סגירת המכינה בעלי, לא רק את סגירת ישיבת מיר.

ח. החשבון הזה אינו קל, הוא לא פשוט כלל כאשר רבים בציבור הדתי לאומי שהגנו על החרדים מפני קמפיינים ציניים שדחקו את החרדים לפינה חשים כעת פגועים.

"ציפינו לפחות שלא יפגעו בקואליציה", הם טוענים ובצדק.

אך יש לזכור שהתפיסה החרדית לא השתנתה מבחינה עקרונית. היא עדיין רואה את החיים כגטו אחד גדול המחייב הסתגרות מפני כל רוח מצויה ויהיה המחיר אשר יהיה.

מקומם? כן.

ועדיין נדרש קור רוח, נשיכת שפתיים וראיית התמונה הגדולה.

לפחות כמו זו שגילו אנשים מתוכנו כלפי ארגוני סרבנות, חוסמי כבישים, מחוללי כאוס וכלפי כאלה שטענו ש"מדינת ישראל הורגת תינוקות כתחביב".

הרימו מבט קדימה, הרבה קדימה. שותפיכם יהיו בעיקר כל אלה שנאמנים לחזון הגדול ולא משנה מאיזה מגזר הם.

בעזרת ה'.

--- title: צמיחה מתוך ניגודים קשים author: עזרא הימן date: 2025-07-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/391 --- # צמיחה מתוך ניגודים קשים

א. אור וחושך בערבוביה

מסורת עתיקה בעם ישראל היא, שהתקופה שאנו חיים בתוכה היא הפכפכה מאוד. הכוונה היא שזו תקופה של קצוות – משברים קשים לצד הישגים מדהימים. תודעות משובשות עד היסוד, לצד כוחות גדולים ופוטנציאל רוחני ומעשי כביר. ההתקדמות שלנו איננה לינארית, אלא מלאה עליות, ירידות ותהפוכות.

לכן, ביקורת קשה אינה סימן למציאות חד-ערכית ירודה. מעניין שדווקא אנשי 'ההסכמות הרחבות' משווים אותנו בראייה קודרת לתקופה הירודה של סוף בית שני, כאילו היינו על סף הידרדרות מוסרית הדוהרת לתהום ללא יכולת לעצור. הם טועים בגדול.

אנחנו לא בתהום, אנחנו בתקופת מעבר. וכמו בעבר הרחוק שלנו, למשל לפני הכניסה הראשונה לארץ או בין מלכות שאול למלכות דוד, תקופות מעבר הן זמנים רגישים של ריק והידרדרות, אך באותה נשימה הן זמנים של ציפייה גדולה ללידה של קומה חדשה. וצריך להחזיק את שני הדברים יחד.

מכיוון שהמציאות בתקופת מעבר היא קוטבית והפכפכה, מאבקים גדולים לצד הבלטת הטוב עוזרים לעבור את תקופות המעבר ולהוליד את הקומה הבאה.

שם אנחנו נמצאים. עברנו בשנתיים האחרונות מצבי קצה מטלטלים, גם בשדה הצבאי וגם בזיקה לזהות שלנו. גילינו תודעה חולה ותודעה בריאה לסירוגין.

מינוי זיני לראש השב"כ, שגדולים מאוד הסיכויים שיצא לבסוף אל הפועל, הוא צעד קטן לממשלה אך צעד גדול לשינוי יסודי נצרך בתפיסות של ראשי מערכות הביטחון וביחס בינם לממשלה הנבחרת

ב. ההקצנה המשפטית ומינוי האלוף דוד זיני

בזמן האחרון יש הקצנה הולכת וגדלה של אקטיביזם רודני אצל יועצים משפטיים, שופטי עליון ומעל כולם אצל יצחק עמית, שבכלל מינה את עצמו לנשיא בית המשפט העליון. הוא גם מתעלם דרך קבע מהחשדות נגדו בעבירות של טוהר מידות וניגודי עניינים, וגם הופך את בית המשפט העליון לאכסניה המועדפת על כל שונאי ישראל המנסים להצר את צעדיו של צה"ל במלחמה.

אך מעל לכל, יצחק עמית ממנה את עצמו ואת חברתו ברק-ארז לכל התיקים הפוליטיים הטעונים, כדי להבטיח לעצמו רוב לטרפוד כל החלטה או חקיקה של נבחרי הציבור שאיננה לרוחו.

אולם ההקצנה הזו עצמה היא תגובת נגד לתהליך מאוד חיובי של השבת הריבונות לעם ושל שינוי פני תודעת ההנהגה. המציאות משתנה, והם אוחזים בקרנות המזבח.

הקצנה זו של השתלטות השופט עמית על כל פסקי הדין גורמת להתנגדות אפילו מבית, מצד חלק משופטי העליון. עמית נאלץ להתפשר. וכך, בעתירות למניעת טרפוד מינוי האלוף זיני לראש השב"כ מצאו את עצמם בהרכב שני שופטים שאינם מוכנים ללכת לקצה האקטיביסטי הרודני שעמית מושך את העגלה אליו. הם מבינים שאין דרך חוקית למנוע את מינוי זיני לראש השב"כ.

ההקצנה של עמית היא תגובה לתהליכי שינוי חיוביים עמוקים, והיא הולידה צעד חשוב מאוד להשבת הריבונות לעם ולהפסקת השליטה של קבוצה אחת, בעלת קונספציות שגויות, במערכות הביטחון.

מינוי זיני לראש השב"כ, שגדולים מאוד הסיכויים שיצא לבסוף אל הפועל, הוא צעד קטן לממשלה אך צעד גדול לשינוי יסודי נצרך בתפיסות של ראשי מערכות הביטחון וביחס בינם לממשלה הנבחרת.

ג. "לא ניכנע ולא נתייאש"

בתוך כל העליות והמורדות בכלל, ובמהלך המלחמה בפרט, דרושים אורך רוח והתמדה בדרך. מצד אחד יש גבורה גדולה, מסירות נפש, רעות, שייכות הדוקה לארץ ולעם והתעוררות יהודית עמוקה; מצד שני, תודעה מוסרית-נוצרית וקונספציות קשות ושגויות שעדיין חוגגות ומאפשרות לחמאס לנצל את נקודות החולשה שלנו. מבעד לשני הקצוות האלה, משהו טוב צומח. זה קשה ומתסכל, זה מייסר וכואב, אבל זה קורה. עזה, לבנון, איראן, וחזור לעזה.

לפני קצת יותר משנה היה לחץ גדול מאוד על הממשלה לא להיכנס לרפיח כלל, לסיים את המלחמה ולהפוך את כל האירוע לעוד 'סבב', לוותר על טיפול בלבנון, ובטח לא איראן. הלחץ הגיע גם מבחוץ וגם מבפנים. לחץ כבד של ממשל ביידן, לחץ פנימי כבד בישראל. גנרלים לשעבר צווחו בכל מקום שכניסה לרפיח תהיה קטסטרופה. הם בחרו לוותר על הכרעה. התייאשו. רטנו.

הצומת כנראה החשוב ביותר במלחמה כולה. לפני שנה.
לחצים מכל הצדדים, המלחמה מתארכת, הדרך לפנינו עוד ארוכה, יש הרבה חולשות ובעיות, וצריך להחזיק עמדה


ברגע הזה, ראש הממשלה קיבל את ההחלטה הכי חשובה כנראה בכל המלחמה. יותר מנושאי חיזבאללה ואיראן. ההחלטה לא לוותר, לא להתייאש, לא להיכנע ללחצים, ולא להירתע מהזועמים ומהלועגים לערך הניצחון.

גם נגד החולשות הפנימיות והתודעות המבולבלות צריך להחזיק מעמד. לא לאפשר להן לטרפד את ההגעה ליעד, גם אם ישנם הרבה עיכובים.

אפשר וצריך לבקר דברים בדרך, בהרבה היבטים. החולשה שעדיין דבקה בעם השפיעה, עיכבה, גרמה ליותר נפגעים. אבל צריך גם לראות את הדרך שנסללת לאט לאט למזרח תיכון חדש באמת, לישראל כמעצמה המכריעה את הקמים לכלותה, ושאחרים חפצים בקרבתה.

מעבר לאופק ניתן לראות אפשרות ממשית מאוד, שמעגל המלחמה שהתחיל ונסגר בעזה יסתיים בזקיפות קומה לאומית ומדינית, בזינוק לשגשוג גדול, ובשקט שלא ראינו זה עשרות שנים בחלק מהגבולות.

כשיש אור וחושך בערבוביה, העמדה העיקשת של "לא ניכנע ולא נתייאש" יש בכוחה לצלוח את גלי המשבר ולצמוח מתוכם. נתפלל, ובעזרת השם נזכה.

--- title: המדיה ככלי לעיצוב תודעה author: צביקה מור date: 2025-07-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/393 --- # המדיה ככלי לעיצוב תודעה

אתם, חברי 'סוללים דרך', הראשונים לדעת שהמדיה אינה אמצעי לבידור בלבד ואינה כלי אובייקטיבי לצריכת חדשות.

המדיה בנויה לעצב את התודעה שלנו.

מאחורי כל תכנית, תשדיר, ראיון, פרסומת וסדרה ישנו ראש עם כוונות, שלא תמיד מתיישרות עם הערכים שלכם. לכן עלינו לפתח חוש ביקורתי בסוגיות תרבותיות ולשים לב לתוכן, למסגור ולהגשה, ולא פחות מכך גם לתזמון של התכנים המושלכים לעברנו.

ונחזור לסדרת הטלוויזיה "המזח".

הסדרה מספרת את סיפורו של מוצב המזח, שהיה הדרומי ביותר בשרשרת המעוזים של "קו בר-לב", שנבנו ב-1968 לאורך תעלת סואץ.

הסיפור מתחיל ביום שישי, ערב שבת-יום כיפור, דרך תיאור גבורתם של לוחמי המעוז ללא כל סיוע וכניעתם לבסוף, ועד לחזרת השבויים מהשבי המצרי לאחר חמישה שבועות.

לא נעסוק באיכות ובחוויה הקולנועית של הסדרה. את אלו נשאיר למבקרי הקולנוע. נתמקד בנקודות התרבותיות והמוסריות העולות מתוכה אלינו.

הרקע לדברים הוא, במאקרו, המאבק התרבותי שהתעצם בארץ בשנתיים האחרונות בין הרוב הלאומי-מסורתי ובין המיעוט הגלובליסטי-פרוגרסיבי. ובמיקרו – הקריאה של האחרונים לכניעה ("הפסקת המלחמה" וחתירה להסכמים מדיניים עם עזה ואיראן).

יודגש, אין בהשוואות לזמננו שום ביקורת כלפי גיבורי המזח. כוונתי היא להצביע על המוטיבים השייכים אלינו מבחינה תרבותית-פוליטית.

ההמון החווה כיום את המלחמה מקרוב ועל גופו, יתקשה להישאר אדיש לסדרה העוסקת במלחמה שלנו

א. מזה כשנה ושמונה חודשים אנו בעיצומה של מלחמה שמעסיקה אותנו בחזית ובעורף, יום ולילה, בדאגות ובשאלות מוסריות כבדות משקל. והנה, פתאום מופיעה לה סדרת טלוויזיה העוסקת במלחמה.

אם מישהו רוצה לעצב את דעת ההמון בהקשר של המלחמה, אין טוב יותר מלהגיש לו סדרה העוסקת בדבר הנמצא הכי גבוה בסדר היום – המלחמה.

ב. כיוון שאנו בעיצומה של מלחמה, גם אילו הייתה הסדרה עוסקת במלחמתם של האמריקאים באפגניסטן או בעירק היה בכך כדי לעניין ולהשפיע עלינו, אך הסדרה דווקא עוסקת במלחמה שלנו, בחיילים שלנו, באובדן ובמחירים שלנו.

ההמון החווה כיום את המלחמה מקרוב ועל גופו, יתקשה להישאר אדיש לסדרה העוסקת במלחמה שלנו.

כשהציבור מבקש לנוח קצת בכורסה מחדשות היום, מהחששות, מהפחדים, יהיו כאלה שיגישו לו את נוראות המלחמה מכיוון אחר, ישירות למוח, כדי לשכנע אותו לתמוך בהפסקת המלחמה עוד לפני השגת מטרותיה.

ג. אין זו סדרה על מערכת סיני או מלחמת לבנון השנייה. זוהי סדרה דווקא על מלחמת יום הכיפורים, שמכל המלחמות שהיו עד כה נצרבה בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי כטראומטית. סדרה על מלחמת יום הכיפורים הנוראה – בזמן הזה – יכולה להשיג שתי מטרות:

  1. להפעיל טריגרים מתפרצים כמו פופקורן בסיר כדי ליצור בעם כולו אווירה ואמירה ברורה של "די למלחמה!".
  2. לתדלק את הגוף העיקרי של 'מחאת קפלן', המורכב מבוגרי מלחמת יום כיפור. הם הראשונים שיצפו בסדרה העוסקת בהם, בימים ההם. הזיכרונות הקשים, הכעס והמרירות שייווצרו – הם הדלק להזנת המחאה שהתכווצה.

ד. בסדרה – נוכח מספר ההרוגים והפצועים והחוסר בתחמושת ובציוד רפואי, נוצר מתח קשה ביותר בין מפקד הפלוגה ויתר הקצינים והמפקדים במעוז הנושאים את האתוס הישראלי של "נלחמים עד הסוף" לבין רופא המעוז, המחזיק לבדו באתוס של "הצלת חיים". נשמע מוכר, נכון?

לימים, גם מפקד הפלוגה הודה שהכניעה למצרים הייתה המעשה הנכון לעשות, כי מאחר שצה"ל היה כבר לאחר קרבות הבלימה ובעיצומה של התקפת הנגד, לא הייתה לכך השפעה שלילית על המלחמה – מעשית ומורלית.

אך אף שאי אפשר להשוות בין מצב המלחמה כיום ובין המצב של מוצב המזח אז, המסר מהדהד בקול גדול: לא רק שכניעה אינה דבר רע, נהפוך הוא, היא המעשה האצילי ביותר כי היא מצילת חיים.

מה שעבד פעם, כבר לא יעבוד שוב. התבגרנו. את הרוח הלאומית והיהודית אף אחד לא יצליח לנצח. גם לא סדרה ערוכה היטב

ה. אי אפשר שלא לשים לב שמי שנושא את קריאת ה"מלחמה עד הסוף" הוא בחור דתי, מפקד הפלוגה סגן שלמה ארדינסט. לעומתו, את הקריאה לכניעה ("הפסקת המלחמה") כדי להציל חיים נושא ד"ר נחום ורבין – רופא המעוז, המוצג בסדרה כמשכיל, חילוני למהדרין ותושב תל אביב, שאפילו תפילת "כל נדרי" גדולה עליו.

סטריאוטיפים הם מרכיב מרכזי בעיצוב תודעה.

הרופא מבין שעם המ"פ 'לא ילך לו', ואז הוא עוקף סמכות ומנסה לייצר מרד קצינים בעד כניעה לאויב המצרי, מתחזה בקשר כמפקד הפלוגה ומבקש מהדרג הפיקודי העליון רשות להיכנע.

הוא המשכיל, היודע והמבין מה טוב למעוז, לעומת המ״פ המשיחי; ובגלל זה אין צורך להסביר ולשכנע, ומותר לעבור על החוקים.

מזכיר לכם משהו?

ו. סצנה נוספת מציגה דו-שיח בין הרופא המשכיל מתל אביב ובין לוחם שריון צעיר ממוצא מזרחי, תושב עיר פיתוח וצעיר ממנו בעשור.

הסצנה הצדדית הזו, לכאורה, עוסקת בשאלה "מהם נתוני הפתיחה לקבלה ללימודי רפואה?". הרופא מספר שעשה בגרות ריאלית בשתי מגמות, בעוד לוחם השריון מספר שכלל לא עשה בגרות, כי נדרש לסייע בפרנסת המשפחה. אותו לוחם שריון, שנפל אחר כך בקרב, לעולם לא היה מצליח להיות משכיל ורופא.

כך מוגשת לכם, הצופים, תעמולה צינית: מי הציל את המעוז ברגעיו הקשים, כשהמדינה הפקירה את חייליו למותם ולא חשה לעזרתם? לא הקצין הדתי האוחז בערכים של ניצחון ומלחמה עד הסוף, ולא הלוחם הפשוט מעיר הפיתוח. רק האחוס"ל (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי) מתל אביב הציל את המעוז!

אבל מה שעבד פעם, כבר לא יעבוד שוב. התבגרנו. את הרוח הלאומית והיהודית אף אחד לא יצליח לנצח. גם לא סדרה ערוכה היטב.

--- title: התייחסות לנפילתם של חמשת לוחמי נצח יהודה הי״ד author: אודי בן חמו date: 2025-07-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/394 --- # התייחסות לנפילתם של חמשת לוחמי נצח יהודה הי״ד

א. אדם באשר הוא אדם מגיע לרגעי השיא של חייו כפי שהוא.

לא מושלם. עם חסרונות, קשיים תודעתיים, פיזיים ועוד. הצליעה מובנית בחיינו, איננו מלאכים.

רצית להגיע לחתונתך לאחר הכנות רוחניות מסוימות ולא הספקת? לא נורא, הפק לקחים והמשך הלאה.

כך גם האומה. למלחמה ההיסטורית הזו הגענו כפי שאנו. עם בעיות ידועות ומפורסמות בתחומים רבים שלא זו העת לפרטן.

אבל כך נראים החיים. שום דבר לא מתנהל לכתחילה, כפי שהיה ראוי להיות. אלא קצת, או הרבה אחרת. תמיד ישנו פער כלשהו בין המצוי לרצוי.

הנקודה היא עמדת המוצא. ההבנה שהבירורים שאנו נמצאים בתוכם הינם חלק מתהליך לידה גדול ומתמשך של האומה החוזרת לעצמה אט אט לאחר שנות ריקבון גלותי ותודעתי

ב. במצב הזה דרושה זהירות גדולה לא לחוש תחושת חמיצות מיותרת ומסוכנת ולא להדהד אותה בפרהסיה, דווקא עקב היותך אדם אכפתי, שמא נדביק את הציבור כולו במורך וחולשה חס ושלום.

יכול אדם לומר ביחס לבנו: ״אח, אם רק היה מקשיב לי ועושה מה שאני, ההורה, אמרתי לו, הכל היה נראה אחרת…״ ותחושת הפספוס והחמיצות הזו עלולה ללוות את כל חייו במרירות.

כל אדם מתמודד עם המשפט הזה ועם המחשבה שהדברים יכלו להיראות אחרת אם רק…

ג. אבל החשבון בחיים הרבה יותר מורכב. כמו באדם הפרטי וכמו באומה, ישנם תהליכים שעלינו לעבור בדרך לעצמאות ולחירות. אי אפשר להכניס תוכנת הפעלה ברגע אחד ולצפות שהדברים ישתנו מיידית. לכל אחד יש את הדרך המיוחדת שהוא צריך לעבור כדי לעמוד על אישיותו. ושוב, כמו באדם הפרטי כך גם באומה.

״אבל זה רק בגלל שהוא לא מקשיב…״. גם חוסר ההקשבה לכאורה הוא חלק מהחיים. לא פשוט.

ד. תאמרו, ״והרי גם פה בבמה זו אתם מבררים, מבקרים ודוחפים, אז מה ההבדל?״

הנקודה היא עמדת המוצא. ההבנה שהבירורים שאנו נמצאים בתוכם הינם חלק מתהליך לידה גדול ומתמשך של האומה החוזרת לעצמה אט אט לאחר שנות ריקבון גלותי ותודעתי.

והתהליך הזה מורכב, מייסר וכואב. נדרש לעשותו בשום שכל, לעיתים במחאה גדולה ונמרצת כשהיא נדרשת, וכשיש אפשרות להזיז דברים. ומנגד, זהירות מאפשרות של מרמור על דברים ש״אם רק היינו עושים אז…״

ה. הדבר מסור פעמים רבות אל הלב. אך גם לשכל כמובן. אם הינך חושב שעל ידי מחאה נמרצת כלפי ילדך תסייע לו בגילוי כוחותיו הגנוזים, ודאי פעל כך במרץ. אך אם המחאה הזו נופלת על אוזניים ערלות, שקול וקבל החלטה אמיצה ואמיתית, יתכן ואין בכך שום טעם.

בין אם זה נובע מאופיו, תכונותיו, חסרונותיו ואפילו יצריו. ככה החיים עובדים. חפש תחבולות ושא עיניך לשמיים בתפילה.

׳לכל זמן ועת׳ זהו יסוד גדול בחיינו. ולא זה הזמן והמקום לפרטו.

ו. הקדושים שנפלו אמש, הי״ד, נפלו עקב סיבות רבות שניתן לנתחן באיזמל מנתחים עדין וללמוד ולהפיק לקחים להבא. זו ודאי חובתנו ללא הנחות.

בסדר.

אבל אדם מאמין יודע שיש אדון לעולם. למרות כל הניתוחים והתחקירים, בסוף יש גם רצון אלוקי שכך דווקא יקרה ולא אחרת, וכעת עליו להכיל את שני המצבים האלה בנפשו.

מצד אחד הפקת לקחים קרה וברורה ללא שום טיוח ועיגול פינות, ומצד שני, דופק נמוך והבנה שלא הכל בידיים שלך. היה רגוע ושמור על קור רוח.

זו עבודת חיים מורכבת מאוד לכל אחד מאיתנו.

הינכם גורי אריות ולפידים גדולים המצטרפים לשרשרת ארוכה ארוכה של בניה של האומה הזו שבעצם חייהם הביאו אור גדול לעולם

ז. האמירה הבזויה של אנשים חסרי אחריות ורגישות האומרת ש״הם נפלו לשווא״ מגיעה משמאל ובאופן מפתיע לעיתים גם מימין.

השמאל הרואה פגם יסודי במלחמות באשר הן, ולא משנה ההקשר והנסיבות, ומהימין שמבקר את שיטת הלחימה ובצדק לעיתים, אך בהיסחפות מיותרת המאבדת את החשבון שהוצג פה. לעיתים הקצוות נפגשים במפגש קצת מביך. האחד כי הוא טועה, והשני כי הוא צודק. יותר מדי.

שני ההפכים הללו, שני הצדדים של אותה מטבע מחזיקים תפיסה אוטופית שסכנה רבה לצידה ועלולה לפגוע בחוסננו הלאומי.

ח. מה שלא נעשה במשך שנים רבות, קשה מאוד לעשות תוך זמן קצר ובתוך מלחמה.

אי אפשר להזיז את ספינת המשא הלאומית בהטיות חדות. למרות תיקונים רבים שנעשו, את המערכות הלאומיות ייקח עוד שנים לתקן.

אז מה?!

וכי בגלל זה לא נביט על החסד הגדול המורעף עלינו במנות גדושות?

ט. חס ושלום. לא לשווא נפלתם לוחמים יקרים של האומה הזו. עפר לפיו של כל מי שמעז כך לטעון בטיפשות. רק מבט חומרי ושטחי יכול להביט כך על הדברים.

הינכם גורי אריות ולפידים גדולים המצטרפים לשרשרת ארוכה ארוכה של בניה של האומה הזו שבעצם חייהם הביאו אור גדול לעולם.

י. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.

וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

הצליעה מובנית בחיינו, נתמודד איתה באומץ וננצח. כל האומה כולה יחד עם חיילי נצח יהודה.

--- title: תפקידם של גנרלים בדמוקרטיה author: איתי אסמן date: 2025-07-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/395 --- # תפקידם של גנרלים בדמוקרטיה

אתמול פורסמו בתקשורת הדלפות מהקבינט הביטחוני וציטוטים של חילופי דברים בין הרמטכ״ל ושרי הממשלה.

שימו לב למסגור של הדברים, נסו להתעמק בכל מילה


  1. ראשית יש לציין, שהדלפות פוגעות משמעותית ביכולת של שרים ואנשי צבא להתבטא בצורה חופשית בישיבות.

בניגוד לשיחה בוועד הבניין או ביום הורים בבית הספר, שראוי כי יתנהל בסגנון יפה, השיח בקבינט צריך להתנהל בצורה הכי ישירה והכי ׳בוטה׳. לא משום שאנחנו נגד סגנון יפה, אלא כי ברגע שעוסקים במהות החיים אין מקום ל'קוסמטיקה' וברירת מילים.

יש לדבר במילים המשקפות את חומרת האירוע, בלי לנסות לייפות או לעדן. ואם מדליפים מילים אלה, התוצאה תהיה חשש של המשתתפים מלדבר דיבור כן וישיר, שמא יגיע לידי התקשורת.

מצד שני, לאחר ההדלפה שנעשתה אנו מתוודעים לצרימת דבריו של הרמטכ״ל אייל זמיר אל שר נבחר, במקרה הזה השר סמוטריץ׳, ולא רק בגלל סגנונם הבוטה אלא מפני שאינם קשורים לדיון המקצועי.

בניגוד למה שמוצג בתקשורת, הדרג המדיני לא רוצה ״לנצח את השמאל״ ולא ״להכריע אותו״, הוא פשוט מאוד רוצה לבטא את תפיסת העולם הערכית של בוחריו

2. במשטר דמוקרטי, כפי שאמור להיות במדינת ישראל, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני.

הדיון צריך להתבצע באופן שהדרג המקצועי מעלה בפני הדרג המדיני את כל השיקולים המקצועיים בצורה הישירה ביותר, אך בסופו של דבר קבלת ההחלטות מתבצעת על ידי הדרג המדיני.

דיון פתוח ונוקב, שלאחריו אחדות פעולה נחרצת.

למה זוהי צורת ההתנהלות בדמוקרטיה?

כי בדמוקרטיה מאמינים שנבחרי הציבור צריכים לתת דין וחשבון לבוחרים שלהם. הם עומדים לבחירת הציבור בכל כמה שנים כדי לבטא את רצון הבוחרים שלהם.

הדרג המקצועי/פקידותי וכן הדרג הממונה אינו עומד לבחירות. אם הוא טועה, מי שיקבל אחריות הוא הדרג המדיני, ששמע את השיקולים והחליט. כמו שהשמאל נוהג לומר: ״אתה הראש, אתה אשם״.

בימינו הגענו למציאות כל כך הזויה שכבר אי אפשר לפטר דרג ממונה – ראש שב״כ, רמטכ״ל ויועמ״שית. הם בוחרים את עיתוי סיום תפקידם, אף שהיו שותפים למחדל ענק בקדנציה שלהם.

זכרו: פוליטיקאי הוא נבחר ציבור, פקיד מקצועי/ דרג ממונה – לא. לכן חובה שנבחר הציבור יתווה לדרג המקצועי הממונה את המדיניות הערכית שלו מבין כל האופציות המוצגות בפניו.

אם הדרג הנבחר ייכשל, הוא יכול לשלם על כך כשיעמוד לבחירת הציבור בבחירות הדמוקרטיות הבאות. לכן אני נוהג לקרוא לפוליטיקאים בשם ״נבחרי ציבור״, כדי להדגיש שהם נבחרי העם ושלוחיו.

3. השמאל עשה במשך שנים ׳השמדת ערך׳ למילה ״פוליטיקאי״– כאילו מדובר באדם שמינה את עצמו ודואג לאינטרסים האישיים שלו. הוא מוצג בתקשורת כמי שמושל בכוח הזרוע ולא מכוח מינוי ציבורי בבחירות דמוקרטיות. כך השמאל מייצר מצב ותודעה ציבורית כאלה, שהכוח למשול נמסר לפקידים בלתי נבחרים על ידי הציבור, במערכות שקידום הבכירים מתבצע בצורה לא דמוקרטית (את הרמטכ״ל אמנם בוחר שר הביטחון, אך זה מתוך היצע של אלופים. היו לא מעט אלופי משנה ותתי-אלופים עם תפיסה התקפית או ערכית אחרת שלא קודמו במהלך השנים, מה שהשאיר מעט מאוד אפשרות למינוי רמטכ״ל / ראש שב״כ המסתדר ערכית עם הדרג המדיני).

בניגוד למה שמוצג בתקשורת, הדרג המדיני לא רוצה ״לנצח את השמאל״ ולא ״להכריע אותו״, כמו שכל מיני ארגוני שמאל טוענים בפאנלים. הוא פשוט מאוד רוצה לבטא את תפיסת העולם הערכית של בוחריו.

יש אנשים שמאז שאינם בשלטון חושבים שהמפלגות הלאומיות הן קיצוניות ובוחריהן קיצוניים, ולכן החליטו שדמוקרטיה היא כבר לא ריבונות העם. אותם אנשים הם כמובן נאורים בפני עצמם, לא רואים את הקיצוניות של עמדותיהם, וכך המרכז המתון וכל מי שחושב אחרת מהם מוגדר קיצוני.

כמה נחמד לחשוב שאני מתון ושכל מי שחושב אחרת ממני הוא קיצוני.

עלינו לתת גיבוי לנבחרי הציבור שלנו – ולא רק ביום הבחירות, אלא בכל פעם שהם מותקפים על ידי גורמים החורגים מסמכותם

4. אמנם עוד לא נערך תחקיר מקיף ולא הוקמה ועדת חקירה, אך לדעתי אחת הסיבות לטבח שמחת תורה היא דרג צבאי שלא חשב שהוא כפוף לדרג המדיני. כי בתקשורת (שתפיסתה כידוע אינה דמוקרטית) רואים בדרג המדיני הנבחר אנשים רעים, ותפקיד הדרג הצבאי לדעתם הוא ״להגן על הדמוקרטיה מפני העם״.

לפי השיח של הרמטכ״ל זמיר, לפחות על פי המוצג בתקשורת, תפיסה זו לא השתנתה.

במדינה דמוקרטית, כאמור, הרמטכ״ל צריך להציג מתווה מקצועי ולשכנע בנחיצותו, ובסוף להצדיע לדרג המדיני ולבצע.

הצדעה לדרג המדיני היא הצדעה לעם ישראל שבחר דווקא בנבחרי ציבור אלה. 

בנוסף, הרמטכ״ל לא יכול להאשים שר בהאשמה שהוא 'שונא את צה״ל', אלא אם כן אימץ את הנרטיב התקשורתי השקרי, ואז יש כאן בעיה.

השמאל נוהג לצטט את הרצל שכתב בספרו ״מדינת היהודים״ נגד שלטון דתי: ״כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות״. אך יש לזה המשך שתמיד שוכחים לציין: ״כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין (מחנה צבאי). לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול כיאות לתפקידם הנכבד, אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה״. הרצל לא התנגד לרבנים ולא לרמטכ״ל, הוא כיבד אותם. אך לדעתו שלטון הוא משהו שצריך לבטא את רוח העם, וגנרלים, עם כל הכבוד והערכה כלפיהם, לא הם שיחליטו מה טוב למדינה כי הם חושבים שהם מבינים יותר טוב מהעם.

5. הבעיה הכי גדולה כיום במדינה היא, שאין כאן באמת דמוקרטיה ואין ריבונות של העם. התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט ומערכת הביטחון מתיימרות להחליט במקום העם מה הכי טוב לעם, והן מבזות באופן קבוע את הממשלה ואת העומד בראשה. עלינו לתת גיבוי לנבחרי הציבור שלנו – ולא רק ביום הבחירות, אלא בכל פעם שהם מותקפים על ידי גורמים החורגים מסמכותם. כך, על ידי הצבת הגבולות לדרג הפקידותי והמקצועי, תהיה כאן ריבונות של העם והבחירות הדמוקרטיות המשקפות את רצון העם יוכלו להביא רצון זה לידי ביטוי.

נכבד את הגנרלים, אך הם יצטרכו לכבד את ריבונות העם.

--- title: הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי! author: הרב אורי כהן date: 2025-07-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/396 --- # הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי!

איתי בן ה-8 שכב במיטתו חיוור כמו סיד. כשאביו חזר מן העבודה, הוא נחרד למראהו. ילד שמח ואנרגטי הפך לצֵל כבוי וחסר חיים.

הוא קדח מחוֹם ומדי פעם גם פרכס קלות.

"הוא ככה מהבוקר!" סיפרה אמא בקול חנוק.

האב המודאג החליט לצאת עם איתי תכף ומיד למרכז לרפואת חירום, השוכן בעיר הקרובה.

לאחר המתנה מורטת עצבים, הם נכנסים אל רופא מפוהק ועייף, המביט בהם בשעמום מעל זגוגית משקפיו:

דווקא מי שאוהב כל כך את מדינת ישראל מוכרח לסקל מנתיבהּ את אבני הנגף הרבות, המונחות לרגליה עקב סיבות שונות ומגוונות

אכן כן. מי שבוחר להיות רופא נאמן, מי שנדבה אותו רוחו ללבוש חלוק לבן ולהיטיב לכל נדכה וסובל, מוצא את עצמו מבוקר עד ערב מאתר מחלות ובעיות שונות.

זה לא קל, אך זוהי השליחות שהוא נטל על עצמו.

הדבר המשעשע במקצוע הזה הוא כאשר מאשימים דווקא אותך בעין רעה, בביקורתיות ובמבט שלילי.

האמת היא בדיוק הפוכה. וכך גם בענייננו:

דווקא מי שאוהב כל כך את מדינת ישראל מוכרח לסקל מנתיבהּ את אבני הנגף הרבות, המונחות לרגליה עקב סיבות שונות ומגוונות.

דווקא מי שאוהב כל כך את בנו – לא ישקוט ולא ינוח עד שימצא את מקור סבלו ויקל עליו!

הדור שלנו קיבל את עבודת הביקורת.

אולי אין זה נוח לנו כל כך,

אולי היינו מעדיפים רק לבנות ולהתקדם קדימה,

אך כאשר הדרך רצופה מכשולים ומהמורות, חובה עלינו קודם כל לטפל בה או לסלול דרך חדשה, כדברי הנביא ישעיה: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'! יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ! … וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ דָרֶךְ! הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי!".

שנים רבות בנינו ונטענו, הקמנו והפרחנו, אך את עבודת הביקורת, המחאה והקריאה הנחרצת לתיקון זנחנו. ומביצות התודעה הסרוחות שלא השכלנו לייבש יצאו יתושים מכאיבים שכמעט החריבו את מפעל חיינו.

הצבא שעסק בביטחון, בהגנה נחושה, בהקמת קיבוצים ויישובים – הפך לקבלן לפינוי יישובים.

מפעל ההתנחלות המפואר שבנינו הפך ל'מכשול לשלום', וטובי בנינו הוקעו כ'משיחיים', שטובים אמנם בשביל למות, אך חלילה לא בשביל להביע את משֹאת נפשם.

משהו בניווט השתבש. ירדנו מהשביל הסלול ונתקענו בסבך. והסבך הזה מכאיב כל כך, האומה כולה נחבלת ונשרטת עד זוב דם.

לא די בכך שאל מְרוֹם שאיפות הגאולה לא הגענו, אלא שאפילו ה'מקלט הבטוח' כבר לא כל כך בטוח. הוא הפך למיגונית מוות.

את קריסתהּ של קונספציית המקלטים ו'מיגון-עצמנו-לדעת' גם כיפת ברזל לא הצליחה ליירט.

לכן עלינו להיות 'סוללים דרך'. בשקט, בזהירות, בשפתיים חשוקות, אנו משתדלים לחלץ מהסבך התודעתי את מי שהתברבר בדרך.

חוזרים אל שאלות היסוד: מי אנו ומה חיינו? מאין באנו ולאן פנינו?

לא די בכך שאל מְרוֹם שאיפות הגאולה לא הגענו, אלא שאפילו ה'מקלט הבטוח' כבר לא כל כך בטוח. הוא הפך למיגונית מוות

גם אם כבד המשא וקשה הדרך, זוהי משימת דורנו.

הדם הרב שנשפך הוא דם הלידה של קומת חיים חדשה ההולכת ונבנית במדינתנו האהובה.

וכמו בתש"ח, גם אנו נכריז: לעולם לא עוד!

לא עוד אשליות שלום מופקרות,

לא עוד הנדסת תודעת ההמון הבריא,

לא עוד דיקטטורה משפטית המנותקת מן העם,

לא עוד ניסויים פרוגרסיביים אכזריים על ילדים רכים!

Never again!

בדורנו, דור הניצחון, מתגלה כי רק בתודעת הנצח, בשיבה לערכי הנצח שלנו כעם, אנו מוצאים את תודעת הניצחון.

"והנצח – זו ירושלים".

בחזרה לעצמותנו אנו מגלים גם את עוצמתנו.

בלי עוז – אין שלום, ובלי עזה אין ירושלים. רק חיבור איתן ועמוק אל מקורות העוז שלנו יעניק לנו את ברכת השלום המיוחלת: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן – ורק אז – ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

'סוללים דרך'


הכותב הוא מייסד מיזם 'דור הניצחון' בארגון 'חותם'

--- title: המשפחות השכולות שהגיעו לבג״ץ שדן במינוי ראש השב״כ author: איתי אסמן date: 2025-07-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/397 --- # המשפחות השכולות שהגיעו לבג״ץ שדן במינוי ראש השב״כ

בשבוע שעבר הגיעו לבית המשפט העליון הורים שכולים, שעתרו לבג״ץ נגד החלטת היועמ״שית בעניין מינוי ראש השב״כ, ובהם: מירב והרצל חג׳אג׳, הוריה של החיילת שיר הי"ד שנרצחה בטיילת ארמון הנציב; יהושע שני, שבנו אורי מרדכי הי"ד נפל בקרב גבורה בכיסופים; איציק בונצל, שבנו עמית הי"ד נפל בלחימה בעזה; אייל אשל, שבתו התצפיתנית רוני הי"ד נפלה במוצב נחל עוז; טלי גווילי, אמו של השוטר רני הי״ד שנחטף מעלומים לעזה; איריס ברנשטיין, הנשואה לאביו של סא"ל יהונתן צור הי"ד שנפל בשמחת תורה, ועוד.

ההורים השכולים פונו בכוח מהאולם בהוראת השופט יצחק עמית.

גם הורים שלא העירו כלל במהלך הדיון פונו בכוח וללא כל סיבה.

ההורים השכולים איבדו את היקר להם מכל, אך במקום להתכנס בצערם הפרטי הם הפכו להיות מנהיגי ציבור, אנשים העומדים בראש מאבק ציבורי חשוב מאין כמותו: מינוי ראש שב״כ.

סיבת פנייתם לבג״ץ היא הבנתם שמתנהל כאן הליך לא תקין של ביטול הדמוקרטיה הישראלית ופגיעה אנושה בריבונות העם.

ההתערבות המשפטנית במינוי ראש השב״כ היא אירוע כל כך חמור ומקומם, שהם לא יכלו לשבת בצד אלא הכניסו את עצמם באומץ לעובי הקורה.

האם השכולה מרב חג׳אג׳ כתבה, לאחר הוצאתה בכוח מהדיון: ״בחיים לא הושפלתי כך. ‏בלי שום סיבה, 'העליון' עמית החליט להוציא את המשפחות השכולות, שהן גם העותרות, מהדיון. ‏רק רציתי שהשופטים יראו את הפנים של המשפחות השכולות, אבל נראה שזה גדול עליהם. ‏אני מקווה ששיר שלי למעלה לא רואה את זה״.

הם הפכו להיות מנהיגי ציבור, אנשים העומדים בראש מאבק ציבורי חשוב מאין כמותו: מינוי ראש שב״כ

לא די בכך שהמשפחות האלה שילמו את המחיר הכבד, עכשיו הן נאלצו לעבור השפלה על ידי מערכת משפטית האמורה לדאוג לזכויות שלהם ובמקום זאת פוגעת בהם.

המשפחות האצילות הללו מבטאות גבורה לאומית ורוחנית – המוכנות להיכנס לעובי הקורה הציבורית ולהתבזות על ידי מערכת דורסנית, ועדיין להישאר צלולים ואיתנים ולהמשיך להיאבק על דמותה של המדינה ובטחונה.

הכאב הפרטי על בניהם ובנותיהם שעסקו במצווה כללית הפך הורים אלה לאנשים כלליים העוסקים במה שחשוב לכולנו, ביסודות הריבונות והעם, ועל כך אנחנו מצדיעים להם ומלאים הערכה כלפיהם.

מאבקן של המשפחות השכולות החלוצות הללו הוא המאבק של כולנו.

נחישותן, עוצמתן וגבורתן באות מכוח האומה כולה, הדוחפת אותן בהערצה ונדחפת על ידיהן בהצדעה.

--- title: על גינויים, תקשורת וחרות מנטאלית author: אודי בן חמו date: 2025-07-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/398 --- # על גינויים, תקשורת וחרות מנטאלית

כמעט שבוע שלם מלווה אותנו מתקפה תקשורתית ארסית וקטלנית סביב אירועים שאירעו לכאורה על ידי ׳נערי גבעות׳ בבנימין.

גם אם אינכם צורכים תקשורת באופן אובססיבי ואינכם מתעניינים באקטואליה היומיומית, סערות תקשורתיות וציבוריות משפיעות עליכם ועל עולם הערכים אותו אתם מייצגים.

ככה עובדת תודעה.

היא משפיעה עליך ואתה מושפע ממנה מבלי לדעת אפילו.

אנחנו החלטנו לשתוק עד עתה. גם לשתיקה ולבחירת עיתוי התגובה יש משמעות.

זכרו, בשביל לגנות מעשה עברייני נקודתי לא צריך להחזיק חשבון מורכב, מספיק להיות רובוט.

אז אחרי הסערה והגינויים הרבים מקיר לקיר, היום התברר שככל הנראה האירוע נופח.

העצורים שוחררו, מג"ד המילואים תיאר מציאות סובייקטיבית מוגזמת, ובשורה התחתונה הכואבת – נער יהודי בן 14 נורה על ידי כוחותינו ונותר פצוע. נורא.

אם הסיכום של הדברים אינו מדויק בעיניכם, אתם רשאים להקל או להחמיר על פי הבנתכם, ההתייחסות הבאה הינה עקרונית.

א. גינוי מדויק בלבד

אז בואו נחמיר בהתייחסות למרות שהעובדות ככל הנראה אחרות.

נניח שאכן היה אירוע רע מצד מתיישבים, נניח.

הרי בכל פינה במדינה ובכל קהילה, שכונה, משפחה ואף אצל כל אדם ואדם ישנן תופעות המצריכות תיקון. כעת, משהתברר, שוב רק לעצם הבהרת הנקודה, שבוצע מעשה שלא ייעשה, מדוע ישנם החושבים לצאת מגדרם על ידי גינויים מוגזמים? למה? על מה זה מעיד בדיוק?

תקנו את הדרוש תיקון וחזקו את מה שנדרש לחזק והמשיכו הלאה.

כיצד קרה שציבורים מסוימים מתויגים כנחותים ונדרשים לתרץ כל הזמן מדוע הם קיימים ואילו ציבורים אחרים זוכים לאשראי אינסופי ולא משנה מה יעשו?

ב. בדיקה עצמית ראשונה

נסו לענות לעצמכם מול המראה מה חשתם כשראיתם את הכותרות ואת התביעה לגינוי מיידי מכל עבר.

האם הדופק שלכם עלה? האם חשתם שמישהו מצמיד אתכם לקיר באלימות ותובע גינוי בכוח?

מה הייתה העמדה הנפשית שלכם עוד טרם הבנתם בכלל מה אירע? הדופק הנמוך או הגבוה מעיד על פרופורציות וחירות מנטלית. ולהיפך.

ג. בדיקה עצמית שנייה

מהי האסוציאציה העולה בראשכם כשאתם שומעים את המילים 'נערי גבעות', 'חרדים', או 'ביביסטים'? האם אלו כינויים המפעילים אצלכם זקיפות קומה וגאווה או שמא הצטדקות, התכנסות ותירוצים מלא החופן? חשבתם מדוע זה כך? כיצד קרה שציבורים מסוימים מתויגים כנחותים ונדרשים לתרץ כל הזמן מדוע הם קיימים ואילו ציבורים אחרים זוכים לאשראי אינסופי ולא משנה מה יעשו? האם לנערי גבעות אין זכויות? אין להם יתרונות ייחודיים? אם אינכם יודעים למנות באופן אמיתי את זכויותיהם, חשבו מדוע.

ככה עובדת תרבות.

ד. גינויים מצד אחד בלבד

האם שמעתם פעם גינוי למעשים נפשעים של ציבורים מסוימים כאשר מבעירים מדורות באיילון, פורצים גדרות אבטחה, או יורים זיקוקים בכינון ישיר על ביתו של ראש הממשלה? או על מעשה מגונה מזעזע של מפגין בשוטרת? ומה עם גינוי על גניבת טנק מאתר הנצחה ברמת הגולן? ומה עם המון פרוע לשמצה שביצע מצור על מספרה בה שהתה הגברת נתניהו? מוזר מאוד.

ככה עובדת תרבות.

ה. מבחן בגרות

במציאות הלא מאוזנת והשקרית הזו לגנות באופן פבלובי זוהי איוולת מוחלטת. כשעבריין הפועל באופן שיטתי ובצורה נפשעת דורש ממך לגנות ולהצטדק על מעשיך, הוא אינו מחפש צדק. הוא מחפש להכריע אותך, להביס אותך ולהפיל אותך לקרשים. חיפוש צדק הוא רוחבי וישר ולא שקרי ועקום.

ו. תביעה סמויה צינית

הדרישה לגינוי אינה על מעשה ספציפי מקומי. הדרישה המניפולטיבית הזו היא תביעה סמויה להסכמה על כך שכל מערכת החינוך הקשורה איכשהו למפעל ההתיישבות מגונה ופושעת.

כך מפעל חינוכי וערכי אדיר ומפואר, שבתי הקברות ומפעלי החסד שבו מעידים יותר מאלף עדים על איכויותיו, נדחק לקיר ונדרש להתעסק עם פינה בחייו במקום בכל המכלול.

כשעבריין הפועל באופן שיטתי ובצורה נפשעת דורש ממך לגנות ולהצטדק על מעשיך, הוא אינו מחפש צדק. הוא מחפש להכריע אותך, להביס אותך ולהפיל אותך לקרשים

ז. ׳אמת לאמיתה׳

במציאות הזאת, כדאי לקחת אוויר, לחשוב פעמיים ולשקול את מכלול השיקולים בצורה ישרה מבלי להיות 'מופעלים' על ידי דעת קהל של ציניקנים.

ח. "אבל למה אי אפשר להיות ענייניים?"

מוזמנים לקרוא בשנית. כל המאמר הזה מתמודד בדיוק עם השאלה הזו.

כשצד אחד מותקף בציניות והצד השני ׳מאותרג׳, שום דבר כבר לא ענייני.

ט. "אבל המציאות לא הייתה בדיוק כזאת"

בסדר, גם אם יש הערות על כך, דברינו עקרוניים.

אפשר לקחתם כעקרונות הדורשים התאמה ולא 'העתק הדבק' אחד לאחד.

כדאי לעשות זאת, הסערה התקשורתית הבאה הינה רק עניין של זמן.

ולפני סיום, יש היום לא מעט אנשים שראוי לבקש מהם סליחה.

שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו.

--- title: אבן דרך חשובה של תיקון הקוטביות החברתית author: עזרא הימן date: 2025-07-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/400 --- # אבן דרך חשובה של תיקון הקוטביות החברתית

א. תכירו את 'מבחן המאבטח':

מה יקרה אם תהיה התנגשות חזיתית בין ממשלה נבחרת לבין בית המשפט העליון? מה יקרה כשממשלה נבחרת תאמר לבית המשפט שהוא חרג מכל סמכות שניתנה לו בחוק ושהוא פועל בעריצות לכפות את דעותיו תחת מלל משפטי עקר? מה יקרה אם ממשלה נבחרת ובית משפט עליון ירימו דגלים אדומים זה לזה? מה יקרה אם בית המשפט העליון יחליט לפטר ראש ממשלה נבחר? מה יקרה ביום שלמחרת? ידו של מי תגבר? מי מחליט אם הוא ימשיך לכהן כראש ממשלה או יפוטר?

הנה תשובה אחת מאוד פרקטית ונקודתית: המאבטח בכניסה למשרד ראש הממשלה. הוא יחליט אם ראש הממשלה הוא עדיין ראש הממשלה ולכן הוא ייכנס כשיגיע בבוקר לעבודה.

ומי יחליט מה יעשה אותו מאבטח כשראש הממשלה יגיע בבוקר לעבודה? – ראש השב"כ.

מידת היוקרה שכל מערכת ותפקיד זוכים לה בחברה קובעת את מידת הפיתוי שיש בפניה כדי לכפות את דעתה על נבחרי הציבור

ב. אבל לתשובה הנקודתית הזו יש הקשר רחב הרבה יותר. השאלה ידו של מי תגבר תלויה בשאלה של יוקרה חברתית. רוב האנשים חושבים, שהמילה האחרונה במדינה האמורה להיות דמוקרטית נתונה תמיד לנבחרי הציבור, כל עוד הם ממשיכים לעמוד למבחן של בחירת הציבור בבחירות חופשיות תקופתיות. כך זה אכן אמור להיות; אבל תאוות שררה, מאבקי שליטה של קבוצות ומחלוקות אידיאולוגיות עמוקות משנות את התמונה.

כל הדברים האלה גורמים הרבה פעמים לראשי מערכות חשובות מאוד, כמו צבא, משטרה, שב"כ, פרקליטות ובתי משפט, להשתמש בכוחם ובסמכותם כדי לכפות את דעתם על ממשלה נבחרת ולייצר כאוס חברתי.

ג. את הכפייה הזו של דעתם הם עושים בזכות יוקרה חברתית. אם החברה מעריכה את הרמטכ"ל יותר מאשר את ממשלתה הנבחרת, הרמטכ"ל עלול לנסות למנף יוקרה זו לכפייה של דעתו. ממשלה עלולה לחשוש להתנגש עם רמטכ"ל פופולרי. מידת היוקרה שכל מערכת ותפקיד זוכים לה בחברה קובעת את מידת הפיתוי שיש בפניה כדי לכפות את דעתה על נבחרי הציבור. לכן התקשורת ומשפטנים בכירים עמלו רבות במשך השנים ליצור לפוליטיקאים תדמית של אינטרסנטים קטנים ומושחתים – כי זה מה שיוריד את היוקרה החברתית שלהם ויכפה עליהם התכופפות בפני מערכות לא נבחרות, ובפרט המערכת המשפטית שפלשה מזמן לפוליטיקה.

ד. כשבכירי מערכת המשפט צועקים 'סכנה לדמוקרטיה', הם מתכוונים בסך הכל לסכנה ליכולת שלהם ולסמכות שלהם לגבור על נבחרי הציבור. ומה מסכן יותר מכל את היכולת הזו? הרס היוקרה החברתית של השופטים.

התקשורת דאגה כל השנים לייצר לשופטים תדמית של אנשים מורמים מעם, נקיי כפיים וברי לבב, בעלי כל המידות הטובות שבעולם, לעומת התדמית של נבחרי הציבור שבחרתם, שהם אנשים קטנים ומושחתים. זו הדרך המתוחכמת לחסל דמוקרטיה.

אין דבר שיכול להרוס יוקרה זו של בית המשפט העליון יותר מהתנגשות חזיתית עם משפחות שכולות. לכן, כשמשפחות שכולות צועקות מדם ליבן על נשיא בית המשפט העליון המנצל את סמכותו כדי לייצר עריצות שלטונית קיצונית, הוא יזעק מיד 'סכנה לסדרי המשטר הדמוקרטי'. אבל הוא בסך הכל מתכוון לסכנה ליוקרה החברתית שלו, שהיא החמצן עבור המשך שלטון העריצות שלו על עם ישראל. וכשמכריזים בכל מיני מקומות 'המבצר נפל' בכל פעם שממונה לתפקיד בכיר אדם הנאמן להנחיות נבחרי הציבור, הם בסך הכל מתכוונים שעוד מוסד ציבורי בעל הרבה מאוד כוח חזר לידי הציבור ואיננו בשליטתם עוד.

נבהיר: בית משפט, שב"כ וצבא עם יוקרה חברתית זה דבר חשוב מאין כמותו; אך לא כשזוהי תדמית חיצונית בלבד, המשמשת לעריצות כלפי נבחרי הציבור.

חברה הפועלת מתוך הסכמות ולא מתוך כוחנות היא קודם כל כזאת שמכבדת את הכרעות הציבור ופועלת לשנותן רק באמצעים של שכנוע

ה. ומהמבט הרחב בחזרה לפרקטיקה: ראש שב"כ הנאמן באופן מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, ולא לנבחרי הציבור, הוא הרכיב ההכרחי להמשך שלטונם העריץ של משפטנים לא נבחרים. במובן העמוק, הכוח מגיע מיוקרה חברתית. אך בשורה התחתונה הוא מגיע מנאמנות של ראשי מערכת הביטחון לאנשי בית המשפט במקום לנבחרי הציבור. לכן יצחק עמית, יחד עם הייעוץ המשפטי, יעוותו וימציאו בפלפלנות משפטית כל דבר כדי לקבוע בעצמם מי יהיה ראש השב"כ.

ולכן, זעקת המשפחות השכולות באולם בית המשפט היא הביטוי האותנטי ההולך וגובר של העם, המפרק את הלגיטימציה הניתנת לעריצות של משפטנים.

ו. ואיך כל זה קשור לקיטוב חברתי? כי בניגוד לסיפורים מסיחי הדעת שמספרים לנו בכל מיני מיזמי אחדות, חברה הפועלת מתוך הסכמות ולא מתוך כוחנות היא קודם כל כזאת שמכבדת את הכרעות הציבור ופועלת לשנותן רק באמצעים של שכנוע. קבוצות לא נבחרות המשתמשות בסמכות של בכירים במערכות המשפט והביטחון כדי לכפות את דעתן יוצרות כאוס וקיטוב. נטרול יכולת זו, וההכרח לשנות דברים אך ורק דרך דיון ציבורי ושכנוע, הם תנאי הכרחי לתיקון הקיטוב.

כשאנשים וגופים מצהירים שיש בעיית קיטוב כי הימין בעד הכנסת והשמאל בעד בית המשפט, ולכן כדאי לעשות מיזם אחדות של הסכמות רחבות, עצם המיזם הזה הוא המשך הקיטוב. כשיהיה ברור לכולם שיש רק דרך אחת להשפיע – והיא דיון ציבורי, ושהיתלות ב'אנשי אמונך' בבית המשפט, בפרקליטות ובמערכת הביטחון איננה אפשרית, נעלה בחזרה על המסילה לשפיות חברתית.

ז. יש סיכוי שהבירור הנוקב הזה סביב מינוי ראש השב"כ יהיה אבן דרך לטובה, גם להשבת הריבונות לעם וגם ליחסים מתוקנים יותר בין מערכות השלטון, ומשם גם פתוחה הדרך לחזרה אל דיון ציבורי שבו מדברים ומשכנעים ולא מכופפים ומכניעים.

--- title: סדר עולמי חדש-ישן author: צביקה מור date: 2025-06-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/401 --- # סדר עולמי חדש-ישן

א.

כוחה הצבאי של אומה שואב את עיקר יכולותיו מרוחה ותרבותה. כשהזהות ברורה והאומה מאוחדת וחמושה בצדקת דרכה – היא עשתה כבר יותר ממחצית הדרך לניצחון על אויביה.

הרוח האיתנה תאפשר את השימוש המושכל והחד בכוח הצבאי, שגם אם הוא מועט ולא עדכני – ינצח כל עוד הוא יונק מהרוח הגדולה.

הנשיא טראמפ קיבל מקודמו מדינה מוכה וחבולה, תרבותית וציבורית. אזרחי ארה"ב שבעו ממדיניות שמפנה את כספם והונם כלפי חוץ. הם גם שבעו מהדת הפרוגרסיבית הטוטליטרית שהרסה את אמריקה מבפנים. בהיעדר משמעות לחיים, ועם האדרת כל מה שמבטא חולשה, אפילו החלום החומרני האמריקאי איבד מערכו, ועל כך מעידים המוני צעירים בחוף המערבי הזרוקים ברחובות עם סמים וזנות.

ב.

הורים אמריקאים איבדו לחלוטין שליטה על חינוך ילדיהם, כשהטרלול המגדרי, מוחק את הזהות המולדת של ילדיהם כבר בגני הילדים ומעודד השחתה וכריתת איברים לצורך 'שינוי' מין.

זאת ועוד, בעוד שבסין, כל הטכנולוגיה של חברות ההייטק משועבדת למפלגה הקומוניסטית, חברות הענק בארה"ב מנצלות את הדמוקרטיה הגדולה כדי להטיח פציפיזם במדינה שמגינה עליהן מפני האויב.

כך נוצר פער אסטרטגי בלתי נסבל בין הטכנולוגיה המוחזקת בידי צבא ארה"ב ובין החברות האזרחיות – פער שמסכן את ארה"ב.

הכרח של השותפות האמריקאית בחיסול הגרעין ומשטר האייתוללות האיראני חשובה לריפוי העולם המערבי כולו

ג.

טראמפ הבין שכדי לעשות שוב את אמריקה גדולה, צריך להתחיל מהמעגל הבסיסי ביותר.

נאום ראשון של נשיא נבחר הוא בדרך כלל סולידי ומהודק. אך טראמפ בנאום השבעתו, נגע ללא היסוס בחומר הנפץ והכריז שיש רק שני מינים באנושות – גבר ואישה. בזה הוא כיוון לשתי תכליות:

א. ביטול התקינות הפוליטית ומשטור השפה. האמת תיאמר ויהי מה.

ב. גבר ואישה בונים יחד את המעגל היסודי שממנו ועל גביו אמריקה תהיה שוב גדולה.

כשהמשפחה נכונה ויציבה, מתפתחות קהילות מבוססות שיוצרות אומה חזקה.

בעניין יסודי זה, טראמפ אינו מסתפק ב'עשה טוב' ומקדם גם מדיניות של 'סור מרע'. בין היתר, אסר על עובדי השגרירות האמריקאית להשתתף במצעד הגאווה בתל אביב, שבין כך ובין כך בוטל בשל המצב בארץ.

ד.

כמו בישראל, גם הדמוקרטיה האמריקאית מאפשרת מצבים אוטואימוניים, בהם, למשל, האקדמיה האמריקאית מצמיחה פתוגנים רעיוניים המאיימים על עתידה של ארה"ב. אוניברסיטאות פרוגרסיביות כמו גם ארגונים וקרנות פרוגרסיביות תומכי טרור או אלו הבוחשים במדינותיהן של בעלות בריתה של ארצות הברית – נמצאים עתה תחת הכוונת של ממשל טראמפ ולא ייהנו יותר מכספי משלם המיסים האמריקאי. הלוואי עלינו!

ה.

יש אומרים, שהעובדה שארה"ב נכנסה למלחמה פוגעת בעוצמתה של ישראל. כביכול, איננו יכולים לבד ואנו זקוקים ל'אח הגדול' שיעזור לנו. על כך יש לנסות להשיב במישור הפרגמטי ובמישור הערכי-אמוני.

במישור הפרגמטי:

בעולם שלנו, בריתות ושותפות בין מדינות אינן מותרות אלא הכרח, כי הכלל גדול מסכום חלקיו. זהו עניין של אינטרסים קרים ולא של אידיאולוגיה בית מדרשית של אחדות.

גם אם יכולנו להפציץ את אותם אתרים עם החימושים שברשותנו, יש יתרון להשמדת האתרים בפעם אחת בסיוע של ארצות הברית.

יתכן אף שיש מקום לתת לארצות הברית את הכבוד והתהילה להצטרף למהלך בעקבותינו בראייה צופת פני עתיד.

במישור הערכי:

ההכרח של השותפות האמריקאית בחיסול הגרעין ומשטר האייתוללות האיראני חשובה לריפוי העולם המערבי כולו. ריה"ל בספר הכוזרי כותב ש"ישראל באומות כלב באיברים".

כלומר, ישראל מאפשרים את המשכיות החיים ובריאותם. הלב שואב את הדם מהאיברים, מנקה אותו ומזרים חזרה דם חדש ונקי. ישראל אינם משולים ליד או רגל – כלי המעשה, אלא דווקא ללב. המשמעות היא שתפקידם של ישראל לוודא שאומות העולם פועלות באופן שיאפשר את התפתחות החיים והמשכיותם. אם כן, כשישראל רותמת את ארה"ב למלחמה היא ממלאת בדיוק את תפקידה – לוודא שהאנושות המיוצגת במעצמה העולמית תילחם ברע. זהו רק כיוון מחשבה, לא מעבר לכך.

מדינת ישראל עשתה כאן צעד גדול מאד בכיוון השפה המזרח תיכונית והסתכלה על המציאות כפי שהיא, ולא כפי מה שהיתה רוצה שיהיה

ו.

בין כך ובין כך, לאחר שנים של בלבול מערבי בין אמת ושקר ובין טוב ורע, העולם המערבי בראשות ארה"ב מסמן את הרע ומשמידו.

איראן אינה מדינה "מוחלשת" ואינה "מדינה שרע לה" על פי התפיסות הפרוגרסיביות, שיש להתחשב בה ולהגיע איתה להסכמים מדיניים. המשטר האיראני הנוכחי הוא מקור הרוע העולמי ובזה איבד את זכות קיומו.

יש לשים לב גם לדרך שבה אירעו הדברים. במשך השנים מדינת ישראל לא רצתה להיות "הילדה הרעה" של המזרח התיכון. לא גירוש מחבלים, לא ענישה קולקטיבית ובטח שלא עונש מוות למחבלים. נהפוך הוא. ישראל תמיד התרצתה, פייסה וויתרה.

השקט המדומה נקנה בדם אזרחים וחיילים ושחק עד תום את ההרתעה הישראלית.

בפעם הזאת ישראל וארה"ב הונו את המשטר האיראני במשחקי הונאה שונים ומשונים שעוד ייחשפו ברבות הימים. גם בכך יש אמירה היסטורית כלפי הטרור העולמי – "במה שנוגע למלחמה – המדינות המתוקנות לא יעבדו יותר לפי הכללים. כל האמצעים כשרים למלחמה ברוע". מדינת ישראל עשתה כאן צעד גדול מאד בכיוון השפה המזרח תיכונית והסתכלה על המציאות כפי שהיא, ולא כפי מה שהיתה רוצה שיהיה.

כך הרע יעלם, הטוב יתגבר והעולם ימשיך לצעוד אל ייעודו.

--- title: קדושי צוות ההנדסה הי״ד שנפלו השבוע בחאן יונס – מזווית אישית ומזווית כללית author: איתי אסמן date: 2025-06-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/402 --- # קדושי צוות ההנדסה הי״ד שנפלו השבוע בחאן יונס – מזווית אישית ומזווית כללית

בבמה זו אנו משתדלים לנתח בשכל קר ונטול פניות – תופעות, אירועים ורעיונות.

איננו רגילים לשתף ברגשות אישיים, אך ברשותכם נחרוג מכך לאור האירוע ומשמעותו.

זכיתי לשמש כרב הגדוד באירוע המורכב של גדוד 605 וזכיתי לשהות עם לוחמי ההנדסה בעזה ובשטחי הכינוס.

השתתפתי השבוע בארבע הלוויות ובניחומי האבלים.

בשבוע המיוחד הזה שבו התערבבו תמונות וקולות מרגעים היסטוריים של ׳עם כלביא׳ עם נפילת קדושי ההנדסה, היה רגע אחד שגרם לי לשחרר את כל הבכי שנאצר בתוכי.

זה לא היה בטיפול בחללים וגם לא בהלוויות.

היה זה כשפורסם סרטון מהלווית מעיין ברוך פרלשטיין הי"ד מהישוב אשחר.

דווקא ברגע המצמרר הזה בחרו הוריו להשמיע את השיר ״ירושלים הרים סביב לה וה׳ סביב לעמו מעתה ועד עולם״.

ההורים אמרו שמעיין אהב מאוד את השיר הזה.

מעיין הי״ד לא היה דתי, וגם לא משפחתו, אבל זה היה השיר שהוא מאוד אהב.

הרגע הזה טלטל אותי לגמרי. בלתי אפשרי לתאר זאת במילים.

ברגע אחד מכונן הבנתי באילו לוחמים אצילי נפש אנו נפגשים.

מתחת למעטה החיצוני איתו אנו נפגשים מצויה נשמה גדולה, הצמאה לגודל, מחוברת לנצח ושואפת לירושלים המחברת ארץ ושמיים.

אמרתי להורים היקרים בניחום האבלים שהגוף של הלוחמים בעזה, אבל רוחם בירושלים.

כמה אצילות, כמה טהרה. לא נתפס באיזה דור אנחנו חיים. זוהי לא תיאוריה קרה – אלו חיים ממשיים.

שבעת הקדושים היו אנשים מאוד מיוחדים, כל אחד בתחומו.

העובדה שנפלו יחד כצוות הותירה רושם רב. הם היו חברים מאוד טובים ואנשים מאוד ערכיים.

כשנפגשים עם המשפחות רואים את בית הגידול המיוחד של הלוחמים הללו.

הם התגייסו אחרי מלחמת שמחת תורה, הם ידעו היטב לאן הם נכנסים ומהן הסכנות איתן יתמודדו.

הם רצו להתגייס לקרבי מרצונם החופשי ולהגן על עם ישראל ומדינת ישראל.

אני עובר בין הלוחמים כמעט בכל יום ואומר להם בכנות עד כמה אני מעריך אותם וכמה הם אנשים היסטוריים הנלחמים במלחמה היסטורית.

אני אומר להם שכאשר הם נכנסים לחדר צריך לעמוד, לא בגלל ערכם האישי, אלא בגלל ערכם הכללי והמצווה שהם מקיימים להגנת העם והארץ במסירות נפש.

צוות ההנדסה הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס של חלק נכבד בעם ישראל

וכמעט ללא יוצא מן הכלל הם תמיד נבוכים ומצטנעים ואומרים שהם סתם אנשים פשוטים.

וזה עוד יותר מרגש אותי ומוכיח את צדקת הטענה; כמה פשטות וצניעות יש בלוחמים הגיבורים האלו שעוסקים בדברים גדולים ועצומים ומרגישים אנשים רגילים.

צוות ההנדסה הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס של חלק נכבד בעם ישראל.

מפקד מחלקה מכפר יונה, שגדל להיות מנהיג ואדם שסוחף אחריו אנשים והיה החבר הכי טוב של אבא שלו.

לוחם דתי מרחובות שספג את ערכיו מהוריו וסבו מבגדד.

לוחם מאשקלון מהעדה האתיופית שספג את ערכיו מהעדה המיוחדת הזו ובעיקר את הצניעות.

לוחם מקרית ים, בן יחיד להוריו שעלו מברית המועצות עם חברים שהם כמו אחים והבטיחו בהלוויה להיות הבנים של ההורים שלו.

לוחם מאשחר שחולם על ירושלים.

לוחם ממזכרת בתיה שהתאמן מגיל צעיר כדי להיות לוחם ולתרום מעצמו.

ולוחם מאליכין שבן דודו שנפל בשמחת תורה היה החונך שלו, והוא רצה ללכת בעקבותיו.

הרשו לי להמליץ לכם, גשו לניחומי האבלים.

יותר ממה שמעניקים שם, בעיקר מקבלים.

מקבלים שם כוחות מרשימים ונפגשים עם מציאות חיה של חיים גדולים וטהורים.

ובעיקר נפגשים עם חלקים מהעם המופלא הזה ועם המשפחות שהעניקו לכולנו את מגש הכסף עליו ממשיכה להתקיים האומה.

תהא נשמת הקדושים צרורה בצרור החיים.

--- title: התייחסות לדברי טראמפ על משפט נתניהו author: אודי בן חמו date: 2025-06-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/403 --- # התייחסות לדברי טראמפ על משפט נתניהו

א. לפני שניגשים לשאלת העמדה הראויה בסוגיה הזו, ראוי לנקות את רעשי הרקע שאינם מאפשרים לגבש עמדה סדורה. נדרש לעמוד יציב ולא להיות ׳מופעלים׳ ממה יאמרו בתקשורת על כך.

כמו בסוגיות רבות, התהליך, צורת המחשבה והניתוח חשובים לא פחות מהתוצאה שבסוף – האם אתה תומך או לא תומך בהתערבותו של טראמפ.

ב. שנית, כדאי להניח על השולחן שני מושגים מקדימים:

צביעות וטהרנות.

צביעות, או דו-פרצופיות, היא צורת התנהגות המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלות, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות.

טהרנות מוגדרת כגישה נוקשה, אידאולוגית או מוסרית, ששואפת לשלמות ולעקרונות "טהורים" – בלי פשרות, גמישות או הבנה למורכבות האנושית.

בעולם מתוקן, לכל הפחות משפטו של נתניהו היה צריך להידחות על ידי המערכות עצמן מיד לאחר טבח שמחת תורה, לא על ידי נשיא ארצות הברית

ג. למה המושגים הללו חשובים, אתם שואלים?

משום שמי שכל מפעל חייו היה פעילות למען התערבות זרה בריבונות הישראלית, רץ להוציא את דיבתנו רעה כשזה התאים לו, קרא לביידן ׳לשמור עלינו׳ מפני נתניהו והרפורמה המשפטית ועוד, לא יכול כעת לטעון נגד התערבות כזו כשזה לא נוח לו. ואם הוא פועל כך, הוא מניפולטור וצבוע.

טהרנות משמעה פעולה על פי חוקי מוסר נוקשים, הלקוחים ממעבדות סטריליות חסרות מפגש עם החיים ומורכבויותיהם.

טהרנות מצויה לעיתים בחינוך ילדים, ביחסים בינלאומיים ובחזיתות נוספות. אויבינו למשל הם אומני הצביעות והטהרנות:

הם חוצים כל קו מוסרי בסיסי; רוצחים, אונסים ושוחטים, ואחר כך טוענים טענות בשם מוסר וזכויות אדם כדי להגביל אותנו. כמו לירות מתוך אוכלוסייה ו'לבנות' על תפיסות 'מוסריות' וטהרניות מצויות שימנעו השבת ירי משום שמדובר ב"אוכלוסייה אזרחית".

זו בדיוק אותה פרקטיקה.

ד. אז מה, אתה בעד ההתערבות של טראמפ?

זו כלל לא השאלה.

אני רק טוען טענה פשוטה: כגודל ההיכרות האינטימית עם פערי ההבנה, עם העוול, השחיתות והמחיר הנורא עקב פעילות זדונית של מערכות המדינה, בדגש על מערכת המשפט, כך הפתיחות לשמוע ולשקול פתרונות לא קונבנציונליים. אם הבן שלך מכור לסמים, מסכן את עצמו ומזיק לסביבתו, לא תמהר לפסול בטהרנות פתרונות לא קונבנציונליים לשיפור המצב, רק כי הם לא "לפי הספר". כמעט כל פתרון יילקח בחשבון, תוך דיון מעמיק ושקילת כל הצדדים בכובד ראש.

ה. האם יש אמת, או שהכל ׳נרטיבים׳?

בעולם מתוקן, משפט נתניהו כלל לא היה מתקיים. רוב מוחלט של מי שמצוי בפרטים ואינו נגוע בפוזיציה פוליטית יודה בכך.

בעולם מתוקן, לכל הפחות משפטו של נתניהו היה צריך להידחות על ידי המערכות עצמן מיד לאחר טבח שמחת תורה, לא על ידי נשיא ארצות הברית.

היש אדם הגון שלא נשתבשה עליו דעתו החושב שזהו מצב ראוי, שראש הממשלה נדרש לקבל החלטות הרות גורל בריכוז ובקשב לאחר שמוחו מוסט שוב ושוב לעיסוק בזוטות?

מתנהל פה מסע זדוני מתמשך המפריע למדינת ישראל לנצח את אויביה. לא פחות.

שנאת הזהות הלאומית והיהודית מתנקזת כבר שנים לשנאת נתניהו, עד כדי פגיעה בביטחון ישראל.

גם מתנגדיו הישרים היו צריכים לתמוך לפחות בדחיית תיאטרון האבסורד הזה.

ו. מאז הקמת מדינת ישראל מעורבות בענייניה ישויות זרות.

לעיתים באופן ישיר, לעיתים באופן עקיף על ידי ארגונים ועמותות עם מימון אדיר שקשה לדמיינו.

חפשו למשל בגוגל על 'קבוצת המשבר הבינלאומית, הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי פלסטיני' (קישור יצורף לאתר) ותתרשמו עד כמה ההשפעה עמוקה ורצינית.

זוהי רק דוגמה קטנה כמובן. ממש טיפה בים.

ז. רון פונדק, מאדריכלי ׳הסכם אוסלו׳ שהיה אחד האירועים הכי גדולים של התערבות ממשלות זרות בענייני מדינת ישראל, מצוטט במסמך הזה כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליות'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל".

דבר אחד ברור: אם תמכת בעבר בהפעלת סנקציות ומנופים על מדינת ישראל כשזה התאים לך, אתה כרגע לא צד בדיון. איבדת את הלגיטימיות להביע עמדה

ח. לפני מספר שנים חוקק חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, המוכר בציבור בשם ׳חוק השקיפות׳.

מטרת החוק היא "להגביר את השקיפות בנוגע למימון פעולתן של עמותות וחברות לתועלת הציבור בישראל על ידי ישויות מדיניות זרות". בתיקון לחוק נקבע כי נתמכים שעיקר מימונם מתרומות של מדינות זרות יחויבו לציין זאת בפרסומים ובדוחות שהם מעמידים לעיון הציבור, וכן במקרים מסוימים שבהם הם עומדים בקשר עם נבחרי ציבור ועובדי ציבור.

לחוק הזה התנגדו 34 חברי כנסת. נחשו לאיזו השקפה פוליטית הם שייכים ומדוע התנגדו.

ט. אז מה המסקנה, בקיצור?

התשובה דורשת שיקול דעת, אחריות, שליטה בעובדות, חוכמה והסתכלות עתידית על השלכות אפשריות.

אבל אי אפשר לדחות את הדברים או לקבלם בשטחיות תוך דיוני אינסטנט ברשתות החברתיות.

דבר אחד ברור: אם תמכת בעבר בהפעלת סנקציות ומנופים על מדינת ישראל כשזה התאים לך, אתה כרגע לא צד בדיון. איבדת את הלגיטימיות להביע עמדה.

י. נקודה אחרונה למחשבה: ייתכן שאם הציבור השייך למחנה הלאומי, שהוא הניזוק העיקרי, היה חד, תקיף, מודע לגודל העוול ופועל להסרת המוקש הזה בצורה נחושה, כלל לא היינו נדרשים להתערבות של איזה 'אח גדול' מעבר לים. כמו תמיד, זה מתחיל בתודעה ציבורית רחבה.

בינתיים (בקריצת עין), אולי כדאי שיוחזר הקמפיין המדגיש את ההכרח שלא לפגוע במערכת היחסים עם בת בריתנו שמעבר לים, ודי לחכימא ברמיזא.

כך או כך, גם בקרב הזה ננצח.

--- title: קוטביות תקופת מעבר author: עזרא הימן date: 2025-06-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/405 --- # קוטביות תקופת מעבר

א. פרדוקס מלחמת התקומה

ההרוגים מחיל ההנדסה הקרבית בעזה, עליהם התבשרנו הבוקר, ממחישים לנו את הפרדוקס הבלתי נתפס של המלחמה הזו. ככל שהאויב גדול, עוצמתי ומסוכן יותר, אנחנו מנצחים אותו בצורה מהדהדת ומזהירה יותר. את המערכה מול איראן הגדולה הכרענו בזמן הקצר ביותר עם מספר הנפגעים הקטן ביותר (מעל 90% פחות נפגעים מההערכות של מערכת הבטחון!!). גם את חיזבאללה הכרענו בפחות מחודשיים, במחיר קטן הרבה יותר מהלחימה בעזה.

ובעזה, מול האויב החלש יותר מבין השלושה, כבר קרוב לשנתיים טרם הגענו להכרעה. למרות הגבורה הגדולה של החיילים, משהו בראש למעלה עדיין תקוע.

הפער המשונה הזה לא קיים רק באורך הזמן, היקף הנפגעים וקושי הלחימה. בלבנון, ועוד יותר באיראן, הרגשנו איזה רוח של פלא, של נס, של גבורה כבירה הממוטטת את הרוע ובוראת מציאות חדשה יש מאין. בלבנון ובאיראן 'כלביא יקום וכארי יתנשא'. בעזה אנו חווים שוב ושוב 'כרע רבץ כארי'.

גם בתוך עם ישראל, בלבנון ובעיקר באיראן, חווינו את התמיכה והקונצנזוס הרחב ביותר. כמעט כל הציבור בארץ עמד כאיש אחד מאחורי המערכה. התודעה הלאומית היתה ערה. בעזה, כל החולשות, הפילוגים, הספקות וההיסוסים, כל הניסיונות של העייפות הלאומית, כולם מכים בנו, ומקשים עלינו.

אז מה המצב שלנו באמת? איזה ארי אנחנו?

יש בנו תערובת תודעתית של גדלות וקטנות יחד, ושתיהן פועלות בנו

ב. הקוטביות של תקופת המעבר

המלחמה הזו תפסה אותנו בעיצומה של תקופת מעבר. תקופת מעבר מתאפיינת בקצוות, במציאות דו קוטבית. חושך ואור בערבוביה. מציאות אחת נפרמת ודועכת, מציאות אחרת צומחת ועולה. כל חולאי הקונספציה התודעתית והמוסרית שאחזו בנו בעשרות השנים האחרונות כעם, עדיין קיימים בנו, רוחשים ובוחשים, בועטים ומכתיבים מציאות. ובאותה מידה, הלכי נפש אחרים לגמרי, של בריאות תודעתית, זהות שורשית, אומץ לאומי וביטחון מוסרי, הולכים וצומחים בקרבנו. יש בנו תערובת תודעתית של גדלות וקטנות יחד, ושתיהן פועלות בנו.

בשבועיים האחרונים, טעמנו משהו מאותה רוח רוממה שעטפה אותנו אחרי אירועים גדולים, כמו למשל מלחמת ששת הימים. טעמנו את זה ברוח הניצחון, הגבורה, הביטחון המוסרי, הלכידות הפנימית והתודעה הלאומית הרחבה. ויום אחרי סיום המערכה, נחתנו נחיתה קשה להתמודדות עם אותן תפיסות, קונספציות, דשדוש, והתמודדות עם חולשה תודעתית ולאומית.

שני הקטבים האלה יחד מבטאים את מי שאנחנו כרגע. בתמונה אחת אנחנו הארי שעדיין רובץ. בתמונה אחרת אנחנו הלביא שקם ומתנשא למעלה.

זה אותו ארי, אך באחד הפוטנציאל עדיין חבוי.

ג. הניצחון תלוי בתודעה

המלחמה נגד איראן נגעה בנקודות החוזקה התודעתיות של עם ישראל. עמדנו נוכח איום קיומי של השמדה. מולנו עמד לא עם אלא משטר שפניו רוע צרוף. תקפנו בסיסי גרעין וטילים. הבהירות המוסרית הייתה מוחלטת. התודעה הלאומית הייתה חדה, וממילא הקונצנזוס רחב.

עזה נוגעת בנקודות החולשה התודעתיות של עם ישראל. אנו עומדים מול אויב חלש שמזנב בך מאחורה. האויב מחופש היטב לאוכלוסייה אזרחית 'מסכנה' ומורעבת. מצוקת החטופים אוכלת את החוסן הלאומי. וטרם תיקנו את היחס שלנו לחבל ארץ היקר הזה, שהוא אבר מאברי העם היהודי.

בישראל הגבורה נקבעת בהתאם לבהירות התודעה, לא בהתאם לגודל האיום.

באיראן למדנו מה אנחנו מסוגלים להיות, לאן האריה מסוגל לזנק, אלו כוחות פנימיים טמונים בנו. בעזה אנו לומדים על המקומות בהם התודעה הלאומית שלנו פגיעה, מהוססת ושבויה. וכמו תמיד, המקומות בהם התודעה מהוססת ולא בהירה, שם חוטפים הכי חזק.

ככל שהבהירות המוסרית גדולה יותר, הניצחון מוחץ יותר. ככל שההבדל בין טוב לרוע חד יותר בתודעה, ההכרעה חזקה וחדה יותר

ד. עולים ויורדים בו

הרב קוק כותב שכגודל החיים והאופקים שלנו, כך גודל הטעויות והצרות שלנו.

הדו קוטביות הזו היא חלק ממי שאנחנו. וכמו שאמר בזמנו רבן יוחנן בן זכאי: כשעם זה עולה, הוא עולה למעלה מהשמים. כשהוא יורד, הוא יורד לעומק הגללים שבעפר.

ובשפה של ימינו: כשאנחנו מחוברים לעצמנו, איראן הגדולה קטנה עלינו. וכשלא, אנחנו מתבלבלים אפילו מול מחבל בודד עם קלאצ'.

ככל שהבהירות המוסרית גדולה יותר, הניצחון מוחץ יותר. ככל שההבדל בין טוב לרוע חד יותר בתודעה, ההכרעה חזקה וחדה יותר. ככל שהבלבול המוסרי והחולשה התודעתית שלטת, המלחמה מתארכת ומסתבכת.

ולמרות כל התסכול, אנחנו בהחלט מתקדמים מאוד. גם הארי שרובץ טומן בתוכו את הקימה.

והתודעה היא שתכריע.

--- title: אריה מול טבעת של אש author: בן יעקב סבו date: 2025-06-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/406 --- # אריה מול טבעת של אש

א. הפרסים הם בין העמים המוכשרים בעולם

מיוחסים להם המצאות וחידושים רבים בתחומי מדע, רפואה, משפט, פילולוגיה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, פילוסופיה, מתמטיקה, דת, ואף משחק השחמט.

כשהם מחליטים לעשות משהו – הם עושים אותו טוב.

המעצמה האיראנית כבר כארבעים שנה מתכוננת לדבר אחד עיקרי – השמדת עם ישראל.

בניגוד להנחה הסמויה או המודעת שהשתרשה בנו, אפשר להיות אדם מטופח, רהוט וחכם, אבל גאון ברשעות. התבגרנו מאז גיל ארבע ומספרי הקומיקס שהציגו את הרעים כמכוערים, טיפשים ובעלי פרצוף אדום מכעס.

היטלר היה מוכשר באופן לא נורמלי. שלט ביד רמה וסובב גלובוס שלם ואת מהלך ההיסטוריה על אצבעו.

המן היה תחבולן מבריק. פרעה – אימפריאליסט מחונן. סטלין – דיקטטור מתוחכם ומדויק. בלעם – מכשף רב עוצמה.

האויבים של עם ישראל הם ייצוגים של רשע גאוני באופן שבאמת ראוי לאתגר את עם ישראל.

בצבא קוראים לזה 'להאמין באיום'. מי שמזלזל באויב שלו, סופו ללמוד את הלקח המר.

ביום פקודה, איראן תכננה ללחוץ על 'פעל'. דמיינו את כל טבעת האש הזאת מופעלת בו זמנית על פי התכנון הפרסי. מה היה קורה?

ב. השחמט האיראני

ביד אומן סבלנית ומתוחכמת, איראן ארגנה מחדש את כל מערכת הכוחות והבריתות של העולם המוסלמי-שיעי, ולאט לאט אף של חלק מהעולם המוסלמי-סוני, לכדי טבעת אש עוצמתית וקטלנית.

עשיתם פעם 'מט' מפתיע ליריב במשחק השחמט? אז ממש ככה.

באופן הדרגתי איראן בנתה בריתות עם מעצמות המזרח והצפון, ובעזרת העוצמה שלה התחילה לבנות ארגוני ומדינות טרור איסלמיסטיות שהקיפו את מדינת ישראל מכל עבריה. ממש כמו שמארגנים את הצריח, רץ, פרש ורגלי סביב המלך.

חיזבאללה על מאות אלפי טיליו ואלפי לוחמי רדואן שלו. חמאס על אלפי לוחמיו ומערכת עיר הטרור התת-קרקעית. אסד בסוריה. מיליציות בירדן. חות'ים בתימן. ערביי ישראל עם הערכות עכשוויות של כ-400,000 כלי נשק חמים שברשותם, ובלב ליבו של המהלך, ניצבת המלכה – פרויקט הגרעין.

כל זאת תוך כדי שבמקביל מצרים מתעצמת ומכניסה כוחות אדירים מצויידים בטכנולוגיה אמריקאית לסיני, וטורקיה ושאר המדינות במעגל השני-שלישי מכינות את ההפתעות שלהן.

ביום פקודה, איראן תכננה ללחוץ על 'פעל'. דמיינו את כל טבעת האש הזאת מופעלת בו זמנית על פי התכנון הפרסי. מה היה קורה?

ג. "למה נתניהו מפחד לתקוף?!"

כמה פעמים ישבנו בבית, פיצחנו גרעינים, וזלזלנו בנתניהו שהוא 'הססן', 'פחדן', 'לא מאמין' ועוד?

לדחוף, לתת עוז למנהיגים, לדרבן אותם, להראות תודעתית את הכיוון אליו נושבת רוח העם, רוח של גבורה, של אמונה, של עוז – זה תמיד טוב ותמיד מבורך! לא על זה אני מדבר.

אני שואל שאלה אחרת. כמה פעמים גילינו לנתניהו ממש בוז?

בואו לא נענה על התשובה הזאת כי היא תביך אותנו.

מה שברור שהוא – שעם ישראל חכם. עם ישראל בחר בו שוב ושוב ושוב.

והאיש הזה פירק את כל השחמט האיראני לבנה אחר לבנה.

הרי אם הוא היה סתם תוקף ישירות את איראן, מעשה שאפילו אמריקה פחדה לעשות עם כל העוצמה שלה ולמרות שהיא חיה רחוק רחוק מעבר לים, מה היתה התגובה?

כמובן, פקודת 'פעל' של כל טבעת אש.

מאות אלפי הרוגים לא עלינו, אם לא כיליון המדינה כולה.

דמיינו את ה-7.10 כפול כל מלחמות ישראל יחד, כפול 400,000 ערבים עם כלי נשק בתוך הארץ.

לצעוק זה קל. לחיות מתוך תחושת שליחות היסטורית ואחריות לאומית על נצח ישראל – קצת יותר מאתגר.

אז נתניהו, הלך לפעמים ראש בראש מול כוחות 'ידידותיים', ופירק את המארב הזה לבנה אחר לבנה. בסבלנות. בעוז. במהלכים גאוניים.

אנחנו חיים ברגעים שמאורעות מגילת אסתר נראים לכאורה מתגמדים לעומתם.

עם ישראל כָּמֵהַּ לנציגים שיהיו לו לפה ויגידו בפרהסיה את המובן מאליו לכמעט כל בית בישראל – אנחנו מודים לקב"ה. זה מבטא פתיחות ותשומת לב למקור החיים ולכך ששום דבר אינו מובן מאליו

ד. החיים הם לא מובנים מאליהם

צריך בכל יום להודות על החיים האישיים והלאומיים שלנו. על חיי הנצח שלנו.

כשוכחים להודות, והחיים נהיים מובנים מאליהם, מתחילים לא להעריך אותם, ואז עלולים לשנוא אותם. עלולים להיכנס לדיכאון בחיים האישיים, ועלולים להיכנס לחוסר משמעות ולזחיחות בחיים הכלליים של אומתנו.

בשלב הבא עלולים לחפש משמעות בדמות איומים קיומיים מדומיינים בסגנון 'המשיחיים והחרדים', או 'האקלים והאנושות' שיותר מקובל באירופה.

תעריכו את החיים. פשוט תגידו עליהם תודה.

נתניהו במסיבת העיתונאים האחרונה שלו, ניצל את סיכום דבריו לצורך הבעת תודה ענקית, בשם כל דורות נצח ישראל, לקב"ה.

כך ראוי. עם ישראל כָּמֵהַּ לנציגים שיהיו לו לפה ויגידו בפרהסיה את המובן מאליו לכמעט כל בית בישראל – אנחנו מודים לקב"ה. זה מבטא פתיחות ותשומת לב למקור החיים ולכך ששום דבר אינו מובן מאליו.

ותודה לך נתניהו על שהיית לנו לפה בנאומך.

יש תחושה שכולנו יותר ויותר מתעלים לגודל השעה בשנים האחרונות.

ה. השליחות שלנו בעולם – להוביל

אחד הטריגרים לנפילתה הסופית של ברית המועצות הקומוניסטית היה 'מבצע ערצב', קרב מטוסי הסילון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, שקרה, איך לא, אצלנו.

בקרב שהתחולל במבצע שלום הגליל, השמידו צה"ל וחיל האויר עשרות רבות של מטוסים סוריים וסוללות נ"ט, ללא אף אבידה ישראלית. הקרב שהיה לסמל בין היתר של ההבדלים בין העוצמה הטכנולוגית הסובייטית שבשימוש הסורים לבין האמריקאית שבשימוש שלנו, ריסק סופית את ההילה הסובייטית ומעך אותה כמו נמר מנייר.

לקרב ערצב היו השלכות כבירות על מערכת הבריתות העולמית, על קריסת ברית המועצות, הפלת מסך הברזל, ושינוי פני היסטוריה.

מבצע ערצב הינו כאין וכאפס לעומת מלחמת 'עם כלביא', על השינויים העולמיים שיבואו בעקבותיה.

האינטרס המדיני של מעצמות-על כגון ארה"ב, סין, רוסיה, אירופה, המפרציות, הודו, ועוד, השתנו באחת לבלי הכר.

להיות בצד שלנו, זה כבר לא רק יתרון, אלא זכות גדולה וחובה קיומית.

בשנים הקרובות אנו עומדים למבחן גדול של הובלת העולם.

כן כן, הובלת. הצטרפותה של ארה"ב למתקפה היא מבורכת, זה אינו רק פרט טכני שלהם יש B2 ולנו אין, אלא זה מהלך גדול של הצטרפות אומות העולם מאחורינו, בהובלתנו, "בני בכורי ישראל", אל עבר ניצחון הטוב על הרע. הובלתנו לא כי זו גאווה, אלא כי זו אחריות ושליחות.

ואומות העולם הן הראשונות להגיד את זה – "עם ישראל חי, אנחנו מאחוריכם. תובילו!"

יהיו עוד אתגרים רבים בדרך,

אבל בע"ה ניזכר בגודלנו ונתעלה לגודל השעה.

--- title: ׳יום הכיפורים׳ של התקשורת הישראלית author: איתי אסמן date: 2025-06-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/407 --- # ׳יום הכיפורים׳ של התקשורת הישראלית

הצטרפות טראמפ וארה״ב להתקפת ישראל באיראן שינתה את מפת התודעה הישראלית. העיתונות והתקשורת הישראלית במשך שנים הסבירו כמה נתניהו מבודד בעולם וביחסים רעים עם הנשיא טראמפ, רוב התחזיות שלהן היו שטראמפ לא יצטרף למלחמה ושהכל כאן הולך להיות רע. כל הקונספציות האלו קרסו בשעת תקיפה אחת.

בעלי הרשתות החברתיות שמו ללעג את אותם עיתונאים ופרשנים, שדיברו בפאתוס וכמביני דבר, והפכו לליצנים גמורים שאי אפשר להאמין למילה אחת שיוצאת להם מהפה.

אותם פרשנים כמובן הדפו את הביקורת בביטוי הקבוע שיש ״מכונת רעל״, טענו שמתבצע כנגדם ״מסע ציד״ והציגו מסע התקרבנות שלם ברשתות.

איך הגענו למציאות בה התקשורת הישראלית הגיעה לקונספציה כל כך מוטעית מהיסוד, עד כדי עיוורון מוחלט וחיזוי עקום לחלוטין?

הדבר נובע מכמה סיבות, ונתחיל מהשורשית שבהן.

איך הגענו למציאות בה התקשורת הישראלית הגיעה לקונספציה כל כך מוטעית מהיסוד, עד כדי עיוורון מוחלט וחיזוי עקום לחלוטין?

  1. ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״?

אם נשאל כל אזרח ממוצע, ובוודאי עיתונאי, הוא יגיד שתפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון ולהיות ״כלב שמירה של הדמוקרטיה״. מאין נובע הביטוי הזה ומי החליט שזהו תפקידה העיקרי של התקשורת?

הביטוי The press as the watchdog of democracy התגבש במאה ה-19, אך שורשיו במאה ה-18 בתקופת הנאורות וההשכלה, המהפכה הצרפתית והאמריקאית (קשה להבין את התרבות העולמית כיום מבלי להכיר את המאורעות האלו). מושגי החירות וחופש הביטוי נעשו ערכים עליונים המבטאים את הדמוקרטיה.

תומאס ג׳פרסון, מהאבות המייסדים של ארה״ב, כתב "לו הייתי צריך לבחור בין ממשלה ללא עיתונות לבין עיתונות ללא ממשלה, לא הייתי מהסס לבחור בעיתונות". השלטון, שעלול להגיע להשחתה, זקוק גם לגורם שיבקר אותו. לכן, מלבד עיקרון הפרדת הרשויות של מונטסקיה למציאות של רשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, קמה רשות נוספת של התקשורת, שהיא הרשות הרביעית, כך הגדיר אותה ההיסטוריון הבריטי, תומס בבינגטון מקולי.

במאה ה-20 התקשורת קיבלה תפקיד מובהק של פיקוח על השלטון בדמוקרטיות מערביות והיא נחשבה כ״שומרת האינטרס הציבורי״ על ידי חשיפת עוולות ציבוריות. עד כאן תקציר היסטורי של המושג עד ימינו.

 

  1. תפקידים נוספים של התקשורת

״כלב השמירה של הדמוקרטיה״ אינו התפקיד המרכזי של התקשורת, יש לה עוד כמה תפקידים חשובים. התפקיד שלה הוא העברת מידע לציבור, דיווח על אירועים אקטואליים, החלטות מדיניות והחלטות ממשלה שנוגעות לאזרחים. במשטר דמוקרטי התפקיד שלה הוא גם לעודד ריבוי דעות וקיום שיח פתוח וגם יצירת תרבות פנאי.

מדוע התקשורת העלתה על נס שתפקידה המרכזי הוא כלב שמירה של הדמוקרטיה?

נחזור לדבריו של האב המייסד של ארה״ב שאמר שבמקרה בו הוא צריך לבחור, הוא מעדיף עיתונות בלי ממשלה, בגלל החשש משלטון מושחת. על מה הייתה הביקורת שלו?

השנה הייתה 1787, הוא התייחס לשלטון הריכוזי בצרפת בה המלך לא היה כפוף לחוק ולא נבחר על ידי העם. אסור היה לפרסם שום דבר נגד הכנסיה, האצולה או המלך, לא התקיימו בחירות ולא היה פרלמנט מייצג. אז ודאי שצריך עיתונות שתבקר בתקיפות את השלטון.

אבל מה קורה כשהשלטון מייצג את האינטרס הציבורי, והתקשורת מפסיקה לייצג את העם ומתחילה לייצג בעלי עמדות כוח ושליטה שרוצים להפיל את הממשלה?

תפקיד העם לרסן את כלב השמירה, שמזמן שכח את תפקידו לשרת את העם, שלא יהיה פיטבול רצחני שנושך את הבעלים שלו

  1. שחיתות ברשות הרביעית

מה קורה כאשר בעלי הון מחליטים להשתלט על הרשות הרביעית, העיתונות, כדי לצבור שליטה ולהגדיר מחדש את ״האינטרס הציבורי״? מה השיטה? הם מתחילים להגדיר מחדש שהציבור הוא מסוכן, ולכן דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב, אלא ״הבלמים והאיזונים״ שהם, האנשים הנאורים, מחליטים.

הם טוענים בהפחדה ״ומה אם ישראל תהיה פאשיסטית ונאצית?״, וכדי להימנע מהחשש הזה, שהציבור יהיה נאצי- לשיטת העיתונות, עלינו למסור את הכוח שלנו בידי המושיע, בית המשפט והעיתונות, שיצילו אותנו מעצמנו. הביקורת של התקשורת הופכת למצפן המוסרי, כלב השמירה של הדמוקרטיה (המהותית). על כל האזרחים להודות ולהלל את כלב השמירה ששומר עלינו מעצמנו ומציל אותנו מהשלטון המושחת והמסוכן (שנבחר בצורה דמוקרטית על ידי העם). כך השנים חולפות, והעיתונות מייצרת לעצמה מוסר נאור וקבוצות השתייכות שמי שסוטה מדף המסרים שלהם, מודח ומנודה. אליטה יוקרתית בעיני עצמה שמדברת בתוך תיבת תהודה.

משלטון ריכוזי של הכנסיה חזרנו לשלטון ריכוזי של ׳האצולה המשכילה הנאורה’.

  1. קריסת הקונספציות

מלחמת ״חרבות ברזל״ התחילה להקריס את הקונספציות כמו מגדל דומינו. הראשונים היו הפרשנים הביטחוניים, הכתבים הצבאיים ואלופי הקונספציה. כיום הכל נשמר בארכיון ואפשר לראות מי אמר ומתי. אך התקיפה של ישראל באיראן והצטרפות ארה״ב להתקפה יצרה את ״יום הכיפורים של התקשורת הישראלית״. התברר שהרשות הרביעית בכלל לא עסקה בשמירה על האינטרס הציבורי, אלא בעיקר באינטרס הפוליטי שלה. הרשתות החברתיות הלכו וצברו תאוצה ומחליפות בהדרגה את ״הרשות הרביעית״, שאין בה חופש ביטוי ולא פלורליזם, אלא בעיקר מינוי מקורבים, עם ״הדעות הנכונות״, סתימת פיות ושחיתויות. הם הפכו להיות לואי ה-16 של צרפת, ממנו הזהיר האב המייסד של ארה״ב. והכול במכבסת מילים יפות של ״שמירה על הדמוקרטיה״.

כיום, אזרחי מדינת ישראל יוצאים לחירות תודעתית לאחר שיעבוד מחשבתי לקונספציות רעות והרסניות, הבחירה החופשית וחופש הביטוי מתרחבים. תפקיד העם לרסן את כלב השמירה, שמזמן שכח את תפקידו לשרת את העם, שלא יהיה פיטבול רצחני שנושך את הבעלים שלו. נצרוך תקשורת בריאה ונבקר תקשורת רעילה, לא ניתן לרשות בלתי נבחרת להגדיר לנו את האינטרס הציבורי.

--- title: בעקבות הפצצת אתרי הגרעין באיראן author: אודי בן חמו date: 2025-06-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/408 --- # בעקבות הפצצת אתרי הגרעין באיראן

א. טיהור אוויר

כשכוחות ומכונות רשע מושמדים, העולם נעשה טהור יותר, האוויר נקי יותר ולכך משמעויות רוחניות גדולות. לא רק במרחב הפיזי משתנים הדברים. כשהאוויר נקי אפשר להצמיח גידולים יפים, השאלה היא מה יעשה האדם ומה תעשה האומה בעקבות זאת.

ב. לשכב על הגדר

זוהי עת של שמחה גדולה וגאווה עצומה מהולה בענווה אופיינית על כך שמדינת ישראל הקטנה פתחה את הדרך בפני העולם החופשי להשמיד את ממלכת הרוע.

כמו דוד שירזי הי"ד לוחם גולני בעל עיטור הגבורה, שנשכב על הגדר בקרב על תל פאחר במלחמת יום הכיפורים ובכך אפשר לשאר הכוח לדרוך עליו ולחדור פנימה למוצב האויב המבוצר, כשגופו משמש גשר של ממש.

דמיינו איזו אישיות ענוותנית ומיוחדת מסוגלת לפעול כך. וכמו דוד שירזי הי"ד ביחס לפלוגתו, כך מדינת ישראל ביחס לעולם כולו. לא פחות. מאז ועד עולם.

רוע מוחלט מנוצח על ידי מי שמבטאים טוב מוחלט – עם ישראל, ועל ידי מי שתופס את הגל ומשתף עימנו פעולה בחכמה – ארצות הברית

ג. מלחמת אידיאות

מלחמה היא האירוע הכי עוצמתי שניתן לתאר בו מתנגשים כוחות המבטאים רעיונות, תפיסות עולם ואידאות המבוטאות על ידי קולקטיבים.

גם אם הן פורצות עקב נסיבות 'מקריות' שהיסטוריונים אחר כך יצמצמו אותן בלעג ויהפכו אותן לקוריוזים.

ד. "הדבר הטוב נודע מהפכו"

דווקא בגלל החושך ניתן להבין מהו אור, דווקא מתוך המר אנו מעריכים את המתוק, ודווקא מתוך השעבוד אנו מעריכים את החירות.

ולכן בימים הללו מעבר להודיה הגדולה כדאי מאוד להדגיש את כל מה שמובלט בעוצמה.

למשל, אילו ערוצים ואיזה פרשנים נתפסו במערומיהם, חמיצותם וחוסר הבנתם, ואילו דייקו.

רוע מוחלט מנוצח על ידי מי שמבטאים טוב מוחלט – עם ישראל, ועל ידי מי שתופס את הגל ומשתף עימנו פעולה בחכמה – ארצות הברית.

תפיסת עולם שמרנית ניצחה. הלאומיות, הזהות, האופטימיות, כוח החיים הישראלי המיוחד, הכוח ולא ההכלה; כל אלו ניצחו ונדרש כעת מאמץ תודעתי להמשיך ולבטא את היסודות הללו.

ה. אל תטשטשו את הבירור

המלחמה מבליטה את הרעיונות הלאומיים הגדולים עליהם אנו עומדים. אנו משתדלים להניח את היסודות והקריטריונים לבירור הזה ולא מנסים לברוח לסיסמאות נוחות ומרגיעות המדגישות אחדות שטחית כשבפועל הן מטשטשות ויוצרות עבדות.

מי שחושש מהבירור הזה ומיד צועק: "אבל מה עם האחדות?", לא הבין את הנקודה. דווקא בירור ומחלוקת נחוצים לנו בגיל ההתבגרות הלאומי – לא טשטוש והשטחת זהותנו.

נתווכח בכבוד ונבליט את מה שהמציאות ביררה עבורנו. אחרת נחטא לתפקידנו ונחמיץ את גודל השעה.

ו. "אבל מה האסטרטגיה?"

השאלה הזאת נובעת מתפיסה שמפחדת מהכרעת מלחמות ורשע ולא רואה כלל יכולת כזאת להתרחש.

היא רואה בכל מלחמה הפסד של כל הצדדים ולא חשובות הנסיבות.

זוהי תפיסה נפסדת מאוד.

אסטרטגיה נכונה היא בראש ובראשונה תפיסה מוסרית הכרחית שאת הרוע יש לנצח, להביס, להכרית ולפרק. אח"כ נשאל את עצמנו איך עושים זאת.

ומלחמה גם טומנת בחובה הזדמנויות שכלל לא עלו בחשבון בתחילת הדרך. כפי ש'המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות', אי-הוודאות היא גם ממלכת ההזדמנויות.

רק ענווה המטה אוזן לדיבור האלוקי המדבר אלינו דרך ההיסטוריה יכולה לזהות את ההזדמנויות הללו ולנצלן.

זו לא העת לנתח את התופעה הזאת שאינה מצליחה לראות את גודל השעה. כן, ישנם כאבים וישנם חסרונות, אך ההתמקדות בהם בחמיצות יתרה פשוט גורמת להחמצת השעה

ז. דרך ארוכה שהיא קצרה

אנו בעיצומם של ימים גדולים והיסטוריים בהם עוגני חיים והרגלים של שנים מחליפים צורה.

ניתן לזהות זאת מכל עבר. זה לא מעבר קל אבל זהו מעבר מרגש. ממש החלפת צורה ותפיסה לאומית. היא מצריכה הצבת גבולות, עקשנות, זקיפות קומה, אחריות ואמון.

האומה הזו מתחילה לעמוד יציב אחרי שנים של צליעה עקב תודעה לקויה שטפטפה לאומה שהיא עם ככל העמים.

ופתאום אנו שומעים מכל עבר:

אתם עם גדול! עם חלוצי, פלאי, בעל כוחות חיים שמאחוריהם מסתתרת נשמה גדולה – אל תברחו מהתפקיד הזה.

תתווכחו, תחלקו, תבררו אבל אל תשטחו את החיים לתפיסות רזות. אין לכם שום פריבילגיה אחרת.

ח. החמיצות מחמיצה

זו לא העת לנתח את התופעה הזאת שאינה מצליחה לראות את גודל השעה. כן, ישנם כאבים וישנם חסרונות, אך ההתמקדות בהם בחמיצות יתרה פשוט גורמת להחמצת השעה.

ראיית החיסרון של המרגלים בשליחותם לתור את הארץ, למרות ׳שבסך הכל׳ תיארו את מה שראו, הינה חטא עליו שילמנו ביוקר.

ולדיבורי הבל שכאלה נענה: ״וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״.

ט. תודה עצומה

אדם בעל ענווה מזהה את מקורות הטוב והשפע הגדולים. אישיותו לא תופסת מקום חסר פרופורציה.

הוא מודע היטב ליתרונותיו ותפקידו אבל הוא גם יודע שהרבה דרכים למקום ולא הכל תלוי בו.

בזכות הראייה הזו, בע״ה עוד שפע גדול לפנינו.

פנו לו מקום, אפשרו לו להופיע.

למרות כל הקושי ודווקא בגללו.

בקיצור, איך אמר מישהו? רק התחלנו.

--- title: עם ישראל author: איתי אסמן date: 2025-06-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/409 --- # עם ישראל

המלחמה המאתגרת שאנחנו נמצאים בעיצומה מבליטה את התכונות הטובות של העם שלנו.

בבחינת ׳כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ׳ כתכונת חיים, לא רק כתיאור היסטורי.

או כמו שהשמן הזך והטהור מופק דווקא על ידי כתישה ולחץ.

הרֵעוּת והערבות ההדדית מובלטים מאוד, וכך גם היכולת הלאומית לצאת ממשבר עצום לשגשוג גדול, דווקא מתוך הקושי.

המלחמה מוציאה מעם ישראל מאגרים בלתי נדלים של חסד, עזרה לפצועים, ניחום משפחות שכולות יקרות והשתתפות בחסד של אמת עם גיבורים הי״ד

אחרי טבח שמחת תורה, הכאב העצום, הזעם וההלם הראשוני לא רק שלא גרמו לנו להיכנס לדיכאון לאומי, אלא התמלאנו ברוח גבורה המחזיקה כמעט שנתיים והיא רק הולכת וגוברת.

את הכאב והצלקות נמשיך לשאת על גבנו, אך רוח גדולה מפעמת באומה.

זוהי אותה הרוח בדיוק שסייעה למקבלי ההחלטות לצאת ולתקוף באיראן. ראש הממשלה ציין זאת בפירוש שהוא מקבל את הכוח מהעם. זוהי לא אמירה מהשפה ולחוץ אלא אמירה אמיתית מאוד.

המלחמה מוציאה מעם ישראל מאגרים בלתי נדלים של חסד, עזרה לפצועים, ניחום משפחות שכולות יקרות והשתתפות בחסד של אמת עם גיבורים הי״ד.

המלחמה מוציאה מתנדבים רבים מאזורי הנוחות הטבעיים שלהם כדי לסייע למי שצריך, ובראשם – המילואימניקים שעזבו את הבית לחודשים רבים כדי להגן על המדינה.

האברכים ותלמידי הישיבות שוקדים על התורה ובכך מגבירים את רוח האומה הדבקה במסורתה ונשמתה (עוד יום יבוא בע"ה וגם סוגיית הגיוס תטופל באופן הראוי).

כמו אדם פרטי המשלב רוח וכוח, גוף ונשמה, כך גם האומה.

עם ישראל צריך כוח צבאי וכוח רוחני, הוא מורכב משני המימדים האלו יחד.

גם הילדים הקטנים הלומדים תורה, עושים מעשי חסד פשוטים ואפילו ׳רק׳ חושבים טובות, מסייעים רבות ומוסיפים תנופה חיזוק ועוצמה ליכולת להילחם.

כך אומה בנויה.

חלקים רבים של גוף ואורגניזם חי אחד.

במלחמה ניכרת התעוררות רוחנית גדולה מאוד מאז תחילתה.

בסקר שנערך לאחרונה בענייני יהדות פורסם שרבע מהיהודים במדינת ישראל מספרים שהתחזקו רוחנית מאז תחילת המלחמה, ובקרב הצעירים כשליש.

בשעת מלחמה כשעומדים מול שאלות קיומיות נפתח הלב להקשיב לנשמה המבקשת לצאת למרחב.

הנוער מתחבר אף הוא מאוד למסורת ישראל ושואב ממנה כוחות וכך גם הלוחמים היוצאים לקרב עם תפילה חרישית בפיהם היוצאת מעומק הלב בקול גדול.

בתי מסחר ומסעדות רבות עוברות להיות כשרות, בעיקר בגלל ביקוש של הציבור, והנוער החילוני מקים דוכני תפילין בבתי ספר תיכון סטנדרטיים.

הביטוי פעם למרד היה התפרקות ונהנתנות, ואילו כיום הביטוי למרד הוא ציצית ותפילין. לא ייאמן.

ישנה התעוררות לשיבה אל מקורות הזהות שלנו שלא באה משום השפעה חיצונית, אלא רק מתוך הנשמה.

רבים במערכות השונות שחששו להשמיע קול פן יבולע להם, מקבלים כעת אומץ וגבורה לבטא בגאון את הזהות היהודית והציונית שלהם, ולא חוששים שיקניטו אותם.

בזמן המלחמה העליה לארץ נמשכת, לא רק שלא יוצאים מהארץ אלא גם מבקשים לעלות אליה, יהודים ברחבי העולם מרגישים שמדינת ישראל זה הבית שלהם, מעבר לכך שזהו גם המקום הכי בטוח בעולם ליהודים.

ישנם גם מתנחלים המוסרים את הנפש במגורים במקומות מסוכנים, ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, מתוך חיבת ארץ ישראל. הם שומרים יום יום על נחלת אבותינו משום שנשמה זקוקה לגוף ועם זקוק לארץ. מיוחדת ופלאית כמו ארץ ישראל.

ניסי המלחמה מזכירים לנו את ימי מלחמת ששת הימים ונותנים תחושה של אופטימיות, השגחה אלוקית וביטחון שהולך להיות כאן עוד יותר טוב.

דווקא מתוך המאמץ הלאומי המתמשך והבלתי נתפס.

רבים בעם ישראל חשים את הרוח הגדולה ולא נותנים לשום קול מחליש להשפיע עליהם. בין אם יהיה זה קול בתקשורת או בכל מקום אחר. זוהי בגרות אדירה שעוד רבות ידובר על אודותיה.

ניסי המלחמה מזכירים לנו את ימי מלחמת ששת הימים ונותנים תחושה של אופטימיות, השגחה אלוקית וביטחון שהולך להיות כאן עוד יותר טוב

עם ישראל הוא עם מופלא ומדינת ישראל היא מדינה מופלאה.

נכון, יש קשיים ויש גם חסרונות, כמו אצל כולנו, אך למרות זאת אנו נמשיך לחייך, לגדול ולהתפתח.

על כל הקשיים אנחנו עוד נתגבר לאט לאט, וננצח במלחמה בעזרת ה׳ ביחד.

תודה לה׳ יתברך על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו.

וכגודל פתיחת והגדלת הכלים כך גם יכולת קליטת השפע והחסד.

אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה.

שבוע טוב!

--- title: וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת author: בן יעקב סבו date: 2025-06-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/410 --- # וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת

א. אי אפשר לא לראות שאנו בזמנים גדולים

מפת העולם משתנית לטובה. וכולנו חלק מזה.

החל מהילד בן החמש שאומר תהילים להצלחת עם ישראל, דרך האמא הלביאה המחזקת את הילדים גופנית, נפשית ורוחנית, ועד סבא וסבתא שבמבטם המפוכח והחכם על החיים מרוממים את כולנו למבט נצחי יותר.

משם מגיע הכח של עם ישראל. של המוסד, הצבא, מחזקי היהדות ואנשי הכלכלה.

ישנם רגעים בהם חשים כי המציאות מתקדמת באופן מואץ אל הטוב.

זמנים כאלו הם הזמנים עליהם נכתבים המגילות והכתובים של עם ישראל.

אם נבדוק במסורת ישראל ובתורה במי בחרו להתמקד כגדולי האומה, נמצא שם את אלו שבמציאות מאתגרת ולפעמים אף מבלבלת, בחרו לא ללבות ספקנות וחולשה, כניעה ובריחה מאחריות, אלא במאמצים כבירים בחרו להתמקד בעיקר ולדחוף את הגאולה קדימה.

זמנים כאלו הם הזמנים עליהם נכתבים המגילות והכתובים של עם ישראל

'אבל מה עם לרצות את כולם? מה עם הסכמות רחבות?'

זה יש לנו.

יש לנו הסכמות רחבות עם דוד המלך, רבי עקיבא, משה רבנו, המהר"ל, החשמונאים, בן גוריון, ורוב רובו המוחלט של עם ישראל לאורך הדורות – הסכמות על כך שאנו מקימים בארץ ישראל זהות יהודית איתנה של העם הנבחר.

ואם לשם תקומתינו המוסכמת צריך להפציץ האטום האיראני – נפציץ.

אם לשם כך צריך למנות ראש שב"כ חדש – נמנה.

אם לשם כך צריך לגדל את הדור הבא על ברכי היהדות – נגדל.

ומי שעדיין מרגיש זר לעניין – מוזמן להחליט לקפוץ לעגלה הנוסעת.

היא ממש מלאה, אבל תמיד יש עוד מקום למי שבאמת רוצה. אנו נשמח מאד.

ב. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן

מעצמה גדולה כמו ארה"ב עדיין לא אזרה את העוז להצטרף אל המערכה.

גם רוזוולט וצ'מברליין בחרו לא להחליט, וגידלו את היטלר. כשצ'רצ'יל וטרומן החליפו אותם לאחר שנפטרו מלחץ ושברון לב, כבר היה מאוחר מאוד.

מה שהיה חסר לרוזוולט וצ'מברליין זה את עם ישראל הריבון בארצו. וזה כל ההבדל על רגל אחת בין מה שהיה – למה שהווה ועד כמה העולם השתפר.

להיות אנחנו זה לא פשוט.

בסוף, אנחנו תמיד נצטרך להוביל באחריות וגבורה מוסרית, ומתוך אמונה גדולה בקב״ה – שמשמעה להאמין בטוב הקיים בעומק המציאות; בנשמת המציאות.

להוביל הכוונה להרגיש שאתה לבד. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן".

אבל באמת, כולם מאחוריך. "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ".

ג. הכל הולך אחר החיתום

לפעמים, לפני שנשמתו של אדם עולה מעלה, הוא מסכם בדברים את כל מהותו.

רואים את זה באופן מדהים בשני ספרים מפורסמים המאגדים בתוכם כתבים אותנטיים של אנשים – 'יומנה של אנה פרנק' ו'מכתבי יוני'. אנה, בלי לדעת שזאת כתיבתה האחרונה לפני שנתפסה, כותבת חשבון נפש מדהים ועמוק על כל חייה. גם יוני כותב במכתבו האחרון, בחשבון נפש לא אופייני לו, כמה שהוא מרגיש שהפסגות שהוא הגיע אליהן בחייו לא מספקות אותו ודרושה קומה נישאה חדשה לחיים. למכתב הזה היתה השפעה ענקית על ההתקרבות האישית שלי ליהדות ולאמונה.

להבדיל בין חושך לאור, אחרי כל מה שחמינאי הרשע והמזיק עובר, כשכל הפרויקט של אומתו קורס כמו מגדל קלפים ברוח פרצים, היינו חושבים שהוא היה מנסה להתחנף, להתנצל, לברוח או לטשטש. אולם עוד אתמול הוא מצייץ בחשבונו: "יש לפעול בעוצמה נגד הישות הציונית הטרוריסטית. לא ננהג בסלחנות כלפי הציונים".

עכשיו, ברצינות, בלתי נתפס וניסי ככל שזה יהיה – הפסדת. תחשוב רציונלית, קח מה שאתה יכול להציל ותחדל.

הנחישות שלו הזכירה לי את היטלר ימ"ש, שבצוואתו שכתב רגע לפני התאבדותו, עד השורה האחרונה ממש של חייו, עוד התווה את הדרך ואת הרוח להשמדה מוחלטת של כל היהדות והיהודים.

יש רגעים שחושפים את כל המהות באופן הכי יסודי. קשה ליהודי להאמין, אבל הכוחות הכי חזקים בעולם, בדורות שונים, רוצים מן המסד ועד הטפחות דבר אחד – השמדת היהדות והאמונה היהודית.

אל תנסו להבין עדיין, רק תבינו שזה קיים חזק.

מה זה מלמד על מה שעלינו לעשות כיום אם זה מה שנרצה לספר בדיעבד?

ד. בדיעבד, כולם יספרו אותו דבר

בדיעבד, כולנו נספר לנכדים כמה היינו חזקים וגאים בתקופה הזאת.

כמה תמכנו בממשלה והעומד בראשה ואינספור אתגריה.

כמה עודדנו את הרוח היהודית שבזכותה אנו מבינים בשביל מה אנחנו נלחמים, מה אנחנו עושים בארץ הזאת, למה להילחם זה מוסרי, ואיך באמת מכריעים.

בדיעבד נספר איך כל העם בז לאלו שניסו להחליש את העם באחד מרגעיו המאתגרים ביותר. איך לא נפלנו לקמפיינים זולים המנסים לפורר, שלא בצדק, את נחישות ותכלית הרוב היהודי ונצח ישראל.

בדיעבד נספר איך דרשנו בתקיפות את השמדת הגרעין, את מינוי ראש השב"כ לפי רצון העם, את כיבוש ובניין עזה, את הניצחון המוחלט על הפרוגרס והדיפ-סטייט.

את כל זה נספר כולנו בדיעבד, כי בדיעבד כיף להרגיש שהיית חלק מההצלחה. הצלחה שעוד תבוא.

אבל מה זה מלמד על מה שעלינו לעשות כיום אם זה מה שנרצה לספר בדיעבד?

שבת שלום!

--- title: הטלת ספקות או חישול הלבבות author: מיכל בת רבקה date: 2025-06-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/412 --- # הטלת ספקות או חישול הלבבות

א. ברגעי משבר לאומיים נשמעות באולפנים שאלות כגון אלו: "מהי אסטרטגיית היציאה? מהו ה-END GAME? מהו ניצחון? האם ניתן להשיג ניצחון? בשביל מה להמשיך לשלם מחירים אם אפשר לעצור לפני כן?"

המשמיעים תהיות אלה מנסים להציג את עצמם כמומחים, דהיינו בעלי הניסיון וקול ההיגיון, 'המבוגרים האחראים'.

בשם חופש הביטוי שמענו את האמירות והשאלות הללו שוב ושוב לאורך המלחמה, וגם כעת, בימים גורליים אלה. הן הפכו למעין מנטרה, כמו סממן מוסכם של רצינות, עבור אלה המבקשים להצטייר ברוח זו. כאילו עצם הטלת הספק מקנה להם כרטיס כניסה למועדון יוקרתי של בעלי שכל קר וטעם טוב.

אולם כאשר העם נמצא בעיצומו של מאבק הישרדותי, בזמן שחיילים ואזרחים מקריבים כל כך הרבה, הצגת שאלות אלה באולפני החדשות אינה מציעה בהירות מחשבה ואינה מקרבת אותנו להשגת מטרות כלשהן. היא מרחיקה אותנו כציבור מאחדות במגמה ומחלישה את כוח העמידה. גם אם נניח שהיא לא נעשית בכוונת זדון, עדיין היא מהווה חבלה של ממש.

ריאליזם בלי שום אחריות הוא צורה של הפחדה וחתרנות מחופשות בחליפה ועניבה

ב. דמיינו שני אחים, אשר אחד מהם מתמודד עם אתגר עצום, למשל מבחן קשה ביותר בעל חשיבות מכרעת לעתידו. הרבה מאוד מונח על הכף. הוא משקיע את כל כוחו, מהותו ומשאביו בהתמודדות זו. באותה עת, אחיו הצופה בו אומר לו: "אתה יודע, אפילו עם כל המאמץ הזה, אני לא בטוח שתצליח. יתכן מאוד שכל המאמץ שלך הוא לשווא".

הוא יודע שלאחיו אין שום אלטרנטיבה. הוא יודע מה המשמעות של ויתור או של החלשת הרצון והנחישות של האח. הוא אמנם לא אומר "יאללה, ותר, אין לך שום סיכוי", אך זו למעשה המשמעות של דבריו, וזו גם השפעת דבריו בפועל.

האח הקנטרן למעשה רק מזיק לאחיו. הוא בוחר לבטא את ספקותיו לא מתוך חכמה או דאגה לאחיו, אלא מתוך עמדת הנוחות של הניכור.

אף אנו, אזרחי ישראל, נתונים ללא ספק במלחמת אין ברירה, מלחמת קיום. האיום אינו תאורטי כלל, אלא קרוב ואפילו מיידי. פתיחת מתקפת המנע היתה הכרחית, ומטרתה להשמיד את היכולות הגרעיניות ויכולת הטילים של טהראן. פשוט. היה עלינו לתקוף בכל הכוח ולפתוח במלחמה, עם מחיר כבד לעורף בצידה – או לחטוף מכה ניצחת, שממנה חלילה לא היינו יכולים לקום.

ג. בימים שבהם אנשים מאבדים את חייהם, כשהעתיד לוט בערפל והחברה כולה נאבקת לשמור על חוסן כדי לאפשר להנהגה ולגופי הביטחון להשלים את המלאכה הקדושה של הבטחת קיומנו, ישנם אלה שבמקום לחזק את אחיהם, הם אומרים: "תגידו, זה בכלל עובד? מה המטרה? בכלל לא בטוח שזה יועיל". אותם קולות ספקניים, המושמעים על ידי 'מומחים', פרשנים, 'לשעברים' למיניהם וכד', זורעים ספק ומחבלים במאמץ הלאומי הכביר של אזרחי המדינה בעיצומה של מלחמת קיום ממש. אותם מומחים לכאורה, ודאי מאמינים שהם עושים דבר אחראי. הם ודאי אומרים לעצמם: "הנה אני הוא זה ששואל את השאלות הקשות. אני הוא השומר על האמת". צורת החשיבה הזו מוצאה בעמדה פילוסופית של ספקנות, המאפיינת את עידן ההשכלה ובעיקר את העידן הפוסט-מודרני. זוהי עמדה מרוחקת וקרה המבקשת להצטייר כרציונלית, ככזו שאיננה מונעת מרגש, כמרחפת מעל הקונפליקט או הסכנה הנתונה. אבל אותה אמת סלקטיבית, המנותקת מכל הקשר מוסרי, איננה מציעה תבונה או חכמה. ריאליזם בלי שום אחריות הוא צורה של הפחדה וחתרנות מחופשות בחליפה ועניבה. זוהי ספקנות המטשטשת בהירות מוסרית ומקעקעת את נחישות הרצון, שהן כל כך הכרחיות בעת נקיטת עמדה ויציאה לפעולה. היא משתקת ומסרסת את הרצון לפעולה.

בעיתות כאלה אין לנו צורך בספקות בלתי פוסקים. הספקנות הקורוזיבית איננה משרתת אותנו כאן. זהו כלי חלול

ד. הפילוסוף הסקוטי מקינטייר טען, כי חברה המאבדת את הבסיס הערכי המוסרי שלה, את האמונה בצדקת הדרך, עשויה להמשיך לעשות שימוש במילים כגון "טוב", "רע", "צודק" – אך מילים אלה כבר אינן מעוגנות לערכן האמיתי והן הופכות לכלי לשלהוב של רגשות עקרים. אותן מילים יפות כבר אינן מצפן ערכי. בחברה שכזו, הטלת ספקות חוזרת ונשנית איננה מבררת או מבהירה, אלא משתקת ומסרסת כל פעולה. זו חברה שמחליפה אומץ, גבורה ופעולה אקטיבית ופרואקטיבית בספקנות, פחד ופסיביות.

המתח בין רגש הספק לרגש החובה הוא מתח עתיק יומין בין תחושות אנושיות בסיסיות. בתורתנו העתיקה מתואר משה רבנו העומד מול ים סוף ומאחוריו עם ישראל הנפחד והמצרים הנושפים בעורפם. בני ישראל מאבדים ביטחון ואומרים למשה: "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". משה לא מבטיח ודאות או ביטחון ואיננו מפרט תכנית ברורה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם – כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג). אל מול איום של כליה משה מדבר בביטחון ובאמונה חזקה, שכן הכניעה איננה אפשרות, ולסגת אחור לא ניתן. מאז משה היו לעמנו היקר מנהיגים רבים בעלי שיעור קומה, שהלכו בדרכו זו. הם לא התוו דרך באמצעות תכנון המהלך עד לוודאות, אלא התוו דרך מתוך בהירות מוסרית, ובפרט בעיתות משבר.

ה. הקורא הציני ודאי יהרהר בליבו: "נו, אולי אם היו לנו היום מנהיגים כמו משה…". אכן חלפו שנים רבות מאז מעמד קריעת ים סוף, ואף אחד מאיתנו גם לא זוכה לפגוש נביאים בתור בסופרמרקט. אבל סיפורו של משה הוא סיפור עם ישראל כולו, שיש ללמוד ממנו. עלינו האחריות להשתיק את הקולות המחבלים באמונה בצדקת הדרך והעלולים להחליש את עמידתם של כל אותם אזרחים וחיילים הניצבים איתן למעננו.

הרי ממילא לא כל תכנית צבאית-מדינית, סדורה ככל שתהיה, סופה להתממש. המערכה מורכבת ובלתי צפויה. לעיתים יוצאים לקרב פשוט כי האלטרנטיבה היא כיליון, ומטרת המלחמה היא הסרת האיום.

בעיתות כאלה אין לנו צורך בספקות בלתי פוסקים. הספקנות הקורוזיבית איננה משרתת אותנו כאן. זהו כלי חלול. אנליטיות קרה ללא מצפן.

במקום זאת יש לנו צורך עז בסולידריות, אומץ, נאמנות, אמונה בעצמנו ובשלוחינו, ובהירות מוסרית. רק אלה יסייעו לנו, בעזרת השם, בצליחת המערכה העצומה ובמעשה השיקום הצפוי לאחריה.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, כט).

(הכותבת היא אם לשלושה בנים, צברית, חילונית, רופאה בישראל).

--- title: כבוד לאומי ומעמד בין-לאומי author: עזרא הימן date: 2025-06-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/413 --- # כבוד לאומי ומעמד בין-לאומי

א. נביאי מוסר בלי כבוד

הפסיכולוג החברתי המפורסם ג'ונתן היידט מציע בסיס לקיטוב של זמננו. לצד השמרני של החברה יש ספקטרום רחב של רכיבים מוסריים במפה המוסרית, כולל כאלה שנעדרים כמעט לגמרי מהמפה המוסרית הליברלית. בעוד שכולם מעריכים ערכים מוסריים כמו חמלה וחירות, רק אנשים עם תודעה שמרנית יודעים את המשקל המוסרי של ערכים כמו נאמנות וכבוד. כשהדברים נוגעים ליחסים בין עמים ותרבויות, הזיהוי של היידט נכון באופן מיוחד.

יש לזה הרבה השלכות במגוון נושאים, אך ההמחשה הכי חזקה ומזעזעת להבדל הזה היא ביחס שלנו למלחמה. לשמאל הליברלי, מלחמה היא אירוע שיש לשאוף להימנע ממנו בכל מחיר, ולכל הפחות לסיימה מהר ככל האפשר, ללא קשר להשלכות. לדידם, במלחמה אין מנצחים. תודעה לאומית וכבוד לאומי אינם חלק מהמרחב הלגיטימי המוסרי של השמאל הליברלי. אלה נתפסים כמצ'ואיזם, נצחנות, נקמנות וזלזול בחיי אדם, ומעל הכל מנציחים בדלנות יהודית.

לדידם, החתירה להסדרה-הסכם-עסקה-שלום היא תמיד המעשה הרצוי. גם מלחמת אין ברירה זקוקה מיד 'לאסטרטגיית יציאה' של השבת הסדר הליברלי על כנו. הקולות האלה נשמעים סביבנו מאז ראשית המלחמה, ואפילו עכשיו, כשהפצצה הגרעינית על סף דלתנו, הם נשמעים בכל מיני אולפנים וציוצים מהגרעין הקשה של אותו מחנה. מי שחושב באופן הזה מוכרח לכייל את כל המציאות סביב מערכת חשיבה זו.

את השפעת הגישה המוסרית הזו ניתן היה לראות בכל תפיסת הביטחון של ישראל בשלושים השנה האחרונות, שמסתכמת בעצימת עיניים עד שהחבל כרוך לגמרי סביב הצוואר, וחתירה לסיום מהיר של כל זירה. הפחד המשתק ממלחמה זכה אצל אויבינו לביטוי 'קורי עכביש', והיה חלק נכבד ממה שהם התבססו עליו במזימות להשמדת ישראל.

החיבור שלנו למעלתו של עם ישראל בעולם הוא הבסיס לכל הבנה מוסרית של יחסנו עם עמים אחרים

ב. חירות ושלום עוברים דרך כבוד ועוצמה

כבוד הוא מרכיב חיוני בכל מערכת מוסרית. כל מערכת יחסים שאין בה כבוד תהיה לבסוף חסרת חמלה. ביחסים בין מדינות הכלל הזה נכון כפליים. בהתמודדות מול חברות אסלאמיות, הכלל הזה נכון שבעתיים. מי שלא מכבד את עצמו, אף אחד בעולם לא יכבד אותו. עם שלא יתעקש על כבודו, ההסדרה היחידה שימצא היא להיות מזון לכרישים.

כבוד איננו רק טקטיקה הכרחית לקיום בג'ונגל העמים. הוא תוצר ערכי של עם שמעריך את קיומו ומחובר למעלתו. גאווה לאומית היא ערך מוסרי של עם שמעריך את תפקידו ויעודו בעולם הזה. החיבור שלנו למעלתו של עם ישראל בעולם הוא הבסיס לכל הבנה מוסרית של יחסנו עם עמים אחרים.

כבוד ועוצמה גם סוללים את הדרך לשיתופי פעולה, להסכמים טובים, ולבסוף גם לשלום בין עמים. הסלידה של הגרעין הקשה של השמאל הליברלי מהכבוד הלאומי שלו, תמיד תיצור הסכמים הדומים להסכם שבין כריש לסרדין. הסלידה מכבוד לאומי שתמיד היתה חזקה מהם גרמה לשמאל הליברלי לחזור על התרגיל הזה שוב ושוב דור אחרי דור. רפלקס הזיהוי של כבוד לאומי עם נאציזם, והזיהוי האוטומטי של מוסר עם חמלה בלבד, גורם ליצר אובדנות שלא נרפא גם כשחרב חדה מונחת על הצוואר, או במקרה שלנו, טבעת של פצצות אטום.

בתקיפה המדהימה באיראן, חיל האוויר ומערכות המודיעין עושים שוב חיל, אחרי שנעלמו ב-7.10. יש המדגישים זאת כדי לייצר כביכול עימות בין 'ישראל יהודית' ל'ישראל המדעית-חילונית'. אבל אין עימות. ב-7.10 לא היה רוח, וכשאין רוח, מטוסים זה רק ברזל, ומודיעין זה מידע חסר ערך. וכשיש רוח, כשעם כלביא יקום, כל הגאונות, הכישרון והחדשנות במערכות הביטחון, מבית היוצר של המוח היהודי, מתברכים ובאים לידי ביטוי לעילא.

העולם המערבי יחזר אחר פתחנו לא רק לטכנולוגיה ביטחונית ותחכום מודיעיני, אלא כדי לבנות מחדש יסודות של זהות אנושית ולאומית, עוגנים של מוסר, ואמונה בעולם ובבוראו

ג. תודעת-עם קמה לתחייה

יש סימנים שאנחנו מתעוררים היום משלושים שנות שיתוק. משתחררים מתודעת קורי העכביש. למפלה של ה-7.10 הגענו ללא תודעה של ערכו המוסרי של כבוד לאומי בעם היהודי. פתאום גילינו שאויבנו הגדול ביותר היה התודעה הזו, והשחרור של התודעה הופך את אויבינו להיות בעצמם קורי עכביש. ומתגלה עוד משהו די מדהים. כנראה שאילולא המכה של ה-7.10, התודעה שלנו לא היתה משתחררת, ולא היינו מגיעים לרגע הזה. לא היינו כורתים את שתי זרועות התמנון של איראן, ולא היינו יכולים לתקוף אותו ישירות, מעשית ובעיקר תודעתית. בדרך עקלקלה וקשה, הזדמנה דרכנו לקלף את קליפות הרשע שכבה אחרי שכבה, עד הליבה, וברגע הקריטי ביותר של סכנת השמדה על ראשנו, להפוך הכל על ראשם.

ד. עמדת זינוק להנהגה

המלחמות שלנו סיימו להיות רק מלחמות 'לעולם לא עוד'. הן מלחמות 'עם כלביא יקום וכארי יתנשא. במלחמת המפרץ לפני מעל שלושים שנה, ישבנו ספונים בחדרים האטומים בזמן שארצות הברית ניהלה עבורנו מלחמת הגנה מול עיראק. כעת, מתוך ההפכה, אנו מובילים לא רק את מלחמת הקיום הגדולה ומרחיקת הלכת ביותר עבור עצמנו, אלא גם עבור העולם המערבי כולו. אנו ניצבים בפעם הראשונה מזה אלפי שנים בנקודת הובלה בעולם המערבי. הובלה והנהגה הן כלים למימוש ייעוד. כבוד ועוצמה לאומיים אינם המכשלה לשותפות עם משפחת העמים המתוקנים. בדיוק להפך. הם התנאי ואבני הדרך. העולם המערבי יחזר אחר פתחנו לא רק לטכנולוגיה ביטחונית ותחכום מודיעיני, אלא כדי לבנות מחדש יסודות של זהות אנושית ולאומית, עוגנים של מוסר, ואמונה בעולם ובבוראו.

אנחנו ברגעים חשובים של הכרעה בין עם שאמונתו ודתו, כבודו ומסירות נפשו מקודשים לבניין צדקה ומשפט, טוב וישר, לבין דת שמקדשת את המוות בשם האמונה ומסירות הנפש. ההכרעה החשובה הזו לא רק תציל אותנו מאיום קיומי המרחף מעל ראשנו, היא גם תכריע עבור העולם את השאלה הכואבת והלא פתורה של היכולת לחבר אמונה, דת ואהבת החיים, כבוד לאומי ואהבת אדם, מסירות והתמסרות וחירות האדם.

--- title: זמנים גדולים דורשים אנשים גדולים author: בן יעקב סבו date: 2025-06-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/414 --- # זמנים גדולים דורשים אנשים גדולים

א. כְּלָבִיא יָקוּם – הרחבת והרמת מבט

אנחנו חייבים להבין את גודל השעה. 'זמנים היסטוריים' ו'הזדמנויות היסטוריות' נהיו מטבעות לשון שחוקים, אבל באמת כל רגע חדש מאפיל על קודמיו.

למשל, גם אם נחבר את כל המבצעים הגדולים שאנחנו מכירים – נכפיל את מבצע מוקד, יחד עם הביפרים, אנטבה והנחיתה על הירח, עדיין לא נבין מה עשינו לאיראן. אפילו מעצמה כמו ארה״ב עומדת ומשתאה נוכח התעוזה החריגה המתגלמת על ידינו, ובספק אם מבינה או אף מסוגלת לדמיין את רוחב ועומק פעולותינו, ווודאי שבעצמה טרם מצאה את העוז לעשות כמונו.

מה שקרה הוא פלאי הן מבחינת תעוזה, הן מבחינת יצירתיות מחשבתית, מקצועיות, אומץ מבצעי, אומץ מדיני, טכנולוגיה, אמונה בצדקת הדרך, ועוד ועוד.

כשעוצמתו ושמעו של עם ישראל מתנשאים בעולם – העולם מתעלה מתוהו לסדר, מאבדון למשמעות ואמונה

הקב"ה זיכה את הדור שלנו לחיות בזמנים כאלו גדולים. למה דווקא אנחנו? לא יודעים. אבל זאת עובדה.

והעובדה הזאת דורשת מאיתנו להיות אנשים בעלי מבט גדול, מבט רחב, מבט שמבין את גודל האחריות.

כל אומות העולם על מנהיגיהן, האנשים החזקים בתבל, עומדים דרוכים מצפים והמומים לראות מה הצעדים הבאים שנחליט לעשות. להחלטות שלנו יש השלכות ישירות על קיומן.

ב. כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא – תחיית התכלית

כשעם ישראל חזק – העולם נהיה מתוקן יותר. מאז ומעולם עם ישראל מייצג את המוסר, את הטוב, את האמונה.

כשעם ישראל מסכן, העולם מקבל איתות: "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים".

אך כשעם ישראל מתנשא כארי, כל העולם כולו מתבשם מכך. כל העולם כולו מקבל אמון בכך שהטוב יכול לנצח.

הנצרות מבוססת על ייאוש מהטוב, ובאמת היא נולדה ברגע מאד מאד חלש של עם ישראל – חורבן בית שני ויציאה לגלות אדום.

לאומות העולם הכי פשוט לראות את זה ולהבין – 'הטוב הפסיד'. 'אלהים' 'מת'. נצלב. מפה והלאה ייאוש מהטוב. מהחיים. דיכאון וחוסר משמעות. עולם בהתפרקות.

מי שהגדירו את המלחמה נגדנו כמלחמה נגד 'הטוב' היו הגרמנים, שאמרו ברורות – 'אנחנו נגד עם ישראל כי אנחנו נגד עשרת הדיברות, נגד המוסר, נגד המצפון. כל התורה הנאצית היא האדרת הכוח לשם כח וברמיסת הטוב לשם כך, בניגוד הפוך אלינו שהכוח משמש את הטוב ואל הטוב.

כשעוצמתו ושמעו של עם ישראל מתנשאים בעולם – העולם מתעלה מתוהו לסדר, מאבדון למשמעות ואמונה.

ג. האם אנחנו מצדיקים את בחירתנו?

נבחרנו לחיות בזמנים כה גדולים.

נשאלת השאלה – במה אנו מתעסקים בזמנים כל כך גדולים?

אם היינו מוצאים חתן שממש בזמן חופתו רודף אחרי בעלי האולם כי הוא גילה שהפרחים בכניסה לאולם הם בצבע לבן צחור ולא ורוד פוקסיה כמו שהוא דרש, מה היינו אומרים על אותו חתן?

'אחינו, אתה מפספס. אתה מחטיא לתכלית שלך'.

צו השעה הוא גדול. האם ברגע זה העיסוק הנכון הוא בחיפוש אחר שוויון מדומה? ברדיפה אחר מי ששותפים לנו בזמנים הגדולים הללו, הגם שבדרכם שלהם?

מה עוד שלא חסרים כאלו שמנסים בכל כוחם ומוחם דווקא לטרפד את הזמנים הגדולים האלו.

האם הזמן הוא לרדוף את השותפים שלנו לכינונה של זהות יהודית בארץ ישראל?

ד. מספר הבדלים בין ה-7.10 לבין 'עם כלביא'

על רקע הפעולה המהממת של המוסד, ממש באותו יום, פרש ראש השב״כ שלצערנו חתום על המחדל הבטחוני וההשפלה הכי גדולה שאירעה לעם ישראל מאז שיבתו לציון.

מה ההבדל בין הפעולה שנראית המרשימה ביותר בהיסטוריה של המלחמות (ומי שמעקם גבות כנראה לא שמע כלום), לבין הכישלון הגדול ביותר אי-פעם בכל ההיסטוריה של המלחמות?

כלומר בין 'עם כלביא' לבין ה-7.10?

קודם כל ההבדל בין המוסד לבין השב"כ. במוסד יש עיסוק אך ורק בענייני חוץ. האויב הוא ברור. והוא בחוץ.

בשב"כ עם השנים ההגדרה למשימתו השתנתה, מוסר נוצרי תפס אחיזה בשם 'התניות משפטיות', ו'המחלקה היהודית' הורחבה ל'חטיבה'. אויבים שלנו כבר לא הוגדרו כאיום קיומי, ומה שהוגדר ככזה הוא דווקא 'הקרע הפנימי' שהוא שם קוד ל'קיצוניים מימין'. 'נוער הגבעות' שהוא שם קוד למתנחלים, ו'המשיחיים' שהוא שם קוד ליהדות.

בפה מלא כל ראשי מערכות הביטחון של השנים האחרונות טוענים שהאויבים שלנו אינם איום קיומי, ואיום כזה הוא רק האיום הפנימי.

מי שלא מבין שאיראן באמת הייתה מוכנה לשגר אטום ולאייד את כולנו, ועוד שהעולם היה שותק, זאת ראיה שהוא בן לאותו עם שעמד בתור למקלחות טרבלינקה, כשברקע מתנגנות יצירות פילהרמוניות, ואמר לעצמו שלא מתקבל על הדעת ולא יכול להיות שבני אדם יעשו את מה שמתכננים לו.

זאת ראיה שהוא חושב כמו יהודי.

אבל כן, לפעמים, צריך גם להבין את החשיבה של גרמני. או של איראני. או מוסלמי.

מה עוד ההבדל ביניהם?

יוזמים או מגיבים – ב-7.10 הגבנו למציאות. ב'עם כלביא' הובלנו את המציאות.

ב'עם כלביא' מערכת ביטחון אפשרה לנציג העם הריבון, ראש הממשלה נתניהו, להנחות אותה. ב-7.10 המערכת מידרה אותו, מרדה בו, והסתירה ממנו הכל עד רגע הפלישה.

אם היינו מוצאים חתן שממש בזמן חופתו רודף אחרי בעלי האולם כי הוא גילה שהפרחים בכניסה לאולם הם בצבע לבן צחור ולא ורוד פוקסיה כמו שהוא דרש, מה היינו אומרים על אותו חתן?

ה. השמאל מחפש משמעות

תופעה מדהימה שקוראת בשלושת הימים האחרונים היא חיפוש המשמעות החדשה של אוחזי רעיונות השמאל. זה מטורף. נגמרו להם הטיעונים, והם בחיפוש קדחתני אחר כל פיסת קצה חוט כדי לחפש איך 'לצנן את האמבטיה', איך למצוא למה הכל בכלל הפוך ואנחנו בכלל לא מבינים כלום. האם מנענו מלחמה קיומית שיכלה להיגמר בהשמדת כל המדינה או במאות אלפי הרוגים? 'כן, אבל לא אכפת לכם מהחטופים'.

האם פעלנו פעולה נועזת ומתוחכמת שמעלה את קרננו בעולם ומפילה את אימתנו על אויבינו? 'כן, אבל למה ראש הממשלה ניהל את זה מהבונקר?'.

לבעלי קיבה חזקה, מומלץ לצפות בתגובותיה של מנהיגת ונציגת מחאות השמאל, שקמה ברסלר, כדי להבין את ה-DNA של הפרוגרס. זה לימוד חשוב ועצום.

השמאל מחפש משמעות.

ו. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה

מה בין 'קימה' ל'התנשאות'?

קימה היא התרוממות מנפילה או מישיבה.

התנשאות, לעומתה, היא בניית קומה חדשה, איכותית, עצמית.

נשיא הוא נישא מעל העם, והעם נושא אליו עיניים.

הנשיא של עם ישראל לעתיד לבוא הוא נצר לדוד המלך, הוא המשיח.

זאת הקומה הבאה שנבנית בדור שלנו, בנוסף על הקומה הבסיסית שאנו בונים פה בשמונים השנים האחרונות.

עם ישראל כָּמֵהַּ אליה. רוב הצעירים בעם שומרים שבת. חיילים בהמוניהם הולכים עם ציצית. לצד ההבנה שמאחורי הפרטים של המתרחש סביבנו עומד עולם שלם של מהות נשמתית שמבקש להיחשף, האינטואיציה הבריאה של עם ישראל מביעה את מה שהוא יודע – באיזו רוח באמת מגיעה ההכרעה.

"וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

בע"ה.

--- title: ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו author: איתי אסמן date: 2025-06-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/415 --- # ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו

עיסוק בזכויותיו של ראש ממשלה אינו תלוי בהקשר וסיבה. הוא נדרש בכל עת משום שראש ממשלה בישראל שנבחר על ידי העם אינו אדם פרטי. הוא שליח של כלל ישראל והוא מרכז את חיי האומה כולה. כוח החיים של כלל ישראל מפעם בו, הרבה למעלה ממה שבכוחו לבטא. ובוודאי הרבה למעלה ממה שהוא יודע לספק תשובות על שאלות נוקבות שטחיות של אנשי תקשורת.

העובדה ששיח על זכויותיו של ראש הממשלה הספציפי הזה יכול להתקבל בלעג ובכינויי בוז מעיד על מפעל רב עוצמה של דה-לגיטימציה לו ולמשפחתו. והמבין יבין.

כמובן שגם ביקורת נדרשת, אך הכל תלוי בגישה ובכבוד ההכרחיים.

כבוד לראש ממשלה הוא כבוד העם, וביזויו חלילה, הוא ביזוי העם.

ההחלטה ההיסטורית של ראש הממשלה לצאת למתקפה באיראן היא אחת ההחלטות הדרמטיות מאז קום המדינה.

איראן התעצמה מבחינה גרעינית ולא הסתירה את רצונה להשמיד את מדינת ישראל. איראן הינה ריכוז תמציתי של הרוע האנושי והעובדה שמדינת ישראל הקטנה עומדת מול הרוע הזה באומץ ובגבורה היא מרשימה לא פחות.

ההחלטה ההיסטורית של ראש הממשלה לצאת למתקפה באיראן היא אחת ההחלטות הדרמטיות מאז קום המדינה

ראש ממשלת ישראל נדרש לתכלל ולהחזיק חשבונות רבים ומורכבים בראשו.

מלבד האיום האיראני הוא צריך גם לעסוק ביחסים בינלאומיים מול מדינות ומעצמות רבות.

הוא נדרש לנהל בחכמה ברמה הפרטית יחסים עם נשיא ארה״ב, וברמה הכללית גם עם הרפובליקנים וגם עם הדמוקרטים.

הוא צריך להחזיק ראש מול התעצמות סין והסכנות מטורקיה, גם ברמה הביטחונית וגם ברמה הכלכלית.

העולם מתנהל ככפר גלובלי וכל זיקה למדינה אחת גוזרת תנודות גדולות מאוד בכלכלה גם מול מדינות אחרות.

בנוסף, למדינת ישראל אויבים שכנים מסוריה, לבנון, ירדן וכן בתוך יהודה ושומרון, וגם יחס עוין של ערביי ישראל מצריך קשב.

במקביל לניהול מורכב של מדינה במלחמה, ראש ממשלה מקדם הסכמי שלום עם מדינות ערב שהיו בעבר עויינות למדינת ישראל.

מלבד הביטחון והכלכלה העולמית, הוא צריך גם להתעסק בסוגיות פנימיות – הכלכלה הישראלית, ביטחון הפנים, חינוך, רווחה ועוד.

בנוסף, הוא יו״ר מפלגה ונדרש לנהל שרים וחברי כנסת ממפלגתו בעלי דעה, תביעות, דרישות ולחצים גדולים.

אחת המשימות הבסיסיות של ראש הממשלה היא דאגה לשלמות הקואליציה ושמירה על מרכיביה, מציאת האיזון הנכון בין קטבים ומתחים, בנייה ביהודה ושומרון או חוק גיוס וכד׳.

ללא קואליציה לא תוכל המדינה לתפקד ולהוציא לפועל מדיניות ראויה. לכן מה שלעיתים מוצג כעיסוק שולי ופוליטי הוא למעשה עיסוק בהכרח וצורך אמיתי.

ראש הממשלה הוא ראש הממשלה של כל אזרחי ישראל. הוא צריך גם לדאוג לאלו שמבזים אותו, את משפחתו ואת עולם ערכיו יום יום.

ראש הממשלה נדרש להתנהל מול תקשורת ארסית מאוד שכמעט כולה קשרה קשר נגדו. בכך הודו בעצמם.

מול אקדמיה אנטי ישראלית שעסוקה בהסברה נגד מדינת ישראל ומול בכירים במערכת הביטחון שבמקום להגן על המדינה נלחמים בו 'למען הדמוקרטיה' ובכירים במערכת המשפט שבשם החוק לא מאפשרים לממשלה לקדם מדיניות.

בימים היסטוריים אלו גם ראוי לזכור שראש הממשלה עומד למשפט בתיקים תפורים שקורסים אחד אחרי השני.

בזמן שהוא מנהל מלחמה בכמה חזיתות, מערכת המשפט חוקרת אותו על בובת באגס-באני שקיבל בנו כשהיה קטן. אין לתאר.

מעטים האנשים שמסוגלים להחזיק את כל החשבון הזה ועוד חשבונות נוספים הסמויים מעינינו.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הוא אחד מהם

כדי לעמוד בכל הלחצים האלו ולנהל מדינה במלחמה נדרש קור רוח, אומץ, גבורה ותחושת שליחות היסטורית.

מעטים האנשים שמסוגלים להחזיק את כל החשבון הזה ועוד חשבונות נוספים הסמויים מעינינו.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הוא אחד מהם.

אפשר להעביר ביקורת ולהפעיל עליו לחצים, אבל גם לכבד אותו ולדעת את משא העם הזה שהוא נושא על כתפיו.

נתפלל להצלחתו שהיא הצלחת האומה כולה.

--- title: ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא״ author: אודי בן חמו date: 2025-06-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/416 --- # ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא״

א. מיכאל מושיאשוילי שירת בשב״כ. הוא קפץ מביתו בשמחת תורה מבלי שקיבל הוראה לעשות זאת.

מעומק שייכותו הפנימית אל הכלל הוא התייצב והשתתף בקרבות הקשים בזיקים.

הוא קפץ כי פשוט כך חונך ועוצב על ידי הוריו המיוחדים, יעקב ומרינה, שכשהכלל בסכנה אי אפשר להישאר בבית הפרטי.

במשך ימים ארוכים נותק הקשר עם מיכאל, ומשפחתו לא ידעה מה אירע בגורלו.

מיכאל הי״ד נהרג כגיבור וקדוש. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון צמוד לקברו של אחיו נתנאל הי״ד, שנהרג אף הוא 12 שנים לפניו בגזרת עזה כשהייתי מפקדו.

ב. נזכרתי במיכאל הי״ד משום שכשנולד בנו שלחתי לו ברכה ואיחולי מזל טוב. לשאלתי על שם הילד ענה: לביא!

איזה שם אדיר.

שלחתי לו דברים מכוננים על הפסוק ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא״ של רבי משה דוד וואלי זצ״ל:

״כי האומה הזאת היא אומה של אריות, כלם גיבורים, בין לפי טבעם בין מפני השכינה ששורה עליהם. ומהו טבעם של אריות? שלפעמים כורעים ושוכבים ונראים כחלשים, אבל לבסוף קמים בפתע פתאום וטורפים והורגים ואוכלים את הצדים אותם. כך ישראל הם נראים ככורעים ושוכבים בזמן הגלות, אבל לבסוף, בזמן הגאולה… וזה שכתב ׳כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו׳״.

בגבורת האומה הקמה כלביא נגד אויבינו נמצא נחמה. הלביא הפרטי והכללי מתחברים.

מלחמה היא רכבת הרים. יש בה עליות ומורדות. השאלה תמיד היא מהי המגמה

ג. השעה היסטורית בקנה מידה תנ״כי

חִשבו על המשמעויות ארוכות הטווח של הלילה הזה שהחל מערכה נגד גדולי אויבינו שבמשך שנים חותרים להשמידנו. איזו השפעה אדירה יש לכך שאומה קמה ומתייצבת מול הסכנות ופועלת בנחישות, בגבורה, באומץ ובמיקוד אדיר, ומחזירה את העולם כולו לשפיות מוסרית ותודעתית במלחמת הטוב נגד הרע.

מיקוד שמזכיר לנו את ימי עלומינו במבצע מוקד בפתיחת מלחמת ששת הימים.

ד. סופה בדרך לאיראן

לפני שבוע כתבתי המלצה על הספר ׳סופה בדרך לאיראן׳ לעלון המצוין ׳עולם קטן׳ (שלחנו את ההמלצה בניוזלטר למי שנרשם). הספר מתאר את סיכול הנסיונות לתקוף באיראן על ידי ראשי מערכות הביטחון. דווקא לאור זאת דמיינו כמה אינספור דברים היו צריכים להסתדר עד לרגע ההוצאה לפועל של מבצע פלאי שכזה. מבית ומחוץ. קוראים לזה סיעתא דשמיא. יש המכנים זאת מזל. אבל מזל מגיע בדרך כלל כתוצאה של שילוב מוכנות פלוס הזדמנות.

ה. רכבת הרים

מלחמה היא רכבת הרים. יש בה עליות ומורדות. השאלה תמיד היא מהי המגמה.

מן הסתם עוד יבואו ימים מורכבים. בתודעה ראוי להכיל מצב דואלי של שמחה עצומה והרגשת גודל השעה מצד אחד, ומצד שני, מבט שכלי קר והבנה שלמלחמה יש מחירים לא פשוטים.

אנחנו כבר מנוסים במעלה הדרך הלאומית הנסללת לירושלים.

ו. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם

כשאין לך מה לעשות ואין לך תפקיד להוציא לפועל, גם אין לך על מה לפחד. אין לזה שום היגיון. רק דמיון.

עשה את מה שמוטל עליך עד הסוף והירגע.

הקשב להוראות בקפדנות וזהו.

לא כדאי לתת לדמיון לעבוד שעות נוספות. יש לו נטיה להפריז, לצאת מפרופורציות ולסתום את השכל. אין צורך לשתף איתו פעולה.

ז. תפילות

בתפילה אנחנו מתחברים לקבוע, לכללי, לנצחי ולניצחון.

התפילה מכיילת את כל עולמנו הנפשי והרוחני לעתיד הגדול של עם ישראל והמציאות כולה.

התפילה מטהרת את האוויר והדמיון ומזככת את הרגש להתחבר אל כל מה שקדוש ומופלא.

בכך התפילה מסייעת לכוחות הפועלים באופן מעשי.

מסתבר שהערפל אמנם מסתיר את המבט האנושי החלקי, אבל הוא חלק מבהירות אדירה שהולכת ומתבררת פה ביחס לפנומן הגדול בהיסטוריה – עם ישראל!

ח. הודיה גדולה

אדם החי בתחושת הודיה מתמדת, הוא לא עצבני ומאבד שליטה כשרע, ולא אדיש לקיומו של הטוב.

הטוב אינו מקרי ואינו סתמי.

על הטוב הזה חייבים להודות ולהלל. הוא מופיע בגבורת מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ושריו, צמרת מערכות הביטחון ובגבורת כלל חיילינו.

ט. פיזור הערפל

לעיתים כשמטושטש, הערפל סמיך והגלים סוערים, כדאי לאחוז היטב בכל מה שיציב ומעוגן בחיינו.

בראש ובראשונה חיינו הלאומיים. אין עוגן ברור וחזק מהם, בתנאי שאוחזים בהם בשלמות.

מסתבר שהערפל אמנם מסתיר את המבט האנושי החלקי, אבל הוא חלק מבהירות אדירה שהולכת ומתבררת פה ביחס לפנומן הגדול בהיסטוריה – עם ישראל!

י. אז מה יהיה?

מי יודע. רק דבר אחד ברור – למרות ודווקא בגלל כל הקשיים והייסורים עם ישראל בדרך לחדר יולדות, לא בדרך לטיפול נמרץ חס ושלום.

עוד נזכה ללידה גדולה ומפוארת. סליחה, לא בעתיד, עכשיו ממש הלידה הזו מתרחשת.

עם ישראל חי!

--- title: גבורת האנוסים author: איתי אסמן date: 2025-06-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/417 --- # גבורת האנוסים

בשבוע שעבר השתתפתי כמו רבים אחרים, בעצרת המחנה הלאומי בירושלים.

הסתובבתי בין המפגינים ונוצרו שיחות מעניינות ומחכימות מאוד.

אחת המשתתפות אמרה לי: ״אני רופאה אנוסה, בבית החולים אני מסתירה את הדעות שלי״.

מסתבר שיש לא מעט כאלו, שהגיעו כדי להשתחרר מהפחד המשתק ולהרגיש שהם לא לבד.

אך היו גם את אלו שלא הגיעו, הם פחדו שיזהו אותם, שהמנהל בהיי-טק, בבי״ס התיכון, הדיקן באוניברסיטה ועוד יגלו שהיו בהפגנת המחנה הלאומי ויטענו כנגדם שזה מעשה שאינו ראוי.

לא נעים להודות אבל חיים בתוכנו הרבה מאוד 'אנוסים'.

זהו ביטוי קשה אמנם, אבל חשוב להתמודד איתו בחירות.

המציאות של אנשים המודעים לכך שהם אנוסים וחוששים להביע את דעתם היא כבר מציאות מתקדמת ובריאה.

מודעות לעולם הרצונות והדעות של האדם היא השלב ההכרחי הראשון גם אם יש בו מבוכה רבה והוא מלווה בתחושות קשות. מפה אפשר לעלות.

ישנה מציאות הרבה יותר חמורה, של אנשים חלשי אופי, שכדי לרצות את אדונם הם מאבדים את עולמם הפנימי ושוכחים את מקורם.

אלו בדרך כלל אנשים שברגע שיתקפו אדם דתי או ימני, הם מיד יצטרפו לחגיגה בצורה הכי תקיפה, כדי להוכיח לאדון שהם מ׳המחנה הנכון׳ ובכך יגרפו מחיאות כפיים מ׳המקובלים׳.

יש אף אנוסים במצב כה חמור, שהם אינם יודעים שהם אנוסים.

מה הופך אותם לאנוסים? הם יודעים זאת בתוכם פנימה, הם מרגישים שמשהו כאן לא בסדר, מידי פעם יש להם ׳הרהורי תשובה׳, הם מרגישים שהם כמו הברווזון המכוער והמנודה שכל הזמן צריך להוכיח את עצמו אבל אף פעם לא באמת יהיה שייך למועדון, אך עדיין הם רוצים להרגיש חלק מהברנז׳ה.

אם פגשתם אדם אמיץ ששילם מחיר על הדעות שלו, תרימו אליו טלפון, תשלחו לו הודעה או זר פרחים למשפחה. הוא זקוק לזה. משפחתו זקוקה לזה. עם ישראל זקוק לזה

יתכן ומדובר בעיתונאי דתי, או קצין מסורתי- בתוכם פנימה הם יודעים שהמחנה הנאור בז להם.

הם פוחדים להביע עמדות לאומיות כדי שלא יכנו ביביסטים וחוששים להביע עמדות דתיות כדי שלא יקראו להם משיחיים.

הם משאירים את אלוקים בבית הכנסת ולא מביאים אותו לעבודה. הם פוחדים להיות דחויים ולהיות ממותגים כפרימיטיביים.

לכל אחד מאיתנו יש פחד להיות מבודד או להרגיש דחוי.

איך משתחררים מהמציאות הזאת?

יש אנשים שמשתחררים מהאונס אחרי שהם עוזבים פיזית את ‘קבוצת ההשתייכות׳ שלהם; מעבר דירה, החלפת עבודה או הדחה מהצבא. כשהם עוזבים את האווירה האונסת שהם שהו בה, הם מתחילים להתעורר ולפקוח עיניים.

השהות באווירה עוינת גרמה להם כמעט לאבד את הבחירה החופשית שלהם.

יש אנשים שמשתחררים מהאונס כי פשוט נמאס להם. הם נאנקו במשך שנים תחת הדחקה קשה ויום אחד הם פשוט חשו מחנק. אז הם החליטו לכנות את עצמם ׳ביביסטים׳ או משיחיים. ו’שכולם יקפצו׳ כמו שאומרים. לא כי הם באמת כאלו, אלא כי הם כל כך בזים לשיעבוד, עד שהם החליטו לאמץ את עולם המושגים של האליטה השוקעת כדי לבוז לה ולהראות שהם אינם חוששים ממנה ולא מהשיפוטיות שלה.

כך כשהעומס הלך והצטבר נוצרה ריאקציה הפוכה.

יש אנוסים שמשתחררים מהאונס של האליטה על ידי קריאת ספרים והגות, ובעיקר על ידי מפגש עם השטח.

הם מגלים שהחרדים הם בני אדם, שאפשר לחלוק עליהם בכבוד, והדתיים לא באמת רוצים שתהיה פה איראן, ושהתיקים התפורים לראש הממשלה הם שקריים ושהמתנחלים לא אלימים.

האנוסים האלו משתחררים מהאליטה כשהם מגלים שהאנשים והמוסדות שמהם ניזונו, שיקרו להם.

בנוסף, הם רואים שהאליטה לה נשאו עיניים לא כזו מוסרית בלשון המעטה, הם שמים לב לשחיתויות, מאבקי כוח ושליטה לא מוסריים.

האנוסים גם רואים את התייחסות האליטה לאנשים שקצת סוטים מהנורמה ואיך משתמשים בהם וזורקים לאחר שסיימו לספק את הסחורה. התובנה נופלת – רשת ביטחון חברתי לא תהיה להם שם.

יש אנוסים שמשתחררים מהאונס על ידי אמונה באלוקים וחיבור למסורת. הם מרגישים שהזהות היהודית שלהם היא חזקה יותר מכל הגדרה אחרת בחיים שלהם ולא חוששים לשלם עליה מחיר.

המגזר החרדי באופן כוללני הוא כזה. לא אכפת לו להיות בדעת מיעוט או ״שישנאו אותו״. הוא דבק באמונה שלו גם כשאחרים רואים בה דבר דחוי.

אנחנו נמצאים בתהליך היסטורי של חילופי אליטות, וככל שהזמן חולף יותר ויותר אנוסים יוצאים לחירות, מקבלים אומץ וגבורה לבטא את עולם הרוח שלהם

דרך נוספת לעזור לאנוס להשתחרר מהאליטה האונסת אותו היא ליצור קבוצת השתייכות חדשה כמו חברים שתומכים. להתחבר לחבורה חדשה ממנה יקבל השראה וביטחון.

כל אדם המרגיש דחוי זקוק לחברה כזו. ולכן אם פגשתם אדם אמיץ ששילם מחיר על הדעות שלו, תרימו אליו טלפון, תשלחו לו הודעה או זר פרחים למשפחה. הוא זקוק לזה. משפחתו זקוקה לזה. עם ישראל זקוק לזה.

האליטה שולטת באנוסים על ידי בידודם. אך ברגע שהם מתאחדים, הם פירקו את הבידוד הזה.

אנשים פוחדים להפסיק להיות ״חלק מהמערכת״ אך ברגע שהם מבינים ש׳המערכת׳ היא לא הצבא, השב״כ, בית החולים או ההיי-טק אלא המערכת שלנו היא זהותית – זהות עם ישראל בארצו, הרבה יותר קל להם להתמודד, לקבל אומץ להביע דעה במקום העבודה, ואפילו להיות מוכנים לצאת לחופשי במחיר דחייה ויציאה מהמערכת.

האנוסים פוחדים מ״דעת הקהל״ אותה מעצבת בעיקר התקשורת, וברגע שהם נפגשים עם אנשים שדומים להם, לפתע מתגלה שהדעות המסורתיות והלאומיות הן ׳דעת הקהל׳, ודווקא דעת התקשורת והאקדמיה, היא דעת מיעוט, למרות שהיא נאמרת בפאתוס וביטחון.

אנחנו נמצאים בתהליך היסטורי של חילופי אליטות, וככל שהזמן חולף יותר ויותר אנוסים יוצאים לחירות, מקבלים אומץ וגבורה לבטא את עולם הרוח שלהם.

התהליך הזה מתרחש בצורה הדרגתית בכל שכבות העם. וככל שנהיה מחוברים לשורשים ולמסורת ישראל, כך נתמלא בגבורה יהודית לדבר על המסורת והאמונה שלנו גם במקומות הכי מפחידים ולא נחשוש משיימינג רעיל.

כשמבינים את המנגנון הזה גם מבינים כמה הערכה והוקרה עלינו להוקיר לגיבורים רבים המתהלכים ביננו שלא ויתרו על זהותם.

נצעד לאורם בדרך לחירות עמנו.

--- title: שני מבצרים וחצר של תוהו author: עזרא הימן date: 2025-06-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/419 --- # שני מבצרים וחצר של תוהו

א. מודל המבצר והחצר

תכירו את כשל 'מוט וביילי', או בתרגום קרוב בעברית – כשל 'טענת המבצר והחצר'. הכשל הזה, שסומן והוגדר בסוציולוגיה לפני כמה עשרות שנים, מתאר מצב בו אנשים מנסים לקדם רעיון שנוי במחלוקת שקשה להגן עליו (במשל: החצר), וכדי לעשות זאת הם עוטפים אותו ברעיון מוסכם יותר שקל להגן עליו (במשל: המבצר).

דוגמא פשוטה: תומכי טרור עוטפים את תמיכתם 'בפעילות למען זכויות אדם'. התמיכה בטרור היא החצר שקשה להגן עליו. המבצר המתהדר בזכויות אדם קל יותר להגנה.

התנועה הפרוגרסיבית מלאה בטיעונים מהסוג הזה, כשהיא עוטפת את פירוק הזהויות אותו היא מקדמת ברעיונות הומאניים, ליברליים, ואפילו יהודיים. כדי להתמודד עם הכשל הזה, צריך לוותר על היחס התמים לאופן שבו תנועות חברתיות מציגות את עצמן בקמפיינים רעשניים וגם לא מעט הונאה עצמית, ולבדוק מה בפועל הן מקדמות, ואיזו תשתית רעיונית באמת עומדת בבסיסן.

גם התנועה הלהט"בית מובילה את האנושות למקומות מאוד קיצוניים ולא מוסכמים. אך היא מקדמת את עצמה בעזרת שתי עטיפות חזקות בהן היא משתמשת כדי להגן על עצמה ועל פעילותה.

התנועה החברתית הלהט"בית משקרת לנו ש'מבצר החמלה' הוא כל הסיפור שלה

ב. 'מבצר החמלה'

המבצר הראשון טוען בעד הצורך להיות רגישים כלפי אנשים חריגים עם קשיים. לכאורה, זו לא אידיאולוגיה, זה לא דגל,זהו זו לא תפיסה אחרת של משפחה. זה פשוט אנשים עם קושי נפשי סביב זהותם המינית. הם לא מצליחים להיות כמו כולם, הם אפילו ניסו הכל. הם מרגישים בודדים ודחויים, לעיתים אפילו אובדניים. איזה אדם עם לב אנושי ויהודי מוכן שאנשים סביבו ירגישו תחושות קשות כאלה?

המבצר הזה מספר לנו סיפור של אנושיות ורגישות, וכופר בכך שיש כאן משהו מעבר.

בוודאי שיש אנשים שהתיאור הזה נכון לגמרי לגביהם, אך התנועה החברתית הלהט"בית משקרת לנו ש'מבצר החמלה' הוא כל הסיפור שלה.

יש לזה סימנים מובהקים. רגישות זו נראית שונה לגמרי מרגישות כלפי תופעות אחרות חסרי כל לגיטימציה מוסרית בחברה. כשרגישות היא כל הסיפור, אין מי שלא ינסה לעזור להתגבר על הקושי ולמצוא פתרון. אין מי שירים את זה כדגל. ובטח אין מי שירדוף, יסתום פיות, וימנע חופש מחקרי ממי שרוצה לחפש ולהציע דרכים להתגבר ולצאת מאותה סיטואציה לא פשוטה. בהמשך הדברים נראה שתנועה זו מסוגלת להיות הכי חסרת חמלה בעולם.

ג. 'המבצר הליברלי'

המבצר השני מתבצר סביב הטענה הליברלית 'חיה ותן לחיות' – כל אחד רשאי לחיות את חייו כפי שהוא בוחר, ולבחור במה שמעניק לו רווחה ואושר. לפי טענה זו, זוגיות היא לא 'תורה משמים', אין דרך אחת, זה הכל עניין של העדפה אישית. המבצר הזה לא פוסל אף צורת חיים זוגית, ובלבד שזה נעשה מתוך בחירה אישית מודעת שאינה פוגעת באחרים.

המבצר הזה מספר סיפור של קידום תפיסת עולם ליברלית, הנאבקת כנגד תפיסות, בעיקר דתיות, המקדשות זוגיות מסורתית של גבר ואשה, ואף רודפות את מי שבעל נטיה והעדפה אחרת.

אמנם 'המבצר' הזה קצת קשה יותר להגנה. לא כולם בחברה בעלי תפיסת עולם ליברלית כזו כלפי החיים, בטח לא כלפי נושא יקר כמו זוגיות ומשפחה. אך יש בחברה המערבית הסכמה רחבה למימוש ערכים ליברליים, בטח במרחב האישי של כל אדם ואדם.

ככל שכדור השלג מתגלגל, מתברר שתנועה זו יושבת על עומקים של עצב שהפכו לטינה קשה כלפי זהותו של אדם

אך ישנם סימנים מובהקים שהתנועה הלהט"בית משתמשת בתפיסה הליברלית רק כ'מבצר' להתבצר בו, סימנים המעידים על העדר חופש אמיתי בתנועה הלהט"בית:

היחס העוין לאנשים שנמשכו לבני מינם, אך בחרו בכל זאת למצוא נתיב בתוכם להקמת משפחה של איש ואשה.

קשר השתיקה הנורא כלפי תופעות של ניצול בתוך הקהילה הזו.

סתימת הפיות והעדר החופש המחקרי להבין טוב יותר מה גורם למשיכה זו, והאם ניתן להשפיע על זה למי שחפץ בכך.

הסלחנות המשונה כלפי האסלאם ויחסו להומוסקסואלים.

הלהט הדתי שיש בתנועה זו, שהפך נטיה מינית לזהות חלופית קנאית עם חגים, דגלים, מאבקים ופסטיבלים שאינם נגמרים לעולם.

היחס העוין כלפי הומוסקסואלים ברגע שצרכיהם מתנגשים עם צרכי טרנסג'נדרים.

האכזריות הבלתי נסבלת של הניתוחים לשינויי מין, הנעשים פעמים רבות לקטינים חסרי ישע וגורמים למצבים רפואיים קשים בלתי הפיכים.

והזועק מכולם, הקשר המשונה בין התנועה הלהט"בית במערב לתנועות טרוריסטיות אסלאמיות, ובכללן החמאס. מדוע אנשים עם אג'נדה ליברלית של חופש מקדמים את הטרוריסטים שיזרקו אותם מהגגות?

כמו עטיפת החמלה, העטיפה הליברלית גם היא רק 'המבצר' המסתיר מאיתנו את המטרה האמיתית. וכל זה מביא אותנו אל החצר.

ד. חצר הגרוטאות של דת פירוק הזהויות

הסיפור של התנועה הלהט"בית איננו נעוץ בשני המבצרים האלה. אלה רק משמשים להתבצרות מיתממת, מסתירים פעולות מאוד לא הומאניות ולא ליברליות הממלאות תנועה זו כרימון.

ככל שכדור השלג מתגלגל, מתברר שתנועה זו יושבת על עומקים של עצב שהפכו לטינה קשה כלפי זהותו של אדם. טינה זו מביאה לפירוק מתוך דמיון שאחרי שנסיים לפרק את כל מה שאנחנו מדמיינים שכובל אותנו, ירווח לנו.

טינה זו מביאה לכעס רב כלפי כל מי שמספר סיפור של זהות, שמאמין שמינו של אדם יורד עד שורש נשמתו, וש"זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".

כל הדברים האלה מפריעים לדמיון של חופש הפירוק מהכל.

לכן, כל עוד הדמיון הזה קיים, הדמיון של הדיכוי לא יגמר לעולם, והצורך בפירוק יהיה עמוק וקיצוני יותר ויותר. לכן זה תמיד יכנוס לאיחוד מאבקים עם 'מפרקי כל הזהויות', גם כשיש סתירות מהותיות ביניהם, כמו עם תנועות איסלאמיסטיות. דמיון 'המרד נגד הדיכוי' יגבר על הכל.

ומצד שני, ככל שאנשים מוצאים יותר את זהותם הלאומית ואת השורשים שלהם, דת זו נמוגה מאליה.

חבל מאוד שיש אנשים ליברליים שנופלים אל הסחרור של המבצר הליברלי. חבל מאוד שיש אנשים רגישים שנופלים אל הסחרור של מבצר החמלה. בפועל הם משרתים את הכאוס ואת התהום שבחצר הפרוגרסיבית. אין שם לא חמלה ולא חופש.

הדחייה של התנועה הלהט"בית היא דחייה שכל כולה חמלה, חופש, ומעל הכל אמון בזהותו של האדם איתה נשמתו באה לעולם.

--- title: זהות יהודית במלחמה – מקור כוח ומטרה או כלי לשימוש ציני author: צביקה מור date: 2025-06-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/420 --- # זהות יהודית במלחמה – מקור כוח ומטרה או כלי לשימוש ציני

א. אז מה פשר העיסוק בסממני יהדות על ידי קמפיין החטופים?

על עסקת שליט כתב רונן צור: "כולם יחד (עיתונאים, אנשי מקצוע ויחצנ"ים – צ.מ) פשטו מדי שחר על משרדיהם של מקבלי ההחלטות עד שאלה הרימו ידיים ונכנעו. פשוט נכנעו. אין מילה אחרת… המבצע הצליח. גלעד חולץ. כולם שתקו".

כמו בעסקת שליט, גם כיום, לקמפיין החטופים שתי מטרות:

להכניע את מקבלי ההחלטות, ולדאוג שהציבור המתנגד לעסקאות עם רוצחי החמאס יישאר בבית.

הם לא צריכים שהציבור יסכים, הם רק צריכים שלא יתנגד.

כדי להסיט את העם מהדעת, מההיגיון, מהאחריות הלאומית ומהמוסר – כל האמצעים כשרים.

ממילא הופך הציבור הזה למכשול הגדול ביותר לקמפיין הדורש כניעה, בשם המכובס 'הפסקת המלחמה'

ב. הציבור הדתי-לאומי הוא 'קהל המטרה' המרכזי של קמפיין החטופים. לצד חסרונותיו, כפי שיש לכל ציבור, ציבור זה מחזיק כיום – עבור מדינת ישראל כולה – את החשיבה והאחריות הלאומית, את הציונות השורשית והנצחית וגם את זו שהתחדשה לפני כמאה שנה ודגלה בהתיישבות ובביטחון.

את בניו נמצא בחזית המלחמה ולצערנו גם בבתי העלמין הצבאיים, באחוזים גבוהים מחלקו באוכלוסיה – והוא לא יתן שהמלחמה הזו תסתיים בכניעה.

ממילא הופך הציבור הזה למכשול הגדול ביותר לקמפיין הדורש כניעה, בשם המכובס 'הפסקת המלחמה'.

ג. כדי לערער את בטחונו של הציבור הדתי-לאומי בתפיסתו ובאמונתו, הקמפיין נוקט בארבעה צעדים:

  1. מגדיר מחדש את ערך הניצחון כשחרור חטופים ולא בהשמדת או הכנעת האויב.
  2. מצביע על השבת החטופים כערך בלעדי.
  3. מטיל על מתנגדי העסקה אשמה במותם ובסיכונם של החטופים.
  4. משתמש ב"תרגיל מספר 5" של כל קמפיינר מתחיל: "תמרן את היריב באמצעות כפייתו על ערכיו". כלומר, במקום לנסות להטמיע ביריב ערך זר, נעשה שימוש בערך החשוב ליריב – לרעתו.

ד. כיוון שציבור זה מתגייס בטבעיות לכל עניין לאומי וערבות הדדית, על הקמפיין להצליח בסעיף מספר 1, וכל השאר יבוא מאליו. מרגע שה-waze של הציבור הדתי-לאומי מכוון על החטופים בלבד ולא על הניצחון, כוחות העשייה האדירים שלו יופנו אוטומטית למטרה זו.

את הביטויים לכך נוכל למצוא בעיסוק בקדושת החיים (של הפרט), במצוות פדיון שבויים (שאינה קיימת בזמן מלחמה), בתפילת שמע ישראל בכותל ובקבר יוסף, בתפילות נשים והפרשות חלה ובאזכור חסרון החטופים בשולחן השבת והחג.

כך הקמפיין מרוויח לפחות שני הישגים – כופה על ציבור זה את קיום ערכיו ומעסיק אותו בכל דבר, מלבד הדבר החשוב ביותר בזמן מלחמה – הניצחון.

ה. אך אי אפשר בשום אופן לראות את התקרבות הציבור הכללי לשורשיו ואת העיסוק ביהדות של קמפיין החטופים כמקשה אחת.

מלחמה היא תמיד על הרוח. כל צד מנסה לשבור את רוחו של הצד השני ולייאש אותו מיכולתו לנצח ולעמוד במטרותיו.

רק מי שרוחו וצדקת דרכו חזקות – ינצח. בשל כך, המלחמה מטבעה, מעוררת בעם יכולות הישרדותיות נפלאות השואבות את כוחן מהמקומות העמוקים ביותר של זהותו הלאומית, כדי לספק לעצמו תשובה לשאלה הנוקבת "על מה ולשם מה אנו נלחמים?". וכאן, כמו תמיד, רק השורש והנצח יכולים לספק תשובה ולהפיח רוח בחזית ובעורף, בוודאי כשהמלחמה מתארכת.

ו. זוהי הרוח האותנטית של חיילינו הקוראים "שמע ישראל" בשטחי הכינוס.

זוהי הרוח של האימהות, האבות והרעיות הנאחזים בנצחי, במה שעובד כבר אלפי שנים, גם אם התעלמו ממנו לפני המלחמה.

זוהי הרוח שהביאו איתם רבים משורדי השבי, כשחייהם תלויים בחסדם של רוצחי החמאס, אשר דווקא במעבה האדמה גילו את "עוזך בשבי" – עוז החיים שבמסורת ישראל שהתגלה להם דווקא בשבי.

ז. לעומת האותנטיות והטהרה הזו בקרב חיילינו האהובים והגיבורים היוצאים כשליחי האומה לקרב, ובקרב אחינו ואחיותינו שהיו בצרה ובשביה, בולט העיסוק הציני והזול ביהדות לצורך הקמפיין המבקש לרתום קהלים נוספים להשגת הכניעה לאויב. הראשונים עוסקים ביהדות, השניים רק משתמשים בה.

שאלו את עצמכם, האם ארגון ש99.99% מחבריו שייכים לשמאל הקיצוני בישראל – וממילא אנטי-דתי – מחפש להציף את הצבא בשומרי מצוות?

ח. כיצד נדע אם מדובר בשימוש ציני ביהדות? אולי יש להם כוונות טובות?

בכל פעם שאתם רואים פרסום באמצעי המדיה השונים שאלו את עצמכם ארבע שאלות:

  1. מי מממן את הפרסום, מטעם מי הפרסומת או השלט?
  2. מה אתם יודעים על האדם או הגוף המפרסם? מה היו הפרסומים הקודמים שלו? אילו אמונות וערכים הוא מקדם?
  3. האם הפרסום הנוכחי הוא חלק מקמפיין גדול יותר, ואם כן, מהו ומה מטרותיו?
  4. והכי חשוב: מה השכל הישר שלכם אומר לגבי הנושא בו עוסק הקמפיין?

ט. הקמפיינרים עושים שימוש בערכים של קהל המטרה כדי לאסוף אותם כטרמפיסטים תמימים להשגת יעדי הקמפיין שלהם. הדוגמה הבולטת ביותר כיום היא קמפיין גיוס החרדים מבית אחים לנשק.

רק לפני מספר ימים חילקו פעיליו אלפי צווי גיוס בתיבות דואר בבני ברק ואמרו: "כשאנחנו בסבב שביעי של מילואים, לא יתכן שצעירים חרדים יקבלו פטור פוליטי". ובמאה שערים תלו שלטים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

שאלו את עצמכם, האם ארגון ש99.99% מחבריו שייכים לשמאל הקיצוני בישראל – וממילא אנטי-דתי – מחפש להציף את הצבא בשומרי מצוות?

מדוע מי שזה עתה ביזה את תפילות יום הכיפורים ('לוחמי כיפור'…) וזרק פיתות למחנה צבאי בפסח, מתעניין בפסוק מחומש במדבר?

מסתבר שהיהדות מעניינת וחשובה עבורם רק כשהיא משמשת 'פתיון ערך' לקהל המטרה של הקמפיין.

חשבו נא על הדתי-לאומי הסביר הממתין בתחנת הרכבת הקלה ליד מאה שערים, רואה את כרזת "האחיכם" ואומר לעצמו "וואלה צודקים" ועולה על הרכבת להפלת ממשלת המחנה הלאומי בלי שהוא מתכוון לכך.

י. איך אמרה אמא של חטופה? "ביהדות יש דברים טובים, אפשר לעשות בהם שימוש". כלומר, עולם האמונות, הדעות והמוסר יונק ומבוסס על התרבות המערבית-פרוגרסיבית. היהדות – "נחמד שתהיה במזווה, אולי פעם נשתמש".

נלמד להכיר את התרבות העכשווית-זמנית, נחדד את ראייתנו ויכולות הביקורת והבקרה שלנו ונדע להבחין בין מופעים אותנטיים של חזרה לשורשים היהודיים ובין שימוש ציני ורדוד ביהדות ככלי להשפעה על המונים.

שנזכה בע"ה לחזרת כל שבויינו ללא יוצא מן הכלל מתוך גבורה וניצחון.

--- title: על חורבות הדיפ-סטייט תיבנה המדינה היהודית author: בן יעקב סבו date: 2025-06-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/421 --- # על חורבות הדיפ-סטייט תיבנה המדינה היהודית

א. בימים האחרונים אנו עדים למאבק הכי חריף והכי עיקש של התקופה האחרונה – המאבק על מינוי ראש השב"כ.

מאבק זה הוא תת-סוגיה בתוך שאלה הרבה הרבה יותר גדולה שהדור שלנו מתמודד איתה: מי הוא הריבון במדינה?

ולו במובן הזה בלבד, מינוי האלוף זיני לראשות השב"כ הוא כרגע מבחן עילאי לכוח הרצון שלנו, של 'הרוב היהודי'.

מינויו הוא סוגיה שהיא לא רק אקטואלית. ולא רק לאומית, אלא כלל-עולמית בהיסטוריה של נצח ישראל:

מי שלא מבין שברגעים אלו מנהיגי סין, רוסיה, איראן, מצרים, אירופה והדיפ-סטייט בארה"ב עומדים על הרגליים האחוריות נגד המינוי הזה, פשוט לא מבין כמה משמעותי מה שקורה פה לכולם, או שהוא לא מבין כמה חשוב המינוי.

התנגשות חזיתית, מהאחרונות שלפני הכרעה, בין הריבון היהודי, לבין מיעוט הדיפ-סטייט הפרוגרסיבי והכוחני.

התנגשות של שיא רוח הגבורה היהודית המגולמת בדמותו של האלוף זיני, מול סמל הדיפ-סטייט, השב"כ, אחד הארגונים שבכיריו הם מן הרקובים והעוצמתיים ביותר במדינה. בג"ץ לידו תמים כמו מתנ"ס שכונתי.

ארגון שהשליטה ההגמונית שלו במתנגדיו הפוליטיים מ'הרוב היהודי' נעשית כולה במחשכים.

הגבורה של הדור שלנו, יותר ממה שהיא צריכה להתגלות בשדה הקרב היא צריכה להתגלות בשדה התודעה והעמידה הלא מתכופפת.

מתהלכים בינינו גיבורי ישראל של ממש, בלי שירו כדור אחד.

גיבורי ישראל שגבורתם מוקדשת להצלת עם ישראל מהדיפ-סטייט הבולשביקי

ב. גבורה שבגבורה

עם כל הכבוד, וכמובן שיש כבוד, גבורה מהסוג הזה – היכולת לעמוד נגד מערכות רקובות – היא גבורה הרבה יותר גדולה מאשר גבורה בתופת של שדה הקרב.

הגבורה שבעמידה מול חשש להיזרקות לצינוק לשארית חייך, לעבור התעללות מינית, עינויים, שידול להתאבדות, תפירת תיקים – וכל זאת על ידי בני עמך, תוך הכפשה תקשורתית ורמיסת שמך וכבוד משפחתך – היש גבורה גדולה מזו?

היש משימה גדולה מזו בדורנו?

כן, כל אחד מן הדברים שצוינו פה קרה לצערנו הרב בעבר בעשרות מקרים נגד יהודים כשרים, הכל לפי האינטרס של ה'הגמוניה'. הדברים גלויים ומפורסמים. רק לאחרונה פרסם שלמה פילבר סיפורים קשים וטראומות שהוא שומר בבטן כבר כמה שנים, וסיפורו הוא אחד מני רבים.

מתהלכים בינינו גיבורי ישראל של ממש, בלי שירו כדור אחד.

גיבורי ישראל שגבורתם מוקדשת להצלת עם ישראל מהדיפ-סטייט הבולשביקי.

ואיך יודעים שזוהי גבורה שאינה פחותה מהסתערות בשדה הקרב?

קחו לדוגמה את רוסיה הקומוניסטית. בזמן שמיליונים חירפו נפשם בשדה הקרב, כמה לעומתם היו מוכנים לעמוד איתן נגד השקר של המפלגה והשיטה? ספורים ביותר.

אם היו לנו עוד כמה עשרות גיבורים כאלו במערכות לא היה טבח 7.10, כי התרמית העצמית והעיוותים היו נחשפים. וכך היינו חוסכים דם של אלפי גיבורים בשדה הקרב.

הסכר החוסם את עם ישראל מלהופיע את כוחותיו, הסכר שאנו נוהגים לכנות בקיצור 'דיפ-סטייט', עומד להיפרץ. זה יקרה בין כך ובין כך

ג. פיקוח נפש כלל ישראלי

היו דורות בעם ישראל שהגבורה התגלתה בניפוץ פסלי עבודה זרה. בדור אחר הגבורה היתה לצאת ממצרים האימפריאלית אל ארץ לא זרועה. בדורות אחרים היא היתה במרד נגד היוונים או נגד הבריטים, ובמלחמה מול הערבים. בכל דור כזה יש לנו גיבורים שאת שמם נישא לנצח ונשמתם מאירה לנו בשמיים. אברהם, משה, מתתיהו.

בדורנו, המשימה היא להיות גיבורים בתוך המערכת. זאת הגבורה שעליה יספרו הדורות הבאים של נצח ישראל. זאת הגבורה הנדרשת מאיתנו בעת הזאת. זה ממש פיקוח נפש כלל-ישראלי.

ד. גל ההתקרבות השוטף את הארץ הוא חלק מהבשורה הממשמשת ובאה ומספרת על שלעתיד לבוא.

אם בצעירותי מרד הנעורים היה להתחבא ולעשן סמים, היום 'מרד' הנעורים הוא להקים בבית הספר דוכני תפילין. המסעדות הכי גדולות ויוקרתיות מכשירות את מטבחיהן, פשוט כי זה מה שהמוני הציבור דורשים, והחיילים בחזית הם כבר בכלל קומה מדהימה של רוממות רוח יהודית.

הסכר החוסם את עם ישראל מלהופיע את כוחותיו, הסכר שאנו נוהגים לכנות בקיצור 'דיפ-סטייט', עומד להיפרץ. זה יקרה בין כך ובין כך. הגיבורים שיעזרו לו להיפרץ מהר יותר יזכו לקחת חלק בדבר הגדול הזה, יזכו להיות שותפים במגמה שאליה עם ישראל והעולם כולו צועדים.

בע"ה.

--- title: מפגיני הימין שהגיעו להפגנה השבוע author: סוללים דרך date: 2025-06-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/422 --- # מפגיני הימין שהגיעו להפגנה השבוע

עצרת הענק שהתקיימה השבוע, הגיעה לאחר שנה ושמונה חודשים של מיקוד במלחמה והפוגה גדולה של הפגנות המחנה הלאומי סביב סוגיית הרפורמה המשפטית.

בימים שלפני ההפגנה, היה נדמה כי יש מעט ייאוש בקרב הציבור. וגם פה, בבמה המכובדת של ׳סוללים דרך׳, נדרשו להתייחס לשאלה על חשיבות הפגנות, התועלת וההשפעה שלהן וכו׳ (קראו במאמרים הקודמים).

האמת היא, כי לאחר מעשה, מי שיצא מאזור הנוחות שלו והגיע להפגנה, קיבל תשובה ברורה בדבר חשיבותה והשפעתה. קודם כל על המשתתפים עצמם.

יתכן והתרגלנו לכך שהפגנה בדרך כלל מעלה מיד קונוטציה שלילית בעומק התודעה, של אנרגיות שליליות, חסימות כבישים, כעס, תסכול, ייאוש, השחתת רכוש ואלימות, כפי שניתן לראות בהפגנות השמאל (למרות שהתקשורת במשך שנים תיווכה לנו כך דווקא את הפגנות הימין), אך בקרב מפגיני הימין לא היה שום דמיון לקוצר רוח ולתרבות ה"עכשיו".

דווקא מפגיני הימין המיוצגים בשלטון ומרגישים עשוקים, רצוצים ומתוסכלים מכך שלקחו מהם את היכולת למשול, לבטא את ערכיהם ולממש את רעיונותיהם הפוליטיים, הגיעו מלאי תקווה.

נושא ההפגנה המרכזי היה אמנם ריבונות העם ומשילות, אך בעומק הנשמה, המפגינים ביטאו את דרישתה של ירושלים

דווקא מפגיני הימין, שמודרים ממוסדות הפקידות ועמדות ההשפעה במוסדות המדינה, במערכת הביטחון ובתקשורת, הגיעו חדורי אמונה.

דווקא מפגיני הימין, שנעדרים בתקציבי ענק כדי להפיק הפגנות בכל שבוע עם מייצגים פרובוקטיביים, הגיעו להפגנה עם שלטים ומיצגים יצירתיים שרובם נעשו בהכנה עצמית עם מסרים חיוביים שממלאים בכח.

בארגון ׳חותם’ הדפסנו שלטים עם מסרים שונים וחילקנו לכל דורש. השלטים המבוקשים היו שלטים שהביעו בגאווה את המסר של מדינה יהודית וחיזוק הצביון היהודי של עם ישראל מתוך זקיפות קומה.

נושא ההפגנה המרכזי היה אמנם ריבונות העם ומשילות, אך בעומק הנשמה, המפגינים ביטאו את דרישתה של ירושלים.

עם ישראל רוצה את ירושלים, את ערכי הגבורה והנצח הבאים לידי ביטוי במאהל הגבורה, שנמצא מעברו השני של הכביש, מול בית המשפט העליון ומהווה את האנטיתזה שלו.

בדומה לערכה ההיסטורי של דרך עולי הרגלים, הדרך לבניין ירושלים עוברת דרך המקום התודעתי הזה שבו עם ישראל תובע את חירותו ואת ריבונותו.

המפגינים שהגיעו ביטאו את החיבור לאמת הגדולה של עם ישראל, לנצח ישראל, לאמונה בה', למסורת, לשורשים ולזהות היהודית.

אשרי מי שזכה שחלקו יהיה עמם.

בחנו את המסרים בשלטים שהונפו בהפגנה. האם היו אלה מסרים של פירוק הלאומיות? פירוק המשפחה? של חלוקת הארץ ומסירתה לאויבנו? האם היו מיצגי שנאה וונדליזם?

לא ולא.

אף אחד לא נתן הוראה מסודרת על מסרי השלטים, זו הייתה פשוט הרוח הכללית של הציבור באופן טבעי.

אנשי המחנה הלאומי מלאים בכח, יש להם סבלנות ואורך רוח, הם לא נותנים לאג'נדות זרות וזמניות לטלטל אותם ולערער את הוודאות בתהליך הגאולה והיציאה לחירות מכבלי הדיפ-סטייט.

מי שמגיע להפגנות כאלו, מקבל זריקת בריאות גדולה של השתתפות עם הציבור, של רוח יהודית, מנה גדושה של שמחה ואחדות גדולה סביב הזהות היהודית המשותפת לכולנו שממלאת אותנו באמונה, תקווה ובוודאות בניצחון של עם ישראל בזירה התודעתית ומתוך כך בעזרת ה' ניצחון גם בשדה הקרב בחזיתות השונות מול אויבינו.

ייקח כמה שייקח.

--- title: מחשבות לאחר ההפגנה אמש author: אודי בן חמו date: 2025-06-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/423 --- # מחשבות לאחר ההפגנה אמש

א. מבחן בגרות ראשון

אם מיהרת לבדוק כיצד סקרו ערוצי התבהלה את ההפגנה, תוך תפילה חרישית, החזקת אצבעות ודופק מואץ שהלוואי הלוואי והפעם יפרגנו לה, עוד לא התבגרת.

אם בדקת כיצד דיווחו מתוך תחושת בוז ווידוא שאכן מדובר בערוצי כאוס וזריעת פירוד, אז התבגרת. מאוד.

ואם לא בדקת בכלל, קבל צל״ש מנצח ישראל. יצאת לחירות.

ב. מבחן בגרות שני

אם אתה עוסק בימים הללו במה שמשדרת ומהדהדת התקשורת הכללית ומכונה – ״חוק ההשתמטות״. ללא שום התחשבות בסיפור התחלה, אמצע וסוף. ללא מחשבה מדוע דווקא עכשיו, ללא סינון ובחינה מה טענו בעבר ראשי השמאל, בנט, גנץ לפיד, ליברמן ועוד, טעות בידך.

אגב, אולי תגיע לאותה מסקנה, אבל התהליך חשוב לא פחות.

הכלל הפשוט צריך להיות: אם עסקת בפירוק הדיפ-סטייט ׳מותר׳ לך להתעסק בגיוס חרדים. ואם לא, הבנו אותך..

ג. מבחן בגרות שלישי

סוגיית ׳מיהו הריבון?׳ היא הסוגייה המרכזית ביותר במדינה היום.

דיפ-סטייט מופרע חסר עכבות וחסר גבולות משתולל ומונע מעם ישראל לבוא לידי ביטוי.

על העוול הזה היתה ההפגנה אמש.

כעת שימו לב כיצד באורח פלא ישנה התאמה כמעט מוחלטת בין ארגונים העוסקים באובססיביות בגיוס חרדים לאי השתתפותם בהפגנה אמש.

מה זה אומר? וכי אינם מבינים שזוהי סוגיה הקורעת את החברה הישראלית?

על מה זה מעיד?

חוסר מיקוד? ציניות? הולכת שולל של מצביעים פוטנציאליים?

תחליטו אתם.

ד. מבחן בגרות רביעי

אז מי התעלם מההפגנה אמש באופן המעורר חשד כבד ביחס לכוונותיו?

זהו הרי המוקש בחיינו, בהא הידיעה, זו לא אבן קטנה חסרת משמעות.

בראש ובראשונה אב הטיפוס לחשד, המשיח החדש – בנט.

אחריו – מתן כהנא, יועז הנדל, ליברמן, ארגון ׳הרבעון הרביעי׳, תנועות מילואימניקים למיניהם שמתמקדות בגיוס חרדים בלבד ולא בחזרת המשילות ושינוי תפיסת ההפעלה של צה״ל ועוד ועוד.

הכלל הפשוט צריך להיות: אם עסקת בפירוק הדיפ-סטייט ׳מותר׳ לך להתעסק בגיוס חרדים. ואם לא, הבנו אותך..

עוד נרחיב על כך.

ה. מבחן בגרות חמישי

אדם מבוגר משקלל באומץ את כל האפשרויות והמרכיבים הרבים ולבסוף אמור להוציא תחת ידו החלטה.

שורה תחתונה.

ללא משוא פנים וללא שיקולים זרים והנדסת תודעה. בשכל קר ומחושב.

תהליך הבירור הוא מורכב ויביא לידי ביטוי מציאות חלקית ומאוד לא שלימה, אבל אלו החיים.

במציאות הלא פשוטה הזאת אדם צריך להחליט באיזה צד הוא בוחר.

האם בצד של הממשלה, למרות כל ביקורת שיש נגדה, המקדמת את הניצחון במלחמה תוך התמודדות עם פקידות המנסה להוציא אותה, כלומר אותנו לנבצרות, או בצד של הקוראים קריאה צודקת אולי לגיוס חרדים אך מאוד חלקית מבחינה כללית, לאומית וספציפית בעת הזאת מה שעלול לסכן את קיומה של הממשלה ומטרותיה.

בקיצור, תחליטו לבדכם.

שבת שלום.


מתנועת 'נפגשים' נמסרה ההודעה הבאה:

׳הרבעון הרביעי׳ פרסמו את הלוגו שלנו מבלי לקבל על כך אישור.

לאחר פנייתנו הבוקר, התנצלו והסירו את הלוגוים במיידי.

על כולנו להרבות באהבת חינם ובחיבורים.

והאמת והשלום אהבו.

--- title: מדוע מינוי ראש השב"כ חשוב עקרונית פי אלף ממינוי שר? author: בן יעקב סבו date: 2025-06-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/424 --- # מדוע מינוי ראש השב"כ חשוב עקרונית פי אלף ממינוי שר?

א. בתורת המלחמה, 'תיעול' היא פעולה בה אתה מאפשר לאויב לחדור לתא שטח מסוים, שם אתה מכיל אותו ואת כח תנופתו הרב, בזמן שאת שטח המפתח שלך אתה משאיר מוגן הרחק מהמקום אליו פיתית את האויב להיכנס.

האויב שחדר בקלות פנימה, מרגיש שהוא משיג הישגים, ורק בזמן מאוחר מידי הוא מבין שהוא נפל למלכודת וכוחו נוטרל.

את התורה הזאת מבין השמאל הפרוגרסיבי והדיפ-סטייט כבר שנים. כל האסטרטגיה שלהם מבוססת עליה.

להיכן הם מתעלים אותנו?

ב. בין פוליטיקה לבין פקידות

שטחי התיעול אליהם השמאל מפנה את כוחנו הם הזירה הפוליטית.

הוא נותן לנו למנות שרים, לחוקק חוקים. אבל דבר אחד הוא לא נותן ולא יתן – למנות פקידים.

מבחינתו העם ימנה שר ביטחון ואפילו ראש ממשלה, אבל ראש שב"כ, רמטכ"ל, פרקליט ראשי, יועמ"ש או שופט – זה יהרג ואל יעבור.

מהבחינה הזאת – מינוי האלוף זיני דווקא לראש שב"כ הינו דבר חשוב פי כמה יותר מכל מינוי פוליטי, אפילו כמעט ממש כמו ראש ממשלה!

היכולת של העם למנות ראש שב"כ לפי בחירתו זו שבירה של תקרת הזכוכית של הפקידות והדיפ-סטייט

למה?

כי היכולת של העם למנות ראש שב"כ לפי בחירתו זו שבירה של תקרת הזכוכית של הפקידות והדיפ-סטייט.

בפוליטיקה אנחנו כבר שולטים. בפקידות המבצעת אנחנו נשלטים.

ג. אם האלוף זיני היה ראש שב"כ – לא היה טבח

זה ברור. האלוף זיני מזמן כבר היה מנער ומיישר את המערכת.

ברור גם שהגישה הלוחמנית מבית המדרש של המוסר היהודי כבר מזמן הייתה מעלה יראה ומנוסה בלב כל אויבינו. כל פעם שפעלנו כך הכרענו במהרה.

יותר מכך, האלוף כתב במו ידיו דו"ח מפורט שחזה אחד לאחד והתווה מענה מונע לטבח שמחת תורה.

ויותר מכך – כל שמאלני יודע את זה. אם כך, מדוע הם שולפים נגד מינויו את כל הסכינים ועוד בטענות מופרכות כל כך? בגלל דבר אחד פשוט – מבחינת הפרוגרס, האויב הערבי אינו מהווה כלל איום, רק הזהות היא איום. וכדי להילחם בזהות הכל כשר.

ד. השטח החיוני – הסמכות למנות פקידות

זאת משימת דורנו. זה הביטוי המובהק ביותר של ריבונות – היכולת למנות ולפטר את באי-כוחו של העם.

כיום היכולת הזאת נשלטת כמעט בבלעדיות על ידי הדיפ-סטייט.

יש האומרים 'בפוליטיקה אנחנו מנצחים, בואו נתפשר ולפחות את הפקידות נשאיר להם'.

אולם יש באמירה זו טעות יסודית ושורשית ביותר – הביטוי של הריבונות הפוליטית איננה במושבים בכנסת, זה רק האמצעי, הביטוי המעשי של הריבונות הפוליטית היא היא היכולת למנות ולפטר פקידים.

להתפשר על זה משמעו לשלם משכנתא על בית אבל 'להתפשר' עם מישהו אחר שהוא זה שיקבל את הבית לגור בו. פשרה – אחד משלם אחד גר.

האם אנו רשאים 'להתפשר' על נצח ישראל? האם אנו רשאים להתפשר על דם חיילינו הנופלים בשם מוסר נוצרי הממומש על ידי פקידי המשפט, אלופים וביטחוניסטים פרוגרסיבים? האם אנחנו רשאים 'להתפשר' בשם הרוב היהודי במדינה שבג"ץ בכל כוחו מנסה למחוק?

מי נתן לנו את הסמכות להתפשר על פיקוח נפש של כלל ישראל?

למי שחי חיים בהם יש לו אחריות על עם ישראל ונצח ישראל – התשובה ברורה.

מינוי ראש השב"כ חשוב פי כמה ממינוי כל שר.

מינוי ראש השב"כ הוא מימוש הריבונות של הרוב היהודי, של עם ישראל.

נאחל לו כולנו בהצלחה. הצלחתו הצלחתנו.

רק מי שבטוח בריבונותו – מסוגל לדרוש אותה בתקיפות אך בנחת.

רק מי שבטוח בניצחון הטוב בטווח הארוך – מסוגל לפעול למענו. באמונה ובביטחון

ה. תודעת עבד ותודעת ריבון

מי שלוקחים לו את הריבונות והוא נשאר שווה נפש, כי הוא אומר 'אין לי מה לעשות, גם ככה זה לא יעזור', זה אומר שהוא עבד.

ריבון לא מתנהג ככה. אדם בתודעת ריבון מרגיש שאם לקחו לו את הסמכויות והחירויות הפוליטיות, את הקול בקלפי ואת היכולת לבטא את רצונו כחלק מהרוב היהודי הגדול, הרי זה טירוף דעת. זה משהו שאין הדעת סובלתו. זה פיצוץ גלקטי. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לסדר היום.

ולא יכול להיות שהמשעבד גם מבקש ממני עוד להתנצל על עצם קיומי.

'משהו פה השתגע, ואני, באומץ רב, לא נותן לזה יותר לקרות!'

כשזה מה שעובר למישהו בראש כשהוא רואה את המציאות הפוליטית כיום, זה אומר שהוא עבר מתודעת עבד לתודעת ריבון.

ורק ככה זה יכול לעבוד.

למעננו. למען החיילים בחזית.

למען נצח ישראל.

ו. ואולי המינוי לא ייצא לפועל?

אז נכאב מאוד, ומיד נמשיך הלאה. אדם בוגר לא פועל בשום סוגיה עם לחץ דם גבוה, דופק מואץ ועם סטופר ביד להתקדמות המציאות כשהדברים לא תלויים בו.

הוא שומר על איזון ראוי בין השתדלות עצומה מבחינה אישית מצד אחד, ומצד שני הפנמה שייתכן והדברים יקרו אחרת.

בקיצור, נעשה את המוטל עלינו ונשאיר את השתלשלות הדברים לנצח ישראל.

רק מי שבטוח בריבונותו – מסוגל לדרוש אותה בתקיפות אך בנחת.

רק מי שבטוח בניצחון הטוב בטווח הארוך – מסוגל לפעול למענו. באמונה ובביטחון.

בע"ה.

--- title: מדוע וכיצד הפגנות משפיעות? author: עזרא הימן date: 2025-06-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/426 --- # מדוע וכיצד הפגנות משפיעות?

א. הפגנה היא חלק ממכלול

השאלה אם הפגנות מועילות היא אחת השאלות המכשילות ביותר את הימין מאז חורבן גוש קטיף לפני 20 שנה.

ערכה של הפגנת המונים אינו נבחן בפני עצמו. ההפגנה מצטרפת למכלול לחצים חברתיים וכוחות השפעה והכרעה בתוך מוסדות המדינה העשויים להטות את הכף.

ב. איך פעלו הפגנות השמאל?

כשהשמאל יצא להפגין, הוא פעל להעניק רוח גבית לכוח שיש לו במוסדות הלא נבחרים – שופטי ביהמ"ש העליון, יועמ"שים, בכירים במערכת הביטחון, ראשי ההסתדרות ואיגודי עובדים, ראשי המשק ובעלי עסקים גדולים, אנשי תקשורת וראשי האוניברסיטאות.

כל הגופים הלא נבחרים האלה זקוקים לרחוב כדי לספר לעצמם סיפור – שהם מייצגים את העם והם מייצגי הדמוקרטיה, ולא נבחרי הציבור בקלפי.

ההפגנות שלהם נועדו להעביר לכל הגופים האלה מסר של לגיטימציה להשתמש בכוחם כדי לטרפד את השלטון הנבחר.

הפגנות אינן עומדות לעצמן, הן חלק מרשת של כוח חברתי וציבורי.

אז את מי אמורה לדחוף הפגנת הימין שנועדה למחר??

זהו שימוש אלים ומניפולטיבי במוסדות מדינתיים מקצועיים לצרכים הפוליטיים של מי שאינו מצליח לקבל די תמיכה של העם. ההפגנות הועילו כיוון שהן היו חלק מרשת הכוח הזו.

הפגנות אינן עומדות לעצמן, הן חלק מרשת של כוח חברתי וציבורי.

אז את מי אמורה לדחוף הפגנת הימין שנועדה למחר??

ג. הפגנת ימין בימי ממשלת ימין?

הפגנת ימין בזמן שהימין בשלטון היא אנומליה. הפגנה אמורה להיות כלי ביטוי של מי שמתנגד להחלטות השלטון. מי שנמצא בשלטון לא נדרש להפגין, הוא פשוט צריך ליישם את המדיניות שהוא מאמין בה.

כיצד קרה שהימין צריך לצאת לרחובות?

חזרו לסעיף הקודם…

הקשיבו לרב יגאל לוינשטיין, מראשי מוסדות ׳בני דוד׳ בעלי, על חשיבות ההפגנה.

קריאתו להשתתף בהפגנה נובעת מעומק תפיסתו הממלכתית הבאה לידי ביטוי ברוח ׳בני דוד׳.

תוצריה החינוכיים של ׳בני דוד׳ ניכרים מאוד בשדה הקרב וכאשר קול כזה יוצא דווקא מפיו של אדם כזה – כדאי להקשיב לו.


השמאל צבר כל כך הרבה כוח במוסדות הלא נבחרים, עד שהוא מסוגל לטרפד כל החלטה חשובה של נבחרי ציבור ולכפות את דעתו.

בשעה זו, הוא יחליט מי ימונה לראש השב"כ; ועדת גרוניס תסרב להתכנס; בג"ץ יגבה את ההחלטה; נבחרי הציבור יכולים להעביר חוק, היועמ"שית תנחה שלא ליישם אותו, בג"ץ יבטל אותו. השופטים ישלטו במינויים, בחוקים, בפרשנות החוקים וביישום. הקול שלכם בקלפי ימנה שלטון ייצוגי ולא אמיתי, שמצהיר הצהרות ועושה מיצג של שלטון העם.

כשגורסים את קולכם שנתתם בקלפי, אתם נדרשים להחליף את הקלפי בנוכחות ברחובות.

אם נשב בשקט ונצפה, נצטרך בעתיד לחרף את נפשנו וליטול בחזרה את הריבונות, שכבר השלמנו שתילקח מאיתנו ותימסר ל-15 שופטים פרוגרסיביים הממנים את עצמם ושולטים על כלל המינויים הבכירים בישראל

ד. למי נועדה ההפגנה

היציאה לרחובות נועדה לעשות כמה פעולות:

אחת – לדחוף את נבחרי הציבור שלנו, אלה שקיבלו את המנדט למשול, שלא להרפות בשום אופן מחובתם! אין להם רשות! הם פועלים מכוחנו ובשמנו. הם צריכים לעמוד זקוף וליטול בחזרה את הריבונות ממי שלוקח אותה במרמה.

שתיים – לומר לשופטי העליון ולשלוחיהם: אתם לא תשבו במגדלי השן שלכם ותיקחו מהציבור את הריבונות! לא ניתן לכם!

שלוש – לא לשתוק. וכאן זוהי שעת מבחן אמיתי לימין: חלילה לנו להיות מוכנים לשקוע לתוך עבדות ולאפשר למיעוט פרוגרסיבי לשלוט במדינת ישראל; חלילה לנו לשבת בבית ולשתוק בזמן שמול עינינו נעשית הפיכה שלטונית ללא מחאה מצידנו; חלילה לנו לאבד בהסכמה שבשתיקה את הריבונות על חיינו.

אם נשב בשקט ונצפה, נצטרך בעתיד לחרף את נפשנו וליטול בחזרה את הריבונות, שכבר השלמנו שתילקח מאיתנו ותימסר ל-15 שופטים פרוגרסיביים הממנים את עצמם ושולטים על כלל המינויים הבכירים בישראל.

יש לנו היום הזדמנות חשובה. הזדמנות להפגין בגרות, אחריות, אכפתיות, יוזמה, ריבונות וקוממיות.

כדאי שניקח אותה בשתי ידיים.

--- title: "אל תתנו להם מטר" author: בן יעקב סבו date: 2025-06-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/427 --- # "אל תתנו להם מטר"

א. את ארגנטינה מנהיג לאחרונה הנשיא חאבייר מיליי, אדם אוהב ישראל, שבהתייחסו לפרוגרס טבע את המושג 'אל תתנו להם מטר'.

עם כניסתו לתפקידו נקט מיליי שיטת קבלת החלטות מעשיות ומינויים כזו, המבינה שמי שמנוגד לך בערכיו, בתפיסותיו ובהכרתו לעולם יביט על המציאות אחרת ממך, ולכן יקדם מטרות שונות משלך.

כשאתה מוותר לו, כשאתה ממנה פקידים השונים ממך בפרדיגמת החשיבה שלהם, תמיד תמצא את עצמך מרומה בסוף.

לכן, מתוך גודל האחריות שיש לך, אסור לך לוותר ולהתכופף, כי הפקידים האלה פשוט רוצים לדרוס אותך; הם לא מעוניינים בנימוסים והליכות אלא בדחיקתך אל הקיר.

רואים שבארגנטינה הגישה של מיליי עובדת פלאים ואף הצילה את המדינה ממשבר כלכלי-חברתי עצום.

ואצלנו, כמה דם יכול היה להיחסך, אם במקום לוותר כל כך הרבה בשם 'אחדות' היינו מקדמים באמת אנשים בעלי רוח, זהות ותודעה יהודיות בכל מקום שיכולנו?

המבחן שלנו הוא יומיומי. האם נעמוד הפעם בשם העם הריבון ונדרוש את מינוי האלוף זיני לראשות שב"כ, באופן לא מתפשר ולא מתכופף?

לפי הפרדיגמה הפרוגרסיבית, אין דבר חשוב יותר מפירוק זהויות:

זהויות הן הכבלים שיש על ידי האדם והאנושות. זהויות הן מקור המלחמות, השעבוד, העוני, המחלות, הרוע ואסונות הטבע

ב. למה אדם בעל ערכים אחרים אינו מסוגל לקדם את הרעיונות שלנו?

כדי לענות על השאלה עלינו להכיר מושג חשוב מאוד בתורת ההכרה – 'פרדיגמה'.

פירושה של 'פרדיגמה' במילים פשוטות הוא: 'המשקפיים שדרכם האדם מחליט לפרש את העובדות'.

הפרדיגמה עשויה מתפיסות העולם האנושיות, התרבותיות והערכיות שלנו, והיא משפיעה על חיינו הרבה יותר מה'עובדות' שאנו פוגשים. יותר מדויק: רק דרך המשקפיים של הפרדיגמה אנו פוגשים בעובדות.

האחריות של האדם בעולם היא, בין היתר, להפנים לעצמו פרדיגמות טובות וישרות.

התחום הטיפולי כבר גילה מזמן את הכלי הזה, ושיטות טיפול שונות כמו הטיפול ההכרתי וה-CBT נחשבות לשיטות המוצלחות ביותר כיום. כולן נעות סביב תיקון הפרדיגמה. מפרדיגמה מעוותת ומפרקת – לפרדיגמה ישרה ובונה.

מ'אם לא הכל מושלם אז החיים לא שווים' – ל'וואו כמה טוב יש לי בעולם, תודה!'.

מ'אני מרגיש כל כך לא משמעותי ובודד' – ל'השם יתברך תמיד אוהב אותי'.

מ'אין ערבי רע, יש רק ערבי שרע לו' – ל'ארדפה אויביי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם'.

הכל תלוי בפרדיגמת החשיבה. וזה תלוי ברצון.

ג. הסכנה שבפרדיגמה עקומה

החידוש הנ"ל מלמד אותנו, שלא תמיד מי שמולנו יחשוב כמונו ויקדם את אותן המטרות שאנו חפצים לקדם בעולם, אם פרדיגמת החשיבה שלו הפוכה מזו שלנו.

למשל: פרדיגמת החשיבה הפרוגרסיבית רואה בפירוק זהויות הכרח מוסרי וצו עליון. בקצה, לפי הפרדיגמה הפרוגרסיבית, אין דבר חשוב יותר מפירוק זהויות:

זהויות הן הכבלים שיש על ידי האדם והאנושות. זהויות הן מקור המלחמות, השעבוד, העוני, המחלות, הרוע ואסונות הטבע.

כל עוד אלו הפרדיגמות המנחות תודעה מסוימת, אין שום יכולת לשכנע בתודעה אחרת.

יש הסבורים, שאם 'נוותר קצת' נוכל 'להיפגש באמצע'.

אבל לא יכול להיות 'אמצע' בין מפרקי הזהות לבין מכבדי הזהות. אין שום אמצע בין שתי מגמות הסותרות זו את זו חזיתית. האמצע יכול להיות רק בין כל אלו אשר כתנאי בסיסי מאדירים את זהותנו המשותפת, ומרגישים שהיא ממקורותיה של משמעות חייהם ומשמעות ישיבת עם ישראל פה בארץ ישראל. בתוך ההגדרה הזאת נכללים החילונים-הלאומיים, המסורתיים, הדתיים והחרדים.

אבל מי שינסה לשנות את עצמו כדי שגם הפרוגרסיבים יכבדו אותו, יגלה במהרה שבלי משים הוא הפך לעצמו את כל עולם הערכים שלו. הכל כדי להתקבל ל'מועדון היפים והנכונים', כדבריה של המשנה ליועמ"ש לשעבר דינה זילבר. אם הם היפים, אני אישית מעדיף להיות מהמכוערים…

מי שהאידיאולוגיה שלו היא פירוק הזהויות – כל ויתור שלנו כלפיו הוא בבחינת אמצעי, מטר, שהוא הולך להשתמש בו נגדנו בבוא היום

ד. איך יודעים מתי הפרדיגמה ישרה?

באופן הכי ראשוני, הבסיס לפרדיגמה ישרה הוא שהיא פשוט עובדת. שהיא שרדה את מסננת הדורות, התפתחה באופן הדרגתי כמו באבולוציה, שהיא מועברת מדור לדור באופן אינטואיטיבי, מהורים לילדים, מסב לנכד.

שהיא מבוססת על הניסיון, המסורת וההיסטוריה ולא על דמיונות מומצאים ומשאלות לב. כשעומד מולך אויב אכזר, האם אתה מגיש לו פרח? האם זה עבד עם ג'ינגיס חאן? עם אטילה ההוני? עם נפוליאון? עם גוליית? אז למה שזה יעבוד מול העזתים?

הפרדיגמה היא המפתח להבנת הדרך שבה העומד מולך מפרש את המציאות ופועל בה.

מי שהאידיאולוגיה שלו היא פירוק הזהויות – כל ויתור שלנו כלפיו הוא בבחינת אמצעי, מטר, שהוא הולך להשתמש בו נגדנו בבוא היום.

אז אנא, למען עם ישראל, למען נצח ישראל, למען החיילים בשדה הקרב, למען האימהות והמשפחות והדורות הבאים, למען השם, בבקשה תהיו 'מכוערים' ואל תתנו להם מטר!

בע"ה.

--- title: יש גבול – גם לעיתונות author: סוללים דרך date: 2025-06-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/428 --- # יש גבול – גם לעיתונות

שמי קובי, אביו של יונתן סמרנו, שנורה ונחטף בידי ׳עובד סוציאלי׳ של אונר״א באירועי השבעה באוקטובר 2023 – ועדיין חטוף.

לפני השבעה באוקטובר הייתי אדם רגיל. קמתי בבוקר, שתיתי את הקפה שלי, הלכתי לעבודה, אולי גלשתי קצת באתרי חדשות. אם הייתה כותרת שמעניינת אותי – קראתי. אם לא – המשכתי הלאה.

לא הייתה לי שום זיקה לעולם הפוליטי, הדיפלומטי או התקשורתי. הייתי אזרח מן השורה.

מאז אותו יום, חיי התהפכו. הפכתי להיות לוחם יום-יומי למען החזרת הבן שלי, ללא שהתכוונתי.

ב־28 במאי הוזמנתי, יחד עם עוד 12 משפחות חטופים, לפגישה דחופה עם ראש הממשלה.

הפגישה נקבעה מהיום למחר – כולנו ביטלנו הכול, נסענו מכל רחבי הארץ. כל פגישה כזו היא הזדמנות נדירה – ואנחנו דורשים פגישות כאלה כל הזמן.

אבל ברגעים הראשונים של הפגישה נחשף ניסיון להחדיר מכשיר הקלטה ללשכת ראש הממשלה – ביוזמה של עיתונאית, דרך בן משפחה.

זה היה הרגע שבו האמון נשבר.

הפגישה עצמה הייתה אחת הגרועות שחווינו. כמעט לא ניתנה לנו תשובה מספקת, לא קיבלנו מידע. רמת האמון של ראש הממשלה ושל גורמי הביטחון כלפינו צנחה – ובצדק מבחינתם. המעשה הזה פגע בכל המשפחות – ובעיקר במאבק.

הוא גם פגע, אולי באופן ישיר, בסיכוי שלי לדעת את גורל בני – ואת גורלם של עוד 57 החטופים שנותרו שם.

אני לא כועס על אותו בן משפחה. הכאב שלנו הוא תהום שאי אפשר להסביר. אבל עיתונאית? ממנה אני ציפיתי, אולי בטעות, לאחריות ולשיקול דעת. לא להעמיד ׳לייקים׳ וכותרות מעל ביטחון המדינה ומעל חיי אדם.

מה שקרה פה לא היה רק חציית קו-אדום מוסרי.

זו עלולה הייתה להיות עבירה ביטחונית של ממש. במדינות אחרות זה כבר היה בטיפול של השב"כ.

אחרי שיצאנו מהחדר נכנסה לשם כל צמרת הביטחון של מדינת ישראל. ולפנינו – סגן שר והמפכ”ל. אם המכשיר הזה היה ממשיך לפעול, הוא היה מסכן חיי אדם.

גם מצד התחושות הקשות של המשפחות – שיחות כאלה עם ראש ממשלה, מול עיניים שלטוניות, הן לעיתים המקום שבו 'מותר' לנו לדבר בכאב, לבכות, לחשוף את הפצעים. זה לא חומר לרכילות עיתונאית זולה!

לתקשורת יש תפקיד מכריע בדמוקרטיה. היא צריכה לחשוף, לבקר, להזכיר את מי ומה שהחברה שוכחת. אבל יש קו אדום – והוא נחצה

כשיצאתי מהפגישה ההיא הרגשתי שפספסתי יום שלם של עשייה.

גם מהפגישה ההיא, שנערכה הרבה לפני עסקת ה־33, הודלף מידע מסולף. כשזה קרה, בחרתי להתקשר לאותה עיתונאית ולהבהיר לה באופן ישיר: הדברים שפורסמו עלולים לסכן את המאבק כולו.

ניסיתי להסביר לה עד כמה חשובה הבמה שהיא נותנת כשהיא אותנטית וללא התערבות, ועד כמה האחריות העיתונאית שלה יכולה להשפיע – לחיוב או לשלילה.

אבל כשהאירוע חזר על עצמו בפגישה בלשכת ראש הממשלה – לא יכולתי לשתוק יותר. בפעם השנייה – כבר לא הרמתי טלפון. בחרתי להוציא הודעת גינוי פומבית. כי יש גבול.

לתקשורת יש תפקיד מכריע בדמוקרטיה. היא צריכה לחשוף, לבקר, להזכיר את מי ומה שהחברה שוכחת. אבל יש קו אדום – והוא נחצה.

אסור לך לאבד את המצפן – גם לא בשם "חשיפה". במיוחד לא כשזו עלולה לעלות בחיי אדם.

אני מודה לכל עיתונאי שנתן במה לכאב משפחות החטופים, לא משנה באיזה סגנון וכיוון. זה חשוב. אבל אני מפציר בכם – תנו ביטוי אותנטי לכל קול הקשור למאבק, אך אל תהיו מכשול בפניו. אל תתנו לכאב שלנו להפוך לכלי בידי ציניות עיתונאית.

בתקווה ובתפילות לבשורות טובות לעם ישראל.

חג שמח.

--- title: לומדי התורה ומלמדיה author: איתי אסמן date: 2025-05-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/429 --- # לומדי התורה ומלמדיה

התורה הקדושה היא תעודת הזהות של עם ישראל. אחרי שנוצרנו כעם בכור הברזל של מצרים ויצאנו משם הגענו למעמד הר סיני, ושם קיבלנו את לוחות הברית ואת התורה.

הלוחות אינם דבר חיצוני. הם ביטוי לנשמה החדשה שנצרבה על לוח ליבנו.

התורה ניתנה לעם, לא ליחידים, ולכן היא שייכת לכל עם ישראל.

אך יש בעם ישראל תלמידי חכמים הפועלים מכוח האומה, והם עוסקים בתורה יומם וליל ומבררים את מסורת ישראל מדור לדור על פי כללים וקריטריונים ברורים, שאינם מאפשרים לכל גחמה לחסות תחת הכותרת 'תורה'.

העיסוק בפרטי התורה נתפס לעיתים כעיסוק מוזר בנושאים חסרי חשיבות. אך חשוב לזכור שאלו הם פרטים הקשורים בקשר של חיים לנשמה גדולה, ומכוח קישורם לנשמה הם אהובים ויקרים לנו. בנשמה אי אפשר לגעת, אך בביטויי הופעתה כן.

רק אדם שפיתח כישרון מוסיקלי מיוחד בעמל של שנים יוכל להבין ולהעריך כל צליל וכלי בהרמוניה המוסיקלית הגדולה.

לומדי התורה הם אנשים חשובים ויקרים באומה, משום שהם עוסקים בזהות היהודית והלאומית שלנו. הם עסוקים, כאמור, בנשמה שלנו.

בזכות הנשמה והתורה החזיק עם ישראל מעמד בגלות הקשה, ובזכותן הוא גם קם לתחייה בארצו.

כשהנשמה חיה, הכל חי. ומכוחה עוד עתידים לצאת ענפים גדולים ומפוארים בכל תחומי החיים, לא רק הרוחניים. כגודל הקשר והחיבור לנשמה כך גם עוצמות החיים, המוטיבציה, השמחה והאופטימיות.

תום הילדות הוא השלב הכי חשוב בבניית החוסן האישי, וממילא גם החוסן הלאומי

יש תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בשקידה עצומה, ויש מהם שגם מלמדים בישיבות ובקהילות. ביניהם יש תלמידי חכמים שמלמדים ילדים קטנים.

שירים וסיפורים רבים לאורך ההיסטוריה ביטאו את הקשר המיוחד בין הילדים ללימוד התורה. ידוע גם המנהג לתת לילדים ללקק את אותיות הא׳ ב׳ המרוחות בדבש כדי לצרוב בנפשם הרכה את מתיקות הלימוד לכל חייהם.

ילדים כאלה גדלים בקדושה ובטהרה מגיל קטן מאוד, נפשם ישרה ושמחה ומוחם מיושר. וגם כאשר הם גדלים, כוח התורה חקוק בהם בצורה חזקה ומאפשר להם להתמודד עם כל מורכבות מבלי לאבד את האמון בטוב שבאדם ובמציאות.

תום הילדות הוא השלב הכי חשוב בבניית החוסן האישי, וממילא גם החוסן הלאומי.

ככל שיותר ילדים באומה ילמדו תורה בגיל קטן, כך יהיו יותר אנשים המחוברים אל המסורת ואל הקודש ואל עם ישראל ואתגריו בגיל מבוגר יותר, וכך עם ישראל יהיה יציב וחזק יותר.

ברמה האישית, אני משתדל לתרום ממעשר הכספים שלי לתלמידי ישיבות ומלמדי תורה, כי אני יודע שהרבה בזכותם עם ישראל מתחזק וגובר על אויביו, וכך נבנית עתודה בריאה ויציבה לעם ישראל.

מתוך הקישור שלי אליהם אני מקבל חיזוק וכוחות והרבה מאוד רוח שנותנת לי חזון, אמונה ותקווה.

אשריכם תלמידי חכמים, אשרי מלמדי הילדים. לו יהי חלקי עמכם.

--- title: חירותו של עם ומינוי ראש השב"כ author: עזרא הימן date: 2025-05-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/430 --- # חירותו של עם ומינוי ראש השב"כ

א. נטילת חירותו של עם בדרכים משפטיות

השמאל הפרוגרסיבי שולט בחיינו באמצעות המערכת המשפטית-פקידותית בארבע דרכים במקביל:

  1. פסיקות משפטיות בניגוד ללשון החוק – שימוש בסמכותו לפרשנות משפטית כדי לכפות אג'נדה פוליטית של שופטים על עם ישראל. תהליך זה מתרחש בהדרגה ההולכת ומתעצמת כבר שלושים שנה.
  2. הנחיות משפטיות שלא בסמכות ושלא כחוק, מתוך ניצול ציני של הסמכות והיוקרה המשפטית כדי לכפות אג'נדות פוליטיות עוד בשלב התכנון והביצוע, הרבה לפני העתירה לבית המשפט (וכמו שהעיד מנהל מחלקת הבג"צים בפני שופטי העליון ב'בג"ץ הסבירות': אנחנו הפקידים עוצרים את רוב הדברים שלא נראים סבירים בעינינו לפני הגיעם לעתירות לבית המשפט). זה התחיל לפני עשרים שנה בהפיכת היועמ"שים מיועצים למחליטים בפועל. זה עשה את היועמ"שים לזרוע הארוכה והאקטיביסטית של בג"ץ ושל מחנה השמאל בתוך הממשלה, והלך עוד והתעצם עד לנקודת הרתיחה בעת הזאת, שבה היועמ"שית עסוקה בעיקר בטרפוד מהלכי הממשלה החשובים ביותר לעם ישראל.
  3. מעצרים פיקטיביים והמצאת כתבי אישום על ידי גורמים בכירים בפרקליטות המדינה, במטרה לנטרל את מי שמעז לאתגר את מנגנון שלטון המשפטנים. זה התחיל לפני 30 שנה עם טרפודו של שר המשפטים יעקב נאמן, המשיך במקרים כמו אותו איום מרומז של מני מזוז כיועמ"ש על שרי הממשלה מה יקרה למי שיתמוך ברפורמות משפטיות, ומשם זה ממשיך ומתעצם בקצב גובר עד המעצרים ההזויים של נגד המודיעין רוזנפלד, של איש השב"כ ועוד, וכמובן גולת הכותרת – תיקי נתניהו.
  4. על שלושת הדברים האלה יש הרבה מאוד מה להרחיב, אך יש דבר חיוני עוד יותר: בכל מערכת, הדבר הכי חשוב ומשפיע הוא האנשים הבכירים שבה. לכן, הדרך האפקטיבית ביותר לנטרל את נבחרי הציבור היא השליטה במינויים הבכירים, אף ששליטה זו היא בלתי חוקית בעליל. זוהי השיטה האפקטיבית ביותר לנטילת החירות הפוליטית שלנו כציבור וכאזרחים.

במערכת מדינתית, המעשה חשוב ביותר הוא המינוי. אי אפשר לתת הנחיות שהן לגמרי מחוץ לטווח האמון, האמונה, התפיסה והיכולת של הממונים. אי אפשר להכריע אויב עם מטכ"ל שלא מאמין בהכרעה. באותה מידה, יש גבול עד כמה המשפטנים יכולים לעצור ולטרפד ראשי מערכת נחושים על ידי הנחיות ופסיקות משפטיות.

משמעות הדבר, אם נוריד את הדברים לקרקע המציאות, היא שאנחנו ריבוניים על חיינו כעם בַּמידה שבה ראשי המערכות הציבוריות החשובות ביותר מייצגים את רוח העם.

לכן – מבחינתם, המינוי של דוד זיני לראש השב"כ הוא ייהרג ואל יעבור.

ולכן, מבחינתנו – זה או להיות בני חורין בארצנו או להיות נתינים במדינה עם שלטון זר.

אם נוריד את הדברים לקרקע המציאות, היא שאנחנו ריבוניים על חיינו כעם בַּמידה שבה ראשי המערכות הציבוריות החשובות ביותר מייצגים את רוח העם

ב. למי יקשיבו הטנקים

לפני כעשור גילה אהרן ברק בראיון על מה תקום או תיפול הריבונות במדינת ישראל. הוא הצהיר כך: במקרה של התנגשות בין נבחרי הציבור לבין בית המשפט, כל השאלה תהיה נגד מי הרמטכ"ל ישלח את הטנקים.

אלה דברים מזעזעים אך מדויקים. כדי שקבוצת שופטים ומשפטנים בשירות המדינה תיקח מהציבור בישראל את הריבונות על חייו, הם צריכים לשלוט בטנקים, או, בצורה יותר מדויקת ורחבה: באגף החקירות במשטרה, במטכ"ל, ואולי מעל לכל – בשב"כ.

בתקופת הרפורמה המשפטית יצא לי פעם לנכוח בפורום מצומצם, שבו אמר בכיר בשירות הביטחון הכללי שהוא מודאג מהיום שבו הם יצטרכו להכריע בין המעסיק שלהם (הממשלה) לבין החוק. הדברים נאמרו כבדרך אגב, ודווקא משום כך הם חידדו את עומק הבעיה. החוק מכפיף אותם לממשלה, והממשלה יודעת את החוק. אך מבחינתם, הממשלה היא רק חמ"ל המבצעים. המפקד העליון הוא היועמ"ש, והוא יגיד מהו החוק.

הרבה פעמים אנשים שואלים כיצד אפשר להפסיק את העריצות המשפטית ההולכת ומתהדקת בחיינו. זו שאלה שתשובתה רחבה ממאמר קצר, אך הנה הדבר החשוב ביותר: מערכת הביטחון צריכה לצאת לחירות מהכלא התודעתי של הסמכות האינסופית של המשפטנים, דבר שאין לו עיגון בחוק. כדי שהמערכת המשפטית תוכל להמשיך להשתולל בניגוד לחוק ולהחזיק במושכות הנהגת המדינה בכל תחום מרכזי, היא זקוקה באופן חיוני לציות מוחלט של המערכות האלה. על זה יקום וייפול כל השאר.

רבות דובר בעבר על האופן שבו ראשי מערכות הביטחון מייצרים חזית מול הממשלה כדי לכפות עליה את רצונם. הדבר נעשה בשתי דרכים: באופן הצגת הערכת המצב של כוונות ויכולות האויב, ובאופן הצגת היכולות והאפשרויות של כוחותינו. כך הם מתמרנים את הממשלה לעשות כרצונם. מי ששולט בניתוח המידע – שולט בתוצאה.

והנה, לאט לאט דברים משתנים. יש כבר קולות אחרים אצל בכירים במערכת. יש אפשרויות אחרות למינויים בכירים במערכת הביטחון. הגיע זמן שינוי. הגיע זמן ריבונות. הגיע הזמן לתפיסות אחרות.

וכל זה פוגש אותנו ברגעים אלה בסוגיית המינוי של ראש השב"כ החדש. התנאי הבסיסי והחשוב ביותר הוא, שיהיה זה אדם המבין שהוא כפוף לממשלה ולא ליועמ"שית. אדם הפועל מכוח שליחות הציבור על ידי נבחריו. כל דבר טוב ימשיך משם.

המאבק הוא על חירותנו כעם. המאבק הוא על תודעת ההמשכיות והרצף מאז אבות האומה, יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המדינה

ג. רוח אחרת

מינוי בכירים עם רוח אחרת למערכות הציבוריות הוא תמצית הרפורמה. עם ישראל נאבק על היכולת להכניס רוח חדשה למערכת, כזו המשוחררת מתודעת אוסלו, המאמינה בהכרעה, המחבקת את מושג הניצחון; כזו שלא חושבת שתפקידה הוא להרוויח זמן ונקודות עד להסכם מדיני עם האויב המתעצם מחדש, כזו שאיננה נרקומנית של שקט, כזו המחוברת למשמעות המלחמה שלנו על נצח ישראל.

יש החושבים בטעות שאפשר 'להניח את הרפורמה בצד' ולעסוק בנושאים חיוניים שאינם במחלוקת, כגון המלחמה על קיומנו. אין טעות גדולה מזו. הרפורמה היא תוצאה ישירה של השאלה מי ומה אנחנו ומה משמעות המלחמה על קיומנו. שאלות הזהות העמוקות האלה מתגלגלות לשאלות המדיניות הכבירות של זמננו.

המאבק הוא על חירותנו כעם. המאבק הוא על תודעת ההמשכיות והרצף מאז אבות האומה, יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המדינה.

מינוי ראש שב"כ שיש עימו רוח אחרת הוא אבן דרך חשובה במסע הזה, צעד קטן וגדול כאחד. הכל יקום וייפול על הנושאים שעבורם הציבור ייאבק, מה יהיה בנפשנו ומה יחמוק מתודעתנו.

קפיצת המדרגה של תקומת ישראל דופקת על דלתנו. שנהיה ראויים.

--- title: עשר הערות על המצב author: סוללים דרך date: 2025-05-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/432 --- # עשר הערות על המצב

א. לא רוצים שננצח

השמאל הרדיקלי לא מעוניין שמדינת ישראל תנצח במלחמה. נקודה.

כיצד ניתן לכתוב דברים חמורים כאלה?

ניצחון שיביא להכרעת החמאס יחסל סופית את חלום המדינה הפלשתינית ויזרוק אל פח הזבל של ההיסטוריה את תפיסות העולם של השמאל.

ידן של הלאומיות, המסורת והאופטימיות תהיה על העליונה, ויהיה זה משבר עמוק למי ש'בנה על' מדינה חסרת זהות ייחודית בעלת שורשים עתיקים.

המאבק של השמאל הרדיקלי על המשך שירותו של רונן בר הוא הרי מטורלל לגמרי – אלא אם כן הם מבינים שהמשך שירותו של בר הוא המשך התבצרות אלימה במעוז חשוב של שלטון הדיפ-סטייט

ב. מפלס הלחץ גואה

ככל שאנו מתקדמים, למרות הקשיים הרבים ולמרות ביקורת צודקת יותר או פחות, כך מפלס הלחץ עולה וההתנגשות התרבותית הולכת וגוברת. הכרעת החמאס ומתן עדיפות לשיקולים לאומיים כלליים באים על חשבון הזעקות המוכרות: "עכשיו".

ג. מלחמה פיזית ותרבותית

המלחמה הפיזית שמעל פני השטח היא ביטוי למלחמת תרבות פנימית סמויה בין עולמות הרעיונות של מחנות שונים בעם ישראל.

מול מי אנו נלחמים, מול אומה רצחנית או טרוריסטים בודדים? כיצד נלחמים, קצב ההתקדמות, סימון היעדים, מהם כללי המותר והאסור, מהן המגבלות ומהם האילוצים ועוד – הכול הוא נגזרת של עולם ערכים.

למשל, פחד וזעזוע (אנטי) מוסרי מכיבוש שטח מביא לאידיאליזציה של תפיסת הפשיטות חסרת התוחלת. ולעומת זאת, הבנת צדקת הדרך ביחס להכרח המלחמה תוביל למוטיבציה ולרצון להכריע.

המאבק של השמאל הרדיקלי על המשך שירותו של רונן בר הוא הרי מטורלל לגמרי – אלא אם כן הם מבינים שהמשך שירותו של בר הוא המשך התבצרות אלימה במעוז חשוב של שלטון הדיפ-סטייט. מ.ש.ל.

ד. מפריעים לנַצח וגם לנֵצַח

המסקנה הפשוטה מדברים אלו היא, שיש בתוכנו גורמים שפשוט לא רוצים שעם ישראל ינצח במלחמה.

גורמים הרואים לנכון להושיב את רה"מ בבית המשפט לשלושה דיונים בשבוע על זוטות – לא מעוניינים שננצח.

גורמים שאינם מאפשרים לחסל מחבלים 'ללא שיוך רשמי לחמאס' אף שהשתתפו בטבח – אינם רוצים שננצח.

גורמי משפט ואקדמיה המזדעזעים מהרג 'בלתי מעורבים' שעלצו בטבח – אינם רוצים שננצח.

אנשים כיאיר גולן, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה מזעזעים (כמה שיהפוך את זה ויתרץ את זה) – אינם רוצים שננצח.

הם רואים בניצחון ובהכרעה השחתה מוסרית ואיבוד צלם אנוש, כפי שהם תופסים אותם. ובעיקר – הם נאבקים על כוח. שררה וכוח.

ה. לא 'עוד אירוע'

וכעת ניכר שאנו מגיעים לרגעי השיא במלחמת התרבות הזו, המשולבת עם המלחמה הפיזית – המאבק על מינוי ראש השב"כ.

יובהר: העיסוק בדמותו של האלוף זיני האיש, כלל אינו רלוונטי.

המאבק הוא על מיהו הריבון, והמאבק הזה מגיע לשיא חדש. אין זה עוד מאבק, זהו ה-מאבק בה"א הידיעה. אם הממשלה לא תצליח למנות את מי שבחרה, תהיה זו מכה קשה לציבור הלאומי ולעומד בראשו.

מפח הנפש יהיה גדול והמחיר עלול להיות קשה.

ו. עדכון גרסת הפעלה

אמנם לא אלמן ישראל, אבל התקופה אינה שגרתית. המציאות אינה רגילה, מדובר בשעה גורלית.

מי שלא הבין זאת עד היום, טוב יעשה אם יעמיק בנושא. אנחנו נדרשים לחשוב מה תהיה תגובתנו לפסילה צפויה של מינוי כה משמעותי, של ראש שב"כ, בידי ממשלה נבחרת וריבונית.

במציאות נורמלית היה ראוי לעבור מדלת לדלת ולשכנע אנשים לצאת לרחובות ולעשות מעשה, כפי שנעשה בימי ההתנתקות סביב משאל המתפקדים.

איזה מעשה? זה כבר עניין בפני עצמו. אבל קודם כל צריך להבין את הדרמה שאנו בעיצומה.

נדרשת קפיצת מדרגה של ממש בהסברת המציאות. כל מורה, הורה, מדריך, רב או כל אדם בעל יכולת ביטוי – ראוי שיעורר את הציבור שעליו יש לו השפעה להבין את גודל השעה

ז. נבצרות או משילות

ייתכן שהמהלך הנגדי של השמאל הרדיקלי הוא להוציא את ראש הממשלה לנבצרות, להביא לכאוס ולהפלת הממשלה.

מי שחושב שזו הגזמה, למעשה מסרב להכיר בכך שאנו בעיצומה של הפיכה שקטה ושיטתית בת שנים רבות, שבימים אלו רק מגיעה לשיאה. המוחות הקודחים בשמאל הרדיקלי מסוגלים למעשים רדיקליים. הם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה.

ח. מה נדרש לעשות?

בעת הזאת נדרש לשאול קודם 'מה עלינו לחשוב'.

נהוג לומר כי "המודעות היא שולחן העבודה של השינוי".

נדרשת קפיצת מדרגה של ממש בהסברת המציאות. כל מורה, הורה, מדריך, רב או כל אדם בעל יכולת ביטוי – ראוי שיעורר את הציבור שעליו יש לו השפעה להבין את גודל השעה.

הכל תלוי בתודעה ציבורית רחבה.

ט. חירות בכל מחיר

רק לאחר הבנת חומרת הדברים כהווייתם, בלי כחל ושרק, ללא שום גלגול עיניים המביט על המציאות והמאבק באדישות במסווה של אופטימיות וגדלות רוח, יהיה אפשר להתקדם לפעולות מעשיות, נחושות, המדגישות באופן ברור: יצאנו לחירות, לא נסכים עוד להיות נתינים זרים בארצנו.

י. ייקח כמה שייקח, עם ישראל ינצח!

--- title: מלחמה פסיכולוגית נגד העם author: איתי אסמן date: 2025-05-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/433 --- # מלחמה פסיכולוגית נגד העם

ערוצי התקשורת, העמודים הראשיים של העיתונים, ערוצי הרדיו והתאגיד, כולם יישרו קו הסברה אחיד כדי לטרפד את המינוי.

אזרח תמים עלול לחשוב בטעות, שרוב מוחלט של אזרחי המדינה הם נגד המינוי הזה – משום שזה מה שהוא שומע בתקשורת. אולם היא, כידוע, אינה מייצגת את רוב העם.

א. ’ניגוד עניינים׳

ראשית, הבעיה של השמאל הפרוגרסיבי עם המינוי של זיני היא לא בגלל שלראש הממשלה יש ״ניגוד עניינים״ בפרשייה הזו. אילו היה ממנה מישהו מרשימת המומלצים של רונן בר לא הייתה שום ״סערה ציבורית״ (אגב, גם היום רק מיעוט קטן מאוד נמצא בסערת רגשות, אך משום היותם בעמדות מפתח – מכנים זאת ״סערה ציבורית״. מדובר במיעוט החי בתודעת רוב).

כאשר מונה אייל זמיר לרמטכ״ל, לא הייתה סערה ציבורית בטענה שראש ממשלה לא יכול למנות רמטכ״ל שבין השאר יחקור את מחדלי 7 באוקטובר בצבא. למה עכשיו כן?

עלינו ללמוד להעמיק ולהביט פנימה, מעבר לידיעות התקשורתיות.

במידה רבה זה מה שהוביל לטבח שמחת תורה, כי כשהשב"כ עסוק ב'הגנה על הדמוקרטיה' אין מי שיגן על הביטחון

ב. שליטת השמאל הפרוגרסיבי

השב״כ נשלט תודעתית במשך שנים על ידי גורמי שמאל רדיקליים.

ראו את ה'לשעברים' שלו: נדב ארגמן מופיע בקביעות במחאות קפלן האלימות, יורם כהן מתראיין נגד הממשלה ומציג לראווה את תפיסתו ביחס לדמוקרטיה, ועל יובל דיסקין לא נרחיב פה. כל זה לא במקרה.

השב״כ הוא ארגון סודי, ולכן אין בו שקיפות. הוא מתנהל במחשכים. אולם חדרו אליו כל מיני קרנות זרות שהטמיעו בו תפיסות עולם משלהן, על כך שתפקידו המרכזי הוא ״להגן על הדמוקרטיה״, כשהדמוקרטיה פירושה שלטון בג״ץ ולא ריבונות העם.

ההדלפות שפורסמו מדברי ראש החטיבה היהודית בשב״כ חשפו רק טפח מהשנאה שלו למתנחלים ולדתיים (״לזרוק אותם בלי משפט לתא עם עכברים״).

חשוב להדגיש: יש בשב״כ רבים ומסורים שעושים עבודת קודש, אך הבכירים הם בתודעת שמאל פרוגרסיבי וניכור למסורת ישראל ולהתיישבות ביהודה ושומרון.

מתוך היותם אנשי שמאל, הם רואים בממשלה הימנית ובנבחרי הציבור איום על הדמוקרטיה.

במידה רבה זה מה שהוביל לטבח שמחת תורה, כי כשהשב"כ עסוק ב'הגנה על הדמוקרטיה' אין מי שיגן על הביטחון.

האירוע הדרמטי המתרחש כעת הוא, שהשמאל הפרוגרסיבי עומד לאבד ״שומר סף״ שעד כה פעל בניגוד לערכי רוב העם ונגד נבחרי הציבור. זהו המסגור האמיתי, וכל השאר הוא מסך עשן.

אם נתניהו היה ממנה ראש שב״כ מ'המחנה הנכון’, כל טענת ״ניגוד העניינים״ הייתה מתנדפת כלא הייתה.

ג. 'חוסר הסכמה לאומית'

טענה נוספת להתנגדות למינוי הובאה על ידי הרמטכ״ל לשעבר, ח״כ גדי איזנקוט. הוא טען שמינויו של זיני לראש השב״כ נעשה ב״חוסר הסכמה לאומית״.

ממתי מינוי של ראש השב״כ צריך הסכמה לאומית? היכן זה כתוב בחוק? לפי החוק, מי שממנה את ראש השב״כ הוא ראש הממשלה.

לא התקשורת, לא האקדמיה ולא היועמ״שית. בנוסף, לא ראש הממשלה לבדו ממנה את זיני אלא נדרשת הסכמה של כל הממשלה, מדוע זה לא נקרא "הסכמה לאומית"?

כשבנט ולפיד מינו את רונן בר לראש השב"כ, כן הייתה הסכמה לאומית? זוהי מכבסת מילים, המציגה כל צעד של השמאל כממלכתי ומקצועי, וכל מה שהימין עושה כקרע בעם וכפוליטי.

זכרו, כל מינוי של ראש שב״כ נעשה על ידי ראש ממשלה, ולכן מטבעו הוא ממלכתי ו״פוליטי״ כאחד.

לסיכום: המינוי של זיני הוא ממלכתי, מקצועי ובהסכמה לאומית רחבה.

ד. השמדת ערכים

אחת השיטות של השמאל הפרוגרסיבי בזמנים שידו על התחתונה היא ״לפרק את החבילה״, כמו האם המתחזה במשפט שלמה, האומרת שצריך לחתוך את התינוק לשניים – ״גזורו״.

כך פתאום לגיטימי לקרוא לסרבנות ולפגיעה בביטחון.

וזה מה שיעבור השב״כ: השמדת ערכים זדונית.

מהרגע שזיני ימונה להיות ראש השב״כ, הוא כבר לא יזכה להיות ״שומר סף״. התקשורת 'תיזכר' שתפקידה הוא בעצם לבקר כל היום את ראש השב״כ ולהטיל עליו את האחריות המלאה לכל כישלון ביטחוני. בניגוד לרונן בר, שלכבודו יצאה קריאה ציבורית שיישאר בראשות השב״כ ולא יפקיר את האזרחים. ואז האירוניה התאבדה.

כל מחדליו המזעזעים של רונן בר נשכחו בתקשורת ברגע שהוא נלחם נגד הממשלה. הכל פוזיציה ואינטרסים, ללא שום מוסר.

כבר בימים אלו מודלפות שיחות של זיני מפורום מטכ״ל, העושות ׳השמדת ערך׳ לא לזיני אלא לפורום שאמור להיות חשאי ומכובד. המטרה של שליטת השמאל הפרוגרסיבי מקדשת את האמצעים, ולכן השמדת ערך לאומי היא כלי לגיטימי במאבק שלהם.

האירוע הדרמטי המתרחש כעת הוא, שהשמאל הפרוגרסיבי עומד לאבד ״שומר סף״ שעד כה פעל בניגוד לערכי רוב העם ונגד נבחרי הציבור. זהו המסגור האמיתי, וכל השאר הוא מסך עשן

ה. מינויים

הציבור הימני והדתי טען במשך שנים כלפי הממשלה והעומד בראשה, מדוע אינם ממנים אנשי ימין. כתבתי על כך בעבר מאמר שנקרא ״איך נוצר הדיפסטייט ואיך מטפלים בו?״ (אפשר למצוא באתר שלנו).

אחת הסיבות לכך היא, שברגע שממנים פקיד בכיר המזוהה עם עולם הערכים הלאומי – גם הממשלה מותקפת וגם הפקיד. זהו לחץ כבד מאוד שמעטים האנשים היכולים לעמוד בו.

מדובר בהכפשות בתקשורת, בחיטוט בחיים האישיים, בסריקת כל תולדות החיים במיקרוסקופ, בסילוף ובחצאי משפטים.

רק השבוע התקשורת יצרה בזדון מצג, כאילו לזיני לא אכפת חלילה מהחטופים. מי שלא עבר את הסיוט הזה לא יבין אותו.

האזרחים התמימים מעולם לא יצאו להגן על המינויים המוצדקים. הם ישבו בכורסה וציפו מנבחרי הציבור לפעול לבדם.

אך באווירה הקיימת זה בלתי אפשרי. נבחר ציבור לא יכול להיבחר בקלפי רק פעם בארבע שנים. במציאות שיש בה ערעור יומיומי על נבחרי הציבור ועל הפקידים שהם ממנים, נדרש גם אשרור מחודש של הבחירה. אי אפשר עוד לשבת במזגן בכורסה.

ו. מאבק נחוש

על המינוי הזה כולנו צריכים להילחם. לא רק מפני שזיני ראוי לתפקיד הזה מצד עצמו, אלא בגלל האיום על הדמוקרטיה. אי אפשר שמיעוט רדיקלי ינהל כאן את השלטון.

המינוי הזה חשוב לא רק בגלל הדמוקרטיה והמשילות אלא גם בגלל הביטחון. השמאל הפרוגרסיבי הזיק לשב״כ ולתפקודו הרגיש מרגע שהכניס אליו פוליטיקה, מרגע שהחליט שעיקר תפקידו הוא 'הגנה על הדמוקרטיה' על פי הפירוש הרדיקלי של אהרן ברק.

כל אחד כאן הוא מערך הסברה מקומי שצריך לפעול בנחישות במרחבי ההשפעה שלו נגד הלוחמה הפסיכולוגית המופעלת נגד אזרחי מדינת ישראל.

מי שיכול לדבר – שידבר,

מי שיכול לכתוב – שיכתוב,

מי שיכול למחות – שימחה,

מי שנמצא ברשתות – שיפעל.

יחד נפעל כדי שיהיו כאן בע״ה משילות, ביטחון ודמוקרטיה אמיתית.

--- title: אנשי ירושלים author: איתי אסמן date: 2025-05-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/434 --- # אנשי ירושלים

השבוע ביום שני יחול יום ירושלים. היום בו שחררנו את עיר הקודש ירושלים במלחמת ששת הימים והתאחדנו יחד איתה.

ירושלים היא המקום הכי חשוב בעולם והכי חשוב לעם ישראל. על פי מסורת ישראל שם נמצאת אבן השתיה שממנה הושתת העולם, שם נח הקריב קורבנות, ושם הייתה עקידת יצחק. בירושלים שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון ושם נבנה גם בית המקדש השני. הכותל, שריד בית מקדשנו, הוא מה שנשאר לנו מהחורבן ושם עם ישראל התפלל ובכה לאורך הדורות מתוך געגועים. מעבר לתפילות היום-יומיות, יש הרבה זכרונות לחורבן ירושלים והרצון לבנות אותה – הכוס ששוברים בחופה, חלק לא מסויד בבית ועוד. ירושלים תמיד נמצאת בליבנו.

כל ההתנחלויות בארץ ישראל חשובות, אך ההתיישבות בירושלים היא החשובה מכולן, משום שזהו הלב, האיבר הכי חשוב בארץ שלנו והמקום שבו כל העולם רוצה לשלוט

אבל יש אנשים שעסוקים בפועל בבניין ירושלים ובשמירה עליה.

אמנם ירושלים נמצאת בריבונות יהודית, אך יש חלקים ממנה שמוחזקים על ידי הערבים. בעיקר העיר העתיקה ומזרח ירושלים. הערבים רוצים להשתלט על ירושלים ולכבוש אותה, ולשם כך יש יהודים צדיקים שעסוקים בגאולת בתים בירושלים וגרים במזרח ירושלים מתוך מסירות נפש עצומה.

הם גרים בעיר העתיקה ברובע המוסלמי והנוצרי (למה יש בכלל רבעים כאלו בעיר הקודש?) הם גרים בעיר דוד, סילוואן, כפר התימנים, אבו דיס, אבו תור, מעלה הזיתים, נוף ציון ועוד (וסליחה ממי שלא הזכרתי).

האנשים האלו הם אנשי ירושלים, וראויים להיכתב בדברי ימיה של האומה הישראלית בשובה לארצה. האנשים החשובים האלו שומרים על ירושלים ומוסרים את הנפש יום יום. הם חוטפים איומים ומסכנים את חייהם בהתיישבות שם.

כל ההתנחלויות בארץ ישראל חשובות, אך ההתיישבות בירושלים היא החשובה מכולן, משום שזהו הלב, האיבר הכי חשוב בארץ שלנו והמקום שבו כל העולם רוצה לשלוט.

אנשי ירושלים – אני מעריץ אתכם. מדי פעם אני תורם לגאולת הבתים שלכם, מעריך את מסירות הנפש שלכם וחושב עליכם לא פעם.

לקראת יום ירושלים, רציתי להגיד לכם בשם כל אזרחי מדינת ישראל – תודה, אשרינו שזכינו בכם. האנשים ששומרים על הלב.

--- title: התייחסות למינוי האלוף דוד זיני לראש השב״כ הבא author: אודי בן חמו date: 2025-05-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/435 --- # התייחסות למינוי האלוף דוד זיני לראש השב״כ הבא

א. כדי לחוות דעה ישרה על המינוי הזה חייבים להבין את ההקשר הרחב.

אנחנו בעיצומו של קרב איתנים ארוך שנים על מיהו הריבון. האם הריבון הוא העם על ידי נבחריו, או שמא הריבון הם חבורת ׳מומחים׳ יודעי ח״ן בעיני עצמם, לובשי גלימות שחורות.

זוהי השאלה המרכזית.

ב. מזה שנים רבות, מתרחש פה מפעל רב עוצמה המרוקן מכל תוכן את סמכותם של נבחרי הציבור. ועל כן עצם ההתעקשות לקבל החלטה בניגוד למייצגת המפעל הלא דמוקרטי הזה – היועמ״שית, היא כבר בשורה גדולה.

ראוי לשמוח עליה עוד לפני הדיון על הדמות שנבחרה, כישוריה ונסיונה.

המחאות נגד מינויו של האלוף זיני מעידות כאלף עדים על מה מתחולל הקרב הגדול פה – זהותה של המדינה

ג. רק לאחר הנקודה הזו אפשר וראוי להתבונן ספציפית במינוי ובמידת התאמתו. מהו הרקע שלו, כיצד ביצע את תפקידיו השונים, אומץ ליבו, יושרתו, מהן חוות הדעת של פקודיו ומפקדיו, האם הוא יודע ללמוד, להקשיב, או חלילה הפוך.

ד. המחאות נגד מינויו של האלוף זיני מעידות כאלף עדים על מה מתחולל הקרב הגדול פה – זהותה של המדינה.

אם מדינת ישראל הינה מדינה שבה הרוב קובע בקלפי, אזי העם בוחר באופן ברור במדינה בעלת זהות יהודית, ציונית ולאומית ולו ניתנת הבכורה, על ידי נבחריו למנות בעלי תפקידים למימוש מדיניות המבטאת ערכים אלו.

אך אם המדינה היא מדינת כל אזרחיה, יש לבצר את שלטון הפקידים וליצור חוסר לגיטימציה לממשלה לקבל החלטות. וגם כאן המינויים כמובן יהיו בהתאם לרוח זאת.

כך כל החלטה מוצגת כלא ישרה, לא מקצועית, מושחתת, פוגעת בשלטון החוק, ועוד דברי הבל חסרי שחר.

ה. רונן בר כראש השב״כ הוצג כ׳שומר סף׳ ולכן לא פשוט לפטרו, ולמרות שהחוק המפורש אומר אחרת הוא תקוע כמסמר בלי ראש. אך ראו את הפלא, לאחר שמונה אדם שאינו שייך ל׳ציבור הנאור׳ הוא מיד איבד את היותו ׳שומר סף׳. כך עובד מפעל השקר והרמייה השיטתיים.

ראש השב"כ החדש הוא בעיקר רואה את העם ונבחריו כריבון ולא את בית המשפט ככזה, וזה כבר מעל ומעבר

ו. ראש השב״כ החדש מייצג בדמותו את כל מה שהפוך מתרבות הפרוגרס. הוא לאומי, הוא יהודי גאה, הוא בעל משפחה גדולה, הוא התקפי, האויב והאוהב ברורים לו לגמרי והוא חובש כיפה לראשו כמבטאת זהות עמוקה ולא כקישוט. שומו שמיים.

אבל יותר מזה, יתכן שהוא בעיקר רואה את העם ונבחריו כריבון ולא את בית המשפט ככזה, וזה כבר מעל ומעבר.

ז. רק אחרי כל החשבון הזה צריך לבחון את מידת התאמתו לתפקיד.

יש לי מה לומר על כך, אבל ראוי שיעשה זאת כל אחד כמידת יכולתו ללא שום פוזיציה שקרית. ראוי שנהיה ישרים וכנים, לפחות כמו ראש השב״כ החדש.

בימים בהם כל מיני ׳לשעברים׳ מתגלים כמי שאחז בהם דיבוק, המינוי הזה הוא חידוש מרענן ומשמח.

אגב, בדבר אחד אפשר להיות בטוחים, הוא יעיר את ראש הממשלה כשיצטרך.

ח. אנחנו בעיצומם של ימים היסטוריים. נתפלל להצלחתו – שהיא הצלחתנו ממש.

--- title: ניצול משבר החטופים להעתקת מרכז השלטון לבית המשפט העליון author: צביקה מור date: 2025-05-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/163 --- # ניצול משבר החטופים להעתקת מרכז השלטון לבית המשפט העליון אם אתה עומד קרוב מדי למיצג אומנותי, תתקשה לתפוס את מכלול האובייקטים ומיקומם בתוך ההרמוניה. וכמו באומנות, כך במוזיאון החי של הקב"ה – בימת ההיסטוריה. נדרשות שנים רבות לעיכול השלכותיהם של אירועים מונומנטליים, אך **ישנם אירועים שראייה חדה תאבחן אותם כהמשך של תהליך גדול יותר, כנדבך נוסף.** א. בחודשים האחרונים נחשפנו לשיח על 'מדינת העומק' (הדיפ-סטייט, Deep State), המשקפת יותר מכל את המצב שבו השלטון וקבלת ההחלטות אינם בידי נבחרי העם אלא בידי פקידים ובידיים נעלמות נוספות. ביטוי מובהק לטענה זו נוכל למצוא בדבריה של דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, בכנס פנימי לפרקליטים תחת הכותרת "דמות המשפטן הציבורי": **"אנחנו משרתי הציבור ולא 'קונסיליירים' (יועצים, באיטלקית; כינוי לבכיר בארגון פשע, צ.מ.) של השלטון. אנו מחויבים לשליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר או מנכ"ל".** לשיטת זילבר, הפקיד אינו מחויב לשר הממונה עליו — המונע מאינטרסים כביכול — אלא לציבור. במקום אחר הסבירה זילבר שהפקיד יודע מהו רצון הציבור, מתוקף הימצאותו במערכת שנים רבות, שלא כמו השר שבא לקדנציה אחת. **לאחר שדינה זילברה את משרדי הממשלה, הגיע הזמן למהלך נוסף, והפעם בחסות סוגיית החטופים.** > מתברר שמחשבה נוספת הייתה בראשם של הקמפיינרים המוכשרים – שימוש בתסכול ובשבר של משפחות החטופים כדי להפוך את בית הנבחרים לקרקס ולמושב לצים. למה? ב. כדי להבין מה נעשה אצלנו בימים אלה, יש להעמיק מבט בתנועת הפרוגרס. **תנועה זו לקחה על עצמה להשמיד את זהות האדם. כלומר, את מרכיבי הזהות האנושית: לאום, משפחה ופרט**. כדי להשיג מטרה זו נעשה שימוש רחב בשפה על ידי מינוח חדש, המעצב את תודעת ההמון. לצורך השמדת ערך או ארגון, לא חייבים להשמידו בפועל או להכחיש את קיומו. **אפשר, למשל, לשנות את שמו, להצמיד לו כינוי או לרוקן אותו מחשיבותו.** לדוגמה: הכחשת שואה באופן סתמי וישיר תיתפס כלא רצינית. אך אם נגדיר ניצול שואה כ"כל מי ששרד את השלטון הנאצי באירופה" – הגדרה הכוללת גם הונגרים ואוקראינים ועוד – השמדנו את ערך השואה. דרך נוספת להשמיד ערך או ארגון היא **שינוי השם והגחכה**. דוגמה: מרחבי יהודה והשומרון הם ארץ התנ"ך שבה חיו אבותינו. אם נקרא להם "השטחים" 5 פעמים ביום במשך 30 שנה, הציבור יתרגל לחשוב שמדובר בנדל"ן בלבד. ג. כבר כתבנו במסגרת במה חשובה זו, שהשמאל זיהה מהר מאוד, כמו תמיד, את **משבר החטופים כהזדמנות נוספת לנגח את הממשלה**. כבר מתחילתו כוון הקמפיין, שכותרתו "Bring Them Home Now" , נגד הממשלה (במקום Let Them Go – נגד חמאס). מתברר שמחשבה נוספת הייתה בראשם של הקמפיינרים המוכשרים – **שימוש בתסכול ובשבר של משפחות החטופים כדי להפוך את בית הנבחרים לקרקס ולמושב לצים.** למה? קראו עד הסוף. ד. מאז תחילת המלחמה, כללי הנראות של הכנסת הופרו באופן בוטה. שלטים, מיצגים, מסכי ענק עם תמונות מתחלפות במסדרונות ובוועדות הכנסת. כמובן, רק תמונות של החטופים ולא של החיילים הנופלים או נרצחי שמיני עצרת. כביכול, יש רק קבוצה אחת שקשה לה בשנה וחצי האחרונות – **כל זה כדי למסגר את העיסוק בתחום החטופים כמטרה הבלעדית של המלחמה.** וזה עדיין קטן לעומת המתרחש בוועדות הכנסת. משפחות החטופים הורשו להיכנס לכל דיון של ועדה בכנסת ולדבר שם כאוות נפשן, גם לוועדה שתעסוק בבעיות הכלבים המשוטטים במרחב הציבורי. כך מתבזבז זמן יקר של עובדי הציבור – לרבות אנשי מקצוע המוזמנים לוועדה – הצריכים לשרת 10 מיליון תושבים. ה. מעבר למסר הקורא לכניעה ישנו גם הסגנון הבוטה, הקולני והמפחיד. שרים וח"כים מהימין מותקפים, מבוזים ומואשמים שוב ושוב, בכל ועדה ובכל שבוע. סעיף "העלבת עובד ציבור" בוטל, כביכול. ניתן להבחין בקלות בין קריאות אותנטיות של זעקה ושבר ובין קריאות מלאכותיות ומתודרכות היטב. אך למרות הפער הגדול בין שתיהן, **נראה כי יש בשתיהן כוונה נוספת, שייתכן מאוד שאינה ידועה למשפחות השבורות והמרוסקות**. כדרכם של קמפיינים, המשתתפים עשויים לא לדעת שהם בעצם פשוט ניצבים בקמפיין. כאב לחטוף, הנוכח בכנסת מדי שבוע, שאלתי את עצמי: 1.מדוע יש צורך שהם יגיעו כמה פעמים מדי שבוע לוועדות, ויחזרו על אותם הדברים בפני אותם אנשים? מדוע יש צורך שחמישה ושישה בני משפחה ידברו בכל ועדה במשך שעה (!!!), במקום נציג אחד בכל ועדה? 2.אם הכוונה היא לשכנע את הנוכחים לתמוך בדרישה לעסקה גם במחיר כניעה לחמאס, אפשר להבין את ההתקפות האישיות כלפי יו"ר ועדת החוקה ח"כ רוטמן, המתנגד לכל שיח עם החמאס. **אך מדוע לצרוח, להשפיל ולהאשים את יו"ר ועדת הכספים, ח"כ גפני, או יו"ר ועדת החינוך ח"כ טייב, שהם וסיעתם הביעו תמיכה בעסקה "בכל מחיר"?** ו. התשובה נמצאת גם הפעם בראיית התמונה הכללית, זו שמעבר למעשים היומיומיים. **ייתכן שהכוונה הנסתרת של קמפיין החטופים קשורה למטרתם הגדולה – להוזיל ולהגחיך את בית הנבחרים של מדינת ישראל באמצעות סוגיית החטופים, ולהעתיק את מרכז השלטון לבית המשפט העליון.** במסדרונות הכנסת ובוועדותיה מותר לצלם באופן חופשי, וכך מכל מופע בזוי ומשפיל בכנסת ייצא סרטון וירוץ ברשתות החברתיות ברחבי ישראל. אי אפשר שלא לקשר זאת לשיח האלים, המפלג והמסית, שלא לומר האוטו-אנטישמי, של יאיר גולן, העומד בראש מפלגה בישראל. **שני הדברים האלו לא רק מרדדים את השיח אלא מפקירים את בית הנבחרים בעיני הציבור.** > ייתכן שהכוונה הנסתרת של קמפיין החטופים קשורה למטרתם הגדולה – להוזיל ולהגחיך את בית הנבחרים של מדינת ישראל באמצעות סוגיית החטופים, ולהעתיק את מרכז השלטון לבית המשפט העליון ז. **לעומת הכנסת שהפכה לקרקס ולמושב לצים, ההוד וההדר של בית המשפט העליון נשמרים באדיקות**. שם לא נראה שלטים או חולצות עם כיתובים בענייני דיומא, ואם תביע זעקת שבר נגד האבסורד שבמתן זכות עמידה לארגוני שמאל, הרוכבים על הדמוקרטיה הישראלית ומייצגים את מפלצות הנוח'בה – תוצא בחוסר כבוד אל מחוץ לאולם. לעומת ועדות הכנסת, בזמן הדיונים בבית המשפט העליון אסור לצלם, וכך הציבור אינו חשוף לעוולות בית המשפט. ח. **בצורת שלטון דמוקרטית, לכל בעל זכות הצבעה יש פתק אחד בלבד לקלפי. מכאן שדמוקרטיה = דמוגרפיה**. אך השמאל הפרוגרסיבי, שפטר את עצמו מהרחבת העם היהודי ופטר את עצמו משכנוע הציבור בדרכו, מבקש להעתיק את השלטון לבית המשפט העליון, בו יושבת הפקידות הגבוהה ביותר שאינה נבחרת ואין מעליה ביקורת. **ערב יום ירושלים עלינו להכיר במזימה זו, ולתבוע בכל תוקף את הכבוד הראוי לבית הנבחרים ולנבחרי הציבור של עם ישראל, הנמצאים על הבימה ההיסטורית של העם בדורות הללו: מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.** --- title: גבורה ותקווה, תקווה וגבורה author: אודי בן חמו date: 2025-05-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/437 --- # גבורה ותקווה, תקווה וגבורה

א. השבוע הוחזרו במבצע של המוסד אלפי פריטי זיכרון אישיים שהוחזקו בכספות בסוריה והיו שייכים לגיבור ישראל, המרגל אלי כהן הי"ד.

בעותק מקורי, בכתב ידו, כתב אלי כהן את מכתבו האחרון לאשתו נדיה, תיבדל לחיים ארוכים. הוא כתב כך:

"לרעייתי נדיה ולבני משפחתי היקרים, אני כותב לכם את מילותיי האחרונות ומבקש מכם לשמור תמיד על קשר ביניכם. ממך נדיה אני מבקש שתסלחי לי ושתדאגי לעצמך ולילדים. תדאגי להם לחינוך. אל תמנעי מעצמך או מהם דבר, ושמרי על קשר עם משפחתי. את יכולה להינשא למישהו אחר כדי שהילדים לא יגדלו בלי אבא. יש לך את החירות המלאה לכך. ובבקשה, אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שהיה אלא תחשבי תמיד על העתיד. אל תשכחי להתפלל לעילוי נשמת אבי ונשמתי".

הדברים הללו, שנכתבו על ידי שר וגדול בישראל, נאמרו לפני 60 שנה. כך דיבר אדם ענק שפרטיותו ומצבו האישי המצמרר לא ערפלו אותו רגע לפני עלייתו לגרדום. הוא נשאר חד, צלול, קר רוח ומודל לחיקוי שייצרב לדורות. הוא כתב על דברים שונים; רק על עצמו וכאבו לא דיבר.

ב. עם ישראל נמצא במלחמה קשה וארוכה, מעל שנה ושמונה חודשים. תקופה ארוכה שהחלה בטבח חסר תקדים שהימם אותנו לחלוטין.

מלחמה הינה האירוע הכי כאוטי שניתן לתאר. הררי מילים נכתבו על כך. המלחמה היא 'יקום מקביל' שאי אפשר לתארו. זר לא יבינה. למרות היערכות מקדימה היא תמיד מפתיעה, וודאי כשהיא פורצת ללא היערכות מתאימה.

הקשיים המתלווים לניהול המלחמה הינם עצומים. מִחוץ: אמברגו נשק, אילוצים על 'סיוע הומניטרי' משולל כל יסוד מוסרי, איומים בבידוד בינלאומי ועוד.

ומבית: לאחר ההירתמות והאחדות הגדולים, שוב קריאות בזויות לסרבנות, הפגנות הקוראות לעצירת המלחמה ותיעדוף חטופים יקרים על פני טובת הכלל. מעצר מקורבים לראש ממשלה מכהן, התנהלות משפטית שערורייתית הגוררת את ראש הממשלה לבית המשפט בעיסוק בזוטות ועוד.

הם לא בחרו בתפקיד הזה, התפקיד בחר בהם. הם היו שמחים לוותר עליו ולחזור לאלמוניותם, לביתם ולמשפחתם החמה. אבל המציאות כפתה עליהם אחרת והם התמסרו ואמרו: "הנני"

ג. ובעת הזאת, עומדות שתי דמויות מיוחדות, שברור לכל בר דעת שעוד ייכתבו בספר דברי הימים כגיבורים. הם לא ביקשו כיבודים, אלא את השבת כבוד האומה. הם לא ביקשו את אור הזרקורים, אלא להביא אור יקרות לעם הפצוע והחבול. הם לא רדפו אחר מוחצנות, אלא ביקשו צניעות. הם לא ביקשו עבור עצמם, אלא רק עבור הדורות הבאים.

יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד שנהרג בכיסופים בשמחת תורה לאחר קרב גבורה, יושב ראש פורום הגבורה. וצביקה מור, אביו של איתן החטוף לאחר שסייע לרבים בנובה, יושב ראש פורום תקווה.

ד. "וישלחהו מעמק חברון". שני גיבורים הגרים בשכנות בקרית ארבע היא חברון, שנשלחו לעם ישראל ישירות מהמקום אליו הלך כָּלֵב לאחר שנשלח עם המרגלים לתור את הארץ.

כָּלֵב הלך למערת המכפלה לבקש רחמים לבל יושפע מעצת המרגלים. מכאן יובן עד כמה קשה ומורכבת היא השליחות. הם שייכים למקום ממנו שואבים 'עצה עמוקה', מכוחם של אבות האומה הטמונים מדורי דורות במערת המכפלה.

הם לא בחרו בתפקיד הזה, התפקיד בחר בהם. הם היו שמחים לוותר עליו ולחזור לאלמוניותם, לביתם ולמשפחתם החמה. אבל המציאות כפתה עליהם אחרת והם התמסרו ואמרו: "הנני".

ה. מי שלא מבין את הקשיים האדירים, את המהמורות הרבות, המוקשים, הבורות ואבני הנגף הרבים הניצבים בדרכם, לא יוכל להעריך כנדרש את פועלם.

הם נדרשים לעמוד בעין הסערה, להתמודד עם ביזיונות של מערכות מסואבות ושל אנשים פרטיים, הטחת האשמות שאין הנייר והדעת סובלתן, וגם עם הקושי של אנשים רבים שהורגלו להתנהל ב'מתח נמוך' וכעת עליהם להכיל 'מתח גבוה' – את עוצמות אישיותם ובשורתם.

דומני שבעת המורכבת זאת, טוב נעשה אם נאמץ משהו קטן מהאופן בו מתנהלים מבשרי התקווה והגבורה הללו

ו. לא משנה כיצד תסתיים המלחמה הזו, בע"ה היא תסתיים כמצופה, אך גם אם חלילה לא כך יתגלגלו הדברים, לעד ייזכרו שני הגיבורים הללו כמגדלורים של עוצמה וחוסן.

הם מצטרפים לדמויות רבות לאורך ההיסטוריה שהעדיפו את טובת הכלל על טובתם האישית, את חיי העומס הציבוריים על חיי נוחות פרטיים ונשאו את משא השליחות על גבם.

הם העמידו עצמם בשורה אחת עם רבים שהלכו כנגד הזרם כדי להתוות דרך ולסמן כיוון לזרם חדש־ישן.

כאברהם העברי שעמד בעבר אחד וכל העולם מעבר השני, וכמרדכי היהודי שהיה רצוי לרוב אחיו ולא לכולם, וכמו הרב קוק זצ"ל שעמד בגבורה ובאומץ במאבק נחוש מול אלו שביקשו להעליל עלילות שווא נגד חפים מפשע שהואשמו ברצח ארלוזורוב.

הגבורה והעמידה האיתנה והנחושה מבשרות תקווה גדולה לעם ישראל. ותקווה גדולה, שאינה פסיבית חלילה, מבשרת ומחייבת גבורה גדולה לאורם של חלוצים שעמדו בלחץ ולא נשברו, אלא התחזקו והתחשלו וכולנו עימם.

וחשוב לזכור: מאחורי שני האנשים הללו עומדות משפחות שלולא תמיכתן שום מפעל מפואר לא היה יכול לעמוד; גם להן ראוי להצדיע.

דומני שבעת המורכבת זאת, טוב נעשה אם נאמץ משהו קטן מהאופן בו מתנהלים מבשרי התקווה והגבורה הללו. המסר שלהם — שלנו הוא, מזכיר לנו מי אנחנו, מה ייעודנו, אלו כוחות חיים טמונים בנו וכיצד נכון וראוי להתנהל במלחמה ללא פיזור נפשי אלא ההיפך, במיקוד חד ויציב.

אשרינו שאנשים אלו חיים בינינו.

--- title: מגילת העצמאות נאמנה לנצח ישראל author: עזרא הימן date: 2025-05-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/438 --- # מגילת העצמאות נאמנה לנצח ישראל

א – עם נולד

לפני כ-40 שנה גילה אדם זרטל, אז ארכיאולוג צעיר מקיבוץ עין שמר, את מזבח יהושע בהר עיבל. התגלית הייתה מפתיעה ביותר, כל הממצאים התאימו באופן מושלם. התיארוך, המיקום, המבנה והצורה של האבנים, המילוי, סוג העצמות ומצבן ועוד, הכל הצביע על גילוי שטרף את התפיסה האקדמית שניסתה עד אז למחוק את המסורת העתיקה על ראשיתו של עם ישראל בארץ ישראל. זרטל, כחוקר תמים, חשב שהכל ישמחו בתגליתו המרעישה המוכיחה את ראשית קיומו של עם ישראל בארץ, בהתאם למסורת העתיקה בתנ"ך.

אך כותרת הספר שכתב על התגלית, 'עם נולד', מגלה את חומר הנפץ הזהותי שהתגלה בתוך החברה הישראלית: האם הקמת מדינת ישראל היא חוליה בשרשרת חיים ארוכה מאוד של העם היהודי, המתחילה באבות האומה ולאחר מכן ביציאת מצרים, מתן תורה והברית בהרי גריזים ועיבל בכניסה לארץ, או שבתש"ח ניתקנו את עצמנו משרשרת זו והקמנו עם אזרחי חדש המכונה במקרה 'ישראל'? הקהילה האקדמית, שבחרה באופציה השנייה, החרימה את זרטל ואת התגליות שלו. כל זה רק 'התחפש' לשאלה מדעית; זו הייתה שאלת הזהות שלנו, של מדינת ישראל.

וזה הפאנץ': כשבעלי תפיסות דתיות ומסורתיות הופכים – בתמיכת הציבור – למגבשי חזון ולמובילי דרך של עתידנו כעם, זהו סדין אדום 'משיחי' מבחינתם. והוא ההצדקה לכל משקל הסמכות הרודנית של בג"ץ ולווייני הדיפ-סטייט שלו

ב – מגילת העצמאות של אהרן ברק

לפני 7 שנים, כשאהרן ברק ראה שציבור הימין מתחיל להילחם נגד הדיקטטורה השיפוטית שהוא הקים בעורמה ופועל להשבת הריבונות לנבחרי הציבור, הוא כתב מאמר בכתב העת 'חוקים', ובו שלף משרוול הגלימה רעיון חדש: הכנסת עצמה כפופה למגילת העצמאות של דור המייסדים כפי שהוא וחבר שופטיו מפרשים אותה. האמת היא כי מגילת העצמאות רחוקה מלשקף את תפיסות השמאל הפרוגרסיבי, אבל לא קשה למשפטנים מפולפלים להעמיס על המילים "שוויון זכויות" הרים של טרללת פרוגרסיבית.

אך מיד יתברר שהעיקר כאן איננו פרשנות המגילה, אלא הפונקציה השוללת שהשמאל הליברלי מייחס לה: שלילת כל מה שקדם לה – שלילת הזהות השורשית של עם ישראל שקדמה לתש"ח ב3,000 שנה, והמצאת חברה אזרחית חדשה (אגב, בניגוד לתוכן המגילה עצמה).

וזה הפאנץ': כשבעלי תפיסות דתיות ומסורתיות הופכים – בתמיכת הציבור – למגבשי חזון ולמובילי דרך של עתידנו כעם, זהו סדין אדום 'משיחי' מבחינתם. והוא ההצדקה לכל משקל הסמכות הרודנית של בג"ץ ולווייני הדיפ-סטייט שלו.

ה'משיחיות', על רגל אחת, היא תפיסת החיים שמדינת ישראל היא המשכיות נצח ישראל מאז ומעולם והיא חלק מחזונות העתיד של נביאי ישראל. וכאשר 'המשיחיים', אלה שנבואות התנ"ך והזהות שנצרבה בנו מאז לידתנו כעם מאירות להם את הדרך גם היום, הופכים לרוב – מבחינת חסידות אהרן ברק הם 'גנבו את המדינה' מהמייסדים. צריך לעצור אותם בכל מחיר. למלחמה הזו מגייס אהרן ברק את מגילת העצמאות כסמל.

ג – מגילת עצמאות נאמנה לשרשרת הדורות

האמירה "נאמנים למגילת העצמאות" שנדחפה אל תוך מיזמי המחאה והקמפיינים נגד הימין הייתה אמורה להיות אמירה תמימה ומאחדת של כל מי ששמח בפלא תקומת מדינת ישראל בתש"ח. אך היא הוצנחה אל תוך המחאה כדי לשלול את הלגיטימיות מאותו רוב הרואה את העם בישראל כהמשך ישיר של אותו עם עתיק שהתפלל אלפיים שנה לשוב לארצו. לדידנו, מגילת העצמאות היא חוליה חשובה בשרשרת הזו, אך הציונות עצמה התחילה באברהם אבינו.

אך לדידם, מגילת העצמאות אינה מדברת על עצם תקומת העם היהודי העתיק בארצו, אלא על חברה מחולנת, מנותקת מעברה ומשוחררת משורשיה שהקימה לעצמה מדינה, ורק עליה הם מוכנים להילחם. כל דבר אחר הוא מות הציונות מבחינתם. כי אצל היאיר גולנים והבוגי יעלונים, אידיאולוגיה מחולנת של החיים היא תנאי הכרחי בהגדרת הציונות.

מי שמתחיל את הציונות בתש"ח, סופו לשכוח גם את ערכי תש"ח. הוא ימציא בתשפ"ה ערכים חדשים שגם דור תש"ח לא חלם ולא כיוון אליהם

לכן לא מפתיע, שאחד ממובילי תנועת "נאמנים למגילת העצמאות", מג"ד לשעבר ופעיל מחאה ותיק, מציע בלי למצמץ לגרש מהארץ את מצביעי הציונות הדתית ועוצמה יהודית ולקחת בחזרה את המדינה בכוח הזרוע. ולא מפתיע שהיום הוא וחבריו מובילים את מכתבי הסרבנות לשרת בצה"ל, באמצע מלחמה. כי לדידו, אם תפיסת עולמו אינה זו המובילה את צה"ל, אין זכות קיום לא לצה"ל ולא למדינה הזו.

לדבריהם, המזרח התיכון מתחלק לא בין עם ישראל לאויביו, אלא בין 'המתונים משני הצדדים' לבין 'פושעי המלחמה משני הצדדים'.

ולכן, המעגל החברתי הקשה של מחאת קפלן, על גנרליו ומשפטניו, מתואם באמירות המעודדות סרבנות והמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה: אם צה"ל שייך לחברה הליברלית החדשה שהוקמה במדינת ישראל, הוא לגיטימי. אך אם צה"ל 'שייך' ל'משיחיים' לפי הגדרתם, הרי שהוא צבא פושע ולא לגיטימי. הזרות היא מוחלטת.

סמדר מורס, מנהלת בית ספר חילוני בתל אביב,

לא מתבלבלת מהניסיון לנתק את מגילת העצמאות משרשרת הדורות


ד – תקופה של תחייה שנייה

מי שמתחיל את הציונות בתש"ח, סופו לשכוח גם את ערכי תש"ח. הוא ימציא בתשפ"ה ערכים חדשים שגם דור תש"ח לא חלם ולא כיוון אליהם. כי העיקר אצלם הוא הווקטור: הציונות להבנתם היא המצאה חדשה, מנותקת בהגדרה מעברנו.

מי שאצלו המסמך המייסד של עם ישראל הוא מגילת העצמאות, גם מגילת העצמאות לא תהיה לו, והוא ינסה לשווא להיתפס ברבע משפט מתוך המגילה כדי להצדיק את גלישתו במדרון הפרוגרסיבי של העידן שלנו.

מעגל חברתי מסוים בישראל נמצא בחרדה עמוקה מקץ דרכה של הציונות כהמצאה מודרנית מחולנת שבראה חברה חדשה.

כי תש"ח ומגילת העצמאות מקבלים את ערכם בהיותם חוליה בשרשרת הדורות של זהותו וערכיו של העם הזה, עם עתיק שנולד בברית נצח, ושרק היא מקיימת אותו גם בימים אלה.

זה לא ענין סוציולוגי של מגזר דתי מול מגזר חילוני. יש גם דתיים שזהותם הישראלית התחילה בתש"ח והתגלגלה במורד הפרוגרסיבי. ויש אנשים השייכים סוציולוגית לחברה החילונית אך זהותם מתחילה מיציאת מצרים והמעמד של יהושע בהר עיבל.

הגילוי המקרי של הארכיאולוג הסקרן מקיבוץ עין שמר היה סימן לתחייה הלאומית השנייה של עם ישראל שאנו עדים לו היום: תקומה לאומית מחודשת, המחברת את הציונות החדשה בחזרה לשרשרת, אל שורש קיומה.

--- title: זיהוי תהליכים ותביעה נחרצת למעשים author: אודי בן חמו date: 2025-05-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/439 --- # זיהוי תהליכים ותביעה נחרצת למעשים


לפני כמה חודשים הוזמנתי להעביר שיחה לבני נוער במוסד חינוכי ידוע. החבר'ה היו מרשימים ואיכותיים מאוד ועיניהם הבורקות עשו עליי רושם רב. יש עתיד, חשבתי לעצמי.

מתוך היכרותי עם 'פס הייצור' התרבותי של רבים מהם, המדגיש אהבת ישראל ואחדות כערך עליון, וחוסר גבולות ואיזונים ברורים גם אל מול מעשים ודברי בלע קיצוניים ומכוערים ויצירת נזק ברמה הכללית, שאלתי אותם מה לדעתם צריך להיות היחס ליאיר גולן כשהגיע לניחום אבלים באחד היישובים בשומרון, כשלפני רגע ביזה את החינוך והערכים של בני היישוב הזה ממש. הארכיון הרי מלא בתיעוד מחפיר.

אמרתי להם, נסו לגבש עמדה מורכבת, שאינה בקצה. לא גידופים וזריקת אבנים במהלך השבעה חס ושלום, וגם לא תהייה על עצם השאלה, כאילו מדובר בפיה טובה שאין התנהלות עבר מפוקפקת מאוד באמתחתה.

מוזמנים לנסות את התרגיל הזה על עצמכם.

אנחנו אומרים: דברים חסרי תקדים בחריפותם מחייבים תגובה חריפה בהתאם. אנחנו לא מהאו"ם.

חובה קדושה עבורנו להגן על אלפי חיילי צה״ל, משפחותיהם ומי ששלחו אותם להילחם בשמנו.

הווילון מוסר. הערפל מתפוגג. מערכת התודעה, החשיבה והניתוח נחשפת לעין כל. והמסקנה פשוטה: רעיונות השמאל הקיצוני ומייצגיהם הורגים אותנו. נקודה

א. "מדוע בכלל להתייחס לזה?", נשאלנו במערכת. והתשובה: יאיר גולן כלל לא מעניין. אבל הוא סימפטום המעיד על תופעה חברתית, ציבורית, תרבותית ופוליטית, וחובה עלינו להתייחס אליה. גולן אינו יחיד, הוא מייצג דרך ותפיסות עולם שיש להן אחיזה אצל רבים.

חובה ללמד גם את הנוער וגם את עצמנו מהו היחס הראוי לתופעה בזויה כזו. מהיכן הגיעה, מה משמעויותיה, מהן דרכי הפעולה כנגדה, ומה מעידים השתיקה או הגינוי הרפה של אנשי ציבור מסוימים כלפיה.

ב. אירועים לאומיים משמעותיים חושפים את 'מאחורי הקלעים' התודעתי ואת מרכיבי החברה. מי שתומך במאמץ הלאומי הקשוח: מתגייס, מסייע בעידוד, בהסברה וכדומה, ומי שלהפך.

והמלחמה כאירוע לאומי חריף עושה זאת ביתר שאת.

הווילון מוסר. הערפל מתפוגג. מערכת התודעה, החשיבה והניתוח נחשפת לעין כל. והמסקנה פשוטה: רעיונות השמאל הקיצוני ומייצגיהם הורגים אותנו. נקודה. אין להם גבולות. אין להם קווים אדומים. הם לא מנהלים ויכוח על הדרך הראויה. הם עוסקים בהשחרה, בביזוי ובמלחמת חורמה נגדכם, הקוראים ברגע זה את הדברים הללו.

הם לא בוחלים בשום אמצעי, גם בכזה המזכיר אנטישמיות מזוקקת שאויבינו כבר מהדהדים בעוצמה נגדנו; כזה המזכיר מערכת תעמולה נאצית מלפני 70 ו-80 שנה. אלו הן השיטות. כבר היה מי שכינה זאת "זיהוי תהליכים".

ג. יש פה קו פרשת מים ברור, הדורש אומץ לב אזרחי ויושרה אינטלקטואלית. יש הטוענים שאסור לנו לריב זה עם זה אחרי מה שקרה לנו, אחרי הטבח. אך צריך לדעת: יש כאן קבוצה שחובה לשלול ממנה את הלגיטימיות. אותה אסור לנרמל. מי שמחפש אחדות בעם ישראל צריך להוקיע אותה, לבודד אותה ולדחוק אותה אל השוליים. ומי שלא מבין זאת, חזקה עליו שכבר עבר השחתה שכלית, מנטאלית ותרבותית.

ד. "אין להכליל", יש הטוענים. אולם דברי הבלע של גולן גם חושפים לנו את כלל המערכות העוסקות בתודעה במדינה, ולכן ראוי להכליל. לא באופן ילדותי ושטחי, אלא על ידי מאמץ שכלי. אדם בוגר מנסה כל הזמן להכליל ולקשר תופעות חלקיות לתמונה כוללת. העולם המדעי וכל תחום מחקר המנסה לגבש תמונה כללית עוסק בניסיונות הכללה על פי כללי לוגיקה ברורים. והמסקנה פשוטה וברורה: מוקדי עיצוב התודעה וארגונים רבים שותפים לזוהמה הזו. אף אחד מהם לא יוצא מכליו, לא דורש תגובה, לא מחרים, לא מתחייב שלא יהיה שותף לאיש הזה.

האקדמיה, מכוני המחקר, ההסתדרות הרפואית, התקשורת, עולם התרבות, החינוך, צמרת צה"ל ועוד, כולם שותפים ליצירת התופעה הזו וכולם שותפים לטיפוחה. דרוש גינוי עוצמתי ומהדהד לפחות באותו ווליום של דברי הבלע שנאמרו, המהווים נקודת ציון היסטורית באוטו-אנטישמיות שלהם.

ה. ״יש לו כוונות טובות, הוא פשוט רואה אחרת את טובת המדינה"

אלה הטוענים כך גם ממהרים לשלוף מהבוידעם את עברו הצבאי של האיש ואת הימים שבהם מסר את נפשו על הגנת האומה. זוהי חרפה נוספת שיש להיגמל ממנה. האם יטענו כך גם אם יתברר שהאיש ביצע פשע כלפי מישהו מבני ביתם, חלילה? והאם לא מדובר במעשה חמור פי כמה כשמדובר בזירה הציבורית ובהשפעה בין-לאומית? הרי הנזק שגרם לנו הוא עצום! ובכלל, מה הקשר ל'כוונות טובות'? בשם ה׳כוונות הטובות׳ של לנין וסטאלין נרצחו המונים.

יש לבחון את התוצאות, לא את הכוונות. ומי שלא מקבל על עצמו את חוקי המשחק הדמוקרטיים אין לו שום כוונות טובות, רק חיפוש שררה, כוח ועוד כוח בשיטות אלימות.

מי שלא יוקיע, המסקנה לגביו ברורה: הוא רואה באיש הזה ובמפלגה שלו שותפים לגיטימיים בחיינו הלאומיים. אם לא התחייבת לכך שלא תשתף איתו פעולה בשום אופן בעתיד, אתה עושה מעשה רמייה והולכת שולל

ו. יש בקרבנו הסבורים שככל שהאמירות והמעשים חמורים, מזיקים, זורעי הרס וחורבן, כך מצווה גדולה יותר להיפגש ולהידבר. דווקא עם אנשים כאלה. אלו מחשבות הבל המעידות על נאיביות קיצונית ופציפיזם נפשי ורוחני.

המחשבה שאם רק ניפגש באצילות מעושה נוריד את גובה הלהבות היא אנרכיה מוחלטת.

אין היא מנמיכה להבות, היא מטפחת אותן. העבריין לומד שאיש אינו מציב לו גבולות וממשיך בשלו. דומה הדבר לניסיונות לכבות שריפה באמצעות נוזל, רק שמדובר בדלק.

ז. הטו אוזן וחפשו את הגינויים. הקשיבו להם קשב רב. דקדקו בפרטים הקטנים. ערכו השוואה לגינויים אחרים בעבר. חפשו אותם אצל פוליטיקאים כבנט, חפשו אותם אצל ארגונים המתיימרים להביא בשורה לעם ישראל ועוסקים במפגשי הכנסת אורחים ועיסוק באתיקה, חפשו אותם אצל רבנים מסוימים שנרמלו פגישות עם 'אחים לנשק', טייסים סרבנים ועוד. חפשו את הגינויים ואל תסתפקו במועט. הוקעה. זה מה שנדרש כלפי האירוע הזה. עד לחזרה בתשובה של האיש ולתשלום החוב לחברה. וכגודל חומרת המעשה, כך החזרה בתשובה הנדרשת.

לא מסובך.

ח. מי שלא יוקיע, המסקנה לגביו ברורה: הוא רואה באיש הזה ובמפלגה שלו שותפים לגיטימיים בחיינו הלאומיים. אם לא התחייבת לכך שלא תשתף איתו פעולה בשום אופן בעתיד, אתה עושה מעשה רמייה והולכת שולל.

מי שמחפש אחדות אמיתית אינו מסתפק בגינוי רפה, הוא דורש מעשים.

ולסיום, בדבר אחד צדק גולן בנאומו המפורסם הקודם. הוא בהחלט זיהה תהליכים – הוא פשוט הביט במראה.

אבל עם ישראל יתגבר גם על השקר הזה וינצח.

--- title: נחרצות ביחס למטרה וסבלנות ביחס לדרך author: אודי בן חמו date: 2025-05-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/440 --- # נחרצות ביחס למטרה וסבלנות ביחס לדרך

לפני שנים רבות פיקד אפי איתם על סיירת גולני. כשביקר את חייליו בניווט, מצא את אחד מחייליו תקוע בתוך סבך צפוף בנחל כזיב ושאל אותו, תוך שהוא משועשע מהסיטואציה: "תגיד, אתה יודע איפה אתה?"

ענה לו החייל בביטחון: "לא. אבל אני יודע לאן אני צריך להגיע".

כאילו אמר, היעד ברור, עם הדרך אתמודד.

המציאות שאנו נמצאים בה מבלבלת מאוד. יש אף כאלה שממש מתחרים בזריעת בהלה וייאוש, כאילו לא די במצב המתוח גם כך.

לפניכם עשר נקודות להסתכלות על המציאות:

א. ישנה הלימה בין מידת ההיכרות האינטימית עם המוקשים הרבים במדיניות הציבורית, לבין מידת האשראי והאמון הניתנים לראש הממשלה.

אם אינך יודע שהנהג ששלחת תקוע בפקק כי 'הלך' לו המנוע, לא תוכל להתייחס בסלחנות לעיכוביו; רק תצעק עליו, תתאכזב ממנו ותחפש נהגים מחליפים, בשעה שהוא נמצא בפקק ונדרש ׳לנהל את האירוע׳ כעת, לא בעתיד.

מצד תומכי הממשלה הלאומית ומבקשי הניצחון מצופה לסייע בהסרת המוקשים מהמסילה, לא לצעוק על הקטר: "סע כבר", "תפסיק לפחד", "מה הבעיה שלך?", ושאר ירקות

ב. נזכיר שממש היום, בשעה שראש הממשלה נדרש לקבל החלטות מורכבות, הוא הודיע לבית המשפט שייתכן שייאלץ להיעדר מחר עקב ענייניים בטחוניים. התשובה המטורפת של השופטת רבקה פרידמן פלדמן היא אירוע סימבולי קטן המעיד על המוקשים הרבים: "אם אפשר, תתאים אותם אלינו"…

ג. בשעה ההיסטורית הזאת מתמודד ראש הממשלה עם לחצים אדירים לעצירת המלחמה. קריאות לסרבנות, האשמות מופרכות ברצח עם, איומים מהזירה הבין-לאומית ועוד.

כל דבר כזה מוסיף עוד מוקש על המסילה שעליה נוסעת הרכבת הלאומית ומקשה על תנועתה.

מצד תומכי הממשלה הלאומית ומבקשי הניצחון מצופה לסייע בהסרת המוקשים מהמסילה, לא לצעוק על הקטר: "סע כבר", "תפסיק לפחד", "מה הבעיה שלך?", ושאר ירקות.

ד. המציאות הלאומית דומה לאדם שאביו שוכב על שולחן הניתוחים ומתכונן לניתוח מורכב. המנתח, על חסרונותיו ויתרונותיו, מנסה בכל כוחו לעשות כמיטב יכולתו.

המנתח הזה אינו מושלם, הוא עשה כמה טעויות בעבר, אבל הוא רוצה להצליח. הוא אולי שוגה לעיתים, אבל כרגע הוא המנתח.

הוא גם הוכיח את עצמו בעבר ולא מכר את ערכיו כדי לקבל אִתְרוג כמו אחרים.

במצב הזה, כשאביך על שולחן הניתוחים, כנראה תעשה כל מאמץ לעודד, לחזק, להתפלל ולסייע למנתח הזה. אם היה אפשר להחליף במנתח אחר, מילא, אבל רק ילדים קטנים עוסקים בשאלות תיאורטיות כאלה.

ה. מטרת המלחמה היא ברורה. אין אפשרות אחרת – רק ניצחון והכרעה חד-משמעיים, על חשבון כל ערך אחר, יהיה יקר ככל שיהיה.

ללא השגת המטרה הזו, ייכשל מי שעומד בראש המערכת וניכשל כולנו. חלילה.

ולכן, אין שום מרחב גמישות ביחס למטרה. אבל ביחס לדרך? חייב להיות. כל אדם בוגר מכיר זאת בחייו, בעסקיו, בחינוך ילדיו ועוד.

השמאל מבין שניצחון במלחמה משמעו 'נוק אאוט' לכל תפיסת עולמו. הנה, ניתן להכריע את הרוע, ניתן להביס את הטרור. זוהי מכה נחרצת לכל העולם הדמיוני שעליו חלמו – עולם שליו, רגוע, ללא זהויות וללא גבולות

ו. בואו ניקח למשל את עניין המצור. לכאורה רעיון מצוין. אני בעד. אבל אנחנו עוסקים במצוי ולא ברצוי.

בין הרעיון הכללי לבין יכולת יישומו במציאות ישנו פער אדיר. מה המשמעויות של מצור כזה מבחינת זמן? (המצור על ירושלים לקח 3 שנים בתא שטח מתוחם וקטן בהרבה, כידוע).

ומבחינת הזירה הבין-לאומית? ומבחינת סדרי כוחות?

ז. "למה אתם תמיד מגוננים על נתניהו"? – תודה על השאלה.

נתניהו, כראש ממשלה נבחר, מייצג את עם ישראל. הוא לא הסיפור פה.

בעיות תודעתיות של שנים לא מתקנים במהירות, וכשלי מערכת יסודיים של תפיסות מוסר מעוותות ותודעה ציבורית רקובה קשה להזיז.

לכן אנחנו משתדלים לדבר על המוקשים ופחות על הנהג.

ללא נקיון המסילה, כלומר המערכת הציבורית והתודעתית – שום קטר לא יוכל לנסוע עליה בקלות, אלא אם כן ימכור את כל נכסינו הלאומיים כפי שאירע בממשלת הריפוי והאיחוי.

ח. לא נעים לומר, אבל רבים מראשי השמאל באמת מעוניינים שנפסיד. קשה לומר זאת. התירוץ הוא כמובן שחרור החטופים וסיום המלחמה, מבלי שעוסקים בכלל בהשלכות, באפשרויות השונות ובמחירים הכבדים.

השמאל מבין שניצחון במלחמה משמעו 'נוק אאוט' לכל תפיסת עולמו. הנה, ניתן להכריע את הרוע, ניתן להביס את הטרור. זוהי מכה נחרצת לכל העולם הדמיוני שעליו חלמו – עולם שליו, רגוע, ללא זהויות וללא גבולות. ולכן הם עוסקים בכל כוחם בדה-מורליזציה מכוערת. זה מחייב התנהגות אחראית מצד מצדדי הניצחון, שמא 'בהפוך על הפוך' יסייעו למצדדי הפסקת המלחמה.

ט. בשעה היסטורית זו דרושים עצבי ברזל, קור רוח, סבלנות, נחישות ואמון שבכוחנו לעשות זאת. יחד עם המנתח הנוכחי.

׳מותר׳ לבקר וטוב להביע עמדה חריפה בדרך נאותה ובזמן המתאים. אך אסור להיגרר לביזוי, להחלשה ולרפיון, שיביאו בסופו של דבר למפולת כללית, חס ושלום.

י. ולך ראש הממשלה נאמר: אנא אל תאכזב אותנו, אל תירתע ואל תֵחַת. יש עם גדול, חזק ונחוש מאחוריך. עמוד במבחן הזה, אין שום דרך אחרת.

ואולי זו גם משמעות הפסוק: ״וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״.

--- title: חיילי צה״ל הסדירים author: איתי אסמן date: 2025-05-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/441 --- # חיילי צה״ל הסדירים

שום דבר לא מובן מאליו. אך כדי להתרשם ולהתרגש ממשהו צריך להבין את הרקע וההקשר.

מי שמאזין לתקשורת מאוד מסוימת, עלול לחשוב בטעות שאנחנו על סף משבר. כך הדופק יעלה, הלחץ יגבר, ולחץ כבד לקבל החלטות בלתי מושכלות עלול להביא נזק.

התקשורת הדהדה 'ידיעות' שאנשים לא מגיעים למילואים, שהאנשים מתפרקים, שהמשבר חריף ומסוכן – ולכן צריך לעצור את מלחמת התקומה ההיסטורית נגד האויב המר.

אבל זה רחוק מהאמת.

בכל יחידה הגיעו אחוזי גיוס גבוהים מאוד. תבדקו בעצמכם, אל תתרשמו ממי שמעוניין בכאוס, פאניקה ועצירת המלחמה.

אנשים ביטלו טיולים בחו״ל כדי להצטרף ליחידה שלהם בלחימה.

התודעה של רבים רבים בעם ישראל, הן כוחות המילואים והן הסדירים, אינה מושפעת מהתקשורת, וזה מעיד על חוסן גדול.

המפגש איתם הותיר בי רושם עז. יותר משלימדתי אותם, למדתי מהם. פשטות, ענווה, מסירות למען הכלל

בארבעים הימים האחרונים זכיתי להסתפח ללוחמים בגדוד של חטיבת גולני.

הלוחמים הם בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד ומרשימה. מוכנים לכל משימה.

אם ישנה שחיקה טבעית, היא אינה ניכרת.

ניצלתי כל רגע פנוי לעבור בין החיילים כדי להביע את הערכתי הגדולה אליהם.

ברשותכם, אשתף אתכם ברעיונות מהשיחות איתם.

ציינתי בפניהם שהם נושאים את משא הדורות על כתפיהם ושהם אנשים היסטוריים הנלחמים במלחמה היסטורית.

אמרתי להם בפשטות שנצח ישראל זורם בעורקיהם ושכל עם ישראל מתפלל להצלחתם.

הם כרגע בשפיץ של השפיץ של עם ישראל.

תגובות הלוחמים היו מפעימות ומרגשות.

מצד אחד הם מבינים שהם לוקחים חלק במלחמה היסטורית ושזה התור שלהם. שהם זוכים לקחת חלק בהגנה על העם, הארץ והמדינה, וגם בהמשך להחזיר את החטופים.

ומצד שני – ענווה בלתי נתפסת.

לא מעט מהם אמרו לי בצניעות: ״אני שום דבר״, ״אני אדם פשוט״, ״אני עפר ואפר״.

התגובות שלהם כל כך הרשימו אותי.

בימים שבהם כל מיני ארגונים מתאגדים בכל מיני שמות ומְאמצים שיח של ״מגיע לי״ ו״תעשו את רצוני או שלא אגיע״, מגיעים חיילים מלאי ענווה, פשטות ותחושת שליחות בלי דרישות ובלי תביעות, אלא רק עם מטרה עליונה וברורה מול עיניהם.

שיח הסרבנות וההתקרבנות אינו משפיע על נפשם ועל עוז רוחם. רוחם איתנה ומלאת גבורה, והיא מעידה על רוב מוחלט בעם ישראל.

המפגש איתם הותיר בי רושם עז. יותר משלימדתי אותם, למדתי מהם. פשטות, ענווה, מסירות למען הכלל.

החיילים המיוחדים הללו לא נמצאים רק בגולני אלא גם בגבעתי, כפיר, צנחנים, יחידות מיוחדות, מודיעין, חיל האוויר, חיל הים, חימוש, תובלה ועוד.

גדל כאן דור של אנשים מיוחדים מאוד, דור הניצחון.

אל תתרגלו לפלא הזה ואל תחשבו שהדברים הללו בנאליים. לתופעה הפלאית הזאת ישנם שורשים עמוקים המחייבים ענווה רבה.

ראוי להדגיש אותם שוב ושוב.

לוחמים גיבורים, אני מצדיע לכם!

--- title: מלחמת התקומה – המכשול הגדול ביותר לקמפיין השמאל author: צביקה מור date: 2025-05-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/442 --- # מלחמת התקומה – המכשול הגדול ביותר לקמפיין השמאל

א. קמפיינרים עליך ישראל

תא היח"צנים שהכניע את מקבלי ההחלטות ואת המדינה כולה בעסקת שליט, התעורר מתרדמתו בשלהי ה-7.10 והחל לרקום את הכניעה הבאה של מדינת ישראל לטרור. אך הפעם עמד בפניהם מכשול גדול.

אם הצלת החטופים גם במחיר של כניעה לאויב היא המוסר והיא הביטוי הטהור ל"קדושת החיים" ול"אהבת האדם", מדוע יש צורך במיליארדי שקלים לקמפיין?

האם מיליוני אזרחים לוקים בעיוורון מוסרי כה גדול? כיצד ייתכן שהקמפיין, הקורא בשם המוסר, מכוון במיוחד כלפי הציבור הדתי-לאומי שהתייצב בראש הלוחמים והנופלים במלחמה זו? מסתבר שככל שהקמפיין רחב וממומן יותר – כך השקר וההסתרה שבכנפיו גדולים יותר.

האם השמות הבאים מוכרים לכם: ׳ענני סתיו׳, ׳פרי סחוט׳, ׳חורף חם׳? זו רשימה חלקית של סבבים-מבצעים שהתרחשו לאחר חטיפתו של גלעד שליט. מבצעים ולא מלחמה. חטיבות מצומצמות וכוחות מיוחדים, ולא אוגדות וצק"חים.

עובדה זו הייתה הרקע והמסגרת שאפשרו ליח"צנים להוביל את המדינה לכניעה בשביל "הילד של כולנו".

ב. קמפיין שליט וקמפיין החטופים של היום

בשונה מאז, החל משמיני עצרת ה'תשפ"ד מדינת ישראל כולה נמצאת במלחמה ׳על מלא׳.

מעבר לחטופים ומשפחותיהם, גם הצטרפו למעגל השכול מעל 850 משפחות של חללי צה"ל, מאות משפחות של נרצחי הטבח, אלפים רבים של פצועים ועשרות אלפי מפונים.

הפעם, היח"צנים מתקשים לתת למשפחות החטופים מונופול על הכאב והאובדן, כי אי אפשר לנפנף עם "הילד של כולנו" נוכח המאות והאלפים ששילמו מחיר יקר ביותר במלחמה הזו.

כך היה בשבועות הראשונים של המלחמה – רצון עז של האורגן הלאומי כולו להשמיד את האויב שקם להורגנו. הצעקות לעסקת חטופים עומעמו ברעש תופי המלחמה. המלחמה מזכירה לכולנו שאנחנו עם ולא אוסף יחידים

ג. מיקוד בחטופים – סכנה

מצב של שבויים בידי האויב מעורר את המתח העצום שבין ׳מאזן האימה׳ של המשפחות ובין מאזן האומה. המשפחות השבורות והרצוצות דורשות את יקיריהן בחזרה גם בכל מחיר, ומקבלי ההחלטות, המחויבים בראש ובראשונה ללאום ולריבונותו לדורות, מטולטלים בים הרגשות הסוער של המשפחות האומללות.

מי ומה יהיו גלגל ההצלה עבור מקבלי ההחלטות?

ד. הקמפיין הראשי

כדי להבין את המחלוקת סביב סוגיית החטופים יש להבין את התמונה הכללית.

במבט מעמיק ברור שהחטופים הם לא הנושא, בדיוק כמו שהרפורמה המשפטית, יוקר המחיה והדיור ושכר המורים הם רק כלי ניגוח של השמאל בממשלות הימין.

'פליטות כדור' כמו ההפרעה הברוטלית לתפילת יום הכיפורים בכיכר בתל אביב, מלחמת החורמה בחרדים, הדמוניזציה שנעשתה לציבור הדתי-לאומי או הפיתות מול ביתה של השרה סילמן בפסח מלמדות, שהנושא הוא דמותה של מדינת ישראל: מדינת כל אזרחיה או מדינה יהודית.

ה. המלחמה מטרפדת את קמפיין החטופים

– המלחמה מעוררת רגשות לאומיים

המלחמה, מטבעה, מעוררת רגשות לאומיים, המתבטאים בהתגייסות כללית של החברה הישראלית למאמץ המלחמתי, בתחושת הערבות ההדדית הקיימת בכל מקום וברצון להרחבת החיים תחת אלו שנגדעו באיבם.

לפני כמה ימים פגשתי זוג שסיפרו לי כי נפקדו בהריון דווקא בתוך המלחמה, לאחר שנים של ציפייה.

כך היה בשבועות הראשונים של המלחמה – רצון עז של האורגן הלאומי כולו להשמיד את האויב שקם להורגנו. הצעקות לעסקת חטופים עומעמו ברעש תופי המלחמה. המלחמה מזכירה לכולנו שאנחנו עם ולא אוסף יחידים.

– המלחמה שמלחימה אותנו

המלחמה, כשמה כן היא – מלחימה את העם לדבוקה אחת ולאגרוף אחד נגד האויב המשותף. ההלחמה של הפרטים לידי מקשה אחת נעשית מתוך עמידה על המשותף הרחב של כולנו. אותה רוח פנימית איתנה שקשה לראותה בשגרה – מתפרצת בזמן חירום לאומי וממקדת אותנו בעצם החיים.

במצב זה, קיימת ציפייה הדדית בלתי כתובה מכל אחד ואחת בישראל ליישר קו עם המאמץ הלאומי הכללי. כל פרט נקרא להיות פרט מתוך הכלל, פרט המפרט, מביע ונלחם עבור הכלל. מתבקש מהפרט להתמסר לכאב הכללי, ולא להתמקד – ובטח שלא בפומבי – בכאבו הפרטי, כי עכשיו חייבים לנצח ואי אפשר לנצח כשאצבע באגרוף מסרבת להתמסר למאמץ הכללי. אינסטינקט החיים של הגוף שולח את היד להגן על הראש מפני מכת הגרזן גם במחיר אובדן היד. המלחמה מחייבת את היחידים להגן על הלאום.

– המלחמה מעוררת ומעמיקה את צדקת הדרך

מלחמה אינה התנגשות בין אנשים אלא בין קולקטיבים. כל צד מנסה לשבור את רוחו של הצד שכנגד ולייאש אותו מיכולתו לנצח ולאחוז בקרקע.

בעומק, המלחמה היא בין רוח לרוח, וזו שתהיה יותר עמוקה, שורשית ומלאת צדק – תנצח. אי אפשר להילחם, וקל וחומר לנצח, ללא רוח גדולה ואיתנה.

התגברות כוחו של האויב והסכנה הממשית מחייבות את עם ישראל להעמיק את הזיקה שלו ללאומיותו, לארצו ולתרבותו.

על הבנדנות שלראשי הנוח'בות היה פסוק מהשהדה. בכל בית ברצועת עזה תלויה תמונה של כיפת הסלע.

ומה כתוב על הבנדנה הישראלית? דמוקרטיה? שוויון? קבלת האחר? ‘האחר הוא אני׳? – כל אלו אינם יכולים למלא את רוחו של העם בציון, ולא כל שכן את רוחו של הלוחם הישראלי. את כל אלו אפשר להשיג במקומות אחרים בכדור הארץ.

אינסטינקט החיים של הגוף שולח את היד להגן על הראש מפני מכת הגרזן גם במחיר אובדן היד. המלחמה מחייבת את היחידים להגן על הלאום

ו. כיצד קמפיין החטופים מתגבר על מכשולים אלה?

כדי להתגבר על המלחמה המפריעה לקמפיין החטופים, עליו להעלים את המלחמה מהציבור. כיצד הם עושים זאת?

  1. מיקוד מטרת המלחמה בחטופים

כאמור, מלחמה היא לא עניין של פרטים אלא של קולקטיב בקולקטיב. מקרי השבויים בתנ"ך הביאו למלחמה ולא ל'פדיון שבויים', כי אז, כמו היום, הקולקטיב היה בסכנת השמדה או חטיפות נוספות.

משיצאנו לגלות ולא היה באפשרותו של הקולקטיב הקהילתי להילחם – נדרשנו להלכות פדיון שבויים.

חשוב להבין: מאז שהוקמה מדינת ישראל הומרה מצוות פדיון שבויים במצוות שחרור שבויים. המטרה הראשונה והחשובה ביותר של המלחמה היא לשמור על הלאום והריבונות. וכדי להפקיע מהעם את החשיבה הפשוטה והבריאה הזו, הקמפיין ממקד את מטרת המלחמה בחטופים ולא בהשמדת האויב.

כך הם חושבים לעצור את המלחמה, ויותר מזה, לכבות את הרגשות הלאומיים ואת הקולקטיביזם. ובמבט מעמיק יותר, להשריש ולהנציח בציבור שבסוף הכל זה חיי הפרט. שמדינת ישראל הוקמה כדי לדאוג לחיי הפרט, לאושרו ולרווחתו.

  1. 'מלחמה זה רע'

השמאל הישראלי, המגובה באקדמיה, בתקשורת ובמשפט, הרגיל את הציבור הישראלי לתפיסה השטחית שמלחמה זה רע. תמיד.

כך הוקטן הצבא, כך הוא הפך ממכריע ל'מרתיע' וכך נבנתה תורת הסבבים והפשיטות. וכמובן, אין כבר אויב אלא רק 'יריב' כמו בכדורגל, ואם נפגע באויב וננצח אותו – נפגע בערך המקודש ביותר, הלוא הוא השוויון.

הקמפיין הצליח לבלבל רבים בארץ, כולל לוחמים ואישי ציבור דתיים-לאומיים. בפגישותיי עם לוחמים בסדיר ובמילואים אני שומע לא מעט "אנחנו נלחמים עבור החטופים"

  1. 'המלחמה מסכנת את החטופים'

לאחר שהציבו את החטופים כנושא החשוב ביותר וצבעו בצהוב ובתמונות החטופים את כל המדינה, ולאחר שהזכירו לנו שהמלחמה זה רע, מה שנותר הוא לעשות 'הנדסה לאחור'. אם המלחמה, הרעה ממילא, היא רק בשביל הדבר החשוב ביותר – החטופים, הרי שאם נפסיק את המלחמה – נקבל את החטופים.

לקמפיין הענק והממומן יש גם תפאורה. יש לו מקדש – כיכר החטופים, מקום לעלייה לרגל ולספיגת מסרים.

יש סרטים צהובים המחולקים לכל דורש, דגלים צהובים, כיסאות צהובים בכל הכיכרות וכמובן הסיכה הצהובה, ויש מדיה חופשית למשפחות החטופים.

האם ראיתם ברחובות תמונות של הנרצחים והנופלים בקרב? האם משפחותיהם מקבלות עשירית מהחשיפה של משפחות החטופים בתקשורת? – ודאי שלא.

הקמפיין הצליח לבלבל רבים בארץ, כולל לוחמים ואישי ציבור דתיים-לאומיים. בפגישותיי עם לוחמים בסדיר ובמילואים אני שומע לא מעט "אנחנו נלחמים עבור החטופים".

סיפור קטן ממחיש זאת היטב. הזמינו אותי לתפילה באחד היישובים ביהודה ושומרון. שאלתי על מה התפילה. ענו לי: "למען החטופים". עניתי לתדהמתם שלא אבוא, כי לא שמענו שבזמן מלחמה מתפללים על יחידים הנמצאים בצרה. יש להתפלל לניצחון ולישועת הכלל, יש להתפלל להוספת גבורה ואומץ לראשי המדינה והצבא, למפקדים וללוחמים, ולהצלחתם המלאה במלחמה.

אחרי כן יש מקום להתפלל גם על יחידים הנמצאים בצרה.

ז. קמפיין מתמיד

זכרו, גם בלי קשר למלחמה, אתם נתונים תמיד תחת קמפיין והוא מתוכנן לפעול עליכם בצורה תת- הכרתית. עיינו היטב בשלטי החוצות ובפרסומים בעיתונות, בדקו מי המממן שלהם ומה אתם יודעים עליו ועל ערכיו. הקשיבו למסרים ובחנו אותם היטב לאור שכלכם הישר.

ובעיקר זכרו: ניצחון ברור ומכריע במלחמה יסייע גם לשחרור החטופים. הנוכחיים – והעתידיים חלילה.

--- title: תודעה, שפה ואסטרטגיית מלחמה author: עזרא הימן date: 2025-05-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/443 --- # תודעה, שפה ואסטרטגיית מלחמה

א – תודעה

אסטרטגיה צבאית מתחילה מתודעה לאומית. תודעה לאומית מתחילה מהבנת משמעות הקיום של עצמך, כעם.

כְּשֶׁהֲבָנָתך את עצמך משתבשת, התודעה הלאומית שלך מצטמקת והאדמה תחת רגליך נמאסת. המילה ניצחון נעשית נלעגת. אין טוב ורע, אין עם נצח, אין את מי שמותר לנצח. יש רק אנשים פרטיים עם זכויות להגנה וביטחון, ומדינה שחייבת לספק אותן. ואין משהו אחר. ומי ימסור את נפשו על תודעה כזו? אבל גם לא צריך. יש עולם גלובלי, שיתופי אינטרסים, וגם חיל אוויר ומודיעין לגיבוי. השאר שייך לעולם האתמול. זו תודעה שחיה בנו כבר מעל שלושים שנה.

ערכים כמו ניצחון על הרוע, כיבוש הארץ, טיהור השטח, השמדת האויב – מתחלפים בהזיות על הסדרי 'היום שאחרי' עם מי שקם עליך לכלותך. כאילו כל תפקידו של המאמץ הצבאי הוא לעזור בשכנוע הצד השני לבחור בבחירה הרציונלית: רווחה ושגשוג ולא מלחמה. שהרי אין מוצא אחר. אין ברירה. אי אפשר להכניע את האויב. אין הכרעה צבאית, אין פתרון צבאי, יש רק לחץ צבאי. תפקיד הצבא הוא 'לשחק' את 'השוטר הרע', לתת מכה, לשגר איום, ולקרוץ ל'שוטר הטוב' לתפוס פיקוד ולהציע מחר טוב יותר לכולם, כי האויב שלך הוא כמוך בדיוק.

כשזוהי התודעה, היא מייצרת אסטרטגיה בהתאם – מודיעינית. מבצעית. מדינית.

כשרוצים לשנות תודעה, צריך לשנות שפה. להשיב אלינו מילים ישנות ואהובות. להשמיש מילים המחברות תודעה לאומית בריאה עם תוצאה רצויה

ב – שפה

תודעה מייצרת שפה, ושפה מחזקת את התודעה שיצרה אותה. שפה מייצרת ומגדירה מציאות, סדרי עבודה ושיטות פעולה.

שפה איננה רק סמנטיקה. היא השער למציאות הנוצרת מכוחה.

הצטמקות התודעה הלאומית שינתה את השפה הביטחונית. היא הכניסה מילים חדשות הנראות בתחילה תמימות, חסרות חשיבות, סתמיות, טרנדיות, ואפילו מרעננות ומחדשות. אך לשפה יש תודעה משל עצמה. צריך להקשיב לה, להבין את המקום שממנו באה ואת התוצר שהיא מפיקה.

אם נקשיב לשפה, נבין את הקונספציה. אם נקשיב למילים החדשות המשמשות את התודעה הצבאית הפרוגרסיבית, נבין את הקשר בין הצטמקות התודעה הלאומית לבין התוצאה הצבאית. נבין כיצד תודעה ושפה מכשילות אותנו צבאית, ומייצרות אסטרטגיה ושיטות פעולה המועדות לכישלון ולא לניצחון.

כשרוצים לשנות תודעה, צריך לשנות שפה. להשיב אלינו מילים ישנות ואהובות. להשמיש מילים המחברות תודעה לאומית בריאה עם תוצאה רצויה.

נעבור על כמה מונחים פרוגרסיביים שנוצרו בשפת האסטרטגיה הצבאית בשנים האחרונות בכלל, ובמלחמה בפרט. למושגים אלה יש מקום כחלק מתפיסה ישרה ושלמה יותר, אך הם הפכו לחלופה אסטרטגית פרוגרסיבית. נפרק אותם לגורמים, ונציע חלופות.

זהו חלק מהותי וחשוב בתיקון הקונספציה וביצירת מציאות ביטחונית חדשה.

ג – 'המונחון הצבאי הפרוגרסיבי' וחלופותיו הלאומיות, רשימה חלקית

לחץ צבאי – אנחנו לא כובשים ולא מכריעים. אנו מפעילים לחץ. הלחץ נועד לשכנע. הצד השני רציונלי, פשוט צריך ללחוץ עליו, לתת לו קצת מכות. הוא ישתכנע, ישב לשולחן המו"מ ויקבל החלטה רציונלית.

החלופה: יש להיפטר מהשעבוד למונח 'לחץ צבאי'. יש להשיב את מונחי הכיבוש, ההכרעה, השמדת אויב וניצחון.

עליית שלב/מדרגה – לפעמים הלחץ טרם השפיע, הצד השני עוד לא הבשיל, אז מעלים הילוך בלחץ. תיכף זה יעבוד. יש כבר מתווכים, יש הצעות נדיבות, החליפות תפורות, הגנרלים מיצו, הכלכלה מחכה.

לעומת זאת, בתודעת הכרעה מתחילים הכי חזק, ומשם מגבירים.

תמרון – לא די בלחץ מהאוויר. מפגיזים דיונות, מחסנים, אולי חיסול ממוקד. לפעמים זה לא מספיק. צריך להזיז כוחות. הכוחות אינם כובשים שטח, אינם משחררים שטח, הם מתמרנים. לא משהו דרמטי, סיבוב קטן וחוזרים. הספירה לאחור להפסקת האש התחילה. רק עוד סוג של שכנוע לצד השני לשבת ולהגיע להסכמות.

הגיע הזמן לחזור להאמין בעצמנו, במוסר שלנו, בעם שלנו, בקיום שלנו. לא לפחד מהרע, ולא לפחד שהרע ישחית אותנו. דור הגיבורים הזה, שמוסר את נפשו כבר שנה וחצי במלחמת תקומה, מבקש את זה. וזה מגיע לו

פירוק גדודים – אחד מביטויי היח"צ האהובים על דובר צה"ל במלחמה. יש תמורה להפעלת הלחץ: המפקד חוסל, החיילים התפזרו במחילות, הגדודים פורקו. אפשר לסיים את הסיבוב ולהגיע להסדרים. לא משנה שהגדוד התחבר מיד מחדש רגע אחרי כן וגייס צעירים נוספים. זה יח"צ אחרי הכל. מחר תזרח השמש ולא חייבים להסתכל כל הזמן על האויב המתחמש מחדש.

איומים – אין אויבים יותר, יש 'איומים'. איום המנהרות והפירים, איום הטילים קצרי וארוכי הטווח, איום המטענים. איה האויב? נעלם. יש אתגרים טכנולוגיים שדורשים טיפול.

החלופה: יש להחזיר לאלתר את המילה אויבים.

מחבלים בודדים/בלתי משויכים – לפעמים יש מחבלים עם נשק שהם גלמודים. לבדם בעולם. אין להם חברה. הם מוקפים בבלתי מעורבים. הגיעו ככה משום מקום. אף אמונה, דת או חברה לא גידלה אותם. אינדיבידואליסטים על מלא. הסתכסכו כנראה עם מישהו, קמו על צד שמאל. מי לא קם על צד שמאל לפעמים ויוצא למסע הרג ביהודים? אפשר כמובן לפגוע בהם, אבל בזהירות מרבית, תוך סיכון חיי חייליך. אך לפעמים אפילו בהם אסור לפגוע, כי אמנם הם טבחו ואנסו, אבל הם 'בלתי משויכים'. בודדים, אף ארגון טרור לא הסכים לאמץ אותם. הם סתם הלכו וטבחו ואנסו על דעת עצמם. ניצלו בעור שיניהם. הם חסינים מפגיעה.

אבל אין באמת בודדים או בלתי משויכים. יש עזה. יש לבנון. יש סוריה. יש אסלאם. יש חברה ודת. משם הם יצאו, מכוחה הם פועלים. כשהחברה שלהם לא תקום לכלות אותנו, גם הבודדים האלה ייעלמו.

היום שאחרי – זו ההצדקה והמטרה של כל הסיפור. הרגע המכונן שבו יאיר עלינו השחר של יום חדש וכולנו נתכנס תחת כנפי המזרח התיכון החדש, חברה גלובליסטית נטולת עמים ודתות. דמיינו (imagine). רק מי שמתכנן את היום שאחרי רשאי לצאת למלחמה. רק מי שיודע שאין פתרון צבאי רשאי לתת כמה מכות בזירה כדי לזרז קצת את המשא ומתן. זה בהחלט מספיק, תפסיקו להיות כאלה אוכלי מוות. עייפנו ממלחמות, נגמרו הניצחונות. איפה חותמים? ועזבו את האותיות הקטנות.

ואלה הביטויים הפשוטים שצריכים לחזור: הכרעה וניצחון.

ואחרון חביב, הביטוי שאחראי לרצח של הכי הרבה יהודים מאז השואה:

מיסקלקולציה – אסטרטגיית ראש השב"כ המסרב לצאת. אתה רואה את האויב מצהיר שהוא הולך לכלותך מתוך אידיאולוגיה אסלאמית עתיקה. את כל משאביו הוא מקדיש להתחמשות ללא גבול. הוא מתארגן. הוא מתקדם אליך. מה ההמשך? הסכנה האמיתית היא לא אויב אלא המיסקלקולציה: היהודים הלאומיים, הדתיים והמשיחיים האלה עלולים להשתגע ולהבעיר את המזרח התיכון. צריך לנטרל אותם. אל תעיר את ראש הממשלה. אל תיתן לצבא להתארגן למתקפה. אל תעיר אותו. שיישן. שיתרחק מהגדר. שיעצום עיניים חזק. שיפסיק להתסיס ולהפחיד את הצד השני. הוא ידידותי. הוא בסך הכל רוצה לחיות כמוך. כמוך בדיוק.

אז זהו, שלא. די עם השפה המכשילה. צריך לחזור לשפיות.

ד – זמן שינוי

הגיע הזמן להתנער משלושים השנים הרעות, מאוסלו עד היום. להשתחרר מהשפה הפרוגרסיבית שהשתלטה על האסטרטגיה הצבאית שלנו. הגיע הזמן לחזור להאמין בעצמנו, במוסר שלנו, בעם שלנו, בקיום שלנו. לא לפחד מהרע, ולא לפחד שהרע ישחית אותנו. דור הגיבורים הזה, שמוסר את נפשו כבר שנה וחצי במלחמת תקומה, מבקש את זה. וזה מגיע לו.

--- title: התנגשות חברתית מלאכותית בשעה גורלית author: אודי בן חמו date: 2025-05-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/444 --- # התנגשות חברתית מלאכותית בשעה גורלית

א. עם ישראל נמצא בשעה גורלית. זירת ההתרחשות העיקרית אינה רק בשדה הקרב הפיזי מול החמאס בעזה וגם לא בלבנון, סוריה או אפילו איראן. אלו הן הזירות החיצוניות הגלויות, שהתרשמות מהן לא מצריכה מבט עמוק במיוחד.

ב. הקושי הגדול במלחמה הנוכחית אינו במרחב הפיזי.

בהינתן מצב תודעתי אחר, סדור, יציב ובעל המשגה נכונה ובהירות מושגית, היינו מנצחים כבר מזמן.

"הכשלים אינם רק תולדה של רשלנות נקודתית, הם נגזרת של עקרונות יסוד שהתגבשו בהיכלי האקדמיה והונחלו במערכות הביטחון דרך תוכניות ההכשרה ושטיפת המוח הציבורית באולפנים במשך עשרות שנים". כך כתב ח"כ עמית הלוי בחוברת המצוינת שלו – 'חמישה דברים שצריך לדעת על המלחמה כדי לנצח'.

סוגיית החטופים, אגב, מקפלת בתוכה את כל המחלוקות הערכיות בעם ישראל. 'ישראל השנייה', לאו דווקא בהיבט העדתי כמובן, פחות נמצאת בקפלן, כידוע

ג. אם כן, מהי הזירה הנוספת, הסמויה? על שולחן הניתוחים מוטלות כעת זהותה, תרבותה וחירותה של המדינה היהודית. לא פחות.

בהכללה, הממשלה מייצגת באופן מובהק את החלק בעם ישראל המעוניין בהכרעה לאומית ברורה. במחנה הזה עומד הכלל לפני הפרטים. הממשלה מייצגת את החלק הרואה בלאומיות מקור גאווה, וביהדות ובמסורת את מקור הזהות בת אלפי השנים כנקודת השורש שעליה כל הבניין הלאומי עומד.

בנוסף, אצלם מרכיבי הזהות הלאומית, המשפחתית והאישית ברורים לחלוטין ולא מטושטשים.

ובצד השני של המתרס, שוב בהכללה גסה, עומד ציבור שבעיניו לאומיותו טפלה לזכויות האדם האוניברסליות. הוא נושא את פניו אל מעבר לים, מייחל לדרכון הזר ורואה בארץ ישראל התנ”כית נטל.

אם תרצו, אפשר לקרוא לחלוקה הזו ׳ישראל השנייה׳ מול ׳ישראל הראשונה׳, או 'נייחים' ו'ניידים'. בכל מקרה, הנקודה ברורה.

ושוב, זו הכללה גסה לצורך המשגה בלבד.

סוגיית החטופים, אגב, מקפלת בתוכה את כל המחלוקות הערכיות בעם ישראל. 'ישראל השנייה', לאו דווקא בהיבט העדתי כמובן, פחות נמצאת בקפלן, כידוע.

ד. המסקנה העולה מדברינו היא, שבמידה מסוימת, ניצחון והכרעה ברורים במלחמה הנוכחית יהוו את תחילת מימוש המהפך השלטוני מ-1977, כאשר הימין עלה לשלטון אך לא השכיל לשלוט. בגין מונה אומנם לראש הממשלה, אך הפקידות ושאר המערכות נשארו בידי השמאל והם ממשיכים לעצב את חיינו במידה רבה עד היום, אף כי חלפו שנים רבות מאז.

כעת, בהינתן מצב שהממשלה תצליח לאכוף את מרותה על המערכות הלעומתיות לרוב העם היהודי במדינה, ותצליח ולהוביל לניצחון והכרעה ברורים, תהיה זו בשורה עצומה לא רק בשדה הקרב הפיזי מול אויבינו אלא גם מסר במאבק על דמותה של המדינה.

ה. נמשיך. אי אפשר יהיה לנצח בשדה הקרב הפיזי ללא הממשלה הלאומית הנוכחית. זוהי עובדה פשוטה. הרכבים אחרים משכו לכיוונים אחרים, שאינם הכרעה ברורה אלא חתירה להסכם, לשחרור חטופים במחירים בלתי מתקבלים על הדעת ולהפסקת המלחמה.

השמאל אף מודע לעובדה, שאם מדינת ישראל תחת הממשלה הלאומית תכריע ותנצח את האויב, זו תהיה דחיפה ציבורית רצינית ביותר שתתבטא אף בקלפי ביום מן הימים.

ואין דבר שיותר מפחיד אותם מכך – המשך והתחזקות המחנה הלאומי וערכיו הבזויים לשיטתם.

גופים מהשמאל שדחפו לסרבנות ולאי התייצבות למילואים קוראים פתאום לגיוס חרדים בשם דאגה לחלוקה בנטל ולניצחון במלחמה, שאליה הם קוראים לא להתייצב

ו. למערכות הקיימות, הלעומתיות לממשלה, ישנו כוח רב. יועמ"שית, ראש המשטרה החשאית, בית המשפט, הסתדרות העובדים, מכוני מחקר, ארגוני חברה אזרחית, האקדמיה ועוד ועוד.

הציבו קלפי במחוזות הללו ותקבלו ייצוג עצום לשמאל הרדיקלי.

מול הכוחות הללו אמור לעמוד באומץ, בין היתר, הרמטכ"ל.

הוא אמור להוציא לפועל את מדיניותה של הממשלה הנבחרת, לא את המדיניות של בית המשפט העליון וחבר מרעיו. זהו מבחן לא פשוט, שמעטים יוכלו לעמוד בו.

ז. ואחרי כל הדברים הללו, בואו נתמודד עם שאלה פשוטה: האם ייתכן שהוצאת צווי גיוס לחרדים ומעצר בני ישיבות נועדו לייצר חיכוך מלאכותי, שיביא לפירוק הממשלה ולהימנעות מהצורך להכריע את המלחמה הזו? הייתכן שמדובר בתשלום פרוטקשן ובקריצת עין מצד ראשי הצבא לגופים הלעומתיים הללו?

או שמא מדובר במעשה נאיבי שאינו מבין את רגישות הנושא? תחליטו אתם.

דמיינו מה יעולל השמאל הרדיקלי לרמטכ"ל אם יישמע לראש הממשלה ולמדיניותו, ולדוגמה יבצע מהלכים צבאיים אגרסיביים שיגרמו חלילה לפגיעה בחטופים.

במצב כזה הרי שערי הגיהינום ייפתחו עליו. אנחנו כבר למודי ניסיון ויודעים איך זה ייראה.

ח. "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל". במצב הלאומי העדין והרגיש הזה דרושה אחריות רבה ודרוש מיקוד.

כן, הייתי שמח לו היו החרדים מתגייסים לצה"ל. אבל כרגע זה בכלל לא הנושא. השאלה היא ריאליסטית לא אידיאליסטית. דיון רציני של ממש לא מתקיים בנושא, רק מניפולציות מכוערות המייצרות סכסוך.

גופים מהשמאל שדחפו לסרבנות ולאי התייצבות למילואים קוראים פתאום לגיוס חרדים בשם דאגה לחלוקה בנטל ולניצחון במלחמה, שאליה הם קוראים לא להתייצב.

ט. אי אפשר כנראה לצפות להתנהלות אחרת מארגונים משופעים בממון הרואים בממשלה ובבוחריה את תכלית הרוע. אבל אפשר – בתוך מרכיבי המחנה הלאומי – לדרוש שיח אחראי, שלא יפרק את הממשלה בשם אוטופיה שקרית שלא תתממש.

אל תתנו לבניין הזה ליפול.

הישארו ערניים וממוקדים.

--- title: בעקבות שחרור החטוף עידן אלכסנדר author: אודי בן חמו date: 2025-05-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/445 --- # בעקבות שחרור החטוף עידן אלכסנדר

א. לאחר שנה ושבעה חודשים בשבי המפלצות בעזה, שוחרר בשעה טובה החייל עידן אלכסנדר.

ייתכן שנסיבות השחרור המרגש נמצאות ברקע ומשפיעות במידה מסוימת על התחושות של רבים.

היינו רוצים להיות בעלי עוצמה וכוח לאומיים משמעותיים, בעלי חירות ועצמאות, ומתוך כך לשחרר את החטוף בעצמנו ולא בסיוע ישיר של נשיא ארצות הברית.

ייתכן.

אבל נניח לנקודה הזו כעת, נטפל בה בעיתוי מתאים יותר.

האירוע הזה מרגש מאוד, משמח, עוד לפני שעוסקים בפרטים.

ב. ברשתות החברתיות ובפרסומים רבים נשמעו אנשי שמאל רבים, שבמקום לשמוח בפשטות על שחרורו של אלכסנדר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, שמחו לאידה של הממשלה והעומד בראשה – נתניהו.

הם בחרו לעקוץ אותו בנבזיות על כך ש״טראמפ הוכיח לנו״ שהוא אינו יכול, שהוא מנהיג חלש, ואפילו נאמרו דיבורים כאילו אינו רוצה כלל בשחרור חטופים.

ג. מהיכן מגיעה החמיצות הזו? השמחה לאיד הזדונית הזו? וכי לא ראוי שביום שכזה נשמח כולנו יחד בסולידריות פשוטה?

זה לא ייגמר אפילו אם מחר בבוקר ישוחררו כל החטופים, אם תימצא תרופה לסרטן וכולנו נאריך ימים עד לאינסוף. כל עוד השלטון בידי הימין – שום דבר לא שווה

ד. אז בואו נדבר על ׳מקורות החמיצות׳, שאותם נפגוש גם בהמשך, משום שזהו דפוס הפעולה והחשיבה של השמאל. ודאי של מעצבי תפיסותיו. כדאי להיפרד מחשיבה נאיבית, המחילה על ברי הפלוגתא מהשמאל הפרוגרסיבי את אותם דפוסים שלנו.

ה. הייאוש והדכדוך שהשמאל מקדם מהווים שמן סיכה על גלגלי המהפכה. הם יוצרים את הדלק הנפשי והמוסרי הדרוש לשינוי רדיקלי.

השמאל הרדיקלי לא מסתפק בשיפוץ המציאות – הוא מבקש לערער, לפרק ולבנות מחדש.

כדי להצדיק מהפכה כזו, צריך להציג את המציאות הקיימת כבלתי נסבלת.

וזה לא ייגמר אפילו אם מחר בבוקר ישוחררו כל החטופים, אם תימצא תרופה לסרטן וכולנו נאריך ימים עד לאינסוף. כל עוד השלטון בידי הימין – שום דבר לא שווה.

ו. הדכדוך והייאוש יוצרים תודעת מצוקה:

הרי אם הכול "בסדר" – אין הצדקה לפעולה רדיקלית. הדכדוך יוצר את התחושה שהמערכת רקובה, אכזרית וחסרת תקנה.

ז. הייאוש והדכדוך מצדיקים אקטיביזם לוחמני:

חברה שמפנימה עוד ועוד מסרים, שוב ושוב, כאילו העולם קורס – מרשה לעצמה יותר. לפרוץ נורמות, לשרוף גשרים, להאשים את הימין בלי גבולות, ברשעות.

׳מה יהיה?׳ – יהיה טוב! זוהי האמירה הפשוטה המהדהדת מחיינו

ח. הייאוש והדכדוך מחלישים את הקיים:

כשציבור מאבד תקווה – קל יותר לשכנע אותו לוותר על הסדר הישן ולאמץ חזון חדש, גם אם הוא קיצוני.

ט. הייאוש והדכדוך יוצרים יתרון מוסרי מלאכותי:

הייאוש מוצג כעדות לרגישות מוסרית. מי שלא מדוכא – הוא כנראה אדיש, שותף לעוול, או "נאיבי".

י. הבסיס התודעתי הזה, המגיע משורשי החשיבה השמאלית, הועצם מאוד על ידי הפרוגרס וביתר שאת על ידי המהפכן סול אלינסקי, בספרו ׳כללים לרדיקל׳ (לא נרחיב בכך כעת, אבל חפשו קצת בארכיון האתר).

ואף על פי כן, רבים בעם ישראל עדיין שמחים, אופטימיים ומלאי חיוניות גדולה, למרות ועל אף כל קושי ומשבר.

׳מה יהיה?׳ – יהיה טוב! זוהי האמירה הפשוטה המהדהדת מחיינו.

ברוך השב הביתה, עידן אלכסנדר היקר.

בע״ה עוד ישובו שאר החטופים, ואת האויב נמחץ עד דק.

יהיה טוב.

--- title: הגב׳ סמדר מורס, מנהלת בית הספר ׳נופים׳ בתל אביב author: סוללים דרך date: 2025-05-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/446 --- # הגב׳ סמדר מורס, מנהלת בית הספר ׳נופים׳ בתל אביב

ראוי לעקוב אחר דמותה של סמדר ולהבין, דרך פועלה והתנהלותה, את המודל העדכני והמתבקש כיום לדמות ראויה לחיקוי.

"מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי את הייעוד שלי בחינוך. ברמה כזאת, שכשנסעתי לגרמניה, אמרתי לאמא שלי לפני שעליתי על המטוס, שאם יקרה לי משהו בגרמניה לפני שאספיק לחזור לארץ ולהיות מורה – אני רוצה שהיא תכתוב על הקבר שלי: רצתה להיות מורה ולא הספיקה".

אירועי שמחת תורה התשפ״ד גרמו לסמדר לעצור וללמוד מיהו האויב שלנו. עם איזה רוע אנו מתמודדים. כיצד האויב חושב, מה הוא כותב, למה הוא מחנך.

היא מספרת כיצד לקחה פסק זמן משמעותי ללימוד ולהעמקה: "במשך תשעה חודשים לא הייתי מסוגלת לכתוב. התכנסתי לתוך עצמי, הייתי הרבה במחשבות. הרגשתי שאני לא מוצאת את המילים ושעובר עליי איזשהו תהליך פנימי בניסיון להבין מה קורה פה".

היא לא החילה בכוח על המציאות את הקונספציות הנוחות לה, אלא גזרה משמעויות ממציאות נתונה ואובייקטיבית.

ככה עובד אדם רציני, למרות הטלטלה והקושי שבצורך לצאת מאזורי הנוחות.

המסקנה שלה הייתה, שהדרך לנהל את הנושא הזה קודם כול בכך שלא נתכחש למי שאנחנו, אלא נחזק את ההשתייכות שלנו. "שנבין מי אנחנו, ומה הסיבה שאנחנו נמצאים כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. במקביל, ראינו איך העולם מתייחס לטבח הזה ואיך לא מגבה אותנו למרות הטבח הקשה. ארגוני זכויות הנשים והפמיניסטיות לא יצאו באמירה מזועזעת בעקבות מעשי האונס והזוועה שנעשו כאן בנשים. אם אנחנו לא נבין מה קורה כאן ולא ניאבק על הקיום שלנו, סופנו יהיה בכי רע".

רק לאחר יישור הגב המנטאלי, מחאה נגד הרוע ודרישה תקיפה לתיקון אפשר להתקדם הלאה בתיקון חברתי ראוי

סמדר, כאשה חילונית על פי ההגדרות הישנות, הבינה שהעיסוק החינוכי בזהות היהודית הוא המפתח לחוסן, לשייכות ולניצחון.

היא טוענת כיום, שלא ללמוד תנ״ך זהו איום אסטרטגי לאומי.

סמדר מציינת מפורשות שנדרש לעסוק בתנ״ך לא ברוח 'פרויקט 929', שמוזיל את התנ״ך דווקא ומפחית את ערכו. היא אומרת למי שחושב שעדיף להנמיך את המסרים הגדולים כדי שיהיה אפשר להתחבר אליהם יותר: לא, אתם טועים. אל תעשו זאת.

סמדר אינה מגלגלת עיניים לשמיים. היא מכירה את הגנות הפרוגרסיבית, ולכן דווקא היא יכולה להביא שבח וברכה עצומים.

סמדר היא 'לא מהאו״ם', והיא לא מפזרת סיסמאות שטחיות לאוויר העולם. לא.

אתם מוזמנים לעקוב אחר הכתבות, הראיונות והפודקאסטים הרבים איתה. תמצאו דמות שאינה ממצמצת ואינה ממלמלת סיסמאות ריקות.

כשיש דמויות העוסקות בפירוק, בכאוס ובקריאה לסרבנות ולהשבתה, סמדר מתייצבת מולם באומץ.

גם כעת, כאשר יש בתי ספר המנסים להשבית את הלימודים כדי לעודד כאוס ואנרכיה מתוך זדון, סמדר מתייצבת מולם.

סמדר בפועלה מבינה, שאומנם חשוב לעסוק בטוב אך אי אפשר מבלי לגנות את הרע ולסלקו, אחרת לא יהיה מקום לטוב לחוּל.

אי אפשר למלא דלי במים לפני שסותמים את החורים שבו.

עוד הרבה לפני הדיוק בתוכן דבריה של האישה הגיבורה הזו, ראוי לשים לב לדמותה זקופת הקומה והאמיצה.

לדמויות שכאלה אנו זקוקים היום כמו אוויר לנשימה.

רק לאחר יישור הגב המנטאלי, מחאה נגד הרוע ודרישה תקיפה לתיקון אפשר להתקדם הלאה בתיקון חברתי ראוי.

הקשיבו לקטע מדבריה בראיון לערוץ ׳הידברות׳. מומלץ בחום לשמוע את כולו.

סמדר, אנחנו מצדיעים לך.

שבוע טוב!

--- title: האמנם ייתכן שיש משפחות שמותר להן הכל? author: הרב אורי כהן date: 2025-05-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/447 --- # האמנם ייתכן שיש משפחות שמותר להן הכל?

בואו נטפל בתפוח אדמה לוהט ברגישות הראויה ובאחריות המתבקשת.

א. אחד העקרונות המקודשים ביותר שהתקבעו כאן לאחרונה הוא כמובן:

"למשפחות של חטופים מותר להגיד הכל!"

(נניח לרגע לכך שיש יוצאים מן הכלל הזה. למשל, דיצה אור שננזפה על דבריה באולפן חדשות 12,

או למשל צביקה מור שקפלניסטים פוצצו כנס בו השתתף ולא נתנו לו לדבר).

כשאומרים שלאנשים מסוימים מותר להגיד הכל, בעצם אומרים שיש מי שמותר לו לעבור על החוק

ב. לשיח הציבורי יש גבולות, זה ברור. אסור להסית לאלימות או לפגוע ולהעליב.

הגבולות הללו מבטיחים את קיומה הבריא של החברה.

כשאומרים שלאנשים מסוימים מותר להגיד הכל, בעצם אומרים שיש מי שמותר לו לעבור על החוק.

כך למשל עינב צנגאוקר אימו של מתן, קראה השבוע בכנסת לא להתייצב למילואים:

שידול לסרבנות הוא עבירה פלילית בישראל. סעיף 109(א) לחוק העונשין קובע: "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו, או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו מאסר חמש שנים".

כאשר חה"כ שמחה רוטמן אמר: "אני לא אאפשר גם לבן משפחה לעבור על החוק", הזדעקה כנגדו חה"כ אפרת רייטן: "הבן שלה בסכנת חיים בשבי – היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה!"

והרי החוק מתבקש בדיוק במצבים האלה בהם הדם רותח ועדיין הסדר חייב להישמר.

ברגישות ובנחישות כמובן.

ג. כיוון שהנושא הזה עטוף בכאב וסבל אמיתיים, ננסה לנתח בעדינות רבה את השורש התרבותי לתופעה הזו:

ברור לכל, כי אין מי שליבו לא יוצא אל משפחות החטופים האהובות, כואב את כאבן, בוכה יחד איתן ומתפלל לחזרתם.

אך באותה נשימה: ברור לכול שגם למי שמאוד סובל וכואב אסור לפגוע באחרים ח"ו. שוב, החוק נדרש במצבי קיצון, לא כשהכל נחמד ורגוע.

יוצא אפוא, שההסכמה לחציית גבולות השיח ע"י מי שסובל וכואב (שכאמור נכונה רק לגבי צד אחד) מאפשרת פגיעה גדולה ומערכתית הרבה יותר, כיוון שהיא מלבינה הפרת חוק ומעודדת אנרכיה.

כך גם בקריאה לסרבנות: אם נאמץ את המודל שמי שבנו נחטף או נהרג יכול לקרוא לסרבנות, הרי שלמעשה מדינת ישראל תחדל מלהתקיים, כי הויכוחים הפוליטיים יפלגו את הצבא וכל אחד יסרב על מה שכואב לו.

מסקנה ראשונה: סובלנות כלפי הפרות חוק מצד משפחות חטופים כואבות, היא איננה חמלה או אמפתיה; אדרבה, היא גרימת עוול ואסון נורא שקורבנותיו טרם התפרסמו, ואין לך אכזריות גדולה מזו במסווה של חמלה.

ד. אך בעומק העניין, אין זו רק אכזריות המתחזה לחמלה, אלא זהו גם כשל לוגי יסודי המאפיין מאוד את התרבות הפוסט-מודרנית:

השכל וטיעוניו הם קרים והגיוניים. יש דרך אמפירית-מדעית למדוד הצלחה או כישלון, ולהפיק מן הניסיון את הלקח הנדרש.

כאשר אינך מצליח להשיב עניינית לטענות השכל, יש שיטה שתמיד עובדת: תן אגרוף בבטן הרכה.

עבור למגרש הרגש הסובייקטיבי.

כך בסחיטה אמוציונאלית גם תברח מהתמודדות עם טענות ההיגיון, וגם תציג את יריבך כערל-לב אכזר וחסר-רגש.

וכידוע, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.

ה. מלכודת בדיוק כזו טמונה בשאלה הניבטת אלינו מעשרות גשרים ברחבי הארץ, מלווה בתמונה קשה של החטוף בשבי החמאס: ומה אם זה היה הבן שלך?

שאלה זו בעצם אומרת: אין באמת לגיטימציה לדעות אובייקטיביות של תפיסה כללית והעמדת טובת האומה לפני טובתי הפרטית.

הסיבה האמיתית שאתם מתנגדים לעסקה – היא רק משום שלא באמת אכפת לכם מהחטופים! שהרי אם זה היה הבן שלך, היית מדבר אחרת.

ו. מניפולציה זו היא לא-פחות מרשעות גאונית ולפיכך היא מפילה בפח רבים:

יש ויכוח לגיטימי בשאלה מה היא מטרת-העל של המלחמה הזו: ניצחון והשמדת החמאס או השבת החטופים. עד כאן בסדר.

אך השאלה המתריסה הזו, אומרת למעשה שאם רק זה היה הבן שלך – היית מדבר אחרת לגמרי.

כלומר, הטענות שלך לא היו מחזיקות כאשר הרגש היה מתערב ומסעיר את שיקול הדעת. לפיכך, אין צורך אמיתי להתייחס לטענותיך שהרי מקורן בשרירות-לב וקהות-הרגש.

אנו מלאי אהבה והזדהות בלי גבול עם כאבן של משפחות החטופים!

אך יש לחלק בין מוח ללב, בין כלל לפרט, בין אובייקט לסובייקט

ז. תורת ישראל מציגה מודל הפוך, כלומר ישר, לגמרי:

נכונות הטענות שלי לא נמדדת כשהמקרה יגיע אלי, אלא בדיוק להיפך!

ככל שהמקרה יותר קרוב אליי ומעורב רגשית אצלי – אני פסול לדון בו.

כי במעורבות הרגשית נעכר שיקול הדעת הצלול!

ח. ובאמת, מה אם זה היה הבן שלי?

התשובה ברורה: הייתי האדם האחרון במדינה שצריך לשאול אותו בסוגיה הזו!

(ובאמת, ועדת שמגר שהוקמה לאחר חטיפת גלעד שליט, קבעה שיש ליצור ניתוק בין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית ובין משפחות השבויים.

עד כמה שהדבר כואב, קשה להתווכח עם נחיצות הקביעה הזו).

ט. היות האדם סובל וכואב עושה אותו צודק יותר מאחרים?

מה בטרגדיה שאירעה לאדם מכשירה אותו בן-רגע לדון בשאלות אסטרטגיות מדיניות הרות-גורל?

אמפטיה? וודאי, לגיטימציה? תלוי הקשר וענין בלבד.

אל תיפלו במנפילוציה! אין בשאלות אלו גרם של חוסר רגישות!

אנו מלאי אהבה והזדהות בלי גבול עם כאבן של משפחות החטופים!

אך יש לחלק בין מוח ללב, בין כלל לפרט, בין אובייקט לסובייקט.

והמוח שליט על הלב (אולי זה הלקח שהיינו צריכים ללמוד מעסקת 'שליט'…), והמוח מבין היטב שעם כל הכאב וההזדהות, אסור לנו לאבד את צלילות השכל וללכת שבי אחר רגש שיתווה את המדיניות הכללית ויתפוס את ההגה.

י. בפרשת השבוע נקרא: "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" כלומר: היזהר שמא רגש החמלה או החנופה יטשטש את שיקול הדעת הצלול שלך. מחמת זה נאסר גם השוחד שיכול לעוור עיני חכמים ולסלף את דבריהם, ומטעם זה פסלה התורה קרובים ואוהבים מלדון ולהעיד, משום שבקרבת הרגש נעכר השכל.

יא. לכן קולם של צביקה מור ומשפחות פורום תקווה לא נשמע בתקשורת הממוסדת.

משום שמוחו שליט על ליבו, ועל אף שיש לו בן חטוף בעזה ותרבות הרגש נותנת לו אשראי בלתי מוגבל לדרוש את החזרת בנו ולעזאזל המדינה,

הוא מקפיד כל הזמן לומר טיעונים שכליים אובייקטיביים והגיוניים על הצורך לדאוג לטובת הכלל לפני טובת בנו.

אשרי הדור שאדם זה בתוכו.

חובה עלינו להתבגר ולהתגבר על הסחיטות הרגשניות המופעלות עלינו, ולהשיב את ההיגיון והשכל לשיח הציבורי, כי דומה שהקווים האדומים כבר נחצו מזמן. בייחוד כאשר קריאות לסרבנות בוועדת הכנסת מנורמלות על ידי חברי כנסת.

טבח אחד הספיק לנו כדי להבין

שעם סרבנות,

פשוט לא משחקים.

שבת שלום.

--- title: מברית המשרתים לברית המסרבים author: בן יעקב סבו date: 2025-05-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/448 --- # מברית המשרתים לברית המסרבים

א. המציאות מבלבלת, נכון

איך פתאום כל זועקי 'ברית המשרתים' חזרו והתהפכו לתוך קמפיין סרבנות נלוז – בזמן שהמדינה מכריזה על גיוס מילואים כדי להכריע את אויבינו ולשחרר את שבויינו?

מה קורה פה? עד שהסבירו לנו שיש כאלו המחזיקים את ביטחון ישראל – 'המשרתים', המבקרים את אלו שלא עושים כך – פתאום אותם אנשים ממש מחלישים את ישראל מול אויביה, שוב??

ואלה הם האויבים שבאינספור חקירות סיפרו, שמה שחיזק אותם לצאת לבצע את הטבח ולהמשיך להילחם ולא להיכנע, היו הקולות ששמעו מהתקשורת הישראלית ומפי הבכירים בדבר התפרקות הצבא ומוסדות המדינה!

אז איך כל זה מסתדר יחד?

בואו ונזיז עוד קצת את וילון הנדסת התודעה.

מה שמתחולל אצלנו בשנה האחרונה, החל מקמפיין 'ברית המשרתים' וכלה בקמפיין 'מסרבים!', הוא מתקפה מרקסיסטית נגד הזהות הלאומית, הציונית והיהודית שלנו

ב. המרקסיזם – מזהות למעמדות

המרקסיזם הוא פילוסופיה מהמשפיעות ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, הן בהשפעה רעיונית והן בזו המעשית, עד היום ממש.

היא קרויה כמובן על שם ההוגה היהודי המתבולל, קרל מרקס.

מה שטמון בלב ליבה של פרדיגמת החשיבה המרקסיסטית הוא הסתכלות על המציאות בתור מאבק מתמיד ונצחי בין מעמדות – המדכאים והמדוכאים.

יש למרקסיזם גרסאות רבות, אבל המבט הציני על העולם כזירת מאבקים בין מעמדות מומצאים, לצורך ליבוי השנאה החברתית, הוא המשותף לכל הגרסאות.

המרקסיזם בהופעה המעשית שלו הוא אלים מאוד, והוא מאחד ומשעבד מאות מיליונים סביב שנאה מדומיינת. מי הם אויביו העיקריים של המרקסיזם? הזהויות.

מדוע?

מכיוון שהמרקסיזם מנסה לסכסך את החברה על ידי מלחמת מעמדות, ולשם כך הוא חייב לפרק את הזהויות, שהן ההפך ממעמדות.

מסובך? בכלל לא.

מספר דוגמאות להמחשה:

המרקסיזם בגרסתו הפמיניסטית-רדיקלית, למשל, טוען שבמקום לייחס חשיבות לזהות המשפחתית, שבה יש תא גרעיני אוהב והרמוני של אבא, אמא וילדים, צריך לייחס חשיבות דווקא למלחמת המעמדות העולמית בין מעמד הגברים למעמד הנשים. "נשות העולם! התאחדו נגד הגברים המדכאים!"

נשאלת השאלה – האם זאת אמת? האם מי שמרגיש את עיקר השייכות, ההרמוניה, האחריות והאהבה לאישתו – הוא בעלה, או דווקא מירב מיכאלי ומורן זר קצנשטיין, יוזמת 'מצעד השפחות' המטורלל?

בכלל… מעניין מה הן יחשבו עליה כשיראו שהיא בוחרת ללכת עם מטפחת על שערה.

זהות נוספת שהמרקסיזם מנסה לפרק לאורך השנים כדי להחליפה במעמדות היא הזהות הלאומית, שאותה הוא מחליף במעמדות של 'עשירים ועניים', 'בורגנים ופרולטריון', 'אקלימיסטים ומכחישי אקלים', 'BLM מול לבנים' ועוד ועוד.

באופן כללי, מרקס מציין ב'מניפסט הקומוניסטי' במפורש שלוש זהויות עיקריות שהן אויבות לתורתו:

א. המשפחה המסורתית. ב. הזהות הלאומית. ג. הדת והאמונה.

וכך, אויבתו הגדולה ביותר של מרקס היא זו המבטאת יותר מכל את הזהויות המשפחתית, הלאומית והאמונית – היהדות.

"יותר משהקומוניזם הוא מלחמה בעשירים, הוא מלחמה ביהדות" – הוא משפט המיוחס למרקס.

האם הימנעות החרדים מלהתגייס מחשש לזהות היהודית שלהם – ולא משנה אם אתה מסכים עם שיטתם – מעצבנת אותך יותר מאשר ההסתות של השמאל לסרבנות בשם מרד במעמד ה'מדכא' אותם?

ג. בין מעמדות מדוכאים לאחריות מתוך זהות

מה שמתחולל אצלנו בשנה האחרונה, החל מקמפיין 'ברית המשרתים' וכלה בקמפיין 'מסרבים!', הוא מתקפה מרקסיסטית נגד הזהות הלאומית, הציונית והיהודית שלנו.

הוגי הקמפיין אומרים דבר פשוט: לא עוד זהות לאומית-יהודית שמלכדת אותנו, זו שהחזירה אותנו לכור מחצבתנו, נחלת אבותינו, אדמת אלוקינו.

אמור מעתה: אינך שייך לזהות היהודית, אלא ל'מעמד המשרת'. איתך נמצאים הדרוזי, הבדואי והנוצרי. אך כמובן שלא בן דודך החרדי.

אכן, כבודו של גר תושב אמיתי ושל בן נח המחליט באמת לקשור את גורלו בעם ישראל, במקומו מונח.

אך לעולם אין הוא חזק יותר ממעגל הזהויות.

לכולם יש חברים טובים בתיכון, אבל באמת אין כמו הורים.

ולכולם יש חבר דרוזי מהצבא, אבל ברגע האמת אתה יהודי.

אולם, על פי הפילוסופיה של הקמפיינים האחרונים, 'המעמד המשרת' מנוצל באופן ציני על ידי 'המעמד הלא משרת', שבו הוא חייב להילחם כדי להשתחרר מהדיכוי המעמדי שלו.

אם 'המעמד הלא משרת' לא יפסיק את הדיכוי, אזי אנו, 'מעמד המשרתים' המדוכא, נמרוד במעמד המדכא, כמו שמרדו הפרולטרים בבורגנים, כמו כל מרד צבאי ואזרחי בהיסטוריה, ואז נתפוס את מוסרות השלטון.

ד. מה כואב לך?

האם הימנעות החרדים מלהתגייס מחשש לזהות היהודית שלהם – ולא משנה אם אתה מסכים עם שיטתם – מעצבנת אותך יותר מאשר ההסתות של השמאל לסרבנות בשם מרד במעמד ה'מדכא' אותם?

התשובה לשאלה זו היא נייר לקמוס נהדר לשאלה כמה מפרדיגמות החשיבה הכי יסודיות שלנו הן יהודיות, וכמה מהן הן מרקסיסטיות.

בע"ה.

--- title: מוסר, צדק ומשפט בין-לאומי author: עזרא הימן date: 2025-05-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/156 --- # מוסר, צדק ומשפט בין-לאומי **א.** 'המשפט (או הדין) הבין-לאומי' הוא מושג מתעתע. הוא יוצר רושם של כללי מוסר אוניברסאליים מוחלטים, וכך משפטנים רבים בימינו מנסים לשווק אותו. **אך הוא לא יותר מכללים מוסכמים בין מדינות, שניתן לדון ולהתווכח על מידת מוסריותם.** **באותה מידה אפשר לכנות אותו "לחץ חברתי בין-לאומי".** הסכמים אלה בין מדינות נוצרו בחברות המפרידות בין האזרחים לכוח הלוחם, ונועדו להפחית פגיעה בבני אדם שאינם קשורים למלחמה המתנהלת בין הצבאות. ניתן לדון במידת הצורך הפוליטי לקיים כללים אלה, מסיבות של כדאיות או אילוצים מדיניים. ניתן לדון במידת מוסריותם של כללים אלה. לא ניתן לומר שמדובר בעוגנים מוסריים אוניברסליים באשר הם. **אי אפשר להפוך משפטנים של הדין הבין-לאומי לבני סמכא בענייני מוסר וערכים**. **ב.** כללים אלה עצמם של המשפט הבין-לאומי, התקפים היום, עברו **פרשנויות משפטיות אגרסיביות במהלך עשרות השנים האחרונות**. ככל שהחברה המערבית ערערה את האמונה בעצמה ובצדקת דרכה, ככל שהעידן הפוסטמודרני עקר את ערך הניצחון על הרוע ואת היכולת להבחין בין טובים לרעים, ככל שהתנועה הפרוגרסיבית **הפכה את "האחר" לקרבן מדוכא ואת "האני" לתוקפן,** כך המושג "מלחמה צודקת" התערער יותר ויותר. בהתאמה, **הפרשנות המשפטית של הדין הבין-לאומי הלכה והקצינה עד טירוף הדעת והמוסר.** > הדין הבין-לאומי הפך בעידן הפרוגרסיבי למנגנון השמדה עצמית של החברה המערבית, שאיבדה את זהותה ואת צדקת דרכה ככל שמושג הניצחון הצבאי הפך לבלתי לגיטימי בחברה המערבית, כך הפך הדין הבין-לאומי מכללים שאפשרו – באופן הדדי – לעזוב לנפשה אוכלוסייה אזרחית שאיננה פוגעת באיש ואיננה מונעת את הניצחון בקרב, **לכללים המשרתים את הדה-לגיטימציה המוסרית של הניצחון הצבאי.** מאז שהפרשנויות המשפטיות הקיצוניות של העידן הפרוגרסיבי החלו להשפיע, העולם המערבי אינו רואה ניצחון צבאי. **עצם הניצחון הפך לפשע מלחמה,** ועל כן כללי הדין הבין-לאומי התעצבו בהתאם כדי למנוע ניצחון זה. **ג.** **החברה האסלאמית למדה לנצל עד תום את הסירוס העצמי שכופה הדין הבין-לאומי.** כל כלל של ריסון עצמי שהדין הבין-לאומי יחיל על העולם המערבי, ימוצה עד תומו וישמש את החברה האסלאמית כדי להתגבר על החולשה האסטרטגית והטכנולוגית שלה ולחתור להשמדה של החברה המערבית מבפנים. האדרת תדמית הקרבן המדוכא וכינוי הצד השני "כובש קולוניאליסטי", הטשטוש המוחלט בין הכוח הלוחם לאזרחים בכל הגילאים, השימוש הדווקאי והחוזר במתקנים אזרחיים רגישים כמו בתי חולים, בתי ספר ומוסדות דת לצרכים צבאיים, השימוש באזרחים ובפרט בילדים ובזקנים כמגן אנושי של הכוח הלוחם, ועוד ועוד, כל אלה **עוזרים לחברות אסלאמיות לנצל את הפרשנויות המשפטיות הפרוגרסיביות לשם השמדת החברה המערבית**. **השילוב בין חברה מערבית פרוגרסיבית לבין חברה אסלאמית טרוריסטית, שעליה משום מה לא חלים החוקים הבין-לאומיים, יצר מתכון מרושע של חורבן העולם במעטפת צדקנית של כללי מוסר** אוניברסאליים מוחלטים. הדין הבין-לאומי הפך בעידן הפרוגרסיבי למנגנון השמדה עצמית של החברה המערבית, שאיבדה את זהותה ואת צדקת דרכה. **ד.** לכן, לפני שניגשים לכל שאלה מעשית, **יש לחדד ולסכם את המסקנה העקרונית.** משפטנים פרוגרסיביים אינם אבירי מוסר. הכשרתם בכללי מוסר אינה מפותחת יותר מזו של שבט קניבלים, הם פשוט החליפו את התפקידים ונותנים לאויב האסלאמי להיות הקניבלים. המוסר שלהם הוא מסכה צדקנית שמאחוריה מסתתרת פשיטת רגל מוסרית, שתוצאתה פריסת שטיח אדום בפני הרוע וחורבן העולם. הפרשנות המשפטית הקיצונית שהתהוותה בעידן הפרוגרסיבי איננה הדין הבין-לאומי המקורי שנוצר באמנות ז'נבה, שהיה תוצר של הסכמים לגיטימיים בין מדינות, אלא עיוות בלתי מוסרי שלו. כשמשפטנים מתעלמים מביטול ההפרדה בין לוחמים לאזרחים הנוהג בחברה האסלאמית, כשמשפטנים מתעלמים מאי הרלוונטיות של המושג 'בלתי מעורבים' בחברה זו, כשמשפטנים מתעדפים מוסרית את אזרחי האויב על פני חיילינו, הם יוצקים פרשנות פרוגרסיבית מרושעת אל תוך דיני המלחמה. גם הדין הבין-לאומי המקורי עצמו איננו קדוש, ואיננו המוסר האוניברסאלי המוחלט. אלה הם כללים שניתן לדון במידת נכונותם המוסרית, בהקשר הנכון שבו הם חלים, ובמידת הכדאיות המדינית לציית להם. > הגיע הזמן שעם ישראל, ערש תודעת המוסר בעולם, ישתחרר מהכפיפות התודעתית לדיני מלחמה המתעצבים בחברה פוסטמודרנית שאיבדה לחלוטין את המצפן המוסרי **כשהיועצת המשפטית לממשלה אצלנו קובעת, שהדין הבין-לאומי מחייב את ישראל להכניס בעצמה אספקה לכלל העזתים, היא מעוותת את הדין הבין-לאומי וכופה על ישראל כללי מוסר של סדום.** רק לאחר שהבנו וניקינו את עצמנו מהגיבנת של התדמית המוסרית המזויפת והפרשנות המשפטית המעוותת של מה שנקרא היום 'הדין הבין-לאומי', ניתן לדון בצורה עניינית ונקייה מה כדאי לעשות בנוגע לאספקה לעזתים. דרישה לכניעתם, לניתוקם המוחלט מאזור הלחימה ואף ליציאתם מהרצועה, הן בוודאי דרישות ראויות שיוודאו שאספקה זו אינה משמשת להתעצמות הרוע שוב כנגדנו. **ה.** הגיע הזמן שעם ישראל, ערש תודעת המוסר בעולם, **ישתחרר מהכפיפות התודעתית לדיני מלחמה המתעצבים בחברה פוסטמודרנית** שאיבדה לחלוטין את המצפן המוסרי. הגיע הזמן שעם ישראל יכתוב בעצמו כללי מוסר של מלחמה, הלקוחים מהחכמה והמסורת של עם אשר העניק לעולם את האמון בניצחון הטוב בעולם, ואשר אבותיו הראשונים לימדו כיצד לבער את הרע מהעולם דווקא מתוך צלם אלוקים שבתוכם ומתוך אהבת האדם והעולם שהייתה בהם. אנחנו זקוקים לזה היום יותר מתמיד. העולם החופשי החפץ חיים זקוק לזה היום יותר מאי פעם. --- title: האם לא ראוי לשמוע את הדעה השנייה כדי 'להתאזן'? author: איתי אסמן date: 2025-05-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/451 --- # האם לא ראוי לשמוע את הדעה השנייה כדי 'להתאזן'?

א. אם ישנה ‘אמת׳, אזי ראוי אמנם לשמוע את מרחב הדעות בנושא כלשהו, אבל לבדוק – מה מדויק יותר ומה יש להשליך לפח האשפה.

לדעת שצריך לסלוד מהרע ולאהוב את הטוב, לחפש את האמת ולהתרחק מהשקר.

אך אם לדעתך אין אמת ושקר או טוב ורע, אזי שמיעת כל הדעות לא הופכת אותך לאדם חכם יותר, אלא לאדם מבולבל יותר.

ב. שאלה: מה הבעיה לקרוא מדי פעם את עיתון 'הארץ' או לצפות בחדשות 12? הרי אינך רוצה להפוך לאדם קיצוני החי ב׳תיבת תהודה׳ משלו, כזה המקשיב רק לדעות שהוא מסכים איתן, לא?

תשובה: ברגע שיש לאדם השקפה רחבה ומבוססת, ויש לו עמוד שדרה יציב ויכולת לזהות מניפולציות, הוא יכול לצרוך כל דבר.

אך לא בצורה שטחית 'כדי להתאזן'.

אדם שצורך תקשורת רעילה 'כדי להתאזן', כבר מוכיח שהוא נפל לתוך הבור.

שהרי, מי החליט שהוא אינו מאוזן? מדוע הוא צריך לקרוא עיתון שמאל רדיקלי המהווה מקור הזנה לאנטישמים בעולם?

זוהי תפיסה רדודה הבוחנת את האמת על פי ״שיח סימטריה״, שבו אדם ממציא שתי נקודות קיצון ואז הוא מגדיר אמצע על פי דמיונו.

(יש פוליטיקאים הנוהגים להשתמש בשיח הזה: ״אם תוקפים אותי הן מימין והן משמאל, כנראה אני צודק״).

האם כך נמדד צדק? כך נמדדת אמת?

החיפוש של אדם אחר ׳איזון׳ מלאכותי נובע מכך שהוא הפנים, משום מה, שהוא אדם קיצוני שצריך להתאזן.

אדם שצורך תקשורת רעילה 'כדי להתאזן', כבר מוכיח שהוא נפל לתוך הבור

ג. שאלה: ומה עם קבלת ביקורת, שעוזרת לאדם לא להיות קיצוני?

תשובה: ביקורת היא חשובה מאוד. אבל צריך לקבל ביקורת מאנשים הגונים, מוסרית ואינטלקטואלית.

ביקורת מעיתון המאשים את חיילי צה״ל בכיבוש אכזרי או המוציא את דיבתם בעולם – ביקורת ממנו איננה בונה, זוהי ביקורת הורסת שצריך להתרחק ממנה כמו מאש.

אדם צריך לחפש אמת ועשיית צדק. עיתון שממציא שקרים ועושה עוולות לא יכול להיות בשום פנים ואופן קבוצת ביקורת. מקום כזה הוא זה שהופך את האדם לקיצוני וללא מוסרי, בכך שהוא מכיל דעות הרסניות ותיאורים שקריים.

ד. שאלה: מה לגבי 'הכרת האחר'? אתה רוצה לחיות כל הזמן בבועה?

תשובה: אם כך, אולי נשוחח גם עם חמאס ונקשיב לדעותיהם? ואולי עם חיזבאללה? האם קיימים קווים אדומים בגבולות הגזרה?

האם אנו מקיימים שיחות עם אנסים ועם פדופילים?

יש אנשים טהרנים שאינם מוכנים לנהל שיחות עם אנשי אמת בעלי סגנון בוטה, אבל מוכנים לנהל שיחות עם אנשים שקראו לסרבנות אך מדברים בשפה יפה.

'הכרת האחר' אינה ערך עצמי, היא תלוית הקשר ובוודאי אינה שיטה לבירור האמת.

כשאדם בריא ומחוסן גופנית, ניתן להחדיר לגופו חיידקים בכוונת מכוון כדי שהגוף יפתח נוגדנים בריאים; כאשר אין הוא בריא וחסון כל כך, החיידקים יגרמו לו למחלה

ה. שאלה: ממה אתה פוחד? האם אתה כל כך רגיש שאתה חושב ששמיעת דעות שונות תערער את תפיסת עולמך?

תשובה: ברמה האישית אני עובר על עיתון 'הארץ' בכל יום, הולך לכנסים של השמאל וקורא את ההגות שלהם.

אך לא מתוך "רצון להתאזן" ו"לא להיות קיצוני", אלא כדי להבין את הפילוסופיה שאני מתמודד מולה, ורק לאחר התקיימות כל הסעיפים הקודמים.

תודעתו של האדם היא יקרה מאוד. כדאי לאדם לשמור על ההיגיינה התודעתית שלו.

זה כמו לשאול אדם מדוע הוא נוהג להתקלח כל יום או ללכת לשירותים, ״ממה אתה מפחד?״.

כמו שיש פסולת גשמית, יש פסולת תודעתית ורוחנית.

ו. אולי הפחד להיתפס כקיצוני על ידי 'האליטה הישנה' הוא המניע הסמוי כאן?

מי הכניס לך לראש שאתה קיצוני? מי מעצב לך את עולם הערכים?

לסיכום:

כשאדם בריא ומחוסן גופנית, ניתן להחדיר לגופו חיידקים בכוונת מכוון כדי שהגוף יפתח נוגדנים בריאים; כאשר אין הוא בריא וחסון כל כך, החיידקים יגרמו לו למחלה. ובדומה לכך, כשהאדם אינו מחוסן בעמדתו, הקשבה לדעות זרות רק תשבש עליו את דעתו.

--- title: היגיינה תודעתית author: איתי אסמן date: 2025-05-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/452 --- # היגיינה תודעתית

רוב האנשים חושבים שאפשר לצרוך חדשות מכל אתר, כי בסוף מדובר בעובדות יבשות ואובייקטיביות.

הם חושבים שאפשר לדלג על מאמרי הדעה ולקרוא 'רק' את החדשות.

ישנם שני מושגים שכדאי להכיר כשניגשים לערוץ תקשורת או עיתון.

סדר היום – מי מחליט מה הנושא שנמצא בסדר היום הציבורי? מה הכי חשוב שכל הציבור יתעסק בו?

איראן? עזה? לבנון? אולי גיוס מילואים? כשלי השב״כ? ממשלה לא מתפקדת?

מי שקובע לנו מה הנושא שכל הציבור צריך להתעסק בו, היא התקשורת.

לא הממשלה.

הממשלה מייצרת סדר יום מעשי ולא תודעתי, אך התודעה היא זו שמניעה את המציאות ואת ההיסטוריה.

אם למשל, התקשורת תחליט שסדר היום הציבורי הוא שחסר כוח אדם לצה״ל, אז יבואו מובילי דעת הקהל, אנשי הרוח וכל מי שמושפע מהתקשורת, ויחליטו שצריך לדבר על גיוס חרדים.

אם התקשורת תחליט שצריך לכבוש את עזה (מה שלא יקרה בשנים הקרובות כנראה), יבואו אנשים שיכתבו על הדרך הראויה לעשות זאת.

התקשורת מחליטה על גבולות הגזרה של הדיון, ומי שלא מתיישר – לא מקבל במה. כך הם מייצרים ״דעת קהל״ והשפעה על הציבור לחשוב במה כולם צריכים לעסוק.

מי שמדבר על נושא אחר הוא לא רלוונטי, והמלל שלו נתפס כמנותק מהשיח הציבורי.

מִסְגּוּר השיח – לא רק את סדר היום התקשורת קובעת, אלא גם את המסגרת שבה הציבור קורא את החדשות.

אין דבר כזה ״עובדות״. כל אירוע צריך להיות מנוסח במילים וביטויים המבטאים את עולם הערכים של הכותב.

אתמול למשל, פורסם שחולקו עשרות אלפי צווי מילואים. במה התקשורת תתמקד? בהתייצבות של המילואימניקים? אולי במיעוט שבוחר לא להתייצב? אולי בקריאות הסרבנות?

התמונות, הכותרות והמלל מלאים בפרשנויות המובנות בתוך ׳הידיעה האובייקטיבית׳.

מי מחליט מה הנושא שנמצא בסדר היום הציבורי? מה הכי חשוב שכל הציבור יתעסק בו?

איראן? עזה? לבנון? אולי גיוס מילואים? כשלי השב״כ? ממשלה לא מתפקדת?

מי שצורך תקשורת ולא מכיר את שני המושגים האלו, הופך להיות ׳אידיוט שימושי׳. התקשורת מהנדסת לו את התודעה.

עד כאן הדברים פשוטים למי שמבין איך תקשורת עובדת, אבל יש עוד מימד.

יש אנשים הצורכים לכתחילה תקשורת רעילה, כמו עיתון 'הארץ', בטענה שהם רוצים לשמוע את כל הצדדים, כך הם מרגישים נאורים ומורכבים.

כלומר, הם יודעים שהעיתון הזה מציג סדר יום שמאלי רדיקלי ומסגור קיצוני, הם לא קוראים אותו כדי להיות מעודכנים, אלא כדי ״להבין את כולם ולשמוע את כל הדעות״.

אגב, גם דובר צה״ל פועל בשיטה זו, והוא מביא בכל יום ידיעות מכל העיתונים לכלל הקצינים (דרך חברת 'יפעת'), וכך הקצינים יכולים לשמוע את הגוונים בחברה הישראלית ולהיות 'מעודכנים ומורכבים'.

הידיעות כוללות גם קריאות לסרבנות והאשמה של קצינים וחיילים בפשעי מלחמה שקריים.

לדעת חיילים שעבדו בדובר צה״ל, זה חשוב שהקצינים יהיו מעודכנים בכל מאמרי הדעה, ולכן חשוב להביא ידיעות מימין ומשמאל, גם כאלו שמאשימות את צה״ל.

תופעה כזו שצבא שולח לקציניו ידיעות נגדו, לא קיימת באף צבא בעולם. כך גם מתנהלת תחנת הרדיו הצבאית ״גלי צה״ל״ שמהדהדת קריאות סרבנות בטענה ש״זה רק שיקוף של החברה הישראלית״.

מי שמכיר את המושגים ״סדר היום״ ו״מסגור השיח״, יודע שזה לא משקף את החברה הישראלית אלא את האג׳נדה של הכתבים שנמצאים בתחנה הזו וחיים בבועה כאילו הם מייצגי החברה הישראלית.

תחנה צבאית שמשדרת מסרים לפגיעה בצבא זו תופעה ייחודית הקיימת רק במדינת ישראל ובצה״ל.

בשאר המדינות הטוטליטריות שיש בהן תחנה צבאית, היא משמשת לחיזוק הצבא והדגשת הבלעדיות שלו, אך כאן בישראל מראים שכדי לא להגיע לטוטליטריות, התחנה הצבאית יכולה לפגוע בצה״ל (מדוע צבא במדינה דמוקרטית צריך תחנת רדיו מתקציב הביטחון? לא ברור).

לצערנו, גם לא כל מי שחובש כיפה או מגדיר את עצמו ימני, מחזק את הביטחון והיהדות. אל תסתכלו על החיצוניות וההגדרות השטחיות, אלא על התוכן.

עם ישראל בכלל, וחיילי צה״ל בפרט, זקוקים להיגיינה תודעתית, כזו שתחזק את צדקת הדרך, את הלאומיות ואת היהדות. זו הדרך היחידה לנצח במלחמה

הידיעות שאדם קורא וצורך מעצבות לו את התודעה בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

אדם שצורך ידיעות ממקור רעיל כדי להרגיש נאור, דומה לאדם שהולך לטייל בביוב.

בהתחלה הוא מרגיש את הסירחון, אבל לאט לאט הוא מתרגל, הוא לא שם לב לריח המסריח, והוא אף מתחיל לבקר אנשים אחרים שהם לא 'מורכבים' כמוהו, ובטוח שהוא מסוגל לטייל בביוב ולהחזיק מעמד והם לא.

המורכבות הופכת למורקבות (מלשון ריקבון). דווקא האנשים ׳הפרימיטיביים׳ שמרגישים סירחון וסלידה מהביוב התודעתי, הם אנשים הרבה יותר ערכיים וחכמים ממי שצורך את הריקבון התודעתי ומרגיש קידמה ונאורות. הדעות שפוגעות בצבא ובביטחון, בלאומיות וביהדות, הן לא דעות לגיטימיות, והסלידה מהן היא הדבר הכי בריא ומתקדם שיש.

מצופה מאנשי הרוח ומובילי דעת הקהל להבין את חשיבות התודעה, להרחיק מאנשים תודעה רקובה ולכתוב נגדה.

התודעה הלאומית והיהודית היא זו ששומרת על הביטחון והקיום שלנו במדינה, ואלו שכל הזמן כותבים נגד חיילי צה״ל והיהדות פוגעים בקיום הלאומי והרוחני שלנו.

מי שמכיל אותם ואיבד את חוש הריח והערכים שלו, הוא לא אדם מורכב אלא 'מורקב'.

דווקא הסלידה מהדעות הרעות שומרת עלינו, ואסור לנו לזלזל באינטואיציה הבריאה הזו בשם הנאורות ו״חופש הביטוי לומר כל דבר״.

עם ישראל בכלל, וחיילי צה״ל בפרט, זקוקים להיגיינה תודעתית, כזו שתחזק את צדקת הדרך, את הלאומיות ואת היהדות. זו הדרך היחידה לנצח במלחמה.

--- title: חילופי אליטות במשנת הרב קוק author: איתי אסמן date: 2025-05-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/454 --- # חילופי אליטות במשנת הרב קוק

מדינת ישראל חוגגת 77 שנים להקמתה, אירוע מרגש מאוד. ככל שאדם מחובר יותר להיסטוריה של עם ישראל, מאז היווצרותו מאבות האומה דרך יציאת מצרים וירושת ארץ ישראל – הוא מבין שתהליך שיבת ציון והקמת המדינה הוא תהליך של גאולה וחלק בלתי נפרד מהייעוד של עם ישראל, להיות ריבוני בארצו – עם הקודש בארץ הקודש. אך מי שמביט על המאורע הזה במובנו הלאומי לבדו עלול לפספס בגדול את הייעוד האמיתי של עם ישראל.

שיבת ציון לא החלה על ידי תנועה חילונית, כפי שמלמדים בטעות בתיכונים הממלכתיים החילוניים ובאקדמיה, אלא קדמו לה אנשי רוח כמו הרב אלקלעי והרב קלישר, תלמידי הגר״א והבעל שם טוב, ועוד. וגם ה׳חילונים׳ שעלו בעליות ההמוניות היו בעלי רקע דתי, הם היו 'דתל״שים' וספגו רעיונות דתיים בילדותם ובישיבות שבהן למדו.

באותה תקופה הייתה שאלה גדולה, האם הגאולה יכולה לבוא על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אחד ההוגים המרכזיים שעסקו בנושא הזה היה הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק קוק זצ״ל. הוא הסביר באגרותיו ובכתבים רבים, שמשום שקיבוץ הגלויות ושיבת ציון הם ייעודו של עם ישראל, ממילא יש לראות בתהליך הזה גאולה, גם אם נעשה על ידי כופרים. עד כאן הדברים ידועים ומפורסמים.

לרב קוק היה ברור באופן ודאי, שהדבר היחיד שמסוגל להחזיק את הלאומיות הוא הקישור לתורה ולמצוות, ובלי זה – התנועה הציונית נבול תיבול

הדבר הפחות ידוע הוא, שהרב קוק לא השלים בשום פנים ואופן עם הזלזול בדת שהיה נחלת חלק מאנשי העליות, וכן עם חילול השבת שלהם והתרבות החדשה שרצו להקים כאן. הוא מחה נגד מקרים של חילול שבת ותמך במוסדות חינוך המיוסדים על אדני הקודש. הוא גם ערך מסע רבנים בין המושבות, שמטרתו הייתה חיזוק הדת ותיקון הכשרות במושבות (ולא מפגשי 'קפה ומאפה' ליצירת 'חיבורים').

רק בתפיסה שטחית אפשר לתפוס את משנתו של הרב קוק ככזו שהכשירה את הציונות החילונית ללא סייגים, ושנשארה תקועה בקומה החילונית כאילו היא אידיאל העומד בפני עצמו. ב'אורות ישראל' (פרק ו פסקה ג) כתב הרב:

״הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית (בניגוד ללאומיות הגויים, א"א) הִיא מְיֻסֶּדֶת עַל פִּי תְּבִיעָה מוּסָרִית גְּדוֹלָה וַעֲמֻקָּה, וּתְכוּנָה מוּסָרִית צְרִיכָה פִּתּוּחַ לְעוֹלָם וְאֵינָהּ מִתְגַּדֶּלֶת בַּטֶּבַע בְּעַצְמָהּ. מֵהַצַּד הַלְּאֻמִּי… נִמְצָא קִיּוּם הַמִּצְווֹת, הוּא הַיְּסוֹד הַמֵּזִין לְהַחְזָקַת כּוֹחַ הַחַיִּים שֶׁל הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית״.

לרב קוק היה ברור באופן ודאי, שהדבר היחיד שמסוגל להחזיק את הלאומיות הוא הקישור לתורה ולמצוות, ובלי זה – התנועה הציונית נבול תיבול. וכך הוא כתב באגרת קמד:

״…וְהַיָּד הָרָמָה הַמְּחֻמֶּשֶׁת בְּהֶפְקֵרוּת וְדַרְכֵי הַגּוֹיִים, בְּאֵין זֵכֶר לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת, הַמְּחַפָּה אֶת חֲרָסֶיהָ בְּסִיגִים שֶׁל לְאֻמִּיּוּת מְזֻיֶּפֶת בְּגַרְגְּרִים שֶׁל הִסְתּוֹרְיָה וְחִבַּת הַשָּׂפָה, הַמַּלְבִּישָׁה אֶת הַחַיִּים צוּרָה יִשְׂרְאֵלִית מִבַּחוּץ בְּמָקוֹם שֶׁהַפְּנִים כֻּלּוֹ הוּא אֵינוֹ יְהוּדִי – הָעוֹמֵד לִהְיוֹת נֶהְפָּךְ לְמַשְׁחִית וּלְמִפְלֶצֶת, וּלְבַסּוֹף גַּם כֵּן לְשִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״.

ראיית העומק של הרב שופכת אור על המציאות הישראלית בדורנו. אנו רואים אנשים שעשו דברים גדולים בחייהם – רמטכ״לים, ראשי מוסד ושב״כ, אנשים שתרמו רבות לביטחונה של מדינת ישראל – מעודדים פתאום סרבנות בצבא, פוגעים בביטחון המדינה ומנותקים לחלוטין מהלאומיות. מה קרה להם?

ההסבר הוא, שהם חיו 'על אדי הדלק האחרונים' של מסורת ישראל שהייתה להוריהם ולסביהם. 'אדים' אלו גרמו להם למסור את הנפש למען המדינה. אך בזקנותם, הניתוק המוחלט מהמסורת גרם להם להילחם נגד מדינת ישראל. הצטרפו לכך גם מושגי ה״דמוקרטיה״ ו״זכויות האדם״ בצורתם המסולפת, שהפכו לדת החילונית הפרוגרסיבית החדשה, כאילו בג״ץ ושליחיו הם מייצגי צביון המדינה והיהדות היא הסכנה.

אולי בהתחלה היה אפשר לחשוב שהניתוק מהקודש יביא רק לפגיעה בקודש. אך בעם ישראל אין מציאות של ניתוק תמידי בין העם לבין היהדות, ולכן מי שנלחם נגד הקודש הישראלי סופו להילחם גם בקומות החול של העם – במדינה ובביטחון. כפי שנאמר בפרקי אבות: ״אם אין תורה – אין דרך ארץ (היינו קיום יומיומי)״.

אנשים החושבים שאפשר לבנות מדינה רק על 'דרך ארץ' ובלי תורה, סופם לפעול נגד דרך זו בעצמם. הלאומיות שלנו שונה מזו של שאר העמים, ובלי תורה ומצוות היא לא תחזיק מעמד. קומת החול הכרחית לבניית הביטחון, אך אם לא מצטרף לה הקודש, גם הביטחון יקרוס.

ככל שההתבטאויות של בכירים כאלה נעשות מוקצנות, כך ניכר יותר שהגענו לשלב חילופי ההגמוניה.

הרב קוק לא דיבר על דמויות שיכולות להנהיג את העם, אלא בעיקר על התקופה הגאולית שבה אנו נמצאים. רוב עיסוקו היה בהסברה על קומת החול, משום שזה היה חידוש גדול בזמנו; אך הוא ודאי לא ראה בה קומה בלעדית, אלא כזו שצריכה לינוק מקומת הקודש ולפתח אותה. לא למחוק את הייעוד האלוהי של עם ישראל.

ממילא, לדעת הרב קוק, האליטה שיכולה להנהיג את עם ישראל לעבר ייעודו היא רק כזו היונקת ממסורת ישראל, ולא כזו שבזה לה.

הרב קוק האמין, שכדי שעם ישראל יגיע לייעודו צריך שיקום גוף לאומי (מדינה), אך הוא ידע שהמקור של מפעל התחייה הוא בקודש. לכן הוא סייע לתנועה הציונית – לא מהסיבות שלהם, אלא כי הוא ראה בזה תהליך אלוקי, ויחד עם זאת הוא מחה וקבל נגד הזמורות הזרות שהשתרשו בחיינו הלאומיים. כיום אנחנו רואים בחוש שהמשברים הלאומיים נעוצים בחולשות רוחניות, ולכן התיקון של התנועה הציונית הוא בהשבתה למקור הקודש.

מי שנלחם בקודש או מתבייש בו לא יוכל להיות אליטה או הגמוניה במדינת ישראל; הוא אדם גלותי שלא מבין את התמורות שחלו בהיסטוריה ובמגמה האלוהית

התנועה הציונית החילונית צדקה כשהתקוממה נגד המצב הגלותי, כי רק כשאנחנו עצמאיים בארצנו אנחנו חירותיים. אך זהו רק השלב הראשון של התחייה, שאם ניתקע בו אנחנו עלולים, כאמור, להגיע למצב שבו אליטה נלחמת נגד המדינה והורסת את קומת החול שהיא בעצמה בנתה. השלב הלאומי הבא אחרי התנועה הציונית החילונית הוא המצב שאנחנו מפסיקים להתבייש ביהדותנו ומתחברים לנשמה הישראלית שה׳ נטע בנו, וקל וחומר שאיננו נלחמים נגד היהדות. הנשמה הזו היא מה שהניע את התחייה הלאומית, גם אם זה היה בצורה גנוזה.

ייעודנו הוא לא להיות מדינה עם שלטון בג״ץ, אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש. מי שנלחם בקודש או מתבייש בו לא יוכל להיות אליטה או הגמוניה במדינת ישראל; הוא אדם גלותי שלא מבין את התמורות שחלו בהיסטוריה ובמגמה האלוהית. זה כמו אדם בוגר שנתקע עם תודעה של ילד קטן ומקבל אחריות על דברים גדולים. זהו הכעס של האליטה הישנה. היא מרגישה שהיא לבדה בנתה את המדינה (ניכוס ובלעדיות הקמת המדינה על ידי השמאל בלבד הוא עוד סילוף), אך כיום אין להם שום חזון שמתאים לעם ישראל. תסכול קשה זה גורם להם להטביע את הספינה יחד עם כל הנוסעים.

התהליך של חילופי האליטות מאנשי המפתח הבזים לקודש לאליטה החדשה המחוברת למסורת ישראל, הוא מסובך ומסוכן מאוד. האליטה הישנה לא תוותר בקלות על שליטתה, והאליטה החדשה צריכה להיות מקצועית ולהבין איך המערכות עובדות, אך יש לנו סבלנות. החנופה שיש בחלקים בציבור הדתי-לאומי לאליטה הישנה לא תקדם את הספינה לייעודה, משום שאין לאליטה זו חזון או הבנה של ייעודו של עם ישראל. המלחמה שאנו נמצאים בה תקים לנו בע״ה אליטה חדשה, שתחליף בהדרגה את האליטה שהפכה למפלצת.

כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.

--- title: על שריפות בין יום הזיכרון ליום העצמאות author: אודי בן חמו date: 2025-04-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/455 --- # על שריפות בין יום הזיכרון ליום העצמאות

א. המסר פשוט. כאילו אומרים לנו, אם לא תתעוררו לראייה מפוקחת היודעת להבדיל בין טוב לרע ובין אמת לשקר, לא תוכלו לחגוג עצמאות כראוי.

תידרשו להישאר בבתים כאילו אתם בגלות חס ושלום.

האויב הזה לא קורבן ולא מדוכא, הוא אויב. תפיסת עולמו פרוסה לעיני כל ולא מוסתרת. האויב הזה חוגג כעת כשהוא רואה את עם ישראל רץ לכבות את השריפות במקום לחסל את מי שמייצר אותן

ב. שריפות אינן פורצות סתם. גם אם מאוד חם וישנן רוחות.

יש אויב מרושע ואכזר הרואה בנו מי שיש להשמידו.

האויב הזה לא קורבן ולא מדוכא, הוא אויב. תפיסת עולמו פרוסה לעיני כל ולא מוסתרת. האויב הזה חוגג כעת כשהוא רואה את עם ישראל רץ לכבות את השריפות במקום לחסל את מי שמייצר אותן.

כדאי להתעורר, כי אם לא, נחגוג עצמאות כשאנו ספונים בבית.

ג. על השואה היו מי ששאלו ׳היכן היה אלוקים?׳, במקום לשאול שאלה פשוטה אחרת ואמיצה יותר – ’היכן היה האדם ולאן הגיעה התרבות?׳

הכל בידיים שלנו, כמעט הכל. סיוע משמיים מגיע כשהאדם ממצה עד תום את מאמציו.

אם רק נבין את תפקידנו, אם רק נפעל על פי מה שמקדם את המציאות ומסייע להתפתחותה ולא לוקח אותה לאחור, באימוץ תת תרבות הזויה הרואה בין היתר, באדם ששינה את מינו כדבר הראוי להשיא עליו משואה ביום חגה, נוכל באמת לצאת לחרות.

ד. ולמרות הכל, למרות כל הקשיים, ולמרות הבעיות – ראוי להודות בפה מלא על הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל.

עד לא מזמן, היינו עלה נידף ברוח. כיום אנחנו רק ממששים באפילה אחר שורשי העץ המפואר שלנו.

חג עצמאות שמח.

--- title: חיבור אל הנצח או החמצה? author: אודי בן חמו date: 2025-04-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/456 --- # חיבור אל הנצח או החמצה?

ההחמצה
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.
כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה
הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.
הם לא יגידו "אני אוהב אותך"
למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,
בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך
מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.
הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח
התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,
"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח
הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.
לובשים את מדי האבן
עומדים תמיד בדום
המחלקה תעבור לנוח
היא לא הולכת לשום מקום
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו…

רבי שלום בצלאל צדיקוב נולד ב-1853 וכונה 'המגיד צדיקוב'.

הוא נולד בליטא ועסק בלימוד תורה לתינוקות של בית רבן וכן דרש לבעלי בתים על חיבת ציון.

בשנת 1906, בהיותו כבן 53, עלה לארץ ישראל ובה המשיך לדרוש ברבים בעד חלוציות ויישוב הארץ מבלי לנטוש את דרך המסורת שכּה אהב.

בנו שהלך למטולה כדי ללמוד את עבודת החקלאות וליישב נקודת יישוב רחוקה נפל ומת כתוצאה מדלקת ריאות קשה, משום שלא הפסיק את עבודתו בימים גשומים.

הידיעה על מות הבן לא הועברה למגיד צדיקוב, שלא הבין מה אירע לבנו ומדוע מכתביו כבר לא מגיעים, ויתכן שהבין שיודעי דבר מסתירים ממנו את הבשורה הקשה.

כך, כשהוא עטוף במחשבות על בנו, נכנס לבית הכנסת לקראת דרשת שבת הגדול.

רבים התאספו לשמוע את דרשתו שעסקה בחשיבות ירושת הארץ, יישובה במסירות וראייה בעין טובה את כל מי שמוסר את נפשו עליה.

באותו רגע נשמע קול בכי חרישי וצפצוף ציפורים קטן מעזרת הנשים.

ואז, תוך כדי דרשתו, הרעים קולו של המגיד צדיקוב וקרא:

"יהודים! הם אינם אפיקורסים, הם גיבורים, הם גיבורי ארץ־ישראל… בעיני ראיתי את בני־הנעורים שלנו נופלים על באריקאדות, אבל לא בשבילנו…

היום לפני שעה קיבלתי בשורה: נפל גיבור יהודי בארצנו, בשדנו. פועלים עבריים הביאו לי את הבשורה משדות הגליל".

כך, תוך התרגשות והתלהבות אמר:

"יהודים! קראו יחד עמי את הברכה: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

(הסיפור המצמרר הזה המובא בקובץ "חולמים ולוחמים" – לחץ כאן לקריאה).

ככל שהתפיסה עמוקה ומבוררת יותר, כך מידת המסירות, נשיכת השפתיים ואורך הרוח לעמוד ולהתמודד עם בשורות קשות

א. ימי מלחמה הינם ימים בהם מובלט מאוד ההבדל התהומי באשר ליחס כלפי שורש חיינו ומשמעותם.

מי אנו ומה חיינו?

ככל שהתפיסה עמוקה ומבוררת יותר, כך מידת המסירות, נשיכת השפתיים ואורך הרוח לעמוד ולהתמודד עם בשורות קשות.

ב. יום הזיכרון הינו יום לאומי כללי, אולי היום הכי לא פרטי שניתן להעלות על הדעת.

חיילי צה"ל לבשו הרי מדים אחידים, ביטלו ממש את פרטיותם ועטו על עצמם ׳כאיש אחד בלב אחד׳ כלליות גדולה ומפוארת של בנין רב עוצמה המבטא עולמות תוכן הלקוחים מהנצח.

כך, דרך תחנות רבות, עד אלינו. כאן ועכשיו ממש.

כל חוליה שייכת לשרשרת ארוכה, וכמה שזה נשמע נדוש ככה זה אמיתי.

ג. התמקדות רק בכאבן הפרטי של המשפחות הינו מובן וטבעי. אנו מוקפים מכל עבר בסיפורי חיים פרטיים, מחולקים ומקוטעים.

ככה עובדת התרבות – היא מתמקדת בהקפאת תמונה במקום במבט רחב, ארוך ורציף הנתון בהקשר שלא החל בשמחת תורה התשפ״ד וגם לא בהרצל ובן גוריון, אלא באברהם אבינו ובמעמד הר סיני. צאו מהצמצום ותראו פלאות.

ד. אין לנו יכולת לגעת ולמשש את החזון הגדול; את הרעיון שלשמו אנו קיימים. רעיון הרי אי אפשר למשש ולכן אנו נאחזים במוחש, במשפחה בשר ודם ששילמה מחיר כה כואב במסירות ובגבורה.

אך כאן בדיוק טמון המוקש – אסור לנו להישאב רק לסיפור הפרטי. זהו עוול כלפי המשפחות עצמן.

הסיפור הפרטי הינו רק חלק מסיפור גדול. הוא לא כל הסיפור. וככל שמחברים אותו באופן יותר עקבי ורציף לסיפור הגדול ככה הוא מקבל ערך גדול, מנחם ואמיתי יותר.

ה. המגיד צדיקוב התייסר מרוב כאב וגעגוע על בנו שנהרג. תקראו במקור. זר לא יבין את הכאב והחור הנוצר בלב. אך חיבור שכלי, מבורר, נקי מהשפעות פרטיות בין פועלו של בנו לתקופה, לאידיאל ולערך העומדים ביסוד החיים, אִפשר לו להתנחם. שוב, הכאב לא עומעם, אולי אפילו הועצם, משום שכשיש ערך לחיים, האובדן מקבל משמעות עוד יותר גדולה.

אך מנגד תפיסה כללית ושכלית יותר מאפשרת למצוא פשר ומשמעות לאובדן.

ו. לעיתים לאור הקושי הטבעי וההישאבות לסיפור הפרטי יש החושבים שכדי להשתתף בכאב המשפחות ולהזדהות עמן ביום הזיכרון, עליהם להעצים ולהגדיל את הראייה הפרטית כמה שיותר ובכך תבוטא כלפיהן רגישות.

כמובן, חיבוק המשפחות נמצא במרכז, אך דווקא בגלל ההקשר – נפילת הבן או הבת, עקב היותם מגש הכסף של האומה.

אין דבר יותר מנחם ומעצים מזה. ברגישות הראויה כמובן, ובאופן טבעי לגמרי.

אנחנו רק בפתחו של יום גדול שיש הרבה מה להפיק ולקחת ממנו, אך באופן הזה, ודווקא באופן הזה, ניכנס נכון יותר אל יום עצמאותנו, כשכל הרגשות והמחשבות יופיעו בנו באופן מדויק יותר

ז. יום הזיכרון אינו אמור להיות יום הדיכאון. זהו יום מלא הוד וקדושה. יום של התבוננות, רצינות וחיבור של פרטים רבים מספור לצרור החיים הישראליים.

אל תטביעו את המשפחות ביגונן. העריצו אותן על היותן בעל כורחן לפידים מאירים במעלה הדרך העולה לירושלים.

ח. את המחיר היקר אי אפשר אמנם להחזיר, אך לתת לו פשר ומשמעות ולהעמידו במקום הנכון – חובה עלינו. ברגישות גדולה, ללא מילים והרצאות מפוצצות.

במבט נכון, בעיניים טובות, ובחיבוק אמיץ.

ט. אמנם לא כל אחד מאיתנו הוא המגיד צדיקוב, אך לאחוז מעט, רק מעט, בשיפולי גלימתו יכולים גם אנו.

י. אנחנו רק בפתחו של יום גדול שיש הרבה מה להפיק ולקחת ממנו, אך באופן הזה, ודווקא באופן הזה, ניכנס נכון יותר אל יום עצמאותנו, כשכל הרגשות והמחשבות יופיעו בנו באופן מדויק יותר.

שנהיה ראויים.

--- title: העברת לפיד ההנהגה ותודעת מלחמות ישראל author: עזרא הימן date: 2025-04-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/457 --- # העברת לפיד ההנהגה ותודעת מלחמות ישראל

א.

לפני שלוש שנים צולמה בטלוויזיה הציבורית סדרה על טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום הכיפורים, אחד הסמלים הבולטים של מלחמות ישראל. את אחד הראיונות האחרונים נתן האלוף במיל' גיל רגב, שכיהן בהמשך הדרך כראש להק כוח אדם בחיל האוויר וראש אכ"א. גיל רגב הוא איש ארץ ישראל הישנה והטובה. גדל במושב בעמק חפר, איש עם חיבור לארץ ולמדינה, עם שירות ארוך בחיל האוויר ובמלחמות ישראל. בראיון המסכם של הסדרה הוא העביר מסר, שבמידה רבה צבע את הסדרה כולה: כבר לא טוב למות בעד ארצנו. הכל הושחת והפך לחסר טעם. לנכד שלו הוא ימליץ לסכן את עצמו רק עבור השלום ולא עבור המלחמה (יובהר שהראיון נערך בתקופת ממשלת בנט-לפיד).

חצי שנה אל תוך מלחמת חרבות ברזל, רגב נתן ראיון המשך לסימה קדמון ובו חיזק והקצין את העמדה שהביע באותו ראיון בסדרה.

אל"מ במיל' זאב רז עבר גם הוא מסלול של ארץ ישראל היפה. הוא גדל בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל, הדריך בנוער העובד והלומד והתגייס גם הוא לטיס. הוא שירת כמפקד טייסת בראש המבנה שפוצץ את הכור הגרעיני בעיראק לפני יותר מארבעים שנה, וזכה בצל"ש הרמטכ"ל. אולם מאז ועד היום משהו השתבש. לפני שלוש וחצי שנים, אחרי בריחת המחבלים ובראשם זביידי מכלא גלבוע, כתב רז ואמר בראיון שבריחתם משמחת אותו.

שני האנשים האלה ושני הראיונות האלה מגלים במידה רבה את מה שקרה לשכבה שלמה בחברה הישראלית שהייתה חוד החנית של מלחמות ישראל: מיאוס ומרידה בערכן הלאומי והמוסרי של מלחמות ישראל בדור הזה.

הדור הקודם של החלוציות הציונית היה בעל חזון קצר-טווח, שנבנה על בריחה מפני הפוגרומים, ובאופן עמוק יותר נקשר לשייכות לחזון של חברת מופת סוציאליסטית

ב.

הדברים היחידים שיכולים לגרום לנו לשלוח את עצמנו ואת ילדינו למלחמה הם תחושת שייכות חזקה לעם ישראל, ותודעת הזדהות מוסרית איתנה עם המלחמה נגד הקמים עלינו. מסירות לאומית, לעיתים עד כלות הנפש, אינה יכולה להתקיים בעולם שלנו בלי תחושת שייכות חזקה לסיפור של עם ישראל המצדיקה את המוכנות לסכן את החיים עבורו, ובלי תודעה מוסרית עמוקה של מאבק על טוב מול רע.

לא לחינם ציינתי שני מקרים שקרו לפני כהונת הממשלה הנוכחית. המרד נגד ערכה הצודק של המלחמה לא התחיל בגלל הממשלה הנוכחית, הוא רק הושלך עליה לאחר מעשה.

הדור הקודם של החלוציות הציונית היה בעל חזון קצר-טווח, שנבנה על בריחה מפני הפוגרומים, ובאופן עמוק יותר נקשר לשייכות לחזון של חברת מופת סוציאליסטית. חיבור לייעוד השורשי של העם היהודי נעדר מהתודעה, ולכן אורך הנשימה של היכולת להילחם במסירות נגד הקמים עלינו הוא קצר ומקוטע.

ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא סקרה בספרה "חרב היונה" את הקושי הגדול של הכוח החלוצי בארץ ישראל להסתגל לרעיון של מימוש חזון ציוני עם מאפיינים של מלחמה מתמדת נגד רוע הקם עלינו. החלום הסוציאליסטי על מציאות סוגה בשושנים החליף אחרי דור את האדרת לסיפורים על "פתרון מדיני צודק ובר-קיימא".

הציפייה הזו הייתה מנותקת ממציאות החיים שלנו בארץ ישראל. ציפייה כזו מייצרת אכזבה. האכזבה מייצרת עייפות. העייפות מייצרת מרמור. המרמור מייצר חיפוש אשמים, ואוטוטו מגיעים אנשיו לכך שהם זורקים לכל עבר ש'שלום עושים עם אויבים', ואם זה לא מצליח אז כנראה האויב האמיתי הוא בפנים.

מה שהדור הזה סירב ללמוד הוא, שמי שנמנע ממלחמות בטווח הקצר משלם מחירים גבוהים של חיי אדם בטווח הארוך. מי שבורח ממלחמה – המלחמה רודפת אחריו, ובמחירים כפולים ומכופלים. ובעיקר, מי שאינו מוּנע מהייעוד היהודי של עם הנצח – לא ישרוד, ואפילו לא יצליח להבין את המסירות הנדרשת כדי להכריע חברה עם חזון דתי אסלאמי רצחני, שמימושו הוא כליוננו.

ג.

מסירות של יציאה למלחמה מתוך חיבור לייעוד ולחזון הנבואי העתיק שלנו אינה כלואה בתוך מלחמות נצח. איננו חושבים שלנצח תאכל החרב. לא התברכנו בברכה "על חרבך תחיה". אנחנו גם יודעים לראות בוודאות בקצה הדרך את "לא ישא גוי אל גוי חרב", אך באותה מידה אנחנו יודעים לא להאיץ בצורה שקרית את קרבתה המדומיינת של תקופה זו. אנחנו כופרים במשפט המפורסם באותו שיר לשלום – "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", שההתלהבות ממנו והלהיטות לסיים את עידן המלחמות גרמו לכל כך הרבה שפיכות דמים בעם ישראל.

אנחנו יודעים שמימוש חזון נביאינו הוא תוצאה של הרבה תהליכים אחרים, לאומיים, חברתיים, רוחניים ומוסריים, תהליכים שסוציאליסטים מחולנים מכל אמונה לא יוכלו לעולם להבין. אנחנו גם זוכרים את הזיקה העמוקה של נבואת השלום "לא ישא גוי אל גוי חרב" לנבואה "כי מציון תצא תורה" לכל העולם.

איננו מתייאשים באמצע הדרך; אם צריך, אנו מוסרים את הזכות לשאת את לפיד ייעודו של העם היהודי ואת המלחמה על שרשרת הקיום שלנו לדורות הבאים.

אנשי אמונה יובילו את הדור הבא של החלוציות הלוחמת

ד.

אותם לוחמים וגנרלים, אנשי ארץ ישראל היפה שהפכו למיואשים, ממורמרים ורעילים, תרמו בזמנם רבות לתקומתנו, אך בדור הזה הם הפכו בעצמם ל'דור המדבר' של המשך צמיחת עם ישראל. הם בורחים מההתמודדות על הקומות הבאות של תקומתנו ופוחדים להסתכל 'בלבן של העיניים' של אויבינו הקמים עלינו. הם לא מסוגלים 'להכניס אותנו לארץ' – לקומה הבאה של החיים בארץ. הציונות שלהם כבר מתה, הם רואים רק את המוות, ולכן אינם מסוגלים לשלוח את ילדיהם למלחמה על הקומה הבאה של החיים כאן.

חשוב להבין את זה. לא כדי להקניט אותם, אלא כדי להיחלץ חושים ולקחת את הלפיד ללא מורא וללא רגשי נחיתות.

אנשי אמונה יובילו את הדור הבא של החלוציות הלוחמת. את נשיכת השפתיים, את היכולת להחזיק כאב וייסורים של מסע הדרך, של מלחמות קשות – יחד עם נחישות, זקיפות קומה וביטחון מוסרי בהמשך נשיאת לפיד הגאולה של עם ישראל, וגם של העולם כולו.

--- title: למה הסיפור של דנה אינטרנשיונל הוא הסיפור של דור שלם? author: סוללים דרך date: 2025-04-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/458 --- # למה הסיפור של דנה אינטרנשיונל הוא הסיפור של דור שלם?

א. אני זוכר את זה היטב. מאי 1998, אני תלמיד בכיתה י"א בתיכון בצפון תל אביב, ישראל חוגגת יובל לקיומה ודנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון ומדהימה את כולנו.

כמה התלהבנו מהזכייה שלה בישראל של אז, ישראל שליקקה את הפצעים מרצח רבין – הייתי חלק מ"נוער הנרות" – בישראל שהתקשתה להשתחרר מהניצחון של הימין בבחירות 1996. הניצחון של דנה באירוויזיון סימל עבורי שחר של יום חדש, הבטחה שישראל לא תידרדר לחושך שהימין והחרדים מנסים לגרור אותנו אליו בכוח. דנה אינטרנשיונל הייתה הערובה שלנו לנורמליות.

ב. בקיץ של אותה שנה נסעתי למשלחת צעירים בין-לאומית לגרמניה, ואני זוכר שכל החברים האירופאים במשלחת החמיאו לי על הניצחון של דנה.

כמה התגאיתי שישראל מוכיחה לעולם שאנחנו יותר מתקדמים מהם – הרבה לפני שגבר עם שמלה וזקן היה פופולארי באירוויזיון, אנחנו היינו הראשונים ששלחנו אישה שהייתה פעם גבר לייצג את מדינת היהודים.

כמה שמחתי שהגויים ראו בזה מעלה גדולה.

הרגשתי שהם מקבלים אותי ושיש לנו סיכוי אמיתי לגבור ככה על השנאה העתיקה שלהם אלינו. "אנחנו בדרך להיות מתקדמים כמוכם", חשבתי לעצמי.

ואז המירו את ההצעות של ברק בנהרות של דם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והעולם שבניתי לי במשך 19 שנה קרס עליי

ג. מצעד הגאווה של אותה שנה בתל אביב היה שמח במיוחד. כנער תל אביבי שהתבונן בו מהצד, כל מה שהגיע אליי ממנו היה רק ניחוח החופש, השחרור והמסוגלות האדירה שהוא שידר – כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה, וכל אלה שהביעו שאט נפש מהניצחון של דנה באירוויזיון הם חבורת ברברים פרימיטיביים לובשי שחורים שהרוח החדשה של ישראל כבר תמצא דרך למגר.

זה לא היה קשור בכלל לשאלה אם מישהו להט"ב או לא – היו הדעות הנכונות והיו הדעות החשוכות.

זו הייתה הרוח שלי ושל כל חבריי השמיניסטים בצפון תל אביב.

ד. בבחירות 1999 הלכתי לעבוד בקלפי בקרבת הבית, כדי לוודא שאהיה הכי קרוב שאפשר לרגע שבו אהוד ברק יעלה לשלטון ויעיף סוף סוף את הימין המסוכן מהשלטון.

דנה פרצה דרך, וזו הדרך שבה ישראל חייבת לצעוד.

כשהגיעה העת להתגייס, התקבלתי לגל"צ וגם ל-8200 והחלטתי ללכת ל-8200 כדי לשרת רחוק יותר מהבית. לא אשכח איך כשברק היה בשיחות קמפ-דיוויד אמרתי לחברי לחדר בבסיס: "אורי, נראה לי שזהו, השלום סוף סוף כאן וההיסטוריה באמת הולכת להיגמר".

ואז המירו את ההצעות של ברק בנהרות של דם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והעולם שבניתי לי במשך 19 שנה קרס עליי.

ה. הראשון שגרם לי לבחון מחדש את תפיסות העולם שלי בנוגע לערבים ולשלום היה הרמטכ"ל בוגי יעלון, בראיון שנתן למוסף "הארץ" סביב פרוץ האינתיפאדה השנייה. לראשונה בחיי שמעתי קול שמסביר שהערבים לא באמת רצו שלום ושהכל היה הטעיה. נפער בי סדק קטן, שהלך והתרחב.

ו. בהתנתקות עדיין ראיתי באותם מתנחלים בכתום מטרד לעם ולשלום, ורק רציתי שיעיפו אותם משם כבר כדי שנוכל לחזור לשקט שלנו, לריאליטי בטלוויזיה ולחלום על סינגפור בעזה. אבל עם הטילים שהתחילו להגיע מעזה הסדק הלך ונפער. ונפער.

ז. כמה שקשה להתפכח. להתפרק מתפיסות העולם שריפדו את העולם והמחשבות שלך כבחור צעיר.

עקב בצעד אגודל ראיתי איך מחנה השלום שאליו השתייכתי הביא רק מלחמה ודם, ואיך הוא הולך ומתפרק מהערכים שלו ומתחיל להפוך יותר ויותר קיצוני.

הרגשתי שהמציאות זזה, אני זז איתה, אבל הם נשארים במקום.

עם הרשתות החברתיות והתקשורת האלטרנטיבית התחלתי להבין גם את הפשר של מה שמתרחש כאן לנגד עיניי.

לראשונה שמעתי הסברים שהתיישבו לי על ההיגיון, אחרי שנים שטחנו לי בראש את המושג 'קורבנות השלום' בלי שום הסבר אחר, בהרמטיות התקשורתית שבה גדלתי.

רבע מאה אחרי אותו ניצחון באירוויזיון, הימין מתעקש בניסיון מכמיר לב להרגיע את אותם אנשים שאני עצמי הייתי פעם ולהבטיח להם שכלום לא השתנה?

ח. בתהליך הדרגתי וארוך הבנתי מהי אותה שליחות מופלאה של עם ישראל, מהי חשיבותה של ארץ ישראל ומי הם אלה שבאמת פועלים למען שתי המטרות הגדולות האלה. ראיתי איך המציאות טפחה על פניהם של אנשים כמו אהוד ברק, ואיך במקום להכות על חטא הם נכנסו לטנטרום מתמשך של רעל ושנאה תוך שהם מאותרגים לחלוטין על ידי התקשורת.

ט. את ההפגנות הקשות נגד הרפורמה המשפטית כבר חוויתי בתל אביב כדוס על מלא עם כיפה וציצית. השתייכתי כבר לישיבה שגררה קיתונות של זעם מהמפגינים, תוך שאני זוכה להקים בית יהודי על מלא, כאשר זו שהפכה להיות אשתי נמנית עם אותם אלה שגורשו מביתם בגוש קטיף ושאת כאבם לא הבנתי שני עשורים קודם לכן.

י. אז עכשיו באים ומציעים לדנה אינטרנשיונל להשיא משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות של מדינת ישראל?

רבע מאה אחרי אותו ניצחון באירוויזיון, הימין מתעקש בניסיון מכמיר לב להרגיע את אותם אנשים שאני עצמי הייתי פעם ולהבטיח להם שכלום לא השתנה?

הימין של 2025 מנסה עדיין – למרות כל מה שעברנו מאז – להוכיח שהוא לא הימין של 1998? מתי ניגמל מהנרצעות?

יא. עינינו הרואות שהתהליך שעברתי אני הוא התהליך שעובר חלק גדול בציבור היהודי בישראל. ואיך אני יודע את זה? זה פשוט משתקף בפניהם של המתנגדים לתהליך הזה.

וככל שהם נעשים יותר קולניים ואלימים, כך ברור שהחלק הזה בציבור מתקדם ומתבסס. אנשים כמוני – הם הרוב, וזה בכלל לא עניין של ציצית או מצוות אחרות.

זה עניין של השקפה, של יושר המבט, של בריאות נפשית ומצפן ערכי מכויל.

ביום השואה בואך יום העצמאות, נברך שיקוים בנו הכתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וגו'.

עם ישראל חי!

--- title: מיזמי זיכרון וסיפורי עומק author: עזרא הימן date: 2025-04-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/460 --- # מיזמי זיכרון וסיפורי עומק

א.

מיזם 'זיכרון בסלון' נוצר לפני כ-15 שנה, והוא פתח עולם של יזמות פרטית של זיכרון השואה. המיזם עצמו מגוון ומבוזר מכדי להכליל את כולו באבחנה אחת, אך הוא מייצג שינוי העובר על זיכרון השואה בשנים האחרונות, מהזיכרון הממלכתי הקלאסי של 'לעולם לא עוד' למיזמים עם מסרים שונים ואלטרנטיביים.

בכלל, כל השינויים העוברים על החברה הישראלית ביחס שלה לציונות וליהדות מתנקזים אל היחס לימים הלאומיים המיוחדים הבאים עלינו, ימי הזיכרון ויום העצמאות. הטקסים הממלכתיים כבר אינם מעצבים כמו בעבר את המסרים ואת השיח בחברה, וכדאי לפתח תודעה פנימית יהודית אוטונומית וגם יכולת ביקורתית לכל הקולות סביבנו.

השבר הזה בתרבות האנושית, והתדהמה הזו בעם היהודי, לא היו רגע אחד חריג של שפל. הם מלווים אותנו עד היום בכל מה שעובר עלינו כעם מול עצמנו ומול מעגלים שונים של אויבינו ומבקשי רעתנו

ב.

זיכרון של כל יהודי וכל קהילה הוא יקר מאוד, אבל לפעמים מרוב סיפורים שוכחים את הסיפור, ומרוב פרטים מאבדים את המהות.

לפני כמעט מאה שנה היה באירופה עם גרמני שעמד בראש הקִדמה המערבית – בהשכלה, בפילוסופיה, באתיקה, במדע ובאומנות. יהודים רבים מאוד ששכנו בקרב העם הזה ראו בו גאולה קוסמופוליטית, מקום שאפשר להיבלע בתוכו, להשליך את הזהות היהודית הייחודית ולקבל חיבוק של נאורות ליברלית. יהודים רבים ראו בגרמניה בשורה לפתרון בעיית השנאה לעם ישראל בעולם.

והמקום הזה, כן, דווקא המקום הזה, הפך להיות תהום הרוע האנושי והשנאה היוקדת לקיום היהודי באשר הוא, פסע לפני תקומתו מחדש של ישראל בארצו.

השבר הזה בתרבות האנושית, והתדהמה הזו בעם היהודי, לא היו רגע אחד חריג של שפל. הם מלווים אותנו עד היום בכל מה שעובר עלינו כעם מול עצמנו ומול מעגלים שונים של אויבינו ומבקשי רעתנו.

זיגמונד פרויד, היהודי אבי תורת הפסיכולוגיה, הצליח לברוח בסוף ימיו בשארית כוחותיו לאנגליה, שם נפטר מהעולם בבלבול ובתדהמה על מכונת המוות הגרמנית.

הגאון הזה בהבנת נפש האדם לא הצליח לראות את הדבר הכי יסודי בנפש, שנמצא מחוץ להישג ידה של התודעה הקוסמופוליטית שלו. הוא לא הצליח להבין מדוע הנאצים אינם מבדילים בין יהודי-גרמני נאור, משכיל ומגולח, שהוא 'יותר גרמני מגרמני', לבין יהודי חרדי מתבדל, מיושן וחסר השכלה מודרנית. מה ההיגיון לשים את כולם באותו קרון בדרך למחנות ההשמדה? את זה פרויד לא יכול להבין, והלך לעולמו עם החידה הזו.

ג.

אנשים רבים סביבנו עדיין חושבים באותה הצורה שחשב אז זיגמונד פרויד. הם לא מצליחים לראות בשנאת ישראל עדות אמיתית למלחמת תרבות נוקבת ועתיקה על זהות האדם בעולם. הם ממסגרים את הכל כשנאת זרים גנרית, תוצר של זהות דתית ולאומית מופרזת, של העדר השכלה וחוסר נאורות.

קו ישיר מחבר צורת חשיבה זו לדפוסי החשיבה של הגרעין הקשה של השמאל הליברלי. קו ישיר מחבר בין צורת חשיבה זו למערכי שיעור הממקדים את זיכרון השואה בערכי כבוד האדם וחירותו ותו לא.

מערך שיעור שחולק למפקדים בצה"ל השבוע לקראת יום השואה


המסר שהם מסיקים מהשואה הוא, שלאומיות וזהות נבדלת באשר הן מוּעדות להפוך לנאציזם. החשיבה הזו היא כוכב הצפון של אהרן ברק, ובעקבותיה הוא דילל עד מוות את הציונות במהפכה חוקתית המסעירה את חיינו עד הרגע הזה. הטעות שלו בניווט של הבנת השואה עמוקה עד התהום ומהדהדת בתוך מעגלים רבים בחברה.

תיאור השואה כבעיה גנרית של גסות אנושית באשר היא – לא רק שאינו משמר את זיכרון השואה, אלא שהוא הופך להיות הכחשת שואה של הדור הזה. במקום להעמיק את משמעות הקיום הלאומי היהודי, הוא הופך אותו לאיום קיומי על האנושיות שלנו. במקום להעמיק את משמעות ההגנה על תחיית עם ישראל בארצו, הוא משתמש בזיכרון השואה כדי לסרס אותה.

בהקטנת הזהות של עצמנו ובכבילת ידינו במלחמה נגד הנאצים של זמננו, ברק וממשיכי דרכו מיישמים את הפתולוגיה הנפשית של הסימטריה בין יהודים לנאצים, פתולוגיה שגם זעזוע טבח ה-7.10 לא ריפא.

את יום השואה מציינים לא כדי לאחוז בטראומות עבר. האתגר הקיומי שהוא מייצג בהבנת עצמנו קיים ונוכח בכל שעל של חיינו כאן בארץ ובכל צעד של התקדמות בתקומה שלנו.

הנאציזם ירדוף את היהודי דווקא במקום שבו הוא מחק כליל כל סממן של זהותו

ד.

הנאציזם לא היה הניסיון הראשון או האחרון לכלות את העם היהודי, אבל הוא עשה זאת באופן הנוקב ביותר. הנאציזם רואה את עומק הקיום היהודי גם במקום שיש טשטוש גמור של הזהות היהודית מבחינה חיצונית. הרוע המוחלט הזה יודע לשים מראה בפני היהודי הבורח מזהותו.

מאות אלפי המקרים של התנצרות בגרמניה באותה תקופה לא עזרו ליהודים. באותה מידה לא מועילה הפניית הגב לזהות היהודית בימינו כדי להמירה בחזון המזרח התיכון החדש.

הנאציזם ירדוף את היהודי דווקא במקום שבו הוא מחק כליל כל סממן של זהותו. ודרכי ה' הנסתרות גורמות לכך, שדווקא הקמים עלינו לכלותנו בזמן הזה, שלא ינוחו מזעמם ומשנאתם כל עוד תינוק יהודי אחד נולד בקיבוץ בארי או בעיר נתיבות, הם אלה הגורמים פעם אחר פעם להתעוררות כבירה של אותו ניצוץ יהודי נעלם שלא יִכלה לעולם.

ה.

כאמור, כל סיפור זיכרון של יהודי או קהילה הוא יקר מפנינים. אך כדאי שאלה יהיו חלק מזיכרון סיפור העומק של השואה ושל נוכחותה היום בחיינו, ולא יגרמו בשוגג דווקא לשכחתו. המסר הנוקב של יום השואה ילווה אותנו עוד במשך תקופה של קשיי וייסורי התקומה שלנו. והמסר הזה הוא דווקא סם חיים חיוני לתקומתנו. הוא מספר משהו עמוק, כואב ונוקב על הקיום היהודי, שרק עמידה נוכח אמיתתו תאפשר לנו לצלוח את האתגרים המעשיים, ובעיקר התודעתיים והמוסריים, של תקומת עם ישראל בארצו בדורנו ובדורות הבאים.

--- title: על ההפיכה, או בשמה המכובס – נבצרות author: אודי בן חמו date: 2025-04-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/461 --- # על ההפיכה, או בשמה המכובס – נבצרות

א. הגדרת נבצרות: ׳חוסר היכולת לבצע תפקיד׳.

אך מילים הן חסרות משמעות אמיתית אם אין מאחוריהן עולם תוכן שלם של תודעה, הֶקשרים, מסורות, עוגנים, השתמעויות, רגשות וכד׳.

לדוגמה: המילים משפחה, זהות, מסורת, אבא, אמא ועוד הן אומנם בסך הכל מילים, אך עומק עצום מסתתר מאחוריהן.

ב. מסתבר שהורגלנו על ידי השמאל האנטי-דמוקרטי, בתהליך איטי, קבוע ומסוכן (חפשו ׳חלון אוברטון׳ באתר) לקבל כלגיטימי שיח העוסק בנבצרות של ראש ממשלה, כאילו הוא נבחר בהטלת מטבע סתמית או על ידי ועד הכיתה וכעת אנחנו עוסקים בכיצד נגיב אם וכאשר כך תתרחש ההפיכה.

כדאי לזהות זאת לקראת המאבקים הבאים על סוגיות אחרות, המבקשות להעלים מהשיח את המושגים אבא ואמא, ניצחון, לאומיות, יהדות ועוד.

במקום לשאול שאלות קשות ולתת לגורמים מזיקים והרסניים בשמאל להתגונן ולענות על שאלות מטרידות, הטלנו על עצמנו צנזורה קשה. למה?

ג. מהרגע שנבחרי הציבור מכוח העם הפכו להיות ׳פושעים פוטנציאליים׳ עד שיוכח אחרת, ואילו הפקידים הפכו להיות ׳שומרי הסף׳, החל תהליך דרדור קבוע במורד עד למחשבה שניתן להוציא לנבצרות ראש ממשלה מכהן, שנבחר על ידי העם.

מזהי תהליכים חדי הבנה ידעו לומר כבר אז, שאם תינתן הבכורה למישהו אחר שאינו נבחרי העם, יום יבוא ונשלם על כך ביוקר. אגב, טומי לפיד אביו של יאיר היה אחד מהם.

לכן אמרו מעתה 'הפיכה', לא 'נבצרות'.

ד. קיבלנו בתמימות ובשאננות את עצם החדרת המושג ׳נבצרות׳ לשיח, למרות שבמקורו כוון לנבצרות מטעמים רפואיים בעיקר כאילו הוא לגיטימי בכלל, ונמנענו מלשאול שאלות קשות ומצמררות על כל מיני תיאוריות לגבי כיצד אירע הטבח, הצהרות של סרבנים, חלקם של מחוללי כאוס כאלה ואחרים ועוד ודיברנו אך ורק על קונספציה שגויה ותו לא.

איני רומז לכלום, אבל,

במקום לשאול שאלות קשות ולתת לגורמים מזיקים והרסניים בשמאל להתגונן ולענות על שאלות מטרידות, הטלנו על עצמנו צנזורה קשה. למה?

ה. רבים בשמאל מתרגשים מכך שרונן בר העיד בשבועה בבית המשפט על התצהיר שהגיש, ולכן ודאי שהוא אמין.

זה כל כך משעשע הדבר הזה.

שבועה בשם מי בדיוק? בשם איזה אלוקים? תודו שיראת השמים שמופגנת פה על ידי גורמים בשמאל היא ממש חזון אחרית הימים.

תסלחו לי על הציניות.

ו. בתשתית תפיסת השמאל לאורך כל שנות קיומו מצויה תודעה מעמדית לא זהותית.

חיבור מעמדי בין פועלים (״פועלי כל העולם התאחדו״), ולא חיבור של זהות סביב מורשת ומסורת.

באופן הזה ברור מדוע ניתן לזלזל בבחירה שבחר עם ישראל, שבחירתו נובעת מעצם היותו הריבון.

העם הוא הריבון ואליו יש להתייחס בחרדת קודש, לא אל ראש המשטרה החשאית הבעייתי.

וכך, כאשר הושמד ערכו של העם על ידי השמאל, קצרה הדרך גם להשמדת בחירתו בנציגו – ראש ממשלת ישראל.

מי שידיו אינן רועדות ופיו אינו משתתק, מהלך אימים על העם ומשתעשע ברעיונות עוועים שכאלה, מעיד על תפיסתו כאלף עדים

ז. במציאות הנוכחית קשה שלא לבוא בטענות קשות לכל משתפי הפעולה מהימין ומהציבור הדתי שלא פעלו בנחרצות ובצורה ברורה נגד הפשע המתרחש במשך שנים נגד העם.

פיזור וחוסר מיקוד בבעיות המבניות היסודיות של אי קבלת חוקי המשחק הדמוקרטיים, ובמקום זאת עיסוק בשיח על 'אחדות' רזה, עבדותית ומטופשת.

כל ארגון, ׳איש רוח׳ כזה או אחר וכו׳ שלא התעקש על קבלת חוקי המשחק הציבוריים כתנאי סף לכל שיח ומפגש, אחראי למצב שאליו הגענו.

מצטערים, נרמלתם את המפלצת, וכעת יידרשו אנשים אחרים, אמיצים, חכמים וישרים לטפל בה. בנחישות וברגישות כמובן.

ח. מה נדרש לעשות כעת?

קודם כל, להוריד דופק ולפעול בקור רוח. גם הומור לא יזיק. בד״כ זה אפילו יספיק. כי טרור, גם מבית, עובד על הפחדה.

שנית, לתבוע תביעה חדה וחד-משמעית מנבחרי הציבור שלא להיכנע למציאות שכזאת.

שלישית, לפתח שיח ציבורי רחב ככל האפשר על ידי אנשי רוח, משפיענים, גיבורי תרבות וכד׳, השומט את הלגיטימיות של הוצאת ראש הממשלה לנבצרות – הכל קשור בתודעה.

רביעית, הצהרה חד-משמעית רחבה ומהדהדת שלא יקום ולא יהיה. בשום צורה ואופן.

מי שידיו אינן רועדות ופיו אינו משתתק, מהלך אימים על העם ומשתעשע ברעיונות עוועים שכאלה, מעיד על תפיסתו כאלף עדים.

תודו שנהיה מעניין פה. ננצח בסוף.

הישארו עימנו.

--- title: הנחשונים של ימינו author: עזרא הימן date: 2025-04-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/462 --- # הנחשונים של ימינו

א. סיפור רודף סיפור, ובחג הזה נחשפנו לסיפור של א', שאחרי עשרות שנים של שירות מסור בשב"כ, חשף באומץ רב, תוך לקיחת סיכון אישי, מעשה שנראה למיטב שיפוטנו כחתרנות של ראש השב"כ תחת הדרג המדיני הנבחר, תחת האנשים ששלחנו לייצג אותנו בכנסת, בפניהם גם הפקידים הבכירים ביותר צריכים לתת דין וחשבון, ולא להיפך.

ב. הערב נחגוג את קריעת ים סוף. ידוע הסיפור המופיע בדברי חז"ל על הכניסה החלוצית של נחשון בן עמינדב לים סוף בזמן שאחרים התמהמהו.

לפי גרסה אחת, הרבה דיברו על כך שצריך לרדת לים, אך התמהמהו, אולי חששו, ונחשון ירד לים ושבר את המחסום הפסיכולוגי, והים נקרע.

לפי גרסה אחרת, הרבה אחרים דיברו על כך שאין מה לרדת לים סוף. אולי פחדו, אולי היו חסרי אמונה, אולי היו מרדנים. נחשון לא המתין לשכנעם. הוא קפץ למים, תרתי משמע, וגרם לפתיחת הים.

אלה שיטות שלקוחות אחת לאחת ממשטרים קומוניסטיים, שידעו תמיד להסוות את חיסול היריבים הפוליטיים באמצעות שפה מתוחכמת של אכיפת החוק

ג. ההמתנה לקריעת הים היתה רגע של קושי ושבר. היתה שם קבוצה חתרנית כנגד גאולת ישראל. הם רכבו על השבר כדי לקדם קמפיין חזרה למצרים.

חלקים אחרים בעם נבהלו, נחרדו, אולי לא רק מהים, אלא גם מהקולות המחלישים, המעודדים שיבה למצרים. היינו זקוקים למעשה נחשוני.

ד. בזמן האחרון אנחנו נחשפים יותר ויותר לנשק יום הדין של קבוצה מסוימת בעם שמאסה בארץ חמדה ומפעילה את כוחה הרב לחולשה וכניעה. היא מנצלת את כוחה הרב במערכות שלטון בכלל, ובמערכת אכיפת החוק בפרט, כדי לחתור תחת ממשלה נבחרת.

שימוש פוליטי קיצוני בכלי מערכת אכיפת החוק, המצאה מחדש של מושגים וכללים משפטיים כל רגע תוך כדי תנועה כדי לתפור אותם להפללת הימין, אכיפה בררנית כשיטה, ומעל הכל, פגיעה קשה בחירויות יסוד של מי שמנסה לחשוף את זה מבפנים, כל אלה דברים מסוכנים מאוד.

אלה שיטות שלקוחות אחת לאחת ממשטרים קומוניסטיים, שידעו תמיד להסוות את חיסול היריבים הפוליטיים באמצעות שפה מתוחכמת של אכיפת החוק.

ה. לפעמים המציאות נראית כים סוער שאין דרך לחצות. הים מצד אחד, המדבר מצד שני. אבל לפעמים המחזה הזה עצמו הוא חזיון תעתועים. החציה אפשרית. אבל זקוקים לנחשונים.

יש הרבה סוגי נחשונים, אבל עיקר הנחשוניות היום בתוך עם ישראל היא פתיחת הפה. לא לשתוק.

לא לשתוק כשמרצים באוניברסיטה משתמשים בכוחם כדי לכפות את דעתם ואנשים חוששים להגיב.

לא לשתוק כשקולגות בעבודה או בכלל עושים דה לגיטימציה לאנשים שבחרתם לייצג אתכם בשלטון.

לא לשתוק כשנחשפים לשימוש פסול של פקידים בכוחם כדי ליירט את רצון העם.

ולאלה ששואלים מדוע במקרים מסוימים נכון לחזק את מי שחשף מידע חשוב על חשבון הנאמנות למערכת: הסמכות של כל מערכת מדינתית כפופה לחוק אותו חוקקו נבחרי ציבור ולמדיניות אותה מתווה ממשלה נבחרת. נאמנות לכל מערכת מדינתית כפופה לעקרון-על זה.

המציאות הציבורית שלנו בריאה יותר ממה שחושבים. עם ישראל מאמין שהוא מסוגל לחצות את הים, הוא פשוט צריך חיסון ממי שמתסיס אותו לשוב מצרימה בכל רגע של קושי. הוא זקוק לנחשונים שיפתחו את הים

ו. ארי רוזנפלד מחיל המודיעין וא' משירות הביטחון הכללי נקלעו לניסיון קשה של עמידה מול בכירי מערכת הביטחון שניסו להסתיר מידע ולכאורה אף לחתור תחת ממשלה נבחרת. הם נטלו סיכון אישי גדול וחשפו את המידע שהוסתר מאיתנו.

קשה לשפוט את מי שלא מצליח לעמוד בניסיון קשה כזה, אבל אפשר בהחלט לתת עידוד, תמיכה וחיבוק למי שנטל על עצמו סיכון כדי להביא את אור השמש אל הדברים האפלים הנעשים במחשכים.

המציאות הציבורית שלנו בריאה יותר ממה שחושבים. עם ישראל מאמין שהוא מסוגל לחצות את הים, הוא פשוט צריך חיסון ממי שמתסיס אותו לשוב מצרימה בכל רגע של קושי.

הוא זקוק לנחשונים שיפתחו את הים.

אנו מצדיעים לא', וקוראים לחזק את משפחתו ולהיות חלק מההגנה המשפטית שלו. ההגנה המשפטית שלו היא מאבק היציאה לחירות של כולנו, של עם העומד ברשות עצמו.

חג שמח!

--- title: חיזוק הממלכתיות והחלשת הדיפ-סטייט author: סוללים דרך date: 2025-04-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/463 --- # חיזוק הממלכתיות והחלשת הדיפ-סטייט

א. המצב שאנו נמצאים בו דומה למציאות שבה אדם נוסע לירושלים בדיוק על פי השילוט שלאורך הדרך, רק שלא סיפרו לו דבר אחד – יד נעלמה סובבה וכיוונה את השילוט לכיוון אחר לחלוטין.

כלומר, כתוב אמנם על השלט ׳ירושלים׳, אבל הכיוון והיעד השתנו לגמרי.

ב. בעבר היה ברור לכל בר דעת שהריבון במדינה הוא העם, ושמי שנבחרו לפי הרוב בבחירות דמוקרטיות מייצגים את העם. מדיניותם מייצגת את הממלכתיות, מכוח העם שבחר דווקא בהם.

כך נראו ונלמדו ׳ממלכתיות׳ ו'דמוקרטיה', ללא טריקים וללא שטיקים.

אך בדיוק כמו בסיפור עם החלפת כיוון השילוט לירושלים, גם פה השתמשו רבים במושג 'ממלכתיות' בשינוי הכוונה – כוונתם במושג הזה היא למייצגי ׳הציבור הנאור׳ ולפקידוּת שהיא לעומתית לעם ישראל שבחר אחרת בקלפי כדת וכדין.

כך הלכה ונוצרה מציאות, שכשאומרים ׳ממלכתיות׳ מתכוונים בעצם ליעד אחר לגמרי – לחיזוק הדיפ-סטייט. ודתיים רבים שגדלו על המונח הזה הפכו להיות מקדמי דיפסטייט מבלי שהם יודעים על כך.

הממלכתיות שינתה את פניה והיא כבר לא נוסעת לירושלים, תרתי משמע. היא מכוונת ליעד אחר

ג. על פי המציאות המעודכנת מתברר, שאם בעבר הדרך לחיזוק הממלכתיות הייתה חיזוק הפקידות שהייתה נאמנה לנבחרי הציבור ולעם, הרי שכיום, כשהפקידות תופסת את תפקידה בניגוד מוחלט לתפיסתם של נבחרי הציבור, ממלכתיות אמיתית דורשת את ההיפך הגמור – החלשת הפקידות, ביקורת וחשדנות כלפיה. נקודה.

ד. במציאות שכזאת אין פלא שפקיד בכיר כמו ראש השב״כ, יחד עם פקידים בכירים נוספים, מידר את ראש הממשלה עד לרגע הטבח בשמחת תורה והוא אף מבצע מהלכים אקטיביים לרדיפת נבחרי ציבור. לכאורה, כמובן. פשוט כך הוא חונך, וכעת מחנך, מהי ממלכתיות – הוא כאמור נוסע ומסיע על פי השילוט החדש.

ה. במצב הזה, אין פלא שהדלפה שאינה משרתת את ראש השב״כ נתפסת כמעשה 'לא ממלכתי'. הרי ׳הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף׳ – הוא מייצג את הממלכה המהותית, ואילו הדלפות אין-סופיות נגד נבחרי ציבור ובראשם ראש הממשלה אינן נבדקות, משום שהן נתפסות כראויות.

שוב, על פי אותו מתכון: הממלכתיות שינתה את פניה והיא כבר לא נוסעת לירושלים, תרתי משמע. היא מכוונת ליעד אחר.

ו. אנחנו נמצאים בעידן שבו ככל הנראה ימשיכו ללוות אותנו אותן סוגיות בשאלה מיהו הריבון.

ובעת הזאת יש לדעת, ששום התפשרות ושום שיחה מנומסת על קפה ומאפה לא יעזרו, כל עוד הוויכוח מתמקד במושג החיצוני בלבד ולא במשמעותו המהותית: מיהו הריבון לשיטתך ומהם תחומי אחריותו וסמכותו.

ז. יובל בלומברג, מחבר הספר ׳מלכודת אוסלו׳, כתב:

במאמר שהתפרסם בשנת 1978 ניתחה פרופ׳ אניטה שפירא את היסודות האלימים בתוך תנועת הפועלים הישראלית, ובין השאר כתבה כך:

‏״מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שמוצאה מן הזרמים המהפכניים ברוסיה של ראשית המאה ה-20, שינקה מן המהפכה הבולשביקית ולקחיה.

מסורת זו התבטאה בהערצה לעשיה בברית-המועצות ובסלחנות לטרור שנתלווה אליה, בנוסח 'כאשר חוטבים עצים עפים שבבים', מצידם של אישים כבן-גוריון וטבנקין.

את ביטויה המעשי של מסורת זו נמצא בשיטות הארגון הצנטראליסטיות שבהן אורגנה התנועה, ובניצול מנגנון ההסתדרות לשם כפיית 'רצון הכלל', כפי שהוא נתפס על-ידי ההנהגה, על פרטים ועל גופים.״

‏״סובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא היתה מקובלת.

׳משחק הוגן' לא היה בין המושגים שהביאו עמם אנשי העליות השניה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה.״

כל מילה נוספת מיותרת.

בחג החירות אנו נדרשים לשדרג בראש ובראשונה את עולם המושגים והרעיונות שלנו. הכל תלוי בכך

ח. בעת הזאת דרושה בעיקר מסה קריטית של אנשים המבינים את העניין ודוחפים את נבחרי הציבור לפעול ללא רתיעה וללא מצמוץ.

ט. וכמו תמיד, כדאי לבחון מי שותק היום, מי נמנע מלהביע עמדה מתוך פוזיציה פוליטית או פחדנות; נפתלי בנט, ארגונים המדברים גבוהה גבוהה על אחדות ותיקון, ׳אנשי רוח׳ מסוימים שמשמיעים קול נחרץ בסוגיות מסוימות מאוד וכעת קולם נדם, ועוד ועוד.

י. בחג החירות אנו נדרשים לשדרג בראש ובראשונה את עולם המושגים והרעיונות שלנו. הכל תלוי בכך.

מבלי להכיר את שורשי הבעיות, נחפש פתרונות שפשוט אינם רלוונטיים למורכבויות חיינו.

מועדים לשמחה!

--- title: ערב פסח התשפ״ה author: אודי בן חמו date: 2025-04-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/464 --- # ערב פסח התשפ״ה

א. יום הולדת

נהוג לומר, שכשאדם נולד זהו הרגע שהקב״ה מסמן שהוא צריך אותו בעולמו. מימוש תפקידו המיוחד הוא המבוקש האלוקי.

ואם כך הוא ביחס לאדם פרטי, על אחת כמה וכמה ביחס לאומה החוגגת את יום הולדתה.

ב. חירות

בשורת החירות הגדולה של עם שיצא ממצרים וממשיך לצאת ולצאת ביד רמה מכל מיצרי המציאות היא הבשורה הגדולה.

חירות תודעתית מוחלטת, וחירות היא הנאמנות לעצמיות. ללא עול פיסי של זרים וללא עול תודעתי של גונבי דעת ותודעה.

עומדים אנו כגמדים על כתפי ענקים הסוקרים את המרחב ולא רק את ה׳כאן ועכשיו׳, ומשם בטחוננו

ג. בהירות

הכל הולך ומתבהר, למרות הערפל והרעש החיצוני. אומנם, איננו מתיימרים לדעת כמובן מה ילד יום, אבל את המגמה המרכזית, את הכיוון הכללי, רואים אנו באופן ברור. עומדים אנו כגמדים על כתפי ענקים הסוקרים את המרחב ולא רק את ה׳כאן ועכשיו׳, ומשם בטחוננו.

ד. תחייה

עם הקם לתחייה מתרדמת מוות ארוכה לאחר שנות גלות הולך וניעור ועומד על רגליו.

כמו חולה במצב של 'צמח' בבית חולים, המתחיל להחלים, כך גם אנו הולכים ומבריאים יום יום במאמץ שיקומי אדיר, למרות ובזכות הקושי.

ה. התעוררות

המגמה היא התעוררות וקימה של זקן העמים השב לארצו, למורשתו ולתודעת חייו, המאחדת רבים רבים לדבוקה אחת בעלת זהות ברורה.

ומי שחש אהבה וענווה ביחס לעם ישראל שבכל הדורות אינו יכול שלא לחוש ביקורת, לעיתים אף סלידה ודחייה, כלפי מי שבז לעם ולמורשתו ומתאמץ להפקיע מהציבוריות הכללית את היהדות.

זוהי תרבות זרה ושחצנית, הממותגת תחת השם ׳הציבור הנאור׳ המדומיין, המיוצג באליטה ההולכת ודועכת.

אלו שני צדדים של אותה מטבע – מחד סלידה מדיפ-סטייט, ומאידך אהבה והערכה לעם.

ו. ׳מתחיל בגנות ומסיים בשבח׳

אנו מחויבים להביט לרוע בעיניים, ודרכו נבין מהו הטוב.

דרך השקר נבין מהי האמת ודרך שחצנות ורהב של מיעוט מבולבל נבין מהי חירות וענווה של עם המתייצב לכל אתגר, למרות כל קושי, ללא תנאים וללא מכתבים מאיימים המרמזים לסרבנות בזויה.

אמת הנאמרת בשפה ברורה, בוטחת ומנומקת היא אמת, גם אם אינה פופולרית

ז. צולעים וזקופים

אמנם מצולקים אנו ואף צולעים אחרי המכות שאנו חווים, אך מצד שני זקופים ובטוחים.

אולי מעולם לא היינו כה בטוחים בצדקת דרכנו.

עוד צללים רבים עלינו להניס, אבל הדרך ברורה. זאת הרי היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור.

עוד מוקשים ומכשולים רבים על פני הדרך הזו, וככל שנתקדם גם הקשיים יתגברו, אבל הנתיב ברור.

ח. חירות המחשבה והדיבור

אלו הם תנאים הכרחיים ליציאה לחירות אמיתית.

אל לנו לחשוש ולירוא מבוז ולעג.

חירות חשובה מחנופה.

אמת הנאמרת בשפה ברורה, בוטחת ומנומקת היא אמת, גם אם אינה פופולרית.

ט. הודיה

יש כאן, בקבוצה הזאת, רבים רבים שאנו חייבים להודות להם במסע הארוך והמתמשך לעבר החירות הלאומית.

לכל הגיבורים האמיתיים: למשפחות שכולות, למשפחות חטופים, לפצועים, ללוחמים ולאנשים פרטיים רבים העומדים מול מצרים ויכולים לה, ומתוך כך רואים מעבר לפינה את הארץ המובטחת.

חג פסח כשר ושמח!

--- title: חרדים לנצח ישראל author: בן יעקב סבו date: 2025-04-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/465 --- # חרדים לנצח ישראל

לקריאת המאמר הקודם:

העתיד של עם ישראל

שוב הקדמה נצרכת: אינני טוען שיש ציבור אחד מושלם. במאמר הבא רק ארצה להעמיק עוד טפח בהבנת הברית היהודית שמתרקמת פה לדעתי בשנים הבאות. חסרונות של כל ציבור אפשר לחפש עד אינסוף, אולם כאן נשאל – לאן נצח ישראל מתקדם?

א. ציפייה גדולה לשותפות יהודית
לאחרונה אני שומע מגורמים רבים ומשמעותיים מכל סוגי הציבור החרדי שאיתם אני נפגש, ציפייה מאוד גדולה מהתקופה הקרובה.
כבר תקופה ארוכה שהחרדים פחות ופחות רואים את ה'מדינה' כמקשה אחת, כגוף שהוקם כדי לחלן את עם ישראל, אלא מבינים שגם בתוך הגוף הזה יש מצד אחד בג"ץ ודיפ-סטייט במערכות הביטחון והפקידות, ומצד שני אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד בגבורה מולם, גם אם הם משלמים מחיר בדרך.
בשנים האחרונות נוצרת תחושה חדשה באוויר.
ניצני שותפות של הרוב היהודי מול הדיפ-סטייט והפרוגרס.
החרדים ראו במשך שנים את הציונות הדתית כ'אידיוטים השימושיים' של הפרוגרס והדיפ-סטייט – מצד אחד ציבור שלא מזדהה עם אסא כשר ויאיר גולן, ומצד שני משרת בנאמנות תחת רוחם בלי שום מחאה משמעותית על ריקבונם.
ודאי שאנו עבדי ד' ולא בג"ץ, אך כמה פעמים ידעו גורמי הדיפ-סטייט לנצל את הרצון הטוב שלנו נגדנו?
שנים לפנינו הסבירו החרדים כמה בג"ץ רקוב ותומך אויב. ואנו? הקנטנו אותם – "לא יפה לדבר ככה על גוף של המדינה!".
אך בשנים האחרונות הם מזהים את ההתפכחות אצלנו, וזה מחבר אותם אלינו בחוזקה.
אומנם יש להם גם כאב מאוד מאוד גדול על מה שהם חוטפים מהציונות הדתית בקמפיין הגיוס הציני, אך הם מבינים שזהו מיעוט צעקני ומחכים לקולות משמעותיים יותר שירימו ראש ויגידו בגאון: "אנחנו איתכם, בואו נביא יחד רוח יהודית לצבא שלנו, שכבר מזמן שכח איך מכריעים מלחמה".

לאחרונה אני שומע מגורמים רבים ומשמעותיים מכל סוגי הציבור החרדי שאיתם אני נפגש, ציפייה מאוד גדולה מהתקופה הקרובה

ב. החרדיות והציונות המחולנת – זה כנגד זה עשה אלוקים
מי שמבין את הדנ"א החרדי יודע שלעולם החרדיות לא תשתף פעולה עם הציונות המחולנת.
הציונות המחולנת היא אנטיתזה חזיתית לכל הרעיון החרדי, ולהיפך.
אלא שזה איננו מחסום כי אם הזדמנות, בדיוק משום שאני באמת ובתמים חושב שהציונות הזו לא קיימת עוד. היא מחליפה צורה.
אומנם נשארו ציונים בני התרבות המחולנת, אך אלו הם 'אדי דלק' אחרונים; ואילו 'ציונות מחולנת' כרעיון, כאידיאולוגיה, כתשוקה – התייבשה לחלוטין. אין כיום ספרים, מאמרים או חזון שנכתב בשם הציונות המחולנת. הימים (הקצרים) הללו עברו מן העולם.
אם נשים לב, האידיאולוגיה הציונית נשארה כיום אך ורק אצל אלו שלכל הפחות מכבדים את הזהות היהודית שלהם.
הציונות, שקמה כשחרור מהיהדות, הפכה ברבות הימים לפוסט-ציונות חריפה ואלימה ביותר.
מי שלא מבין זאת, או מי שחושב שאפשר לנסות לעשות הנשמה מלאכותית לרעיון הציונות המחולנת הישנה, מנסה לאחוז בדבר שאינו קיים.
וכשמנסים לאחוז דבר שאינו קיים – מאבדים את הדעת!
יש כאלו המארגנים מפגשים עם 'אחים לנשק', מקימים קואליציה עם מירב מיכאלי ויאיר גולן (ומנסור עבאס), הולכים להתפלל ב'כיכר החטופים' מייסוד קפלן, הקוראים באלימות ברחובות לכניעה לאויב (לא קצת סותר?), ועוד. כל זה מבוסס על ניסיונות החייאה מלאכותיים לדבר שכבר חלף מזמן.
כמובן שאינני טוען שעלינו לנטוש ולזנוח את אחינו מצד זה של המפה, אני עצמי הגעתי משם. אלא שאנו חייבים להבין להיכן נעים זרמי הרעיונות והתודעה בעם ישראל בשלב זה של ההיסטוריה שלו.

אם מישהו היה ניגש אליי כשהייתי בן 18 והרגשתי איך אין לציונות שום עתיד בלי השיבה ליהדות והכבוד ליהדות, והיה אומר לי "תישאר כמו שאתה, זה בסדר, אנחנו ננסה להחיות לך את כוח החיים באופן מלאכותי, בלי לשוב לשורש היהודי שלך ובלי אמונת אבותיך", זה היה נורא.
ב"ה שפגשתי אנשים שאמרו לי את האמת על אף שהיא לא היתה פוליטיקלי-קורקט.

ג. הציונות שייכת ליהדות
נניח שהיינו לוקחים עץ, כורתים אותו משורשיו ותוקעים אותו באדמה.
למחרת חוזרים, ומה רואות עינינו? העץ עומד על תילו.
מסקנה מתבקשת: 'עץ לא צריך שורשים'.
מה, לא?
אכן, אם נחזור בעוד כשבועיים כבר נראה שהכל מיובש.
בוטניקאי רציני היה אומר לנו כבר מהיום הראשון שזה מה שהולך לקרות.
כך גם התריעו רבים בימיה הראשונים של הציונות, שאם היא תקדש את המלחמה שלה בזהות, בשורשים, היא עתידה למות בסופו של דבר. אפילו סנגורים גדולים כגון הרב קוק, שראו את החייאת הלאומיות כדבר חיובי למרות הניתוק הזהותי של רבים מנושאיה, כתבו אזהרות בחריפות גדולה אם הציונות לא תתחבר מחדש ליהדותה.
רק כך אפשר להבין כדוגמה למה עמי איילון – שייט, אלוף, ראש שב"כ ובעל עיטור הגבורה – מתראיין לרשתות זרות ומסביר, אחרי ה-7.10 עם כל הטבח והאונס, שגם הוא במקום הערבים היה עושה אותו דבר, "הכל", כדי להילחם ביהודים. לתדהמת המראיין מדגיש עמי: "הכל". עד היום הוא נואם מרכזי בקפלניזם.
אך  איילון הוא רק דוגמה אחת לאידיאולוגיה שלמה שקרסה ומנסה להקריס יחד איתה את כל מה שמסביבה.
תשאלו את גדודי הכתבים, המשפטנים והפרופסורים, שמנסים בכוח להמציא פשעי מלחמה לישראל רק כדי לעצור את 'הרוב היהודי' מלנצח במלחמה. ראיתם מישהו מ'ציונות השמאל' הכי מתונה שמוחה נגד זה או אפילו מצטער על כך?

אם בעבר הציונות והלאומיות נקשרו להחלנה ולטשטוש זהות, כיום מי שנשאר נושא את דגל הציונות הם אלו אשר דווקא מחוברים ליהדותם! כיום מי שמנסה 'לחלן' ו'לפרגרס' את עם ישראל אינם הציונים, אלא הפוך, הפוסט והאנטי-ציונים. ומי שמזהים זאת הם החרדים

ד. הקומה הקיומית – קומת היהדות
קומת היהדות נהייתה כבר קיומית לציונות.
היא כבר לא קוריוז נחמד או תוספת תרבותית מעשירה לחיינו.
הרי למרות כל המטוסים, כל המודיעין, היומינט והסיגינט, וכל הטכנולוגיה הכי מתקדמת, אי אפשר להבין מה היא 'אל אקצא' עבור הערבים, שעבורה הם מוכנים להרוס לעצמם את כל חייהם וחיי ילדיהם – אם לא מבינים, להבדיל, מה היא ירושלים.
הצבת אנשים בעלי רוח יהודית, תודעה יהודית ומוסר יהודי בקדמת הבמה ובמוקדי קבלת ההחלטות בעם ישראל, ובעיקר בפקידות, איננה עוד פריבילגיה שיש לנו, או בונוס, או פולקלור.
זה הפך להיות חובה דחופה.
צה"ל חייב שיגיעו אליו חיילים חרדים. אבל לא בגלל שחסרים לו חיילים, אלא בגלל שחסרים לו חרדים!
צה"ל צריך בתוכו את רוח החרדיות, את רוח היהדות. הוא זקוק לקצינים בכירים כאלו. הרי על התודעה הכל מונח.
וזה גם העתיד של עם ישראל.
לשם המגמות הולכות, ואל לנו להביט לאחור בנוסטלגיה הססנית ומנותקת.
כיום יותר ויותר פשוט להביא, נניח, את אהרון ה'צ'למר' מהעדה החרדית לחטיבת חשמונאים, מאשר לשכנע את עמי איילון לא לתת רוח גבית לאונס ולרצח של האויב הערבי בתקשורת העולמית.
המרחק בין החרדיות לבין הציונות-היהודית קטן אלפי מונים מהמרחק בין השמאל הפוסט-ציוני לבין הציונות.
האחד מתקרב ככל שהמדינה משדרת רוח יהודית יותר. השני רק ירצה לשרוף יותר כל עוד יישאר בשנאתו לזהותו.

ה. שיתוף פעולה
צריך להבין, הדנ"א החרדי הוא דנ"א של מגננה. זו לא השיטה שלי או של רבותיי, אבל זו שיטה שאני מכבד ומעריך, והיא מוכיחה את עצמה לפחות בהגדרת היעדים שהם הציבו לעצמם – שמירה על תיבת הנח הזאת של הזהות היהודית מול עולם שמתפרק מזהות.
אני מעריך את השיטה הזאת ואני לא עוסק ימים ולילות בלבקר אותה, כי אני דווקא רואה פה הדדיות בינינו לבינם.
מה שלדעתי מוטל עלינו בהדדיות הזאת הוא להכין את הקרקע לכך שהצבא, המדינה ובתי המשפט יהיו יהודיים יותר.
כשאנחנו נתחיל להרים ראש ובאמת להתקדם לשם, אז הכוח העצום שעליו החרדים שמרו כשהם הגביהו את החומות יצא לאור, תיבת הנח תיפתח והיא פשוט תפרוץ, ויהיה פה שילוב כוחות עצום ואדיר.
ופה טמונה הנקודה הכי משמעותית בעיני: אם בעבר הציונות והלאומיות נקשרו להחלנה ולטשטוש זהות, כיום מי שנשאר נושא את דגל הציונות הם אלו אשר דווקא מחוברים ליהדותם! כיום מי שמנסה 'לחלן' ו'לפרגרס' את עם ישראל אינם הציונים, אלא הפוך, הפוסט והאנטי-ציונים. ומי שמזהים זאת הם החרדים.

ו. חג הקונספציה
בפסח התנפצה הקונספציה. זאת שראתה אותנו כסתם עם של עבדים, עובדי עבודה זרה, "וירעו אותנו המצרים" – עשו אותנו רעים ועלובים.
בדיוק אז מגיע הקב"ה – "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" – "אני ד', ואבדיל אתכם מן העמים".
כל עוד אנחנו בקונספציה, תמיד האויבים שלנו יטמנו פח לתמימות שלנו.
ורק בהתנפצותה נבין את תפקידנו.נראה שההחלטה להקים חטיבה שלמה בצה"ל, חטיבת החשמונאים, המבוססת על רוח יהודית לכתחילה, לא על 'עם ככל העמים' ו'כור היתוך' מחולן, אלא אדרבה על "ואבדיל אתכם מן העמים" ועל רוח חרדית-יהודית כערך, ערך שמבינים שרק איתו אפשר להכריע מלחמות, היא אבן דרך עצומה בבניין הקומה הבאה של עם ישראל.
בע"ה.

--- title: שלושה קודקודים של יציאה לחירות author: עזרא הימן date: 2025-04-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/467 --- # שלושה קודקודים של יציאה לחירות

א. יציאה מעבדות וחירות לאומית

כשיצאנו ממצרים, מבית עבדים לחירות, נעשינו גם ללאום. ומאז, במסורת של אלפי שנים, החירות הלאומית שלנו היא עבורנו המצפן גם של החירות האישית. למדנו ולימדנו את העולם על הקשר הישיר והעמוק בין שני הערכים האלה.

כשאנחנו בני חורין כעם, כולנו קשורים יחד בזהות המשותפת שהולידה אותנו ועשתה אותנו לעם אחד. אין אליטה שלטת אלא מכוח אמון והסכמה של רבבות בית ישראל. כשיש זהות לאומית משותפת, גם האנשים הפשוטים הם בני חורין. כשיש זהות לאומית משותפת, הערבות ההדדית מבטיחה גם את החירות האישית.

שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת, מספר על ההתעללות שעבר בחקירה,

מתוכה תפרו את תיק השוחד נגד ראש הממשלה


ב. לעמוד ברשות עצמנו וחירות אישית

כבר נכתב רבות בעולם על הקשר הישיר בין עליית התודעה הלאומית בעידן המודרני, ריבונות העם, וזכויות פוליטיות שוות של כלל האזרחים. היכן שיש תודעה לאומית של עם חופשי, יש אזרחים בני חורין בעלי זכויות פוליטיות ואישיות.

כשאין תודעה לאומית, אנשים עם כל מיני כישרונות חושבים שהם נולדו למשול. להם הריבונות בחסדי הטבע. הם מפתחים תודעת אדנות של בעלי 'דם כחול', ורואים באנשים האחרים עבדים, כמו באימפריות קדומות שבהן עם ישראל נאבק. לעבדים אין חירויות.

במקום שבו התודעה הלאומית מתפוררת, שם יקומו בעלי כישרון שונים וינכסו לעצמם את הריבונות. במקום שבו אין זהות לאומית משותפת, בעלי שררה חוטפים את השלטון והופכים את יתר הציבור לנתיניהם ולעבדיהם. במקום שבו הריבונות איננה בידי העם, גם חירויות הפרט לא יהיו שם.

ג. עליונות המשפטנים וחורבן החירות האישית

הטענה המתחסדת שעליונות השופטים והמשפטנים היא שתשמור על החירות האנושית מפני נבחרי הציבור היא תרמית קשה ומסוכנת מאוד. עליונות של אליטות שלא זקוקות להסכמת הציבור היא מתכון לדבר אחד בלבד: עריצות.

לעריצים יש סמכות אין-סופית, אך הם אינם אחראים לרווחת האנשים ואינם נותנים שום דין וחשבון בפניהם.

וכך, יצחק עמית, בשבתו על כס העריצות המשפטית שאליה מינה את עצמו, הטיח אתמול דברים בעורך הדין שייצג את הממשלה, שבחוצפתו הציע שבית המשפט יהיה אחראי לתוצאות פסיקותיו.

דרך רשת של החלטות ופסיקות, האליטה המשפטית נוטלת בפועל מידי נבחרי הציבור את כלי המשילות החשוב ביותר: מינויים בכירים.

בכל פעם נחשף עוד רובד של עריצות הפקידות המשפטית הבכירה וחבריה. אבל זהו, סיימנו להיות עבדים

ד. תודעה לאומית, ריבונות העם וחירות אישית

תיקון התודעה הלאומית של עם ישראל והשבת הריבונות מידי שלטון של פקידים ושופטים לידי העם, הם שניים מהנושאים הכי מדוברים בקבוצה זו. ויש לשים לב לקשר ההדוק בין השניים. פוסט-לאומיות מייצרת דיפ-סטייט. חירות לאומית מייצרת אמון בריבונות העם. פקידים בעלי תודעת דיפ-סטייט יפתחו בדרך כלל זיקה קיצונית לזכויות מיעוטים ויתנכרו ללאום שלהם. זלזול בנבחרי הציבור וריקון יכולתם למשול מייצרים חלוקה מעמדית בין מושלים לעבדים, במקום חירות לאומית של עם העומד ברשות עצמו.

וכך נוצר הפער הבלתי נתפס בין מה שמערכת זו עשתה במו ידיה לשלמה פילבר לבין זעקותיה בעניין העלילה שטפלה על חיילי צה"ל ביחס לנוח'בות. אותם אנשים שבישלו סרטון והדליפו אותו כדי להאשים את כוח 100 בפגיעה גופנית פולשנית, הפכו מעשה זה עצמו לפרקטיקה מצויה כדי לדכא את 'מרד העבדים' של הציבור הישראלי.

האליטה הפוסט-לאומית הסוגדת לדת זכויות המחבלים תעורר מהומה בין-לאומית על יחס חיילי צה"ל לנוח'בות של החמאס, אך אותם אנשים בדיוק יעשו את אותם מעשים לבני עמם שהעזו להתיימר למשול. מבחינתם אין כאן סתירה אלא השלמה. העדפת בית הדין בהאג על פני חיילי צה"ל, הבוז לחירות הלאומית, מביאים איתם עריצות, אכזריות ויחס משפיל ביותר לאזרחים בעלי תודעה לאומית, שחשבו לתומם שהריבונות בידיהם. ולכן אותה אליטה משפטית תעשה לשלמה פילבר את מה שהיא רצה להאג לספר שחיילינו עשו כביכול לנוח'בות.

דקה עם הרב יגאל לוינשטיין על יציאה לחירות בזמן הזה


ה. שלושת קודקדי החירות

לסיכום, אלה שלושת הקודקודים של החירות:

  1. חירות לאומית וזהות יהודית משותפת של עם ריבוני בארצו.
  2. חירות פוליטית, ריבונות העם באמצעות נבחרי הציבור.
  3. חירות אישית מפני רודנות שרירותית של מערכות שלטון.

מי שלא מחזיק בתודעה לאומית, לא מאמין בריבונות העם.

מי שלא מאמין בריבונות העם נופל לעומק הצללים של נטילת החירות האישית מאנשים שהעזו למשול.

איך עובד הדיפ-סטייט?


ו. סיימנו להיות עבדים, יוצאים לחירות

בכל פעם נחשף עוד רובד של עריצות הפקידות המשפטית הבכירה וחבריה. אבל זהו, סיימנו להיות עבדים.

אנחנו יוצאים לחירות של אזרחים בני חורין, המקבלים את חירותנו מתוקף היותנו בני אב אחד ועם אחד, בעלי זהות משותפת, עומדים ברשות עצמנו, מכוח הבורא אשר בחר בנו כעם והוציא אותנו מעבדות לחירות.

בסוף ספר דברים, על סף הכניסה לארץ, מוזכרת הברית שנכרתה עם בני ישראל, עם "ראשיכם שבטיכם כל איש ישראל… מחוטב עציך עד שואב מימיך". עם כולנו כאחד נכרתה הברית.

בעוד כמה ימים, בפסח, נזכור שיצאנו לחירות עולם. חירות לאומית, חירות מבית עבדים, חירות להיות שייכים כאחד לזהות הלאומית של העם, שלימד לראשונה את העולם על היכולת לצאת מבית עבדים.

לצפייה בהרצאה המלאה:

--- title: מי שותק היום? author: איתי אסמן date: 2025-04-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/468 --- # מי שותק היום?

א. השבוע פורסמה הקלטה מזעזעת, שבה ראש החטיבה היהודית בשב״כ מספר שהוא מכניס יהודים למעצר לחדר שבתוכו עכברים למשך כמה ימים ללא שום ראיות.

סיפור כזה יכול להתרחש רק במשטרים אפלים ודיקטטוריים.

לאחר שהפרשייה נחשפה, אותו איש שב״כ הודיע שהוא משעה את עצמו. ללא חקירה, ללא שייעצר מיידית וללא משפט.

מסתבר שיש אנשים שהם מעל החוק. ברצונם יחליטו מתי ישליכו יהודים לתא מלא עכברים וללא ראיות וברצונם יחליטו מתי הם משעים את עצמם כשהמחדל נחשף. ממש אצילות.

ב. בכל פעם שנחשפת פרשייה חמורה ומחדל צריך לשאול ״מי שותק היום?״

אין צורך לשאול את השאלה הזו כלפי מי ששותק כל השנה ולא מתעסק בסוגיות ציבוריות, אלא כלפי מי שבוחר להתערב, להתראיין בתקשורת, לכתוב מאמרי דעה ולהגיע להפגנות.

אותו חובה לשאול ״מדוע אתה שותק היום?!״

שאלה זו היא נגזרת של קריאת המפה הציבורית והפוליטית של אותם מובילי דעת קהל, ובנוסף, של בירור עולם הערכים שלהם.

מסתבר שיש אנשים שהם מעל החוק. ברצונם יחליטו מתי ישליכו יהודים לתא מלא עכברים וללא ראיות וברצונם יחליטו מתי הם משעים את עצמם כשהמחדל נחשף. ממש אצילות

ג. הארגונים שמסבירים לנו שצריך לעשות ״פוליטיקה של הכנסת אורחים״ ולא ״פוליטיקה של הכרעות״ שותקים היום, ולא רק היום.

הם מבקרים בנחישות רק פוליטיקאים, ולא פקידים שאינם נבחרים. ההתנהלות בשיטות אפלות במחשכים אינה מזעזעת אותם. הם עבדים של סדר היום הציבורי של תקשורת השמאל וההגמוניה, ולכן רוב מוחלט של הגינויים שלהם יהיה נגד נבחרי הציבור, ולא למשל נגד השב״כ או נגד היועמ״שית, המסרבת לחשוף לציבור את יומן הפגישות שלה מעל שנה בניגוד לחוק.

אין להם בעיה עם פוליטיקה של הכרעה שנעשית על ידי אנשים חזקים מאוד בפקידות שאין מי שיבקר אותם.

ד. לצערנו, גם רבנים שחותמים על כל מיני אמנות העוסקות בסגנון, בשיח יפה ובאתיקה ושיצאו להפגין נגד הממשלה שותקים היום.

הם חושבים ששיתוף הפעולה שלהם עם ההגמוניה עושה קירוב לבבות.

אבל מי ידאג לזכויות האדם? מי יזעק את זעקת העשוקים הנעשקים תחת השב״כ בלי שום משפט?

איפה הרבנים שמדברים על ״בין אדם לחברו״ והצדדים ההומניים בתורה, מדוע הם שותקים היום?!

מדוע אינם שולחים הודעת יחסי ציבור לתקשורת כדי להגיע ולהתראיין ולומר את דעת התורה על העוול הזה? מדוע הם מופיעים בתאגיד השידור הציבור ובאולפני החדשות רק בסוגיות שבהן השמאל מהלל אותם, ולא כאשר צריך לבקר את ״הצד השני״ בחריפות?

מדוע רק הימין והממשלה מואשמים ביצירת הקרע בעם?

האם בקשת האמת והצדק הציבורי הן המדד, או שמא אינטרסים?

לא הייתי כותב זאת אילולא העוול הזועק לשמיים הזה (ולא, לא מספיקה הודעה אנמית באתר מגזרי).

ה. על התקשורת וההגמוניה אין שאלה מדוע הם שותקים היום, כי הם שותקים ומשתיקים בכל השנה על עניינים כאלה.

הם יודעים לבקר רק את נבחרי הציבור שמזיזים להם את הגבינה ופוגעים בשליטה ובכוח הפוליטי שלהם.

אדם הרואה בנבחרי הציבור את מקור כל הבעיות, יבחר שוב ושוב לבקר רק אותם.

לשיטתו, אם יחליפו את נבחרי הציבור, כל הבעיות תיפתרנה.

אנשים מסוימים חושבים ש״הקרע בעם״ הוא תוצר של נבחרי ציבור שאינם ראויים. הם אינם מבינים שיש חלקים בציבור ובמערכות הציבוריות שלא יקבלו שום קואליציה ימנית, ותמיד יהיו עסוקים בהשחרתה ובמציאת פגמים וליקויים בה – לא מתוך רצון לתקן, אלא מתוך חוסר רצון לקבל את הכרעת הרוב, הם אינם דמוקרטיים במהות.

מי ששותק היום, ומי ששותק מול כל מחדל ואף פשע של פקידים חזקים ובלתי נבחרים, מעיד על ׳מוסריותו׳ ועל הבנתו הציבורית

ו. חשוב לדעת, שהדרך היחידה לדעת על העוולות שקיימות בציבוריות הישראלית היא דרך התקשורת, והיא (ברובה) בחרה צד פוליטי מאוד מסוים.

אנשים שמקשיבים כל היום לתקשורת השמאל וקוראים את העיתונים שלהם בטוחים שרק לנבחרי הציבור יש פגמים וכשלים. כך גם אנשים ׳טהורים׳ שטוענים שהם התנזרו לגמרי מתקשורת, אבל הם ניזונים בצורה דיפוזית מדף המסרים של ההגמוניה.

הפקידים להבנתם הם תמיד ׳מקצועיים ואובייקטיביים׳. לכן הם תמיד יסבירו שבמדינה דמוקרטית כמו שלנו, הפקידים צריכים לקבל את ההחלטות ולא נבחרי הציבור האינטרסנטיים.

כשישנם פקידים שגופי התקשורת אינם מבקרים את צעדיהם, הם יכולים לעבור על החוק בידיעה שלא יעשו להם כלום. משל היו פרח מוגן.

כך הם הולכים ומסתאבים. כי כל פעם נחצה עוד גבול ועוד גבול, והכל בשם הדמוקרטיה והמקצועיות.

היועמ״שית וראש השב״כ לא צריכים כביכול לתת דין וחשבון לציבור, אין מי שיכול לפטר אותם ואין מי שיגיד להם שהם עברו על החוק.

וגם חלק מהרבנים שותקים, לדעתם צריך עין טובה על הפקידים וביקורת מתמדת על נבחרי הציבור.

ז. ראש השב״כ רונן בר נוהג להיפגש עם רבנים מסוימים בציונות הדתית ולשטוח בפניהם את כל הדברים החשובים שהארגון עושה.

את מעללי החטיבה היהודית הוא כמובן לא יספר להם.

וחלקם מסתנוורים. מי לא ישתאה לשמע פועלו של הארגון הזה?

אבל הוא לא מספר להם על התא עם העכברים, ולא אומר להם למה הוא לא העיר את ראש הממשלה בליל שמחת תורה; ואחרי מפגש איתו הם מהללים את השב״כ ללא שום סינון ואיזון.

כלל ברזל- אל תתנו לדרגות לסנוור לכם את הראייה וחוש הביקורת. במיוחד לא אחרי טבח שמחת תורה.

ח. כך זה היה במשך שנים עם רמטכ״לים. וכך קיבלנו צבא שמתקבע בקונספציות הרסניות, שלא מצליח להתמודד עם ארגון קטן כמו החמאס.

מי ששותק היום, ומי ששותק מול כל מחדל ואף פשע של פקידים חזקים ובלתי נבחרים, מעיד על ׳מוסריותו׳ ועל הבנתו הציבורית.

הוא מעיד על כמיהה חסרת גבול להשתייך לאליטה, ולכן אינו מסוגל לבקר אותה ואת מחדליה.

ט. בע״ה לקראת חג החירות נזכה להשתחרר מהעבדות המנטלית, הסוציולוגית והציבורית מול ההגמוניה הנאורה בעיני עצמה, ונזכה לשקיפות אמיתית גם של מעשיהם והתנהלותם של הפקידים השולטים בחיינו.

עד אז נתפלל שהמחיר לא יהיה גבוה מדי.

--- title: התייחסות לדבריו של ראש החטיבה היהודית בשב״כ author: סוללים דרך date: 2025-04-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/469 --- # התייחסות לדבריו של ראש החטיבה היהודית בשב״כ

על נערי הגבעות / יגאל כנען

מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, מוטי הוד, סיפר פעם סיפור חביב:

ב-1939, ערב השואה, נסעו אימו והוא כילד, קיבוצניקים מדגניה, לביקור משפחתי בוורשה, פולין.

הוא ירד לשחק עם הילדים ברחוב.

לפתע החלו ידויי אבנים לעברם.

הילדים היהודיים התחמקו והתייחסו לכך כעניין של יום ביומו.

זורקי האבנים היו קבוצה של ילדים פולנים. הוא לא הבין, לקח אבנים וזרק חזרה.

למחרת באה חבורת הילדים הפולנית ולקחה אותו אליה. "אתה משלנו", אמרו לו.

ספרות החינוך מתחילת המאה שעברה מלאה בסיפורי "צברינו החמודים והעוקצניים".

הזקופים, השזופים, השמחים, החזקים, הישרים במחשבתם.

העולים לארץ, סוציאליסטים ככל שיהיו, נראו כאחרוני תלמידי ליטא – שלדיים, כפופי גו, ממושקפים, למדנים, טרחנים, פטפטנים.

הייתה ציפייה שהארץ הזאת תצמיח גזע אחר, וזה אכן קרה. ההתמוגגות הייתה מלאה.

הייתה ציפייה שהארץ הזאת תצמיח גזע אחר, וזה אכן קרה. ההתמוגגות הייתה מלאה

והיה לזה המשך.

בסביבות מלחמת השחרור היה מקרה של אונס בחורה צעירה מאחד המשקים על ידי ערבי.

היישוב רתח. לא כמו היום. וכדי שתבינו: הייתה אז מערכת משפט מלאה ומסודרת, יותר מזו הישראלית היום.

היה אפשר להגיש תלונה למשטרה, והיה שופט לפי הדין של הוד מלכותו.

אבל הפלמ"ח חשב אחרת.

נשלחה חוליה של שלושה. ביניהם עמוס חורב המנוח, שהגיע מאוחר יותר להיות אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון. והם סירסו את האנס.

לא רק זאת, אלא כי פזמונאי ההגנה חיים חפר כתב שיר, "סירסנוך יא מוחמד", לתהילת המעשה.

מלחמת ששת הימים העלתה את מדינת ישראל קומה. לא עוד רק מדינת שפלת החוף, מדינת חולות וביצות מיובשות, אלא יורשת נחלת אבות.

ההתנחלויות, שהיו ברובן דתיות, יצרו נוער אחר. מדהים.

לזקיפות הקומה והבריאות הנפשית נוספה פגישה עם מרחבי הטבע של יהודה ושומרון, דעת תורה ישראלית, נקיות מהמקולקל שבתרבות המערב, טהרה. גדעון קטן, יהודה המכבי קטן.

הם קראו בשקיקה את ספרי העלייה השנייה ואת 'מכתבי יוני', והיו מוכנים בענוותם לשרת בכל כוחם את המדינה הנפלאה שבנתה כל זאת.

פתחו את הדלת, וחטפו את סטירת הלחי של חייהם:

המדינה הזו מגרשת אותם מן הבית, בזה להם, מפחדת מהם, מעדיפה את הערבים עליהם.

רובם נכנעו, פרשו, הצטרפו לרוב הבורגני או הלכו למגדלי השן של הישיבות. נשאר מיעוט שניסה להיות "פרא אציל". ללמוד ב'ישיבות קטנות', לחיות בקומונות בטבע. ליישם את התורה שלמדו עם האישיות הטבעית שלהם במין שמורות אינדיאניות.

ההיגיון הפשוט שלהם אמר: אנחנו מתיישבים במערב הפרוע. אין שלטון מרכזי. השריף פחדן, נציג השלטון מוושינגטון צבוע ופחדן. אם לא נגיב, אם לא נחיה את השטח, פשוט לא נשרוד.

ואני יוצא ממסקנה, שאולי היא מופרכת, שגם פרשיית דומא וגם יתמא נעשו על ידי יהודים.

האויב זורק אבנים, גם אנחנו זורקים אבנים. האויב זורק בקבוקי תבערה, גם אנחנו זורקים בקבוקי תבערה.

האמירה שזה 'לא יהודי' היא קשקוש מתחסד. כאילו פצצה של איש אצ"ל היא 'יהודית', או הפצצה מ-אף 16 היא 'נקייה' ו'יהודית'.

ליצור 'חטיבה יהודית' אימתנית כדי לברֵא כתובות גרפיטי הנכתבות בכפרים ערביים זו סטייה נפשית של מדינת ישראל.

מי שאומר שהנוער הזה הוא הסכנה הכי גדולה לשלום מדינת ישראל, הוא פשוט שליח של האויבים – בין אלה מאירופה, בין אלה מֵערב

הנוער הזה הוא בין הניצנים היותר בריאים של העתיד שלנו.

אני לא חותם על כל דבר שהם עושים, אבל זה כמו נער בגיל ההתבגרות.

הוא היה ילד יפה, ועכשיו הוא מתבגר עצבני, מתכער, מוזר.

צריך לטפל בזה בכפפות של משי. ההתבגרות הזו נועדה לבנות ממנו מבוגר נורמלי. חזק, עומד בתלאות החיים.

אם נדרוך עליו במגפיים, נחסל את העתיד שלו ואת העתיד שלנו.

טיפול ביד ברזל יהיה כמו ההקרנות למחלת הגזזת שנתנו לעולים בשנות ה-50: גזזת אין להם, סרטן יש להם.

מי שאומר שהנוער הזה הוא הסכנה הכי גדולה לשלום מדינת ישראל, הוא פשוט שליח של האויבים – בין אלה מאירופה, בין אלה מֵערב.

הנערים הם ה"תום סויר" וה"הקלברי פין" של יהודה ושומרון. אנשים שנולדו אל טבע ועתיד חדש.

מול הריקבון של הגורמים הכי רשמיים – שי ניצן, דינה זילבר, הפרקליטות, החטיבה היהודית, ממסד יהודי ישן, רקוב מכספים זרים ומחינוך זר – ניצבת פה לכל היותר טעות, אבל של משהו צעיר ובריא, וכך צריך לטפל בה.

יש לפעמים שאתה מגיע לצומת ורוצה להמשיך ישר. אבל הצומת אינו כזה. זהו צומת Y (ואיי). אתה יכול להמשיך קדימה וימינה או קדימה ושמאלה. אין ברירה אחרת.

מדינת ישראל נמצאת במצב כזה. אין חזרה אחורה, אין להמשיך ישר. אם לקחת את הענף השמאלי – הוא קובר אותך ב'מדינת כל אזרחיה' פלסטינים ואריתראים, עם ה'קרן לישראל חדשה', עם אנטי יהדות ועם פרוגרסיביות. חיסול המדינה היהודית.

הדרך היחידה היא קדימה וימינה. מדינה יהודית. דרך שאולי יש בה בעיות נקודתיות, ויש פשוט לטפל בהן נכון.

כדאי שנתמקד בדרך הזו. בשמחה, בגאווה, באמונה.

--- title: העתיד של עם ישראל author: בן יעקב סבו date: 2025-04-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/470 --- # העתיד של עם ישראל

א. שמעתם פעם על מעגל שיח ואחדות עם אנשי מאה שערים?

הקדמה ראשונה: אני לא עושה אידיאליזציה לאף ציבור בעם ישראל. בשורות הבאות אנסה רק לתת נקודת מבט בוגרת על מנת לתכנן נכון את צעדינו בשנים הקרובות.

הקדמה שניה: גדלתי בשמאל, יש לי שיח עומק גם עם אנשים בשמאל ואני מכיר את הכאבים שלהם. פה נפגוש כאבים אחרים. גם זה מותר.

הקדמה שלישית: במאמר היום אני לא עוסק בשאלה מי צודק, ולא מה דעת הרב קוק על הדעות שאציג כרגע, אלא רק ניסיון לאבחן מצב קיים ולהבין את ההיגיון השוזר שבתוכו, על מנת לכונן שיתוף פעולה באופן בונה למען נצח ישראל, ואולי גם ללמוד משהו חדש על עצמנו, למרות השוני התרבותי, הרוחני והמעשי העצום בינינו לבינם.

מוכנים? מתחילים.

ביום חמישי בעודי על מדים, נשק ודרגות, קפצתי ללב הפגנה טעונה מאד של הפלג הירושלמי והעדה החרדית (אנשי היישוב הישן המכונים 'צ'אלמרס') נגד גיוס חרדים. מהר מאד הוקפתי במפגינים והתפתח… מעגל שיח מלא הערכה, עניין, כבוד ואהבה!

הרגשנו באופן ברור, מוחלט והדדי שאנחנו באותו הצד של נצח ישראל, מול הפרוגרס והדיפ-סטייט (הם קוראים לזה הכפירה ומנגנוני המדינה המחלנת).

על החיבור שהיה בינינו מעידים הצחוקים, הסלפי, החלפת הטלפונים והצעת הטרמפ בסוף הדיון. תחשבו על זה – הפגנה טעונה בין שני צדדים שבסופה מציעים טרמפ אחד לשני כדי לחזור הביתה.

עם ישראל זה עם קדוש.

דמיינו איפה היינו היום בלי הצמיחה הפלאית הזאת, ולו מבחינה דמוגרפית בלבד, מול אויבינו הערבים מבית ומחוץ. דמיינו את המאזן שהיה בכנסת

אז על מה באמת הוויכוח? על הדרך. לשנינו היהדות מאד מאד חשובה, שנינו מבינים שהיהדות קיומית למען נצח ישראל. אנשי הפלג הירושלמי טענו בפניי שהצבא והמדינה ניסו ומנסים לעשות 'כור היתוך' ולחלן את הבאים בשעריהם, ואילו אנשי 'העדה החרדית' טענו בפניי שהקמת מדינה שמנותקת מיהדות היא כעין ניסיון חצוף כלפי הקב"ה 'לעבוד עליו' ולקדם את הגאולה בכח הזרוע כתחליף לאחריות, לרצון להתקרב אליו ולחזרה בתשובה.

שניהם הסכימו שפרקטית אין בעיה לאחוז נשק כדי להגן על עצמנו מגויים. זה היגיון פשוט. רק שלטענתם בטווח הארוך הסכנה של איבוד היהדות קשה הרבה יותר מהסכנה הפיזית.

להגיד לכם את האמת? נאלצתי להסכים עם שניהם. אמנם דרכי הפעולה שלנו שונות מאד מאד, אולם בעוד אני מנסה לשנות מבפנים הם מתריעים שזה לא יצליח, יגבה ממני ומשכמותי מחיר החשוב לשמירת היהדות של נצח ישראל, ואף יחזק את הכוחות שמגמתם הפוכה ממני (בבחינת 'אידיוטים שימושיים' בלעז).

וואלה, במקרים רבים הם צודקים. מה אתם מכירים יותר, דתיים שהתכופפו עם השנים ונהיו משרתי המערכת המרדנית, או דתיים אמיצים וגאים שהעמידו את היהדות על ראש שמחתם על אף המחיר ששילמו?

כתשובתי לשאלתם מי הרב שלי ומאיזה בית מדרש אני, הם הזדקפו בכבוד גדול. "האמת שהם באמת רציניים. חבל שטועים ומחזקים את המדינה המחלנת", קבעו פה אחד ביראת כבוד וצער.

אז אחרי שעצבנתי את הקוראים, הרי מה לקצין קרבי שזכה להילחם במלחמות ישראל ולאנשי העדה החרדית והפלג, ננסה לרדת לעומק הרעיון החרדי. אולי זה ילמד אותנו משהו חדש על הנושאים הכי בוערים בעם ישראל.

ב. שליש מעתיד עם ישראל

יותר משליש מתלמידי כיתות א' היהודים בישראל הינם בני הציבור החרדי.

צמיחת הציבור החרדי הוא אחד מהפלאים הגדולים של דורנו.

פלא של נס ופלא של ניצחון הרוח וקידוש החיים, כי להביא לעולם ריבוי חיים משמע לקדש את החיים. העתיד שייך למי שמחליט, על אף כל האתגרים, להרבות חיים בעולם. להאמין בעתיד.

זה לא כמו שהשמאל חושב, 'פרצה מעצבנת של השתלטות על הדמוקרטיה בעזרת הדמוגרפיה', אלא ניצחון רוחני אמיתי של קהילה ורעיון.

דמיינו איפה היינו היום בלי הצמיחה הפלאית הזאת, ולו מבחינה דמוגרפית בלבד, מול אויבינו הערבים מבית ומחוץ. דמיינו את המאזן שהיה בכנסת.

הבנות אלו מחדדות לנו את חשיבות הבנת האופי החרדי. רק כך נוכל לייצר היכרות וכבוד עם אותם מאחינו הנראים כפינגווינים בעיני רבים מאיתנו.

ג. איך מבינים תופעה?

כל תופעה בעולם מתבררת לעומק אך ורק מתוך עיון בהתפתחות ההיסטורית-רעיונית של אותה תופעה.

לדוגמה, אם נגדיר את עם ישראל כ"עם השוכן בעיקר במדינת ישראל ומונה כ-15 מיליון בני אדם ברחבי העולם", ודאי שנחטא בהשטחה קשה בהבנת מי הוא באמת עם ישראל, ושום דבר ממה שקורה פה לא יראה לנו הגיוני.

קל וחומר להבנת אמונת ישראל.

את מינימום הבירור צריך להתחיל לפחות עם התנ"ך וספר 'הכוזרי', להבנת עמוד השדרה ההיסטורי-זהותי שלנו.

הדבר החשוב ביותר להבין על הדנ"א החרדי זה שהוא מבוסס על מגננה, צמצום החיים כצו שעה, צמצום רעיוני וצמצום קהילתי-סוציולוגי, על מנת להיכנס לתיבת נח ולשמור על היהדות למען עם ישראל, בדאגה על מאות שנים קדימה

ד. ההיסטוריה של החרדיות

את ההיסטוריה החרדית צריך להתחיל לכל המאוחר מעת פריצת הנאורות והמודרנה.

הנאורות והמודרנה אמרו דבר פשוט – 'בואו נזרוק את הניסיון והמסורות שלנו, נמחק את כל מה שתפסנו עד היום כהבדל בין אמת לשקר, בין טוב לרע, ונחליט עליהם מחדש. איך נחליט? ניצור רעיונות בתוך מוחנו בניתוק מהעולם'.

העולם המערבי נסחף אחר רעיונות אלו כסופה דוהרת. שמות כגון דקארט, וולטר, רוסו, קאנט ושפינוזה, מהוגי השמאל והפרוגרס העולמי, החלו להינשא בפי ההגמוניות האינטלגנטיות.

בפן המדעי והמתמטי, לגישת הנאורות היו יתרונות. אך מה בדבר שאר מאפייני החיים? האם באופן מתמטי אנו בוחנים שאלות של מוסר, אמת, משמעות, זהות ואמונה?

העולם היהודי במערב עד אותו זמן היה מגוון רוחנית באופן טבעי, היו יותר מחוברים ופחות, יותר למדניים ופחות, בגבולות הגזרה שבין טוביה החולב לבין הגאון מוילנה.

אך אז לראשונה החלו לצוץ 'אידיאולוגים'. יהודים שתפיסתם הופכית ולוחמנית לאמונה היהדות באופן רדיקלי ונמרץ.

רפורמיות, החלנה, רומנטיציזם, קומוניזם, אמנסיפציה, רעיון הלאומיות המודרנית-מחולנת ועוד.

המערב הפך לקלחת כריזמטית וסוחפת של אידיאולוגיות מומצאות, והעולם היהודי חש בסכנת כרסום ואיבוד.

בנקודת זמן זו בא החתם סופר, שזיהה: כאשר האמת והשקר והטוב והרע מוגדרים מחדש בניתוק מהעולם, מהניסיון ומהמסורות, אזיי סוף מגדל הבבל ה'מפתה' הזה לקרוס בקול רעש גדול.

גם אם לא במינוחים אלו, כבר אז אנשים חכמים הבינו שכאשר מתנתקים מהניסיון והמסורת, בקצה הדרך המודרנה בהכרח תהפוך לפוסט-מודרנה. והנאורות לנעורות (WOKE).

קם החתם סופר והתווה צו שעה – 'חדש אסור מן התורה', ובעצם קרא לעם ישראל להיכנס לתיבת נח רעיונית, לצמצם את החיים ולעבור למגננה אל מול עולם מתפרק ממוסר ומזהויות, עד תעבור הסופה.

את המגננה הרעיונית השלים הרש"ר הירש כאשר קרא למגננה חברתית-קהילתית, ולהפרדת קהילות כדי לא להיות מושפעים.

שנים אחר כך התווה 'החזון איש' את היחס החרדי למדינת ישראל – פרגמטי, מגננתי, ובעיקר גאה ובלי רגשות נחיתות, למרות החולשה המספרית, והבין שלמען הצלת מסירת מורשת התורה, הוא חייב לעת עתה להקים חברה של מחוייבים לדבר.

נשלים את התמונה עם הרב שך שבתקופתו החל לארגן כח פוליטי משמעותי של היהדות האשכנזית, ואף של הספרדית על ידי הקמתו את ש"ס, ולראשונה יצא מהאופוזיציה הלעומתית ונכנס לקואליציה בממשלת בגין.

ראוי לציין שבגולה הספרדית לא התפתחה שום חרדיות, מהסיבה הפשוטה – לא היתה שם נאורות מערבית. כאשר הגיעו הספרדים לארץ ופגשוה לראשונה, הלכו אל אחיהם הליטאים ולמדו מנסיונם את דרכי ההתגוננות במרחב המודרני-פוסטמודרני מערבי.

הדבר החשוב ביותר להבין על הדנ"א החרדי זה שהוא מבוסס על מגננה, צמצום החיים כצו שעה, צמצום רעיוני וצמצום קהילתי-סוציולוגי, על מנת להיכנס לתיבת נח ולשמור על היהדות למען עם ישראל, בדאגה על מאות שנים קדימה.

ה. החרדיות והציונות המחולנת – זה כנגד זה עשה אלוקים

נמשיך בטור הבא בו ננסה לחדד עוד מאפיינים חשובים לענייננו של החרדיות, ואסביר למה לדעתי המשבר הנוכחי הוא רק הקדמה לקומה הבאה שלנו.

לקריאת המאמר הבא:

חרדים לנצח ישראל

--- title: רעיון חדש ומהפכני לתיקון הדמוקרטיה author: איתי אסמן date: 2025-04-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/472 --- # רעיון חדש ומהפכני לתיקון הדמוקרטיה

א. אחת לתקופה קם לו ארגון 'חברה אזרחית' חדש, הטוען שבידו להציל את המדינה מחורבן ולתקן את הדמוקרטיה, שהפכה להיות מסוכנת לדעתו.

'חברה אזרחית' היא זירה של ארגונים ומוסדות, שבהם מתאגדים אנשים בצורה התנדבותית כדי לקדם אינטרסים משותפים. לרוב הם נמצאים במקומות שהמדינה פחות יעילה בהם.

ישנן עמותות של חסד או סיוע ועמותות לקידום אג׳נדות פוליטיות. בישראל הנושא מפותח בעיקר בשמאל.

'הקרן לישראל חדשה' מאגדת תחתיה מאות רבות של ארגוני חברה אזרחית – לקידום הדמוקרטיה, הפלורליזם, זכויות האדם, זכויות נשים, להט״בים, ערבים ועוד.

שיח החברה האזרחית מייצג סוג של 'הקול הציבורי'.

אותן עמותות משמיעות כביכול את קול האזרח בתקשורת, בוועדות הכנסת וברשויות המקומיות.

אמנה חדשה של אנשים שלא העמידו את עצמם לבחירת הציבור

ומנסים לקבוע כאן נורמות חדשות לציבור


ב. אבל מה קורה כשאותן עמותות יוצרות מצג שווא כאילו הן מייצגות ציבור גדול, בעוד הן מייצגות ציבור קטן מאוד?

למשל, ארגון 'שדולת הנשים בישראל'. מדובר בארגון פמיניזם רדיקלי הטוען שהוא מדבר בשם כל הנשים בישראל, דהיינו 50% מהתושבים במדינה.

בשם ה'טייטל' הזה מגיעות נשות השדולה לוועדות הכנסת ולצבא ומקדמות את האג׳נדה שלהן (בשיתוף פעולה מלא עם היוהל״ם בצה״ל).

כך גם 'הפורום החילוני', ארגון שמאל אנטי-דתי הטוען שהוא מייצג את כל החילונים בישראל.

ארגון נוסף שקם לאחרונה הוא 'המילואימניקים' בראשות יועז הנדל, והוא מתיימר לייצג את כלל המילואימניקים.

דבר אחד משותף לשלושת הארגונים המייצגים הללו: מעולם לא נערכו בהם בחירות.

האנשים העומדים בראש הארגון מעולם לא עמדו לבחירה. הם בחרו את עצמם והחליטו שהם מדברים בשם כל הציבור (הנשים, החילונים, המילואימניקים ועוד).

אני מילואימניק, ואני מתנגד לעשייה של ׳המילואימניקים׳ ושל 'פורום המילואימניקים הדתיים', שהחליטו לדבר בשמי ובשם חבריי מבלי לבקש את רשותנו. הטענה: ״כל המשרתים חושבים שצריך לגייס חרדים״ אולי נכונה אבל אותם ארגונים טוענים בנוסף שצריך לגייס אותם ״בכפייה, עכשיו ובסנקציות״- עם זה רוב המשרתים לא יסכימו, מהסיבה הפשוטה- זה יוצר אפקט הפוך.

אין בעיה כמובן בהקמת ארגון ובקידום תפיסות עולם, אך יש טעם גדול לפגם ביצירת מצג שווא של ציבור ענק, כאשר בפועל מיוצגים בארגון מספרים קטנים באופן יחסי.

שמא תקשו: ״מה עם מפלגת הציונות הדתית?״

כאן מדובר במפלגה, המציגה את עצמה כמייצגת ציבור, והיא עומדת לבחירה דמוקרטית. אם בחרו בה מאות אלפי אנשים, כנראה היא מייצגת נתח נכבד במגזר.

דבר אחד משותף לשלושת הארגונים המייצגים הללו: מעולם לא נערכו בהם בחירות

ג. ומה קורה כשאותו ארגון חברה אזרחית טוען שוב ושוב שהפוליטיקאים מושחתים ואסור לסמוך עליהם, ושרק הוא ושכמותו מצילים את המדינה ומונעים חורבן בית שלישי, חורבן המתרחש בדרך כלל ברבעון הרביעי של חיי האומה בארצה?

במציאות הזו, ארגון החברה האזרחית מתחיל לדמיין שהוא-הוא נציג הציבור. ויש להם ראייה: בארגון ישנו ייצוג לגברים ונשים, יהודים וערבים, להט״בים, נכים ואימהות חד-הוריות וכו' – וראו איזה פלא, אותם מייצגי הציבור (בעיני עצמם) אכן מצליחים להגיע ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים' מנומסת כמו בבניין השכונתי, בניגוד לפוליטיקה מושחתת ורעה כמו שיש בדמוקרטיה הישראלית.

והם מקשים קושיה: איך אנחנו מצליחים להגיע להסכמות רחבות וחברי הכנסת לא?'. כך מגיעים למסקנה שהבעיה היא בכנסת ובנבחרי הציבור, ולכן יש להחליף אותם. יש ארגונים, כמו ״אחים לנשק״ שטוענים שהם ממש הצילו את המדינה שקרסה. לשיטתם, כולנו חייבים להודות להם.

ד. יש רק בעיה אחת בהשוואה הילדותית הזו של הבניין השכונתי לכנסת: אותם מייצגי ציבור בעיני עצמם מעולם לא עמדו לבחירת הציבור. ההצלחה שלהם בהסכמות רחבות נובעת מהעובדה שהאנשים בארגון שלהם הם אנשים עם עולם רעיוני דומה, גם אם הם בעלי נראות שונה. ההצלחה הזו היא 'חוכמה' קטנה מאוד.

הציבור מעולם לא בחר בהם ולא ברור שיבחר בהם בעתיד. לכן הם הקימו ארגון חברה אזרחית שבו חבר מביא חבר, במקום לקיים בחירות. וכמובן, לדבר בשם הציבור עם ססמאות של ״יש אצלנו אנשים מכל המגזרים וכל הקשת הפוליטית״.

ה. 'פתאום קם אדם והחליט כי הוא עם'. הוא איגד כמה 'אנשי רוח' ואנשים מהאליטה (יחד עם עצמו), וביחד הם הגיעו להסכמה איך כותבים 'אמנה חברתית' או 'חוקה רזה', וראוי שעם ישראל יקבל אותה. אך את מי אותו ארגון חסר ענווה בכלל מייצג? למה הוא חושב שהוא מחליף את נבחרי הציבור?

לכן אני ממליץ להפסיק להשתמש במילה 'פוליטיקאים' כאילו מדובר בתפקיד בזוי ולהתחיל לקרוא להם 'נבחרי הציבור', כדי שנבדיל בינם לבין אלו שלא נבחרו וכדי לכבד את הציבור שבחר בהם

ו. תוך כדי הרהור בנושא עלה לי רעיון מהפכני, שאולי יכול לעבוד.

כדי שנוכל לדעת מי באמת מייצג את הציבור, וכדי שנוכל באמת להגיע להסכמות רחבות, בואו ננסה שיטה, שבה אנשים הטוענים שהם מייצגים את הציבור יעמידו את עצמם לבחירת הציבור.

הם יקימו מפלגה, ואם יהיו להם הרבה קולות הם יוכלו להשפיע על קבלת ההחלטות בישראל. תהיינה בחירות, כל 4 שנים נניח. המפלגות הגדולות ירכיבו יחד קואליציה של רוב, ויעמידו בראשן ראש ממשלה.

אותה קואליציה תוכל לדבר בשם הציבור ולקבל הסכמות רחבות, שהרי הם מייצגי רוב העם בבחירות דמוקרטיות. לשיטה הזו נקרא 'דמוקרטיה ליברלית'. מה דעתכם? זה יכול לעבוד?

מפלגות הקואליציה יקיימו ביניהן משא ומתן פוליטי. לעיתים חלק יקבלו תקציב לישיבות, חלק יקבלו תקציב להתיישבות וכספים למוסדותיהם וחלק אחר יקבלו תקציב לאינטרסים שלהם. הרי בסופו של דבר מדובר באינטרסים הציבוריים. בבניין מגורים אין את אותם כספים ודיונים שיש בכנסת- שוב התפיסה הילדותית שהכל פשוט.

הדמוקרטיה הליברלית תאפשר כמובן לארגוני החברה האזרחית לפעול, אך ללא מניפולציות ובהתאם לגודלם היחסי בלבד. הם לא יוכלו לטעון 'אנחנו הרוב', 'אנחנו מייצגי הנשים', 'אנחנו מייצגי המילואימניקים הדתיים' ועוד, שהרי הם מעולם לא עמדו לבחירות.

הדמוקרטיה הליברלית תבטיח שהרוב ייוצג בדיוק כפי הבחירה בקלפי.

ז. ראוי גם לוודא שהתקשורת וארגוני החברה האזרחית לא יבזו את נבחרי הציבור ויגידו שהם לא מייצגים אף אחד, שהרי זהו שקר, הם מייצגים את בוחריהם. לשם כך בדיוק קיבלו מנדט.

לכן אני ממליץ להפסיק להשתמש במילה 'פוליטיקאים' כאילו מדובר בתפקיד בזוי ולהתחיל לקרוא להם 'נבחרי הציבור', כדי שנבדיל בינם לבין אלו שלא נבחרו וכדי לכבד את הציבור שבחר בהם.

מה אתם אומרים, דבר כזה יכול לעבוד?

--- title: ה'אחר' הוא (לא) אני author: עזרא הימן date: 2025-04-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/473 --- # ה'אחר' הוא (לא) אני

א. טרגדיה ושמה בית חולים

שנתיים לפני המלחמה, בית החולים וולפסון יחד עם עמותת 'הצל ליבו של ילד' חנך בית חולים חדש לילדים, מהמפותחים בארץ. מוקד פעילותו הוא מרכז בין-לאומי לטיפול במחלות לב בילדים מהעולם. עד המלחמה, 'ילדים מהעולם' היה במידה רבה מאוד ילדים ערבים מעזה ומיו"ש. הערך המנחה את הארגון המקים הוא 'תיקון עולם', והמְתאמת עבור הילדים מעזה בארגון מסבירה ש"על ידי העזרה הפחד נעלם, ורואים שכולנו בני אדם".

עד המלחמה, היו מגיעות לבית החולים הרבה קבוצות של ילדים עזתים לשהות בבית החולים.

קבוצה של יהודים, תושבי קיבוצים בעוטף עזה, הייתה מסיעה אותם בקביעות ממעברי הגבול לבית החולים ובחזרה. הם האמינו שהם עושים מעשה מוסרי עילאי, ושהם התקווה לדו-קיום ולפתרון הסכסוך.

ב-7.10 גמלו להם תושבי עזה בפוגרום אכזרי ביותר. אותם אנשים שהסיעו את ילדי עזה לבית החולים נרצחו בביתם או נחטפו ממנו באכזריות.

מסתבר שהפחד היחיד שנעלם בעקבות כל העזרה שקיבלו ילדי עזה הוא הפחד מלטבוח ביהודים.

מאז, בית החולים מחפש מקומות אחרים בעולם להביא משם ילדים לטיפול. אך את הלקח העיקרי הוא לא למד.

אותם אנשים שהסיעו את ילדי עזה לבית החולים נרצחו בביתם או נחטפו ממנו באכזריות

ב. ראשיתה של תפיסה מוסרית קלוקלת

הכל מתחיל בעולם הרעיונות. מהו המעשה המוסרי? בשמאל זו מסורת ארוכת שנים שהמעשה המוסרי מתייחס לְעולם ל'אחר' ול'שונה'. מותר לך להגן על עצמך, לרצות לשרוד זה טבעי ולגיטימי, אבל המעשה המוסרי הוא תמיד מחווה לעם האחר, לדת האחרת, למי שאיננו שייך לזהות שלך.

ההתגדרות וההשקעה בזהות הייחודית שלך, הדתית והלאומית, זוכה פעמים רבות בשמאל בשלל שמות גנאי מוסריים – גזענות, פשיזם ועוד.

יש ארגוני שמאל קיצוניים שהלכו עם זה עד הסוף ונעשו צוררים ממש לעמם וזהותם, ויש שנתנו יותר לגיטימציה לשימור העצמי הלאומי. אבל התנועה המוסרית אצלם פונה תמיד אל ה'אחר', ויוצרת משוואה של הנגדה בין שרידות עצמית לעשייה מוסרית.

הגישה הזו גורמת לניכור בסיסי ביחס לזהותך הלאומית והדתית הייחודית שלך. ניכור זה מושלך על בני עמך שהם בעלי תפיסה מוסרית אחרת, המתקפים את זהותם, עמם וארצם כבסיס המוסרי של חייהם.

ניתן להתחקות אחר השורשים של התפיסה הזו בעולם המערבי החל מהנצרות, דרך השמאל המודרני, ועד התפיסות הפרוגרסיביות של העידן הפוסטמודרני. כל הציר הזה מחדיר רעל ממית לביטחון המוסרי של האדם בשגשוג של זהותו, ארצו ועמו.

ג. השפעות ונגזרות

הגישה הזו גוררת אנשים רבים המושפעים מהרעיון הזה לרחם על האכזרים, לסרס את כוחנו, לפגוע בביטחוננו, לסכן את חיילינו ואזרחינו, להתנכר לאדמתנו ולנצור את נשקנו.

הגישה הזו בנתה את הקונספציה הביטחונית, המשפטית והאזרחית של החיים כאן במדינת ישראל.

כשמבינים את זה, אין מה להתפלא על רמטכ"לים וראשי שב"כ שמסכנים חיילים ואזרחים עבור אזרחי האויב, שרואים בנו כובשים בארצנו.

ואין מה להתפלא על בית משפט עליון, העסוק יותר בתנאי החיים של מחבלי נוח'בה ואזרחי האויב מאשר בביטחון, ברווחה ובצדק של אזרחי מדינתו שלו.

הכל מתחיל, כאמור, מעצם הרעיון המגיע מ'בית המדרש' של השמאל – שהמוסר מתבטא בעיקר יחס ל'אחר', וכי 'שלום עושים עם אויבים'.

התוצאה המתבקשת היא ההתרגשות המוסרית מהעשייה בשדות זרים.

ד. 'האחר הוא אני' במערכת החינוך

לפני כמה שנים הכניסו למערכת החינוך שלנו את הסיסמה 'האחר הוא אני'. הסיסמה הזו נשמעת מאוד מוסרית ומרגשת, אך ההקשר התרבותי של הביטוי הזה הוא הרסני לנפש ולערכים שלנו.

החיבור העמוק ל'אני' הוא תנאי ליחס מתוקן ל'אחר'. הדילוג הזה אל ה'אחר' ומסמוס הגבולות מחריב את האני, ובסופו של דבר גם את האחר.

ה. מאובססיה ל'אחר' לאובססיה לאויב

המקרה של בית החולים לילדים וולפסון ותושבי הקיבוצים בעוטף הביא את ההיגיון הזה לאבסורד טראגי.

האנשים שהידרו יותר מכולם במימוש התפיסה המוסרית הזו – שילמו עליה את המחיר הגבוה ביותר, ונרצחו באכזריות דווקא על ידי החברה העזתית שאליה התמסרו בטוב ליבם.

כואב עד מאוד מחיר הדמים שאנו משלמים כדי ללמוד את השיעור הקשה, שכל המרחם על אכזרים סופו ליפול קורבן לאותה אכזריות. התרבויות והחברות האכזריות ביותר הן אלה שהמעשה הטוב לא מעורר בהן הכרת טובה והתפייסות, אלא קנאה וטינה רצחנית.

אך העיוות הזה ביחס לעזתים הוא רק הקצנה של אותה תפיסה מוסרית המוכרחת לחפש את המעשה המוסרי לא באחיך ובבני עמך אלא ב'אחר' שמעבר לגדר.

אנחנו צריכים להתרכז בשגשוג הרוחני, הגשמי והביטחוני שלנו לא רק מתוך לגיטימציה של עם שרוצה לשרוד, אלא כביטוי למעשה המוסרי הנעלה ביותר עלי אדמות

ו. תפיסה מוסרית מתוקנת

תפיסה מוסרית מתוקנת כוללת בתוכה כמובן גם שאלות של יחס ל'אחר': לאדם אחר, לעם אחר, לאנושות כולה. לעיתים היא גם מחייבת ריסון. אך העיוות הנורא שבתפיסה השגויה של המוסר מביא לעיוות באיזונים ובמינונים.

הרב קוק כותב במאמרו 'דעת אלוקים', שחורבן בית ראשון נגרם בפועל בגלל הכרסום באמון המוסרי של ישראל בעצמה כמעצמה. האמון המוסרי במלחמה נגד אויבינו נשחק, הקישור שלנו לאדמה נסדק, וכוח החיים שלנו נחלש עד שערי מוות.

במקום אחר הוא כותב, שתחילתה של תפיסה מוסרית מתוקנת היא אמונה של אדם בעצמו, וקל וחומר כשאנחנו מדברים על עם בארצו. אדם מוסרי עוזר קודם כל לעצמו, לבני משפחתו, לקהילתו ולעמו. זה לא רק מעשה לגיטימי, זה המסלול הראוי לכל תנועה מוסרית.

אדם מוסיף טוב בעולם קודם כל דרך מעגליו הקרובים. סיוע לעם אחר הוא מעשה ראוי רק כשבסיס התפיסה המוסרית שלנו ביחס לערך עצמנו ברור ואיתן.

לעם ישראל יש מסורת מאוד ייחודית ואיתנה ביחס לתפיסה הזו. אנו מאמינים שאין דרך טובה יותר להיטיב לעולם מאשר לטפח את השגשוג הרוחני והגשמי של עם ישראל בארצו. ולא היו ימים טובים להטבה מוסרית לעולם כתקופת המעצמה של שלמה המלך.

אנחנו צריכים להתרכז בשגשוג הרוחני, הגשמי והביטחוני שלנו לא רק מתוך לגיטימציה של עם שרוצה לשרוד, אלא כביטוי למעשה המוסרי הנעלה ביותר עלי אדמות. כשנפעל מתוך תודעה כזו, תבוא ברכה גם לעמים האחרים.

--- title: ניכוס ערכים, חיזוק הרוח ושירות מילואים author: איתי אסמן date: 2025-03-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/474 --- # ניכוס ערכים, חיזוק הרוח ושירות מילואים

ביום רביעי הקרוב תתקיים צעדה בירושלים של מספר ארגונים תחת הכותרת ״כולם מתגייסים״.

לכאורה יוזמה מבורכת. גם אני חושב שכולם צריכים לתרום למדינת ישראל, כל אחד בדרכו. ומי שלא לומד תורה, צריך לדעתי לעשות שירות לאומי כלשהו או להתגייס למסגרת שמותאמת לאורחות חייו. את מתווה גיוס החרדים שלי כתבתי במאמר ארוך בשם ״גיוס חרדים – כיצד?״. בקצרה: בהידברות, בתהליכיות ולא בכפייה. הצבא וארגוני השמאל לא רצו לגייס חרדים במשך 75 שנה והם לא יצליחו לעשות זאת עכשיו בחוק של כפייה. כמו שדתיים לא יצליחו להעביר חוק לימוד תורה לחילונים, עם כל חשיבות עולם הרוח, מהסיבה הפשוטה: עולם תרבותי משנים רק בתהליך ולא בחוקים. חוק כזה ייצור בדיוק את התוצאה ההפוכה.

את מה שכתבתי כאן יודעים כל המארגנים של הצעדה וכל אלו שמדברים על גיוס בכפייה, אז למה הם עושים זאת?

מי שיקרא בעיון את הכתבה יראה שמדובר במילואימניקים שפנו לשירות התעסוקה, ולא במדגם מייצג של המילואימניקים. אתם מכירים מילואימניק שפנה לשירות התעסוקה? אני לא

שתי הערות חשובות:

  1. במאמר הזה אינני מדבר על הארגונים החתומים על הצעדה הזו, אלא על רוח הדברים בציבוריות הישראלית. ביקורת באה לחדד נקודה מסוימת שצריכה תיקון ולא לבטל הכל. יש כאלו שכוונותיהם רצויות, אך לדעתי מעשי המחאה שלהם לא יחוללו שום שינוי תרבותי.
  2. אני מלא הערכה אינסופית למשרתי המילואים ולמשפחותיהם, לזכויות הרבות שלהם ולקשיים שלהם. אין לי ספק שיש להקל מעליהם את הקושי ככל האפשר ולסייע להם.

ועכשיו לטענות המרכזיות:

א. פייק ניוז

ראשית, נפרק את הפייק ניוז: מערך המילואים לא קורס, בדגש על המילה ׳מערך׳, מן הסתם יש מילואימניקים שקורסים. נכון, יש קשיים, זה מאוד לא פשוט, צריך עוד כוח אדם, אבל המערך לא קורס. בכתבה המצורפת מ׳ידיעות אחרונות׳ נכתב בכותרת ״41% מהמשרתים פוטרו או נאלצו לעזוב את העבודה״. הכתבה שותפה על ידי נפתלי בנט ויאיר ויגלר יו״ר ״פורום מילואימניקים דתיים״. מי שיקרא בעיון את הכתבה יראה שמדובר במילואימניקים שפנו לשירות התעסוקה, ולא במדגם מייצג של המילואימניקים. אתם מכירים מילואימניק שפנה לשירות התעסוקה? אני לא. בנט ווילגר שיתפו פייק ניוז. למה? עוד מעט נבין.

ב. ניכוס ערכים

מאז תחילת המלחמה עשיתי מעל 250 ימי מילואים, אני רואה בזה מצווה גדולה מאוד. המטרה שלי הייתה ניצחון במלחמה, השמדת החמאס והחזרת החטופים. לא קידום אג׳נדה פוליטית כזו או אחרת. לדעתי הקמה של ארגון בשם ״המילואימניקים הדתיים״ היא מטעה. רוב המילואימניקים הדתיים שאני מכיר אינם משתייכים לארגון כזה או אחר. הם פשוט משרתים את המדינה במדים, בלי שום הפגנות וצעדות בשם השירות הצבאי שלהם. הם יודעים שלצבא לא מכניסים פוליטיקה. זה בסדר גמור להקים ארגון שמסייע להם, אך לא בסדר להשתמש בהם לנושאים פוליטיים.

הצעדה הזו גם בחרה באופן מוזר לעבור דרך הר הרצל. מספר הורים שכולים פנו למארגני הצעדה בבקשה לא להכניס פוליטיקה והפגנות להר הקדוש הזה, כי את הר הרצל מרחיקים מפוליטיקה וממחלוקות. מתנהל כאן שיח של ניכוס ערכים. שירות המילואים והר הרצל לא שייכים לאף ארגון ולאף מגזר. לא ל״אחים לנשק״ ולא ל״המילואימניקים הדתיים״. (הבנתי שבסוף הם שינו מקום אך לא ראיתי פרסום רשמי).

ג. מי מעצב את סדר היום?

אנחנו רגילים שארגוני שמאל משתמשים בשיח של ניכוס הערכים ומהפיכות של ״עכשיו״. אבל הצטרפות הארגונים הדתיים להפגנה הזו (בית הלל, צהר ועוד), מצערת מאוד.

כי לא מדובר רק בניכוס ערכים וחוסר סובלנות (מה קרה לשיח ההסכמות הרחבות?) אלא שרובו של הקמפיין הזה מבוסס על שיח של החלשת המילואים והחלשת האומה כולה. מפרסמים כל הזמן כתבות על אנשים שקורסים, על פיטורים, זורעים ייאוש באומה במקום לתת כוח. אני לא טוען שאין בעיות. יש, וגם תהיינה. אבל הציונות הדתית תמיד ידעה לדבר על הרוח, לתת כוחות, מוטיבציה. כאן יש אימוץ מלא של שיח המדוכאים המרקסיסטי של השמאל. ״אנחנו הקורבן, החרדים מדכאים אותנו״.

חלקים בציונות הדתית (לא כולם) אימצו לחלוטין את תודעת השמאל וצורת החשיבה שלו.

שוב, לא כל הארגונים החתומים שם דוגלים בשיח הזה, חלקם עם כוונות טובות להציף פערי כוח אדם. הם דומים לרבנים שחותמים על עצומה יחד עם אנשי שמאל מתוך רצון טוב, ויום למחרת מגלים שהתקשורת מיסגרה את כל העצומה עם דף מסרים שהם לא חתמו עליו.

אתן לכם כלל: אם אתה דתי, או את דתייה עם כיסוי ראש, וערוצי התקשורת של השמאל פונים אליכם לריאיון, זה לא כי מעניין אותם לשמוע את המצוקות שלכם, אתם ממש לא מעניינים אותם. הם רוצים שתדברו נגד החרדים ונגד הממשלה. הגישה של ״זה נושא אמיתי שצריך לטפל בו ולא אכפת לי איך זה יקרה״ היא גישה נאיבית שלא מבינה השלכות. יש אנשים נאיביים שחושבים שהם מעצבים את סדר היום הציבורי, כי הם רואים הכל דרך נקודת מבטם הקטנה, האידאליסטית והטהורה – קוראים לזה ״טהרנות״.

אז מי מעצב לנו את סדר היום?

מדוע לא מדברים על התקציבים שעוברים לערבים שלא משרתים בצבא? מדוע לא מדברים על האפליה המתקנת שלהם באקדמיה? מדוע לא מדברים על הקרקעות שהם מקבלים? למה אתם לא פועלים לכך שכל לוחם מילואים ומשפחתו יקבלו קרקע? פשוט מאוד: כי התקשורת מעצבת את סדר היום הציבורי, והדתיים מגיעים ומארגנים צעדות.

למה אין צעדה דתית לאומית נגד בג״ץ?

אתן לכם כלל: אם אתה דתי, או את דתייה עם כיסוי ראש, וערוצי התקשורת של השמאל פונים אליכם לריאיון, זה לא כי מעניין אותם לשמוע את המצוקות שלכם, אתם ממש לא מעניינים אותם. הם רוצים שתדברו נגד החרדים ונגד הממשלה

ד. הצדיקים הטהורים אינם קובלים?

בנושא גיוס החרדים עסקתי שנים לפני שכל הארגונים האלו צצו, זה לא עניין אותם אז, ופתאום הם באים ועושים מהפכות. זה לא עובד ככה. השמאל יודע שכפייה מייצרת ריאקציה תגובה הפוכה, וזה בדיוק מה שהם רוצים.

לפני 3 חודשים התכנסו ארגוני השמאל תחת הכותרת ״משלבים ידיים לשינוי המפה הפוליטית״.

בסעיף 4 במסמך שהפיקו נכתב: ״חגי פרידלר – חובש הכיפה היחיד בפורום, מטעם ״הרוח הציונית״, הדגיש את הכעס בציונות הדתית על החרדים".

ובסעיף 5 נכתב: ״הדוברים התמקדו בשני תחומים – הפלת הממשלה ובניית חלופה נכונה״.

השמאל מבין היטב שהדרך להפיל את הממשלה היא על ידי פילוג בין הציונות הדתית למגזר החרדי. המגזר הדתי, שגדל על האמירה ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק״, הפך למגזר שקובל נגד החרדים כל הזמן. המגזר שגדל על עין טובה ולימוד זכות, דן לכף חובה רק את החרדים (את השמאל אסור, יש לו סגולת ישראל…). המגזר שגדל על אהבת ישראל ועל האמירה שבית המקדש ייבנה רק באהבת חינם, התמלא באמירות קשות נגד המגזר החרדי. מדוע נגד השמאל אסור להתבטא ונגד החרדים כן? מה קרה ל״גאולתן של ישראל קמעא קמעא״? מתי אימצנו את השיח של ״את כולם עכשיו?״. מה קרה ל״אחדות זה הערך הכי חשוב״?

כי חלקים בציונות הדתית (לא כולם) אימצו את תודעת השמאל – החרדים הפכו למדכאים האולטימטיביים, וכל השאר מדוכאים.

ה. גם אני חושב שצריך לגייס חרדים שאינם לומדים (כמובן מי שלומד תורה גם יכול להתגייס למצווה), אך לא בכפייה, לא בשנאה, לא בסנקציות, אלא מתוך אהבת ישראל והסברה. אני מבין את הקושי של אנשי המילואים; זוהי תקלה גדולה שבכירי הצבא היו שבויים בקונספציה, סגרו כמה חטיבות, קיצרו את השירות הסדיר ולא רצו לגייס חרדים. השינוי התרבותי יהיה בהדרגה ולא בכפייה, עם כבוד לגדולי ישראל החרדים.

בע״ה נחזק את רוח העם, ניתן מוטיבציה ללוחמים שמוסרים את נפשם, נסייע להם ולמשפחותיהם, ונתקן תהליכים בסבלנות.

--- title: סליחות נוסח קפלן author: אודי בן חמו date: 2025-03-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/475 --- # סליחות נוסח קפלן

מה כבר יכול להיות בעייתי בלבקש סליחה?

כמו תמיד, יש להפריד בין המוחות הציניים המבריקים להמון העם היקר והתמים לעיתים.

עכשיו בואו נתחיל:

א. בקשת סליחה כנה וראויה מצריכה דיוק. הדיוק מעיד על כנות ואומץ

כשאדם מבקש סליחה, ראוי שידגיש על מה בדיוק וממי הוא מבקש סליחה; מה הייתה מידת אחריותו לאירוע, מה היה חלקו הספציפי בעוול שעליו הוא מבקש סליחה, ובעיקר: כיצד הוא, ולא אחר, מתכוון לתקן את מעשיו.

ב. כבר בתחילת המלחמה נאמרו שוב ושוב המילים 'כולנו אשמים'. מדוע? האם באותה מידה אשמים תושבי גוש קטיף שגורשו מבתיהם והזהירו מפני העלול להתרחש, כמו מקדמי מדיניות הגירוש?

האם אנשי ציבור שפעלו והתריעו על העתיד לקרות אם ניטוש את חבל עזה אשמים בדיוק כמו אנשי ציבור אחרים שתמכו ושכנעו בצדקת הגירוש?

לא. כולנו אחראים אמנם כאורגן, אך בוודאי לא באותה מידה.

הכה באומץ על החזה שלך, לא של אחיך שאותו רמסת

ג. אותם אנשים שעודדו סרבנות וקרעו את העם מבינים כנראה את אשמתם באירוע הנורא של השבעה באוקטובר.

ניכר שכדי שלא יואשמו לבדם, הם החליטו למשוך יחד איתם לתהום את כולנו: "כולנו אשמים". זוהי טקטיקה ידועה, היוצרת סימטריה וטוענת שהנרמס אשם בדיוק כמו הרומס.

הכה באומץ על החזה שלך, לא של אחיך שאותו רמסת.

ד. אין מתאים יותר מהביטוי "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל" כדי לבטא שימוש ציני וצבוע במסרים פטריוטיים אציליים כבקשת סליחה לאומית.

ה. ׳זילבריזציה׳ ציבורית

במדינת ישראל מבוצע מזה שנים רבות פרויקט רחב היקף, שכל מהותו היא לרוקן את נבחרי הציבור מסמכויותיהם ולהעבירן ל'שומרי הסף' – אנשי ה'דיפ סטייט'. בעיה זו מצויה כידוע גם מעבר לים, ובארצות הברית החל ממשל טראמפ לטפל בה ביעילות.

ומשום כך, כאשר הסמכות ננגסת שוב ושוב, מה לנו כי נבוא בטענות ונדרוש בקשת סליחה מנבחרי הציבור, כשבפועל מה שמומש זו מדיניות של בית המשפט או של פקיד בכיר?

את המדיניות הזו ביטאה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, בספרה 'בירוקרטיה כפוליטיקה': "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים", היא כותבת.

לדבריה, "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה".

והיא מוסיפה במפורש: "תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דו"ח לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

קודם כל, ההודאה המפורשת ביומרה ובהונאה היא מדהימה. ושנית, המילים הללו מייצרות חוסר הלימה בין סמכות לאחריות. משכך, כל בקשת סליחה מבלי להצביע על האחראים ועל מידת חלקם המדויקת, מעידה על אינפנטיליות במקרה הטוב, או על ציניות, גניבת דעת וחוסר יושר במקרה הרע.

ו. במציאות הכללית שבה השקר והמניפולציה משחקים תפקיד מרכזי, כל דרישה לבקשת סליחה הופכת לצינית ומכוערת.

מעצבי תודעה ציניקנים מבקשים סליחה בזול וללא מאמץ, אך מעוניינים שאחרים יישאו בתוצאות.

כך, בהשתלטות על המרחב הציבורי בבקשות סליחה מכל עבר, נבחרי הציבור מימין נתפסים כערלי לב, ומוטחת בהם האשמה סמויה כדי לגזור קופון במרחב הפוליטי.

כשיש מחלוקת על חלקו של כל מרכיב במערכת, אין שום ערך לבקשת סליחה באצילות מעושה

ז. "ילדים, תסלחו זה לזה, לא משנה מי התחיל". כך אומרות גננות לעיתים. מדוע?

מה כל כך אצילי בוויתור על בירור נוקב מי התחיל ומה אירע בדיוק?

זהו מתכון בטוח להנצחת עוול. לא על חשבון הילד שלי בבקשה.

ח. גזירת קופון

האם במסגרת בקשת הסליחה תידרש המערכת המשפטית להתנצל? ומה עם התקשורת? או מכוני מחקר שקידמו קונספציה הרסנית?

האם תידרש בקשת סליחה עמוקה ממי שלא טרחו להעיר את ראש הממשלה ערב הטבח?

ומה חלקם המדויק של ראש אמ"ן, ראש השב"כ והרמטכ"ל לשעבר? האם בקשת סליחה תופנה גם למשפחות הנרצחים מעסקת שליט?

ט. לאור זאת אנו מגיעים למסקנה הפשוטה והמתבקשת:

הדרישה לבקשת סליחה נועדה לצורך דבר אחד בלבד – יצירת סלידה גוברת מנבחרי הציבור, שאינם מבקשים סליחה משום שהם מבינים את התרגיל, וגזירת קופון זול ומכוער להפלת הממשלה והעומד בראשה.

כשיש מחלוקת על חלקו של כל מרכיב במערכת, אין שום ערך לבקשת סליחה באצילות מעושה.

בקיצור: סליחה, אבל לא.

--- title: ענת אלקבץ אמה של סיון הי״ד author: סוללים דרך date: 2025-03-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/476 --- # ענת אלקבץ אמה של סיון הי״ד

הדברים שתקראו פה נבחרו דווקא בגלל הישירות שלהם ודווקא בגלל ההתעקשות לא ליפות את המציאות ולהעביר את הדברים כפי שהם מבלי לעדנם.

לפניכם ציטוטים נבחרים מתוך כתבתה של הדס צורי בעלון ׳קרוב אליך׳ על ענת אלקבץ, אמה של סיון הי״ד שנרצחה בכפר עזה. ההדגשות שלנו.

״תמיד כשאני אומרת ׳סיון׳ אני מרגישה שאלוקים איתה.

נקודת המוצא לכל החיים שלי כיום – שהם ממש חיים חדשים מבחינתי – היא מה שקרה אצלי בשביעי באוקטובר. וזה קרה בלי שחשבתי על הדברים ובלי שבחרתי אותם. היה לי ברור מהרגע הראשון שסיון, יחד עם עוד אלף ומאתיים הנרצחים באותה שבת – נרצחו אך ורק כי הם יהודים.

כשהדרכתי קבוצות מבקרים בתוך ׳הבית של סיון׳ והייתי אומרת להם שהם נרצחו כי הם יהודים, היו כאלה שדאגו לתקן אותי ואמרו ״הם נרצחו כי היו ישראלים״. כיום שנה וחצי אחרי, אנשים כבר לא מתקנים אותי..״

כשפגשתי את הכיתוב ׳סיון אלקבץ הי״ד׳ התחלתי לתהות: אם היא נרצחה כיהודייה, מה זה אומר להיות יהודייה?

׳הבית של סיון׳ הוא שמו של המיצג שהקימה ענת בדירה הקטנה של סיון בכפר עזה, הדירה הוחרבה כליל והפכה לגיא הריגה.

את אותו יום נורא עשתה ענת עם בעלה שמעון בממ״ד בביתם בכפר עזה מהשעה שש וחצי בבוקר ועד אחת בלילה.

״בזמן הזה קרו לי שני דברים – שתי תובנות ירדו לתודעתי, התובנה הראשונה הייתה שכל זה קורה לנו בשל יהדותנו, והתובנה השנייה היא לגבי הצבא.. אם יש מי שאני כועסת עליהם מאוד, אלה הם מקבלי ההחלטות בצבא. אנשים אומרים שייקחו אחריות. ואני אומרת: מה זה לקחת אחריות? זה לא מקום שאפשר לקחת עליו אחריות. הם יושבים בתפקידים בכירים שכאלה והם לא מילאו אותם!

אחריות אפשר לקחת על תקלה או על טעות, על משהו שתכננו ולא יצא כראוי. אבל מה שקרה בשביעי לאוקטובר הוא פשע, ועל פשע עומדים לדין ומשלמים מחיר…"

ענת סבורה שאירועי 7/10 קשורים למפגני השנאה שהתרחשו לפניהם: ״אני חושבת שזה מאוד קשור לסרבנות, לפילוג, להסתה, לשנאה.

אני מרגישה שהייתה שנאה, ושנאה זה מסוכן. יש לנו עבודה, כי באמת מי שעד עכשיו מצליחים לכפות את עצמם על אחרים הם אלה שמדברים כל הזמן על כפיה דתית ופוחדים מ׳הדתה׳.

אתם למעשה פוחדים מעצמכם כי אתם עצמכם כופים! ככה אני חווה את זה. הגרעין הזה הוא מלא שנאה וכנראה גם מלא בכסף, וזה שילוב מאוד מסוכן״.

״הקהילה בקיבוץ כפר עזה היא קהילה מדהימה של אנשים טובים שבאמת האמינו בכל ליבם שאפשר לדבר ולעשות שלום. משפחת קוץ, המשפחה שהתחילה את הנוהג שבכל שמחת תורה מפריחים עפיפוני שלום לכיוון עזה נרצחה מיד בתחילת המתקפה. אבא, אמא ושלושה ילדים נרצחו יחד בממ״ד״.

״ביום ההולדת שלי (פורים) קראנו את המגילה כהלכתה בבית של סיון בכפר עזה״.

״אני לא כועסת על אלוקים, זה היה ברור לי מהרגע הראשון. תמיד האמנתי באלוקים, גדלתי בבית מסורתי, הדלקנו נרות שבת, היה קידוש בבית והיינו הולכים לבית הכנסת. בשום שלב בחיים שלי לא הייתי מנותקת מאלוקים ומהיהדות, תמיד הייתי בן אדם מאמין, וכעת אחרי מה שקרה לנו אני מרגישה שלמרות שסיון עזבה את העולם, היא חיה בתוכי. אני מרגישה שהיא קיצרה לי את הדרך, ולכן לא עברתי את השלב של כעס על אלוקים ואח״כ לחפש ולשאול כל מיני שאלות ואולי לחזור. אני לא כועסת עליו מהרגע הראשון״.

״כשפגשתי את הכיתוב ׳סיון אלקבץ הי״ד׳ התחלתי לתהות: אם היא נרצחה כיהודייה, מה זה אומר להיות יהודייה? הרגשתי שאני לא יודעת המון דברים, כמו למשל: איך מתנהגים ומה עושים באבלות. כשישבנו שבעה, היו כל מיני הלכות שרציתי שנקפיד עליהן. זה היה לי ככ חשוב, והרבה דברים לא ידעתי״.

"המשימה והשליחות שלי היא שבתור העם היהודי אנחנו נבין מה המקום שלנו בתוך המארג היהודי, כי לכל אחד מאיתנו יש תפקיד שמתחיל ברגע שהוא נולד. התפקיד הזה הוא להכיר ולדעת את הזהות שלנו ולהבין מי אנחנו.

החלום שלי כאשת חינוך הוא להיות חלק מצוות שחושב איך להכניס לתוך מערכת החינוך את המקום של הזהות היהודית.

הייתי צריכה לאבד את הבת שלי כדי להגיע למקום הזה. אני אומרת לעצמי: למה לא הייתי פה קודם? איך זה יכול להיות? למה הייתי צריכה להגיע לגיל הזה ולאבד את הבת שלי כדי שאוכל להגיד שמה שאני רוצה לעשות היום במערכת החינוך זה לעסוק במקום של הזהות היהודית?!..״

למה אנחנו לא יודעים לעשות אותו דבר? כי אנחנו לא מכירים בזהות שלנו!

לאחרונה נחשפה לנאום של צביקה מור, אביו של החטוף איתן והתרשמה מאוד:

״הוא איש מדהים ממש, הוא חייב להישמע ולא נותנים לו. הוא אומר שכבר לפני 3000 שנה כשהייתה מלחמה דומה מה שעשו זה מצור ולא הכניסו לאויבים שום דבר עד שהם זעקו: אנחנו רעבים וצמאים, קחו את מה שאתם רוצים. למה אנחנו לא יודעים לעשות אותו דבר? כי אנחנו לא מכירים בזהות שלנו!

המקום הזה של הזהות היהודית – זו השליחות של סיון, של אותה זהות יהודית שחסרה לנו, שמסתבר שלא רק אני מחפשת אלא עוד הרבה מאוד אנשים מחפשים״.

--- title: לאן אנחנו נושאים עיניים? author: איתי אסמן date: 2025-03-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/477 --- # לאן אנחנו נושאים עיניים?


כיאה לתהליך התבגרות של אומה, עם ישראל עוסק בימים אלה בסוגיות מהותיות על צביונה של מדינת ישראל. זה טבעי, ואין צורך לצאת מפרופורציות כל פעם מחדש.

אז מהו הנושא המרכזי במדינה כיום?

האם הבעיה היא נבחרי הציבור, או 'שומרי סף' ופקידים שלקחו לעצמם סמכויות פוליטיות יתרות ומפירים את האיזונים החברתיים הנדרשים?

האם חילופי הגמוניה הוא תהליך היסטורי טבעי ולגיטימי, או שמא זהו אסון שיוביל אותנו לדיקטטורה?

נקודת המבט תלויה בדבר אחד מרכזי: מי האליטה שלך? מי קבוצת ההתייחסות שלך? את מי אתה מעריץ ואל מי אתה נושא את עיניך.

האם אתה נושא את עיניך ל'שומרי הסף' – לבג״ץ וליועמ״שית, לראש השב״כ ולגנרלים בדימוס, ל'פורום העסקים' וכדומה, והם מהווים עבורך מגדלור מוסרי?

או שאתה נושא את עיניך לעם ישראל, לנבחרי הציבור שלו, לאנשים שאתה עצמך בחרת בהם כדי לקדם את עולם הערכים שבו אתה מאמין?

האם אתה מכבד את הכרעת הרוב, או שאתה סופר רק את האנשים עם ׳הדעות הנכונות׳?

נקודת המבט תלויה בדבר אחד מרכזי: מי האליטה שלך? מי קבוצת ההתייחסות שלך? את מי אתה מעריץ ואל מי אתה נושא את עיניך

עיקר דבריי אינו מופנה אישית כלפי כל חותם וחותם, כמובן, אלא בעיקר נוגע לנוסח העצומה.

ברור לי שחלק מהחותמים יסכימו עם הדברים כאן, לאחר מבט מקיף ותשומת לב ל׳אותיות הקטנות׳.

ובכלל אנחנו אנשים מבוגרים, אין צורך להיבהל מביקורת. ביקורת עניינה להאיר את נקודות הכשל מבלי לאבד את החשבון הכללי.

א. ״שינויים עושים רק בהסכמה״?

בדיוק בשביל זה הלכנו לקלפי, כדי לעשות שינויים בהסכמה.

מדוע לאחר הבחירות ולאחר קבלת מנדט חדש מהעם צריך לדחות את השינויים?

שימו יד על הלב. האם לאחר שהימין שוב ייבחר מחדש ויקבל מנדט מהעם, האם אז זה יהיה לגיטימי שהוא יעשה שינויים, או שאותם בעלי כוח ושררה יסבירו שוב ושוב שזה לא 'בהסכמה רחבה'? האם אז החתומים מטה יכתבו נגדם עצומה ציבורית, שילמדו לקבל את הכרעת הרוב?

עשו מאמץ ועברו על השמות.

מעניין לראות שחלק מהאנשים החתומים בתחתית המודעה מתכוונים להגיע בשבוע הבא להפגנה שקוראת לגייס את כל החרדים.

האם לפתע מותר לממשלה לעשות שינויים גדולים שלא תחת הסכמה רחבה? האם כשאומרים 'הסכמה רחבה' – גם החרדים בפנים? או בעיקר אליטת השמאל?

ב. ״מכבדים את שלטון החוק״?

מדוע הקריאה הצינית היא רק לממשלה – ולא ליועמ״שית ולראש השב״כ?

מדוע לא פונים ליועמ״שית לרסן את עצמה? כותבי המודעה אפילו לא מנסים לייצר סימטריה, לדעתם יש רק אשמה אחת: הממשלה.

מדוע בכל פעם שהממשלה מפטרת מישהו יש לילה שלם של הפגנה וקריאה לשיתוק המדינה, אם זה חוקי? האמנם כולם מכבדים את שלטון החוק?

האם מדובר בתודעת חירותית, או שמא בתודעת עבדות לאליטה?

ג. ״נוהגים באחריות״?

מדוע הקריאה היא ל״אזרחים מכל הצדדים״?

האם הימין משתק את המדינה? חוסם כבישים? קורא לסרבנות?

צר על הכנסת? פתאום צץ שיח הסימטריה השקרי?

איננו מתקרבים לשום אסון ולשום מלחמת אזרחים.

גם אם יהיו כאלה שממש יתעקשו על כך.

ה'אסון׳ לדעתי הוא הטהרנות, תודעת העבדות והפלסטלינה שקובעת כל פעם מחדש מה מוסרי ומה לא מוסרי.

נשמור על תודעת חירות, לא ניפול למניפולציות ולא נשעבד את התודעה שלנו להגמוניה מתחלפת שרוצה לשמר בכל מחיר את כוחה הפוליטי

זוהי עצלות מנטאלית, אינטלקטואלית וסוציולוגית להשתמש שוב ושוב באותה מערכת הפעלה, גם כשכל המרכיבים מסביב משתנים. ‘הסכמה רחבה׳ היא קריאה המופנית תמיד לריבון, ולעולם לא לפקידים שאינם נבחרים ושמעולם לא קיבלו מנדט מהציבור להחליט. כדאי לשים לב לזה.

היכולת להשתחרר מהאליטה שמעצבת את המוסר של הדתיים היא צו השעה.

כשהם רוצים – ערך האחדות הכי חשוב, וכשהם מחליטים אז גיוס חרדים בכפייה הוא הכי חשוב, גם על חשבון האחדות.

נשמור על תודעת חירות, לא ניפול למניפולציות ולא נשעבד את התודעה שלנו להגמוניה מתחלפת שרוצה לשמר בכל מחיר את כוחה הפוליטי.

ובעיקר, לא נופעל כל פעם מחדש כי מישהו החליט שוב לשבור את הכלים ולא לכבד את הדמוקרטיה ואת הבחירות.

שבת שלום!

--- title: ייסורי לידה של יציאה לחירות author: עזרא הימן date: 2025-03-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/478 --- # ייסורי לידה של יציאה לחירות


א. זיהוי נכון של בעיות פוליטיות

האגדה מספרת, שבמסגרת המאבק נגד פינוי ימית הוציאו את תיבת בית הכנסת לרחובה של עיר, כמנהג ישראל בתעניות גשמים. התוצאה הייתה שירדו גשמים, אבל הפינוי התבצע… לפעמים כשמשתמשים בתרופה הלא נכונה, התוצאה היא בהתאם.

כיום אנו מוקפים מכל עבר בקיטוב, ויש אומרים שהמחלוקת החברתית מאיימת לקרוע אותנו. אך הבעיה איננה המחלוקת. היא גם לא השנאה בין קבוצות בעם. לא הולכים לפרוץ קרבות רחוב בין מצביעי קואליציה לאנשי אופוזיציה. ולכן, הפתרון איננו 'מציאת המשותף', מעגלי שיח, הכלה והבנת 'הצד השני', ולא 'פוליטיקה של הסכמות' וכל מיני המצאות כאלה. כל אלה הם ממש כמו אותה הוצאת התיבה לרחובה של עיר.

אנחנו בחילופי משמרות של כוחות הנהגה, ויש ייסורי לידה.

ה'מלכות' ששוקעת מתעקשת לאחוז בקרנות הדיפ-סטייט ולסרב לקבל את המתווה. המבצר השלטוני שלהם נמצא בבג"ץ, ובו הם נאחזים

ב. מלכות אינה נוגעת בחברתה

הרפלקס האוטומטי של רבים להשוות את מצבנו לשנאה של סוף ימי בית שני הוא מוטעה ומכשיל. אם כבר מחפשים אנלוגיה היסטורית, עדיף לחפש אותה בתקופת חילופי המלוכה. כששקעה שמשה של מלכות שאול, היא ניסתה להיאחז בקרנות המזבח. גם בימינו, 'משפחת המלוכה' שהביאה אותנו מראשית המדינה עד הלום שקעה. תודעתה הלאומית התנוונה, וסר חינה בעיני העם.

אך היא מתבצרת ונאחזת בכוחנות בקרנות הדיפ-סטייט, במוקדי כוח לא נבחרים, משתמשת בצורה פסולה ובריונית בכוח של מערכת אכיפת החוק ושל מוסדות נוספים, תוך שהיא שוקעת יותר ויותר אל תוך עמדות פוסט-לאומיות ופוסט-ציוניות.

זה לא עימות בין חלקי העם או נציגיהם. זה עימות של נבחרי ציבור מול פקידים לא נבחרים, האוחזים בקרנות סגידתם לעמדות הכוח שהם בנו בפקידות בכלל ובזו המשפטית בפרט.

אתמול עבר חוק מתוקן לבחירת שופטים – מוקד הוויכוח – שלפיו נציגי הקואליציה והאופוזיציה יצטרכו לבחור שופטים יחד, אך ללא זכות וטו לשופטי העליון בבחירת שופטים לעליון. זו הצעה שהייתה אמורה להרגיע ולפשר בין חלקים בעם, וכל מי שתומך ברוח של פשרה והסכמות היה צריך לתמוך בזה פומבית.

אך ה'מלכות' ששוקעת מתעקשת לאחוז בקרנות הדיפ-סטייט ולסרב לקבל את המתווה. המבצר השלטוני שלהם נמצא בבג"ץ, ובו הם נאחזים.

ג. הפשר האמיתי של איומים במלחמת אזרחים

בנאום בכנסת ב-2002, תוך כדי מבצע 'חומת מגן', אמר אהרן ברק כך: "יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט, כדרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעה של בתי המשפט".

אהרן ברק אינו מוכן ש"הארנק והחרב" (שני הדברים המייחדים יותר מכל את כוחה של מדינה, שני הדברים שבהגדרה המקובלת אינם אמורים להיות בסמכות בית המשפט) של המדינה יימצאו בידי נבחרי הציבור.

כשאהרן ברק רץ לאולפנים בימים האחרונים לאיים בצורה מתוחכמת יותר או פחות במלחמת אזרחים ("לא איימתי, רק התרעתי", זו דרכם של עברייני צווארון לבן לשגר איומים), הוא לא מתכוון שפעילי מחאה ירביצו לשוטרים או לאנשי ימין. הוא מתכוון לתת דחיפה לכל המוסדות הלא נבחרים הנמצאים עדיין בשליטה של מחנה קטן, ובראשם בית המשפט העליון, להשתמש בכוחם כדי לטרפד את נבחרי הציבור והחלטותיהם ולשלוט ללא עוררין "בארנק ובחרב" של מדינת ישראל. את קולו מהדהדים שותפיו בתקשורת וארגוני מחאת הדיפ-סטייט.

ד. "משרוקית הכלבים" של קפלן

הגרעין הקשה של מחאות קפלן לא מכַוון לשינוי עמדות הממשלה או אפילו להפלתה מתוך לחץ ציבורי. המחאות הן "משרוקית הכלבים" למוסדות הלא נבחרים, ובראשם בג"ץ, להתבצר היטב בשלטונם ולהשתמש בו ללא מורא.

הם הוציאו את עצמם מזירת הפרוצדורה הדמוקרטית של קבלת החלטות. הם לא משחקים בה עוד, כי הם לא ינצחו שם. הם אינם רוצים בהסכמות ובפשרות, אלא בשימור כוחה של ה'מלכות' השוקעת.

הגיעה העת להשיב לעם את חירותו, והיא תשיב גם את שלומו

ה. גנרלים של מלכות שוקעת

בניסיון המחודש לחולל מחאות המוניות עם חידוש הלחימה בעזה, עלתה קבוצת גנרלים לשעבר לירושלים כדי להוביל את המחאה. בלט ביניהם רוני אלשייך, שהודיע שהמחאות נועדו לתת גב לשופטי בג"ץ לפסול את מהלכי הממשלה. גם אלשייך מעדיף שהכוח השלטוני יהיה בידי בג"ץ ולא בידי נבחרי ציבור. אלשייך לא רוצה להתמודד על קול הציבור. הוא רוצה ש-15 נבחריו על כס השיפוט יחליטו עבור עם שלם כיצד להשתמש "בארנק ובחרב" של מדינת ישראל.

מאז שאלשייך הצטרף לבמות קפלן לפני שנתיים, הוא מעביר שוב ושוב מסרים הקשורים בעליונות הפקידוּת וזלזול עמוק בנבחרי הציבור. אלשייך בז לנבחרי ציבור, אך בעומק העניין הוא בז לציבור. הוא מיקם את עצמו עם חבורת הנאחזים בקרנות הדיפ-סטייט של המלכות השוקעת, ונגרר איתם אל התהומות.

ו. קו פרשת המים החדש של המחנות הפוליטיים

עידן 'חילופי המלכות' משנה מהיסוד את חלוקת המחנות הפוליטיים (לעת עתה). לא בכדי ראשי מפלגות האופוזיציה מעדיפים לחסות בצילם של אותם פקידים לא נבחרים, יועמ"שים ושופטי עליון, ולא יעזו להפנות עורף לארגוני המחאה ולחזור ולהתכנס לכנסת כמוקד המרכזי של קבלת החלטות.

וכיוון שאותה מלכות שוקעת מאבדת בשקיעתה את מרכז הכובד הציוני שלה, הגנרלים שנגררים אחריה (גם אלה שהגיעו במקור מהימין) מאבדים את עמוד השדרה הציוני שלהם, לפעמים עד לכדי אובדן הדעת וחבירה לארגוני השמאל הרדיקליים ביותר.

ולעומת זאת, אנשים שהגיעו במקורם מהשמאל הציוני ומתעקשים על כוחם וסמכותם של נבחרי הציבור, מוצאים שפה משותפת איתנה עם הימין.

כיצד קרה הדבר, שחיים רמון ופרופ' משה כהן אליה שייכים היום הרבה יותר למחנה הלאומי מאשר רוני אלשייך ובוגי יעלון?

הכל נגזר משאלה אחת: מי הריבון במדינת ישראל?

הגיעה העת להשיב לעם את חירותו, והיא תשיב גם את שלומו. שלום פנימי במרחב הציבורי-פוליטי יכול לקרות רק דרך התכנסות לדמוקרטיה הפרוצדורלית שאהרן ברק וחבריו כל כך אוהבים לשנוא. פשרה היא נורמה חברתית חשובה ויקרה. היא תקרה רק כשנסיר את האחיזה בקרנות הדיפ-סטייט של מלכות שוקעת, ונתכנס לפוליטיקה של נבחרי ציבור. "והאמת והשלום אֱהבו".

--- title: איך נוצר הדיפ-סטייט ואיך מטפלים בו? author: איתי אסמן date: 2025-03-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/480 --- # איך נוצר הדיפ-סטייט ואיך מטפלים בו?

א. בואו נתחיל מסיפור שמתרחש בעולמו של כל אזרח – כשאתם מגיעים לבנק לפתוח חשבון, ונותנים לכם 40 עמודים ומבקשים מכם לחתום בסוף כל דף – האם יש מישהו שקורא את כל הסעיפים? או שאתם פשוט סומכים על פקיד הבנק ושעל זה ש״העסק עובד ככה״? בדיוק כך זה עובד בכל משרד ממשלתי.

יש לציין שאת הדברים כאן אני לא כותב רק על סמך הידע וההשכלה שלי (למדתי מדעי-המדינה), אלא גם בהסתמך על הניסיון האישי שלי. הסתובבתי במסדרונות הכנסת והממשלה לא מעט ולמדתי מבפנים איך הדברים שם עובדים (אולי בהמשך גם נעשה סיורים מודרכים לחברי הקבוצה כדי לראות בעצמם).

ב. איך נוצר הדיפ-סטייט?

לפני שמתחילים לטפל בבעיה, יש להבין איך היא נוצרת.

כששר מקבל משרד ממשלתי, הוא מקבל אותו יחד עם כמות גדולה מאוד של פקידים, ובירוקרטיה מטורפת. עובדי המשרד רגילים לעבוד בצורה מאוד מסוימת ומוגדרת. יש להם סדר יום. אנשים מדמיינים ששר נכנס, מחליף את כל הפקידים ומושל. זה לא עובד ככה. הוא יכול למנות לעצמו מנכ״ל, רמ״ט וכמה יועצים אישיים שלו – אבל המשרד הממשלתי ממשיך לעבוד כרגיל עם אותם אנשים, הם לא מתחלפים.

מי שלא חווה את זה לא יבין את עוצמת ההשפעה של הכנסים האלו, ואת הרצון של האדם להיות שייך למחנה הנאור

אז מה תפקיד השר? להתוות מדיניות. אבל מה עושים אם האג׳נדה של הפקידים שונה מזו של השר? או שהם יעשו את המדיניות שלו בעצלתיים, במקרה הטוב. או שבמקרה הפחות טוב – הם יסבירו לו שהמדיניות שלו לא תוכל לעבוד. מי שבקי בפרטים יש לו ביטחון עצמי הרבה יותר גבוה ממי שיש לו חזון ומדיניות בלי בקיאות בפרטים. זה לא רק במשרדי הממשלה. גם קצין חדש שמגיע למחלקה ותיקה, או מורה חדש שמגיע לכיתה ותיקה. המנגנון של הדיפ-סטייט מופיע בכל מערכות חיינו, אך ברגע ששר מקבל כוח פוליטי של פקידים בלתי נבחרים שקובעים מדיניות ציבורית, שם זה מתחיל להיות בעייתי מאוד.

ג. לשרים בדרך כלל אין בקיאות בפרטים של משרדי הממשלה שלהם, ובעיה נוספת היא שאין להם כוח אדם. קשה מאוד למצוא מנכ״ל או רמ״ט מנוסה, חברי הכנסת מחפשים דוברים רהוטים ויועצי חקיקה. אצל השמאל קל מאוד למצוא, יש להם הרבה מאוד ארגוני חברה אזרחית ואנשים שמתנדבים שם, והרבה מאוד קורסים שמכשירים אנשים. בימין זה כמעט לא נמצא.

במקומות מסוימים יש בעיה של ״חבר מביא חבר״, למשל במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, שמקדמים שם אנשים לתפקידים בכירים רק אם הם ״עם הדעות הנכונות״. במערכת הביטחון, בעיקר בשב״כ ובצה״ל, מקדמים לתפקידים בכירים רק אנשים שמתאימים לאג׳נדה הפוליטית, ואז כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון צריכים לבחור רמטכ״ל או ראש שב״כ – כל האפשרויות העומדות בפניהם נקבעות על פי מי שהוחלט לקדמו בעבר בהתאם לאג׳נדה. כך שהם צריכים לבחור את ״הרע במיעוטו״ במובן של פקיד מקצועי שיקדם את המדיניות שלהם ולא יהיה לעומתי.

ד. אנשים שמגיעים למשרה בכירה בשירות הציבורי מחוזרים על ידי כל מיני בעלי הון, שרוצים לחבר אותם לקבוצת השתייכות והתייחסות חדשות ולנתק אותם מהקודמות. מציעים להם מלגה במכון מנדל, בקרן וקסנר ועוד. הם מוזמנים לאירועים יוקרתיים ״עם האנשים הנכונים והדעות הנכונות״ וזה משפיע מאוד מאוד על עולם הערכים והדעות. מי שלא חווה את זה לא יבין את עוצמת ההשפעה של הכנסים האלו, ואת הרצון של האדם להיות שייך למחנה הנאור.

ה. אז מה אפשר לעשות?

להתחיל ללכת למשרות ציבוריות במשרדים ממשלתיים, להתנדב בארגוני חברה אזרחית כדי לקבל ניסיון, לקרוא הרבה מחקרים של ארגוני ימין. השרים וחברי הכנסת מהימין צריכים להתחבר למכוני מחקר ימניים ולארגוני החברה האזרחית. לייצר חיסון מהנדסת התודעה, ללמוד לזהות מניפולציות ציבוריות ותקשורתיות (כמו הרעיונות שנשלחים ב׳סוללים דרך׳). דרוש גם אומץ לב להתעמת מול פקידים חצופים, להבין שנבחר ציבור מגיע ליישם מדיניות בגלל הציבור שבחר בו. לא לומר ״באנו לשרת ולא לרשת״ אלא ״באנו לרשת״, לא מתוך תחושת התנצחות והכרעה, אלא משום שכך החוק קובע – שמי שנבחר בבחירות דמוקרטיות צריך ליישם את המדיניות שלמענה הוא נבחר – גם אם קומץ של אליטה כועס מאוד שהזיזו לו את הגבינה והוא מאיים במרד מיסים או בסרבנות. בנוסף, זה לא תלוי רק בחברי הכנסת והממשלה – בלי גיבוי ציבורי הם לא יקבלו אומץ. זה מאוד לא פשוט להתמודד מול ההתקפות התקשורתיות, האיום בחיטוט בחיים האישיים וההכפשות. לנבחרי הציבור אין כמעט תקשורת אבל יש להם ציבור. הציבור צריך לעודד אותם, לענות להכפשות נגדם, ולהגן על כבודם משום שזה לא הכבוד הפרטי שלהם. גם רבנים צריכים להוציא מכתבי תמיכה במקום ללכת למפגשי ‘אחדות’ עם המחנה המבזה. ואם כבר הולכים למפגשי אחדות אז יש להוכיח את מי שפוגע במדינה ובנבחרי הציבור, כדי לחזק את הדמוקרטיה ואת המדינה, כך בונים אחדות אמיתית.

כדי לפתור את הסיבוך, נבחרי הציבור נזקקים להפגין הרבה מאוד אומץ, וצריכים גיבוי ציבורי פומבי מהבוחרים שלהם, לא רק ביום הבחירות בקלפי, אלא בעיקר במאמרים, בהפגנות ובתקשורת

הניסיון להאשים את נבחרי הציבור ב״פוליטיקה של הכרעה״ זוהי דמגוגיה מוחלטת של ארגוני השמאל. כל נבחר ציבור מגיע כדי לקדם מדיניות וזה לא מגיע ממקום של הכרעה אלא ממקום דמוקרטי שהיה כל השנים. נחזק את מדינת ישראל ונכבד את נבחרי הציבור.

גם אם הממשלה מחליטה לפטר פקיד על פי חוק, כמו ראש השב״כ או היועמ"שית, אז בג״ץ לא מאפשר לה וטוענים שזה לא חוקי. יש כאן קשר גורדי שקשה מאוד להתיר. כדי לפתור את הסיבוך, נבחרי הציבור נזקקים להפגין הרבה מאוד אומץ, וצריכים גיבוי ציבורי פומבי מהבוחרים שלהם, לא רק ביום הבחירות בקלפי, אלא בעיקר במאמרים, בהפגנות ובתקשורת. לא לשתוק מול הבריונות והפגיעה בדמוקרטיה.

בע״ה נעשה ונצליח.

--- title: משרתים את הממלכה? author: איתי אסמן date: 2025-03-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/481 --- # משרתים את הממלכה?

א. האנשים שאומרים שהם לא משרתים את המלך אלא את הממלכה, מתכוונים לומר שראש הממשלה הוא אדם מושחת ואגואיסט וכל החלטותיו הן לטובת השרדותו האישית, זכותם האישית לחשוב כך, אך איך הם בדיוק משרתים את הממלכה? מי היא הממלכה?

אם הממלכה היא עם ישראל, אז כידוע, בקלפי נקבע האינטרס הציבורי של העם.

אלו דברים פשוטים אך מרוב הנדסת תודעה נוצר הצורך לחזור על הדברים הפשוטים שוב ושוב.

לאחר הבחירות הדמוקרטיות, מטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה על קואליציה של רוב, והממשלה, למעשה הופכת להיות הריבון, דהיינו, הממלכה. פקידים, עיתונאים ובכירים לשעבר שאינם סרים למרות הריבון וחוקיו – אינם משרתים את המלך ולא את הממלכה, הם אנרכיסטים שדוגלים בפירוק המדינה. הביטוי הזה הפך להיות הסיסמא של ממשלת הפקידים (דיפ-סטייט), אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור ומחליטים ליישם את האג׳נדה הפרטית שלהם, בניגוד לאג׳נדה של נבחרי הציבור, דהיינו הריבון.

חשוב לדעת, ברגע שבכיר בשירות הציבורי מחליט שהוא מקדם מדיניות שונה מנבחרי הציבור, הוא כבר לא שליח ציבור, הוא אדם פרטי או שליח של הארגון הפרטי שמקדם אותו, הוא לא משרת את עם ישראל. ולכן בכל פעם שתשמעו את הסיסמא הזו, פשוט תשאלו – מי הממלכה שאתה משרת? אם התשובה תהיה ״אנחנו הרוב״ – את זה נצטרך לראות בקלפי ביום הבוחר ולא בסקרים הממומנים שנוצרו ליצור ׳דעת קהל׳.

פרופסור רות גביזון ז״ל מסבירה לאהרון ברק מהי דמוקרטיה


ב. בעניין השיח על מות הדמוקרטיה ועל הדיקטטורה שאנו עומדים לקראתה, חשוב לדעת שהשיח הזה לא התחיל היום ולא לפני 10 שנים, הוא קיים כבר 50 שנה, מאז עליית מנחם בגין ז״ל לשלטון.

כבר אז פרסם השמאל כרוזים, מאמרים וקריקטורות על מות הדמוקרטיה, מפני שהדמוקרטיה, לשיטתם, אינה שלטון העם, אלא שלטון השמאל. וממילא כשהימין שולט, זו דיקטטורה, כי לדעתם הימין מסוכן והשמאל נאור. הערכים הנאורים כידוע נמצאים רק בצד השמאל הפוליטי, לכן הרכב בית המשפט העליון נראה כמו מפלגת מרצ.

אז מה השתנה ב-50 שנה האחרונות?

בעיקר מוקדי הכוח של השמאל במוקדי עיצוב התודעה ובמוכנות ׳לשבור את הכלים׳, כמו במשפט שלמה, לגזור את התינוק החי – את הצבא, ואת המדינה. השיח הלך והקצין, והמקומות שהשמאל שם בהם את כל כוחו – בית המשפט העליון והשב״כ, מאבדים את כוח שליטתם הפוליטי.

דעותיה של פרופסור רות גביזון ז״ל גרמו לה

לא להתקבל להיות שופטת בבית המשפט העליון


ג. מדוע ראש השב״כ אינו מוכן להתפטר?

הרי ברור לכולם, מימין ומשמאל, שראש השב״כ אחראי בצורה ישירה למחדל הביטחוני הכי גדול מאז קום המדינה, והוא גם אמר ״אני לוקח אחריות״. אם כן, מדוע הוא אינו מתפטר? זה קשור לסעיף מאוד מרכזי שהוכנס לתפקיד השב״כ – 7א: ״השירות מופקד על שמירת בטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין.״

מה הכוונה ״סדרי המשטר הדמוקרטי״? כפי שהסברנו, המושג ״דמוקרטיה״ אצל השמאל, פירושו ״שליטת השמאל״. אתמול פורסם בחדשות שראש השב״כ עשה מעקב אחרי המשרד לביטחון לאומי ומשטרת ישראל לבדוק אם נכנס לשם ״כהניזם״. למה הוא לא בדק אם נכנס לשב״כ קפלניזם? כי כל דבר שהוא אג׳נדת שמאל רדיקלי, מבחינתו היא לא פגיעה בסדרי הממשל הדמוקרטי. התפקיד ״הגנה על הדמוקרטיה״ (על פי פרשנות השמאל) הפך לחלק מהותי בתפיסת הביטחון של ראשי מערכת הביטחון – האויב אינו הטרור הערבי אלא ״הפגיעה בדמוקרטיה והשסע הפנימי״.

לדעתם, משלטון הימין אפשר להגיע בקלות לפאשיזם ונאציזם, לעומת שלטון השמאל, ממנו יוצא רק משטר דמוקרטי הדואג לזכויות אדם.

לכן הם לעולם לא ישלימו עם שלטון הימין, משום שמבחינתם זה אינו שלטון דמוקרטי, גם אם הוא יזכה ברוב קולות, וגם אם יהיה ראש ממשלה ימני ששמו לא נתניהו (נניח בגין…).

אגב, בסוף סעיף 7א כתוב ״והכל כפי שתקבע הממשלה״ – הקטע הזה בדרך כלל לא מופיע בתקשורת. מדוע? כי יש כאן אג׳נדה לקדם.

לדעתם, משלטון הימין אפשר להגיע בקלות לפאשיזם ונאציזם, לעומת שלטון השמאל, ממנו יוצא רק משטר דמוקרטי הדואג לזכויות אדם

ד. ומה עושים עם ׳השסע בעם׳?

שוב נשאלת השאלה למי אתם מתכוונים כשאתם אומרים: עם.

כשאומרים ׳שסע בעם׳, למי אתם מתכוונים? האם כשהיועמ״שית מתנגדת לקידום מדיניות זה שסע בעם?

האם כשראש השב״כ מסרב להתפטר ומחזיק בכוח את המשטרה החשאית תחת חסותו זהו קרע בעם?

האם כשחרדים, מתנחלים, נערי גבעות או תושבי פריפריה חשים אזרחים סוג ב׳ זהו קרע בעם,

או שמא רק מחאות קפלן זה שסע בעם?

הביטוי ״שסע בעם״ עובד לכל הכיוונים, אלא אם כן אינכם דמוקרטים ולא רואים באזרחי ישראל שווים.

לא רק השמאל קרוי עם אלא גם כלל ישראל, ולכולם יש כאבי בטן.

אז כיצד מתקבלות החלטות? פשוט מאוד, רצון העם נקבע בעזרת הבחירות בקלפי.

כך זה היה מאז ומעולם, רק שמאז עליית הימין לשלטון, הפרוצדורה הזו הפכה להיות לא לגיטימית עד כדי התערבות ראש המשטרה החשאית בסדרי השלטון.

גם הרמטכ״ל הקודם, כזכור, לא יצא נגד הסרבנות משום שהם ניסו לעצור את מה שהוא ראה כ״הפיכה משטרית ושינוי סדרי ממשל״.

כשכל ראשי מערכת הביטחון עסוקים בדמוקרטיה של המיעוט הנאור במקום בביטחון, אין מי שיעסוק בשמירת גבולות המדינה.

הפתרון ל״שסע בעם״ הוא הסברה רחבה והתעקשות על כללי משחק ברורים; שממשל דמוקרטי עובד לפי החלטת הריבון, כלומר, נבחרי הציבור – שהם נציגי העם.

הצבת גבולות אינה שנאה, אינה כפייה ואינה דיקטטורה – כך עובד משטר דמוקרטי וכך עובדת כל מערכת יחסים בריאה

ואם יש מישהו שעובר על החוק – מעודד סרבנות, אי תשלום מיסים וכו׳ אז פשוט מציבים לו גבולות ללא פשרות ומכניסים אותו לכלא (מתוך אהבת ישראל כמובן).

כך מדינת חוק דמוקרטית אמורה לעבוד, אחרת יהיו כאן כאוס ואנרכיה. ברגע שהגבולות יהיו ברורים, הפרוטקשן המתמשך הזה יעצור.

שיח בריוני גדל בגלל שמנהלים איתו שיח, כמו שניהלו שיח עם ראשי הסרבנות לפני הטבח בעוטף.

הצבת גבולות אינה שנאה, אינה כפייה ואינה דיקטטורה – כך עובד משטר דמוקרטי וכך עובדת כל מערכת יחסים בריאה.

מי שמתהדר בהיותו ״דמוקרט״ ראוי שידע להציב לעצמו גבולות בשיח ובמעשים כלפי הצבא והמדינה.

ב״ה רוב עם ישראל מכבד את החוקים ובז לאנרכיה, לא ניתן לקיצוניים לפרק את המדינה.

--- title: מעט מן הגבורה ומן האמת מנצחים כל חולשה ושקר author: סוללים דרך date: 2025-03-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/482 --- # מעט מן הגבורה ומן האמת מנצחים כל חולשה ושקר

׳ספירלת השתיקה׳ היא תאוריה בחקר התקשורת, ולפיה אמצעי התקשורת יכולים להשפיע משמעותית על דעת הקהל החברתית בכך שהם יוצרים אשליה של דעה רווחת, אשר נתפסת בעיני הציבור כ"הדעה המקובלת" וכ"דעת הרוב".

מהלך זה גורם לאדם הבודד לחוש שדעתו היא בעמדת מיעוט ולהצניע אותה. כך נגרם, על פי התאוריה, "אפקט דומינו" המביא בסופו של דבר לשינוי במציאות עצמה.

(ויקיפדיה)

מסתבר שברגע שמושמע באומץ קול אחר, אנשים שחשבו שהם במיעוט מקבלים פתאום ביטחון וממשיכים את המגמה הזו, והדבר עושה פעולה אדירה במעגלים הולכים ומתרחבים.

פתאום מתברר שרבים רבים חשבו אחרת, ופשוט פחדו להשתייך למיעוט.

לאמיצים הפורצים את הדרך ראוי להצדיע. הם לא חוששים ולא מתקרבנים, הם פשוט מהווים דוגמה ומופת עבור חברה שוחרת חירות ועצמאות.

הנה לפניכם ארבע דוגמאות מכוננות:

למעשה זוהי דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה, מכיוון שהוא כופה את דעתו של תלמידי בית הספר והוריהם ומחייב אותם להזדהות איתו

דוגמה ראשונה:

פרופ' בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים הודיע הבוקר לעמיתיו, כי אינו מוכן שהנהלת האוניברסיטה "תגיד לו מה לחשוב", וכי אם תוכרז שביתה בשל הפיטורים של היועצת המשפטית לממשלה או ראש השב״כ, הוא ימשיך ללמד. (אריאל כהנא)

דוגמה שנייה:

איש העסקים יעקב הלפרין, מבעלי 'אופטיקה הלפרין', יצא במתקפה חריפה נגד פורום העסקים שמובילים בין היתר הראל ויזל ועופרה שטראוס:

"ההפגנות והשביתות מחלישות את מורל העם. מי מינה אותם? כל אחד קם בבוקר ומחליט שהוא פורום ולוקח בשבי מאות אלפי אנשים כבני ערובה".

דוגמה שלישית:

סמדר מורס, מנהלת בית ספר "נופים" בתל אביב, מגיבה לפרובוקציה של זאב דגני מנהל הגימנסיה הרצליה, שאמר לתלמידיו שהם עולים יחד ללמוד בירושלים 'בעקבות סכנה למדינה ופעילות בלתי חוקית של ראש הממשלה':

"אנחנו רואים כאן מקרה קלאסי של ניצול סמכות מקצועית, פורמלית, כדי להכניס דעות פוליטיות סובייקטיביות לתוך מוסד חינוכי שבחלקו ממומן על ידי משרד החינוך", אומרת סמדר, ומוסיפה שהדבר נעשה "מול קהל שבוי של משפחות והורים עם מגוון דעות".

לדבריה, זאב דגני חושב שהוא דמוקרט גדול, אך למעשה זוהי דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה, מכיוון שהוא כופה את דעתו של תלמידי בית הספר והוריהם ומחייב אותם להזדהות איתו.

דוגמה רביעית:

מכתבו של פיודור נתנאל בזובוב, מרצה בבצלאל משנת 2006 ובוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי מ-1995:

שלום לסטודנטים ומרצים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל,

‏גדלתי במדינה טוטליטרית במשפחה של מתנגדי השלטון.

מגיל 4 ידעתי מה היא האמת ומה הוא השקר, וידעתי גם שמשפחתי עלולה לשלם את המחיר ולהפגע רק בגלל חוסר שיתוף פעולה עם האידיאולוגיה השלטונית.

אנשים בסביבתנו הקרובה אכן נרדפו, איבדו עבודה ופרנסה ואף נכלאו במוסדות של "חינוך מחדש".

‏אחת הסיבות לכך שהחלטתי לכתוב את הטקסט הזה, היא שאיני מוכן לקבל את המציאות, בה נכתבות ונשלחות הצהרות מטעם ההנהלה ו"מסדר ראשי המחלקות" שהתקבלו "פה אחד", מבלי שישמע קול אחר ושונה.

כך בדיוק המציאות היתה נראית בברית המועצות וברומניה של צ'אושסקו.

‏בשפת האם שלי ישנו כינוי – чистоплюй – "יורק נקי".

כך למשל מכנים מישהו שמתחפש למורד או מוחא (מוחה) במוסכמות או בשלטון אותו הוא מאשים ברודנות, תוך ידיעה ברורה שלא ישלם שום מחיר בעבור "מחאתו האישית".

החשש והשתיקה של הרוב מונעים מהדמוקרטיה האמיתית (ולא המהותית) להתקיים, יוצרים כאוס וגורמים לנאבקים על מעמדם "השולט" להיות שיכורי כוח

‏במציאות הישראלית של "דיפ סטייט" ואכיפה בררנית (כך אני רואה את הדברים), המרצים (בעיקר הבכירים) שיוצאים להגנתו של מי שעומד בראש המשטרה החשאית, יכולים להיות לגמרי בטוחים שלא יפגעו כלל ואף אולי יתוגמלו בשל מאבקם ב"שלטון הרודני" המדומיין. וזאת כאשר המרצים והסטודנטים שדעתם שונה – או שחוששים מלהביע אותה או שעוברים תוך כדי ללחש.

אני מכיר באופן אישי הן מרצים והן סטודנטים רבים, שמעדיפים לשתוק מתוך חשש מוצדק ומוכח, הרי אנוכי משלם את המחיר על השקפתי הפוליטית כל יום מחדש.

אציין, שבניגוד לקולגות רבים שמתבטאים פוליטית בנוכחות הסטודנטים ללא הרף, אני משתדל לעשות זאת בכתב ורק בנסיבות של איום בהשבתת המוסד, שאומנם הוחלף בשביתה אישית, שגם היא על חשבון משלם המיסים.

‏בימים בהם מתקיימת כאן מלחמת מעמדות במסווה של מאבק על "דמוקרטיה", בתור אחד שצמח אומנם במדינה אחרת אך מתוך "אצולה תרבותית", איני חושש כלל שישייכו אותי למעמד "הבבונים". אני אף גאה להודיע על תמיכתי המלאה ברפורמה המשפטית, ניצחון מוחלט, שלילת פנסיות תקציביות מסרבני המילואים וצורך קיומי להדיח את ראש השב"כ, וזאת רשימה חלקית בלבד.

‏ואני פונה לכל מי ששותף לדעותי או לחלק מהן, בקריאה להפסיק להפקיר את הבמה, לחשוש ולשתוק. החשש והשתיקה של הרוב מונעים מהדמוקרטיה האמיתית (ולא המהותית) להתקיים, יוצרים כאוס וגורמים לנאבקים על מעמדם "השולט" להיות שיכורי כוח.

אנו מריעים לגיבורים הללו. בע״ה ילכו בעקבותיהם עוד רבים, הסכר ייפרץ ורוח חירותית תמלא את חלל ארצנו.

--- title: עם ישראל והסלידה שלו ממלחמת אחים author: איתי אסמן date: 2025-03-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/483 --- # עם ישראל והסלידה שלו ממלחמת אחים

למרות האיום המרומז של אהרון ברק שתהיה כאן מלחמת אזרחים, סביר להניח שהיא לא תקרה.

עם ישראל יצא לגלות עם חורבן בית המקדש השני, לאחר שהייתה כאן מלחמת אחים. עיקר הבעיה במלחמת האחים שהייתה אז היא שפיכות הדמים – נלחמנו אחד בשני עד כדי רצח. בתקופת המחתרות בימי המנדט, לפני קום המדינה, היה הסזון ולאחר מכן פרשיית אלטלנה, וגם האירועים הקשים האלו היו 'משחק ילדים' לעומת מה שהיה לפני חורבן בית שני.

הסיבה הרוחנית לכך שיצאנו לגלות היא שנאת החינם, והסיבה שחזרנו לארצנו היא שהשנאה הזו ברובה תוקנה (רובה, אך לא כולה). הפעם הגאולה שלנו היא סופית, בלי גלות וחורבן נוספים.

הוויכוחים הפוליטיים עולים לטונים מאוד גבוהים, אך עם ישראל לא יגיע למצב של מלחמת אחים. הרב קוק זצ״ל מסביר שבביטוי ״מלחמת אחים״ יש צד חיובי, שאנחנו זוכרים שאנחנו אחים. כל עוד זוכרים שאנחנו אחים אפשר להתווכח, גם בסגנון קשה. זו הסיבה לכך שאהרון ברק בחר בביטוי ״מלחמת אזרחים״ ולא "אחים", כדי להגביר את הניכור בינינו, כאילו אנחנו חלילה אנשים זרים ואין בינינו קשר.

רוב מוחלט של עם ישראל יישאר בארץ ישראל, ולמרות שהתקשורת מציגה שיש עזיבה המונית – מסתבר שמדובר בעיקר בעולים מברית המועצות מהשנה האחרונה.

התקשורת מומחית בהגברת סכסוכים בין איש לאחיו, והיא תנסה להגדיל את השסעים בעם. נסו לא להיבהל מהתחזיות שלהם, מהמניפולציות שהם מפעילים, מהדרמה ומהניפוח של כל אירוע. אל תאמינו לכל ידיעה חדשותית שאתם שומעים מהם. יש להם קמפיין ואג׳נדה מאוד ברורים.

רוב עם ישראל לא נמצא שם. הוא נמצא בעבודה, בלימודים, במילואים ובחיי השגרה הפשוטים. לא במחאות ולא בהפגנות.

כאנשים בוגרים, המודעים לשלב שבו האומה נמצאת, עלינו להתחזק באהבת ישראל אמיתית הנובעת מהכרה בערך האחדות, אך לא מתוך שעבוד.

מותר לחדד את הדעות, אך אסור להיגרר לשנאה בלבבות.

נאהב כל יהודי, ועם זאת נקדם את עולם הערכים שלנו בצורה דמוקרטית, מתוך נאמנות ואחריות לעם ישראל ולמורשתו

אהבת ישראל איננה כניעה לפרוטקשן.

האחדות היא כאמור ערך חשוב מאוד, אך לא ייתכן שצד אחד יוותר כל הזמן בגלל איומים של פירוד ועקרונות של ״גדול השלום״.

אחדות היא בין אנשים בוגרים ושווים, שלא מאיימים לפרק את המדינה בכל פעם שהמפלגה שלהם לא בשלטון.

נאהב כל יהודי, ועם זאת נקדם את עולם הערכים שלנו בצורה דמוקרטית, מתוך נאמנות ואחריות לעם ישראל ולמורשתו.

--- title: ימים היסטוריים ומבוגר אחראי author: אודי בן חמו date: 2025-03-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/484 --- # ימים היסטוריים ומבוגר אחראי

א. כנראה שהביטוי ימים היסטוריים עוד יחזור שוב ושוב.

כמו תהליך לידה ארוך ומייסר שלא מתרחש ברגע אחד.

אשריכן הנשים העומדות במציאות המתמשכת והפלאית הזאת וחוות אותו, לעומת הגברים המתבוננים בו ׳קצת׳ מבחוץ.

ב. ומה הכוונה ׳מבוגר אחראי׳? ממש ממש לא מה שאתם חושבים.

הביטוי הזה הפך לכלי ציני נגד הימין ומנהיגיו הדורש מהם להיכנע, לוותר ולסגת ממהלכים הכרחיים ובלתי נמנעים.

דרוש מבוגר אחראי כמו שהשמאל רואה זאת, ולכן ממשיך עם תהליכים לאור תפיסת עולמו כגון הסכמי אוסלו, הבריחה מלבנון, הגירוש מגוש קטיף ועוד ועוד.

אז הפעם המבוגר האחראי ממשיך בליווי תהליך הלידה עד הסוף. לא נוטש את היולדת כי הוא לא מצליח לעמוד ביסוריה עקב אישיותו החלשה והרופסת.

ברגע אחד מכונן, מבלי להכיר לעומק את משנתו המשפטית, נחשף האדם הפשוט מן היישוב לעומק אישיותו חסרת האחריות של המוח הגדול מאחורי קידום מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה

ג. בהנחה שצפיתם אמש באהרון ברק, ואתם מייחסים לאיש חכמה יתרה וחשיבות של אדם רציני, אני מניח שאתם תוהים איך נכון להגיב לדבריו?

אז ראשית כדאי לדעת שפרופ׳ ריצ׳ארד פוזנר, אחד מגדולי המשפטנים בעולם, כינה אותו ״פיראט משפטי״. לא פחות.

תאפסנו את זה איפשהו בראש כשאתם צופים באיש ובמשנתו.

ד. אמש במופע של עולם תחתון מעונב ורהוט, האיש איים בשפה מנומסת במלחמת אזרחים. לא פחות. איזה טרלול.

הוא כמובן עשה זאת במתק שפתיים, ברוגע, לבוש אפודת סבא טוב ומתוך ׳דאגה לאומה כמובן׳ ולא מתוך שאיפה לכוח ועוד כוח.

מה פתאום? הכל לשם שמיים. ״הוא פשוט רואה את טובת האומה בדרך אחרת״.

ברגע אחד מכונן, מבלי להכיר לעומק את משנתו המשפטית, נחשף האדם הפשוט מן היישוב לעומק אישיותו חסרת האחריות של המוח הגדול מאחורי קידום מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה.

ה. ברק סימן לכל המערכות מה מצופה מהם בשלב הבא במאבק.

הוא הרי היה יכול לבחור במילים אחרות. אבל האיש לא פראייר. יש לו מפעל חיים לקדם ואם יהיה זה במחיר מלחמת אזרחים (אגב, מדוע לא אמר 'מלחמת אחים'?), לא נורא. תמיד יהיה על מי להפיל את התיק. זאת הרי אומנותו. סמכות ללא אחריות.

ו. קחו אוויר.

טרור פועל על ידי הטלת אימה ופחד. להבדיל, כמו אותו ילד במרכול שצורח ללא שליטה עצמית ורוצה לראות רעד ולחץ במבוגר האחראי עליו.

והפעם על המבוגר האחראי הזה להיות באמת אחראי.

זהו תהליך טבעי והכרחי. נעשה זאת בנחישות וברגישות רבה. ללא ציניות.

המופע אמש גם מסייע לחשיפת שחקנים רבים. זה הרגע לחשוף את כל מעמידי הפנים שבעד 'אחדות והסכמות רחבות'

ז. בקיצור, דמיינו שאמש התראיין ילד קטן הצורח במרכול ״תקנו לי!!!״, וכך גם המפגינים האלימים וגם ראש השב״כ הנאחז בסינר של אמו ולא מוכן לעזוב את הצעצוע כי החגיגה נגמרה.

זה יקל מאוד את ההתייחסות ובעיקר את העמדה הנפשית.

הכל תלוי בה עוד הרבה לפני טיעון מדויק כזה או אחר.

לילד משתולל אהוב ויקר לא מנסחים הצהרה מסודרת עם יועץ תקשורת ועורך דין.

אומרים לו בפשטות, מתוך אחריות ולא בפטרונות: ״בוא חמוד, תפסיק עם ההתנהגות הזו, זה לא מכובד, חוזרים הביתה״.

וכך גם לכאלה שאין שום סיכוי לדבר איתם בהיגיון וברוגע. לצערנו.

ח. האכזבה הכי גדולה אמש מהראיון עם ברק הייתה שאמר שאינו יודע מהו דיפ-סטייט.

זהו קשקוש כמובן, כי אח״כ אמר שזהו מושג אמריקאי ובישראל הוא לא קיים, אבל לא זאת הנקודה.

פשוט הבנו שהוא לא עוקב בסוללים דרך. נורא.

ט. המופע אמש גם מסייע לחשיפת שחקנים רבים. זה הרגע לחשוף את כל מעמידי הפנים שבעד 'אחדות והסכמות רחבות'. תבדקו למשל את תגובת 'הרבעון הרביעי' ורבנים התומכים בהם, ואת תגובת בנט השותק ותבינו איפה הם עומדים. לא צריך לקלל כמובן, רק טוב להבין.

י. קצת הומור, קור רוח, ביטחון עצמי וראייה רחבה. זה בעיקר מה שצריכה היולדת.

שיהיה בשעה טובה בע״ה.

שבת שלום.

--- title: הדיפ-סטייט author: איתי אסמן date: 2025-03-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/485 --- # הדיפ-סטייט

א. מאיפה המושג נולד ומה פירושו?

המושג דיפ-סטייט (Deep state) נכנס לחיינו בעיקר לאחר מינויו של דונאלד טראמפ ב-2016 כנשיא ארה״ב. ההיסטוריון ראיין ג׳ינגראס (Ryan Gingeras) טוען שהמושג הגיע מטורקיה, ופירושו ״סוג של מערכת ממשל מקבילה, שבה אנשים לא רשמיים או לא מוכרים בציבור ממלאים תפקידי מפתח ומיישמים מדיניות שונה מזו של המדינה (דהיינו הממשל הנבחר)״. מצד אחד מדובר באנשים שהמדינה מעסיקה, אך הבעיה היא ש ״הם מבצעים מדיניות המנוגדת ישירות לרוח החוק״.

בשנות ה-90 הצבא בטורקיה שיתף פעולה עם סוחרי סמים וחוטפים כדי לנהל מלחמה נגד מורדים כורדים. לטורקיה יש עבר מפואר של שימוש בעולם התחתון כדי להתמודד עם אויבים מבית ומחוץ.

המושג הושאל לנעשה בארה״ב. שם המדינה לא משתמשת בעבריינים כדי להתמודד עם פורעים, והכוונה היא לקבוצה גדולה בממשל הפדרלי שלקחה לעצמה סמכויות מעבר לכוחה הרשמי והשתמשה בהן נגד נשיא ארה״ב ומדיניותו. טראמפ האשים גורמים בכירים ב-FBI (לשכת החקירות הפדרלית) וב-CIA (סוכנות הביון והריגול המרכזית) שהם חותרים תחת מדיניותו, וגם את התקשורת האמריקנית. הוא גם טבע את המונח ״פייק ניוז״, שלאחר מכן נעשה בו שימוש רחב בעולם כביקורת על התקשורת.

מארה״ב הגיע המושג דיפ-סטייט לישראל. אך כמו שיש הבדל בין הדיפ-סטייט של טורקיה לזה של ארה״ב, כך יש הבדל בין הדיפ-סטייט של ארה״ב לזה של ישראל.

מצד אחד מדובר באנשים שהמדינה מעסיקה, אך הבעיה היא ש ״הם מבצעים מדיניות המנוגדת ישירות לרוח החוק״

ב. האם מדובר בקונספירציה?

כדי לפזר את ענני הקונספירציה שאולי צצים, חשוב קודם להסביר את המנגנון הפסיכולוגי, הסוציולוגי והמדיני שמייצר את הדיפ-סטייט.

מי שמרכיב את הדיפ-סטייט אלו קבוצות כוח שאינן נבחרות, כלומר פקידוּת. בדרך כלל אלו עובדי ציבור בעלי תודעה תרבותית מסוימת (׳חבר מביא חבר׳), שמבינים שהמדיניות שלהם כבר לא תתממש בשיטה הדמוקרטית, דהיינו בבחירות בקלפי, ולכן הם בונים את עמדות הכוח שלהם במקום נסתר מהעין, אך עדיין יש לו השפעה גדולה.

ניקח כמשל רעיון מהמלחמה שאנחנו נמצאים בה: ארגון הטרור חמאס הבין שאם הוא יפעל מעל פני הקרקע הכוח הצבאי שלו עלול להתגלות ואז להיות מחוסל. לכן הוא בנה מנהרות. אין הכוונה חלילה להשוות את פקידי הדיפ-סטייט לחמאס הרצחני, אלא להסביר שכאשר ישנו כוח שרוצה להשפיע, הוא מוצא את הדרכים שלו לעשות זאת, אם לא בצורה גלויה אז בדרך נסתרת ו׳בחסות החוק׳. גם לא תמיד מדובר באנשים שיושבים ומתאמים עמדות ביניהם, ההבנות התרבותיות הסמויות וקבוצת ההשתייכות של הפקידים הן הגורמים המרכזיים שמשפיעים. הדיפ-סטייט מצוי יותר אצל השמאל מאשר אצל הימין, כי השמאל במהותו בנוי על השתייכות למעמדות ועל הדיאלקטיקה של מארקס שטוענת שהעולם בנוי ממאבקי כוח של מדוכאים מול מדכאים. הימין הוא יותר ממלכתי, סולד ממהפכות ומטיף לתהליכים איטיים.

מכתב היועמ״שים, פורום חומת מגן לישראל (בכירי מערכת הביטחון לשעבר) – כל הפקידים הלא נבחרים מוחים על פגיעה בכוחם הפוליטי הבלתי מעורער של חבריהם הפקידים


ג. שורשי הדיפ סטייט בישראל

בעת הקמת מדינת ישראל שלטה כאן מפלגת מפא״י של בן גוריון. כל הפקידות הייתה מטעמו והיא יצרה את תרבות השלטון. בזמנו הונהג פנקס אדום, שלפיו רק מי שהשתייך למפלגה של בן גוריון קיבל הטבות והתקבל לתפקידי מפתח. וכך השמאל, שבנוי על תפיסת עולם של מעמדות, שימר את כוחו. ב'מהפך׳ שהתרחש בעליית הליכוד לשלטון הבין השמאל שבשיטה הדמוקרטית הרגילה הוא כבר לא ישלוט, כי באופן דמוקרטי השלטון נלקח ממנו. בגין, שהיה איש ממלכתי והאמין בתהליכים, השאיר את אנשי השמאל בעולם הפקידותּ ולא החליף אותם באנשיו, מתוך אמונה באמירה האלמותית ״באנו לשרת ולא לרשת״. לכאורה זהו מעשה אצילי מתוך ׳אדיבות של מנצחים׳. אך השמאל, שאינו מאמין במדיניות הימין וחושב שמסורת זה פרימיטיבי, לא קיבל את הדין. הוא בנה לעצמו מנגנוני כוח ושליטה בתוך עולם הפקידות. כל שר שנכנס למשרד ממשלתי ירש את הפקידים שמאיישים את המשרד, המתרגמים את מדיניות השר ל'שפה' שלהם.

ניתן דוגמה אקטואלית ממשרד הביטחון. ראשי מערכת הביטחון מציגים בפני שר הביטחון וראש הממשלה רק אופציה אחת, של השארת החמאס בעזה. לאחר הטבח הם באים בתלונות לממשלה שהעצימה את החמאס. רגע, אבל מיהו הפקיד האמון על מדיניות הביטחון? מדוע הוא אינו מבוקר? רוב הציבור אינו מודע עד כמה – למרות ששרי הממשלה אכן אחראים על המדיניות – בניית המדיניות והדירקטיבה בנויה על בסיס הידיעות שהפקידים מביאים להם. יש להם סמכות ללא אחריות. הפקידים הם בעצם העיניים והידיים של השר, הם מביאים לו את המידע ואת הפרשנות, ועל בסיס זה הוא מקבל החלטות. ברגע שאומרים לכל שרי הביטחון ״עדיף שחמאס מוחלש ישלוט בעזה ולא הג׳יהאד האסלאמי״, זה נשמע מאוד משכנע, במיוחד שכל גורמי הביטחון אומרים זאת ביחד בצורה נחרצת.

האלוף במיל׳ ישראל זיו, המשמש גם כפרשן ויועץ ביטחוני,

מסביר שתפקיד שר הביטחון הוא להגן על הדרג הצבאי מהדרג המדיני


ד. אין מידע אובייקטיבי בפוליטיקה

כדי להבין את מנגנון הדיפ-סטייט, צריך להבין שכל מידע הוא תוצר של פרשנות ותפיסת עולם. אין דבר כזה פקיד 'אובייקטיבי'. אם הגורם הביטחוני רואה במה שקורה ביהודה ושומרון כיבוש זר, הוא יביא פעולות צבאיות לשולחן הקבינט הביטחוני בהתאם לתפיסת עולמו, ואם הוא רואה בעזה את נחלת אבותינו, הוא יביא לקבינט הביטחוני תוכנית לכיבוש עזה.

הטעות של הימין הייתה שהוא היה נאיבי והאמין שפקידי השמאל יממשו את המדיניות של שרי הימין שבראש במשרדיהם. אבל למעשה, הם בנו 'מדינת עומק' (דיפ-סטייט) שדרכה המדיניות שלהם היא זו שמתבצעת, ושרי הממשלה הם רק גורמים שמזרימים כספים למוסדות. יש כיום קמפיין שלם שאומר שהמדינה לא צריכה לממן ישיבות חרדיות, והכל עם גרפים ונתונים. האם מישהו מהקוראים יודע כמה כסף זורם במשרד הביטחון לכל מיני תפקידים לא ברורים? אין שם שום שקיפות, שהרי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין… כמה כסף תאגיד התקשורת מקבל, וגלי צה״ל ו'הבימה'? לתקשורת יש תפקיד חשוב מאוד בעיצוב התודעה. היא מסבירה לנו שהכסף הגדול נמצא רק בכספים הקואליציוניים ובמה שהולך להתיישבות ולישיבות. מישהו כאן יודע כמה כסף המדינה העבירה ומעבירה לקיבוצים?

ניצב בדימוס עמי אשד אומר במסיבת עיתונאים שאיש מהמקורבים אליו אינו יודע מה הדעות הפוליטיות שלו,

חצי שנה לאחר מכן הוא מופיע בהפגנה של מחאת קפלן נגד הממשלה


ה. האקדמיה, יצירת השפה והתודעה

גם לאקדמיה יש תפקיד חשוב בשליטה של השמאל, אולי התפקיד הכי חשוב, משום שהיא אחראית על בניית השפה והתודעה. בשפה שהם יוצרים משתמשים אחר כך הפקידים והתקשורת. למשל המילה ׳הדתה׳ שפרצה לחיינו, שהואשמו בה שרי חינוך ושבגללה נעצר קידומו של עופר וינטר. היא נהגתה על ידי פרופסור יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה. יש טענה של אנשים ימניים-דתיים, שצריך לתת לשמאל להיאבק ולשלוט כי הוא קטן מבחינה דמוגרפית. מי שאומר את המשפט הזה אין לו שום הבנה בעולם הרעיונות והתודעה. השמאל אולי מוליד פחות ילדים, אבל הוא בהחלט מוליד תודעה. הוא לוקח את הדתיים ומעביר אותם קורסים, לוקח אותם למכוני מחקר שמסבירים שדמוקרטיה זה לא שלטון הרוב אלא שלטון זכויות האדם עם על ידי בג״ץ. מסבירים לציבור ולפקידים שנבחרי הציבור הם אנשים מושחתים ואינטרסנטיים, ושתפקיד הצבא, השב״כ, התקשורת והאקדמיה הוא להגן על הדמוקרטיה מפני העם ונבחריו. כאשר בראש פירמידת הדמוקרטיה עומד בית המשפט העליון.

לאט לאט שלטון הצללים יוצא מהשליטה של השמאל. הדבר שהכי מפחיד את הצל הוא אור השמש והשקיפות

ו. תהליך היסטורי של חילופי הגמוניה

זו בדיוק הסיבה לכך שהשמאל משתולל עכשיו בגלל פיטורי ראש השב״כ. לאחר שהוחלפו שר הביטחון והרמטכ״ל הלעומתיים, ועכשיו גם ראש המשטרה החשאית (שבאופן מגוחך הפך להיות מגן הדמוקרטיה של השמאל) מוחלף, לאט לאט שלטון הצללים יוצא מהשליטה של השמאל. הדבר שהכי מפחיד את הצל הוא אור השמש והשקיפות, למשל השאלה לאן כל הכסף הולך. הם מצידם מתחילים להאשים את הימין בדיקטטורה באמצעות מניפולציות ודמגוגיה ומאיימים במלחמת אזרחים, עם 'הצדקה מוסרית' שהכל כמובן בשם הגנה על דת הדמוקרטיה וכדי שלא נהפוך כאן לאיראן ולמשטר האייתוללות.

כנגד כל הדמיונות והדמגוגיה האלו צריך להבין את מנגנון הדיפ-סטייט ואת התהליך ההיסטורי המבורך של חילופי הגמוניה, לא בממשלה (זה היה כבר ב-77) אלא במערך הפקידות. התהליך הזה יביא למדינת ישראל יותר חירות אישית, יותר יהדות – ויותר דמוקרטיה.

--- title: תקשורת בזמן מלחמה author: איתי אסמן date: 2025-03-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/487 --- # תקשורת בזמן מלחמה

א. החל מרגע חידוש הלחימה בעזה – נפתח קמפיין ש'מסביר' מדוע המלחמה אינה לגיטימית. התקשורת, שתפקידה לתווך את המציאות, משמיעה בעיקר קול אחד – שהמלחמה הזו מגיעה ממניעים פסולים. הטענה שראש הממשלה פתח במלחמה כדי להשתיק את הביקורת נגד פיטורי ראש השב״כ היא מופרכת, משום שראש השב״כ בעצמו תמך בקיום המבצע הזה בזמן הזה. אבל את מי שנמצא בפסיכוזת המונים, העובדות לא מעניינות. בתאגיד השידור הציבורי, שאמור להיות אובייקטיבי ולהשמיע את כל הקולות, נשמע רק קול אחד: נגד הממשלה. גם תחנת הרדיו הצבאית, גלי צה״ל, ראיינה אתמול במשך יום שלם משפחות שכולות והורי חטופים שטוענים שהמבצע הזה הוא טעות. גלי צה״ל אמורה להיות ״הבית של החיילים״. מה אמור לחשוב חייל שנלחם בעזה כשהוא שומע את התחנה הצבאית, הממומנת על ידי משרד הביטחון, אומרת שהמבצע הזה מיותר? ומניין הידע והוודאות שלהם שהמבצע הזה יהרוג את החטופים? איזה ציבור מייצג תאגיד השידור הציבורי, ואילו חיילים מייצגת התחנה הצבאית? מרוב דמוניזציה לנבחרי הציבור, כל מי שתוקף אותם נחשב "נאור" ו"דמוקרטי", וכל מי שמגבה אותם נחשב ״ביביסט״. הביקורת הפכה להיות הדעה היחידה.

איזה ציבור מייצג תאגיד השידור הציבורי, ואילו חיילים מייצגת התחנה הצבאית?

ב. מה בדיוק הופך את המלחמה הזו להיות ״שנויה במחלוקת״ ו״ללא הסכמה לאומית רחבה״? כידוע, הכל תלוי במבטו של המתבונן. מי שמעריץ את האליטה השמאלנית בטוח שהמלחמה הזו שנויה במחלוקת. אך עבור האדם הממלכתי והמכבד את הדרג המדיני, את הדרג הצבאי ואת השב״כ – המלחמה הזו היא בקונצנזוס, משום ששלושת הדרגים האלו יחד הסכימו שיש לצאת למבצע הזה. זה בסדר לבקר את הממשלה והדרג הצבאי על המהלכים שלהם; אך במקרה שלנו, לטעון שהמלחמה אינה בקונצנזוס רק בגלל ש'מחאת קפלן' ותקשורת השמאל מתנגדות לה – האם זה מה שמוציא אותה מהקונצנזוס?! מדובר בטענה שנובעת משעבוד מנטלי לשמאל ולא מקריאת המציאות. מי שגדל עם רגשי נחיתות ונושא עיניו בהערצה לאליטה השמאלנית, מעצב תפיסות עולם עקומות הבזות לנבחרי הציבור ובכך מייצרות עיוות מוסרי.

ג. מדוע חמור שמאמר הטוען שהמלחמה אינה בקונצנזוס פורסם בכותרת ראשית בערוץ תקשורת דתי?

כשאדם נכנס לערוץ תקשורת דתי הנחשב ׳משלנו׳, הוא מכבה בדרך כלל את חיישני הביקורת שלו. כמו אדם שנכנס למסעדה שיש לה תעודת כשרות, שלא בודק אם יש תולעים בחסה. לשים בכותרת ראשית מאמר הטוען שחצי מהעם אינו תומך במלחמה הזו, כאשר מדובר בהתנגדות של מיעוט רדיקלי, זו הטעיית הציבור במכוון.

יתרה מזאת. השיטה שבה השמאל עובד בכדי לשכנע את הציבור הדתי עוברת דרך ״דתיים תמימים״; שהרי באופן פשוט אדם דתי-ימני לא יזדהה עם השמאל הרדיקלי, לשם כך הוא זקוק לגורם מתווך. כמשל הלקוח מהתורה, הנחש לא היה יכול לפתות את אדם, הוא היה זקוק לתיווך של חווה. גם במשל הלקוח מהביולוגיה, דרווין טען שאחד החורים בתיאוריית האבולוציה שלו הוא אי הימצאותם של ״מאובני מעבר״, כלומר, שרידים המראים שהיו צורות חיים המדגימות מעבר אבולוציוני בין שלבים. ובנמשל: כדי שתהיה אבולוציה רעיונית, צריך גורם מתווך ומקשר. לכן הם מגיעים לעיתונאים הדתיים – איתם קל לדתיים להזדהות וכלפיהם מופעל פחות חוש ביקורת. כך עושים גם בקורסים, בעמותות ובארגונים עם נטייה שמאלנית כגון מכון מנדל, הרבעון הרביעי וכדומה: הם יביאו מטעמם מרצה דתי לדתיים ומרצה חרדי לחרדים, כדי לשכנע יותר בקלות דרך השיוך הסוציולוגי.

ההיסטוריה עוד תשפוט את מי שלא תמך במאמץ הלאומי ובלוחמים הגיבורים בשעת מלחמה בגלל חשבונות קטנים

ד. מדינה וצבא זקוקים בשעת מלחמה לגיבוי ציבורי, בעיקר הלוחמים הגיבורים שמחרפים נפשם בעזה. יש לנו מספיק לוחמה פסיכולוגית מצד האויב ואיננו זקוקים ללוחמה פסיכולוגית מבית. בעת החשובה שבה אנו נמצאים, עלינו לפתח ביתר שאת חירות תודעתית וחשיבה ביקורתית, במיוחד כשאנחנו צורכים תקשורת, גם באתרים דתיים. כל אדם בוגר יודע שלא רק לפוליטיקאים יש אינטרסים, אלא גם לערוצי תקשורת ולעיתונאים. גם להם יש אג׳נדה. תדאגו לצרוך תקשורת מעיתונאים המתאימים לאג׳נדה שבה אתם מאמינים, ולא מכאלו התוקפים את מדינת ישראל ואת צה״ל בזמן מלחמה.

ה. הערב כתב נפתלי בנט, שהיה ראש ממשלה, ברשתות שלו, שבעקבות גילויים חדשים בפרשת 'קטאר-גייט' – ״אין להם (לממשלה) סמכות מוסרית לשלוח חיילים לקרב״. כל פעם מעלים תירוץ אחר למה הממשלה לא לגיטימית ולמה המלחמה לא לגיטימית.

ההיסטוריה עוד תשפוט את מי שלא תמך במאמץ הלאומי ובלוחמים הגיבורים בשעת מלחמה בגלל חשבונות קטנים.

--- title: עשר הערות על פיטורי ראש השב״כ author: אודי בן חמו date: 2025-03-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/488 --- # עשר הערות על פיטורי ראש השב״כ

א. משנת 1977, כשהשמאל נכשל בבחירות, הוא החל לבנות צירים עוקפי דמוקרטיה, כלומר עוקפי העם.

כך הוקמה הוות״ת והועצמה המל״ג ונופח הבג"ץ, והאקדמיה הלכה והושחתה, ועולם התרבות, והתקשורת והחינוך ומה לא.

וכעת הגיע רגע האמת. ממש רק תחילתו של מהלך שייקח עוד זמן לפרש את משמעותו.

ייתכן שזהו רגע מכונן בחיינו – היציאה לחירות משלטון שאינו נבחר והחזרת הריבונות אל העם. וכאשר מוחלפת צורה לאומית, האחראים לצורה הישנה רואים בכך יום אבל, ולנציגי הצורה החדשה זהו יום ששון.

מותר להתרגש.

כעת הגיע רגע האמת. ממש רק תחילתו של מהלך שייקח עוד זמן לפרש את משמעותו

ב. הכל בתודעה. שנים לא הבנו בכלל את האירוע. צעקנו אל נבחרי הציבור, ולא הבנו שהם אזוקים וכבולים במידה רבה. עד היום.

בשנה האחרונה הכל הולך ומתברר.

מיעוט, לא מבוטל אומנם אך מיעוט, צעקני ואלים ושלא נבחר, מרגיש ש'גנבו לו את המדינה' ונאחז בכל כוחותיו במה שאפשר, כמו תינוק במרכול שחייב שיקנו לו חטיף.

ג. כאותה אם אמיתית במשפט שלמה – הציבור הגדול גילה אחריות; מימי הסזון, ואח״כ באלטלנה, ולאחר מכן ברצח רבין והאשמת ציבור ענק בָּרצח, לא פחות, ובמפעל הזדוני של דה לגיטימציה בגירוש מגוש קטיף ועוד.

והציבור הזה שתק, חטף את הביזוי וההשפלה ושתק.

לעיתים יותר מדי.

וכעת, מתוך אותה אחריות שהובילה אותו לשתוק ולוותר, כעת עליו להתעקש על פיטורי ראש השב״כ שעליהם הוחלט.

למה? יש מספיק סיבות כמובן, אבל זו בכלל לא הנקודה. מספיק שכך רוצה הריבון. נציג העם. לא צריך יותר מזה.

הכל תלוי בכך. לא רק איכות החיים, אלא עצם החיים וקיומם.

ד. כשילד רך בשנים זועם בהתקף בלתי נשלט, אין שום טעם לדבר איתו בהיגיון. זה לא יעזור. הוא לא מקשיב. הוא בעיקר צריך לראות את שפת הגוף של ההורה שלו.

שום טיעון לא רלוונטי. ולכן אין למצמץ מול הקטנצ׳יק הזה, אלא פשוט לא לוותר לו. למענו לגמרי.

ה. וכשהקטנצ׳יק הזה נמצא בהתקף חסר שליטה – הוא גם פולט שטויות, מדבר בחוסר סדר והיגיון, מקלל, מגדף, גורם נזק ואף מאיים שיעזוב את הבית.

אבל כל זה, כאמור, רק בשביל לבחון את ההורה ואת מידת רצינותו.

ולכן, הורה יקר ואחראי – שוב: אל תוותר בשום אופן. אחרת תגדל עבריין בתוך ביתך שיפנים את השיטה וישתמש בה כשיגדל.

ו. השמאל, האמון על זכויות אדם ודאגה לפרט, נאבק עכשיו על המשך כהונתו של ראש המשטרה החשאית לאחר שזה נכשל בתפקידו וגרם לטבח של רבים מספור. אין יותר מטורלל מזה.

קישון מתהפך בקברו ממש.

יום יבוא וייכתבו על כך מחזות, סיפורים ואגדות. ככה מדבר ילד קטן המחפש כוח ושררה ולא אמת, צדק וחירות.

ז. בלי אצילות מיותרת. אנשי ימין ונבחרי ציבור, עשו טובה; לא כעת, אולי לא בכלל. אולי רק לאחר תהליך בקשת סליחה ארוך וכן של שנים.

בלי ׳הכרת הטוב’ ברגעים הללו, כשהזירה עוד מדממת. תרתי משמע.

להודות לראש השב״כ על שנות המסירות שלו בעת הזאת זוהי מחלה ועבדות, לא אצילות. גודל אחריותו, מחדליו ומעשיו עוד לא הוצגו לציבור. אין זה הזמן להודות לו.

אתם פוצעים, אתם עושים זאת על גבן של משפחות שכולות ושל משפחות חטופים רבות, ובכך אתם מקשים על הציבור הרחב להבין את מה שמתרחש פה – מאבק של הרוב נגד ניסיון הפיכה של מיעוט.

שעת המבחן הלאומי הזו מחייבת את האם האמיתית לגלות אחריות ובגרות. בלי קצף על השפתיים, בלי מרירות ובלי שנאה חלילה, אבל עם אחריות לחירות שלנו.

ח. ראוי לא לאבד את קור הרוח ואת חוש ההומור. זה בריא לנפש בעת שהמתבגר מתפרע ועושה שטויות.

גם ככה אין לך כהורה יותר מדי מה לעשות, ולכן כדאי להמשיך לאהוב, לשים גבולות ברורים ולנסות לצחוק על המציאות הזו.

וגם תפילות, הרבה תפילות שזה הקטן עוד גדול ואחראי יהיה, למרות כל התופעות המרגיזות-משעשעות.

יום יבוא ונצחק על כל מיני דברים הזויים שמתרחשים פה.

ט. ״ומה אם תהיה מלחמת אחים?״

תשובה: ראשית, בהסכמה לניהול דיון כזה – כבר מפסידים.

שנית, לעולם לא מוותרים על חירות תמורת טובת הנאה כזו או אחרת, ולמרות שום איום, יהיה אלים ככל שיהיה.

זוגיות בריאה לא נבנית כך, ויחסי עובד ומעביד לא, ושום בעל עסק לא צריך להסכים לחיות תחת ׳פרוטקשן׳ של עבריינים.

אני לא תמים. ייתכן שיהיו כאלה שינסו 'לשרוף את המועדון'. ועדיין, החירות חשובה מכל.

אל תאיימו עלינו.

י. לא עוד.

בשעה הזו נבחרי הציבור בוחנים את הדופק הציבורי; האינטלקטואלי והמנטאלי.

טוב יהיה אם יראו ציבור נחוש, בוגר ודוחף לפעולה.

ושעת המבחן הלאומי הזו מחייבת את האם האמיתית לגלות אחריות ובגרות. בלי קצף על השפתיים, בלי מרירות ובלי שנאה חלילה, אבל עם אחריות לחירות שלנו.

הכל בנחישות וברגישות!

--- title: עוף החול הציוני author: עזרא הימן date: 2025-03-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/489 --- # עוף החול הציוני

א. 'הרמת המצפן' של הרב קוק

לפני יותר ממאה שנה הרב קוק 'הרים מצפן' וזיהה שהתנועה הציונית לא נמצאת בדרך סלולה, והיא עלולה 'לרדת מהפסים' תוך כמה דורות.

הניסיון להתנתק משורש הקיום היהודי ולהמציא זהות חדשה שינה את המסלול של התנועה הציונית. חלום הדורות של העם היהודי התכווץ למקלט בטוח ליהודים או לחברת מופת סוציאליסטית. שרידות יהודית או חזון אוניברסאלי לא יהודי – שתיהן אפשרויות לא מוצלחות, ובעיקר עם פתיל מוסרי קצר: הציונות הופכת למוצדקת מוסרית רק כשהחרב על הצוואר, או לחלופין כשלב מעבר מהיר ליישום ערכים אוניברסאליים. באופן הזה, אין אופק מוסרי אמיתי לקיום הלאומי.

מי שהכיר את סכנת ההתפרקות שריחפה מעל הציונות, שעליה דיבר הרב קוק, לרוב דמיין דברים כמו ירידה במוטיבציה להתגייס וירידה מהארץ. לא בטוח שהוא דמיין גנרלים מלאי מוטיבציה (אבל עם איזו תודעה?), פקידי מדינה נמרצים ואידיאליסטיים, משפטנים מסורים שומרי סף ושופטים מגיני הדמוקרטיה, שלכולם אכפת מאוד מהמדינה. זה נשמע מבלבל מידי.

אבל זה מה שקרה. מוקד ההתפרקות (שתחילתו בהסכמי אוסלו) לא היה שקיעה של מוטיבציה, אלא מוטיבציה מוגברת 'להזדכּוֹת' על הלאומיות והציונות ולגייס את מערכות המדינה לנושאים מעניינים יותר, כגון מיעוטים 'מדוכאים', 'שוויון מהותי', ומיתוג חדש וידידותי לאויב.

איך זה קרה בדיוק?

זהו ניוון של התודעה הציונית והחלפתה בתודעה גלובליסטית ניידת, בדומה לתהליכים שקורים באירופה וארה"ב. מדינת הלאום במערב כולו נמצאת במאבק על עצם קיומה

ב. רגל ראשונה: ריבונות, עוצמה לאומית וביטחון

חלק ניכר מהגנרלים הלכו והפכו ממומחים לכיבוש ולניצחון על אויב, ל'טכנאי ביטחון' ומומחים להסדרים מדומים עם האויב. הם התקדמו בתפקידים, אבל שינו את אופיים. הם כמובן רוצים בטובת המדינה, אך שכחו שתפקידם לממש ריבונות ועוצמה לאומית, ולא לעסוק בהצהרות על שגשוג כלכלי לאויב, כלניות פורחות באביב, 'זיהוי תהליכים' ובעיות סולידריות פנימיות. הם היו מוכנים למסור את חייהם למען המדינה, אך השחיתו את המערכות האחראיות על ריבונות, ביטחון ועוצמה לאומית והפכו אותן למחלקות רווחה, תנועות נוער, ארגוני הצלה ועמותות זכויות אדם. ערכים של חברה אזרחית הם דבר חשוב מאוד, אך כשגנרלים מחויבים לזה יותר מאשר לכיבוש ולניצחון הם מנוונים את המוח של הציונות.

וכשהגנרלים מאפשרים לפרופסורים לאתיקה – המתנגדים למושגים 'טוב' ו'רע' מול פני האויב (ושאחד מהם אף פקפק לפני שבוע בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל) – להנדס את רוח צה"ל ללא ערך הניצחון על האויב, אזי הבעיה איננה רק במוח המעוות של הפרופסורים, אלא שהציונות עצמה נמצאת במסלול ישיר למוות קליני.

ג. רגל שנייה: שמירה על הרוב היהודי

אבל הבעיה איננה רק בתחום הביטחוני. הציונות עומדת מעצם הגדרתה על שתי רגליים נוספות, שמאז ומעולם היו קריטיות לעצם הקיום הלאומי. אחת מהן היא שמירה על הרוב היהודי. גם כאן, לפני הסכמי אוסלו הציבור היהודי מנה כ-80 אחוז מכלל תושבי הארץ, לאחר שנים של גלי עלייה. בשלושים השנים האחרונות אנחנו בנסיגה מתמדת, וכרגע אנו באזור ה-73 אחוז ציבור יהודי בארץ. חוק השבות מחורָר לגמרי. רוב העולים דרכו אינם יהודים, וחלק לא מבוטל אפילו לא בנים של אבות יהודיים. לצד זה, הבירוקרטיה המשפטית פרסה רשת קורי עכביש המייצרת כאן 'מדינת כל מסתנניה ומהגריה', עם כרטיס חד כיווני פנימה. נוצרו עולמות שלמים של בירוקרטיה פקידותית ומוסריות משפטית מזויפת (וגם בלתי חוקית) שאינם מאפשרים להוציא מהארץ מהגרים שנכנסו באופן לא חוקי. השיא היה בפסילה הסיטונאית של חוקי המסתננים על ידי בג"ץ.

אין זה תוצר של התנהלות חלמאית. זהו ניוון של התודעה הציונית והחלפתה בתודעה גלובליסטית ניידת, בדומה לתהליכים שקורים באירופה וארה"ב. מדינת הלאום במערב כולו נמצאת במאבק על עצם קיומה.

ד. רגל שלישית: התיישבות יהודית

לא נדבר כאן על יהודה ושומרון, אלא דווקא על שני אזורים שתמיד היו בקונצנזוס ציוני, הגליל והנגב. עד להסכמי אוסלו, הביטוי 'ייהוד הגליל' היה ערך חוצה מחנות, בשמו הוקמו בגליל מצפים ויישובים. מכוחו הלך וצמח אחוז היהודים בגליל. אחרי הסכמי אוסלו התחלנו לצנוח. המפלה התחילה בבג"ץ קציר לפני 25 שנה, שהוציא מחוץ לחוק התיישבות המוגדרת יהודית בארץ ישראל. אך זו הייתה רק מכת הפתיחה. מאז ועד היום נבנתה בפקידות הציבורית מפלצת בירוקרטית המפלה יהודים לרעה באופן בוטה ומזעזע בכל מה שקשור להתיישבות בגליל ובנגב. בכל הפרמטרים האפשריים: מחירי הקרקעות, סבסוד פיתוח הקרקע, הטבות המס, תוכניות הפיתוח וההרחבה ואישורי הבנייה – ישנה אפליה בוטה להחריד לטובת ערבים ומוסלמים ונגד יהודים (ובמיוחד כאלה המשרתים במילואים…).

קשה להאמין, אבל המדיניות של מדינת ישראל מתאימה במבחן התוצאה למצע של מפלגת בל"ד, ומתחרה די טוב עם מדיניות 'הספר הלבן' של המנדט הבריטי.

הרבה סיבות הביאו לתוצאה הזו. המשותף לכולן הוא תודעה ציונית מנוונת והחלפתה בערכים אחרים: מיעוטים 'מדוכאים', שיקולים כלכליים ושיקולי סביבה. ב-15 השנים האחרונות ירדה הילודה בלב הגליל ביותר מחמישים אחוז. אחוז היהודים בלב הגליל בצניחה חופשית, והם מוקפים מכל עבר במוסלמים חמושים, בעלי תודעה פלסטינית ברוח הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.

וכך, במבחן התוצאה, גם בתחום ההתיישבות היהודית באזורי פריפריה שבקונצנזוס אנחנו מקבלים ציונות במצב של מוות קליני.

ציונות המחוברת לחזון היהודי העתיק, הנותן אופק מוסרי אדיר לעוצמה הלאומית של ישראל, היא ברכה לעולם מתוך היותנו מעצמה אזורית, והיא ייעוד ישן-חדש להילחם עליו ללא לאות

ה. למה הצבענו ציונות וקיבלנו התפרקות

אחד הדברים שמסיחים את הדעת מתשומת הלב לגלישה הנוראה הזו במורד הוא הפוליטיקה. בחלק גדול מהתקופה הזו יש ממשלת ימין ציונית; היכן היא הייתה בעניין מינוי הגנרלים, ההתיישבות והשמירה על הרוב היהודי? לאן הלכו הפתקים בקלפי? על רגל אחת, הממשלה הייתה עסוקה בעיקר בקרבות בלימה ובניסיון להסתדר עם המערכות הביטחונית, המשפטית, הפקידותית. לא לזעזע אותן, אלא רק להתנהל יחד איתן. זה לא הצליח במיוחד, בלשון המעטה. הרפורמה המשפטית הייתה ניסיון חשוב לבלימת החירום, ואז הגיע הפיצוץ הפנימי, ואז המלחמה, והנה אנחנו כאן.

ו. עוף החול הציוני

התהליכים האלה של ירידת הציונות מהפסים נזרעו כבר בראשית הציונות שנטשה את שורשיה. הם הגיעו להבשלה אחרי תקופת הסכמי אוסלו, וכיום באו מים עד נפש.

אבל יש מסורת יהודית עתיקה הדומה במקצת לסיפור המוכר בעולם על עוף החול. המוות של שלב אחד בהתפתחות הוא בעומק גם התחדשות של שלב חדש. המלחמה האחרונה הייתה רגע כזה. נכנסנו אליה במצב של מוות קליני לאומי, אך מתוכה הצמחנו כוחות גדולים מאוד של תקומה חדשה. היא התחילה כטבח, אך הפכה למלחמת תקומה.

אנחנו עדיין באמצע הדרך, או אולי אפילו בתחילתה. הצעת התיקון של הרב קוק בעינה עומדת: ציונות המחוברת לחזון היהודי העתיק, הנותן אופק מוסרי אדיר לעוצמה הלאומית של ישראל, היא ברכה לעולם מתוך היותנו מעצמה אזורית, והיא ייעוד ישן-חדש להילחם עליו ללא לאות.

אלה יחליפו את הניסיונות הדלוחים להסתפק בזכות הקטנה להישרדות אישית ואת זיהוי המוסריות עם כניעה לאויב. זה ייקח מאיתנו עוד זמן, משאבים וצמיחה של תודעה. עוד נצטרך ללמוד איך לא ללכת שולל, איך לעמוד איתנים מול זעקות אובדן הדרך של אחים, איך לפרק מגדלים מוסריים מעוותים של משפטנים ושופטים, ואיך לבחור מנהיגים שיודעים בעצמם לממש עמידה איתנה זו. ועוד יתחדשו כנשר נעורינו.

--- title: כמה מילים לקראת פורים author: עזרא הימן date: 2025-03-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/491 --- # כמה מילים לקראת פורים

א. יש משמעות גדולה לכך שפורים הוא חג המתחיל בתענית יום לפניו. לשמחה הגדולה על ההצלה קדמה זעקה. כתוב במגילה שמרדכי ידע את כל אשר נעשה וזעק זעקה גדולה ומרה.

יש זעקה ויש זעקה. יש "צעקה גדולה ומרה" של עשיו, ויש "זעקה גדולה ומרה" של מרדכי. יש זעקה של ייאוש וטינה, ויש זעקה של אמונה וביטחון בישועה.

טינה היא אחד הרגשות האפלים בנפש האדם. יש בה קוקטייל של איבה, דחייה, קנאה, זעם וייאוש. לפעמים היא מכסה את עצמה בצדקנות מוסרית. אל המקום הזה נופלת לפעמים תרבות שהגיעה לסוף דרכה.

בעם ישראל, זעקה אמיתית מתוך אמונה באה עם הביטחון שהזעקה עצמה תתהפך לשמחה. לכן, המעבר מהתענית של ערב פורים לשמחה של פורים הוא מעבר קיצוני וטבעי כאחד.

מרדכי חתום על חשיפת הצרה הקשה להכלה, והוא חתום על ההתהפכות הגדולה של המציאות מצרה לישועה

ב. מתוך זעקת האמונה של מרדכי הוא ניגש לנקוט פעולה – פעולה גלויה ופעולה סמויה. מן הסתם, יש מחבריו שלא אהבו את פעולותיו. בסוף המגילה כתוב שמרדכי היה רצוי רק "לרוב אחיו".

יש שלא אהבו את ההחלטה שלו מלכתחילה לעמוד זקוף מול המן, לא אהבו שמרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה". מבקרים רבים האשימו אותו מן הסתם בהתססה ובהתגרות. הם בטח טענו שאמנם המן לא אוהב ישראל גדול, אבל אפשר להגיע איתו לאיזשהו הסדר פרגמטי. וכן, שתמיד נוכל להתעמת איתו בהמשך אם נרצה.

יש שטענו בוודאי שהוא עושה את זה רק מסיבות פוליטיות, לשם רווח אישי כלשהו. ויש שלא אהבו כלל את ההחלטה שלו לרדת ממרומי הרוח לעיסוק בפוליטיקה ובאקטואליה מפלגת.

לטובים שבחבריו היו מן הסתם הרבה סברות וכוונות טובות. אבל מרדכי "ידע את כל אשר נעשה", ולכן הבין שיש לו שליחות. מרדכי ידע את גודל המזימה ואת הסכנה בתקופת המעבר הזו בחיי עם ישראל, והוא גם ידע מהי שליחותו ביצירת אפיק של ישועה.

הוא הוציא את חבריו היהודים מאזור הנוחות כשלא השתחווה, ועשה זאת שוב כשלבש שק ואפר בשער העיר וזעק זעקה גדולה.

מרדכי חתום על חשיפת הצרה הקשה להכלה, והוא חתום על ההתהפכות הגדולה של המציאות מצרה לישועה.

ג. "לך כנוס את כל היהודים", שמבקשת אסתר ממרדכי, הוא אחד הפסוקים מכונני האחדות בעם ישראל. כל הישועה תלויה בכך. לאסתר ולמרדכי היה ברור, שאחדות פירושה התכנסות סביב היותנו יהודים וסביב שליחותנו כיהודים. אחדות היא דבר מתעתע. יש אומרים שהיא מבקשת ויתורים כואבים.

אך בעם ישראל, זהותנו כעם היא תמיד חותם של אחדות. אין דבר יותר מבלבל, מתעתע ומפלג מוויתור על זהותנו כיהודים, ואין דבר יותר מאחד מהתכנסות סביב זהותנו כיהודים. ודווקא מרדכי, שהוציא אנשים סביבו מאזור הנוחות, שהיה רצוי רק לרוב אחיו, היה גם השליח בסופו של דבר לכנוס את היהודים.

מצד אחד, יש לנו ביטחון שהכל יתהפך על ראשם. מצד שני, תפקידנו הוא לעמוד זקופים ולא להשתחוות

ד. מסורת עתיקה היא, שעמלק מגיע תמיד בזמני מעבר בין תקופה לתקופה. שלב הביניים מייצר רפיון, בלבול, שכחה עצמית ואובדן זהות. תהומות הטינה ושנאת החיים המאפיינים את עמלק מחפשים את הרפיון הזה, מתלבשים עליו וחוגגים אותו, ומסכנים את קיומנו.

מצד אחד, יש לנו ביטחון שהכל יתהפך על ראשם. מצד שני, תפקידנו הוא לעמוד זקופים ולא להשתחוות. מלאכתנו היא לזעוק. מלאכתנו היא לכנוס את כל היהודים ליהדותם, ומשם תבוא הישועה.

ה. את כל הקישורים החשובים והמתבקשים לימינו ממש, אפשר לעשות לבד.

פורים שמח!

--- title: שומרת טף או בעלת הבית? author: אריאל אוסטרבך date: 2025-03-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/492 --- # שומרת טף או בעלת הבית?

[הסרטון כולל שירת נשים עם אזהרת צניעות קלה]


הסרטון הסאטירי הזה רץ חזק מאוד בין עיתונאים ומובילי דעת קהל בשמאל. הוא אמנם מצחיק, אך משקף עולם רעיוני שעומד מאחורי הסרטון.

הגן שייך לגלי. היא הגננת, היא המבוגר האחראי. היא הבעלים.

בתוך הגן נמצאים שרי הממשלה, שמוצגים כילדים חסרי שליטה.

ראש הממשלה מוצג כמי שאוהב מזוודות של כסף. שר האוצר מוצג כמי ששורף ללא אחריות את כספי המדינה. שר הביטחון הוא ילד שחושב שביכולתו לנהל את הצבא. השר אמסלם, בעל תואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן, צועק וצורח ללא שליטה. השרה סטרוק חולמת על ארץ ישראל, ועוד. השורה התחתונה היא: שרי הממשלה, לשיטת השמאל, לא מתנהלים כמו אנשים מבוגרים, אחראיים ובעלי ניסיון; הם חבורה שחייבת שיעצרו אותה, ומי שצריכה לרסן אותם היא 'הגננת', גלי בהרב מיארה. שומרת הסף.

האם היוע"משית אחראית על הביטחון? או על יתר משרדי הממשלה?

הסרטון הזה הוא לא רק קומי, הוא נשען על עולם רעיוני לפיו המדינה מנוהלת לא על ידי נבחרי הציבור, אלא על ידי הפקידים. הנקודה העיקרית היא שנבחרי הציבור לא יכולים ולא מסוגלים לקבל החלטות כי הם "ילדים חסרי אחריות"; הם זקוקים לפקיד "מקצועי וערכי" שיחליט עבורם.

צריך להבין שהבוז כלפי נבחרי הציבור הוא בסופו של דבר זלזול בבוחרים. זלזול בעם. ביועמ"שית אף אחד לא בחר.

בסרטון נאמר בצורה מזלזלת שהשר ישראל כץ חושב שהוא יכול לנהל את הצבא. ובכן, זה בדיוק תפקידו של שר הביטחון, לנהל את הצבא. יתרה מזו, אם שר הביטחון מנהל את הצבא – אזי הצבא שייך לעם. אבוי אם זה יהיה אחרת. האם היוע"משית אחראית על הביטחון? או על יתר משרדי הממשלה?

מסר נוסף שעולה מהסרטון הוא שיש לתת כוח נוסף ליועצת המשפטית לממשלה (למרות שמדובר באחד התפקידים עם הכוח הרב יותר בעולם), כדי שרצון העם לא ימומש חלילה על ידי נבחרי הציבור, ובראשם ראש הממשלה.

מעשיהם של רה"מ והשרים מוצגים כדבר ילדותי, חולמני וחסר שיקול דעת. כשהם מוצגים כך, זה כבר לא משנה שמדובר באנשים רציניים ובעלי ניסיון, שקיבלו את אמון העם. זה לא משנה שאורית סטרוק היא שרה מהחרוצות והיסודיות במשכן; או שהשר אמסלם הוא אדם משכיל. זה לא משנה שמיליונים בחרו בממשלה הזו כדי שתייצג אותם ותפעל לפי השקפת עולמם. מה שחשוב הוא לחזק את הפקידים הבלתי נבחרים.

הזלזול בעם לא מסתכם רק בהצגה מגוחכת של נבחריו. הרעיון של ארץ ישראל מוצג כחלום ילדות מסוכן. איזו הפניית עורף זו למורשת ישראל. האם מדינת ישראל הייתה קמה ללא החלום של החזרה לארץ ישראל? בעבר, השמאל הבטחוני טען שהוא היה שמח להתיישב בכל רחבי הארץ, אך נאלץ לוותר בגלל סיבות פרגמטיות. כיום, הוויתור על הארץ בפרט, ועל הזהות היהודית בכלל – נעשה בהתנדבות.

לסרטון נכנסה גם אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, כדי להעביר מסר תת-תודעתי, לפיו היא נמנית על שרי הממשלה ומקבלי ההחלטות. לפתע מותר להעביר ביקורת על נשים ולערב משפחה.

הסרטון הזה הוא תמצית הדיפ-סטייט. פקידים בלתי נבחרים עם כוח בלתי מוגבל שבאים להחליף את נבחרי הציבור והופכים את השיטה הדמוקרטית ואת הבחירות בקלפי לפיקציה

האם לגננת גלי אחריות גם כשיש כשלונות מדיניים, או שמא יש לה סמכות בלי אחריות? האם היא אחראית על מחדלים ביטחוניים? מדוע לא חוקרים את הגננת אם יש בעיות בגן, דהיינו במדינה?

הסרטון הזה הוא תמצית הדיפ-סטייט. פקידים בלתי נבחרים עם כוח בלתי מוגבל שבאים להחליף את נבחרי הציבור והופכים את השיטה הדמוקרטית ואת הבחירות בקלפי לפיקציה.

אל מול התעמולה הזו צריך קודם כל להבין שכבוד נבחרי הציבור הוא כבוד הציבור.

יש להעמיד את הפקידים על מקומם. נבחרי הציבור והממשלה הם הגננת, והיועצת המשפטית לממשלה היא רק היועצת של הגננת – על פי עולם הערכים והמדיניות של הגננת. ביום שהיועצת תחשוב שהיא הגננת, יש לפטר אותה, ולהחליפה ביועצת אחרת, שמבינה ויודעת את מקומה.

--- title: פרישת דובר צה״ל – בירור מחלוקת מהותית ביחס לדמוקרטיה author: איתי אסמן date: 2025-03-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/493 --- # פרישת דובר צה״ל – בירור מחלוקת מהותית ביחס לדמוקרטיה

נעשה סדר:

תפקיד דובר צה״ל הוא משרת אמון. כמעט כל רמטכ״ל שנכנס לתפקיד הכניס יחד איתו דובר שהוא נותן בו אמון, ולכן הדבר הכי צפוי היה שהרמטכ״ל אייל זמיר יביא איתו דובר חדש. אלא שהשמאל טוען שהוא היה צריך לתת לדובר הנוכחי הגרי דרגת אלוף ולקדם אותו. בואו נבדוק מה היה לפניו: 30 דוברי צה״ל שירתו בתפקיד הזה, ורק 4 קיבלו תפקיד אלוף. כלומר, באופן פשוט זה תפקיד שכמעט לא מתקדמים ממנו. בנוסף, פורסם שהציעו להגרי לקבל תפקיד של תא״ל בכיר, כדי לבצע 3 תפקידי תא״ל לפני שיקבל דרגת אלוף, כנהוג, אך הוא לא רצה.

אז למה הם כל כך כועסים על הרמטכ״ל?

פרשנות:

א. רק מחנה פוליטי אחד תקף את החלטת הרמטכ״ל אייל זמיר – מחנה השמאל, הכולל בתוכו את שקמה ברסלר ומחאת קפלן. הסיבה לכך היא פשוטה: דניאל הגרי גיבה את הסרבנות ואת הסרבנים שעלו ממחאת קפלן. הגרי גם שלח מכתב מחאה לערוץ 14 (לאחר שבתוכנית 'הפטריוטים' שודר סרטון סאטירי שהציג את הרמטכ"ל הרצי הלוי כשראה פאץ' עם המילה "משיח" על מדי צה"ל), דבר שלא עשה מול עיתון הארץ שתקף את לוחמי צה״ל, או מול ערוץ 12 כשהעלילו על כוח 100 בשדה תימן. כלומר, דניאל הגרי מזוהה באופן מובהק עם השמאל, ולכן הם חייבים להגן על הפקיד הבכיר מהמחנה שלהם כך שיוכל להתקדם ולהביא את עולם הערכים שלהם לעמדת השפעה.

ב. כבר דיברנו כאן כמה פעמים על המניפולציה של התקשורת, המגדירה כל איש ימין כ'פוליטיקאי' הפועל מתוך אינטרסים אישיים, וכל איש שמאל מוגדר כאיש מקצוע אובייקטיבי הפועל אך ורק משיקולים טהורים. לכן, כל עוד הרמטכ״ל – הרצי הלוי – היה מהמחנה הפוליטי שלהם, אסור היה לבקר אותו, וזה מוסגר בתקשורת כ'פגיעה בצה״ל' (ולא ביקורת על הרמטכ״ל); זה גם היה תוכן המכתב של דניאל הגרי לערוץ 14 על סרטון סאטירי שעשו נגד הרמטכ״ל, כאילו נעשתה כאן פגיעה בכל צה״ל. אך כשתקשורת השמאל מבקרת בצורה בוטה את הרמטכ״ל – אייל זמיר – זה לא ממוסגר כפגיעה בכל צה״ל אלא כביקורת צודקת נגד האיש, ומי שישתיק את הביקורת או יקרא לה פגיעה בצה״ל, ימותג מיד כדיקטטור סותם פיות. זה הכלל: כשהימין מבקר את הרמטכ״ל זו פגיעה בכל צה״ל, וכשהשמאל מבקר את הרמטכ״ל זה חופש ביטוי במדינה דמוקרטית.


העיתונאי רביב דרוקר מסביר למה ראשי מערכת הביטחון

לא העירו את ראש הממשלה בבוקר הטבח


ג. השמאל יודע שזה בעייתי לבקר את הרמטכ״ל, לכן חלקו עושה זאת בצורה 'מתוחכמת': הם אומרים שהוא בעצם בובה של שר הביטחון או של ראש הממשלה. כלומר, שכל השיקולים שלו הם 'פוליטיים' ולא מקצועיים. הם התרגלו לכך שכל הרמטכ״לים הקודמים לא ראו את עצמם כפופים לדרג המדיני, כי הדרג המדיני לדעתם הוא 'פוליטי ומושחת'. בעיניהם, השיטה שלפיה נבחרי הציבור נבחרים ברוב קולות הציבור היא שיטה פסולה (כלומר, היא התחילה להיות פסולה מאז שבגין עלה לשלטון ב-1977), וממילא דרגים מקצועיים צריכים לפעול בצורה עצמאית המנותקת מערכי רוב העם. כך במערכות הביטחון, המשפט, האקדמיה והתקשורת. לכן, ברגע שהרמטכ״ל החדש לא קידם את הדמות הפוליטית שלהם – מבחינתם זו בעיה ערכית גדולה מאוד שחייבים למחות נגדה.

ד. הדיפ-סטייט – חשוב לחדד את הרעיון הזה: מבחינת השמאל – הרמטכ״ל, או כל פקיד אחר, שרואה את עצמו כפוף לנבחרי הציבור כפי שאכן נכון, אינו דמוקרטי (כי דמוקרטיה לדעתם היא שלטון האנשים הנכונים, החכמים והמוסריים) ואינו ממלכתי (כי לדעתם הוא משרת את המלך ולא את הממלכה). הביקורת של הימין על הרמטכ״ל הרצי הלוי הייתה שהוא אינו מבצע את הנחיות הדרג המדיני אלא פועל נגדו; וביקורת השמאל על הרמטכ״ל הנוכחי היא, שהוא רואה את עצמו כפוף לדרג המדיני ולא להם. זו מחלוקת מהותית.

בכל מינוי של קצין בעל גישה התקפית הם יסבירו כמה הקצין הזה מושחת ורע, ובכל הדחה של קצין פוליטי משמאל הם יסבירו כמה מדובר בגיבור ישראל שלא נפל רבב בבגדו

ה. המחנה שהסביר שאסור לתקוף רמטכ״ל, הפך להיות התוקף הכי גדול שלו. כל האנשים עם תודעת הפלסטלינה מסבירים למה קודם היה אסור ועכשיו מותר, לפתע: כי קודם זה היה מסיבות פסולות, ועכשיו זה מסיבות ערכיות. האליטה מעצבת את עולם הערכים שלנו ומסבירה לכולנו מתי אסור ומתי מותר. הם יסבירו מי גיבור ומי לא.

ו. הרמטכ״ל אייל זמיר הולך להתמודד עם לחצים מאוד גדולים ממחנה השמאל ומהתקשורת. המתקפה נגדו בסוגיית דובר צה״ל היא רק ההתחלה. בכל מינוי של קצין בעל גישה התקפית הם יסבירו כמה הקצין הזה מושחת ורע, ובכל הדחה של קצין פוליטי משמאל הם יסבירו כמה מדובר בגיבור ישראל שלא נפל רבב בבגדו. מחנה השמאל מומחה בהשמדת ערכים, והם יודעים איך לעשות זאת גם לרמטכ״ל ולצה״ל בכלל. אם הוא לא יסור למרותם אלא יהיה כפוף לדרג המדיני, הם יגידו שמדובר ברמטכ״ל שנוי במחלוקת ויחלישו את צה״ל כולו. עלינו (ועל הרמטכ"ל) להיערך למלחמה הפסיכולוגית הזו.

ז. באופן אישי אני חושב שצריך למנות לתפקיד דובר צה״ל אדם עם רקע תקשורתי, בעל ניסיון ומומחיות בתחום. כמו כל מקצוע, גם עיסוק בתקשורת דורש מומחיות, ואדם שאין לו רקע או ניסיון יתומרן על ידי הכתבים הצבאיים והתקשורת. הם בקיאים הרבה יותר ממנו בפרטים ויודעים איך דברים עובדים.

בהצלחה לדובר צה״ל הנכנס תא״ל אפי דפרין.

נקווה לטוב.

בע״ה נפתח חירות תודעתית ולא ניפול למניפולציות תקשורתיות.

--- title: האמונה של החטופים author: איתי אסמן date: 2025-03-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/494 --- # האמונה של החטופים

כל חטוף שמשתחרר מעורר סקרנות ציבורית גדולה, כולם רוצים לשמוע מה הוא עבר בשבי החמאס, בתוך עומק החושך הנורא, ומה נתן לו כוחות להחזיק מעמד. סיפורי האמונה שהם בוחרים לספר מחזקים מאוד. זה מדהים לראות אנשי קיבוצים, לכאורה אנשים שרחוקים מהיהדות, בוחרים ביהדות כדי להתחזק. כל פעם נחשף סיפור חדש של חטוף, בלי שהם 'מתאמים ביניהם', וזה מראה עד כמה עם ישראל קשור בפנימיותו למסורת ישראל. ידידיה מאיר כתב על זה כמה טורים והציע להוציא ספר בשם "כה עשו חטופינו".

סיפורי האמונה של החטופים בעומק החושך זהו סיפורו של עם שלם – חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, קיבוצניקים ומושבניקים – היהדות היא זהותנו השורשית ומקור עוצמתנו

הבת של קית' סיגל, תושב כפר עזה ששוחרר, אמרה שמה שגרם לאבא שלה להתמודד זו האמונה, הוא בירך על האוכל שנתנו לו, וביקש בשבת הראשונה מחוץ לשבי כיפה וכוס לקידוש.

החטוף אלי שרעבי סיפר "בחיים לא אמרתי "שמע ישראל" עד שנחטפתי. כח האמונה הוא מטורף".

החטוף עמר שם טוב סיפר שמה שחיזק אותו זו חוברת "דבר מלכות" של חב"ד שלוחם בשם יואל אלבז השאיר בעזה, הוא לקח את החוברת הזו משם כדי לפגוש אותו, להחזיר לו אותה ולהודות לו. הוא סיפר שהם הקפידו לעשות שם קידוש בשבת על מיץ ענבים ואכלו לחם עם המלח של הביגלה.

אימו של עמר סיפרה שהוא קיבל על עצמו לשמור שבת.

כאשר עמר שם טוב, אלי-ה כהן ועומר ונקרט חזרו, סבו של עומר עשה הבדלה שריגשה מדינה שלמה.

אגב, התקשורת מקפידה לכתוב את השם אלי-ה, לפי בקשה מיוחדת כמו שחלק מהדתיים כותבים.

זה מצטרף לסיפורי האמונה של התצפיתניות והעמידה בגבורה יהודית בשבי החמאס.

הסיפורים האלו מזכירים לנו מי אנחנו, שהיהדות טבועה בעומק נשמתנו, ממנה אנחנו שואבים כוחות בעת צרה, ומקבלים נחמה כאשר יש אובדן. סיפורי האמונה של החטופים בעומק החושך זהו סיפורו של עם שלם – חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, קיבוצניקים ומושבניקים – היהדות היא זהותנו השורשית ומקור עוצמתנו.

שבוע טוב.

--- title: ביום שהחרדים יתגייסו author: איתי אסמן date: 2025-03-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/495 --- # ביום שהחרדים יתגייסו

בשבוע שעבר היה טקס ה'הצהרה' (השבעה) של חטיבת 'החשמונאים'. ב"ה הגיוס לחטיבה מתקדם בהדרגה, וזאת בזכות מי שהקים את החטיבה, שעשה זאת בהידברות, בלי קמפיינים של שנאה ובלי פופוליזם, והתאים למתגייסים את המסגרת לפי אורחות חייהם בלי קשקושי 'כור היתוך' ובלי לנסות לחנך מחדש. נטו מקצועיות לטובת הניצחון במלחמה. יישר כוחם של העוסקים במלאכה.

במקביל לכך, יש כל מיני בעלי אינטרסים הממשיכים בקמפיין גיוס החרדים.

חשוב לי לתת לכם מבזק חדשות ונקודת מבט מהעתיד, מה יקרה אחרי שהחרדים יתגייסו, כדי שנדע לפתח שכל ביקורתי וחירות תודעתית ולא נושפע מכל מיני מניפולציות תקשורתיות.

ביום שהחרדים יתגייסו, הם יותקפו על האג׳נדות הדתיות שהם מביאים איתם לצה״ל; השמאל יתלונן על כך שהצבא הופך להיות 'צבא השם' במקום 'צבא ההגנה לישראל'.

ביום שהחרדים יתגייסו, יקומו ארגוני סרבנות ממוסדים שיגידו שאסור להתגייס לצבא כי זהו צבא משיחי ולאומני, שאינו מתאים לערכי השמאל

ביום שהחרדים יתגייסו, הצבא יהיה תקיף יותר. כבר היום זה קורה, ולכן האלוף במיל׳ יאיר גולן קרא כבר כמה פעמים לסגור את גדוד 'נצח יהודה'. בשמאל יגידו שהצבא לא פועל על פי ערכי הדמוקרטיה, והחלק הרדיקלי שבהם יקרא לבית הדין בהאג להחרים את צה"ל, עם עדויות קשות ביותר של 'שוברים שתיקה' בשיתוף התקשורת.

ביום שהחרדים יתגייסו, ארגוני ׳הנשים׳ יעתרו לבג"ץ ויגידו שצריכים לעצור את גיוס החרדים לקצונה, כי זה מדיר נשים והרי ערכי השוויון חשובים יותר מערכי הניצחון.


מתוך עיתונות השמאל


ביום שהחרדים יתגייסו, יקומו ארגוני סרבנות ממוסדים שיגידו שאסור להתגייס לצבא כי זהו צבא משיחי ולאומני, שאינו מתאים לערכי השמאל. התקשורת תשתף איתם פעולה ותוציא כל יום כתבות נגד צה"ל, וזה לא ימוסגר כ'תקיפת צה"ל' אלא כביטוי ממלכתי ואזרחי של ערכי הדמוקרטיה.

ביום שהחרדים יתגייסו ותהיה קריאת השתמטות רחבה של ארגוני שמאל, אף דתי-שימושי לא יקרא 'לסגור את התקציבים' לשמאל או לאנשי האקדמיה ולמנהלי התיכונים שמעודדים השתמטות. איש לא יגיד שחייבים לגייס אותם בכפייה, אלא יסבירו שצריך להכיל אותם ושאפשר להבין אותם. מי שיקרא להטיל עליהם סנקציות חוקיות יקראו לו 'פשיסט' ויגידו שהוא לא רגיש לציבור.

ביום שהחרדים יתגייסו, התקשורת תחפש התבטאויות 'לא ליברליות' של ראשי הישיבות שלהם ותקרא לסגור את הישיבות שלהם או לסגור להם תקציבים, כמו שעשו לישיבת הר ברכה ולמכינת עלי. רק לאנשי אקדמיה מותר להתבטא בקיצוניות, וגם לארגן ימי עיון נגד צה"ל עם תקציב מלא מהמדינה. ככה נראית דמוקרטיה.

ביום שהחרדים יתגייסו והשמאל לא ירצה להתגייס, יסבירו לנו שצריך לדבר איתם ולא לעשות נגדם קמפיין שנאה. יגידו שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, שגיוס צריך לבוא מהלב ולא בכפייה, ושצריך לעשות את זה בהסכמות רחבות.

אולי גם יסבירו לנו שהצבא לא צריך את כולם ולא כולם צריכים להתגייס.

ביום שהחרדים יתגייסו, כולנו נביט אחורה על הקמפיינים התקשורתיים של היום ונראה את צביעות התקשורת; נשאל את הדתיים-השימושיים למה אז הם תקפו את החרדים וקראו לגייס אותם בסנקציות והיום הם מכילים (כמובן שהתשובה תהיה 'מהחרדים אנחנו מצפים ומהשמאל לא'). נשאל את יועז הנדל וחבריו אם הם יקראו לבטל את זכות הבחירה לשמאל שלא מתגייס, או שהוא יסביר ש'זה לא אותו הדבר'.


ארגון הפמיניזם הרדיקלי ״פורום דבורה״ פונה לרמטכ״ל הנכנס

להתחשב בערך השוויון בשיבוצים לתפקידים בכירים


ביום שהחרדים יתגייסו, קמפיין 'גיוס החרדים' יתחלף בקמפיין 'צבא משיחי ומסוכן', ויסבירו שצריך לגייס חרדים אבל אסור להם לקבל פיקוד. כמו שבתחילת המלחמה היה קמפיין 'ממשלת אחדות' ועכשיו זה קמפיין 'ממשלה בלי חרדים'. אנשים עם תודעת פלסטלינה עוברים מקמפיין לקמפיין, בלי לשים לב כמה הם מתומרנים וכמה כל פעם מסבירים להם הכל בשפה ערכית ודתית. פעם 'אחדות' זה הכי חשוב ופעם 'כוח אדם' זה הכי חשוב, גם על חשבון האחדות, ופעם 'ערכי השוויון והדמוקרטיה' הכי חשובים.

ביום שחרדים יתגייסו לגלי צה"ל, השמאל יגיד שצה"ל לא צריך תחנת רדיו וזה לא צריך להיות מתקציב הביטחון. כל חיל שהם יתגייסו אליו יהפוך ל׳חיל פוליטי׳, יקראו לזה ׳צבא החרדים׳ כמו ׳משטרת בן גביר׳.

אני לא אומר שלא צריך לגייס חרדים, להפך, אני חושב שהם צריכים להתגייס, אבל אני יודע מה יקרה ביום שהם יתגייסו, ואני משער את ההכלה שתהיה ביום שהשמאל לא יתגייס, ולכן אני מסרב לקחת חלק בקמפיין הצבוע שמתרחש עכשיו.

תהליך גיוס החרדים הוא לא עניין של כוח אדם בלבד, יש בו גם עניין של צביון. זו הסיבה שעד עכשיו צמרת צה"ל לא רצתה אותם

והערה לסיום: זכיתי לעשות מתחילת המלחמה כ-250 ימי מילואים. בשירות הסדיר שלי עשיתי שירות מלא של 3 שנים כלוחם וחובש בגולני, היינו בעזה, ג׳נין, רמאללה והר דב.

זה קצת מגוחך בעיניי שהקמפיינרים הדתיים של קמפיין הגיוס דהיום, שהולכים לוועדות בכנסת, עשו שירות מקוצר 'בשם התורה' ומדברים על השתמטות החרדים. טענו גם שלא כל תלמידי ישיבות ההסדר שוקדים כל היום על התורה וחלקם עושה תארים ופסיכומטרי אחרי השירות והקיצור שלהם אינו מוצדק. זה נכון שההסדרניקים עשו הרבה ימי מילואים, אבל אי אפשר לדבר על גיוס מלא לכולם עכשיו כאשר גם נגדם יש טענה של השתמטות חלקית; יש בזה טעם לפגם. הקמפיין העתידי יהיה גם נגד ההסדרניקים.

אני בעד שחרדים יתגייסו, ולאט לאט זה קורה, בזכות אנשים אחראיים שפועלים לטובת צה"ל והמדינה ולא מתוך אג׳נדות פוליטיות או שנאת חרדים.

תהליך גיוס החרדים הוא לא עניין של כוח אדם בלבד, יש בו גם עניין של צביון. זו הסיבה שעד עכשיו צמרת צה"ל לא רצתה אותם. הם ידעו שגיוס חרדים כרוך בהכנסת תרבות חרדית לצה"ל, כי החרדים לא מוותרים על האמונה שלהם בשביל כור היתוך. לכן כאשר שהחרדים יתגייסו, הצבא יעבור תהליך. כל פעם שאתם רואים את קמפיין 'גיוס כל החרדים עכשיו' עם קריאה לסנקציות וכלא, תחשבו מה יקרה ביום שהחרדים יתגייסו – ואז תיכנסו לפרופורציות.

ביום שהחרדים יתגייסו, הצבועים יתגלו.

--- title: 'מועצת העם' מול 'מועצת אוקטובר' author: עזרא הימן date: 2025-03-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/497 --- # 'מועצת העם' מול 'מועצת אוקטובר'


הדיון על ועדת חקירה ממלכתית איננו דיון נקודתי על הדרך להגיע לחקר האמת בתהליכים שהובילו למלחמה. הדיון הזה הוא מיקרוקוסמוס של הדיון על הרפורמה המשפטית. ובכלל, הוא מכיל את כל מרכיבי הדינמיקה הציבורית כאן בשנים האחרונות: ניכוס, השתקה, תעתוע, בריונות, הלבשת דיון פוליטי בכסות מקצועית, הצגת קונצנזוס שקרי, התעלמות ממי שחושב אחרת, ייחוס הפילוג לנבחרי הציבור ועוד.

המשותף לכולם הוא השתקת המחלוקת העניינית על אודות הדרך, וניסיון להכריע אותה במניפולציות, בדורסנות ובבריונות.

נצלול קצת פנימה:

א. ועדת החקירה. הבעיה העיקרית עם הדרישה לוועדת חקירה היא המסגור. מי השופט והחוקר ומהן תפיסות עולמו? איננו מוכנים לכך ששופטי בג"ץ ישפטו את האירוע הזה או יקבעו מי ישפוט אותו; הם רחוקים מלהיות ראויים לכך. אותם עצמם צריך לחקור ולשפוט. אך יתרה מזאת: הם ומי שימונה מטעמם אינם מסוגלים לשפוט את האירוע כי זווית המבט שלהם נגועה בתפיסות עולם מפוקפקות. עיוורון ה-7.10 קשור באופן עמוק מאוד בתפיסות עולם בחברה הישראלית. החקירה רחוקה מלהיות רק חקירה מנהלית. אין לשופטי בג"ץ שום יתרון על שום אזרח אחר בשיפוט תפיסות העולם שהנהיגו את ראשי מערכת הביטחון וממשלות ישראל בשנים האחרונות. תוצאות החקירה יהיו השלכה ישירה של תפיסות העולם השונות בחברה הישראלית.

המשותף לכולם הוא השתקת המחלוקת העניינית על אודות הדרך, וניסיון להכריע אותה במניפולציות, בדורסנות ובבריונות

ב. הצגת העמדה הפוליטית כעמדה המקצועית האובייקטיבית. אילו דבריהם של זועקי ועדת החקירה היו כנים, והם באמת רוצים לחקור מנהלית את האירוע ללא הטיה פוליטית לצד אחד – הם היו מסכימים להצעה שהוועדה תמונה על ידי הקואליציה והאופוזיציה יחדיו. אבל הם מנסים להשליט דעה אחת בלבד ולהציג את תפיסת עולמם כדרישה המקצועית האובייקטיבית. הם קוראים לפוליטיקה שלהם 'עמדה אובייקטיבית נטולת פוליטיקה'. לכן הם פועלים בהשתקה ובאלימות להצגת אפשרות אחת בלבד: ועדה שתמונה על ידי שופטי בג"ץ.

תחת כסות של חקירה אובייקטיבית הם מנסים להזמין את התוצאה מראש – זאת שתגובש מתוך השקפת העולם השנויה מאוד במחלוקת של שופטי בג"ץ.

ג. ניכוס בריוני של קבוצות בחברה. 'מועצת אוקטובר' מציגה את עצמה כמי שמייצגת את המשפחות השכולות ואת אלה שנפגעו מהמלחמה. בפועל היא מייצגת קבוצה קטנה מאוד מתוכן, אך בשיטות של תעתוע ובריונות היא מנכסת לעצמה כביכול את קולן של כלל המשפחות.


זו השיטה. בחזית הם מייצגים את עצמם כמשפחות ששילמו את המחיר הנורא מכל.

בפועל, כמעט כל משפחה במדינת ישראל יכולה למצוא את עצמה באחד הפרמטרים ולהצטרף


אינני שופט את זעקתה של אף משפחה ואינני מתיימר להחליט עבורה על האופן שבו היא מבטאת את צערה ואת דעתה. אך אין לה זכות לנכס אליה את קולן של משפחות אחרות על ידי ניפוח מספרי, ואין לה זכות לנצל לרעה את מתינותן ושתיקתן ולדרוס אותן.

חנוך דאובה הוא קצין מעוטר שנלחם ב'חרבות ברזל'. יש לו זכויות רבות כלוחם ומפקד. דווקא בגלל זה מקומם במיוחד הניסיון שלו לנכס את חיילי צה"ל ולקדם את העמדות הפוליטיות שלו בשם תפקיד מדומיין שהמציא לעצמו: 'יו"ר פורום לוחמי חרבות ברזל'. הוא לא מייצג את לוחמי 'חרבות ברזל'. הכותרת והעמדה הזו היא בריונית וחצופה, והיא כל כך מאפיינת את הדרך שבה פועלים כאן ארגוני המחאה בכל כך הרבה תחומים בחברה!

הניכוס הבריוני הזה הוא אחד המקורות הראשיים לפילוג בעם.

השקפות פוליטיות שונות צריכות להיות גלויות ושקופות, הן צריכות להיות נידונות בכיכר העיר ולהיות מוכרעות בקלפי

ד. "הם מפלגים בינינו". אחת הדרכים המניפולטיביות לדרוס את מי שחושב אחרת היא להפוך אותו לבובה המופעלת כביכול על ידי הממשלה שנועדה 'לפלג בינינו'. במקום להקשיב למי שיושב מולם בשולחן ולהבין שהוא חושב אחרת, הם משתיקים אותו על ידי האשמת הממשלה בעצם המחלוקת על דרכם. במקום לראות את הממשלה כמי שמייצגת את קולות הבוחרים, הם רואים את ציבור הימין שחושב אחרת כאילו הוא מוסת על ידי הממשלה. היחס הציני והבזוי הזה למי שיושב מולך בשולחן וחושב אחרת גם הוא אחד ממקורות הפילוג, והוא נעשה, למרבה הציניות, תוך האשמת אחרים בפילוג.


יו"ר הרבעון הרביעי שמתיימר לייצג פוליטיקה מאוזנת מציג כאן פוליטיקת שמאל על מלא בכסות מאוזנת,

תוך האשמת מי שרוצה ועדה מאוזנת בפוליטיקה. עוד דוגמא לעיקרון שהצגנו במאמר.

למה הוא מתעסק בפוליטיקה של הכנעת הצד השני?
זכותו הלגיטימית להציג עמדות שמאל, אך לפחות שנדע במה מדובר


ה. לסיכום: השיטות שתוארו כאן הן שיטות עבודה של כאוס חברתי.. מה שאנחנו רואים בסרטון הוא דוגמה טובה לשיטה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בשנים האחרונות, שיטה שהולידה בעצמה את הצורך החיוני ברפורמה: ארגוני שמאל הופכים דיון פוליטי התלוי בהשקפות עולם וצריך להיות מוכרע על ידי הציבור, לנושא מקצועי/משפטי שבו עמדת השמאל היא לשיטתם העמדה המקצועית היחידה האפשרית, ניכוס קולות אחרים בחברה בידי ארגונים משומנים המתיימרים לייצג את כולם (החיילים, המשפחות השכולות, משפחות החטופים, הרופאים, העובדים הסוציאליים וכו'), והשתקה בריונית של מי שחושב אחרת. אין דבר יותר משסע ומפלג מהתנהלות כזו.

השקפות פוליטיות שונות צריכות להיות גלויות ושקופות, הן צריכות להיות נידונות בכיכר העיר ולהיות מוכרעות בקלפי. אין מקום להתחבא מאחורי גלימות של שופטים או של רופאים, המייצגים כביכול את העמדה האפשרית היחידה, ומכוער ביותר לנכס את חיילי צה"ל ומשפחות הנופלים כולם בזעם צדקני כדי לקדם את עמדתך הפרטית בלבד.

ו. תחילת התיקון היא די פשוטה. תמר תשובה (בסרטון) עשתה מעשה חשוב של תיקון: היא העמידה את עצמה מולם, השמיעה קול אחר, ולא נתנה שישתיקו אותה וינכסו אותה. הם לא יכולים לעמוד מולה ולדבר בשם המשפחות השכולות והלוחמים. הם צריכים להסתכל אליה בעיניים ולהכיר בדעתה כלגיטימית. תהיו תמר תשובה, בכל מקום שתהיו. תהיו אמיצים בכל מקום שתהיו. זה לא ילבה את המחלוקת, זה ימתן אותה ויוציא ממנה את תופעות הבריונות הפוליטית שחדרו אל תוכה.

--- title: האידאולוגיה הירוקה וחלון אוברטון author: איתי אסמן date: 2025-03-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/498 --- # האידאולוגיה הירוקה וחלון אוברטון


אנו נוהגים לומר שאין דבר פרקטי יותר מתיאוריה, לכן אני ממליץ לקרוא את סעיפים א-ד למרות ׳שבירת השיניים’ כדי להבין את רעיון האידאולוגיה הירוקה.

א. המונח "ירוק" שנקשר לאידאולוגיה פוליטית, החל להיות נפוץ בשנות ה-70 של המאה העשרים, סביב ארגונים סביבתיים שעשו בו שימוש (גרינפיס הוקם בשנת 1971). במקור היא החלה כתגובת נגד לתהליך התיעוש (מלשון תעשייה) שהעולם עובר, והיא הלכה והתגברה יחד עם התפתחויות פוסט-חומרניות של הנוער של שנות ה-60. אז החל להיווצר שיח סביב סכנות הזיהום, כריתת יערות וניסויים בבעלי חיים.

ב. האידאולוגיה הירוקה ערערה את הנחות היסוד של האידאולוגיות הפוליטיות שרואות את האדם במרכז, כדוגמת תפיסתו של הפילוסוף ג'ון לוק, שטען שהאדם צריך לכבד את הטבע ואת המינים כדי להיות 'שליט הטבע ובעליו'. לדעתם של הירוקים, הטבע הוא שלמות משולבת של מינים אנושיים ולא אנושיים (כולל דומם), ולא ברור שהאדם יותר חשוב מהשאר. זהו מעבר מפוליטיקה של זהויות לפוליטיקה של רגישויות. זוהי מהפכה שלמה בתודעה האנושית.

האידאולוגיה הירוקה מחולקת ל"אקולוגיה רדודה" ו"אקולוגיה עמוקה". תפיסת האקולוגיה העמוקה שוללת לחלוטין את האמונה שהמין האנושי חשוב יותר משאר המינים (מעבר מאנתרופוצנטריות לאקוצנטריות).

האידאולוגיה הירוקה ערערה את הנחות היסוד של האידאולוגיות הפוליטיות שרואות את האדם במרכז

ג. האידאולוגיה הירוקה שמה דגש על הפרת שיווי המשקל שהאדם עושה נגד הטבע.

המושג "קיימות" אינו דומה כלל למושג "איכות הסביבה". תפיסת הקיימות יוצאת מתוך נקודת מוצא שכדור הארץ יום אחד יתנוון ויתפרק, משום שיש מאגרי פחם, נפט וכו' שיסתיימו יום אחד, ובני האדם מנצלים אותם לתעשייה בלתי אחראית שתפגע בעולם.

לדעת הירוקים, כל מדיניות צריכה להימדד על פי ערך "הקיימות", שהיא זו הקובעת מה הגבולות הברורים לשאיפות החומריות של בני האדם, ויש לפגוע כמה שפחות במאזן האקולוגי (שלדעתם הם מחזיקים אותו בחשבון האנושי שלהם). ישנה מחלוקת בין הירוקים המודרניסטים לבין הירוקים הרדיקליים לגבי הקיימות. הרדיקליים רואים בעין ביקורתית כל צמיחה כלכלית והם מקדמים עידן פוסט-תעשייתי בו אנשים יתקיימו ממלאכות כפיים.

ד. בתוך האידאולוגיה הירוקה קיימים זרמים שונים שמערבבים בה אידאולוגיות פרוגרסיביות, כגון הזרם הסוציאליסטי שנקרא "אקו-סוציאליזם", לדעתו קפיטליזם ושוק חופשי זהו האויב.

זרם נוסף הוא "אקו-אנרכיה", שטוען שיש לקדם חברה ללא מדינה ובה תהיה הרמוניה וסולדיריות בין בני האדם.

"אקו-פמיניזם" שמגיע עם הטענה שהסיבה להשחתת הסביבה היא הפטריארכיה. כלומר, לא המין האנושי אלא הגברים.

כמו כל אידאולוגיה שהפרוגרס משתלט עליה, המצב הגיע לכך שפעילי אקלים רבים הם אנשי שמאל שתומכים בחמאס ושונאים את ישראל (כמו גרטה טונברג).

עד כאן סיכום מתומצת מאוד של האידאולוגיה הירוקה, ועכשיו פרשנות.

ה. הדאגה לאיכות הסביבה חשובה מאוד, זוהי דרך הארץ שקדמה לתורה, וברור שלא צריך להתמכר לחומרנות ולתעשייה. אבל, וזהו עיקרון חשוב – האידאולוגיה הירוקה העמוקה היא רדיקלית מאוד, והיא משתלטת בהדרגה על הזרם האקולוגי המתון. היא לא טוענת רק שצריך לדאוג לסביבה, אלא שאין הבדל בין צמחים לבני אדם, במקרה 'הטוב', במקרה הפחות טוב, לדעתם הצמחים הם הטובים ובני האדם הם הרעים. הטבע נוצר מושלם, ובני האדם הם יצורים עם רוע מובנה שצריך לצמצם את כמותם. לכן בעלי האידאולוגיה הזו תומכים בצמצום ילודה. למה להביא לעולם בני אדם שיהרסו את הטבע המושלם? לא מעניין אותם לדאוג לסביבה כדי שלבני האדם יהיה נעים לחיות כאן, אלא בני האדם הם מדכאי העולם והסביבה, ויש להתייחס אליהם בהתאם. לכן צריך זהירות גדולה כאשר מכניסים לבני נוער ומבוגרים את שיח הקיימות, כי האידאולוגיה הזו טומנת בקרבה הנחות יסוד ערכיות ואמונות שעומדות בבסיסה. צריך לשאול על מה בדיוק מדברים? על החינוך שבני אדם צריכים לדאוג לסביבה? דיון לגיטימי מאוד. או על החינוך שאין הבדל בין בני אדם לצמחים? זהו שיח עקום שיש לו גם השלכות מוסריות. האנשים האלו יכולים להרוג בני אדם במטרה לשמר את הטבע, מדובר בדת לכל דבר, שמתנגדת לכל שגשוג כלכלי וייצור אנרגיה. בנוסף, הם מייצגים תחושת קטסטרופה גלובלית שהדרך היחידה לצאת ממנה היא לתת כוח ושליטה לארגוני האקלים (שפועלים לשם האקולוגיה כמובן).

אינני נכנס לביקורת נגדם שבשם שיח האקלים הם מגבירים את זיהום הסביבה.

המחשבה לא להביא ילדים היא לכאורה מחשבה לגיטימית, היא הובאה בתוך חוברת הלכתית של רבנים ומחכה לרב "אמיץ" שיעשה את השלב הבא

ו. לגבי השיח במגזר הדתי – רבים נוהגים לצטט את מדרש חז"ל על קהלת כדי להראות שגם בחז"ל קיימת תפיסת האידאולוגיה הירוקה: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

הנה, כתוב כאן במפורש שהאדם צריך לא לפגוע בסביבה. מי שיקרא שוב יראה שכתוב שם "כל מה שבראתי לכבודך בראתי". כלומר, האדם במרכז והוא שליט על הטבע. ולא כמו שהאידאולוגיה הירוקה בחלקה הדומיננטי סוברת כיום. (אגב, מי שיפתח את הפרשנים יראה שהמדרש בא ללמד שיש קשר בין האנושות לעולם בפן הרוחני, וכל עבירה נגד התורה הורסת את הסביבה, ואין הכוונה לפן החומרי. אין כוונת חז"ל ללמד כאן מוסר פשטני של שמירה על הסביבה, זהו דבר שפשוט בשכל הישר, אלא רעיון עמוק יותר. אקלימיסט לדעת חז"ל כולל שמירת מצוות).

ז. ׳חלון אוברטון׳ – הרבנים שכתבו את החוברת ״קיימות יהודית״ לא כתבו את התשתית הרעיונית לתפיסות הירוקות, ועסקו בצורה מנותקת מההקשר הערכי, הם לא הסבירו את האידאולוגיה והשקפת העולם האקדמית המונחת בבסיס הקיימות בימינו, אלא כתבו התייחסות הלכתית לשמירת הסביבה. בחלק מהחוברת הם מביאים את הסברא שאולי שיקולי קיימות דוחים את כל מצוות התורה, ואולי גם צריכים לצמצם ילודה בגללם. בסופו של דבר למעשה הם אומרים שזה לא דוחה את התורה ושצריך להביא ילדים. אך אני חושב שהבאת הסברות האלו כאילו יש מחשבה או דעה כזו שצריך להתחשב בה היא סוג של "הזזת חלון אוברטון".

חלון אוברטון


כלומר, עכשיו זה ברור שצריך להביא ילדים לעולם כדי לא לפגוע בסביבה, אבל החלון זז, המחשבה לא להביא ילדים היא לכאורה מחשבה לגיטימית, היא הובאה בתוך חוברת הלכתית של רבנים ומחכה לרב "אמיץ" שיעשה את השלב הבא. לדעתי מדובר בחוסר אחריות וחוסר הבנה מהי האידאולוגיה הירוקה ומהו חלון אוברטון. על זה אמרו חז"ל: חכמים, היזהרו בדבריכם.

ח. בע"ה נמשיך לשמור על הסביבה מתוך אמונה במין האנושי ובנשמה הטובה שנמצאת בתוך האדם.


להרחבה בסוגיה חפשו בגוגל "יונתן דובי", פרופסור שהתמחה בסוגיה ומפתח חשיבה ביקורתית בתחום. אפשר גם לקרוא את הספר "אפוקליפסה אף פעם" של מייקל שלנברג, בהוצאת שיבולת.

--- title: ״סערת התפילין״ author: איתי אסמן date: 2025-03-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/499 --- # ״סערת התפילין״

בשבוע האחרון פורסם שמנהל תיכון ברמת גן מנע הקמת דוכן תפילין שתלמיד ניסה להקים.

בנוסף, מנהל התיכון השעה את הנער ואף החרים לו את התפילין.

בתגובה לכך החליטו כמה תלמידים להביע מחאה ויזמו מניין תפילת מנחה מחוץ לכותלי המוסד בשילוב הנחת תפילין וחלוקת ציציות לכל מי שחפץ בכך.

לכאורה, אפשר לנתח את האירוע הזה במבט תקשורתי-שטחי, לטעון שהנערים עשו פרובוקציה, שהם יכולים להניח תפילין בבית ואין צורך בעמדת תפילין בתיכון חילוני.

לגיטימי שכל בית ספר יתנהל על פי המדיניות שקבע.

אך במבט מעמיק יותר, אפשר לראות כאן תנועה עמוקה ופנימית של שיבת ישראל למסורת ישראל.

העובדה שהנוער החילוני היום מניח תפילין ולובש ציצית רווחת מאוד בכל מרחבי ארצנו. בערי המרכז ובערים המכונות ׳פריפריה׳ בדרום ובצפון.

בעיתון ׳הארץ׳ עורכים מדי פעם תחקירים על דוכני התפילין המתחילים לצוץ בתיכונים החילוניים ומוטרדים מאוד מההתחזקות הרוחנית, משום שהם רואים ביהדות בעיה.

אך ההתחזקות הרוחנית הזו היא תופעה שרק הולכת וגדלה, וכדאי לשים לב אליה ולשמוח בה.

היא נעשית בטבעיות, מתוך נשמה ומתוך זהות שנחנקה, וללא דחיפה וכפייה.

בתחילת שיבת ציון האחרונה התקבץ עם ישראל מכל העולם לארץ ישראל, כדי לבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.

התופעה הזו של קיבוץ הגלויות נקראת ביהדות ״גאולה״, אך הגאולה מחולקת לקומת החול, שהיא בניין הגוף הלאומי, ולקומת הקודש – שהיא השיבה למסורת.

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית חשובה, עם נוער ערכי ומלא באידאלים של אהבת העם ואהבת המסורת

חשוב מאוד לפתח את הכלכלה ואת הביטחון, לבנות יישובים ולחזק את מדינת ישראל מבחינה חומרית.

אך בנוסף לכך, חשוב לחזק גם את מסורת ישראל. הזהות היהודית היא זו ששמרה עלינו לאורך הגלויות, והעיסוק בהקמת המדינה ובחיי החומר שלה קצת השכיח את ייעודה. אנחנו מדינה יהודית ויהדות צריכה להיות הדבר הכי מובן מאליו כאן.

הייעוד אינו סותר שום דבר מהבניין החומרי והלאומי, כשם שהנשמה אינה סותרת את הגוף, אלא מחיה אותו.

דרישת הנוער להרוות את הצמא הרוחני מראה שעם ישראל התבגר ודורש את הקומה הבאה – החזרה לשורשים.

יש הטוענים שצריך לחזק את המשמעת של הנוער, בלי קשר לאירוע הזה. ייתכן (מחילה, אבל מחאות קפלן גרמו לי לזעזוע גדול יותר מהתנהלות התלמידים מול המנהל).

כדאי וראוי שעולם המבוגרים יטה אוזן ויקשיב בענווה לצרכים הרוחניים של הנוער הזה ולא יחסום אותו.


ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ׳


אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית חשובה, עם נוער ערכי ומלא באידאלים של אהבת העם ואהבת המסורת.

הַרוו את הצימאון הזה! נפעל ברוחו של אליהו הנביא שבו פתחנו – המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

אמן.

שבוע טוב!

--- title: אני מצטערת, קיבלתי הנחיה לא לענות על השאלה הזו author: בן יעקב סבו date: 2025-02-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/105 --- # אני מצטערת, קיבלתי הנחיה לא לענות על השאלה הזו **א. משרד החינוך בנה — בהשקעה כספית אדירה — מערכת נפרדת משלו של בינה מלאכותית.** מי שישתמש בה ישים לב שהיא לא מוכנה לדבר על דברים פרו-יהודיים, אלא רק על דברים פרו-איסלאמיים או אנטי-יהודיים. סינוואר טרוריסט? מה פתאום. זה פוגעני. מה היא אישה? שאלה פוליטית ולא ראויה. טוב, דברים אלו אינם חדשים. **אך מה הקשר בין בינה מלאכותית, שאמורה להיות מקור מידע אובייקטיבי, לבין ההטיה האנטי-יהודית הזו?** ומהו הקשר בין המשפט המגוחך הזה של הבינה המלאכותית שקיבל כבוד ככותרת המאמר, לבין הדיפ-סטייט הבטחוני? **ב. לאחרונה פורסמו עיקרי התחקיר של מערכות הביטחון.** אותן מערכות שבגין ריקבונן סללו את הדרך לטבח שמחת תורה, הן כיום הלוחמות הגדולות ביותר להוצאתן לאור של מסקנות האמת מהאירוע. כל מי שקורא את התחקירים של חיל האוויר, צה"ל ושב"כ, מיד מקבל את התחושה כאילו מישהו/י עונה לו: **אני מצטערת, קיבלתי הנחיה לא לענות על השאלה הזו.** למה לפקידי משרד החינוך ופקידי מערכות הביטחון כל כך חשוב להסתיר מאיתנו דברים? > אנו נמצאים בתקופה גדולה, שהדבר החשוב ביותר בה מבחינה לאומית-ציבורית הוא השבת הריבונות לעם ישראל מידי פקידוּת הדיפ-סטייט. > השבת היכולת שלנו לדעת **ג. לאחרונה הוציא המשפיען הפרוגרסיבי העולמי, פרופ' יובל נח הררי, ספר נוסף. 'נקסוס'.** בספרו עורך הררי חלוקה בין 'ידע' לבין 'אמת'. 'ידע', לטענתו, יכול לפעמים להיות הפוך מ'האמת', ולכן לדעתו פקידי ממשלות צריכים לשלוט בידע, כדי שההמונים לא יוכלו להתבלבל מהאמת… מכיוון שלטענת הפרוגרס האדם הוא סתם מקבץ ביולוגי בלי נשמה נבדלת או צלם אלוקים, אז האדם לא ממש חשוב. הכי חשוב לפי הררי זה לשלוט ביכולת של האדם לדעת. לפי זה, תחקיר צה"לי או ועדת חקירה ממלכתית כבר לא צריכים לחשוף מה קרה, אלא רק לכתוב מה שנכון לדעתם להמונים לדעת, על מנת לשלוט בהם באופן מסודר. וכל השאר? **אני מצטערת, קיבלתי הנחיה לא לענות על השאלה הזו.** זה מתחיל כיום כבר במשרד החינוך הממלכתי, כדי להטמיע את השליטה במידע כבר מהגיל הכי צעיר. ראו איך הדברים מתחברים. **אנו נמצאים בתקופה גדולה, שהדבר החשוב ביותר בה מבחינה לאומית-ציבורית הוא השבת הריבונות לעם ישראל מידי פקידוּת הדיפ-סטייט.** **השבת היכולת שלנו לדעת.** בע"ה בחודש אדר מרבין בשמחה. רק מתוך שמחה גדולה אדם מעריך את עצמו, מעריך את צלמו, שהוא יותר ישר מכל בינה מלאכותית המנסה להנדס אותו על ידי שליטה פקידותית מאחורי הקלעים. חודש טוב! --- title: אליטה מנוכרת או אליטה מחוברת? author: איתי אסמן date: 2025-02-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/501 --- # אליטה מנוכרת או אליטה מחוברת?



א. האוויר הפוליטי והתקשורתי מלא אדי דלק, וכל גפרור רעיוני שנזרק לחלל האוויר מצית מיד להבה שלמה של מחלוקות. אפשר לטעון שהמחלוקות בחברה הישראלית נובעות מהבדלי אידאולוגיות בין ימין לשמאל, אך נדמה כי החלוקה הזו כמעט לא רלוונטית, אלו מושגים פוליטיים שהומצאו במהפכה הצרפתית. הרבה פעמים ויכוחים אידאולוגיים הם רק תירוץ למשהו עמוק יותר. הוויכוח מולבש בשיח פוליטי, אף שלאמיתו של דבר הוא מייצג מעמדות שונים ושורשים עמוקים יותר.



ב. שני ספרים בדורנו נכתבו כדי להסביר את המחלוקת הסוציולוגית-מעמדית בישראל: 'ישראל השנייה' של ד״ר אבישי בן-חיים ו'ניידים ונייחים' של ד״ר גדי טאוב. בן-חיים התמקד בעיקר בהגדרות של ההגמוניה של מפא״י, ואנשיה מייצגים את ישראל הראשונה, לעומת ישראל השנייה, שמייצגת לשיטתו מרחב של מובהקות עדתית מזרחית, דיכוי סוציו-אקונומי וכבוד למסורת וללאומיות, בדגש על חיבור ליהדות. לעומתו טאוב מאפיין את המחלוקת המעמדית בין הניידים לנייחים. הניידים הם הגלובליסטים, שמרגישים בבית בכל פינה ברחבי העולם, ולעומתם הנייחים קשורים לנוף מולדתם ולמסורת, בדגש על חיבור ללאום.

ברצוני לתת כאן כיון חשיבה שלישי, שאינו סותר את הקודמים אלא נותן נקודת מבט נוספת שאפשר לנתח באמצעותה את המחלוקות הפוליטיות בחברה הישראלית.

ג. הרב קוק כתב כך (אורות הקודש ב, עמ׳ שסד): ״הָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה חוֹשֶׁבֶת שֶׁיְּכוֹלָה הִיא לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶהָמוֹן, שֶׁאָז תִּהְיֶה יוֹתֵר בְּרִיאָה בְּרוּחָהּ, יוֹתֵר אֲצִילָה בְּמַחְשַׁבְתָּהּ״. האינטליגנציה הכוונה האליטה, ההגמוניה. אנשים משכילים שהגיעו למעמד מסוים. אותם אנשים עלולים לחשוב שהם יכולים להיפרד מההמון, כי האנשים ההמוניים לכאורה גסים ושטחיים לעומת האליטה החכמה והמוסרית.

ואולם לדברי הרב קוק: ״ זוֹהִי טָעוּת יְסוֹדִית, טָעוּת שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת אֶת הַצַּד הַבָּרִיא שֶׁיֵּשׁ בְּהַהַכָּרוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, בַּהַרְגָּשׁוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וּבַחוּשִׁים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁלֹּא נִתְתַּקְנוּ אֲבָל גַּם לֹא נִתְקַלְקְלוּ עַל יְדֵי שׁוּם הַשְׁפָּעָה קוּלְטוּרִית״. כלומר הרב קוק מסביר שהאליטה טועה טעות יסודית(!) בזלזולה בהמון, משום שבהמון יש צד בריא, והוא אינו ירוד ונחות. אדם שמשתמש יותר מדי בשכל ואינו מחובר לטבע ולחושים עלול להגיע לקלקולים תרבותיים קשים. כל התפיסה הפרוגרסיבית הרווחת באקדמיה בנויה על תפיסת ההבניה החברתית והמגדרית, שאדם באמצעות שכלו יכול לברוא מגדר וחברה, להגדיר הכול מחדש. זה שיבוש רעיוני, והוא מוביל גם לשיבושים מוסריים. מי שמחובר להרגשות ולהכרות הטבעיות אינו מגיע לקלקול הזה.

הוסיף הרב קוק: ״הַצַּד הַבָּרִיא שֶׁל הַיֹּשֶׁר מָצוּי הוּא בַּאֲנָשִׁים גַּסִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא מָצוּי בִּמְלֻמָּדִים וּמוּסָרִיִּים בַּעֲלֵי מַחְשָׁבָה״, כלומר למוכר הפשוט בשוק יש לפעמים יותר יושר מחשבתי משיש לשופט בית המשפט העליון שמכניס לכלא לוחם באשמת הריגת נוח׳בות. המוכר שונא את המחבל ורוצה שהוא ימות. אם כן, מה מעלת השופט על המוכר? ״ יוֹתֵר מֻבְהָקִים הֵם הַמְּלֻמָּדִים בַּדְּבָרִים הַפְּרָטִיִּים שֶׁל הַמּוּסָר, בְּחֻקָּיו וְדִקְדּוּקָיו, אֲבָל עֶצֶם הַרְגָּשָׁתוֹ זֹאת הִיא מְצוּיָה בַּאֲנָשִׁים בְּרִיאִים טִבְעִיִּים, שֶׁהֵם הֵם הֶהָמוֹן, עַם הָאָרֶץ״. כלומר השופט בקי יותר בדקדוקי החוק, הוא יודע הרבה פרטים, אבל ההרגשה הבריאה, היושר, מצויה בעם הארץ, עם שמחובר לארץ ולמולדת.

יש עוד צד של מעלה בהמון על פני האליטה, ״וְלָאו דַּוְקָא בְּהַרְגָּשַׁת הַמּוּסָר הַשָּׁרְשִׁית עוֹלֶה הוּא הֶהָמוֹן עַל אַנְשֵׁי הַסְּגֻלָּה. גַּם בְּהַרְגָּשַׁת הָאֱמוּנָה, הַגַּדְלוּת הָאֱלֹהִית, הַיֹּפִי, הַחוּשִׁיּוּת – הַכֹּל אֲשֶׁר לַחַיִּים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, בִּלְתִּי מְסֻנֶּנֶת עַל יְדֵי הַצִּנּוֹרוֹת הַמְּלֵאִים שֵׁכָר אַגְמֵי נֶפֶשׁ שֶׁל הַדַּעַת וְהַהַחְכָּמָה – הוּא יוֹתֵר בָּרִיא וְטָהוֹר בְּהֶהָמוֹן״. ההמון מאמין באלוהים יותר משהאליטה מאמינה בו, כי היא לצערנו ברובה מנוכרת למסורת גם באקדמיה, גם בתקשורת, גם במערכת המשפט וגם במערכת הביטחון. על ניכורן של התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט ליהדות אין צורך להרחיב, בכל כמה ימים שומעים פרופסור, עיתונאי בכיר או שופט בזים ליהדות ולדתיים.

ההמון מאמין באלוהים יותר משהאליטה מאמינה בו, כי היא לצערנו ברובה מנוכרת למסורת גם באקדמיה, גם בתקשורת, גם במערכת המשפט וגם במערכת הביטחון

ד. הבעיה של אותה אליטה, לדעת הרב קוק, היא שהיא אינה מבינה שברגשות הפשוטים של ההמון יש ישרות, מוסר ואמונה רבים ממה שיש להם, והיא מתנשאת ומבדלת עצמה מההמון. התופעה הזו יוצרת אליטה אנטי-לאומית, אנטי-יהודית ואנטי-מוסרית. אליטה כזו אינה יכולה לשרוד הרבה זמן. לא משנה כמה היא תשלוט בבג״ץ ובתקשורת, העם לא ילך אחריה.

הרב קוק אינו בז לאליטה, בהמשך הוא מסביר את חשיבותה ואומר שברגע שיש סיבוכים בחיים והרגשות סותרות, ההמון זקוק לאנשים חכמים שידריכו אותו. הוא אינו טיפש, אך במצבים מורכבים יש צורך באנשים בעלי הבחנה דקה ושכל מחודד. אך הרב קוק מוסיף: ״אֲבָל כְּשֵׁם שֶׁמַּשְׁפִּיעִים עָלָיו עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כָּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם חַיִּים בְּרִיאִים״.

ה. המאמר המכונן הזה של הרב קוק צריך לדעתי לשמש תמרור אזהרה גדול לאליטה הישראלית, שנמצאת בעיצומה של החלקה במדרון בעל אופי של ״רִקָּבוֹן וְהִתְנַוְּנוּת מוּסָרִית וְחָמְרִית״. הבוז של האליטה להמון אינו הופך אותה לנאורה ואצילה יותר, כפי שהיא חושבת בטעות, אלא למסואבת יותר, במיוחד כאשר היא בונה לעצמה קבוצת השתייכות פנימית של קליקה סגורה.

הבוז לממשלה והקואליציה שמפגינות מערכת המשפט, מערכת הביטחון, האקדמיה, התקשורת נובע מאותו שורש. אם הציבור וההמון גס ושטחי, נבחרי הציבור שלו מבחינתן הם נבחרי השטחיות והגסות. ולכן הן ישפילו את ערכם בכל הזדמנות ויסבירו למה רק האליטה הלא נבחרת יכולה לשלוט, כי היא אינה מושפעת מהמון מתבהם. משם נובע הבוז שלהן לדמוקרטיה ולריבונות הרוב.

בע״ה יקומו כאן שופטים, פרופסורים, אנשי תקשורת וגנרלים בעלי אומץ ציבורי שיכבדו את עם ישראל ואת שורשיו ויהיו נאמנים לזהותם ולמסורתם. הם כבר עכשיו נמצאים בקרבנו, ולאנשים האלה ראוי להצדיע

אך ההמון הזה אינו בהמי; אלו בני אברהם יצחק ויעקב, עם סגולה, מאמינים בני מאמינים, שרובם אנשים ישרים. המלחמה האחרונה חשפה לפנינו את גבורתם ואת יושרם של הלוחמים הפשוטים. אם האליטה תהיה מחוברת אליהם ותכבד אותם, היא תהיה רלוונטית ותוכל לתקן, ואם היא תמשיך לבוז לעם שבשדות, היא תסתאב ותוחלף באליטה ישרה.

ו. זהו מאבק חילופי האליטות שאנחנו נמצאים בעיצומו, בין האליטה המנוכרת לאליטה המחוברת המכבדת לאום ומסורת. בע״ה יקומו כאן שופטים, פרופסורים, אנשי תקשורת וגנרלים בעלי אומץ ציבורי שיכבדו את עם ישראל ואת שורשיו ויהיו נאמנים לזהותם ולמסורתם. הם כבר עכשיו נמצאים בקרבנו, ולאנשים האלה ראוי להצדיע.

--- title: הבנו את העיקרון, אבל איך משפיעים? author: עזרא הימן date: 2025-02-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/502 --- # הבנו את העיקרון, אבל איך משפיעים?

א. מטרת הקבוצה הזו איננה קריאה לתוכנית פעולה מסוימת, אלא בניית תודעה: להציע דרכים לחשוב, להבין, להגדיר בצורה מדויקת יותר את הבנת המציאות, להבדיל בין טוב לרע, לפזר ערפול ומסכי עשן, ולסלול דרך. יש הרבה פעולות חשובות ומועילות, אך התודעה היא הבסיס לכל. אם עשרות אלפי אנשים נוספים יכוונו ויזקקו את התודעה שלהם בעקבות הקריאה של התכנים – עשינו צעד חשוב, והפעולות הנכונות יתהוו ממילא.

ב. לקבוצה זו מטרה נוספת, והיא – לייצר קבוצת שייכות. כלומר, לא רק לעזור לאנשים להעמיק את התודעה שלהם כאנשים פרטיים, אלא לייצר שייכות לתנועה אנושית גדולה בישראל, שיודעת לקרוא את המציאות בצורה קצת יותר טובה, מעמיקה ומכוונת.

בני אדם הם יצורים חברתיים, הזקוקים לקבוצה תומכת ומחזקת לאורך הדרך.

לקבוצה כזו יש יכולת לייצר דבר נוסף חשוב מאוד: אומץ לב. אנשים רבים חוששים לדבר במוסד הלימודים, במקום העבודה, ולפעמים אפילו במעגל המשפחה והחברים. אנשים לא מעוניינים להיכנס לעימותים ומעדיפים להוריד ראש ולהמשיך הלאה. אבל שינוי מתחיל ביכולת לאזור אומץ לדבר בצורה חופשית וביכולת לדבר באופן תבוני בכל מקום שבו אתה נמצא. עצם המוכנות להעז ולדבר משנה הרבה פעמים את המציאות. השתיקה מעצימה בריונות, כיוון שהיא נותנת לאנשים מהצד האחר של המפה תחושה שאף אחד לא חושב אחרת, ושרק דעתם קיימת על פני הגלובוס. זחיחות-הדעת הזו מעצימה דורסנות. אם מי שמחדד את מחשבתו מתוך הקריאה כאן ידבר בקול רם גם בסביבה שונה ולעיתים עוינת, זה עשוי לקדם הרבה מאוד.

מדינה היא כמו כוורת דבורים, וכל מי שמדבר ועושה בתחומו, משפיע. דוגמה טובה לכך ראינו במאמר שנשלח כאן אתמול.

שינוי מתחיל ביכולת לאזור אומץ לדבר בצורה חופשית וביכולת לדבר באופן תבוני בכל מקום שבו אתה נמצא. עצם המוכנות להעז ולדבר משנה הרבה פעמים את המציאות

ג. הרבה אנשים טובים פנו לענפי עשייה שונים מתוך רצון להשפיע, אך מצאו את עצמם מושפעים יותר מאשר משפיעים. מספר האנשים שהחלו את דרכם בעשייה ציבורית כאנשי ימין אידיאולוגי (ועדיין מגדירים את עצמם ככאלה…) אך עם הזמן נסחפו ואיבדו לגמרי את דרכם הוא מבהיל, אך לא מפתיע. לדוגמה: כשמתן כהנא נכנס לפוליטיקה כימין אידיאולוגי, הוא העיד שהספר היחיד שקרא בצעירותו היה דנידין, והספר המרכזי שקרא אחר כך היה רומן רוסי (כחלק מהחינוך-מחדש בסיירת…). מה שקרה לו בהמשך – צפוי ולא מפתיע.

כדי שכיווני עשייה שונים יביאו ברכה, כדי לשמור על עמוד שדרה רעיוני ומעשי לאורך שנים באפיקים של עשייה במסגרות שיש בהן מכבש לחצים אינסופי, צריך להמשיך לפתח את התודעה, ללמוד, לקרוא ספרים, להיות מחובר לעולם הרעיונות ולחזק את קבוצות ההשתייכות. סעיפים א ו-ב הם המפתח לעשייה מכוונת באופן נכון לאורך זמן.

ד. אף שמטרת הקבוצה, כאמור, איננה קריאה לפעולה, נציע כמה כיווני השפעה אפשריים העשויים לקדם את תודעת המציאות, עבור כל אחד במקום שבו הוא נמצא. אם יש דבר אחד שהייתי בוחר ללמוד מהשמאל, זה כיצד להשתמש במרחב הציבורי כדי להשפיע.

רוב האנשים בימין חושבים שהשפעה פירושה שימת הפתק הנכון בקלפי או פנייה לפוליטיקה, אך זו מחשבה חלקית ומטעה. נכון לעכשיו, לחברי כנסת יש השפעה חלקית מאוד על המציאות.

עיקר ההשפעה לא נוצר על ידי החקיקה עצמה, אלא על ידי הפרשנות והיישום שלה.

מדינה מודרנית היא כאמור מעין כוורת דבורים עם הרבה מאוד מעגלי השפעה: אקדמיה ומחקר אקדמי, השירות הציבורי הכללי, פקידות משפטית, רשות שופטת, תקשורת ממוסדת, תקשורת חלופית, עמותות-יוזמות אזרחיות, ועוד. כל אלה משפיעים על המכלול, כל אחד לפי התפקיד, הכישורים, המשאבים והתעוזה שלו. כל הדברים האלה יחד יוצרים מסה קריטית של השפעה, יותר מתפיסת עולם של חבר כנסת או שר בודד.

השירות הציבורי זקוק לחמצן של אלפי עובדים עם אוריינטציה יותר יהודית וציונית (במיוחד הפקידות המשפטית והכלכלית, אך לא רק היא). כיום, הטון בנושאי ליבה ערכיים מונחה בשירות הציבורי על ידי תפיסות שמאל–שמאל רדיקלי. ככל שיהיו במקומות האלה אנשים עם אוריינטציה בריאה, כף המאזניים תיטה לכיוון חיובי יותר.

השמאל האנטי-ציוני נתמך במאות עמותות וארגונים – עם מאות מיליוני דולרים, רובם הגדול כסף זר – העובדים מסביב לשעון כדי להגיש בג"צים, להכין דו"חות, לכתוב מחקרים והצעות למדיניות, לפרסם תחקירים, לנדנד לחברי כנסת, לנסח חוקים, לייצר קמפיינים ועוד ועוד. הימין צריך להשקיע שם הרבה יותר משאבים אנושיים וכלכליים. המקומות האלה הם שליחות לכל החיים, ולא מתאימים לכל אחד; אך זה חיוני עבור מי שחושב על דרכו, כדי לממש את כל מה שאנו כותבים כאן.

ה. יש הרבה מרחבים אזרחיים המשפיעים לא מעט על דעת הקהל ובצמתים של החלטות ציבוריות. בשנת הרפורמה ראינו כיצד קבוצות שמאל ממגוון מקצועות כמו היי-טק, עסקים, רפואה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, מתארגנות ומייצרות לחץ חברתי בכיוון מסוים. לפעמים התארגנויות כאלה הן מושחתות ופסולות מעיקרן (פגיעה מכוונת בחולים כדי להפעיל לחץ ציבורי היא מעשה מכוער ולא מקצועי, שאמור להיות כרוך בשלילת רשיון הרפואה; השתלטות על איגוד מקצועי כדי לקדם דעה פוליטית מסוימת היא מעשה בריוני ואלים).

אך המקומות האלה מייצרים שפע של מרחבי השפעה לגיטימיים, כולל, אגב, הזדמנות לבלום את אותה פעילות בריונית של איגודים מקצועיים דורסניים ואלימים. צריך להפסיק להתבייש, ולעיתים לייצר גם התאגדויות חלופיות.

אל תחפשו תחום אחד. זה 'הכול ביחד'. עשו את שלכם במודעות ובאומץ. הישארו מחוברים תמיד לתודעה

ו. יש הרבה במות חופשיות להבעת מסרים משפיעים. הראשונה והמרכזית שבהן היא תקשורת חלופית. לא לכל אחד זה מתאים, אבל שימוש נכון ברשתות חברתיות כדי לכתוב, לשתף, להגיב וכו' מוסיף עוד קול לדיוני כיכר העיר. בניגוד לעבר, היום יכול כל אחד לפתוח 'ערוץ תקשורת' פרטי בטוויטר, בפייסבוק ובפלטפורמות אחרות; ומי שיש לו יכולת ביטוי טובה בכתב או בעל פה – גם זו אופציה שבשימוש נכון יכולה להביא ברכה.

גם לעולמות התקשורת החזותית, האומנות והיצירה (מוזיקה, קולנוע, משחק ועוד) יש יכולת לא מבוטלת ביצירת מסה קריטית של השפעה. תלמדו אותם. תשתמשו בהם להבעת מסרים.

ז. וכמובן, עולם החינוך. לא צריך להוסיף מילים.

ח. לסיכום: אל תחפשו תחום אחד. זה 'הכול ביחד'. עשו את שלכם במודעות ובאומץ. הישארו מחוברים תמיד לתודעה.

ותפילות. הרבה תפילות.

בהצלחה!

--- title: על 'מגדר', מניפולציה ובחירה אמיצה בחֵרוּת author: סוללים דרך date: 2025-02-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/503 --- # על 'מגדר', מניפולציה ובחירה אמיצה בחֵרוּת

בשבוע שעבר השתתפתי בהרצאה מקצועית על 'נטוורקינג', (המונח מוגדר על פי ויקיפדיה כך: ״רִשּׁוּת עסקי הוא גישה שיווקית העושה שימוש במפגשים חברתיים של אנשי עסקים ובעלי עסקים מרקעים שונים, למטרת יצירת רשתות חברתיות העשויות להוביל לשיתופי פעולה והזדמנויות עסקיות").

הקהל היה קבוצה נשית ולמעשה רוב רובה של ההרצאה עסק בנושא ׳מגדר׳, משום שלטענת המרצה אי אפשר לדבר על 'נטוורקינג' בלי להבין שבעצם ישנם הבדלים בין תפיסת התרבות הבוחנת את הנשים והנשיות, או את הגברים והגבריות הגורמים לנשים לא להשתמש כמו שצריך באפשרות של 'נטוורקינג'. (אגב, השתתפתי בעבר בשתי הרצאות שונות ומעולות על 'נטוורקינג' לנשים, ובשתיהן לא דיברו על ׳מגדר׳. נקודה למחשבה).

נניח בצד כרגע מהיכן הגיע המונח הזה לחיינו, מה עומד בבסיסו ומהן משמעויותיו הדרמטיות לחיינו.

כך או כך בין הדברים אמרה המרצה שלפני השביעי לאוקטובר (למניינם) היו גורמים שניסו לחבל באפשרות של שילוב נשים בצבא, והיום, לאחר הגבורה הגדולה שגילו הלוחמות בשמחת תורה, כולם מבינים כמה הנשים הן אלו שהצילו את המערכה ושכל הדיבורים על כך שהן פחות מתאימות, התגלו כשטויות.

הקהל, בעיקר נשים יקרות מהמושבים שסביב לעוטף, הביעו הזדהות וסיפרו על קרובות משפחה לוחמות בהערכה רבה.

התגובה שלה לימדה אותי באופן חד וברור כיצד נראה ומדבר אדם בעל תפיסות פרוגרסיביות המדבר גבוהה גבוהה על ערכים, וברגע אחד ללא שליטה – יוצא ממנו משהו הפוך לחלוטין

הקשבתי לדבריה, ואז אזרתי אומץ ואמרתי בנחת: "אפשר להסתכל על זה בדיוק להיפך. צבא שהיה עסוק בשילוב נשים ושוויון פספס את מה שחשוב באמת שיהיה ממוקד בו – זיהוי אויב. ייתכן לומר שהכשל של השביעי הוא חלק מאותה אג'נדה צבאית".

התגובה שלה לימדה אותי באופן חד וברור כיצד נראה ומדבר אדם בעל תפיסות פרוגרסיביות המדבר גבוהה גבוהה על ערכים, וברגע אחד ללא שליטה – יוצא ממנו משהו הפוך לחלוטין.

היא זעמה, כשהיא מנסה לשמור על ארשת עניינית ללא הצלחה, ואמרה בכעס: "זה שטויות, בכלל לא קשור. אני לא רוצה לשמוע על זה. שטויות. צה"ל תמיד היה כלי חינוכי, שטויות". ופיזית סובבה את הגב כשהיא עושה תנועה של ביטול – נפנוף אגרסיבי.

(מצחיק שרגע קודם היא אמרה שהיא לא 'מחזירה בתשובה' אז לא חייבים להסכים איתה).

הרגשתי שהיא פשוט לא האמינה שמישהי בקהל ה'חשוך' אליו הגיעה, יעז להביא כיוון שונה, רהוט והגיוני מול ה'נאורות' שהציגה.

שמחתי כל כך שהייתה לי בכלל נקודת המבט הזו על המציאות. הרי גם אני נחשפתי לגבורה של לוחמות (שאני לא מזלזלת בה חלילה), ויכולתי פשוט להזדהות עם החלקים שאיתם אני מסכימה – התגלתה גבורה נשית בשמחת תורה. אך בעקבות 'סוללים דרך' האוזניים שלי התחדדו לשמוע את מה שמעבר לדוגמה, את המגמה, את האמירה החברתית, את הטון שאומר – זו עובדה ולא סברה ונקודה לדיון והשערה, אין בכלל סיכוי שיש זווית ראייה אחרת על הדברים ועוד.

ומספר הערות לסיום:

א. עד כמה שזה נשמע הרואי, מה עם גבורת הלוחמים? היא מובנת מאליה? ואם היא מובנת מאליה, על מה זה בעצם מעיד? שהם מוכשרים לכך יותר? מתאימים יותר?

ב. כל השיח על ׳מגדר׳ מנותק מהמציאות הביולוגית. כשהערתי לה על דברים שהם אינם 'הבניה חברתית' אלא תוצאה של ביולוגיה פשוטה, היא אמרה: "אני לא מבינה בביולוגיה..".

נשים וגברים לפני הכל הם ביולוגיה, ואיך אפשר לבחון תפיסת עולם לגביהם והבניות חברתיות סביבם בלי להתחיל בבסיס, שהוא הביולוגיה שלהם והנגזר ממנה?

מניסיון אישי, זוהי הרגשה נפלאה, ממש חוויה מיוחדת, להעז ולומר דבר כל כך שונה ומקובל מתוך שלווה השמורה למי שהאמת ברורה לו

ג. השלווה שהייתה בי כשאמרתי את הדברים, מול הזעם הקדוש שלה, הזכיר לי שהאמת לא מתביישת ולא מפחדת. היא פשוט אמת.

ד. כל שנדרש לנו הם אומץ וזקיפות קומה, גם ככה הטענות של הפרוגרס 'לא מחזיקות מים' מול המציאות האמיתית והלוגיקה. תהיו אמיצים, תגידו בשלווה את מה שיש לאמת לומר.

מניסיון אישי, זוהי הרגשה נפלאה, ממש חוויה מיוחדת, להעז ולומר דבר כל כך שונה ומקובל מתוך שלווה השמורה למי שהאמת ברורה לו.

ממליצה לכולם להתחיל להתאמן בזה, תחושת החֵרוּת שווה כל מאמץ!

--- title: היום שאחרי האדם author: בן יעקב סבו date: 2025-02-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/504 --- # היום שאחרי האדם

א. מלחמת זהות

בימים אלו אנו נמצאים בעיצומה של המלחמה המאתגרת ביותר מאז קום המדינה. אתגר כזה קורא לנו להעמיק בקרבנו בירור יסודי של זהותנו וייעודנו כעם. ההיסטוריה הייחודית שלנו מידפקת על דלתנו ומרימה אותנו לשאול שאלות גדולות, ותשובות עליהן, באופן אינטואיטיבי ומושכל, אנו מוצאים בזהותנו ובשורשינו. מה אנחנו עושים בחבל ארץ זה בכלל? מה כל כך מיוחד בנו שכל ההיסטוריה הרשעים מנסים להשמיד אותנו? ובעיקר מה התפקיד שלנו בעולם?

בלב ליבו של בירור היסטורי זה בחר משרד החינוך להכריז על שנה זו "שנת הבינה המלאכותית". חבריי ואני שחזרנו מהחזית לא יכולנו לשמוע דבר מופרך יותר.

לא, לא באתי ממערות האדם הקדמון. ודאי שיכולת טכנולוגית זו היא אמצעי חשוב ביותר, וגם תלמידינו צריכים להיות מצוידים בכלים אלו. אדרבה, ככל שנבזר את השוק ואת מערכת החינוך נתקדם אף לאנרגייה גרעינית, לתחבורה אוטונומית, לכסף דיגיטלי, לצבא אדיר ועוד.

אך האם זה מה שתלמידי ישראל צריכים לקבל עכשיו כעיקר? את הבינה המלאכותית צריך להעלות עכשיו על נס? האם אין בשילוב בין השגשוג הטכנולוגי ובין הדלות הזהותית, שאת התוצר הקטלני של השניים אנו רואים בדמות פסיכוזת ההמונים של כת קפלן, משהו שמטריד את מחנכינו? מה חשבנו שיקרה אם ניקח עגלה ריקה מיהדות ונחבר לה מנוע סילון?

האם לכל תלמידי ישראל ברור למה הם כאן? לכולם ברורים ההיסטוריה, החזון והייעוד של עם ישראל, לפחות, באופן מינימלי, כמו שהבין אותם בן-גוריון? ילדינו ילמדו בינה מלאכותית ושפות זרות כשאינם יודעים לענות על השאלה "מי אתה ולאן אתה הולך?"

בזמן שרבים מתלמידי ישראל אינם מורשים להגיע לטיול בירושלים כי "מסוכן שם", אויבינו מגדלים את ילדיהם להשמיד את ישראל ולכבוש את ירושלים. האם מערכת החינוך סיימה להעניק לתלמידיה כלים תודעתיים על האחריות שלנו לחיות כאן בארץ ועל משמעות קיומו של עם ישראל התנ"כי בעולם?

לצורך זה עלינו לברר שני דברים כרגע: איך ומדוע הפכה הבינה המלאכותית מאמצעי למטרה וערך, ומה הקשר של זה לחינוך.

האם מערכת החינוך סיימה להעניק לתלמידיה כלים תודעתיים על האחריות שלנו לחיות כאן בארץ ועל משמעות קיומו של עם ישראל התנ"כי בעולם?

ב. בינה מלאכותית ופוסט-הומניזם

יובל נח הררי הוא אחד מההוגים המשפיעים ביותר בעולם בעשור האחרון. אפשר לכנות אותו אדמו"ר הפרוגרס. ספריו נמכרים בעשרות מיליונים, והוא מוזמן לשיחות עם האנשים הכי חזקים מהצד הפרוגרסיבי, דוגמת מארק צוקרברג מנכ"ל פייסבוק.

בספריו הוא מתווה את הדרך אל אנושות שתגיע אחרי תקופת האנושות שלנו, הרגילה: פוסט-הומניזם, אחרי האדם. הררי טוען שעלינו להגיע בעתיד לשלב שבו האדם משולב עם מכונה, גלי חשמל של בינה מלאכותית מוקרנים ישר למוחו, מה שהופך אותו ליודע כול, גפיים חלופיות ממתכת יחליפו את איבריו והוא יוכל לחיות לנצח!

הרצון הזה נובע לשיטתו מכך שהאדם אינו אלא סך של ביולוגיה ואטומים, ללא נשמה, ואם כך, אין בעיה ואף יעיל יותר להחליף את האטומים והביולוגיה שלו בחלקים יעילים יותר. האדם אינו אלא "אלגוריתם ביולוגי", בלשונו של הררי. כשבינה מלאכותית עוברת מאמצעי לייעוד – על זה בסופו של דבר מדברים.

האבסורד של הררי הוא שלטענתו רעיונותיו נובעים מאידאולוגיית ההומניזם השלטת בעולם. הומניזם היא תפיסה הרואה באדם בעל ערך עצמי. ואולם סוף דבריו של הררי, שרבים הולכים בעקבותיו, מחזיר את השאלה: בשם מה אנו אומרים שלאדם יש ערך עצמי? מה מבדיל את האדם מסתם שבעים קילו אחרים של פחמן ומים?

התשובה האמיתית פשוטה: אנו יודעים שיש ערך עצמי לאדם רק מכיוון שלאנושות יש מסורת עתיקה שבאדם יש צלם א-לוהים. נשמה. זאת מסורת תרבותית שעוברת מדור לדור בתת-מודע. כמו הילד שגדל אצל אביו צורף הזהב, מביט עליו שנים ומתנסה מעט בביישנות עד שמוטמעת בו המלאכה בתפארתה. גם מי שלא למד את זה באופן רשמי, זה חי בקרבו.

כאשר תרבויות מסוימות התנתקו מהמסורות שלהן, ובעיקר ככל שהיו רחוקות יותר מהמסורת היהודית, הדבר הראשון שהושמד בהן הוא הערך לחיי האדם. אידאולוגיית ההומניזם ניסתה לפני כמאתיים שנה לנתק בין צלם א-לוהים שבאדם ובין הערך העצמי שלו. ואולם בדיעבד מתברר שבלי שורשים העץ נובל. בלי היהדות, שלימדה את העולם שבכל אדם יש צלם א-לוהים, ולא ייתכן ואי אפשר סתם להרוג עבד בהתקף עצבים, נניח, אין גם הומניזם.

הדרך לפירוק זהות צלם א-לוהים שבאדם עוברת לשיטת הררי בפירוק שאר הזהויות, המשפחתיות והמיניות. כשמתנתקים ממסורת צלם הא-לוהים, האדם נהיה סתם עפר מפריע בדרך. כשרוסיה התנתקה מהנצרות היא רצחה כארבעים מיליון מאזרחיה. כשסין התנתקה ממסורתה היא רצחה מאה מיליון סינים. על מה שהולך בקוראה הצפונית לא נספר כי אולי קוראים את הדברים הללו ילדים.

גמר המונדיאל האחרון נערך במקרה בדיוק באותה שעה של הדלקת נר ראשון של חנוכה. הדבר קרץ לי בסמליותו, שכן כדי להקים את אותו מונדיאל מהולל במדינה הנלחמת בנו, קטר, הומתו כ-6,000 עובדים. מה הפוך יותר מחג האור שבו אנו מדליקים "נר ה' נשמת אדם"?

הבינה המלאכותית והפוסט-הומניזם לא ינצחו את צלם א-לוהים שבאדם, כי את הטבע אי אפשר לנצח

ג. חינוך לבינה מלאכותית

חינוך הוא חינוך לזהות ושורשים. זאת מהות החינוך כשלעצמו. משרד החינוך הוא גוף שמסירת מורשת עמו היא סיבת קיומו היחידה. הורים שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך לרכוש את ההשכלה ואת הערכים המקובלים בבית ובחברה שבה הם חיים. חינוך הוא מילה נרדפת להקניית ערכים המקובלים במורשת התרבותית כדי שהפרט המתחנך יכיר אותם, ידע להתנהל לפיהם ויצמח להיות אדם החי בשייכות עמוקה ומשמעותית לזהותו, למשפחתו, לקהילתו ולעמו.

ודאי שבדרך ליעד הזה של החינוך ראוי להקנות גם כלים ואמצעים כדי שהילדים שאנו חונכים יוכלו לחיות את זהותם, אחריותם ומשמעות חייהם באופן טוב וישר. ואולם זאת רק קומה הנגזרת מהחינוך, ולא החינוך עצמו. אין למשל מחנך למתמטיקה. מתמטיקה היא כלי ביצועי חשוב מאוד, ותו לא.

בישראל, כמו ברוב העולם הפרוגרסיבי, משרד החינוך שם לעצמו למטרה מוצהרת להוביל שינוי חברתי רדיקלי. אלא שבכך הוא מועל באמון התלמידים ובאמון הוריהם, שהפקידו את ילדיהם בידיו על מנת שיוקנו להם הערכים המוסכמים של מורשתם.

בהפקעת משרד החינוך מהילדים את ערך הזהות והשורשים הוא מפקיע את הכבוד ההורי והופך את ההורים ללא רלוונטיים לילדיהם. זרים מעצבים את ילדינו להיות שונים וזרים למשפחתם. ניידים. ההורים מאבדים את היכולת להכווין את ילדיהם, לייעץ להם ולהגן עליהם מפני רעיונות מסוכנים להם, שכופה עליהם, קטינים חסרי ישע, ממסד שמעל בהם ובגד בתפקידו.

כך פועלים משטרים רודניים מסוכנים: מרחיקים את הילדים מהגנת ההורים. חבל שמשרד החינוך שלנו מקדם זאת. הבינה המלאכותית והפוסט-הומניזם לא ינצחו את צלם א-לוהים שבאדם, כי את הטבע אי אפשר לנצח. המודעות שלנו תקבע את המחיר שייגבה מאיתנו בגלל חוסר מודעות.

אנו נמצאים בדור היסטורי, דור שעובר לבירורים חשובים, שעה גדולה של התעוררות עצומה, והיא משפיעה על כולנו.

הגיע הזמן להוציא אותה לאור. בע"ה.

--- title: שומרי הסף וכלבי השמירה של הפקידוקרטיה author: איתי אסמן date: 2025-02-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/505 --- # שומרי הסף וכלבי השמירה של הפקידוקרטיה

א. שיתוף פעולה בין התקשורת לשומרי הסף

שבוע שעבר הרמטכ״ל הרצי הלוי טס לארה״ב לפני פרישתו מתפקיד הרמטכ״ל. סיבת טיסתו לא פורסמה בתקשורת והסיבה היחידה ששהותו שם קוצרה, הייתה כדי שיספיק להגיע לחזרתם של חללי משפחת ביבס. בסופו של דבר הוא הגיע לאחר מכן, אך שום ביקורת תקשורתית לא הועברה עליו. הרצי הלוי כידוע הוא ״שומר הסף״, תפקידו להיות מגן הדמוקרטיה, ולכן הוא יזכה לאיתרוג תקשורתי.

גם התקשורת רואה את עצמה כ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״, אך כפי שהסברנו, המילה דמוקרטיה עברה טיפולי המרה. לפי ההגמוניה השלטת, דמוקרטיה אין פירושה ריבונות הרוב, אלא שלטון זכויות האדם, שרק השמאל יכול לדעת מה מוסרי ומה לא, ולא ההמון.

לכן התקשורת הפכה את עצמה לכלב התקיפה של נבחרי הציבור – כי הרוב מאיים על ״הדמוקרטיה״ ומעתה התפקיד מתמקד בשמירה על שומרי הסף. לכן אתם תראו כל הזמן בתקשורת ביקורת על שרים וראש ממשלה שטסים לחו״ל לצרכים מדיניים ומוצגים כאנשים נהנתניים שטסים לאינטרסים אישיים, אבל לא תמצאו אפילו ביקורת אחת על רמטכ״ל שטס באמצע מלחמה (!) לארה״ב. לאיזה צורך הוא טס? הרי אין לזה שום משמעות צבאית או מדינית, כי הוא מסיים את תפקידו. אלא שהמטרה היא קבלת העיטור. וכמובן, שום ביקורת על כך שהוא לא הספיק להגיע לטקס חללי משפחת ביבס שנחטפו בקדנציה שלו.

התקשורת הפכה את עצמה לכלב התקיפה של נבחרי הציבור – כי הרוב מאיים על ״הדמוקרטיה״ ומעתה התפקיד מתמקד בשמירה על שומרי הסף

זה בסדר גמור שהתקשורת מבקרת את נבחרי הציבור, זה חלק מתפקידה, אבל אם היא מבקרת רק את נבחרי הציבור ולא את הפקידים, הציבור עלול לחשוב בטעות שנבחרי הציבור הם תמיד אינטרסנטים ומושחתים, ואילו הפקידים הם מקצועיים ותמיד פועלים לטובת הציבור.

גם כשהם טועים, התקשורת תעלים את זה. מישהו ראה ביקורת בתקשורת על ראש השב״כ רונן בר על הפיגוע שכמעט היה? לא, התקשורת רק פרסמה מכתב ״לשעברים״ שמפצירים בו לא להתפטר. כך נוצר לו שלטון פקידים לא נבחרים שמחליף את שלטון הציבור. לא דיקטטורת הרוב, אלא דיקטטורת המיעוט.

חלקים בציבור הימני והדתי אומרים: ״צריך לפטר את כל מי שלקח חלק במחדל טבח שמחת תורה, גם הדרג המדיני וגם הצבאי״, ואילו התקשורת, האקדמיה, בכירים במשק ובכירי מערכת הביטחון לשעבר אומרים: ״צריך לפטר רק את נבחרי הציבור, ולא לגעת בפקידים (שממשיכים למנות את מחליפיהם בצלמם כדמותם)״. מה שמייצר טהרנות לפיה חלקים בציבור בטוחים שהצדק יצא לאור.

שימו לב שאין שום תחקיר תקשורתי נגד ראש השב״כ והרמטכ״ל במשך שנה וחצי ושום קריאה ציבורית לפיטוריהם המיידי. כאילו לא היה כאן מחדל ביטחוני שיותר גדול ממלחמת יום הכיפורים. ואנשי התקשורת עוד מפצירים בראש השב"כ להישאר בתפקידו.



ב. רמטכ״ל תחת פיקוד ביידן

מי שהעניק לרמטכ״ל הרצי לוי את ״לגיון ההצטיינות״ הוא יו״ר המטות המשולבים של ארה״ב צ׳אלרס בראון.
גם רמטכ״לים לשעבר בישראל קיבלו את המדליה הזו, כדי לכופף אותם למדיניות ארה״ב, אך לא קרה מחדל ביטחוני ענק בתקופתם.
מהי ההצטיינות עליה הרצי הלוי מקבל עיטור? במדינה מתוקנת הוא היה צריך להישפט ואולי לרדת בכמה דרגות על מה שקרה בשמחת תורה.

לשם כך יש להכיר את צ׳אלרס בראון, שהודח על ידי הנשיא טראמפ השבוע בגלל דעותיו הפרוגרסיביות. בראון תמך ב-DEI (גיוון, שוויון והכלה) וקידם אג׳נדות פרוגרסיביות בצבא ארה״ב. בין השאר הוא תמך במחאה הפרוגרסיבית Black life matters (חיי שחורים חשובים) שפרצה בעקבות הריגתו של ג׳ורג׳ פלואיד על ידי שוטר לבן. המחאה קידמה שיח ניאו-מרקסיסטי בארה״ב כאילו לבנים הורגים שחורים סתם, וניסתה לנטרל את מערכת אכיפת החוק בשם 'שיח המדוכאים'. הגנרל הצבאי בראון לקח חלק בקידום המחאה הפרוגרסיבית (נשמע לכם מוכר שגנרלים לוקחים חלק במחאות אזרחיות פוליטיות?).

לכן מובן מדוע בראון נתן עיטור הצטיינות לרמטכ״ל הרצי הלוי. בעולם פרוגרסיבי בו אין אמת ושקר, אין טוב ורע – אז זה גם לא משנה אם אתה אחראי על המחדל הביטחוני הכי גדול מאז קום המדינה שלך, כי הצטיינות זה בעיני המתבונן (אולי בכלל מדובר על הצטיינות בענייני שוויון, גיוון והכלה?).

תפקיד הרמטכ״ל לשרת את אזרחי מדינת ישראל וביטחונם ולא להיות כפוף תודעתית לממשל זר עם אג׳נדות שאין להן שום קשר לביטחון

דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם הנשיא טראמפ היה נותן אות הצטיינות ביטחונית לראש הממשלה נתניהו, מה התקשורת הייתה עושה? כמה הייתה מזכירה את חלקו במחדל? אבל כאשר מדובר בראש המטה הכללי, שומר הסף של הדמוקרטיה? צרצרים.
גם לא ברור מדוע הרמטכ״ל הרצי הלוי בחר ללכת לקבל את המדליה הזו אחרי המחדל ועוד תוך כדי מלחמה שהוא מנהל בזמן שחטופים חוזרים. ואולי זה דווקא כן מובן, הרמטכ״ל הרצי הלוי תמיד נשא את עיניו לממשל ביידן, זו הייתה קבוצת ההתייחסות שלו, הם נתנו לו השראה וגיבוי.

תפקיד הרמטכ״ל לשרת את אזרחי מדינת ישראל וביטחונם ולא להיות כפוף תודעתית לממשל זר עם אג׳נדות שאין להן שום קשר לביטחון.
עכשיו כשהרמטכ״ל בישראל מתחלף וגם בארה״ב, נקווה שיוציאו מצה״ל וממערכת הביטחון את כל אג׳נדות הפרוגרס, ויתעסקו בניצחון במלחמה.

ככל שהרמטכ״ל יהיה מחובר לערכי עם ישראל ושורשיו ופחות באג׳נדות מערביות, כך בע״ה ננצח במלחמה.

--- title: על הנקמה author: איתי אסמן date: 2025-02-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/506 --- # על הנקמה


א. בעקבות הרצח המזעזע של ילדים קטנים שנלקחו מאימם, עלתה וצפה סוגיית הנקמה. התחושה הטבעית רוצה לנקום ברצח הנוראי הזה, אך אז צפים קולות שאומרים ״אולי זו התפרצות זעם לא בריאה״. הדיון המוסרי הזה נעשה ביתר שאת בתוך העם פנימה.

בהכללה: הימין רוצה לנקום, והשמאל מסביר שנקמה זה דבר רע ולא תמיד צריך לפעול מתוך אינסטינקטים, במיוחד לא לאומיים. באופן פשוט, השמאל רואה בלאומיות כוח שיכול להביא לרצח המונים ושחיתות, ולכן הוא מדכא כל רגש לאומי וממסגר אותו תחת המושג ״פאשיזם״. כל פרץ לאומיות לדעתו יוביל בסופו של דבר לרוע. האג׳נדות האלו נוכחות מאוד במערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת, והן כמובן זלגו לתוך הצבא. לכן בכירי צה״ל מאוד זהירים במלחמה מול האויב.

הימין (בהכללה) רואה בלאומיות חלק מזהותו ומקור אושרו. החיבור לעם, ללאום, לסמליו, וכמובן למסורת ישראל – נותן לו כוח ותקווה, וכל פרץ לאומיות מבחינתו זהו אינסטינקט בריא ולא משהו שצריך לרסן. בריסון הלאומיות הוא לא רואה רק את פירוק הלאום, אלא גם את פירוק הערכים. אנחנו לא מהאו״ם, והמוסר שלנו קודם כל נובע מהעובדה שאנחנו עם אחד עם שורשים וייעוד.

התורה אומרת באופן ברור שעם ישראל זהו קולקטיב אחד, עם ערכים נצחיים, שהנקמה הלאומית לא רק מותרת, אלא נצרכת. יש לא מעט פסוקים שבהם נצטווינו לנקום כנגד אויבינו. זהו הדבר הכי מוסרי שיש, הנקמה היא השבת הצדק לעולם. מי שמפקיר את ילדיו ונשיו שנאנסו ונרצחו על ידי האויב, הוא לא אדם מוסרי ואציל אלא אדם מושחת שפוגע בצדק העולמי, ויגרום לרוע להשתולל ולרצוח שוב.

אם יש אמת, יש טוב ורע ויש מקום לנקמה. אם אין אמת, אז לא יודעים אף פעם מי צודק ומי טועה ולכן אסור לנקום.

התורה אומרת באופן ברור שעם ישראל זהו קולקטיב אחד, עם ערכים נצחיים, שהנקמה הלאומית לא רק מותרת, אלא נצרכת

ב. פעיל השמאל גיל דיקמן (בן דודה של כרמל גת הי"ד, שנחטפה ונרצחה) מצטט משירו של ביאליק ׳על השחיטה׳: ״וארור האומר נקום״. ביאליק כתב את השיר הזה ב-1903 אחרי פוגרום קישינב, אירוע שגרם לתחושת חוסר אונים גדולה של היהודים שאין מי שיציל אותם. כשביאליק אומר ״ארור האומר נקום״ אין הכוונה לנקמה רגילה אנושית, שכן הוא אומר ״נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן״, אלא הוא לא יודע מה הפתרון ומהו התיקון והוא מקווה ש״יקוב הדם את התהום״. הסיבה שביאליק מרגיש את חוסר האונים הזה של הצדק, היא בגלל שלא היו לנו מדינה וצבא ולא יכולנו באמת לנקום, כי אם היינו נוקמים, הגויים הרשעים היו מבצעים רצח המונים גדול יותר, ממנו חשש כל יהודי בגלות. אך עכשיו, כאשר בחסדי שמיים יש לנו מדינה ויש לנו צבא שיגן עלינו, מצווים אנו לנקום, לא מתוך תחושה בהמית, אלא מתוך תחושה אצילית של אהבת הטוב ושנאת הרע, אהבת עם ישראל ושנאת האויב הרצחני. רק כך ישוב הצדק לעולם ולא יהיו עוד רציחות וחטיפות.


טוב שהמילה 'נקמה' חזרה לשיח הציבורי, עכשיו צריך לבצע אותה במעשים


ג. הנקמה לא צריכה להתבצע באופן פרטני, אלא על ידי הדרג המדיני והביטחוני בצורה אחראית, עם כמה שיותר סיכון חיי האויב וכמה שפחות סיכון חיי יהודים. וטוב עשו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ״ץ שהחזירו את המילה ״נקמה״ לשיח הציבורי.

נקמה פרטית לא, נקמה לאומית כן. לא נקמנות אלא נקמה.

כדברי דוד המלך: ״אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ, הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״.

דוד המלך דורש צדק. ״כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב״.

ככל שנתחבר לעם ישראל ולזהותו מדורי דורות, ונאמין בצדקת דרכנו המוסרית ללא פקפוקים וספקות על כך שאנחנו הרעים, כך בע״ה נשיב את הצדק לישראל ולעולם כולו

אך דוד המלך לא רק מסיים בפניה לה׳ אלא הוא פועל, הוא נלחם את מלחמות ישראל, שהוא רואה בהן מלחמות ה׳ והשבת הצדק העולמי לטובת האנושות כולה.

מתוך כך נגזרת תפיסתו הצבאית והמוסרית: ״אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם״.

ד. ככל שנתחבר לעם ישראל ולזהותו מדורי דורות, ונאמין בצדקת דרכנו המוסרית ללא פקפוקים וספקות על כך שאנחנו הרעים, כך בע״ה נשיב את הצדק לישראל ולעולם כולו.

זוהי בשורת חיינו ומהות תפקידנו.

--- title: לב של לביאה ולב של אומה author: בן יעקב סבו date: 2025-02-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/507 --- # לב של לביאה ולב של אומה

"היכול להיות שהרע מנצח סתם ככה? גופות עמנו מוטלות בביזיון תחת רגליהם ולקול צחוקם הציני של עשרות אלפי ילדים עזתים ומוזיקת חתונות, ואין צדק? מי אם כך מנהל פה את העולם?"

ודאי שמבחינת האמת אין הבדל מהותי בין היום לבין שאר ימי המלחמה, בהם איבדנו מלאכים ומלאכיות, חיילים גיבורים, ויהודים קדושים.

אבל משהו בתמונה של אמא אחת לביאה, שגוננה על ילדיה עד השניה האחרונה, תמונה המזכירה אירועים המסופרים בתנ״ך ובמדרשים, לא תצא מהראש של אף אחד יותר.

אגדות עמנו קורמות עור וגידים לנגד עינינו בדור זה.

שירי ובניה בדורה כמו חנה ושבעת בניה בדורה.

חנה, הלוחשת לבנה הקטן ”בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה”

אנו, שהתרגלנו לקרוא את ההיסטוריה שלנו רק בחצי רצינות, עתידים ח"ו לחזור עליה.

משהו בתמונה של אמא אחת לביאה, שגוננה על ילדיה עד השניה האחרונה, תמונה המזכירה אירועים המסופרים בתנ״ך ובמדרשים, לא תצא מהראש של אף אחד יותר

ולהבדיל,

אלה האויבים שלנו.

נאצים שפלים מתועבים.

רוצחי זקנים, תינוקות, ילדים ונשים.

אין לנו אלא למחות אותם מעל פני אדמת ארץ ישראל.

זאת שעה לגדולה נפשית ומכוננת.

אל תשאירו את הרגשות סוערים בפנים ללא מגמה.

את הרגש המבעבע אנו צריכים תמיד לדעת לנתב למקום הראוי לו.

מחד, לא לחסום אותו. ומאידך, לא לתת לו להשתלט עלינו.

ככה הוא לא מחליש אלא דווקא מחזק.

יש רגעים בחיי עם שהם מכוננים.

שעם שלם מבין – אין מטר אחד בארץ ישראל שיכול לא להיות שייך לעם ישראל.

גירוש. כיבוש. התיישבות.

עם שלם מבין, גם אם עדיין לא מפנים.

ולא, העולם לא מתגלגל באופן סתמי.

תחושת הריקנות היא טעות.

מכיוון שאנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים להבין כרגע.

גם ילד לא תמיד מבין את הוריו.

לעולם יש מגמה. והיא אל הטוב.

והניצחון שלנו, וגם הנקמה שלנו, היא חלק מההרמוניה הזאת של העולם.

ההרמוניה של ההצטרפות לטוב המנצח את הרע.

אנחנו כאן, תמיד נהיה כאן ותמיד ננצח. בע"ה. רק בע"ה

יש טוב נצחי שבאחריותנו להביא לעולם.

העולם כולו מחכה לבשורה שיכולה לבוא רק מעם שעובר כל כך הרבה ויחד עם זאת מלא בזקיפות קומה, בגבורה ובעומק של אמונה.

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם.

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ – עַמּוֹ."

ומפרש לנו רש"י:

"לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: רְאוּ מַה שִּׁבְחָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁדָּבְקוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ. יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְשִׁבְחוֹ."

כמה מילים אלו ראויות לעם הזה שמתגלה בגבורתו הבלתי נתפסת.

אנחנו כאן, תמיד נהיה כאן ותמיד ננצח. בע"ה. רק בע"ה.

--- title: בכאב חד ובגב זקוף! author: אודי בן חמו date: 2025-02-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/509 --- # בכאב חד ובגב זקוף!

א. בכל מלחמה ישנם דמויות, תמונות, רגעים וקולות, שייחרתו לדורות. לעיתים הם יבטאו גבורה, ולעיתים כישלון צורב. גם ממלחמת התקומה הנוכחית ישנם כאלו. כזאת היא תמונת האם שירי המגוננת כלביאה פצועה על שני ילדיה הרכים אריאל וכפיר, בפנים מבועתות, בעת נפילתם בשבי האויב השפל.

אמנם פניה מבועתות, אך היא אינה מאבדת את החשבון הכולל. היא מחבקת את שני ילדיה ומזכירה את אותה תמונה בה נפלו חיילי מוצב המזח בשבי, מחובקים בספר תורה במלחמת יום הכיפורים.

ב. מלחמה היא אירוע שבו פרטים רבים מספור, יקרים ואהובים – נפגעים, נהרגים או נפצעים. אך המלחמה היא בראש ובראשונה סיפור כללי של אומה הנלחמת כקולקטיב. הפרטים הינם איברים השייכים לגוף אחד, 'כאיש אחד בלב אחד', וכל פרט יקר וחשוב יותר ויותר דווקא כשהוא חלק מסיפור לאומי בעל מורשת אחת ועתיד גדול.

ג. במלחמה אמנם מובלטים הפרטים באופן טבעי, ודאי כמו באירוע המצמרר הזה, אך בל נתבלבל, המלחמה היא סיפור לאומי כולל. הירצחם של בני משפחת ביבס הוא נוראי ומזעזע לא רק כסיפור אישי של אם ושני ילדיה. שירי מבטאת את האומה הישראלית לכל אורך דורותיה, המחבקת את ילדיה גם ברגעים הכי קשים וכואבים. אמנם זוהי שירי בתמונה, אך דמיינו את עם ישראל כולו בתוכה.

כולנו חשים כאב דוקר אך אסור לנו להתפרק. במלחמה לא מתפרקים, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים"

ד. תמונת שירי ביבס האצילית מחובקת עם ילדיה היא התמונה ההופכית ביותר לתמונת אויבנו.

לא, אין אנו דומים לאויבנו בשום פנים ואופן. שום דמיון.

התמונה הזו היא תזכורת למפלצות בעלות רחם המחנכות את ילדיהן לג'יהאד וגאות בכך, במקום חינוך לעידון החיים, לחסד, למוסר ולצלם אלוקים שבאדם.

ה. למרות התפילות והציפיות לחזרתם הביתה חיים ושלמים, לצערנו, אין באמת משהו מפתיע, רק כואב מאוד. אנחנו הרי מכירים את אויבנו מימים ימימה. לא מדובר בתקדים היסטורי מפתיע, ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו מלאה בסיפורי זוועה כאלו.

לכן, כולנו חשים כאב דוקר אך אסור לנו להתפרק. במלחמה לא מתפרקים, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".

ו. התחרות הלאומית העוסקת בדיכאון, מריטת עצבים, פריטה על נימי הרגש הדקים והמשך דכדוך לאומי, אינה מעידה על מיקוד נכון בעת הזאת. היא משרתת את אויבנו המשחק בנו. לא 'פוליטיקלי קורקט' לדבר כך אבל דווקא כעת ראויים דברי אמת להישמע. הכאב גדול אך הוא מצטרף לכאבן של משפחות רבות ושל האומה כולה. וכאילו בכדי להזכיר לנו שהסיפור אינו פרטי, כדאי לזכור שגופתו של חטוף נוסף חוזרת הביתה. עודד ליפשיץ הי"ד. אל תשכחו אותו, גם הוא מושב ארצה.

ז. כשהרגש סוער הבלבול גובר. הרבה חשבונות, שאלות ותהיות עולות בעת הזאת, ולכל אלו עוד יהיה מקום, אך לא עכשיו. לא כעת.

אדם מאוזן מכוון ומנתב את רגשות הזעם שלו רק אל מקום אחד – כלפי האויב. הוא האשם והוא ישלם. והשם יקום דמו דרך שליחיו הנאמנים והמסורים – חיילי צה"ל הגיבורים.

אנו שייכים לעם שהזיכרון טבוע בו. אנו זוכרים את הסיפור הלאומי הרחב, הכולל, מי אנו ומה חיינו, מהי מטרת קיומנו ומיהם אויבנו. לא ניפול למבט הצר והקטן כפי שרוצים אויבנו

ח. שובה של הנקמה. נקמה לאומית אינה התפרצות בלתי נשלטת של רגשות. נקמה לאומית המבקשת לעשות צדק ואמת היא ראויה, הכרחית וקדושה. "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע". נקמה לאומית צודקת ברצחנות של אויבנו הופכת אותנו לטובים יותר, ולא, לא נהיה כמוהם.

ט. מטרת אויבינו לפצל ולפלג בינינו, לעורר בנו זעם וכעס איש כלפי אחיו. במיוחד כלפי נבחרי הציבור. כלפי חוץ זה נראה כאילו הם מצליחים בכך. אך בעומק הכל עוד יתהפך על ראשם. הצרות והזוועות רק הפכו אותנו לדבוקה לאומית מאוחדת ולוחמת.

י. תסתכלו עליהם, על ילדי ביבס הג'ינג'ים כפיר ואריאל עם העיניים הטובות. הם אמנם הילדים הפרטיים של שירי הי"ד וירדן יבדל"א, אך הם כמו ילדים השייכים לעם ישראל כולו שהתפלל עליהם וחש אותם כאיברים מגופו. הילדים הללו מזכירים לנו מישהו אחר שגם היה ג'ינג'י, ועליו נאמר "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי".

ואף יותר מזה נאמר עליו: "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם!".

אנו שייכים לעם שהזיכרון טבוע בו. אנו זוכרים את הסיפור הלאומי הרחב, הכולל, מי אנו ומה חיינו, מהי מטרת קיומנו ומיהם אויבנו. לא ניפול למבט הצר והקטן כפי שרוצים אויבנו.

נכאב חרישית אך נזקוף את גבנו. ונזכור!

נזכור את אשר עשה לנו עמלק. וננקום. עד הסוף הטוב בע"ה.

--- title: השאיפה לדמוקרטיה נטולת מצביעים וסוד הציבור היהודי author: עזרא הימן date: 2025-02-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/510 --- # השאיפה לדמוקרטיה נטולת מצביעים וסוד הציבור היהודי


א. אגדת עם עתיקה מספרת על ארבעה אנשים עיוורים שנתקלו בדרכם בפיל. אחד נאחז ברגל הפיל והסיק שלפניו גזע עץ. השני תפס בזנבו וחשב שלפניו שוט. השלישי מישש את חדקו והחליט שזהו זרנוק, והרביעי טפח על צדו של הפיל והגיע למסקנה שזהו קיר.

עד שהגיע איש פיקח ואמר להם "כולכם צודקים".

בשנים האחרונות נוצרו כל מיני גרסאות באיזה צומת דרכים עם ישראל נמצא, ועל מה הוויכוח הנוקב כל כך על המשך הדרך. אחד נאחז בסוגיות מדע המדינה, באקטיביזם משפטי והמאבק בין הכנסת לבג"ץ, ובין נבחרי הציבור לשלטון הפקידים. אחד נאחז בסוציולוגיה, בשלטון העם מול האליטות, בין "הנייחים לניידים", או בין ישראל הראשונה והשניה. אחד נאחז במאבק אידיאולוגי, במאבק בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, בין זהות לאומית לחוסר זהות גלובליסטית, בין תפיסה שמרנית לפרוגרסיבית.

עד שהגיע דן חמיצר ופתר לכולם את החידה. כולם צדקו. אבל לא תמיד קל לזהות את הפיל שבחדר.

בשנים האחרונות נוצרו כל מיני גרסאות באיזה צומת דרכים עם ישראל נמצא, ועל מה הוויכוח הנוקב כל כך על המשך הדרך

ב. ניצני הפורענות היו קיימים בראשית דרכה של הציונות. היו קבוצות שחשבו שהן הגיעו לארץ לא כדי לממש את נבואת שיבת ציון של כלל העם היהודי העתיק, אלא כדי להקים בה את החברה האוטופית המשכילה ומתורבתת עליה חלמו עוד באירופה של ברלין-וינה, ורק שנאת הזרים בכלל, והתקלה ההיסטורית של מלחמת העולם השניה בפרט, טרפדה את התכניות ואילצה אותם לגייס את כל כשרונם ולהקים כאן את "חברת המופת". הם לא חשבו על דמוקרטיה אלא על גרסה אנינת טעם שלה, שלטון קבוצת המשכילים (בעיניהם). בדורות הראשונים של שנות קום המדינה, קבוצה זו התעדנה בתוך התמהיל שיצר מפא"י, אך היא המשיכה תמיד לבעבע מתחת לפני השטח ולהיות חוד החנית של השמאל בארץ. את צורת החשיבה שלה היא העבירה בשדר פנימי כמעט אוטומטי לילדיהם ונכדיהם הצברים. כך הגיעו אלינו דמויות רבות בעלי כשרון במגוון תחומים, ביניהם גם חמיצר עצמו (שסבו עלה מגרמניה ערב השואה).

ג. הבדיחה הידועה על גבאי בתי כנסת, שהם מעדיפים בתי כנסת ריקים כדי שיוכלו לקיים תפילות מרוממות ללא הרעש של המתפללים, מתקיימת במידה רבה בצורת החשיבה של אותה קבוצת נאורים בעיני עצמם. הם מעדיפים דמוקרטיה ללא מצביעים, כדי שיוכלו לממש את החזון האידילי שלהם של "חברת המופת" ללא הפרעת ההמונים. הגישה הצינית הזו צמחה שלא במקרה בבית המדרש האירופאי, בו ציבוריות מזוהה עם ברבריות, ונאורות עם אליטיזם. בבית המדרש היהודי, לעומת זאת, המעמד הנשגב ביותר של מתן תורה התקיים רק בנוכחות עם שלם, והמימד הציבורי שלו הוא במהות תרבותו וחייו.


התפיסה עוברת גם לדור הבא. הבן לא נפל רחוק מהעץ…
מתי הנשמות האלה ינוחו??


ד. חמיצר מייצג קבוצה עם נציגות בולטת בהיכלי המשפט, האקדמיה, הפקידות, התקשורת ועוד. היא סבורה שהצלחת מדינת ישראל תלויה ועומדת בהנהגתה, והשאר רק מפריעים. אך היא טועה טעות חמורה ומסוכנת במהות כל העניין. הכשרון, הגאונות והברכה בעשיה, לא מגיעים מקבוצת האליטה יוצאי גרמניה. הם מגיעים משורשי העם היהודי כולו. הם אולי זכו בחלק ממנה כדי להשתמש בה עבור הציבור. כשהם בזים לציבור, הם בזים גם לעצמם, והופכים את עצמם לכלי ריק. הם בטוחים שהמדינה לא תשרוד רגע אחד בלעדיהם, כי הם שכחו שהעם היהודי כולו מוכשר הרבה יותר מכל קבוצה. המוקדים האליטיסטיים האלה מאבדים את עולמם וחכמתם, ומיטפשים והולכים תחת התנשאותם על הציבור של עם ישראל.

הפתרון בעיקרו איננו שולחנות עגולים, אלא סבלנות, התמדה, דעת, אומץ, שיפור מתמיד וענווה

ה. אך עיקר העניין כאן איננו סוציולוגי בלבד, כמובן. האליטיזם הבז לציבור, השאיפה לדמוקרטיה ללא מצביעים, התפיסות הגלובליסטיות של קבוצת ה"נייידים" (עיינו ספרו של גדי טאוב 'נייחים וניידים'), המזוהים עם השמאל במערב יותר מאשר עם בני עמם, הסגידה לקבוצה לא נבחרת של שופטי בג"ץ והתייחסות אליה כבית לורדים העומד מעל רצון העם, הבוז לנבחרי ציבור, הניכור העמוק לזהות הלאומית והיהודית, ההתנשאות על הקבוצות ששמרו באדיקות על השורשים ועל הרצף התודעתי של הקיום היהודי מיציאת מצרים עד ימינו, ראיית מדינת ישראל כיצירה חילונית חדשה מנותקת בהגדרה משורשיו של העם היהודי, כל אלה קשורים בקשר אחד בל ינתק העומד בבסיס התפיסה של הקבוצות הצועקות ברחובות ישראל כבר מספר שנים, ומאיימות להפיל את הבית על יושביו.

הבירור הנוקב הזה על המשך הדרך חורז אל תוכו את כל רבדי הקיום, האידיאולוגי, הסוציולוגי והפוליטי. מי שלא מעוניין במדינה יהודית גם לא מוכן שהציבור יכריע בעצם השאלה הזו. האחד תלוי בשני. הגרסה שלהם של ערכי הליברליזם הדמוקרטי בהגדרה הורג את הדמוקרטיה יחד עם הלאומיות והדת.

ו. איך הגענו לבירור הנוקב הזה? מסיבות טובות! תנועת מפא"י כבר נסוגה. קבוצות עם זהות לאומית יהודית שורשית ואיתנה יותר מתחזקות ונדרשות להנהגה ומעורבות יותר מאשר בעבר. השינוי הזה מבהיל את קבוצת "חמיצר" ומעורר אותם לסוג של קרב מאסף. הפתרון בעיקרו איננו שולחנות עגולים, אלא סבלנות, התמדה, דעת, אומץ, שיפור מתמיד וענווה.

גם הקבוצה הזועקת את נשמתה תמצא בסוף את מקומה, אולי אחרי שיחד עם כישוריה הרבים מאוד, תמצא גם עוד כשרון אחד קטן שיקנה לה ולנו תיקון גדול: ענווה.

--- title: הגנה על ביטחון המדינה, או הגנה על הדמוקרטיה? author: איתי אסמן date: 2025-02-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/511 --- # הגנה על ביטחון המדינה, או הגנה על הדמוקרטיה?


א. ראשית, חשוב להזכיר ששירות הביטחון הכללי הוא גוף מדינתי חשוב מאוד, האמון על ביטחונה של מדינת ישראל: הוא ערך מבצעים חשאיים רבים, על חלקם הציבור שמע, על רובם לא. רוב המשרתים בארגון הם אנשים טובים, החפצים בביטחונה של מדינת ישראל; אך כמו בצבא, ככל שמתקדמים בארגון יש דרישה להשתלמות בקרנות ומכוני חינוך, שמשנים את קבוצת ההתייחסות של האנשים ואת עולם המושגים שלהם.

ב. אם תסתכלו על ראשי השב"כ האחרונים תוכלו להבין לאיזו אג'נדה פוליטית הם שייכים: נדב ארגמן שצועד עם שקמה ברסלר במחאות קפלן, יורם כהן שאמר שהחמאס מורתע ולאחרונה קיבל ראיון מלטף אצל רוני קובן נגד הממשלה, יובל דיסקין שגם מפגין בקפלן, עמי איילון שאמר שאם הוא היה פלסטיני שחי תחת כיבוש הוא היה נלחם בכל האמצעים – ובמקביל קרא לבן גביר וסמוטריץ' 'מחבלים' – וכרמי גילון, שאמר שהימין הדתי בישראל הוא כמו חמאס דאעש והאיראנים (יוצא-דופן הוא אבי דיכטר, שנמצא בליכוד).


דיפ-סטייט, קווים לדמותו


אין זה צירוף מקרים: האנשים האלו עשו שירות חשוב בצעירותם, וכאשר התקדמו לתפקיד בכיר הם עברו אינדוקטרינציה והמירו את דעותיהם. כאשר השתחררו מהשירות, הם הפכו לפעילי שמאל רדיקליים עם התבטאויות שנאה קיצוניות נגד ציבורים שלמים בישראל. לא קשה גם לדמיין מה הן דעותיו הפוליטיות של ראש השב"כ הנוכחי, רונן בר, בוגר קרן ווקסנר; במיוחד כאשר שקמה ברסלר וכל ראשי המחאה מפצירים בו להשאר בתפקידו, כאילו אין לו שום קשר למחדל טבח שמחת תורה, וכל תפקידו הוא להפיל את הממשלה.


יו״ר הדמוקרטים מסביר שראש השב״כ צריך להגן על הדמוקרטיה,

וראש ממשלה שממנה ראש שב״כ זו סכנה מהותית לדמוקרטיה


ג. השמאל רואה בפקידים הבכירים במערכת הביטחון, המשפט והאקדמיה 'שומרי סף', אנשים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה. וכאן חשוב להדגיש שהשמאל והימין מפרשים את המינוח 'דמוקרטיה' בדרכים שונות: הימין רואה בדמוקרטיה ריבונות הרוב, והשמאל רואה בדמוקרטיה כלי לשלטון זכויות אדם, במסגרתו רק אנשים 'חכמים ונאורים' מהשמאל יכולים לקבוע מהו מוסר, ולא ההמון המתבהם. לכן, מה שהימין רואה כ'דמוקרטיה', השמאל תופס כאיום על מה שהוא מגדיר דמוקרטיה. ועל כך ניטש הויכוח הגדול בסוגיית הרפורמה המשפטית.

את הרפורמה המשפטית, שעבור הימין נועדה להחזיר לגודל טבעי את היועצים המשפטיים ובג"צ – השמאל ראה כאיום קיומי על סדרי השלטון בישראל.

ד. וכאשר מתבצעת רפורמה כה יסודית, מה תפקידם של ראשי מערכת הביטחון?

בפשטות, אין להם שום קשר לרפורמה ולא היה זה מקומם להתערב. אבל ראשי מערכת הביטחון, שמינו עצמם ל'מגיני הדמוקרטיה הישראלית' (על פי פרשנות השמאל) החליטו להתערב, ושלחו מכתבי אזהרה לראש הממשלה ושר הביטחון בהם איימו שאם הרפורמה המשפטית תעבור, תהיה זו פגיעה אנושה בביטחון. במקום לקרוא לסדר את הסוררים, הם השתמשו בכוח שניתן להם על ידי המדינה כדי להפעיל פרוטקשן על מדינת ישראל, וגיבו את הסרבנים. יש הטוענים שהתאגדות ראשי מערכת הביטחון נגד הממשלה היוותה סוג של הפיכה צבאית.

ה. ראשי השב"כ בשנים האחרונות לקחו צעד נוסף קדימה את הפרשנות לפיה 'השב"כ צריך להגן על הדמוקרטיה', ובתקופת רונן בר, שמונה על ידי נפתלי בנט, הוא אמר: "חוסר היציבות הפוליטית – זריקת עידוד לארגוני הטרור", כדי להשתיק את הביקורת הציבורית נגד בנט. חלק ממה שמלמדים בקרנות במסגרתן ראשי הביטחון עוברים אינדוקטרינציה עוסק בנושא "השסעים בחברה הישראלית", ובטענה שתפקיד ראשי מערכת הביטחון הוא לאחות את השסעים על ידי 'חיזוק ערכי הדמוקרטיה'. רונן בר גם התבטא פעמים רבות נגד 'הטרור היהודי' וטען שהוא מלבה טרור פלסטיני, כאילו הערבים צריכים סיבה לרצוח אותנו. לא תמצאו התבטאות ציבורית של ראש השב"כ נגד הטרור הערבי, מאותה סיבה שהזכרתי – שהוא רואה את עיקר תפקידו כ'מגן הדמוקרטיה'. ולכן, מה שהוא מכנה 'טרור יהודי' מאיים לשיטתו הרבה יותר מטרור ערבי. עצם ההשוואה בין טרור ערבי-לאומני למעשי נקם עם עבירה פלילית של יהודים, מעידה על הניתוח הבעייתי בפרשנות המציאות.

בטקס המינוי של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, הוזמנו הרמטכ"ל וראש השב"כ להגיע למרות שהם לא נמצאים בפרוטוקול. ההזמנה הזו רק מראה לציבור מהו דיפ-סטייט – נשיא בית המשפט העליון שמחפש לגיטימציה למינויו, מבקש מראשי מערכת הביטחון להגיע, כדי 'להגן על הדמוקרטיה', כמובן. אבל לדעת רבים מהימין, המינוי של יצחק עמית היה לא חוקי ולא דמוקרטי.

ימים סוערים לפנינו. צריך עוגן חזק: לא לפרק את מוסדות המדינה אבל לדעת שיחד עם ההערכה כלפיהם, יש להעביר ביקורת ציבורית כאשר הם סוטים ממסלולם

ו. על ראשי מערכת הביטחון לחדול מעיסוקם באיחוי החברה הישראלית. תפקידם להגן על ביטחון המדינה. לא לקדם אג'נדות פוליטיות ולא להגן על הדמוקרטיה. הסיבה שבעטיה כשלו כל ראשי מערכת הביטחון בהגנה על ביטחון המדינה, היא כי הם התעסקו באג'נדות שאינן קשורות לתפקידם. הסיבה שרונן בר לא לקח עד עכשיו אחריות ולא התפטר, היא כי הוא רואה את עיקר תפקידו כשומר סף שצריך להלחם בראש הממשלה. ולא לחינם – בדיוק לפני השמועות על פיטוריו – השמאל יוצא עם פרשיית "קטרגייט" (טענה שעוזריו של ראש הממשלה שיתפו פעולה עם קטאר) ומטיל על ראש השב"כ לחקור את ראש הממשלה; וכך ראש הממשלה לא יוכל לפטר אותו בטענת 'ניגוד עניינים'.

כולי תקווה, שלראשי מערכת הביטחון הנכנסים יובהר בצורה חד-משמעית שתפקידם להגן על ביטחון המדינה, גם אם השמאל יצעק שזה מינוי פוליטי. ברור שזה מינוי פוליטי, זה מה שכתוב בחוק. מי אתם רוצים שימנה אותם, התקשורת?

ברגע שהם יתעסקו בתפקידם האמיתי, מדינת ישראל תהיה בטוחה יותר וגם דמוקרטית.

ימים סוערים לפנינו. צריך עוגן חזק: לא לפרק את מוסדות המדינה אבל לדעת שיחד עם ההערכה כלפיהם, יש להעביר ביקורת ציבורית כאשר הם סוטים ממסלולם.

כך המציאות תתוקן בעזרת ה'.

--- title: סיכום 500 ימים בשבי author: אודי בן חמו date: 2025-02-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/512 --- # סיכום 500 ימים בשבי

משל "העוורים והפיל" הידוע מתאר קבוצה של עיוורים הממששים פיל ונדרשים לחשוף יחד במה מדובר. כל אחד ממשש חלק בודד מגופו של הפיל (זנב, רגל, אוזן, חדק, בטן וחִטִּים).

כל אחד נחשף לתכונות אחרות, והם לא מצליחים להגיע להבנה ולהסכמה שמדובר בפיל.

מוסר ההשכל הוא שתהליך בירור המציאות נדרש להתבצע תוך קבלה וניתוח מצד השקפות שונות.

(ויקיפדיה).

כעת חשבו, אם מי שמעצב עבורכם את התודעה במגוון נושאים, באמת מבטא עולם רעיוני מגוון ופתוח.

עם ישראל בשבי. לא רק החטופים נאנקים בשבי, אלא עם ישראל כולו, הנמצא תחת מתקפה תודעתית מתואמת חסרת תקדים זה שנים רבות.

העובדה שעם ישראל שומר עדיין על זהותו ועצמיותו היא נס ממש; אך לא מעט נופלים יש לצערנו במאבק הזה.

עיקר התרמית הצינית היא ניצול המציאות המורכבת לצורך הפניית זעם כלפי הממשלה. שום אחריות לאומית כוללת. לכן מעולם לא הושמעה שום הודיה על מאמצי הממשלה גם כשביצעה צעדים ברוח מטה החטופים. כלום.

מוסר ההשכל הוא שתהליך בירור המציאות נדרש להתבצע תוך קבלה וניתוח מצד השקפות שונות

אז איך זה עובד? כך פועלת המכונה:

———————————————

א. ראשית – הצפה אינסופית שאינה משאירה פינה אחת ריקה במרחב הציבורי. הכל מוצף באותם סמלים, אותם מסרים ואותה שפה. הכל!

וכל הנחלים זורמים לים. לעבר העסקה כמובן. בה' הידיעה, העסקה שתעצור את המלחמה ותמנע ניצחון. אה, וגם תפיל את הממשלה.

ב. דחיקת האפשרויות האחרות לתחום הבלתי לגיטימי. יש רק תפיסה אחת; ומי שסובר אחרת הוא רשע ואכזר. אם ראש הממשלה או מישהו מטעמו מקשיח עמדות מתוך מבט אחראי – הוא מוצג כמי שפועל "ממניעים זרים לשמירת כסאו". וכשנתניהו מקדם עסקה אז המסר הוא: "מדוע הוא דחה את העסקה מלפני חודשיים?". אולי תחליטו?

ג. התמקדות בפנים פרטיות בודדות ב'זום אין' ולא בסיפור הכללי האמורפי המופשט.

כך, אגב, גם פועלת מערכת ההסברה העוסקת בזיכרון השואה. התמקדות בסיפורים בודדים בהם ניתן לגעת בלבד ואיבוד החשבון הכולל.

ד. שימוש במסרים וסמלים יהודיים כמו פסוקים שמשמעותם עוותה, צום וכד', כדי להטות ציבור רחב לעבר עסקה כמובן.

"פדיון שבויים = ניצחון במלחמה". לא נכון.

ה. לכל גיל יותאם המסר הנכון. לגיל הרך ולגיל המבוגר. תוכנית כבקשתך ממש. כל אחד יקבל את המסר המתאים לו: ציור, הצגה או יצירה לגיל הרך, או פאנל אקדמי בנושא 'החוזה שהופר ואחריות המדינה על אזרחיה' לגימלאים.

ו. "תחזירו אותם". למי מכוונת האמירה הזו? לחמאס? לקהילה הבינלאומית?

ברור שהמסר המאיים הזה, הכמעט עברייני, מופנה כלפי הממשלה וקובע שהיא זו שאשמה במצב, ואם רק היתה רוצה בכך, מיד היו כולם משתחררים.

זהו המסר החורז את כל הקמפיין ולכן מייצגי מחאת קפלן השתלטו על הסגנון של המחאה. יש שיטענו שעשו זאת מהרגע הראשון. לכאורה כמובן.

ז. בלימת כל אפשרות לבקר אמירות או פעולות שנויות במחלוקת של משפחות חטופים. כמובן רק מסוג מאוד מסוים. כך, למשל, מקבלת אמו של חטוף מסוים במה חסרת כל פרופורציה ותמיכה מ'הקרן לישראל חדשה', כי מסריה בוטים ללא שום איזון, ותמיכה על כך שלמעשה בצעדים אלו היא גורמת לחמאס להחזיק בבנה כקלף מיקוח ליעד המרכזי שלהם – הפסקת המלחמה ופירוק הממשלה. ציניות אכזרית.

לאחר 500 יום חשוב גם לזכור את החשבון הכולל. את המחיר היקר, את צוואת הנופלים הגיבורים, את המשפחות השכולות, את אזרחי ישראל החושבים אחרת ואת נבחרי הציבור הזקוקים לתמיכה בעד נקיטת צעדים לא קלים.

המאבק הזה הוא על חרותה, חוסנה ודמותה של המדינה

ח. העלמת היעד הסופי של הקמפיין כדי למשוך דתיים, אנשי ימין, רבנים ועוד, 'רק כדי להביע סולידריות, לא מעבר לזה'. ויש המשתפים פעולה עם זאת, תוך הפגנת רגשי נחיתות, כדי להוכיח שהחטופים באמת מעניינים אותם. למרות כל תפילותיהם ומאמצם הכן לשחרורם.

כך משקל הרגש רק גובר והשכל איננו.

בסוף שיתוף הפעולה הזה תגיע כמובן מחאה והפתעה לנוכח המחיר היקר שהממשלה נדחפת לשלם על עסקה רעה.

ט. מעצבי התודעה. העולם האקדמי, התרבות, התקשורת, מכוני המחקר, ארגוני עובדים פוליטיים – כולם מדבררים את המסרים הללו. רק את אלו בלבד.

מישהו שמע על עצרת בהשתתפות זמרים מפורסמים למען הניצחון? לא במתנ"ס שכונתי בפריפריה. בקיסריה.

י. התשה. רבים בציבור כבר חשים 'יאללה, רק סיימו את זה וזהו', ובכך מבטאים את עייפותם מהמאבק הציבורי.

אבל…

לאחר 500 יום חשוב גם לזכור את החשבון הכולל. את המחיר היקר, את צוואת הנופלים הגיבורים, את המשפחות השכולות, את אזרחי ישראל החושבים אחרת ואת נבחרי הציבור הזקוקים לתמיכה בעד נקיטת צעדים לא קלים.

המאבק הזה הוא על חרותה, חוסנה ודמותה של המדינה.

לא פחות.

וראוי לקחת בו חלק בנחישות וברגישות.

--- title: פוליטיזציה של עולם התוכן המקצועי author: סוללים דרך date: 2025-02-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/513 --- # פוליטיזציה של עולם התוכן המקצועי

השתקה, הדרה, אלימות וסתימת פיות קיימים בכל המערכות הציבוריות: בצבא, במשפט, בתקשורת, בעולם הרפואי, באקדמיה ועוד.

כולנו כבר מכירים את זה ויודעים ש'מומחיות מקצועית' מעורבבת פעמים רבות עם תפיסות עולם פוליטיות.

זהו שפל נוראי היות ואדם ראוי לטיפול ויחס בלי קשר לאמונותיו או תפיסותיו הערכיות.

אבוי לנו אם נבחר באיש טיפול השייך למחנה שלנו מחשש שמא לא נקבל טיפול הולם.

כך קרה כשרופאים השביתו את מערכת הרפואה כי 'הרפורמה תפגע בדמוקרטיה', לדבריהם.

עד כאן הקדמת מערכת. להלן מאמרה של מרים רייס.

מתרגמים את הרעיונות למעשים – ארגון העו״ס הלאומי

כל עובד בשירות הציבורי מחויב לשלם דמי חבר ל"הסתדרות". ברירת המחדל הנפוצה והמוכרת לכולנו היא "ההסתדרות הכללית" בראשות ארנון בר דוד.

רבים מאיתנו משלמים לו 0.9% מהמשכורת, והוא מקדם מהלכים פוליטיים ומשתמש ביכולת שלו להשבית את המשק, כדי להכריע ולהכניע את הממשלה בסוגיות פוליטיות.

בתוך ההסתדרות הכללית יש "איגוד עובדים סוציאליים", שגם הם בחרו לקדם אג'נדות פוליטיות קיצוניות, בניגוד לרצון החברים המשלמים (ובעל כורחם).

הבנו, שכמו במערכת יחסים זוגית, כשיש צד אחד שמתפרע – הבקשה הפנימית שלו היא שבן הזוג יפתח עוצמה פנימית, ישים גבול ויאמר אמת

קבוצת עובדים סוציאליים פשוטים, מהשטח, שנפגשו דרך קבוצת וואטס-אפ ארצית, החליטה לעשות מעשה ולעורר מחאה והתנגדות אל מול הפוליטיזציה של האיגוד וההסתדרות הכללית.

כחלק מפעולות המחאה נחשף כי יו"ר האיגוד מלווה על ידי 'הקרן לישראל חדשה' במהלך מתואם ומחושב כדי להפוך את ארגוני העובדים לכלי פוליטי-כוחני.

המחאה הכתה גלים אך לא עצרה את הסחף, ולכן הוחלט להקים ארגון עובדים חדש לעובדים הסוציאליים, ב"הסתדרות הלאומית".

העו"סים כבר לא חייבים לממן את הפוליטיזציה וההשבתה הפוליטית של ארנון בר דוד ואיגוד העו"ס.

הם יכולים לעבור להסתדרות הלאומית ולקבל את כל הזכויות והתנאים.

מהתהליך למדנו מספר היבטים חשובים:

א. לפתח עוצמה פנימית: בתחילת הדרך ביקשנו הידברות והקשבה, ונענינו בזלזול וביחס פוגעני ואלים מילולית.

הבנו, שכמו במערכת יחסים זוגית, כשיש צד אחד שמתפרע – הבקשה הפנימית שלו היא שבן הזוג יפתח עוצמה פנימית, ישים גבול ויאמר אמת. כי רק כך אפשר לקיים אחדות אמיתית. אי אפשר להמשיך "להכיל" ולקבל את האנרכיה בארגון המקצועי, אלא צריך לעשות מעשה שינכיח עמדה אחרת במרחב, בעוצמה ובלי להתחנן למקום. רק כך אפשר למתן התנהלות פוליטית ולייצר שיח אמיתי.

ב. אתיקה ומוסר: הארגונים המקצועיים יוצרים "קוד אתי" מקצועי, ומקיימים "ועדת משמעת" למי שעובר על הקוד האתי. הם מייצרים את השיח הציבורי בנוגע למוסריות מקצועית.

הם משתמשים בקוד האתי כדי לקבע בתודעה את האג'נדה ה"נכונה" כעמדה מקצועית בלעדית ואף מאיימים על מי שחושב אחרת, בפניה לוועדת אתיקה בשאלת כשירותו המקצועית.

איגוד העו"ס מחזיק בידיו את הוועדה להכרה בהשתלמויות, וכך שולט בתכנים המקצועיים ומטמיע אג'נדות קיצוניות.

אי אפשר להשאיר את האתיקה והחינוך המקצועי בידיים פוליטיות.

ג. השפעה של "העמדה המקצועית" על כלל הציבור:

ארגוני עובדים שהפכו לפוליטיים מוציאים ניירות עמדה ומביעים בתקשורת עמדות פוליטיות במסווה "מקצועי" וניטראלי וכך משפיעים על התודעה של כולנו.

לדוגמא: "לא יהיה שיקום עד שאחרון החטופים ישתחרר".

זוהי אמירה שמתקבעת בתודעתנו על ידי אנשי מקצועות בריאות הנפש, אמירה שמטרתה פוליטית, והיא אינה מקצועית כלל וכלל.

לצד הכאב העמוק והחרדה, שילוו אותנו גם אחרי שכל החטופים ישובו בעז"ה, יש גם יכולת הסתגלות ומנגנוני הגנה בריאים שמאפשרים שיקום גם בתנאים קשים.

ואף יתרה מזו – תיתכן "צמיחה פוסט-טראומתית". התפתחות עמוקה של האישיות דווקא מתוך הטראומה ולצד התסמינים של הטראומה. אפשר לחוות אושר גדול יחד עם כאב עצום.

אנשי המקצוע יודעים שהתודעה משפיעה על מידת הצמיחה הפוסט-טראומתית.

אם אתה יודע שאפשר לצמוח – יש לך סיכוי טוב יותר להגיע לצמיחה פוסט-טראומתית.

האם אנחנו יכולים להמשיך לעמוד מנגד ולחכות שההתנהלות הפוליטית שלהם תעבור מעצמה? או שיש לנו אחריות מקצועית ליצור ארגון מקצועי ללא יומרות פוליטיות?

אז למה הם ממשיכים להגיד שלא נצליח להשתקם?

כי זו אמירה עם מטרה פוליטית.

האם אנחנו יכולים להמשיך לעמוד מנגד ולחכות שההתנהלות הפוליטית שלהם תעבור מעצמה? או שיש לנו אחריות מקצועית ליצור ארגון מקצועי ללא יומרות פוליטיות?

ארגון שיאמר אמת מקצועית ולא אג'נדה פוליטית.

כל עובדי המגזר הציבורי, שמשלמים כעת להסתדרות הכללית, יכולים לבחור בחירות מוחלטת פשוט לעבור להסתדרות הלאומית ולקבל את כל התנאים והשירות להם הם זקוקים מארגון עובדים.

לעיתים עבדות או חירות היא עניין של בחירה בלבד.

קראו את המכתב של 'פורום פסיכולוגיה ללא פוליטיקה' אל ראש הממשלה בנושא – לחצו כאן לקריאה

--- title: 'עמותת רעות' בשדרות author: סוללים דרך date: 2025-02-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/514 --- # 'עמותת רעות' בשדרות

שימו לב לשלט-החוצות שנתלה בעיר שדרות


אנחנו מרבים לכתוב בקבוצה הזו על חשיבות עולם הרעיונות והצורך ההכרחי להכיר באופן אינטימי את השפה התרבותית המשפיעה על כל חיינו.

כבר אי-אפשר להסתפק בהיכרות כללית בלבד.

אין פינה במציאות שהתרבות הזו לא משפיעה עליה,

במדיניות הבטחונית, בכלכלה, בחוסן, בהתיישבות, במשפט, בחינוך, במשפחה ועוד.

הכניסה אל עולם רעיוני חדש אינה נטולת חששות ומוקשים, כידוע.

אדם מעדיף להישאר באזור נוחות חמים ונעים מבלי לשנות את תפיסות העולם עליהן בנה את כל עולמו.

זה מפחיד, מרתיע, מייצר תסכול ואפילו זעם כלפי הסביבה.

נכון הדבר במיוחד כשאדם נחשף למניפולציות המופעלות עליו, על ידי אמצעי תקשורת וארגונים, כאילו מדובר בתיאטרון בובות.

אך כידוע לאחר השלב הראשוני המאתגר, עומדת דמות זקופת קומה ומלאת ביטחון, הנכונה לכל אתגר וקושי. דמות מאוזנת ובריאה.

אדם מעדיף להישאר באזור נוחות חמים ונעים מבלי לשנות את תפיסות העולם עליהן בנה את כל עולמו

כל ההקדמה הזו באה רק כדי להעלות על נס את ׳עמותת רעות׳ בשדרות, שהרימה תוכנית הרצאות ומפגשים מרשימה ביותר.

בבחינת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ ממש.

רבים מחברי העמותה חברים ב׳סוללים דרך׳ ושמחנו מאוד לסייע בייעוץ.

(כפרגון ל׳סוללים דרך׳ הם בחרו אף לצרף את הלוגו שלנו ואנו מודים להם על כך).

חברי ׳עמותת רעות׳ לקחו על עצמם פשוט להרים את השיח ולהיכנס לעובי הקורה התרבותית של זירת הרעיונות.

בלי חשש, בענווה אופיינית, בגבורה גדולה, בהשקעה כספית לא קטנה ובמאמצים גדולים השבוע תחל תוכנית הנקראת ׳מדרום תיפתח הטובה׳ בעיר שדרות.

היא תיפתח בפאנל חגיגי עם חלק מחברי הפטריוטים יחד עם נוספים, ואחת לשבועיים יופיעו טובי הלוחמים במלחמת התרבות, כמו הרב יגאל לוינשטיין, ארז תדמור, ידידיה מאיר, ד״ר גדי טאוב, ד״ר מרדכי קידר ועוד.

בלי חשש, בענווה אופיינית, בגבורה גדולה, בהשקעה כספית לא קטנה ובמאמצים גדולים השבוע תחל תוכנית הנקראת ׳מדרום תיפתח הטובה׳ בעיר שדרות

רק באופן הזה ניתן יהיה לתת מענה אקטיביסטי רלוונטי לאתגרי המציאות, בקור רוח, באופן ממוקד ומבלי לאבד את הראש.

'עמותת רעות' בשדרות ראויה להצדעה על המיזם המבורך הזה. הלוואי ועוד קהילות רבות ילכו בדרכה.

כך אנשים רציניים פועלים, בלי חשש ובלי מורא. והתוצאות עוד יבואו, וזה יהיה בעוצמה גדולה. זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.

לחצו כאן לתוכנית המלאה ולהרשמה

--- title: מלחמת בראשית – הגרסה הפנימית author: עזרא הימן date: 2025-02-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/516 --- # מלחמת בראשית – הגרסה הפנימית


נתחיל בצלילה קצרה לכמה אירועים חשובים שקרו ב'כנסיית בג"ץ' בזמן המלחמה, ומשם למסקנות המתבקשות. תחזיקו מעמד, הפרטים חשובים.

א. משמעות העתירה לשלטון אבסולוטי של בג"ץ

מערכה ראשונה: כמה חודשים אל תוך המלחמה, בסוף 2023, בג"ץ הפך את עצמו לשליט אבסולוטי. הוא פסל את 'צמצום עילת הסבירות' בחוק יסוד השפיטה, שצמצם את יכולתו של בג"ץ עצמו לפסול החלטות ממשלה שאינן סבירות להבנתו. פסילת בג"ץ את צמצום סמכותו של עצמו, קיבעה באופן סופי את השליטה המוחלטת של בג"ץ בכל החלטה של נבחרי ציבור, חוקים, חוקי יסוד, והחלטות ממשלה. בג"ץ הפך את עצמו לכל יכול.

לפסילה קדמה עתירה משותפת של 38 ארגונים שביקשו את שלטונו האבסולוטי של בג"ץ. הארגונים האלה מצהירים על עצמם כארגוני זכויות אדם, אך כיום הביטוי 'ארגוני זכויות אדם' הפך לשם קוד של ארגוני פירוק החברה האנושית. הם מייצגים את תפיסת 'המיעוטים המדוכאים' המשמשת כפטיש לפירוק הזהות הלאומית, הדתית והמשפחתית של החברה.

קשירת הקשר ביניהם נגד שלטון העם מלמדת שלמרות ההבדלים הקיימים ביניהם לכאורה, הם מוכנים לעשות יד אחת על מנת לקדם שלטון אבסולוטי של בג"ץ ולפרק את רעיון שלטון העם. ארגוני הנשים המוזכרים שם פועלים מתוך תודעת 'קואליציית המדוכאים' הרבה יותר מאשר מתוך הזדהות עם העם היהודי, ואפילו עם ציבור הנשים. לכן הם מוכנים לשתף פעולה עם ארגונים העוסקים בהגנה על מחבלים רוצחי המונים, כיון ששניהם מתכנסים לאותו מנגנון פירוק של החברה וזהותה. המרירות, הניכור והטינה לעם ישראל ולזהותו חזקים יותר מכל הבדל ביניהם.

הדבר הזה ניכר לא רק מאופי הארגונים בלבד. בעתירה עצמה הם מציינים במפורש אילו גורמים זקוקים לשלטונו האבסולוטי של בג"ץ, אשר בשמם יש לקבל את העתירה ולפסול את חוק היסוד. כל הגורמים אינם אזרחי ישראל: המסתננים ומהגרי העבודה, הפלשתינאים בכלל והעזתים בפרט הזקוקים להיכנס לישראל ו… האקלים. אלה הגורמים שבשמם פועלים כדי להחליש את עם ישראל מבחוץ ומבפנים.

אבל ההמשך חד יותר.

בעתירה עצמה הם מציינים במפורש אילו גורמים זקוקים לשלטונו האבסולוטי של בג"ץ, אשר בשמם יש לקבל את העתירה ולפסול את חוק היסוד. כל הגורמים אינם אזרחי ישראל: המסתננים ומהגרי העבודה, הפלשתינאים בכלל והעזתים בפרט הזקוקים להיכנס לישראל ו… האקלים

ב. אתם בכלל משלנו?

מערכה שנייה. במרץ 24', כמה חודשים אחרי פסק הדין המאפשר לשופטי בג"ץ שלטון אבסולוטי בכל החלטת ממשלה, חמשת המרכזיים ביותר מבין 38 ארגונים אלה, מגישים עתירה נגד המדינה על המצב הקשה של תושבי עזה. לדידם, אין מספיק סיוע לעזה, וגם אם יש, אין לעזתים מספיק כסף כדי לקנות אותו מחמאס. הם מבקשים מבג"ץ לכפות על המדינה לדאוג אקטיבית לרווחתם של העזתים.

האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, ארגון גישה, עדאללה ורופאים לזכויות אדם, פונים ליצחק עמית שיורה למדינה על סיוע לעזה. הפעילות של הארגונים האלה בשנים האחרונות מלמדת על ניכור עמוק לעם היהודי. וכמו הרוב הגדול של הארגונים הפרוגרסיביים, גם ארגונים אלה מתוקצבים ברובם הגדול על ידי ארגונים בינלאומיים שכבר הוכיחו שאינם חפצים בטובת עם ישראל. ארגוני או"ם, האיחוד האירופי, ארגונים מדינתיים אירופיים וקרנות אירופאיות, שופכים עשרות מיליוני דולרים בכל שנה על הארגונים האלה במטרה לקדם דרך עתירות לבג"ץ מדיניות אנטי ציונית בכסות של דאגה לזכויות אדם. הארגונים האלה הם מהעויינים ביותר את ישראל, ומעדיפים שוב ושוב מתן זכויות למבקשים להשמידנו על פני קיומנו.

לא היה חשוב כל כך להזכיר את ארגוני הקצה האלה שכרתו ברית עם הרוע, אילולא ההשפעה הרבה שלהם על מערכת המשפט ועל הפקידות הישראלית. הם הופכים במידה רבה לסמן המוסרי של אבירי זכויות האדם, ומעצבים את הדרך למשפטנים ולשופטים בעלי שלטון אבסולוטי. כך למרות שפוליטית הם מייצגים את הקצה השמאלי ביותר של המפה הפוליטית, השפעתם על החלטות המדינה גדולה הרבה יותר. תראו את הסרטון עם היחס המלטף מאוד של יצחק עמית לאותם ארגוני קצה במהלך הדיון על עתירה זו.


יצחק עמית שמארגן לעצמו היום טקס פרטי בו הוא ימליך את עצמו למלך,

מעמיד את בית המשפט לשירות ארגונים הפועלים למען רווחת הקמים לכלותנו,

ועושה מאמץ מתמשך לפקוד על המדינה לפעול בהתאם


ג. משמעות המאבק על שלטון העם

כמו תמיד, המטרה כאן איננה חלילה לגרום לנו ייאוש או זעם, אלא בעיקר לעורר אותנו להיות מפוקסים על שורשי הבעיה. אנחנו לא במריבה בעלמא על שליטה, אנחנו בצומת דרכים היסטורי בשאלה האם תהיה מדינה יהודית בארץ ישראל. המאבק על שלטון העם הוא הוא המאבק על קיומנו ועל זהותנו כעם. זו לא מריבה בתוך הבית, אלא על עצם הבית.

בטווח הקצר, כל כובד המשקל צריך להיות מופנה לעמידה איתנה ואקטיבית במטרה לנטרל את ההשפעה הלא לגיטימית הזו, ויחד עם זאת עלינו לדרוש מנבחרי הציבור שלנו משילות בלי גמגומים. אבל זה לא מספיק. אי אפשר לתקן את זה בהחלטה אחת

אותם כוחות שהידרדרו לשנאה עצמית משפיעים הרבה מעבר למספרם דרך אקטיביזם חברתי משופע אנרגיות ומשאבים כלכליים זרים. הם מייצרים ייצוג והשפעה בולטים במנגנון הפקידות ובמערכת המשפט הלא נבחרים.

בטווח הקצר, כל כובד המשקל צריך להיות מופנה לעמידה איתנה ואקטיבית במטרה לנטרל את ההשפעה הלא לגיטימית הזו, ויחד עם זאת עלינו לדרוש מנבחרי הציבור שלנו משילות בלי גמגומים. אבל זה לא מספיק. אי אפשר לתקן את זה בהחלטה אחת.

אי אפשר להסתפק בפתק בקלפי, הימין זקוק להרבה יותר מעורבות אקטיבית. הוא זקוק למאות עמותות שיפעלו כמו כוורת דבורים, הוא זקוק למעורבות גדולה הרבה יותר של כוחות שינוי בשירות המדינה, הוא זקוק לעוד עשרות מכוני מחקר. הוא זקוק לכך שנשים כסף פרטי על היעדים האלה, ולא רק על עוד ספר תורה בהיכל. והוא זקוק לכך שנפסיק לפעול בהתניות של האם הרחמנית, הדואגת כל הזמן לגשר בין כולם מהקרון האחורי של הרכבת, ונתחיל להוביל דרך. זה אפשרי וזה עלינו.

--- title: כוח, כוח, ועוד קצת כוח author: בן יעקב סבו date: 2025-02-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/518 --- # כוח, כוח, ועוד קצת כוח

א. משקיעים פיננסיים רציניים יודעים שני כללים חשובים:

  1. בטווח הארוך, בסבלנות, המציאות מתקדמת לטובה.
  2. זמני התחתית של משבר הם זמנים מהם אפשר רק לעלות, ובגדול.

על פניו נראה שארה"ב, שהגיעה כמעט לתחתית הבאר, מתחילה להתאושש.

ארה"ב היא בוגרת שנים של פרוגרס מטורף, ניתוחי ילדים וביטול ההבדלים בין המינים, גישה כנועה אל מול מדינות רשע, כמעט מלחמת אזרחים שהתבטאה באנרכיית שמאל ברחובות של שריפת וניפוץ כל הבא ליד, ניסיון לרצח נבחר הציבור המיועד, בירוקרטיה מתוחכמת של פקידות שלקחה את העם בני ערובה והחלה לשלוט בכל פן של חייהם מחוץ ליכולת הבחירה שלהם במערכת הפוליטית, ועוד.

בתקופה האחרונה ההתעוררות מתחילה לצמוח.

הציבור האמריקאי בחר בנציגים שביטלו כל אפשרות לכפות פירוק זהויות בין המינים, הציבו אולטימטומים לצירי הרשע האיסלאמים בלי טשטוש פוסטמודרני בין 'טרוריסטים' לבין 'חפים מפשע', החליטו לבזר את משרד החינוך הבירוקרטי ולהחזיר את הבחירה להורים, החליטו לבצע רפורמה משפטית והחליטו על מלחמה בדיפ-סטייט על ידי השבה של הריבונות לידי העם.

ציטוט אחד מיני רבים שנאמרו, זה ספציפית מהיממה האחרונה, על ידי אילון מאסק, היזם והממציא העשיר בעולם ומי שטראמפ מינה כראש המחלקה להתייעלות:

"אם הבירוקרטיה היא זו ששולטת – אז איזו משמעות יש בכלל לדמוקרטיה? אם העם לא יכול להצביע ולראות את רצונו מתממש דרך הנציגים שבחר – אז אנחנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בבירוקרטיה. יש לנו רשות רביעית לא-חוקתית שיש לה יותר כוח מלנציגי ציבור. זה משהו שחייבים לתקן".

האם אמריקה תחזיק מעמד ככה לאורך זמן? אני לא בטוח. אצל אומות העולם ישנן תנועות מטוטלת לפה ולשם.

מה שיהיה יציב בעולם הוא מה שאנחנו, עם ישראל, שכל אומות העולם נושאות אלינו עיניים כבר שלושת אלפים שנה, נחליט לעשות.

עלינו לשאת תפילה שנהיה אנחנו מעוררים את המציאות ולא המציאות מעוררת אותנו

ובכל זאת יש לנו הרבה מה ללמוד – נראה שבאמריקה התעורר רצון אדיר לתקן את חורבן השמאל.

בבת אחת נציגי עמם מדברים בבהירות ובעמקות על תיקון כל הנושאים שאנחנו, חברי הקבוצה, מדברים עליהם פה בין היתר.

מדהים לראות איך בהירות תודעתית של עם יוצרת מציאות.

אמריקה חטפה חזק עד שהגיע למצב כזה שהתעורר הרצון הכל-כך עמוק לתיקון.

עלינו לשאת תפילה שנהיה אנחנו מעוררים את המציאות ולא המציאות מעוררת אותנו.

ב. איך יכול להיות שהבעיות שלנו ושלהם כל כך מקבילות?

בואו רגע ננתח כמה מהאירועים של הזמן האחרון אצלנו:

השבוע הוכרז שאם אנשי חמאס לא ישחררו את כל החטופים עד שבת, הם יחטפו כמו שלא חטפו מעולם.

לכאורה זה בדיוק הדבר אליו חיכו בשמאל על נציגיו, על מטה החטופים שלו ועל שורפי הרחובות – "את כולם עכשיו!", הרי רק אחרי שחרורם 'נוכל להתחיל בתהליך הריפוי' (כי כידוע, לפני החטופים הם לא ניסו לשרוף את הרחובות בלי סיבה).

התגובה של השמאל היתה מדהימה ומכוננת.

'חטופים – רק בהסכם!'

'לא לטרנספר! כן לעסקה!'

'יוצאים לשרוף את הרחובות! מוצ"ש! בואו!'

אפילו ראש אמ"ן הנוכחי, מהאשמים הישירים לכך שצה"ל הגדול לא הגיב בשעת מעשה לטבח ושהתקדם בתפקיד כי הוא משמנה וסלתה של ההגמוניה, דאג להוציא הודעה לתקשורת נגד טראמפ, בניגוד גמור לסמכותו.

איך אפשר להבין את זה??

ג. בעודנו עוסקים בסוגיות ציבוריות בהן מונח על הכף ההווה של כלל ישראל, צריך לחדד מספר דברים:

מה באמת מעניין את השמאל?

למה כל כך חשוב להם שתהיה ועדת חקירה אותה ינהל דווקא יצחק עמית, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, אדם שידוע בפסיקותיו הרדיקליות להגנת האויב?

הרי מה יכולות להיות המסקנות ממה שקרה לנו בשמחת תורה?

קראתי בחיי אינספור ספרי היסטוריה, בדגש על היסטוריה צבאית, במיוחד בהיבט של תחבולות ומתקפות פתע.

חקרתי פילוסופית את תחום ההכרה, הקונספציה, עיקרון ההפרכה, פרדיגמת החשיבה של תומס קון, ופסיכולוגית את התופעה של סגירות קוגניטיבית.

הקדשתי את מיטב עיתותיי ושנותיי לשירות הצבאי.

במלחמות עצימות ובזמני 'רגיעה'.

אני מכיר איך צה"ל מתנהל כשיש חשש דורבן שמתקרב לגדר או כשמצלמת תצפית אחת מתוך עשר נכנסה לשעה של תקלה.

לששת אלפים עזתים עם מקל הליכה שמחסלים חיילי גולני במיטה וחוטפים את בנותינו יש רק הסבר אחד – ריקבון עמוק מאי-פעם בהיסטוריה העולמית, בשורות בכירי צה"ל ושב"כ, ואצל משפטני המדינה.

כל יהודי פשוט יודע להגיד פי אלף יותר טוב מכל הפרופסורים של השמאל ביחד מה קרה שם, ואיך לא ניתן לזה לקרות שוב.

ואת זה בדיוק השמאל מנסה לטשטש, עם גושפנקה רשמית של יצחק עמית, ב'ועדת חתירה' שהוא מנסה להרים נגד עם ישראל.

למה? כי אז השמאל יאבד את כוחו.

ואת השמאל מעניינים בעיקר שלושה דברים – כוח, כוח וכוח.

לששת אלפים עזתים עם מקל הליכה שמחסלים חיילי גולני במיטה וחוטפים את בנותינו יש רק הסבר אחד – ריקבון עמוק מאי-פעם בהיסטוריה העולמית, בשורות בכירי צה"ל ושב"כ, ואצל משפטני המדינה

ד. אנחנו צריכים לזכור שוב – בטווח הארוך אי אפשר לנצח את הטוב!

ובטווח הקצר אנחנו צריכים להיות בבהירות מוסרית ותודעתית – לא מוסחי דעת.

מגמת השמאל היא לנכס עוד ועוד כוח וסמכות.

באמריקה לעומת זאת הממשל דווקא מחליש את הכוח שלו עצמו, של המדינה, בכך שהוא מפטר עשרות אלפים מפקידיה – זאת מכיוון שהוא נמצא עמוק במהלך גדול של השבת הריבונות לעם.

המדינה שלנו לא שייכת ליצחק עמית, לא לשקמה ברסלר ולא לאהוד ברק.

המדינה הזאת שייכת אך ורק לעם ישראל והוא שיקבע את עתידה.

רק עם ישראל יקבע איך מכניעים אויבים. לא משפטנים ואלופים מרדניים.

רק משפחות ישראל יחליטו מה התוכן שיעניקו המורים לילדיהן.

כשיהיה ברור לנו שאנחנו לא נתינים של הגמוניה זרה שצריכים להתנצל על זהותנו בפניה בוקר וערב – נשיב את הריבונות גם פה אלינו.

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, נחגג עוד לפני שרוב האילנות מעלים עלים או פירות הנראים לעין.

מדוע? לא היה עדיף לקובעו בתאריך בעוד כחודש?

לשאלה זו עונה לנו רש"י ש"עלה השרף באילנות". את השרף לא רואים.

בט"ו בשבט אנו חוגגים על השרף, על כוח החיות הפנימית של האילן שעוד רגע עומד לבקוע ולפרוץ.

ככה כוח העם הזה הולך לבקוע. רק צריך לסלול לו את הדרך, לסקל את האבנים. בע"ה.

חג שמח!

--- title: ועדת חקירה פלגנית, לא ממלכתית author: איתי אסמן date: 2025-02-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/519 --- # ועדת חקירה פלגנית, לא ממלכתית

א. ראשית, שאלו את עצמכם האם אתם מכירים מישהו שאינו מעוניין בבירור כן ואמיתי של אירועי שמחת תורה התשפ"ד? אין כזה, נכון?

אך מעטים מאוד מבינים מהי 'ועדת חקירה ממלכתית'.

החוק קובע ש"ועדת חקירה ממלכתית" מוקמת על ידי הממשלה, ומי שממנה את חבריה הוא נשיא בית המשפט העליון, דהיינו, יצחק עמית – שמינויו ותפקוד המערכת עליה הוא אמון שנויים במחלוקת ציבורית גדולה.

האם עם ישראל יקבל את החלטת הועדה ה"ממלכתית" שהוא ימנה? כנראה שהשמאל כן והימין לא.

לעומת זאת, גם אם תקום ועדת בדיקה ממשלתית בה שר הביטחון יבחר את הרכבה, השמאל לעולם לא יקבל את החלטות הוועדה, משום שהיא "פוליטית".

אך זה מה שצריך להבין כאן – לדעת הימין, נשיא בית המשפט העליון הוא אישיות פוליטית, וגם הוא יבחר את ההרכב לפי המטרה שהוא יסמן מראש. האמון של עם ישראל במערכת המשפט צונח כל שנה, ולאחר המינוי השנוי במחלוקת של יצחק עמית וההתערבות הבוטה של גלי בהרב מיארה בסוגיות פוליטיות, הוא צנח לרצפה.

כל ועדה שבה שופט ימנה את חבריה, מסקנותיה יהיו לא לגיטימיות.

והסקרים השואלים בתחכום את הציבור האם הוא בעד ועדת חקירה ממלכתית, ורוב התשובות אומרות שכן, זה רק בגלל העובדה שהתקשורת מסתירה מהציבור את התהליך שבו הועדה תקום.

הכי חשוב לה להדגיש שהיא "ממלכתית".

ב. המושג ׳ממלכתי׳ עבר טיפולי המרה והנדסת תודעה, כמו "המחנה הממלכתי" וערך "הממלכתיות" בצה"ל. "ממלכתיות" לשיטת השמאל זה שלטון הפקידים, כי העם יכול להחליט יום אחד להרוג את כל הג׳ינג׳ים (כמשל) ולכן הוא צריך מערכת משפט שתרסן אותו, והיא לשיטתם, כמובן, נטולת כל אג׳נדה פוליטית, אלא רק ממלכתית.

ובגלל שהימין גם רוצה לברר את האמת, הוא מתנגד לוועדה פוליטית שבראשה יעמוד שופט.

הסקרים השואלים בתחכום את הציבור האם הוא בעד ועדת חקירה ממלכתית, ורוב התשובות אומרות שכן, זה רק בגלל העובדה שהתקשורת מסתירה מהציבור את התהליך שבו הועדה תקום

נעמיק עוד.

ג. בתרבות בה אין אמת, האשם יקבע על פי מי שהתקשורת תחליט שהוא אשם, ולא על פי מידת האחריות.

מספר דוגמאות:

השר לשעבר יואב גלנט, שכיהן כשר הביטחון לפני הטבח ולאחריו, לא זכה כמעט לביקורת תקשורתית ולא היו הפגנות מתחת לביתו שיתפטר.

מדוע? הרי היה שר הביטחון שאמון על הביטחון, מדוע מטה החטופים לא קרא לו להתפטר?

הסיבה היא פשוטה – גלנט כיהן כאופוזיציה בתוך הקואליציה, הוא שירת את השמאל ולא הדיח את הסרבנים וזו הסיבה שראש הממשלה פיטר אותו, בזמן שהשמאל ניסה לעשות "ליל גלנט", כלומר, להשאיר בתפקיד שר שהיה אחראי על מחדל הטבח.

יתירה מזאת, לאחר מכן גלנט הגיע להופעה של שלמה ארצי והתקבל במחיאות כפיים, לפני מספר ימים התכבד בכתבת שער ענקית ב'ידיעות אחרונות', ראיון עם עמית סגל ויונית לוי, ולאחרונה אף פורסם שמונה לחוקר עמית במכון וושינגטון. כמה מפתיע.

זה כמו למנות לחברת היי-טק מנכ"ל שריסק חברת היי-טק אחרת.

ככה זה בעולם בו הכל בנוי לפי נרטיבים ואין שום ערך לאמת.

האם למישהו יש ספק מה האשמה שיטיל בית המשפט על גלנט ומה הוא יטיל על נתניהו? באמת הכל יהיה שם אובייקטיבי?

יתרה מזאת, לא היו שום הפגנות מתחת לביתם של הרמטכ"ל וראש השב"כ ולא תחקירים נוקבים בתקשורת נגדם, מהסיבה הפשוטה, שהם נתפסו בשמאל כ"שומרי הסף" שמגנים על מערכת הביטחון מהדרג המדיני המושחת המייצג את העם.

לדעתם, הפקידות צריכה לקבל שכפ"ץ ואיתרוג על חלקה בהגנה על הדמוקרטיה מהעם.

גם חלקם של ראש השב"כ והרמטכ"ל יהיה קטן בוועדה הפוליטית שתקום על ידי יצחק עמית. הרי ראשי מערכת הביטחון הם אלו שהצילו את מערכת המשפט מהפיכה משטרית, ראוי לגמול להם על כך.

התקשורת מעצבת לאזרחים נרטיב מאוד ברור: מי ששייך למפלגה שלהם יקבל איתרוג, כי הוא בצד הנכון. לא רק הקואליציה פוליטית, אלא גם מערכת המשפט והתקשורת

לפני כשבוע שודר בתאגיד 'כאן' סרט באורך של כשעה על יחיא סינוואר ועל כך שמדינת ישראל הייתה עיוורת לשבעה באוקטובר.

לפי הסרט – כולם אשמים. רק שדמות אחת נעלמה מהסרט – אהרון חליוה, ראש אמ"ן, שחלקו במחדל גדול מאוד. אתם בטח שואלים איך זה קרה, ועוד בתאגיד השידור הציבורי (הממומן מהכסף שלנו), ה"ממלכתי" וה"אובייקטיבי".

הסיבה היא, שיוצרת הסרט היא שירה מרגלית, אם ילדיו של חליוה.


אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל שנפלה בנחל עוז,

מופתע מהנדסת התודעה התקשורתית שמנסה לטייח את האחראים על מותה של בתו,

וג׳קי חוקי מגלי צה״ל מנסה להגן על התאגיד, אך ללא הצלחה


אגב, שירה נשואה כיום לאילן שילוח, מנכ"ל ׳מקאן׳, קבוצת פרסום בינלאומית ובעל השפעה תקשורתית וציבורית מאוד גדולה. לכן, כל פעם שתראו כתבת תחקיר על המחדל, סביר להניח שחלקו של חליוה באשמה יהיה קטן מאוד.

התקשורת מעצבת לאזרחים נרטיב מאוד ברור: מי ששייך למפלגה שלהם יקבל איתרוג, כי הוא בצד הנכון. לא רק הקואליציה פוליטית, אלא גם מערכת המשפט והתקשורת.

ד. יש כאן מחלוקת פוליטית מי ימנה את הוועדה ומי יעמוד בראשה. העובדה שהתקשורת מהדהדת בלי הרף שיש רק אפשרות של הקמת "ועדת חקירה ממלכתית" שבה השופט ממנה את ההרכב, זוהי הנדסת תודעה מכוונת כדי לסמן מראש את הנאשמים הפוליטיים ולנקות או למזער את חלקם של הפקידים, בדיוק כפי שהם עושים בראיונות ובתחקירים התקשורתיים.

מי שלא מבין שהרכב הועדה מסמן מראש ומנקה מאשמה את הנאשמים הוא לא באירוע

ה. שאלה נוספת שיש לשאול היא האם למערכת המשפט עצמה יש חלק במחדל הטבח?

מי איפשר את צעדות השיבה, מי התערב בהוראות הפתיחה באש ועוד. לא יתכן שמערכת שמתערבת כל כך הרבה בסוגיות ביטחוניות לא תיקח אחריות באירוע כזה. יתכן שהוועדה תנקה אותם מאשמה, אך ראוי לחקור גם אותם.

ו. זהירות מטהרנות – יש אנשי ימין ודתיים שאומרים שכולם אשמים ולכן צריך להקים מיד ועדה שתטיל על כולם את האשמה. אך השמאל לא חושב שהפקידים אשמים, אלא רק הדרג המדיני, ולכן הם מתעקשים אך ורק על ועדת חקירה ממלכתית. מי שלא מבין שהרכב הועדה מסמן מראש ומנקה מאשמה את הנאשמים הוא לא באירוע.

ז. מה עושים?

אינני יודע בדיוק מה כן, אבל ברור לי מה לא. בשום פנים לא ׳ועדת חקירה ממלכתית׳.

חקירה חייבת להיות, אך אם שר פוליטי או שופט פוליטי ימנו את הועדה, מסקנותיה לא יהיו מקובלות על כל עם ישראל וממילא האמת לא תצא לאור. ועדה כזו היא לא ממלכתית אלא מפלגת.

עלתה הצעה של ועדת חקירה לאומית-רחבה שיהיו חברים בה כלל נציגי הציבור, שחבר קואליציה ואופוזיציה עומדים בראשה, הם ימנו אנשי מקצוע וכל אחד מהצדדים יוכל למנות את נציגיו, זו ועדה שיתכן ומסקנותיה תהיינה מקובלות על כלל הציבור ומסקנותיה יבוצעו.

--- title: שיא השיאים של ׳פירמידת המדוכאים׳ של הפרוגרס author: איתי אסמן date: 2025-02-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/520 --- # שיא השיאים של ׳פירמידת המדוכאים׳ של הפרוגרס

צפו בסרטון:

ותיקי הקבוצה פה כבר שמעו לא פעם על ׳פירמידת המדוכאים' של פוליטיקת הזהויות והפרוגרס (שבנויה על יסודות מרקסיסטיים).

פירמידה המדרגת את הנחשבים בחברה על פי רמת המסכנוּת והקורבנוּת שלהם.

הסרטון של ׳ארץ נהדרת׳ פותח במילים של שלמה ארצי ״תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה״ בזמן שרואים את החטופים, שכולנו אוהבים וכל כך ציפינו לבואם, מחליפים את ראש הממשלה והשרים. כל כך מרגש ואוטופי, נכון?

כל אדם נורמאלי בעל שכל ישר צריך להתקומם על כך.

למה?

א. סוגיית החטופים הפכה לנושא שאסור לדבר על המורכבות שבו, כי היא הפכה לסוג של ״דת״, והסרטון הזה ממחיש זאת בצורה הכי טובה.

לא רק שלא מדברים על כלל המשמעויות של עסקת חטופים; כעת נשברו השיאים – החטופים ראויים להחליף בכלל את נבחרי הציבור.

ב. למה החטופים יכולים לעמוד בראשות הממשלה או לקבל משרד ממשלתי כלשהו? מה הניסיון הפרלמנטרי שלהם? מה היחס שלהם לסוגיות כלכליות, ביטחוניות, ודת ומדינה? אילו חוקים הם יעבירו?

זה לא משנה. על פי הפרוגרס, הרואה רק שיקול מרכזי אחד – מסכנות, הם יכולים גם יכולים, מפני שהם עומדים (באמת) בשפיץ של המסכנות שניתן לתאר: הם היו חטופים. אני מסכן משמע אני צודק.

הפוליטיקאים, דהיינו נבחרי הציבור, מוצגים כל הזמן כאנשים מושחתים ורעים

ג. כל שיקול שכלי וענייני נדחק הצידה. בלוטות הרגש עובדות חזק וכל חוש ביקורת שכלי נוטרל. ״תתארו לכם עולם יפה״.

זהו. אין שום דבר מעבר לכך. ומי יעז כעת להגיד מילה נגד? הוא יואשם מיד ב׳שנאת החטופים׳.

ד. אבל יש כאן עניין עמוק יותר. הפוליטיקאים, דהיינו נבחרי הציבור, מוצגים כל הזמן כאנשים מושחתים ורעים. השמאל הבין שהוא כבר לא יהיה בשלטון, כי העם זז ימינה, אידיאולוגית ודמוגרפית, אז כל מה שנותר לו זה לבזות את הממשלה ולנטרל את כוחה. אין יותר ממלכתיות.

ה. נבחרי הציבור מוצגים כאנשים מושחתים החושבים רק על עצמם. לעומת החטופים, הנמצאים בלב של כל אזרח ובתפילות העם כולו.

ואף יותר מכך: ביקורת זדונית חסרת כבוד על נבחרי ציבור מהימין החלה להיות ממוסגרת כ׳זו רק ביקורת על הח״כ/שר, לא על הציבור שלו׳, כאילו שנבחר ציבור ירד משמים והוא לא נציגם של המונים שבחרו בו.

אם אפשרת ביזוי של נבחר הציבור שלך, אפשרת את ביזוי הציבור שלך.


כתב המשפט של וואלה מוכיח שאין עיתונות בישראל


ו. שימו לב שגם החטופים בסרטון נבחרו בקפידה, וגם אימו של החטוף שעדיין בעזה. מדוע צביקה מור, איריס חיים ונועה ארגמני, למשל, לא בסרטון?

כי הם לא מוכנים להיכנס לקטגוריה של מסכנים. והם לא דורשים להחליף את הממשלה.

בואו נתאר סרטון אחר: "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה", וברקע רואים את לוחמי צה״ל, מג״דים ומח״טים מוערכים, כשהם מחליפים את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, את הרמטכ״ל ואת ראש השב״כ, את יונית לוי, כרמלה מנשה ואילנה דיין. תתארו לכם.

ברור, אגב, שגם במקרה זה אין הדבר ראוי; אתה יכול להיות מפקד מצטיין ומחוקק גרוע, בעל תפיסות עולם טובות או רעות, ללא שום קשר לתחום שבו בלטת. אבל למה לא יהיה סרטון כזה? כי הלוחמים או המסכנים לא יכולים להחליף את הפקידים האלה, הרי הם זן מיוחד.

לצערי הרב, החטופים ששבו לארץ ׳נחטפו’ לקמפיין ציני ומרושע

ז. עולם הפקידוּת לעולם לא מבוקר, לא מחליפים אותו ולא מתקיימות בו בחירות.

האנשים שם תמיד צודקים ותמיד יסבירו מדוע נבחרי הציבור הם האנשים הכי רעים עלי האדמות.

אגב, בסרטון של 'ארץ נהדרת' גם אין חרדים או דתיים. יש שם בעיקר שימוש ציני בדמויות החטופים, כדי להסביר כמה הממשלה – המייצגת רבים בעם ישראל – רעה היא.

ח. לצערי הרב, החטופים ששבו לארץ ׳נחטפו’ לקמפיין ציני ומרושע. במקום להניח להם לנפשם ולאפשר להם לשקם את חייהם, משתמשים בהם למסיבות עיתונאים כדי להסביר למה צריך להפיל את הממשלה (ולא, חלילה, כדי להאשים את ראשי מערכת הביטחון או מערכת המשפט, ירום הודם).

ט. עלינו לווסת את בלוטות הרגש. להיות מוכנים למניפולציות הרבות שיופעלו עלינו ככל שהאתגרים יתעצמו, להיות בעלי שכל ישר ועוגן מוסרי ולהפעיל שיקול דעת פשוט ויציב: מה נכון לקדם לטובת הפרט והכלל גם יחד.

עם ישראל הולך ומתפכח, הקונספציות הפרוגרסיביות מתנפצות, הרוח הבריאה שבה לעם והמציאות נעשית טובה יותר.

--- title: לאן מנותבים רגשי הזעם? author: אודי בן חמו date: 2025-02-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/521 --- # לאן מנותבים רגשי הזעם?



דברים פשוטים.

אמש צפה עם ישראל בעוד נקודת ציון ב לוחמה הפסיכולוגית הצינית והמרושעת אותה מנהל החמאס נגדנו.

נסו לחשוב מה רוצה להשיג האויב בתמונות הללו ומי משתף איתו פעולה באובדן דרך גמור. לא נעים לומר את זה, אבל זו המציאות.

תיאום זדוני ללא מילים וללא מפגש פיסי בין מסרי החמאס למסרים של קיצוניים מתוכנו, וכלי התקשורת המשתפים פעולה ופועלים בחוסר אחריות משווע.

מיצגים ותמונות שהציגו את החטופים כניצולי שואה כדי להבליט בעיקר את האירוע בו אנו נמצאים כ׳שואת נתניהו׳. כמה שפל ונמוך.


אלו התמונות הקשות מאמש לאחר שחרור שלושה חטופים.
התמונות הללו מעידות על מציאות נתונה שניתן להסיק ממנה כל מיני מסקנות


מספר הערות:

א. כשרואים את התמונות של אחינו – שלושת החטופים הכחושים לאחר שעברו התעללות פיזית ונפשית – נשאלת שאלה מאוד פשוטה:

לאן אתם מנתבים את רגשי הזעם שלכם?

מיהו מושא השנאה שלכם – האויב הרצחני והברברי, או שמא מישהו מבני עמכם, יהיה זה השנוא עליכם ביותר?

(עצוב שבכלל הגענו למציאות כזו של שנאה כלפי יהודי).

ב. גם אם היו יוצאים החטופים בריאים ומחויכים, מישהו באמת היה חושב שזה לא כזה דבר נורא מה שעובר עליהם?

על שבי של שפחה אחת עם ישראל יצא למלחמה בעבר. הסיפור פה הוא לאומי-כללי, לא אישי-פרטי.

התמונה החזותית רק מחזקת את מה שהשכל מבין ויודע היטב. מדובר בגיהינום של ממש ולכן שעריו צריכים להיפתח על אויבנו. פשוט. לא בגלל שחזרו כפי שחזרו אלא על נקודת הפתיחה של המלחמה בשמחת תורה התשפ״ד.

כשרואים את התמונות של אחינו – שלושת החטופים הכחושים לאחר שעברו התעללות פיזית ונפשית – נשאלת שאלה מאוד פשוטה:

לאן אתם מנתבים את רגשי הזעם שלכם?

ג. החמאס אמנם מרושע ואכזר אך אינו טיפש כלל. הוא למד את התרבות שלנו באופן רציני ויודע כיצד הוא יוכל להפעיל אותנו לצרכיו.

משחק ברגשות, העצמת תחושות זעם כלפי ההנהגה, ׳הפרד ומשול׳ קבוע, השפלה לאומית ועוד.

ויש מתוכנו שמשחקים לו לידיים באיבוד עשתונות ויבבות, כשהוא מחכך ידיו בהנאה מרושעת.

ד. דמיינו כיצד תיראה החברה הישראלית כשיוחזרו חטופים שאינם בין החיים, או כאשר חטופים שחשבנו שהם בין החיים יתבררו חלילה כהרוגים.

האם נחזה בהתפרקות חברתית כוללת או שמא בעמידה נחושה, זקופת גב ונושכת שפתיים?

ה. במשא ומתן הזה, מהו המנוף שלנו על אויבנו? מהו הקו האדום שלנו? אם כל הצבת קו שכזה ממוסגרת בתקשורת כ׳הכשלת ההסכם על ידי נתניהו׳, איפה בדיוק יסתיים מסע הסחיטה הזה?

חברה בריאה מתווכחת בענייניות והמנצח בוויכוח הוא לא החלש אלא הצודק

ו. ובעת הזאת יש מי שמעוניין לתאר את כל מי שמבקש לחסל את האויב כאכזר וערל לב. זהו שפל ציני מכוער המבקש לסתום פיות ולמנוע דיון רציונאלי.

אל תסכימו לזאת בשום אופן.

חברה בריאה מתווכחת בענייניות והמנצח בוויכוח הוא לא החלש אלא הצודק.

ותזכרו שוב, אלו התמונות, מהי המסקנה שלכם מהן זוהי בחירה שלכם בלבד.

״אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם״

--- title: המלחמה על הריאליזם ואסטרטגיית 'היום שאחרי' author: עזרא הימן date: 2025-02-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/522 --- # המלחמה על הריאליזם ואסטרטגיית 'היום שאחרי'

צפו בסרטון של סא"ל במיל' עומר צנעני, ראש היחידה המדינית ביטחונות של קרן ברל כצנלסון ומכון מתווים. עומר מייצג עמדת שמאל רווחת שלפיה תכנית טראמפ-נתניהו להגירת העזתים היא 'משיחית' ואיננה ריאלית בשום צורה.

האם באמת הבעיה שלהם היא השאלה הריאלית, או שיש משהו אחר שמסתתר בכל צורת החשיבה הזו, המדברת לכאורה בשם הריאליזם?



א. סחרור הריאליזם

לאורך כל המלחמה טענו שוב ושוב כלפי הימין שאין לו אסטרטגיה ושהוא לא עוסק ב'יום שאחרי'. תחת המילים החמקמקות האלה הסתתרה אותה קונספציה מוכרת – שיש בנמצא רק מעשה מדיני אחד אפשרי: פרטנר פלסטיני. שום אירוע על פני תבל לא יוכל לשנות זאת, כביכול. תמיד ניתן לחפש נציג פלסטיני חדש ולטעון שהפעם זה כן יצליח, מוכרחים לנסות. זו אסטרטגיה ישנה נושנה בשמאל בעולם. כשהשיטה קורסת שוב ושוב, המסקנה היחידה המתבקשת היא שלא עשו את זה מספיק נכון, ומחפשים מנהיג אחר שינסה שוב.

כתב ההגנה הנפוץ ביותר להתעקשות שוב ושוב על דרך זו, למרות כל מה שעברנו מאוסלו עד היום, הוא ה'ריאליזם'. כלומר, אין בחירה בין אפשרויות, אלא זו האפשרות היחידה הקיימת בתבל כולה. אין זו רק טקטיקת שכנוע ומיתוג, זוהי התדמית העצמית: הימין ניזון מאידיאולוגיה תלושה, השמאל ניזון מפרגמטיזם וריאליזם.

לכן כל כך צפוי הדבר, שהטענה הרווחת ביותר נגד התוכנית להגירה החוצה של העזתים היא טענת 'לא ריאלי'.

משהו עמוק בתוך המבנה של תפיסה זו בורח מהאפשרות, שהזהות הלאומית היהודית היא הפתרון ולא הבעיה

ב. מה מסתתר מתחת ל'ריאליזם'?

אבל, אפשר לשמוע מתחת לטיעוני ה'ריאליזם' את האימה מהאפשרות שזה עלול להיות ריאלי. הטיעונים הריאליסטיים נאמרים מתוך תקווה שהם יהיו נבואת התנגדות שתגשים את עצמה. כי אם יתברר שזה כן ריאלי, זה יפורר ברגע את תודעת 'הפרטנר הפלסטיני' שנבנתה במשך עשרות שנים (יש אומרים, מראשית דרכה של תנועת הפועלים), ששילמנו בגללה מחירי דמים מתמשכים, שוויתרנו עבורה על הזהות הלאומית, שהושקעו בה מאות מיליארדי דולרים. וכמו בסיפור על התרנגולת שהמשיכה לצעוק קוקוריקו לאורך כל הלילה, גם אחרי שהבינה שהתבלבלה כנראה בין הזריחה לשקיעה.

משהו עמוק בתוך המבנה של תפיסה זו בורח מהאפשרות, שהזהות הלאומית היהודית היא הפתרון ולא הבעיה. הדרך שלהם להתמודד עם הבריחה הזו היא לומר שהזהות היא פנטזיה, שניצחון על הרוע הוא הזיה, שחלום הדורות הוא אשליה. אם זו אשליה, אז אין הם צריכים להתמודד עם הסכסוך הפנימי שלהם איתה. אפשר פשוט להיתלות בבעיית הריאליזם: הימין לא ריאליסטי, צריך להתחשב בעולם, בארה"ב…

הסכסוך הפנימי של אנשי אוסלו עם זהותם, המולבש בטענות ריאליזם, גורם להם גם להחזיק בכוח את העזתים בתוך עזה ההרוסה ולכפות עליהם את החזון הריאלי היחיד שרק אנשי אוסלו יודעים אותו. כולם מוכרחים להוכיח בכל מחיר את קונספציית הפרטנר הפלסטיני, גם הפרטנר בעצמו… ערך חופש התנועה פתאום נעלם, הזכות להגר פתאום נעלמה (רק להגר לתוך ישראל מותר, ואסור לחייב לעזוב… להגר החוצה – אסור לאפשר). זכויות יסוד נעלמו. כמובן, כי זה לא ריאלי. העזתים ממש מוכרחים להכיר בעזה כמולדתם הנצחית, אחרת הקונספציה של אנשי אוסלו תקרוס… הריאליזם יקרוס!

אבל משהו השתנה פתאום. בארה"ב עלה ממשל עם תפיסה, שאין לך דבר יותר ריאלי משגשוג וביטחון מתוך זהות לאומית עמוקה וחיבור עמוק לתנ"ך ולהשגחה עליונה. אבל התקליט השבור ממשיך: לא רק הימין הישראלי הזוי ומשיחי; העולם לא ריאלי, טראמפ לא ריאלי, המעצמה הכי גדולה בעולם לא ריאלית. הריאליה בעצמה לא ריאלית. הישות היחידה הריאלית בעולם היא אנשי אוסלו. הכסות הריאליסטית של אנשי אוסלו העלתה עובש וסרחון והפכה לקריקטורה של עצמה.

הריאליזם הולך ונגאל מהתרבות שניתקה את עצמה משורשים אלה

ג. הקריסה אל תוך האגו

בתודעת אוסלו, הריאליה היחידה המוכרת היא מה שמתחולל בתוך האגו שלך. התוכניות שלך להמצאת עולם חדש הן הריאליה היחידה האפשרית. לכן הם לעולם לא מתעייפים מלתת תחזית מופרכת של המציאות, להיכשל במבחן התוצאה, ולחזור עליה שוב ושוב. זה לא באג, זה פיצ'ר של צורת החשיבה הזו. כדי לוותר עליו, צריך לוותר על כל צורת החשיבה ה'אוסלואידית'.

היהדות לעומת זאת מלמדת, שהמציאות היא לעולם גדולה ממך. אנחנו רק חוליה בשרשרת שהתחילה הרבה לפנינו ותמשיך הרבה אחרינו. ואם נתכוונן לשם, אולי גם נזכה להנהיג דרך. דרך עתיקה. חדשה. שמימית. ריאלית. חלומית. מציאותית. כי אין דבר יותר ריאלי מחזון יהודי עתיק של חיים לאומיים.



ד. הריאליזם של החזון העתיק

לא ברור עדיין לאן המציאות תיקח אותנו בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות. אנחנו לא זחוחים, אלא מתפללים שיהיה לנו סיוע ממרומים. המכשולים רבים. אבל יש לנו על מה לסמוך את ידינו ומעשינו: חזון עתיק כימי הציוויליזציה האנושית שרק משתבח עם הזמן, ושהוא יותר ריאלי מכל עולם חדש של תרבות שניתקה עצמה משורשיה. הריאליזם הולך ונגאל מהתרבות שניתקה את עצמה משורשים אלה.

ממציאי העולם החדש נעשים יותר ויותר הוזי הזיות, ולעומתם נאמנות לעצמנו ודבקות בדרכנו הולכות ונעשות ריאליות מתמיד.

יש שימשיכו עם המנטרה 'לא ריאלי' גם הרבה אחרי שהמציאות תשתנה, למורת רוחם. שום דבר ריאלי לא ישנה את דעתם על הריאליה. נתפלל שיצליחו לפתור את הסכסוך הישן שלהם עם זהותם, ושיזכו גם הם להיפתח לחזון העתיק של עם ישראל, שאין גדול ממנו, ואין ריאלי ממנו.

--- title: ימים היסטוריים – על פגישת נתניהו וטראמפ author: סוללים דרך date: 2025-02-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/524 --- # ימים היסטוריים – על פגישת נתניהו וטראמפ

הקדמה:

כשדולנד טראמפ נבחר לפני מספר חודשים כנשיא ארה"ב, היו שתפסו זאת כאירוע שולי חסר חשיבות.

"מה זה משנה מי נבחר מעבר לים? העיקר הוא מה אנו היהודים נעשה!", כך אמרו.

זה נשמע צליל חירותי מאוד שלא מתחשב כביכול בדעת אומות העולם ועושה רק מה שנכון לנו – עצמאי ומלא גבורה לכאורה.

אבל בקבוצה הזו הבנו שייתכן כי ההיסטוריה משנה את פניה כעת, וכל השיח הולך וזז ממגמות פרוגרסיביות הרסניות למגמות אחרות לחלוטין.

כמו גולש רוח המנסה להבין את משטר הרוחות הכללי כדי לנצל אותן לצרכיו, גם אנו משתדלים כל העת להקשיב,

ללמוד ולהבין את המגמות כדי לכוון נכון ומדויק יותר לאן פני הדברים הולכים.

מי שלא מודע למרחב הכללי התרבותי במלוא מובן המילה לא יוכל לכוון את התייחסותו כראוי.

דומה הדבר לתכנון נסיעה המתעלם מעומסי התנועה, התמרורים, המהמורות וניידות המשטרה.

להצהרות אמש היו הרבה סימנים מעידים מקדימים.

תפיסת העולם שנבחרה בקלפי בארה"ב הייתה מאוד ברורה; בעד לאומיות, בעד גבולות בכל תחומי החיים, שימוש בכוח כאמצעי חשוב ולגיטימי, תביעת אחריות במקום התקרבנות. תפיסת העולם הזו מעוניינת בניצחון הטובים על הרעים, היא מודעת לקיומה של אמת בחיים, היא מקדמת שמרנות, היא בעד מסורת ועוד.

לקידום תפיסת העולם הזו מונו בעלי תפקידים עם תפיסת עולם מובהקת וברורה; מינוי אחר מינוי התאפיין באנשים שאינם משועבדים לאליטה הפרוגרסיבית, אינם עוסקים ב׳תקינות פוליטית׳ ומבינים את תחלואי האקדמיה.

לתפיסתם, יש רעים ויש טובים; היהודים בצד של הטובים, את החמאס יש להביס ואם החטופים לא ישוחררו הגיהינום ייפתח. פשוט מאוד. ואחרי 'כל הכבוד' המגיע לנשיא ארה״ב, חשוב לזכור שהאינטרס האמריקאי מול עיניו.

כמו גולש רוח המנסה להבין את משטר הרוחות הכללי כדי לנצל אותן לצרכיו, גם אנו משתדלים כל העת להקשיב, ללמוד ולהבין את המגמות כדי לכוון נכון ומדויק יותר לאן פני הדברים הולכים

כמה הערות נוספות:

א. הבשורה האדירה מאמש היא בראש ובראשונה שובם של הנורמליות וההיגיון לשיח, עוד הרבה לפני כל דבר אחר.

מי שלא יודע להתרגש מכך לא מבין עד כמה התרבות הנוכחית נמצאת במציאות של גסיסה וריקבון מתקדמים.

ב. הצהרותיו של נשיא ארה"ב מחזירות אותנו לעולם הרבה יותר בריא מבחינה תרבותית-גלובלית, לא רק ישראלית.

עולם המשיב את המוסר הפשוט לקדמת הבמה; פראי אדם צמאי דם יש לחסל ולגרש, לא לתגמל.

כמה פשוטים הם המושגים הללו וכמה נעדרים מהשיח הבינלאומי זה שנים.

ג. יש עוד דרך ארוכה למימוש ההצהרות, זה נכון.

אבל ראוי לשמוח שמחה אמיתית בעצם האמירות עוד לפני מימושן ולא להיות כפויי טובה.

דומה הדבר לאדם שהיה במחלקת שיקום לאחר שנות תרדמת ארוכה וחוסר יכולת להוציא הגה מפיו, ופתאום לאחר שנים מצליח לדבר מעט. "הודו לה' כי טוב".

ד. אמש קיבלה ההיסטוריה תפנית מרשימה, אם כי רק הצהרתית כרגע, ביחס להסכמי אוסלו ולהתנתקות.

אך עיקר התפנית נעוצה בעיקר בחזרה מהרעיונות המעוותים העומדים מאחוריהם. רעיונות המבטאים כשל עמוק וחוסר בראייה היסטורית ברורה, בצדקת הדרך, בחזון יהודי ברור ובגאווה לאומית, המבקשת לפרוץ קדימה אך מוחנקת בידי מעצבי תודעה, החשים כעת בצדק רב שהקרקע התרבותית שעליה הם עומדים – קורסת.

אמנם דרך ארוכה עוד לפנינו, אך ראוי להתרגש ולהודות לריבונו של עולם על כל התקדמות והתקדמות, אפילו תהיה קטנה ופעוטה, וודאי כשהיא כה משמחת וגדולה

ה. בערב הזה ראוי לומר תודה גדולה לאנשים רבים העומדים מאחורי הקלעים ובחזיתם.

לראש הממשלה המחזיק תמונה רחבה ועומד בלחצים אדירים, מול אויב משבע חזיתות מחוץ, ולא פחות בחזיתות מבית; בגיל מבוגר, תוך תשלום אישי ומשפחתי כבד הוא מלמד אותנו סבלנות רבה ואורך רוח, שלעיתים מצריכים עצבים של ברזל, סבלנות, לא אדישות.

ניכר כי שנות חייו וניסיונו מתנקזים כולם לרגעים היסטוריים האלה ממש. ראוי להתפלל עליו, אנחנו יודעים שאינו מושלם.

ו. תודה גדולה והצדעה אנו חייבים למשפחות שכולות רבות, שבזכות גבורת יקיריהן הגענו לרגע כה מרגש וחסר תקדים. בזכות מסירות הנפש העקשנית על תקומת ישראל ובזכות חוסר הוויתור על האמת. האמת לא יכולה להיות נוכחת אם לא מוכנים להקריב עבורה.

ז. אמנם דרך ארוכה עוד לפנינו, אך ראוי להתרגש ולהודות לריבונו של עולם על כל התקדמות והתקדמות, אפילו תהיה קטנה ופעוטה, וודאי כשהיא כה משמחת וגדולה.

ח. ימים גדולים עוד לפנינו. במסע ארוך חשוב להסתכל על המגמה והכיוון, לא רק על הצעד הקטן הבא.

ירידות ונסיגות עוד יהיו מן הסתם במסע הארוך. החזיקו חזק, המראנו מעלה ולא נעצור, בע"ה.

--- title: האם המדינה הפרה את החוזה שלה עם האזרחים? author: הרב איתן קופמן date: 2025-02-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/525 --- # האם המדינה הפרה את החוזה שלה עם האזרחים?

אחת הטענות של תומכי עסקת החטופים היא שצריך לשחרר את החטופים 'בכל מחיר', כלומר בכל מחיר שמדינת ישראל תשלם (ולא בכל מחיר שהפלסטינים ישלמו).
מדוע בכל מחיר? כי יש חוזה בין המדינה לאזרחים והמדינה הפרה את החוזה בכך שלא שמרה עליהם.

צריך להבין שמאחורי הטענה הזו ומאחורי העסקה בכלל יש הנחות יסוד מאד מהותיות שחשוב להכיר אותן

צריך להבין שמאחורי הטענה הזו ומאחורי העסקה בכלל יש הנחות יסוד מאד מהותיות שחשוב להכיר אותן.התרבות המערבית עברה תנועת מטוטלת חדה במאה השנים האחרונות, מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה. לפני למעלה ממאה שנה קמו תנועות קולקטיביות קיצוניות שהעמידו את חיי הכלל למעלה מחיי הפרט. באידיאל הקומוניסטי, הפאשיסטי או הסוציאליסטי – הקולקטיב נושא בחובו אידיאל גדול כמו תיקון עולם וצדק עולמי, שזו היה מעלתם. אבל היחיד נדרש לשרת את אותו אידיאל גדול. קולקטיביות קיצונית רומסת את היחיד כי הוא בסך הכל בורג קטן במערכת. לכן במקומות אלו היה יחס מחפיר לאדם הפרטי והוא היה כמעט ללא זכויות.

לאחר עשרות שנים קמה תנועת נגד, אינדיבידואליות קיצונית. תנועה ששמה את הפרט בראש הפירמידה ומעתה הכלל או המסגרת החברתית צריכים לשרת את היחיד.
יש כמובן יתרונות לאינדיבידואליות: היא מביאה איתה חופש, היא מאפשרת לכל אחד להוציא את יחודו מהכוח אל הפועל והיא מביאה מגוון לאנושות. אבל כמו כל תנועה קיצונית היא רומסת ערכים אחרים ובמקרה זה – את ערך הקולקטיב.
בחברה אינדיבידואלית יש זכויות הפרט וזכויות האזרח אבל אין חובות הפרט. זכויות הפרט זה שהמדינה או החברה חייבות לדאוג ליחיד אבל ליחיד אין מחויבות למסגרת הכללית. למשל, אם בעבר אדם שאל מה הוא יתרום לצבא, הרי שכיום השאלה היא מה הצבא יתרום לו. אמנם יש ערך גדול בזכויות הפרט והאזרח, אבל כשהן באות בצורה קיצונית הן מפרקות את המסגרות החברתיות – הזוגיות, המשפחה, הקהילה והלאום.

היהדות, לעומת זאת, מלמדת אותנו לאזן בין הכלל ובין הפרט בגלל ששניהם חשובים ונצרכים. לכן יש לכלל חובה לדאוג לאדם היחידי (כגון 'כופין על הצדקה') אבל יש גם ליחיד חובות לדאוג לכלל (כמו מצוות המלחמה)

כאשר אדם אומר – המדינה הפרה את החוזה עם האזרחים, הוא מביע גישה אידיאולוגית האומרת שאין שום ערך למדינה מלבד לשרת את היחיד ולספק את צרכיו. מדינה כזו היא רק "חברת אחריות גדולה", כלשונו של הרב קוק. מכיוון שהדאגה לפרט היא זכות קיומה של המדינה – הרי שהמדינה צריכה לשלם כל מחיר בשביל להציל את הפרט.

המילים 'בכל מחיר' מכוונות למחיר לאומי, כמו פגיעה בריבונות, פגיעה בגאווה הלאומית, פגיעה במעמד הלאומי מול עמים אחרים, פגיעה כלכלית או פגיעה בביטחון.

היהדות, לעומת זאת, מלמדת אותנו לאזן בין הכלל ובין הפרט בגלל ששניהם חשובים ונצרכים. לכן יש לכלל חובה לדאוג לאדם היחידי (כגון 'כופין על הצדקה') אבל יש גם ליחיד חובות לדאוג לכלל (כמו מצוות המלחמה). ודאי שאחד מתפקידיה של המדינה הוא לדאוג לאזרחים, אולם יש למדינת ישראל גם יעוד לאומי בפני עצמו, שאנחנו כפרטים רתומים אליו. כשם שהמדינה מחויבת לשמור על האזרחים כך האזרחים מחויבים לשמור על המדינה.
מסירות הנפש של חיילים לצאת לקרב נובעת מהרגשתם שיש משמעות גדולה לעם ישראל, משמעות שעליה שווה להילחם.

חשוב להבהיר – אין מחלוקת בשאלה האם צריך לשחרר חטופים. המחלוקת היא אך ורק על הדרך. זו לא מחלוקת צבאית אלא זו מחלוקת אידיאולוגית.

בזמן שמטה החטופים בתל אביב מגדיר את מטרת המלחמה כשחרור החטופים בלבד, מאהל הגבורה בירושלים מגדיר את מטרת המלחמה כניצחון על האויב הלאומי ומתוך כך הגעה לשחרור חטופים. זו לא מחלוקת טקטית אלא מחלוקת רעיונית.

לצערנו, לעת עתה הגישה הראשונה גברה, והעסקה בנויה על מחיר כבד מאד שהמדינה כמדינה משלמת בכדי להציל את היחידים.
גישה זו תימשך כל עוד אנחנו כחברה לא נדייק את עולם הערכים שלנו ואת היחס המאוזן שבין היחיד ובין הכלל, בדגש על הבנת הערך של עם ישראל כאומה.

אחד הדברים שעלינו ללמוד מהעסקה ומהמלחמה בכלל הוא שמה שמניע את העולם המעשי הוא עולם הרעיונות. סוף מעשה במחשבה תחילה. צריך להעמיק כמה שיותר בעולם המחשבות ולברר אותן כדי שנוכל להיות לוחמים לא רק בשדה הקרב הפיזי אלא גם בשדה הקרב התודעתי.

--- title: היחס לסערות תקשורתיות author: איתי אסמן date: 2025-02-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/526 --- # היחס לסערות תקשורתיות

הסרטון שהתפרסם:


הציוץ של ינון מגל:


מעט מהסערה התקשורתית סביב הציוץ:


ראשית, נדגיש שאנחנו משתדלים להתייחס רק לנושאים עקרוניים שיש מה ללמוד מהם כמעידים על הכלל ולכן אנו מתייחסים לדברים הללו.

כפי שניתן לראות בסרטון, ינון מגל לא צחק על החטופה ששוחררה, הוא בסך הכל ציטט את מה שהיא אמרה, מתוך רצון לפרגן לה על כך שלמרות המציאות הקשה בה הייתה היא שומרת על הומור וקור רוח.

לציטוט המדויק שלה מגל הוסיף סמיילי צוחק.

זהו.

אז למה חברי כנסת ועיתונאים הפיצו שהוא צוחק על החטופה?

א. סוגיית החטופים הפכה לעיסוק מניפולטיבי וציני.

רק אם אתה מחזיק ״בדעות הנכונות״ מותר לך להתייחס לנושא ולדבר עליו.

סוגיית החטופים היא בבעלות השמאל ואין רשות לאחרים להתעסק בעניינם.

ב. השמאל הפרוגרסיבי והתקשורת עשו דמוניזציה כל כך גדולה לימין המואשם באשמות זדון שהוא שונא את החטופים, ושאין לו רגשות, לא פחות. התקשורת מפרשנת כל דבר בצורה עקומה ומעוותת כאילו הימין רוצים שהחטופים ימותו ושמותר ללעוג להם.

העובדות פחות מעניינות, יש כאן נרטיב שצריך להבנות.

במצב הזה, קל מאוד לגרום לאנשי ימין ודתיים לעשות כל מאמץ כדי להוכיח שהם בסדר והם אנשים ראויים ושהחטופים חשובים להם.

ישנם מצבים שהשקר כל כך גדול ומהודהד, שהאדם עצמו מתחיל להאמין בשקר שטפלו עליו.

ג. האמת – גם היא לא מעניינת. גם אחרי שהעירו לצייצנים ונחשפה האמת, הם לא מחקו. בעולם פוסטמודרני העובדות לא מעניינות אלא הנרטיב שאתה מייצר.

בכל פעם שיש סערה ציבורית, כדאי לשתות כוס מים, להירגע ואף פעם לא להצטרף ללינץ׳, אל תתנו לתקשורת לשחק לכם בתודעה וברגשות

ד. השמאל הפרוגרסיבי אוהב דרמטיזציה, הוא אוהב לייצר דרמה, לנפח דברים ולשחק לאנשים במחשבות וברגשות. מספיק שכמה אנשים סימנו את ינון מגל כמי שצוחק על החטופות, וכל השאר כבר לא היו צריכים לצפות בסרטון, המטרה סומנה, הנרטיב עוצב ועכשיו הזמן לתקוף מתוך התקרבנות מוסרית כדי להגדיל את הזעזוע הציבורי ולייצר דה- לגיטימציה.

ינון מגל היה היעד להתקפה אבל כל מי שצופה בו ושייך למחנה שלו הותקף.

ה. האופטימיות של הימין מוציאה את השמאל הפרוגרסיבי מהכלים וכדי להגחיך אותה, הם מפרשנים אותה בלעג. הפסימיות היא הדלק שלתפיסתם מניע את המציאות.

ו. מה לעשות? לזהות את דפוס הפעולה הרגיל ובעיקר – לא להתרגש.

בכל פעם שיש סערה ציבורית, כדאי לשתות כוס מים, להירגע ואף פעם לא להצטרף ללינץ׳, אל תתנו לתקשורת לשחק לכם בתודעה וברגשות.

שמרו על חרות תודעתית.

--- title: גבורה יהודית author: איתי אסמן date: 2025-02-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/527 --- # גבורה יהודית

המציאות של אדם בתוך שבי האויב היא אחד הדברים הכי קשים שיכולים להיות. חירותו של האדם נשללת והוא נתון לרצונו של האויב, שיכול בכל יום לבחור להרוג אותו. הערבות ההדדית שבעם ישראל היא הסיבה לכך שלוחמים רבים כל כך סיכנו את חייהם, בין היתר כדי להחזיר את החטופים בשלום לביתם.

כשהתצפיתניות שנשבו חזרו ארצה, התגלו סיפורים שאי אפשר להישאר אדיש אליהם – לא לאכול חמץ בפסח ובשר לא כשר, לנסות לשמור שבת, התנגדות מוחלטת לקריאה בקוראן ולקבלת קוראן, ותפילה יהודית מתוך סידור שנמצא באחד הבתים.



אנחנו רגילים לסיפורי גבורה במלחמה, גבורה של מסירות נפש כדי להגן על עם ישראל. אך לא פחות מרשימה היא הגבורה היהודית, השמירה על הזהות היהודית בתוך רוע מוחלט ובחושך שלא רואים בו תקווה. בסוף, על זה באמת ניטשת כל המלחמה.

הסיפורים האלו מזכירים סיפורים על רבנים וגדולי ישראל שהיו בשואה, רק שהפעם הם נעשו על ידי נערות צעירות, שלא למדו בבית מדרש.

הגבורה היהודית נמצאת בעומק, בנשמה, והיא התפרצה במלחמה הזו אצל הרבה מאוד יהודים.

אנחנו רגילים לסיפורי גבורה במלחמה, גבורה של מסירות נפש כדי להגן על עם ישראל. אך לא פחות מרשימה היא הגבורה היהודית, השמירה על הזהות היהודית בתוך רוע מוחלט ובחושך שלא רואים בו תקווה. בסוף, על זה באמת ניטשת כל המלחמה

נשאלת השאלה, איך ישנו פער גדול כל כך בין עוצמות הרוח לבין ה״בעיות״ שאנחנו מציפים כאן בקבוצה?

חשוב לזכור: רוחו של העם בריאה. רוב מוחלט של עם ישראל אוהב את מסורת ישראל ומחובר אליה. ישנו מיעוט הנמצא בעמדות מפתח, ששכח את שורשיו ולכן נלחם בהם, והוא גם אחראי על עיצוב התודעה – בתקשורת, באקדמיה ועוד. ייתכן שאותו מיעוט מחפש גם הוא את שורשיו, והדרך שלו לעשות זאת היא על ידי מדיניות פרוגרסיבית כוחנית. אך זה לא משנה – עלינו לחזק את הזהות היהודית, שהיא האופי הפנימי של עם ישראל, גם אם אותו מיעוט יודר מתפקידי המפתח. עם ישראל זקוק לגו זקוף של הזהות שלו, זו המשימה הלאומית עכשיו; וזה רק נעשה חשוב יותר מיום ליום.

--- title: אידיאולוגיית השוויון המגדרי וייחודיותם של נשים וגברים author: עזרא הימן date: 2025-01-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/529 --- # אידיאולוגיית השוויון המגדרי וייחודיותם של נשים וגברים

א. המצאת השוויון המגדרי

יום אחד לפני כמה עשרות שנים, בלי ששמתם לב, הביטוי 'שוויון בין המינים' התחלף ל'שוויון מגדרי'. חושבים שזה סמנטי בלבד? ממש לא.

החלפת המונח 'מין' במונח 'מגדר' נועדה להפריד לגמרי בין המין הביולוגי לבין כל הדפוסים הפסיכולוגיים והחברתיים של גברים ונשים.

'שוויון מגדרי' איננו שוויון בין המינים, אלא מחיקת כל ההבדלים הפסיכולוגיים והחברתיים הקיימים בין גברים ונשים, שכן אלה נחשבים ל'דיכוי'. כל זמן שקיימים נטיות לב, העדפות, כישורים ותפקודים חברתיים שונים, אפילו במעט, בין גברים ונשים, יש 'חוסר שוויון מגדרי'.

ואיזה מוסד בחברה מאיים על 'השוויון המגדרי' יותר מכל מוסד אחר בחברה? צה"ל כמובן. מצד אחד, צה"ל הוא מקום מוערך מאוד בעם ישראל, ומצד שני הוא מקום שמבליט תכונות המיוחסות יותר לגברים כמו אגרסיביות, חספוס, כוח וסיבולת פיזיים, הנדרשים למלחמה ולניצחון על אויב.



ב. המצאת היוהל"ם

יום אחד לפני מספר שנים, ממש בלי ששמתם לב, ביטלו את תפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן) והפכו אותו ליועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם). מטרת השינוי הייתה לממש בצבא את תפיסת השוויון המגדרי, כלומר: לא רק לשלב נשים בצורה טובה כפי העדפותיהן וכישוריהן, אלא למחוק – דווקא בצבא – את ההבדלים בין גברים לנשים. לשם כך צריך שכלל התפקידים יותאמו לא לצורכי הצבא אלא לצורך מחיקת ההבדלים. לשם כך הורידו את הרף במקומות שבהם נדרש כוח פיזי רב ודרשו לשלב שם נשים באופן שוויוני, והסתירו מהנשים את ההשלכות הבריאותיות של מסלול קרבי מאתגר על גופן.

אווירת 'סוף עידן התמרונים הצבאיים' ששררה בצבא שירתה מאוד מטרה זו; ובכלל, יש הרבה סימביוזה בין שני הדברים האלה (להרחבה קראו את הספר 'פרחים בקנה' של נווה דרומי).

מצד אחד, צה"ל הוא מקום מוערך מאוד בעם ישראל, ומצד שני הוא מקום שמבליט תכונות המיוחסות יותר לגברים כמו אגרסיביות, חספוס, כוח וסיבולת פיזיים, הנדרשים למלחמה ולניצחון על אויב

ג. השלכות תפיסת השוויון המגדרי

גישת השוויון המגדרי פוגעת לא רק במטרת צה"ל, היא פוגעת גם בנשים עצמן.

נשים הופכות קורבן למימוש אידיאולוגיה של מחיקת המהות הגברית ונשית, וכמיטב המסורת של תנועות שמאל מהפכניות, 'כשחוטבים עצים עפים שבבים'. מה זה כמה מאות או אלפי נשים עם פציעות לכל החיים בשביל הגשמת המטרה הנעלה של מחיקת המהות הנשית והגברית…

ואם שווה לספוג הרבה פציעות בלתי ניתנות לריפוי וגם פגיעה בכשירות הצבא, הדרך קצרה לספוג גם אונס נשים בשבי.

אינני חושב שדבריו של בני גנץ אתמול (שאין שום הבדל בין הגברים לנשים בצבא כי הרי "היה לנו מיתוס מה יקרה כשאישה תיפול בשבי, והנה חצינו את זה") מעידים כי הוא מזלזל באונס נשים בשבי, אך השדר שלו הוא שזה 'מחיר כואב' שמשלמים בדרך להשגת המטרה – שוויון מגדרי. הוא פשוט פלט בלי מחשבה את ההשלכה של מה שמלמדים באידיאולוגיית ה'מגדר'.

ד. שוויון מגדרי איננו ערך, אלא השחתה.

הרבה מחירים אנו משלמים למען המטרה הנעלה של שמירה על עם ישראל והגנה על המולדת.

אך איזה מוח מושחת וציני שולח נשים לשלם מחיר של פציעות קשות ואף אונס, בשביל אידיאולוגיה מדומיינת של מחיקת ההבדלים בין המינים?? המוח הפרוגרסיבי.

לפי ההיגיון העקום הזה, מדוע להחזיר את השבויות לפני השבויים?? איפה השוויון??

ה. ייחודיותם של גברים ושל נשים

הפמיניסטיות של השוויון המגדרי לא אוהבות את המלחמה. לא בגלל ההרוגים. בגלל שזה מבטל את הניסיון למחוק את ההבחנה בין המינים. מאות אלפי גברים הלכו למלחמה כדי להגן על כלל החברה, ובין היתר על נשותיהם, אימותיהם, בנותיהם ואחיותיהם. לא היה פה שום שוויון. הגברים מגינים על הנשים בגבורה ובמסירות, וגם מחזירים אותן מתופת השבי לפני השאר.

כך מתנהלת חברה בריאה, אוהבת ומאוחדת.

החוזק והעוצמה שלהן טמונים בתוך הלב של כל לוחם בחזית. הן נותנות את הלב, את האהבה ואת השפיות

הנשים ממש לא חייבות להיות בקו הראשון של הקרב כדי לזכות בהערכה. זה גם לא יקרה, זו הונאה.

למדוד את ערכן בטיפוס על טנקים זה עלבון להן ולכולנו. ולשלוח אותן להיפגע במקום להגן עליהן מפני פגיעה – זו חרפה, וזה ניוון שמנפק מוח פרוגרסיבי.

הנשים לא נועדו לתת את מסת השריר, האגרסיביות והגבורה הפיזית.

החוזק והעוצמה שלהן טמונים בתוך הלב של כל לוחם בחזית. הן נותנות את הלב, את האהבה ואת השפיות.

השלם בעם ישראל לא נוצר ממחיקת המינים אלא מהשלמתם.

אנחנו לא מעוניינים בשוויון מגדרי, ולא מוכנים שנשים יהיו קורבנות של הוגיו הציניים של השוויון הזה.

יש לנו משהו הרבה יותר יקר מזה: אהבה בין המינים, בין איש לאשתו; אהבת אם לבנה, ואהבה גדולה לעם ישראל.

--- title: אורך הנשימה של נצח ישראל author: בן יעקב סבו date: 2025-01-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/530 --- # אורך הנשימה של נצח ישראל

א. לטוב או לרע – בעם ישראל אף פעם לא משעמם.

אתגרים אחרונים משכיחים אתגרים ראשונים.

מאנשים רבים שמעתי בשנים האחרונות שהם כבר ממש מתקשים להירדם.

מה קורה פה?

ראיתם אמש את סרטו החשוב של שמעון ריקלין, 'השב"כ ידע'?

נישואים פיקטיביים של סוכני שב"כ עם נשים מסכנות (איפה ארגוני הנשים?).

ניסיונות ליצור באופן מלאכותי טרור יהודי (איפה התקשורת והיועמ"ש?).

הפקרת סוהרות לסיפוק מחבלי נוחב'ה בשם השקט והשוויון.

השבתת מערכי הביטחון כדי להפיל את הרוב היהודי מהשלטון (איפה בכירי צה"ל ודובר צה"ל?).

מינוי עצמי של נשיא מערכת המשפט בניגוד לרצון העם (איפה ארגוני ה'אחדות', ה'הסכמה רחבה' ו'מכוני הדמוקרטיה'?).

ועוד ועוד.

לאן כל זה הולך?

אפשר כמעט להשתגע.

ב. כשהייתי תלמיד תיכון חילוני, שאלות גדולות ניקרו בי על החיים ועל אמונה.

הרגשתי באופן עמוק שהתשובות שקיבלתי עד היום באופן מוחלט כבר לא מספיקות.

מה עושים?

החלטתי 'לשרוף גשרים'.

הרנאן קורטס היה כובש ארצות ספרדי מפורסם. הוא שט באוניותיו עם צבאו וכבש אזורים גדולים באימפריה האצטקית.

לקורטס היה מנהג: את הסירות הקטנות שבהן היה פושט עם צבאו מהאוניה אל החוף, הוא היה שורף.

מדוע?

כדי לקבוע עובדה לחייליו: הכל או כלום – אין לאן לחזור.

החלטתי, כביטוי לשריפת סירה, שמהתיכון החילוני שלי אני לא יוצא עם תעודת בגרות.

לא יכולתי להמשיך להתרוצץ בגלגל האוגרים הזה.

החלטתי לוותר על לגשת למבחן הכי פשוט – תנ"ך.

בין השאר, מפני שבזתי לדרך המבזה שבה לימדו אותנו אותו, אבל זה נושא לפעם אחרת.

ג. יש שלב ששיני החלב של ילד נושרות.

ברגע הראשון עלולים להילחץ: איך הוא יאכל מעכשיו? אולי ננסה להדביק אותן מחדש? שמא הוא יגווע ברעב חלילה? אולי נסביר לשיני החלב שאנחנו מוכנים להתפשר?

אבל הן בשלהן – הגיע אוקטובר, ואין שיניים.

יודעי דבר יודעים שזה פשוט שלב בהתבגרות, השיניים הקודמות לא יכולות עוד לספק את מה שהגוף צריך;

לא יעזרו כל התחנונים שבעולם –

הסירות נשרפו.

שיני החלב בנו פה במשך כמאה שנה רשת חזקה של מוסדות מדינה – שב"כ, צה"ל, משפט, אקדמיה, פרקליטות, פקידות, רגולטורים, תקשורת, הסתדרויות רפואיות, הסתדרויות עובדים, מורים ועוד.

רשת המוסדות האלה עשויה שתי וערב של חיזוק הדדי ושל שימור השליטה.

השב"כ יעצור, הפרקליטות תאשים, התקשורת הממוסדת תסיח את הדעת, ראשי הצבא ישביתו, הרגולטור יחסום את מי שלא נאמן למערכת, האקדמיה תהנדס את הדור הבא, וחוזר חלילה.

כולם תלויים זה בזה ושומרים זה על זה.

ד. אבל אל ייאוש.

את מה שנבנה במשך יותר ממאה שנה אי אפשר להחליף ביום אחד.

זה דורש שינוי תודעתי עמוק של עמידה יהודית זקופה,

זה דורש הקמת מכוני חשיבה,

זה דורש הקמת מערך של מוסדות לימוד גבוהים,

זה דורש הקמת מערך ארגונים ועמותות של חברה אזרחית ענפה – לפחות פי עשרה מהקיים כיום, וגם אז זה לא יתקרב לכמות שיש בצד השני.

זה דורש פיתוח חשיבה יהודית, זהותית וחירותית חדשה בנוגע לניהול מדינה, שכן באופן תשתיתי המדינה שלנו נבנתה על בסיס יסודות רעיוניים של הסוציאליזם והשמאל העולמי.

וזה בעיקר דורש עוד כמאה שנים של עבודה בכיוון שלנו, מהרגע שמתחילים להתעורר.

אם את הניסיון לרפורמה המשפטית נציין כהולדת ההתעוררות הציבורית המעשית שלנו, נראה שנשאר לנו עוד 'קצת' דרך. אז כדאי שנזכור לשמוח בה.

וגם צריך לזכור, כשהולכים בכיוון הנכון יש דבר כזה שנקרא סייעתא דישמיא. והיא מאוד מאוד ריאליסטית.

ה. זה לא פשוט להמתין כל כך הרבה זמן כשמסביב ישנם איומים קיומיים.

אבל באמת לא נכון להמתין, אלא לפעול,

אך לפעול מתוך הבנה בוגרת של עומק השינוי האמור להתחולל

בתודעה, ברעיונות, במוסדות.

אנחנו לא נשרוף את המוסדות, ויחד עם זאת לא נתבייש ולא נירא מלבקר אותם באופן הכי ברור וישיר ואחראי.

זו הדרך הארוכה שהיא קצרה.

אני לא מתבייש להיות מפקד בצבא, להילחם במלחמות ישראל – ועם זאת להגיד באופן ברור, שבלשון המעטה, לא ברור עדיין מה באמת קרה לבכירי הצבא בשמחת תורה

כמו רבים, אני לא מתבייש להיות מפקד בצבא, להילחם במלחמות ישראל – ועם זאת להגיד באופן ברור, שבלשון המעטה, לא ברור עדיין מה באמת קרה לבכירי הצבא בשמחת תורה. ודי לחכימא ברמיזא.

אבל אנחנו לעולם לא נשרוף את צה"ל.

אנחנו לא נפרק את הקואליציה – כי גם אם היא לא מושלמת היא תמיד טובה יותר מהחלופה. ובשביל שינויים אנחנו נכניס כוחות חדשים אליה ונבקר את החוליות החלשות.

אנחנו לא נבייש את החרדים – כי תהליכי אמון, שנשבר בצדק, לוקח הרבה זמן לתקן.

ואנחנו ודאי לא נשרוף את המדינה.

שיני החלב נפלו.

הם שרפו את הסירות.

הם שורפים את המדינה.

בדיוק כמו שאני שרפתי את הבגרות. ולא היה עוזר אם מוריי היו מבטיחים לי הקלות בבגרות או אם הוריי היו מבטיחים רכב אישי כפרס. אני כבר הבטתי קדימה.

כי לחזור אחורה אי אפשר – זה כבר לא מרווה את מה שהדור הנוכחי בהיסטוריה של נצח ישראל כמהַּ אליו.

כשמתחדדת לאדם ולעם ההבנה מה אחריותו בעת מסוימת, זה הופך אותו מצופה פסיבי לפועל אקטיבי.

והדבר הראשון בדרך לשינוי הוא התודעה, כי תודעה יוצרת מציאות.

"יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". ברגע הראשון של המודעות נראה שפתאום יש הרבה אתגרים, יותר מפעם, אך באמת ידיעת המחלה היא כבר 80% מהדרך לריפוי שלה. במובן הזה אנחנו מאוד מתקדמים.

ברגע הראשון של המודעות נראה שפתאום יש הרבה אתגרים, יותר מפעם, אך באמת ידיעת המחלה היא כבר 80% מהדרך לריפוי שלה

ב"ה אנו נמצאים בתקופה עצומה, והגבורה שהדור הזה מגלה היא בלתי נתפסת.

הזכות להיות חלק מהעם הזה מגמדת את כל האתגרים.

עוד נכונו לנו עלילות גדולות. בע"ה.

--- title: המסכות הוסרו author: דוד קוזלובסקי date: 2025-01-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/531 --- # המסכות הוסרו

פרופ' מנחם מאוטנר טען שהרפורמה המשפטית אירעה כחלק מהמאבק על דמותה של מדינת ישראל: "בית המשפט מיקם עצמו במרכז הכוחות הפועלים לעיצובה של מדינת ישראל כמדינה ליברלית"; לעומתו פרופ' דניאל פרידמן טען שהמאבק הוא על כוח וסמכויות, ושהצבע האידיאולוגי שההתנגדות לרפורמה סיגלה לעצמה הוא ניסיון להציג את המאבק כאידיאולוגי.

פרשת עמית מוכיחה שדניאל פרידמן צדק: המאבק מעולם לא היה למען הגנה על זכויות אדם או על טוהר המידות, אלא מאבק על כוח של אלה שביקשו את אמון הציבור שוב ושוב והציבור דחה אותם שוב ושוב. החיבוק שנותנים לעמית אלה שבמשך עשרות שנים תמכו בביקורת שיפוטית על מינויים של הרשות המבצעת, בתואנה שמינויי הממשלה אינם עומדים בסטנדרטים הראויים של טוהר המידות, מעיד שעבורם נושא טוהר המידות הוא רק כלי לניגוח ממשלה שאינם תומכים בה, ולא רצון אמיתי לשפר את איכות השירות הציבורי.

טוהר המידות הוא ראשון במעלה כאשר באים למנות שופט. "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" – הצהרת אמונים זו היא ייחודית לשופטים. רק הם מחויבים להצהיר שלא ישבו בדין כשהם בניגוד עניינים, כפי שהוזהרו במקורות שלנו: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים", ולא בכדי; ישיבה בדין של שופטים כשהם בניגוד עניינים חותרת תחת מעמדה של מערכת המשפט. צדדים ניצים לא ייתנו אמונם במערכת משפט כזו, שתפסוק בהוגנות. מערכת משפט כזו איננה מוסד המסייע למלחמה בשחיתות, אלא מוסד המגן על שחיתות ומשתמש בכליו כדי לרדוף את מתנגדיו.

מתנגדי הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט טוענים שקיים ריכוז כוח עצום בידי הממשלה. פרשת עמית מוכיחה שריכוזיות אמיתית קיימת דווקא במערכת המשפט. אהרן ברק אמר: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת", ואני מוסיף: "בית המשפט והפרקליטות הם מאותו הכפר". הממשלה אינה יכולה לשלוח אדם למאסר, שזו הפגיעה החמורה ביותר בחירות האדם, ולעומתה מערכת המשפט יכולה גם יכולה. הפרקליטות מעמידה אדם לדין, ובית המשפט בהינף קולמוס חורץ את גורלו. היועמ"שית יכולה לא רק להעמיד אדם לדין אלא אף לחלץ אדם מאימת הדין, כפי שאנו רואים בפרשת עמית.

הכפר כולו התגייס. היועמ"שית גלי בהרב מיארה אוסרת, ללא כל הסמכה בחוק, על משרד המשפטים ועל היועצת המשפטית של הוועדה לבחירת שופטים לערוך בדיקה בנוגע לחשדות נגד עמית. שופטי בית המשפט העליון דחו את בקשת שר המשפטים להמתין עם המינוי למיצוי בדיקת החשדות. ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה התעלם משתי פניות של התנועה למשילות ודמוקרטיה לפתוח בחקירת החשדות החמורים. ומה עם נציב תלונות הציבור על שופטים, אתם שואלים? השופטים מתעקשים שאחד החברים שלהם ימונה, ולכן לא מונה נציב.

כאשר שופטים יושבים בדין באופן סדרתי כשהם בניגוד עניינים, הם מסירים הלכה למעשה בהתנהגותם איסור זה מעצמם

מעצם קיומה של הציוויליזציה, כל אדם הגון מזדעזע למראה שופט היושב בדין כשהוא בניגוד עניינים. הגיעו שופטי בית המשפט העליון, החמירו איסור זה עם עובדי הציבור והסירו אותו מעצמם. אהרן ברק אומנם פסק: "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע", אולם כאשר שופטים יושבים בדין באופן סדרתי כשהם בניגוד עניינים, הם מסירים הלכה למעשה בהתנהגותם איסור זה מעצמם.

מיודענו, יצחק עמית, פעל במשך תקופה ארוכה בכל דרך אפשרית להכתיר את עצמו לנשיא בית המשפט העליון, אף שלא זו בלבד שישב בדין כשהוא במצב שבו הוא עלול להיות בניגוד עניינים, אלא שהוא אף פסק לטובת מי שכל אדם סביר היה צופה שיפסוק, בגין היותו בניגוד עניינים.

לאחר סדרת התחקירים של העיתונאי קלמן ליבסקינד על ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון, החליטה אסתר חיות שרשימת הקרובים של שופטי העליון שבעניינם הם מנועים לדון תפורסם לציבור. חלק מהשופטים הצהירו על רשימה ארוכה, עמית פרסם רק שניים: הבנק הבינלאומי, שבו אחיו דב גולדפריינד ממלא תפקידים בכירים עשרות שנים, וחברת דור אלון שבה גיסו משמש בתפקידים בכירים במשך למעלה משני עשורים. בלי בושה, עמית ישב ודן בהליכים נגד הבנק הבינלאומי ובהליכים של הבנק נגד אחרים בלא פחות מ-13 תיקים.

בשנים האחרונות עמית היה צד בהליכים משפטיים שהתקיימו בעניין נכס שבבעלות משותפת שלו ושל אחיו חנוך דב גולדפריינד בבניין בדרום תל אביב. בהליכים אלו הוא מופיע בשם משפחתו הקודם, גולדפריינד. עמית לא דיווח לנשיא בית המשפט העליון כדי שיקבע היכן יתקיים ההליך כמתחייב בחוק. כמו כן, לא דיווח עמית להנהלת בתי המשפט את שמות עורכי הדין המטפלים בעניינו, כדי שאלה יצורפו לרשימת המניעויות שלו. כפועל יוצא, לאורך התקופה שבה ההליכים בעניין הנכס שלו מתנהלים, הוא דן בשלושה הליכים שונים שניהל עו"ד גור בבית המשפט העליון, אף שמשרד עורכי הדין רייסמן-גור ייצג את עמית בעניין הנכס שלו.

עיריית תל אביב פנתה אל בעלי הדירות באותו הבניין בבקשה לטפל במפגעי בטיחות. מאחר שהמפגעים לא טופלו, הגישה עיריית תל אביב כתב אישום פלילי נגד בעלי הדירות, בתוכם עמית. באופן מפתיע ביטלה העירייה את כתב האישום נגד עמית, ולאחר מספר חודשים גם נגד שאר בעלי הדירות, "לפנים משורת הדין". בהליך זה עמית כונה בשמו הידוע לציבור – יצחק עמית. חרף כתב האישום שריחף מעל ראשו, דן עמית בערעור על פסק דין נגד עיריית תל אביב שחייב אותה במיליוני ש"ח. את פסק הדין לטובת העירייה פרסם עמית כשלושה חודשים לאחר שהיא ביטלה את כתב האישום נגדו. במקרה זה עמית אף הודה שידע שהוגש נגדו כתב אישום.

עמית דחה ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין של השופט קובי ורדי; במקביל דן ורדי בעתירה של עמית שעסקה בקידום פרויקט פינוי-בינוי בנכס שלו בתל אביב. קבלה או דחייה של ערעורים נספרות לשופטים ומהוות שיקול בקידומם. עמית אף דן בקידומו בוועדה לבחירת שופטים.

ראיית המשפטנים את עצמם כעליונים על הציבור היא שהביאה לרפורמה המשפטית, והיא גם שתביא לנפילתם

בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בדרישה שעורכי דין שהם חברי הוועדה לבחירת שופטים יערכו הסדר ניגוד עניינים, כתב עמית: "דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי… אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני".

זהו כבר עניין לפסיכולוגים לנסות להעריך האם יצחק עמית פסק כך כי באמת האמין ששופטים מחוסנים מפני מגרעות שבני אדם רגילים סובלים מהן, או שניסה לשתול אילן (או עציץ) להיתלות בו אם וכאשר ישיבתו בדין בניגוד עניינים תיוודע ברבים.

ההפיכה שהנהיגו המשפטנים, שבה הפסיקו להרכין ראשם בכל עת שהכנסת אמרה את דברה, היא החטא הקדמון, והתולדה שלה היא ההיבריס של יצחק עמית, הרומס כל נורמה ערכית בדרך לכוח המוחלט. ההיבריס של עמית מביא ציבור רחב יותר במדינת ישראל להבין את הסכנה בכוח שהמשפטנים נטלו לעצמם בניגוד לחוק. ראיית המשפטנים את עצמם כעליונים על הציבור היא שהביאה לרפורמה המשפטית, והיא גם שתביא לנפילתם.

--- title: ספירלת הבריונות של הגמוניה בגסיסה author: עזרא הימן date: 2025-01-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/532 --- # ספירלת הבריונות של הגמוניה בגסיסה

א. לא עזרו עבירות הבניה; לא עזרו השקרים והחלפות הגרסאות; לא עזרו רשימת ניגודי העניינים, שיצחק עמית צפצף עליהם שוב ושוב. לא עזר שבכל המקרים הנ"ל פסק עמית בחומרה כשזה נגע לאנשים אחרים.

פעם אמר ברק שבכירי מערכת המשפט קורצו מחומר אחר. הבנו שהם אכן קורצו מחומר אחר. חומר של אנשים שהחוק לא חל עליהם. חובת טוהר כפיים לא נוגעת בהם. הם הם החוק.

תחת הוד מלכותו של יצחק עמית והתובעת הראשית מיארה, מדינת ישראל איננה מדינת חוק. שני האנשים הכי חזקים האחראים על מערכת אכיפת החוק, שופט העליון והתובעת הראשית, עשו יד אחת לחסל את החוק במדינת ישראל.

ברצותם ימציאו מחדש מה נחשב חוקי ומה לא. על מה תובעים לדין ועל מה לא. על מי גוזרים אשמה בדין וממי מתעלמים.

ב. דרור חוטר ישי היה ראש לשכת עורכי הדין בתקופת אהרן ברק ושי ניצן. הוא כתב על זה ספר – 'הכוח ממכר'. האורך והפירוט הרב מסתיר את מה שכתוב בין דפיו: כיון שמערכת זו קיבלה לגיטימציה לכוח מוחלט, היא הושחתה באופן מוחלט. ואין מי שיעצור את הרכבת הדוהרת.

ג. רשת העכביש הזו, העושה יד אחת בין שתי המערכות האלה, בג"ץ והתביעה הראשית, ומעניקה להן כוח מוחלט, נטוותה משך שנים ביד אומן של אהרן ברק. האחת שומרת על השניה. אחרי שנטלה את כס הריבונות מעם ישראל, היא לא תוחזר בהידברות, אלא רק בשימת גבול מאוד ברור וחד בפני בריונות שאין לה שובע. הגמוניה זחוחה עד לב השמים לא תוותר על כוחה בהתנדבות, אלא רק על ידי עם התובע בחזרה את ריבונותו על מדינתו וארצו.


מראשי מחאת הטייסים מסביר לנו עוד בתקופת הרפורמה את טיבם של האלים היושבים על  כס השיפוט

ד. חוסר האומץ של נועם סולברג צריך להילמד שנים קדימה. הוא מייצג דור של דתיים לאומיים שנכנסו לשירות הציבורי עם תפיסת עולם אחרת, אך הסתחררו עם השנים ואיבדו את המצפן ובעיקר את אומץ הלב הציבורי, אותו כבשו במעטפת נוצצת של ממלכתיות וקולגיאליות מזויפת. הם הפכו לעבדי ההגמוניה במקום למשרתי ציבור.

מישהו שמע ציוץ מכל שורת המכובדים הנוהגת להילחם על טוהר כפיים כשהדבר נוגע לשרים ונבחרי ציבור? 'צוהר לאתיקה' הוציאו הודעה לתקשורת? מה עם בעלי 'ההסכמות הרחבות'? מישהו?

ה. אבל ההגמוניה המשפטית הזחוחה הזו בכל זאת עשתה טעות אחת קשה. אהרן ברק הצליח לשמור על תדמית נקי כפיים וממלכתי. הוא התנהל לאט ובזהירות. ממשיכיו דוהרים בבריונות של עדר פילים. כוחנותם הזועקת לשמים היא גם תפיל אותם.

כי מה שנשאר מהם הוא כנופייה בגלימות של שלטון החוק.

ו. מישהו שמע ציוץ מכל שורת המכובדים הנוהגת להילחם על טוהר כפיים כשהדבר נוגע לשרים ונבחרי ציבור? 'צוהר לאתיקה' הוציאו הודעה לתקשורת? מה עם בעלי 'ההסכמות הרחבות'? מישהו?

ז. מה למעשה? צריך לחזק את נבחרי הציבור שלנו, ויחד עם זאת לדרוש מהם עמידה איתנה. עליהם מוטלת האחריות להשיב אותנו למסלול של מדינת חוק המחייבת גם את אוכפי החוק, ולהשיב לעם את חירותו על חייו.

זה יתוקן, ומהר יותר משאנו חושבים. הורדת מסכות השקר מזרזת את התיקון. דעה צלולה, אומץ לב, קצת סבלנות, וזה יקרה.

--- title: האנשים שאינם מוכנים לשתוק! author: סוללים דרך date: 2025-01-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/533 --- # האנשים שאינם מוכנים לשתוק!

לעיתים שולחים לנו אנשים בפרטי כיצד לא הסכימו לקבל שיח חד צדדי, ממוסגר, דורסני ואלים הצובע צד מסוים כלא לגיטימי, חשוך ואכזר.

בין היתר כלפי ׳עסקת חטופים׳.

דבריהם מרגשים ומעודדים מאוד ובזכותם אנשים נוספים מקבלים ביטחון ומפסיקים לשתוק.

בין היתר גם אנו הכותבים.

הגיבורים הללו לעיתים משרתים בתפקידים ציבוריים משמעותיים מאוד. יש ביניהם כאלה הנושאים באחריות רבה באקדמיה, בצבא ובמשרות גבוהות.

ויש גם ׳סתם׳ אנשים ׳פשוטים׳ שהגבורה שלהם מעידה על חוסנם וזקיפות קומתם.

אומה בריאה צריכה כאוויר לנשימה אנשים כאלה.

עצם הדיון חשוב יותר מכל דבר אחר, והשתקת השיח מחייבת גיבורים שיעמדו ויאמרו אחרת

כיום, כל אדם המבקש לנהל שיח אחראי ושכלי נצבע בצבעים קודרים כאילו היה אויב האומה ונציג השטן.

לעמוד מול דוברי השיח הכללי המדגיש רק זווית אחת של הסיפור זה לא דבר פשוט כלל.

במרחב הציבורי עובדים שעות נוספות ׳משמרות מהפיכה׳ ומשתיקים כל יכולת להביע דעה אחרת.

יודגש, עצם הדיון חשוב יותר מכל דבר אחר, והשתקת השיח מחייבת גיבורים שיעמדו ויאמרו אחרת.

׳משמרות ההשתקה׳ מגוונים מאוד ומצויים: באקדמיה, בבתי ספר, בתקשורת, בצבא ובפוליטיקה.

לא פשוט לקום נגד הזרם ולומר דברי טעם כשכל העדר סובר אחרת.

עוד לפני השאלה מי צודק ומי פחות, קודם יש לוודא שבכלל מתקיים דיון ענייני.

לאנשים האלה שאינם מוכנים לשתוק ראוי להצדיע.

הם עומדים בגבורה, באומץ, ללא משוא פנים ולא מוכנים לקבל שיח שטוח ורדוד שאינו רואה תמונה שלימה, מורכבת ומטרידה לאור ניסיון העבר בתחומים רבים.

בין היתר כאמור סביב שחרור החטופים המרגש מאוד במבט צר ומטריד מאוד במבט רחב.

בימים האלה בהם אנו מצויים נמצאים רבים רבים תחת מתקפת השתקה אגרסיבית.

לכל אלה אנו מצדיעים.

כי ׳האמת אינה פחדנית ואינה ביישנית׳.

בשורות טובות

--- title: משק כנפי ההיסטוריה author: בן יעקב סבו date: 2025-01-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/534 --- # משק כנפי ההיסטוריה

דריסת הרגל של ארה"ב במדיניות הפנים של ישראל ימיה כימי מדינת ישראל, אולם בשנים האחרונות נראה שנעשו בה שתי התפתחויות משמעותיות:

א. היא נהייתה חצופה ופרסונלית הרבה יותר.

ב. בעבר היה קונצנזוס, מימין ומשמאל, שלחץ כזה אינו רצוי שכן הוא מעיב על ריבונותנו בארצנו, לה חיכינו אלפיים שנה, ואילו כיום זה נהיה כלי לגיטימי משמאל על מנת לנצח את הרוב היהודי ולקדם את מדיניותו.

התפטרותם של הרמטכ"ל, אלוף פד"מ, ראש השב"כ ורבים נוספים היא שלב חשוב בדרך להשבת הריבונות על מדינת ישראל לעם ישראל. אנחנו נמצאים כעת בתקופה היסטורית של חילופי ׳אליטות׳.

העם דורש את שלו – הוא דורש שנציגיו בפקידות הבכירה ובכלל יהיו נאמנים לרצונו ויהיו שותפים לו בתפיסת עולמם. אנו איננו נתינים במדינת פריץ זרה שבה צריך לכופף את הראש עד יעבור זעם. אנו ריבונים בארצנו.

ריבונות אינה מסתכמת בדגל והמנון.

ריבונות מתבטאת ביכולת של העם לממש את תפיסת עולמו בגופי המדינה.

עם ישראל דורש שהדור הבא של האליטה המשרתת תהיה בצלמו ובדמותו. איננו מתביישים בזה, זאת ההגדרה של ריבון.

ה-F16 לא שייך לטייס כדי ש'ישבית אותו', הצבא לא שייך לרמטכ"ל כדי שיסתיר דברים מנבחרי הציבור, החוק לא שייך לשופטים והביטחון לא שייך לשב"כ. כולם שייכים לעם, ורק העם יחליט על היעד ועל הדרך שבה הוא מסמיך את ראש השב"כ, הרמטכ"ל, נשיא בית המשפט העליון, נשיאי האוניברסיטאות או ראש הממשלה לפעול.

אלו דברים שמשום שהם לכאורה מובנים מאליהם הם נשכחים מהשיח הציבורי; ובאמת, כל הרעש והגעש בשנים האחרונות נסובים סביב המחלוקת בשאלה הזאת – למי שייכת המדינה?

כמובן, הדרך להשבת הריבונות היא ארוכה.

האם הפקידים הבאים הממונים על צה"ל והשב"כ יהיו נאמנים לעם או עדיין מרדניים?

הם יהיו עושי דבר וושינגטון או דבר נבחרי הציבור של עם ישראל?

הם יגבו הפיכה צבאית משמאל או יהיו אחראים לחיי העם?

הם ימדרו נבחרי ציבור או יקיימו מדיניות?

לא ברור עדיין.

אבל היום יום נחמה קטן לאלפי משפחות שכולות.

וצעד גדול לכל עם ישראל.

מי שמבין את גודל האתגר העומד בפני עם ישראל בניצחון על הדיפ-סטייט, ניצחון מהותי לקיום ולקידום המדינה, מבין זאת.

חלוקת מחמאות כלשהן ("הכרת הטוב") לראשי ביטחון שביודעין מידרו את הדרג הנבחר בליל שמחת תורה וגם בחודשי המלחמה שלאחריו ממידע קריטי, הינם כחיצים בלב של אלפי משפחות שכולות.

דבר זה מראה על חוסר בהירות ציבורית במה עלינו להעסיק את עצמנו עכשיו.

שימו לב להקשר מעניין בין חנופה לדיפ-סטייט ולשמאל הרדיקלי ובין אובססיה לביקורת על חרדים. בדרך כלל הן באות יחד, ושתיהן ככל הנראה מעידות על בלבול בהבנת אתגרי הדור הנוכחי בהיסטוריה של נצח ישראל.

נושא המינויים הוא הנושא החשוב ביותר בריבונות של כל מדינה, כמו גם בחברה פרטית.

כלל במחשבה המדינית אומר: "מי שבכוחו לפטר – הוא הריבון".

בעבר אלו היו מלכים, קיסרים ופרעונים.

ואילו כיום? בחלק מהמדינות אלו עדיין אנשים יחידים וגופים מצומצמים בלתי נבחרים, כגון במדינות דיקטטוריות.

בחלק מהמדינות חלה התפתחות בת אלפי שנים, שהביאה אומות לתת את הריבונות בידי העם על ידי נציגיו הזמניים הנבחרים.

ואילו בישראל, מי אמון על פיטורי הרמטכ"ל? ועל פיטורי ראש הממשלה?

התשובות לשאלות אלו מטרידות ביותר.

עם ישראל כָּמֵהַּ לאליטה משרתת חדשה; כזאת המכירה בכך שאנו עם התנ"ך, שיהודה ושומרון הם כור מחצבתנו, שהקב"ה אוהב אותנו, שיש רק שני מינים – "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם", שאת אויבינו צריך להוריד על הברכיים, שרק תפיסת שטח היא הפסד מצנן מבחינתם, ושכל האמצעים כשרים למען שחרור בנותינו ובנינו השבויים.

כדי להמחיש כמה נושא מינויי הפקידוּת במדינת ישראל הוא עניין פוליטי המבטא נקודת רתיחה של מאבק בין תפיסות העולם של ימין לשמאל, או יותר נכון בין הרוב היהודי לבין הפרוגרס, מספיק להיווכח בכך שכל ראשי המערכות שכשלו בכשל הצבאי החמור ביותר בהיסטוריה של המלחמות העולמיות נשארו בתפקידם כמעט שנה וחצי לאחר מכן. לא נראה כדבר הזה מעולם, וזה ביטוי של אותה 'שמירה על הקלפים' הבלתי מתפשרת של הדיפ-סטייט; זה צובע את הרמטכ"ל, ראש שב"כ, אלוף פד"מ, היועמ"ש ועוד בצבע ברור של הזדהות עם צד פוליטי מסוים מאד, המשמר את כוחו באופן מלאכותי מול נבחרי העם שעברו את מבחן הקלפי.

עם ישראל כָּמֵהַּ לאליטה משרתת חדשה; כזאת המכירה בכך שאנו עם התנ"ך, שיהודה ושומרון הם כור מחצבתנו, שהקב"ה אוהב אותנו, שיש רק שני מינים – "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם", שאת אויבינו צריך להוריד על הברכיים, שרק תפיסת שטח היא הפסד מצנן מבחינתם, ושכל האמצעים כשרים למען שחרור בנותינו ובנינו השבויים.

עלינו לדרוש זאת בגב זקוף וחירותי ובאמונה עמוקה בצדקת הדרך.

הרוב היהודי מתעורר לדרוש את שלו. ככל שההגמוניה מצטמצמת ומאבדת את אחיזתה היא נעשית קיצונית יותר, אך אלו פרפורי גסיסה.

זהו צו השעה. ובע"ה זה יקרה.

--- title: מנופים פרוגרסיביים ולגיטימציה לתמיכה בטרור author: עזרא הימן date: 2025-01-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/536 --- # מנופים פרוגרסיביים ולגיטימציה לתמיכה בטרור

א. תומכי טרור נגד ישראל מככבים בכנסת

שלוש פעמים נחקק ותוקן סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. התיקון נועד לכלול במפורש פסילה על "תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל". התיקון עבר ברוב של 77 לעומת 18. זה מספיק הסכמה רחבה?

אך אחרי שבית המשפט כפה בפלפולי סרק את זכותם של שונאי ישראל גדולים כמו עזמי בשארה ובהמשך חנין זועבי לככב בכנסת, תוקן הסעיף פעם נוספת כדי לכלול גם התבטאויות בעלמא של תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל.

התיקונים האלה לא עוררו מחלוקות חוקתיות עזות בעם ישראל. הרוב הגדול של חברי הכנסת התבססו עליהם כדי לפסול רשימות או ח"כים תומכי טרור לפני בחירות. אך בכל פעם מצאו שופטי בג"ץ תירוץ ליישום מפלה של הסעיף דווקא כלפי יהודים, והרמת הרף שוב ושוב בנוגע לפסילת ערבים שהם תומכי טרור.

בתחילה דרשו "סכנה ברורה ומיידית". אהרן ברק הטיל ספק, שמא תמיכת עזמי בשארה באויב אינה "ברורה וחד משמעית" מספיק.

שופטים דרשו לראות התבטאויות "רבות ותכופות" בעד הטרור. בכל פעם הכנסת תיקנה, כדי להבהיר את כוונתה לבג"ץ. בכל פעם הרף טיפס לשמים כדי שלא יהיה אפשר לפסלם.

לא היה מקרה סמלי ובוטה יותר לרמיסה גסה של הציונות על ידי שופטי העליון נגד יהודים בארצם.

והנה בימים אלה של מלחמה קשה על קיומנו התכנסו חברי הכנסת לתקן את חוק היסוד מחדש, כדי שיכלול גם התבטאויות שאינן "רבות ותכופות", ועוד כמה תיקונים כדי לסתום את הגולל על תירוצי בג"ץ להכשרת תומכי טרור בכנסת. אלא שהפעם ארגוני המחאה ומפלגות השמאל יישרו קו עם בג"ץ. איסור על תמיכה בהשמדת ישראל הפך להיות בעיניהם מדיניות ימנית.

לא היה מקרה סמלי ובוטה יותר לרמיסה גסה של הציונות על ידי שופטי העליון נגד יהודים בארצם

ב. הנגיף הפרוגרסיבי – מבג"ץ לארגוני המחאה

בעצם, הלוואי שהיה הופך למדיניות ימנית בעלמא. אבל ארגוני המחאה מציגים את החוק האוסר על תומכי טרור לכהן בכנסת כחוק שנועד לבטל את המשטר הדמוקרטי. כמה מוּכר. זה הקו המוביל בערוץ המדיה המרכזי של ארגוני המחאה, שם מגייס המשפטן פרופ' יניב רוזנאי, מהקולות הבולטים במחאות השמאל הפרוגרסיבי, להטוטי לשון כדי להציג חוק למניעת תמיכה בטרור כחוק המקדם את ביטול כללי המשטר הדמוקרטי.

עירן הלפרין הוא כוכב נוסף של ארגוני המחאה, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית. הוא מתמחה בהשפעה על דעת הקהל באמצעות קמפיינים וסקרים. בהשראתו מונפה המחאה נגד הרפורמה המשפטית כך שתייצר במוחות האנשים קשר מובנה בין שמאל מדיני רדיקלי לבין דמוקרטיה. מדינת לאום יהודית היא כנראה לא משוש חייו. לקראת חידוש החוק למניעת ריצת תומכי טרור לכנסת הוא מסביר, שמדובר (כמובן!) בפגיעה מהותית במשטר הדמוקרטי, בביטול זכות הבחירה של הציבור הערבי, והוא קורא לשיתוף פעולה יהודי-ערבי לניצחון בבחירות. הקמפיינים כבר רצים ברשתות.



ג. הפרזנטורים של התנועה הפרוגרסיבית בכנסת

מכאן הדרך קצרה לכנסת. יאיר לפיד אסף את הבריונות האנטי-ציונית של בג"ץ, מגובה במשפטנים ופסיכולוגים אקטיביסטים בשירות ארגוני המחאה, והפך את הכל יחד לצווחה פוליטית מעל במת הכנסת כאילו הימין מבטל את הבחירות.

כדרכו, לפיד משמש פרזנטור של השמאל הפרוגרסיבי בכנסת. הם מכתיבים את הדרך, והוא מגייס את הכושר הרטורי שלו להבהיל את הציבור.

ד. ההיגררות של השמאל הציוני ושל "מיזמי האחדות"

באווירה הכל כך לא נעימה הזו, היה ראוי להקים מיזם המאפשר הגעה לכללי משחק מוסכמים בלי לעשות דה-לגיטימציה למאבק ציוני כל כך בסיסי.

ד"ר עו"ד רעות פינגר-דסברג היא ראש תחום משפט וממשל ב'מרכז מנור' ומובילה את מתווה ההסכמות של כללי המשחק הדמוקרטיים של תנועת 'הרבעון הרביעי'.

פינגר איננה קיצונית כמו הקודמים שתיארתי כאן, היא מתיימרת ליצור חיבורים על בסיס ערכים ציוניים ויהודיים. כמה חבל שהיא לגמרי נסחפה אחריהם. היא מכנה את ההתעקשות למנוע מתומכי טרור לכהן בכנסת "הטרלה עם מניע סמוי להציג את השמאל שיתנגד לחוק כתומכי טרור", ושמטרת החוק האמיתית היא לא להילחם בטרור אלא "להטות את תוצאות הבחירות". לקינוח קבעה שהחוק פוגעני ומעליב את הח"כים הערבים…



זוהי צורת חשיבה פרוגרסיבית קלאסית, שלפיה הציונות בימין היא בסך הכל כלי שרת כדי לשלוט, לדכא ולפגוע באחרים.

חשיבה קונספירטיבית ויהירה.

העיוות הפרוגרסיבי מחלחל עמוק גם לאלה המזדהים כמרכז-שמאל ליברלי ציוני.

ובכלל, איפה ייחוס הכוונות הטובות, שכל כך חשוב בכללי ה'רבעון'?

ככה היא מחפשת הסכמות רחבות??

פינגר מתעלמת מהאופן שבו דחק בג"ץ את הימין לפינה ואילץ אותו בציניות להדק את הניסוח שוב ושוב כדי להשיג תוצאה כל כך אלמנטרית – לא לאפשר לתומכי טרור לככב בכנסת. אדרבה, היא מהללת את בג"ץ כ'שומר הציונות', לא פחות.

לצערי היא לא חלק מהפתרון, היא חלק מהבעיה.

אנחנו בעיצומו של בירור נוקב מאוד סביב הזהות שלנו. השמאל הפרוגרסיבי מוביל מהלך שהוא קוטבי באופן מוחלט למדינת לאום יהודית בארץ ישראל. הצורך לעמוד איתן ולהיבדל מהשמאל הפרוגרסיבי בכל מקום שהוא מחלחל בו הוא צורך לאומי קיומי

ה. מפת דרכים

אנחנו בעיצומו של בירור נוקב מאוד סביב הזהות שלנו. השמאל הפרוגרסיבי מוביל מהלך שהוא קוטבי באופן מוחלט למדינת לאום יהודית בארץ ישראל. הצורך לעמוד איתן ולהיבדל מהשמאל הפרוגרסיבי בכל מקום שהוא מחלחל בו הוא צורך לאומי קיומי.

ליברלים מתונים המאמינים במדינת לאום יהודית צריכים לראות את הנזקים של השמאל הפרוגרסיבי ולהיבדל ממנו. לא להיגרר אחריו, ולא לקרוא למאבק לשמירה על מדינת לאום יהודית, שעד לא מזמן הייתה קונצנזוס, "הטרלה" ו"הטיית הבחירות".

הבירור הזה יצמיח אותנו מחדש, אני בטוח. אך צריך לצלוח את הקושי הזה בעיניים פקוחות בלי למצמץ. והאחדות תבוא.

--- title: הכרת הטוב והכרת המציאות author: איתי אסמן date: 2025-01-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/537 --- # הכרת הטוב והכרת המציאות

ראשית, אציין שערך ״הכרת הטוב״ הוא ערך חשוב מאוד ביהדות. זוהי מידה חשובה בנפש האדם שראוי לחזק אותה תמיד.

השאלה היא, האם כאשר הרמטכ״ל מתפטר זהו הערך המרכזי שצריך לעסוק בו? האם חשוב כעת לחזק את ערך הכרת הטוב, או שיש כאן אירוע אחר, גדול יותר, שלא צריך למדוד אותו בפסיכולוגיה האישית של הכרת הטוב שלנו כלפי מעשיו הגדולים של הרמטכ״ל בעברו הצבאי?

מאחר שהניתוח והחשיבה בסוגיות ציבוריות שונים לחלוטין מאלה שבחיים הפרטיים, אנסה לתת מבט-על שלדעתי ראוי לגשת מתוכו לניתוח האירוע.

א. אירוע ציבורי

ראשית, חשוב להגדיר שהתפטרות הרמטכ״ל היא לא אירוע פרטי, וההבנה הזו חשובה מאוד! אכן ברמה האישית אין לזלזל בעברו הצבאי והיכן שהוא תרם, אך ברמה הציבורית יש כאן אדם שכשל, שהיה אחראי למחדל הביטחוני הגדול ביותר מאז קום המדינה. האם כשמפטרים מישהו שהקריס את החברה עסוקים במעלותיו, או בהחלפתו כדי להציל את החברה? אם הכרת הטוב היא הערך המרכזי, מדוע שלא נשאיר אותו בתפקידו? הסוגיה כאן אינה חינוכית ואין עניינה בתיקון המידות האישיות, אלא היא אירוע מקצועי מדיני. הדאגה כאן היא לכלל ישראל ולעתיד המדינה, ורק טובת הכלל ועתיד המדינה צריכים לעמוד כאן לנגד עינינו.

ב. עולם מתוקן ועולם מזוהם

בעולם מתוקן, שבו אנשים לוקחים אחריות על מעשיהם, ושבו התקשורת מוקיעה את הרע ומעודדת את הטוב, שונאת את השקר ואוהבת את האמת – היה ראוי להכיר תודה לרמטכ״ל על שירותו הצבאי למרות המחדל הגדול. אך החידוש הגדול באירוע הזה הוא, שהרמטכ״ל אחראי למחדל ביטחוני עצום והתקשורת עסוקה בטיוח העובדה הזו.

הרי כלפי ראש הממשלה יש אין-סוף קריאות מצד שמאל להתפטר וללכת הביתה. האם תהיתם לעצמכם מדוע השמאל מעולם לא מחה מתחת לביתו של הרמטכ״ל, והרי הוא האחראי הישיר למחדל הזה? מדוע שקמה ברסלר קראה שוב ושוב לרמטכ״ל ולראש השב״כ לא להתפטר?

כאשר שר הביטחון גלנט פוטר, הוא הלך להופעה של שלמה ארצי וקיבל שם מחיאות כפיים. על מה?! הרי הוא היה חלק מהמחדל! אבל המלחמה שלו בראש הממשלה גרמה לתקשורת ״לשכוח״ את אחריותו למחדל. המוסר הציבורי זוהם והפך להיות רלטיבי. במציאות כזו צריך לעסוק במכלול השלם ולא רק ב״ראיית הטוב״ המטייחת את המחדלים.

ג. מי יהיה שומר הסף של הדמוקרטיה?

פעם השתתפתי ביום עיון של בכירים בצה״ל. דיברה שם שופטת ואמרה, שחלק מתפיסת הביטחון בצה״ל היא גם הגנה על הדמוקרטיה, כי בלי ערכי הדמוקרטיה המדינה והחברה הישראלית יתפוררו, ולכן הרמטכ״ל וקציני צה"ל צריכים לעסוק באיחוי החברה הישראלית. זו דוגמה לכך שלצערנו, בשנים האחרונות נכנסו לא מעט אג׳נדות לא-צבאיות לצה״ל.

החלפת הרמטכ״ל היא לא רק אירוע ציבורי, אלא מסמלת חילופי הגמוניה

האליטה מעולם לא ראתה ברמטכ״ל רק ראש המטה הכללי של צה״ל, אלא גם מין ״שומר סף״ (כהגדרתם), מישהו המונע מהדרג המדיני לבצע מדיניות שונה, ״הפיכה משטרית״ כביכול. הביקורת של העם נגד הרמטכ״ל לא התחילה בטבח שמחת תורה, אלא החלה בהתנהלות שלו מול מחדל הסרבנות, כאשר גורמים צבאיים השתמשו בכוח הצבאי שניתן להם מהמדינה כדי לעצור חקיקה בכנסת. הרמטכ״ל לא רק שלא עצר אותם ולא שפט אותם, אלא שהוא דיווח לראש הממשלה שאם החקיקה לא תיעצר, הסרבנות רק תגדל. זה היה כישלון ערכי גדול מאוד של הרמטכ״ל, ובאירוע הזה הוא הפך להיות אדם המייצג מחנה פוליטי ויקיר ההגמוניה.

האליטה תמיד עסוקה במהות ובצביון, ולכן היא שמחה שיש לה נציגים בכירים במערכת הביטחון שעוזרים לה ״להילחם על הדמוקרטיה״.

החלפת הרמטכ״ל היא לא רק אירוע ציבורי, אלא מסמלת חילופי הגמוניה.

ד. בעיית מדיניות קלוקלת

הימין בישראל קולט באינטואיציה שלו, שהרמטכ״ל הוא לא רק ראש המטה הכללי של צה״ל אלא גם אישיות המייצגת מחנה פוליטי שמתעסקת גם בסוגיות מדיניות. הייתה ביקורת קשה על הרמטכ״ל שלא הקשיב לדרג המדיני, ויש טוענים שהוא גם לא העיר את ראש הממשלה בתחילת הטבח. וגם לאחר מכן – כאשר פעל נגד קצינים התקפיים, הדיח את נוחי מנדל והקפיא את חזי נחמה, ובסוגיית ההקלטה המבושלת בעניין שדה תימן הוא בחר לשתוק כדי לא לגעת בפרקליטות הצבאית.

התפיסה של השמאל רואה בנבחרי הציבור הימניים אנשים מושחתים שמונָעים מיצרים של כבוד ושררה, ואילו את הפקידים הפועלים על פי מדיניות השמאל הם רואים כאנשים מקצועיים שפועלים ׳לשם שמיים׳. ממילא, ראש הממשלה ושרי הממשלה הימניים הם לשיטתם אנשים שתמיד יפעלו ממניעים לא מקצועיים, וכך נוצרת מציאות שבה הדרג הצבאי ממדר את הדרג המדיני במקום להבין שהוא כפוף אליו. יש כאן בעיה של מדיניות מקולקלת. לפני שמחלקים זֵרים, צריך לתקן אותה בדחיפות.

ה. שימור ההגמוניה

התפטרות הרמטכ״ל היא כאמור אירוע ציבורי ואירוע שמסמל חילופי הגמוניה. זו הסיבה שלשמאל כל כך חשוב לאתרג את הנציג המשמר את תפיסת עולמם במערכת – שהעם הוא לא הריבון – ולנקות אותו מכל אשמה. הם עושים זאת לא מטעם ״הכרת הטוב״, אלא כי לשיטתם הרצי הלוי עשה בדיוק מה שהם ציפו ממנו, הוא הוציא לפועל את המדיניות שמשרתת אותם: הוא הכיל את הסרבנות ובכך עצר את הרפורמה המשפטית, הוא לא כבש את עזה ובכך לא נכנע ל"מתנחלים המשיחיים", והוא עשה הכל כדי לשחרר את החטופים בכל מחיר. לכן הוא התפטר רק לאחר עסקת החטופים, למרות שהמלחמה לא הסתיימה.

אך תפקידו של הרצי הלוי כשומר סף עוד לא הסתיים. השמאל לוקח אותו עכשיו לקמפיין של ״הרצי לקח אחריות והתפטר ועכשיו תורו של ראש הממשלה״. כלומר, השחקן הפוליטי הרצי הלוי עוד לא סיים את תפקידו הציבורי (על ההבדל בין אחריות הרמטכ״ל = פקיד מקצועי, לבין זו של ראש הממשלה = נבחר ציבור, נרחיב בפעם אחרת).

ו. להבין השלכות

כאשר יש כאן משחק פוליטי ושימוש ברמטכ״ל לקידום מהלכים פוליטיים, מומלץ לשמור את “ערך הכרת הטוב״ לסיום האירוע. כי אם גם השמאל אומר שהרצי הלוי הוא רמטכ״ל משכמו ומעלה ומשכיח את מחדליו וגם הציבור הדתי לאומי עושה זאת – אז למה בעצם לשפוט אדם כל כך טוב? אולי הוא בכלל הקורבן?

חוסר ההבנה של ה"משחק" הפוליטי, יחד עם חוסר אוריינטציה ציבורית המתובלת בנאיביות, גורמים לאנשי ציבור לעסוק בערך חינוכי שבכלל לא קשור לאירוע ובכך להיות שותפים מלאים למשחקי התודעה. לא כל מחנך חשוב הוא מומחה בפוליטיקה. יש דברים שאפשר לומר בבית, אבל לא צריכים להפוך למאמרים בתקשורת. לדברים האלו יש השלכות!

יש גורמים דתיים שעוסקים בשבחו של הרמטכ״ל כדי לחזק את החינוך להכרת הטוב; יש שעושים זאת משום שהם חוששים שהדתיים יצטיירו כאנשים רעים, ויש שעושים זאת מתוך שיעבוד מנטלי להגמוניה של השמאל וחשש לאכזב אותם. בכל מקרה – מבחינה ציבורית זה ממש לא האירוע המרכזי.

לא כל מחנך חשוב הוא מומחה בפוליטיקה. יש דברים שאפשר לומר בבית, אבל לא צריכים להפוך למאמרים בתקשורת

ז. הכרת הטוב היא חשובה מאוד, אך לא פחות מכך חשובה הכרת המציאות הציבורית והפוליטית. הרב אברהם סתיו נתן כדוגמה את משה רבנו שלא הכה את המדיינים בגלל הכרת הטוב, כי הוא גדל שם. אבל הוא שכח להזכיר שמשה רבנו נתן פקודה לפינחס להרוג את כל המדיינים. למה להרוג? איפה הכרת הטוב? כי כשצריך לבצע משימה קיומית והכרחית, העניין הוא לא הכרת הטוב אלא הכרת המציאות (אל תדאגו, אף אחד לא רוצה להרוג).

ייתכן שיבוא יום ונכיר תודה לרמטכ״ל הרצי הלוי על שירותו הצבאי, אחרי שייערך לו משפט והציבור ייחשף לכל מה שנעשה; אך כל עוד הוא בוחר להיות שחקן פוליטי, אין לעשות לו ״סיכום קדנציה״.

ואגב, גם בנימין נתניהו היה קצין בסיירת מטכ״ל והוא גם אח שכול, ומעניין ש״הכרת הטוב״ הזו כלפיו מעולם לא מנעה מאנשי חינוך לבקר אותו בתקיפות ואף לקרוא לפיטוריו. כך שחשוב לשמור גם על קוהרנטיות ולא להשתמש בערכים מסוימים רק כשנוח.

עלינו לרומם את המבט, להתעלות לגודל השעה, להיות עסוקים במכלול ולא רק בפרטים, ולהבין שאנחנו נמצאים בתהליך היסטורי חשוב שרק נצמח ממנו.

--- title: בעקבות התפטרות הרמטכ"ל author: אודי בן חמו date: 2025-01-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/538 --- # בעקבות התפטרות הרמטכ"ל

א. הרמטכ״ל לשעבר מוטה גור כתב בספרו ׳פלוגה ד׳, כי מבחן ההתנדבות הוא אכזרי מאוד. לאחר שהתנדבת אין לך זכויות מיוחדות. תפקודך חייב להיות חד, חריף ומקצועי. ואם תיכשל באופן קולוסאלי, לא תוכל להביא לידי ביטוי את כל זכויותיך עד לאותו כישלון, משל היו חיסכון בבנק בו אפשר להשתמש לאחר הפסד כספי גדול.
בבת אחת יימחקו לך זכויותיך. חריף.

ב. משמעות הכישלון הזה אינה ביזוי והשפלה חלילה כלפי הרמטכ״ל, גם אם המחיר היה מצמרר ונוראי. אך מנגד, גם חנופה מיותרת וחיבוק מוגזם אינם במקומם. הם עלולים לפצוע ולהכאיב למשפחות שכולות רבות.
אל תהיו אצילי נפש על גבן הפצוע.
דרושים דיוק, זהירות ויחס ענייני,  וודאי ביחס הציבורי בפרהסיה.
דרוש גם יחס נוקב, מקצועי, ענייני ובלתי מתפשר בנוגע לתחקור הנדרש להיעשות, בלי שום עיגול פינות.

ג. רבים מנסים כעת לנצל את ההזדמנות – ולדחוף לכך, שאחרי שהרמטכ״ל ומפקד פיקוד דרום התפטרו, מצופה כעת מראש הממשלה להתפטר.
זו כמובן ציניות.
אם דרג שנבחר על ידי העם צריך להתפטר, על כך יחליט העם בלבד. ודרג ממונה (מפכ״ל, מנכ״ל ורמטכ״ל) ימשיך או יסיים את תפקידו אם יחליט על כך מי שהם כפופים לו. יחי ההבדל הקטן.

הרמטכ״ל החדש צריך להיות בראש ובראשונה אדם מקצועי האוחז בתפיסה ראויה לאור אלפי שנות היסטוריה צבאית קלאסית, ולא בתפיסות פוסט-מודרניות

ד. אם הרמטכ״ל היה עומד במטרות המלחמה מעל ומעבר לציפיות, המרירות והחמיצות היו נמתקות מעט, למרות המחיר הנורא.
אבל לאחר 15 חודשים ישנה תחושה קשה של תפיסת ביטחון כושלת, שגורמת ליציאה וכניסה שוב ושוב לאותם מקומות שבהם כבר היינו.
זה לא מקרה, זוהי התפיסה המונחלת בצה״ל כבר שנים ונובעת מעולם רעיוני לקוי, ולא זו העת להרחיב בכך.

ה. הרמטכ״ל החדש צריך להיות בראש ובראשונה אדם מקצועי האוחז בתפיסה ראויה לאור אלפי שנות היסטוריה צבאית קלאסית, ולא בתפיסות פוסט-מודרניות.
בנוסף ראוי שהוא ייצג את העם, ולא ייצג אליטה שחצנית המנותקת מהעם.
תנאי סף נוסף הינו הבנה שהרמטכ״ל לא צריך לחנך את העם ולהטיף לו מוסר, אלא לעסוק בתפקידו בלבד: להכריע ולהביס את האויב.
ונקודה חשובה נוספת: שהוא יעריץ את העם ויתפקד מתוך תחושה שהוא ׳עבד לעם קדוש׳, לא פחות. ועל כך גאוותו.

ו. כשבוחרים רמטכ״ל, לא בודקים את מידת התאמתו על פי רמת ה׳יידישקייט׳ שלו, כפי שעשו רבים כאשר תמכו במינויו של הלוי כי יש לו ׳כיפה שקופה׳.
השיקולים רציניים יותר.
למשל: האם הוא תומך בתפיסה הרואה ביחסים הבין-לאומיים תוצר של הסכמים, חוזים ובריתות, או של כוח, עוצמה ואינטרסים. האם הוא רואה חשיבות בצבא יבשה או בצבא הייטק, ועוד.

ז. ולסיכום: אנו חיים בתקופה שבה בכל יום מתרחש אירוע היסטורי. ייתכן שהיום הזה, לאחר כניסתו של טראמפ לתפקידו כנשיא ארה״ב, יאיץ תקופה של טיפול בדיפ-סטייט המקומי.
וסביר להניח גם שהיום החל הקמפיין לסיום המלחמה ולהפלת הממשלה כי ״גם הם חייבים לקחת אחריות״.

נחזיק ראש, ימים גדולים לפנינו.

--- title: אין (כמעט) עיתונות בישראל author: איתי אסמן date: 2025-01-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/539 --- # אין (כמעט) עיתונות בישראל

צריכת תקשורת בצורה ביקורתית היא דבר מאוד נדרש בדורנו.

המידע שוטף אותנו מכל כיוון ואנחנו מרגישים צורך להתעדכן כל הזמן, ולכן חשוב לאמץ מס' כללים.

א. ראשית, יש לציין שאין דבר כזה, אדם ש"לא צורך תקשורת". גם מי שמספר לעצמו שהוא לא צופה בתקשורת, היא בסופו של דבר מגיעה אליו – בעבודה, במשפחה, מחברים ומשכנים. יש כאן מישהו שלא ידע על עסקת החטופים, למשל? גם מי ש"לא צורך תקשורת" ידע.

ההתנזרות-כביכול מצריכת תקשורת לא באמת נותנת מענה לרצון להשאר תמים ו'נקי מאג'נדות'.

ב. חשוב לדעת שאין דבר כזה "תקשורת אובייקטיבית" ואין "עיתונאי אובייקטיבי"; לכל עיתונאי יש אג'נדה ותפיסת עולם שהוא רוצה לקדם, ועל פי תפיסת העולם הזו הוא ממסגר את השיח ומפרש את המציאות. אין באמת "ידיעה חדשותית אובייקטיבית".

הכותרת, התמונה והמרואיינים – הכל יהיה על פי האג'נדה של הכתב. אנחנו חיים בעולם של אג'נדות ולכן כדאי להשתחרר מהתפיסה הילדותית לפיה יש עיתונאים שמדווחים באופן נקי ונטול אג'נדות. אין כתבים כאלו.

יש גם אנשים שצורכים עיתון שמנוגד לתפיסת עולמם כדי "לפתח חשיבה ביקורתית", לכן הם עושים מנוי לעיתוני השמאל; כך הם חשים שהם "אובייקטיביים'". בסופו של דבר, הניסיון מראה שהם מאמצים את תפיסת העולם של אותו עיתון. וכבר כתבתי, שמי שרוצה להיות "איפכא מסתברא" – שיגיד את המובן מאליו ויעסוק בערכים לאומיים ויהודיים, כי זה חידוש גדול בתרבות הפוסטמודרנית.

סינוואר הרשע למד את הפסיכולוגיה של האזרחים, ובעיקר ידע שיש לנו תקשורת שתשתף פעולה ושתעשה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר את החטופים במחירים מצמררים

ג. הכלל הזה חל בכל העולם, אך בישראל המצב חמור יותר מבחינת התקשורת. למרות שאנחנו נמצאים במדינה מערבית-דמוקרטית – רוב מוחלט של גופי התקשורת במדינה משרת אג'נדה שמאלנית, כולל 'תאגיד השידור הציבורי' וגלי צה"ל, הערוצים שהציבור משלם עליהם מכספי המיסים ושאמורים לייצג את כלל האזרחים.

העובדה שכמעט אף עיתונאי לא טרח לתת מידע לציבור על הרוצחים המשוחררים, זוהי הפקרות שאין כדוגמתה ופשע מוסרי ותקשורתי.

זה בדיוק מה שהיה בשחרור החטוף/ השבוי (אגב, מי מחליט על מיסגור הביטוי הזה?) גלעד שליט.

תקשורת שלמה הדהדה קמפיין: "להחזיר את הילד של כולנו". מה המחיר? למי אכפת, העיקר שגלעד יחזור כבר בשלום.

למי ששכח, בעסקת שליט שוחרר מתכנן הטבח של שמחת תורה, הארכי-מחבל יחיא סינוואר, שאחראי על רציחתם האכזרית וחטיפתם של מאות יהודים. הוא יצר לוחמה פסיכולוגית שעשתה כאן כאוס במדינה. אחרי שראה את המחיר שמדינת ישראל הייתה מוכנה לשלם בעקבות תקשורת חסרת אחריות על חטוף אחד, הוא הבין שמה שהוא צריך לעשות כדי להביס את המדינה זה לחטוף כמה שיותר אזרחים, עם כמה שיותר סרטונים שלהם בשבי קוראים לעזרה, תוך הדהוד תקשורתי ומחאות של אזרחים בכיכרות.

סינוואר הרשע למד את הפסיכולוגיה של האזרחים, ובעיקר ידע שיש לנו תקשורת שתשתף פעולה ושתעשה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר את החטופים במחירים מצמררים.

בנוסף, הוא ידע שהתקשורת שלנו מאוד הרמטית ושיש לה חשיבה קולקטיבית. מי שיעז להביע דעה נגד העסקה יהיה מנודה ומוחרם, כבר לא יהיה שייך לברנז'ה וינתקו אותו מקבוצת ההתייחסות של האליטה. אף אחד לא יעשה לכתבות שלו פולואפ. אבל אם הוא יעודד את העסקה – יפגרנו לו, יחמיאו, ויזמינו אותו לכנסי יוקרה. חלומו של כל עיתונאי. כך נוצרה דעה אחידה כמעט ללא מתנגדים. ואם קם מתנגד, מפלגת התקשורת דאגה ליירט אותו ולייצר לו דה לגיטימציה.


שימו לב מי חתום על המאמר:


ד. שאלתם את עצמכם איך הטנקיסט גלעד שליט לפתע הפך ל"ילד של כולנו", ואילו הלוחם אלאור אזריה לא היה "הילד של כולנו"? גם באירוע אלאור אזריה התחולל קמפיין תקשורתי נגד חיסול מחבלים. אלאור אולי היה צריך לקבל עונש של ריתוק צבאי, אבל מערכות המשפט והתקשורת השתמשו בו כסמל כדי להרתיע לוחמים, ולקדם תפיסת מוסר שתתאים למדיניותן.

אגב, את המחבל שאלאור חיסל לא ישחררו באף עסקה מופקרת. תחשבו מדוע.

שאלה נוספת: מדוע, ביציאה מלבנון, קמה תנועת 'ארבע אמהות' בהדהוד תקשורתי אגרסיבי, ואילו בחיסול החמאס והניצחון המוחלט לא קודם קמפיין תקשורתי דומה?

וכי הלוחמים בעזה ובלבנון, שמסכנים את חייהם, הם לא "הילדים של כולנו"?

בגלל רגישות האירוע שאנחנו נמצאים בו, אשאיר את ניתוח דפי המסרים התקשורתיים בעסקה הזו לפעם אחרת.

מצד אחד הם קידמו את העסקה הזו, ועכשיו, כדי לנקות את ידיהם המגואלות בדם הנרצחים העתידיים, חלילה, בגלל העסקה – הם מיד דאגו לדווח (בצורה אובייקטיבית כמובן) על הנזק שייגרם. זוהי רשעות בסדר גודל חדש

ה. בשונה משחרור גלעד שליט, האירוע כאן מבחינה תקשורתית היה חמור יותר. לא רק בגלל שגרם לעסקה מופקרת יותר, אלא משום שאותם עיתונאים וערוצי תקשורת, שקידמו את הסיסמה "עסקה בכל מחיר", החליטו לספר לציבור – רק אז, מיד לאחר שהעסקה נחתמה –  איזה רוצחים הולכים להשתחרר ומה הנזק שהם הולכים לגרום.

כל זאת תחת האשמת ראש הממשלה וחברי הממשלה, כמובן.

כלומר, מצד אחד הם קידמו את העסקה הזו, ועכשיו, כדי לנקות את ידיהם המגואלות בדם הנרצחים העתידיים, חלילה, בגלל העסקה – הם מיד דאגו לדווח (בצורה אובייקטיבית כמובן) על הנזק שייגרם. זוהי רשעות בסדר גודל חדש. הם יעשו הכל כדי להפיל את הממשלה (מתוך אג'נדה אוביקטיבית כמובן) וכל האמצעים כשרים.

ו. שום הפקת לקחים מקמפיין שחרור שליט תמורת סינוואר לא בוצעה. אם כבר, היה שימור לקחים – מפלגת התקשורת הבינה את הכוח שיש לה בידיים ואת המניפולציות שהם יכולים להפעיל על הציבור. אף עיתונאי לא התנצל אחרי הטבח על חלקו באירוע ולא לקח אחריות. רובם לקחו חלק פעיל גם בעסקה הנוכחית. וכמובן שלא יקחו שום אחריות על הטבח הבא, חלילה. הם הרי רק היו "אובייקטיביים".

ז. לצערנו, אין (כמעט) עיתונות בישראל. מדובר במפלגה פוליטית עם כוח והשפעה מאוד גדולים, ומצד שני אין דבר כזה "לא לצרוך תקשורת", כי בסוף בכל מקרה אנחנו נחשפים אליה. לכן מומלץ לצרוך תקשורת בעיקר דרך הרשתות החברתיות. אפשר למשל לעשות זאת דרך טוויטר (X), שם אתם יכולים לעקוב אחרי העיתונאים שמתאימים לאג'נדה שלכם ומשקפים את עולם הערכים שלכם. כך תיחשפו לכותבים ולתגובות של פעילים מוכרים, שמפתחים חשיבה ביקורתית.

הקשיבו לתפיסת העולם של הכתבים שאתם מאזינים להם, בדקו – האם היא תואמת את עולם הערכים שלכם, וכך תוכלו לצרוך מידע בצורה חופשית, מתוך חירות אמיתית, בלי הנדסת תודעה ובלי לקחת חלק בקמפיינים בעל כורחכם.


עיתונאים מאוד (לא) אובייקטיביים:


אילנה דיין מסבירה למה דווקא גלעד שליט היה ״הילד של כולנו״:

--- title: כיצד תיראה החברה הישראלית בעוד 42 יום? author: אודי בן חמו date: 2025-01-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/540 --- # כיצד תיראה החברה הישראלית בעוד 42 יום?

א. ב׳זום אין׳ מצומצם וממוקד מאוד בשחרור שלוש החטופות, אין מי שלא מתרגש ושמח.

מי יכול להישאר אדיש לתמונות הללו?

שלוש בנות ששוחררו מציפורני השטן לאחר מאות ימים בשבי, החוזרות אל חיק משפחותיהן החם ויוצאות מהגיהנום לחירות.

מה אפשר כבר לומר?

עשו מאמץ וצאו מהתמונה מ׳זום אין׳ ל׳זום אאוט׳. נסו לדמיין: כיצד תיראה החברה הישראלית לאחר 42 ימים מורטי עצבים שכאלה?

ב. אפשר להתמקד ב׳זום אין׳ הזה עוד ועוד, מזוויות רבות.

כל אולפני הטלוויזיה, העיתונים, אתרי החדשות והרשתות החברתיות – כולם מלאים בהתרגשות רבה ואמיתית.

בכל מעגל של חיינו נפגוש את ההתרגשות הזו; בעבודה, בצבא, בתור במכולת ובהמתנה בבנק – מכל עבר ניווכח בעיניים בורקות ובזיק של תקווה בעיניים. וכולנו, כולנו נהיה שותפים לתחושות האלה, כאחים מלאים ממש.

ג. גם המתנגדים לעסקה, בעת הזאת, למראה התמונות הללו, יתרגשו מאוד ויביעו הזדהות. ההתנגדות תידחה ותידחק לפינה, וסולידריות כנה עם המשפחות שיזכו לשחרור יקיריהן תהיה על העליונה.

כך כל האומה כולה, בלי יוצא מן הכלל.

אבל בעת הזאת כדאי לשים לב לנקודה שאולי רק חברי הקבוצה הזו יכולים להעריכה ולתת עליה את הדעת:

עשו מאמץ וצאו מהתמונה מ׳זום אין׳ ל׳זום אאוט׳. נסו לדמיין: כיצד תיראה החברה הישראלית לאחר 42 ימים מורטי עצבים שכאלה?

כולנו נהפוך להר של ציפייה ורגשנות. ציפייה מתמשכת מורטת עצבים לדיווח הבא של החמאס, כסיסת ציפורניים לאומית מתמשכת, והצפה רגשית לאומית שלא נראתה פה כבר שנים.

אנחנו יודעים כיצד נראה אדם הצופה בסרט דרמה סוחט דמעות במשך שעה וחצי; כעת נסו לדמיין אומה הצופה בסרט כזה במשך 42 יום.

אויבינו מבינים היטב את רגישותנו לחיי אדם.

הם מומחים במניפולציות, כידוע.

אני לא יודע אם זה העיתוי הנכון לכתוב דברים שכאלה, אבל כדאי מאוד לנסות לדמיין את הזרעים שנזרעים ברגעים אלה ממש

על הנקודה הזאת הם ילחצו עד הסוף. הם לא יוותרו על שום מניפולציה כדי לסחוט אותנו כמו לימון ולהרפות את שרירי מוחנו.

גם בתוכנו ימשיך מפעל חסר תקדים הסוחט אותנו רגשית, והוא לא ירפה עם מסריו המתוחכמים המונעים כל שיח רציונאלי ומאוזן לאחר התמונות המרגשות האלה.

ואז, לאחר 42 יום, נידרש כאומה לשוב ולהילחם. להקשות את ליבנו, להקשיח את הנפש ולצאת בגבורה כמו מלוע של תותח.

מבחינה לאומית זה יהיה קשה ומורכב מאוד. ההצלחה – במחיר נוראי – של שחרור החטופים כעת, בוודאי תגרום לציפור קטנה בנפש ללחוש בחוזקה: ״אולי עדיף להמשיך עם העסקאות האלה וזהו? הנה, זה הצליח; לא שילמנו מחיר יקר כבר עד כה? למי יש עוד כוח…?״

אני לא יודע אם זה העיתוי הנכון לכתוב דברים שכאלה, אבל כדאי מאוד לנסות לדמיין את הזרעים שנזרעים ברגעים אלה ממש.

אז אולי לא כעת, לא היום, נעסוק בכך. היום נשמח עם המשפחות. אבל מחר כן. ומחרתיים בהחלט.

דווקא מתוך דאגה ואחריות לעם ישראל ולדורות הבאים.

אם הדברים האלה מתיישבים על מוחכם, אל תירתעו מלהשמיע אותם היכן שזה יכול להישמע.

אתם לא אויבים ולא אנשים אכזריים. אתם מחזיקים בדעה הראויה בהחלט להילקח בחשבון.

ואם מישהו דוחה אותה בשאט נפש עקב חוסר טקט, שאלו אותו מתי לדעתו בדיוק היה בעבר, או יהיה בעתיד, העיתוי הנכון לעסוק בכך.

בשורות טובות.

--- title: משחקי התודעה author: איתי אסמן date: 2025-01-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/542 --- # משחקי התודעה

בקבוצה כאן איננו עוסקים בפוליטיקה ובמהלכים מדיניים במובן השטחי והחיצוני שלהם, אלא בעיקר ברעיונות העומדים מאחוריהם.

כל מהלך מדיני הוא תוצר של עולם שלם של רעיונות שהוביל אליו.

ראשית, כדי לייצר עסקת חטופים 'בכל מחיר', היה צריך להעצים את ערך החטופים כערך הבלעדי, הכי חשוב שיש, ולא להוריד אותו מסדר היום הציבורי.

לאן שלא תפנה את מבטך תיתקל במיצג כלשהו העוסק בנושא.

חשוב להדגיש – כולנו חושבים שהחזרת החטופים הוא ערך גדול מאוד.

אך לא בכל מחיר.

האללת ערך אחד תוך מחיקת כל הערכים האחרים מוגדרת כ'עבודה זרה' או 'עבודת אלילים'.

בכל הכרעה ביהדות יש מורכבות ומגוון ערכים שצריך להביא בחשבון. ובמקרה שלנו: מה התמורה? האם כל החטופים יחזרו או רק חלקם? כמה מחבלים משחררים? האם חמאס שילם כבר מחיר מְספק? האם הם יחטפו לנו עוד אנשים בעתיד? ועוד.

אבל כדי לטשטש את כל הערכים היה צריך להשאיר בתודעה ערך אחד בלבד: החטופים.

לשם כך נוצר קמפיין, שעוד יילמד בשיעורי הפרסום, הפורט על הלב של האנשים וקורא לכל מי שמתנגד לעסקה בכל מחיר ׳אדם חסר לב׳, ולמי שקורא לניצחון המוחלט ׳פשיסט׳. העסקה היא האור, וכל הצעה אחרת היא חושך.

האם אתם מכירים רב שיתנגד לתפילה ולסיור? במה תפילה יכולה להזיק? רבנים מסוימים חשבו שהם רק מתפללים ואין לזה שום השפעה על המהלכים המדיניים, מתוך חוסר הבנה איך מהלכים ציבוריים מקודמים ומה כוחה של תודעה ציבורית

לשם כך נוצר קמפיין, שעוד יילמד בשיעורי הפרסום, הפורט על הלב של האנשים וקורא לכל מי שמתנגד לעסקה בכל מחיר ׳אדם חסר לב׳, ולמי שקורא לניצחון המוחלט ׳פשיסט׳. העסקה היא האור, וכל הצעה אחרת היא חושך.

אנשים רבים שלא מבינים במניפולציות, לא הצליחו להתמודד עם ההאשמה הזו. הם היו חייבים להוכיח את נאמנותם ולענוד את הסיכה על דש הבגד, תוך שהם מספרים לעצמם: ״אני בעד החטופים אבל נגד עסקה בכל מחיר״, בלי שום הבנה על איך מזיזים תודעה ציבורית ועל כך שהם חלק מהשחקנים של משחקי התודעה.

במקביל, מטה החטופים שכר יועץ במיוחד למגזר הדתי לאומי; לא כדי לשכנע אותם לעסקה בכל מחיר חלילה, אלא רק כדי להזמין אותם לתפילות ולסיורים (האם ידעתם שמשלמים הרבה כסף לאדם שמעצב תודעה?).

האם אתם מכירים רב שיתנגד לתפילה ולסיור? במה תפילה יכולה להזיק? רבנים מסוימים חשבו שהם רק מתפללים ואין לזה שום השפעה על המהלכים המדיניים, מתוך חוסר הבנה איך מהלכים ציבוריים מקודמים ומה כוחה של תודעה ציבורית.

גם אלו שהשתתפו בתפילות כאלה, במחשבה שזה לא ישפיע עליהם, הדבר הקהה את חושיהם וגרם להם עם הזמן לא להתנגד בתקיפות לעסקה.

חלק מחבריי שהיו שותפים במהלכים האלה אמרו לי: ״זה ברור שאני בעד ניצחון מלא, לא צריך לומר את זה״.

אז הרשו לי לחדש: בתרבות פוסטמודרנית זה חידוש לומר את המובן מאליו.

אם לא מדברים כל הזמן על היסודות המובנים מאליהם, הם נעלמים מהתודעה. מי שאוהב לומר רק את האיפכא מסתברא, כדאי שיאמר גם את המובן מאליו ואת ערכי הנצח, כי אף אחד כבר לא מדבר עליהם. יש שחיקה מתמדת של ערכים לאומיים ודתיים, ואם לא אומרים אותם במרחב הציבורי הם נעלמים מהתודעה. תשאלו את האנשים שזה המקצוע שלהם.

בואו לא ניפול במניפולציות ולא ניקח חלק במשחקי התודעה. נגדל עמוד שדרה, נציב עוגן מוסרי יציב הדואג לעתיד המדינה, נפַתח חשיבה ביקורתית ונחזק את השכל. והכי חשוב, נאמין בגדולת נשמתנו

כמה מסקנות ותחקיר קצר מהאירוע הזה:

בין הבודדים שדיברו כל הזמן נגד המסר הסמוי של הסיכה ו'מפגשי האחדות', היו חברי הקבוצה כאן. הקוראים והכותבים.

בטח גם אתם הואשמתם בשנאת חינם, בעין רעה ובחוסר הבנת מורכבויות.

אך מאחר שאנו עוסקים בעולם הרעיונות וההשפעה, ידענו שאם זה יימשך יהיה קשה להתנגד לעסקה מסוכנת.

המניעים של חברי הקבוצה הם אהבת ישראל ואחריות לאומית, גם אם לעיתים אנו כותבים בתקיפות ו׳משביתים שמחות׳, מדברים נגד מיזמים שמתחבאים מאחורי מסכת ה'אחדות' המסמאת את העיניים ולא מאפשרת לומר אמת.

מאז תחילת המלחמה עשיתי למעלה ממאתיים ימי מילואים; סמל מדי צה״ל הוא ׳הסיכה׳ שלי, שמביאה בחשבון ערכים של החזרת חטופים תוך סיכון חיים וגם דאגה לחסל מחבלים ולמנוע חטיפה עתידית.

בואו לא ניפול במניפולציות ולא ניקח חלק במשחקי התודעה. נגדל עמוד שדרה, נציב עוגן מוסרי יציב הדואג לעתיד המדינה, נפַתח חשיבה ביקורתית ונחזק את השכל. והכי חשוב, נאמין בגדולת נשמתנו.

בע״ה המציאות מתקדמת, עם ישראל מתקדם, יש לשמר את ההישגים ולתקן את הלקחים.

שבת שלום!

--- title: כמה הארות מתוך טלטלת עסקת החטופים author: עזרא הימן date: 2025-01-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/543 --- # כמה הארות מתוך טלטלת עסקת החטופים

א. בשנה ורבע האחרונות חווינו הרבה נפילות, החל מהטבח בשמחת תורה, דרך אסטרטגיה קפואה של המטכ"ל ועד החייאת החמאס בתספוק שוטף שעזר לו לקום על הרגליים, ועוד. לצד זה חווינו עליות גדולות, גבורה עליונה שלא ראינו דוגמתה, נצחונות גדולים בצפון, ועוד. במשך כל התקופה האחרונה חושך ואור מעורבבים יחד. עסקאות עם השטן, שחרור אלף מחבלים, ויתור על השמדת הקמים לכלותנו ונסיגה הם נפילות קשות המעיבות מאוד על השמחה של הצלת החיים. אבל הכוחות הגדולים שהופיעו וצמחו כאן בשנה האחרונה, הם כאן כדי להישאר. הם ימצאו את דרכם בצורה כזו או אחרת אל ההנהגה הצבאית והפוליטית, אל העשייה. נכון לכעוס, אך לא להתייאש. לא נשוב אחור. מה שקנינו בדם, ביזע, בדמעות ובנשמה ישראלית גדולה הוא קניין גמור בנפשנו ובעבור המשך דרכנו.

ב. אחרי כל זה, הנה מה שחסר:

את החיים, הדופק והחירות של יהודי אחד שחטוף בידי האנשים הכי אכזריים עלי אדמות אנו יודעים להרגיש היטב. גם של עשרות יהודים כאלה. אך לא מספיק הרגשנו את החיים והדופק והחירות של עם שלם, של הדורות שהיו ושיהיו. את הצרה של הרגע הרגשנו, אך לא מספיק הרגשנו את הצרות הצרורות שיתרקמו רגע אחרי שהחטוף יחזור. את ההצלה של מעטים הרגשנו, אבל מעֵרך הניצחון של עם שלם על הרוע המתפשט בעולם הסחנו את דעתנו. וכמו בתודעת גלות – את הערבות על יהודי בצרה הרגשנו, אך את אפשרות גאולת עם ואדם החמצנו.

התודעה הלאומית שלנו עדיין מנמנמת בין שינה ליקיצה.

עוד חזון למועד עד שנדע להחזיק את הדברים האלה לא רק בהברקות עם עליות ומורדות, אלא לאורך זמן.

גם הרבה אנשים שמתנגדים היום לעסקה מופקרת לא הצליחו להחזיק חשבון של חתירה לניצחון לאורך זמן בשנה האחרונה, ובמקום להיות מפוקסים ומרוכזים בחוסן הלאומי נפלו אל חולשות ומצוקות הרגע, וכעת נזכרו להתעורר כשהתוצאה הקשה הצפויה מונחת לפניהם.

המלחמה שלנו להבטחת ביטחונו של כל אחד ואחד בישראל קשורה בשרשרת עם קיומו, חירותו וזקיפות קומתו של עם ישראל בכללותו, ואלה קשורים בשרשרת עם ייעודנו ושליחותנו למאבק על הטוב בעולם, למעננו ולמען העולם. כל השרשרת הזו צריכה להיות איתנה כדי לעמוד בניסיונות קשים שהרוע מעמיד בפנינו.

לא ננעלו שערי תחבולה ולא ננעלו רחמי שמים. עדיין יש בידינו כוח, בתפילותינו ובמעשינו, להפך הכל לטובה

ג. במשך כל הדורות, מהכניסה הראשונה לארץ בימי קדם, דרך העליות הראשונות של הציונות המתחדשת, ועד לפני 20 שנה, היה ברור לעם ישראל שחבל עזה הוא חלק בלתי נפרד מעצמנו ובשרנו. זה אחד המקומות הראשונים שאליו הגיעו העולים בעלייה הראשונה בסוף המאה ה-19. הם בנו התיישבות משגשגת בכל חבל עזה, שהחזיקה מעמד עד פרעות תרפ"ט. זהו גם מקום שבו פיתחנו חבל ארץ משגשג וחלומי גם בדור הקודם, עד חורבן גוש קטיף.

תחושת השייכות הלאומית למקום הזה היא הבסיס והתנאי לשינוי האסטרטגי שאנו מצפים לו גם בצורת הלחימה של צה"ל וגם ביכולת ההרתעה מול אויבינו. אלה דברים שלא רק נכונים מצד עצמם, אלא גם יכולים לייצר אלטרנטיבה להצלת עוד חטופים. ולא רק אחינו ואחיותינו חטופים. כל חבל הארץ הזה, שהוא ממש עצמנו ובשרנו, חטוף בידי רוע שפל. ויש זיקה בין הדברים. להפוך את  חבל עזה מגיהנום לגן עדן זה עלינו, ורק עלינו. ואנחנו לגמרי יכולים לעשות את זה, אם נרצה.

ד. הסכמים אנושיים הם דבר מתעתע מאוד. העתיד הקרוב לוט בערפל, המחר והמחרתיים אינם ידועים לנו. המציאות יכולה להתהפך שוב ושוב. אנחנו לא יודעים כל מה שנמצא מאחורי הקלעים, וגם כוונות אנושיות הן דבר מאוד מוגבל.

לא ננעלו שערי תחבולה ולא ננעלו רחמי שמים. עדיין יש בידינו כוח, בתפילותינו ובמעשינו, להפך הכל לטובה. אז אחרי התחושות הקשות צריך להרים את הראש למאבק הבא ולהמשך הדרך.

--- title: התייחסות ל'עסקת החטופים' author: אודי בן חמו date: 2025-01-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/544 --- # התייחסות ל'עסקת החטופים'

א. מהיכן הגיעה התפנית הדרמטית הזאת לאחר עמידה איתנה מעל שנה של ראש הממשלה? ניכר שמדובר בהורדת נתניהו על הברכיים בכוח על ידי טראמפ וכפייתו לקבל את התנאים אחרת שערי הגיהנום יפתחו על ישראל, לא על החמאס. כואב.

ב. האם לא ראוי שבשעה קשה כזו יעמוד ראש הממשלה על רגליו ולא יוותר ויהי מה? אכן. לגמרי.

אבל לנו קל לומר זאת. האחריות לא עלינו ומה שעומד מאחורי הקלעים לא ידוע לנו.

אז מה, נשתוק? לא. ראוי למחות ולבקר. אך לא לאבד את הראש ולא ראוי לבזות ולהשפיל.

ראש הממשלה עמד בגבורה רבה למשך זמן רב וכעת כאשר ביצע כזו תפנית, צער רב ראוי שיהיה גם כלפיו, ובעיקר תפילה.

אמנם במציאות אידיאלית המחיר הינו גדול מדי, ולצעד הנוכחי כלל לא היה מקום, אך החיים יותר מורכבים. ימים יגידו

ג. בחייו של אדם ובחייה של אומה ישנם רגעים קשים. אך יתכן (ויתכן גם שלא) ובפרספקטיבה רחבה, הדברים עוד ייראו אחרת.

לכן אם השלב הזה ב'עסקה' עומד בפני עצמו, תהיה זו חרפה, כישלון, הפסד צורב ועוד.

אך אם במבחן הזמן, לאחר 42 יום, נחזור להילחם בעוצמה רבה יותר עד להשלמת כל מטרות המלחמה, אז הכל יכול עוד להיראות אחרת, גם הצעד הנוכחי.

אבל לא כעת. כעת מאכזב וכואב מאוד.

ד. אני זורק פה השערה הלקוחה ממוחי הקודח, אין לה שום ביסוס: דמיינו מציאות שלאחר כניסת טראמפ כנשיא, מפוטרים הרמטכ"ל והיועמ"שית, הצבא עובר שינוי דרסטי בדרך הפעולה שלו, אמברגו נשק מוסר ו'סיוע הומניטרי' נחלש, מבוצעת תקיפה באיראן וכל המרחב סביבנו מעוצב אחרת.

אמנם במציאות אידיאלית המחיר הינו גדול מדי, ולצעד הנוכחי כלל לא היה מקום, אך החיים יותר מורכבים. ימים יגידו.

ה. הרמטכ"ל לא הביא תוצאות. במבט לאחור, כעת ניתן רק לכאוב ולהתאכזב מהתוצאות החסרות והבלתי מספקות של צה"ל בזמן שעמד לרשותו לפעול. למרות גבורת הכוחות ומסירות נפשם של הלוחמים.

אני מניח שגם חוסר היעילות בפעולה הצבאית שאינה כובשת שטח לא מסייעת לעמידה הנחושה של נתניהו.'

ראוי לנצל את השעה ואת פרק הזמן הזה כדי לשדד את המערכות ואת עולם הרעיונות, למרות שדברים כאלו לא משתנים ביום אחד. יתכן ודווקא בגלל העת הזאת, נזכה ל'קפיצת דרך תודעתית'.

וכדאי לזכור, כל מלחמה נתונה בתוך סרגל זמנים קשה ולא אין-סופי.

ואחרי הכל תמיד כדאי לזכור שהמניה הכי בטוחה להשקעה היא עם ישראל. יש ירידות מידי פעם ואפילו התרסקויות, אמנם בחשבון הגדול המניה ממשיכה לעלות. אבל כעת נכאב

ו. "אז מה, הכל היה לשווא?" חס ושלום. כמו טעויות בלתי נמנעות של הורים, טעויות של משקיעים, ולהבדיל, כמו טעויות וצעדים של מפקדים עליהם נפלו לוחמים. האדם והאומה מבצעים את כל מה שהם יכולים לעשות וזה ממש לא מושלם, ממש חסר ומסתבר כלא מספק. אך זה לא היה לשווא. האמירה הזו מיותרת ופוצעת. ובעיקר לא נכונה. ככה החיים נראים. נחזור מחוזקים ולמודי ניסיון בסיבוב הבא. למרות המחיר. ימים יגידו.

ז. בעוד ימים מספר נצפה בבני עוולה רוצחים, עולזים ושמחים, והתמונות יהיו כואבות עוד יותר. אך הקרב הזה לא נגמר, המסע עוד ארוך. יהיו בו עוד עליות ומורדות. כתבנו זאת מיד כשנפתחה המלחמה.

ואחרי הכל תמיד כדאי לזכור שהמניה הכי בטוחה להשקעה היא עם ישראל. יש ירידות מידי פעם ואפילו התרסקויות, אמנם בחשבון הגדול המניה ממשיכה לעלות. אבל כעת נכאב.

"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת".

--- title: שיעור בהיסטוריה: איך אנחנו יכולים לשחרר את החטופים? author: בן יעקב סבו date: 2025-01-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/545 --- # שיעור בהיסטוריה: איך אנחנו יכולים לשחרר את החטופים?

א. עם ישראל גועש בימים האחרונים, בצדק, סביב סוגיית ההסכם עם השטן.

נראה בינתיים שהראיה קצרת הטווח, המיידית, החיה בעולמות הדמיון ולא במציאות, הרגשנית, הכנועה, היא זו שבינתיים ידה על העליונה.

הקרדיט לנפילה הזו, מלבד לקמפיינרים המתוחכמים ולמסמך ההכוונות של סינוואר, מגיע גם טיפה לכל אחד מאיתנו שלא עמד באופן איתן וגיבור אל מול הלחץ התקשורתי.

בע"ה עוד מתפללים ופועלים שהדברים יתהפכו.

זה יכול לקרות בזכות הערבים ש'לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות' – אחרת מזמן הגולן היה של המורדים הסורים ויהודה ושומרון של ערפאת.

וזה יכול לקרות בזכות דמויות מופת של גבורה עילאית ואצילית כגון משפחות פורום הגבורה ופורום תקווה.

ימים יגידו.

היום ננסה ללמוד מההיסטוריה איך באמת משחררים חטופים: על ידי לחץ דיפלומטי-כלכלי-ואיום צבאי בלתי מתפשר, ולא על ידי כניעה.

ב. בשנת 1985, בעת שדרום לבנון הוחזק בידי צה"ל, נחטף המטוס האמריקאי בואינג 727, טיסה TWA 847 מאתונה, על 153 נוסעיו ואנשי צוותו, והונחת בבירות. החטיפה התבצעה על ידי חיזבאללה והמטרה הייתה ללחוץ על ישראל לסגת מדרום לבנון ולשחרר אסירים.

ומה התשובה שהם קיבלו?

לחץ מדיני-כלכלי כבד על סוריה, הגורם הכי משפיע על לבנון בזמנו, שהוריד את החוטפים על הברכיים.

הדיפלומטיה האגרסיבית הובילה לשחרור החטופים לאחר שבועיים, והדרישה של חיזבאללה לנסיגה ישראלית מלבנון לא מומשה כלל.

נשמע מוכר?

נשמע פשוט?

הלאה.

ג. בשנת 1985 נחטפה אוניית הנוסעים 'אקילה לאורו' על ידי ארגון אש"ף, בתכנון והנהגת יאסר ערפאת ואבו עבאס. על הסיפון היו 97 חטופים, והחוטפים דרשו שחרור מאסיבי של אסירים פלסטינים בישראל בתמורה לשחרורם.

לחץ אגרסיבי איתן גרם לסוריה ולמצרים לפחד לשתף פעולה עם החטיפה, השאיר את החוטפים מכותרים ובלתי אפקטיביים, וגרם לשחרור החטופים, ללא שום היענות לדרישותיהם.

ד. ומהמציאות הכלל עולמית: שחרור חטופים בתעשיית הנפט של ניגריה בשנות ה2000, חטיפת "פינקה מאגדלנה" בפיליפינים, שחרור האוניה "אל-רוחא", חטיפת בני ערובה בדרום סודאן, חטיפת העובדים של חברת "Areva" בניז'ר, חטיפת בני ערובה באפגניסטן, שחרור אזרחים קוריאנים בתימן, חטיפת חברי צוות של "Médecins Sans Frontières" בצ'אד, ועוד ועוד ועוד.

רק צריך ללמוד טיפה היסטוריה, ולהישאר עם קורטוב היגיון בריא.

הזמן הגדול הזה שאנו מצויים בו, קורא לנו להיות המבוגר האחראי שלא נופל לקמפיינים, אלא מחזיק איתן את המציאות אל מול כל האתגרים, ומוביל אותה לקומה הבאה שלה

ה. אם זה כל כך פשוט, מה קורה פה?

זה כבר נושא למאמר בפני עצמו, אבל חלק מההשלכות של תודעת פירוק הזהויות של הפרוגרס, מוביל לחוסר יכולת להחזיק בעמוד שדרה הגיוני וערכי.

אדם שהזהות היהודית שלו היא אויבת מבחינתו, מצוי בדיסוננס של בריחה מעצמו, משורשיו.

כדי לקבל גושפנקה למלחמה העצמית שלו, הוא חייב לצייר את מי שמכבד את זהותו היהודית כאדם קר ושונא אדם, הרוצה להקריב חטופים בשביל 'הזיות משיחיות'. הרי אם הזהות הלאומית והיהודית שלי היא לא מפלצתית, אז ממה אני בורח?

צריך להגיד בקול ברור – חטופים שוחררו בעבר וישוחררו בעתיד על ידי לחץ מדיני-כלכלי-ואיום צבאי קטלני.

כשלאדם יש אמונה בצדקת הדרך שלו ובצדקת נוכחות העם היהודי בארץ ישראל, אין לו שום בעיה להיות קטלני אל מול מי שחטפו את בנותיו ובניו.

זאת הדרך היחידה לשחרור אמיתי של כל חטופינו.

כל דרך אחרת שננסה תוביל לעשור של התשות מצד חמאס, בהן הוא שומר תמיד על קלפים של חלק מהחטופים, ובמקביל אנו נותנים לו הישגים שרק יהוו השראה ויוציאו מעוד מיליון ערבים את המחבל הרדום שבתוכם.

הזמן הגדול הזה שאנו מצויים בו, קורא לנו להיות המבוגר האחראי שלא נופל לקמפיינים, אלא מחזיק איתן את המציאות אל מול כל האתגרים, ומוביל אותה לקומה הבאה שלה.

עלינו לפעול לא מתוך תחושת קטסטרופה מיידית, ולא מתוך תחושה שהכל אבוד.

בכל סוגיה ציבורית צריך לחשוב איזו תודעה עלינו ליצור בעצמנו שתכין אותנו טוב יותר לסוגיה הבאה.

אחרי האתגר הזה יהיו עוד רבים, בחלקם ננצח ובחלקם ח"ו קצת נחטוף, אבל את הנצח אי אפשר לעצור.

בע"ה.

--- title: עשר הערות לקראת ׳עסקת חטופים׳ author: אודי בן חמו date: 2025-01-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/546 --- # עשר הערות לקראת ׳עסקת חטופים׳

א. מדינה והנהגה אינן פועלות בחלל ריק. יש לחצים רבים מכל עבר, ולרבים מהם איננו חשופים.

כל אמירה ציבורית עקרונית צריכה להביא זאת בחשבון מצד אחד, ומצד שני להביע עמדה מוסרית בסיסית בצניעות גם כשלא כל הפרטים חשופים לעינינו.

בשורה התחתונה: אם תיעצר המלחמה כך שהחמאס לא יושמד ולא כל החטופים יחזרו, יהיה זה הפסד צורב חס ושלום.

ב. מהרגע הראשון שבו הסכמנו לקרוא לשיח כלשהו עם השטן ׳עסקה׳, נפל דבר.

זה לא קרה היום, זה קרה לפני שנים רבות. ומאותו רגע היה ברור לאן הדברים הולכים.

לצערנו היו לנו, לאומה כולה, הזדמנויות רבות לשנות את פני הדברים, ולא השכלנו לעשות זאת.

ג. המוסכמה הפשוטה של כל אומה חפצת חיים הייתה, מאז ומעולם, שעם חוטפים לא מדברים. רק מכים בכוח. ואם זה לא עוזר, אז מכים בעוד יותר כוח.

וכל מחיר מקומי, יהיה כואב ככל שיהיה, הוא קטן יותר מהמחיר המצטבר העתידי לאור הפרצה המוסרית שבמו ידינו אפשרנו.

כך למשל המליץ שמעון פרס סביב ׳מבצע אנטבה’, ובכך אף התגאה בצדק בספרו כשהמליץ לאמריקאים לפעול בדרך זו סביב סוגיה דומה.

מובא פה דווקא פרס, כדי להבין שזו הייתה בעבר מוסכמה פשוטה גם אצל יונים צחורות בהקשרי ביטחון, ולא רק אצל ניצים 'משיחיים׳.

אין דבר יותר מוסרי מזה, ומיותר להסביר מדוע. לעניות דעתי, מי שלא מבין זאת בחוש, שום נימוק לא יעזור לו. הרגשנות השתלטה עליו לחלוטין.

המוסכמה הפשוטה של כל אומה חפצת חיים הייתה, מאז ומעולם, שעם חוטפים לא מדברים. רק מכים בכוח. ואם זה לא עוזר, אז מכים בעוד יותר כוח

ד. כל מי ששירת כחייל קרבי יודע שבעת הסתערות לא מטפלים בפצועים, ממשיכים עד גמר ההסתערות. לא מפני שאיננו דואגים לפצועים, אלא משום שאנו דואגים לכל הכוח כולו.

וכעת האומה כולה בהסתערות, גם אם ממושכת היא.

כל מי שמתנגד לעסקה עם השטן – נושא את עיני כל העדה. לא רק של החטופים עצמם.

מתוך אחריות הוא מתנגד לכך, לא מתוך קַשְׁיוּת לֵב. הצורך להבהיר נקודה זו מעיד על מפעל הדה-לגיטימציה כלפי מי שחושב אחרת.

ה. המאבק בהקשרי החטופים הוא מאבק על הדרך, לא על עצם הדאגה לשלום החטופים. והעובדה שיש צורך להבהיר גם נקודה זאת מהווה כתם מוסרי על מפעל ההשתקה הבזוי המבוצע פה כלפי כל מי שחושב אחרת.

ביוש (׳שיימינג׳) לכל מי שלא עונד סיכה צהובה, לכל מי שמסרב ללכת לכיכר, לכל מי שדורש הכרעה וניצחון מוחלט, למי שמסרב להשתתף ב׳עצרות תמיכה נייטרליות׳ עם משפחות החטופים ומחויב בכפייה לקבל את קריאת ההמון ׳עכשיו׳, ועוד.

ו. המאבק על הרוח הנדרשת בשעת מלחמה הוא מאבק על השכל, על צלילות הדעת ועל בהירות המחשבה. ובשעה זו ראוי שכל אחד יעשה חשבון נפש עם עצמו – עד כמה סייע לשיקול השכלי לגבור או כמה סייע לרגשנות לא מאוזנת לפעול.

נקודות ציון רבות עולות במחשבתי כעת. ומי שדרכה רגלו במיזם רגשני שכזה, ראוי שיסכור את פיו כעת ולא יבזה ויפגין נגד ׳עסקאות מופקרות׳. מבט במראה יהיה יעיל ומתבקש יותר.

כששרירי המוח נחלשים והאנרגיות מתפזרות ללא מיקוד, או ליתר דיוק בכיוונים הפוכים – התוצאה היא בהתאם

ז. אבן הבוחן המרכזית לצורך בקיומו של אירוע בעת מלחמה (תפילה, ערב שירה, סיור וכד׳) היא, האם בעקבותיו מתמלאת האומה רוח גבורה וניצחון, או שמא רפיסות וחולשה תחת מסווה של סולידריות ואחדות.

לחץ ציבורי, מוסריות בצניעות, השמדת חמאס, מבצע אנטבה, שמעון פרס, כוח צבאי, מוסכמה מוסרית, רגשות מול שכל, השתקה ציבורית, אחריות ציבורית, חטופים, סרט צהוב, דגל ישראל, גבורה לאומית, רגשנות לא מאוזנת, תודעה לאומית, רוח מלחמה, ניצחון במלחמה, מחבלים משוחררים, תקווה וגבורה, בעל הבית לבירה, חיזוק הכוחות הבריאים.

דרושים כעת אומץ לב וכנות לבחון זאת מול המראה – לאנשי ציבור, רבנים, מחנכים ועוד.

כששרירי המוח נחלשים והאנרגיות מתפזרות ללא מיקוד, או ליתר דיוק בכיוונים הפוכים – התוצאה היא בהתאם.

ח. דמיינו מציאות של מיזמים רבים סביב הניצחון והגבורה דווקא. החליפו כל ביטוי לסרט צהוב שפגשתם לדגל ישראל או לסמל כלשהו אחר המבטא גבורה – כך נדרש לפעול!

כשהצהוב התפשט, בדרך כלל השכל נסתם.

ולמרות המחיר הכואב המסתמן, המאבק עוד רחוק מלהסתיים.

לא נכפוף קומתנו, יהודים גאים אנחנו. שבנו ארצה לקומם את חיינו, ונפעל יחד בכל הכוח למען חיזוק הכוחות הבריאים ההולכים לפני המחנה ומבשרים לאומה כולה תקווה וגבורה

ט. עוד לא פורסמו שמות הנרצחים העתידיים, אך לצערנו שמותיהם עוד יותרו בעתיד לפרסום. אנחנו פשוט עדיין לא מכירים אותם.

מחבלים רוצחים ששוחררו לא הפכו כידוע למתנדבים צדיקים בזק״א.

הם רק הוסיפו להם עוד עבודה רבה. להם, לחברה קדישא ולמחנה הקודש והחסד של אמת – שׁוּרָה.

י. ולמרות הכל חשוב לזכור: יש בעל בית לבירה. המלחמה עוד ארוכה והיא לא תלויה רק בנו, ואם לא נשכיל להבין זאת כעת, על כורחנו נבין זאת בסיבוב הבא. רק שהמחיר יעלה ויכאיב.

לא נכפוף קומתנו, יהודים גאים אנחנו. שבנו ארצה לקומם את חיינו, ונפעל יחד בכל הכוח למען חיזוק הכוחות הבריאים ההולכים לפני המחנה ומבשרים לאומה כולה תקווה וגבורה.

--- title: אנשי האו״ם והסימטריה author: איתי אסמן date: 2025-01-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/547 --- # אנשי האו״ם והסימטריה

האו״ם הוא ארגון בין-לאומי שהוקם כדי לפעול למען זכויות אדם בעולם ולקדם שלום עולמי. מאחר והאו״ם לא בקי בפרטים אלא בעיקר בסיסמאות גבוהות, אין לו שום יכולת לעשות שלום בין מדינות. בגלל שהוא לא רוצה לנקוט צד, הוא הרבה פעמים מאשים את שני הצדדים, ויוצר סימטריה מזויפת, וכך הוא מרגיע את עצמו שהוא הממוצע בין שני צדדי-קיצון והמפשר ביניהם. האו״ם מחפש את השלום ולא את האמת – וכשאין אמת גם אין שלום אמיתי, רק מזויף. כיום האו״ם אף מקדם רֶשַׁע וחוסר צדק בוטה, כפי שרואים ביחסו כלפי מדינת ישראל.

אין אמת, יש קיצוניים משני הצדדים

התרבות הפוסט-מודרנית, לפיה אין אמת, חדרה לעומק החברה הישראלית. הפוליטיקה התחילה לאמץ מושג שנקרא ״מפלגת מרכז״, כביכול בין ימין ובין שמאל, בניסיון לטשטש את המחלוקות. בפועל, המציאות ואתגריה דורשים הכרעה מעשית ברורה, ומפלגות המרכז נתפסות כאנמיות, חסרות אמירה ופתרון מעשי, וכמו האו״ם, מנסות ליצור שלום אוטופי, שמתרסק לסלעי המציאות.

הסימטריה הקדושה

אך לא רק הפוליטיקאים מנסים לדבר בשפה שאין ימין ושמאל, אלא גם תנועות אזרחיות. התקשורת מערבת את האזרחים כל הזמן בפוליטיקה והופכת כל סוגיה אישית לפוליטית (עיינו בארכיון שלנו 'האישי הוא הפוליטי'). לאזרחים נמאס מהמלחמות והם רוצים אחדות ושלום פנימי. נמאס להם מהמחלוקות, ולשם כך גם הם אימצו את השיח של ״אין ימין ואין שמאל״ ו״כל הפוליטיקאים טועים״, ״אין טובים ואין רעים״ וכו׳. בעולם בו יש פוסט-אמת, אנשים צריכים לפעול לפי אמות מוסר מסוימות. לכן, כמו האו״ם, הם מייצרים לעצמם ׳שיח סימטריה׳, באמרם: ״ארגוני השמאל הם קיצוניים וארגוני הימין הם קיצוניים״. כלומר, הקיצוניים הם הרעים ו'אנחנו' המתונים הטובים.

האו״ם מחפש את השלום ולא את האמת – וכשאין אמת גם אין שלום אמיתי, רק מזויף.

כיום האו״ם אף מקדם רֶשַׁע וחוסר צדק בוטה, כפי שרואים ביחסו כלפי מדינת ישראל

איך מגדירים קיצון?

מאחר ובפוסט-מודרנה אין אמת אלא קיצוניים משני הצדדים, לכן צריכים להגדיר מיהו הקיצון. הקיצון לרוב יִבָּחֵן על פי הסגנון שלו. כלומר, מי שמדבר בסגנון יפה הוא מתון, ומי שמדבר בסגנון חריף הוא קיצוני.

לאחרונה נכחתי בוועדה בכנסת בה הפרקליטות האשימה לוחם שהרג נוח׳בות בגין רצח. הסגנון בו פרקליט המדינה דיבר היה כל כך יפה, והסגנון של החייל המתגונן היה מאוד תקיף. אם תשאלו את אנשי האו״ם מי צודק ומי אשם, הם יגידו שהלוחם דיבר באופן תקיף ולכן הוא קיצוני ואשם, והפרקליט דיבר כל כך יפה ולכן הוא צודק. בעולם בו אין מהויות, הצדק נבחן לפי סגנון הדיבור. כמו שארגוני השמאל החליטו אחרי המלחמה ש״אסור לחזור לשיח של השישה באוקטובר״. הם לא התכוונו לשיח הסרבנות הבזוי או למחאות קפלן, אלא לכל מי שאומר שיש ימין ושמאל, שהרי זה פוגעני ליצור חלוקות אידאולוגיות. יחי הטשטוש המאחד. קמו גם כל מיני ארגונים בסגנון 'משטרת השפה' שבאופן מפתיע מגנים בעיקר את הימין, כי חייבים לדבר יפה וכל מי שמציף בעיות מהות – הוא קיצוני ואדם רע.

אגב, כשהרמב"ם מדבר על המושג 'דרך האמצע' שחידש אריסטו, הוא לא מתכוון שכל אדם או נער יגדיר לעצמו מיהו הקיצון וממילא מהו האמצע, אלא שהתורה היא המגדירה מהו הקיצון ומהי דרך האמצע. אין זה מושג של פלסטלינה שמסור לכל אחד, ולהבדיל, גם אריסטו סבר שהפילוסופיה היא המגדירה את הקיצון. אך הגדרת הקיצון מעולם לא נבחנה על פי פרמטרים של סגנון השיח.

קריטריון נוסף לצדק – בקשת השלום

אנשי האו״ם בטוחים שכולם רוצים במלחמות חוץ מהם, הם אנשי השלום והסימטריה, היחידים שמבינים מהו שלום ומהי הדרך להגיע אליו. ממילא, כל מי שמדבר בסוגיות מהות או שרוצה לעשות רפורמה – הוא איש מדון ומלחמה.

אנשי האו״ם מבקשים מהימין לעשות 'הסכמות רחבות'. מהשמאל הם לעולם לא יבקשו זאת, כי השמאל מדבר בסגנון יפה והימין בסגנון אלים. מבחינת אנשי האו״ם – פוליטיקה היא מנגנון אלים ופוגעני, הם קוראים לזה 'פוליטיקה של הכרעה' לעומת 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' שהם מציעים. כמה יפה היה עולמנו אם בפוליטיקה הישראלית היינו פותרים בעיות כמו בוועד בית השכונתי, ולא בקלפי אלים ופוגעני שמנסה להכריע את היריב. ב'פוליטיקה של הכנסת אורחים' של אנשי האו״ם ישבו רק אנשים שמדברים בסגנון יפה. זה לא משנה שהמודל האוטופי הזה לא קיים באף מקום בעולם, אבל אם נדמיין אולי זה יקרה.

אצל אנשי האו״ם מי שמדבר בשם השלום וערכי הדמוקרטיה הוא צודק, ולכן הסרבנות (או אי-ההתייצבות) הייתה לגיטימית, אך הרפורמה המשפטית לשיטתם פגעה בעם, ולכן היא פסולה.

חשוב להדגיש, הכוונות של אנשי האו״ם הן טובות – הם פשוט חושבים שמי שלא חושב כמותם הוא קיצוני ורע, וממילא פוסלים אותו.

מי זה העם?

אנשי האו״ם לא חיים עם פי קריטריונים של אמת, אלא על פי סימטריה קדושה של דרך אמצע של מתונים, בין קצוות קיצוניים, שהם כמובן רעים. ממילא, לא מעניין אותם איפה רוב העם נמצא, כי מבחינתם רוב העם יכול להיות קיצוני, ובית המשפט שמדבר בסגנון יפה הוא המתון והצודק. לכן, כשהם מדברים על פגיעה בעם זו תמיד תהיה פגיעה בשמאל, כי השמאל מייצג את זכויות האדם, הנאורות והמתינות. לעומת הימין שנחשב קיצוני ופוגע בעם.

הביטוי 'קרע בעם' תמיד ייצג את השמאל הפגוע. לימין הרי אין רגשות. גם אצל חלקים בציבור הדתי-לאומי המושג 'אהבת ישראל' זה משהו שיהיה קשור לשמאל. עם החרדים והמסורתיים מותר לריב ולכפות עליהם חוקים, אך עם השמאל זו שנאת חינם שגורמת לחורבן.

הניסיון שלהם לומר שכולם קיצוניים, כועסים ושונאים, ורק הם מכניסי אורחים, זוהי מסיכה. אם תתבוננו היטב, תמצאו אותם פוסלים כל הזמן אנשים החושבים אחרת מהם, והניסיון שלהם למשטר את השיח זו בריונות וסתימת פיות

או״ם שמום

אנשי האו״ם מדברים עם כוונות טובות אבל לא מבקשים שלום אמיתי והסימטריה שלהם מזויפת, הסגנון היפה שלהם הוא לרוב מסווה לסתימת פיות (בצורה ליברלית כמובן), הם רוצים להיות בשלטון ולהתוות מדיניות בדיוק כמו פוליטיקאים שהם מכנים אותם קיצוניים. למרות שהם מדברים במילים של אהבה ושלום הם גם כועסים ושונאים, בדיוק כמו כל בני האדם. הניסיון שלהם לומר שכולם קיצוניים, כועסים ושונאים, ורק הם מכניסי אורחים, זוהי מסיכה. אם תתבוננו היטב, תמצאו אותם פוסלים כל הזמן אנשים החושבים אחרת מהם, והניסיון שלהם למשטר את השיח זו בריונות וסתימת פיות. הכוונות הטובות של אנשי האו״ם גורמות לחוסר צדק ויוצרות קרע בעם.

השלום האמיתי

השלום האמיתי לא יגיע מתוך יצירת סימטריה מזויפת ולא מתוך סתימת פיות במסווה ליברלי. אלא על ידי אחדות שבנויה על השורשים הזהותיים שלנו כעם. חדירתן של תרבויות זרות לתרבות הישראלית בניסיון לטעון שאין אמת ולכן כולם צודקים, מרחיקה את האחדות. החזרה שלנו למסורת ישראל, לקולקטיב הזהותי שלנו, היא שתביא את האחדות והשלום. כל ניסיון לייצר שלום וסימטריה בתוך כאוס של רב-תרבותיות ורב-מגדריות לא יצלח. אחדות שטחית של טשטוש מהויות זוהי דרך קצרה שהיא ארוכה, היא נראית כמו אחדות אבל מסתיימת בכאוס, ואילו מחלוקות על המהות, גם בסגנון חריף, נראות כמו ריב אבל סופן להביא שלום. זוהי דרך ארוכה וקשה אבל היא אמיתית ותביא לאחדות אמיתית.

--- title: תוכנית הפטריוטים בערוץ 14 author: איתי אסמן date: 2025-01-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/548 --- # תוכנית הפטריוטים בערוץ 14

באחד מהעיתונים השבת, רב ליברלי כתב שהוא שאל את הצ'אט של בינה מלאכותית (ג׳יפיטי) מי האורח שהיה מוזמן לתוכנית אם היא הייתה מתקיימת בשלהי בית ראשון. הצ׳אט ענה לו שזה היה נביא השקר חנניה בן עזור שנלחם בנביא ירמיהו, שירמיהו ניבא על חורבן לעומת חנניה בן עזור שאומר שהכל טוב.

אותו רב התכוון ללעוג לתוכנית הפטריוטים שכל הזמן משדרת תקווה ואופטימיות, אך זו דווקא המעלה שלה.

האופטימיות שהתוכנית משדרת היא הדבר הכי ריאלי שיש, זה לא נובע מתוך רצון לטשטש את הקשיים והאתגרים, אלא זו רוח העם, עם ישראל זה עם אופטימי.מי שמחובר להיסטוריה, יודע שלמרות המלחמה הקשה שהחלה בשנה שעברה, יחסית לאלפיים שנות הגלות שהיינו בהם, עם ישראל נמצא במצב טוב מאוד, ויש סיבה להיות אופטימי. יש לנו מדינה וצבא, ולימוד התורה בישיבות פורח, יש חיבור של יהודים רבים למסורת ישראל, אחרי נטישה גדולה שהייתה בתקופת הגלות. וככל שהשנים חולפות, עם ישראל ומדינת ישראל מתקדמים.

מי שמנסה להוריד כל הזמן את המורל ולהגיד כמה רע כאן, הוא דומה לנביא שקר. ולא סתם השיר ״עוד יותר טוב״ זוכה לרייטינג גבוה.

לא רק אופטימיות ריאלית תוכנית הפטריוטים משדרת, אלא גם חיבור חזק למסורת. הם מזמינים מרואיינים שמדברים על אמונה בה׳ וכבוד לתורה. בשבוע שעבר הם חגגו יום הולדת 3 שנים להקמתם והזמינו את הגאון הרב עמאר שליט״א יחד עם ספר תורה שנכתב על ידי צופי התוכנית. הסיבה שהרייטינג של התוכנית עולה כל הזמן הוא בגלל שמי שאוהב מסורת ומחובר ללאומיות מוצא בה את מה שהוא מחפש.

נכחתי באירוע שלהם בבנייני האומה ושוחחתי שם עם כמה אנשים. הופתעתי לפגוש לא מעט הייטקיסטים ואנשים בשירות הביטחון שהגדירו את עצמם כ״אנוסים״. כלומר, אנשים ימניים שחוששים לבטא את דעותיהם במקום העבודה.

התוכנית הזו ללא ספק שינתה את המדינה, וגם את כיוון המלחמה

תוכנית הפטריוטים שברה במובן מסוים את ׳ספירלת השתיקה׳, את החשש של אנשים לבטא מסורת ולאומיות במקום עבודתם כי חששו שהם מיעוט, משום שאין להם ביטוי בתקשורת. המפגש שלהם עם עוד אנשים שדומים להם גרם להם להבין שרוב עם ישראל חובב מסורת וגם חיבור למולדת.

הפאנל מביא אנשים אינטליגנטים, שנונים וחריפים, בניגוד לתדמית שהתקשורת מנסה ליצור לימין כאילו כולם בבונים שצועקים בלי תוכן ואינטלקט.

הפאנליסטים מבטאים עמדה נפשית שאינה מתנצלת ויש להם חוש הומור, טיעונים חזקים ואותנטיות.

הם מרימים את המורל של הלוחמים, וכידוע המורל הוא מרכיב חשוב מאוד בלחימה (אם היינו זוכים, גלי צהל היה צריך לעשות את זה, מתקציב הביטחון).

התוכנית הזו ללא ספק שינתה את המדינה, וגם את כיוון המלחמה.

מאחל להם עוד הרבה שנים טובות!

--- title: קצר לעשרה בטבת author: אודי בן חמו date: 2025-01-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/549 --- # קצר לעשרה בטבת

בעשרה בטבת החל המצור הפיזי על חומת העיר ירושלים.

זה הפשט, כך כתוב מפורשות.

המצור נמשך כשנתיים וחצי עד להבקעת החומה בי"ז בתמוז וחורבן בית המקדש בתשעה באב.

משמעות צום עשרה בטבת לא קשורה כלל ל׳אחדות׳, שהיא בוודאי ערך חשוב ואין מי שאינו מעוניין בה, אבל במשמעותה האמיתית, לא המזויפת. אנו מעוניינים באחדות אך לא בעבדות.

(אגב, אם ממש רוצים לחפש את הסיבות הרוחניות העמוקות, אז עזיבת ברית ה׳ וערעור חומת התרבות היהודית שנסדקה, היא היא הסיבה).

לכן, עוד לפני כל מיני חשבונות מפולפלים, כדאי לחזור לבסיס – קודם הֵחל המצור הפיזי כי ההגנה הביטחונית כשלה ואפשרה לאויב לסגור על העיר.

הביטחון הבסיסי, המעגל הכי טבעי ופשוט לפני סיבות רוחניות עמוקות, כשל.

לכך ראויים להיות מכוונים האנרגיות והמשאבים – לשינוי ה'ראש', החשיבה ותפיסות העולם העומדות מאחורי הפעולות

לפיכך – לפני שמתחילים עם ׳דרשות שימושיות׳ נכונות יותר או פחות, הנרתמות לקמפיינים בעד מסרים ציניים הנשלפים באופן קבע בתעניות, ראוי קודם לפעול בנחרצות לחיזוק החומות התודעתיות הפשוטות, ולשנות את תפיסת העולם הנוראה המסרבת לפעולה נחושה של כיבוש שטח, הוצאת האזרחים והטלת מצור על המחבלים.

זה מוסרי וזה עומד בכללי המשפט הבין-לאומי, וזה יגרום למחבלים מורעבים ומוכים לצאת ממחילותיהם עם ידיים מורמות ולהיכנע.

לכך ראויים להיות מכוונים האנרגיות והמשאבים – לשינוי ה'ראש', החשיבה ותפיסות העולם העומדות מאחורי הפעולות.

כך פועלים אנשים מבוגרים וממוקדים.

ודי לחכימא ברמיזא.

שבת שלום!

--- title: רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק ב' author: בן יעקב סבו date: 2025-01-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/551 --- # רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק ב'

רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק א'

ד. האמנה החברתית

'האמנה החברתית' היא תפיסה הרואה את העם כבנוי מ'חוזה חברתי' תת-מודע הקיים בין המון אינדיווידואלים, נטולי זהות ושורשים, שהתאגדו יחד לצורך תועלתני.

(היסטורִית המושג נולד לאחר שהמלכים כבר לא נחשבו כמקבלים את סמכותם 'בחסד האל הכנסייתי', והוגים שונים ניסו להשיב לשאלה מהו מקור הסמכות של השלטון.)

מחאות 'החוזה הופר' יונקות מתפיסה זו.

לעומת 'האמנה החברתית' קיימת תפיסת 'הברית' המאצילה אחריות הדדית וקשר בין הדורות – הנוכחי, הקודמים והבאים: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט יד), היונקים את משמעות חיבורם מזהותם ומשורשיהם, ולא מתועלתנות מיידית.

לעומת זאת, תפיסת 'האמנה החברתית' משטיחה את טבע האדם ואת זהויותיו לכדי בדיד מנותק, חסר זהות, שלכאורה חותם הסכם תלוי עם סובביו הרגעיים.

ה. 'הרצון הכללי'

רוסו מתאר מצב שבו יש הבדל בין רצון העם והרוב בפועל לבין 'הרצון הכללי' שהיה, לשיטתו, אמור להיות מוסרית הרצון של העם, ובלית ברירה, בלב כבד אך שלם, צריך לכפות את העם אחרת על פי אותו 'רצון כללי'.

התחכום פה הוא, שרוסו יוצר מושג המדבר לכאורה בשם העם, אבל הוא פשוט מתן גושפנקא אידאולוגית חדשה למשטר טוטליטרי. הוא משתמש לכאורה בשפה המדברת בשם הדמוקרטיה, אבל בהיפוך נבזי של המשמעות שלה. רצון העם הפך ל'רצון הכללי', שכמו 'האינטרס הציבורי' המוכר הוא 'סולם ערכים' שאוחזת בו רק קבוצה הגמונית רודנית מסוימת, ש'באחריותה' לשמור את כוחה בתחכום ובחוזק יד ולכפות את 'ערכיה' על 'ההמונים': 'צריך לשמור על הדמוקרטיה מפני העם'.

לפי רוסו, 'הרצון הכללי' של המדינה צריך להחליט באלימות ריכוזית עבור כולם.

וכמובן, פירוק הזהויות הוא קו מחבר בין 'הפרא האציל' לבין 'האמנה החברתית', ו'הרצון הכללי'. כי אם האדם חסר מעגלי זהות אמיתיים, היוצרים באופן אינטואיטיבי אמון בין בני אדם, אזי צריך לגשר על הפער בטוטליטריות כוחנית.

תפיסת 'האמנה החברתית' משטיחה את טבע האדם ואת זהויותיו לכדי בדיד מנותק, חסר זהות, שלכאורה חותם הסכם תלוי עם סובביו הרגעיים

ו. ליברליזם

הליברליזם היה בעבר גישה במחשבה המדינית שדגלה במדיניות רזה, ספונטנית וחירותית, שיש בה מעט ככל האפשר טוטליטריות וריכוזיות.'ליברל' במשמעות של 'חופש מהמלך הרודן'.

אולם כיום נגנב המושג ומשמעותו נהפכה ב-180 מעלות ל'חופש מכל זהות', דבר שבהפוך-על-הפוך דווקא נכפה על האנשים באמצעות המון אלימות ודיכוי מעשי. לדוגמה, פיצוצי תפילות יום כיפור בשם הליברליזם.

הליברליזם 'החדש' מבית רוסו, הרואה את האדם כטיפש שהושחת באמצעות התרבות ושצריך להחליט בשבילו בשם 'הרצון הכללי', כדי לעודדו לחזור למצב 'הפרא האציל' נטול הזהויות והאמונות – מעודד אלימות כלפי האדם כדי להוציאו לחופשי.

"מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה, שיכריחוהו להיות חופשי".

ז. חיקוי ישראלי

ידוע שתרבויות שלמות, בנות אלפי שנים ומיליארדי אנשים, מיוסדות על הניסיון לחקות את הזהות והאמונה היהודית. כל הנצרות והאסלאם כמובן, וזהויות לאומיות שונות כגון מלכויות אנגליה, ספרד, קיסרות אתיופיה, מדינות ארה"ב ועוד.

אולם פחות מוכרים הניסיונות ההיסטוריים לחקות את המדינה היהודית, של רוב הוגי המחשבה המדינית הריאלית-מציאותית.

האבסורד הוא, שבעוד שאומות העולם שהקימו את הדמוקרטיות היציבות, החירותיות והמשגשגות בהיסטוריה שאבו את השראתן דווקא מההיסטוריה ומהמסורת היהודית, עם ישראל האמיתי שחזר לארצו בחר לקחת השראה דווקא מהפילוסופיה של רוסו, פילוסופיה שרק החריבה כל מקום שנגעה בו.

בניית תודעה היא חלק מלקיחת האחריות שלנו על עתיד מדינתנו, על גאולתנו ועל חינוך ילדינו

לסיכום:

ישנו קשר ישיר בין פילוסופים שהתיימרו לחשוב שהם בלעדית מבינים עניינים מופשטים ומטאפיזיים לבין פילוסופיה של בוז להמון, לציוויליזציה האנושית, למסורות ולמוסר, ומשם למחשבה מדינית הדוגלת בריכוזיות ואף בטוטליטריות.

איך אמר יאיר גולן? "הרי אנחנו לא רוצים לתת להורים לחנך את ילדיהם, נכון?". חייבים משרד חינוך מדיני-פקידותי. זה משותף לאפלטון, לרוסו, לקאנט, למרקס, לאהרן ברק ולשמאל. הבריחה לדיבור על דברים 'מהותיים' שנמצאים רק במוח של ההגמוניה, שלכאורה אין לשאר העם נגיעה בהם, מובילה לתשוקה לטוטליטריות.

אם נשים לב היטב, קהל יעד שמאוד מועד ליפול במניפולציות של ממשיכי רוסו הוא דווקא הקהל הדתי. השיח החזוני, הכביכול אופטימי, הכביכול מאמין בטוב האדם, הכביכול כללי, משאיר מעט מאוד מגננות כשפוגש בו אדם המגיע מתוך התורה או כתבי הרב קוק בלי הבנת המניפולציה שכנגד, ולכן רוב הקמפיינים הפרוגרסיביים מושקעים דווקא בציבור יקר זה.

ולכן, בניית תודעה היא חלק מלקיחת האחריות שלנו על עתיד מדינתנו, על גאולתנו ועל חינוך ילדינו.

בע"ה.

--- title: רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק א' author: בן יעקב סבו date: 2025-01-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/552 --- # רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק א'

א. טלפון מפתיע

"תשמע", התקשר אליי בהתלהבות ידיד, אדם דתי-לאומי, שכבר תקופה ארוכה מנסה לשכנע אותי לא לעסוק ב'סור מרע' אלא רק ב'אחדות' תמימה.

"נכון שכל כך הרבה זמן אני מתנגד לדרך שלך? אז החלטתי לעשות מעשה ולצאת מעצמי. הלכתי ללמוד את הרעיונות הפילוסופיים שמאחורי השמאל במכון שמרני. עכשיו אני אחרי סדרת שיעורים בפילוסוף ז'אן ז'אק רוּסו, ואני בהלם. צדקת לחלוטין. זה שיגעון. פשוט צריך לשמוע מה הם אומרים בעצמם, ללמד את זה, לחשוף את ערוותו של השמאל".

השיחה הזאת חידדה לי למה פעמים רבות אנחנו מוסחים לעסוק בעניינים טפלים, כמו סגנון או סוגיות שוליים.

פשוט, אנחנו לא תמיד מבינים את עוצמתם של רעיונות מקולקלים, ולכן לא מתאמצים להכיר אותם ואת ההיסטוריה של אלו שצעדו בעקבות הרעיונות האלו, ואנו נשארים במקום ילדותי של 'מה שאני לא רואה, לא קיים'.

אלא שכל פעולה במציאות מעוצבת על ידי רעיונות ותפיסות עולם. אין דבר כזה מעשה 'ניטרלי'.

אבי אידיאולוגיות ההרס הוא רוסו.

לא להכיר את רוסו זה כמו לא להכיר את אמנת חמאס, את ספרי חסאן אל-בנא וסייד קוטב מייסדי 'האחים המוסלמים', את הקוראן והחדית'.

בעצם, זה הרבה יותר גרוע ויותר מסוכן, כי האידיאולוגיות המהפכניות-טוטליטריות, הקומוניזם, הפשיזם והפרוגרס, אירועים כמו המהפכה הצרפתית והמהפכה הבולשביקית, והמשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם גרמו להרבה יותר נזק מכל מה שהאסלאם הספיק במאות השנים האחרונות.

אז היום נזכה להכיר את אביהם הרעיוני של כל השמאל, הקומוניזם והמשטרים הטוטליטריים בכלל – ז'אן ז'אק רוסו.

מעטים האנשים שטעו כל כך הרבה, ובכזה תחכום שרלטני, כמו רוסו.

ניגע בחלק מתפיסותיו. שאלו את עצמכם איפה אתם מזהים את ההשפעה שלו בסוגיות ציבוריות במציאות שלנו.

פשוט, אנחנו לא תמיד מבינים את עוצמתם של רעיונות מקולקלים, ולכן לא מתאמצים להכיר אותם ואת ההיסטוריה של אלו שצעדו בעקבות הרעיונות האלו

ב. 'הפרא האציל'

'הפרא האציל' הוא מושג דמיוני של דמות אדם אשר לא הושחתה על ידי הציוויליזציה, והיא אותנטית ונעלה על אנשי התרבות.

הדמות מבטאת לכאורה תפיסה אופטימית ורומנטית המתארת את טבע האדם כטוב מיסודו.

נשמע אפילו משהו יהודי, בסגנון "אֱלֹוקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ‏ בִּי טְהוֹרָה הִיא".

אלא שבאמת, זאת הטעיה מכוונת ומתוחכמת וכתב האשמה מלא שנאה נגד המסורות, התרבות האנושית, החברה, המוסר, האמונות והזהויות המשפחתיות והאנושיות – לכל אלו קורא רוסו 'אזיקים' ודורש לפרקם.

"הכל טוב בהשאירנו את הדברים לידיו של הבורא; הכול מתקלקל בידיו של האדם."

רוסו לא אומר שהאדם הפראי טוב מפני שהוא מאמין בטוב האדם, אלא כדי להסביר שהרע שבעולם מגיע מהזהויות, מהתרבות האנושית, מהמסורות ומההתקדמות האנושית-חברתית, שהן כולן בעצם הידרדרות של המציאות, מכיוון שהן הרחיקו את האדם מהפרא הטבעי שבו, הפרא האציל.

”האדם נולד חופשי, ובכל מקום כבול הוא באזיקים".

תפיסה זו מעריצה את המצב החייתי של תרבויות הרצח והאונס, ורואה אותן כניצוץ של אותה ‘פראות אצילית’ הקוראת תיגר על התרבות המוסרית המעלה על נס את האמת והיושר.

היסטורית, האינטלקטואלים מהצד של רוסו תמכו תמיד באנשים כגון מאו, היטלר, פול פוט, בטרור האסלאמי ועוד.

רוב החינוך המערבי, ובכללו מערכות החינוך במדינת ישראל, מבוסס על רעיונות של רוסו – אדם שאת ילדיו שלו הפקיר לבתי יתומים

ג. על החינוך

גם בנושא החינוך, הוא חייב להיות 'טבעי'. ללא השפעה. שהרי כל השפעה על הילד, הפרא האציל, תהיה בעצם קלקול.

בתירוץ של מאבק ב'אזיקים' פירק רוסו בעצם את רעיון ה'חניכה' שבחינוך; כי לשיטתו, מה יש להורים או לתרבות האנושית להעניק לילד מעבר לשטיפת מוח ולכלא נפשי דכאני? כמו כן הוא פירק את בניין כוחות הנפש של הילד לכדי פקעת רגשנית חסרת גבורה עצמית ושונאת חברה.

לפי רוּסו, הילד מרגיש בשביל עצמו מי הוא. הוא יחליט ויקבע מי ומה הוא.

נשמע מוכר? תראו לאן הדברים התגלגלו היום…

מה לדעתכם יהיה השלב הבא של המהפכנים?

רוב החינוך המערבי, ובכללו מערכות החינוך במדינת ישראל, מבוסס על רעיונות של רוסו.

אדם שאת ילדיו שלו הפקיר לבתי יתומים.

בזמן המהפכה הצרפתית, שכמובן קידשה 'חשיבה חופשית' ו'ביקורתית' והתנקות מטיפשות המסורות, עד כדי כך שהגיליוטינה דאגה למגר כל מי שנחשד בהתנגדות למהפכנות – אותם מהפכנים שרפו את ספרי התנ"ך, ובמקומם לקחו את ספרי רוסו והחליטו לקיימם מילה במילה ככתבם וכלשונם.

אה, כן, תחת דגל של חשיבה חופשית ורציונלית כמובן.

במאמר הבא נמשיך לעסוק במשנתו המשפיעה והמטלטלת של רוסו.

רוּסו אדמו"ר מהפכות הפרוגרס – חלק ב'

--- title: 'אם כל הקונספציות' או 'התיאוריה הרעילה של מלחמות צודקות' author: עזרא הימן date: 2025-01-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/553 --- # 'אם כל הקונספציות' או 'התיאוריה הרעילה של מלחמות צודקות'

א – תפיסות מלחמה פרוגרסיביות

נתחיל מהסוף. החידוש הגדול של המלחמה הנוכחית הוא ההבנה, שחלחלה בצורה רחבה ביחידות השדה, באשר לעובדה שמדובר במלחמה של טוב מול רוע. ההבנה הפשוטה הזו היא חידוש גדול, בתקופה בה התפיסה הליברלית-פלורליסטית של מלחמות השתלטה לחלוטין על תורות המלחמה ועל דיני מלחמה.

התפיסה הפרוגרסיבית של מלחמה סירסה לחלוטין את היכולת לעשות הפרדה בין טוב לרוע בשדה הקרב, מחקה לחלוטין את היכולת של חברה לצאת למלחמה בשם מטרה נעלה וצודקת, וצמצמה אותה לכדי לגיטימיציה, במקרה הטוב, להגנה עצמית ברמה הדחופה.

זו רוח ותמצית הדברים של אחד הספרים המשפיעים ביותר על התפיסה האתית (האנטי לאומית) של מלחמה, תפיסה המעצבת היום את המנגנון הבטחוני-משפטי: 'מלחמות צודקות ולא צודקות' של מיכאל וולצר.

בהקדמה לקורא הישראלי הוא קובע את כלל האצבע ב'מוסר מלחמה', לפיו "המלחמה היחידה שאנו יכולים לסנגר עליה היא המלחמה שאיננו יכולים להימנע ממנה". קרי: רק כשהמחבל פרץ לביתך והניח את חרבו על צווארך, אתה רשאי להגיב בתקיפות הנדרשת. כאן תמצית הקונספציה הבטחונית-משפטית-אתית. 

לתפיסתו, מלחמה על חבל ארץ, על אדמות לאום, הפכה למטרה לאומית פסולה, ומושגים כמו ניצחון על הרוע הפכו לבלתי-מוסריים מעיקרם. הרגש הלאומי נעקר לחלוטין, ויחדאיתו נעקרה התודעה היקרה – שהעם שלך נלחם למען מטרה אנושית נעלה. זה מה שגרם להעלמת ערך הנצחון מרוח צה"ל, פיקוח הולך וגובר של ה'כנסיה' המשפטית על החלטות צבאיות, והחמרה מתמשכת בתפיסת הפעלת הכוח והוראות הפתיחה באש.

באטמוספירה זו, כל מי שממשיך עם הדיבור 'המיושן' על חבלי מולדת וניצחון הטוב על הרוע מקוטלג כג'יהאדיסט, שהפך מכינוי של אסלאם רדיקלי לכינוי המיוחס לבני עמך, אלה שהם עדיין בעלי תודעה לאומית. 

השפעת התפיסה הזו הפכה את מערכת הביטחון מגוף עם רצון חיים לאומי ותודעה ריבונית, למנגנון נוסף של שירותי אזרח וזכויות אדם. השינוי הזה הוא אם כל קונספציה שגויה.

השעבוד הזה לתפיסה פרוגרסיבית של מלחמה – כולל ריקון הצדקת המלחמה מתוכן ורידודה להגנה עצמית דחופה בלבד – יצר תפיסה בטחונית מגובה משפטית (או שמא תפיסה משפטית מגובה בטחונית…) של עצימת עיניים בפני הרוע המתקרב, ודמיונות כוזבים על כך ש'האויב שלך הוא כמוך בדיוק'.

תודעה התקפית מתוך זכירת הכלל הידוע לפיו 'חזקה על קו המגע שייפרץ' הוחלפה בבטחון בגדרות גבוהות, טכנולוגיה ואינטרסים כלכליים משותפים.

ככל שכדור השלג הפרוגרסיבי תפס תאוצה מהר יותר, כך הלכה תפיסת היסוד שוולצר הנחיל, והקצינה; וככל שהקצינה, התיאבון והתעוזה האסלאמית לנצל זאת עד תום הלכו ותפחו, עד הפיצוץ שאנו חווים כעת. 

השפעת התפיסה הזו הפכה את מערכת הביטחון מגוף עם רצון חיים לאומי ותודעה ריבונית, למנגנון נוסף של שירותי אזרח וזכויות אדם. השינוי הזה הוא אם כל קונספציה שגויה

ב – הקונספציה ממשיכה אל תוך המלחמה

ככל שהגישה הזו חיזקה את אחיזתה בתפיסת המלחמה, כך העמיקה התפיסה הפלורליסטית של הצדק המלחמתי. תודעה של מלחמה על הטוב בעולם התחלפה (במקרה הטוב!) לסימטריה מוסרית ביחס למטרות של שני הצדדים – כמו שכותב וולצר על חיילי האויב, שהם "ברנשים מסכנים בדיוק כמוני… אנו שווים זה לזה מבחינה מוסרית".

התפיסה הסימטרית הזו העתיקה כמעט לחלוטין את השיפוט המוסרי מדיון בשאלה בשם איזו מטרה כל צד נלחם, לשאלת המידתיות של הפעלת הכוח בתוך המלחמה. כי – אם האחד לא יותר מוסרי מזולתו בהיבט של מטרות המלחמה – כיצד נהיה מוסריים וצודקים יותר מהצד השני? רק על ידי ריסון הכוח והגבלתו להגנה עצמית דחופה בלבד, אחרת "אנחנו לא יותר טובים מהצד השני", משפט שהפך לביטוי החביב על מוסר המלחמה בשמאל. ספרו של וולצר 'מלחמות צודקות' שם לפיכך את כל יהבו המוסרי על ריסון כוח מקסימלי בתוך המלחמה, מתוך יצירת 'צדק סימטרי' של כל המשתתפים בה.

כיוון ש'אין כאן טובים ורעים', כל התפיסה הביטחונית והמשפטית עסוקה באיזון בין הענקת הגנה לאזרחיך תוך שימוש מינימלי בכוח צבאי. את חייליך מותר ואף חובה לסכן לשם כך; זו חובתם המוסרית כדי 'להיות טובים יותר'.

וכמו שכותב וולצר: "אם הצלת חיי אזרחים (של האויב) פירושה סיכון חיי החיילים, הרי יש לקבל את הסיכון הזה".

הקונספציה שגרמה לך לעצום עיניים לפני המלחמה ממשיכה במהלכה. לא עסוקים בנצחון, אלא בשכנוע הצד השני להגיע להסכם; לא עסוקים בהכרעה ובהכנעת האויב, אלא במוטוריקה עדינה של איתור ובידול החיילים אוחזי הנשק, המסתתרים בתוך אוכלוסיית האויב, תוך דאגה לרווחת אותה אוכלוסיה על חשבון חיילינו. לא עסוקים במטרה להחזיר את חייליך הביתה בשלום אחרי ביצוע המשימה – אלא בהחזרת אזרחי האויב הביתה בשלום.

השגעון הזה לעולם מותיר את הנצחון וההכרעה מחוץ להישג יד, הופך את החולשה של האויב ליתרון האסטרטגי שלו, ומקריב את חיי חייליך על מזבח הכנסיה המשפטית-ליברלית והוד קדושתה.

ומה התוצאה המוסרית היחידה האפשרית של מלחמה, לתפיסה זו? מציאת פרטנר בצד השני ו'פתרון צודק לשני הצדדים'. הקונספציה ממשיכה מתוך המלחמה אל תוך מטרותיה ויעדיה, אל תוך 'היום שאחרי'.

זוהי אם כל הקונספציות. היא יצרה תפיסה שגויה של עצמנו כחברה, ואז יצרה תפיסה בלתי-מוסרית של מלחמה, ומכאן – תפיסה משובשת של האויב; וכל השיבוש הזה עיצב גם את הקונספציה של מערכת הבטחון.

השגעון הזה לעולם מותיר את הנצחון וההכרעה מחוץ להישג יד, הופך את החולשה של האויב ליתרון האסטרטגי שלו, ומקריב את חיי חייליך על מזבח הכנסיה המשפטית-ליברלית והוד קדושתה

ג – רוח אחרת

כמו שפתחתי, הזעזוע הנורא מתוכו פרצה מלחמה זו שחרר, לפחות לזמן-מה, את התפיסות האלה אצל חלקים גדולים בעם ישראל ויחידות השדה של צה"ל. אנחנו לא מתביישים לומר שאנו נלחמים על ארצנו ועמנו, ועל נצחון הטוב על הרוע. אנחנו יודעים לקבוע ביתר בהירות על מה ובשם מה אנו נלחמים ומנצחים. אנו לא זקוקים לחוש בכל פעם את החרב על הצוואר כדי להכות באויב בכל מקום בו הוא נמצא. אבל רק התחלנו. הקונספציה עדיין שולטת בצורה חזקה מאוד בתפיסות העולם של פרופסורים לאתיקה, ראשי מערכת הבטחון והמטכ"ל, ראשי הפרקליטות הצבאית והיעוץ המשפטי. יקח עוד זמן עד שהלחץ, המגיע מלמטה, ישפיע בכיוון מעלה. בינתיים, עלינו לדעת לנסח עבור עצמנו ולזהות את מה שמקולקל בשורש, ואת הערכים אותם אנו חפצים להשיב לדלת הראשית של החשיבה הבטחונית והצבאית של עם ישראל. השעה בשלה לכך. ההכרח, בדמותם של מפלצות האדם שקמו לכלותנו, מאיץ בנו. הכוחות הפנימיים שהתעוררו בנו בשנה האחרונה מעודדים אותנו.

ולא רק אנחנו מחכים לזה. גם העולם החופשי מחכה וזקוק לזה. יותר מתמיד.


פרופ' אבי שגיא, האחראי לכתיבת רוח צה"ל, מתמצת בפחות מדקה את מחלת הרוח ממנה עם ישראל צריך להירפא כדי לחזור להיות חפץ חיים:


קראו את המאמר של רפאל בן לוי – להשיב את הצדק למלחמה, על כך שמלחמה עשויה להיות צודקת גם כשהיא איננה הגנתית בלבד:

להשיב את הצדק למלחמה

--- title: עשרה כללים למפגשי אחדות וקירוב לבבות author: אודי בן חמו date: 2025-01-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/554 --- # עשרה כללים למפגשי אחדות וקירוב לבבות

הקדמה ראשונה

העולם בו אנו חיים רחוק מאוד מאיזון ראוי בין שכל לרגש; בין תפיסה פרטית לכללית. כללי לוגיקה פשוטים נעדרים לחלוטין מהשיח.

המשמעות היא פשוטה: גירעון שכלי קבוע בכל תחום, וודאי כשמדובר במדעי הרוח והחברה.

הרגש, האמפתיה, הסבלנות, ההכלה הם כמובן חלק מחיינו. אך באיזון הראוי.

הקדמה שניה

מבחינה חברתית, האליטה – שאמנם נמצאת בשלבי החלפה מתקדמים – עדיין שייכת לשמאל, ומהווה מגנט רב עוצמה.

לא פשוט להישאר בן-חורין במציאות כזו. כל אחד הרי רוצה להיות חלק מה'מקובלים' – אלה היושבים מאחור באוטובוס. כך נוצרת התופעה הכואבת של 'אנוסים', החוששים להביע את דעתם הלאומית והיהודית בפומבי.

הקדמה שלישית

'כל אחד והאמת שלו'. אין (כמעט) שום יכולת לשכנע בויכוח. הקריטריונים לקביעת מי הצודק ומי פחות הושחתו לגמרי, ולכן השיח כבר 'נגוע'. במצב כזה בלתי אפשרי לשכנע בטיעונים סדורים המעוגנים בעובדות ובניסיון אמפירי, היות וכל אחד מפרש אותם אחרת.

לא פשוט.

העולם בו אנו חיים רחוק מאוד מאיזון ראוי בין שכל לרגש; בין תפיסה פרטית לכללית. כללי לוגיקה פשוטים נעדרים לחלוטין מהשיח

מתוך הקדמות תרבותיות פשוטות אלו ייגזרו הכללים הבאים:

א. כל מפגש יתמקד בטיעונים שכליים, ברי-הוכחה, הנשענים על ניסיון העבר ומבוססים על תפיסות עולם. 'מותר' לדבר בתקיפות ולטעון כל טענה, ובלבד שניתן יהיה להוכיחה.

כמובן שראוי לשמור על נימוס ורגישות, והשאלה היסודית היא האם בכלל ניתן יהיה לשמור על כלל כזה.

ב. שיח המתמקד ברגשות ותחושות בלבד הינו מוקש. בדיון כזה, לאור מצב היסוד – בו יש גירעון שכלי – מי שייתפס ככאוב יותר יחשב צודק יותר. צביקה מור, למשל, אינו צודק בגישתו בשל היותו אבא של חטוף; הוא צודק, כי גישתו מבוססת ונכונה יותר בעיני. אבל זו רק דעתי. לא אכפה אותה על אף אחד, אלא אם הוא מעוניין לשמוע.

ג. האם למפגש יהיו השלכות לאומיות רחבות? אם כן, החשבון מקבל ערך אחר לגמרי, הדורש אחריות והחלת כללים שונים לחלוטין. זה כמו 'אפקט הפרפר', בו תנועה קטנה במקום אחד משפיעה באופן נרחב הרבה יותר במקומות רחוקים. כיצד יתפרש המפגש? איך ימוסגר כשיתפרסם לעיני הציבור? ועוד.

ד. אל תקבל ביזוי של סמלים לאומיים או של מנהיגות פוליטית אותה בחרת. אם, כדי להביע אמפתיה, אתה נדרש לשתוק כשמבזים את נציגך – אין זה מפגש ראוי (אם אתה חושב ברגע זה שכדאי לשתוק ולאפשר לביזוי להתרחש עקב עוצמות הכאב המוצהרות של הצד השני, שאל את עצמך האם יתכן מצב הפוך, כשתאמר מילים קשות על יצחק רבין או על שמעון פרס ז"ל בהקשר של אסון אוסלו, למשל). זכור! אמפתיה אינה לגיטימציה. וכן, אל תקבל שום ביזוי כלפי עם ישראל או חלקים ממנו.

ה. לפני המפגש, טרם חשיפה להשפעות רגשניות, חדד ביושרה את תפיסת עולמך. בוא בלב פתוח להקשיב, אבל נסה כל העת לחשוב – האם אתה משנה את דעתך עקב רגש הפכפך המציף אותך? או שמא אכן שוכנעת.

ו. אל תדרג בפירמידה סמויה את עוצמת הכאב. צא מתוך נקודת הנחה שלבר הפלוגתא שלך תמיד כואב יותר ממך. אך כאמור, לכאב אין משקל-יתר בקבלת החלטות לאומיות שקולות וגורליות.

ז. קבל את בר הפלוגתא שלך כאח, לא על תנאי. אך ודא שגם הוא מתייחס אליך באותה צורה – כאח, לא על תנאי. אל תיבהל מאיומים על עזיבה את הארץ אם הדרישות לא תתקבלנה. לא כך אמור להתנהל שיח.

אם כלפי עמדותיך, יהיו אשר יהיו, אין יחס מכבד ושווה ערך – כל המפגש הזה אינו ראוי מיסודו.

'מותר' לך לסרב להשתתף במפגש 'ניטרלי' כזה. זה לא הופך אותך לאויב האומה. שיקוליך לגיטימיים לגמרי, גם אם קשה להסבירם

ח. אל תיבהל מדיון נוקב, מחלוקת קשה ואף הרמת קול. בעולם הלימוד והתוכן של היהדות יש מדפי ספרים עצומים של מחלוקות. המחלוקת מבררת, מגבשת, מקדמת; היא בריאה בהיותה נתונה בכללי לוגיקה, כבוד והקשבה.

דווקא השיח הדוחה את המחלוקת המכובדת, ומדבר על הרגשות בלבד, מרחיק יותר ואף מייצר מצב שבו יש אינטרס לדבר רק על כאב ולא על עובדות ותפיסות עולם. 'מותר' להיות לא מנומס וצודק, ואסור להיות מנומס, רגיש וטועה.

ט. אל תֵּרָצֶה אף אחד. שוב, זה לא פשוט כשההגמוניה לא בדיוק בצד שלך. גם לא כדאי להיות תמים ונאיבי. לסוציולוגיה יש עוצמות לא פשוטות. היה מודע להן.

י. היה רציני. עשה שיעורי בית לפני מפגש. אם מישהו, למשל, ביזה את צביקה מור בטלוויזיה – דרוש התנצלות מקדימה בפומבי לפני שתלך.

למד על עברו של בן שיחתך, העמק בתפיסותיו, הצהרותיו – ובעיקר מעשיו. שאל למה הוא מתכוון בדיוק, כשהוא מדבר על 'אחדות', אהבת הארץ, ציונות ומדינה יהודית.

ולסיום, זכור!

'מותר' לך לסרב להשתתף במפגש 'ניטרלי' כזה. זה לא הופך אותך לאויב האומה. שיקוליך לגיטימיים לגמרי, גם אם קשה להסבירם.

ואם מישהו כך משדר לך, אז כנראה ש'סופו מעיד על ראשו'. ודי לחכימא ברמיזה.

--- title: ניכוס ערכים והשמדתם author: איתי אסמן date: 2025-01-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/555 --- # ניכוס ערכים והשמדתם

לפניכם רשימת ערכים שקבוצה כוחנית לקחה בעלות עליהם, שינתה את כוונתם המקורית, ניכסה אותם לאג׳נדה שלה ולמעשה פגעה בהם.

שלום – מי לא מאמין בשלום ורוצה שיגיע? כל התפילות חותמות בבקשת השלום. כולנו רוצים שיהיה שלום עולמי ואף שלום בתוך ישראל. אבל ארגוני שמאל ניכסו לעצמם את ערך השלום והחליטו שיש לעשות אותו רק מול האויב תוך ויתורים לאויב, ולא מתוך עוצמה.
ערך השלום עבר ניכוס ערכים והשמדה.

סוגיית החטופים – מי שלא אומר ״עסקה עכשיו״ ולא שם את הסמל הצהוב על דש בגדו, מי שלא מגיע לתפילה בכרמי גת בכל מוצאי שבת או למפגשי קפה ומאפה עם משפחות במטה החטופים – הוא אדם חסר לב. לא אכפת לו מהחטופים והוא רוצה שהם ימותו. זה לא משנה שהוא נמצא במילואים והוא מסכן את חייו במלחמה להשבתם. הוא 'חייב' להפעיל לחץ פוליטי על הממשלה לעשות עסקה עכשיו, גם בלי לדעת את פרטיה של עסקה כזו.
לצערנו, הגישה הזו פוגעת בחטופים ובמאמץ להחזרתם, כי היא מגדילה מאוד את המחיר. ואגב, גם מי שרוצה לחץ צבאי ונהרג למען החטופים בעזה אכפת לו מהחטופים. רק שאין לאנשים האלו ארגונים ויחסי ציבור.

דמוקרטיה– דמוקרטיה הייתה כל השנים שיטת משטר של ריבונות הרוב, הכוללת בלמים ואיזונים. מאז עליית הימין לשלטון, הערך עבר טיפולי המרה אצל מתנגדי הימין. מעתה דמוקרטיה פירושה שלטון זכויות האדם, ערכי ה'מוסר' וה'נאורות' לפי פרשנות ספציפית, גם על חשבון ריבונות הרוב. הרוב הפך לגורם המאיים על ה'דמוקרטיה', ואפילו קמה מפלגת 'הדמוקרטים' שמורכבת ממפלגות השמאל – מרצ והעבודה. מי שמבין את ערך הדמוקרטיה שלא כמוהם, הוא לשיטתם פשיסט.
ערך הדמוקרטיה עבר השמדת ערכים.

מגילת העצמאות – 'כתוב במגילת העצמאות שמדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטית'. לא נכון. במגילת העצמאות כתוב שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, והמילה דמוקרטיה כלל לא כתובה שם. ההגדרה 'מדינה יהודית ודמוקרטית' נוסחה לראשונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 על ידי 32 חברי כנסת בלבד.
במחאות השמאל מרבים להשתמש במגילת העצמאות ולנכס אותה לעצמם כאילו כל המסמך הזה עוסק בשוויון זכויות ובדאגה למיעוטים.
מגילת העצמאות עברה ניכוס ערכים והשמדת ערך.

שיטה הזו היא כלי חזק של האקטיביזם המרקסיסטי, ולא מעט ארגוני חברה אזרחית של השמאל משתמשים בו כדי לגרום למתנגדים האידאולוגיים להצטרף למאבקים שלהם באמצעות משחקי שפה והנדסת תודעה

דגל ישראל – דגל ישראל סימל תמיד ציונות, אהבת המולדת וממלכתיות. בתחילת המחאה להפלת הממשלה עלו שם דגלים שחורים, ורודים, בצבעי הקשת ובכל מיני צבעים ואידאולוגיות. עד שקם אסטרטג גאון ואמר: ״למה החלפנו את דגל ישראל? בואו נחליט שכל האידאולוגיות שלנו נכנסות לדגל ישראל, ננכס אלינו את הדגל״. מאז הם מקפידים להגיע עם דגל ישראל להפגנות. אנשים תמימים אומרים: ״איזה יופי שהם מגיעים עם הדגל, הם ציוניים״; ולא מבינים שדגל ישראל עבר ניכוס ערכים והשמדה.

צה״ל – צבא ההגנה לישראל תמיד היה בקונצנזוס ומחוץ למחלוקות פוליטיות; עד שהגיע ארגון שהחליט שהוא מדבר בשם כל הצבא, בדגש על המילואים ויחידות העילית הסדירות, ואמר שאם הרפורמה המשפטית תעבור – הצבא יתפרק. הם ניכסו לעצמם את הצבא, כאילו הם מדברים בשמו ובשם כל החיילים ואיימו בסרבנות. שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי שתקו. ועדיין שותקים.
הצבא עבר ניכוס ערכים ופגיעה אנושה.

זכויות אדם – לפני שניגש לביטוי ׳זכויות אדם׳, יש לדעת שגם המילה ׳זכות׳ עברה טיפולי המרה. בעבר המילה ׳זכות׳ שימשה לביטוי של מאמץ של אדם להיות מוסרי וערכי, וביטאה מעשה אלטרואיסטי: ״להרבות בזכויות״, ״זיכוי הרבים״. ביהדות אדם שעשה מעשים טובים יש לו זכויות בעולם הבא.
המושג הזה הפך ל'מגיע לי'. 'זכויות אדם' הפך למושג שבו רק פירמידת המדוכאים של השמאל המרקסיסטי הם האדם שצריך לדאוג לו: הערבים ביהודה ושומרון, ארגוני הלהט״ב, ארגוני הפמיניזם הרדיקלי ועוד.
הגבר והאישה הרגילים, המסורתיים ו'הרוב היהודי' לא נכללים ב'זכויות האדם'; להפך, הם הרוב המדכא.
המושג 'זכויות אדם' עבר ניכוס ערכים והשמדה.

אחדות – כולנו בעד אחדות בעם ולא אוהבים פילוג, אבל בשנים האחרונות קמו כל מיני ארגונים שמכנסים לעצמם את ערך האחדות. כל מי שנפגש איתם ומסכים למסמך העקרונות שלהם הוא בעד האחדות, וכל מי שלא מסכים איתם הוא פלגן, מחרחר ריב ומחריב את המקדש השלישי (אגב, המקדש השלישי לשיטתם זה מקדש רק של אחדות ואהבת חינם בלי עבודת כהנים, לוויים, קורבנות ופולחן דתי). היה מי שטבע את המושג 'מחרחרי האחדות' – אחדות קנאית ושטחית כמובן. לשיטת מחרחרי האחדות צריך לטשטש את כל המחלוקות המהותיות, להגיע להסכמה רחבה (כמובן רק בסוגיות שבהן לימין יש רוב) ולא לגרום לשמאל לכעוס, כי זה פוגעני. הם מקיימים מפגשי קפה ומאפה ומאשימים כל מי שלא מצטרף אליהם ב״פוליטיקה של הכנעה״.
גם ערך האחדות עבר ניכוס ערכים והשמדה.

כאשר מפעילים עליכם מניפולציות רגשיות, חשוב כל הזמן לברר את הערכים בשכל, להאמין שגם לכם יש ערכים טובים שמקדמים דברים טובים בעולם

לפניכם מדגם קטן ביותר של שיטת ״ניכוס הערכים״. בין הערכים יש גם חופש הביטוי, שוויון, דאגה לחלש, צדק חברתי ועוד. השיטה הזו היא כלי חזק של האקטיביזם המרקסיסטי, ולא מעט ארגוני חברה אזרחית של השמאל משתמשים בו כדי לגרום למתנגדים האידאולוגיים להצטרף למאבקים שלהם באמצעות משחקי שפה והנדסת תודעה.

אפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. כדי לייצר חיסון לתופעה הזו חשוב לאמץ עמדה זקופת קומה, חדורת בהירות מוסרית, המודעת למהותו של המושג ולא נכנעת למניפולציות זולות שמכריחות אתכם להתנצל או לקחת חלק ביוזמה רק כדי שלא תואשמו כשונאי חטופים או פלגנים. כאשר מפעילים עליכם מניפולציות רגשיות, חשוב כל הזמן לברר את הערכים בשכל, להאמין שגם לכם יש ערכים טובים שמקדמים דברים טובים בעולם. אל תמהרו לפקפק בעצמכם ולוותר על הערכים שעליהם גדלתם בגלל קמפיינים. ככל שהערכים יהיו יותר מבוררים בשכל, כך העוגן המוסרי יהיה יציב יותר בסערות הציבוריות.

--- title: ארגון מאירים author: אודי בן חמו date: 2025-01-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/556 --- # ארגון מאירים

כמו כל מוצאי שבת נלך בדרכו של אליהו הנביא זכור לטוב ונעסוק בזכויותיהם של ישראל.

והפעם – ארגון 'מאירים'

ארגון ׳מאירים׳ נוסד על ידי רוני ססובר, ומנכ״לית הארגון היא דורית יצחק.

מטרת ׳מאירים׳ היא להחזיר לתוכניות הלימוד של בתי הספר הכלליים בארץ את לימודי התנ״ך, היהדות והציונות.

פעילות ׳מאירים׳ מקבלת לגיטימציה וכוח אך ורק מהציבור הרחב – מההורים הרבים שהצטרפו לארגון לאחר שנחשפו בשנים האחרונות למציאות הקשה של הכנסת תכני לימוד פרוגרסיביים, אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים השוחקים את הזהות הבסיסית ואת התשתית עליה כל המפעל הלאומי מבוסס.

למרות מטרתו הפשוטה והבסיסית, על מנת להקים ארגון שכזה,  ולעמוד בחזית המאבק, דרוש אומץ לב אזרחי, נחישות ובעיקר הזדהות עמוקה עם צורך הכרחי הגורם לך לצאת מאיזור הנוחות ולעשות פעולה.

'מאירים' משמשת פה להורים רבים שחשים חסרי אונים מול השיטפון הגדול של ארגונים פרוגרסיביים רבים, משופעים במשאבים, מקושרים היטב, הפועלים בחוסר שקיפות.

כדי להתרשם באמת מפעולותיו של הארגון צריך להכיר את המציאות כהווייתה. ללא היחשפות למר לא נוכל להעריך כראוי את המתוק, וללא הכרות עם החושך לא נוכל להעריך כראוי את האור.

וזה מה שעושים בארגון 'מאירים'. נחשפים לחשיכה כדי להביא אור גדול.

ראשי ׳מאירים׳ עומדים באומץ בפני התקפות מילוליות ופיסיות מכוערות, ומלמדים את כולנו שיעור חשוב במלחמה על הזהות, במסירות נפש ממש.

לארגונים המבקשים להרים על נס את הזהות היהודית, הציונית והלאומית, אין בדרך כלל משאבים רבים. כל יכולתם לפעול נובעת מתמיכת הציבור הרחב בהם.

אתם מוזמנים להיחשף לאתר של מאירים, לעקוב אחריהם, להצטרף לפעילות ולסייע בכל מה שתמצאו לנכון.

אתם יכולים לצפות בשיחתה של דורית יצחק עם גדי טאוב ב׳שומר סף׳:

ולצפות בדבריה של דורית יצחק בכנסת לאחרונה:

שבוע טוב.

--- title: חשבון נפש אקטואלי author: אודי בן חמו date: 2025-01-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/557 --- # חשבון נפש אקטואלי

״אם אדם יודע ’מה׳ קורה, יש לו יכולת ממוצעת; אם הוא יודע ׳איך׳ זה קורה, יש לו יכולת מעולה; אם הוא יודע ׳למה׳ זה קורה, יש לו יכולת יוצאת דופן״.

אם הנושאים הבוערים הבאים ייעדרו מהשיח שלכם במפגשי חברים או שולחן השבת, אז כדאי לחשוב מדוע.

הנה כמה הצעות, סובייקטיביות לגמרי:

א. מה בתפיסת ההפעלה של צה״ל בעזה מצריך שינוי דחוף? האם למרות גבורת הלוחמים המרשימה, תפיסת המוסר וההפעלה ראויה?

ב. כיצד יתכן שהסרטון המזויף משדה תימן והנזק הבינלאומי שיצר, לא גררו גינויים מדובר צה״ל, הרמטכ״ל, ראשי האקדמיה, ׳מקדמי יוזמות אחדות’ בשקל תשעים ועוד? למה?

ג. האם אתם עוסקים רק בהרחבת השורות הראויה בצה״ל על ידי חרדים ולא בתפיסת ההפעלה הלקויה שלו? למה?

ד. האם אתם מרגישים ׳נזופים׳, חשים רגשות אשמה שלא הגעתם לאירוע כלשהו למען החטופים? זה נובע מאצילות נפש? למה?

ה. האם אפשר ליהנות מחופש הביטוי ולכתוב בחופשיות שדיבור על ׳עסקת חטופים׳ בכל במה ובכל קרן רחוב רק מרחיקה אותם ומסכנת את עם ישראל? אם לא, מדוע?

האם אתם מצליחים לגבש עמדה יציבה, נטולת מניפולציות רגשיות, קרה ושכלית ביחס לנושאים הבוערים שעל סדר היום?

ו. האם מפגשי קפה ומאפה ׳נייטרליים׳ מקדמים את המדיניות הרצויה לנו או רק הופכים את הציבור לבעל מכנה משותף רגשני ונמוך בלבד? (אם זה הסעיף שהכי ׳הזיז׳ אתכם, שאלו את עצמכם מדוע).

ז. האם אתם שואלים את עצמכם מדוע לצביקה מור ולפורום תקוה יש פחות יחסי ציבור מלמשפחות חטופים אחרות? האם יתכן שישנה קהילה שלא הזמינה את צביקה לדבר בפניה אך הזמינה אחרים? למה?

ח. האם גיניתם את קיצוניות קפלן ההרסנית (או אם אינכם רגילים לגנות רק חשתם שלא בנוח) באותו ווליום בו גיניתם חרדים, למשל?

ט. האם אתם מצליחים לגבש עמדה יציבה, נטולת מניפולציות רגשיות, קרה ושכלית ביחס לנושאים הבוערים שעל סדר היום?

י. אל תתעייפו! ואל תאפשרו לאף אחד להחליש אתכם.

דרך ארוכה עוד לפנינו. נמצה אותה עד תום.

שבת שלום.

--- title: מחאות, קפלניזם ושלום על ישראל author: עזרא הימן date: 2025-01-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/567 --- # מחאות, קפלניזם ושלום על ישראל

המאבק על הרפורמה המשפטית חושף קרע עמוק בחברה הישראלית, אך מעבר למחלוקת המשפטית עומד בירור זהותי רחב יותר – בין נאמנות לריבונות הלאומית היהודית לבין מגמות גלובליסטיות וציניקניות המאתגרות את יסודות הקיום של עם ישראל.

א – אין קץ לימי המחאה

לפני מספר חודשים הזדמן לי להשתתף במפגש עם קבוצת יוצאי שייטת שהייתה פעילה במאבק נגד הרפורמה המשפטית. הקבוצה גם הקימה פורום בשם 'שדות ים'. מטרת המפגש הייתה לדבר על הפילוג והקיטוב בחברה הישראלית. מיד בתחילת המפגש הם ניגשו לנקודה: 'עד שלא יהיה הסכם עם הפלשתינים, לא תהיה פה דמוקרטיה'. 60 שניות בתוך המפגש הספיקו כדי להבין שלדידם, 'ההפיכה המשטרית' ו'קץ הדמוקרטיה' הם ביטויים נרדפים לחוסר מוכנות לזרום עם האובססיה הבלתי נגמרת לחיפוש אחרי פרטנר פלשתיני בכל מחיר.

'דמוקרטיה' בעיניהם היא פשוט מילה נרדפת לאובססיה למדיניות שמאל, ואפילו כל מה שעברנו בשנה האחרונה לא גורם להם למצמץ לרגע. הרפורמה, לעומת זאת, נועדה לאפשר מדיניות לאומית, מדיניות ימין, ותעדוף של הקיום הלאומי היהודי על פני תפיסות גלובליסטיות של זכויות אדם כביכול.

הדוגמה הבאה קיצונית הרבה יותר: לפני כמה ימים עמדה על במת המחאה בעיר רחובות פרופ' יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. היא האשימה את הממשלה בפעולה מכוונת ל"יצירת סיכון ביטחוני כדי שתהיה בה (בממשלה) תלות. ככל שהסיכון הביטחוני גדול יותר, כך התלות עולה". ברדה המשיכה וטענה שהממשלה מפקירה בכוונה תחילה את החטופים ושהיא שלחה את אזרחיה לבצע פשעי מלחמה בעזה – כל זאת על מנת להעצים את התלות בממשלה שתגן עליהם מהאשמה באותם פשעים. את כל זה היא קשרה כמובן ל'הפיכה המשטרית'. ברדה הדגישה ש"יש קשר ישיר בין הכיבוש להפיכה המשטרית ויש קשר ישיר בינם לבין פשעי המלחמה המתבצעים יום יום". הקהל עמד והריע לדבריה. ברדה המשיכה וסיכמה שהפתרון היחיד שכולם חייבים להסכים עליו הוא ש"סיום המלחמה ופתרון מדיני הוא האפשרות היחידה של החברה בישראל להשתחרר ממעגל הפשע השלטוני ופשעי המלחמה", וסיימה לקול מחיאות כפיים.

כל מילת פרשנות מיותרת.

אלה לא רק סיפורים בודדים ועלומים. שוב ושוב נקשרים קולות ההתנגדות לרפורמה בקולות של התמכרות לחיפוש פרטנר פלשתיני, האשמת צה"ל בפשעי מלחמה, האשמת הממשלה בהרג מכוון של החטופים, דרישה לעסקה בכל מחיר, והתייחסות למשטרת ישראל כ'מיליציה פרטית'.

זה לא קורה רק בנושאים הקשורים לניצחון במלחמה ולתפיסת ביטחון. את אותה תופעה של קשירת מדיניות לאומית ציונית ב'הפיכה משטרית' ו'קץ הדמוקרטיה' אנו רואים גם בניסיון לבטל את הרעיון למנוע מתומכי טרור לרוץ לכנסת. הממשלה עמלה בימים אלה על ניסיון נוסף למנוע מתומכי טרור להיות חברי כנסת, אחרי שבג"ץ עקף שוב ושוב חוק יסוד מפורש וסלל את דרכם למשכן הכנסת. מקהלת הזעם של ארגוני המחאה, בהובלת משפטנים בכירים, זועקת שניסיון זה הוא ממש תמצית ה'הפיכה המשטרית', שנועדה לבטל/להטות את הבחירות בישראל, לא פחות.

מחאת הרפורמה היא רק הסימפטום.

ב – הניסיון לפייס את המגזר הקפלניסטי

חלק מהימין טועה לחשוב שהרפורמה היא יוזמה העומדת בפני עצמה, הגורמת ליותר מדי פילוג. לדעתם צריך לחתור להסכמות רחבות שתהיינה מקובלות על ארגוני מחאת קפלן ולווייניה. ההפך הוא הנכון, גם כרונולוגית. המרד הקפלניסטי שזור בהתנגדות לכל מדיניות החפצה לשמור על מדינת לאום יהודית. הרפורמה רק הוציאה את השד מהבקבוק, ואין דרך חזרה.

המגזר הקפלניסטי איננו רק שמאל בעלמא. הוא הרבה יותר נוקב וקיצוני מסך האנשים שחששו ברמה כזו או אחרת מהרפורמה או התנגדו לממשלה. הוא הדבר הכי קרוב לגרסה ישראלית של תנועת ה-woke. יש בקפלניזם סנטימנט של חרדה ותנועה של מרד כנגד זהות יהודית לאומית, המייצגת לדידם מנגנון דיכוי מהותי מלא רוע. לתפיסתם, כל ערכיה וכל החלטותיה של ממשלה הפועלת מתוך תודעת זהות כזו נועדו לשמר את שליטתה הסדיסטית, והיא היא ה'הפיכה המשטרית'. לדידם, הממשלה לא מייצגת בצורה דמוקרטית עם בעל רצון קיום לאומי, אלא היא גוף שטני המסית ומתמרן המונים. משפטני הקפלניזם ממש מוכרחים לשמור על הזכויות של 'האחר' מפני אימת ה'אספסוף', המבקש ניצחון ולא סיפורי פרטנרים והסדרים.

המגזר הקפלניסטי לא מייצג את כלל השמאל בישראל, אך הוא מנהל תנועה שאליה שותפים שופטים, משפטנים ופקידים מרכזיים בשירות הציבורי, ובכירים בחברה האזרחית. הוא לא יתמתן במעגלי שיח על כוס קפה; הוא לא חותר לפשרה לשם השגת הסכמות רחבות. אנחנו באירוע אחר. יש כאן בירור נוקב מאוד של הזהות שלנו, והמגזר הקפלניסטי בסופו של דבר עושה דה לגיטימציה מהותית לקיום הלאומי הייחודי של העם היהודי.

להרבה אנשים בימין קשה להיישיר מבט למציאות זו. הם סבורים שחייב להיות פתרון הרמוני, גשר, פשרה, משהו שיביא שלום על ישראל. הם מוכנים לעשות הרבה כדי למצוא את הגשר הזה. והם מסרבים להסתכל למציאות בעיניים. הם מוכנים לוותר על כל קו אדום של יחסים הוגנים והגונים, ובלבד שלא לאבד את מפת הדרכים לשלום עם המגזר הקפלניסטי.

יש רבים התולים תקוות בכל מיני מתווים של הסכמה רחבה. אך הבעיה העיקרית ביוזמות האלה היא עקרונית: אם אין ביוזמות האלה שיניים כדי להתעמת עם נציגי המגזר הקפלניסטי במערכת המשפט והפקידות ולמנוע מהם שימוש בכוח שלטוני לדריסה של מדיניות לאומית ציונית, אין להן ערך. ואם יש להן שיניים באמת, המגזר הקפלניסטי ונציגיו בשירות הציבורי יעמדו על הרגליים האחוריות באותה עוצמה שהם עמדו עד היום. זה לא יגשר על הפער, זה לא יביא שלום עם המגזר הקפלניסטי. זה לא יסיים את המריבה במוקדים המרכזיים שלה.

ג – נצח ישראל ושלום על ישראל

כמו בתקופות קודמות בהיסטוריה של עם ישראל, בסופו של דבר מעגל המריבה ייסגר ויבוא שלום על ישראל. המכבים לא פייסו מעולם את המתייוונים, ונצח ישראל סגר את המעגל ויצר קונצנזוס סביב בני חשמונאי. המתייוונים שקעו ונעלמו. גם את הקפלניזם אי אפשר לפייס תוך שמירה על הקיום הלאומי של עם ישראל. המצב הדיסהרמוני הזה מעורר כרגע בירור נוקב של זהותנו. הבירור הזה חיוני לנו, אין מה לטשטש אותו. בסופו של דבר נצמח ממנו. אך לפעמים בעם ישראל, את ההרמוניה עושה נצח ישראל רק אחרי שהבירור נעשה, ולא בדמיונות כוזבים, עצימת עיניים ומוכנות לרמיסת הקיום שלנו כעם.

ליבון של שיח עם אנשים שחושבים אחרת יכול בהחלט להביא ברכה, ובלבד שלא נטעה את עצמנו. לא נגיע עם הקפלניזם להסכמות. כל מהותו היא הכנעת הרעיון הלאומי של עם ישראל, ועל כן הוא בעצמו יוכנע. הוא ימצה בעיתו ובזמנו את התסיסה שהוא יוצר בעם ישראל וישקע כמו שמרים ביין. וכשנחליט לבחור בחיים, בלי להסתכל כל הזמן שמאלה לבמות קפלן, וניתן אמון בנצח ישראל שלא ישקר, בסופו של דבר יבוא שלום עלינו ועל כל ישראל.


כדאי לראות את דבריה של פרופ' יעל ברדה במחאה ברחובות בשבוע האחרון כדי להבין עד כמה הקפלניזם מרחיק לכת בהתעללות במושג 'הפיכה משטרית' ובשימוש בו כדי לעשות דה לגיטימציה ודמוניזציה לממשלת ימין.

לא מדובר בטרלול יחידי, אלה תפיסות היסוד של העולם הפרוגרסיבי, המוח של הקפלניזם.

--- title: בין אינטואיציה לציניות author: בן יעקב סבו date: 2025-01-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/568 --- # בין אינטואיציה לציניות

א. כשהייתי בשמאל

אחד הדברים שהיו נוכחים מאד בחיים שלנו היה חוסר הנעימות בלהיות שמח.

חיינו במוסכמה אילמת, שלהיות באמת שמח משמע להיות קר לב, אדיש.

מדוע? מכיוון שבעולם הזה יש כל כך הרבה כאב, ושמחה בעולם כזה משמע חוסר אכפתיות לכאב ולעצב.

השמחה היחידה שהיתה 'מותרת' בעולם שחייתי בו הייתה שמחה של בריחה. זה יכול להיות אלכוהול, מוזיקה מחרישת אוזניים במסיבה, טלוויזיה, חופשה בחו"ל וכו'. אבל, לא שמחה עצמית. לא שמחה הנובעת מהכרת תודה על המציאות.

לא שמחה שמעידה שהעולם ביסודו הוא טוב.

באווירה כזאת, להגיד שהעולם הוא טוב והמציאות היא נס, היה סימן לכך שאתה חולה נפש.

לשם המחשה, שיר שמדבר על זה ש'השם יתברך תמיד אוהב אותי' ו'יהיה לי עוד יותר טוב' היה יכול להיות תועבה מוחלטת בעיננו, ביטוי של קהות חושים לחושך והאומללות השוררים בעולם.

אלא מאי, שמגיל קטן הרגשתי סלידה פנימית מתובנות פילוסופיות קודרות ופסימיות אלו, הרגשתי באינטואיציה שהעולם הוא כן טוב, שלא יכול להיות שהגענו פה סתם לרעה לקול צחוקו הציני והמרושע של הגורל האילם והחרש.

ההבדל הזה, בין לסמוך על האינטואיציות האישיות, והכלל-אנושיות, לבין הציניקן החי מזלזולם, מהרחקתם וראייתם כאינסטינקטים בבוניים ותו לא, מבדלת את העולם הישראלי והמערבי כיום.

 

ב. הגישה האינטואיטיבית, והגישה הציניקנית,

לפני שתתהו, חשוב לי להדגיש: הגישה האינטואיטיבית שאני מדבר עליה איננה מקדשת יצרים ברבריים כמו התרבות הערבית-איסלאמית, וגם איננה מאדירה רגשנות הפכפכה כמו תרבות הפוסטמודרנה.

לעומתם, הגישה האינטואיטיבית מכבדת את האינטואיציה של הדורות.

היהדות למשל היא דוגמה מדוייקת של כבוד לאינטואיציה של הדורות.

המסורת היא סך כל האינטואיציה של הדורות בעם ישראל. ייסוד חנוכה, התקבלות הגמרא והשולחן ערוך, התבטלות תקנת עזרא, התקדמות לבית הבנוי מאיש ואישה אחת ולא ריבוי נשים, ועוד. הם קדושים כי אינטואיטיבית מסורת רוב דורות האומה החליטה כך, לא ההיפך.

לעומתם, כשהקדוש בחיינו נמצא במקום הנכון, בזהות היהודית שלנו, אז אפשר לשים גם את השיקול הכללי, השיקול ארוך הטווח, השיקול השכלי, במקומות הראויים, ודווקא שם פוגשים את הנשגב, האינסוף, המשמעות

ג. הפילוסופים, אפרופו חנוכה, ניסו להגות 'מוסר חדש', להחלפת האינטואיציה, והנצרות הגדירה כמוסרי את מה שבדווקא סותר את האינטואיציה, למשל באמירתה 'אתם אומרים אהבו את רעכם, ואילו אני אומר אהבו אף את שונאיכם אויבכם ורודפיכם'.

פה בין היתר מסתתר הבדל משמעותי נוסף בין השקפות, אותו הרגשתי ממש על בשרי כאדם שפעם לא הכיר יהדות, ובלי להבין אותו אנו נתקעים בשיח חרשים:

כל אדם חייב להרגיש שיש משהו נשגב, נבדל, 'קדוש' בחייו, משהו ששם אותו כמותר מן הבהמה, משיקולים קרים נטולי ערכים. כשהקדוש לא מגיע מתוך הזהות היהודית, אז מחפשים אותו בתיאוריות פילוסופיות, מוסר נוצרי, או המצאות רגשניות.

ככה הרגשתי לגבי גלעד שליט כשהייתי בן 17. 'המוכנות לשחרר אלף מחבלים היא המבדילה ביננו לבין חיות, המדגישה את מותר האדם והאחווה לצלם שלו'. ככל שהיינו משחררים יותר מחבלים מבחינתי זה היה מביע התעלות רוחנית גבוהה יותר המעריכה את צלמו של גלעד. מי שהיה עושה לעומתי שיקול ארוך טווח, שכלי, כללי, היה נחשב בעיני כפחות אדם. כפחות מותר מהבהמה. מה לי ולו?

את אותה 'התעלות רוחנית' מרגיש שופט, אלוף או פקיד שעושה דבר המנוגד לאינטואיציה האישית והלאומית, ואם את ה'מחיר' אפילו לא הוא עצמו ישלם, אלא הוא יושת על תושב דרום תל-אביב או החייל בחזית, הפיתוי גדול אף יותר.

לעומתם, כשהקדוש בחיינו נמצא במקום הנכון, בזהות היהודית שלנו, אז אפשר לשים גם את השיקול הכללי, השיקול ארוך הטווח, השיקול השכלי, במקומות הראויים, ודווקא שם פוגשים את הנשגב, האינסוף, המשמעות.

כל מי שינסה להתנתק מזהותו, מ'עניי עירך קודמים', ולהיות 'אובייקטיבי' ו'פילוסופי' יגיע לנצרות ולקריסה מוסרית.

רק אדם היודע לענות באופן חד וברור לשאלתה של רומי סוויסה בת השש המגוננת על ליה בת השלוש ברכב עם אמה הירויה, יכול להיות בעל מוסר יהודי.

"אתם של ישראל?"

ד. שליטה, הסכמות והידברות.

השמאל, בעל הגישה הציניקנית, לעולם יראה את בעלי הגישה האינטואיטיבית, כלומר הרוב היהודי, כבבונים.

זה לא משהו אישי, יש לזה פשוט שורשים רעיוניים יסודיים מאד בתפיסת עולמו.

גם אני בזמנו חשבתי שחייבים לשלוט בבונים.

לצערינו, אלו שתי גישות שלא יכולות לחיות ביחד, לא יעזור כמה ישקיעו בהידברות, בהסכמות, או בשיח, יש שאיפות סותרות במהותן, אי אפשר ליישב ביניהן.

ממש כמו השאיפה הציונית והשאיפה ה'פלסטינית'. כל מי שכנה עם עצמו יודע שההגדרה של 'פלסטיני' היא ריבונות ערבית על כל מטר בא"י, כולל ה'התנחלויות' יצהר, בארי ורמת-אביב. ערבי המגדיר עצמו 'פלסטיני' הוא אויב, עד שיחליט להגדיר עצמו 'גר-תושב', כמו הדרוזים או הצ'רקסים.

ממש כך, להבדיל, הגישה הציניקנית הדורשת שליטה בלעדית בקבלת ההחלטות המדיניות-משפטיות-צבאיות, לא יכולה לעולם לדור יחד עם השאיפה של הרוב היהודי לריבונות עצמית.

הכל מתחיל מהשאלה האם יש לאדם כבוד לעם ישראל, לזהותו, ולמורשתו היהודית

צריך לזכור שהרוב היהודי סך הכל דורש לקבל קול שווה בקלפי, בבג"ץ, בשולחן המטכ"ל והשב"כ, באקדמיה והות"ת, בתקשורת, בהסתדרויות, בפקידות וכו'. הרוב היהודי רק רוצה להשתחרר מהאזיקים של הציניקנים. לא יותר ולא פחות. ואסור להתנצל על כך. הפיתרון היחיד לדעתי הוא מדינה מצומצמת בענייני פנים ככל הניתן. לא לכפות ולא להתערב לאף אחד. ולזה הציניקנים לעולם לעולם לא יסכימו, כי הדי.אן.איי שלהם זה רודנות. אין להם משמעות בחיים בלי רודנות. ביום שהשמאל יניח את ה'אקדח', יהיה שלום. אבל זה לא יקרה. ולכן אנחנו לא נרפה עד שנשבור את האזיקים. שברנו בפסח. בחנוכה. נשבור שוב ונצא לחירות.

הפיתרון היחיד לציניקן הוא לעבור תהליך, אני הקטן עברתי אותו, בו נשברת הגאווה, והריק העצמי כבר לא מתמלא משליטה באחרים, אלא ממקום פנימי, עצמי, וקדוש יותר.

אני לא מדבר תיאוריות, מבשרי אחזה א-לוה.

הכל מתחיל מהשאלה האם יש לאדם כבוד לעם ישראל, לזהותו, ולמורשתו היהודית.

רק מנקודת פתיחה כזאת אפשר להתחיל בהידברות, הסכמות ופשרות, ולא דקה לפני.

בהצלחה!

--- title: על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק ב' author: הדס צורי date: 2024-12-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/569 --- # על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק ב'

https://open.spotify.com/episode/1Yuhwm20RrSLupO2T9RVMp?si=cfb9f6896b9b426e

על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק א'

ציווי דתי

בהמשך, עומרי אסנהיים שואל את וינטר על המכתב ששלח לחייליו לפני מבצע "צוק איתן", אותו מכתב שעורר סערה ציבורית ואף פגע כנראה בקידומו של וינטר בצה"ל. "וינטר פקד על לוחמיו לצאת לקרב מתוך ציווי דתי ואלוהי", טוען אסנהיים בתחקיר. מדובר בסילוף ומניפולציה בוטה: וינטר מעולם לא פקד על חייליו לצאת לקרב מתוך ציווי דתי ואלוקי. המכתב הוא תפילה להצלחתם ולהצלחת עם ישראל. אין בו כל ציווי, לא דתי ולא אלוקי, וההבדל הוא תהומי.

"לא היו פקודים שחשבו שזה לא בסדר?" שואל אסנהיים את וינטר במצח מכווץ, שוכח שרק לפני כמה דקות הוא הרצה לוינטר על כך שמפקד יכול להורות לקצין מה להגיד לשר הבטחון ומה לא, גם כשזה נוגע לבטחון ישראל וחיי לוחמים. "מה זה מעניין אותי כחייל לוחם בגבעתי?" תוהה אסנהיים, כשוינטר מסביר לו על עומק הקשר היהודי של לוחם למורשתו – ואת זה שואל אסנהיים אחרי השביעי לאוקטובר, אחרי שכל עם ישראל ראה במו עיניו עד כמה החיבור והקשר היהודי של צבא היבשה עמוק ומשמעותי, ועד כמה הוא מחזק את רוח הקרב ואת הדבקות במשימה.

לאחר הטפות המוסר הללו, נזכר אסנהיים לדבר על הלחימה של גבעתי תחת וינטר ב"צוק איתן" שהייתה "מזהירה, מקורית ופורצת דרך", אך הוא לא נותן לכך יותר מדי זמן מסך ומיד עובר לספר איך רגע אחרי המלחמה, וינטר מתחיל להגרר לחקירות פליליות על פרשות שהתגלו כעורבא פרח. אסנהיים לא מניד עפעף לנוכח ההפקרה של הקצין המצטיין, ועל כך שצה"ל פירסם כי וינטר קיבל הערה פיקודית – למרות שזה לא היה ולא נברא ווינטר יצא ללא רבב – אלא מגדיל בשקל תשעים ושואל: "מדובר ביותר מדי הסתבכויות, למה הכל קורה לך??" וכמובן ששאילתא בנושא בכיוון של צה"ל והמטכ"ל ויחסם המחפיר לקצין מצטיין מאן דכר שמיא.

מדובר בסילוף ומניפולציה בוטה: וינטר מעולם לא פקד על חייליו לצאת לקרב מתוך ציווי דתי ואלוקי. המכתב הוא תפילה להצלחתם ולהצלחת עם ישראל. אין בו כל ציווי, לא דתי ולא אלוקי, וההבדל הוא תהומי

תמונת מראה

בכדי להבין עד כמה עמוקה ההטייה הפוליטית והנדסת התודעה של אסנהיים ו'יהיה טוב', בואו נלך רגע לתחקיר אחר של אסנהיים, שפורסם ב-2019 בתוכנית 'עובדה'. מדובר בתחקיר על שני מבצעים של שייטת 13 שהסתבכו. הראשון הוא מבצע ההשתלטות על משט המרמרה, והשני עוסק במבצע בסוריה שנכשל כשלון חרוץ. בתחקיר שוחח אסנהיים עם קצינים שהשתתפו במבצעים הללו, בעודם שוטחים בפניו את מחדלי הפיקוד בפרשות ואת הטיוח של התחקירים. היחס שמקבלים שני הקצינים הללו מאסנהיים הוא כמרחק בין שמים וארץ לעומת מה שזכה לו וינטר ב'יהיה טוב'.

"אתה חייב שמישהו יעצור את זה, מתחנן לאלוהים שזה ייעצר וזה לא נעצר" פותח את התחקיר קולו של סרן עומר ענבר. הצופה מבין מיד שהאנשים הטובים בסיפור הם הקצינים המרואיינים. "לוחמי השייטת וסיירת מטכ"ל שהיו שם לא ישכחו את הכשלון המבצעי ולא את ההשתקה וההסתרה שאחרי" מכריז אסנהיים בפתיחת התחקיר, וכל בר-דעת מבין בצד של מי נמצא המראיין.

"למה אתם לא צועקים, מה קורה אתכם?" תוהה סרן עומר ענבר. "יש אווירה של שתיקה, לא שואלים שאלות קשות, לא מסבכים את המצב" אומר ד', מפקד בשייטת. "אנשים מפחדים לדבר, להגיד את האמת ולהביע את דעתם" אומר סרן זיו גרשוני. "או שאתה מתיישר או שלא".

בואו נבדוק רגע מה טוענים הלוחמים והקצינים בתחקיר הזה: הם מייחלים למפקדים אמיצים, שלא יסכימו עם תרבות הטיוח וההשתקה שמתגלה בתחקיר, שלא יישרו קו עם המערכת באופן אוטומטי; הם מבקשים את אותה הדמות של קצין כמו וינטר, שאסנהיים מתעקש להוציא כטראבל מייקר וסוס פרוע שיורה לכל הכיוונים. איך אומרים? הכל עניין של פוזיציה.

בתחקיר של 'עובדה', אסנהיים מזוהה לחלוטין עם הביקורת של הלוחמים ולא מוצא לנכון להטיף מוסר לקצינים, שבחרו לעקוף את המפקדים הישירים שהורו להם ליישר קו, פנו לדרג בכיר יותר ואחר כך גם לתקשורת.

"הקצינים שידברו כאן החליטו שאי אפשר יותר לשתוק", מסביר אסנהיים. "הם יחשפו מסכת של שקרים והסתרות, טיוח גדול ומגיע עד לצמרת". הוא אף מגדיל ומרים טלפון למפקד חיל הים שהיה אחראי על המבצעים, האלוף רם רוטברג, ומקשה עליו בשאלות, גורם לו להתפתל. ואם לא די בכך, אסנהיים מתקשר לשופט טירקל שהיה אחראי על ועדת החקירה בנושא המרמרה וגורם גם לו להזיע, כפי שראוי שייעשה בתחקיר עיתונאי. מדוע בתחקיר אחד אסנהיים רואה את עצמו כמי שמשמש פה ללוחמים ולקצינים שביקשו לחשוף התנהלות שערורייתית של הדרג הבכיר בצבא, בעוד שכשוינטר חושף עוולות ושקרים של אותו דרג ממש, אסנהיים רואה את עצמו כמגן על הדרג הבכיר ולא טורח לאתגר אף אחד מהם בשאלות קשות?

בבחירה בין כל אלה לבין אג'נדה פוליטית, ברור לכל שגם מבחינת אסנהיים יש מנצחת אחת בלבד

כשאסנהיים מראיין את רס"ן זיו גרשוני, קצין שייטת מצטיין, הוא מביא לוחם שמעיד כי גרשוני הוא "פרסונה לא שגרתית, קצין לא קל לעיכול", אבל "כשאתה יודע שהוא המפקד אתה הולך בלי לשאול שאלות". חשוב לאסנהיים להבהיר עד כמה זיו גרשוני הוא קצין שלוחמיו מעריצים וילכו אחריו באש ובמים, למרות שאת הפיקוד שמעליו גרשוני בהחלט מאתגר. וינטר לא זכה לכך בראיון שלו. רק הבעייתיות הודגשה, אף לוחם לא צולם מעיד על המפקד הנערץ, למרות שככל הנראה יש אלפים של לוחמים שחשים כך.

כשאסנהיים מתאר את התחקירים שהצבא עורך על שני המבצעים שכשלו, הוא מכריז כי "נחשפת תמונה מטרידה. מישהו מתעקש לעצב מחדש את האמת". האם זה לא מה שעושה אסנהיים עצמו כאשר הוא נועץ את הבעיה של השיחה בין וינטר ובנט בנושא המנהרות, בכך שמדובר בשיחה של קצין עם פוליטיקאי, ולא במידור הדרג המדיני ע"י הפיקוד הבכיר של הצבא? הן גרשוני והן ענבר בוחרים (כראוי) לעקוף את מפקדיהם הישירים ולפנות לדרגים גבוהים יותר כדי להתריע מפני העיוות של התחקיר, ולנסות לתקן את המערכת. התחקיר של אסנהיים מגבה אותם לגמרי, בעוד שכשוינטר מתאר פעולה כמעט זהה, הוא מקבל הטפות מוסר ותוכחות.

"הגיבורים של הסיפור היו שמחים להשאר בחושך, אבל מלבד לסכן את חייהם באומץ בקרבות קשים תחת אש, הם חונכו על עוד ערכים: חשיבות התחקיר, היכול ללמוד מטעויות והנאמנות לאמת. ובבחירה בין השתיקה לאמת יש מבחינתם מנצחת אחת בלבד", מסכם אסנהיים את התוכנית של עובדה.

אני מניחה שגם עומרי אסנהיים חונך על אותם ערכים: חשיבות התחקיר, נאמנות לאמת, עיתונות הוגנת ואובייקטיבית; אך בבחירה בין כל אלה לבין אג'נדה פוליטית, ברור לכל שגם מבחינת אסנהיים יש מנצחת אחת בלבד.

--- title: על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק א' author: הדס צורי date: 2024-12-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/570 --- # על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק א'

https://open.spotify.com/episode/4ta8ktyFaFU7OIXC6pmS15?si=18aa064f99904de1

צפו בראיון - ראיון הפרישה

"עופר וינטר לא שותק יותר והוא יורה. לכל הכיוונים", פותח רוני קובן בטון רב משמעות את הפרק הראשון של העונה בתוכנית "יהיה טוב" של תאגיד השידור. "וינטר is coming", מכריז המראיין עומרי אסנהיים בסיום הראיון הבלעדי שהעניק לו תא"ל עופר וינטר רגע אחרי פרישתו מצה"ל.

כתבתי בעבר טור על ואל עופר וינטר בערוץ 7, הקורא לו לצאת ולדבר לציבור. חשבתי אז שאין לו רשות שלא לחשוף את מה שהוא יודע על המתרחש בצבא, במיוחד אחרי המידור של הדרג המדיני בשמחת תורה; וכי גם אם עופר וינטר פגוע ושבור מהיחס שקיבל בצה"ל, מאי קידומו ומהכישלון של הצבא בגזרה שעליה היה מופקד בעבר, הוא מחויב לצאת לציבור ולספר את מה שהוא יודע, לחשוף את העיוותים והמניפולציות שמפעיל המטכ"ל על נבחרי הציבור. שלחתי לווינטר את הטור, ומתגובתו הבנתי כי הוא אכן מתכוון לצאת אל הציבור ולדבר, אך שוקל בכובד ראש איך ומתי לעשות זאת.

קיוויתי מאד שווינטר לא יבחר ללכת לפוליטיקה. האינטואיציה שלי אמרה שזה לא התחום המתאים עבורו, בטח לא כעת, וכי הליכה בדרך פוליטית לא תאפשר לדברים שהוא יחשוף להביא לזעזוע ולתיקון של המערכת הצבאית הבכירה.

הראיון שלו אצל אסנהיים אכן חשף דברים מטלטלים, אבל בעיניי הוא עשה טעות גדולה בבחירת הפלטפורמה והפרסונה שדרכן בחר להתבטא

כעת בחר עופר וינטר לדבר. הראיון שלו אצל אסנהיים אכן חשף דברים מטלטלים, אבל בעיניי הוא עשה טעות גדולה בבחירת הפלטפורמה והפרסונה שדרכן בחר להתבטא. בכך הוא חיזק את תחושתי שהתאמתו לפוליטיקה עוד מצריכה הוכחה, וייתכן שטוב יעשה אם ינסה להשפיע מבחוץ על הנהגת המדינה, ולא מתוך הקלחת הפוליטית הדורשת כישורים אחרים. וינטר בחר להתראיין לראשונה לתקשורת בבמה שעיוותה את דבריו והציגה את דמותו באור שלילי – וזאת מתוך כוונה תחילה. האיש שרבים בציבור חיכו זמן רב למוצא פיו עשה זאת בבמה שהיא מהגרועות ביותר עבורו: בתאגיד, שהוא גוף עם אג'נדת שמאל מובהקת, ובפלטפורמה של עומרי אסנהיים ורוני קובן – שני עיתונאים שתפיסת עולמם רחוקה כמטחווי קשת מזו של וינטר.

מה היו שיקוליו של וינטר להתראיין ב"יהיה טוב"? הרי כל במה הכי מכובדת שבנמצא הייתה מקבלת אותו! מדוע לא הלך להתראיין אצל עמית סגל, ינון מגל, נוה דרומי או אילה חסון? מדוע הלך לבמה שברור לכל בר דעת שתמסגר את דבריו בדרך הנוחה להטיה הפוליטית שלה, שבה אין הוא מאמין? לווינטר פתרונים.

הבחירה הזו של וינטר הזיקה גם לציבור הימני והדתי שאותו הוא מייצג במידה רבה. תא"ל וינטר הפך לסמל בציבור הימני והדתי, שראה בו גיבור טרגי, לוחם ללא חת שקידומו סוכל בשל דעותיו ואמונתו. במקום להיות נאמן לציבור הזה, המייחל לשמוע אותו, וללכת לבמות המייצגות את תפיסת עולמו – וינטר בחר ללכת לבמה שמייצגת את השמאל הישראלי, מחנה שבוודאי שמח ומברך על כך שווינטר לא קוּדם, ושאינו חולק עימו את אותן תפיסות עולם.

"נחקר באזהרה"

התחקיר של אסנהיים הציג את עופר וינטר כקצין בעייתי, 'טראבל מייקר' שמתעמת באופן סיסטמטי עם הדרג שמעליו, שאינו מקבל מרות, שש אלי קרב ללא שיקולים רציונליים – בעוד תדמית זו חוטאת למציאות באופן חריף. איך אסנהיים עושה זאת? בואו ננסה לברר.

עומרי אסנהיים הוא עיתונאי המרבה לראיין אנשי צבא וביטחון, ובדרך כלל הוא מראיין אותם בהזדהות ובאמפתיה הגובלת בהערצה של ממש, מאזין להם רוב קשב ומשתדל לתת לקולם את הבמה האוהדת ביותר. למרבה הפלא, בראיון עם וינטר – קצין לוחם מעוטר ובעל זכויות רבות ורקורד מרשים – אסנהיים נוזף, מבקר, מטיף ומתאמץ להראות דווקא צדדים לא מחמיאים של המרואיין. כאשר רוני קובן מכריז בפתיחת התוכנית כי עופר וינטר סיים לשתוק "והוא יורה. לכל הכיוונים", הוא נותן קריאת כיוון לכל הראיון ומציג את המרואיין כאדם לא שקול הנוהג בפראות וללא שיקול דעת. נוסף על כך הוא רומז, כי אף שווינטר מזוהה כאיש ימין, גם הצד הימני לא ייצא נקי מהראיון, וזאת כהבטחה לצופים: "יהיה טוב" לא תאפשר להשאיר את ביבי מחוץ לתמונה. כל תמונה שהיא. בהמשך הכתבה נראה איך אסנהיים מתעקש על כך שעופר וינטר יגיד שגם נתניהו אחראי למחדל, וזאת למרות שמדובר באיש צבא מובהק שבא לדבר על מחדלי הצבא ועל העוולות שנעשו לו באופן לא מוסרי, ושהתחקיר כלל אינו קשור לנתניהו.

התוכנית נפתחת בפס קול מתוך כתבה על חקירה שהתנהלה כנגד וינטר אחרי צוק איתן: "מפקד גבעתי תא"ל עופר וינטר נחקר היום באזהרה"; אין בנמצא קריאת כיוון ברורה מזו, לאמור: עופר וינטר הוא קצין בעייתי שפרשות מפוקפקות נקשרו בשמו. הקו הזה ימשיך לאורך כל הראיון, כאשר ההתבלטות של וינטר כלוחם וקצין משכמו ומעלה, אדם שיש לו רקורד מרשים של הצלחות ושפקודיו מעריצים אותו, לא תודגש אלא תוזכר באופן משני, ולעומת זאת המקומות שבהם וינטר הגיע לעימות עם הממונים עליו יהוו את עיקר הראיון. "קצין דעתן, לפעמים מרגיז בהתעקשות לעמוד על שלו", אומר אסנהיים על וינטר; "פקודיו יעריצו את התכונה הזו שלו – סוס פרוע שדוהר קדימה, אבל מפקדיו יבחנו אותו תמיד בחשדנות". 'סוס פרוע' היא הגדרה שמצטרפת לתדמית שאותה מבקש אסנהיים להצמיד לווינטר יחד עם 'יורה לכל הכיוונים', והיא תדמית של אדם לא שקול, פראי ולא מרוסן, השש אלי קרב מבלי להתחשב במגבלות. אלא שבתחקיר עולים שני סיפורים שונים לחלוטין: וינטר מקבל פקודות להוציא את לוחמיו לפעולות המסכנות את חייהם ללא הכרח אמיתי, והוא מסרב לבצע את הפקודות הללו ומתעמת על כך עם מפקדיו. למרבה הטרגדיה, בעוד את אחת הפעולות הצליח וינטר לבטל ולשמור על חיי חייליו, את השנייה לא עלה בידו לבטל, וזוהי הפעולה שנהרגו בה בניה שראל, ליאל גדעוני והדר גולדין הי"ד.

העובדות הללו לא מפריעות לאסנהיים להציג את וינטר כאדם הדוהר לקרב ללא שיקול דעת. כשווינטר פוקד על חייליו להביא את הדר גולדין שנחטף בידי החמאס, וזאת למרות שהתנגד לפעולה המדוברת וצפה את תוצאותיה, אסנהיים שואל בפנים חמורות סבר: "נהרגו 30 חפים מפשע בפעולה הזו. אתה מצטער?".

לא, אין לתאר.

וינטר הציג בפני יעלון פתרון צבאי טהור, שמטרתו לשפר את היכולות של הצבא ולהגביר את הביטחון של היישובים והלוחמים, אך אסנהיים בוחר להדגיש את היותו של יעלון דרג מדיני, כאילו זה עיקר העניין

"וינטר והשטויות שלו"

את פתרון בעיית המנהרות שווינטר הגה לפני צוק איתן ושהצליח מעל למשוער, אסנהיים בוחר להציג לכתחילה בציטוט מספרו של תא"ל גיא חזות על הלעג שהיה במטכ"ל כלפי ההצעה שהביא וינטר: "עוד פעם וינטר עם השטויות שלו". הציטוט מוצג בגדול על כל המסך, וזאת כדי לחבר ולהדק בתודעה של הצופה את עופר וינטר עם המושג 'שטויות'. את ההצלחה המסחררת של "השטויות" הללו אסנהיים שוכח משום מה להדגיש. כאשר וינטר מתאר תרחיש הזוי, שבו הוא מתעקש להציג את פתרון בעיית המנהרות לשר הביטחון שמבקר בחטיבה למרות התנגדות מפקדיו, אסנהיים נוזף בו: "אבל אלה המפקדים שלך, אתה מסרב פקודה!". "הוא יכול להגיד לך מה להגיד, הוא המפקד שלך", מרצה המטיף בשער. וכשווינטר אומר כי "שר הביטחון נמצא מעל הרמטכ"ל", מתעקש אסנהיים: "אבל הוא לא המפקד שלך!". אסנהיים מתרכז בעובדה שווינטר עקף את הרמטכ"ל כשהראה לשר הביטחון פתרון פורץ דרך לבעיית המנהרות, פתרון שאכן עבד נפלא וסייע במערכה, ולא בעובדה שלולא היה וינטר מתעקש על כך היה עלול להיגרם אסון גדול וטרגי. מדוע אסנהיים לא פונה לרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ומאתגר אותו בשאלה: 'למה התנגדת לפתרון של וינטר, שאכן עבד נפלא?' – הרי זו הפעולה העיתונאית המתבקשת!

"זו לא הפעם האחרונה שבה וינטר יסבך עצמו בין צבא ופוליטיקה", מסכם אסנהיים את האירוע הנ"ל, וזאת אף שאין באירוע הזה שום קשר לפוליטיקה. וינטר הציג בפני יעלון פתרון צבאי טהור, שמטרתו לשפר את היכולות של הצבא ולהגביר את הביטחון של היישובים והלוחמים, אך אסנהיים בוחר להדגיש את היותו של יעלון דרג מדיני, כאילו זה עיקר העניין.

מכאן מדלג אסנהיים לאירוע שבו וינטר סיפר לשר נפתלי בנט על קיום המנהרות החוצות את הגבול לישראל – עובדה שלא הייתה ידועה לדרג המדיני אך הייתה מוכרת היטב לכל מ"פ ומג"ד בשטח. "וינטר הוא קצין במדים, בנט שר בקבינט, פוליטיקאי", מדגיש העיתונאי המזועזע, כאילו זו הפעם הראשונה שקצין במדים מדבר עם פוליטיקאי. "המפגש מתבצע בניגוד לפקודות ולנהלים, מעל הראש של הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר", מתרגש אסנהיים, בעודו מתעלם לחלוטין מהעובדה כי הפיקוד הבכיר ממדר את הקבינט מבעיית המנהרות החוצות את הגבול לישראל.

על סיקור אוהד ותקשורת בררנית – חלק ב'

--- title: סכסכנותם – אומנותם author: אודי בן חמו date: 2024-12-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/571 --- # סכסכנותם – אומנותם

דברים פשוטים.

המגמות הגדולות בעם ישראל ברורות מאוד. הדמוגרפיה מספרת את הסיפור יותר מכל. רוב הולך וגדל בעם ישראל נע שיטתית לכיוונים לאומיים, ציוניים ויהודיים יותר.

אז מדוע בכלל להתייחס למודעה קטנה וחסרת משמעות שכזו?

אנחנו הרי משתדלים לא להתייחס לסוגיות חריגות ונדירות.

רק פרט המעיד על הכלל ראוי להתייחסות וניתוח.

אלא שהמודעה הזו היא אב טיפוס עקרוני של שיטת פעולה קבועה שכדאי לזהות את מאפייניה, וכבר כתבנו על כך לא מעט. אילולא הייתה כזו, כלל לא היינו מתייחסים אליה.

כמובן שיש מחלוקות בתוך המחנה הלאומי, ואסור לטשטש אותן, אבל אחדות סביב זהות יהודית ברורה – זהו המרכיב החזק ביותר של המחנה הלאומי.

ולכן כדי לקלקל, לעכב ולהפריע למגמה הזו, ממנה יש הפוחדים כל כך בגלל בורות, הם משתמשים בשיטה הישנה והמוכרת הנקראת "הפרד ומשול" – תקיעת טריז בתוך המחנה הלאומי והרחבת נקודות המחלוקת הקיימות בו באופן טבעי.

שיא השיאים של השיטה הזו בא לידי ביטוי בתמיכה בנפתלי בנט על ידי השמאל ועיתון 'הארץ' בממשלת הריפוי, שאותה איחד כזכור מנסור עבאס.

(אגב, כל יריב פוליטי מוכשר מנסה לפעול כך בתוך הקואליציה הנגדית המורכבת מחיבורים שונים. ולהבדיל, זה נכון גם בשדה הקרב מול אויבים מרים).

כמה הערות:

א. פרסומת לא פועלת על השכל, היא פועלת על הרגש. השכל חוקר, מעמיק, מבקר, מוציא ומכניס. ואילו הרגש נפעל על ידי מסרים, לרוב חזותיים, ללא מחסומים.

כך עובדת מערכת השיווק והצרכנות, ויעידו על הצלחתה מדפים מלאים במוצרים לא הכרחיים המצויים בכל בית.

ב. כשאדם למשל צופה בטלוויזיה, העמדה הנפשית שלו היא לא עמדת מוצא של חקירה, בירור ודיוק המתאימים יותר לבית מדרש המתחקה אחר אמת, אלא למצב של שקיעה בכורסא וקבלת כל תוכן ללא מחסומים וללא מסננים. משל היה 'כולבויניק' בחדר האוכל אליו משליכים את כל הפסולת.

ג. הרגש הראשוני שחש אדם הנתקל במודעה הזו הוא זעם, כעס וחרון אף החוסמים עוד יותר את הפעלת השכל הנדרש כדי לברר אמת לאמיתה.

לאחר שהופעלו בלוטות הרגש, האדם הפשוט כבר אינו שואל מה עומד מאחורי מודעה סכסכנית כזו, בבמה כזו וללא פרסום האחראים עליה.

ד. ואם זעם זהו הרגש שמיד מופעל, נשאלת השאלה למי יש אינטרס שרגש שכזה יוצף? את מי זה משרת בדיוק?

ה. בפשטות, מודעה שכזו משרתת את מי שמעוניין לפרק ולקעקע את המחנה הלאומי הזה.

ו. הציבור החרדי הרי לא מנסה לשכנע בתפיסתו ולקדם עולם רעיוני שקשה מאוד להבינו במרחב הציבורי, ואפילו בבתי המדרש של הציונות הדתית. ובשעת מלחמה נכון הדבר שבעתיים.

והצהרה על כך שאריה דרעי צודק, כפי שכתוב במודעה, גם כן מפעילה בלוטות זעם של מי שתמיד מזכירים את שמו בהקשר הסכמי אוסלו הידועים לשמצה.

אבל פרסום שכזה בבמה של הציונות הדתית? אין לכך שום ערך אלא למטרת סכסוך ופילוג זדוניים. לכאורה כמובן

ז. החרדים הרי ברובם המוחלט (למעט קיצוניים שאכן קיימים) מלאי הערכה לציבור המוסר את נפשו בשדה הקרב ומשלם על כך מחירים כואבים.

לקמפיין כזה אין שום סיכוי לקדם את עמדת החרדים שנמצאת במיעוט.

ח. מילא אם הפרסום היה פנימי בחברה החרדית, ניחא. ניתן בהחלט היה לקבלו כפשוטו. העמדה העקרונית הרי לא השתנתה שם.

אבל פרסום שכזה בבמה של הציונות הדתית? אין לכך שום ערך אלא למטרת סכסוך ופילוג זדוניים. לכאורה כמובן.

ט. ככל שיימשכו הימים יגברו המניפולציות, והשימוש הציני ברגשות הצפים בעת מלחמה יחזור שוב ושוב באופן מגוון. כדאי להתחסן מפניהם ולדחות כל ניסיון, מכל צד, שמקדם סכסוך ופלגנות.

י. הדברים הללו נכתבים לאזרח הפשוט. לא לחוקר מדופלם שמנסה להתחקות אחר המפרסמים ומטרותיהם. (אגב, פניתי לעלון לבירור, משרד הפרסום איתו הם עובדים לא חושף את העומדים מאחורי המודעה).

זו צריכה להיות עמדת המוצא הפשוטה כשרואים כזו מודעה. זוהי לא חשיבה קונספירטיבית, ההיפך הוא הנכון. זו חשיבה לוגית לגמרי.

חנוכה שמח.

--- title: 'שובה אחים' author: איתי אסמן date: 2024-12-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/572 --- # 'שובה אחים'

'שובה אחים' היא התארגנות אזרחית של קובי טרבלסי ואחיו, בצומת מושב שובה בעוטף.
הם התחילו את פעילותם בשעות הצהריים של שמחת תורה בשנה שעברה, ומאז לא עצרו.

מיד לאחר המלחמה קמו יוזמות רבות שעזרו ללוחמים באמצעות תרומות, אוכל, מזון, עיסויים, השלמת ציוד צבאי ועוד.
עם ישראל מתגלה ברוב תפארתו בגילויי חסד ללא גבול.
המתנדבים עושים זאת מתוך אהבה גדולה, לב פתוח וללא תמורה, למרות שהינם בעלי משפחות ועובדים לפרנסתם.

כאמור, המתחם מחמם הלב הזה פועל 24/6 מהיום הראשון של המלחמה ועד היום. הוא נמצא ליד מושב שובה, הסמוך לנתיבות, וכל הלוחמים בגזרת עזה מכירים ומוקירים אותו.
עוצרים להתרעננות, מעמיסים פינוקים וזוכים לעיסוי מאנשים עם ידי זהב, ולב – עוד יותר.

יש מקומות נוספים כאלה בארץ, אנא שלחו לי בפרטי ונפרסם בהמשך.

--- title: ימים היסטוריים author: אודי בן חמו date: 2024-12-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/573 --- # ימים היסטוריים

העולם סביבנו משתנה – סדרים חדשים נבנים, זהויות מתעצבות מחדש, והעם בישראל צומח מתוך משברים. בתוך כל אלה, גדילתנו הלאומית מתעצבת אל מול מתנגדים ומשבשים, אך הסיפור הגדול של התחזקות הזהות היהודית והלאומית יישאר לדורות.

'ימים היסטוריים' אינו ביטוי מליצי סתמי או מילים ריקות כדי לתאר תחושות סובייקטיביות.

אנו נמצאים בימים היסטוריים משום שהרבה עוגני חיים וצורות חשיבה שהיו לנו עד לא מזמן מחליפים את משמעותם ומשתדרגים. מבית ומחוץ.

(גם בחירת טראמפ לנשיא ארה״ב מעידה על כך; העולם הפרוגרסיבי התערער).

כך עולם שלם הולך ומשתנה מול עינינו ממש, ועולם אחר הולך ונבנה.

כשאומרים ‘עולם', אין הכוונה לממד הפיזי, אלא עולם במובן של סדר חוקים מסוים.

כמו ש'עולם הבישול', 'עולם הילדים' או 'עולם המוסיקה' הם עולמות המבטאים סדר וחוקיות מסוימים.

סיפרנו לעצמנו כל מיני סיפורים על מי אנו ומה חיינו, מה כוחנו ומהן מגבלותינו, לאן נשואות עינינו והיכן נתונות מחשבותינו.

ופתאום אנו מגלים שאנחנו שייכים למרחבים אחרים לגמרי של זהות ומשמעות.

בימים האלה, בתוך הרעש והמהומה, באופן פלאי ובלתי מתוכנן לגמרי – אנו גדלים.

וגדילה כרוכה בכאב.

כשלילד קטן צומחת שן, הוא בוכה וכואב. ברגעים האלה יש שיתמקדו בכאב ובבכי הגלוי, ויש שאמנם יזדהו עם הכאב, בוודאי, אך גם ישימו לב לקומת החיים החדשה ההולכת וצומחת.

ברגעים הלאומיים הגדולים האלה ייזכרו גם כל מיני דמויות ומערכות שלא התעלו לגודל השעה ולא הצטרפו ל׳זרם המרכזי הגדול׳.

בשעה הגדולה הזו בולטים מאוד כל מי ש'פועל עם א-ל', ומצד שני כל מי שמפריע ומתרכז במגמות הפוכות.

מי שמציק לראש הממשלה במשפט הזוי תוך כדי מלחמה, ומי שעוצר נגָד מילואים אחראי ומסור, ומי שמפגין וצורח כאחוז טירוף ומאיים במלחמה נגד בני עמו, ומי שמנסה בכל כוחו לאבד את צורתנו הלאומית ולטשטש את זהותנו, ומי שבאלימות ובלוליינות ורבאלית לא מאפשר תיקון עמוק של מערכות המשפט, התקשורת, הביטחון וכו׳ – כל אלה, בפעולתם הנגדית, מבליטים את גודל השעה. כהבדל שבין מר למתוק, בין גנות לשבח ובין אור לחושך.

אמנם ישנם מחמיצי שעה רבים; אך בשעה הגדולה הזו, כמו בשעת הדלקת נרות החנוכה, כדאי להתמקד קודם בסיפור הגדול ורק אח״כ בפרטים הקטנים.

הסיפור הזה חזק יותר ויישאר פה לדורות. בע״ה.

חנוכה שמח ושבת שלום!

--- title: הקיבוץ והגוש author: עירית לינור date: 2024-12-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/574 --- # הקיבוץ והגוש

מעבר לקו הירוק והשער הצהוב: עירית לינור על הקשר החדש בין גוש עציון לקיבוצי העוטף

בכתבה של יגאל מוסקו לחדשות 12, על הקשר החדש בין תושבי גוש עציון לבין קיבוצי העוטף, בלטו דבריו של אבידע בכר מקיבוץ בארי.
בכר, ששכל את אשתו ואת בנו בשבעה באוקטובר, טלטל את הלב כשאמר: "אני אגיד דבר קשה, מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי. אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר, 'מה הם גרים שם'? הייתי אומר, אולי, 'מגיע להם', הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה, שילמתי עליו הרבה מאוד, מזל שאת השיעור הזה למדתי".

אך באילו תנאים מתקיים המפגש בין האנשים הטובים מניר עוז ובארי לבין אנשי גוש עציון?
המפגש החשוב, הצורב, היה כאשר לוחמים מהגוש עזבו הכול ונחלצו לעזרת אחיהם בקיבוצים.
חלקם שילמו בחייהם. אחר כך באו מפגשים כמו אלה שתיעד מוסקו: בעצרות חטופים, בגוש עציון ובקיבוצי העוטף.

באחת העצרות, הרבנית הדסה פרומן מתקוע מדברת על תחושת שותפות בין אנשים שקשורים לאדמה.
תושב נווה דניאל מדבר על תמיכה בעיסקה אחראית, אחר מביע זעזוע מבן גביר וסמוטריץ'.
ברקע קוראת המנחה את רשימת החטופים ואחרי כל שם צועק הקהל "עכשיו!".
קיבוצניקית מבארי מודה שנוכחות אנשי הגוש בעצרות עוררה בה חשד בתחילה (למה? מדוע היא חושדת?) אבל בסופו של דבר השתכנעה שהם באו בלב פתוח ובנפש חפצה ואולי הם יוכלו "להשפיע מבפנים". ככל הנראה יסייעו לציווי "עכשיו".

אך באילו תנאים מתקיים המפגש בין האנשים הטובים מניר עוז ובארי לבין אנשי גוש עציון?

חיזוק לתפיסת הקיבוצניקים את המתנחלים כ’יחצ"נים שימושיים' מתקבל גם מסיור שערכו בקיבוץ בארי. מדריכת הסיור מבארי אומרת למתנחלים בגלוי, ובחיוך אוהב: "התקווה שלי זה שאם הצעקה לעסקה תבוא מכם – היא תישמע אחרת ממה שהיא באה ממני, ובגלל זה הקשר איתכם הוא חשוב ויקר לי מאוד".
הקשר יקר לא מפני שהם אחים, לא מפני שחלקם חירפו את נפשם בשבעה באוקטובר ויצאו להילחם למען הקיבוצניקים, אלא כי אנשי הגוש פשוט נראים להם יותר אפקטיביים.
הם עדיין מאמינים בשקר שעל פיו נתניהו לא מסכים לעסקה כי החטופים הם שמאלנים.
מוסקו, מצידו, מוסיף פרשנות:
תנועה טקטונית של התקרבות בין שני מגזרים שהיו פעם "יריבים מרים".
באיזו שנה, חודש, דקה, היו המתנחלים יריבי הקיבוצים? איך התבטאה המרירות, ומצד מי?
אבידע בכר, בכנות ובחשבון נפש אכזרי, ענה על השאלות האלה.
אלון פאוקר, היסטוריון מקיבוץ בארי, מודה שלפני השבעה באוקטובר לא הסכים לחצות את הקו הירוק, מסיבות אידיאולוגיות. אחרי השבעה באוקטובר, האידיאולוגיה נותרה בעינה, אבל כעת הוא לא שונא את המתנחלים, אלא סבור שהם אזרחים טובים שעשו שגיאה והתיישבו במקום הלא-נכון.
בבוא היום פאוקר יפנה אותם באהבה והערכה.
חיה לאה גולדנברג מאלון שבות מכה על חטא שלא השתתפה בדיונים על עתיד ההתנחלויות ולא היתה מודעת "לכעס הגדול שחווה חלק גדול מהציבור עלינו". עכשיו היא אסירת תודה לקיבוצניקים שהפרו את החרם.
חרם של מי על מי?
אחת המתיישבות טוענת שההבדל בין הרצי לנתניהו הוא שבעיניים של הרצי רואים כאב, ובעיני נתניהו – לא.

לא רק עסקת חטופים מנסה להתגבש כאן. במפגשים מנסים להגיע גם להסכמות בתחומים אחרים.
ועדת חקירה ממלכתית ובחירות. אה, ועוד משהו: עניינים כמו הקמת מדינה פלסטינית ושינויים במשטר הדמוקרטי יתקבלו רק בהסכמה רחבה.

גם את הקשר האנושי – שנוצר בזכות אהבת ישראל של מתיישבי הגוש – אפשר למנף כדי להעביר מסר, והמסר ישן ומוכר: בחירות, ביבי אשם, מדינה פלסטינית. תמיד אותו שיר, תמיד אותו סיפור. חבל

מעניינת ההעמדה זו לצד זו של המדינה הפלסטינית והרפורמה המשפטית.
קיבוצי העוטף, שעל פי עדותו של אחד מאנשיהם היו עמוק בשמאל, עדיין לא מוותרים על חלום המדינה הפלסטינית. תגובת אנשי הגוש שחתמו על העצומה היא לא לפסול את עצם הרעיון על הסף, אלא להשאיר פתח להסכמה רחבה. ובמקביל – תיקון המערכת המשפטית, על פי החלטת הרוב, נמצא על אותה מדרגה של סכנה קיומית.
על הדרך הצליח המפגש האנושי המרגש בין מי שתמיד אהבו לבין מי שתמיד חשדו לגייס עוד כמה תומכים לשתי מטרות פוליטיות: ועדת חקירה ממלכתית ובחירות.
שני נושאים שנויים במחלוקת עמוקה, שלאף אחד מהם אין קשר למצוקת החטופים. שניהם פוליטיים במובהק ושניהם חוסים תחת המטרייה של הזדהות עם משפחות החטופים והרצון להתייצב לצידן בשעתן הקשה.
גם הנושא הזה, גם האהבה ותחושת שותפות הגורל שאפיינה תמיד את אנשי הגוש – מגויסת למען מטרה גדולה יותר: הפלת שלטון הימין ואולי גם מדינה פלסטינית.

כמובן, לא כל הקולות מהקיבוצים ומההתיישבות נכנסו לכתבה. אחרי הכול, מדובר בחדשות 12 וביגאל מוסקו. גם להם יש אג'נדה, וזו כופה את עצמה על המפגש הזה.

ברור שלא נשמעו קולותיהם של משפחות החטופים מפורום "תקוה". אנשים כמו צביקה מור או דיצה אור – נשארו מאחור.
גם את הקשר האנושי – שנוצר בזכות אהבת ישראל של מתיישבי הגוש – אפשר למנף כדי להעביר מסר, והמסר ישן ומוכר: בחירות, ביבי אשם, מדינה פלסטינית. תמיד אותו שיר, תמיד אותו סיפור. חבל.

על הרקע הזה בלטו עוד יותר דבריו של בכר, שכן הוא סימן את הפער בין שתי הקבוצות: אלה נחלצו לעזרת אחיהם בלי לחשוב פעמיים, ואלה – בכלל לא ראו בהם אחים. וגם היום, אחרי שהוכחה אהבתם ומסירותם של אנשי הציונות הדתית, יש מי שמנסה לרתום אותם לעגלת השמאל בתמורה לפתיחת השער הצהוב בפניהם.

--- title: גבורת פכי השמן הנעלמים author: עזרא הימן date: 2024-12-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/575 --- # גבורת פכי השמן הנעלמים

א. לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון 'אנו', מוזיאון העם היהודי החדש בתל אביב. קראתי שמדובר במשהו גדול ומושקע מאוד ברמת המיצגים והטכנולוגיה. ואכן, ריבוי המיצגים, הקדמה הטכנולוגית, עושר הצבעים, הקיפו מכל עבר. מרוב דברים שהיה ניתן לראות, לא היה קל להבחין מה לא היה ניתן לראות. לכאורה, בחירה בין אפשרויות רבות היא אף פעם לא דבר קל, ותמיד משהו עלול לצאת מקופח. למה להיות ביקורתי סתם, יש שיגידו. אם זה על זוטות, הצדק איתם. אך לא כך במקרה הזה. רק כשסיימתי וישבתי לסכם את החוויה שמתי לב שנפקדי המוזיאון לא היו זוטות, אלא ליבת וסלע קיומנו, כגון מעמד הר סיני, ירושלים ובית המקדש. לפעמים מעלימים מעינינו ומשכיחים מליבנו את הדברים הגדולים וחשובים ביותר על ידי להטוטנות של צבעים, מיצגים וקדמה.

ולא רק קודש הקדשים של עם ישראל נפקד מתצוגות המוזיאון, אלא גם האתוס הלאומי הציוני יצא משם ממש בשן ועין; הוא נדחק לפינות נידחות, עם יותר ביקורת וציניות מאשר רוח ופאתוס. את מערכות ישראל לא מצאתי. חייל צה"ל לא ראיתי. היהודים הפרוגרסיביים במדינות המערב זכו לקומה שלמה. הציונות – לפינה חשוכה.

ואם גם קודש הקדשים וגם האתוס הלאומי נפקדו ממוזיאון העם היהודי החדש, אין מה להיות מופתעים שסיפור חנוכה וגבורת המכבים עלו בסערה השמיימה, והוקרבו על מזבח הנדסת העם היהודי מחדש. סליחה, הייתה שם פינה אחת בצד תחת הכותרת 'משחקי הכס', משפט אחד יבש, וסיפור אחד כיצד שלומציון המלכה הייתה פמיניסטית אלופה ורק הגברים סביבה הרסו הכל. התרגיל של הפיכת אתוס לאומי ציוני לסיפור של דיכוי גברי חזר על עצמו גם בפינה הצדדית של מיצגי הציונות. אני בטוח שרבים ביקרו ולא שמו לב כיצד משכתבים מחדש את (חוסר) זהותנו. בימים ההם בזמן הזה.

ב. זה לא היה כך תמיד. גם הציונות החילונית חגגה את חנוכה, אך בעיקר צמצמה אותו לגבורה הלאומית וצבאית שבו. לפני כמעט מאה שנה יצא השיר 'אנו נושאים לפידים', שהפך בקרב רבים לחלופה ציונית מחולנת של חנוכה. את הגבורה הלאומית רצו, אך בלי מלחמת התרבות של היהדות נגד יוון. הפזמון החוזר, 'נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו', שהדהד ועוד מהדהד באירועים וטקסים רבים, מתעלל באתוס המקורי של חנוכה והופך אותו לסיפור נטול קדושה. השיר מתנכר לליבת הסיפור הלאומי, לקודש הקדשים של עם ישראל – מסירות נפש על הזהות והייעוד של עם ישראל, המתגלים בפך השמן הקטן החתום בחותמו של הכהן הגדול. הוא מתנכר לפלא הקיום היהודי, המתגלה בסיפורי הנס.

כשכורתים מהאתוס הציוני את השורש, גם הענפים יפלו. כשמתנכרים לסוד הקיום היהודי המתגלה בניסים ונפלאות שלמעלה מהטבע, מותירים את החג קר ומנוכר. כבר אין כאן משהו גדול מאיתנו, רק אנחנו ומעשי ידינו. מתעייפים מזה. מוזיאון העם היהודי של תל אביב פשוט משלים את התהליך שהתחיל אתוס 'פך שמן לא מצאנו'. אם פך שמן לא מצאנו, אז גם את סוד אהבת ארץ ישראל איבדנו.

מי שחושב שמדים ירוקים אינם זקוקים לפכי שמן קטנים ולניסים גדולים, יגלה שאיבד גם את המדים האלה במוזיאון ענק שמרוב עושר של גוונים וצבעים לא נמצא בו מקום אפילו לחיילים גיבורים

ג. המכבים לא התחילו בסיפור לאומי. הם ברחו למערות ויצאו להילחם על השבת ועל המקדש, על תורת ישראל שהיא ערש קיומנו. לא בכדי נקודת הציון של החג היא תאריך טיהור המקדש. ודווקא מתוך המסירות הזו על קודש הקודשים של הזהות שלנו – הם מצאו מלוכה: חידשו ארץ, לאום, צבא, ריבונות ומדינה. ככה זה בעם ישראל. ציונות שדולקת יותר מדור אחד היא לא תוצר של 'אנו נושאים לפידים', אלא של נאמנות לפך שמן אחד קטן עם חותם של כהן גדול, שברגע האמת נעשה בו נס והוא מעורר לתחייה אומה שלמה.

ד. מי שתוהה למה נשחק הצבא בשנים האחרונות, מי שתר אחרי שורשי הקונספציה, מוטב שיחפש קודם כל במוזיאון העם היהודי של תל אביב. שם יגלה מה המתכונת שמעלימה מהלב את המסירות הציונית. ומי שתוהה כיצד יחידות השדה הצמיחו גבורה כזו אדירה בשנה האחרונה, מוטב שיחפש אותה בפך שמן קטן ובנס גדול, שעדיין חתום בלבבות של עם ישראל, גם כשיש כוחות במרחב הציבורי החושבים להשלים את מלאכת יוון ולהסתדר בלי פכי שמן קטנים ופלאיים.

וכמו שגם יהודי טוב יכול ללכת לאיבוד במוזיאון העם היהודי ולשכוח את מה שהעלימו מעיניו, גם ציבור יכול ללכת לאיבוד בתוך תרומתו לעם ישראל ולשכוח את פך השמן הטהור שבאמת אחראי למסירותו.

מי שחושב שמדים ירוקים אינם זקוקים לפכי שמן קטנים ולניסים גדולים, יגלה שאיבד גם את המדים האלה במוזיאון ענק שמרוב עושר של גוונים וצבעים לא נמצא בו מקום אפילו לחיילים גיבורים.

הרבה צרכים יש למדינת ישראל. אבל פכי שמן טהור קטנים הם שיעשו את הניסים הגדולים שכל כך מאירים את קיומנו, בימים ההם בזמן הזה.

--- title: מי הגורם המעצב את תפיסת הפיקוד של צה״ל? author: איתי אסמן date: 2024-12-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/576 --- # מי הגורם המעצב את תפיסת הפיקוד של צה״ל?

קציני ומפקדי צה״ל הם אנשים ערכיים מאוד, שמוכנים למסור את הנפש למען עם ישראל ומדינת ישראל. הם מקריבים את חייהם יום יום, שעה שעה, ולכן זוכים, בצדק, להערכה מעם ישראל.

כדי לטפח את קציני צה״ל ולהפוך אותם לאנשים מקצועיים ומוסריים יותר, בכירים בתוך המערכת החליטו שהקצינים יעברו כל מיני הכשרות, קורסים ומכוני חינוך.

הרעיון שקצין צריך לעבור קורסים והכשרות אקדמיות הוא רעיון נכון בבסיסו; ככל שהקצין מתקדם הוא צריך מבט רחב יותר על המציאות. אבל כאן נשאלת השאלה: מי הגורם המעצב את תפיסות העולם שעליהן קציני צה״ל מתחנכים ובונים את השקפתם?

הייתכן שנפקיד אנשים בתפקיד ציבורי כה חשוב במסגרת חינוך שאין לנו מושג מה האג׳נדה שלה והאם היא בעד או נגד מדינת ישראל? מסתבר שכן.

במשך שנים רבות שלח משרד הביטחון קצינים בכירים בצה״ל ללימודים בתוכנית של קרן וקסנר באוניברסיטת הרווארד. תוכלו לקרוא רבות על מעללי הקרן הזו ועל תפיסת העולם שלה באתר ״מידה״ (חפשו בגוגל ״הכירו את קרן השמאל שקונה בכירים בשירות המדינה״).

היה אפשר לדון אם מדובר בקרן של שמאל או של שמאל רדיקלי, עד לשנה שעברה, שבה משפחת וקסנר החליטה אחרי 35 שנה לנתק את הקשרים שלה עם אוניברסיטת הרווארד, שם פעלה תוכנית הקרן שהמשפחה תרמה לה ושם חונכו בכירים בשירות מדינת ישראל, ובשירות הביטחון בפרט.

עיקר ההשפעה של תוכנית לימודים יוקרתית היא לא רק בתוכן הנלמד, אלא ביצירת קבוצת ההתייחסות וההשתייכות

מה קרה עם אוניברסיטת הרווארד?

למי שהספיק לשכוח – בתחילת המלחמה, לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה, נשיאת האוניברסיטה הוציאה מכתב שבו היא משווה בין מתקפת החמאס לבין תגובת צה״ל לטבח, במקביל לכך היו 35 ארגוני סטודנטים שתמכו בחמאס והשתוללו בקמפוס, ללא תגובה של הנשיאה. עד ששופט בארצות הברית קבע כי על אוניברסיטת הארוורד לעמוד בפני משפט מכיוון שאפשרה לתקריות אנטישמיות חמורות לקרות בשטחה.

כלומר, אוניברסיטת הרווארד כיום היא פרוגרסיבית קיצונית ואנטי-ציונית, הרואה במדינת ישראל גורם מדכא.

קרן וקסנר ניתקה מגע לאחר שהבינה שהיא לא יכולה להמשיך לתרום לחינוך של בכירים במדינת ישראל דרך התוכנית הקרויה על שמה באוניברסיטת הרווארד.

אבל כאן נשאלת השאלה: מה התוכן הערכי שהנחילו לימודים אלה לבכירים שלנו במשך כל השנים? הרי ברור לכולם שהאנטישמיות שנחשפה שם עכשיו טבועה עמוק בתפיסת העולם של המרצים. מישהו במערכת הביטחון עשה תחקיר? הפיק לקחים? לאיש אין מושג מה תוכן הלו״ז שם ומה יהיה התוכן במקום החדש. ואלו המרצים שהרצו לאלופים רבים בצה״ל! הם למדו באוניברסיטה אנטישמית וקיבלו ממנה מלגה מאוד יוקרתית, שיצרה אצלם קבוצת השתייכות למעמד מאוד מסוים.

חשוב להבין: עיקר ההשפעה של תוכנית לימודים יוקרתית היא לא רק בתוכן הנלמד, אלא ביצירת קבוצת ההתייחסות וההשתייכות, יצירת אליטה שמחויבת לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שהם קובעי המוסר וערכי הנאורות. גם אם כל העם יבקר את הרמטכ״ל או ראש השב״כ, זה לא יזיז אותם, עד שהביקורת תגיע מקבוצת ההשתייכות שהם מרגישים שייכים אליה ואותה הם מעריכים. ההמון נתפס בעיניהם כחבורת בבונים, או, כדברי בוגר קרן וקסנר סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן בנאום 'זיהוי התהליכים' שלו, שהוא מזהה בחברה הישראלית ״התבהמות, התקרנפות והתחסדות״. מי שלא שייך לקבוצת ההשתייכות שלהם, המוסר שלו לא רלוונטי.

לכן, כשהרמטכ״ל וראש השב״כ אומרים ״לקחתי אחריות״ ואינם מתפטרים, זה בגלל האיתות של קבוצת ההשתייכות שלהם. האחריות מבחינתם היא המשך המינויים ולא התפטרות, והמוסר של העם לא מעניין, כי זה מעמד נפרד מהם.

חודשיים לפני הטבח בעוטף עזה הוצגה לקצינים בקורס מג״דים שקופית שמשווה בין הציונות הדתית לחמאס. חודשיים לפני הטבח! בחשיבה האקדמית העקומה אפשר להשוות כל דבר

כשאני אומר תפיסת שמאל, אין הכוונה לנושא שמעל פני השטח כמו היחס למסירת חלקי הארץ לאויב, אלא למובן המהותי של תפיסה פרוגרסיבית, הכוללת טשטוש זהויות ושיח של מדכאים-מדוכאים תוך התעלמות ואף בוז ללאומיות ולמסורת.

התכנים לא נאמרים שם בצורה ישירה אלא בשיח אקדמי נאור ומתוחכם, שלאט לאט מעצב תפיסת עולם וצורת חשיבה.

לא רק באוניברסיטת הרווארד תחת קרן וקסנר עברו קציני צה״ל ככל הנראה אינדוקטרינציה של תוכן אנטי ציוני (זו הרי האג׳נדה שם), אלא גם באקדמיה הישראלית.

חודשיים לפני הטבח בעוטף עזה הוצגה לקצינים בקורס מג״דים שקופית שמשווה בין הציונות הדתית לחמאס. חודשיים לפני הטבח! בחשיבה האקדמית העקומה אפשר להשוות כל דבר. גם היטלר אכל שניצל וגם נתניהו אוכל שניצל, אולי הם דומים? דובר צה״ל אמר שהשקופית הוסרה. האם לדעתכם תפיסת העולם של המרצה השתנתה בעקבות הסרת השקופית? האם הקצינים הבאים שיעברו שיעורים באוניברסיטת חיפה לא ייחשפו לתוכן אנטי ציוני ואנטי דתי?

הדברים שאני כותב כאן הם טיפה בים, עוד לא נגעתי כאן בעשירית מהתוכן הבעייתי שקציני צה״ל מקבלים מדי יום במכוני חינוך, מחקר ובתוך צה״ל עצמו.

גם שימו לב לשקופית המצורפת וכמה היא מתוחכמת.


מצגת לקורס מג״דים באוניברסיטת חיפה, חודשיים לפני הטבח בעוטף.

לאחר הביקורת הציבורית השקופית הוסרה אך המרצה נשארה, ושום תיקון מערכתי לא נעשה


עכשיו אפשר להתחיל להבין איך ראשי הצבא לא הבינו שהחמאס הוא האויב. הם עברו ״טיפולי המרה״ שהסבירו להם שהאויב זה הפילוג בתוכנו, או הממשלה, הדתיים, הימין והחברה הישראלית.

כמו שמזהה התהליכים יאיר גולן אמר: ״החמאס זה מזמן פרטנר״.

האלופים שמשתחררים מהצבא, שעברו בקרן וקסנר, עדיין ממשיכים להשפיע על החברה הישראלית. הם מקבלים תפקידים בכירים כיו״רים ומנכ״לים. מי לא ירצה אלוף בכיר כיושב ראש או כנציג בדירקטריון כדי לייקר את המפעל שלו?

אנשים רבים אומרים מאז תחילת המלחמה את המילה ״קונספציה״, אך מתי מעט מבינים מה היא ואיך היא הונחלה בכל מערכת הביטחון. בינתיים יש קמפיינים לוועדת חקירה ממלכתית, וקמפיין לגיוס חרדים. אבל אין שום קמפיין שאומר שצריך להוציא את כל התכנים האנטי-ציוניים מה"חינוך מחדש" שעושים לקציני צה״ל.

רק מי שמבין שהתיאוריות והרעיונות הם מה שמעצב את המציאות, יכול לתקן

אז מה עושים?

כשרוצים לתקן, מטפלים במערכת ההפעלה ודורשים בקרה על התכנים שקציני צה״ל צורכים.

--- title: איזה עיתון הרמטכ״ל קורא כל יום? author: איתי אסמן date: 2024-12-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/577 --- # איזה עיתון הרמטכ״ל קורא כל יום?

רבות כתבנו על הדיפ-סטייט ועל ההבנה שמדינה זה לא רק ממשלה וכנסת נבחרת, אלא כוחות נוספים המשפיעים על צביון המדינה ואזרחיה לא פחות ממה שמשפיעים נבחרי הציבור: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, הצבא ועוד.

כל המערכות האלו מורכבות מאוד, ורוב הציבור אינו מודע לאופן שבו הן פועלות ומה משפיע עליהן.

אפילו מי שנמצא במערכות האלו מתמודד בדרך כלל עם הגלוי – עם החדק ולא עם הפיל.

וכמו תמיד, הפיל הוא עולם הרעיונות המעצבים, או קבוצות ההשתייכות והאליטות שאותן מערכות כפופות להן.

צה״ל הוא סוג של ״מדינה קטנה״: יש לו מערכת משפט, חינוך, תקשורת ואפילו רבנות צבאית.

וגם לו יש גורמים המעצבים את דמותו ואת החשיבה של פורום מטכ״ל, וחשוב להכיר אותם.

כשהרמטכ״ל גדי איזנקוט הוציא את ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית, הופיעה בכל יום כתבה בעיתון ׳הארץ׳ שקראה לסגור את הענף המשיחי והרעיל הזה

אז מה הרמטכ״ל קורא כל בוקר?

את השאלה הזו שאלתי עוזרי רמטכ״לים בעבר ואת האנשים הכי צמודים אליהם. זה מאוד עניין אותי.

כשהרמטכ״ל גדי איזנקוט הוציא את ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית, הופיעה בכל יום כתבה בעיתון ׳הארץ׳ שקראה לסגור את הענף המשיחי והרעיל הזה.

באותם ימים היה ממש נדמה שאיזנקוט מקריא את מה שכתוב שם.

הייתי בטוח שרמטכ״ל קורא כל יום את העיתון הזה.

אך לאחר בירור קצר הסתבר, שהרמטכ״ל קורא כל יום ״יפעת״.

״יפעת״ היא חברה שעובדים איתה כל משרדי הממשלה וחברי הכנסת, וכל הגופים הגדולים במשק.

מדובר בתוכנה שעובדת על פי מילות מפתח, כגון שמות. שר בממשלה ששמו ׳פלוני אלמוני׳ יבקש שכל פעם שמוזכר שמו או העיסוק של המשרד שלו באיזשהו כלי התקשורת (טלוויזיה, אינטרנט, רדיו ועיתונות מודפסת), הוא או הדובר שלו יקבלו את הכתבה המלאה או הריאיון לסלולר האישי. הדובר ידפיס את הכתבות ויניח אותן על שולחן השר/הרמטכ״ל/מנכ״ל הבנק וכו׳.

כך יוצא שהרמטכ״ל קורא כל יום עיתון ׳הארץ׳ – משום שמערכת העיתון מכירה את המנגנון ודואגת להכניס מילות מפתח בכתבות, והן ייכנסו ל״יפעת״.


דברי הבלע של פרופסור יגיל לוי נגד תא״ל ואך

שדובר צה״ל שלח לכל צה״ל כחלק מלקט כתבות אקטואליות


קצינים הם אנשים שמתמקצעים בתחום הצבאי בעיקר (לפחות אמורים להיות). לרוב אין להם יתרון בהבנה תקשורתית ולא חשיבה ביקורתית כדי לנתח מה אמת ומה שקר בכתבות שהם קוראים.

וכך עיתון ׳הארץ׳, שנראה לרובנו עיתון אנטי-ציוני וחסר השפעה – משפיע הרבה מאוד, משום שהכותבים שם לא מכוונים אל רוב העם אלא לשכבה קטנה של מקבלי ההחלטות, ובנידון שלנו, הרמטכ״ל וצמרת צה״ל. אם צה״ל שולח את זה כל יום בלקט כתבות, אז לכאורה זה ממלכתי וכשר, לא?

על ידי עיתון 'הארץ' טורפד בין היתר קידומו של עופר וינטר.

בעבר כתבתי ש׳עמותת חיל החינוך והנוער׳, שהייתה מורכבת מקצינים בחיל, התכנסה בשנת 2014 למפגש כדי לטפל ב׳התחרד"לות של צה״ל׳, והם כתבו: ״יש לרתום אנשי רוח ואנשי תקשורת שיסייעו לנו, כדוגמת יגיל לוי, נחום ברנע, עמוס הראל ועוד. יש למצוא את הדרך להיכנס לרשתות החברתיות עם מסרים פרובוקטיביים במהלך רציף״ (מצורף תיעוד).

המהלך הצליח, וינטר ה'משיחי' טורפד וקידומו נעצר. הרמטכ״ל ופורום מטכ״ל קיבלו את דף המסרים. הרי ברגע שהתקשורת תוקפת קצין מסוים, הוא הופך להיות ״דמות שנויה במחלוקת״. איזה רמטכ״ל ירצה ״לצאת מהקונצנזוס״ ולחטוף ביקורת ציבורית?

לפני שקצין יקודם, תישאל שאלת המפתח: ״כיצד יגיב עיתון 'הארץ'?״.

כך יוצא שהעיתון הזה, הנראה קטן וחסר חשיבות ציבורית, משפיע מאוד. הם לא כותבים לציבור, לעם הם בזים, אלא לאליטת מקבלי ההחלטות.


גם בעבר קצינים מהמערכת השתמשו ביגיל לוי ועיתון הארץ כדי לטרפד קידום של קצין דתי


חשוב להדגיש: לרמטכ״ל חשוב לא רק שצה״ל יהיה בקונצנזוס במובן של הסכמה עממית רחבה, אלא חשוב לו גם למצוא חן בעיני ההגמוניה, המיוצגת בין היתר באקדמיה. גם ראשי האקדמיה הרי צורכים את 'העיתון לאנשים חושבים' – ׳הארץ׳.

קבוצת ההשתייכות שלו היא אמנם קטנה, אך מבחינתו היא איכותית וערכית. לכן עיתון 'הארץ' כל כך חשוב לו.

נחזור למיודענו, פרופסור יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה.

לוי הוא איש שמאל רדיקלי, מפת הנכבה תלויה על קיר חדרו באוניברסיטה.

במשך שנים העביר הרצאות בצה״ל, שעסקו בעיקר בהסתה נגד הקצינים הדתיים ש'משתלטים על הצבא'. לוי המציא את המושג ״תיאוקרטיזציה״ שלאחר מכן תורגם ל״הדתה״. הוא כתב על זה ספר שנקרא ״המפקד האליון״ (מלשון אל), ושם כתב שבמקרה של קונפליקט, הקצין הדתי יקשיב לרב ולא למפקד. התיאוריה שלו מעולם לא הוכחה מול הכיפות הסרוגות, אלא דווקא אצל חבריו בשמאל –שהקשיבו למפקד האליון שלהם, אסא כשר/ אהרון ברק, וקראו לסרבנות.

לוי אמנם כבר לא מעביר הרצאות בצה״ל, כך מספרים, אבל דובר צה״ל דואג שמאמרי ההסתה שלו נגד הקצינים הדתיים יגיעו לכל צמרת צה״ל דרך ״יפעת״.

השבוע כתב יגיל לוי מאמר נגד תא״ל יהודה ואך, תחת הכותרת ״שטח ההרג של תא״ל ואך״; שם הוא מאשים אותו בקריאת תיגר על הפיקוד הבכיר ובשאר דברי בלע והזיות.

לא זו בלבד שדובר צה״ל דניאל הגרי לא טורח להגן על תת אלוף בצה״ל שמותקף על ידי עיתון 'הארץ', אלא הוא עוד דואג שהמאמר הזה יגיע לרמטכ״ל ולכל קצין בצה״ל!, אין לתאר. צירפתי את המאמר כאן, כדי שתראו מה קיבל השבוע כל קצין בצה״ל בלקט מאמרים.

מה הוא חשב לעצמו? ככה זה כשקבוצת ההשתייכות של בכירים בצה״ל היא עיתון 'הארץ'. כזכור, כשערוץ 14 הפיץ סרטון סאטירי על הרמטכ״ל, הגרי שלח גינוי חריף לערוץ ודרש התנצלות, משל מדובר בצפון קוריאה. כך קרה גם כאשר בחור אנונימי הפיץ סרטון שמבקר את הטייסים שקראו לסרבנות, והגרי הוציא גינוי גם נגדו. אבל כמה כתבות בעיתון 'הארץ' נגד תת אלוף שלא שייך למילייה בניחוח השמאלני של פורום מטכ״ל – את זה צריך לשלוח לכולם. בושה.

זה לא נובע מתוך רוע, זו פשוט צורת החשיבה הרגילה שם.

התמונה במאמר כאן לא נוצרה ב-AI, אלא כך דובר צה״ל שולח את לקט הכתבות שהוא בוחר בקפידה. שימו לב ללוגו הגדול של עיתון 'הארץ', זה לא במקרה. העיתון קטן בתפוצתו, אך החשיבות שלו גדולה בעיני הרמטכ״ל ודוברו.

כדי שצה״ל יחל בתהליכי תיקון אמיתיים ויוכל לנצח במלחמה, דרוש תיקון עומק במערכת ההזנה התודעתית – דובר צה״ל – המזינה את צמרת צה״ל והרמטכ״ל

כמו שלכל שר וחבר כנסת יש דובר, כך גם לרמטכ״ל, וקוראים לו ״דובר צה״ל״. כמו שתפקידו של כל דובר הוא להגן על השר שלו, גם כשהוא טועה, כך גם תפקידו של דובר צה״ל.

אך אם יש לוחם או קצין שאינם מיושרים עם האג׳נדה שלו, הוא לא יגן עליהם.

מסתבר שהתפקיד הוא לא בדיוק הכי ממלכתי, אלא יותר אישי.

כך לא הגן הדובר על וינטר או על תא״ל ברק חירם מפני תקיפות. רק הרמטכ״ל ו'אחים לנשק' זכו ליחס מחבק ולגיבוי. הגרי הוא דובר הרמטכ״ל והאג׳נדות שלו, מדובר במינוי פוליטי כמו שיש לכל חבר כנסת.

בנוסף, לדובר צה״ל יש קבוצה שנקראת ״תא כתבים צבאיים״, להם הוא שולח את כל הדיווחים והכתבות ודרכו הם מתאמים את כל הריאיונות. לכתבים הצבאיים קשה מאוד לבקר בכירים בצבא או את הרמטכ״ל, כי אז הם לא יקבלו ׳אייטמים׳. הפרנסה שלהם תלויה בזה. פרט לבודדים, רוב הכתבים הצבאיים עסוקים באתרוג של הרמטכ״ל ופורום מטכ״ל בכתבות מפרגנות ואפס ביקורת.

כך מתקבעת קונספציה שמובילה לטבח, בלי שום אתגור ושאילת שאלות.

כדי שצה״ל יחל בתהליכי תיקון אמיתיים ויוכל לנצח במלחמה, דרוש תיקון עומק במערכת ההזנה התודעתית – דובר צה״ל – המזינה את צמרת צה״ל והרמטכ״ל.

ועל הציבור לדעת שהמידע המוזן לשם לרוב מגיע מדובר בעל גוון פוליטי, השומר על האינטרסים האישיים של מפקדו במקום על האינטרסים הציבוריים.

--- title: למה הדיפ-סטייט עדיין קיים, ואיך אנחנו ננצח author: בן יעקב סבו date: 2024-12-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/578 --- # למה הדיפ-סטייט עדיין קיים, ואיך אנחנו ננצח

א. מספר אירועים השבוע הזכירו לי את צעירותי בגיל ארבע עשרה, נער הגדל בבית נוטה שמאלה פוליטית וחולם על שלום עולמי מדומיין, צופה בפריים-טיים באורנה בנאי מציגה מתנחלת אלימה הלובשת חגורת הגנה עשויה מהתינוקות שלה. ככה בזמנו הבנתי את החברה הישראלית. לא הייתי צריך יותר מזה. 'ארץ נהדרת' ודומיה סיפקו לי את כל מה שהייתי צריך לדעת על החרדים, על הציונות-הדתית ועל המסורתיים.

לא רק לי, דרך אגב, בסה"כ נער חסר השפעה; רָמז על כך גם אהרן ברק, המתהדר בכך שגונֵי החברה הישראלית מוכָּרים לו מצוין. איך מוכָּרים? דרך 'ארץ נהדרת' שבה הוא מרבה לצפות, הוא מודה.

כמו אהרן ברק, כך גם בכירים רבים במערכות הביטחון, המשפט והפקידות יונקים את דעתם על העם משם ומתוכניות טלוויזיה נוספות, דוגמת 'עובדה', שפרסמה תחקיר 'מטלטל' בשבוע שעבר, או 'דו"ח רולניק' ש'זיעזע את אמות הסיפים'.

חשוב להבין: 'תחקירים' אלו, כמו רבים מקודמיהם, לא נועדו לשכנע אותנו לעבור מחנה פוליטי. יש להם תפקיד חשוב הרבה יותר מבחינת ההגמוניה.

ב. את התפקיד של תוכניות אלו מכנים 'משרוקית כלבים' או 'שירת לווייתנים' – כינוי לאיתות הנשמע רק לאוזניים מסוימות ומעביר את המסר רק למיועדים לקלוט אותו.

הן בכלל לא מיועדות אלינו, מחנה הרוב היהודי, הנתפס מבחינתם כעדר בבונים, בלי קשר לצבע עורנו או למה שיש לנו על הראש.

התוכניות הללו הן חלק מהאיתות העושה דמוניזציה מוחלטת לעם ולנבחריו, כדי לחזק את ציפוף השורות של הדיפ-סטייט שחי על נרטיב 'הצלת המדינה מהעם'.

יש קשר עמוק בין שמירת כוח ההגמוניה של הדיפ-סטייט לבין יצירת תרבות תומכת נרטיב, דוגמת דמויות הומור גרוטסקיות ו'תחקירים דרמטיים' שלא אומרים כלום.

הנרטיב שלהם בנוי על מידור מוחלט של העם ונבחריו ממוקדי קבלת ההחלטות, ואף מידור מיידוע פשוט על המתרחש. כך נוצרה הסכמה מוחלטת של מערכת הביטחון למדר ערב שמחת תורה את הנהגת המדינה, וכך הם ממשיכים לפעול תוך כדי המלחמה ובכל שאר אגפי המדינה, אפילו על חשבון הצלת השבויים, ויש לכך עדויות רבות.

על עוון שבירת המוסכמה של המידור יושב ברגעים אלו נגד מודיעין מצטיין ומסור בשם א' רוזנפלד בחקירות מפרכות, כלוא יחד עם מחבלי נוח'בה.

למען יראו וייראו.

אין להם משהו יותר מסוכן מאשר מישהו שמתחיל לשבור את המוסכמה של ממלכת הדיפ-סטייט.

מה שהכי קשה לעכל בספר הוא איך שהשמאל ניפץ ושבר סופית את כל החוקים. איך אין לו שום כבוד למשחק הדמוקרטי. אפס

ג. ממלכת הדיפ-סטייט

כדי להבין זאת באמת, מומלץ לקרוא את הספר 'בעל הבית' מאת עידו נורדן.

מזמן לא קראתי ספר שגרם לי לכאלו תחושות, כאשר נחשף עד כמה היריב שנאבק בעם ישראל, ברצונו ובזהותו, איננו אויב חיצוני, אלא דווקא השיטה שלנו עצמה, שיטה המקדשת את נטילת הריבונות מהעם ונבחריו בשם אג'נדות פרוגרסיביות וגלובליסטיות, ובעיקר בשם רצון ההגמוניה לנכס לעצמה עוד ועוד כוח.

בספר אנו רואים את המאבקים התת-קרקעיים הפועלים מאחורי הפוליטיקה. איך במגרש הכדורגל של הפוליטיקה הישראלית, השחקנים המכדררים במגרש בכלל אינם נבחרי הציבור, אלא הפקידים, ונבחרי הציבור הם במקרה הטוב אלו שבחרנו לתת להם את המגפון ביציע הקהל, שיצעקו הכי חזק.

מה שהכי קשה לעכל בספר הוא איך שהשמאל ניפץ ושבר סופית את כל החוקים. איך אין לו שום כבוד למשחק הדמוקרטי. אפס. מעבר לעוולה המוסרית וחוסר היושרה, גם המחיר שהעם משלם על כך הוא אדיר. רק כאשר נפנים את זה, נתחיל להחזיר את הכדור לידיים שלנו.

ד. ניצחון העם

מהאתגר שבקריאת 'בעל הבית' נתקדם לספר אחר, מבריק ונהדר – השראה שבנויה מניצחון אחד של נבחר ציבור אחד (ושותפים רבים), ניצחון שיש לו השלכות עצומות על חיינו:

בספר 'הקרב על הגז' של יובל שטייניץ משתף אותנו השר לשעבר בתלאות הרבות שנאלץ לעבור במשרדים שונים, מול פקידים ומשפטנים בעיקר, עד שהצליח להוציא את הגז מהאדמה, לטובתו העצומה של עם ישראל.

אז נכון, הוצאת הגז היא כאין וכאפס לעומת פירוק החונטה הביטחונית, המשפטית והפקידותית, אבל אפשר ללמוד ממנה רבות.

מה למשל?

בראש ובראשונה, כמה אנחנו חייבים להתחיל לתת גיבוי אמיתי לנבחרי הציבור שלנו, המוכנים להתעמת עם המערכת. רק ככה דברים יוכלו להשתנות. נבחר ציבור שרק פוזל להזיז את גבינת ההגמוניה, נכנס לתופת של כתבות המכפישות אותו ואת משפחתו, של חקירות משטרתיות פולשניות ומבזות התרות אחר מסטיק ש'נסחב' בגיל 7, של משפטים מופרכים ומפרכים על לא כלום המרוקנים את הנפש ואת הכיס, של תלונות על הטרדות מיניות שנפתחות לקול חצוצרות אך נסגרות בקול ענות חלושה, של זמבורות מתחת לבית בארבע בבוקר, ועוד ועוד ועוד.

אם בנוסף לכל אלו מגלה הנציג שהציבור נטש אותו, מאין יהיה לו העוז להמשיך?

התמונה לא תהיה שלמה בלי להזכיר לקוראים, שסמל-ראשון יובל שטייניץ הוא נבחר הציבור המזוהה ביותר עם הפצצת הכור הגרעיני האיראני–צפון-קוריאני בסוריה, מול התנגדות ארסית של הגמוניית מערכת הביטחון

דבר שני: שטייניץ מגלם בדמותו אדם שמצד אחד ידע לעשות שיעורי בית באופן מדופלם ומקצועי ביותר, ידע מה הוא רוצה, שהיה לו הרקע הרעיוני העמוק מאחורי המעשים שלו, שידע לספק תשובות אמיתיות חדות ושנונות לכל מי שניסה להערים קשיים לא ענייניים, ויחד עם זאת ידע גם את אומנות ה'דפיקה על השולחן'.

רק זה עם זה – יצליח.

התמונה לא תהיה שלמה בלי להזכיר לקוראים, שסמל-ראשון יובל שטייניץ הוא נבחר הציבור המזוהה ביותר עם הפצצת הכור הגרעיני האיראני–צפון-קוריאני בסוריה, מול התנגדות ארסית של הגמוניית מערכת הביטחון.

לעיתים נבחר ציבור מרגיש שהוא לבד מול המערכת, שרק לו יש בעיות במשרד. נוצרת טעות שאנו בודדים וחלשים.

עלינו להרים ראש יחד, כמו שבעים כבשים המחליטות להסתובב ולהישיר פנים מול הזאב האחד, להבין כאיש אחד בלב אחד שיש פה בעיה מערכתית ושחייבים להתחיל להילחם, ואז לגבות כל אחד שמוכן לשים נפשו בכפו למען העם ונגד שולטי המערכת.

נכון, אנחנו מתעסקים בזה כאן הרבה, אבל לדעתי לא מספיק.

כל סוגיה אחרת מתגמדת אלפי מונים, ורובן אף יתוקנו מעצמן ברגע שנשיב את הריבונות על המדינה לעם ישראל, בע"ה.

--- title: תיאטרון האבסורד ומצעד האיוולת גם יחד author: אודי בן חמו date: 2024-12-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/579 --- # תיאטרון האבסורד ומצעד האיוולת גם יחד

מאיפה בכלל נתחיל בניתוח של הטירוף המוחלט הזה?

איך חלק מציבור שמשלם מחיר כה יקר במלחמה, הרבה מעבר לחלקו היחסי באוכלוסייה, שמתנדב לכל יוזמה ונרתם לכל משימה – איך הוא מוכן למסגר את עצמו בנקיפת מצפון הזויה על כך שאינו מגיע לכיכר החטופים, או שאינו נושא סיכה צהובה? איך, למען השם? איך??

מתי כבר יתיישר הגב והציבור הזה יפסיק להתחנף, להתנצל ולהצטדק?

א. הסיפור הזה מעיד על בעיה פסיכולוגית קשה של חלק מציבור יקר. זו לא רק תמימות. זו עבדות.

הרי לפני רגע חזרתם מהמילואים, או מבית העלמין; ממחלקת השיקום, מהאזכרה, מחסימת הסיוע ההומניטרי של צו 9, מקריאת תהילים משותפת או מימי העיבוד של המחלקה לאחר סבב המילואים הרביעי. אבל מה זה לעומת ענידת סיכה צהובה? חסרי רגישות שכמותכם.

ב. ההשתתפות ב'אירועי הסולידריות' הניטראליים לכאורה, שכאילו אינם חלק מהקשר, זו איוולת.

כל אירוע כזה רק מעלה את מחיר החטופים, מקשה על החזרתם ומוסיף משקל מיותר על כתפי הממשלה המנסה להוריד את המחיר בבזאר עם השטן. למה זה קשה להבנה?? אולי כי השכל קצת פחות עובד?

ג. המפגשים ה'תמימים' במרחב הציבורי מורידים את מפלס השכל ומעצימים מאוד את בלוטות הרגש. ויהיה לזה מחיר יקר.

כשמגיעים לקנות אוטו יד שניה מסוחר ממולח, כדאי מאוד שהילדים והאישה לא יצעקו: "אבא, תקנה נו, זה ממש מה שחיפשנו". גם אם הנושא והנותן יתנהל בקשיחות ספרטנית, הסוחר הממולח – בטח אם הוא רוצח שפל – כבר הבין עם מי יש לו עסק.

ד. "אבל זה מוריד מחיצות ומסייע לאחדות". נניח. לא ניכנס לזה כרגע. חוסר היכולת לראות את ההשלכות הרבות מעבר למפגש המקומי מעיד על נאיביות קיצונית ועיוורון. דומה הדבר לאדם שדואג היטב לחדרו הפרטי בטיטניק, חש שהוא פועל באצילות ממש, אך בפועל הוא מטביע את הספינה, או לפחות לא מסייע בהצלתה.

ה. כיכר החטופים מייצגת מסר. היא לא שייכת לאו"ם.

כך גם השלטים הצהובים והסיכה הצהובה על דש הבגד.

וכל מי שאינו מצהיר בריש גלי על תביעת ניצחון ורק על ידי כך לשחרר חטופים על פי מסרי 'פורום תקוה' למשל, בעצם מחזק את התפיסה הנגדית המהודהדת מכל פינה – 'עסקה בכל מחיר'.

ואם כל החלקים בחברה הישראלית – גם כאלה שמצופה מהם לייצג נחישות, חוסן ויציבות נפשית – נופלים, מה לנו כי נלין על נבחרי הציבור כשתגיע עסקה רעה ומופקרת?

ו. רבנים ואנשי תורה אמורים להיות אנשים ששכל קר וצרוף מנחה אותם ושולט ברגש המתעתע. שכל, היודע לבתר בסכין מנתחים את השיקולים השונים וההכרחיים מבלי להיות מופעל על ידי רגשנות. 'ודל לא תהדר בריבו'.

מה קרה פה, שאנשים שאמורים להוביל באחריות את קהילותיהם מושכים אותם לעבר רגשנות-על-סטרואידים, וממילא לפגיעה בטווח הארוך בעם ישראל??

כבר שילמנו מחירים יקרים על עסקאות מופקרות. בעת הזאת דרושים אנשים עם עצבים של ברזל, לא של קורי עכביש.

ז. המחשבה התמימה (או היהירה) כאילו ניתן לשלוט במסרים, בהשפעות העקיפות, בהשלכות הרחבות, במסגור האירוע ועוד, דומה למי שחושב שיוכל להשתלט על סוס פרא לאחר שיעור אחד ברכיבה וללא כל אמצעי הגנה וזהירות. תודו – זה מאפיין חלקים מהציבור המסור והאידיאליסטי הזה.

ח. מדיניות ציבורית מתנהלת על פי מה שנתפס בציבור כלגיטימי.

לעיתים, כשמנהיג רוצה לקדם מדיניות כלשהי, הוא פונה למעצבי דעה ולאנשים שזו מומחיותם. ככה קידמו את אוסלו, את הגירוש ואת עסקת שליט.

וזה מה שעושים גם עכשיו. לאן אתם חושבים שמופנים כל המשאבים האדירים שגויסו לכך?

ואם כל החלקים בחברה הישראלית – גם כאלה שמצופה מהם לייצג נחישות, חוסן ויציבות נפשית – נופלים, מה לנו כי נלין על נבחרי הציבור כשתגיע עסקה רעה ומופקרת?

כדאי להפנים: אם מישהו לא מקבל את העובדה שיש לך דרך אחרת לחשוב על חטופים/ זכויות אדם/ מערכת המשפט/ הכרעה צבאית וכו', ואונס אותך לחשוב רק על פי שיטתו – אין פה שום אחווה ואחדות. רק עבדות

ט. הקמפיין הזה מצליח מעל ומעבר למצופה משום שמי שמקדם אותו הם סוכני השפעה מתוך הציבור הדתי עצמו.

זהו הרגע שבו מי שמעוניין בעסקה בכל מחיר מחכך ידיו בהנאה צרופה.

לא רק שיתוף פעולה פסיבי והגעה לכיכר, אלא אפילו נקיפות מצפון ורגשות אשמה "כי לא אכפת לכם…".

מטורף לחלוטין!

כדאי להפנים: אם מישהו לא מקבל את העובדה שיש לך דרך אחרת לחשוב על חטופים/ זכויות אדם/ מערכת המשפט/ הכרעה צבאית וכו', ואונס אותך לחשוב רק על פי שיטתו – אין פה שום אחווה ואחדות. רק עבדות.

אתה מרצה אותו בכניעתך. אתה לא בן חורין. תתמודד.

י. בקשת סליחה

סליחה מ'פורום תקוה' וצביקה מור. סליחה ממשפחות שכולות שבניהם נהרגו כדי לאתר חטופים. סליחה מפצועי צה"ל שנפצעו עקב מאמציהם במלחמה. סליחה ממשפחות שכולות שלא מצליחות להתמודד עם האובדן ואינן זוכות לחיבוק ראוי וסיוע. סליחה ממשפחות חטופים המנוצלות בציניות.

סליחה מראש הממשלה על חוסר יכולתנו לעמוד במבחן הזה ולתבוע ממך – כדי לסייע לך – גבורה עד הניצחון המוחלט.

סליחה מעם ישראל כולו.

--- title: התיקון הפוליטי העמוק של יחסי ימין-שמאל בישראל author: עזרא הימן date: 2024-12-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/580 --- # התיקון הפוליטי העמוק של יחסי ימין-שמאל בישראל

א. בריונות וריצוי בתקשורת זוגית

לאחרונה סיפר לי חבר טוב, מטפל זוגי, על דינמיקה זוגית של בריונות וריצוי. אחד מבני הזוג מאמץ דפוסים שתלטניים, תביעות ודרישות אינסופיות המלוות באיומים לגבי המשך הקשר. הצד השני לעומתו מאמץ דפוסים של ריצוי. הוא מרגיע, מכיל, סופג, מתרוצץ ומרַצה, הכל למען ערך 'שלום בית'. הכל כדי שהבית לא יתפרק.

הדינמיקה הזו קטלנית לקשר, והרדיפה של הצד המרַצה אחרי 'שלום בית' מחמיר את המצב. ההכלה שאינה במקומה, ההרהור החוזר-חלילה שמא השתלטן צודק, הרדיפה אחרי פיוס בהקשר שגוי – גוררים את הקשר לכאוס חסר תקנה. תיקון הקשר, טוען חברי המטפל, מתחיל בהפסקת הרדיפה אחרי הריצוי וההכלה בשם שלום הבית, תוך הכרעה פנימית ברורה שהקשר יתנהל אך ורק בכבוד הדדי ובאחריות משותפת על שלמות הבית.

תוך כדי השיחה הגענו להבנה, שתופעה דומה מתרחשת בישראל במישור החברתי הרחב. חלק מציבור הימין בישראל סובל מאותה בעיה של ריצוי בשם שלמות הבית. הוא חושב שהוא פועל למען אחדות, אך בפועל הוא מעצים את הכאוס. הוא חושב שהוא צריך כל הזמן לוותר בשביל שלמות הבית, אבל הוא לא מודע עד כמה הריצוי הזה מפרק את הבית.


ד"ר יעקב בן שמש, משפטן מהקריה האקדמית אונו, לשעבר מפגין בקפלן,

מספר מה כל המשפטנים יודעים כשהמצלמות סגורות


ב. דינמיקה של בריונות ציבורית פוליטית

דינמיקה של בריונות וריצוי במישור הציבורי מורכבת יותר מדינמיקה זוגית. היא לא נבחנת בהכרח בתקשורת בינאישית, במעגלי שיח ובמיזמי פיוס, ולא רק בטמפרמנט האישי של אנשים. היא נבחנת קודם כל בפעילות הציבורית של קבוצות דומיננטיות במוסדות הציבור שבהם יש להן סמכות וכוח.

מחאה ההופכת מכלי לחופש הביטוי למפגן של בריונות רחוב, קבוצה המאיימת להחליש את המדינה ביטחונית וכלכלית אם לא יתקבלו דרישותיה, שופטים המנסים לכפות את עמדתם הפוליטית ממרומי סמכות כס השיפוט, פרקליטים המשתמשים בסמכות החוק כדי להפליל יריבים פוליטיים, פקידים המשתמשים בבירוקרטיה כדי לנטרל את רצון הבוחר באִצטלה של מקצועיות ומומחיות – כל אלה הם פני הבריונות הפוליטית בישראל.

תודעה חברתית המנסה לייצר מוקד הכרעה אחר עבור הכיוון שאליו נוסעת המדינה, שאינו הקלפי ביום הבוחר, היא בריונות ציבורית מכוערת, גם אם יש בין חבריה אנשים נחמדים ואדיבים ובני שיח ברמה האישית.

איננו עוסקים כאן בסוגיות פעוטות, אלא בסוגיות הליבה של קיומנו כעם בארץ. השימוש באמצעים פליליים כדי ליירט ראש ממשלה מכהן הוא 'היהלום שבכתר' של הבריונות הפוליטית הזו.


ד"ר עינת וילף מודה בכנות רבה על מה באמת המאבק הפוליטי בתוך ישראל


וכמו שמערכת יחסים של שתלטנות–ריצוי מחריבה יחסים בין אדם לאדם, היא גם מחריבה יחסים בין חלקים בחברה, בין מחנות פוליטיים.

כי הידיעה המשותפת שלכל חלקי העם יש הזדמנות שווה בעיצוב דרכה של המדינה, ורק שכנוע של מספיק אנשים בצדקת דרכך הוא הנותן לך את הסמכות לקדם אותה, שומרת על דינמיקה ציבורית מכבדת, נטולת בריונות ושתלטנות.

ואם אתם רוצים לחפש את סיבת הקיטוב החברתי בחברה שלנו, חפשו אותו קודם כל שם, בדינמיקה הלא בריאה הזו של שתלטנות וריצוי. זה לא קשור לדמוקרטיה, להפרדת רשויות, לשלטון החוק או לזכויות הפרט. זה מעולם לא היה. זה רק על דבר אחד: חוסר לגיטימציה מוחלט לשלטון ימני-מסורתי-דתי במדינה, ושימוש בריוני במוקדי כוח מחוץ לקלפי כדי לשמר שליטה.

העמדה הנפשית של חלק מציבור הימין, הרודפת אחרי פיוס אל מול התופעות האלה, אינה מביאה שלום בית אלא מזינה את הבריונות.


דקה וחצי על ברית הבריונים של קליקת שופטי העליון


ג. אולי אפשר לדחות את פתרון הבעיה למועד אחר?

זוהי שאלה המעידה על צורך בהרחבה נוספת; כי הנושא הזה איננו אחד מני רבים, הוא נוגע בכל תחום מהותי שתרצו לקדם.

לתת תעדוף למשרתי מילואים? – פגיעה בשוויון.

לקדם התיישבות יהודית בגליל אחרי שנה קשה כל כך? – לרשות למקרקעי ישראל לא מתאים.

להמשיך לפגוע בצורה קשה באויב? – פגיעה בזכויות.

לגרש משפחות מחבלים ואפילו רק לשלול מהן זכויות סוציאליות? – לא מידתי.

למנות אנשים שיממשו מדיניות ימנית? – קשיים משפטיים ופגיעה בסבירות.

למנות ממשלה לפי רצון הבוחר? – התיקים תפורים ומוכנים.

להחמיר את כלי הענישה כלפי כנופיות פשע שמשתוללות בחברה הערבית? – צריך להתחשב במוחלש.

בכל סוגיה יש למערכת הפקידותית והמשפטית עושר של דרכים לכפות את דעתה על הציבור.


פרופ' רון שפירא, משפטן ישראלי בינלאומי, מסביר מה הסנטימנט שמוביל את המחאה נגד הימין


יתרה מזו. כשיש מערכת יחסים של בריונות–ריצוי, הדברים אף פעם לא נותרים בסטטוס קוו. קווים אדומים נחצים בכל יום מחדש כדי לא לאפשר לימין למשול. לבריונות אין שובע ואין לה קווים אדומים. הדינמיקה לא תיפסק עד שיוצב גבול לשתלטנות; עד שנסכים להתעמת עם תופעות הבריונות, עד שנוכל לתת כוח לממשלה נבחרת לומר לפקידים לא נבחרים שהם חרגו מסמכותם, ושלא ייכנעו לבריונות.

מי שפוחד לוותר על הנטייה לרַצות שמא יאבד את האחדות, יקלקל את היחסים עד היסוד. אחדות בישראל לא תצמח מזה.

ברור שהדברים צריכים להיעשות בתבונה, בסבלנות, בפיכחון, וגם מתוך מוכנות להגיע להבנות והסכמות עם גורמים רלוונטיים שאינם שייכים לאותם כוחות קיצון. אינני נכנס כאן לצעדים המעשיים, לתזמון או לקצב.

אך זו הנקודה החשובה: השינוי הזה לא יקרה ללא החלטה עקרונית פנימית ומושכלת של הימין בישראל לצאת ממעגל הריצוי, להיות מוכן להתעמת עם הבריונות ללא מורא, ולדרוש יחס של כבוד הדדי לא רק ביחסים בינאישיים, אלא גם ודווקא במרחב הציבורי-פוליטי המשותף. משם יתחיל תיקון.

--- title: על שבר, תוהו, חוסר אונים והצעה לתיקון הנדרש – חלק ב' author: הדס צורי date: 2024-12-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/581 --- # על שבר, תוהו, חוסר אונים והצעה לתיקון הנדרש – חלק ב'

ד. תיקון התוהו

בחלק הראשון של המאמר תיארתי אתמול תופעה סוציולוגית חברתית: המשטור הפנימי שמפעיל מחנה השמאל כלפי עצמו, משטור שמופעל בהמשך גם כלפי חוץ, ומתבטא בתפיסה מיסטית כמעט של עליונותו הבלתי מעורערת וזכותו האוטומטית לשלוט.

לתופעה הסוציולוגית הזו יש הסבר מרתק בתורת הקבלה והחסידות, הסבר שעושה שכל במה שנראה כאוטי וחסר הגיון. מההסבר הזה נגזרות גם תשובות לשאלה איך ראוי לפעול אל מול הטירוף שאוחז במחנה הזה, שהופך את הימין לאויב במקום האויב האסלמונאצי.

ככלל, אני סבורה שהגיע הזמן שכיהודים נשלב בשיח גם אלוקות – לא כאמונה שהיא מעל השכל אלא כמרכיב אותנטי של המציאות, שאינה שלמה בלעדיו. עם ישראל אינו עם של טבע בלבד, ובבואנו לנסות ולהבין את מה שקורה לנו ואיך עלינו לנהוג, אנו חייבים להכניס לשיח את ריבונו של עולם ואת ההסבר של התורה, על כל רבדיה, למציאות בה אנחנו חיים.

על פי תורת הקבלה והחסידות, לכל תופעה פיזית בעולם יש שורש רוחני שדרכו ניתן להבין את אותה תופעה, על ההיגיון הפנימי שבה.

הקבלה מתארת מאבק רוחני הניטש בין כוחות תוהו לכוחות של תיקון. כוחות התוהו הם כוחות רוחניים פרועים ורבי עוצמה שבבסיסם גבוהים מכוחות התיקון. יש בהם אור אלוקי עוצמתי, אך האור הזה לא מסוגל להתכלל – כלומר לחיות בשלום עם כוחות נוספים ולאפשר גם להם להתקיים ולהתבטא לידו. התוהו רוצה להיות יחיד בעולמו, לשלוט ולהתבלט. לשם כך הוא נלחם בכל כוח אחר שמאיים לתפוס מקום. כוחות התיקון אינם עוצמתיים כמו כוחות התוהו, אך לעומתו, השאיפה של כוחות התיקון היא להתכלל, לחיות בשלום ובאופן משולב והרמוני עם כוחות אחרים הפועלים בעולם. העניין של כוחות התיקון הוא חיבור, שלום ואחדות.

אם נתבונן דרך המשקפיים הללו, נראה כי מחנה הימין בישראל חותר בכל מאודו להתכללות, אחדות ופיוס. הוא מוכן לוותר על שאיפות רבות בכדי להגיע לשלום והסכמה עם המחנה השני, בעוד מחנה השמאל דוחה כל פשרה שאינה מתקפת את שליטתו ועליונותו. הימין שואף בעיקר למדינה יהודית משגשגת, בעוד השמאל שואף בעיקר להגמוניה שלטונית. זהו מאבק קלאסי בין תוהו לתיקון. לכוחות התיקון אין כלים להבנת כוחות התוהו, שכן נקודת המוצא שלהם שונה לחלוטין. לכן, למרות שהכוחות הללו לא מדברים באותה שפה, הדרך להרמוניה שזורה ביכולת לחבר ביניהם. התוהו אינו רע במהותו, אך יש לרסן ולרתום את כוחותיו המתפרצים לטובת ההתכללות של התיקון. התיקון, מאידך, אינו עוצמתי מספיק כדי לפעול ללא כוחות התוהו.

כוחות התיקון אין כלים להבנת כוחות התוהו, שכן נקודת המוצא שלהם שונה לחלוטין

ה. איך יתכן חיבור אמיתי בין שני הכוחות, הנראים בלתי אפשריים לחיבור?

ההצעה הראשונה היא שהתיקון יפעל בכלים של תוהו, או כפי שאמר חוויאר מיליי: "אל תיתנו להם מילימטר". מחנה התוהו לא יתפשר לעולם ולו על חלקיק של כוח ושליטה. רואים זאת היטב במאבקם הבלתי מתפשר על נושאים גדולים כגון השבת החטופים בכל מחיר, ועל נושאים זוטרים, כמו עדות ראש הממשלה בנושא הסיגרים או כליאתה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו במספרה. אין קטן וגדול, אין עיקר וטפל: נלחמים על הכל כולל הכל. התוהו לא מוכן לסדוק את השליטה המוחלטת שנמצאת בידיו. בחינת ה"אל תיתנו להם מילימטר" היא שימוש של מחנה התיקון השואף להתכללות בכלי של תוהו, שלא מוכן להתפשר. כאשר מחנה התיקון ישכיל להשתמש בכלי של תוהו, הוא יתחיל תנועה של התכללות. כולנו יודעים עד כמה אנשי ימין רוצים להתפשר, להתאחד ולהיות "שולם שולם לעולם". כאשר נתגבר על נטיה זו לשלום-בכל-מחיר, נפעל בניגוד לטבענו ולשכלנו ונעשה תנועה של תוהו – אנחנו נגלה כוחות של תיקון במחנה התוהו. כאשר התוהו יפנים שהימין לא מוכן יותר לסגת או להבהל – הוא, התוהו, ייאלץ לגלות בתוך עצמו כוחות של פיוס ופשרה.

שימוש בכלי תוהו נוסף היא בניית תחושת ערך עצמי בלתי ניתנת לערעור. כפי שכתבתי, מחנה השמאל מאופיין בתחושה עמוקה של זהות אליטיסטית ושל איכות שכביכול אין חולק עליה, תחושה כמעט מיסטית. שומה על מחנה הימין להטמיע תחושת ערך עמוקה; אך עליו לבסס אותה על אמת ולא על דמיון. האמת הזו, שעליה מתבססת תחושת הערך ההולכת ומתהווה של המחנה הימני, היא בראש ובראשונה היהדות. תחושה כזו יכולה להעמיק באופן אותנטי רק כאשר היא מושתתת על ערך אמיתי ונצחי – השורשים הנצחיים של עם ישראל ותורתו. כמו כן, תחושת הערך תתחזק ותתעצם תוך סקירת הראיה המפוכחת והנכונה של הימין במהלך כל ימי חייה של מדינת ישראל: מדובר במחנה שהצדק היה עימו לאורך כל הדרך, למרות שהוא הושתק ודוכא בקביעות.

כאשר נכיר בערך העצמי, הסגולי והנצחי שלנו כיהודים, כאשר נחזק את עוצמת זהותנו היהודית – היסוד החזק ביותר במציאות, הרוחנית והגשמית – אזי הטרללת של מחנה התוהו לא תערער אותנו יותר

לצערנו, יותר מהכל, המאבק ההיסטרי והאגרסיבי-עד-אלימות של השמאל חושף את תחושת חוסר הערך העצמי העמוק של הימין. זוהי תוצאה של שנות דיכוי ארוכות הכרוכות במאבק למעמד, הכרה והשרדות כלכלית, ושליטה ארוכת-שנים וחמסנית של הגמוניה אדנותית שרואה רק את עצמה. זו גם הסיבה לכך שזה כואב – כי השמאל חושף פעם אחר פעם את תחושת חוסר הערך העצמי שלנו, את הטמעת הדיכוי, את העובדה שחלקים מסויימים במחנה הימין מאמינים עדין שהאליטה של התוהו אכן עליונה וחזקה מאיתנו. כאשר נכיר בערך העצמי, הסגולי והנצחי שלנו כיהודים, כאשר נחזק את עוצמת זהותנו היהודית – היסוד החזק ביותר במציאות, הרוחנית והגשמית – אזי הטרללת של מחנה התוהו לא תערער אותנו יותר. כאשר נפנים את העובדה שתפישת המציאות שלנו נכונה וקוהרנטית יותר, שהוכחנו את צדקת דרכנו ושאנחנו תורמים לא פחות – ואף יותר – מהמחנה השני, נוכל לעמוד מולם מבלי להפגע ולהרתע. זוהי גם הדרך האמיתית לפיוס והתכללות. ד"ר גדי טאוב כתב לאחרונה כי מחנה הימין מתחיל להתנשא על מחנה השמאל. איני יודעת אם זו אכן התנשאות, או פשוט הפנמה של הערך העצמי שלנו כיהודים ובני אדם, השייכים למחנה שצדק לאורך כל הדרך אל מול רדידות וכוחנות המחנה השני. כאשר נכיר בכך באמת ולעומק, הדורסנות והשנאה לא יוכלו לפגוע בנו או להשפיע עלינו יותר; והמחנה השני, שיפגוש את התוהו שבתיקון, יהיה מוכרח לגלות בתוכו את התיקון שבתוהו. זו גם תהיה הגשמה של אהבת ישראל אמיתית.

--- title: השתקה קיבוצית — חלק א' author: הדס צורי date: 2024-12-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/126 --- # השתקה קיבוצית — חלק א' "יורקת לבאר שהיא שותה ממנה ויורקת לנו בפרצוף". כך כתבה עלי בקבוצת הפייסבוק הקהילתית חברת קיבוץ ותיקה, לאחר שנחשפה למה שאני כותבת בחשבון האיקס הפרטי שלי וגילתה שאני ימנית, ששוד ושבר מעיזה גם להביע את דעותיי בפומבי. מטרת השיימינג הנ"ל הייתה כמובן לגרום לי לסתום את הפה, להתבייש בעמדותיי ולהפסיק להביע אותן. נזכרתי אז במה שסיפר הטייס שי קלך על קיבוצו גינוסר, שבו — כשהתברר שיש בקיבוץ חברים המצביעים לבגין — הכריזה אחת החברות: "אנחנו נגלה מי הם ונעיף אותם מהקיבוץ". **אם אני מנסה לזקק את מה שהכי כואב בעיניי בהתנהלות של אנשי השמאל הישראלי, אלה שנמצאים בפרונט וצובעים את כל המחנה בצבעים שלהם — זו האלימות וההשתקה.** מדובר באלימות שלא בהכרח מתבטאת באופן פיזי, אבל מועברת כמסר ברור. וגם אם רוב המחנה לא מזדהה עם ההתנהלות הזו, האלימות מפחידה ומשתיקה אותם. ניתן לומר שאפילו יותר ממה שההשתקה הזו מכוונת החוצה, כלפי אנשי הימין, היא מכוונת פנימה, כלפי מחנה השמאל עצמו, וזאת **כדי למנוע ערעור על תפיסת המחנה את עצמו כאליטה, שיש לה בעלות על הצדק והמוסר.** מדוע המשטור הפנימי הזה הוא כל כך חזק ותובעני? אחת הסיבות המרכזיות היא, כמובן, שכיום אין לשמאל טיעונים משכנעים וכמעט שאין לו עמדות אידאולוגיות. **השמאל מושקע רובו ככולו בדה-לגיטימציה של הימין.** שכן ברגע שתהיה לימין לגיטימציה והוא יהיה בר שיח (כפי שרבים בשמאל היו רוצים שיהיה, אך לא מעיזים לומר) מחנה השמאל יתגלה כריק מתוכן אידיאולוגי ויפסיק להשפיע. **א. אווירת הקיבוץ** כקיבוצניקית, אני מכירה היטב את המשטור הפנימי שמפעיל המחנה כלפי חבריו. מקור המשטור הזה הוא בעייני דרך החיים הקיבוצית, שהיא במידה רבה האבא והאמא של מחאות קפלן, שמנהיגיה ורוחה מובילות כיום את מחנה השמאל. רבים ממנהיגי המחאה הינם יוצאי קיבוץ: אהוד ברק, שקמה ברסלר, עמי איילון, נדב ארגמן, אילן שילוח, קובי ריכטר, רון חולדאי, אורני פטרושקה, גלעד שר, עמירם לוין, בוגי יעלון, עמוס ידלין, נועם תיבון, איתן הרצל, ואחרים. ההשפעה של התפיסה הקיבוצית על המחאה היא לפיכך ברורה. **הקיבוצניקים ראו עצמם כאליטה, כפסגת השאיפות והתגלמות הצדק עלי אדמות.** הקיבוץ עצמו היה בעיניהם שלמות הרעיון, התגשמות האדם החדש. אם היו כאלה בקיבוץ שלא הצליחו לחוש כך, הם הפעילו כלפי עצמם מנגנון של משטור פנימי כדי להשתיק את הסתירה הפנימית, שכן ברור היה להם שטעות בידם: הרי לא ייתכן שהחברה סביבם מעריצה את עצמה והם, הקטנים, מרגישים אחרת. אותם מהרהרים-מעורערים נתפסו בעיני עצמם כחלשים, על שאין הם מצליחים להפנים את הפלא הקיבוצי וצדקת הדרך שלו. וכך מחשבות ורגשות, שסדקו את תחושת הזכות של השתייכות לחברה הנעלית הזו ושיווקה כלפי חוץ, הושתקו ודוכאו ע"י אלה שחשו וחשבו אותן. **הפחד הגדול ביותר היה להיות מנודה אל מחוץ לקבוצה, ומחשבות אלו איימו על היכולת להשתייך לחברה ולהיות חלק ממנה.** המשטור העצמי והדיכוי, שהופעלו קודם כל כלפי פנים, בין אדם לבינו ובין הורים לילדיהם (שהרי למשל, בכדי לשרוד את הלינה המשותפת, הורים היו צריכים לשכנע את עצמם ואת ילדיהם שזה דבר טוב וחיובי שמגובה באידיאולגיה חינוכית ומוסרית; ולהשתיק באופן אגרסיבי את כל התחושות הטבעיות והחזקות של הרצון להיות קרובים לילדיהם) **אותו משטור הופעל אחר כך כלפי חוץ, כלפי מי שהעז והעלה על דעתו לחשוב אחרת או לערער את ההזדהות המוחלטת עם החברה.** ההזדהות המוחלטת הזו הייתה סוד כוחה של החברה הקיבוצית, וכיום היא סוד הכוח היחיד של מחנה השמאל. > השמאל בישראל אינו דמוקרטי. הוא לא יוותר בשום אופן על האמונה כי הוא ה"אליטה השווה יותר", ולא יחלוק את השליטה ואת מקורות הכוח עם רוב העם גם כיום, בשמאל הישראלי, איש אינו מעז לקרוא תיגר על השתוללות של גורמים כמו 'אחים לנשק', יאיר גולן, מנהיגי מחאות קפלן, אהוד ברק וכו'. **מי שמעז להציג עמדה אחרת, מוקע אל מחוץ למחנה או "מיושר" באופן מיידי ע"י כווייה ברותחין.** כפי שאמר אבי שושן, שהודח ממשרד הדוברות של איכילוב אחרי 14 שנה בגלל השתתפות בתוכנית הפטריוטים של ערוץ 14: "היום לא הייתי עושה את זה. המחיר יקר מדי". הרי אם השמאל יקבל את אנשי הימין כברי-שיח לגיטימיים, המשטור הפנימי הבנוי על הזדהות מוחלטת עם המחנה יתרופף, ועימו תחושת האליטיזם והעליונות. **ב. מחנה לא דמוקרטי** השמאל בישראל אינו דמוקרטי. הוא לא יוותר בשום אופן על האמונה כי הוא ה"אליטה השווה יותר", ולא יחלוק את השליטה ואת מקורות הכוח עם רוב העם. כאשר הדמוקרטיה משרתת את השמאל הוא יקיים אותה, אבל כאשר הדמוקרטיה משרתת מחנה אחר ומעלה אותו לשלטון, השמאל ייאבק בדמוקרטיה. **כל מה שהוא רוצה זה שליטה במקורות הכוח ושמירת עליונותו.** הגרעין הקשה שמנהיג כיום את מחנה השמאל הישראלי מוכן ללכת רחוק מאד כדי להשיב את השליטה במדינה לידיו. אין לו שום כוונה לוותר על מוקדי הכוח הנתונים בידיו קרי בתי המשפט, הפרקליטות, האקדמיה, הצבא והתקשורת. **מבחינתם זוהי מלחמה לחיים ולמוות.** כמו כן, האנשים הללו שיכנעו את עצמם ואת רוב המחנה שלהם כי "טובת מדינת ישראל היא שנתניהו יילך". הם מאמינים שברגע שנתניהו ירד מהבמה הפוליטית, השמאל יוכל לחזור לשלטון ולשכנע את שאר אנשי המחנה שנתניהו הוא מקור הרע בעולם, או כפי שאמרה חברת קיבוץ נוספת: "לא יהיה פה טוב עד שהוא יילך". האקסיומה הזו הפכה לאמונה דתית. אין בה הגיון אלא רק יצר קמאי מתפרץ ותאוות שלטון. **ג. מחפשים תשובה** אנשי ימין רבים חשים תסכול, זעם ואפילו חרדה אל מול הקיצוניות חסרת ההיגיון של המחנה השני. רבים ניסו להסביר את שורשי התופעה. אך ההסבר, כמו גם התשובה לשאלה כיצד עלינו לנהוג כלפי ההתנהלות הזו, טמונים בעיניי דווקא בסוד היהדות. עם ישראל אמור לחבר שמים וארץ, הווה אומר — להכניס לשיח הרעיוני שלנו את האלוקות כמרכיב משמעותי. תורת הסוד של הקבלה והחסידות נתפסת בעיני אינטלקטואלים רבים כעסקי רוח שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות הקונקרטית, אך טעות בידם: **כאשר מבינים את השורש הרוחני והאידיאי של התופעות הקונקרטיות, הפתרונות והדרך הנכונה ללכת בה בהירים הרבה יותר.** על ההסברים להתנהלות שתיארתי כאן, ועל הדרכים שיכולות להיות אפקטיביות להתמודדות עמה, ארחיב בע"ה מחר, בחלקו השני של המאמר. --- title: ברית זהות או ברית פירוק הזהות author: אודי בן חמו date: 2024-12-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/582 --- # ברית זהות או ברית פירוק הזהות

בכל מחלוקת ודיון מטלטלים ראוי להכניס מספר מרכיבים מאזנים ומייצבים שיעשו קצת סדר.

אז הכניסו בבקשה לסיר קורטוב שׂכל ולא רק רגש על סטרואידים, מעט שיקולים כלליים ולא רק פרטיים ומבט אחראי לעתיד ולא רק ׳כאן ועכשיו׳.

כעת ערבבו היטב והתוצאה אמורה לצאת קצת אחרת מההיסחפות הרגשית הראשונית.

בהנחה שעשיתם את זה, הטענה התפרקה מעצמה. ממתי אומה בת אלפי שנות היסטוריה מחולקת כך? מוזר.

א. החלוקה של ׳אלו הישנים בלילה׳ לעומת אלו שלא נרדמים, הינה חלוקה המבוססת על רגש בלבד.

היא נשענת על מרכיב אחד: שירות צבאי ותו לא.

החלוקה הזאת מזכירה לנו את קמפיין ׳ברית המשרתים׳ הפורט על אותו סנטימנט בדיוק.

ברית תפקודית טכנית, גם אם חשובה וערכית כמו שירות צבאי, על פני ברית דמים זהותית שורשית.

החלוקה של ׳אלו הישנים בלילה׳ לעומת אלו שלא נרדמים, הינה חלוקה המבוססת על רגש בלבד

ב. החלוקה הזו דומה, להבדיל כמובן, לאדם הנתון תחת עומס פיזי ורגשי כבד המרגיש זהות ושותפות עם עובד זר חרוץ המסייע בביתו בעבודות הבית, תיקון הביוב וניקוי הגינה, ופחות עם בנו מבטן ומלידה כי אינו מסייע. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה.

ג. איך החלוקה הזו עובדת בדיוק? אדם שבנו אינו משרת בצה״ל בעת הזאת, אך הוא נבחר ציבור כדת וכדין, הוא לא יכול להשפיע על המדיניות? ומה עם הפצ"רית או היועמ"שית למשל? נניח שגם לה אין בן בצבא (או שיש לה, לא משנה), היא כן ראויה לקבוע את המדיניות?

ומה עם הורים לחייל ג׳ובניק? והורים לחייל במפקדת האוגדה הממוקמת בעורף שדה הקרב רחוק מכל איום והם ישנים טוב? ומה עם הורים שכולים? איפה הם בפירמידה המדומיינת הזאת?

מוזר.

ד. טוב, לא נרדד את טיעונו של קלמן. מדובר במסר סמלי בלבד המדגיש כאלה ששלחו את ילדיהם במסירות לצבא לעומת אחרים שאינם.

אך מהי הזהות המשותפת של המחנה הזה? איזה מכנה משותף עמוק ובסיסי יש למרכיבים את המחנה הזה בנושאים הקשורים לדת ומדינה, לכלכלה ולאסטרטגיה, ליחס לבית המשפט המופרע, לפקידות המשתוללת, לארץ ישראל, למורשת ולחינוך?

התשובה היא: אף אחד לא יודע.

ה. הטענה של ליבסקינד היא מוזרה מאוד במיוחד ביחס לנתניהו ואפילו קצת מעבר לזה. מדובר הרי באח שכול שבישר בזמנו להוריו על מות אחיו יוני הי״ד. אך לא בגלל זה יש לו פריבילגיה להשפיע על המדיניות, אלא בגלל דבר אחד בלבד – הוא נציג העם.

מדובר באיש שאינו נרדם בלילה, כמשל כמובן, לא רק משום שילדיו בצבא או לא, אלא משום שכל האומה על כתפיו, מעצם היותו ראש ממשלה. למקם אותו באותו מחנה של אלה הנרדמים בלילה? ועוד יחד עם העיתונאים חסרי האחריות??

מוזר.

הייתכן שקלמן לא מכבד את בחירת העם?

לסיכום, עשו טובה, אל תעשו עלינו סיבוב. אנחנו במחנה יהודי אחד שבחר בנו עקב זהותנו, ולא אנחנו בו

ו. אם הולכים עם הטיעון של קלמן עד הסוף, בסופו של דבר מגיעים למדינת כל אזרחיה.

תגידו – ״אל תגזים, קלמן? מדינת כל אזרחיה?״

אין מה לעשות, גם אם אין מתכוונים לכך, זאת התוצאה.

חיבור טכני הנשען על תפקוד בלבד, יהיה זה אפילו שירות צבאי הראוי לכל שבח ויקר, על חשבון חיבור זהותי מהר סיני, מוביל אותנו ישירות למדינת כל אזרחיה.

ז. מטבע הלשון הזאת כאמור מוכרת ויש לנו ניסיון מר מאוד איתה. יש לה כל מיני שמות נרדפים אבל זאת אותה גברת בשינוי אדרת. היא תמיד ניסתה לדחוק את המחנה היהודי השורשי וחיברה בין בנט, לפיד, מרץ, ומי עם לא אחר מאשר מנסור עבאס, שכמובן גם הוא אינו נרדם היום.

ח. אם עד עכשיו לא שוכנעתם אז רק נציין שמתן כהנא ונפתלי בנט האחראיים על ׳ממשלת הריפוי והאיחוי׳ המפורסמת שחיברה מרכיבים אזרחיים טכניים, ודחקה יותר מחצי עַם בעל זהות יהודית שורשית, אהבו מאוד את דבריו והידהדו אותם ברשתות.

לסיכום, עשו טובה, אל תעשו עלינו סיבוב. אנחנו במחנה יהודי אחד שבחר בנו עקב זהותנו, ולא אנחנו בו.

ככה זה בכל משפחה. משפחת עם ישראל.

--- title: צביקה מור author: אודי בן חמו date: 2024-12-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/583 --- # צביקה מור

כתבנו בעבר על ׳פורום תקווה’ וגם על צביקה, אך המלחמה הנוכחית מתנקזת לסוגיית החטופים והיא מבטאת מאבק תרבותי ענק, וטבעי הוא שנדרש לנושא הזה שוב ושוב.

הסוגיה הזו כוללת בתוכה שאלות על אחריות לאומית, על היחס בין פרט לכלל, על רגש מול שכל, מבט אל העתיד ולא רק על ה׳כאן ועכשיו׳ בלבד ועוד.

עצמו עיניים ונסו רק לרגע קטן לשים את עצמכם במקום של צביקה מור ומשפחתו.
ככה נראית גבורה הראויה להילמד בבתי הספר וראויה להעמיד דורות של בנים מסורים לעמם, ארצם ומורשתם!

״אל תדון אדם עד שתגיע למקומו״. איננו דנים ובטח לא שופטים אנשים אחרים; אנו מדגישים את מי שנשאו ליבו, רוחו איתנה וראוי הוא לכל שבח.
בלי לאבד את הראש, בקור רוח, בכאב עצום – אך לא בהתפרקות.
בבכי חרישי טבעי ומתבקש בביתך הפרטי, אך בביטוי מלא עוצמה, גבורה ושלוות נפש בפומבי.

ביום רביעי האחרון נשא צביקה נאום ב׳ועידת הגבורה והניצחון׳.
בטרם החל צביקה לדבר, נעמד הקהל כולו על רגליו ומחא לו כפיים ממושכות על השיעור המתמשך שהוא מעביר לנו.
מחיאות כפיים שביטאו הצדעה והערכה לפועלו עבור כולנו.

בנאום של צביקה ראוי לעסוק. ללמוד אותו ולהעמיק בו, הואיל והוא מצטרף לנקודות ציון נוספות בבירור הלאומי שאנו עוברים ושילווה אותנו מן הסתם גם בהמשך.
כל מי שעוסק בחינוך יודע שתוצאות השיעור המצמרר הזה לא תמיד ייראו בטווח הקצר.
אך בטווח הארוך, השיעור וכלל פועלו של ׳פורום תקווה׳ ייזכרו כנקודת ציון משמעותית נצחית לדורות.

צביקה, כנציג ׳פורום תקווה׳ ונציגם של רבים בעם ישראל, עומד בלחצים קשים, ביחס תקשורתי מביש, בעלבונות, במניפולציות מתוחכמות שנופלים בהן רבים וטובים לייתר את ׳פורום תקווה׳ ולהופכו ללא רלוונטי, כשמולם יש בידיו משאבים מוגבלים בלבד.
על כל זאת אנו מצדיעים לצביקה כשליח ציבור גדול.

בתפילה לניצחון מוחלט על אויבינו ולשחרור כל חטופינו.
שבוע טוב!


לצפייה בדבריו של צביקה מור דרך קישור:

--- title: הבנת גודל השעה author: איתי אסמן date: 2024-12-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/584 --- # הבנת גודל השעה

א. ספרו של ארז תדמור "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" מתחיל בהחמצה של מנחם בגין כשקיבל לידיו את ההנהגה ב-1977, מה שכונה "המהפך", שסימל את סיום שנות השלטון של השמאל ותחילת שלטון הימין.

"המהפך" לא התרחש רק במערכת הבחירות בין השמאל לימין, אלא ביטא גם חילופי אליטות.

המדינה הונהגה מראשית קיומה על ידי מפא"י ומפ"ם (המערך) שביטאו תפיסות של סוציאליזם ומעמדות.

ואז עלה הימין לשלטון עם חיבור למסורת ישראל, והליכוד כרת ברית עם המפלגות החרדיות.

חילופי האליטות היו צריכים להביא לכך שבגין יחליף את הפקידות במשרדי הממשלה ויחיל מדיניות ימנית המחוברת למסורת, כפי שהעם בחר.

אך בגין לא התעלה לגודל השעה, ואמר "באנו לשרת ולא לרשת". ומאז ממשיך השמאל לשלוט במערך הפקידות, במערכת המשפט, הביטחון, האקדמיה, התקשורת ועוד.

שרי ממשלה לא יכולים למשול כשהפקידות לא מבצעת את מדיניותם.

כך זה נמשך עד ימינו.

הם לא יכלו יותר לנכס לעצמם ביהירות את צה"ל כאילו הוא רשום על שמם. קריאות הסרבנות נתקלו בקיר בטון של בוז מצד רוב העם היהודי

ב. כעת הגענו לשלב היסטורי נוסף בחילופי האליטות.

לא רק הממשלה ימנית, גם האליטה הצבאית הופכת בהדרגה להיות ימנית ודתית.

הישיבות והמכינות שלחו במשך עשרות שנים את תלמידיהן לצבא מתוך תחושת שליחות, ואלה החלו להחליף בהדרגה את בני הקיבוצים.

כיום, מעל 35% צוערים בבית הספר לקצינים הם דתיים.

למרות התקדמותם ומסירותם הם נתקלים ב'תקרת זכוכית'. למעט מקרים חריגים, הם מודרים משולחן המטה הכללי ומהתווית המדיניות הצבאית הכוללת.

אך את התהליך הזה אי אפשר לעצור. השמאל, החושש מאוד מהתהליך הזה של חילופי האליטות, הקים ארגונים בשם "פורום 555", "אחים לנשק", "לוחמי 73" ועוד.

אבל אז הגיעה מלחמת "חרבות ברזל" וטרפה את הקלפים.

כולם ראו שלארגונים האלו אין שום שליטה אמיתית על מערך המילואים, ושרבים מהנופלים במלחמה הם בני הציונות הדתית, תושבי ההתנחלויות.

הם לא יכלו יותר לנכס לעצמם ביהירות את צה"ל כאילו הוא רשום על שמם. קריאות הסרבנות נתקלו בקיר בטון של בוז מצד רוב העם היהודי.

הם הבינו שהם לא יכולים להלחם באליטה המתהווה, ולכן יש לרתום אותה, ולהסביר שכדאי לה לאמץ את דף המסרים של "אחים לנשק" – רק עם כיפה סרוגה.

כלומר, במקום לקרוא לשינוי ההנהגה הצבאית, מתמקד דף המסרים המרכזי של ארגוני האליטות בנושאים המשותפים לכאורה להם ולציבור הדתי – גיוס החרדים.

לכן הם גם נפגשים עם רבנים מהציונות הדתית ומסבירים את החשש מעליית הימין לשלטון; מספרים להם בהפרזה יתרה על גבורת הטייסים שמסרו את הנפש למען המדינה, ושאי אפשר בלעדיהם, ועוד.

המסרים של אחדות ואהבת-חינם מתקבלים בקשב רב על לב הציבור הדתי לאומי, יחד עם הערכה אינסופית לטייסים בעלי מעמד היוקרה, ששותפים למלחמת המצווה.

יש רק בעיה אחת קטנה עם דף המסרים הזה: מטרת האחדות ואהבת החינם היא להדיר את מפלגות הימין, החרדים והמסורתיים מהשלטון ומעמדת קבלת ההחלטות.

כלפיהם אין מקום לאהבת-חינם ואחדות? אין צורך במפגש קפה ומאפה עם הציבור שנציגיו נמצאים בשלטון?

ג. כמו אז, גם היום חלק מהציבור הדתי לאומי לא משכיל להתעלות לגודל השעה. הוא לא מבין את תהליך חילופי האליטות. זה נראה לו כמו משהו אלים, פוגעני. במקום לראות את הדבר כתהליך היסטורי וטבעי, הם חשים אשמה על כך שיש מיעוט שאורו דעך, שלא נמצא בשלטון ומאיים שהוא לא יאהב אותם יותר, ואולי אף יעזוב את הארץ.

הרעיון הזה הוא בלתי נסבל עבור חלקים בציבור הדתי. הם יפילו את הממשלה הנבחרת, ימנו נציגים משמאל-מרכז – ובלבד שלא יהיו יהודים שיאיימו בעזיבת הארץ אם רצונם לא יתקיים.

עם המסורתיים מבחינתם אין טעם לנהל שיח, כי הם לא יעזבו את הארץ וממילא הם צריכים לוותר.

החזק צריך תמיד לוותר לחלש (חוץ מהמקרים בהם השמאל בשלטון – אז צריך לקבל את הכרעת הרוב ואסור להעביר ביקורת).

הביטוי "הסכמות רחבות" ו״פוליטיקה של הכנסת אורחים״ רלוונטי לשיטתם רק כאשר הימין בשלטון.

הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור עם לב גדול, עם חמלה וענווה. הוא לא מחפש לרשת אלא לשרת, "אם צריך גלגל אני גלגל". אם השמאל רוצה להיות נהג, שיבושם לו, העיקר שלא יאיים לעזוב את הארץ – כי אז נחיה עם רגשות אשמה אינסופיים על שהכל בגללנו, שכן אנחנו גרמנו להם לשנוא.

אין האשמה תלויה אלא רק בצד שלנו. ומה נעשה עם הרוב? שהרוב יוותר.

האמירות האלו לא מאחדות את העם אלא פוגעות בו.

הענווה היתירה מול קבוצות המיעוט לא מביאה לשקט לאומי, אלא מייצרת אנרכיה ומגבירה את הכאוס

ד. זו הסיבה שארגוני המחאה רותמים את הציבור הדתי-לאומי. הם יודעים שהוא אוהב לשרת ושונא לרשת. הם יודעים שהוא עניו ותמיד מוותר. הם יודעים שהוא אוהב את כלל ישראל ולא רוצה שאף יהודי יעזוב את הארץ. והכי חשוב – הם יודעים שהם האליטה החדשה, אליטה שלא תסלק אף פקיד מתפקידו, אלא תיתן לו את הבכורה, מתוך אהבת ישראל.

ה. מה לדעתי צריך לעשות?

קודם כל לאהוב כל יהודי. יחד עם זאת, יש לדעת שבסוגיות ציבוריות צריך לעצב את הצביון לפי מה שטוב לכלל ישראל, ולא לפי מה שטוב לקבוצות מיעוט שמאיימות לעזוב את הארץ (אגב, רובם לא יעזבו. אלו סתם איומי סרק שהתקשורת מנפחת). אהבת ישראל צריכה להתקיים לא רק כלפי מיעוטים, אלא גם כלפי המסורתיים, החרדים, והימניים שהצביעו בקלפי ומייצגים את רוב העם. אם נציגי הציבור של הרוב לא מיישמים את רצון הבוחר, איזו אהבת ישראל יש כאן?

בנוסף, יש לדעת שתהליך חילופי האליטות הוא תהליך טבעי והיסטורי. הדתיים לא "העיפו" את בני הקיבוצים מתפקידים בכירים בצה״ל. זה תהליך טבעי של עשרות שנים, ובמסגרתו, מי שהיה חדור שליחות ומקצועיות התקדם.

צריך להיזהר מלקחת על עצמנו אשמה רעילה שלא שייכת לנו. גם מדיניות שנקבעת על ידי רוב בכנסת הינה תהליך חוקי שהתקיים מאז קום המדינה הדמוקרטית שלנו. ורק עכשיו הפך לאשמה, כאילו אנחנו דיקטטורה.

הענווה היתירה מול קבוצות המיעוט לא מביאה לשקט לאומי, אלא מייצרת אנרכיה ומגבירה את הכאוס.

ארגונים שיודעים שלא מציבים להם גבולות, ימשיכו למתוח את החבל ולבצע עבריינות נוספת, מתוך תחושת צדק אידאולוגית שלא יודעת שובע.

לסיכום: נדרשת אהבת-חינם ואחדות עם כלל ישראל, ולא רק עם מיעוט שמאיים שלא יאהב אותנו.

אם נפספס את גודל השעה זה רק יעכב את התהליך אך לא יעצור אותו. רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

--- title: מנהיגות, חזון ומציאות בשעות היסטוריות author: בן יעקב סבו date: 2024-12-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/585 --- # מנהיגות, חזון ומציאות בשעות היסטוריות

מנהיגים קמים והולכים. בשמאל הישראלי, מעבר לים ובארצות האסלאם.

רק ביממה האחרונה אנו עדים לקריסה נוספת של מדינת אויב וצבא אויב עצומים.

אך יש מנהיג אחד שהעם שלו מתעקש לתמוך בו שוב ושוב ושוב ברוב עצום, כשני שלישים יציבים ואף הולכים וגדלים של היהודים בארץ, מה שנהוג לכנות 'הרוב היהודי' – הרוב היותר מחובר לזהות היהודית שלו.

מה זה מלמד על נתניהו? מה זה מלמד על עם ישראל?

א. מושכל יסוד ראשון במעלה: עם ישראל חכם. 'קול המון כקול ש-די'. 'אם הלכה רופפת בידיך, צא וראה מה העם נוהג'. 'הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן – בני נביאים הן'.

ב. בהקשר הזה ולקראת חנוכה, נזכיר כי אחד ההבדלים בין הפילוסופיה היוונית לבין מסורת ישראל נעוץ בשאלת היחס בין האליטה האינטליגנטית לבין ההמון. לפי היוונים האליטה צריכה להחליף את ההמון, ואילו לפי היהדות האליטה צריכה להיות מקובלת על ההמון.

לכן אפלטון היה בעד דיקטטורה, בעוד שבישראל – המלך, השופט, הרב, כולם תלויים בקבלת העם, לפעמים במבחן של דורות.

רק ככה אליטה לא מאבדת כיוון ונשארת נאמנה לרוח הישרות והחכמה שבעם. בימים ההם בזמן הזה?

בקיצור – 'אם' היא שאלה מניפולטיבית של הלך רוח המבטא תפיסות עולם דמיונית של שמאל

ג. מנהיג שבאמת נבחר בידי העם הוא שיקוף מסוים של העם. בוז למנהיג הוא בוז לעם. ולהפך גם כן: הערכה למנהיג שנבחר על ידי העם היא הערכה לעם. הבוז מלמד יותר על הבז מאשר על המנהיג או על העם.

ד. "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, חוץ מכל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום" (צ'רצ'יל).

המשפט המבריק הזה מחנך למבט ריאלי על המציאות. אם נפתח אוזניים, נשים לב שרוב השאלות המנסות לערער על מציאות קיימת טובה מתחילות במילה ההיפותטית 'אם?'.

'אם הממשלה תחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, אתה לא רוצה בג"ץ חזק?' הנוכלוּת בשאלות כאלו מצויה בכך שהיא מעמתת את הנשאל עם מקרה מדומיין שאינו בגדר מציאות ריאלית ורלוונטית, בו בזמן שהיא גורמת לנשאל להיות עיוור לגבי המציאות הריאלית והרלוונטית עד מאוד הנוכחית.

והתשובה צריכה להיות כך: 'לא יודע לגבי זה שאולי בעתיד אני ארצה להשמיד ג'ינג'ים ומה יועיל בכלל בג"ץ בנידון, מה שאני יודע הוא, שכרגע בפועל ממש יש 6000 נוח'בות שבאו לאנוס ולשרוף בבארי, אז מה דעתך על התנהלות בג"ץ עכשיו?'.

בקיצור – 'אם' היא שאלה מניפולטיבית של הלך רוח המבטא תפיסות עולם דמיונית של שמאל.

ה. זה מוביל אותי למדומיין מהצד השני – הלא הוא 'הימין שמימין לימין'.

המציאות היא תמיד חלקית לעומת החזון. לכן חזון תמיד צריך לדעת להיכנס לכלים חלקיים בתוך המציאות המוגבלת, וָלא, הוא הופך לחזון תעתועים. אין שמיים בלי ארץ.

"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף."

על המציאות לומדים מהניסיון. נתניהו הוא המנהיג המדיני הגרוע ביותר של עם ישראל, חוץ מכל מנהיג אחר של עם ישראל שהיה באלפיים השנים האחרונות.

כל קומת מנהיגות שתיבנה אחרי עידן נתניהו, צריכה להיבנות מתוך הערכה כלפיו ולמידה ממנו, אחרת לוקים בדמיונות או בגאוותנות ובוז לעם.

ו. ביקורת ארסית מבזה מימין כלפי נתניהו בד"כ מעידה על דבר נוסף: שטחיות בהבטה על המציאות. 'אילו רק היה כובש את עזה מחדש. אילו רק היה מעיף את בג"ץ', ועוד ועוד.

יש פה לקות של חוסר הבנה עד כמה הפרוגרס הרסני ועד כמה הדיפ-סטייט חזק. או לחלופין, יש פה החלטה להסתכל על העולם דרך פריזמה אחת ויחידה – ארץ ישראל, או מערכת המשפט, או השמדת חמאס, וכו', בזמן שרה"מ צריך לדאוג לכל אלה ביחד.

המאבק נגד נתניהו הוא מאבק נגד בוחריו. אם מחר הוא פורש, השמאל ישנא את המחליף פי מאתיים. הנושא הוא לא הדמות, הנושא הוא הלגיטימציה לרוב היהודי לקחת חלק במשחק הדמוקרטי

ז. נכון! נתניהו לא הצליח לפרק את הדיפ-סטייט, כמו גם אחרים, אבל בניגוד לאחרים הוא הראשון שלא כרע ולא השתחווה בפניו, שזה הדבר היחיד שגרם לזוהמת הדיפסטייט להתפרסם.

"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".

בלי המודעות הציבורית שיש לנו רק עכשיו, שום מנהיג לא היה יכול לצאת למלחמה נגד הדיפ-סטייט ועדיין לקבל גב מציבור מספיק גדול.

ח. 'יפתח בדורו כשמואל בדורו'. המאבק נגד נתניהו הוא מאבק נגד בוחריו. אם מחר הוא פורש, השמאל ישנא את המחליף פי מאתיים. הנושא הוא לא הדמות, הנושא הוא הלגיטימציה לרוב היהודי לקחת חלק במשחק הדמוקרטי.

ט. אנחנו רואים את ההיסטוריה נרקמת מול עינינו, במזרח התיכון ובעולם כולו.

מי שמוביל את עם ישראל בפן המדיני הוא נתניהו. על שמו תהיה קרויה התקופה הזאת, כי הוא כרגע הפנים והראש שהעם בכללותו בחר בהם להיות המייצגים שלו.

היחס אליו, גם ובעיקר בעולם, מבטא את היחס אלינו.

י. המבט על נתניהו כמשל מעיד יותר מכל על צורת החשיבה של המביט, ורק כשהצורה עמוקה וגדולה אפשר לסלול את הדרך באחריות, בע"ה, לקומה הבאה של עם ישראל.

נסיים בתודה גדולה לכבוד ראש הממשלה של עם ישראל, מר בנימין נתניהו, ולכל משפחתו המסורה, המצליחים לעמוד בהכפשות שווא נוראיות בשם דבר אחד בלבד – המסירות הבלתי רגילה שלהם לנצח ישראל. ה' עימכם!

--- title: עכשוויזם author: איתי אסמן date: 2024-12-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/586 --- # עכשוויזם

כמה פשוט היה עולמנו, אם כל מה שהיינו רוצים היינו מקבלים עכשיו ומיד, בלי סיבוכים ובלי עיכובים.

כך עובדת המחשבה של ילד קטן, שלא מסוגל לדחות סיפוקים. אבל כשמבוגר מתנהג כמו ילד, זו כבר בעיה. וכשאנשים מבוגרים רוצים שכל החלומות שלהם יפעלו במרחב הציבורי ״עכשיו״ – זו כבר בעיה גדולה, משום שבסוגיות ציבוריות יש הרבה מרכיבים ומשתנים שצריך לקחת בחשבון.

בסוגיות ציבוריות יש הרבה מרכיבים ומשתנים שצריך לקחת בחשבון

יודגש: חשוב לחלום, וחשוב לשאוף. ואסור להחניק את החלומות, ויש לפעול לממשן. אבל בסוגיות ציבוריות צריך לדעת שאין דבר כזה ״עכשיו״, כי המציאות המדינית וההיסטורית מתקדמת בתהליכים.

כמה דוגמאות:

שלום עכשיו – 'זכות הבכורה' לשימוש במילה ״עכשיו״ בסוגיות ציבוריות נתונה לארגון השמאל הרדיקלי ״שלום עכשיו״. האם יש אדם אחד בעולם שלא בעד שלום? האם יש אדם אחד בעולם שלא רוצה שזה יהיה עכשיו?

אבל נראה שהתרבות של המדינות הרצחניות שסביבנו קצת שונה; הם רוצים להרוג את כולנו עכשיו, ושום הסכם שלום לא יעצור אותם. ארגון זה יעזור לנו להבין את הסיסמה ״עכשיו״ ואת השלכותיה המדממות.

אבל נראה שהתרבות של המדינות הרצחניות שסביבנו קצת שונה; הם רוצים להרוג את כולנו עכשיו, ושום הסכם שלום לא יעצור אותם

אחדות עכשיו – כמו ערך השלום, כך גם הערך החשוב ׳אחדות׳ נחטף ונוכס לאג׳נדה שטחית. הרי כולנו בעד אחדות וכולנו רוצים שזה יהיה עכשיו. הניסיון לעשות ״אחדות עכשיו״ דומה להשטחת המילה ״שלום״ שהובילה לשפיכת דמים מתוך נאיביות קיצונית. אחדות עושים בלי טשטוש אידאולוגי ובלי רידוד רעיוני. זהו דבר שמתבצע לאורך זמן תוך כדי חיים משותפים וחיבור לשורשים והרבה רצון טוב. והכי חשוב, בלי אג׳נדות פוליטיות במסווה של שיח אחדות.

עסקה עכשיו – כולנו רוצים את החטופים בבית עכשיו; כן, גם מי שלא עונד את הסיכה הצהובה על דש בגדו וגם מי שלא הולך לכיכר החטופים. אך האם יש עסקה שתביא את כולם עכשיו? לא. אז למה ממשיכים לרמות את הציבור? ברגע שתהיה עסקה שגם תחזיר את כולם עכשיו וגם תדאג לכך שחמאס לא יהרוג עוד יהודים, זה יקרה. ובנוסף, הלוחמים נמצאים בעזה ומסכנים את חייהם יום יום – זו הדאגה והפעולה האמיתית לחיי החטופים; וזה נעשה יום יום, בעקביות, הרחק מעיני התקשורת שרוצה הכל עכשיו.

גיוס חרדים עכשיו – אני בעד שחרדים יתגייסו לצבא, כי חסר לנו כוח אדם. אבל סוגיות של אמון וסוגיות תרבותיות לוקח שנים רבות לבנות ולפתור. וגם אין בצה״ל מסגרות מותאמות למספר החרדים שרוצים לגייס.

הבוקר פורסם במאמר בעיתון דתי, תחת הכותרת ״הציונות הדתית מפספסת את האירוע״, שסוגיית גיוס החרדים היא לא בעיית כוח אדם, אלא שצריך 'לחנך אותם' באמצעות סנקציות: ״אם לא תפעילו לחץ לא פרופורציונלי על הציבור החרדי עכשיו, לא תהיה לכם הזדמנות נוספת״.

כלומר: לא ״גיוס עכשיו״, אלא ״חינוך עכשיו״. חינוך, כידוע למחנכים, לא עושים בסיסמאות ״עכשיו״ ובוודאי שלא בכפייה. ושאלה למחשבה: האם גם מגזרים אחרים צריך לחנך עכשיו, או רק את החרדים?

אז מה עושים בינתיים? אפשר לעשות הרבה דברים, אבל שום דבר לא ייבנה בבת אחת ועכשיו אלא בצעדים מדודים ומחושבים, עם הרבה שכל ולא בצעקות מלאות אמוציות המטשטשות חשיבה ומבטלות ערכים נוספים.

אז מה עושים בינתיים? אפשר לעשות הרבה דברים, אבל שום דבר לא ייבנה בבת אחת ועכשיו אלא בצעדים מדודים ומחושבים

הניסיון מראה לנו ש״עכשיו״ פשוט לא עובד.

כולנו בעד שלום, אחדות, השבת החטופים וגיוס חרדים. המציאות הציבורית מורכבת מהרבה מאוד משתנים וצריך לקחת בחשבון את כולם. הדברים יקרו בצורה תהליכית עם הרבה מאוד עמל, הסברה ציבורית ואידאליזם ריאלי, ולא בצעקות ״עכשיו״.

כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.

שבת שלום!

--- title: הקרב על התודעה author: אודי בן חמו date: 2024-12-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/587 --- # הקרב על התודעה

העיסוק בחטופים ובבני משפחותיהם אינו קל לאיש, ומחייב רגישות.

מיזמים רבים במקומות מגוונים מתקיימים ללא תקשורת ויחסי ציבור, והם מבטאים את הקשר והאחווה עם אחינו ואת התקווה לשובם.

תפילה כידוע היא בין אדם לבוראו, לא בין אדם לתקשורת.

לפני מספר שנים, בצה"ל, במקום שבו שירתתי, עלתה יוזמה שקציני צה"ל, מ"פים לעתיד, יעסקו בהתנדבות אצל קשישים וניצולי שואה תוך כדי שירותם.

לכאורה מרשים ביותר ואף ראוי.

אבל אני התנגדתי.

ובקצרה כך הסברתי:

"דרוש פה ניתוח חד עם איזמל מנתחים. הרי אינכם שואלים שאלה תיאורטית חסרת הקשר. ברור שזו מצווה חשובה וחסד גדול לפעול למען רווחתם של זקנים.



השאלה היא אחרת לגמרי.

האם בהקשר התרבותי הרחב הסולד ממלחמות ומעיסוק הכרחי בהרג, וכאשר חסר לנו זמן רב להכשרה ולאימונים, ההתנדבות של קציני צה"ל, הנדרשים להיות לוחמניים, חדים כתער וממוקדים, תסייע להם במשימתם ובחישול אופיים, או אולי דווקא להיפך?

בעולם תרבותי מתוקן, שבו הכלל מקבל ביטוי, השכל גובר על הרגש והמלחמה נתפסת כפעולה ראויה ולא טמאה – ייתכן שהייתי מסכים לכך במידה ובמשורה.

אך במציאותנו התרבותית היום, לא.

"אני דואג לזקנים ולחסרי יכולת לכל הפחות כמוכם, אין צורך ללמד אותי על חמלה, אני רק מנסה לראות את התמונה הרחבה באחריות".

כך הסברתי.

תפילה כידוע היא בין אדם לבוראו, לא בין אדם לתקשורת

א. שאלה: לעצם הנושא, איך תיתכן בכלל בעיה עם תפילה?

תשובה: הזירה הציבורית, הקהילתית והמשפחתית אינה ניטראלית. כל פעולה, טובה כשלעצמה, כשהיא יוצאת אל המרחב הציבורי ובעיתוי הספציפי, נבחנת באופן אחר, מורכב הרבה יותר.

לדוגמה, אמירת תהילים בהשתפכות הנפש יכולה להיות מועילה במקום ובעיתוי אחד, ויכולה להיות מזיקה במקום אחר.

למשל כשמישהו תוקף את בן משפחתך, תן לו אגרוף ופעל בנחישות, אל תמלמל פסוקי תהילים בבכייה ובתחנונים.

תאמרו, ״אבל אף אחד לא תוקף את בן משפחתי כרגע?״ –

לא נכון. אנחנו במלחמה. האומה כולה תחת מתקפה מורכבת וקשה על קיומה ויש לכך נגזרות הכרחיות רחבות.

ב. בהקשר הלאומי: במלחמה – הכלל לפני הפרטים, השכל לפני הרגש, ולא מקריבים את העתיד למען ההווה המתעתע. כידוע, כבר שילמנו על כך ביוקר. האומה כולה במלחמה ורק מתוך כך פרטיה.

בהקשר התרבותי: הזירה הציבורית 'נגועה'. האדם הממוצע מושפע מאוד מהתרבות הכללית הסמויה, שאי אפשר למשש אותה אבל היא מאוד נוכחת. התרבות הכללית מייצרת נפשות המושפעות מאוד מפרטיות, רגשנות מופרזת ודמיון.

תשאלו איש שיווק או קולנוע והוא יספר לכם על כך באריכות. כל אומנותו היא ללכוד ללקוח הפוטנציאלי את הנפש בתחכום.

ולכן כל פעולה, אפילו תפילה ציבורית, נתפסת ומשפיעה בהקשר רחב מאוד. בטח אם יש תקשורת ברקע. אנחנו לא עוסקים רק בתפילה עצמה אלא בכל מה שסובב אותה. במי שהשתתף בה ומי שרק שמע עליה. כעת, בעתיד ועוד.

ג. במלחמה הזו מתקיים מאבק לאומי אדיר על איזה ערך צריך לבלוט יותר. ניצחון מוחלט בצד אחד, ובקצה השני "חטופים עכשיו".

להיכן תשייכו את התפילה על החטופים בלבד?

האם זה מסייע למטרות המלחמה להתממש? אולי עדיף שהתפילה תמוסגר דווקא כך: למען הניצחון, הכרעת האויב והשבת החטופים?

תאמרו, "אנחנו לא עוסקים בזה בכלל, אנו רק מחבקים את החטופים". ראוי מאוד מאוד לסייע, לחבק ולתמוך באחינו בשעתם הקשה. אבל אי אפשר להיות תמימים.

מאחורי הקלעים, בחשבון הציבורי הסמוי אנו נותנים כך יותר משקל לעיסוק בפרטים היקרים והכואבים על חשבון הניצחון במלחמה.

נסו לדמיין מה יקרה לאורך זמן כשנקודת האיזון החדה בין הפרט לכלל והרגש לשכל הולכת ומופרת, כשציבור רחב הנדרש לנחישות ולרוח גבורה עוסק רק בסיפורים פרטיים קורעי לב וקשים ולא בסיפור הגדול של אומה במלחמה.

ד. לאחרונה פורסם שלמטה החטופים מונה אסטרטג חד וחכם האחראי על הציבור הדתי לאומי ככה עובד גוף עתיר ממון ואסטרטגיה. לכל פלח באוכלוסייה מונה אחראי. לכל אחד הם ידברו בשפתו. כל אחד ימצא את מימוש הערך שמדבר אליו והכל יצטרף לחשבון הכולל שיוגש לכולנו במחיר יקר.

בעת הזאת אסור לנו לפעול בשום צורה שתחליש את הרוח הלאומית הדרושה להנהגה ולנו, למען ניצחון במלחמה ועל ידי כך גם שחרור בנינו

ה. בין לגיטימציה לאמפטיה.

לבני משפחות החטופים מכל הסוגים והמינים יש לנו 100 אחוזי אמפטיה כנים. אבל ממש לא לגיטימציה לפעולה המקדמת עסקה חסרת אחריות ברוח "מטה משפחות החטופים".

אני משתדל בחיי לא להיות מהאו"ם. אני בוחר בדרכו האחראית של 'פורום תקוה' ושל צביקה מור הנלחם נגד כל העולם באחריות ובאצילות,

ומחשבותיי עימו ועם בני משפחתו כאשר מקודמות יוזמות הנוגדות את הכיוון שעליו הם מתאמצים בדמים רבים.

ו. אנו בימים מורכבים עד להחלפת השלטון בארה"ב. טראמפ כבר הצהיר שהגיהינם ייפתח על החמאס אם לא ישוחררו חטופינו עד כניסתו לתפקיד. דרושים הרבה אורך רוח, גבורה והחזקת עמדה. בעת הזאת אסור לנו לפעול בשום צורה שתחליש את הרוח הלאומית הדרושה להנהגה ולנו, למען ניצחון במלחמה ועל ידי כך גם שחרור בנינו.

ז. לסיום, לאחרונה שוחחתי עם פקודים שלי לשעבר מהסיפור בסעיף הראשון, שלא הבינו בזמנו מדוע לא להתנדב עם קשישים, או להשתתף ביוזמות אזרחיות חינוכיות כאלו ואחרות. "רק בעזה תחת אש הבנו למה התכוונת", אמרו.

בתפילה לניצחון המוחלט על אויבינו ועל ידי כך השבת כל חטופינו.

--- title: סודותיו האכזריים של הדיפ-סטייט author: בן יעקב סבו date: 2024-12-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/588 --- # סודותיו האכזריים של הדיפ-סטייט

א. כרמי גילון היה ראש השב"כ בזמן ההתנקשות ברה"מ רבין. הוא ידוע כאדם הבוחש עמוק בסוגיות ציבוריות.

לפני שלוש שנים כתב גילון ספר עלילתי, המתאר את מה שיקרה כאשר הרוב היהודי ינצח בבחירות, ומה תפקידו של השב"כ בעת ההיא. הספר נהיה לרב מכר בקרב אוחזי הכוח במדינה.

נתחיל מתיאור הספר שעל הכריכה:

'סוד אכזר':

"סוד גדול, בלתי נתפס כמעט, ידוע לבכירים ספורים בשב"כ.

ראשי הקואליציה החדשה מוכנים לעשות הכול כדי להשתיק את שותפי הסוד.

עלילת 'סוד אכזר' מתרחשת בישראל מעט אחרת מזו שאנו חיים בה, מדינה שבה קואליציה הנשלטת בידי המפלגות החרדיות ומפלגת ימין קיצוני משליטה חוקי הלכה על מדינת ישראל ופוגעת בזכויות הדמוקרטיות של האזרחים. השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה הוגדרו עד לא מזמן טרוריסטים מסוכנים, אבל עכשיו התהפכו היוצרות, ואנשי השב״כ – חילונים ואנשי הציונות הדתית המתונים — הם המוגדרים כמסוכנים לשלטון, נרדפים על ידי המשטרה ומצויים בסכנת חיים.

ממקום מסתור הם פועלים באמצעות לוחמת סייבר כדי לעורר ברשתות החברתיות תנועת התנגדות למדינת הלכה וכדי להשיב את הדמוקרטיה לישראל."

מהספר אפשר לצרוך מודיעין רב לגבי תפיסת העולם ודרכי הפעולה של הדיפ-סטייט בניסיונו לשמר את הכוח בידיו ולהדיר את הרוב היהודי מהמשחק הדמוקרטי.

כדי להוציא מישהו מהכלא מפברקים חוות דעת חפוזה שהוא חולה נפש. מוכר לכם?

ב. הספר מתאר עלילה שבה הרוב היהודי, המורכב מציונות-דתית, מסורתיים, חרדים, ויהודים-לאומיים, מנצח בבחירות. בשלב הזה מתחילות להיווצר התארגנויות מחתרתיות הכוללות נשק, עזרי מודיעין, טכנולוגיית סייבר ומידע מסווג המסופקים על ידי אנשי מפתח במערכות המדינה למספר לשעברים במערכות הביטחון, שבשיתוף פעולה עם משפטנים ופרקליטים ואנשים בעלי השפעה אחרים מנסים להפיל את שליחי הציבור הנבחרים של הרוב היהודי.

יש לומר שבספר נציגי הרוב היהודי הם כמובן, איך לא, בני החושך החפצים בדבר אחד בלבד – לקדם מלחמת גוג ומגוג. הם עושים זאת על ידי הטמנת פצצות ויצירת פיגועים המוניים במסגדים, כנסיות ובתי כנסת רפורמיים. המלחמה העולמית שתיווצר תביא לביאת המשיח.

בספר, הדתיים מנצלים את התפילות בבתי הכנסת כדי לתכנן פעולות התנקשות בליברלים. הם 'לומדים' דף יומי כדי לצותת למי שלידם כדי לראות האם הוא מחלל שבת, דבר המוביל למאסר. ראש המשיחיים הוא בכלל הרב הליברלי נטול הזקן שרק מחופש לפלורליסט ומאוחר יותר נחשפת זהותו האמיתית. ברבנות הראשית אוספים מידע פלילי על אנשים. תלמידי ה'הסדר' ואוהדי בית"ר הם מסדר של חיילים נאמנים ואלימים חסרי פניות. תנועת בני עקיבא היא המוסד שבו נוצרים הקשרים הראשוניים מילדות כדי לאפשר את המפכה של מדינת ההלכה.

כדי להוציא מישהו מהכלא מפברקים חוות דעת חפוזה שהוא חולה נפש. מוכר לכם?

גילון מתאר באימה ואופל איך הגדילו את המזוזות במשרדי הממשלה ואיך יש תמונה של הרב קוק באחד המשרדים. זקן וכיפות שחורות מקשטות עד פלצות את המסדרונות.

מעבר לבורות הכל-כך עלובה ומרושעת ביהדות, איך אדם נורמלי יכול בכלל להסתכל על תלמידי ההסדר המנומסים והמסורים ולהגיד שהם רוצים מלחמת גוג ומגוג, ועוד בזמן שרוצים לתת לפלסטינים מדינה חמושה?

ג. ומה הפתרון של גילון לפלונטר?

גילון מתווה מציאות שבה בכירים מהשב"כ, מחיל המודיעין ומהיחידות המיוחדות הצליחו בכוונה תחילה להשאיר את יחידותיהם ואגפיהם נקיים מדתיים ומחרדים, וכך בנו אותן כשמורות טבע שביום פקודה הצליחו לבצע הפיכה צבאית-בטחונית.

ראש השב"כ הליברלי נשאר בכוח בתפקידו כדי שלא יוחלף באחר, שמא יהיה משיחי.

במסע חובק עולם, בשיתוף פעולה עם בכירי מחלקת ביטחון ליברלים באמריקה, הם יוצרים רשת מחתרתית כדי לנצח את נציגי הציבור של העם היושב בציון.

'המחלקה היהודית' בשב"כ, הנשמרת בספר במידור מיוחד מכל גורם מדיני או מכל אדם דתי, היא זאת שבסוף מצילה את המצב ומצליחה לעצור סופית את השרים, חוטפת אותם באישון לילה בנשקים שלופים תוך נטרול המאבטחים, משם לחדרי חקירות ולאולמות משפט.

בסופו של דבר, לפי הספר, הם מקימים ממשלת ריפוי עם הערבים ובלי הציונות הדתית והחרדים האשכנזים.

להתפרקות המדינה בכוונת מכוון, על ידי בכירים רבי עוצמה בגופי הביטחון, עלולות להיות השלכות קשות מאוד לאור האתגרים שלנו מול אויבינו. ראינו את הפרומו לכך בשמחת תורה

ד. כמובן שאין פה התיימרות להקיף את כל הספר 'החשוב' הזה. כרמי גילון, ראש המשטרה החשאית, שגריר וראש מועצה לשעבר, הוא בשר מבשרו של הדיפ-סטייט, לא אדם מהשוליים, שהתווה לנו לפני שלוש שנים תוכנית אופרטיבית במלואה, כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אמנת חמאס המספרת בדייקנות מצמררת את תוכניותיה לכל הרוצה לשמוע.

בשנה האחרונה חקרו, הִלכו אימים וניסו להפליל פה אנשים רבים שלא התיישרו עם המערכת. החל בלוחמים אמיצים בעיצומה של שמחת תורה וכלה במשרתי ציבור ובעלי תפקיד מוערכים ומצטיינים, כגון אלי פלדשטיין והנגד שעשו מעשה הנגדת מ-8200 והעבירו חששותיהם ישירות לראש המדינה רה"מ נתניהו, וכגון נציב שירות בתי הסוהר רב-גונדר קובי יעקבי על ששיתף פעולה עם השר לביטחון פנים הממונה עליו, וכגון נצ"מ אבישי מועלם שהחליט שהוא נלחם בערבים ולא ביהודים המתיישבים, דבר שלא התיישר עם אג'נדת המחלקה היהודית וראש השב"כ.

על כולם מעידים רבים רבים מפקודיהם שהם בעלי תפקיד מצוינים לעילא ולעילא.

סיכום

בתקופה האחרונה החריף המאבק.

בוקר בוקר קוראים בתקשורת לשב"כ להפיל את הממשלה, ובערב מאשימים שליחי ציבור ב'תיאוריות קונספירציה כנגד גוף ממלכתי'.

עירית לינור נוהגת להגיד שההבדל בין ימין לשמאל מצויה בתשובה לשאלה 'ממי אתה יותר מפחד, מערבים או מיהודים?'.

מתי נביט למציאות בעיניים?

להתפרקות המדינה בכוונת מכוון, על ידי בכירים רבי עוצמה בגופי הביטחון, עלולות להיות השלכות קשות מאוד לאור האתגרים שלנו מול אויבינו. ראינו את הפרומו לכך בשמחת תורה.

עלינו להציב בהקדם קו אדום פלילי בוהק, ולבצע חילופי גברא נמרצים.

זה קיומי.

--- title: הפנאטיות של חסרי השורשים author: עזרא הימן date: 2024-12-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/589 --- # הפנאטיות של חסרי השורשים

א. הליברליזם הוא תנועה מטלטלת. הוא נותן לאדם משהו מאוד משחרר ועוצמתי, עצמאי ומשגשג. אבל הוא בעל אידיאולוגיה רזה. יחד עם יתרונותיו, הוא מרוקן מהאדם דברים כל כך עמוקים וחיוניים כמו משמעות עמוקה וגדולה לחיים, מחויבות, שורשיות, שייכות ויעוד, משהו גדול יותר מעצמך להאמין בו. והדברים האלה, מסתבר, פשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם. בשלב כלשהו, בדרך כלל אחרי שהליברליזם כובש עוד פסגה מהממת, הליברל יתחיל להרגיש שרימו אותו, שמשהו גדול וחשוב מאוד חסר לו. זה יכול להוליד מצד אחד שיבה גדולה לשורשים שלו. וזה אכן משהו שקורה בעידן פוסט ליברלי.

אבל מי שלא התעורר ולא עשה פרסה לכיוון השורשים שלו, עלול להפוך את הליברליזם עצמו לדת קנאית מאוד. ואז קורה דבר אירוני. אנשים המזדהים כליברלים הופכים לאחרוני הבריונים הקנאים, המנהלים מסע צלב כנגד הזהות והשורשים של עצמם, וכנגד אלה הנושאים אותם, תוך שימוש בשפה ובמעטפת הכי ליברלית כדי לתאר את מעשיהם. והם נבהלים עד עמקי נפשם מתנועת השיבה לזהות ושורשים שמתרחשת לנגד עיניהם.


האשמות חמורות נגד ישראל


ב. החברה המערבית כבר ביקרה בכמה סבבים כאלה במאה הקודמת, כשאחרי שיאים של שגשוג ליברלי חלקים מהאליטות במערב שקעו בהערצה לדמויות מאוד אפלות כמו סטאלין, מאו, ואף טרוריסטים איסלאמיסטיים. אין מי שתיאר זאת במאה ה20 יותר טוב מאשר ג'ורג' אורוול ("חוות החיות", "1984"), שהתחיל כסוציאליסט שדאג לרווחת עובדים, וסיים במאבק נגד קבוצות אליטה בשמאל באחת הנבואות הנוקבות וקולעות על ליברלים ההופכים את משנתם לדת קנאית.

הוא כתב למשל לפני כשמונים שנה ("מתחת לאף שלך", הוצאת דביר): "מה אתם משיגים בכך שאתם נפטרים מדברים בסיסיים כמו פטריוטיות ודת? אתם לא נפטרתם בהכרח מהצורך להאמין במשהו… כל הנאמנויות והאמונות הטפלות שנראה שהאינטלקט כבר גירש, יכלו לחזור במהירות במסווה שאין דק ממנו. הקומוניזם של האינטלקטואל האנגלי הוא דבר שדי קל להסביר אותו. זוהי הפטריוטיות של העקור משורש".

אבל מי שלא התעורר ולא עשה פרסה לכיוון השורשים שלו, עלול להפוך את הליברליזם עצמו לדת קנאית מאוד

מי שעקר עצמו משורשיו מחפש בית פטריוטי חדש, והוא מוצא אותו בלהט להאשים את עמו בכל רוע ולחתור תחת זהותו שלו.

עוד הוא כתב שם על הנטייה של אליטות בשמאל לנסות "להגן על הדמוקרטיה בשיטות טוטליטריות. אם אוהבים דמוקרטיה, חייבים למחוץ את אויביה. …ההגנה על הדמוקרטיה כרוכה (לדעתם) בחיסול כל עצמאות מחשבתית. בטיעון הזה השתמשו כדי להצדיק את הטיהורים ואת ההאשמות השקריות ברוסיה הקומוניסטית". ג'ורג' אורוול לפני 80 שנה, בימים ההם בזמן הזה.


מיעוט פנאטי מגייס בשם הדמוקרטיה גורמי אכיפת החוק לנטרול רצון העם. אותה שיטה שוב ושוב


ג. כעת נראה שהחברה המערבית נמצאת כבר 20 שנה במסלול התנגשות כזה, הגורמת לאותו חלק שהפך את הליברליזם שלו לדת קנאית להקצין מאוד, ולהפנות בריונות פוליטית כלפי קבוצות ימין בתוך עמם, תוך הצדקה עצמית שהוא נלחם מלחמת קודש בפאשיזם ודיקטטורה ועוד תיאורים מופלגים שאף פעם אין להם קצה וסוף. כבר היינו שם, לא פעם ולא פעמיים.

אין מה להתפלא שארגוני המחאה, בכירים לשעבר במערכת הבטחון, בכירים בתקשורת, טוענים על כל החלטה של ממשלת הימין במלחמה שהכל נועד אך ורק לצרכים פוליטיים ציניים של שליטה. אין אויב, רק אויב מבפנים. המשך המלחמה הוא לשם שליטה. הפסקת האש היא לשם שליטה. וכמובן, כל צעד לכל כיוון נועד בכוונה להרוג את החטופים (וכאן נכנסים שלל סברות כיד הדמיון למה הממשלה רוצה בכוונה להרוג את החטופים).

אין מה להתפלא שהם לא מסוגלים אלא לראות כל צעד ושעל במימוש מדיניות ימין כלי להפיכה משטרית/ביטול הבחירות/עליית משטר של איראן/טיהור אתני/משטר פאשיסטי/גזעני/עליונות יהודית ועוד ועוד.

ואין מה להתפלא על גנרלים לשעבר שפתאום מסתכלים על עמם בבוז ושנאה, ועל האויב בהבנה, ועל המוסר המזויף האנטישמי של האג בהערצה.

משבר הליברליזם, התנועה ההדרגתית חזרה לשורשים וזהות יהודית, הקצנת הליברליזם והפיכתו לדת פרוגרסיבית של מלחמת קודש בכל מי שרואה את הדברים אחרת, מביא אותם אל הקצוות האלה.

הם לא ליברלים. הם כבר הפכו לפטריוטים של העקורים משורש.


האדם שחמל כרמטכ"ל על העזתים ולא חיסל את ראשי החמאס מצטרף כעת לטענות האנטישמיות השקריות נגד ישראל


ד. אנשים רבים חשבו שהרפורמה המשפטית היא סוגיה ספציפית שניתן לשים בצד ולהמשיך את החיים במסלולם בסוגיות אחרות חשובות ומרכזיות: ניצחון במלחמה, שיפור הבטחון בכל הגזרות, טיפול בפשיעה בחברה הערבית, פיתוח הנגב והגליל, הצמחת הכלכלה ועוד ענייני חברה ורווחה.

אך מסתבר שזעקות 'פאשיזם', 'איראן', ועוד כיוצא בזה, הם מהותיים ליחס של הדת הפרוגרסיבית לימין, גם כשמגרדים באף. כל החלטה בכל סוגיה מסונפת אוטומטית לרוע עלי אדמות. בכירים במערכת אכיפת החוק עלולים להידרדר למעשים מאוד מסוכנים ואפלים.

מי שמדבר על נקיטת צעדים לפיוס המחאה, על הסכמה רחבה, לא מבין את האירוע בו אנו נמצאים. אין ספק שיש הרבה אנשים במחנה השמאל שלא נדבקו ברוח הזו ואיתם ניתן לייצר דינמיקה אחרת. אך זה לא יעצור את מסע הצלב של הדת הפרוגרסיבית ונציגיו בעמדות כוח והשפעה בתקשורת, מערכת הבטחון ואכיפת החוק.

חלקכם עלולים להיבהל ולראות בדברים האלה תיאור של מבוי סתום. זו לא הכוונה. יתכן וחלק מהאנשים האלה ינסו ליצור משבר חוקתי, להוביל אותנו לכאוס, ולנקוט בגישה של 'תמות נפשי'. אבל צלחנו דברים קשים יותר.

מי שמדבר על נקיטת צעדים לפיוס המחאה, על הסכמה רחבה, לא מבין את האירוע בו אנו נמצאים

יש כאן תהליך בירור מאוד נוקב בו זהות יהודית צומחת מחדש מתוך משבר הליברליזם. לא נצא מזה נגועים בכל הקללות שהפרוגריסיבים מקללים את זהותם היהודית שורש מחצבתם.

אלא הממלכה תצמח ותגדל, ותהיה לא רק יהודית וציונית, אלא גם משגשגת וחופשית.

נתפלל שכמה שיותר מהם יתעשתו וישארו עמנו, ינתבו את כוחותיהם וכשרונותיהם לטובה.

בשביל זה הם צריכים לא רק להרגיע את נפשם ולהשתחרר מהסחרור הפרוגרסיבי, אלא כנראה להתחבר מחדש אל זהותם אותה הם זנחו ונטשו.

--- title: "עסקה עכשיו" – שתי מילים תמימות, או אשליה מסוכנת? author: דוד שריקי date: 2024-12-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/590 --- # "עסקה עכשיו" – שתי מילים תמימות, או אשליה מסוכנת?

הסיסמה הזאת לא רק מטעה – היא מסוכנת. היא מייצרת מצג-שווא, כאילו יש עסקה ממשית הממתינה מעבר לפינה, ומדינת ישראל היא זו שמונעת אותה בכוונה. זהו שקר בוטה.

הסיסמה הזו מסמנת צד אחד כ"צודק ואכפתי" וצד אחר כ"מפקיר וחסר מצפון".

דיכוטומיה שקרית כזו מפלגת את העם, מחלישה את החברה שלנו ומסכנת את החטופים עצמם.

אפילו ראש השב"כ, רונן בר, הזהיר שמחאות כאלו, המתודלקות בסיסמאות ריקות מתוכן, רק מעלות את "מחיר החטופים" ופוגעות במאמצים להשבתם.

מעבר לכך, יש כאן מי שמנסה לצייר את ממשלת ישראל כמי שמתנהלת בחוסר תום לב, כאילו היא תוקעת מקלות בגלגלי המשא ומתן.

והמציאות? בדיוק ההפך. כל המתווכות הבינלאומיות שבות ומדגישות: ישראל מתנהלת באופן אחראי, נחוש ורגיש – אבל יש מי שבוחר להתעלם מהעובדות לטובת קמפיין פוליטי ציני.

יאיר לפיד הצהיר לאחרונה, באחד השלבים של המשא ומתן, כי על ראש הממשלה "להגיד למשלחת המשא ומתן שהיא לא חוזרת בלי עסקה". לכאורה, אמירה נחושה ואפילו מכוננת, אך בפועל אלו רק מילים נבובות, שמעכבות את הפתרון ומסכנות את החטופים.

הקריאה הזו, כמו הסיסמה "עסקה עכשיו", אינה מציעה פתרון אמיתי אלא מציבה מכשול נוסף בדרך לשחרורם.

הדרישה הבלתי מתפשרת ל"עסקה עכשיו" שוללת למעשה את הלגיטימציה של מדינת ישראל לנהל משא ומתן מתוך שיקול דעת ואחריות.

היא יוצרת כאוס בדמות דרישה בלתי אפשרית של "עכשיו", כאילו הפתרון תלוי רק בהחלטה מיידית של הממשלה. גישה כזו אינה רק מטעה – היא פוגעת באמון הציבור, מרחיקה את תהליכי המשא-ומתן האמיתיים, ואף מסכנת חיים.

השפעת הסיסמאות על דעת הקהל

לקח מהעבר: היסטורית, סיסמאות מניפולטיביות פעלו פעמים רבות ככלי לזריעת פילוג והטיית דעת הקהל. לדוגמה, בתקופות של משבר כלכלי או מלחמה, מסרים פשטניים שימשו להעצמת תחושת חוסר אמון בין קהלים שונים. בארצות הברית של תקופת ה'ניו-דיל' הופיעו סיסמאות שסימנו קהלים מסוימים כ"בעיתיים", מה שהוביל לתקופות של מתיחות חברתית מוגברת. בישראל, המאופיינת במצב חברתי מורכב, הסכנה מכפלת: סיסמה כמו "עסקה עכשיו" לא רק מעמיקה את השסעים, אלא גם מחבלת בפעולה מאוחדת להשגת המטרה המשותפת.

הסיסמה הזו מסמנת צד אחד כ"צודק ואכפתי" וצד אחר כ"מפקיר וחסר מצפון"

השלכות מוסריות וחברתיות

כשהציבור מתמקד בסיסמאות פשטניות כמו "עסקה עכשיו", מתפספס הדיון האמיתי על המורכבות והמשמעות של קבלת החלטות במצבים רגישים. הנזק אינו רק אסטרטגי אלא גם מוסרי: משפחות החטופים נאלצות להתמודד עם מסרים הפוגעים ישירות באמון שהן נותנות במערכת, והחברה כולה נחלשת כשהיא מואשמת באופן קולקטיבי במעשים או מחדלים שלא קיימים.

תפקיד התקשורת במניפולציה

יש לשים לב גם לתפקיד המרכזי של התקשורת בהדהוד מסרים כאלו. כאשר הכותרות נשלטות בידי סיסמאות ולא בהתאם לעובדות, הציבור נשאר חשוף לתמונה מעוותת של המציאות. במקום להציג ניתוח מעמיק של המאמצים המושקעים בניהול המשבר, עוסקים במי "צודק" ומי "טועה". התוצאה היא יצירת מציאות מדומיינת, שמרחיקה את הדיון מהמקום שבו ניתן באמת לשפר את המצב.

מה כן אפשר לעשות?

במקום לאפשר לסיסמאות כאלו להשתלט על השיח, עלינו לשנות כיוון. אפשר וצריך להציע חלופות חיוביות שמדגישות את המאמצים המשותפים להשבת החטופים. לדוגמה: קמפיינים המבוססים על אחדות וסולידריות, העשויים לקרב את הציבור למאמץ הלאומי. מסרים כמו "כולנו למענם" או "חוזרים יחד" מראים את האמת הפשוטה – אין כאן צדדים מנוגדים. כולנו באותו צד, וכולנו פועלים למען מטרה אחת.

לפני כמה ימים ראיתי שלט ענק ברחוב: "מה עם החטופים?". אחרי רגשי האמפתיה הראשוניים לא יכולתי להפטר מההרגשה שיש כאן ניסיון לזרוע תחושה כאילו מישהו שכח אותם. באמת? טובי בנינו נפצעים ונהרגים בכל יום כדי להשיבם הביתה. מי מעז לטעון שאפשר לשכוח אותם?!

השלט מפנה האשמה לממשלה וזורע פירוד. הוא לא מבקש לקדם אמפתיה.

במקום ליפול למלכודת של פילוג, הגיע הזמן לבחור באחדות ולצאת נגד מי שפועל להרחקתה, באחריות ובמאמץ משותף. כי רק יחד נוכל לנצח

מי שהגה את הסיסמה "עסקה עכשיו" ידע בדיוק מה הוא עושה.

זו לא קריאה כנה לפעולה – זו מניפולציה זולה.

היא לא נועדה לקדם את המטרה, אלא לייצר פילוג, להסית ציבור מסוים נגד ציבור אחר ולהחליש את הממשלה. במקום לתמוך ולאחד, היא שואפת לקרוע אותנו מבפנים.

כולנו רוצים את החטופים בבית. כולנו מתפללים ופועלים למענם. אבל סיסמאות כאלו, שמטרתן זריעת כעס ושנאה, אינן מקרבות את היום הזה – הן רק מרחיקות אותו.

במקום ליפול למלכודת של פילוג, הגיע הזמן לבחור באחדות ולצאת נגד מי שפועל להרחקתה, באחריות ובמאמץ משותף. כי רק יחד נוכל לנצח.

--- title: על התמימות author: איתי אסמן date: 2024-12-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/591 --- # על התמימות

א. חשיבות התמימות

מידת התמימות חשובה מאוד בבניין אישיותו של האדם, והיא קיימת בעיקר בגיל הילדות. תום הילדות הוא אוצר שיש לשמור עליו מכל משמר בתחילת חייו של הילד, כדי שלא לחשוף אותו לרוע שבעולם. אך כמובן, דרוש גם שכל ישר ומאוזן המזהיר שלא לתת אמון בזרים ולדעת להישמר מרע שהילד עלול לפגוש.

מידת התמימות חשובה גם במעגל המשפחתי. בן צריך לתת אמון בהוריו, איש באשתו וכו׳. וכמובן –״תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך״.

אך ברגע שהדברים מגיעים למעגלים רחבים יותר וככל שהאדם מתבגר, נוסף לתמימות הוא צריך גם להפעיל את שכלו.

לדוגמה: כשאדם הולך לשוק עליו להיות מודע ל"חוקי השוק". שם לא אומרים ״תאמין בכוונות הטובות שלו״. או כאשר אנחנו קונים ממישהו רכב או דירה יד שנייה, אנחנו לא אומרים ״הוא מאמין בטוב בדרך שלו״, אלא אנחנו בודקים ועושים השתדלות עד כמה שאנחנו יכולים.

אז מדוע כשהדברים נוגעים לסוגיות ציבוריות יש כל כך הרבה אנשים תמימים הנופלים בפח?

ב. ההבנה שצריך להישמר מהרע

ביהדות נכתבו הרבה ספרי מוסר. אחד המרכזיים שבהם הוא ספר משלי, שנכתב על ידי שלמה המלך. הספר מלא בחשיבותה של ההכרה שיש גם דרכי הטעיה. לא רק מחוץ לאדם, אלא בתוכו פנימה. אדם צריך לדעת שיש לו תאוות ויצרים שגורמים לו לקבל החלטות שאינן מושכלות. בנוסף לכך יש לפעמים חברים ואנשים שמסיתים אותו לעשות מעשים רעים בלא שיבחין בכך. לכן חשוב ללמוד ספרי מוסר כל החיים כדי לדעת להישמר מהרע שקיים באדם ומחוצה לו.

ושוב נשאלת השאלה – איך אנשים שלומדים מוסר, מצטרפים בתמימות לכל מיני מיזמים המקדמים אג׳נדות הפוכות מתפיסת עולמם?

רגע שהדברים מגיעים למעגלים רחבים יותר וככל שהאדם מתבגר, נוסף לתמימות הוא צריך גם להפעיל את שכלו


מאמר שפורסם בעבר בעיתון ״בשבע״


יש לזה כמה סיבות ואמנה כאן רק חלק מהן:

ג. מדוע התמימים לא מבחינים ברע?

  1. בגלל ה'פוסטמודרניזם'– מצב שבו אין הגדרות של טוב ורע, וכל אחד יכול לומר שהוא עושה דבר טוב כשבעצם זה דבר רע. האנשים התמימים שומעים אנשים פוסטמודרניסטיים שלא מאמינים באמת ושקר, טוב ורע, המספרים לעצמם שהם פועלים למען הטוב – ומאמינים להם. הם טוענים: ״מדוע שישקר לי?״, אבל הפוסטמודרניסט לא משקר להם, פשוט אין לו אבחנות מוסריות של טוב ורע.
  2. העולם התרבותי שלנו מושפע מאוד מפילוסופים ופילוסופיה, בעיקר מדינית. כולנו מושפעים מפילוסופים בהווה ובעבר, גם בלי ללמוד אותם. כמו דג החי באקווריום בלי לשים לב למים שאופפים אותו, זה נראה לו המובן מאליו.

אחד הפילוסופים המשמעותיים שאנו מושפעים מהם הוא ז׳אן ז׳אק רוסו, שהחל את עידן הנאורות.

רוסו טען (בניגוד לתורה) שיצר לב האדם טוב מטבעו, ומי שמשחית אותו הם מוסדות החברה והמדינה. הוא קרא לאדם האידאלי ״הפרא האציל״, וטען שהמידות הרעות – כמו הגאווה והאגואיזם – הן תוצר של החברה: הכל בגלל התרבות שהורסת את האדם. הפתרון של רוסו ל'בעיה' הזו (שהוא המציא) הוא 'האמנה החברתית'. לאמיתו של דבר מטרתו הייתה לנתק את האדם מכבלי המסורת (על כך נרחיב בפעם אחרת).

מכל מקום, רוסו טען שלכל בני האדם יש כוונות טובות מטבעם, והעלים לחלוטין את עולם היצרים והרוע הקיים באדם. לכן כשאתם שומעים מישהו שמדקלם את הסיסמאות האלו שכולם רוצים טוב – הוא מושפע מרוסו מבלי שהוא יודע על כך.

מה שמפתיע הוא, שאותם אנשים שטוענים כך על החילונים למשל, נוהגים לתקוף את החרדים בטענה שהרצונות שלהם אגואיסטיים ולא אידאליסטיים כמו של החילונים בעלי הכוונות הטובות. לפי מחשבתם, הנוצרת מתוך עבדות לאליטה, החילוניים רוצים רק לתקן ולהוסיף טוב.

  1. חוסר הכרת מניפולציות – אנשים תמימים אינם מודעים לקומבינות ולמניפולציות. גם המוכר בשוק יכול לרמות אותם. על אחת כמה וכמה בסוגיות מדיניות, ובמציאות שבה ארגוני חברה אזרחית משתמשים ב'תעשיית החמלה' ומנצלים את הלב הטוב של התמימים שכואב להם סבלם של אנשים פרטיים, ובכך פועלים כדי לשנות את צביון המדינה. הם לא חושפים את התוכנית הסופית, אלא רק מבקשים מהם לבוא, להתפלל, להפגין על עוולות מוסריות נקודתיות, וההקשר הרחב מוסתר. המילים הכי חזקות בתעשייה הזו כיום הן ׳אחדות׳ ו׳שיח׳.
  2. חוסר הבנת ההשלכות – לאנשים תמימים אין פנאי או יכולת להיכנס לעובי הקורה ולהבין את המשמעויות של האירועים שרותמים אותם אליהם. הם לא יקראו מחקרים ולא את הדעה המנוגדת, ולפעמים מרוב כעס הם גם לא רוצים לשמוע. כמו שכתב עיתונאי דתי לאחרונה: ״יש רגעים בחיים שאתה צריך לבחור במעשה המוסרי והערכי הנכון, גם אם המעשה הזה עלול לשרת את היריב הפוליטי שלך״. כלומר, לדבריו לפעמים צריך לעשות מעשה מוסרי נכון נטול הקשר, גם אם ההשלכות שלו רעות. לפעמים אנשים תמימים הם טהרניים ומדברים בסיסמאות מופשטות, אך בפועל, גם המעשה הנכון הנקודתי שלהם לא מתממש.
  3. אנשים תמימים מאמינים לכל הבטחה – משום שלדעתם האדם הנמצא מולם הוא טוב (כמוהם בדיוק), אז מן הסתם הוא יעמוד בדיבורו. התנהלות נאיבית זו לא באה לידי ביטוי בחייהם האישיים בחתימה על חוזה לרכישת דירה, או אפילו בכתובה שהבעל מתחייב לאשתו, אלא רק בסוגיות ציבוריות ומדיניות.

כך, לדוגמה, האמינו ללא סייג וביקורת לרמטכ״ל אייזנקוט שביקש מרבנים לחתום על פקודת השירות המשותף והבטיח להם שלא ישלב לוחמות ביחידות המתמרנות, ובימים אלו מכניסים לוחמות אפילו לסיירת מטכ״ל (התהליך החל בתקופתו).

האם הרמטכ״ל שיקר להם ביודעין? יכול להיות שהוא בעצמו היה תמים, יכול להיות שהוא הבטיח בלי שידע מה יקרה בעתיד, יכול להיות שהם חשבו שהוא מקשיב רק להם בזמן שהוא הקשיב במקביל גם לארגוני פמיניזם רדיקלי. וכן, יכול להיות שהוא שיקר ומרח אותם כדי שלא יתנגדו. בסוגיות ציבוריות המציאות מאוד מורכבת ומסובכת. שמעתי לא מעט פעמים רב האומר: ״דיברתי עם הרמטכ״ל והוא הבטיח לי״, ״דיברתי עם ראש השב״כ והוא ביקש ממני לחתום על מכתב״, ״דיברתי עם שר פלוני והוא הסביר לי הכל״.

שיח עם פקיד ציבור או גורם פוליטי הוא תמיד מנקודת מבטו בלבד, ואינו יכול בשום אופן לסכם את כל הסוגייה. אנשים תמימים חושבים שאחרי שיחה שלהם עם גורם בכיר הם יודעים הכל, כי הוא אמר להם שהוא חשף אותם לחומר מסווג שאין בלתו, וזה מאוד מרשים.

יש עוד סיבות לכך שאנשים תמימים מקדמים אג׳נדות הפוכות מאלה שלהם, אבל נסתפק כרגע באלו.


דוגמא ל״תעשיית האחדות״


אנשים תמימים לא באמת מאמינים בכוונות הטובות של כולם

ד. אנשים תמימים הם 'שימושיים'

אפשר להשתמש בהם בקלות, ולא צריך לשלם להם כי הם עושים את העבודה בחינם ומתוך אידיאל גדול ולב רחב.

אנשים תמימים מתומרנים. אפשר בכל חודש לרתום אותם לקמפיין אחר – פעם זו ממשלת אחדות ולאחר מכן זו ממשלת המשרתים בלי החרדים. הכל מתעצב כמו פלסטלינה.

אנשים תמימים לא באמת מאמינים בכוונות הטובות של כולם. אם מישהו יגיד להם שיש אנשים עם כוונות רעות, הם מיד יכעסו עליו ויגידו לו שיש לו עין רעה. כי לפי רוסו, כולם טובים חוץ ממי שהורס את התיאוריה הנאיבית, שהוא האדם הרע וצריך למחות נגדו ולחשוד במניעים שלו.

לסיכום: תנו אמון במשפחה ובחברים הקרובים שלכם. וכשאתם בוחרים לקחת חלק בסוגיות ציבוריות, אל תהיו תמימים, תלמדו את מפת האינטרסים, תבדקו מי מממן את הארגון, מה התוכנית הסופית שלו, מהן ההשלכות של הפעולות שלו, איזה עולם רעיוני הוא מייצג, האם זה תואם את האג׳נדה שלכם ועוד. ואחרי שעשיתם השתדלות, בדיקה וחקירה שכלית עד מקום שידכם מגעת – עשו טובה, בדקו שוב.

וזכרו, גם למי שמזהיר מהרע יש כוונות טובות.

--- title: הצוותים הרפואיים author: סוללים דרך date: 2024-11-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/592 --- # הצוותים הרפואיים

המלחמה מתמשכת ומתארכת והיא תובעת מכולנו יותר.

יותר גבורה, מאמץ, נחישות, נשיכת שפתיים וחישול.

וגם מאמץ אדיר ומתמשך מכל מי שעוסק בטיפול בפצועים.

כל מי שבא במגע ישיר בטיפול בפצועים ראוי להערכה והצדעה ברמה הלאומית, לא רק ברמה הפרטית של הפצוע ומשפחתו.

הכרת הטוב מצד הפצועים לצוותים הרפואיים העוסקים בטיפולם, מעידה הן על אצילות הפצועים והן על חשיבות פעולתם של הצוותים הרפואיים.

לא מדובר רק ברופאים ואחיות אלא בכל מי שקשור למערך הרפואי. אנשי הלוגיסטיקה, הניקיון, המזכירות, ועוד ועוד.

כולם ראויים לכל שבח.

הקשיבו לפצוע האציל והגיבור הזה המייצג באופן סימבולי עם שלם ההולך ומתאושש ועומד על רגליו בגבורה למרות הצלקות אותן הוא נושא:



האופטימיות והכרת הטוב שלו הן שיעור נהדר לכולנו.

שבוע טוב!

--- title: עשר הערות על הפסקת האש בלבנון author: אודי בן חמו date: 2024-11-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/593 --- # עשר הערות על הפסקת האש בלבנון

א. אם אתם שייכים למחנה הלאומי ומבקשים את החזרת כבודנו הלאומי, אליכם דברים אלו מכוונים.

החזרת הכבוד הלאומי היא נושא גדול ועמוק. זה לא עיסוק בקטנוֹת ובאגו.

החזרת הכבוד הלאומי כוללת בין היתר את פירוק אויבינו לרסיסים, יצירת הרתעה מול שכנינו וניצחון מהדהד למרחקים, שיבשר לעולם שהאריה קם מרבצו.

ב. אין צורך להתייחס להערות הנלוזות מהשמאל, המגחיכות, עוקצות בזלזול את ראש הממשלה ושמחות לאידו – כפי שמופיע בתמונה – כאילו מדובר באדם פרטי שהפסיד במשחק קלפים בין חברים, או כאדם המייצג חלק מהעם ולא את כל האומה הנמצאת במלחמה.

זוהי התייחסות בזויה וקטנה המתעלמת מהמרכיב הלאומי המשותף, ובכך חושפת את פרצופם האמיתי של כל מיני טיפוסים, המעדיפים שמדינת ישראל תפסיד יותר מאשר שעם ישראל ינצח תחת הנהגת נתניהו.

ג. אז אם אתם חשים מרירות ואכזבה מבחינה לאומית בעקבות ההסכם, זה מעיד על בריאות.

ההסכם מבחינה צבאית-ביטחונית בלבד הוא הסכם רע מאוד. מיותר לרדת לפרטים פה ולפרט מדוע.

כל אזרח מבין זאת בפשטות. שוב, מבחינה צבאית בלבד.

ד. אבל אנחנו לא ילדים ומבינים שיש עוד כמה דברים מאחורי הקלעים.

לנהל את מדינת ישראל זה עסק מסובך, הדורש מהמנהיג להיות שחקן שחמט מדופלם. להשקיע מחשבה ומאמץ נחושים וארוכי טווח, ולא לפעול רק מתוך ראייה קצרת טווח.

ההתמודדות היא בזירות רבות. פנים וחוץ כאחד: חימושים, מציאות כלכלית, הפוגה לכוחות, החלפת שלטון בארה״ב, החלפת צמרת הצבא, איום הזוי בהוצאה לנבצרות, לחץ בינלאומי ועוד.

ה. אז מה עושים בכל זאת?

״אנחנו לא יודעים כלום״. כך אומרים רבים, אבל זה לא מדויק.

דבר אחד אנחנו כן יודעים, בוודאות: בשנה האחרונה קנה נתניהו ביושר את הקרדיט המגיע לו על עמידה נחרצת כנגד כל העולם. כפשוטו.

מי דמיין שהמלחמה תימשך זמן כה רב תחת שלטון פרוגרסיבי נורא בארה״ב מחוץ ולמרות מערכות לעומתיות מבית?

התמרון הזה של נתניהו מעניק לו אמון ואשראי ציבורי לכך שמדובר בהפסקת אש בלבד.

לא מפני שמישהו אומר זאת, אלא כי רבים בעם חשים זאת בפשטות. זה כמו לתת אמון ביועץ ההשקעות שלך למרות ההפסדים, לאור ההצלחות המתמשכות עד כה.

כך מחזיקים חשבון מורכב ולא פשטני המנסה להחזיק את התמונה הרחבה. קריאה לילד בשמו מצד אחד, ומצד שני הבנה שיש פה עוד כמה שיקולים

ו. נכון, לחזור להילחם לאחר הפוגה של 60 יום זה לא פשוט. זה לא יהיה קל מהרבה בחינות. ברור.

אך בחשבון הכללי ראוי לתת אמון שההחלטה מושכלת ונובעת משיקול מחושב ואחראי.

ז. אז מה, נשב בבית בחיבוק ידיים? ודאי שלא.

נמחה, נכתוב, נזכיר, נפגין ונעשה כל שביכולתנו. אבל הכל מתוך רצון לדחוף קדימה, לא מתוך רצון לביזוי ולהשפלה כפי שעושים במחוזות אחרים ובאולפנים קטנים.

הנהגה נדחפת מרוח העם ומושפעת ממנה מאוד.

התביעה הזו היא כמו אוויר לנשימה עבור ההנהגה.

ח. כך מחזיקים חשבון מורכב ולא פשטני המנסה להחזיק את התמונה הרחבה. קריאה לילד בשמו מצד אחד, ומצד שני הבנה שיש פה עוד כמה שיקולים.

ט. הבגרות והענייניות של מרכיבי המחנה הלאומי המבקרים את ההסכם הזה מעידות על יושרה אינטלקטואלית וחוסר פוזיציה.

תזכרו את זה לפעם הבאה שמישהו יכנה את המחנה ‘עדר'.

י. אנו נמצאים בימים היסטוריים ודרמטיים ברמה העולמית. לצד פעולות מעשיות נחושות, מספרים שגם מחשבות חיוביות וגם תפילות על ראשיה, שריה ויועציה מסייעות מאוד.

עם ישראל יתגבר על כל הציניות ביחס לעתידו.

שבת שלום!

--- title: ברית משרתים ואדונים author: איתי אסמן date: 2024-11-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/594 --- # ברית משרתים ואדונים

המלחמה חושפת בירורים תרבותיים עמוקים. אחד מהם הוא היחס של המגזר הדתי לאומי לחרדים.

א. המגזר האידאליסטי

המגזר הדתי לאומי הוא המגזר הכי אידאליסט במדינה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתיישבות ובצבא, וזו אחת הסיבות שחזרתי בתשובה למגזר שחשתי שמייצג ערכים אלו. זה קרה בעת שירותי הצבאי כחובש קרבי בגדוד 51 בגולני עם תלמידי ישיבות ההסדר. הוקסמתי ממידותיהם הטובות משולבות בתורה כללית וקוסמופוליטית של הרב קוק זצ״ל שדיברה על כלל ישראל ועל סגולת ישראל שיש בכל יהודי, לאהוב את כולם ועוד דברים נפלאים נוספים.

כל זה נשמע כל כך יפה ואוטופי. ואז הגיע קמפיין גיוס החרדים, וכל האידאלים הנעלים פשוט קרסו.

יותר ויותר דתיים החלו לדבר בשנאה נגד החרדים. לעיתים מסבירים שזו לא שנאת חינם שהחריבה את המקדש אלא זו שנאה מוצדקת, בגלל שהם לא מתגייסים וזה חילול השם, בנוסף לזה, דיבורי לשון הרע שמעולם לא היו כלפי חילונים- מופנים כלפי חרדים ואנשים המטיפים לייחס כוונות טובות לכולם מאשימים את החרדים שאין להם כוונות טובות ולא אכפת להם שחיילים מתים. לא מדובר בתופעה שרווחת בכל המגזר הדתי אלא בחלקים ממנו.

ב. הצדיקים הטהורים אינם קובלים?

והכי מוזר, האנשים שאמרו שהדרך לפעול במציאות היא לא לקבול נגד הרע אלא רק להוסיף טוב בעולם, מוצאים את עצמם קובלים נגד החרדים בלי סוף, ויש כאלו שאף הולכים להפגנות מידי שבוע בבני ברק לומר לחרדים כמה הם משתמטים.

יודגש מיד, אני בעד שחרדים שאינם לומדים תורה יתגייסו ואני גם חושב שצריך לפעול כדי לעשות זאת. אבל אני לא מצליח להבין מה קרה לאנשים שכל הזמן דיברו על עין טובה, ייחוס כוונות טובות, אחדות ואהבת חינם- לאן כל זה נעלם כשמדובר על חרדים?

הגדיל לעשות ראש ישיבה שהתראיין בתקשורת וקרא לחרדים 'מוטציה חברתית': ״המדינה יצרה את החברה החרדית, אפשרה את התנאים שבה היא יכולה להתקיים המוטציה החברתית הזו והיא צריכה להפסיק, פשוט לסגור את הברז, חד ערכי״. מה שמעניין, שבהמשך הריאיון כאשר נשאל על החילונים הוא לא קרא להם חלילה 'מוטציה רוחנית' אלא התחיל ללמד עליהם זכות: ״אתה יודע מי עשה את החילונות? הקב״ה, ולכן אני מאמין בה, אני חושב שהיא כוח חשוב. זה אור שהיה צריך לרדת לעולם. למה? כי יש דברים בתוך הדת שהם חסרים ושהם חלקיים״.

כלומר, החילונים זה אור שהיה צריך לרדת לעולם, והחרדים זה מוטציה שהמדינה יצרה (לא ה׳?) אותו רב שאמר שצריך לסגור לחרדים את הברז, כאשר הוא נשאל על חקיקה שהשמאל החילוני לא אהב הוא אמר ״רוח לא מקדמים דרך חוקים, שינויים חברתיים, שינויים ערכיים לא מקדמים דרך חוקים, שינוי רוחני מקדמים בשיח, מקדמים באהבה, מקדמים בחינוך״. הבנתם? כלפי החרדים סנקציות וסגירת ברז, וכלפי החילונים – אהבה, חינוך ושיח.

ואז הגיע קמפיין גיוס החרדים, וכל האידאלים הנעלים פשוט קרסו

ג. צריך לראות רק את הטוב שיש בכל אחד?

דתיים רבים נוהגים לצטט את הרב קוק שיש כמה כוחות במחנה ישראל ושכל מגזר צריך לראות את הטוב שיש בחברו.

זו הסיבה שכאשר היו ארגונים שקראו לסירוב פקודה המוני ופגעו אנושות בביטחון המדינה (ויש הסוברים שזה מה שגרם למלחמה לפרוץ), היו רבנים שנפגשו איתם וניסו ללמד עליהם זכות. ובכן, מה עם המגזר החרדי? אין לו מעלות שצריך ללמוד מהם?

אפשר להעביר ביקורת ואפשר להוכיח. אבל מה קרה ללימודי זכות ולעין הטובה שאפיינה חלקים במגזר הדתי שלא הוכיחו מעולם את השמאל בכזו שנאה? האם שנאה מקדמת שינויים תרבותיים?

ד. מי האליטה של המגזר הדתי?

אני חושב שכדי להבין את התופעה המעניינת הזו, צריך להכיר את המושג ״אליטה״ או ״הגמוניה״ – מדובר בקבוצת אנשים מצומצמת בחברה שזוכה ליחס מועדף על פני יתר הקבוצות, וזה מאפשר לה להשפיע או לשלוט עליהן.

האליטה של המגזר החרדי הם גדולי ישראל. ההמון החרדי מעריך אותם ויש לו מועצת גדולי ישראל שפוסקת לו ״דעת תורה״. האליטה של השמאל הם האקדמיה הכפרנית והאנטי לאומית, סופרים ואנשי רוח.

אבל מי האליטה של המגזר הדתי לאומי? לדעתי אלו מוסדות המדינה- הצבא, האקדמיה, תקשורת מסויימת ועוד. ברגע שמוסדות המדינה הם האליטה שלך והם מעצבים את עולם הערכים, מה קורה כשיש במדינה מוסדות ומדיניות בעייתיים המחייבים מחאה כמו משרד המשפטים, זיוף נתוני גיוס חרדים באכ"א, קונספציה נוראית או שילוב בנות ביחידות קרביות?

עבד לא יכול לבקר את האדון שלו, והמון לא יכול לבקר אליטה, כי האליטה קובעת את הערכים ולא מושפעת מההמון.

זו הסיבה מדוע הציבור הדתי כמעט ולא תוקף את השמאל או את ראשי המוסדות בצורה כזו כמו שהוא עושה כלפי החרדים.

כי השמאל, על פי האקדמיה – בנה את המדינה. איך אפשר לתקוף את מי שבנה את המדינה? החרדים לעומת זאת, רק חיו כאן ביישוב ישן או בקהילות שונות, אבל הם לא ״המדינה״. ממילא, אותם אפשר לתקוף בזלזול. כל המושגים של כלל ישראל ואהבת ישראל ואחדות, מוסגרו כלפי האליטה החילונית השמאלית בלבד. אגב, איש ימין חילוני יזכה גם כן ליחס עוין.

על פי תפיסה זו צריך לייחס למגזר של האליטה החילונית כוונות טובות, ואילו לחרדים, שאינם נחשבים אליטה – אפשר לייחס כוונות רעות.

לגישה זו סופחו עוד הגדרות, שהחילוני הוא גם תינוק שנשבה, וממילא אסור לבקר אותו. אבל החרדי, הוא מכיר את התורה ולכן אפשר לשנוא אותו. כל המקורות מסתדרים לשיטה שלמה. מי שפסק על החילונים של דורנו את דברי הרמב"ם על 'תינוק שנשבה' זהו החזון אי"ש, שגם אמר לדוד בן גוריון מהאליטה החילונית שהוא עגלה ריקה בכל הנוגע לסוגיית התרבות ועיצוב צביונה של המדינה, לא היו לו רגשי נחיתות ממנו.

לאמיתו של דבר, ברית המשרתים הזו משרתת בעיקר אל השמאל, היא מרבה שנאה ופירוד בעם, וכמובן לא תגייס חרדי אחד. יש כאן אדון שמעצב את השיח, זוהי ברית משרתים ואדונים

ה. קמפיין גאוני

לאחרונה מצאו מס' קמפיינרים רעיון גאוני – להשתמש בהערצה של הדתיים לצבא ולמצוות הגיוס, כדי לגרום להם לשנוא את החרדים עוד יותר (בהיתר הלכתי כמובן) על ידי ההדגשה שצריך לגייס אותם עכשיו ומיד, בלי שום תהליכים כמו כלפי החילונים.

קוראים לזה ״ברית המשרתים״. החילונים והדתיים משרתים – החרדים משתמטים ולכן צריך לנתק את הברית איתם. נטשטש את הכל, נפיל ממשלה ונקים ממשלת משרתים עם יאיר גולן ויאיר לפיד. לא צריך להיזכר בהתבטאויות של גולן על מכינת עלי ומה לפיד חושב עם ההתיישבות. נתאחד כולנו בשנאת החרדים עד שיתגייסו וכל הבעיות תיפתרנה.

גם לא נתעסק בקריאות הסרבנות שהיו ויהיו מארגוני השמאל, כי להם מותר הכל, הם הרי בנו כאן את המדינה והם חלק ממנה ולכן אפשר להבין את הכאב שלהם. החילוני הוא דור הגאולה, והחרדי זה תורה גלותית. כשהייתי חילוני, הדתיים אמרו לי שאני שייך לדור מיוחד, כי כל החילונים אידאליסטים. ואז כשחזרתי בתשובה, התחילו לייחס לחלק מהמעשים שלי כוונות רעות – כי רק חילוני פועל מתוך אידאליים טהורים. בוויכוח התרבותי הזה משתמשים בהרבה מאוד מקורות, אך רובו בנוי על תפיסות סוציולוגיות כלפי האליטה וההגמוניה.

לאמיתו של דבר, ברית המשרתים הזו משרתת בעיקר אל השמאל, היא מרבה שנאה ופירוד בעם, וכמובן לא תגייס חרדי אחד. יש כאן אדון שמעצב את השיח, זוהי ברית משרתים ואדונים.

אחרי שהשמאל יקים חלילה ממשלה, הוא לא יגייס חרדי אחד בכפייה. זה יהיה עטוף בדיבורים של אחדות ונגד הפילוג. וגם אחרי שהחרדים יתגייסו, השמאל יאמר שמדובר בצבא משיחי והזוי שבנוי על הדתה והדרת נשים, ויקראו לסירוב פקודה המוני. אבל הדתיים לא יוכלו לומר מילה, כי אסור למשרת לבקר את אדונו, יש ברית משרתים.

הדיון על גיוס החרדים הוא חשוב, אך חשוב ממנו הוא לנהל אותו מתוך אהבה, ואחריות. לא פחות מהדרך בה המגזר הדתי מתנהל כלפי מי שפוגע בקדושת היהדות ומסורת ישראל. בנוסף, חשוב לברר מיהי האליטה של המגזר הדתי-לאומי, מי מעצב את עולם הערכים והתודעה. בע"ה שנזכה לאחדות ישראל אמיתית.

--- title: מיהו האויב האיסלאמי שמולנו? author: בן יעקב סבו date: 2024-11-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/595 --- # מיהו האויב האיסלאמי שמולנו?

בתמונה: בין מצבורי אמל"ח טכנולוגי ענקיים, הרבה מודיעין, סמים, אביזרי זימה, כספים, אחוזות פאר ועוד שמצאנו בשבוע האחרון, בכל מקום ראיתי גם תזכורת לכוונותיהם – תלמידי חמינאי, נסראללה ואל אקצה


א. נתחיל בכך שבשיח המערבי אנו רגילים לחלק את החברה ל'דתיים' ו'חילוניים'. החלוקה הזאת, הגם שבתוך התרבות המערבית עצמה היא שגויה ומתעלמת ממורשות זהותיות-תרבותיות עמוקות, בתרבות הערבית היא בכלל רחוקה כמרחק מזרח ממערב, תרתי משמע.

לנתח חברה ערבית-איסלאמית בכלים מערביים יהיה כמו לנסות למדוד גלי רדיו בעזרת מד-חום.

לא רק שהערבי-הדתי לא חושב במושג עלות-תועלת כלכליים-חומריים כמו החילוני-מערבי, אלא אפילו הערבי 'חילוני' לא חושב ככה.

בתרבות האיסלאמית אין דבר כזה 'חילוני'. כולם מרגישים שייכים ומחוייבים לאיסלאם ולשבט, בין אם הם 'אנשי דת' כמו חמינאי או אנשי מעשה, כמו ערפאת.

ב. אז מה חשוב לנו להבין על האיסלאם?

קודם כל, האיסלאם לאורך כל דרכו מסביר שוב ושוב שהוא בסך הכל ההמשך של היהדות, ושהקוראן הוא בעצם ספר פירושים לתורת ישראל. הוא גם מרבה להדגיש את זה חזור והדגש – 'לא באתי כי אם להביא את תורת משה בלשון ערבי'.

הקורא את הקוראן ירגיש כאילו, להבדיל, הוא קורא פירוש האברבנאל או המלבי"ם על התנ"ך והמדרשים. לא באיכות כמובן, אלא במהות.

הקוראן כולו בנוי מסיפורי התורה והמדרשים, פירוש עליהם ופרטי הלכות המתכתבות עם ההלכה היהודית ועם מנהגי השבט.

הקוראן מספר על מה עשו קורח, עזרא, דוד, שלמה, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, נח, חנוך, זכריה, איוב, לוט, יונה, אליהו, ישמעאל, יחזקאל, אלישע, אדם, פרעה, המן, יתרו, ועוד ועוד.

בנוסף לאלו, עם ישראל מופיע כעם מעל לארבעים פעמים. מרוב שמבחינתו הוא המשך והמחליף הישיר לתורה וליהדות, אז כל פעם שמוזכר הקוראן מוזכר גם 'והספר שקדם לו'.

בכלל, בגלל שהקוראן הוא פירושים לתורה, פעמים רבות הוא לא חוזר על התורה וכדי להבין למה הוא מתייחס חייבים לפתוח את התורה.

שורה תחתונה, האיסלאם איננו סתם דת שקיבלה השראה מהיהדות, אלא דווקא דת שעוסקת באובססיביות ביהדות ובעם ישראל, וכולה מיסודה מבוססת על ההתיימרות להיות מי שמפרשת מחדש את היהדות, ומחליפה את נושאי האמת ודבר אלוקים לעולם.

ג. לגבי היחס של האיסלאם לעם ישראל, ישנו יחס של הערכה רבה, יחס שמעיד שזהו העם הנבחר, שהביא את דבר ד' לעולם, שמעיד שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לבני ישראל, ועם זאת ביקורת עליו על שחטא בעגל, מה שגרם לקב"ה לכעוס עליו, וכן ביקורת על כך שלא קיבלו את מוחמד, שליחו האחרון של הקב"ה.

בין שני הקטבים האלו יש קו שוזר אחד משותף – בין אם האיסלאם מעריך את היהדות או מנסה להחליף אותה, ברור שהוא מעריץ אותה.

ומפה נובע היחס המלחמתי הבלתי מתפשר, ולכאורה בלתי פתיר שלו, לעם ישראל.

היטלר אמר 'אין מקום על הכדור הזה לשני עמים נבחרים' ויצא למסע השמדה שההיסטוריה טרם ראתה.

האיסלאם טוען 'לא יכול להיות שאנחנו ההמשך והתחליף של עם ישראל, ועדיין עם ישראל קיים. לא רק קיים אלא אף חוזר לארצו המובטחת', וזה לא משנה אם עם ישראל דתי או חילוני. הם עיוורים להבדל האשכנזי-מלאכותי שלנו.

שורה תחתונה, האיסלאם איננו סתם דת שקיבלה השראה מהיהדות, אלא דווקא דת שעוסקת באובססיביות ביהדות ובעם ישראל, וכולה מיסודה מבוססת על ההתיימרות להיות מי שמפרשת מחדש את היהדות, ומחליפה את נושאי האמת ודבר אלוקים לעולם

ד. האיסלאם הוא מאד אלים ומאד יצרי. ההוכחה לאמונה אמיתית יכולה לבוא רק בחרב, בשיעבוד, בהערצת המוות.

השהיד מוסר את הנפש מתוך הערצה אירוטית למוות. היהודי מוכן למסור את נפשו מגודל אהבתו לחיים – שלו, של משפחתו, עמו, אלקיו.

אפילו העולם העולם הבא המוסלמי איננו התעלות נפשית-פנימית-רוחנית, אלא משתה של תאוות בשרים ונשים עם תיאורים על גבול הפורנוגרפיה.

היהודי נושא עיניים לעולם הבא בו אנחנו נהנים מזיו השכינה, ואילו המוסלמי נושא עיניים לבארי של שמחת תורה נצחי.

ה. התיקון.

כמו במקרים רבים, המחלה היא גם התיקון.

האיסלאם נוצר על רקע הרצון לקבל את דבר אלקים מעם ישראל. אלא שמרוב יאוש הוא החליט להיות תחליף זול לדבר האמיתי.

מצד אחד, במצב הנוכחי הוא לא יכול להכיר בעם ישראל, לא משנה כמה משאיות הומניטריות הוא יקבל. אולם מצד שני, התיקון כבר מצוי עמוק בתוכו – רק התעוררות אמיתית של עם ישראל, השב לארץ ישראל, וחוזר לדבר בשם דבר אלקים, להיות אור לגויים, לב באומות, רק שיח כזה יכול להשיב למוטב את האיסלאם הסורר.

לא 'ישראליזציה' במובן שמכוונים אליו בתקשורת, במובן של הקלות בקבלה ללימודי רפואה כדי שהם יהיו 'מודרניים', אלא אדרבה – 'ייהוד' במובן של שיבה להערצת היהדות הגאה הנושאת את דבר האמת לעולם שבור.

לפי האיסלאם, אם אומה מנסה לעשות עם המוסלמי שלום זה מראה שהיא חלשה ואללה נתן אותה בידו שלטון מוחלט.

אפשר לברוח ממנה, אבל האמת תמשיך לרדוף אחרינו.

אמיתות אלו חייבות להנחות את חיינו המדיניים בנושאי פנים וחוץ

מבחינתם, רק מתוך הכרה שאללה חזר לשכון בישראל, רק מתוך הכרה כזאת יבוא התיקון. האיסלם רואה במי שהכי חזק והכי נחוש כמי שאלקים איתו. מספיק לראות את ההמונים שבירכו בגלוי 'אללה עם ישראל' אחרי מבצע הביפרים. אם אנחנו בורחים ממלחמה שכמובן בוא תבוא, אם אנחנו מתחננים להסכמים, מעשה של חלשים בעיניהם, אנחנו רק מלבים אצלם את הנחישות והאמונה בנחיצות להשמידנו.

אללה הוא עם בעלי הכח, המאמינים בכוחם להשתמש בו.

אפשר לברוח ממנה, אבל האמת תמשיך לרדוף אחרינו.

אמיתות אלו חייבות להנחות את חיינו המדיניים בנושאי פנים וחוץ.

בע"ה נרומם כבודינו על ידי רוח תודעת זהות יהודית גאה, ורק כך נקדם שלום אמת בעולם.

--- title: בעיה שיש לה מדינה או מדינה שיש לה בעיה author: צביקה מור date: 2024-11-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/596 --- # בעיה שיש לה מדינה או מדינה שיש לה בעיה

שלום לכם, אני צביקה אבא של איתן, החטוף בעזה כבר מעל שנה. סבתי עליה השלום סיפרה לי שהיא וחברותיה הצליחו להסתגל לתנאים ולמראות הנוראיים של אושוויץ, אך אני לא מצליח להתרגל למצב המשפחתי שנקלענו אליו, והכאב וחוסר הוודאות רק הולכים וגוברים.

במצב זה עלי לבחור מדי יום לאן לקחת את החיים שלי, ואני משתדל לקחת אותם לכיוון אופטימי ופרודוקטיבי עבור עם ישראל. ואולי כל זה גלום בשם של הארגון שלנו, "פורום תקווה".

במהלך השנה החולפת, נתקלנו כולנו במסרים שנועדו לרתום את הציבור לתמיכה במשפחות חטופים, הדורשות ממדינת ישראל לשלם מחירים גבוהים עבור החטופים.

מסרים אלו, כחלק מקמפיין, לא נועדו לרתום אתכם לתמיכה בעסקה מופקרת, אלא רק למתן מאד את התנגדותכם.

למה שתתנגדו? כי משום מה אתם רוצים לחיות, ומעבר לפגיעה האנושה בהרתעה של מדינת ישראל, אתם גם יודעים שכל שחרור מאסיבי של מחבלים חזר אלינו כבומרנג ברצח של יהודים רבים. זו הייתה גם האסטרטגיה של אנשי התקשורת שהיו מעורבים בעסקת שליט – יצירת הזדהות רגשית עם המשפחה, שתקשה מאד על הציבור להתנגד לעסקה המופקרת שאני ורבים אחרים משלמים עליה היום את המחיר.

השבוע הושק סרטון חדש כחלק מהקמפיין לעידוד עסקת חטופים:

הסרטון עושה שימוש בהצהרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל – בהקראת שם המדינה וקריאת "Yes" לאחריה, רק במקום שם מדינה נקראים בזה אחר זה שמות של מספר חטופים (לא כולם!) ולאחריהם קריאת ה"Yes", לצהלות שמחה של אזרחים שונים בארץ.

במבט ראשון, סרטון חמוד ומרגש המדגיש את הערבות ההדדית ואת השמחה הציבורית והרוגע – לאחר מאות ימים של מריטת עצבים – שיגיעו עם השבת החטופים. הצפייה באנשים שמחים, מחייכים ורגועים, עושה לנו טוב ויוצרת חיבור בין העסקה ובין השמחה והרוגע שכולנו רוצים ביום יום. כלומר, עסקה = שמחה ורוגע, לא רק למשפחות אלא גם עבורך.

במבט מעמיק יותר, הסרטון חושף תפישת עולם שלמה ביחס לתפקיד המדינה והיחס בין הכלל לפרטיו.

הסרטון הופק בידי מקצוענים בעיצוב תודעה, וכאנשים מעמיקים אסור לנו להישאר עם הרובד החיצוני של הסרטון.

עלינו לחפש את המסרים העמוקים החבויים בו – אלו שאמורים להיטמע בנו כצופים.

מבט מעמיק יותר, הסרטון חושף תפישת עולם שלמה ביחס לתפקיד המדינה והיחס בין הכלל לפרטיו

לסרטון שתי מטרות לפחות:

א. הסרטון יוצר חיבור בין הקמת המדינה לשחרור החטופים. שחרור החטופים הוא הקמה מחדש של המדינה (סתם שאלה, אם המדינה תקום רק לאחר השבת החטופים, איזו מדינה בדיוק תשיב אותם?).

אחד המסרים הבולטים ביותר בשנה האחרונה היה "לא תהיה תקומה למדינת ישראל ללא השבת החטופים".

כלומר, תקומתה של מדינת ישראל תלויה בחייהם של 250 אזרחים. במילים אחרות, מדינת ישראל קמה עבור חייהם, רווחתם ואושרם של הפרטים, ואלה תפקידה ואחריותה הראשוניים של המדינה (שאלה: מה עם חייהם של הלוחמים? הרי לא התגייסו מרצונם לצבא מקצועי עם סיכון ידוע מראש. החוק מחייב אותם להתגייס ולהסתכן. באיזו זכות החוק מסכן את חייהם?…).

מדינת ישראל איננה הבמה ההיסטורית של עם ישראל בדור הזה, ובוודאי שאיננה "ראשית צמיחת גאולתנו" כמו שהדוסים אומרים.

מדינת ישראל היא בעצם חברת ביטוח גדולה שעליה לפצות את הלקוח גם במחיר קריסתה הכלכלית. וכמסר נוסף שהודהד בשנה האחרונה – "מדינת ישראל הפרה איתנו חוזה ולכן עליה לפצות אותנו."

ב. הסרטון בעצם מחזיר אותנו 76 שנים לאחור, ומגדיר רטרואקטיבית את מטרתה (הבלעדית) של מדינת ישראל – הצלת יהודים.

לא הצלת העם היהודי ומתן אפשרות לעם לצעוד במעלה גאולתו "להגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל" ככתוב במגילת העצמאות. אחריותה הראשונה של המדינה היא לא שתהיה מדינה וריבונות ללאום בארצו, אלא הצלת היחיד ודאגה לאושרו ורווחתו. כך חזרנו לשיח זכויות הפרט.

הסרטון הזה הוא מרכיב נוסף במלחמת התרבות בארץ, ומשרת את אלו כאן שרוצים להפוך את מדינת ישראל ממדינתו של העם היהודי למדינת כל אזרחיה – מדינה ללא חזון ובטח ללא שורשים ומסורת.

מדינה כזו היא באמת חברת ביטוח גדולה.

אם הכל נעשה למען זכויות הפרט, ובראש ובראשונה הזכות לחיות, מי ירצה לסכן את חייו עבור המדינה? מה עם אושרו, רווחתו וחייו שלו? אין תשובה.

שחרור מתוך גרימת מחנק ולחץ עצום לאויב – הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להשיב את כל החטופים, ובוודאי למנוע את החטיפות הבאות, לאור התעוזה וההרתעה שתשדר ישראל כלפי אויביה בעצם רצונה לגבות מחיר מהאויב, במקום לשלם לו ולחזקו

סוגיית החטופים היא חוד החנית של המאבק התרבותי. מדוע? שאלו נא את הקמפיינר שקמפיין החטופים אצלו הוא חלק מקמפיין מדינת כל אזרחיה, וזו תהיה כנראה תשובתו:

"עד המלחמה הנוכחית, בעת שגרה, ראינו (במיוחד בסוגיות של מעמד אישי ומשפחה) שהמדינה מחויבת ומשועבדת לפרט. גם בעסקת שליט ראינו זאת. אך עכשיו הגיע המבחן האמתי של המדינה: האם גם בעת חירום ומלחמה הפרט מעל הכל? אנחנו חייבים לנצח במאבק הזה!".

גם אנחנו רוצים לשחרר את כל החטופים. זו חובתנו. איני יכול לתאר לכם את החיים בצל העובדה שהבן שלנו חטוף ואיננו יודעים את מצבו. זהו פצע שאינו מגליד. דאגה של יום ולילה וחשש כבד מדפיקה בדלת. אך שחרור מתוך רדיפה אחר כל עסקה יציל אולי את החטופים הנוכחיים, כי חמאס מצדו לעולם לא ישחרר את כולם. הוא תמיד ישמור לעצמו "קלפים" לסחיטה ארוכה ומתמדת של מדינת ישראל. שחרור באופן זה יהווה זרז לחטיפות הבאות כפי שנוכחנו בעבר. לעומת זאת, שחרור מתוך גרימת מחנק ולחץ עצום לאויב – הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להשיב את כל החטופים, ובוודאי למנוע את החטיפות הבאות, לאור התעוזה וההרתעה שתשדר ישראל כלפי אויביה בעצם רצונה לגבות מחיר מהאויב, במקום לשלם לו ולחזקו.

סוגיית החטופים זו לא בעיה שיש לה מדינה אלא מדינה שיש לה בעיה.

--- title: קמפיינים עליך ישראל! author: עזרא הימן date: 2024-11-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/597 --- # קמפיינים עליך ישראל!


א. אם אתם רוצים להבין איך עובד עליכם קמפיין פוליטי, תדמיינו רכבת שנוסעת לתהום, אך הזמינו אתכם להיכנס לקרון שמאובזר בכל מה שחשוב ויקר לכם. אתם מתרשמים ומתלהבים מקרון ה- VIP אליו הוכנסתם, ולא שמים לב לאן הרכבת נוסעת.

ההטעיה הזו שהקמפיין מייצר מאפשרת להעלים מהאנשים את היעד אליו נוסעת הרכבת, ולנצל לרעה את התמימות שלהם.

ב. המיזמים החברתיים של ארגוני שמאל (גם דתי) הם כמעט תמיד קמפיינים פוליטיים (ואם יגידו לכם שהוא א-פוליטי, הוא בוודאות פוליטי…) גם – ודווקא – כשהם מוצגים ככאלה החוצים מחנות פוליטיים. חשוב מאוד להבדיל בין אנשים פרטיים, איתם ניתן לקיים חיבורים א-פוליטיים, לבין מיזמים של פעילים אקטיביסטיים עתירי מימון, שהם תמיד פוליטיים.

וכדי לגרום לכם להצטרף לתפיסה הפוכה משלכם, הם מוכרחים לתת לכם קרון איתו אתם מזדהים. רק כך יוכלו לצרף אתכם לרכבת, אותה הם מסיעים לכיוון ההפוך מזה שאליו אתם הייתם מבקשים לנסוע.

יארגנו לכם בקרון תכנים כמו תפילה, מיזמי אחדות, עשייה חברתית תמימה, קידום גיוס לצה"ל, עצרת או הפגנה למען מטרה שאתם לגמרי מזדהים איתה. כל מה שתבקשו, איך שתבקשו.


איל ולדמן, מראשי המחאה, תומך בסרבנות, מדיניות שמאל, בז לאמונה, יהיר עד קצה השמים,

הוא וחבריו יהיו השותפים הטבעיים במחנה הפוליטי החדש אליו מנסים לצרף אתכם


ג. בטח תשאלו: איך בדיוק הם יקחו אותי לאן שלא רציתי?

טוב ששאלתם.

  1. המארגנים ידאגו להישאר אחראיים-בלעדית על המסגור והמסר הציבורי של המיזם. הם יצלמו את התמונה, יפיקו את הסרטון, ויוציאו את ההודעה, המסר והמסקנה להמשך. תמיד תבדקו את זה לפני הצטרפות לכל מיזם!
  2. יתרה מזו: המיזם עצמו יהיה רק חלק מתהליך רחב יותר, המשפיע עליכם ועל סביבתכם באופן שלא תראו ולא תבחינו – ללא חשיבה פוליטית מפותחת והבנה מה קורה סביבכם – במימד הרחב, בהמשך הדרך ומעבר לפינה.

ד. הקמפיין הפוליטי החם ביותר בשוק ארגוני השמאל בתקופה הקרובה הינו 'ברית המשרתים'.

המטרה שלו איננה בהכרח לשנות את הדעות שלכם. הוא פונה לחריש עמוק יותר: לגרום לשינוי בקבוצת ההשתייכות הפוליטית שלכם.

ישראל, יחד עם העולם המערבי כולו, נמצאת בקו פרשת מים היסטורי של תיקוף הזהות הלאומית והדתית שלה, או פירוקה המוחלט

חשוב מאוד להבין איך עובדת קבוצת השתייכות פוליטית. אף קבוצה לא יכולה לממש לבדה את כל תפיסותיה, והיא זקוקה לשיתופי פעולה עם קבוצות ומחנות אחרים, הקרובים יחסית לתפיסתה, איתם תוכל לממש את מה שנמצא בראש סולם העדיפויות. כך נוצרים מחנות פוליטיים. בשנים האחרונות, קו פרשת המים ההולך ומתעצב של המחנות הפוליטיים בישראל הוא: זהות יהודית בראש – או תפיסה גלובליסטית נטולת זהות; מדינה יהודית ציונית בראש, או גלישה למדינת כל אזרחיה; שלטון העם בראש או גלישה לשלטון פקידים משפטנים עם תפיסה פרוגרסיבית אדוקה ובעלי זהות יהודית מאוד רזה. קו פרשת מים דומה חורז את כלל העולם המערבי היום, וההזדהות הפוליטית של השמאל בישראל עם השמאל במערב בהתאם. ישראל, יחד עם העולם המערבי כולו, נמצאת בקו פרשת מים היסטורי של תיקוף הזהות הלאומית והדתית שלה, או פירוקה המוחלט.

הגרעין הפנימי הקשה בתוך השמאל מודע לכל זה, ונאבק בחירוף נפש לשמירה על שלטונו דרך פקידים ומשפטנים לא נבחרים. אך לא לעולם חוסן. הוא חייב לכבוש את הקלפי, אחרת בסוף יפול.


זו הסיומת המתוכננת של הקמפיין. לשם הרכבת נוסעת


ה. כדי שקמפיינרים יתלשו אתכם מקו פרשת המים הזה, ויצרפו אתכם למחנה שבמסגרתו 'הישראלי' ו'אזרח העולם' קודם ל'יהודי', הם זקוקים לשימוש בחומר טשטוש מאוד חזק. והנה מצאו: הילת המלחמה וכאביה.

הקמפיינרים פועלים בכל הכוח להעלות אתכם על קרון, המלא בכל הסמלים של צה"ל וההגנה על המדינה. על רקע מסירות הנפש הגדולה שהתגלתה כאן בשנה האחרונה, הסמלים האלה ממגנטים ומחשמלים, ומטשטשים את ההקשר הרחב: על איזו מדינה אנחנו נלחמים? מה זהותה? זה כמובן משליך ישירות על מטרות המלחמה ומהלכה: האם הנצחון מוביל אותנו, או שמא הרעל של אוסלו הוא השולט בנו.

המגמה המסתמנת של קמפיין גיוס חרדים, למשל (גם אם לחלק מהפעילים יש כוונות אחרות), איננה לגייס חרדים. הפתעה. אדרבה, הוא רק מפריע לגיוס חרדים. המטרה היא להנדס מחדש את המחנות הפוליטיים, כך שתצדדו במחנה בנט-לפיד-יאיר גולן בלי לחשוב לאן הרכבת הזו נוסעת. הקמפיין נועד להיכנס לסדק הקיים בין הציבור הדתי לחרדי, לרכב על הילת המלחמה, ולייצר מחנה מדומיין בו נמצא הציבור הדתי לאומי שמסר נפשו יחד עם אחים לנשק מחוללי הכאוס בחברה הישראלית (אייל נווה היה איתנו בחזית? או עשה פוליטיקה בזמן שנלחמנו?). קמפיינים נוספים מתחילים לפעול באותה עוצמה (תפילות משותפות מרגשות, עצרות תמימות) ועם אותה כוונה: לייצר השתייכות פוליטית חדשה, ולעלות לרכבת עם נהג שיקח אתכם אל היעד ההפוך מזה שאליו תכננתם לנסוע, תמורת קרון VIP העמוס כל טוב מבחינה ערכית. השם 'ברית המשרתים' הוא סם משכר, המסתיר את האנשים היושבים בקטר ובזים לזהותה היהודית של המדינה.

אל תצטרפו למיזמים של ארגונים עתירי ממון המגיעים משמאל, גם אלה עם המילים המתוקות ביותר. זה קמפיין ואתם המוצר!

ו. הרכבת הזו תיסע אל מקום הסותר את כל עולם הערכים שלכם. אך אתם תרגישו מחובקים ואהובים בקרון המיוחד השמור עבורכם, המכיל את הסמלים הכי יקרים וחשובים לכם.

וכשתיזכרו להתנגד ולמחות בקטר, תגלו באיחור שתמיד אפשר לנתק קרון אחד סורר מהפסים, ולהשליכו בצד הדרך, יחד עם כל סמליו…

אל תצטרפו למיזמים של ארגונים עתירי ממון המגיעים משמאל, גם אלה עם המילים המתוקות ביותר. זה קמפיין ואתם המוצר!

אל תיפלו בקללת ספר משלי 'פתי יאמין לכל דבר'; אל תתפתו לתוכניה היפה של המיזם. תבדקו מי ארגן ומי דחף, ומה מטרותיו. תבדקו מי מוציא תמונות לרשתות ואיך הן ממוסגרות. תבדקו מה מתוכנן מעבר לפינה, וביום הבא.

והכי טוב: תתחילו ליזום בעצמכם.

תפסיקו להיות המוצר. תפסיקו להתנהג כקרון. תבחנו מי יושב בקטר. ותעלו על הרכבת עם מי שהכי קרוב לתפיסות ההנהגה שלכם!

--- title: חוש ביקורת כתנאי סף author: סוללים דרך date: 2024-11-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/598 --- # חוש ביקורת כתנאי סף

יונתן שמריז הוא תושב כפר עזה, שאחיו הגדול אלון הי״ד נחטף לעזה, ונורה בשוגג מאש צה״ל כשניסה להמלט מהמחבלים.

אירוע נורא.

יונתן הקים תנועה בשם ׳קומו׳ שמטרתה, להגדרתו ״לבנות את המדינה מחדש״ ו״לפרק את המחנות המדומיינים״.

להיפגש עם אנשים שונים בעלי דעה אחרת ולשוחח מלב אל לב זה ראוי.

להזמין אנשים ממקומות אחרים לקהילה שלך לשיח על קפה ומאפה גם כן נפלא.

להפגיש אותם עם תלמידי תיכון, בסדר גמור.

אבל דבר אחד הוא ממש לא בסדר – אם אתם לא מבררים את התמונה הגדולה ואת האידאולוגיה הרחבה של האנשים הפעילים שאתם מזמינים.

כדאי קודם לפתח חוש ביקורת בסיסי, ורק ואחרי זה אפשר לדבר על הכל.

--- title: האנשים שהגיעו להפגין נגד משפטו של אלי פלדשטיין author: איתי אסמן date: 2024-11-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/599 --- # האנשים שהגיעו להפגין נגד משפטו של אלי פלדשטיין

אנחנו נמצאים בימים דרמטיים מאוד. המשפט של אלי פלדשטיין הוא סוג של 'משפט דרייפוס' בימינו.

מידע מסווג שהיה צריך להיות מועבר לראש הממשלה מוסתר ומועלם ממנו על ידי גורמים בצבא.

לא זו בלבד שהאנשים האלו לא עומדים לדין בחומרה, הם אף הופכים להיות הקורבן, ומי שמעביר את המידע ללשכת ראש הממשלה הופך להיות הפושע.

הדלפות חמורות פי כמה מהאירוע הזה היו בעבר והן לא נחקרו למרות דרישותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה.

גורמי אכיפת החוק מפרשים 'פגיעה בבטחון המדינה' באופן עקום ומעוות נגד רצון רוב העם בישראל.

זה לא חדש לנו.



על עיוות הדין הזה אלפי אזרחים הגיעו השבוע לבית הדין המחוזי בתל אביב למחות.

הם לא יכלו לשתוק.

הם פשוט יצאו מאזור הנוחות, קמו מהספה והתייצבו!

יהיה מי שיאמר: "אבל איננו יודעים בדיוק מה היה… מאיפה הם יודעים?"

האנשים שהגיעו להפגין יודעים היטב. באומץ ליבם, בגבורתם וביושרתם הם מחברים את הנקודות לתמונה בהירה.

והם הגיעו.

ללא חשש ממה יגידו עליהם בתקשורת, מאיך הם יוצגו באקדמיה או איך יסוקרו בכל מיני במות "נחשבות".

ללא הסעות מאורגנות וללא מערך ממומן.

הם פשוט יצאו מאזור הנוחות, קמו מהספה והתייצבו!

עם ישראל אוהב צדקה ואוהב משפט אמת, ולכן הוא תמיד מחה כאשר היה עיוות הדין.

באופן לא מפתיע כל "ארגוני זכויות האדם" נעדרו מההפגנה הזו, מה שמטיל צל כבד על כל מעשיהם בעבר ובעתיד.

בע"ה הצדק יצא לאור בזכות אנשים ישרים, רודפי צדק, שמוחים ברע, ומוסיפים טוב

שמא תשאלו: מה זה עוזר להפגין? המחאות לא עוזרות.

זה לא נכון.

מחאה עוזרת לנו כעם לשמור על צלם אלוקים שבנו. המחאה היא קודם כל שמירה על בהירות מוסרית הנדרשת מאיתנו, מול עצמנו.

איך אפשר להישאר אדישים כשרואים עוול זועק לשמים.

תפירת תיק וחקירה אלימה עד כדי מצב שהנחקר אומר: 'טוב מותי מחיי'.

המחאה נגד הרע משאירה אותנו בריאים נפשית ורוחנית.

הטוב שבנו נשמר ומתגדל.

השתיקה מול עיוות הדין משחיתה את הנפש הפרטית והלאומית, היא מאפשרת למקרים כאלו בעתיד להישנות מתוך מחשבה שהציבור ישתוק ולא יתקומם.

לכן כל מכתב מחאה, כל הליכה להפגנה וכל כתיבה ברשתות, היא קודם כל כלפי עצמנו פנימה. והיא אף משפיעה כלפי עושי העוולות ומחזקת מאוד את משפחותיהם ואת מי שנדרש להילחם בעושי העוול.

למחות נגד הרע, ולאהוב את הטוב, ולדרוש צדק.

בע"ה הצדק יצא לאור בזכות אנשים ישרים, רודפי צדק, שמוחים ברע, ומוסיפים טוב.

--- title: קצר לפני שבת… author: אודי בן חמו date: 2024-11-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/600 --- # קצר לפני שבת…

הדברים הבאים לא סגורים עד הסוף, בכוונת מכוון.

חיבור אידיאולוגי, סוציולוגי ופסיכולוגי קיים בין המוחים בזעם ובשנאה נגד חרדים אך שותקים בדממה צורמת מול העוול כלפי פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

להלן הפרופיל וקווי המתאר לאופיים של הטיפוסים הללו.

(וכדאי להוסיף את צמד המילים ׳בדרך כלל׳ לפני כל פסקה).

א. זעם קדוש כלפי החרדים שאינם מתגייסים מצד אחד, ומצד שני אדישות או מקסימום זעזוע קל שעובר בקלות ממעצרם של פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ב. כאן עכשיו ומיד לגיוס החרדים מצד אחד, ומצד שני סבלנות רגועה כלפי מנגנוני השמדה של מערכת דורסנית המטפלת בפלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ג. עבדות לאליטה הקובעת את סדר היום וגורמת להתעסקות בחרדים מצד אחד, ומצד שני אינה מוחה בתוקף ואינה מבקרת ותובעת צדק כלפי פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

אנו בתהליך ארוך וכואב של חילופי הגמוניות, ועם ישראל ברובו אינו טיפש, הוא מבין היטב את מה שמתרחש כאן

ד. צדקנות וטהרנות פוליטית בדרישה לגיוס חרדים בכל מחיר גם אם תיפול ממשלה לאומית מצד אחד, ומצד שני שתיקה רועמת הזועקת לשמיים ביחס לעוולות כלפי פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ה. כעס, שנאה ובוז כלפי כל מה שמאפיין את העולם החרדי מצד אחד, ומצד שני השתוקקות עזה לקבלת אישור מהמקובלים היושבים מאחורה באוטובוס, שאחראים לעוול כלפי פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ו. בהילות טהרנית להביע עמדה אתית ומוסרית שאינה מאתגרת את האליטות מצד אחד (כמו מחאה על ׳שחיתות נתניהו׳ למרות שמסתבר ש׳עורבא פרח׳), ומצד שני המתנה רגועה וסבלנית עד לבירור סופי של העובדות באירוע פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ז. ממלכתיות רזה, חלולה ושקרית הנותנת אמון עיוור במערכות מצד אחד, ומצד שני אינה דורשת אף פעם תיקון מערכתי מן השורש למשל באירוע פלדשטיין והנגד מאמ״ן.

ח. השתתפות בתוכניות אירוח, פאנלים, פודקאסטים וכד׳ של ערוצי התקשורת בהם ישמיעו את דעתם הנחרצת על גיוס חרדים מצד אחד, ומצד שני גרירת רגליים והיעלמות מוחלטת מהבמות הללו ביחס לפלדשטיין והנגד מאמ״ן.

אם אתם טוענים מיד ׳מה הקשר׳? אליכם בדיוק אני מתכוון.

אנו בתהליך ארוך וכואב של חילופי הגמוניות, ועם ישראל ברובו אינו טיפש, הוא מבין היטב את מה שמתרחש כאן.

והוא ינצח בע״ה!

שבת שלום.

--- title: הספד לזכרו של ז׳אבו ארליך הי״ד author: איתי אסמן date: 2024-11-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/601 --- # הספד לזכרו של ז׳אבו ארליך הי״ד


ז׳אבו אהב את ארץ ישראל והכיר בה כל פיסת קרקע.

האהבה שלו לארץ לא הייתה אהבה ״ארכיאולוגית״ במובן היבש שלה, אלא היה זה קשר של חיים.

'ידיעת הארץ' משמעותה היכרות, חיבור ואהבה; כמו ״וידע אדם את חווה אשתו״.

לפני מספר חודשים, תוך כדי המלחמה בעזה, הכנסתי לשם ספר תורה שכתב צאצא ממשפחה שגורשה במאורעות תרפ״ט מעזה.

בעזה הייתה התיישבות רציפה מימי בית שני עד מאורעות תרפ״ט – אז גורשנו ממנה באכזריות, ושבנו לעזה בשנית עד שהגיע הגירוש המכונה בשפה מכובסת ״התנתקות״.

ז׳אבו התקשר אליי כדי לברר כל פרט על המשפחה הזו והתעניין בכנות אבהית בעשייה שלנו בעזה.

הוא גם ביקש בטבעיות למסור דרישת שלום למג״ד.

איני חושב שיש בצה״ל מפקד שטח בכיר שלא ידע מי זה ז׳אבו.

הוא הגיע לכל גזרה והסביר כיצד השורשים ההיסטוריים שלנו מחוברים לשם.



ז׳אבו ידע שעם ישראל וארץ ישראל זה דבר אחד.

העיסוק בארץ לא נבע מסקרנות חיצונית.

ההתעניינות שלו בארץ ביטאה קשר של חיים שקשה להסבירו בעולם חומרני.

השיחות שלו עם החיילים הפכו את העשייה הסיזיפית למלאת חיים ומוטיבציה.

בעבר הוא נשאל על ידי עיתונאי: ׳מה ארכיאולוג עושה במבצע צבאי בשכם?׳ והוא ענה בפשטות מה שבעבר היה ברור לכל: שהלחימה מורכבת לא רק מנשק, אלא גם מרוח.

כך זה היה בכל הדורות. תא״ל ארז גרשטיין הי״ד, שהיה מפקד יק״ל בלבנון ונהרג ממטען צד, היה נוהג ללמד את החיילים על האזור שבו הם נמצאים ועל ההיסטוריה שלו.

הוא לא החליף את הלוחמנות בעיסוק חינוכי מופשט בערכים אוניברסליים. הוא פשוט הבין שהמוטיבציה ורוח הלחימה בנויות על ערכים, שורשים וזהות.

חייל אינו מאבטח בבנק. הוא נלחם על ארץ ישראל נחלת אבותינו, שהיא המקום היחיד בו עם ישראל יכול לפתח את חייו הגשמיים, התרבותיים והרוחניים. ״פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, פה תהא השכינה שורה, פה תצמח גם שפת התורה״.

ההתעניינות שלו בארץ ביטאה קשר של חיים שקשה להסבירו בעולם חומרני

בשנים האחרונות, החינוך לאהבת המולדת החל להיעלם בהדרגה, וכך גם הלאומיות.

מאהבת הארץ עברנו לאהבת הטבע, ומשמירה על ארץ האבות לשמירה על כדור הארץ והאקלים.

הקשר ההיסטורי שלנו לארץ חיינו לא נלמד במערכת החינוך ולא בצה״ל.

עם לא יכול לחיות בלי המזון הרוחני וההיסטורי שעליו הוא בנוי, וצבא לא נלחם מכוח ערכי כבוד האדם. הערך ״אהבת המולדת״ נכנס לתוך הקוד האתי של צה״ל למורת רוחו של פרופסור אסא כשר. אך נשארו בו גם הערכים האוניברסליים.

כיום חייל המשרת בחברון לא לומד על עיר האבות, ״זה שנוי במחלוקת״… כך מחייל הוא הופך למאבטח.

כל אזרח וכל חייל צריכים להכיר את זכותנו על הארץ, ממקורות התנ״ך.

זו הלאומיות הישראלית ומשם היא שואבת את ערכה וצדקת דרכה.

הזעם של כל מיני ״אינטלקטואלים״ מנותקי מסורת ועיתונאים שונאי יהדות על כניסתו של ז׳אבו ללבנון נובע מהוויכוח הזה – על מה אנו נלחמים?

האם ארץ ישראל היא נחלת אבותינו, שאנו קשורים בה בקשר של חיים, או שמדובר ב״אדמות״, בשטח חסר משמעות שאפשר למוסרו כאילו מדובר בנדל״ן.


מתוך הארכיון: הסבר על גבול לבנון במדור ידיעת הארץ בחיל החינוך בצה״ל.

אולי הגיע הזמן להחזיר את המדור?


כניסתו של ז׳אבו ללבנון הציפה את הוויכוח הזה. לכן היה חשוב להם למסגר את האירוע כך שהוא נכנס מתוך סקרנות מיותרת, או כגרסת קצין בצבא שהוא רק סייע במציאת פירים.

איננו זקוקים להסבר הזה. ז׳אבו נכנס ללבנון (באישור קצין) כי מדובר בנחלת אבותינו ושם היו חיים ישראליים.

כן, יש לנו קשר לאדמה. לא כאנשים פרטיים, אלא כקולקטיב, כאומה. מי שתפיסת העולם שלו היא חומרנית או פרוגרסיבית לא מסוגל להבין את המושג ״עם ישראל״ ובוודאי לא את המושג ״ארץ ישראל״. זוהי השטחיות והרדידות שבה נלחם ז׳אבו בפועלו.

אנשים ללא הבנה חיה וחיונית בתנ״ך לא יכולים להבין את זה. הם קוראים אותו כספר אגדות מנוכר. אך התנ״ך הוא תעודת הזהות שלנו.

כמה עיתונאים טענו, שהכל קרה משום שאפשרו ללוחמים לענוד פאץ׳ של 'משיח'. הם התכוונו אמנם לבעיות משמעת, אבל אני חושב שהם צודקים במהות: לא סתם הלוחמים שמים פאץ׳ של 'משיח'; משיח מסמל את התקווה לקיבוץ גלויות, לגאולת הארץ, שנהיה עם אחד בארצנו במדינה יהודית.

גם ז׳אבו האמין בזה. אהבתו לארץ ישראל ינקה מתוך אמונתו בתורת ישראל ובחזון הנביאים, לכן הוא גם הסתובב בכל מקום עם תנ״ך בידו.

ההבנה שאנחנו נלחמים על ארץ חיינו מעניקה משמעות לנופלים, כי הם נלחמים על ערך נצחי, לא על פיסת אדמה נטולת משמעות וערך.

הידיעה הזו מנחמת לא מעט משפחות שכולות.

הרמטכ״ל החליט להקים ועדה שתחקור את האירוע הזה שבו אזרח נכנס ללבנון. במקום שהתחקיר יעסוק בסוגיות פרוצדורליות, כדאי שיעסוק בסוגיית הערכים ובאהבת המולדת: לקחת את דמותו של ז׳אבו וללמד את כל חיילי צה״ל אהבת ארץ ישראל וחשיבות הכרת המקומות שהם נמצאים בהם, תוך הדגשת זכותנו ההיסטורית.

כי הרוח היא חלק מרכזי בניצחון במלחמה. לא רק להישבע על התנ״ך בטירונות, אלא לפתוח אותו ולהבין שהוא שייך גם למלחמה שלנו כיום

במלחמה הזו ראיתי בעזה לא מעט עיתונאים שנכנסו לתוך מקומות מסוכנים, ופגשתי שם אף את יועצת הרמטכ״ל לענייני מגדר.

לענ״ד קצת יותר חשוב שיגיעו ללוחמים אנשים שידברו איתם על אהבת המולדת, זה ייתן להם הרבה יותר מוטיבציה.

כי הרוח היא חלק מרכזי בניצחון במלחמה. לא רק להישבע על התנ״ך בטירונות, אלא לפתוח אותו ולהבין שהוא שייך גם למלחמה שלנו כיום.

תהא נשמתו של ז'אבו היקר צרורה בצרור החיים.

--- title: איך מייצרים כאן שלטון חוק מוסרי ודמוקרטי? author: זיו מאור date: 2024-11-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/602 --- # איך מייצרים כאן שלטון חוק מוסרי ודמוקרטי?

א. מה רוצה ממשלת הימין מגלי בהרב מיארה? למה רוצים לפטר אותה? האם אנחנו לא מאמינים בשלטון החוק?

נתחיל מהסוף: אנחנו הימנים מאמינים בחוק ובשלטונו. מיארה פועלת בניגוד לחוק וממשיכה מסורת חתרנית של יועמ"שים לפניה, ולכן הדרישה לפטר אותה. ולא מספיק רק לפטר אותה: את המשבר שמעבר לפינה יש לנצל כדי לשנות מהיסוד את מבנה התפקיד; לנקות אותו מכל הסיגים החתרניים שיועמ"שים ושופטים העמיסו עליו בניגוד לחוק.

ב. ועכשיו בהרחבה: נתחיל את הסיפור בנקודת ההתעצמות המשמעותית ביותר בדברי ימי מוסד היועמ"ש – פסק הדין שזכה לכינוי "דרעי-פנחסי".

השנה היא 1993, וראש הממשלה יצחק רבין עמל על השגת רוב בממשלתו להפרת הבטחתו לציבור להתנגד למדינה פלסטינית ולקידום הסכמי אוסלו. בממשלתו מכהנים אריה דרעי ורפאל פנחסי, אך לא בטוח שרבין יוכל לסמוך על אצבעותיהם: היועץ המשפטי יוסף חריש הגיש נגד השניים כתבי אישום בעבירות שחיתות, וארגון שמאל כלשהו עתר לבג"ץ בדרישה לפטרם. רבין התנגד לפיטורים: הרי חוק יסוד הממשלה קובע ששר מודח רק לאחר שהורשע בעבירה עם קלון. חריש דווקא צידד בעמדת העותרים: אמנם מבחינה משפטית השניים יכולים להמשיך לכהן, אבל אין זה סביר.

מאחר שהממשלה היא לקוחתו של היועמ"ש, ומאחר שכללי האתיקה של עורכי הדין מחייבים עורך דין לייצג נאמנה את לקוחו – חריש היה בדילמה לא פשוטה. הפתרון העקום שיושם היה לשלוח את פרקליטת המדינה, דורית בייניש, להשמיע בפני השופטים את שתי העמדות הסותרות.

בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין עם שתי הלכות, שתיהן לא חוקיות, שתיהן זרעו הרס בדמוקרטיה הישראלית, שאת פירות באושיו אנחנו בולסים בשנים האחרונות.

ההלכה הראשונה: במקרה שיש מחלוקת בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה – בית המשפט ישמע את עמדת היועמ"ש, משום שהוא "הפרשן המוסמך של החוק". ההחלטה הזו לא חוקית, משום שהיועץ, כמו כל עורך דין, מחויב אתית ללקוחו. עורך דין שמשמיע בבית משפט עמדה מנוגדת לזו של לקוחו – מפר את כללי האתיקה ומסכן את רישיונו. היא גם אנטי דמוקרטית, משום שתוצאת ההחלטה היא שהממשלה – זו שנבחרה על ידי הציבור כדי להגשים מדיניות – לא יכולה להשמיע את קולה האמיתי בבית המשפט. מי שמחליף אותה הוא פקיד בלתי נבחר, "עצמאי". לאורך השנים ראינו יועמ"שים מפנים את גבם לממשלות ולציבור שבחר בהן, מתיישרים עם עמדותיהם של עותרים – תמיד משמאל – ומסַכלים בעצה אחת עם העותרים והשופטים מדיניות שהממשלה לא קיבלה הזדמנות להגן עליה משפטית.

בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין עם שתי הלכות, שתיהן לא חוקיות, שתיהן זרעו הרס בדמוקרטיה הישראלית, שאת פירות באושיו אנחנו בולסים בשנים האחרונות

ההלכה השנייה: שר חייב להתפטר כשמגישים נגדו כתב אישום. זה לא חוקי, משום שכאמור – חוק יסוד הממשלה כבר עונה לשאלה מה הקשר בין עבירה פלילית לבין הפסקת כהונה של שר: רק הרשעה מביאה להדחה. זה גם אנטי דמוקרטי, משום שההלכה הזו מכפיפה את כהונותיהם של שרים לגחמותיהם של יועצים משפטיים לממשלה, כי לפי החוק, ההחלטה להגיש כתב אישום נתונה בלעדית ליועמ"ש. להבדיל מהרשעה, שיוצאת תחת ידיו של שופט לאחר הליך משפטי, הגשת כתב האישום לא כפופה לביקורת שיפוטית. אדם לעולם יתכופף בפני מי שבכוחו לפגוע בו, ולכן האיום המתמיד באישום ובהדחה מפריע לשרים לעשות את רצון בוחריהם, וגורם להם תמיד לחשוש איך יגיב היועמ"ש. אין כמעט פוליטיקאי בולט אחד מאז הלכת דרעי-פנחסי, שלא פגש באופן אישי את האיום הזה באמצעות זימון לחקירה, שיחת הבהרה או עדות פתוחה. האשמות השווא נגד יעקב נאמן, פרשיות השחיתות נגד אריאל שרון שנעלמו ברגע שבגד בבוחריו, חוקרים שנוסעים עד ברזיל כדי להטריד את המתלוננת נגד חיים רמון, מיקי זוהר שהפך משד טזמני ל'דובון אכפת-לי' אחרי שאיים לחשוף את הקלטות מנדלבליט בפרשת הרפז. וכמובן הגביע הקדוש – הרדיפה בת עשר השנים נגד ראש הממשלה נתניהו.

ג. ברוב השנים שמאז דרעי ופנחסי הימין היה בממשלה, אבל אי אפשר לומר שהוא היה בשלטון. הוא הפגין משילות אפסית, משום שאותן שתי הלכות לא חוקיות חימשו את השמאל ביכולת לסכל מדיניות ימין ולהלך אימים על מי שמנסה לקדם אותה.

ד. חשוב להתעכב על ההיגיון המעוות שבבסיס הלכת דרעי-פנחסי, ובעצם בבסיס כל דוקטרינת "שומרי הסף": יש פוליטיקאים מושחתים בעולם, ובגלל זה צריך מנגנונים שיגנו על טוהר השירות הציבורי. זוהי אקסיומה שאין חולק עליה. אבל על המצע הזה צמחה מוטציה לוגית שמטילה מום בדמוקרטיה הישראלית: "יש פוליטיקאים מושחתים" הפך ל"כל הפוליטיקאים מושחתים". וכך, תפקידם של היועמ"שים הוא כבר לא להגן מפני שחיתות אלא מפני פוליטיקאים. הקומה הבאה היא: "רק הפוליטיקאים מושחתים". המערכת כולה בנויה על ההנחה הכוזבת שמי שאינו פוליטיקאי לא יכול להיות מושחת, ולכן כל היועמ"שים וכל כפיפיהם, מעצם היותם בלתי נבחרים, הם טהורים מנגע השחיתות. לכן שליחותם הקדושה היא למנוע מהפוליטיקאים המושחתים מלבצע את זממם בשלטון הישראלי. או במילים אחרות: למנוע מנבחרי הציבור להגשים את המדיניות שאותה הם נבחרו להגשים.

ה. זוהי המסילה הרעיונית שהוליכה אותנו עד הלום. מיארה, והשופטים והשמאל שמגבים אותה, אשמים גם בכך שלא גילו את הרגישות שהימין גילה עם פרוץ המלחמה והמשיכו לחטט בפצע המשילות בזמן שהנבחרים גזרו על עצמם לחדול. אל מול השער הריק הבקיעו השופטים והיועמ"שית עוד ועוד, והמים הגיעו עד נפש.

ההעזה הזו התרחשה לא לפני שהיועמ"ש הקודם הניח חתיכת מכשול בפני כל ממשלה שתבקש להדיח את היועמ"ש: ההליכים הבלתי נגמרים נגד ראש הממשלה. הגשת כתבי אישום, ומחיקתם, היא בסמכות היועץ המשפטי לממשלה. אם ראש הממשלה ישתמש בסמכותו לכנס את הממשלה לשם דיון בהדחת יועמ"ש – הוא מזמין טענות על פעילות בניגוד עניינים, שבתורן יוציאו את שד הנבצרות מהבקבוק. עצם הגשת כתבי האישום, וההחלטה המופקרת להמשיך לנהל את התיקים גם אחרי שהשופטים הבהירו שאין סיכוי להרשעה בשוחד, ובזמן שראש הממשלה מנסה לנהל מלחמה – גם אלה מעלים יותר מחשד לניגוד עניינים אצל היועמ"שים מנדלבליט ומיארה: כתבי האישום האלה הם תעודת הביטוח של היועמ"שים; הם מגינים עליהם מפני הדחה. אבל משום שכאמור הפקידים הם הנזירים הבנדיקטים של ימינו – סגפנים קדושים שלעולם לא יכולים להתכוון לרע – אין בנמצא שום מנגנון שמאפשר לבחון את ניגוד העניינים שלהם.

הגיעה השעה לחוקק חוק המסמיך את הכנסת להכשיר מינוי יועמ"ש חדש ולהדיח את היועמ"שית המכהנת

ו. הסיבוב הנוכחי במערכה בין היועמ"שית לבין אזרחי ישראל מגיע על שלושה רקעים: ניסיונה של מיארה לדלג על שלב כתב האישום ולצדד בהדחת השר איתמר בן גביר כבר עכשיו; השתוללות הפרקליטות בפרשת פלדשטיין אל מול שתיקתה במקרים של הדלפות חמורות הרבה יותר; והצטברות מספרית של מאות עמדות לעומתיות לממשלה מצד היועמ"שית, אל מול מספר אפסי של מקרים שבהם היועמ"שית באמת עשתה את עבודתה וייעצה לממשלה בעניינים מרכזיים.

הדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית ולהדיח את מיארה כנראה לא עוברת בממשלה – אלא בכנסת. מאחר שהגולם הזה קם על יוצרו, ומאחר שממשלות ישראל לדורותיהן התרשלו ונתנו לו להתנפח – הגיעה השעה לחוקק חוק המסמיך את הכנסת להכשיר מינוי יועמ"ש חדש ולהדיח את היועמ"שית המכהנת.

--- title: התייחסות לאירוע אלי פלדשטיין והנגד האמיץ מאמ״ן author: אודי בן חמו date: 2024-11-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/603 --- # התייחסות לאירוע אלי פלדשטיין והנגד האמיץ מאמ״ן

לפני שנכנסים לסוגיה הנפיצה הזו, מהחמורות ביותר שנראו פה, כדאי לעשות מאמץ לבחון את מקורות המידע ואת האינטרסים שלהם.

לנסות להבחין בין עיקר לטפל, להיאחז בדברים הידועים שעליהם אין מחלוקת, ולעשות אבחנה בין עובדות לפרשנות.

א. הרובד הגלוי והידוע

אלי פלדשטיין, דוברו לענייני צבא של ראש הממשלה, נאשם ש׳הדליף׳ מסמך מסווג.

ראשית, המילים ׳הדליף מסמך לראש הממשלה׳ הן כמובן הנדסת תודעה החושפת את כל הסיפור, היות וכל מסמך באשר הוא ראוי שיגיע לראש הממשלה.

הבעיה אם כך היא כנראה פרוצדורלית ולא מהותית.

שנית, היו הדלפות רבות ונשנות שהזיקו למדינת ישראל, אף אחת מהן לא נחקרה, אלא דווקא זאת. במהירות, במוטיבציה וביעילות מצמררות של משטרים אפלים.

שלישית, הטיפול האישי הדרקוני והמטורף בפלדשטיין, שהעביר מסמך המסייע דווקא למדיניות ממשלת ישראל, עד כדי מצב שנשקפת סכנה לחייו – מחייב כל אדם ישר להתקומם.

פלדשטיין ניסה לתקן את מה שהנגדת מ-8200 לא עשתה, או התצפיתניות, לפני טבח שמחת תורה; אל לנו כמובן להאשימן. הן פעלו על פי הפרוצדורות.

(בעבר אמרו בצה״ל, ש: 'מקצועיות היא לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מה אומרים לך. וצייתנות היא לעשות מה שאומרים לך, לא משנה מה נכון׳).

רביעית, אנחנו כבר לא מאמינים למערכות אכיפת החוק. האמון הנמוך במערכות הללו – נמוך בצדק. הן נתפסו לא אחת בקלקלתן ובחוסר יושרתן, ויצטרכו לקנות את אמוננו בחזרה בעמל רב.

מי שממשיך לתת אמון בקלות במערכות הללו הוא שותף לעוול מוסרי, התומך במדיניות סדום בשם ממלכתיות מדומה. והוא משול לאדם שרימו אותו פעם אחר פעם וממשיך להתנהל באותה דרך.

חמישית, צריך למסגר את הדיון מסגור אחר לגמרי: האם ייתכן שמידע ממשיך להיות מודר ממקבלי ההחלטות?

האם ייתכן שלמישהו מאוד חשוב לשלוט במידע, וממילא בנגזר ממנו?

מי שממשיך לתת אמון בקלות במערכות הללו הוא שותף לעוול מוסרי, התומך במדיניות סדום בשם ממלכתיות מדומה

ב. הרובד העמוק יותר

מתחולל פה קרב איתנים לא סמוי בין העם הבריא, המעוניין בחירות ובעצמאות לנהל את חייו על פי זהותו, לבין אליטה מנותקת, יהירה ואלימה, המבקשת לעקור כל סממן של זהות ולקדם מדינה שחבורת ׳מומחים׳ ינהלו אותה.

(זוהי מערכה המתחוללת במערב כולו, ועל כך גם התנהלה בין היתר מערכת הבחירות בארה״ב).

מי השחקנים?

בצד האחד – ׳רבבות עמך בית ישראל׳, המיוצגים ברובם על ידי ממשלה לאומית הרוצה לנצח במלחמה ומתמודדת עם אתגרים מטורפים מבית ומחוץ.

׳אבן הראשה׳ של המחנה הזה היא נתניהו, ולכן החיצים מופנים אליו במשך שנים.

ובצד השני – אליטה פקידותית צפופת שורות וחסרת גיוון, הנתמכת על ידי התקשורת, האקדמיה, הממסד הביטחוני וכל מיני 'לשעברים' שאיבדו מזמן את שפיותם. רחמים.

מה מתרחש פה מתחילת המלחמה?

האליטה המיוצגת בצמרת הצבא, האחראית לטבח בשמחת תורה והמתנהלת בצורה עדרית ובחוסר גיוון מחשבתי, היא לעומתית מאוד לדרג הנבחר.

מידור ראש הממשלה מהמידע החמור ערב הטבח מעיד יותר מכל על התפיסה הבסיסית של המערכת.

צמרת הצבא (לא דרגי השטח) גוררת רגליים, מתנהלת בעצלתיים, מדיחה קצינים מעולים כמו עופר וינטר ונוחי מנדל או נוזפת בברק חירם, מסרבת לכבוש שטח, אינה חוקרת את הפגיעה בלוחמי המילואים בשדה תימן, מתנהלת על פי תפיסתו המעוותת של פרופ׳ אסא כשר החתום על ׳הקוד האתי׳ של צה״ל, מחפשת עסקה בכל מחיר וממשיכה לסרב לשלוט בסיוע ההומניטרי לעזה.

מה אירע לאחרונה?

למרות האמור לעיל, הכוחות שבשטח דוחפים קדימה, פועלים במרץ ובמסירות ומביאים הישגים למרות ניהול מערכה כושל.

שר הביטחון, שתפקד כיו״ר ועד עובדים, פוטר והוחלף, הממשלה הורחבה והתייצבה, לצה״ל נרשמו הצלחות בלבנון הנזקפות, שומו שמיים, גם לטובת ראש הממשלה, וממשל פרו ישראלי נבחר בארה״ב.

עם ישראל הגדול הולך ומשתחרר מעניבת החנק!

מי היה מאמין?

ניכר שהלאומיות והיהדות ממשיכות לגדול למרות כל מהנדסי התודעה.

כך עולה מכל סקר.

אלי פלדשטיין הוא רק סימבול. בעצם – את תפיסת עולמנו מבקשים להשליך לבור

ואיך זה קשור לאירוע אלי פלדשטיין?

נראה שאת הממשלה הזאת לא יהיה אפשר להחליף בקלות. עוד רגע, כך מצפים, גם תינתן לישראל תמיכה מהמעצמה שמעבר לים, המחסנים ייפתחו והחימושים יזרמו. הרוע יוכרע, ברמה זו או אחרת, ועם ישראל יֵצא מהמְצרים.

מי יודע לאילו גבהים יוכל העם הזה עוד להגיע, וכיצד זה ישפיע למרחקים?

ולכן – כל המתנגדים לרוח ישראל האמיתית נעמדים על רגליהם האחוריות.

מחוץ – האפיפיור, המהווה ׳ססמוגרף׳ להבנה ש'מלחמת עולם תרבותית' מתרחשת פה, חושף את פרצופו האמיתי וקורא לחקור את מדינת ישראל על 'רצח עם' בעזה, ובארה"ב פועל ממשל פרוגרסיבי מסוכן לפני החלפה.

ומבית – ה'אליטה' וזרועותיה בפרקליטות, בתקשורת, במערכות הביטחון ובצמרת הצבא.

כולם בלחץ אטומי. ההגה הולך ונשמט מאחיזתם.

ולכן, כל האמצעים כשרים כדי לפגוע ב׳אבן הראשה’ של המהלך – ראש הממשלה. עד כדי דחיקת נחקר המקורב אליו למצבי קיצון, עד כדי הרעת תנאיו יותר מאלה של אסירי הנוח'בה המתועבים.

אלי פלדשטיין הוא רק סימבול. בעצם – את תפיסת עולמנו מבקשים להשליך לבור.


הקשיבו לפרופסור משה כהן אליה מסביר שמדובר באירוע פסיכולוגי (אגו),

סוציולוגי (חילופי הגמוניה) ואידיאולוגי (אוסלו מול מדינה יהודית) כאחד


ומה עכשיו?

בעת הזאת אפשר לעשות הרבה דברים, כל אחד וכישוריו, אבל קודם כל צריך לחשוב נכון.

ראוי לתמוך במשפחותיהם של פלדשטיין ושל הנגד מאמ״ן, וראוי להפגין כחוק נגד הנוגעים בדבר. אבל חשוב בעיקר דבר אחד:

אסור לשתוק!

לא להיבהל ולא למצמץ. יש להיאחז במוט האוהל היציב של זהותנו ולזכור, ששום דיקטטורה לא הצליחה לקום כשהעם אמר את דברו באומץ!

ומילה אחרונה.

לכל העוסקים במוסר, אתיקה וספורט הגינויים – אם אתם ממלאים פיכם מים כעת, עשו טובה, חיסכו מאיתנו את הגינוי הבא שלכם.

הוא כנראה נובע מעבדות, לא מרדיפת אמת ללא משוא פנים.

וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע. (קהלת ג׳, ט״ז)

החשיכה מתגברת ככל שהאור מתקרב.

ננצח בע״ה!

--- title: הנהגה ישרה ותעתועי פיוס author: עזרא הימן date: 2024-11-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/604 --- # הנהגה ישרה ותעתועי פיוס

לרבים מאיתנו נדמה שאם הם יכולים להסתדר ברמה האישית עם אדם החולק עליהם פוליטית, אין סיבה שמה שעובד עם חבר במשרד לא יעבוד בכנסת ובתקשורת. נדמה להם שאם נבחרי הציבור שבחרו שנואים על ידי ערוצי תקשורת או חלקים מהרחוב הישראלי, כנראה שיש איתם בעיה.


רונן צור מנסה להפריד בין 'הם', האנשים שבחרת, לבינך.

הוא ישמח לתת לך חיבוק בתמורה לזריקתם וזריקת הדעות שלך מקטר הרכבת.

אחדות נוסח רונן צור


אז נפרק שלב אחרי שלב את האמירה המתעתעת הזו, ואת מורכבות הסיטואציה של נבחרי ציבור והנהגה ציבורית:

א. נבחרי הציבור שבחרתם הם ככלל (ותמיד יתכנו מקרים חריגים) לא פלגנים/מסיתים. יותר מזה, השנאה הזו לא באמת מופנית כלפי נבחרי הציבור באופן אישי, היא מופנית כלפיכם במצב צבירה של השפעה והנהגה ציבורית. נבחרי הציבור שלכם הם אתם על הגה השלטון. השנאה מופנית באמת כלפיכם, כלפי הדעות שלכם והדרך שלכם בהנהגת המדינה. זה נכון שאין להם בעיה איתכם, כאנשים פרטיים. נוח להם לספר לעצמם סיפורי הפרדה בין האדם שמולם לנבחר הציבור. אתם לא מאיימים עליהם כאנשים פרטיים, אתם רק חיים את חייכם. נבחר הציבור משפיע על צביון המדינה. אתם חמודים מאוד בעיניהם כשאתם נתינים, לא כשאתם מחזיקים בהגה הספינה.

וכאן צריך לומר: יחסי אנוש טובים ואהבת ישראל זה דבר חשוב מאוד, אבל זכותכם וחובתכם להשפיע לטובה על הנהגת מדינת ישראל בעת הזו ולדורות הבאים. אין לנו זכות לוותר על זה בשביל להתחבב על מישהו. יחסי אנוש טובים כוללים גם כבוד בסיסי למי שבחרתם לייצג אתכם בהנהגת המדינה, כבוד בסיסי לזכות שלכם לקדם את מה שאתם מאמינים בו. אל תוותרו על זה בשביל חיבוקים, זו לא באמת אהבת ישראל, וזה מסכן את עם ישראל.

השנאה מופנית באמת כלפיכם, כלפי הדעות שלכם והדרך שלכם בהנהגת המדינה

ב. תקשורת עוינת יודעת לייצר תדמית מאוד קיצונית למי שהיא חפצה בכך, ללא קשר לדמות עצמה. מעט עבודה עם תמונות וזוויות צילום, ציטוטים מחוץ להקשר, ספינים, רכיבה מתמשכת על מילה לא במקום, כל זה מצליח לייצר תדמית מאוד מכוערת עד שטנית לאנשים שממילא יש מחלוקת על דרכם. חלק גדול מהתיעוב היה נעלם במפגש מתמשך בלתי אמצעי ללא תיווך של עיתונאים שעמלים יום ולילה להציג את נבחרי הציבור באופן הנורא ביותר. המציאות הזו נכונה כפליים בעידן הרשתות, שם מלבים דרך קבע שנאה שקרית כלפי יריב פוליטי ללא התייחסות עניינית לדעותיו, דבריו ומעשיו.

תדעו שיש נבחרי ציבור רבים שבניגוד לתדמית שהתקשורת יצרה להם, הם יודעים לצד נאמנותם לדרך בשמה נבחרו גם לגשר על פערים ולייצר חיבורים עם חלק לא מבוטל מברי הפלוגתא שלהם בכנסת. אך לא תשמעו על כך בתקשורת שמייצרת את אותה שנאה לימין, וגורמת לכם לדמיין שאם רק היו שם אנשים כמוכם הכל היה מסתדר.

ג. על פי רוב, יתרונות וחסרונות באים יחד. יש אנשים מאוד לבביים שלא יודעים לקדם שום דבר טוב במציאות המורכבת של ציבוריות ופוליטיקה. הם יחייכו אליכם ויחבקו אתכם, אבל לא יקדמו את המציאות, וגם ינוצלו לרעה. ויש אנשים פחות רגישים שיודעים לעבוד נכון במציאות ציבורית מסובכת. נבחר ציבור הוא לא פרזנטור ולא עובד רווחה (יש מפלגות שנבחרי הציבור נראים כך…), הוא צריך לקדם מדיניות במציאות קשוחה. הוא צריך עמוד שדרה ערכי ותבונה פוליטית. הוא כנראה לא מצטיין בהכל. יתרונות באים עם חסרונות מובְנים, לפעמים חסרונות בתחום אחד באישיות מאפשרים יתרונות בתחום אחר. אנחנו לא מצביעים עבור מחנך כיתה או פרזנטור של מוצר, אלא עבור מי שיכול לייצג את דעותינו ולקדם מדיניות טובה יותר בתנאים קשים של ספינים, מניפולציות וכוחנות. כשאתם באים להעריך את מעשיהם, הסתכלו על זה לפני הכל.

קודם יש לבחור באנשים עם תבונה פוליטית מעשית שנאמנים לדרך בשמה בחרתם אותם. הפיוס והריצוי יבואו בעתם ובזמנם כשהמציאות תהיה בשלה לכך

ד. הרבה דתיים לאומיים נותנים משקל מופרז להערכה הפוליטית כלפיהם וכלפי נציגיהם. הם מייחסים משקל רב מדי לשאלה האם האנשים שהם בחרו מוצאים חן בעיני מכריהם מהשמאל. הם חושבים שאם מכריהם מהשמאל סולדים מהאנשים שבחרו, סימן שלא בחרו טוב. ואז הם מחפשים דמות אחרת מהמגזר עליה יאמרו 'דווקא הוא ממש בסדר, הלוואי כולם היו כמוהו'. ואת זה הם מתבלים בדמיונות של קידוש השם וקירוב לבבות.

אבל לפעמים זה ממש להיפך. נציגיהם הפוליטיים אינם אהובים דווקא מפני שהם מקדמים בהתמדה את מה שנבחרו לעשות, ולא מתכופפים בפני אחרים כדי למצוא חן.

פוליטיקה אינה קירוב לבבות ליהדות. מטרתה איננה לקרב יריבים פוליטיים כדי שיהיו מעשיכם אהובים ורצויים בעיני כל הבריות.

אל תחפשו דמויות שמוצאות חן מתוך דמיונות אחדות. חפשו דמויות עם עמוד שדרה ערכי ויכולת לקדם במציאות פוליטית מורכבת את מימוש הדרך בשמה הם נבחרו.

אין זה מתפקידנו לפתור את כל בעיות האחדות בעם ישראל. כל דבר במקומו, ו"את הכל עשה יפה בעתו". קודם יש לבחור באנשים עם תבונה פוליטית מעשית שנאמנים לדרך בשמה בחרתם אותם. הפיוס והריצוי יבואו בעתם ובזמנם כשהמציאות תהיה בשלה לכך.

--- title: החשכה הולכת ומתבהרת author: איתי אסמן date: 2024-11-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/605 --- # החשכה הולכת ומתבהרת

בזמן שמדינת ישראל נלחמת באסלאם הרצחני, מתנהל פה מאבק פנימי תרבותי עם אחינו מבית.

טוב היה אילו היינו מצליחים כולנו להתאחד נגד אויבינו שמחוץ; נראה שהייתה צומחת למדינה תועלת רבה מאוד מכך בכל התחומים, כולל שחרור החטופים. אך לצערנו, יש הבוחרים להיאבק גם בינינו, בתוכנו, ואין לנו ברירה אלא להתמודד מול העניין הזה. כי לשתוק אסור.

אנסה לעשות סדר לפי דעתי בקריאת המציאות.

א. חילופי אליטות

לדעתי, ההסבר לשיגעון של אנשים חכמים, שעשו דברים חשובים בחיים וכיום מתנהלים כמו אחרוני העבריינים, הוא העובדה שהם מזהים את איבוד השליטה של המחנה שלהם במדינה.

לא מדובר רק בשתי הדוגמאות שהבאנו מוקדם יותר היום. כל יומיים בערך אנו שומעים בכיר ביטחוני או איש אקדמיה בכיר שמסביר מדוע הדתיים הם אוכלי מוות והימין פאשיסטי.

השמאל אכן עשה דברים חשובים בעבר, כגון תרומה לביטחון, לכלכלה, להתיישבות ועוד.

אך כיום קבוצות נוספות עושות זאת, בהצלחה לא פחותה.

הגיע הזמן לתת גם להן לנהל את המדינה, הצבא, בית המשפט ועוד.

זוהי בחירת העם.

הכאב של השמאל בשל איבוד השליטה במוקדי הכוח מובן, אבל אסור בשום פנים ואופן להיכנע לבריונות שהם מפגינים.

מי שעבר על החוק הוא עבריין והוא צריך להיכנס לכלא, גם אם הוא בדרגת אלוף וגם אם קיבל פרס ישראל. דרגות הן לא שכפ״ץ המתיר כל מעשה עוולה.

הכאב של השמאל בשל איבוד השליטה במוקדי הכוח מובן, אבל אסור בשום פנים ואופן להיכנע לבריונות שהם מפגינים

ב. מי שותק היום?

בשנים האחרונות קמו כל מיני ארגוני אחדות, פיוס ומעגלי שיח, נכתבו כל מיני אמנות שמסבירות מדוע חייבים לדבר יפה ואסור להסית. אבל ככל שהזמן חולף, מתברר שיש כאן סלקטיביות.

נפתלי בנט טבע את המושג ״מכונת הרעל״ כלפי אזרחים כואבים שמחו נגדו ברשתות על כך שגנב את קולם והעביר אותו לאחים המוסלמים ולשמאל.

אבל כיום הוא שותק סביב ההסתה של חברו/שותפו אייל ולדמן, וגם סביב ירי פצצות התאורה על בית ראש הממשלה. האין זה רעל מסוכן?

יאיר גולן, ראש המחנה ה'ליברלי' וה'דמוקרטי', שמזהיר את כולנו תמיד מתהליכים בימין שמזכירים לו את גרמניה הנאצית ורוצה לחנך מחדש את הציונות הדתית. כן, גם הוא בחר לשתוק היום.

ראש השב״כ, רונן בר, שבתקופת בנט כראש ממשלה הזהיר מהשסעים הפנימיים בחברה הישראלית והזהיר מפני רצח פוליטי. בזמנו היה נדמה שתפקיד השב״כ הוא להגן על הדמוקרטיה ולמנוע קרע בעם, ומאז שיש ממשלת ימין קולו בקושי נשמע. גם היום, אחרי לחץ גדול הוא בחר להתייחס נקודתית לאירוע החמור, ולא לקרקע שעליה צמחה ההסתה שגרמה לאירוע הנורא הזה להתרחש. האם יכול להיות שראש השב״כ נגוע בפוליטיזציה קשה?

ארגון הרבנים 'צהר' קם בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל. לפני כ-5 שנים התראיין המנכ"ל הרב סתיו בגלי צה״ל ואמר שהשיח השתנה וכבר לא משתמשים במילה ״בוגד״.

אם כן, מדוע כשאנשי אליטת השמאל משתמשים במילה הזו יש שתיקה? האם קשה לבקר אותם? ממה חוששים?

׳אמנת בראשית׳ – שנוסחה על ידי הרב גרנות וכל חותמיה התחייבו לא לפסול איש את רעהו, לנהוג בכבוד הדדי ולהפסיק עם השיח המפלג, מדוע הם אינם מגנים את אייל ולדמן? מדוע לא יוצאת קריאה נגד ירי פצצת תאורה על בית ראש הממשלה? האם לא מדובר גם לדידם בקו אדום שנחצה?

רבנים שיצאו נגד נוער הגבעות – לפעמים מתפרסמות כתבות על אלימות של נערים ביהודה ושומרון שפוגעים בכוחות הביטחון. כמובן לא מדובר בכל נוער הגבעות אלא באנשי קיצון. אך לא מעט פעמים רבנים ליברליים יצאו נגדם בתקשורת והתראיינו נגדם. אך לצאת נגד תת-אלוף בצה״ל שיורה פצצת מרגמה על בית ראש הממשלה? דממה.

ישנן כמובן עוד דוגמאות, אך נסתפק באלו המרכזיות.

חשוב מאוד לשמור על עקביות וקוהרנטיות.

לא יכול להיות שיש גינוי מתמיד כלפי נערים ואנשים פשוטים, אך כאשר מדובר באליטה עבריינית, לפתע כולם ממלאים פיהם מים. מי שמתיימר להיות מכון לאתיקה ומוסר וארגון אחדות שמוציא גינויים – ושותק בפרשייה החמורה הזו, מתברר למפרע שדבריו לא היו כנים אלא נגועים באג׳נדה פוליטית מסוימת.

בעיניי, האנשים ששותקים על האירועים שהוזכרו לעיל, איבדו את הלגיטימציה הציבורית שלהם להטיף בענייני אתיקה ומוסר, ולא צריך למהר להצטרף לכל קריאה שלהם להצטרף לאחדות

זכותו של ארגון להיות פוליטי, זה לגיטימי; אך זכותו של הציבור גם לדעת על כך. אין דבר כזה ״ארגון א-פוליטי״.

מי ששותק היום, קורץ למחנה פוליטי מסוים. וברור גם כן מה מעצב את עולמו המוסרי, מה מזעזע אותו ומה הוא מכיל.

לרוב המוסר מתעצב על פי קבוצת השתייכות והתייחסות, ולכן מי שמרגיש שקבוצות ההתייחסות שלו היא האליטה השמאלנית, לא מסוגל מנטלית לגנות אותה. נראה שהרבה יותר קל לגנות מסורתיים, חרדים או נערי גבעות.

ג. יש סיבה לאופטימיות

בעיניי, האנשים ששותקים על האירועים שהוזכרו לעיל, איבדו את הלגיטימציה הציבורית שלהם להטיף בענייני אתיקה ומוסר, ולא צריך למהר להצטרף לכל קריאה שלהם להצטרף לאחדות ולכל גינוי לאנשים ממחנה הימין, לפני ששואלים אותם מדוע הגינוי תמיד סלקטיבי.

המציאות ברוך ה׳ מתקדמת, הרוב המוחלט של עם ישראל הבין שנחצו כאן קווים אדומים. העם מבריא.

תקשורת של הנדסת תודעה ואליטה מתחלפת כבר לא תקבע לו את ערכי המוסר עם ״פירוטכניקה מקובלת״. ככל שאנחנו יותר מחוברים לשורשים, למשפחה, למסורת, לדת וללאומיות ולא נבהלים מכל מיני אקדמאים ואלופים שחלף זמנם, כך יש לנו חיסון המאפשר להחזיק מעמד בתקופה הקשה והגורלית הזו של חילופי האליטות.

החיבור שלנו צריך להיות לכלל ישראל ההיסטורי ולא לקבוצות כוח חולפות.

בעזרת ה׳.

--- title: שיתוף מהתמרון בלבנון author: בן יעקב סבו date: 2024-11-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/606 --- # שיתוף מהתמרון בלבנון

יצאנו להפוגה קצרה, משתף אתכם קצת מהתמרון בלבנון.

יש שם אחוזות ובתי פאר שבאף סרט הוליוודי לא תראו בחיים: גני שבילים, פסלי שיש, וילונות משי, גילופי עץ משובצים אבני חן ובריכות ענק.

בחדר הילדים סנדלים של ספיידרמן.

״כמו של אחיין שלי״, לוחש ה'צמד-ברזל' שלי בתהייה, ספק לי ספק לעצמו.

לכאורה הם בדיוק כמונו, רוצים לחיות בשקט עם הילדים.

ואז,

מעל הסנדלים רואים על המדף בחדרו – קופת צדקה עם תמונת נסראללה.

ממשיכים לסרוק את האחוזה.

במרתף הבית מרימים שטיח -והנה מנהרות תת-קרקעיות עם אמל"ח משוגע! בכמות ובאיכות טכנולוגית שאי אפשר לספר פה.

ממשיכים לסרוק. גיסי עמיצור מביא לי את הספר 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית, שמצא הרגע בספריית ההורים.

הייתם חושבים שזה סתם עוד ספר על המדף. אז ממש לא.

בפנים הכל מסומן וממורקר עם הערות צד בכתב יד. הדברים נלמדים בעיון שלא היה מבייש תלמיד ישיבה. שנאת ישראל האיסלאמית טבועה בהם עמוק.

הם ממש לומדים מכל הבא ליד איך לשנוא אותנו, מבחינתם אפשר להיות חניכי היטלר.

הם לא רוצים את הגליל, לא אסדת גז, ולא הסדר מדיני.

הם רוצים להשמיד את כל העם היהודי – טף, נשים, זקנים וגברים – את כולנו. שום דבר לא ירגיע את הרעב שלהם להשמיד את כל היהודים.

בכל האיתורים האחרים החוויה דומה, לפעמים הסנדלים הם של סופרמן ובמקום נסראללה יש פוסטר של חמינאי.

חוץ מזה – אותו דבר.

אבל אל תדאגו.

אנחנו לא משאירים להם אבן על אבן. את הרוע הזה צריך להשמיד. לשם כך נשלחנו.

ואיזה פלא של חיילים יש לנו.

איזו זכות להילחם עם האנשים הכי טובים שיש:

עמוקים

עדינים

מסורים

גיבורים

וצה"ל, כשהוא רוצה, איזו מכונת מלחמה מפוארת.

תמרון מרשים.

כשתי חטיבות שדוהרות כסוסי אש למשימתן.

אם הייתי יכול לספר לכם את מספר המשאיות של כלי המלחמה של האויב שהוצאנו מלבנון.

אם הייתי יכול לספר לכם עד לאן הגענו.

אם הייתי יכול לספר לכם איזו עוצמה טכנולוגית של נשק האויב מפנה אל עמנו.

הייתם מתרשמים מאוד.

צריך רק לרצות לְנצח.

ככה פשוט.

ועלינו האחריות להדהד את זה

לענ״ד, כדי לשמר את ההישג ששתי החטיבות שלנו עשו היה מספיק כרגע רק כשני גדודים. זהו.

רק צריך להרחיק את הגבול, ואת הכוחות להביא משם.

אבל, לכאבנו הגדול פינינו את כל השטח.

והאויב יתחמש מחדש.

ויארוב, ויטמין את עשרות המטענים שפגשנו שוב.

כי זה כל מה שמעניין אותו ואת צאצאיו.

למה פינינו?

כי לצערנו, מבחינת בכירי צה"ל האויב הוא עדיין 'הנשק'. המנהרות. הארגונים.

הם לא מבינים שכל מי שיחיה בשטח הזה יתעסק כולו רק בהשמדת ישראל. לעולמים.

לכן הבעיה שלנו היא לא לרדוף מי שחושב אחרת לגבי גיוס אצלנו.

צריך רק לרצות לְנצח.

ככה פשוט.

ועלינו האחריות להדהד את זה.

כי העם חכם, הוא מבין את זה טוב טוב.

רק הדיפסטייט עומד בדרכו.

וגם זה לא לאורך זמן.

כי עם ישראל וחיילי ישראל מבינים טוב טוב את גודל השעה.

האתגר הכי גדול הוא שכולם רוצים להיות בפנים, כולם רוצים להיות קדימה, לקבל משימות.

אם יש צורך נחזיק בשטח לעולמים, בכל מקום שצריך. לדעתי האישית חייבים להחזיק עד הליטני. זה המינימום שיכול לשמור על אזרחי מדינת ישראל מהרוע הצרוף שאנחנו רואים כאן.

כמה זמן? כמה שיידרש כדי שלא יהיה עוד טבח נוסף.

בשם ה׳ נעשה ונצליח.

--- title: סיפור לא דמיוני נוסף author: אודי בן חמו date: 2024-11-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/607 --- # סיפור לא דמיוני נוסף

הם חשבו תמיד כמה צעדים קדימה. והצעירים בחבורה התקשו לעקוב אחר המוח האנליטי של אהוד (שם בדוי).

"חברים, צריך להמשיך ללחוץ על סיפור גיוס החרדים, בינתיים זה עובד נהדר", אמר אהוד בעל השם הבדוי והתרווח בכסאו.

"אהוד, תגיד, מה יקרה אם בסוף החרדים באמת יתגייסו? רק זה חסר לנו, שפתאום הצבא יעמיד תנאים ראויים לגיוס", אמר דני, טייס לשעבר מפורום 'טייסים למען ישראל דמוקרטית'.

כולם הבינו שמשהו אחר, עמוק יותר, מתרחש פה, וחיכו למוצא פיו

"הכל בשליטה חברים. קודם כל – זה לא יקרה. החבר'ה בצמרת הצבא לא יאפשרו לזה לקרות, הם מפחדים פחד מוות מכתבה בעיתון 'הארץ' או מאיזו עתירה לבית המשפט של אחת העמותות הנפלאות שלנו, על כך ששילוב נשים ייעצר בגללם".

"זה באמת מדהים, עד כמה אנו שולטים במקומות האלה. צריך להסיר את הכובע בפני מי שחשב על זה לאחר המהפך ב-77", אמר יוני, חבר נוסף מפורום אנשי ההייטק, המשקיע את כל מרצו בהפגנות קפלן וב'אחים לנזק'.

אהוד (שם בדוי, כן?) נשען לאחור בחיוך ממזרי.

כולם הבינו שמשהו אחר, עמוק יותר, מתרחש פה, וחיכו למוצא פיו.

"חברים, לא הבנתם.

משהו הרבה יותר גדול מתרקם ותבטיחו לי שלא תוציאו את זה מפה".

אהוד הבין בתזמונים מדויקים עוד מתקופת הסיירת. לחדר נכנסה בעיתוי מושלם העוזרת שלו עם טפסי שו״ס (שותף סוד), והחתימה את הנוכחים.

כולם העריצו את התחכום והניסיון שלו.

שמו יצא למרחקים עוד בימיו ביחידה.

המשאבים שגייס נשפכו כמים, היצירתיות היתה בשמיים והתעוזה שלו – כמו של לוחם צעיר עם סכין בין השיניים.

אהוד כחכח בגרונו ואמר:

"הקמפיין לשילוב חרדים הוא רק אירוע צד. מעין ׳רעיון קש׳ למשהו גדול יותר".

"אתה מתכוון להפלת הממשלה, כן?" אמרו החברים.

"גם זה אירוע קטן יחסית לעומת הדבר הגדול שקורה פה. התחילו את זה כבר באוסלו, כשרצו לקדם מדינה בעלת זהות אחרת.

כבן קיבוץ, נצר לאליטה המשרתת שבנתה את המדינה, אנחנו הולכים לקראת משהו ענק!

הרעיון הוא בעיקר לשבור את רוחה של הציונות הדתית.

בתנועה הקיבוצית, שרובנו מגיעים ממנה, השבר והייאוש החלו ברגע שמישהו שאל ׳למה רק אנחנו משלמים את המחיר הכבד?׳

כשהפסקנו בקיבוץ להיות חלוצים עד הסוף בלי לפזול ימינה ושמאלה – וזה קשה מאוד – באותו רגע היו מי שידעו שהסדק הזה בחומה עוד ימוטט את כל הבניין.

ובמידה רבה, זה מה שיקרה לציונות הדתית בעוד 20 שנה.

תבינו, העומס עליהם הוא בלתי נתפס והמחיר קשה מנשוא, אבל עיקר ההצלחה שלנו תהיה כשמישהו בציונות הדתית יאמר:

'למה אמא בבני ברק ישנה טוב בלילה, ואמא ביו״ש לא?'

ברגע שזה יקרה, נבין שאנחנו על הסוס.

זה אמנם לא יקרה בין רגע, אבל אנחנו אנשי חזון. יש לנו סבלנות".

אהוד קם לצאת ופתח את הדלת. רגע לפני שיצא, הסתובב אל החברים ואמר בחיוך ציני: "אתם יודעים למה הפרויקט הזה יצליח? כי אף אחד מתוך הציונות הדתית לא יעז להגיד בקול רם את מה שאמרנו פה. כולם מיד יקפצו עליו וישתיקו ויוכיחו אותו על חוסר הרגישות"

הנוכחים היו בהלם. אהוד (שם בדוי) באמת גאון. כשכולם מסתכלים צעד-שניים קדימה – הוא כבר מזהה תהליכים בראשית דרכם.

אהוד קם לצאת ופתח את הדלת. רגע לפני שיצא, הסתובב אל החברים ואמר בחיוך ציני: "אתם יודעים למה הפרויקט הזה יצליח? כי אף אחד מתוך הציונות הדתית לא יעז להגיד בקול רם את מה שאמרנו פה. כולם מיד יקפצו עליו וישתיקו ויוכיחו אותו על חוסר הרגישות".

הוא הסתובב ויצא וכולם פרצו בצחוק גדול.

הם רק לא ידעו דבר אחד: גם ליושב במרומים יש תוכניות משלו.

בשבת, אגב, בעיתוי מצמרר, יקראו על עקידת יצחק ועל צריבת מידת מסירות הנפש באומה.

ובעיקר,

כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

בניסיון הבלתי נתפס הזה הם יעמדו, ולעד ייזכרו באצילותם בספר דברי הימים של האומה.

שבת שלום!

--- title: בעקבות 'תיאוריית הגזע הביקורתית' author: סוללים דרך date: 2024-11-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/608 --- # בעקבות 'תיאוריית הגזע הביקורתית'

היחס לבעלי כשרונות ולמוצלחים שיביאו תועלת לחברה הולך ונעלם, ולאט לאט מתפתחת כלפיהם איבה, בגלל הטענה שהצלחתם נבעה לא משום כשרונם ומאמצם אלא עקב היותם 'מדכאים'.

תפיסת ה'מֶריטוֹקרטיה' – קידום אנשים לאור כישוריהם בלבד – הולכת ונדחקת לטובת גיוון הרכב העובדים על חשבון עובדים לבנים מוכשרים רק בגלל צבע עורם, ועוד תופעות רבות, מגוונות והרסניות.

בן שפירו הוא אחד הלוחמים הרהוטים, האמיצים והחכמים בתת-התרבות הזאת.

מצורפים דבריו בנושא מתוך מאמר ב'ישראל היום' (ההדגשות אינן במקור):

המרד נגד תיאוריית הגזע הביקורתית / בן שפירו

על פי התקשורת המרכזית, הטענות נגד תיאוריות הגזע הביקורתיות הן הסחת דעת, הכפשה ימנית שנועדה להסתיר את הצדדים האפלים של ההיסטוריה האמריקנית.

לפי פרשן MSNBC צ'אק טוד, הפולמוס סביב התיאוריות הללו הוא "מלאכותי… זה נועד למנוע מאנשים לצפות או לגרום להם להקליק".

לפי איש ה־CNN באקארי סלרס, תיאוריות הגזע הביקורתיות אינן אלא "ההיסטוריה של אמריקה".

ולפי ג'ונתן קפהארט מה"וושינגטון פוסט", הטענות נגד התיאוריות הללו אינן אלא ניסיון למנוע מהאמריקנים "להכיר את ההיסטוריה שלהם".

תיאוריית הגזע הביקורתית, כמובן, אינה ההיסטוריה הממשית של אמריקה. זו השקפת עולם מעוותת שאינה נתמכת בעובדות, שלפיה שורשיהם של כל מוסדות המפתח של אמריקה נעוצים בעליונות לבנה;

זהו קמפיין אקטיביסטי הדורש לפרק את אותם מוסדות.

מייסדי האסכולה הזו כתבו כך במפורש. על פי ריצ'רד דלגאדו וז'אן סטפניק, תיאוריית הגזע הביקורתית מיוסדת על ההנחה ש "גזענות היא הנורמה, ולא החריג. הדרך הרגילה שבה החברה עושה עסקים, החוויה היומיומית הקבועה של אנשים צבעוניים בארץ הזאת".

אז מה השיגה עד כה האסכולה הזו? את ההכנעה הכמעט מוחלטת של מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו; השחתה של התקשורת הממסדית; הזרקה של התיאוריה ההרסנית הזו אל כמעט כל מדורי הממשל הפדרלי

המשמעות היא ש"קשה לרפא את הגזענות או אפילו לאבחן אותה". לשיטתם, הנגע כה עמוק עד שאפילו מחויבות למדיניות עיוורת-צבעים ושוויונית מלאה, אינה אלא כיסוי להמשך האפליה.

מייסדי האסכולה הזו סבורים כי הלבנים לא מסוגלים להבין את הגזענות, וכי רק "בן מיעוטים יכול לדבר על גזענות".

הפתרון היחיד: להרוס את המערכות היחידות בעולם שאי פעם הצליחו לספק שגשוג וחופש להמונים. כפי שכתב מייסד נוסף של האסכולה הזו, דריק בל, "צריך לפוצץ את כל השקפת העולם הזו של זכויות הפרט, ריבונות העם ושלטון החוק".

התיאוריה הזו אינה כלי אנליטי לניתוח אינטלקטואלי כפי שרבים ממגונניה טוענים בכחש.

דלגאדו וסטפניק ברורים בנושא: "אף שהתיאוריה הזו החלה כתנועה במסגרת חקר המשפט, היא כבר מזמן חרגה מגבולות הדיסציפלינה. כיום רבים בתחום החינוך תופסים את עצמם כתיאורטיקנים ביקורתיים של הגזענות… מדעני המדינה חוקרים אסטרטגיות הצבעה באמצעות הפרדיגמה של גזע… שלא כמו תיאוריות אקדמיות אחרות, בתיאוריות הגזע הביקורתיות יש ממד אקטיביסטי".

אז מה השיגה עד כה האסכולה הזו? את ההכנעה הכמעט מוחלטת של מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו; השחתה של התקשורת הממסדית; הזרקה של התיאוריה ההרסנית הזו אל כמעט כל מדורי הממשל הפדרלי.

ובכל זאת, כשאמריקנים באים בטענות למנהלי בתי הספר שלהם למשל, בדרישה שיחדלו מהאינדוקטרינציה ההרסנית הזו, אומרים להם שאין בכלל דבר כזה.

המרד נגד תיאוריות הגזע הביקורתיות נעוץ במסורת אמריקנית עמוקה: דחייה של מהותנות לטובת אינדיבידואליזם; העדפת אחריות אישית על פני דטרמיניזם; ומוכנות להתאחד נגד השבטיות.

עלינו להילחם נגד מי שחטפו את המוסדות שלנו ומפעילים אותם נגד כל אותם ערכים אמריקניים מסורתיים.

--- title: צפייה מודרכת – 'חינוך מודרני' author: אודי בן חמו date: 2024-11-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/609 --- # צפייה מודרכת – 'חינוך מודרני'

הנה מספר נקודות להתייחסות מבלי להרחיב בהן, כאשר על כל אחת מהן אפשר לעשות סמינריון שלם:

א. כל מה שמתרחש במוסדות הלימוד מבוסס על 'התיאוריה הביקורתית של גזע' – Critical Race Theory (בקיצור CRT).

ב. התפיסות הללו פוגעות לא רק במדעי הרוח והחברה אלא גם במדעים מדויקים.

השיעור בסרטון עוסק במתמטיקה, לכאורה מקצוע פשוט לניתוח לגבי מה נכון ומה לא.

ג. התיאוריה לכאורה נותנת מקום לחלש ולמדוכא אך בפועל פועלת באלימות, השתקה וטרור כלפי מי שיעז לאתגר אותה.

ד. בין יתר המושגים העולים מהסרטון: ׳רב תרבותיות׳, ׳פוליטיקת זהויות׳, ׳שוויון מגדרי׳ ו׳צדק חברתי׳. (׳צדק חברתי׳ או בסלנג ‘ווק’ [woke]. כלומר, אלו התנועות שהתעוררו לתקן את עוולות החברה ולקדם צדק, כשבפועל מדובר בחוסר צדק מזעזע).

ה. ״הוא רק ביטא את עצמו״ זוהי פריבילגיה של החלש בלבד. אם אתה גבר לבן וסטרייט אין לך זכות לבטא את עצמך. הביטוי שלך יהיה פוגעני.

ו. ציטוט מהסרטון:

״עובדות? ומה לגבי רגשות? רגשות יותר חשובים מעובדות״.

ז. אין באמת יכולת לדבר, להתווכח, להציג עמדה בפתיחות. זה מיד מסווג כ׳פוגעני׳, ומכאן הלגיטימציה להפעיל אלימות קצרה מאוד.

נסו להשליך את התפיסות הללו על מערכות המשפט, הביטחון ועוד, ותקבלו את הטירוף שאנו חיים בתוכו.

ימים יגידו אם בחירתו של טראמפ ודבריו על התיקון הנדרש במערכת החינוך בארה״ב יביאו בשורה חדשה.

התפקיד הזה מוטל על כולנו.

--- title: פוליטיקה של זהויות וברית המשרתים המדוכאים author: איתי אסמן date: 2024-11-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/610 --- # פוליטיקה של זהויות וברית המשרתים המדוכאים

הקדמה: אריכות המאמרים שנכתבים כאן היא בגלל מורכבות הסוגיה, כדי לפשט אותה ראשית כל יש לפרק אותה למושגים בסיסיים שאינם מוכרים לציבור. לאחר מכן יש להסביר איך רעיונות אקדמיים ופילוסופיים מתורגמים הלכה למעשה לקמפיינים פוליטיים שנוגעים לחיינו ממש.

הפעם צירפתי סיכום בסוף.

נתחיל.

עיקר השיח של השמאל הפרוגרסיבי כיום בתקשורת בנוי בשפה של פוליטיקת הזהויות, שמובנה: התאגדות של קבוצות שונות סביב זהות אתנית, מינית, דתית וכו׳ כדי לקדם את הערכים שלהם בחברה ובפוליטיקה.


מיד נסביר בצורה מסודרת ונראה כיצד התפיסה הזו משפיעה על חיינו


כדי להבין איך המונח הזה התפתח ופרץ לחיינו ועד כמה אנחנו מושפעים ממנו, אתן כמה הקדמות:

א. רב תרבותיות

האידיאולוגיה הרב תרבותית החלה כקריאת תיגר על דחיקתן לשוליים של קבוצות מיעוט. היו קבוצות אתניות שלא קיבלו זכויות אז הן החלו למרוד, כמו למשל מאבק השחורים בצפון אמריקה ובמערב אירופה. הפיכת העולם לכפר גלובלי, הניידות של האדם ושיעורי ההגירה יצרו מציאות שבתוך מדינות לאום נוצרו תרבויות שביקשו להיכנס למדינה אך להישאר עם התרבות שלהן ולשמור על זכויות מיעוט. עד כאן נשמע יפה.

מה קורה כשקבוצות המיעוט האלו מתחילות לטעון שהתרבות של הרוב פוגעת בהן והן מקופחות? בשם שיח זכויות-האדם הן מצליחות לאט לאט לפרק כל סממן לאומי ודתי בשם ״הכלת המיעוטים״ ושיח המדכאים-מדוכאים של מרקס.

ב. ״האישי הוא הפוליטי״

בתרבות המודרנית הייתה הפרדה ברורה בין המרחב האישי למרחב הציבורי. ג׳ון לוק טען שהצורך האינטימי, הרגשי והמיני מתמלא על ידי המשפחה ואילו הסדר החברתי ופתרון בעיות חברתיות מתמלא על ידי המדינה.

ברור לכולם שלא כל בעיה פרטית היא מדינית. בסוף שנות ה-60 הגיעה פמיניסטית רדיקלית (קרול האניש) שהסבירה שכל בעיה פרטית של אשה, היא בעצם בעיה חברתית ומדינית. ולכן אם יש בעיה פרטית לאשה – דרוש פתרון קולקטיבי. אם אשה מרגישה שהיא נחותה מבעלה בקשר הזוגי, זה סימן שצריך לשנות את כל היחסים בין גברים לנשים במדינה באמצעות חקיקה.

הנושא אף התרחב מעבר לסוגיות נשים וגברים אל שאר ההגדרות. למשל – אם יש בעיה לדרוזי פרטי שמשרת בצבא, אז צריך לבטל את כל חוק הלאום הגזעני.

אם תשלבו את הרב תרבותיות עם ״האישי הוא הפוליטי״ תקבלו פוליטיקה של זהויות – ארגוני שמאל שלוקחים אנשים פרטיים עם בעיות אמיתיות, ומסבירים שצריך לשנות את כל יסודות החברה בגללם. המשפחה, הלאום והדת הפכו למוסדות מדכאים שפוגעים בקהילה החדשה שנוצרה.

דהיינו, פוליטיקת הזהויות היא בעצם פוליטיקה של פירוק הזהויות.

זוהי ההגדרה של הפרוגרס, "הקידמה" כביכול, הדמיון שבוראים עולם חדש, אך בעומק העניין – מדובר בפירוק זהויות כאשר הכל עטוף בשיח נאור ומתקדם

ג. הבניה חברתית ומגדרית

לומדי האקדמיה שבקבוצה ישמעו את המושג הזה הרבה, וכדאי להכיר אותו. ״הבניה״ פירושו של דבר שאפשר ליצור חברה חדשה ואפילו מגדר חדש (!). התיאוריה הזו, כמו קודמיה, בנויה על המחשבה שכל המסגרות שנולדנו אליהן בזהות המינית, הלאומית והדתית, הן מסגרות מדכאות שעוצבו על ידי אנשים רעים ומדכאים שרצו להשיג כוח. הם בנו בהחלטתם האישית את החברה, ועכשיו הגיע הזמן לעשות ״פינוי בינוי״. ולכן כל אדם וכל קהילה יכולים להבנות ולהגדיר את עצמם מחדש על פי החלטה אישית.

למשל, נשים הוסללו מלידתן לשחק עם "ברבי", ולכן לא רצו להיות בסיירת מטכ״ל, ההבניה החברתית תתקן את הפשע הזה בו מגדירים לאשה מה להיות. וכך הגענו למצב שגבר יכול להגדיר את עצמו אשה ועוד. איברי הרבייה ועובדות ביולוגיות ופיזיקליות לא יעצרו את תיאוריית ההבנייה לברוא עולם חדש של הגדרות, זהויות וקהילות. תיאוריית ההבנייה מתייחסת למציאות כמו פלסטלינה, כזו שאפשר לעצב בה הכל מחדש.

התופעה הזו מייצרת כל הזמן זהויות חדשות וממילא פוליטיקת הזהויות מתרחבת עד אינסוף לזהויות מובחנות יותר ויותר. שימו לב! גם ההבנייה החברתית משתמשת בשיח של בנייה, אך עניינה הוא – פירוק!

זוהי ההגדרה של הפרוגרס, "הקידמה" כביכול, הדמיון שבוראים עולם חדש, אך בעומק העניין – מדובר בפירוק זהויות כאשר הכל עטוף בשיח נאור ומתקדם. כיוון שאין אמת ואין מהויות, אז ממילא האדם חושב שהוא יכול להמציא הכל מחדש, בלי שום יסודות.

ד. מדרג מדוכאים

כמובן, שבפוליטיקת הזהויות לא כולם שווים. מי שמדוכא יותר- צודק יותר. ממילא, בקונפליקט בין גבר לאשה, האשה מדוכאת יותר ולכן צודקת יותר. אבל אם אשה תהיה במאבק מול להט״ב, הוא ינצח כי הוא מדוכא יותר ממנה. וכמובן, המוסלמי הרצחני הוא המדוכא מעל כולם, ולכן, אירופה מתמלאת בהגירה ענקית של מוסלמים מדוכאים שמבקשים לשמור על זהותם המובחנת. למה הם רוצחים? כי הם מדוכאים. לא נותנים להם מספיק תקציבים ושטחים. את השיח הזה אפשר לשמוע לא מעט אצל בכירי מערכת הביטחון. לעומת זאת, לנערי גבעות שעושים מעשי אלימות לא יתנו תקציבים, שטחים ומשאיות סיוע, כי במדרג הזהויות הם המדכאים.

ה. המדכא האולטימטיבי

הוא הגבר הלבן היהודי האורתודוקס, כלומר, החרדי. הוא מדכא את החילונים, את הנשים, את הלהט״בים ואת הערבים. למה? כי יש לו אמת. וכשיש למישהו אמת, זה פוגע ברגשות של אחרים, ורגשות הרי זה הדבר הכי חשוב שיש בתרבות שלנו. מי שנפגע – הוא וודאי הצודק. וממילא ההגדרות הדתיות של החרדי פוגעות בכל פוליטיקת הזהויות של ההבניות החברתיות והלאומיות והוא מאיים עליהן, לכן צריך לטפל בו.

ממילא, השרה אורית סטרוק היא אולי אשה אבל היא דתיה, ולכן זה מבטל את היותה אשה מדוכאת והיא הופכת ל'פשיסטית שמדכאת מוסלמים מדוכאים'. לזה יאיר גולן התכוון כשאמר ״פמיניזם זה לא הכל בחיים״. יש מדרג מדוכאים.

ו. תיחזוק הקהילה

בגלל שקהילת הזהויות החדשות לא בנויה על יסודות אמיתיים אלא כאלו המומצאים בהבנייה דמיונית, הדרך היחידה לחזק את הקהילה היא על ידי שיח המדוכאים של מרקס. מרקס עסק בעיקר בשיח מטריאליסטי כלכלי שבו הפועלים המסכנים צריכים למרוד בבעלי ההון הרשעים, אך אסכולות חדשות לקחו את שיח המדכאים-מדוכאים הזה ואימצו אותו לכל הקהילות החדשות. וזה בעיקר המזון הקיומי שלהם. ההתקרבנות וההתמסכנות. "אני קרבן – משמע אני קיים". וכמובן, כל הקהילות צריכות להתאחד כדי להיאבק במשפחה, בלאום ובדת – מדוכאי כל העולם התאחדו.

מגזר שגדל על ״הנני״ מתחיל להשתמש בשיח של ״למה רק אני?״

ז. איך כל זה קשור אלינו?

לאחרונה יצא קמפיין פוליטי חדש בשם ״ברית המשרתים״ עם דף המסרים המרקסיסטיים ״הדתיים והחילונים מתים במלחמה והחרדים המדכאים רק רוצים כסף״. לא אכנס כאן לכל הדקויות שהדתיים עושים חצי שירות בסדיר, והנשים הדתיות ברובן לא מתגייסות, ואצל החילונים לא כולם בקרבי. בכוונה עשו כאן ״טשטוש מאחד״. בכוונתי להתייחס כאן לשיח המדוכאים שחדר לתוך השיח של הציבור הדתי לאומי. הציבור הדתי לאומי תמיד היה אידיאליסט וזה היה החינוך שלו מגיל ילדות ועד המכינות והישיבות. הוא מעולם לא אמר ״למה רק אני מיישב את יהודה ושומרון״ ו״למה רק אני בגרעין תורני״. הקמפיין החדש שמציג את המשפחות הדתיות כמדוכאות, לא בלבד שלא יגייס חרדי אחד לצבא, אלא הוא בעיקר משנה את האתוס הדתי הלאומי, מאתוס של גבורה למען כלל ישראל לאתוס של התמסכנות ומתקרבנות. מגזר שגדל על ״הנני״ מתחיל להשתמש בשיח של ״למה רק אני?״. מהאמירה של ״אם צריך גלגל – אני גלגל״, להאשמה ״למה אני הגלגל היחיד״.

בתקופה קשה של מלחמה, העם זקוק לא רק לכוח אדם, כי אם בעיקר לרוח לחימה, לשיח של אידאליים וגבורה. קמפיין ״המשרתים המדוכאים״ בעיקר מנמיך את הרוח הלאומית, וכמובן, עיקר מטרתו הוא הקמת קהילה פוליטית חדשה שמתוחזקת בעיקר על התקרבנות והתאגדות נגד "האנשים הרעים שרק לוקחים לנו כסף".

יש לציין שמדובר על מיעוט במגזר הדתי, אך המיעוט הזה הוא של עיתונאים, פעילים ציבוריים ואנשי דעה, כך שהשיח הזה מתחיל להשפיע בדיפוזיה רעיונית על מגזר שלם.

זה בסדר לדרוש שהחרדים יתגייסו, אך אל תעשו זאת בשיח מדכאים-מדוכאים. באותו זמן ממש מתנהל שיח שטוען שהדתיים פשיסטיים, אוכלי מוות ומבצעים טיהור אתני בעזה. אז למה רוצים לגייס חרדים לצבא הכיבוש?? זו הנקודה, שהמטרה של הדתיים היא לגייס חרדים לצבא, אך המטרה של השמאל היא לפרק את החברה החרדית המדכאת.

לסיכום: שיח פוליטיקת הזהויות משתמש בשיח התמסכנות של קהילות שונות שבנויות על זהויות מסוימות כדי לקדם מהלכים פוליטיים, ובעיקר – כדי לפרק את המשפחה, הלאום והדת. אך הקהילות הללו אינן אמיתיות ולכן כל הזמן זקוקות לשיח של התקרבנות כדי לתחזק את עצמן.

השיח המרקסיסטי הזה של מדכאים-מדוכאים מנסה לחדור לתוך המגזר הדתי הלאומי שביסודו בנוי על שיח אידאליסטי, במטרה לרתום אותו לקמפיין גיוס חרדים ופירוק החברה שלהם. ואל תדאגו, לאחר מכן הם וודאי יעברו למגזר הדתי-לאומי.

בעזרת ה׳ נשתחרר מהתרבות הזרה שמנסה לחדור אלינו, נתמלא רוח וגבורה, אידאלים עליונים, אהבת ישראל אמיתית לכל יהודי (גם אם הוא שומר תורה ומצוות…) עד שננצח בע״ה במלחמה הקיומית ובמלחמת התרבות.

--- title: סיפורן של שתי נשים – ושיבת החופש למקור מחצבתו author: עזרא הימן date: 2024-11-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/611 --- # סיפורן של שתי נשים – ושיבת החופש למקור מחצבתו

א. סיפורן הסמלי של שתי נשים

אם אתם רוצים לקבל המחשה מאוד טובה לשינויים הגדולים שהעולם המערבי עובר בשנים האחרונות, הפנו את המבט לשתי נשים שהיגרו לפני מספר שנים לארה"ב משתי תרבויות מהאפלות ביותר בעולם ביחסן לבני אדם.

אייאן חירסי עלי (Ayaan Hirsi Ali) גדלה בסומליה במשפחה איסלאמית אדוקה וברחה מהיחס המשפיל של התרבות האיסלאמיסטית לאנשים בכלל ולנשים בפרט. היא היגרה להולנד ונלחמה בעד זכויות אדם וזכויות נשים, עברה איומי התנקשות על ידי איסאלמיסטים וניכור מהחברה ההולנדית, ובסופו של דבר היגרה לארצות הברית.

יאונמי פארק (Yeonmi Park) גדלה בצפון קוריאה באימה מהמשטר המדכא ביותר בעידן שלנו ובתנאים של תת תזונה מתמיד, הצליחה לברוח לסין ואז לדרום קוריאה, ולבסוף הצליחה להגר לארצות הברית.

שתיהן זיהו שדווקא מחנה הימין, המזוהה עם ערכים שמרניים, הפך להיות הבית של מי שמוכן להילחם על חירות האדם ומחשבת

שתי הנשים האלה חיפשו חברה ליברלית החורטת על דגלה חירות מחשבה וחופש ביטוי, כבוד אנושי ושגשוג כלכלי.

שתיהן תמכו בעבר במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מתוך מחשבה שהשמאל האמריקאי הוא הבית של ערכים ליברליים.

שתי הנשים האלה חצו את הכביש בשנים האחרונות אל הימין, וקראו להצביע לטראמפ בבחירות האחרונות.

שתיהן מתארות את השינוי שעבר עליהן, או יותר נכון, על התרבות המערבית.

שתיהן ראו בחירות המערבית שחרור מהמקומות האפלים ביותר שמהם ברחו.

שתיהן זיהו שהמחנה המכונה 'ליברלי' החליף את המלחמה על החירות והשגשוג האנושי בהגנה על רודנות, פשיעה ואומללות.

שתיהן ראו כיצד השמאל במערב קם להשחית את אותה חירות, להגן על תרבות איסלאמיסטית, להיכנע בפני אומללות, נחשלות ואנרכיה, ולפעול ברודנות מחשבתית שכל כך הזכירה להן את האפלה שממנה ברחו.

שתיהן זיהו שדווקא מחנה הימין, המזוהה עם ערכים שמרניים, הפך להיות הבית של מי שמוכן להילחם על חירות האדם ומחשבתו.

ב. מקור מחצבתו של החופש

החירות המערבית תמיד החזיקה בתוכה שקר וסתירה פנימית, והתרבות הפרוגרסיבית זיקקה, שאבה והחצינה את השקר הרודני שהסתתר עמוק בליברליזם.

לכן, השמאל שכל כך אימץ אל חיקו את ערכי החירות וכבוד האדם, הפך למי שמשחית את אותם ערכים ומקדש רודנות מחשבתית ובריתות עם החלקים האפלים של האדם והאנושות.

ושתי נשים מהגרות, שבסך הכל חיפשו חירות ללא חוכמות, מצאו את עצמן חלק מהתנועה השמרנית בעולם.

תנועות השמאל הפרוגרסיביות מביאות את החירות המערבית אל קיצה. אך באותה הזדמנות הן גם משחררות את ערכי החירות וכבוד האדם למצוא בית חדש, מקורי ושורשי יותר.

בשורה גדולה היא לאדם כשהוא לומד שערכים של חופש וכבוד האדם אינם יכולים להינתק מערכים שמרניים של מאבק על האמת, זהויות שורשיות המושרשות עמוק בטבע החיים וסולם ערכים בהיר של טוב ורע. אדרבה, דווקא אלמנטים אלה מבטיחים את קיומן לאורך זמן של חירות אנושית והערכה לאדם שנברא בצלם. דווקא אלמנטים שמרניים אלה מבטיחים את היכולת להיאבק על הטוב הקיים גם בערכים הליברליים.

מי ששומר על אמיתוֹת הנצח של הקיום, הוא גם הדואג בסופו של דבר לאדם, לחירותו ולרווחתו.

מי שנושא בקרבו אמת עתיקה וזהות שורשית, הגיעה שעתו להילחם ולהבטיח גם את החופש שלו

ג. השמאל בישראל ובמערב

קבוצת ההשתייכות של השמאל בישראל היא השמאל הפרוגרסיבי במערב, ועל כן הוא מושפע מאוד מאותה רוח פרוגרסיבית המשמידה במו ידיה את הערכים הליברליים שעליהם הוא מצהיר. לכן השמאל הישראלי תמך ברובו בהאריס בבחירות בארצות הברית, והתעצב מאוד לראות את הימין השמרני מנצח.

תנועות השמאל בישראל אינן קיצוניות כמו התנועות הפרוגרסיביות במערב, אך נופלות באותן לקויות. הן מתקשות להילחם מלחמת חורמה בתרבות האיסלאמיסטית המאיימת על החירות האנושית, והן מתפתות להלך אימים על חירות המחשבה וחופש הביטוי של האדם כשהוא איננו סר למרות האידיאולוגיה של השמאל.

וזו נקודת השבר העמוקה מאוד של השמאל במערב ובישראל היום. הם לא מסוגלים להילחם ולהגן על החופש מפני מי שבאמת מסכן אותו, ומפנים את זעמם ותוקפנותם אל הימין.

רוח האדם בחרה באמת עתיקה ובזהות שורשית. הדמוקרטיה שהעניקה את הריבונות לאזרחים חופשיים לא הרחיקה את האדם מהזהות שלו, כמו שחשבו בשמאל, אלא נתנה לזהות שלו תיקוף מחודש.

השמאל הנמצא בקרב מאסף מנסה לכפות את האידיאולוגיה שלו באמצעות השתקה וצנזורה, ובאמצעות שלטון של פקידים ('דיפ-סטייט') שיעקפו את הבחירה של האזרחים. לכן נכון עושה הנשיא הנבחר כשהוא בוחר כעת לתקוף ישירות את שני הנושאים האלה: פירוק שלטון הפקידים העוקף את בחירת הציבור, והשבת חופש הביטוי למקומו.

כמובן שלא מפי נשיא ארצות הברית אנו חיים. אך הסיפור הזה מלמד אותנו דבר חשוב: מי שנושא בקרבו אמת עתיקה וזהות שורשית, הגיעה שעתו להילחם ולהבטיח גם את החופש שלו. ומי שניסה להמציא אדם חדש המנוכר לכל האמת העתיקה שמפיה האדם חי, ימצא שגם אנשים פשוטים שבסך הכל ביקשו חירות אנושית ינטשו אותו לטובת ערכים שמרניים.

וזו אחת התמורות החשובות של הזמן הזה.

הקשיבו לקטע הקצר המצורף.

--- title: בעקבות ספרו של דאגלס מאריי: 'המוות המוזר של אירופה' author: אודי בן חמו date: 2024-11-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/612 --- # בעקבות ספרו של דאגלס מאריי: 'המוות המוזר של אירופה'

א. חברה ואומה מתאגדות סביב רעיון ואירופה הולכת ומוחקת את הרעיונות שעמדו בבסיס קיומה.

ללא סיפורים מאחדים על העבר המשותף, הווה אופטימי וראיית עתיד משותפת, למעשה אין עם.

לאחר ההוצאה להורג של מושג ה'אמת', לאחר שתי מלחמות עולם נוראיות בשם אמת כלשהי, מה שנשאר לאדם הוא רק פירוק אינסופי לרסיסים של כל מרכיב זהות.

אנו תופסים זהות לתוכה נולדנו, כמרכיב הנותן ביטחון, שייכות וחיבור בין עבר לעתיד. אך תרבות שלמה גדלה על כך שזהות הינה האויב הגדול ביותר עלי אדמות של האדם והיציאה לחרות המיוחלת תלויה בהתפרקות ממרכיבי הזהות: הלאומית, המשפחתית והאישית.

ב. כך בקצרה לאומיות הפכה לגזענות, לדיכוי ולעוול מוסרי.

באופן הזה, הלכה אירופה ופתחה אט אט את גבולותיה לכל 'מסכן' ו'דחוי' גם אם רק ביקש להיטיב את מצבו הכלכלי.

תופעות של שנאה עצמית ולקיחת אחריות מוגזמת וחסרת פרופורציה על מעשי עוול מוסרי של דיכוי 'ילידים' מן העבר, הערצת המסכן ותפיסה מוסרית חסרת עמוד שדרה מביאים על אירופה התאבדות.

ג. דאגלס מאריי מספר שהכול התחיל סביב הגירת עובדים תמימה לאחר מלחמת העולם השנייה לאור חסרון בכוח עבודה.

המהגרים המליצו לבני משפחתם להצטרף, וכך החלו להישאר רבים, מבלי שניתן היה לעשות משהו כדי להחזירם לארצם. הם החלו לשגשג, ללדת ילדים, ללכת למוסדות לימוד ותקעו יתד עמוקה במקום אליו היגרו. במציאות הזאת, לך תוציא 'מסמר בלי ראש'.

המהגרים, השונים בשפתם, מנהגיהם ובעיקר בתת תרבותם, החלו לפתח פשיעה ואלימות בתוך תוכם וכלפי המקומיים.

סמים, תקיפות מיניות, אלכוהול, אונס ורציחות החלו להתפתח ולגדול משמעותית, אך אלו נתקלו בקושי אדיר להתמודד עם התופעות הללו באומץ לאור קידום תפיסות עולם של 'פוליטיקלי קורקט' והשתקה, 'רב תרבותיות', אנטי גזענות, שילוב וגיוון אתני.

כאמור, מתכון בטוח לכאוס והתאבדות.

כך, בהומור ציני, מציין מאריי ש "אירופה סופגת קצת יותר עריפות ראשים ותקיפות מיניות משהורגלה, אך לפחות היא יוצאת נשכרת ממגוון קולינרי עשיר יותר..".

כבוד, סובלנות וגיוון, כערכים משותפים אינם יכולים להחזיק עמים, בטח במציאות של תהפוכות חברתיות גדולות

ד. הספר מנתח את התופעה המוזרה של התאבדות מדינות אירופה לאור קונספציות שגויות, פחדנות פוליטית ובעיקר שנאה עצמית המאפשרת מדיניות הגירה הזויה המוחקת את אופיין של מדינות אירופיות רבות.

כבוד, סובלנות וגיוון, כערכים משותפים אינם יכולים להחזיק עמים, בטח במציאות של תהפוכות חברתיות גדולות. הערכים הללו מבטאים במידה רבה את הסיבות להכחדה העצמית האירופית.

'גיוון' למשל, מסמל ערך שכולו שלילת העצמי. אדם המרגיש בטוח בתפיסת עולמו המוסרית ובצורך הטבעי של משפחתו בגדרות, אינו 'מגוון' עם מין בשאינו מינו, סתם.

אדם לא 'מגוון' לצורך הגיוון, אלא מצרף אחרים רק סביב הרעיון העומד בבסיס הבית. הפרטי או הלאומי.

ה. מאריי מתאר את האופן בו מגיעים המהגרים, את הסיוע של ארגונים לא ממשלתיים, את שיטות ההונאה שלהם ואת הניצול של חוקי המדינות אליהן הם מהגרים. גם המשחק בסטטיסטיקות דמוגרפיות נפוץ בתחום.

המאבק בזרמי ההגירה האדירים מחייב מאבק לא פופולארי בין הרגש הרחום לבין מדיניות שכלית ברורה של נעילת שערים.

ללא וודאות מוסרית, מה שיישאר זה רק פריטה על נימי הרגש הדקים.

כשהסכרים המוסריים נפרצים, שערי ההגירה הופכים לבלתי קיימים כלל.

ו. האירוע באמסטרדם חשף לנו את מה שמתרחש כבר שנים במערב.

העולם האיסלמי מזהה את התורפה הזו, של חוסר היכולת להעמיד תפיסה מוסרית הנועלת את הבית מפני ברברים ואף נלחמת בו, לא מכילה אותו. וכך האסלאם בעורמתו מנצל זאת להמשך התרחבות והשתלטות על העולם.

בתזמון מצמרר רק נציין שהלוחמת הגדולה בישראל נגד ההגירה הפרוצה של מסתננים, שפי פז, ביום חמישי אמורה להישלח לכלא על ריסוס גרפיטי

ז. ולמה מה שקורה באירופה צריך לעניין אותנו? קראו את דבריו של חבר הכנסת לשעבר אבשלום אבו וילן, בוועדה בכנסת מ-2007 שעסקה בפליטי דארפור:

"מדובר פה על 288 איש, ומפחידים אותנו שמחר זה זרם של אלפים ועשרות אלפים. אני לא מציע לעסוק בזרמים, אני מציע לעסוק בנושא בצורה נבונה ולמצוא פתרונות. אפשר לדבר עם מדינות אחרות, חלק אנחנו נקלוט, חלק אחרים יקלטו. את בעיית המעברים בגבול הדרום צריך לפתור בלי כל קשר לעניין הזה. אני מציע שאנחנו ננהג באותם 288 איש שהגיעו לפה, בהתאם למסורת היהודית".

כל מילה נוספת מיותרת.

ח. בתזמון מצמרר רק נציין שהלוחמת הגדולה בישראל נגד ההגירה הפרוצה של מסתננים, שפי פז, ביום חמישי אמורה להישלח לכלא על ריסוס גרפיטי.

ככה נראית מערכת אכיפת החוק במדינה.

ט. אופטימיות לסיום. דאגלס מאריי מזהה היטב שאת המלחמה הזו המערב יוכל לנצח רק אם ילמד מעם ישראל כיצד יש להילחם.

טבעי ומתבקש לאדם בעל בהירות מוסרית כמאריי, לזהות את האויב, לקרוא לו בשמו, להכיר בשפל המוסרי המערבי ובעיקר לזהות את עם ישראל כנושא הבשורה עבור העולם כולו.

--- title: האנשים שמשלמים מחיר אישי למען הכלל author: איתי אסמן date: 2024-11-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/613 --- # האנשים שמשלמים מחיר אישי למען הכלל

אנו כותבים פה לא מעט על הלוחמים הגיבורים מוסרי הנפש המסכנים את חייהם בקרב.

אך הפעם נציין גבורה ואומץ מסוג אחר: גבורה אומץ לב אזרחי וציבורי.

כפי שאנחנו מרבים לכתוב, עם ישראל (והעולם כולו) נמצא במלחמת תרבות, בין התרבות ה״נאורה״ והפרוגרסיבית ובין התרבות המאמינה והיהודית.

מאבק זה בא לידי ביטוי גם במאבקי שליטה על עמדות מפתח בצה״ל, במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה ועוד.

כנגד המגמות הפרוגרסיביות ההרסניות הבנויות כחומה בצורה קמים גיבורים בעלי אומץ לב אזרחי, ומשמיעים את קולם.

באומץ ליבם וביושרתם הם מוכנים לשלם מחיר אישי בעומדם מול המערכות חסרות הגיוון הללו.

הם באים בעיקר עם אמת פנימית החזקה יותר מכל כבוד חיצוני, שררה וכיבודים.

נציין שני גיבורים מיוחדים כאלה, המייצגים עוד רבים רבים אחרים.

נחמה מבין שיש צורך בהשמעת קול ציבורי, ולא בחדרים סגורים.

אור הזרקורים זר לו ואינו מתאים לאישיותו אך המאבק הציבורי מחייב אותו

הגיבור הראשון: אל״מ במיל׳ חזי נחמה.

חזי הקים את ׳פורום המפקדים במילואים׳. מטרת הפורום היא לקדם את ערכי הניצחון של צה״ל על פי ערכיו המסורתיים ולאתגר את הקונספציה השולטת בו עד היום.

נחמה לא קרא לסרבנות, לא איים שיימנע משירות אם לא תתקבל ביקורתו ולא פעל לקידום מטרות שאינן קשורות למהותו של הצבא.

נחמה בסך הכל מבקש, כנציג של רבים, שצה"ל יממש את תפקידו.

בעקבות ביקורת שנחמה השמיע כאזרח כשלא שירת במילואים, הרמטכ״ל הרצי הלוי החליט להשעותו ואח״כ אף להדיחו משירות מילואים.

לא יאומן. (חשבתי שלצה״ל חסר כח אדם)

נחמה מבין שיש צורך בהשמעת קול ציבורי, ולא בחדרים סגורים.

אור הזרקורים זר לו ואינו מתאים לאישיותו אך המאבק הציבורי מחייב אותו.

הגיבור השני: נתנאל סימן טוב, נציג הבעלים של ערוץ 14.

משמעות ערוץ 14 עוד תיזכר כאחת מנקודות הציון החשובות ביותר ביציאתנו לחירות.

ערוץ 14 שבר קרטל תודעתי מוחלט בתקשורת. רוב התקשורת הממוסדת הינה בעלת ערכים זהים של אנטי-לאומיות ואנטי-יהדות.

לא מציינים חגים, בזים לרבנים ולישיבות ותוקפים את המתנחלים, ההתיישבות והגרעינים התורניים.

והנה קם לו ערוץ חדש, והפלא ופלא, הוא מצליח! אחוזי הרייטינג עולים מיום ליום, והציבור נוטש את הערוצים הקודמים בהמוניו.

כך נראה שוק חופשי של דעות ותקשורת.

סימן טוב משלם מחיר אישי (יחד עם משפחתו) כדי שאנחנו בסך הכל נוכל לצרוך תקשורת מאוזנת ומכבדת מסורת

אך ישנם כאלה הרואים בפעולתו של סימן טוב מעשה שלא ייעשה.

חופש ביטוי זר להם, זה לא מוצא חן בעיניהם והם החליטו למרר את חייו וחיי משפחתו. לרגל אחריו, להפגין מול ביתו מידי יום ולהציק לו ולמשפחתו.

השבוע אף פורסם ששני אנשים ניסו לבצע הצתה מחוץ לביתו.

הדברים מגיעים עד כדי חשש ברור לחייו.

אם דברים כאלו היו קורים לאדם מהשמאל, בערוצים הייתה קמה זעקה גדולה וגינוי מקיר לקיר.

אבל מדובר בבחור דתי וימני.

סימן טוב משלם מחיר אישי (יחד עם משפחתו) כדי שאנחנו בסך הכל נוכל לצרוך תקשורת מאוזנת ומכבדת מסורת.

נחמה וסימן טוב אינם היחידים.

כל מי שמעז לצאת נגד ה׳דיפסטייט׳ משלם מחירים.

רמת הרדיפה, האלימות, הביזוי והנזק שגיבורים אלו חווים היא לא תיאמן ורק מעידה על גבורתם.

תפקידנו לחזק את האנשים היקרים האלו בהודעות חיזוק, לתמוך בהם ציבורית ולהראות להם שיש להם את הגב שלנו.

הם אינם לבד במערכה. המונים מאחוריהם ומשם הם שואבים את כוחם.

לאורם של גיבורים אלו ראוי שנחנך, נלמד, נתמוך ונקדם עוד רבים אחרים.

(אין לי קשר עם סימן טוב ועם נחמה, ולא דיברתי איתם לפני שכתבתי את הדברים).

--- title: על צדק ומוסר – חזרה על דברים פשוטים author: אריאל אוסטרבך date: 2024-11-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/614 --- # על צדק ומוסר – חזרה על דברים פשוטים

א. בעולם הפוסטמודרני אין אמת.

כל אחד והאמת שלו, ׳איש באמונתו יחיה׳ כמו שאומרים.

בעולם כזה גם אין טוב ורע, ואין צדק. הרי לפי מה נחליט מה ייחשב כטוב או כרע?

ב. ועדיין, באדם יש נטייה מוסרית. השאיפה לעשות טוב עדיין קיימת, או כפי שהגדירו חז"ל: "אין אדם משים עצמו רשע".

האדם בטבעו רוצה להיות בצד של הטובים. בצד הנכון של ההיסטוריה כמו שאומרים.

אבל מה הקריטריון לטוב הזה?

ג. בעולם פרוגרסיבי חל הכלל: החלש תמיד צודק. הלב יוצא אל החלש באופן טבעי, ובהיעדר בקרה שכלית – זהו הקריטריון היחיד והבלעדי, מה גם שעל פי המרקסיזם החלש הוא תוצר של מלחמת המעמדות. אמור מעתה: מוחלש.

ד. בנוסף, העולם הפרוגרסיבי הוא נטול הקשרים. אין טובים ורעים, אין קריטריון למאבק צודק, וכל מעשה נמדד בתוך בועה של כאילו ניטרליות. אין עבר ואין עתיד. "אכול ושתה כי מחר נמות".

כשהוקפצנו ביום הטבח בשמחת תורה, באחת העמדות הייתה טבלה של הוראות פתיחה באש.

המסקנה של הטבלה היא שרק כאשר יש סכנת חיים ברגע הנוכחי ניתן לחסל את המחבל.

המילה אויב לא הופיעה במסמך

ה. נדגים. זירה עם פצועים. על פי הקריטריון של מד"א, אין הבדל בין הרוצח לנרצח. בין האוהב לאויב.

דרגת הפציעה היא הקריטריון היחיד לטיפול.

ו. כשהוקפצנו ביום הטבח בשמחת תורה, באחת העמדות הייתה טבלה של הוראות פתיחה באש.

המסקנה של הטבלה היא שרק כאשר יש סכנת חיים ברגע הנוכחי ניתן לחסל את המחבל.

המילה אויב לא הופיעה במסמך.

ז. מי ששיקף היטב את תפיסת העולם הזו, עליה חיילי צה״ל האנוסים מתחנכים, הוא קצין שריון צעיר שסיפר שלא ביצע ירי על חוצי הגדר ביום הטבח כי ׳בשלב הזה עוד היינו מוסריים׳.

(אנטי) מוסר ללא צדק וללא תפיסת אויב ראויה.

מוסר כזה המנותק מהעבר וממבט היסטורי שהינו חסר יכולת לפעול בנחישות טרם נעשית עבירה בפועל ואינו מבין בשם מה נעשית פריצת הגדר- לא מסוגל למנוע את הרצח, הביזה והאונס.

ח. תורת ישראל היא האנטיתזה לכל השיטה הזו. התורה פותחת במילים: ״בראשית ברא אלוקים״.

יש אלוקים שברא את העולם, וממילא יש לעולם ייעוד ומטרה.

בהמשך מגיע המבול שמחריב את העולם בגלל עבר גרוע ולשם יצירת עתיד טוב. הכול בהקשר.

העם היהודי מטבעו, מסוגל וצריך להנחיל לעולם מוסר היונק מהצדק, ולכן בכוחו למגר את הרשע בנחישות וללא רגישות

ט. השבת נקרא על אברהם אבינו. הרקע של דורו הוא מגדל בבל.

מגדל שהאדם עושה בכוחות עצמו, בלי להתייחס לכוחות הטבע.

אדם שבטוח שהוא והמגדל שלו הם השליטים הבלעדיים בעולם.

י. לעומתם, אברהם מנפץ את האלילים. הוא היפך התרבות של ׳כאן ועכשיו׳. הוא מלמד את האנושות שהעולם הוא לא הפקר, ושהטוב ינצח את הרע. הוא עושה את זה בהסברה. הוא עושה את זה בכלכלה. וגם במלחמה. הטוב של אברהם הוא לא רק תיאורטי.

הוא הסדר העולמי החדש.

יא. לסיכום, הניסיון לייצר מוסר המנותק מצדק ואמת נדון לכישלון.

העם היהודי מטבעו, מסוגל וצריך להנחיל לעולם מוסר היונק מהצדק, ולכן בכוחו למגר את הרשע בנחישות וללא רגישות.

עד הניצחון המוחלט.

שבת שלום!

--- title: ברית עם הנצח ובריתות מדומות של ציניקנים author: עזרא הימן date: 2024-11-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/615 --- # ברית עם הנצח ובריתות מדומות של ציניקנים

הרעות המיוחדת הנצרבת בדם, המעוצבת בשדה הקרב בין לוחמי ישראל, התעצמה במלחמה הארוכה הזו, והיא מקור של אחדות עמוקה בישראל, חוצת מגזרים ומחנות חברתיים ופוליטיים.

אבל האם הרעות המיוחדת הזו נועדה להפוך למחנה פוליטי ('ברית המשרתים')?

כמו תמיד, הדברים היקרים והעמוקים ביותר משמשים את הרעיונות והתוכניות הציניים ביותר.

אז כמו תמיד, נפרק ונרכיב.


  

זה 'ברית המשרתים', מבית היוצר של עיתון הארץ וארגון האחים לנשק.
תחשבו בעצמכם מי בעלי הברית ואת מי הם משרתים


א. הבלוף החברתי

האם היכולת שלנו כחיילים להילחם יחד כאיש אחד בשדה הקרב אומרת שיש לנו אותן דעות על הנהגת המדינה?

האם לכבוש שטח, או לחפש פרטנר שייקח אותו?

האם להישאר ברצועה או לסגת ממנה?

האם לחתור להתיישבות קבע או לא?

ומה לגבי שאלות מהות רבות אחרות שאינן קשורות למלחמה ולביטחון? – על מקומה של היהדות במרחב הציבורי, על ערכי משפחה ומסורת, ועוד ועוד?

אלה שאלות כבדות וחשובות של הנהגת מדינה.

אבל כוחם המאחד של חיילי צה"ל הוא להילחם כאיש אחד ממש, למרות הבדלי הדעות בשאלות אלה!

האם אברך שחושב שהחוקה המעצבת של עם ישראל היא התורה, אינו יכול להילחם כאיש אחד עם אדם חילוני למרות תפיסתם השונה לגבי המדינה?

מי דמיין שצריך ואפשר לערבב בין שני הדברים האלה, בין רעות ואחוות לוחמים לבין דעות פוליטיות?

ולאן הוא בדיוק חותר?

כיצד החלוקה של 'ברית המשרתים' הזאת תתייחס לבן משפחה שמכל מיני סיבות אינו מסייע בעבודות הבית. הוא כשיר לגמרי. האם יש לנו, כבני משפחה, ברית עם העובד הזר המסייע רבות, יותר מאשר עם אחינו בשרנו?

מי דמיין שצריך ואפשר לערבב בין שני הדברים האלה, בין רעות ואחוות לוחמים לבין דעות פוליטיות?

ולאן הוא בדיוק חותר?

ב. הבלוף הפוליטי

מי בדיוק הולך לייצג את 'ברית המשרתים' בפוליטיקה?

מי האנשים? אילו מפלגות? מה הדעות שלהם?

האם הם הולכים לייצג גם את אלה שהצביעו לבן גביר וגם את אלה שהצביעו ללפיד וליאיר גולן?

איך בדיוק?

האם הם הולכים לייצג את החיילים שרוצים התיישבות וגם את אלה שרוצים לצאת מעזה?

איך נדע שהם אכן מייצגים את כלל המשרתים ולא רק קבוצה קטנה מתוכם?

האם מתן כהנא מייצג את 'ברית המשרתים'? האם ברית המשרתים שלו כוללת את אלמוג כהן? את מצביעי עוצמה יהודית ואת דעותיהם?

האם האנשים שקוראים ליצירת 'ברית המשרתים' כוללים בה את כל החיילים ששמים פאצ' של 'משיח' על מדיהם ואת דעותיהם?

איך בדיוק זה יקרה?

ג. ברית הציניקנים וניכוס המשרתים

בתקופת הרפורמה ראינו אנשים בכל מיני מקצועות, שטענו שהם מייצגים את אנשי המקצוע בקריאתם נגד הרפורמה.

רופאים, פסיכולוגים, עו"סים, וכמובן הארגון 'אחים לנשק', שחבריו ניסו לגרום לחיילים לנטוש את יחידותיהם מתוך יומרה חצופה שהם מייצגים את כלל משרתי המילואים.

הניסיון לנכס קבוצת איכות מוערכת, לדבר בשמה ולגרור אותה לדעה ותפיסה מסוימת הוא אומנות ותיקה בשמאל.

הם מתקשים לכבד מרחבים משותפים מאחדים שנמצאים מעל הפוליטיקה, מעל המחלוקות.

הם ישתמשו ביוקרה של כל קבוצה בעולם כדי לקדם את תפיסתם בגסות וברמיסת כל יחד.

אין באמת דבר כזה 'ברית המשרתים' בפוליטיקה הישראלית.

אין מפלגה או אנשים שמסוגלים לטעון שהם מייצגים את מרחב הקשת של דעות המשרתים.

אלה שמתיימרים לייצג את ברית המשרתים הם בראש ובראשונה בעלי מאפיינים של קואליציית בנט-לפיד שהכרנו:

מכנה משותף של לאומיות רזה נטולת יהדות נוטת מרכז-שמאל, דחיקת יהדות ותורת ישראל מהמרחב הציבורי, ולאומיות עם ניחוח פרוגרסיבי סטייל גנץ.

אליהם יצטרפו ה'קפלניסטים' ו'אחים לנשק', שישמחו לעוד הזדמנות לפרק קואליציה יהודית ציונית ימנית.

קבוצת הסיכון הגדולה ביותר ליפול בפח של סיסמת 'ברית המשרתים' היא – דתיים לאומיים שניחוח הרֵעות והאחדות העולה מהסיסמה הזו משכר את אפם ומטשטש את מוחם.

וזו בדיוק המטרה של הקריאה הזו: שימוש ציני בהילה של הרעות המהממת בין חיילי צה"ל כמיתוג מחודש של מחנה ימין לייט ורזה עם קבוצות האליטה של המרכז-שמאל, ומשיכת דתיים לאומיים רבים ככל האפשר להיכנס תחתיו.

אל תיפלו לשקר הציני הזה.

אין באמת דבר כזה 'ברית המשרתים' בפוליטיקה הישראלית.

אין מפלגה או אנשים שמסוגלים לטעון שהם מייצגים את מרחב הקשת של דעות המשרתים

ד. ברית הנצח של כלל עם ישראל

ברית הנצח שלנו היא עם כלל העם היהודי לדורות, מיציאת מצרים ומתן תורה ועד ימינו והלאה.

היא הברית עם החרדים והחילוניים, הדתיים והמסורתיים. הרעות המופלאה של דתיים וחילוניים בשדה הקרב איננה במקום הרעות עם כל מי שתורת ישראל יקרה לו, ש'אין עם ישראל אומה אלא בתורתה' (רבי סעדיה גאון).

אל תהפכו את רעות הלוחמים להגדרה חדשה של עם ישראל!

רעות הלוחמים יונקת מברית הנצח של כל הדורות ומזהותו היהודית של העם הזה מיציאת מצרים ועד היום.

נמשיך לקדם במדינת ישראל את מה שחיוני לשגשוג זהותה היהודית והציונית ברמה העמוקה ביותר, לצד אותה רעות עמוקה וחוצת מגזרים של לוחמי צה"ל, שתמיד מצליחה להתעלות מעל ההבדלים והמחלוקות ולגעת בנקודת נצח של קיומנו.

לא נתפתה ללכת אחרי ציניות פוליטית, במזיד או מבורוּת, המשתמשת בהילת המשרתים כדי לקדם את תפיסת עולמם הפוליטית הפרטית!

הלוחמים גדולים יותר מזה, ועם ישראל גדול יותר מזה.

--- title: סדר עולמי (חדש) מסורתי, העולם בנקודות רתיחה author: בן יעקב סבו date: 2024-11-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/616 --- # סדר עולמי (חדש) מסורתי, העולם בנקודות רתיחה

א. רקע:

העולם המערבי וגם אנחנו נמצאים בנקודת רתיחה בין שתי תפיסות עולם:

לטונים של החיכוך בין התפיסות הללו כולנו עדים בשנים האחרונות.

באופן כללי, התפיסה הפרוגרסיבית מנסה בכח למחוק כל מסורת וזהות, 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', ואילו התפיסה המסורתית טוענת שהניסיון והמסורת הם הדרך היחידה שלנו להכיר את עצמנו ואת העולם, ולכן עלינו להחזיק בהם ומהם לצמוח.

ההכרעה בין תפיסות עולם אלו, בין התפיסה הפרוגרסיבית המפרקת ושורפת, לבין התפיסה המסורתית הבונה ומצמיחה, היא כעין מלחמת העולם השלישית שבדורנו.

ב. המפלגה הדמוקרטית, שתמיד היתה שמאל על כל המשתמע מכך, הקצינה בשנים האחרונות לשנאת ישראל הישנה והמוכרת ממש בגלוי, וחברים משמעותיים רבים בה מדברים ללא בושה בשבח חמאס ואיראן ובשם קונספירציות אנטישמיות סגנון 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.

ככה זה כשעם ישראל מתחזק, ולפי השמאל הרי החזק תמיד אשם.

השמאל של פעם, שהיה כבר מספיק הרסני, למשל בנסיונו של קלינטון להוביל את הסכמי אוסלו ולצייד את הערבים בעשרות אלפי רובים 'למען השלום', התחלף כיום בקריאות מפורשות להשמדת ישראל מבית הדמוקרטים והפרוגרסיבים.

'מהירדן ועד הים פלסטין תהיה חופשית' הוא שיר פופולארי שם לפחות כמו ש'יהיה לי עוד יותר טוב' פופולארי אצלנו.

ג. מנהיג נבחר אינו אדם פרטי אלא שיקוף מייצג של הפנים של האומה ושל מאות מיליונים.

האומה החזקה בעולם הצביעה באופן מובהק קודם כל נגד – נגד מפרקי הזהות, נגד מטשטשי המגדר, נגד הדיפסטייט הפקידותי הבז לעם ומנסה להנדס אותו, נגד מכילי הטרור והרצחנות האיסלמית.

הם בחרו שתייצג אותם תפיסת עולם המאמינה בשלום מתוך עצמה ולא מתוך הסכמי כניעה. בעד ערכי המשפחה המסורתית, הלאום והאמונה. בעד השבת הריבונות והשליטה מידי הפקידות, חזרה אל האדם הקהילה והעם,

למרות שמראים בתקשורת בדיוק, שם הם נמצאים.

זה מלמד אותנו שגם כשנראה כביכול שכולם במשרד מדברים בשפה מחלישה או מפרקת זהויות, תזכרו שאתם לא לבד. הרוב חושבים כמוכם.

אז בואו נתחיל לדבר בקול.

ההכרעה בין תפיסות עולם אלו, בין התפיסה הפרוגרסיבית המפרקת ושורפת, לבין התפיסה המסורתית הבונה ומצמיחה, היא כעין מלחמת העולם השלישית שבדורנו

ד. הבריאות התודעתית בכל חברה צומחת מלמטה למעלה.

יש לדבר הזה שורשים פילוסופיים עמוקים.

זה קשור לכך שההכרה מתחילה מהניסיון והמסורת.

לתובנה הזאת יש השלכות עצומות על חיי עם והבנת ניהול מדיניות, והשתחררות מדיפסטייט.

למשל, שילוב הכוחות של מאסק שהוציא את טוויטר משליטה סמויה של פקידי ממשל ביידן, וכך ביזר את השיח, אפשר בין היתר לבריאות הזאת לצאת לפועל.

ה. בתקופה האחרונה קמים בעולם מנהיגים נוספים, מעניינים מאד ובעלי שיעור קומה.

חביאר מיליי נשיא ארגנטינה, מדינה ענקית וחזקה, מגדיר עצמו "חצי יהודי בתהליכי גיור, לומד תורה קבוע עם רב, עושה הבדלה ופוקד קברי צדיקים", נותן דברי תורה בנאומיו, ומוביל מלחמת חורמה בדיפסטייט שהקפיא את ארגנטינה על שמריה במשך המון שנים.

איילון מאסק היזם העשיר בעולם, מנהיגים נוספים שצומחים בקנדה בהולנד ובמקומות נוספים.

מאסק עצמו נשבע למלחמה בפרוגרס לאחר שבנו שוכנע בבית הספר לעבור ניתוח 'שינוי מין'. "הבן שלי הומת על ידי וירוס התודעה הנאור" אמר מאסק.

ההמונים הבריאים מתעוררים ומשיבים מלחמה כדי לנצח את הפרוגרס ולהשיב לחיי כולנו את המסורת והישרות.

ו. הניסיון מלמד אותנו שבדרך כלל, כשבעולם עולים כוחות בריאים, שמאמינים בלהכריע את הרשע, שמאמינים בזהויות המסורתיות, שמעריצים את עם ישראל, אז המלחמות נוטות להיות מוכרעות לטובה.

מאז בחירת ביידן התגעשו זירות מלחמה חדשות רבות בעולם, כי חולשה מזמינה בריונים.

הדמות של הג'נטלמן והסבא החביב ושובה הלבבות של ביידן לא רלוונטית במשחק הגיאו-פוליטי.

במובן הזה אנחנו במאבק משותף על הציוויליזציה האנושית, ויש לנו הרבה מה ללמוד מההיסטוריה.

ז. מי שמתעלם מההקשר התרבותי-דתי של הגיאו-פוליטיקה – חי בקונספציה.

האסלאם תוקף אותנו ללא רחם וללא 'היגיון' כי הוא שואף לאל-אקצה. נשיאי ארה"ב וארגנטינה הלכו להתפלל בציון הרבי מלובביץ' לניצחונם. יש תהליכים באסלאם, ואף התבררות מחודשת (עדיין גולמית) של הנצרות. העולם מדבר בשפת אלקי ישראל. בין אם נתכחש לכך ובין אם לא.

הבחירות הן עוד עדות קטנה, להיסטוריה תרבותית-דתית בת אלפי שנים של אומות העולם.

מי שמתעלם מההקשר התרבותי-דתי של הגיאו-פוליטיקה – חי בקונספציה

עם כל ההערכה, חשוב לזכור ממי האומות באמת מצפות להוביל ולהנחות את הדרך – מהעם הנבחר, אותו עם שכבר אלפי שנים מיליארדים מנסים לחקות אותו, ללמוד ממנו אמת, מוסר, אמונה, וכיום בעיקר איך הטוב מנצח את הרשע.

בזמן כזה חובה עלינו לא ליפול לקטנות מוחין!

הרוח היהודית הגדולה שלנו תצעיד את כל העולם קדימה, אנחנו רק צריכים לסקל אבני נגף מהדרך, להזיז הצידה את הרעיונות המזיקים, והרוח הגדולה שלנו תסחוף את השאר.

ואת מנהיגי העולם הצומחים נברך בברכת "יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח"

"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

--- title: התייחסות לאחר פיטורי שר הביטחון הערב author: אודי בן חמו date: 2024-11-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/617 --- # התייחסות לאחר פיטורי שר הביטחון הערב

א. אנחנו נמצאים על רכבת הרים לאומית הדורשת החזקת ראש ואוריינות ציבורית מתקדמת.

על רכבת ההרים הזו בלונה פארק מקיאים לעיתים, וחשים לא בנוח – אבל גם יוצאים בתחושת סיפוק עמוקה, אם מקפידים על פרספקטיבה רחבה.

ב. שר הבטחון, לכל אורך תקופת כהונתו, התנהל כיו״ר ועד העובדים של הצבא, ללא שום אתגור והצבת עמדה לעומתית.

כך לא אמור להתנהג דרג מדיני. זוהי פגיעה בביטחון המדינה. נקודה.

ג. הספר ׳הפיקוד העליון׳ של אליוט כהן עוסק בשאלה: מי צריך לומר את המילה האחרונה ולקבוע את המדיניות: הפוליטיקאי או הגנרל.

זאת, מתוך הבנה שמדובר בשאלה יסודית וקבועה שעולה לאור המתח המובנה וההכרחי בין הדרגים.

הוא בוחן ארבעה מנהיגים דגולים, בהם צ׳רצ׳יל, לינקולן ובן גוריון.

מסקנתו הברורה היא: הפוליטיקאי!

גלנט, כאמור, לא התנהל כמדינאי ופוליטיקאי, אלא כיציר המערכת. בכך הוא כרת בעצמו את הענף עליו ישב.

הפעם אסור למצמץ. כניעה לבריונות מזמנת בריונות אלימה יותר

ד. ימים יגידו, אבל יתכן והאירוע הזה הוא אחד הדרמטיים שנראו פה בחיינו הלאומיים בהקשר של היכולת להתמודד עם ה׳דיפסטייט׳.

הפוליטיקאים מהימין אוזרים אומץ ולוקחים את המושכות! הלוואי.

ה. במסגרת המציאות הזאת, רבים בעם ישראל חשים כעת הקלה, בצד ציפיה דרוכה לשינוי המדיניות.

ולעומתם, מיעוט רעשני, חסר עכבות, חסר גבולות ואלים, ייצא כנראה לשרוף את הרחובות.

מי שיבחר לרצות את המיעוט הזה במקום לחזק את הממשלה, יטעה בגדול.

הפעם אסור למצמץ. כניעה לבריונות מזמנת בריונות אלימה יותר.

ו. השמאל, על ידי שלוחותיו בתקשורת ובמערכות השונות, פועל לאורך שנים כדי לקעקע ולפגוע בלגיטימיות ההחלטות של ראש ממשלה מהימין, בדגש על נתניהו. הם יעשו את זה גם עכשיו.

הפגיעה הזדונית הזו בטוהר כוונותיו של ראש הממשלה הפכה להיות סכנה ממשית.

הפללת המעשה הפוליטי היא צינית ומסוכנת, ועלולה לפגוע באמון שרוחשים הלוחמים בשדה הקרב כלפי הממשלה המכהנת.

גם לאור זאת, פיטורי שר הביטחון הינם בשורה חשובה.

ז. אל תישארו על רכבת ההרים הלאומית הזו ללא התחמשות ברוח גדולה, בקור רוח, בתפילה ובציפייה עמוקה להמשך התקדמות, בע״ה.

ימים יגידו.

--- title: אחת ולתמיד – אז מה זה דיפ-סטייט? author: בן יעקב סבו date: 2024-11-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/618 --- # אחת ולתמיד – אז מה זה דיפ-סטייט?

הקדמה:

'דיפ-סטייט' (בעברית – 'מדינת עומק') – כינוי לאוחזי הכוח הנמצאים בנקודות ההכרעה בתוך מנגנוני המדינה, אשר מאחורי הקלעים וללא ידיעת העם משפיעים על מדיניות בניגוד לבחירת העם הריבון.

הדבר מורכב משילוב כוחות של פקידים (משפטנים, קצינים, כלכלנים, רגולטורים ועוד), בעלי הון בינלאומיים, אילי תקשורת, וממשלים פרוגרסיביים בעולם.

הבסיס הפילוסופי העומד מאחורי תפיסה זו, ששורשיה מגיעים מאפלטון, הוא שהעם הריבון הוא טיפש וברברי, ואסור לתת לו לקבל החלטות על חיי הכלל.

על מנת לצאת ממחוזות הקונספירציה כדאי להקשיב לדבריו של פרופ' מנחם מאוטנר, איש שמאל ציוני שאמר בהרצאה את הדברים הבאים:

"אל תטעו בי, אני לא אומר שמישהו ישב בחדר סגור והחליט מה הוא עושה הלאה, הדברים שקרו כאן הם הרבה יותר עמוקים וחזקים מזה. הדברים הלא מפורשים, ההבנות התרבותיות הסמויות של אנשים בעלי זהות תרבותית ותפיסת עולם זהה הן הרבה יותר חזקות. על הדברים הכי חשובים אין צורך לדבר, כולם פועלים בסינכרוניזציה מוחלטת".

כדי להבין את חשיבות הסוגיה, נתאר את דרך השפעתה במדינה בשתי נקודות פשוטות.

א. הפקידות

דינה זילבר שירתה כמשנה ליועמ"ש המפורסם מנדלבליט. היא הייתה בשר מבשרה של המערכת, ודרכה אפשר ללמוד עליה היטב.

בספרה "בירוקרטיה כפוליטיקה" כותבת זילבר לפני כעשרים שנה את הדברים הבאים.

הדברים הללו כתובים טוב יותר מאלף טורים של 'סוללים דרך', רק שהיא כותבת אותם ברוב חוצפתה ויהירותה כתוכנית מעשית שלה ושל הדיפ-סטייט, ולא כביקורת, כמובן:

"טענתי היא כי במדינה המנהלית, חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך, חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים.

המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה.

תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

במילים ברורות אומרת זילבר, 'אנחנו יודעים שאנחנו משקרים לעם. אנחנו יודעים שכל מה שאנחנו עושים הוא פוליטי, אך אנו מעוניינים לקבוע את גורלו של העם בעצמנו, ללא מגע ידו וללא ידיעתו'.

על מנת לשמור על השקר 'אסור לגלות לעם שאנחנו שמאל/מרקסיסטים/פרוגרסיבים או כל דבר אחר, אלא עלינו להסביר שאנחנו פשוט 'הדרג המקצועי', 'האובייקטיבי', 'הניטרלי'.

קשה להאמין שזילבר אכן כתבה זאת ככה גלויות, האם היא חושבת שאנחנו טיפשים? תחליטו אתם.

ממשיכה זילבר:

"התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום בו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו.

השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות. מונחים כמו 'סבירות' ו'מידתיות' הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית.

לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו.

באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות.

קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות".

כל 'אידיאל' בפרוגרס הוא רק אמצעי משומש ולעוס לשם 'פירוק הזהויות' ותו לא

הבנתם? בזכות שליטה שלה בשיח ובשפה, הרוב היהודי איננו יכול אפילו להתחרות בתנאים שווים על האפשרות לעצב מדיניות.

היא מתגאה בכך שאין שוויון.

אי אפשר לחמוק מהתמודדות עם דבריה בסיסמאות של "אבל יש לה כוונות טובות" או "היא פשוט רואה אחרת את מה שטוב לעם ישראל".

שוב, דבריה מייצגים את המערכת הבירוקרטית, לא רק אותה אישית.

כמו בהתנגדות ה'פמיניסטיות' להקמת וועדת חקירה לפרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע, כך מתנגדת זילבר לשוויון.

קבלו כלל: כל 'אידיאל' בפרוגרס הוא רק אמצעי משומש ולעוס לשם 'פירוק הזהויות' ותו לא.

בהמשך בע"ה עוד נעמיק בזה.

ב. ההון

האם צפיתם בסרטון המדהים של אחד האנשים המשפיעים ביותר כיום במדינת ישראל, אהוד ברק?

אם כן אז קיבלתם הדגמה חיה מדהימה, לצד השני במטבע הדיפ-סטייט. הראשון הוא הפקידות, והשני – ההון.

צריך רק להקשיב לראש הממשלה לשעבר – 'אנחנו האנשים הכי חזקים במשק. אם אנחנו מחליטים כולם ביחד, אין מדינה.

אין דלק, אין חשמל, אין מים, אין חינוך, אין מטרנה לתינוקות, אין תרופות לחולים, אין לחם גבינה ובשר במכולת.

אמברגו מוחלט.'

והוא לא סתם אומר את זה. הוא יודע שהם יכולים.

כל מי שלא מבין שמחר בבוקר אם משהו לא ייראה טוב בעיני הפרוגרס והדיפ-סטייט הם יכולים לסגור לנו את המים בברזים, פשוט לא מבין איפה הוא חי.

נכון, אם הם יעשו זאת יהיה לכך מחיר ציבורי, אבל הקלף עדיין מצוי בידיהם.

אנחנו רגילים לכעוס על נבחרי הציבור כשיש חולשה בקידום מדיניות יהודית-ימנית. אבל זאת התעסקות בקצף שעל פני המים.

רק אם תהיה לנו הבנה ציבורית מה עושים עם הדיפ-סטייט, רק אז הציבור יעצב שיח רלוונטי למצב, וייתן גב לנציגים הנכונים להובילו אל יעדיו.

נציג ציבור לא יכול לקדם מדיניות כלשהי בלי המונים שמבינים את חשיבות אותו נושא, ומסוגלים לעמוד באתגרים של ההתנגדות מצד הדיפ-סטייט מבית ומחוץ, לשינויים אותם הוא רוצה להוביל.

ציבור שנע ונד בתמימות פוליטית מקמפיין לקמפיין ללא הבנה ציבורית מעמיקה, לעולם לא יוכל להיות עמוד השדרה האיתן הזה.

רק אם תהיה לנו הבנה ציבורית מה עושים עם הדיפ-סטייט, רק אז הציבור יעצב שיח רלוונטי למצב, וייתן גב לנציגים הנכונים להובילו אל יעדיו

ג. אז מה הפתרון לדיפ-סטייט?

על רגל אחת:

הדיפ-סטייט יכול להתקיים רק אם יש יחסי הון-פקידות. בעלי ההון צריכים את הפקידות כדי שתמציא רגולציות, תקנות, חסמים, מה שמשמר את כוחם של מספר שחקנים מועט בשוק שמשתמשים בכוחה של הפקידות כדי לשמר את המונופול שלהם, על ידי פירוש חוזים לטובתם בעת סכסוך משפטי, על ידי תקנות וחסמים שבאורח פלא מתאימים למוצר שלהם ולא למוצרים אחרים וכו'.

אותם ענקים כלכליים בתמורה מעניקים לפקידות גיבוי מלא בתקשורת, בהשבתות, בעמותות, בחרמות על גופים בעלי אוריינטציה יהודית-ימנית, ועוד.

לדיפ-סטייט יש תמיד שני צדדים והם חייבים אחד את השני. פקידות והון.

הבנו, זאת הבעיה, אך מה הפתרון?

התרופה היחידה – ביזור.

ככל שהשלטון רזה ומבוזר, ופחות ריכוזי, קשה יותר לדיפ-סטייט לרדות, ופשוט יותר לעם הריבון לבטא את רצונו וזהותו באופן אותנטי ובצמיחה מלמטה למעלה.

אבל על זה נייחד טור נפרד בע"ה.

המציאות דוחפת אותנו ללמוד ולהעמיק בנושאים הללו.

נתגבר על כל אלה ובסוף ננצח.

כך בע"ה נשיב את הריבונות לעם.

--- title: קבוצת התייחסות ועיצוב המוסר הציבורי author: איתי אסמן date: 2024-11-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/619 --- # קבוצת התייחסות ועיצוב המוסר הציבורי

א. לפעמים מרוב סערות ציבוריות אנשים שוכחים אירועים שקרו זה מכבר.

אז ברשותכם נעשה כאן תזכורת קצרה.

הרמטכ״ל החליט להדיח לוחמים שקראו ״שמע ישראל״ במסגד בעזה. הרמטכ״ל החליט להדיח את אל״מ נוחי מנדל בעקבות מותם של אנשי סיוע אזרחי בעזה. הרמטכ״ל (או מי מטעמו) החליט להדיח את חה״כ קרויזר ממילואים על הפצת תמונה סאטירית עם ספריי על 'לשכתו'.

ואת מי הרמטכ״ל לא הדיח?

שום סרבן שפגע בביטחון צה״ל בקריאה לא להתגייס למילואים, כולל ראש הסרבנים סא״ל במיל׳ רון שרף (שרק הושעה).

אף אלוף או מפקד אוגדה שהיה חלק מהמחדל בשמחת תורה.

הרמטכ״ל הוריד פאץ׳ של 'משיח' ללוחם, אבל לא עשה זאת למאות פאצ׳ים אחרים לא תקניים.

אלוף פיקוד הדרום הנחה להעניש לוחמים שריססו בספריי על בתים בעזה, אבל לא העניש אף קצין שהיה חלק ממחדל טבח שמחת תורה.

דובר צה״ל הוציא מכתב שקורא לערוץ 14 להתנצל על 'הסתה נגד כל צה״ל' בגלל סרטון סאטירי שהוציאו על הרמטכ״ל, אבל לא מוציא שום גינוי לכתב ערוץ 12 מוחמד מג׳אדלה שהמציא עלילת דם נגד צה״ל שהגיעה ל-10 מיליון צפיות!

הוא גם לא הוציא מכתב גינוי נגד עמוס שוקן, עורך עיתון ׳הארץ׳, שטען שצה״ל מבצע ׳נכבה׳ ושאנשי חמאס הם לוחמי חופש.

דובר צה״ל גם מוציא גינוי נגד בחור אנונימי שעשה סרטון שמבקר את הטייסים הסרבנים, אך אינו מוציא שום גינוי נגד הטייסים הסרבנים עצמם – שפגעו בבירור בביטחון המדינה. וכמובן, סרטון ערוך במזיד שהודלף מתוך צה״ל לתקשורת במטרה לפגוע בלוחמים, ועד רגע זה לא תוחקר.

ב. וכאן נשאלת השאלה: איך בכירי צה״ל מחליטים מה מוסרי ומה לא? על מה צריך להזדעק וכלפי מה להישאר אדיש?

ספריי על הקיר זה יותר חמור מפגיעה בביטחון?

״שמע ישראל״ במסגד זה יותר חמור מטייס שמצהיר שלא יתקוף באיראן?

סרטון סאטירי (אולי חסר טעם) על הרמטכ״ל זה פגיעה בכל צה״ל, אבל עלילות דם זה בסדר?

התשובה לשאלה נמצאת במושג ובהגדרה של ״קבוצת התייחסות״ – קְבוּצָה חֶבְרָתִית אוֹ מִקְצוֹעִית שֶׁאַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁלָּהּ וְהָעֲרָכִים הַמְּקֻבָּלִים עָלֶיהָ מְשַׁמְּשִׁים לְהַעֲרָכַת פָּעֳלוֹ וְהֶשֵּׂגָיו שֶׁל אָדָם.


אנשי אקדמיה, חלקם מ״המכון הישראלי לדמוקרטיה״ פונים לפצ״רית שתעצור את כיבוש צפון רצועת עזה


קבוצת התייחסות היא קבוצה שהפרט אינו בהכרח חלק ממנה, אבל היא משפיעה על ההתנהגות שלו משום שהוא רואה את עצמו כפוף לנורמה שלה. היא מעצבת עבורו את כל עולם הערכים.

לכן הרמטכ״ל ודובר צה״ל יכולים להזדעזע מפאצ׳ של 'משיח' או מביקורת נוקבת על טייסי חיל האוויר אבל לא יזדעזעו מקריאה המונית לסרבנות, כי לפי קבוצת ההתייחסות שלהם מאליטת השמאל, לא מדובר בסרבנות אלא ב'אי התנדבות קולקטיבית שמותרת לצרכי דמוקרטיה' ושאר מכבסות מילים פסאודו-אקדמיות.

מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות והתקשורת משדרות על אותו גל תודעתי עם בכירי צה״ל. הם חולקים איתן אותו עולם ערכים. כך שהם קשורים בקשר גורדי שאי אפשר (כמעט) להתיר אותו, ולכן הם עסוקים בלהגן אחד על השני ולהסביר כל אירוע כצעד מוסרי ופיקודי.

האזרחים הפשוטים, שאינם כפופים למערכות האלו, לא מבינים איך ייתכן מוסר כה עקום. אבל למי שבתוך המערכות האלו הכל ברור – כך 'כולם' חושבים, בעדריות מסוכנת, וזו הנורמה.

פאצ׳ של משיח אסור ודגל להט״ב מותר. האחד מסוכן לדמוקרטיה והשני נאור ומתקדם.

המוסר היהודי לא יאיים על המוסר האקדמי-משפטי-תקשורתי. על כולם לדעת מי האדון ומי העבד

ג. לא במקרה האליטה בוחרת בסמלים כדי להעביר מסר לאזרחים: פאצ׳ של משיח, שמע ישראל, הדחת קצינים דתיים, גינוי לערוץ 14 והדחה של חבר כנסת מ״עוצמה יהודית״ משירות צבאי.

יש כאן הבעת עמדה נחרצת מי האליטה ומיהם הנתינים.

המוסר היהודי לא יאיים על המוסר האקדמי-משפטי-תקשורתי.

על כולם לדעת מי האדון ומי העבד.

כך גם עשו לעופר וינטר אחרי הדף הקרבי שבו הוזכר שם שמיים.

הם הבינו שצריך לעצור את זה ולעשות הכל כדי שהוא לא יגיע לפורום מטכ״ל. הוא מערער את יציבות המערכת.


מסמך של עמותת חיל החינוך הנוער מ2014. מיד לאחריו היו סדרת כתבות בעיתון הארץ נגד עופר וינטר


ד. האדון קובע לעבדים את המוסר, ואסור להם להתלונן, כי זו 'פגיעה בצה״ל'.

האדון גם מחליט עבור העבדים מהם סדרי העדיפויות, והוא החליט שעכשיו מדברים על כוח אדם ולא על מטרות המלחמה.

אחד מאלופי צה״ל אמר לאלמנת מלחמה, שהסיבה שיצאנו מג׳באליה ונכנסנו אליה שוב זה בגלל בעיית כוח אדם. כלומר, כי חרדים לא מתגייסים.

זה כמובן שקר גמור. מאז נכנסנו ויצאנו כמה פעמים, ויש לזה כמה סיבות. אחת מהן היא סיבה 'מוסרית' ו'משפטית' של עקירת אזרחים. מצורף מסמך של משפטנים לפצ״רית שמזהיר אותה מפשע מלחמה.

קל מאוד למכור לציבור את האשמת החרדים בכך שיש כמה סבבי לחימה, במקום להגיד לו שלא רוצים לכבוש שטח.

אבל מי יכול לבוא בתלונות לרמטכ״ל, לפצ״רית או לחבורת המשפטנים הנאורים על כך שמסכנים חיי לוחמים? זכרו, עבדים לא יכולים לבקר אדונים שמעצבים את המוסר.

אפשר להמשיל את הוויכוח על גיוס החרדים לאנשים ששטים בספינה שרב החובל קובע לאן היא תגיע. מלחי הספינה רבים ביניהם על דברים מוסריים וצודקים כמו ״של מי התור עכשיו לטפל בספינה״ ו״למה לא כולם מסייעים פה״, אבל על דבר אחד אסור לערער – לאן רב החובל לוקח את הספינה ולמה אנחנו שטים הלוך ושוב בלי שום יעד בטוח?

הציבור צריך לשאול את ראשי מערכת הביטחון איך הם מתכוונים לנצח, ורק אז לדאוג לכוח אדם.

זכרו: עבדים יכולים לריב רק ביניהם, אבל לא לריב עם האדון ולא להדיח אותו, לא משנה מה עשה (אני לא מדבר על בחירות דמוקרטיות, שבהן אפשר להדיח כל אחד, אלא דווקא על פקידים מקצועיים שלא נבחרו ושמחליטים בעצמם מתי הם הולכים).

שימו לב: כל משרדי הממשלה ניתקו את ההתקשרות עם עיתון ׳הארץ׳ שהסית נגד לוחמי צה״ל, חוץ ממשרד הביטחון. יש שם קשר גורדי חזק של אליטות שאסור לפרום אותו (קבוצת השתייכות והתייחסות), עד ששר הביטחון והרמטכ״ל יתחלפו.

ה. אז למה בכל זאת יש מקום לאופטימיות?

כי אחרי הלחץ הציבורי, החליטו בצה״ל להחזיר את חה״כ קרויזר.

הרשתות החברתיות מחליפות את התקשורת הממוסדת. אבל הלחץ הציבורי הזה לא מספיק. צריך להביא לכך שכל הסרבנים יודחו וכן קצינים בכירים שיש להם אחריות ישירה למחדלים. בעבר חייל ששבר שמירה או הפקיר נשק ישב בכלא. עכשיו נותנים לו למנות את צמרת צה״ל בצלמו כדמותו וגם לשפוט לוחמים שאמרו 'שמע ישראל' במסגד.

אנחנו בתקופה של חילופי אליטות, וזה יכול לקחת זמן. האליטה המנוכרת ללאומיות ולמסורת ישראל מתחלפת באליטה שמכבדת את הלאומיות והמסורת וצומחת מהעם. לא צריך להיבהל מהקמפיינים של האליטות המאבדות את אחיזתן.

כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא, ועם ישראל בע״ה ינצח!

--- title: פגישה דמיונית בעוד מספר חודשים author: אודי בן חמו date: 2024-11-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/620 --- # פגישה דמיונית בעוד מספר חודשים

הם ישבו בחדר מפואר, בקומה ה-35 בבנין משרדים במרכז הארץ.

זו היתה פגישה במשרד מפורסם ליחסי ציבור ואסטרטגיה, ששמו שמור במערכת.

על הפרק עמדה הסוגיה של הקמפיין החדש אותו ביקשו לקדם לאחר עצירת המלחמה ונפילת הממשלה הלאומית, לאור העיסוק האינטנסיבי בגיוס החרדים.

מדובר היה בקמפיין הביניים: זה שנועד לרכך את האווירה הציבורית לקראת מערכת הבחירות השוצפת טרוף של שנאה, זעם וכעס.

כולם היו משועשעים מאוד לנוכח הסיטואציה. אף אחד מהם לא האמין שהתוכנית להפלת הממשלה תהיה כה מוצלחת.

אבל הם בכל זאת אנשים מאמינים. אשריכם ישראל!

״טוב חברים, בואו נבחר את הסלוגן איתו נרוץ בקמפיין החדש, לדעתי זה מאוד פשוט. כולם הרי מבינים שיש גבול לציניות ולגובה הלהבות שעלו פה. כעת נוריד הילוך. אני מזכיר שזה רק קמפיין ביניים לקראת הבאות״ אמר אהוד (שם בדוי) וקרץ לחברים, כשהוא חוזר על המילים ׳כולם מבינים…׳.

האווירה היתה קלילה מאוד, תל אביבית כזאת, אתם יודעים. הם צחקו בלי סוף ונראה היה לכולם שאין גבול ליצירתיות האפשרית. "השמים הם הגבול״.

אפילו טלוויזיה לסבתא זקנה ועיוורת הם יצליחו למכור, התבדחו. הם פשוט יסבירו לסבתא שככה הנכדים יבואו לבקר. גאונות!

הנחת המוצא שלהם הייתה, שגיוס חרדים בכפייה הוא בלתי אפשרי והיווה רק טריגר לכאוס המתבקש, ולכן – אחרי שהמלחמה נעצרה והממשלה נפלה – הגיע העת לאסוף את כל חלקי הפאזל (עם ישראל) הקרועים, לקראת הסיבוב החדש.

׳זמן ריפוי׳, ׳עת לסלוח׳, ׳מחשבים מסלול (גיוס) מחדש׳, ׳פנים רבות לחברה, החרדים הם אחים׳, ועוד ועוד.

בפינת החדר ישב משה. משה גר בישוב בדרום הארץ, הוא מסורתי בכל רמ״ח איבריו ואוהב את כל עם ישראל. אפילו את החרדים.

הוא החל לתפקד כעוזרו של אחד מהמוחות המבריקים במשרד.

משה אמנם קצת תמים, אבל חד מאוד. לקח לו זמן להבין מה מתרחש, אבל בסוף נפל לו האסימון.

איך יכול להיות, שלאחר שטף שנאה מתמשך וקריאות לגיוס החרדים, פתאום התחלף המסר ב180 מעלות? תהה בינו לבינו.

הוא חש מסוחרר מעט. האווירה פחות התאימה לו אבל הוא המשיך להקשיב.

״תראו, אנחנו צריכים לשדר אצילות ומידה טובה של נדיבות. המטרה כבר הושגה״ אמר אהוד. שם בדוי, כן?

איך יכול להיות, שלאחר שטף שנאה מתמשך וקריאות לגיוס החרדים, פתאום התחלף המסר ב180 מעלות? תהה בינו לבינו

לחדר התפרצה דנה מהקריאייטיב לאחר עיצוב פוסטר לדוגמא.

בפוסטר נראו חרדים, לומדי תורה, המחובקים עם לוחמים. למטה התנוסס הכיתוב: ״אהבה וסובלנות לא קונים בשום חנות״.

״מה אתם אומרים, זה יתפוס?״ שאלה דנה.

״עזבי, הכול יתפוס, פשוט נמשיך לשמור על המסר הכללי: למען האחדות אסור לגייס כעת חרדים…״.

כולם התגלגלו מצחוק. פעם חייבים לגייס חרדים בכפייה למען האחדות – ופעם אסור לגייס חרדים בכפייה למען האחדות.

אל החדר נכנסה ליהי המזכירה והזכירה שהם חייבים לסיים, הפגישה הבאה צריכה להתחיל ויש אנשים שמחכים.

״על מה הישיבה, תזכירי לי?" שאל ההוא עם השם הבדוי.

״קידום מדינה פלשתינית ועיצוב נרטיב חדש בהקשר דת ומדינה…״


משה התעורר מהחלום הרע שחלם, מחה את הזיעה ממצחו, תפס את ראשו ואמר לעצמו: בשום פנים ואופן. הפעם הם לא יצליחו!

העם הזה חכם ויתגבר על התרגיל הציני והמכוער הזה. בע״ה!

שבת שלום!

--- title: למי אתם מאותתים? author: אודי בן חמו date: 2024-10-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/621 --- # למי אתם מאותתים?

נהוג לומר שאנשים מסווגים לשלוש רמות של אינטליגנציה:

אנשי הרמה הנמוכה ביותר – רגילים לדבר תמיד על אנשים,

הבאים אחריהם – רגילים לדבר תמיד על דברים,

ואנשי הרמה הגבוהה ביותר – מעדיפים לדון ברעיונות.

הדברים שלהלן עוסקים אפוא ברעיון, ולא בדמות כזו או אחרת.

א. היכולת להישאר חירותי מהשפעות חברתיות היא אתגר גדול לכל אדם.

התרבות מקדמת באגרסיביות את ׳הרעיון הנכון׳ שאליו יש לחתור, מתגמלת בהכרה ובהערכה את מי שמייצג אותו ותוקפת בזעם קדוש חסר רחמים את כל מי שמעז לחשוב אחרת.

ב. ההכרה העוצמתית הזו באה אמנם לידי ביטוי גם בתגמול חומרי, אך עיקר משמעותה הוא בתגמול החברתי והתרבותי. היא כאילו אומרת: ׳התקבלת! אתה ראוי לבוא בקהל!! הלוואי וכל הימניים/ הדתיים/ המזרחים היו כמוך׳.

ג. ׳ההגמוניה׳ או ׳האינטליגנציה׳ הן אלה שאליהן נשואות העיניים של רבים. קשה מאוד להישאר בעמדה הנתפסת כנחותה בעיני האליטה, כלא מתקדמת וככזו שאינה מעודכנת לפי חוגי ׳החברה הגבוהה׳. סליחה, הנמוכה, מאוד. מאוד.

ד. כך יוצא שלעיתים ניתן לזהות מאותתי סגולה למיניהם, שבדבריהם יש כמובן הרבה אמת, אך גם משהו, איך נאמר בעדינות, שקצת מריח לא טוב.

צו השעה – היו חירותיים, חפשו תמיד את האיפכא מסתברא ודרשו אמת. לפעמים היא פשוטה מאוד, לפעמים היא מטושטשת

ה. הנה כמה קריטריונים לזיהוי של ׳מאותתי סגולה׳:

  1. מאותת הסגולה יקבל מחיאות כפיים מהאליטה. הוא יוכרז כ׳אמיץ׳, כאיש ישר וכפורץ דרך לרבים.
  2. מאותתי סגולה סולדים מפוליטיקה. לתפיסתם, היא מריחה לא טוב, קשורה למפקדי ארגזים ולהמון צעקני במרכזי מפלגות מיוזעים.
  3. מאותתי סגולה אף פעם לא תוקפים את האליטה המייצגת את הפרוגרס. אי אפשר לתקוף את עגל הזהב שאליו סוגדת ההגמוניה.
  4. מאותתי סגולה מאוד מאוד ׳צודקים׳. הם מדברים בשם המוסר ובדבריהם יש כמובן מידה רבה של צדק, אך הצדק הזה אף פעם לא יתמוך למשל בנערי גבעות שהמערכת רודפת או בקצינים לוחמניים שנזרקו מצה״ל או בעוול שעליו זעק הטכנאי המפורסם מחיל האוויר. יש צדק ויש צדק.
  1. גם אם מאותתי הסגולה יגנו משהו שקשה להתעלם ממנו, הם לעולם לא ייאבקו עליו. גינוי לפרוטוקול בלבד. אלא אם כן מדובר בגינוי שיוסיף להם נקודות באליטה. שם הם ינהלו מלחמת חורמה עד הסוף.
  1. מאותתי סגולה יאמצו סמלים, שלטים או כרזות המעבירים את המסר: ׳אנחנו איתכם׳. אך זו תהיה רק הצהרה ריקה ללא קידום מדיניות שתעצור את המעשים. כך למשל עשתה מישל אובמה כשכתבה בטוויטר לפני שנים "BringBackOurGirls" – ״השיבו את הבנות שלנו״, לאחר שנחטפו על ידי ארגון הטרור ׳בוקו חראם׳ בניגריה. נשמע מוכר, אה? אין כמו איתות סגולה, זה בחינם. אפס השקעה, מקסימום רווח.
  1. אפשר ללמוד על מאותתי סגולה גם על דרך השלילה. מאותתי סגולה למשל לעולם לא יביעו תמיכה בערוץ 14. חשבו מדוע.

לסיכום, למי הדברים הללו מכוונים? את זאת יעשה הקורא בעצמו. בחירות מוחלטת. לא נפתח את זה פה.

רק ראוי לדעת שעל כולנו מופעל לחץ חברתי לא פשוט ׳להתיישר׳ ולהביע את ׳העמדה הנכונה׳.

צו השעה – היו חירותיים, חפשו תמיד את האיפכא מסתברא ודרשו אמת. לפעמים היא פשוטה מאוד, לפעמים היא מטושטשת.

ובעיקר, אל תאותתו לאף אחד.

--- title: 'נצח ישראל לא ישקר' לעומת 'הלנצח תאכל חרב' author: עזרא הימן date: 2024-10-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/622 --- # 'נצח ישראל לא ישקר' לעומת 'הלנצח תאכל חרב'


גלויה זו נכתבה על ידי אחד המח"טים המרכזיים,

וממחישה את האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים,

רגע לפני שהתנפצה בזעזוע ואכזבה מרה במלחמות ההתשה ויום הכיפורים


א. טראומת 'הלנצח תאכל חרב?!'

לפני כמה חודשים ישבתי לשיחה ארוכה עם ידיד, איש שמאל ציוני, ד"ר ומרצה לחינוך באחת האוניברסיטאות. אחרי הרבה דיבורים מסביב על כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה, הוא הגיע לבסוף לנקודה המכרעת מבחינתו: החברה הישראלית לא יכולה להכיל מצב מלחמה מתמשך. אנחנו לא מסוגלים להיות חברה מיליטריסטית. אנחנו לא יכולים לאורך זמן להיהרג ולהרוג. אנחנו לא ספרטה. זה יהיה הקץ שלנו. משם הוא המשיך בסיפורי הפנטזיות הלא מציאותיות עם מילות הכישוף הידועות 'הסכם', 'הסדרה', 'האויב רציונלי' וכמובן 'קואליציה בינלאומית'.

אני חושב שהדברים האלה הם תוצר קלאסי של טראומת 'הלנצח תאכל חרב' שנולדה בחברה הישראלית אחרי מלחמת ההתשה ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועיצבה את כל מה שקורה כאן מאז.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה תקופה מופלאה, מלאה בדברי הלל ושבח על דור חדש של גיבורים. מח"ט 7 המהולל שמואל גורודיש נשא את נאום 'אחי גיבורי התהילה'. ערי ז'בוטינסקי, הבן של, ביקר בקו החזית בתעלה וכתב שהנה יש לנו דור חדש של גיבורים מוסרי נפש. הם המשיכו להילחם בגבורה במלחמת ההתשה. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ויצרה את קו השבר הראשון של הרוח, שמשם הלך והתעצם במלחמת לבנון, אינתיפאדה ורצועת בטחון. וכל גיבורי התהילה ואנשי השם תקעו את הראש באדמה כמו בת יענה והחלו מזמרים סיפורי פנטזיה, שהערבים יקימו פה סינגפור של המזרח התיכון. עד חרבות ברזל.

ונכון לחזור לאותו צומת שבו נולדה טראומת 'הלנצח תאכל חרב', ולהבין איפה החברה הישראלית טעתה. כי מרוב עיסוק במי נושא בנטל, שכחנו לעסוק בשאלה הרבה יותר קריטית: איך נשמר את הרוח? איך הדור שלנו לא ישוב על טעות אבותיו? אל תגידו שלנו זה לא יקרה. לשאת במחירי המלחמה לאורך זמן זו גבורה גדולה. היא דורשת גם לימוד.

ב. מי מתזמן את קץ המלחמות?

מאז שאברהם אבינו דרך את הצעד הראשון בדרך לארץ כנען ועד היום הזה, עם ישראל יודע שבכל דור ודור קמים עליו לכלותו. אין לשנאה לישראל פתרון בשום דבר שהוא פחות מתיקון עמוק של טבע האדם עצמו, שאמנם יגיע בעתו ובזמנו.

אך קבוצות החלוצים שבאו לכאן לפני למעלה ממאה שנה כדי להקים 'עולם חדש', שכחו את כל זה ודמיינו מפעל ציוני משגשג ללא מלחמות, כפי שמתארת אניטה שפירא באריכות בספרה 'חרב היונה'. הם ראו את עצמם כיונה המחפשת מנוח לכף רגלה מדורות רבים של פוגרומים ורדיפות. מה רבה היתה תדהמתם כשגילו שיצטרכו לחיות לזמן בלתי מוגבל על החרב.

אבל מי שחי במרחב כשהוא בעל שורשים, ולא הפך את עצמו לצמח הצף על פני המים, יודע שאין פתרונות רציונליים לשנאה עד כלות הנפש של חלקים מהאנושות כלפי ישראל. גם בתקופות האפלות ביותר, העם היהודי בכללותו לא המיר את זהותו ודתו ולא התבולל כדי שיניחו לו לנפשו. 'נצח ישראל לא ישקר' הוא חזק יותר מחפץ היונה העייפה במנוח לכף רגלה.

ג. מלחמה עם משמעות זה אסטרטגיה

אך כדי לא להישאר עם טעם מר, ולבסוף לחזור כמו מכור אל הסוחרים השרלטנים שעדיין מוכרים סמי הזיה של מזרח תיכון חדש, לא מספיק להכיר במציאות. צריך להעניק לה משמעות. לא בחרנו במלחמה. אך היא באה לפתחנו כי יש לה תפקיד. המלחמה נגד הרע היא חלק מהייעוד ומהשליחות המוסרית של עם ישראל בעולם. המלחמה היא על הייעוד של עם ישראל. התוצר הנלווה הוא בטחון. זה התיקון לפתק של אל"מ שמואל בסוף מלחמת ששת הימים.

ד. עדיפים ייסורי המלחמה על סמי הזיה של קץ המלחמות

אכן המלחמה מייסרת. הרבה התמודדויות בעולם מגיעות עם ייסורים. אנחנו תמיד מעדיפים לקדם את העולם בלי ייסורים, לכלות את הרע, לגדול ולצמוח, ללא צורך בהקרבת חיים. אך הגבורה האנושית מעניקה משמעות להתמודדויות ולקשיים ולייסורים הבאים איתם.

כל חייל שיצא לקרב, הלך להיאבק על הטוב בעולם. ביציאה למלחמה נגד רוע הבא לפתחנו אנחנו מממשים את האמון שלנו בטוב בעולם ברמה הגבוהה ביותר.

שימו לפניכם כלל אצבע: כל פעם שתשמעו בתקשורת את המשפטים 'מה עם היום שאחרי' או 'אבל מה האסטרטגיה', כנראה שנתקלתם בסוחר סמים מסוכן שרוצה להחזיר אותנו להתמכרות לשקט מדומיין. וכדי שיהיה לכם כוח להתנגד לפיתוי, תזכרו שהמלחמה לכלות את הרע היא עצמה אסטרטגיה. ועוד יגיע היום שאחרי כיליון הרע, ובידינו לקרבו.

ה. אורך רוח ואמונה מקטינים את מחירי המלחמה

כשהרוח הזו משפיעה ומחלחלת לעשייה, ניתן להסתכל בעיניים לאתגר המלחמה, לעשות בה את המיטב ולהקטין מאוד את מחיריה.

כשמופעלים מהפחד שלנצח תאכל חרב, כשנבהלים מהבוץ העזתי והלבנוני – פועלים בהססנות, בורחים מאתגרים ונופלים. כשמתמרמרים על קשיי הדרך, בעצם לוקחים הלוואה יקרה מגורמים אפלים בשוק השחור, הלוואה שנפרעת במעשי טבח פתאומיים המנפצים את אשליות סמי ההזיה.

כשמקבלים את המציאות ואת קשיי הדרך, ויונקים מהם משמעות, על אף הקושי, מתקדמים מהר יותר ומקטינים את הקושי והכאב.

כשנצליח להשתחרר מהעיסוק הטורדני במחשבה שמא לנצח תאכל חרב, ונקבל בשמחה את ייעודנו להילחם נגד הרע בעולם, נצליח להקטין בהרבה את מחירי החרב.

כשנהיה צנועים ביכולת שלנו להביא את השלום, נקרב מאוד את ברכת השלום.

המוכנים להילחם בצבא דוד המלך ללא קוצר רוח, יקרבו את בוא מלכות שלמה, מלך שהשלום שלו. אין יותר משיחי מזה ואין יותר ריאלי מזה!

לסיום, אני רוצה לצרף מסמך מדיניות שכתב ח"כ עמית הלוי, מסמך שלהבנתי יונק מרוח גדולה אך לא מרחף ברוח. מסמך זה מדגים כיצד היישרת מבט אל המציאות מתוך רוח גדולה ומוכנות ללכת עם מעשה המלחמה עד הסוף, ללא היסוסים וספקות, ללא פחד לכבוש, ללא דאגת 'הלנצח תאכל חרב', ללא פיתויים להצעות של סוחרי סמים, יכול לטייב מאוד את תוצאות המלחמה ולהקטין את מחיריה. לשם נכון לחתור.

 להורדת המסמך לחצו כאן.

--- title: ׳רעיון קש׳ author: אודי בן חמו date: 2024-10-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/623 --- # ׳רעיון קש׳

״כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו״.

א. ׳חברת קש’ היא חברה הפועלת בחסותה של חברה אחרת במטרה להסתיר פעילויות מסוימות של החברה החוסה.

׳חברת הקש’ פועלת ברבים בצורה רגילה לחלוטין, כאשר למעשה היא מבצעת פעילויות שאינן תואמות קו לקו עם מטרת החברה מבחינת הציבור. את חברות הקש מייסדים לרוב ארגונים שונים המחפשים להסתיר דבר מה".

(ויקיפדיה)

ב. כמו ׳חברות קש׳, יש גם ׳רעיונות קש׳ העובדים על אותו עיקרון.

הרעיון הוא לדחוף לקדמת השיח נושא אמיתי, אך בפועל לקדם ולדחוף במסווה זה משהו אחר, גדול יותר.

אלו המאפיינים של ׳רעיון הקש׳:

  1. דרישה צודקת לגמרי הנשענת על מוסר ואמת.
  2. מציאות כללית רגישה, כשהאמוציות הן 'על סטרואידים' והעצבים חשופים (בחירות, מלחמה).
  3. קשה לתקוף את התומכים בו ואת מייצגיו (משפחות שכולות, חטופים).
  4. הנושא נפיץ, מתסיס ומייצר כאוס (הכי חשוב).
  5. אין שום היתכנות לטפל בו בכנות, בשל הזדהמות התהליך (התקפה ושנאה ציבוריות מייצרות התנגדות מיידית).

ג. לאורו של ׳רעיון הקש' הזה (שוב, הנשען על דרישה צודקת) גורמים לחברה להתעסק בנושא תורן במיקרו, בעוד במאקרו הספינה ממשיכה בכיוון הרצוי למתכננים.

כך בעיקר הם שולטים שוב ושוב, בציניות, בגובה הגלים ובסערות התורניות. לא ניווט הספינה הלאומית לחוף מבטחים הוא היעד, אלא הכאוס הסוער דווקא.

ד. כל חייל קרבי שמע את הביטוי ׳אירוע משיכה׳. כלומר: יצירת אירוע מבצעי קטן (או גדול) כדי שימשוך את הכוחות לנקודה אחת, בעוד בפועל האירוע החשוב קורה במקום אחר לגמרי.

דוגמה:

הרשתות החברתיות, לצד חסרונותיהן, מהוות אלטרנטיבה תקשורתית לכל מי שרוצה לשלוט פה בתודעת ההמון.

אם כך, מה ניתן לעשות?

מקדמים במיקרו ‘חוק להגבלת תכנים פורנוגרפיים׳ ברשתות כ׳רעיון קש׳ ומציגים אותו בפשטות כדרישה מוסרית והכרחית לשלום ילדינו. איזה אדם שפוי יתנגד לחוק שכזה? מי יסתכן בשיימינג על כך שלא הצביע בעד החוק?

ואנשים דתיים, למשל, יהיו בוודאי הראשונים שירצו להיות פרזנטורים של החוק.

כך גורמים לציבור ישר ותמים, שבאמת מעוניין בתכנים נקיים, לסייע בקידום מהלך דרמטי הרבה יותר – סתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי במאקרו.

לא ניווט הספינה הלאומית לחוף מבטחים הוא היעד, אלא הכאוס הסוער דווקא

ה. באופן הזה גורמים לנו היום, בעיתוי מתוחכם, שלא נעסוק בנושאי ליבה משמעותיים.

הנה דוגמאות לנושאים רלוונטיים שהיו צריכים להיות במרכז השיח:

המחדל המודיעיני בשמחת תורה, תפיסת מוסר לחימה מקולקלת, כישלון הקונספציה הביטחונית, הקשר להסכמי אוסלו ולהתנתקות, הקשר שבין מכוני מחקר כושלים לבכירי צה"ל, היעדרה של מחלוקת בכל גופי הביטחון, המשך הימצאות הרמטכ״ל בתפקידו ועיסוק במינויים שנויים במחלוקת, חלקה של מערכת המשפט במציאות הביטחונית, פרשיית הריגול שחשף ח"כ אלמוג כהן, ועוד ועוד.

ו. כך, במקום לבדוק ברצינות את כל הנושאים הללו, משליכים לזירה את ׳רעיון הקש׳ של גיוס חרדים, ומלבים קרע, ריב ומדון.

ואנא אל תזדעקו בקריאות ״איך אפשר לקרוא לגיוס חרדים ׳רעיון קש׳ כשהעומס נופל על כתפי אחרים??״ – נכון, בסדר, אבל זה בדיוק העיקרון של ׳רעיון קש׳. חזרו למאפיינים שבסעיף ב׳.

וכך אנשים טובים ויקרים נופלים בפח. הם מתדיינים ברצינות תהומית, כנדרש כמובן, בשפת בית מדרש ובדיוקי דיוקים עם סיבוב האצבע בתנועה למדנית – בסוגיה פוליטית.

זה מה שנקרא "תראו פרפר!" – הסטת הקשב מהנושאים המרכזיים שעל סדר היום.

כמובן, מיד יהיה מי שיאמר: "אבל זו בכל זאת סוגיה אקטואלית!"

והוא לא מבין. זה ודאי נכון, אבל שוב, זה בדיוק הסיפור של ׳רעיון קש׳.

מישהו גרם דווקא לסוגיה הזו להיות ראשונה בסדרי העדיפויות, אז אני לא אשתף פעולה עם זה דווקא בעיתוי הזה, בעת מלחמה, כשהעצבים חשופים והכל רגיש.

הנה כמה הערות נוספות :

תשובה: משום שהעיסוק בנושא הזה כבר זוהם. עד שהזירה לא תתנקה לא נשתף פעולה עם זה, למרות חוסר הפופולריות.

העיסוק הזה לא יביא חרדי אחד לצבא.

הוא רק ירחיק ויגרום לשנאה מיותרת. ואי אפשר לדבר עליו מבלי שמישהו ישתמש בו לסכסך. ’הפרד ומשול׳ – זאת הרי השיטה הקבועה.

אבל לצערנו היא לא תקדם אותנו מילימטר.

גם דוחפי ׳רעיון הקש׳ יודעים זאת. ולכן דווקא בכך בחרו.

לצבא ישנם פתרונות פשוטים הרבה יותר לקידום וביצוע אם רק היו רוצים.

לסיום, בעוד אנו עסוקים בסוגיה הזו, היו בטוחים שהמוחות הקודחים יושבים על המדוכה לקדם כבר את הקמפיין הבא.

אגב, את הרעיון הזה כתבנו כבר לפני כשנה. אנחנו פשוט מכירים את השיטה.

ולמרות הכל לא יצליחו לסכסך בינינו. אחים אנחנו. גם אם חלוקים.

בהצדעה כנה למשפחות הלוחמים.

--- title: בין מבט אל הנצח לבין חובת האדם בעולמו author: בן יעקב סבו date: 2024-10-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/624 --- # בין מבט אל הנצח לבין חובת האדם בעולמו

א. בצעירותי בשומר הצעיר, בשיער ארוך יחף וחולצה קרועה, הייתי נער עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות על העולם.
יצאתי לשנת שירות, וחבריי התגייסו לצבא. בצבא הם חזרו עם סיפורים על זן מיוחד של אנשים שקראו להם דתיים-לאומיים, שטרם הכרתי (מלבד מורדי שגר שתי קומות מתחתיי כשהיינו בני 8 והיה לו נינטנדו מגה דרייב, אבל בכלל קינאתי בו שיש לו אלוקים).
שמעתי על המוני הדתיים שמחזיקים את צבא היבשה במסירות בשמחה ובהמוניהם.
התחוור לי שבלי זהות יהודית אנחנו לא נבין מה עושים פה, ובלי צבא לא נצליח לעשות פה כלום.
הרגשתי שהם ממשיכים את עם ישראל, ומי שנלחם בהם נשאר מאחורה ומסיים את תפקידו ההיסטורי. לא רציתי להיות 'אוכל-חינם' שתופס טרמפ על מחזיקי היהדות והביטחון, אז הצטרפתי אליהם.
מאוחר יותר בחזרה בתשובה פגשתי דתיים מצחיקים שחיו בהרגשה שדווקא הם אוכלי החינם. זה היה קוריוז מצחיק.
הדבר הזה הפסיק להיות קוריוז כשהתחלתי להבין, בבגרותי, שהטעות הזאת גורמת לאנשים, ולציבורים שלמים, לא להבין את תפקידם ההיסטורי. מקומדיה זה עלול להפוך לטרגדיה.

ב. ארז תדמור שינה את פני הפוליטיקה הישראלית והרגלי הקריאה של עם ישראל, כאשר כתב את הספר הגאוני 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'. השינוי התודעתי שהספר הזה יצר אצל ארגונים, מפלגות ותקשורת הוא עצום.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא הפספוס הגדול של בגין, לפני כמעט חמישים שנה, שבשעת רצון של 'המהפך' החליט לא להחליף את הפקידות הישנה שהייתה שייכת למפא"י. "באנו לשרת לא באנו לרשת", כך אמר.
החלפת הפקידות היא מעשה מקובל בדמוקרטיות הכי מפותחות שכן לכל אדם ובכללו פקיד יש תפיסת עולם משלו והוא לא יכול וגם לא רוצה לשרת תפיסת עולם אחרת בנאמנות, בכך קיבע בגין את פקידות השמאל לדורות, אותה פקידות שכיום לא מאשרת מטרות אויב בעזה בגלל מוסר נוצרי, כופה הכנסה של מהגרים איסלמיסטים למדינה, כופה על צה"ל חמץ בפסח ורודפת את היהדות והעוצמה הצבאית באופן כללי. אותה פקידות כוחנית שעל קידושה דם ישראל נשפך.
בחיי אומה יש רגעים מיוחדים המתאימים לשינויים עצומים. צריך במיוחד לשים לב, שלא לפספס אותם. לאחר מכן זה כבר לא יהיה אותו דבר. זמני משבר ומעבר אינם כמו זמני שגרה.

ג. אי אפשר לתאר את הגבורה של העם הזה. בי אישית נוגעת יותר מכל גבורת האימהות. לעולם לא אצליח להבין מה זה, עבור אמא, לאבד בן.
כמובן שחלק מהכאב הנצחי הזה פוגשים גם אנחנו. הנשים הגיבורות מכל, האבות והבנים. לא ניתן לתאר את הרוח הזאת הנושבת בעם, רוח גבורה, נחישות, גאווה יהודית – רוח שלא תיתן יותר להשפילה. רוח יהודית שדורשת נקמה ברשע, שתובעת את עלבונו של הטוב והקדוש. רוח שמחיה את כל הטוב שבעולם. זה התפקיד ההיסטורי-אלוקי של עם ישראל, עם כל האתגר הכרוך בדבר.
לפרט כשלעצמו אין נחמה. אך אם לנופל היו ילדים, יש בזה נחמה של ההמשכיות הנצחית-אישית. וגם לרווקים ניתן כדברי ישעיהו הנביא "שֵׁם עוֹלָם". בחיבור לכלל, יש. בחיבור לנצח – יש. ממקור הנצח היא נחמתנו. ממקור הנצח היא עוצמתנו. ואנו רואים שאלו המחוברים לנצח הם המסוגלים לקום, לעמוד על הרגליים, למחות דמעות ולהגיד – 'המשימה טרם נגמרה. יש לנו עדיין אחריות גדולה.'

מה שראיתי לפני חמש עשרה שנה, כחילוני, רק מתחדד עוד ועוד, משנה לשנה. ללא תלמידי תורת הגאולה, על עצמת הרוח והגבורה שלהם, לא ברור איפה היינו היום.
אל תראו את זה כטפיחה עצמית על השכם. ראו זאת כמחמאה ממני, החילוני.
אולם לא רק מחמאה יש כאן, אלא גם אחריות.

בחיי אומה יש רגעים מיוחדים המתאימים לשינויים עצומים. צריך במיוחד לשים לב, שלא לפספס אותם. לאחר מכן זה כבר לא יהיה אותו דבר. זמני משבר ומעבר אינם כמו זמני שגרה

ד. האחריות שלנו היא לדייק יותר ויותר את תודעתנו.
מה אירועי התקופה האחרונה גורמים לי? מה ממלא יותר את מחשבותיי? יותר שנאה לרע ולאויב, או יותר שנאה לאחים החרדים שלי, השותפים הנאמנים ביותר בשמירת הזהות היהודית והרוב היהודי?

איפה נמצא 'צוואר הבקבוק' של גאולתנו – בקמפיינים לא יעילים שרק מלבים שנאה נגד החרדים? או דווקא בצו ההיסטורי של העת הזאת – להחליף אחת ולתמיד את ההגמוניה של הקומץ, המנותק מיהדות ומניצחון אך עדיין שולט על כל רובד בחיינו באופן לא דמוקרטי?

"אבל אצל החרדים יש בעיות!".
גם אצלנו. ותאמינו לי שבתרבות הפרוגרסיבית, מה שנחשב אצלנו כחטאים שם זה בכלל המקובל והמצוי.
אז – לפני שמבקרים את האחר ומסתכנים בליבוי שנאת חינם – צריך להבין את ההקשר ואת התמונה הגדולה.
הנצרות נוסדה על הטמעת שנאת עם ישראל בעולם והדגשת חוסר מוסריותו, בזמן שכל העמים המקבילים היו בכלל שופכי דמים ועובדי אלילים.
"אבל מהם אני לא מצפה".
לא יודע אפילו מה להגיד על הטענה הזו, שאני מרבה לשמוע, מצד אלו המתקצפים על חרדים ולא על ציבורים אחרים יותר בעייתיים. יש בה היפוך יוצרות מזעזע.

לענייננו, אדם צריך לשאול את עצמו "מה חובת האדם בעולמו". לא "מה חובת חברו".
מה היא חובתי.
תהיה פרודוקטיבי, תהיה שותף. לא מבקר מהצד של אנשים אחרים. בכלל, מחאה היא רלוונטית רק מצד הרחקה של אדם מזיק, ולא מצד דרבון להצטרף למצווה. מחאה כנגד 'סור מרע' כמו פירוק המדינה של ארגוני האנרכיה, ולא לדרבן 'עשה טוב' של חרדים שלדעתך צריכים להצטרף. זאת מחאה לא אפקטיבית אלא פריקה רגשנית שמזיקה ציבורית.
אילו תחושות האירועים גורמים לך? שנאה לערבים או ליהודים? מלחמה ביהדות או בפרוגרס ובדיפסטייט שגורם למלחמה להיות כל כך ממושכת ולא החלטית?
אכן, לא פשוט להיות גם בעמדת ביקורת מדויקת על ההגמוניה המשפטית והצבאית שמעכבת את העם מלנצח, וגם להיות בענווה במקום שהעם נמצא בו, ולהיות שותף מלא במלחמה.
אבל אנחנו חייבים. למרות הקושי האדיר של נשותינו וילדינו.
זאת אחריות. לגדל חוש-היסטוריה מפותח.

הקשיבו לדבריה של סמדר, אמו של הגיבור תום סגל הי"ד תושבי עין הבשור. אמא אוהבת, אישה גדולה מהחיים, עומדת מעל קבר בנה הפתוח, אך חיה מול הנצח.
הלב והרחם טמונים באדמת ארץ ישראל הקדושה יחד עם תום, אך לא כדי לברוח אל החושך, אלא דווקא כדי לנטוע שורשים עמוקים ויציבים יותר, ועמם להביט השמיימה ולנצח, ולנצח.

ה. שוויון הוא לא ערך.
שוויון היא המילה, שבעטיה נשפך יותר דם בהיסטוריה מאשר בשם כל מושג אחר, כולל ג'יהאד, פיתרון סופי, ומסעות צלב.

שוויון היא האידיאולוגיה של הקנאה. התעסקות אובססיבית באחר.
ישראל ישראלי שירת יותר בצבא וסיכן את את חייו יותר פעמים מרובם המוחלט של קוראי טור זה.
האם בשל כך יש לו צרות עין כלשהי כלפיכם? הוא פשוט גאה ושמח בזה! זהו כוחם של חלוצים.
קחו עצה – אם לא טוב לכם, או אם אתם לא שלמים עם מה שאתם עושים, הבעיה שלכם היא לא לרדוף את האחר. הבעיה היא אחרת.
כבד לך? אל תהיה מג"ד, אל תהיה קרבי, אל תעשה מילואים.
"המפקד, השירות האינטנסיבי בקרבי גורם לי לשנאת ישראל חריפה כלפי חרדים. מבקש לעבור תפקיד".
אנחנו מבינים לגמרי את הכאב והקושי אך הגאולה תתקדם איתך או בלעדיך, אל תהרוס לכולם.
גישה כזאת של צרות עין היא שהפכה את הציונות לפוסט-ציונות.
אם אתה נגד תקצוב של מי שלא שירת, אז תהיה קוהרנטי, למה אתה לא מדבר על הגיס החמישי הערבי, על שלטון ההגמוניה הרודני והמושחת ובכלל על תקציבים פי עשרות מונים לגורמים פוסט-ציוניים?
אם אתה מעקם פרצוף מול אמיתות פשוטות אלו, אז סליחה, אבל אתה במסע צלב נגד חרדים. עסוק בעצמך והתפלל על אחרים בענווה, לא בפטרונות ושנאה, גם אם הם באמת מוציאים אותך מדעתך.
ככה מתנהגים חלוצים.

ו. בעוד חמישים שנה יכתוב ארז תדמור את הספר הבא שלו. לא ברור אם יקראו לו "מדוע אתה מצביע יהדות ומקבל פרוגרס", או שיקראו לו "כיצד שינינו את ההיסטוריה של המדינה והעולם".
בשנים הקרובות נכריע בשאלה, האם אנחנו גדולים מספיק להנהגה. האם אנחנו בוגרים מספיק.
יכול גם להיות שעדיין לא. שאנחנו רק גלגל.
ברגע האמת של שיא מסירות הנפש והחלוציות שלנו, הזוהרות מול שיא הריקנות של ההגמוניה הישנה, האם לקחנו את ה'ז'יטונים' והתעסקנו בלחזר אחר מפגשי קפה ומאפה עם ארגוני מורדי 'אחים לנשק', והצטרפנו לקמפיינים נגד החרדים (בשם תורת הרב קוק כמובן)?
יכול להיות שזה מה שיקרה, פשוט מהסיבה שאנחנו לא מוכנים עדיין להתבגר. כן, זה כואב, אבל את הנצח אי אפשר לעצור. הוא רק יידחה בחמישים שנה. ימים יגידו.

המאמר מוקדש לכל אותן המשפחות היקרות שבזכותן עם ישראל ממשיך להילחם בעוז. בזכותכן כל המפעל הזה עוד יגדל ויתעצם, ולכן יישמר מקום של כבוד מיוחד

--- title: גיוס חרדים – כיצד? author: איתי אסמן date: 2024-10-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/625 --- # גיוס חרדים – כיצד?

לפני כחמש שנים התקיים בכנסת כנס של 'השדולה החילונית' על 'ההדתה בצה״ל'.
הנושא היה נראה לי מעניין אז החלטתי להגיע ולהקשיב.
נכחו שם ארגוני שמאל רדיקלי, ביניהם: 'הפורום החילוני', 'שדולת הנשים', 'המרכז הרפורמי לדת ומדינה', 'התנועה הקונסרבטיבית' ושאר ארגוני 'הקרן לישראל החדשה'. וכמובן, סגנית היוהל״ם שסיפרה לכולם על שיתוף הפעולה בינה לבין שדולת הנשים וכבדיחה ציינה שהיא צריכה לקבל חצי משכורת מהם. מיותר לציין שנוכחותי הייתה חריגה מאוד בין המשתתפים.
המושג 'הדתה בצה״ל' לא מכוון ל'כפייה דתית', אלא ל'נוכחות של דתיים בצה״ל'. בכנס הזה כולם דיברו על כך שהנוכחות המוגברת של דתיים בצה״ל תביא להדרת נשים ולכן צריך לערבב נשים וגברים יחד ולכפות זאת על הדתיים, אחרת תהיה הדרת נשים ולא תהיה מח״טית קרבית ולא אלופה בפורום מטכ״ל.
אחרי שעתיים של דיון הגיע שלב התייחסויות הנוכחים. רק לאחר שציינתי בפני עוזר יו״ר השדולה, חה״כ עמר בר לב, שאני רב צבאי במילואים קיבלתי את רשות הדיבור כראשון המתייחסים.
ציינתי בפניהם שבאתי להציל אותם מהמונולוג רב-המשתתפים ועכשיו הם ישמעו דעה שונה.
אמרתי שאני מסכים עם נציגת המרכז הרפורמי שצה״ל צריך להחליט – או לוחמות או לוחמים חרדים, כי אי אפשר לערבב את שניהם יחד (גם לדתיים אסור, אבל זה כבר סיפור אחר). באותו רגע חה״כ תמר זנדברג התעצבנה, לקחה את המיקרופון ואמרה ״אנחנו נגייס חרדים ונשים ביחד״.
אמרתי לה ״את רוצה לעשות להם חינוך מחדש״, והיא חזרה על דבריה.
עד כאן הסיפור.

חשוב שנדע מי לא רצה לגייס חרדים. אי אפשר להתחיל את הסיפור מאמצע הספר

א. לתפיסת עולמי הדתית, ראוי שהחרדים יתגייסו לצה״ל ויהיו שותפים לעול המצווה החשובה הזו. שום מגזר לא פטור משירות (את שקדני התורה לדעתי יש לפטור משום שהרוח גם בונה את העם והמדינה). אלו דברים פשוטים. עכשיו נותרה השאלה: איך עושים זאת?
אבל לפני כן, חשוב שנדע מי לא רצה לגייס חרדים. אי אפשר להתחיל את הסיפור מאמצע הספר.


קמפיין שילוב לוחמות בצה"ל בעקבות התקיפה באיראן


ב. ראשית, מי שלא רצה לגייס חרדים זה הצבא בעצמו. גיוס חרדים זה כאב ראש של תשתיות מורכבות. גם הלחץ מארגוני הנשים מחשש להדתה גרם לרמטכ״לים להיכנע לאג׳נדה פרוגרסיבית במקום לטפל בבעיות כוח אדם (יש מסמך המלצה של 'המכון למחקרי ביטחון לאומי' שלמען השוויון צריך לגייס נשים ולא חרדים). כלומר, השמאל ביחד עם צה״ל לא רצו לשלב חרדים. הלחץ הופעל גם על ועדת חוץ וביטחון לקצר את שירות הלוחמים כדי להגיע לשוויון עם לוחמות (במקום להאריך את השירות שלהן).
המצב הגיע עד כדי זיוף נתוני גיוס חרדים על ידי גורמים בכירים בצה״ל בשיתוף אכ״א ודובר צה״ל (חפשו ברשת). היה נוח להם להציג לציבור מצג שווא של גיוס חרדים, למרות שבפועל כלל לא התרחש (אגב, מי שזייף קודם ומי שלא שיתף פעולה – הודח).

ממשלות ישראל לדורותיהן לא רצו לגייס חרדים. זה הסתדר להן עם חוסר הרצון של צה״ל לגייס חרדים, יחד עם נוחות של ראשי המגזר החרדי לא להתגייס. ״זה נהנה וזה לא חסר״.

ואז החלה מלחמה אמיתית, לא עוד סבב קצר, ופתאום עוד קונספציה התנפצה לה לרסיסים. מה עושים כעת?


מסמך המלצות שצה"ל אימץ.

נכתב על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, יחד עם המכון למחקרי ביטחון לאומי


ג. במהלך השנים הצטבר חוסר אמון בין המגזר החרדי ובין מוסדות המדינה, בדגש על צה״ל, הבנוי על פקודות וכפייה (ככה צבא מתנהל).
תרמו לכך האג׳נדות הפרוגרסיביות של בכירי צה״ל נגד המגזר הדתי לאומי בקיצוץ זקנים, שילוב אגרסיבי של לוחמות, זלזול בפקודות הדת ועוד. רמטכ״לים שיקרו לרבני ישיבות ההסדר והפרו הבטחות. ואם זה לא מספיק, בימים אלו מונחים שני בג״צים נגד הרמטכ״ל – אחד לשילוב לוחמות בכל יחידות החי״ר והשני להכנסת חמץ בפסח לבסיסי צה״ל.
הרבנים הדתיים בעצמם לא יודעים איך להתמודד מול שטף הבעיות האלו.
ולכן חשוב למסגר את האירוע – יש כאן בעיית אמון.

איך פותרים את בעיית האמון ובעיית כוח האדם?

ד. בעיית אמון לא תיפתר על ידי כפייה. נקודה. למרות הכאב הגדול והמובן. תארו לכם שיחוקק חוק שכל זוג שהתגרש חייב לגור ביחד כדי למנוע עוול מהילדים.
חוץ מבעיית אמון, יש כאן גם פער תרבותי גדול מאוד. מישהו מדמיין בחור חרדי הנלקח בכוח ומשתלב במסגרת צבאית? זה כמו לשלב בכפייה בחור חילוני ללימוד תורה אינטנסיבי בישיבה. הכפייה תסייע? אם יחוקק חוק לימוד תורה זה יגרום לחילונים להתקרב או לשנוא את התורה?

״אבל 76 שנה מדברים איתם על הצבא וזה לא עוזר?? אז נמאס לנו לחכות!!״ אתם בטח תוהים.
אבקש מכם שוב לקרוא את סעיף א. לא דיברו איתם 76 שנה על גיוס לצבא. גם לא גנץ ולפיד. הדברים ידועים ומפורסמים. היה נוח לכולם שהם מוותרים על אופייה של המדינה ומנגד לא מתגייסים ולא שותפים בהוויה הישראלית.

השאלה היא האם אפשר להסתגל לשינויים תרבותיים ולבנות אמון?

התשובה היא כן, אבל לא בכפייה, ולא בבוז ושנאה (כמו הקמפיין הנוכחי), זו דרך קצרה שהיא ארוכה.
חשוב לדעת שבימים אלו יש אנשים טובים שבונים צעדים בוני אמון לשילוב חרדים, הרחק מהתקשורת. זו דרך ארוכה שהיא קצרה.

סיפור אישי – באמצע המלחמה הגיע אלינו למפקדת הגדוד חייל חרדי מישיבת פונוביז׳ (למד שם 6 שנים). שאלתי אותו מה קרה שפתאום החליט להתגייס, והוא סיפר שהוא וחבריו לא יכלו לשבת בצד בזמן שעם ישראל נלחם. אך הוסיף ואמר שאחרי קמפיין השנאה של חוק הגיוס הרבנים נתנו הוראה לא להתגייס כי הרגישו שיש כאן מלחמת תרבות. כלומר, ללא הקמפיין – החרדים היו מתגייסים יותר ויותר.

ה. תהליכים
בציבור הדתי לאומי גדלים במשך עשרות שנים על הביטוי ״קמעא קמעא״ (לאט לאט), כלומר – הגאולה בנויה בתהליכים איטיים ושורשיים ולא יעזרו צעקות 'עכשיו!'. הדברים נכונים לא רק להתקרבות למסורת ישראל, אלא אף להתקרבות החרדים ללאומיות. הדברים מתרחשים. אני משוחח הרבה עם חרדים ואחרי המלחמה השיח שלהם הרבה יותר לאומי. זהו תהליך שמתרחש בצורה טבעית. לכן קמפיין הגיוס בכפייה היה כל כך ציני ומרושע. הוא האט את תהליך הגיוס שלהם. אך התהליך לא ייעצר, הוא ימשיך, למרות השנאה.

הגאולה בנויה בתהליכים איטיים ושורשיים ולא יעזרו צעקות 'עכשיו!'

ו. הערה לפני סיום
כואב לי מאוד לראות את הנופלים יום יום. גם אני הולך לחלק מההלוויות והשבעה. אבל יש לי צער גם שחלק מהמגזר הדתי לוקח את הכאב הזה לקמפיין 'גיוס עכשיו של חרדים' בלי להבין שהדברים יקרו בתהליך. תרבות ואמון לא משתנים תוך יום. זה ילדותי ממש לחשוב כך.
אני מבין את מצוקת כוח האדם, מבין גם שרוצים להחזיר את החטופים עכשיו, מבין שיש גם בעיית חימוש וגם מבין שרוצים התיישבות עכשיו. אך צריך להחזיק את כל החשבון.
לפני המלחמה שוחררו 174 אלף לוחמי מילואים (במסגרת תפיסת 'צבא חכם וקטן') ואפילו אותם לא מצליחים לגייס עכשיו!
צריך לבנות חטיבות ואוגדות ולרכוש ציוד לחימה. אז גם אם רוצים לגייס עכשיו חרדים, אין היכן לשים אותם (אגב, לא ברור לי למה הקמפיין לגייס אותם מתייחס רק ליחידות קרביות ולא גם לפרקליטות הצבאית, לדובר צה"ל ול-8200).

גיוס החרדים יהיה, בהדרגה, מתוך צעדים בוני אמון, מתוך בניית מסגרות מותאמות ובלי איומים.

לפני סיום, בואו נכין את הקרקע לקמפיין התקשורתי ביום שהחרדים יתגייסו (מוזמנים לגזור ולשמור):

יחל קמפיין ש'הצבא נחטף על ידי משיחיים', 'צבא וינטרים', צבא פוליטי, עם קריאות שאסור לחילונים להתגייס לצבא כזה (כמו שיש עכשיו נגד המשטרה). הסרבנות תמוסגר כמשהו ערכי כמו ערב המלחמה. יגידו שחילונים לא צריכים להתגייס למלחמת המצווה של הדתיים וצריך לסגת מעזה ודרום לבנון, עדיף סבבים אינסופיים וכן שחטיבות החי״ר ויישובי הספר ישלמו מחיר דמים בגבולות, מאשר שליטה שלנו על עם זר וכיבוש משיחי. יוגשו בג״צים לשילוב נשים ביחידות החרדיות ועוד.
ואז הדתיים יבינו שקמפיין גיוס החרדים לא היה בגלל בעיית כוח אדם אלא בגלל משהו אחר, וככה אנחנו זזים מקמפיין לקמפיין כשהשמאל מנווט את ההגה ואנחנו נשארים בתודעת הגלגל.
עד שנשתחרר ממנה.

כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא.

ז. בנימה אישית. אני מודע לקושי הרב בקבלת דבריי. קשה להקל את העומס הרב המוטל על משפחות אדירות הנושאות בעול לאחר מאות ימי מילואים. ליבנו איתכן.
הדברים מיועדים לבירור הכללי, לא רק הפרטי. אך דעו לכם משפחות יקרות, שצרור לא ייפול ארצה, דווקא בגלל ההשקעה והמסירות שלכן, שכרכן יהיה כפול ומכופל. לא רק בעולם האמת, גם פה בע״ה.
הזכות העצומה שלכן עוד תשמש כאנרגיה עוצמתית מלאת הוד לבניית דורות לאור מסירותכן האצילית.

--- title: חשיבות הקמת ערוץ תקשורת לאומי, מסורתי וציוני author: איתי אסמן date: 2024-10-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/626 --- # חשיבות הקמת ערוץ תקשורת לאומי, מסורתי וציוני

ראשית, ברכות לדרג המדיני והצבאי שעסקו בתקיפת הרוע העולמי היוצא מאיראן.
בע״ה זו רק סנונית ראשונה שתבשר על הבאות.

והפעם נעסוק בחשיבות הקמת ערוץ תקשורת לאומי, מסורתי וציוני – בדגש על ערוץ 14.

אבל לפני כן, הקדמה.

התקשורת מתווכת לציבור את המציאות, היא אמורה לשקף את ערכי העם, להציף מידע, לבקר מוקדי כוח, להציף עוולות ועוד.

איננו חיים על אי בודד ולכן אין דבר כזה אדם שלא מושפע מהתקשורת.
גם אם אין לך שום אמצעי תקשורת בבית, אתה נפגש כל העת עם אחרים שיש להם.
כולנו מושפעים מהתקשורת ומהדרך שבה היא ממסגרת את השיח.
התקשורת מחליטה אם אירוע ימוסגר כ״הפיכה משטרית״ או ״רפורמה משפטית״.
הבחירה במילים היא שיקוף של האג׳נדה בה התקשורת אוחזת.

המציאות במדינת ישראל היא רוב ימני ומסורתי מובהק (כפי שרואים פעם אחר פעם בבחירות), אך מוקדי עיצוב תודעה, בדגש על התקשורת, מייצגים מיעוט הבז למסורת, לדת וללאום.
כך נוצר מחנק לציבור שמחובר לשורשים אך התודעה שהוא צורך מנסה לנתק אותו משורשיו.
זהו נס גמור המעיד על עוצמת הנשמה היהודית שהעם עדיין ימני ולאומי למרות שרוב מוסדות עיצוב התודעה הם מייצגים שמאל פרוגרסיבי המפרק זהויות.

זהו המקום ההיסטורי של ׳ערוץ 14׳!

ערוץ המבטא את רוח העם, מחזק את חיילי צה״ל, מבטא דעות אחרות מערוצי השמאל ומכבד מאוד את מסורת ישראל – לא משדר בשבת, מציין את ספירת העומר בשידור, משדר ממאהל הגבורה, מגישת חדשות המברכת בטבעיות ״שהכל נהיה בדברו״ באולפן לאחר צום, משדרים את תוכנית הדגל ׳הפטריוטים׳ בתוך סוכה כשרה, מראיינים רבנים בכבוד ועוד.

ערוץ 14 עשה מהפיכה תקשורתית בטלוויזיה שקשה להפריז בחשיבותה.
גם אחרי ביקורת עליו הוא ללא ספק מבטא בתקשורת את רוח המסורת והעם, מה שלא עשה אף ערוץ לפניו. הם מביאים פרשנים ביטחוניים שמחזקים את רוח הניצחון ולא כאלו שאומרים שאסור לכבוש את רפיח. זורעים הרבה מאוד אופטימיות בעם, לא מובילים קמפיינים להפלת הממשלה או הסתה נגד חרדים ודתיים.
רוב התקשורת הפכה מ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״ ל״כלב התקיפה של הציבור ונבחריו״ ולכן הרייטינג שלהם יורד כל הזמן, בצדק.

הערה לסיום – לאחרונה דובר צה״ל, תא״ל דניאל הגרי, בחר לתקוף את ערוץ 14 בגלל סרטון סאטירי על הרמטכ״ל הרצי הלוי.
לגיטימי לא לאהוב את הסאטירה הזו, אבל מפתיע לראות את דובר צה״ל תוקף ערוץ תקשורת אחרי שנה שלמה שצה״ל הותקף על ידי קמפיין עידוד סרבנות שהודהד בכל ערוצי התקשורת (חוץ מערוץ 14) ודובר צה״ל שתק ואף בחר להגן על ״אחים לנשק״.

יש לערוץ 14 כמה חסרונות, כמו לכל ערוץ תקשורת, אבל זה מתגמד לחלוטין מול התועלת הרבה שהם מביאים לעם ישראל

לאורך השנים ערוצי הטלוויזיה שידרו סאטירה נגד רמטכ״ל או מפכ״לים שלא התיישרו ׳לדעה הנכונה׳ ואף אחד לא התרגש.
רק השבוע התנהל מסע הכפשה שלם בערוצי התקשורת נגד המפכ״ל (דמות ממלכתית לא פחות מהרמטכ״ל) בגלל סירובו לקבל את הנחיית היועמ״שית ולא הייתה סביב זה שום סערה, על אף חומרת ההסתה נגדו.

אני ממליץ לא להתרגש מהדרמטיזציה שהשמאל מנסה ליצור נגד ערוץ 14 (בשיתוף דובר צה״ל). מדובר בעוד קמפיין שמנסה להשתיק את העם.

אהה ושכחתי לציין, יש לערוץ 14 כמה חסרונות, כמו לכל ערוץ תקשורת, אבל זה מתגמד לחלוטין מול התועלת הרבה שהם מביאים לעם ישראל.

בע״ה צריך שיקומו כמה שיותר ערוצי טלוויזיה, תקשורת ועיתונות לאומית, ציונית ומסורתית.

--- title: אנחנו מתעסקים בזה בכלל? author: אודי בן חמו date: 2024-10-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/627 --- # אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

א. לעולם, אבל לעולם, תפיסות עולם לקויות מייצרות נזק גדול יותר מכל דבר אחר.
ולהפך כמובן.

בענייננו –
לא לכבוש שטח, לא לצאת מכללי המוסר הנוצרי המנהל אותנו ולא לטפל בתפיסת העולם הקלוקלת זה טירוף.
אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

ב. מה שלא נעשה בכוונת מכוון ובזדון לפני שנים – תנאי גיוס הולמים לגיוס חרדים – אי אפשר לפתור ׳עכשיו׳!
עד היום לא ננטש הרצון הפטרוני ל'חינוכם מחדש'. אגב, גם לדתיים-לאומיים שכועסים עליהם עכשיו. ששששש.
שום סיסמה פופוליסטית ושום משחק בעצבים החשופים של הציבור לא יעזרו. הם רק יוסיפו שמן למדורה. אבל יש מי שזה משרת אותו, כמובן.
אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

אך אם אחרי שבתי העלמין מתמלאים שוב ושוב בעיקר בדתיים-לאומיים, אנחנו מתעסקים בעיקר בגיוס חרדים ובמקביל משאירים את ׳מערכת ההפעלה׳ כפי שהיא, אז סליחה, אבל יש לנו לאן להתקדם

ג. מה עם פתיחת השורות לחרדים לקורס טייס, 8200, אמ״ן, חטיבת המחקר וחיל החינוך?
שותפות בנטל עד הסוף, לא?
אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

ד. האם מי שמוביל את השיח הזה הוא עם קצף בשפתיים, זעם קדוש ושנאה? או שהוא דווקא מעריך את עולם התורה החרדי?
האם מובילי הנושא מודעים לבעיות התרבותיות העמוקות שיש בצה״ל?
אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

ה. אפשר כך להוסיף עוד ועוד. אך אם אחרי שבתי העלמין מתמלאים שוב ושוב בעיקר בדתיים-לאומיים, אנחנו מתעסקים בעיקר בגיוס חרדים ובמקביל משאירים את ׳מערכת ההפעלה׳ כפי שהיא, אז סליחה, אבל יש לנו לאן להתקדם.

דרוש טיפול שורש דחוף בתפיסות העולם!

לציבור הדתי-לאומי יש אשראי מוסרי כואב, שמשולם בדמים, להוביל את הבירור הזה, מתוך אחריות, ענווה וקור רוח.
אבל בשביל זה צריך שינוי מנטלי עמוק.
אנחנו מתעסקים בזה בכלל?

מתחילים מבראשית.

שבת שלום.

--- title: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד author: אודי בן חמו date: 2024-10-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/628 --- # עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד

זו לא עת להרבות בדברים.
הנה לפניכם צוואת המתעלים (לא הנופלים) ובקשת המשפחות:

א. מתנהלת מלחמת תרבות של ממש, ברמה הלאומית, על איזה נרטיב ייצרב בעם ישראל במהלך המלחמה ולאחריה.
הנרטיב הזה יכול להיות חומר גלם אדיר לזיכרון של גבורה, זהות יהודית, עוצמה וניצחון.
והוא גם יכול להיות הפוך חלילה, אם לא נהיה ערניים וחדים.
על חומר הגלם הזה ראוי להעמיד אומה גיבורה ומחושלת המתמודדת בביטחון עם כל קושי ואתגר.

ב. במהלך החג נפלו לוחמים בלבנון, ביניהם אביעד ניימן הי״ד ממצפה יריחו.
אביעד היה בן 31 ואבא לארבעה.
בקבוצת בוגרי הישיבה בה למד נשלחה ההודעה הבאה:
״לכל מי ששואל – המשפחה ביקשה להמשיך הקפות ואת שמחת החג כרגיל״.

ג. סיגל קרואניק, אלמנת רבשץ בארי הי״ד, היא חברת ’פורום הזיכרון הלאומי׳.
הפורום פועל לעיצוב נרטיב שייתן כוח, תקווה ותקומה לעם.

הקשיבו לדבריה האציליים המצורפים.
מחו דמעה וזקפו קומה.
יש לנו אחריות.
חג שמח!

--- title: איך נחגוג השנה את שמחת תורה? author: אודי בן חמו date: 2024-10-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/629 --- # איך נחגוג השנה את שמחת תורה?

א. הרבי מצאנז איבד בשואה את אשתו ו-11 ילדיו. יהודי שעבר איתו את הגיהנום כך סיפר:

"הייתי באושוויץ, ושם הייתה גבעה שהנאצים ימח שמם, היו נהנים להניח משא כבד על היהודים ולהריצם במעלה הגבעה. היהודים המורעבים והמותשים היו קורסים במעלה הגבעה, והרשעים היו הורגים אותם.

אני הייתי בעל כוח פיזי רב, והצלחתי לרוץ במעלה הגבעה. והנה, להפתעתי, לידי הצליח לרוץ יהודי שברירי, שמלמל כל העת בהתלהבות את הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

זה היה הרבי מצאנז שלאחר השואה נישא מחדש, זכה לשבעה ילדים והקים את חסידות צאנז מעפר וייסד את קריית צאנז ובית חולים לניאדו בנתניה.

ב. יהודה קנדל, גיבור ישראל (חברנו לקבוצה), הוא בעל עיטור המופת מהקרב בגבעת התחמושת.

בתו יעל שורק, שהייתה בחודש תשיעי להריונה, יחד עם בעלה אייל הי"ד, נרצחו בכרמי צור לפני כ-22 שנה.

כשהגיעו לכפר פינס בשבת להודיע ליהודה על הבשורה המרה, הוא שמע, הפנים וביקש מנציגי קצין העיר לחזור במוצ"ש.

שבת היא ואין אבלות בשבת.

את הבשורה הזו הוא שמר אצלו בקור רוח מבלי לשתף אף אחד מבני ביתו, עד סמוך ליציאת השבת כשהחלו עיתונאים להגיע אל הבית.

בהלוויה ביקש יהודה מהנוכחים לשיר יחד איתו את השיר ״אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי״.

ג. יעקב ומרינה מושיאשווילי שכלו את בנם נתנאל הי"ד בעזה לפני כ-12 שנה. יעקב שירת בעברו בגולני ונתי הי"ד הלך בעקבותיו.

אחיו, מיכאל, שירת גם הוא בגולני ולאחר שחרורו התגייס לשב"כ. בתחילת המלחמה הנוכחית קפץ מיכאל מביתו לאור ההבנה שאירוע חמור מתרחש בדרום.

מיכאל הי"ד נהרג בקרבות ליד זיקים ובבית העלמין הצבאי באשקלון קבורים, זה ליד זה, שני אחים, בנים למשפחה יקרה.

לפני כחודש הכניסה המשפחה ספר תורה בתהלוכה מרגשת ושמחה לעילוי נשמתם.

ד. אלישיב וידר הי"ד נהרג ערב חג הסוכות האחרון.

להוריו הגיעה הבשורה בשעת לילה מאוחרת.

למחרת הלכו בני המשפחה לבית הכנסת, התפללו כרגיל, בירכו ושרו הלל, מבלי לספר על כך לאף אחד כדי לא לפגוע בשמחת החג.

אשרי העם שאלו בניו.

אך עַם חפץ חיים ראוי שיסמן לעצמו מגדלורים ערכיים לאורם יש לחנך ובעקבותיהם ללכת

״וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״.

אין לנו טענות חלילה כלפי אף פרט.

ודאי לא כלפי משפחות שכולות שעולמם התהפך עליהם ברגע ויגונם גובר.

אך עַם חפץ חיים ראוי שיסמן לעצמו מגדלורים ערכיים לאורם יש לחנך ובעקבותיהם ללכת.

המשותף לסיפורים הללו הוא הערך הגדול העומד מחוץ לחייהם הפרטיים שבעבורו ראוי לחיות ואם צריך אף למסור את הנפש.

מי שאין לו ערך עליו הוא מוכן למות, בעומק העניין גם אין לו ערך עליו שווה לו לחיות.

בשורש שמחת תורה עומד ערך נצחי. אנחנו משתדלים עד כמה שידינו משגת  להתרומם אליו, לא להנמיכו אלינו.

למרות הקושי ולמרות הכאב.

כך מתחברים אל הנצח, כך מנצחים ובזאת אף מתנחמים.

מוזמנים למצוא לעצמכם את השמחה המתאימה לכם, דווקא השנה יותר מבכל שנה אחרת.

בישובי הדרום, במאהל הגבורה, בהקפות של ׳ראש יהודי׳ בת״א, או בכל מקום אחר.

נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה.

חג שמח!

--- title: המאבק שיורד עד שורש הקיום author: עזרא הימן date: 2024-10-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/630 --- # המאבק שיורד עד שורש הקיום

א. האיסלאמיזם ותקומת ישראל, זה לעומת זה

אלכסנדר זייד, המכונה השומר הראשון, מספר שהפרעות נגד יהודי הארץ שהחלו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לוו מראשיתן בקריאות 'אל אקצא בסכנה', קריאות שהגיעו אל החווה הקטנה שלו בגליל, הרחק לכאורה מכל מוקד של עימות דתי.

שתי דמויות סמליות הולידו את הפיכת האיסלאם לחזית החתירה תחת קיומו ותקומתו של העם היהודי בארץ.

חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הערבי-דתי בארץ ישראל, וחסן אל בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, יצרו יחד את חזית ההתנגדות לקיומה ותקומתה של ישראל, והפכו את ההתנגדות לישראל לתמצית קיומה של האיסלאם.

לכן, אך טבעי שהם הקשיבו היטב, תמכו ואימצו אל חיקם את מטרות הנאציזם, גרמו לספרים 'מיין קאמף' ו'הפרוטוקולים של זקני ציון' להיות חלק אינטגרלי מספרות האיסלאמיסטים.

את שנאת המוות הנאצית מיזגו בדרך ובתפיסה איסלאמיסטיות: מאבק דתי עתיק על זהות העם הנבחר, המתבטא בשאלת הריבונות על הארץ, ירושלים והר הבית.

שניהם (יחד עם מחוללי המהפכה האיסלאמית באיראן) למדו מהנאציזם את אידיאולוגיית ההשמדה של ישראל, אך לכל אחד מהם היה דגש מיוחד: חאג' אמין התמזג לגמרי עם הנאציזם ופתח את הסניף הארץ-ישראלי של התנועה הנאצית, שהיווה לאחר מכן השראה למי שהקים את אש"ף.

האחים המוסלמים שמו דגש חזק יותר על העלייה לגדולה של האיסלאמיזם בעולם, והיו בית היוצר של חמאס ועוד תנועות טרוריסטיות איסלאמיות.

החתירה תחת קיומנו ותקומתנו בארץ ישראל רצופה מהרגע הראשון בשילוב מלא של אידיאולוגיה נאצית בתוך תפיסה איסלאמיסטית. האידיאולוגיה הנאצית יצרה את שנאת המוות לעצם הקיום של היהודי, האיסלאם תרם את מסירות הנפש למניעת תקומתם של ישראל בארץ. החיבור שלהם יחדיו יצר את האיסלאמיזם, ראש החץ נגד תקומת ישראל באחרית הימים.

החתירה תחת קיומנו ותקומתנו בארץ ישראל רצופה מהרגע הראשון בשילוב מלא של אידיאולוגיה נאצית בתוך תפיסה איסלאמיסטית

ב. מלבוש לאומי חילוני מתעתע – לנקודת העומק של הקיום היהודי ואנושי

אחרי קום המדינה, דרכם של האחים המוסלמים הודחקה קצת הצידה משך עשרות שנים, וההתנגדות לישראל התלבשה בלבוש חילוני של מאבק לאומי-ערבי.

דבר זה גרם למי שזהותו היהודית הייתה לאומית חילונית בלבד, לדמיין סכסוך של ניגוד בין שני לאומים.

אך בדור האחרון הלבוש הלאומי בלבד של אויבנו הולך ומתנדף, וצבאות הטרור האיסלאמונאציות מזקקות את המאבק לנקודת העומק הבראשיתית שלה:

מאבק מטפיזי על מהות האדם והקיום האנושי וחתירה נגד עצם הקיום היהודי.

הקו המחבר יחד את היטלר, חאג' אמין, חסן אל בנא, סייד קוטב, המשטר של איראן, אש"ף, חמאס וחיזבאללה – הוא היסטורי ומהותי כאחד.

זו לא התנגשות בין אינטרסים לאומיים, אלא זה מאבק נגד כל מה שישראל מייצגת בעולם.

ג. קוצר הראות של ציונות לאומית מחולנת

הציונות, שינקה ממקורות לאומיים חילונים בלבד מכל רחבי העולם, הצליחה לראות את אויביה רק דרך משקפיים של שאיפות לאומיות. ציונות כזו לא מסוגלת להתמודד עם מקורות היניקה של האחים המוסלמים, עם תרבות המשלבת בתוכה מסירות דתית עד כלות הנפש יחד עם אידיאולוגיית השמדה נאצית כלפי ישראל.

אי אפשר לעשות איתה משא ומתן או להגיע איתה להסדר. היא זרה למושגים 'אופק מדיני' ו'היום שאחרי'.

היא תיסוג רק מפני מסירות נפש גדולה ממנה, אמונה שורשית עמוקה ממנה, ברכת שמים על ישראל ושילוב קטלני של כל זה עם כישרון יהודי וישראלי בלתי רגיל כתמיד.

אנחנו זקוקים לכל הכוחות בעם ישראל, ללא ספק, אבל לצד זאת אנו זקוקים לשינוי פרדיגמה ביחס בין הכוחות, כדי לייצר את השילוב שיכול להכריע את הגרעין הקשה ביותר של שנאת ישראל וחתירה תחת תקומתם, המגיע מהאיסלאמיזם הנאצי של האחים המוסלמים.

באהבת החיים של בני אברהם ויצחק יש יותר התמסרות מאשר באהבת המוות של האיסלאמיסטים

ד. הכוחות שאנו מצמיחים בעת הזאת

כדי להתמודד עם כל אלו אנו זקוקים לשורשים הרבה יותר עמוקים מאשר ציונות סטייל זכויות לאומיות חילוניות. זה היה מספיק מול נאצר ואסד, לא מול חמינאי וסינוואר, היונקים מסייד קוטב היונק מהיטלר, היונק משורש קיומו של עמלק בעולם.

שם צריך אנרגיות הנוגעות בשורש קיומנו כיהודים.

מאז הצהרת בלפור הכוחות האיסלאמיסטיים מכנים את כל מלחמותיהם 'מלחמות ירושלים'. מאז הצהרת בלפור הם נאספים למלחמה בגלל ירושלים, ועל ירושלים.

אלכסנדר זייד, על אף גבורתו וחלוציותו יוצאות הדופן, אולי לא הבין למה.

לוחמי חרבות ברזל מבינים למה הרבה יותר, ולכן יש לנו נשק הכרעה קריטי שלא היה מספיק בשימוש עד הדור הזה, נשק שהאיסלאמיסטים לא יכולים להבין.

הרב קוק כותב שעקידת יצחק הייתה ניסיון לאברהם ויצחק אוהבי וחפצי החיים, האם הם מסוגלים להיות מסורים עד הקצה כמו התרבויות הפראיות שסביבם.

האיסלאמיסטים בונים שוב ושוב על אהבת החיים שלנו כדי לחתור תחת קיומנו, אבל באהבת החיים של בני אברהם ויצחק יש יותר התמסרות מאשר באהבת המוות של האיסלאמיסטים.

וזה מה שיקח אותנו לשלב הבא, שלב אחד קרוב הרבה יותר לברכת ה"שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", שאנחנו מייחלים לה מימים ימימה.

--- title: עוד על סוגיית הניצחון author: איתי אסמן date: 2024-10-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/631 --- # עוד על סוגיית הניצחון

סוגיית גיוס החרדים, ודאי בעת מלחמה, נוגעת במערכת העצבים הכי רגישה של החברה הישראלית.

זהו נושא עקרוני וערכי המצריך בירור בפינצטה עדינה, לא בפטיש ואִזמל גסים.

ויותר מכל, חשוב לעסוק בכך מתוך מבט כללי ככל הניתן.

כרגע המבט מתמקד בשאלות (החשובות): ״איך זה יכול להיות שמגזר שלם יהיה פטור מגיוס?״, ״האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?״, ״זה חילול השם שחרדים לא מתגייסים״, ״המילואימניקים קורסים תחת הנטל״.

ממילא, הטענה המתבקשת היא: ״יש כאן חוסר צדק בלתי נסבל וחייבים להגיע לפיתרון מיידי, ללא פשרות״, והפתרון הוא ברור: ״גיוס חרדים עכשיו!״.

לא נתעלם מהטענות האלו, אך חשוב להוסיף זוויות מבט נוספות למערכת החשיבה שלנו.

בואו נצא רגע ב׳זום אאוט׳.

א. עיקר וטפל.

שאלה: מה הדבר הכי חשוב כעת במלחמה? תשובה: הניצחון.

במלחמה קיומית מול אויב רצחני – חיסולו הוא הדבר הכי חשוב שיש, וכן החזרת החטופים.

שאר הערכים צריכים לשרת את הערכים האלו.

כעת השאלה, מה צריך לעשות כדי לקדם ערכים אלו?

החלטה שאנחנו רוצים לנצח. כיבוש השטח שהאויב נמצא בו. הקמת רצועת ביטחון ושליטה צבאית בו, ויש האומרים גם התיישבות כדי לגרום לאויב להבין שהפסיד.

האם בכירי מערכת הביטחון נמצאים בתודעה הזו?

האם כך הם תופסים את הניצחון? או שהם רק רוצים לחסל את ראשי ארגוני הטרור ולסגת עד הסבב הבא?

הבעיה המרכזית אינה כוח האדם, אלא ׳המדיניות׳.

גם אם יהיו עוד ארבע אוגדות של חרדים – ללא שינוי המדיניות, זה לא יספיק. ׳הקונספציה׳ עודנה חיה ובועטת.

נעמיק עוד.

במקום שהמגזר הדתי, המקריב בענווה הכי הרבה במלחמה הזו, יאמר מה דעתו על המדיניות של ראשי מערכת הביטחון ויעשה קמפיינים לשנותה לטובת הניצחון, הוא עסוק בתודעת הגלגל ובעיית כוח האדם

ב. תודעת גלגל ותודעת נהג.

המחנה הלאומי אידאליסט מאוד, והטמיע בקרבו את אמרתו המפורסמת של טרומפלדור ״אם צריך גלגל אני גלגל״, כביטוי למוכנות להתמסר לכל משימה לאומית שתוטל עליו.

השמאל המושתת על אידאולוגיות של כוח ושליטה תמיד אמר ״אם צריך נהג, אני נהג״. כלומר, חתירה לעמדות מפתח ולקידום המדיניות שהוא מאמין בה על כלל אזרחי המדינה (כמובן, אם יש נהג אחר צריך להדיח אותו).

וכך, בערך, מתנהל הדיון הציבורי:

הימין: ׳אם צריך גלגל אני גלגל׳.

השמאל: ׳מעולה, אני הנהג׳.

הדתיים: ׳למה החרדים לא גלגל כמונו?'

כלומר, במקום שהמגזר הדתי, המקריב בענווה הכי הרבה במלחמה הזו, יאמר מה דעתו על המדיניות של ראשי מערכת הביטחון ויעשה קמפיינים לשנותה לטובת הניצחון, הוא עסוק בתודעת הגלגל ובעיית כוח האדם.

נעמיק עוד.

ג. עבדים ואדונים

מי שנמצא ברשתות החברתיות חשוף לקמפיין השמאל, בשיתוף חלק מהדתיים – לגיוס חרדים, עכשיו!

מדוע לא היה קמפיין של המגזר הדתי, למשל נגד 'אחים לנשק' וקריאות ההמרדה והסרבנות?

הרי הצבא הוא ערך עליון, וגם הממלכתיות.

מדוע לא יצאו קריאות ״האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?״, כלפיהם?

או טענה שזה ׳חילול השם׳ לפגוע בצבא?

הרי אותן טענות שמופנות כלפי החרדים, היו יכולות להיות מופנות לקריאות הסרבנות ופגיעה בביטחון ישראל.

לא רק שלא היה קמפיין כזה. להיפך, אנשים חשובים עלו אליהם לרגל וניסו לפייסם. אמרו להם ״אנחנו לא יכולים בלי הדעות שלכם״ ו״אנחנו זקוקים לכם״.

לעומת זאת, כלפי החרדים אומרים ״נשלול לכם את כל הזכויות״ ו״אנחנו יכולים בהחלט בלעדיכם״.

יש שיאמרו שאנשי השמאל החילוני הם ׳תינוקות שנשבו׳. המושג ״תינוק שנשבה״, כמו עוד הרבה מושגים תורניים, סולף לחלוטין.

המושג מתייחס לאדם שלא שומר תורה ומצוות בגלל החינוך שקיבל או התרבות שגדל עליה.

אבל אדם ששדד בנק הוא לא ״תינוק שנשבה״, משום שלא צריך להיות דתי כדי להבין שזה פשע. כך גם לקרוא לסרבנות במציאות הביטחונית שמדינת ישראל נמצאת בה, זה פשע אנושי שהמושג ״תינוק שנשבה״ לא שייך בה.

העובדה שחלק מהדתיים לא הוכיחו אותם אלא עלו אליהם לרגל מוכיחה שאנשי השמאל הם ״בוגרים ששובים״, הם האדון המעצב לא רק את המדיניות אלא גם את המוסר.

ממילא, אין אפשרות להוכיח אותם ולומר להם שמה שעשו זה ״חילול השם״ או ״חילול האנושות״, אלא יש לדבר אליהם בהתפייסות ולנסות לשכנע אותם שלא יקראו יותר להמרדה, בבקשה.

לעומתם, אל החרדים יש לדבר בשפה בוטה, מלווה בסנקציות, פסוקים מהתורה ואמירה ברורה שזה חייב להיות עכשיו!

ההבנה שאנחנו נמצאים כרגע בתודעת גלגל תאפשר לנו להשתנות ולהשתמש ברוח הגדולה והאידאלים שיש במחנה הלאומי כדי לקדם מדיניות של נהג

ד. עשיתי הבחנה בין עיקר לטפל, כדי להסביר שלדעתי העיקר זה לא בניין הכוח אלא בניין המוח. הגדרת הניצחון תביא לשימוש נכון בכוח האדם, להימנעות מסבבים אינסופיים וסיכון מיותר של לוחמים, ולהפסקת נסיגה ממקומות שנכבשו בכדי לכבשם מחדש (נפילת המח"ט אמש הייתה בג׳באליה, שנכבשה בתחילת המלחמה. למה יצאנו משם?).

הגדרת הניצחון והבירור שלו גם יביאו למוסר מלחמה מנצח ולא למוסר נוצרי המסכן חיי לוחמים.

ההבנה שאנחנו נמצאים כרגע בתודעת גלגל תאפשר לנו להשתנות ולהשתמש ברוח הגדולה והאידאלים שיש במחנה הלאומי כדי לקדם מדיניות של נהג. לנהג אחראי יש לגיטימציה ותוקף מוסרי גם לשים את הגלגלים במקום הראוי להם.

לאחר שנשתחרר מתודעת העבדים, נפסיק להתנצל מול הגמוניה מבולבלת הקובעת לנו מה מוסרי ומה לא.

ה. לסיום, אני תוהה – אם הזעם הוא על הדם הרב שנשפך, מדוע הוא מופנה נגד החרדים ולא נגד צמרת ביטחונית שהפקירה אזרחים, אפשרה מסיבה סמוך לגדר ונרדמה בשמירה?

הרמטכ״ל ממשיך בתפקידו שנה שלמה ועוסק במינויים, ללא ביקורת ציבורית, בעיקר לא מהציבור הדתי.

אם כבר עושים קמפיין, הייתי ממליץ למקד אותו בהחלפת צמרת צה״ל והפרקליטות הצבאית.

זו דעתי כדתי-לאומי, משרת מילואים ששירת כמה חודשים בעזה.

זה הדבר הראשון שצריך לעשות כדי לנצח במלחמה.

במקביל, אפשר לטפל בסוגיית גיוס החרדים, שצמרת צה״ל מעולם לא רצתה אותם ולא בנתה להם מסגרות מתאימות. להיפך, היא סגרה יחידות צבאיות וקידמה ״צבא חכם וקטן״.

גיוס החרדים יתרחש בהדרגה, ולא בגישת המהפכות של השמאל – שלום עכשיו! חטופים עכשיו! גיוס חרדים עכשיו! (מעניין לשים לב שכל מדיניות שינוי כלפי השמאל חייבת להיות בהסכמה רחבה בלבד ובהדרגה, ללא כפייה).

והערה לסיום. טרומפלדור לא רק שאף להיות גלגל.

היה לו חזון לאומי, הוא אמר ״במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו״. וכן ביחס לטענת ״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו כאן״, משה רבינו אמר זאת לבני גד ובני ראובן בתור קריאה להשמיד לחלוטין את האויב ולרשת את הארץ.

הגלגלים תמיד ילכו לאור מי שמחזיק בהגה.

--- title: זו תהיה שעתם הגדולה ביותר של עם ישראל ושל היהדות author: בן יעקב סבו date: 2024-10-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/632 --- # זו תהיה שעתם הגדולה ביותר של עם ישראל ושל היהדות

א. נתחיל מהסוף:

כולנו מכירים מקרוב את העומס על האישה והילדים כשהבעל במילואים, ואת הדאגה של האמא לבן שלה בלבנון.

ראוי להצדיע להן.

אנחנו גם גאים בזכות להילחם בשם עם ישראל, ולדעתי האישית החרדים מפסידים מצווה ענקית, להילחם בתוך "מַעַרְכוֹת אֱלֹוהִים חַיִּים", כדברי דוד המלך.

לפני עשר שנים, בלחימה בסמטאות בית חנון ובית לאהיא, בעודנו צדים צלפי אויב, מלכודים ומנהרות, תחושה זו היא שעיצבה את אישיותי ואת תהליך החיבור המחודש שלי לזהותי היהודית. את אותה רוח ואף יותר פגשתי גם במלחמת התקומה הנוכחית, כמ"פ, וכרס"ן בחטיבת צנחנים.

אולם ביציאתי מהקרבות נחרדתי לגלות, שאת בת-קול המסירוּת של חבריי למלחמה גנבו צייצנים ציניים לשם ליבוי שנאה נגד החרדים.

אנחנו נלחמים באיסלאם ובעוזריו – הפרוגרס והדיפסטייט, והכל בזכות הרוח היהודית – ובבית מנצלים אותנו להסברה שהבעיה היא בכלל החרדים.

לכן, ברצוני לנתח כרגע בשכל חד את הסוגיה העומדת לפתחנו.

היינו מצפים למשל ממקום כמו מכינת ׳בני דוד׳ בעלי, שעל זכויותיה בתחום הצבא והתורה לא צריך להרחיב, שדווקא הם יצאו ברוב שצף וקצף נגד 'החרדים המשתמטים'; אך עינינו רואות שהם דווקא לא עושים זאת.

למה??

בואו נתחיל.

אנחנו נלחמים באיסלאם ובעוזריו – הפרוגרס והדיפסטייט, והכל בזכות הרוח היהודית – ובבית מנצלים אותנו להסברה שהבעיה היא בכלל החרדים

ב. מי שלא מבין מה זה ה'פרוגרס' – אידיאולוגיית פירוק הזהויות, וה'דיפסטייט' – הקבוצות הגלובליסטיות שבעזרת שליטה בפקידוּת מנסות לגנוב את המדינה מהעם, לא יוכל להבין את אתגרי הדור.

מי שמבין לעומק תהליכים רעיוניים-תרבותיים המתרחשים בעם ישראל, ולהבדיל בעולם, גוזר מהם סדר עדיפויות של האתגרים הניצבים לפתחנו באופן קיומי ודחוף.

רשימה חלקית ביותר של אתגרי התקופה תהיה בנויה מ:

  1. תיקון מערכת המשפט
  2. מוסר מלחמה נוצרי קלוקל
  3. הריקבון הפוסט-ציוני והפרוגרסיבי באקדמיה
  4. הריכוזיות והרגולציות בשוק
  5. הנרמול והאִתרוּג הפלילי של האנרכיה האלימה של קפלן
  6. מרד המידור הבטחוני בליל שמחת תורה וההפיכה הצבאית הפסיבית בחודשים שלפניו
  7. הדיפסטייט
  8. לחץ להחלפת ראשי מערכת הביטחון
  9. שליטה ישראלית בעזה ובלבנון
  10. הריכוזיות במערכת החינוך
  11. התקשורת
  12. מימון התרבות והספורט
  13. ההשתלטות וההתחמשות של הבדואים בנגב
  14. הרשות הפלסטינית
  15. משפטי נתניהו, הרדיפות והאכיפה הבררנית כלפי הימין
  16. המאבק על רוב יהודי בארץ
  17. הלגיטימציה של 'האחים המוסלמים' בממשלה

ועוד ועוד כל כך הרבה…

ג. מי שמבין בפרוגרס ובדיפסטייט, מבין שכל אחת מהסוגיות שלעיל היא קיומית לעם ישראל, וגם בת-שינוי בטווח קצר אלפי מונים מסוגיית גיוס החרדים, אם רק היינו יורדים לעומק הסוגיות.

אבל לפרוגרס יש שיטה.

התווה אותה סול אלינסקי, היהודי הוגה המהפכות המפורסם שכתב את הספר "כללים לרדיקל – איך לפרק חברה", שהוא ה'תנ"ך' של ארגוני אנרכיה כמו ׳אנטיפה׳ ותומכי חמאס באמריקה, וכמו הקפלניזם פה אצלנו.

בספרו הוא מסביר, שאחת השיטות לפרק חברה היא לקחת סוגיה קטנה שנויה במחלוקת, כמו שמוצאים סדק קטנטן בבית גדול מאוד, ולהפיל את כל תשומת הלב הציבורית על הסדק הקטנטן, מה שמהווה מסך עשן המעוור את עיני החברה מלראות את התהליכים האחרים הקורים במקביל.

יודגש: אכן יש לנו מחלוקת עם החרדים בעניין התגובה הנכונה לתרבות החיצונית.

הם, מתוך דאגה עמוקה ליהדות, החליטו לבנות מעין 'תיבת נח' שתשמור עליהם מהרוחות האידיאולוגיות המנסות לפרק את הזהויות.

האם יש לנו איתם גם מחלוקת 'פְּנים בית-מדרשית'?

כן.

האם מחלוקת כזאת מתלבנת באינטרנט ע"י ליבוי שנאה לחרדים וליהדות בכלל, מפני שיש להם שיטה שונה בהלכה?

האם הצטרפות לקמפיין של אהוד ברק ושקמה ברסלר היא הדרך לגייס לצבא ולו חרדי אחד?

ד. בנינו נהרגים במלחמה לא משום שהחרדים לא מתגייסים, אלא בגלל מוסר מלחמה נוצרי ופקידות ביטחונית ומשפטית שלא מוכנה לקבל את רצון העם ואת מוסר העם.

במקום להגיד "אנחנו משלמים פה בדם, ואנחנו גם הרוב; ראוי לשתף אותנו באחיזה בהגה הלאומי!", אנחנו מצטרפים לקמפיינים שמשמעם 'למה החרדים לא מתים יחד איתנו'.

זה מזעזע.

מבחינת הפרוגרס והדיפסטייט, מדובר בחלום שמתגשם.

הציבור שמשלם את המחיר הכי גבוה לא רק שאינו מתיימר להשפיע על המדיניות במלחמה, אלא שבזמן שמעיפים את קציניו הבכירים בבוטות חצופה מצה"ל הוא מצטרף למעיפים ונהיה 'חייל' בקמפיינים של קפלן לפירוק הממשלה של הרוב היהודי. מי היה מאמין?

מה מאפיין את כל אותם קמפיינרים ציניים המבטיחים הבטחות כתובות על קרח, כאילו הם אלו שיצליחו להיות 'יותר ימין מימין' ולגייס את החרדים, אם רק תתנו להם את המושכות?

אני חושב שהדברים ברורים.

מה שחשוב עבורנו כרגע זה להיות בראש החץ הכלל-עולמי להכרעת הטוב את הרע

ה. אז איך טעויות כל כך פשוטות מצליחות לתפוס?

בראש ובראשונה כי זה מנצל בורות.

שוב, מי שלא מבין מה זה פרוגרס ודיפסטייט לא יצליח לדייק פה.

כשאנחנו נבין מה חשוב ודחוף, זו תהיה שעתנו הגדולה ביותר.

את מסירות הנפש האלוקית הבלתי נתפסת בשדה הקרב נמנף לאחדות כל הכוחות האמוניים והלאומיים של הרוב היהודי, להגדלת יוקרתן של התורה והיהדות שמכוחן הכל מתחיל, להזזת הדיפסטייט והפרוגרס ולהובלת העולם להכרעת מערכה כלל-עולמית.

אסור לנו לתת לכמה קמפיינרים ציניים לגנוב את קול הזעקה של חבריי ושלי שחוזרים מהקרבות – בזמן שמשפטנים ופקידי ביטחון מרדניים לא מאפשרים לעם להכריע – רק כדי לגלות שסוחרים בדם שלנו כדי להשניא חרדים.

לפני חמישים שנה גם הציונות החילונית הייתה בראש מוסרי הנפש במלחמות. אך כיום נשארה ממנה בעיקר אידיאולוגיה פוסט-ציונית.

מי שיראה בשליחות שלו עצמו בצבא ובמלחמה עול מעיק, שגורם לו לעין רעה על חרדים, עלול לסיים באותו מקום של ייאוש מהציונות והגאולה.

נוסף לבורות, הטעות שלנו כדתיים-לאומיים קשורה גם ל'קבוצת הייחוס' שלנו.

האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע המסורתיים לא מובילים קמפיינים נגד חרדים, ואדרבה, כשהם מחפשים יהדות הם בדרך כלל פונים דווקא לחרדים? אולי זה קשור לנטייה הטהרנית של הדתיים-הלאומיים לרצות לקבל שוב ושוב אישור מהשמאל הקיצוני, בואכה האחים המוסלמים?

לסיכום:

תהליכים חברתיים-תרבותיים לוקחים זמן.

הפער של הדור הקודם בין החרדים לציונות החילונית שינה את פניו בדור הזה, כי החילוניות בכללותה היא כבר פוסט-ציונית, ואילו החרדים מתקרבים בצעדי ענק לחיבור למדינה ולגאולה, כל עוד לא תוקפים אותם או כופים עליהם תרבות זרה. במובן מסוים, התפקידים בדרך לחילוף.

מה שחשוב עבורנו כרגע זה להיות בראש החץ הכלל-עולמי להכרעת הטוב את הרע.

חשוב להבין, המציאות היא השתלמות, היא איננה בנויה מחיפוש אלים אחר צדק קוסמי 'עכשיו!', שיוצר בסוף צרות עין, אלא היא התקדמות איטית מתוך האפשר.

בואו, גם אנחנו כנראה לא הייצוג המושלם של דוד המלך עדיין. לאט לאט.

שמרו על מבט גדול, מבט של נצח. זה מסדר את המחשבות.

--- title: שומרי אדמות המולדת — בעלי החוות ביהודה ושומרון, ו'נערי הגבעות' author: איתי אסמן date: 2024-10-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/176 --- # שומרי אדמות המולדת — בעלי החוות ביהודה ושומרון, ו'נערי הגבעות' א. לפני הפרטים, נקדים הקדמה חשובה שבלעדיה קשה להבין את תרומתם. **ארץ ישראל היא נחלת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב.** המרכז ההיסטורי והתנ״כי של עם ישראל נמצא בערי יהודה ושומרון. ואף יותר מכך: עתידנו תלוי בשמירה על הגוף הלאומי, הלא היא ארץ ישראל. **מדובר במרכז הארץ מבחינה טופוגרפית והיסטורית.** העיר תל אביב, אם תרצו, היא "עוטף איו״ש". ב. בהסכמי אוסלו, שטחי ארץ ישראל — אליה נכספו דורות ובה התהלכו אבותינו — חולקו לשטחי B ,A ו — C. שטח A — מהווה 20% משטחי איו״ש ונמסר לערבים, ואסור לישראלים להכנס לשם. שטח B — נמסר לשליטת הרשות הפלסטינית, אך מבחינה ביטחונית ישראל שולטת בו ונכנסת רק לצורך פעילות מבצעית. שטח C — נמצא בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, ומהווה 60% מיהודה ושומרון. ג. בשטחי C מתנהלת מלחמה קשה ולא מדוברת מספיק בקרב הציבור. הרשות הפלסטינית משתלטת על שטחים אלו כדי לבנות בפועל מדינה פלסטינית. הבנייה (הבלתי חוקית) האינטנסיבית של הערבים מתבצעת בשטחי C. **בנייה בעיקר בצירים מרכזיים, כדי לחנוק את ההתיישבות היהודית.** הערבים בונים פי 10 מהיהודים בשטחי C. עד שהבינה תנועת ׳אמנה׳, שכדי להתמודד עם הפצצה המתקתקת הזו **יש להקים התיישבות חקלאית בשטחים הפתוחים של שטחי****C****.** > הם חיים בתנאים מאוד קשים, ללא אופק כלכלי, תוך סיכון חייהם האישיים, למען מטרה אחת בלבד — לשמור על נחלת האבות למען הדורות הבאים ד. למה חקלאית דווקא? משום שהקמת יישוב מוסדר היא מאוד מאוד קשה, עקב מגבלות בירוקרטיות מתישות. ה. **לאתגר הזה נרתמו מאות אנשים, מוסרי-נפש גיבורים.** הם חיים בתנאים מאוד קשים, ללא אופק כלכלי, תוך סיכון חייהם האישיים, למען מטרה אחת בלבד — לשמור על נחלת האבות למען הדורות הבאים. **כיום הדברים גם מתואמים עם גורמים מדיניים וצבאיים, המבינים שהתיישבות היא חלק מתפיסה בטחונית.** ו. **שומרי אדמות המולדת הללו, תוך עשר שנים, תפסו מעל 300 אלף דונם(!)** מדובר על מהפך היסטורי בסדר גודל של גאולת עמק יזרעאל (יהושע חנקין, עד סוף ימיו, רכש כ — 750 אלף דונם). האנשים — אנשים חלוצים, צנועים, עם מסירות נפש כפשוטו. הם עוסקים ברעיית צאן, בחיבור עמוק לאדמת ארץ ישראל, חיים בצניעות וגם שומרים על קדושה וטהרה (מתחתנים בגיל צעיר). ז. חלק מהנערים שגרו שם שירתו בצבא ביחידה שנקראת ׳ספר המדבר׳ (היחידה שלפי הפרסום חיסלה את סינוואר). מדובר במאבק היסטורי שמתנהל על ידי עשרות משפחות בלבד ובעלי חוות, ונערים צדיקים שמצטרפים אליהם. הם חיים בתנאים לא פשוטים בקיץ ובחורף. לעיתים, כשהבעל בצבא, מחזיקה האשה לבדה את החווה ומטפלת גם בילדיה במסירות. כל זאת בהוויה של סכנת חיים תמידית. ח. לא לחינם, השבוע פורסם שבריטניה, המקדמת מדיניות אנטישמית, הטילה חרם על 'אמנה' ועל חלק מהחוות. **הם מבינים את האירוע ההיסטורי שמתרחש כאן. קל להם להלחם במשפחות האלו, שלכאורה אין להן גיבוי משפטי של מדינת ישראל.** ט. כדי לקדם את המדינה הפלסטינית, אנרכיסטים רבים הפועלים במימון זר מגיעים כדי להתיש, להפריע ולקדם בנייה פלסטינית. הם מכוונים לעצור את נקודות האחיזה של היהודים ועושים שם פרובוקציות. לעיתים מגיעים הדברים לעימות, וזה מה שמתפרסם לרוב לעיני הציבור בתקשורת, בצורה מאוד חלקית ומגמתית. > כמעט שכחתי, הם לא מושלמים ולא בטוח שכל פעולה שלהם "בסדר", כמו בכל מקום נורמאלי. אבל לצייר אותם כאויבי המדינה — זהו עוול גדול. ההיפך הוא הנכון י. הנערים האלו הם אנשים פשוטים מאוד, אך יש בקרבם אידאלים חזקים וחיבור עמוק לזהות היהודית. הם מלאים באהבת ישראל וארץ ישראל. **חלקם נרתם מיד בתחילת המלחמה לסייע בריתוך מיגון לטנקים, באלתור שרק נערי הגבעות, המייצרים יש מאין, יכולים לבצע.** הם לא תמיד יודעים להתנסח באופן רהוט ולהסביר את עצמם וזה גם לא מעניין אותם. אך הם נושאים על גבם מאבק לאומי (ולדעתי גם קוסמופוליטי). לא אכפת להם מהביזיונות שהם סופגים בגלל האהבה הגדולה שלהם לארצם ולתפקידם ההיסטורי. כמעט שכחתי, הם לא מושלמים ולא בטוח שכל פעולה שלהם "בסדר", כמו בכל מקום נורמאלי. אבל לצייר אותם כאויבי המדינה — זהו עוול גדול. ההיפך הוא הנכון. חשוב להבין מה הם עושים למען כל ישראל, במקומות שבהם מדינת ישראל לא יכולה — או לא רוצה — לפעול, עקב לחצים בינלאומיים. אתם מוזמנים ללכת לבקר בחוות האלו, להגיע לשם בשבתות, להשלים להם מניינים, לתרום להם, ובעיקר להתבשם מרוח חלוצית חדשה-ישנה. מועדים לשמחה. --- title: בין חיסול סינוואר ימ״ש לנפילת לוחמי סיירת גולני הי״ד author: סוללים דרך date: 2024-10-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/633 --- # בין חיסול סינוואר ימ״ש לנפילת לוחמי סיירת גולני הי״ד

א. חיסולו של יחיא סינוואר (שם רשעים ירקב) בידי לוחמי היבשה מ׳בית הספר למפקדים׳ היווה בעיני רבים משהו סימבולי, כי נכון שדווקא הלוחמים ׳הפשוטים׳ הם אלה שכרתו את ראש הנחש.

מגיע להם, מוסרי-הנפש מחוסרי התהילה, לזכות בהישג המבצעי המפואר הזה.

ב. אך אני רוצה לעסוק בכך מהצד המקצועי ולא הסימבולי.

במציאות הוליסטית אלו שני צדדים של אותה מטבע.

(אם משהו נכון מצד האמת, והוא נכון גם מהצד המקצועי, אזי הוא גם נכון מצד הצדק והוא גם ישפיע טוב לעושיו ולמציאות כולה).

וכשהאויב משנה תוכניות, נוצרות הזדמנויות לכוחותינו.

הזדמנויות פז לכוחות המתמרנים לזהות אותו ולהשמיד אותו, הזדמנויות לפגוע בו כשהוא לא בעמדות הממוגנות שבהן השקיע ואותן בנה זמן רב כל כך

ג. התמרון הקרקעי משנה מציאות. אין מלחמה ללא תמרון קרקעי ואין ניצחון ללא תמרון קרקעי.

התמרון הוא קשה, הוא לא ׳אלגנטי׳ ולא נקי, הוא לא מבטיח הצלחות בלבד ולא ניצחון ׳על האפס׳, אבל הוא מייצר חיכוך.

והחיכוך הזה כל כך חשוב למציאות.

חשיבותו כפולה: הן בצד הפיזי והן בצד המנטלי.

ד. מבחינה פיזית, תנועת הכוחות מחייבת את האויב לפעול ולשנות את עמדותיו.

הוא חייב לשנות ולהגיב לתמרון כוחותינו. תכנוניו כבר אינם יכולים להישאר כפי שתכנן טרם הקרב.

וכשהאויב משנה תוכניות, נוצרות הזדמנויות לכוחותינו.

הזדמנויות פז לכוחות המתמרנים לזהות אותו ולהשמיד אותו, הזדמנויות לפגוע בו כשהוא לא בעמדות הממוגנות שבהן השקיע ואותן בנה זמן רב כל כך.

הזדמנויות לשבות אותו ולשאוב ממנו מידע חיוני.

נוצרות גם הזדמנויות חדשות למודיעין. האויב צריך לתקשר ולדבר, הוא צריך להפעיל אמצעים שונים, הוא צריך לנוע, הוא לא יכול לשמור על דממת אלחוט. כל אלו יקרים מפז לכל איש מודיעין ולייצור מטרות איכותיות.

וכשיש מטרות איכותיות, יש הזדמנות פז לחיל האוויר וליכולות הפעלת האש להשמיד אויב ותשתיות משמעותיות ובכמויות רבות.

התמרון איננו תעודת ביטוח. החיכוך יוצר נפגעים, החיכוך יוצר טעויות, החיכוך מאיים ודורש אומץ לב, אבל הוא הכרחי. בלעדיו הכל קפוא.

בלעדיו האויב גם הרבה פחות טועה. בלעדיו, כמעט שלא נוצרות הזדמנויות.

ה. אבל חשוב מכך, התמרון משפיע מבחינה מנטאלית.

כל עוד לא יצאת באומץ לב אל מול האויב, היישרת מבט לעיניו והבהרת לו כי כדי להביסו ולכפות את רצונך על רצונו אתה מוכן גם להסתכן, מכיוון שאתה בטוח בניצחונך – כל עוד לא עשית זאת, האויב יודע שאתה פוחד ממנו.

האויב יודע שאתה לא מוכן לסבול כדי לנצח, ואם הוא רק יתאמץ עוד קצת הוא יכריע וישבור אותך, חלילה.

וכשאתה קפוא ולא זז, הפחד והדמיון מהאויב ׳הנורא’ רק הולכים ומתגברים, המוכנות לפעול רק הולכת ומצטמצמת, והמצב המנטלי הופך להיות כזה המבקש לרצות לסיים את האירוע המציק והרע הזה.

ו. וכך, מהר מאוד השכל משתעבד לרגש וכל 'פתרון מדיני' מפוקפק נראה כחלומי ממש, וכל פעולה מלחמתית נראית מסוכנת ומיותרת.

כך מעגל ההכלה והשחיקה והסכנה רק הולכים ומתהדקים סביב הצוואר. וכבר אוזל החמצן במוח לקבל החלטות שקולות.

ז. אבל כל חייל מכיר את התחושה שכאשר מתחילה הפעולה, כשיוצאים לקרב, כאשר שרירי הגוף פועלים, נותנים פקודות מסודרות ויורים באופן מקצועי, כאשר עוברים את המפגש הראשון עם האויב ומבינים שאנחנו יכולים לו, אזי הפחד הולך ונמוג, והביטחון משתלט על המציאות, ופעולה אחת מזינה את חברתה, ואז נוצרות הזדמנויות, ואז האויב טועה, ואז האויב מובס ומוכרע.

נצדיע להם מכאן, ונאמר להם תודה. הם ואחיהם שכמותם, הם הם האחראים האמיתיים לניצחון, ובזכותם לא נשוב עד כלותם

ח. לוחמי בית הספר לפיקוד ביחד עם כל רעיהם לנשק המתמרנים – אחראים לחיסולו של יחיא סינוואר (שר"י) לא רק מפני שהם ירו בו את הכדור האחרון, אלא בעיקר מפני שהיה בעוז רוחם לתמרן.

התמרון הוא הוא שייצר את ההזדמנות. לא הגורל ולא המזל, אלא אומץ הלב וניצול ההצלחה.

ט. בערבו של החג מסרו את נפשם בקרב חמישה לוחמי סיירת גולני הי״ד השייכים לחוד החנית של התמרון. מאותם הבחורים עזי הנפש הפועלים ללא מורא כעמוד האש לפני המחנה.

חמישה גורי נמרים מעופפים, שפרחה נשמתם השמיימה לפני ששמעו את הבשורה הטובה שראש הנחש נגדע ושעלינו מדרגה נוספת בהבסת האויב.

י. אבל נצדיע להם מכאן, ונאמר להם תודה. הם ואחיהם שכמותם, הם הם האחראים האמיתיים לניצחון, ובזכותם לא נשוב עד כלותם.

ונדמה לי, שמותר וראוי לכוון עליהם בתפילה "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב, יום שכולו ארוך, יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ויהי חלקנו עמהם".

שבת שלום ומועדים לשמחה!

--- title: בעקבות חיסולו של סינוואר ימח שמו וזכרו author: סוללים דרך date: 2024-10-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/634 --- # בעקבות חיסולו של סינוואר ימח שמו וזכרו

א. ״גדול קידוש השם מחילול השם״.

לפני כשנה הושפלנו, נרמס כבודנו וקומתנו שחה.

ודווקא על רקע אותו יום משפיל בו עלזו בנות הערלים הטמאים, חשים היום אנשים בריאים בנפשם תחושת שמחה עצומה בתהליך החזרת כבוד האומה למקומה.

כך, מתוך השחור בולט הלבן, מתוך המר יורגש המתוק ומתוך הרע יוכר הטוב.

ב. הולכת האומה וזוקפת קומתה בגאון. הולכת וצועדת בבטחה.

זהו תהליך ארוך, לא חד פעמי. כמו החיים האמיתיים.

אבל אם נמשיך להעפיל אל ההר מבלי למצמץ, עוד בשורות גדולות נכונו לנו בע״ה.

רק לא לעצור.

ג. שעה היסטורית- אל תפריעו!

מי שלא יצטרף למהלך מיגור הרוע ומחיצת האויב, בין אם הוא מבית ובין אם הוא מחוץ, פשוט ייזרק למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה.

ועם ישראל ברובו המוחלט מתגלה בשעתו היפה ביותר כעת.

לא רק חסד וערבות הדדית, אלא גם גבורה מתמשכת עצומה.

רק לא לעצור!

ד. נגד כל העולם, כפשוטו.

העם הקטן והאדיר הזה מלמד את כל העולם כיצד מנצחים את הרוע ומביטים לו ב׳לבן של העיניים׳.

ומי שיעז להפריע לתהליך הלידה וההבראה הזה להמשיך, יסתכן בנפשו.

רק לא לעצור!

ה. מה שבעיקר מנצח כעת זו תפיסת העולם מלאת גבורה של טוב המתמודדת עם הרע ומביסה אותו ולא חיה לצידו.

תפיסה המודעת לאתגרי החיים, גוברת עליהם ולא מתנהלת כשיכור הרואה את העולם כמישור.

רק לא לעצור!

אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. זאת האסטרטגיה המתבקשת. באומץ, בנחישות ובעקביות. למרות גם רגעים קשים שעוד יגיעו כנראה.

רק לא לעצור!

ו. כשעם ישראל נאבק באומץ ובגבורה מסתבר שגם סיוע ממרום מגיע.

זה ריאליסטי לגמרי, וקוראים לזה סייעתא דישמיא.

והסיוע הזה מגיע ללא תכנון וציפיה דווקא לאחר מיצוי הכוחות האנושיים, לא במקומם.

ז. דווקא כוחות ׳פשוטים׳, רגלים ושריון, לא טכנולוגיים מידי ולא מתוחכמים מידי. ויש לכך משמעות.

את ראש הנחש הורידו דווקא הם. זה סמלי וחשוב מאוד.

מלחמות ׳אמיתיות׳ עושים בעיקר איתם, וכל השאר, מסייעים להם. וזה כבודם ותפקידם.

זהו עוד נושא חשוב המתברר בימים אלו.

אלו כוחות שכל תפקידם מתממש ברציפות, המשכיות ובלי לעצור!

ח. אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. זאת האסטרטגיה המתבקשת. באומץ, בנחישות ובעקביות. למרות גם רגעים קשים שעוד יגיעו כנראה.

רק לא לעצור!

ט. תודה!

לריבונו של עולם, למקבלי ההחלטות, לראש הממשלה, למפקדים, ללוחמים ולכל עם ישראל. שלא עוצר!

עם ישראל חי!

--- title: סוכות אחלה, אבל מה עם השוויון?? author: אודי בן חמו date: 2024-10-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/635 --- # סוכות אחלה, אבל מה עם השוויון??

תגידו, איך אפשר לחגוג ולציין חג שיש בו רק ארבעה מינים?

ומי קבע שדווקא המינים האלה, ולא אחרים?

מה עם גויאבה, למשל? או פאפאיה? ואם אני בכלל אלרגי לפירות הדר?

אי אפשר להחליף??

אני, למשל, מאוד מזדהה עם תחליפים.

ולמה לקטוף ולפגוע בטבע??

יש היום מגוון חלופות בחנויות יד שניה. שיקיות כאלה וממש בזול. אפשר להביא צעצוע ישן ולקבל תמורתו תחליף. שווה. כך לא נחמיר את ׳משבר האקלים'.

ולמהדרים, יש גם מינים מחומרים ממוחזרים…

בקיצור, יש אינסוף הגדרות ומשמעויות.

אז אל תכניסו אותנו להגדרות מדכאות. אנחנו יודעים.ות. לאן זה עוד יכול להתדרדר.

הגדרה – גדר – הפרדה – מחיצה. אמאל׳ה…

איך אומרים? חייבים לזהות תהליכים. מפחיד!

יש היום מגוון חלופות בחנויות יד שניה. שיקיות כאלה וממש בזול. אפשר להביא צעצוע ישן ולקבל תמורתו תחליף. שווה. כך לא נחמיר את ׳משבר האקלים'

ואיך ניתן לאפשר מצב בו האחד מבטא את האתרוג, והאחר את הערבה?

לא נעים.

מה זו הפוגענות הזאת??

קצת רגישות.

ובכלל, הערבה היא הרי ערבה רק בגלל סיבה אחת: כי היא ״מוחלשת". זה רק בגלל החברה המדכאת, לא בגלל אחריותה האישית על מעשיה או פרי תרבותה הנחשלת.

למה שהיא לא תהיה, אם כך, המעולה שבמינים??

על פי הסולם הפרוגרסיבי – הרי מי שמדוכא יותר על ידי החברה הוא זה שזכאי לבונוס, לא?

בקרוב הסטיקר: ״כולנו עם הערבה״ או ״מצעד הערבות״.

אתרוג יקר, פריבילג שכמוך. אתה צריך להתהלך עם נקיפות מצפון. בגללך יש ערבות.

תתבייש לך. אלפי שנות דיכוי מחייבות אותך לכרוע ברך ולנשק את רגלי הערבות. נקה את עברך ומיד!!!

ומה עם אושפיזות נשים? למה רק גברים? (מעתה יש לתקן: אושפיזין.ות).

מה יהיה עם ה׳פטריארכיה׳ הזו??

לא קבעו שבכל פורום צריך ייצוג נשי?

כנראה שלזה מתכוונים כשמציינים: ״גבריות רעילה״.

ומה עם סוכת השלום אליה יוכנסו, אחר כבוד, כל המדוכאים?

מסתננים, פלשתינאים, להט"ב וארגונים המשכינים שלום בין משפחות שכול יהודיות לערביות?

שלום הרי עושים עם אויבים, לא?

ובמלחמות יש רק נפגעים.

מה עם העלייה לרגל? למה רק לירושלים? אולי דווקא נעלה לאיזה יישוב-ספר בפריפריה (אולי לחווארה…)?

מה, לא היה דיכוי??

אפשר גם לעלות ליד ושם? אולי למוזיאון בית התפוצות החדש הנקרא ״אנו״?

יש שם מקום אמיתי לכוווולללם. שם גם בטוח שלא תהיה הפרדה מגדרית.

ושמחת בית השואבה, מה איתה? השמועה מספרת ששם בכלל התחילה ההפרדה המגדרית, לא?

איזה ביזיון.

להכין את הזמבורות!

בקיצור, חייבים לעדכן את החג הזה דחוף.

כל כך לא אקטואלי.

מה עם העלייה לרגל? למה רק לירושלים? אולי דווקא נעלה לאיזה יישוב-ספר בפריפריה (אולי לחווארה…)?

עד כאן הטקסט משנה שעברה.

ואנו נוסיף:

מסורת מפוארת בת אלפי שנות היסטוריה, של עם היוצא ממצרים בדרכו לירושלים, לא מחליפים ולא מעדכנים לגרסה חדשה.

משתדלים בענווה, כתפיסת עולם עקרונית, להתרומם אל מסרי החג ולא להשפילם אלינו.

בכך מתחזקים, בשם כך מנצחים ובזאת מתנחמים.

חג סוכות שמח!

--- title: מגיע זמן ישראל! author: עזרא הימן date: 2024-10-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/636 --- # מגיע זמן ישראל!


א. 'דמיין' חלום בלהות

לפני חמישים שנה, ברגע העיבור של העידן הפרוגרסיבי, כתבה להקת הביטלס את השיר המפורסם 'דמיין' (imagine), שדרכו הובילה את תנועת פירוק הזהויות במערב ואת חוסר היכולת שלו להתלכד סביב זהות ודרך ולעמוד אל מול רוע.

הם הציעו לדמיין עולם ללא מדינות, ללא זהויות, ללא קניין, שום דבר להילחם או למות למענו. הם הציעו אוטופיה פוסטמודרנית, שכדרכן של אוטופיות הפכה בעת מימושה לחלום בלהות.

כבר הרבה זמן שחלום הבלהות הזה מכרסם עמוק בציוויליזציה המערבית, והיום אנו עדים לשיא מימוש הבלהות של השיר הזה במערב.

תוך תקופה קצרה יחסית, העולם המערבי עבר מליברליזם (החירות המערבית כדרך חיים נכונה יותר) לרב-תרבותיות (התפרקות ואיבוד של ההזדהות והשייכות של העם לתרבותו ולדרכו), לפרוגרסיביות (שנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית ותפיסתה כשורש כל רע וכמדכאת בהכרח את ה'אחר', האדם הלא-לבן).

ב. מזימה איסלאמית בחסות ורטיגו מערבי

בתהליך המסוחרר הזה איבד המערב את יכולתו להנהיג, להבדיל בין יישוב העולם להחרבתו ולהכניע כוחות רוע החפצים להעלות את העולם באש. הוא לקה במחלה אוטואימונית ותוקף את עצמו מבפנים. מצבו המנטלי של נשיא ארצות הברית הוא סמל קטן לתהליך שעובר על העולם המערבי כולו.

מי שלקח על עצמו לממש את חלום הבלהות של הביטלס הוא האיסלאם, שישמח להפוך את העולם לנטול מדינות כך שתהיה פשוט רק אימפריה איסלאמית אחת.

התנועה האיסלאמיסטית החדשה מזהה תהליכים אלו ומתכננת את ההשתלטות מבפנים על מדינות המערב, בחסות המנגנון הרב-תרבותי והפרוגרסיבי.

וכך, ללא הגנה מצד מדינות המערב, היא תוכל גם לממש את שאיפתה להשמדת ישראל, שאיפה שקיבלה בירושה ישירה מהנאציזם לפני שנוצח.

כדי לשים לב, צריך להעז לראות את הייחוד והייעוד הנבדל של עם ישראל בעולם. צריך לראות כי זו העת להגיע למלכות

ג. ישראל לבדה תשכון

לכאורה ישראל נותרת כמעט לבדה בחזית העמידה מול פני הרוע בעולם. ארצות הברית הולכת ומוותרת על תפקיד השוטר של העולם, ושאר מדינות המערב בעיקרן צופות מהצד במקרה הטוב, ומפריעות במקרה הרע.

ישראל הופכת לחזית הסכר, המונעת את קריסת הציוויליזציה המערבית בפני איסלאמיזם ברברי.

קבוצות שמאל בישראל עדיין מתקשות להתנתק מההנהגה הפרוגרסיבית של המערב, גם כשהיא הופכת להיות משענת קנה רצוץ ללא שום יכולת נפשית ומוסרית להגן על העולם מפני סכנות קיומיות. הן ממשיכות לתלות תקוות במערב הפרוגרסיבי, הן ממשיכות לדמיין חסות בצילה של קואליציה בין-לאומית שתגיע להסדרים עם מדינות איסלאמיות-נאציות, במקום לראות את השינוי הדרמטי לרעה שחל במערב ואת התפקיד החשוב של עם ישראל בתוכו.

כדי לשים לב, צריך להעז לראות את הייחוד והייעוד הנבדל של עם ישראל בעולם. צריך לראות כי זו העת להגיע למלכות.

ד. לא נצעד לבד, כי מציון תצא תורה

אך באמת איננו עומדים לבד.

יחד עם דעיכת המערב הפרוגרסיבי אנחנו עדים לעלייה של כוחות הנהגה אחרים במערב, המכונים שמרניים, המחפשים מצפן כדי לתקף מחדש את זהותם האנושית והתרבותית. והם מוצאים זאת יותר ויותר בישראל.

ישראל שהייתה מקור לידת הערכים שבמערב הנוצרי אוספת כעת אליה בחזרה את הכוחות חפצי החיים שלא נהרסו בשל העיוותים של אותה נצרות.

הם נותנים לישראל את תמיכתם לא כפורסי חסות אלא כמחפשי זהות, בהיותנו החזית במאבק על עתיד הציוויליזציה האנושית ועל יכולתה להבדיל בין טוב לרע.

אנו נותנים להם בחזרה את האפשרות להאמין בזהותם ללא רגשות אשמה, וחלום אמיתי על הטוב בעולם, חלום שאפשר ללכת אחריו בלא לוותר על עצמם.

זהו החלום המשיחי של ישראל. זועקי ומבוהלי ה'משיחיות' מבין ארגוני המחאה כנראה ניבאו ולא ידעו מה ניבאו.


יו"ר המפלגה השמרנית בקנדה, והמועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה, פייר פואלייבר,

בדברי שותפות עמוקה עם היעוד של עם ישראל ומאבקו על הטוב בעולם:


ה. דמיון יהודי מתוקן

חזרה ל'דמיין' של הביטלס:

עם ישראל ידע תמיד לדמיין: שיבת ציון ושיבת מלכות ישראל, ניצחון על הרוע באדם ובעולם, תוך הובלה של משזרת הכוחות הבריאים באנושות.

אנו מצרפים כאן הצעה לגרסה ישראלית מתוקנת לשיר imagine, שהכין חבר הקבוצה מרדכי מאיר הלוי, גרסה המתאימה לדרך שאנו מנסים לסלול בקבוצה.

זה ה'דמיין' שאנו מציעים לעולם, כתיקון ל'דמיין' האובדני של העידן הפרוגרסיבי.



זה ה'דמיין' שאנו מציעים לכוחות הבריאים בעולם, שותפי אמת במאבק על הטוב בעולם.

חג סוכות שמח!

--- title: בין שמרנות ליהדות author: בן יעקב סבו date: 2024-10-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/637 --- # בין שמרנות ליהדות

בצעירותי המרקסיסטית, בגיל 15 הייתי בטוח שאני כבר יודע הכל על העולם. בזתי לדורות הקודמים ולניסיון של המבוגרים, כי הייתי בטוח שכולם פישלו בענק בזה שהשאירו לנו, הילדים, עולם שעדיין יש בו מלחמות.

הייתי בטוח לחלוטין שבעזרת חשיבה מופשטת אנו, הצעירים שלא מקובעים למסורות, נוכל לבנות מחדש עולם מושלם.

הדברים החלו להיסדק לקראת גיל 18 כשאני בלב ליבה של שנת שירות, כשראיתי שמאחורי הסיסמאות הגדולות עומדים בני אדם בלי שום דבר אמיתי להציע, רק קריאות מה עלינו להרוס.

משם התחלתי מסע ארוך עם עצמי על איך נכון לתפוס את העולם, על הענווה של ההכרה, על הכבוד לדורות הקודמים ולשבילים שהלכו בהם, ועוד.

היום המסע טיפה ארוך, מכיוון שהסיפור הרעיוני שלוב פה בסיפור חיי האישי, והכל מתומצת לטקסט אחד. נבין מה התועלת שבשמרנות, ואז נשים אותה במקום הנכון שלה.

קחו נשימה ומתחילים.

א. אז מה היא בעצם השמרנות?

כדי לפשט את הדברים נחלק את השמרנות לשניים: הרעיון הפילוסופי השמרני, והאסכולה השמרנית במחשבה המדינית.

שתי הקומות האלו מאד מאד משמעותיות בסוגיות הציבוריות שלנו.

אך לפני הכל נתחיל בשאלה – מה שמרנות היא לא.

שמרנות היא לא קפיאה על השמרים.

שמרנות לא אומרת שלא צריך לשנות שום דבר בעולם.

אני לא מכיר לא אדם אחד ולא רעיון אחד שאומר שלא צריך לשנות שום דבר בעולם.

כל מי שחושב, כותב ועושה – זה כי הוא רוצה לקדם משהו במציאות.

וזה לא פלא. לאדם יש נשמה והיא תמיד שואפת לאינסוף. לפרה באחו אין שאיפות כאלו.

אם כך, במה באמת נבדלת השמרנות מיריבותיה ההופכיות – המהפכנות והפרוגרס?

הלמידה מהניסיון כוללת כמובן גם את כל אוצר הניסיון של הדורות הקודמים, הלא הוא המסורת

ב. הרעיון הפילוסופי

השמרנות טוענת, שאפשר ללמוד על המציאות אך ורק מתוך הניסיון של החיים עצמם.

כלומר, לעומת זרמים שונים בפילוסופיה, כגון הנאורות והרציונליזם, שהתיימרו לנסות לברוא עולמות רעיוניים חדשים על ידי מוחו של הפילוסוף במנותק מהמציאות, השמרנות דווקא גורסת שיש להקשיב למציאות.

כפועל יוצא מכך, השמרנות מעריכה את הטוב שיש במציאות ושמחה בו, ומתוך כך מנסה לקדם את המציאות לאט לאט, מתוך ניסוי וטעייה, בתהליך של צמיחה ולא של מהפכה. אבולוציה ולא רבולוציה.

הלמידה מהניסיון כוללת כמובן גם את כל אוצר הניסיון של הדורות הקודמים, הלא הוא המסורת.

אם כך, השמרן רואה את המסורת כנוהג שעבר את מסננת הדורות, ו'נבחר' באופן ספונטני על ידי אין-סוף בחירות קטנות של מיליוני אנשים להיחשב דבר טוב, מועיל וישר.

השמרן מבין בענווה ש'חכם השביל מההולך בו', ולכן כל שינוי שהוא יחפוץ לעשות במציאות הוא יעשה מתוך אחריות עצומה, ולא מתוך דילוגים וכפייה אגרסיבית של דמיון וחלומות מופשטים על המציאות.

ג. האסכולה המדינית

כנגזרת מהרעיונות הפילוסופיים צמחה השמרנות המדינית.

מכיוון שהדרך שבה המציאות מתקדמת באופן ישר היא בצמיחה מתונה באמצעות ניסוי, טעייה ותיקון, ומכיוון שמערכות גדולות יותר הן גם מורכבות הרבה יותר, כשבקצה המורכבות עומדים החברה, העם והמדינה – לכן במערכות אלו צריך על אחת כמה וכמה לתת את מירב מרחב התמרון לספונטניות האנושית לפעול באופן טוב וישר, יחד עם להתבסס על ניסיון המסורות שהצליחו.

השמרנים מזהים שככל שבמדינה מתקיים שוק חופשי ומבוזר יותר של כלכלה, חינוך ורשויות מקומיות, כך המדינה משגשגת ויציבה יותר, וכך יותר אנשים רוצים להגר אליה. זהו נתון מעניין למי שחשוב להם שמדינת ישראל תהיה חזקה כלכלית-מדינית ואף לעודד עוד עלייה יהודית.

את המהפכן, או הפרוגרסיבי, שהם בני-הפלוגתא של השמרן, לא מעניין מה קורה במציאות ומה הניסיון מלמד. אותם מעניין רק איך בוראים עולם חדש מתוך המופשט והמדומיין.

עולם חדש, שכאמור לעולם לא יתאים לטבע האדם והחברה הקיימים, ולכן תמיד יוביל לאלימות עם הניסיון לכפות אותו על האנושות.

באותן שנים שקרל מרקס הסתגר בספרייה ובדה את כל החזונות המרקסיסטיים-קומוניסטיים שלו, שהובילו לנהרות של דם ולשעבוד של מאות מיליונים, התהלך לו ההוגה השמרן אלכסיס דה-טוקוויל ברחבי ארה"ב הצעירה וניסה להבין את סוד יציבותה ושגשוגה. הוא תלה אותם בין היתר לזכות ממשל רזה המשאיר לעם מרחב בחירה מירבי בענייני פנים וכלכלה, באופן מבוזר ובניתוק מכוחה הכופה של פקידות המדינה.

האמת הפשוטה היא כי השמרנות היא יותר 'יהודית' מיריבותיה – המהפכנות והפרוגרס

ד. אז מה הקשר ליהדות?

רבים שואלים האם היהדות היא 'שמרנית', אך אני חושב שהשאלה הזאת בטעות יסודה.

הדבר דומה לשאלה האם הרפואה היא יהודית.

או האם יש דבר כזה כלכלה יהודית.

השאלה הנכונה שצריכה להישאל היא, מה המוסר היהודי אומר על אסכולות שונות ברפואה.

למשל, מה המוסר היהודי אומר על 'רפואת המתות החסד לצעירים', שזה תחום רפואי משגשג מאד בימים אלו באירופה?

ומה דעתו על 'רפואת להט"ב', על ביתור האיברים שבה, ועל ניסויים הורמונליים בקטינים?

מה המוסר היהודי, מוסר של אחריותו של צלם אלוקים שבאדם, של אמון בטוב, אומר על תחומים אלו ברפואה?

אפשר להגיד בלשון המעטה שלעומתם, תחומים כמו חקר הסרטן או חקר הפוריות הם תחומים יותר 'יהודיים' ברפואה.

כלומר, לא שהיהדות היא סוג של רפואה, אלא שרפואה מוסרית היא דבר יהודי.

כך לגבי ההגות השמרנית. אין זה משום שהיהדות היא שמרנית.

האמת הפשוטה היא כי השמרנות היא יותר 'יהודית' מיריבותיה – המהפכנות והפרוגרס.

ולכן השמרנות לא מאיימת כלל על היהדות, כמו שרפואה לא מאיימת על היהדות, כל עוד אנו מבינים שהיא פשוט חלק מסל הכלים שאנו משתמשים בו, כמו רפואה, לשם התכלית היותר גדולה של עם ישראל.

ה. ובכל זאת, גם אם לא מרגישים שהשמרנות מאיימת, במה בכל זאת היא מועילה כשיש לנו כבר תורה?

שאלה מצוינת.

כדי לענות עליה צריך להבין מה הוא 'שיח'.

שיח הוא מרחב מסוים של מושגים, שרק אדם ששייך אליו ומורגל בו יודע להתנהל בתוכו.

כל אדם אחר שינסה להיכנס מבחוץ לשיח מבלי להבין את הדקויות שלו, ימצא את עצמו הולך שולל אחר ערכים שבעצם מבטאים באופן מעשי את ההיפך הגמור מעולם הערכים שלו עצמו.

(שזאת דרך אלגנטית להגיד שהוא יהיה אידיוט שימושי.)

למשל, ז'אן ז'אק רוסו הוא מהגדולים ביותר של עולם הפילוסופיה, אבי אבות המהפכנות והפרוגרס.

אוכל את מרקס בלי מלח.

הגותו המעוותת משפיעה עד היום באופן עמוק על מרחבים שונים, מפוליטיקה ועד חינוך.

דע עקא, המושגים שהוא הנחיל בשיח הם מאד מתעתעים, במיוחד למי שמגיע מתוך שפה יהודית.

תיאוריית 'הפרא האציל' נשמעת בדיוק כמו 'נשמה שנתת בי טהורה היא'; 'הרצון הכללי' נשמע בדיוק כמו להיות 'כלל ישראל'; ו'האמנה החברתית' היא המסד הרעיוני לאיוולת של 'החוזה עם הטייסים הופר!'.

לא נפתח את הנושאים הרחבים הללו פה, אך הבעיה היא שכולם מבטאים באופן מעשי את ההיפך הגמור לחלוטין מהמוסר היהודי, אך צדים נפשות רבות של אנשים שחושבים שהם מקדמים את היהדות.

עוד דוגמה: מישהו הזמין אתכם פעם ל'אחדות', ומרוב התרגשות שכחתם לשאול אותו מכוח מה האחדות?

או האם בסוגיית רדיפת מחיצת התפילה בתל אביב פניתם לבירור בהלכות בית כנסת, במקום להבין שזה בכלל חלק ממורשת הנצרות של ביטול המצוות, מהמרקסיזם של רדיפת האמונה, או מהפרוגרס של פירוק הזהויות?

אם כך – אתם לא מבינים כלום בהלכות ציבור. מחילה, אל תתערבו.

כל אלו ועוד הם רק דוגמאות.

הכלל הוא: אל תדבר בשיח שאתה לא מבין בו.

כמשל, מי שלא למד את הרעיונות של אדמונד ברק לא יֵדע לענות להבלי ז'אן ז'אק רוסו, השולט כיום בשיח האקדמי, הפוליטי, הצבאי, התקשורתי והציבורי. יותר מזה, הוא בכלל לא יבין שיש סתירה בין האמונות שלו עצמו לבין ההידרדרות שלו כשפחה של אדונים שהוא לא בחר, דבר הקורה מפני שהוא לא מבין את עולם הרעיונות והשיח שאליו הוא נכנס.

הבנה מצמיחה ודאות, ודאות יוצרת אומץ.

עלינו לסגל טביעות עין של מוסר וערכים יהודיים ודרכה לבחון שיטות שונות בעלות קילומטרז' של ניסיון ומתוכן להתחיל להתקדם

ו. ומה עם מדיניות שמרנית?

גם בחלק הזה של השמרנות ישנה תועלת רבה.

באלפיים השנים האחרונות היינו כצופים מהצד בתהליך של ניסוי וטעייה של אומות העולם בניסיון לכונן מדינות חזקות ויציבות.

לפני שמבררים מהי 'יהודית', עלינו לברר מה היא 'מדינה'.

כאמור הדרך היחידה לדעת משהו בעולם היא דרך הניסיון, והמסורת היא מיטב הניסיון של הדורות הקודמים.

אומות העולם צברו ניסיון רב ושילמו המון דם, בנסיונותיהם ליסד מדינות חזקות ויציבות.

"וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי".

אחרי שנלמד מנסיונם את הלקחים הרלוונטיים, נוכל ליצוק את המוסר היהודי שלנו לתוך כלי יקר זה.

ללא ידיעת זו, אנו פשוט לוקחים צורת מדינה עקומה, מבלי להבין שיש אלטרנטיבה.

זה כמו שניקח את הראש של לנין ונדביק עליו כיפה. הראש עדיין חושב עקום.

הדבר דומה למי שילך לבית חולים שבו חצי מהתקציב מופנה ל'רפואת להט"ב' במקום לחולים, יקבע בו מזוזה ויחשוב שבזה בית החולים יהודי. הוא לא מבין ברפואה. המקרה היותר גרוע יהיה אם הוא ישר ירצה להיות מנהל בית החולים, בלי להבין בזה כלום, אפילו אם שישה אנשים תומכים בו…

עלינו לסגל טביעות עין של מוסר וערכים יהודיים ודרכה לבחון שיטות שונות בעלות קילומטרז' של ניסיון ומתוכן להתחיל להתקדם.

אם לדוגמה בשיטת השוק החופשי יש יותר מימוש של הבחירה החופשית של האדם, החירות, האמון באדם, ויחד עם זאת משיתה עליו יותר אחריות, שהיא ההופעה של צלם אלוקים בעולם הזה הנותנת לאדם את המשמעות, אז השוק החופשי הוא יותר יהודי, וקומוניזם הוא פחות יהודי.

על גבי זה יש עוד המון בירורים הלכה ופסיקה, אבל בלי זה נשמטת לנו הקרקע מליישם באמת מדיניות יהודית.

ז. אז האם שמרנות היא הכל?

פה אני חוזר לדבריו של חברנו יוני שטבון, שצורפו הבוקר לפוסט הפותח:

ודאי שלא!

נצח ישראל הוא תופעה ייחודית ופלאית בהיסטוריה, אינסופית ואלוקית.

למרות שבאמת הדרכים היחידות ללמוד על העולם הן הניסיון והמסורת, עם זאת המסורת שלנו היא נבואית, ובעומק – כל העולם כמה לשמוע את אותה מסורת נבואית שלנו, ולכן מתעסק בנו בכזאת אובססיביות כבר אלפי שנים.

אולם להתכחש למה שיש לשמרנות לתת יהיה כמו להתכחש לניסיון הטכנולוגי והארגוני שבעזרתם אנו מפתחים מערכות נשק ואסטרטגיות מלחמה ומדיניות, אשר בעזיבת העיסוק בהן תולה הרמב"ם (באיגרת לחכמי מונטפלייא) את איבוד המלכות וחורבן הבית.

בהקשר של אתגרי הדור, השמרנות היא דרך הארץ התודעתית שקדמה לתורה.

ומכיוון שכל מעשה מתחיל מתודעה, לכן רעיונות ותודעה הם אלו שמקדמים את המציאות.

עם ישראל חי!

--- title: קצר לפני יום הכיפורים author: סוללים דרך date: 2024-10-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/638 --- # קצר לפני יום הכיפורים

א. יום יבוא והמלחמה הצלבנית המטורפת נגד המחיצה המפרידה בין גברים לנשים בתפילת יום הכיפורים ברחובה של עיר, תעורר תמיהה וגיחוך.

אנשים לא יבינו כיצד חברה נאורה מתקדמת וחכמה לכאורה, יצאה למלחמה מטורללת שכזאת.

ב. התרבות בה אנו חיים רואה בכל זהות גורם מדכא.

נגד כל גבול ובירור המבקש לתת לכל פרט את מקומו הראוי, יש הנלחמים מלחמת חורמה.

לכן מקדמים בכל הכוח טשטוש גבולות ועקירת זהות במעגלי הזהות הלאומית, המשפחתית והאישית.

(״כל אחד יכול לבחור להיות מה שהוא רוצה״).

לכן גם יקדמו מתן זכויות למסתננים בדרום ת״א וישחקו את חוק השבות. לשיטתם, כל גבול צריך להיהרס ולהירמס.

זאת המגמה, לשם אנחנו הולכים ושום כוח שבעולם לא יוכל לעצור אותנו

ג. יום הכיפורים כולו הבחנה, בירור ודקדוק כיצד כל פרט לא מעורבב באחר.

יש הבדל ושוני בין מקומות, זמנים ונפשות.

אין ביום הזה הנחות ורגשנות יתרה. כדי להיכנס ליום הזה דרוש עמל, חשבון נפש וניקיון מוסרי.

אם תרצה להתקבל למעבדה הפנימית, דע שלא מעגלים פה פינות. וזה לטובתך.

ומגמת הבירור הזו הולכת ומתחזקת בעם ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם כמבשרת בשורה גדולה לעולם כולו.

המגמה הזו של חיזוק הבירור מתרחשת בהתקרבות לזהות יהודית שאינה מטשטשת והיא מתקדמת דרך המלחמה הממשית ברוע האנושי ממש בימים אלה.

ד. "אם אין דעת- הבדלה מנין" ובמוצאי החג והשבת נברך ״אתה חונן לאדם דעת״ ונעשה הבדלה שכל עניינה חוסר טשטוש ופירוק גבולות דווקא על מנת להעצים את החיים.

זאת המגמה, לשם אנחנו הולכים ושום כוח שבעולם לא יוכל לעצור אותנו.

גמר חתימה טובה!

--- title: זעקות חוסר ההסתגלות להתעוררות יהודית גדולה author: עזרא הימן date: 2024-10-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/639 --- # זעקות חוסר ההסתגלות להתעוררות יהודית גדולה

א. כיצד אירוע כמו תפילת כל נדרי, שעד לפני שניה היה קונצנזוס יהודי מקצה לקצה, מנטורי קרתא ועד השומר הצעיר, הפך לאירוע שנוי במחלוקת; וכיצד ראש עיר, שלפני שניה התגאה בהשתתפות שלו בתפילה כזו בעירו, הפך לראש המתנגדים?

נחזור על תובנת הבסיס שאנחנו מזכירים הרבה פעמים בקבוצה הזו: אירועי קצה כגון אלה מתחילים תמיד ברעיונות. מי שלא מבין את הרעיונות מהם האירועים נוצרים – מפרש אותם לא נכון, ומציע פתרונות שגויים ומזיקים .

העולם המערבי עובר תפנית מאוד קיצונית, במהלכה קורסת התרבות הליברלית אל תוך מה שזכה לכינוי 'פרוגרסיביות' (כינוי מצחיק, זו הרי שקיעת התרבות, ולא קידמה).

יש הרבה על מה להרחיב כמובן, אך לענייננו, אצלנו זה אומר שזהות יהודית הופכת ממשהו שאדם בוחר מרצונו החופשי (ולפי האדם הליברלי, באופן שמתאים לו), למשהו הנתפס כאלים וכפייתי מיסודו, גם כשאדם בוחר בו כביכול מרצונו החופשי.

לכן מאמצים 'התנגדות' בכל דרך לזהות יהודית, הזוכה לכינויי עריצות מעליבים מעצם הוויתה.

גם כשהרוב יבחרו בה מרצונם החופשי, הרי זה לא יותר מ'עריצות הרוב' (עוד אזהרה ליברלית התלושה מהקשרה). לפי תפיסה זו, גם כשהפרט יבחר על פי רצונו, זו לא יותר מ'תודעה כוזבת'.

מי שפועל לפי מערכת הפעלה פרוגרסיבית, יראה דיכוי בכל מקום. ועם דיכוי אין פשרות. לכן מערכת ההפעלה הפרוגרסיבית מקדשת בריונות, אותה היא מתרצת כהתנגדות אמיצה לדיכוי.

בהקשר היהודי, זה מייצר שנאה יהודית עצמית כשיטת פעולה. במישור הלאומי זה מייצר התנגדות לנצחון שלנו על האויב, וזה מתבטא בהקשר הדתי כהתנגדות לתפילה לפי מסורת ישראל. זו אותה מערכת הפעלה, ובדרך כלל אותם אנשים.

הרבה ליברלים חוששים להתעמת עם הפרוגרסיביים, ומשתתקים. אך יש קבוצה שחוששת מהם עוד יותר: דתיים חמודים שלא מבינים את המפנה הפרוגרסיבי ורק רוצים לקדם אחדות

ב. כללי עבודה בעולם פרוגרסיבי

מי שמבין את הדינמיקה הזו, מאמץ לעצמו כמה תובנות וכללים פשוטים:

  1. לפרוגרס אין קצה. המחיצה בבית הכנסת היא דיכוי. סידור התפילה היהודי – גם הוא דיכוי. כל פירוק הוא בסיס לפירוק הבא. מי שישלים עם הורדת מחיצה במרחב הציבורי, יקבל אחרי שנתיים תנועה חברתית לביטול המחיצה בתוך בית הכנסת. זה לא יכול להיעצר, כי הדיכוי הרי קיים בכל מקום.
  2. לפרוגרסיביות צריך להגיב כמו שמגיבים לבריונות. אומץ לב, זקיפות קומה, צלילות דעת. בריונים לא מייצגים חברה, הם רק הקצה המטורלל שלה. מי שנכנע לבריונות, לא מקדם אחדות ופשרות, אלא רק מעצים קיטוב, קרעים ומחלוקת. בריונות צריך לגדוע ולא להאכיל.
  3. בעולם פרוגרסיבי, קומץ קטן אקטיבי ועיקש מסוגל לטרלל חברה שלמה, ולייצר רושם שיש כאן מחלוקת חברתית עמוקה בין שני צדדים. לרוב הגדול של הישראלים אין שום בעיה עם תפילה בהפרדה ביום כיפור במרחב הציבורי. מה שהשתנה הוא הגל הפרוגרסיבי, ששטף תחנה קריטית בקיום היהודי: תפילת יום הכיפורים.

הרבה ליברלים חוששים להתעמת עם הפרוגרסיביים, ומשתתקים. אך יש קבוצה שחוששת מהם עוד יותר: דתיים חמודים שלא מבינים את המפנה הפרוגרסיבי ורק רוצים לקדם אחדות.

ג. מחרחרי האחדות

יש לצערי ארגונים דתיים, ואף רבנים מסוימים, שכדי לרצות את הטירוף הפרוגרסיבי, החליטו לקיים תפילה ללא הפרדה בתל אביב תוך הסתמכות על הקלות דחוקות בהלכה. אך מעבר לשאלה ההלכתית, הם נפלו בחוסר דעת קורבן לעבדות קשה. הכפייה הפרוגרסיבית תרדוף אותם עד פתח ביתם, הרבה מעבר למחיצה במרחב הציבורי, והם לא ימצאו את הכוחות ואת התובנות לשמר את החופש שלהם כאנשים מאמינים. הם עוטפים תכונות של עבדות וריצוי כלפי קצהו של טירוף פרוגרסיבי בדמיונות של קירוב לבבות ואחדות. הם משתמשים בקודים ליברליים במרחב עם ראש חץ פרוגרסיבי, ויחד איתם משפילים את עם ישראל ואת היהדות.

גם תגובת הרבעון הרביעי, עם השיח הסימטרי של 'שני הצדדים אשמים', היא בדיחה גרועה ממש כמו האשמת אשה באונס שלה. אובדן מוחלט של הצפון. אבל אנשים שלא מבינים דינמיקה פרוגרסיבית עלולים ליפול בקלות קורבן לעלבון הזה.

שיח הסימטריה של מנכ״לית הרבעון הרביעי אלה רינגל,

מיצאו את ההבדלים באשמה


ד. פסיקת בג"ץ ותגובת ראש יהודי

פסיקת בג"ץ אמנם הסירה במעט את החרפה של עיגון שנאת היהדות בחוק בעיר תל אביב, אבל אין לזה דבר עם שינוי מגמה של בג"ץ. את זה נראה כשהיהדות במרחב הציבורי במדינת היהודים תתקיים לכתחילה (מבלי לכפות שום דבר כמובן), ולא תהיה בבחינת הנאה מהפקר של זכויות ליברליות לקיים את לב ליבו של הקיום היהודי בגן ציבורי אחד.

אך שימו לב לדבר המובן מאליו בהווי פרוגרסיבי: קבוצות הקצה לא קיבלו אפילו את פסיקת בג"ץ, אלא הוסיפו תוכניות לפיצוץ התפילה ביתר שאת.

לתנועת ראש יהודי היו מניעים משלה לוותר על התפילה השנה בגן מאיר. חלקם עוד יתבררו. כדאי גם לזכור שזו תנועת קירוב ליהדות, ולא חזית של מאבקים ציבוריים.

אבל לענייננו צריך לשים לב לדבר הבא: הקבוצות הפרוגרסיביות לא הושיטו יד של פיוס לתנועת ראש יהודי בעקבות המהלך הזה, אלא הקצינו עוד יותר את עמדותיהם. מי שמבין את מה שנכתב עד כה לא יהיה מופתע כלל.

דווקא בזמנים כאלה צריך לעמוד זקוף, לשמור על צלילות דעת ולא להיבהל מהנשמות העשוקות שטרם הסתגלו לכל הטוב הזה

ה. החלק הכי חשוב ומעודד בסיפור

יש משהו מאוד טוב ומעודד שמסתתר מתחת לכל המפנה הפרוגרסיבי:

ההתעוררות, הרצון של אנשים צעירים לחפש את זהותם היהודית, גוברים כל הזמן. הפרוגרסיביים רואים ולא מבינים מה הם רואים. ב- 20 השנה האחרונות, החיפוש הרוחני והרצון לשוב לזהות יהודית הולך וגובר. ניתוק קיצוני מהשורשים איבד את החן ואת הפופולריות. באופן טבעי, תתמלא כיכר דיזנגוף במאות מתפללים ביום כיפור, כאלה שלא נוהגים להתפלל בשגרה. אנשים צעירים בוחרים מרצונם החופשי לחפש ולהתחבר לשורשים ולזהות היהודית שלהם. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את קבוצות הקצה. נשמות עשוקות, שמנוכרות לעצמן ולזהותן, ומרגישות שהעולם סוגר עליהן. צריך להתפלל לרפואתם, אך בשום אופן לא להיכנע לתכתיביהם. עם ישראל נע לקראת קִדמה אמיתית, קִדמה בה יש לזהותו היהודית מקום מאוד מרכזי. ודווקא בזמנים כאלה צריך לעמוד זקוף, לשמור על צלילות דעת ולא להיבהל מהנשמות העשוקות שטרם הסתגלו לכל הטוב הזה.

גמר חתימה טובה!

--- title: חילופי האליטות author: איתי אסמן date: 2024-10-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/640 --- # חילופי האליטות

ראשית, התהליך שאנחנו נמצאים בעיצומו הוא תהליך היסטורי טבעי. לא רק המלחמה הקיומית שאנחנו בעיצומה היא בסדר גודל היסטורי אלא גם תהליך חילופי האליטות במדינת ישראל הוא היסטורי.

מבט העל ההיסטורי על הנושא יעזור לנו להבין שתהליכים כאלו הם טבעיים ונורמליים.

הם לא מתרחשים רק אצלנו.

בעבר התנועה הקיבוצית הייתה האליטה המשרתת בעם ישראל וזה בא לידי ביטוי בדמויות שהקימו את המדינה וגם שרתו אותה בענווה, בתפקידי ביטחון, בהתיישבות חקלאות ובכלכלה.

היום, בהכללה, עם כל הצער והכאב הם כבר לא עושים זאת, יש קבוצות אחרות שעושות זאת, וזה בסדר גמור.

התהליך הזה כואב ומצער, וברור שמי שהיה בעמדות כוח ושליטה לא ירצה לוותר כל כך מהר עליהם.

הדבר מסביר את ׳פסיכוזת ההמונים׳ של קבוצות מיעוט המוכנות לעשות צעדים מטורפים רק כדי שהימין לא יהיה בשלטון.

קריאות לסרבנות, פגיעה בביטחון ישראל ודברים שרמטכ״לים לשעבר, ראשי ממשלה ופרופסורים המתנהלים כאחרוני העבריינים.

הם פשוט לא מוכנים להשלים בענווה עם התהליך הזה.

אפשר להבין את הכאב, אבל אסור בשום פנים ואופן להסכים למעשי עבריינות ופגיעה בביטחון.

מי שלא היה מאנ״ש, כלומר אשכנזי שמאלני לא היה יכול להתקבל לעמדות מפתח בממשלה ובהסתדרות ששלטו על 80% משוק העבודה (מישהו יודע למה אין על זה ערך בויקיפדיה?)

ניכנס לפרטים.

אינני רוצה להתייחס אישית לעיתונאית אלא להלכי הנפש שהיא מתארת העוברים על המחנה שלה.

מי שהקשיב היטב שמע שאחרי תיאורה על תחושת הגירוש מגן עדן היא מפרטת מהו אותו גן עדן:

״מגרשים את הקבוצה הזאת האחוס"לית (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים), שיש לה הרבה מאוד זכויות, מגרשים אותה מגן עדן. לא יהיה לה יותר הגן עדן הזה שמרימים טלפון ואתה מקבל משרה באקדמיה… ומסדרים לבן שלך להיות במקום הזה והזה ואתה מרים טלפון ומסדרים לך, לא משנה, בבתי המשפט. די זה נגמר. יהיו אנשים אחרים והם יהיו הרוב וזה לא כ"כ נורא".

הייתי בטוח שהיא תדבר על הכאב של הזהות שמתחלפת, על כך שמשיחיים קיצוניים משתלטים על עמדות מפתח ועוד.

אבל כמסיחה לפי תומה היא דיברה על כך שאנשי שמאל היו רגילים להרים טלפון ולקבל תפקיד באקדמיה ובבית המשפט.

רק בשבוע שעבר טענו עיתונאים על כך שמשרת הרב הראשי עוברת בירושה מאב לבן ולא בצורה דמוקרטית (אגב, היו בחירות דמוקרטיות).

אבל מי שלמד היסטוריה יודע שבתקופת שלטון אליטת השמאל ׳הנאורה’ היה כאן ״פנקס אדום״.

מי שלא היה מאנ״ש, כלומר אשכנזי שמאלני לא היה יכול להתקבל לעמדות מפתח בממשלה ובהסתדרות ששלטו על 80% משוק העבודה (מישהו יודע למה אין על זה ערך בויקיפדיה?).

רק אחרי שמבינים איך תפיסת העולם הקומוניסטית של השמאל עובדת (ואל תנסו להבין את זה על פי הנפש שלכם), תוכלו להבין ממה הם חוששים.

אדם מנתח תופעות על פי תבניות החשיבה שלו.

אדם שבשבילו שלטון זה כוחניות, דורסנות, שליטה על הכלכלה והביטחון והדרה של כל מי שחושב אחרת ממני- הוא בטוח שאם ימני או דתי יעלו לשלטון, זה מה שהם יעשו לשמאל.

לא כי זו האמת, אלא כי אלו תבניות החשיבה שלו.

כך פעלו במשך שנים.

אינני טוען שזה נבע מרוע לב, למרות לא מעט עוולות.

זו פשוט אידאולוגיה סוציאליסטית, שלדעתי היא רעה, כוחנית והרסנית. אבל זו תפיסת העולם של האליטה ששלטה כאן במשך שנים, גם אחרי עליית בגין לשלטון, הם נשארו בתפקידי מפתח. וכיום לאט לאט הם מתחלפים גם שם.

תבניות החשיבה הקומוניסטיות גורמות לשמאל לפחד משלטון הימין ולמסור את הנפש במלחמה על ״האיום הקיומי של ממשלת הימין״ כדברי הרמטכ״ל לשעבר דן חלוץ.

אחרי הבנת התהליך ההיסטורי, הסוציולוגי והפסיכולוגי שמתרחש כאן, עכשיו נעבור מה המחנה הלאומי צריך לעשות.

ראשית, לקבל באהבה את תהליך החלפת האליטות. אף אחד לא מנסה לנצח כאן אף אחד ולא להשפיל אף אחד.

מדובר בסך הכל במימוש מדיניות ציבורית שלדעתנו תיטיב עם כל אזרחי מדינת ישראל, גם עם השמאל! אנחנו לא ננהל פנקס שידיר שמאלנים ממקומות עבודה ולא נתנשא מעליהם. נאהב כל יהודי באשר הוא.

ברמה האישית אני רואה כאן גם תהליך אלוהי של מעבר מקומת החול ובניין הגוף (החשוב!) לבניית קומת הקודש, המשמעות והייעוד.

כמו שהנשמה לא באה להרוס את הגוף, אלא להיפך, לעשות אותו טוב יותר, כך גם ברמה הלאומית, המשמעות הרוחנית לא באה לבטל את מה שנעשה כאן אלא ליצוק בו תוכן עמוק ונצחי יותר.

נכבד, אבל נמשיך להחליף את האליטה, מתוך אהבת ישראל ודאגה לכלל ישראל

כל הביטויים האלו ש״צריך לוותר להם, להתפשר, לעשות ‘הסכמות רחבות׳ מתוך אהבת ישראל״ לרוב נובעות מ עבדות לאליטה הישנה ובוז לאליטה המשרתת החדשה.

מי שרוצה לוותר במעין אצילות מלאכותית שיוותר על נכסיו האישיים ולא על נכסי האומה ועל מדיניות המייצגת את המסורתיים, הימניים, החרדים והדתיים.

אהבת ישראל צריכה לכלול גם אותם. וכפי שכתבתי, אנחנו לא נפעל בצורה כוחנית ומדירה כמו מפ״אי והפקידים של השמאל בבג״ץ ובאקדמיה, כך שצריך להרגיע את ההאשמות המגוחכות על שנאת חינם.

יש אנשים שבאמת בנו כאן את המדינה וצריך להודות להם, אבל הם צריכים להעביר את השרביט הלאה. (חשוב לזכור שגם החרדים, הדתיים והימניים בנו כאן את המדינה, זה ׳נשמט׳ מספרי ההיסטוריה).

אגב, אביב גפן, שטען שגנבו לו את המדינה הוא הרי משתמט המייצג ׳ערכים מורכבים׳ בשפה מכובסת.

זו חרפה שמחאו לו כפיים ושהעניקו לו ד״ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן (מתוך חנופה ועבדות קשה לאליטה הישנה).

נכבד, אבל נמשיך להחליף את האליטה, מתוך אהבת ישראל ודאגה לכלל ישראל.

ומי שיעשה מעשים נגד החוק, לא משנה באיזה תפקיד הוא שירת ומהו עברו, נדרוש את הכנסתו לכלא, מתוך אהבת הצדק ואהבת ישראל.

--- title: תגובה ל׳מכתב רבנים׳ author: אודי בן חמו date: 2024-10-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/641 --- # תגובה ל׳מכתב רבנים׳


ראשית, בגלל שהנושא נפיץ, חייבים קודם לנטרל את המוקשים לפני שמתחילים.

ראוי ללמוד ממנו. לא צריך לחוות התפרקות ושבירת כלים.

אנחנו אנשים מבוגרים.

ואחרי זה בואו נתחיל:

א. איני זוכר מתי קיבלתי כל כך הרבה הודעות 'לחוצות' לפני פרסום מאמר כלשהו.

חלק מיהרו לשאול ״איפה הבעיה?" שמא תישמע ביקורת מיותרת חלילה; אחרים חשו שהניסוח בעייתי, אך הפצירו בי לדום.

הדבר הזה נובע לדעתי מתפיסה שאינה מספיק מאוזנת.

התפיסה של רבים נעה בין שני קטבים. או שאתה ׳חסיד שוטה׳ ביחס לתלמידי חכמים – אינך שואל, אינך מקשה ומעמיק – או שאתה מזלזל בכבודם ובתורתם.

ואני שואל למה?

האם לא הגיעה העת להתבגר?

אם אתה פשטן, לא מעמיק ולא מקשה קושיות ראויות, אז לכאורה באמת עומדים ׳ליפול עליך השמים׳ כשאתה מוצא פער בין תפיסותיך העקרוניות לבין מה שאומר הרב.

אבל דווקא ככל שאתה לומד ומעמיק, אתה יכול להרשות לעצמך לשאול שאלות קשות יותר ויותר.

ותתפלא, כל רב יקבלן באהבה ומתוך רצון כן לבירור. כך הוא עצמו יידרש להעמיק את תפיסתו והסברתו.

כך עולם הרוח מתפתח.

דווקא ככל שאתה לומד ומעמיק, אתה יכול להרשות לעצמך לשאול שאלות קשות יותר ויות

ב. דרוש יחס שונה לכל אחד מהחותמים החשובים. זה נכון בכל תחום: ברפואה, בביטחון, בכלכלה וגם בהלכות ציבור ומדיניות.

אם החותם הוכיח כבר בעבר את מומחיותו בהקשרים המדוברים, פרשנותו ותחזיותיו הוכחו כנכונות, הוא העמיק ונתפס כמומחה בסוגיות, ממילא יש לו יותר 'אשראי' להתבטא בנושא.

ולכן הקושיות על החותמים וודאי לא צריכות להתחלק ביניהם שווה בשווה.

לא כל אחד מהם מומחה באותה מידה. אם הדברים קשים לעיכול והם נשמעים כזלזול, דמיינו שאתם עוסקים בביטחון.

איש ביטחון (או רפואה), שכשל בתחזיותיו שוב ושוב וכעת בא עם המלצה חדשה, דבריו יתקבלו בספקנות טבעית מובנית.

כך גם בתחומים אחרים.

פשוט יש להפעיל את אותו היגיון.

ג. לאור הסעיף הקודם – לא צריך להיבהל. זה אמנם קצת מכווץ את הבטן אבל אנחנו אנשים מבוגרים.

שכל אחד יעשה לו רב, על פי הכללים של חז"ל.

חובה לשאול שאלות קשות ולא לוותר ואפשר אף להישאר חלוקים, והכל מתוך רצון לבירור ואהבת האמת והמחויבות לכבודם של תלמידי חכמים.

לא מדובר פה בסוגיה הלכתית בלבד. יש פה סוגיה רחבה יותר והיא מאפשרת לכל מי שהעמיק בתרבות הכללית, במדיניות הציבורית, בתקשורת וגם בהלכות ציבור, להביע עמדה. בענווה ומתוך רצון לבירור.

ד. רק אחרי שהוגדרה התשתית הזאת ניתן להביע עמדה ולטעון טענה.

כעת המוקשים מפורקים. אין זלזול ופגיעה ביראת שמים.

רק ככה אנשים מבוגרים אמורים לגשת לסוגיות.

ה. ישנן כמה אמירות של חלק מהחותמים, שחתמו ללא הבנה מעמיקה של הנושא. כך למשל הרב שרקי, שהבהיר זאת בפרסום עצמאי.

אבל נניח שאף אחד לא היה חוזר בו. לא נפלו השמים.

נקשה, נשאל ללא ויתור וללא התפשרות עם האמת והמציאות כך תלך ותתברר.

אם לאחר פרסום המכתב יש צורך במסע שכנוע, הסברים ודיוקים אז יתכן שמשהו פה לא עבד כראוי

ו. ולעצם העניין: לענ"ד, יש פה פער וחוסר הבנה – כיצד המרחב התקשורתי הציני עובד.

השימוש שהתקשורת תעשה ב'מטעמים' הללו הינו צפוי.

מעבר לכך, הרצון לחזק דווקא את ראש הממשלה לא מספיק ברור בניסוח. הוא מאפשר מרחב גמישות מסוכן ומנכיח יותר מדי את המושג ׳הסכם'. אחראי אמנם, אבל הסכם. הוא נותן לגיטימציה לצמרת הביטחונית שאנו יודעים שמקדמת עסקה כמעט בכל מחיר, ונותן לה מנדט לקבוע כיצד תיראה עסקה שכזו. למה??

אם ׳עסקה׳ אז אך ורק לאחר פעולות אגרסיביות כמו לקיחת שטח, עצירת הסיוע ההומניטרי, חניקת האויב ושחרור החטופים. ואת זה היה צריך לנסח באופן חד וברור יותר.

ז. העמדה הציבורית נתפסת, בחלקה במזיד, כאילו הרבנים לא מתייחסים מספיק ברגישות לחטופים. ולכן "הנה אנו מביעים עמדה קצת יותר רגישה וסולידרית". יתכן ומכאן נולד המכתב.

אבל מלחמה היא עניין כללי, לא פרטי. חיי האומה על הפרק, לא רק חיי יחידיה. כלומר לרבנים ישנה אחריות קודם על כלל ישראל, ובתוכם החטופים. ולא רק על החטופים.

ח. עמדה ציבורית נחושה, שהייתה עושה עצמה אדישה לחיי החטופים כמו אדם העושה מסחר בשוק, ובפועל פועלת בתקיפות רבה – הייתה דווקא מחזקת את הממשלה הרבה יותר.

צריך גם לחשוב איך האויב קורא את המכתב הזה.

ט. הרבנים, אם אכן רצו לחזק את ידי ממשלת ישראל, יכלו לעשות זאת בחדרי חדרים. השוק הציבורי מתנהל אחרת. צריך להפנים זאת.

י. אם לאחר פרסום המכתב יש צורך במסע שכנוע, הסברים ודיוקים אז יתכן שמשהו פה לא עבד כראוי.

יא. השיח הער הזה בעיני משמח מאוד. הוא מוכיח שהציבור הולך ומתבגר וכבר לא מוכן לקבל תשובות שאינן מספקות. וככה המציאות תלך ותתברר, תלך ותתבהר, ועם ישראל ייצא מחוזק יותר.

המסע ארוך, מתקדמים.

--- title: לקראת שנה לאירועי שמחת תורה התשפ״ד author: אודי בן חמו date: 2024-10-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/642 --- # לקראת שנה לאירועי שמחת תורה התשפ״ד

אז מה למדנו מהשנה האחרונה?

נדגיש כי עם ישראל קובע את חגיו ואת ציוני דרכו לפי התאריך העברי. כך גם נקבע בחוק.

ואחרי ההערה הזו, בואו נתחיל.

נפתח קודם בתשתית, בעוגנים שמהם ניתן בכלל להתחיל לענות על השאלה הזו.

ראשית, הכרחית היכרות עמוקה עם ההיסטוריה הישראלית הפנומנלית. אין שום יכולת להבין משהו עמוק ואמיתי ללא ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר״.

׳אֹמֶר החיים׳ הישראליים מספר לנו סיפור שחשוב להקשיב לו. בענווה.

שנית, נדרש מבט על תופעות רחבות היקף, לא על אירועים חריגים. כך המדע עובד בחפשו חוקיות.

שלישית, תנו כבוד לדיון, כמו שאומר ידידיה מאיר. בלי פוזיציה פוליטית. בלי שיטפון רגשי בלתי נשלט ובלי מניפולציות.

רביעית, אנו חיים בתרבות מסוכנת המתגמלת מסכנות ואומללות. זה פותח מהדורות ומשפיע על נבחרי ציבור. וזה הופך את השיח למורכב וקשה יותר, אבל אין לנו ברירה. לאמת לא אכפת מהרגשות שלנו, כדברי בן שפירו. צריך פשוט להשתדל לאומרה ברגישות.

הרגשות הם טבעיים לגמרי, אך אל להם לנהל את חיינו. ודמות רגישה, כואבת מחד ומאידך גיבורה, המבטאת את ההרמוניה הזאת, פועלת ומשפיעה רבות מבלי לומר דבר

אז הנה מקצת ממה שלמדנו מהשנה האחרונה. מבט סובייקטיבי לגמרי:

א. כוח החיים הישראלי הוא פלאי. אין דומה לו. העם הזה קם שוב ושוב בגבורה משאול תחתיות והופך את הקערה על פיה. בעומק הווייתנו מונחת תפיסה אופטימית, משיחית, הצופה אל העתיד הגדול. והמבט הזה מעצים ומפרה.

ב. עם ישראל הוא עם גדול. בעבר התוודענו ליחידי סגולה גיבורים ואציליים. בשנה הזו נחשפנו לדמויות רבות ומגוונות המספרות סיפור לאומי משותף. אלמנות צעירות, אחים, הורים שכולים, ילדים גיבורים, לוחמים עזי נפש ועוד.

אנשים פשוטים מהיישוב, שייזכרו לעד כנקודות ציון בספר דברי הימים של האומה.

ג. רגשות הנראים סותרים אך בפועל משלימים.

כאב וגבורה, הרכנת ראש וזקיפות קומה, בכי עם עוצמה נפשית ועוד.

הרגשות הם טבעיים לגמרי, אך אל להם לנהל את חיינו. ודמות רגישה, כואבת מחד ומאידך גיבורה, המבטאת את ההרמוניה הזאת, פועלת ומשפיעה רבות מבלי לומר דבר.

ד. תודעה היסטורית רחבה. אנחנו חיים בתקופה היסטורית שבה עם ישראל הולך כחלוץ לפני המחנה העולמי ומבשר לעולם כולו שאת הרע יש להשמיד בלי למצמץ, שיש אמת ויש שקר.

עם ישראל עומד נחוש נגד האו״ם, נגד איומי מעצמות עולמיות באמברגו נשק, נגד הקמפוסים התועים בדרכם ונגד ציר הרשע העולמי.

תקראו את זה שוב. זה מרגש.

ה. באנו חושך לגרש. בטנקים, במטוסים ועל ידי חיילים נחושים כאריות. לא בסיסמאות נבובות ובחלקי ציטוטים.

לטוב ולמוסר יש ערך עצמי שעליו ראוי להילחם. הטוב לא מגיש את הלחי השנייה; הוא מסתער על הרע ומשמיד אותו. אט אט אנו חוזרים לבסיס הפשוט.

אנחנו רק בתחילת הדרך. מלחמה היא אירוע שבטבעו יוצא משליטה. כך שוחררה ירושלים וכך שוחררו חבלי מולדת. מן המיצר יצאנו אל המרחב. לא רק הפיזי

ו. אנחנו חלק מסיפור גדול שלא התחיל בשמחת תורה, וגם לא בתש״ח. יש לנו בשורה להביא לעולם. על כך שונאים אותנו אויבינו שנאה תהומית ועל כך מלחמותינו. עובדת היותנו בורג במערכת היסטורית גדולה ומפוארת ראוי שתעצים אותנו, לא שתקטין חלילה. משמעות הבורג היא פונקציה של האיכות והחשיבות של המערכת.

ובשנה האחרונה גילו רבים רבים את זהותם היהודית והם מפלסים את דרכם אליה בגעגוע שכלל לא ידעו על קיומו. הושיטו להם יד ברגישות, בעדינות, בענווה ובלי חשש. כך תסייעו במזור, במשמעות, בנחמה ובתכלית למהומה הגדולה שבה רבים מצויים.

ז. אנחנו רק בתחילת הדרך. מלחמה היא אירוע שבטבעו יוצא משליטה. כך שוחררה ירושלים וכך שוחררו חבלי מולדת. מן המיצר יצאנו אל המרחב. לא רק הפיזי.

הדקו חגורות – אנחנו ממריאים. אל תאחרו את ההמראה הכללית הזו. למרות הכאב הגדול ודווקא בגללו.

עם ישראל חי!

מצורפים דברים גדולים מפי אישה גדולה, הראויים להילמד בכל מוסד חינוכי.

אלו הם דברי תמר אטינגר, אלמנתו של הרב אחיעד אטינגר הי״ד שנרצח בפיגוע, אשר בימים האחרונים נעשתה לצערנו גם אם שכולה, בהלוויית בנה החייל הגיבור, הראל.

הקשיבו לה, והקשיבו לנשמה הישראלית הכללית.

--- title: חיילי צה"ל author: איתי אסמן date: 2024-10-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/643 --- # חיילי צה"ל

זכיתי להיות בחג ובשבת במוצב בצפון של אוגדה הנלחמת ברגעים אלו בלבנון.

אם אתם דואגים לחיילי צה״ל, לרוחם ולמצבם הנפשי, היו רגועים.

החיילים מלאי רוח לחימה, רעות לוחמים, איתנים ברוחם ובעלי מוטיבציה גדולה לנצח, להשמיד את האויב ולהחזיר את תושבי הצפון לבתיהם.

באומרנו את סימני ראש השנה כולם צעקו אמן שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. על ידם ובסיוע ממרום כמובן.

זכיתי לשוחח עם לוחמי סיירת גולני שחבריהם נהרגו בלבנון.

רוחם איתנה ומרשימה. הם הולכים בע״ה להשמיד את חיזבאללה!

המילים ״ניצחון במלחמה״ מופיעות בכל מקום- התודעה הבריאה הולכת וחוזרת למקומה. וזהו עיקר החידוש המשמח.

זהו דור מופלא מאוד.

המפגש הבלתי אמצעי עם החיילים מלמד הרבה מאוד על ׳רוח הגייסות׳ ועל האידאליזם והרוממות שהם נושאים בליבם.

זכות גדולה לפתוח כך את השנה, במקווה הטהרה המיוחד הזה.

אשרינו שזכינו.

אשריכם ישראל.

--- title: סובב סובב הולך הרוח, ומתוך ההפיכה משיב הרוח author: עזרא הימן date: 2024-10-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/644 --- # סובב סובב הולך הרוח, ומתוך ההפיכה משיב הרוח

א. "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי"

אנשים לפעמים שואלים האם נכון לעסוק הרבה בביקורת על השלילה, אבל מהרב קוק למדתי שהכל תלוי בגישה.

אנשים שבורחים מעיסוק בהסרת המכשולים, שמסירים את ידיהם ממלחמה ברעיונות רעים, לא באמת מוסיפים טוב אלא מחלישים את אמון האדם ביכולת שלו להתגבר על מה שמכשיל את דרכו.

ביקורת הנאמרת מתוך אמון בכוחות של עם ישראל מחזקת את הרוח הנדרשת כדי להתגבר.

איננו נלחמים באיש כזה או אחר, אלא ברעיונות מחלישים ומתעתעים.

כל מה שנכתב כאן, נכתב ממקום של אמון גדול בטוב ובחיים של עם ישראל. משם זה בא ולשם זה הולך. זו הראשית והאחרית.

"סולו סולו המסילה, סקלו אבן". ביקורת שיש בה ברכה משולה להוצאת אבנים החוסמות את זרימת הנהר. יש מי שמתוך חוסר הבנה ישאל מדוע עסוקים בהוצאת אבנים ולא בהוספת עוד מים לנהר. אך המים קיימים, עמוקים וצלולים, הם רק צריכים עזרה לאפשר להם לזרום בלי מפריעים, בלי תעתועים ופחדים, בלי תובנות סרק של שועלים המנסים למכור לדגים תעתועים של עסקי אויר ללא מים חיים.

אז לכבוד הוא לנו לעסוק גם בעבודה של הוצאת האבנים מהנתיב החוסם את הנהר, של הסרת מכשולי התודעה מדרך עמי. ועיקר המלחמה הוא על התודעה והרוח.

סובב סובב הולך הרוח, ומתוך רוח ביקורת נאמנה להסרת אבני מכשול, הולכת וצומחת רוח של עין טובה עם שפע ברכה. והכל הולך אחר החותם.

ביקורת הנאמרת מתוך אמון בכוחות של עם ישראל מחזקת את הרוח הנדרשת כדי להתגבר

ב. "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח"

בשמחת תורה לפני שנה, באותו הבוקר שהתחלנו להגיד בתפילה 'משיב הרוח', גילינו את המחיר הקשה שגבו ממנו עשרות שנים של הזדקנות והתרוששות הרוח.

כולם מדברים על קונספציה, אבל תבנית החשיבה השגויה הייתה רק תוצר של התרוקנות הרוח.

אך שלמה המלך לימד אותנו ש"סובב סובב הולך הרוח". גם כשהיא מתרוששת, מתחת לפני השטח היא הולכת וצומחת.

וחכמינו לימדו אותנו ש"כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה".

מתחת לדלות ולהתרוששות ממתין עושר גדול של רוח, רוח גדולה של עם.

"הולך אל הדרום וסובב אל הצפון"

נסעה הרוח אל הדרום. רוח סערה, רוח עזה, רוח מעוררת גבורה כבירה, עזה כמוות אהבה.

שילמנו מחיר מאוד כואב, אבל משהו ברוח שלנו התעורר, משהו שרק מתחילים לראות את סימניו מבצבצים ועולים.

ממשיך הרוח וסובב אל הצפון, אל לבנון. רוח פליאה, רוח גבורה, רוח נס והודיה, מסירות עננה כבדה של רוע מהעולם.

"ועל סביבותיו שב הרוח"

לפני שנה, ביום פרוץ המלחמה בשמחת תורה אמרנו בבוקר לראשונה תפילת "משיב הרוח".

ומתוך הסיבובים הרבים שעברנו בשנים האחרונות, מתוך ההפיכה, שבה אלינו צלילות הרוח, הרוח העתיקה של עם ישראל, מפי הבורא המשיב לנו רוח גבורה של תקומה מתוך הנפילה, והשנה שהתחילה רשה ועניה, מסתיימת עשירה ברוח וגבורה.

ועוד הדרך ארוכה וקשה, אבל טעמנו טעם של גדולה, כוכב הצפון שמראה את הדרך באפילה וכוח של תפילה בשנה חדשה

ובתוך המציאות שהתהפכה עלינו, בשמחת תורה לפני שנה, קמנו מתוך ההפיכה.

"מקדש מלך עיר המלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה", מזכיר לנו כל שבוע רבי שלמה אלקבץ, אחד ממבשרי הגאולה.

ככל שהופנמה התובנה שאנחנו נלחמים על ירושלים עיר המלוכה, קמנו והפכנו את הקערה.

מעם הנראה שאנן, מפוזר ומפורד, הנדמה לאויביו במצב של שקיעה – לעם נחוש מחובר ומלוכד, שקם כלביא וכארי יתנשא.

עם שיודע להפוך את כישלונותיו, קשייו וייסוריו, לכוחות של תקומה, מקור של אומץ ומעיין של גבורה.

ועוד הדרך ארוכה וקשה, אבל טעמנו טעם של גדולה, כוכב הצפון שמראה את הדרך באפילה וכוח של תפילה בשנה חדשה.

ג. "תחל שנה וברכותיה"

מתוך פירוד ערכים עמוק, הגרעין הקשה של השמאל בעולם מצייר אופקים של חיים חדשים רק מתוך חורבן הישן, מתוך האמירה החקוקה על בשרו 'עולם ישן עד היסוד נחריבה'. מתוך כך הוא עוסק ללא הרף בפירוק כל מה שקיים, מתוך הבטחת תוהו מתמדת לבשורה חדשה שלעולם לא תגיע ולא יכולה להגיע. הישן והקיים כל הזמן נדמים לו כקללה, ולכן נגזר עליו לשקוע עמוק במרמרת שאול תחתיה.

במסורת היהודית החכמה והעתיקה, אנו יודעים שכל ברכות השנה החדשה יחולו גם מתוך הכוחות שקיבלנו מהשנה האחרונה, ממקור היוצר וצר צורה, הלוקח דווקא את כל מה שהיה, הטוב וגם הרע, המכה וגם התקומה, הקללה והברכה, ויוצר מהם צורה חדשה, ואז תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה!

--- title: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם – לקראת ראש השנה התשפ״ה author: אודי בן חמו date: 2024-10-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/645 --- # אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם – לקראת ראש השנה התשפ״ה

למרות, ודווקא בגלל המתח הדמיוני המופרז, כדאי לקחת אוויר ולהביט על המציאות בפרספקטיבה היסטורית.

א. נסו לחשוב מהי אותה נקודה בזמן שבה טיפה של מים המטפטפים ללא הרף מצליחה לחדור סלע מוצק וקשה. האם מישהו יודע להצביע עליה?

טיפת מים קטנה וחסרת משמעות, לכאורה, הופכת למקדח יעיל רק אם היא פועלת בשיטתיות.

העקביות וההתמדה של טיפה ועוד טיפה הופכות להיות נשק רב עוצמה יותר מזרנוק מים אדיר חד פעמי.

ב. קוטביות מצמררת

לא ברור אם הייתה בעבר מציאות כה קוטבית בין עם ישראל לבין מעצבי התודעה שלו.

המון העם חש הזדהות מוחלטת עם עברו וזהותו ונאחז בהם בציפורניים. ומנגד, מיעוט מאחינו בשרנו פועל כסוכן זר של מדיניות המנוכרת לכל מה שיקר להמון העם. ו"קול המון כקול ש-די".

עם ישראל ברובו המוחלט חי בתודעת כבוד והערצה לעברו המפואר ולחזונו התנ"כי.

רוב העם הדומם, שאינו מיוצג כראוי במוקדי עיצוב התודעה, מביט על המציאות בבגרות וביציבות נפשית מרשימה למרות המחנק שהוא חש לאור מדיניות מלאת עוול.

ובשעת מלחמה, בולט הפער הזה שבעתיים.

מלחמה היא אירוע מכונן המדגיש לאומיות וזהות קולקטיבית, ולא אטומים מבודדים נטולי הקשר וזיקה. הפרטים מוערכים בתוך ההקשר הכללי הרחב. "כולם בשביל אחד", אמנם, אך גם "אחד בשביל כולם".

המחלוקת על היחס לפתרון בעיית החטופים מבליטה התנגשות תרבותית שורשית ועמוקה.

בין העם האוהב את פרטיו בהקשר למעגל הזהות המשפחתי, הקהילתי והלאומי, לבין תפיסה הרואה את האינדיווידואל, כאן ועכשיו, כחזות הכול.

עם ישראל ברובו המוחלט חי בתודעת כבוד והערצה לעברו המפואר ולחזונו התנ"כי

ג. "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים"

דמיינו כמה תפילות ודמעות של אלפי שנים, דורות על גבי דורות, שקראו 'לשנה הבאה בירושלים' נדרשו כדי שלבסוף יקרום עור וגידים הפלא הזה של הקמת המדינה.

דמיינו כמה כינוסים, חוגי בית, פעילות הסברה, מפגשים במחתרת, אכזבות ונסיגות היו עד שלבסוף תמך העם ברעיון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ועשה מעשה.

ודמיינו כמה פעולות אפרוריות וחסרות ברק של אנשים רבים, מאחורי הקלעים, נדרשו כדי שהמפעל הלאומי המרגש הזה יעמוד על הרגליים.

זכרו, רק 51 שנה (ועוד 2000 שנות ציפייה ותפילה בגלות) לאחר ההצהרה הדמיונית של הרצל עמד בן גוריון והכריז בגאון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

רבותיי, הטפטוף עובד.

ד. עם ישראל ברובו מתנהל באחריות, בבריאות מרשימה, בקור רוח ובשלווה שקשה להפריז בחשיבותם.

עמנו מתאושש עתה מאחד האירועים הטראגיים בחייו, מכיל כאב לצד גבורה, קושי עם צמיחה, ונמצא בתהליך הבראה לאומי מתמשך, למרות החולי במוקדי עיצוב התודעה והפקידות הלא נבחרת.

ה. הטפטפת – המצאה ישראלית

ייתכן שהמצאת הטפטפת הישראלית החלה עוד אצל רבי עקיבא, בעת שזיהה את עוצמת היסודיות והעקביות שבנזילת טיפות מים: "אבנים שחקו מים". ולכן, אחזו היטב במוט האוהל והסערה תחלוף.

עוד נכונו לנו אתגרים רבים. אבל לא ירחק היום והכרזת עצמאות תרבותית תושלם

הפער האדיר הזה בין התודעה והפוטנציאל הנפשי והרוחני של העם לבין הריקבון הפרוגרסיבי המנהל את חיינו לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב.

בתנאי אחד – שלא נרפה ולא נעצור, נדבק באמת ולא נשתוק.

רק כך המים החיים המטפטפים הללו בשיטתיות עוד יביאו בשורה עצומה.

ו. מהיכן הביטחון, אתם שואלים?

מהעובדה הפשוטה, שבניגוד לימים שלפני הכרזת העצמאות שבהם היה צורך לאסוף את שברי העם היגע מעול הגלות הכבד והשואה הנוראית, כיום רוב העם מבין את הסיפור לחלוטין. לא הבנה שכלית בלבד, אלא תודעה עמוקה וחיונית מכף רגל ועד ראש.

עוד נכונו לנו אתגרים רבים. אבל לא ירחק היום והכרזת עצמאות תרבותית תושלם.

זה יתרחש בשקט, ללא נאומים פומפוזיים וללא טקסים ראוותנים, רק בזכות העקביות וההתמדה. במידה רבה אנחנו כבר בעיצומה. והעם הזה יחל לומר את דברו בגאון ויחיה על פי מדיניות לאומית ויהודית זקופת קומה המיוחדת לו. בע"ה.

שנה טובה!

--- title: ״אבל מהי האסטרטגיה?״ author: אודי בן חמו date: 2024-09-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/646 --- # ״אבל מהי האסטרטגיה?״

מסופר בשם אדריכל בריטי ידוע סיפור על שלושה פועלי בניין העומדים על פיגום ועובדים. שואלים כל אחד מהם מה הוא עושה; הראשון עונה: ״אני מניח לבנים, שורה על גבי שורה״; השני עונה: ״אני בונה קיר״; השלישי עונה: ״אני בונה קתדרלה״. האם הם עושים אותו דבר?

מתוך הספר ׳מה לאומי בביטחון הלאומי׳

שאלת החזון, הסיפור הגדול שלאורו נבנה כל המפעל הפרטי, וקל וחומר הלאומי, היא שאלה פרקטית מאוד.

ברגעי קושי ומשבר, המצריכים גיוס משאבי נפש אדירים, חוזרים לשאלה היסודית: עבור מה כל המאמץ הזה?

לכן, לכאורה, השאלה היא במקום. מהו החזון? מהי האסטרטגיה? מה בונים פה? קיר לבנים פשוט או בניין מפואר?

נשיב במספר הערות על השאלה 'מהי האסטרטגיה'?

א. השואל, בדרך כלל מהשמאל, לא מעוניין באמת לקיים דיון על חלופות אסטרטגיות. הוא מעוניין שהאסטרטגיה שלו תתקבל. בכוח. אין כאן שום קריאה לדיון ענייני, מכבד ומקשיב, אלא איום. אמצו את האסטרטגיה שלי!

זה נכון גם ביחס לסוגיות לאומיות אחרות בהקשר המשפטי, החברתי והחינוכי. הצעה אחת היא ראויה, משמאל כמובן, והשאר פשיסטיות, גזעניות, חשוכות ושאר ירקות.

ב. והאסטרטגיה של איש השמאל הרי ידועה – אוסלו על סטרואידים. גירוש יהודים, יציאה חד צדדית מכל נקודת חיכוך, מדינה פלסטינית, נטישת חבלי מולדת ועוד.

והכל על סמך בריתות, חוזים והסכמים הכתובים על הקרח, בגיבוי גורמים בינ״ל כמובן. ללא שום הפקת לקחים מנסיון העבר המדמם.

לכאורה, השאלה היא במקום. מהו החזון? מהי האסטרטגיה? מה בונים פה? קיר לבנים פשוט או בניין מפואר?

ג. משאבי הנפש, היכולת להתמודד עם משברים ואתגרים, הולכים ומתמעטים כשחושבים שבסך הכל אנו בונים קיר סתמי. והאסטרטגיה בהתאם.

ומשאבי הנפש הולכים וגדלים כשאנו תופסים את פועלנו כבניית בית מפואר בעל תוכן וחזון. וגם כאן – האסטרטגיה בהתאם.

ד. טוב. ובכל זאת, מה איש הימין מציע? השאלה הרי עדיין במקומה.

אז אפשר להניח כל מיני חלופות, אבל המחשבה ש'אם רק נהדק היטב איזו תפיסה לאומית יהודית היא תתקבל כראויה לדיון בזירה הלאומית והבינ״ל' היא מגוחכת.

העניין הזה קשור לדברים החשובים שנשלחו פה אתמול על ידי בן. לפני שאני דן עם בר הפלוגתא משמאל בענייניות, קודם כל כדאי לקום מכיסא הנאשמים.

ולעיתים תמרון הנראה כזגזוג, ללא הצהרות פומפוזיות שרק יגבילו אותך, הוא מעשה חכם דווקא ולא ההיפך.

ה. האסטרטגיה ארוכת הטווח של המחנה הלאומי יכולה להיגזר מכל מיני תפיסות. החל מחזון משיחי של בנין בית המקדש, שאליו נשאו עיניים דורות על גבי דורות, וכלה במציאות חיים ביטחונית פשוטה הנשענת על עוצמה וכוח. ועוד כוח.

ומפני שהנושא הזה מורכב, ושעם ישראל חלוק בכך, נותר לעיתים, לכתחילה לגמרי, לאפשר לנו לחיות בבטחה ולתת לחיים הישראליים להתברר בנחת. ללא שום כפייה.

דומה הדבר לילד מתבגר, הרי שום כפייה לא תעזור. הוא צריך להגיע בעצמו למסקנות ביחס לחייו ולעתידו. רק אל תכפה עליו כלום. תן בו אמון והטוב ינצח.

דרושים כוח, עוצמה, בהירות מוסרית, הבחנה בין אמת לשקר, עיסוק צבאי בהשמדת הרוע בתקיפות ללא בלבולי מוח של ראיית האויב כשותף לשלום

ו. לעיתים, ב׳הפוך על הפוך׳, כמו בסוגיית האסטרטגיה כך גם בנוגע ל׳אחדות׳.

דווקא הקריאות לאחדות בכוח הופכות לאלימות מאוד. הן קוראות בשמות גנאי מכוערים לכל מי שיסרב להן. נסו ומאוד תצטערו.

אבל הסירוב לקריאות האחדות הללו נובע דווקא מחוסר רצון לקבע ולמסגר את עם ישראל בצמצום מעליב.

זוהי מסגרת חונקת, לא מגדילה ומפתחת.

לעם ישראל יש חזון ענק, וכל קריאה לאחדות סביב ערך פחות מכך היא החנקת האומה. אך מה נעשה שאין עדיין הסכמה על כך? נאפשר לחיים להתנהל בנחת, מתוך אחווה וידידות ולא בכפייה ובצמצום.

ז. ולפני כל אסטרטגיה מתוחכמת כדאי לאמץ דברים פשוטים מאוד:

דרושים כוח, עוצמה, בהירות מוסרית, הבחנה בין אמת לשקר, עיסוק צבאי בהשמדת הרוע בתקיפות ללא בלבולי מוח של ראיית האויב כשותף לשלום.

ח. לעיתים המדבר גבוהה גבוהה על אסטרטגיה, נראה כבונה קתדרלה; בפועל הוא בונה מרפסת רעועה בפרויקט תמ״א 38 מט לנפול.

בנחת, בעוצמה. באמת. מכוח הזכות ובזכות הכוח.

--- title: מעשה בנהג אוטובוס ובאסטרטגיה מוסרית-יהודית author: בן יעקב סבו date: 2024-09-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/647 --- # מעשה בנהג אוטובוס ובאסטרטגיה מוסרית-יהודית

א. בכל יום ראשון אני זוכה לעלות על עשרות אוטובוסים של חיילים, המקבלים את פניי בשמחה בדרך לבסיסים, ולומר דבר תורה קצרצר בענייני דיומא.

זכות ענקית.

הארת הפנים של החיילים נותנת לי כוח.

אני יכול להעיד בעצמי כיצד דברי תורה היוצאים מן הלב, שפגשתי בהזדמנויות שונות כחייל חילוני, קירבו וחיזקו אותי מאוד לעם ישראל ולמורשתו.

וכך, מצעיר עם שיער ארוך שהתחפש בצעירותו לצ'ה גווארה, המהפכן המרקסיסט רוצח ההמונים, חזרתי לאט לאט הביתה, ליהדות.

את ההתעוררות וההתעניינות ההולכת וגוברת אני מרגיש גם מהחיילים הקדושים וגם מנהגי האוטובוס המתוקים שעוצרים בשביל זה במיוחד.

היום קרה מקרה חריג שלא אירע לי בעבר.

נהג אוטובוס ניסה לחסום את דרכי עם האוטובוס וכמעט דרס אותי, בעודו מסמן לי בגסות אצבע משולשת וצועק לי: 'קודם תתגייס, אחר כך תבוא לפה'.

התלבטתי מה לעשות במקרה כזה.

שמא עליי לפייסו ולהציע לו ׳קפה ומאפה׳ ?

אולי אקבע איתו מעגל שיח ואגיע איתו ל ׳הסכמות רחבות׳ ?

אולי בכלל האשמה מוטלת עליי, ולכן הוא פשוט חשב ש ׳החוזה בינינו הופר׳?

החלטתי לצלם אותו ואת מספר רכבו, ואמרתי לו את הדברים הבאים:

"בעבר הייתי מתעלם מאנטישמים מלוכלכים כמוך, אבל מאז שסיכנתי את החיים שלי בעזה נגמרה לי הסבלנות לשכמותך. אתה תשלם על זה שניסית לדרוס אותי, הבטחה של רס"ן".

נהג האוטובוס הופתע מאוד.

במשך זמן רב הוא ניסה לתפוס את מבטי, ניסה לאיים עליי, ניסה לתרץ שזה לא קרה, אמר שיתבע אותי על דיבה ועוד.

כשאמרתי לו שאני עומד על דעתי לחלוטין, הוא הבין שהפסיד. כנראה לא רק מאיכות הטענה שלי.

הוא שלח נהג אחר לנסות להתנצל בשמו ואף ביקש ממני לעלות לאוטובוס שלו גם כן להגיד דברי תורה לחיילים.

אינני יודע אם הייתה פה תשובה מאהבה או מיראה, אבל בינתיים זה פעל.

מה שלא ייאמן הוא כמות השנאה המוטרפת שמסתובבת אצל עקורי היהדות שבינינו.

"בעבר הייתי מתעלם מאנטישמים מלוכלכים כמוך, אבל מאז שסיכנתי את החיים שלי בעזה נגמרה לי הסבלנות לשכמותך. אתה תשלם על זה שניסית לדרוס אותי, הבטחה של רס"ן"

ב. את המקרה הקטן הזה אפשר להעתיק לכל אתגר שדורש מאבק נגד שנאה.

יש פה דפוס פעולה עקרוני. החל מהטיפול בפרוגרס האנטישמי ובדיפ-סטייט הכוחני, דרך המלחמות שלנו במזרח התיכון, וכלה בעמידה שלנו מול לחצים מהמערב.

רק אם הכנעת את השנאה, אפשר להתחיל לדבר.

אחרת, אתה יושב על כיסא הנאשמים, קשור בידיים וברגליים, ומשם מנהל את קרב ההגנה שלך.

ג. ״הקם להורגך השכם להורגו״.

אלו המילים שכתב ראש הממשלה בנימין נתניהו בחשבון הטוויטר שלו.

המילים היהודיות הללו צברו כמויות אדירות של לייקים ושיתופים, רבים רבים מהם דווקא מהעולם הערבי והמערבי.

יתר על כך, המוני סרטונים ערביים המריעים ל'אבו-יאיר' ולעם ישראל נפוצו ברחבי האינטרנט.

'עם ישראל, אללה איתכם!!'

העולם מעריך כוח.

ובמקרה של עם ישראל זה חזק כפל כפליים, מכיוון שכל התרבות המוסלמית והמערבית-הנוצרית מבוססת על הבירור האם הקב"ה עזב את עם ישראל ח"ו או שהוא שוכן בקרבם.

ומה הדרך שלהם לבדוק זאת?

האם עם ישראל חזק. האם ישראל מתכחשים לזהותם, או האם יש להם בהירות מוסרית בתפקיד הסגולי שלהם, שגורם להם להיות חזקים.

וזה הקשר הישיר בין 'כוחות הקרקע' שלנו בסליחות בכותל, שהומה השנה הרבה יותר אנשים מבכל שנה בעבר, לבין כוחות האוויר והמוכנות להפציץ רובע שלם בביירות כדי לחסל אדם אחד. סליחה, לא אדם, שטן.

ד. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה.

הדבר הראשון שהיה לי חשוב לבדוק הוא כמה לבנונים הרגנו עם חיסולו של נסראללה.

לא רק מטעם הנקמה המוצדקת וההכרעה המחייבת, שהרי כזכור מלחמה היא מאבק בין קולקטיבים ולא בין יחידים, והעורף של האויב הוא חלק מהאויב.

אלא היה חשוב לי לבדוק כדי להבין כמה בהירות מוסרית יש לנו כרגע.

הרי ידוע שאת נסראללה יכולנו לחסל כבר לפני עשרות שנים, והעולם היה נקי הרבה יותר כבר אז, אבל עדיין לא הייתה לנו בהירות מוסרית, והרמטכ"ל אייזנקוט אף התגאה בכך שלא חיסל ושזה גורם לו להרגיש נעלה. כמוהו כוכבי, גנץ ואחרים.

אולם כידוע, מוסר אינו מסתכם בלתת מימייה לאישה ערבייה במחסום ביום חם, אם בכלל.

מוסר הוא ניצחון הטוב על הרע. מוסר הוא הפעלת הכוח הנדרש ההכרחי כדי לסכל רוע.

מוסר הוא 83 טון על נסראללה עם מאות רבות של הרוגים בסביבתו. זה ׳מידתי׳, כי זה מה שנדרש כדי להכריע את הרע.

ה. מי שמבין את האתגרים שצריך לצלוח כדי להביא לגמר פעולה כזאת – החל מהתמודדות עם הגמוניה צבאית שרוצה להיכנע לאויב, דרך הגמוניה משפטית שמבחינתה זה לא מוסרי לנצח, וכל תירוץ משפטי מקדש את המטרה, וכלה בלחץ אדיר מכל הכוחות הפרוגרסיביים-אנטישמיים באומות העולם – מתחיל קצת להבין איך צריך לבנות את הקומה הבאה שתוביל את עם ישראל.

ו. אפשר לראות את הלחץ העולמי עלינו להישאר בני חסות חלשים, ובהפוך על הפוך – את ההערצה של העולם לאחר מעשי גבורה שלנו, כמבחן שאנחנו צריכים לצלוח.

'אם אתם באמת העם הנבחר, נראה אתכם פועלים למרות לחץ כלכלי-צבאי-דיפלומטי אדיר מאיתנו'.

ככה אני מסתכל גם על הלחץ של ההגמוניה במדינה, המנסה להכניע את הרוב היהודי. כמבחן:

'אם אתם חושבים שאתם יכולים להוביל את המדינה, להיכנס למגרש של הגדולים ולמערכה הגיאו-אסטרטגית העולמית, קודם כל תנצחו אותנו'.

בגלל זה אני נחוש וכואב את המצב, אבל גם שמח.

המציאות היא לכתחילה.

״הקם להורגך השכם להורגו״. זה כל ההבדל בין ששת הימים ליום כיפור.

והשנה – בין עזה ללבנון

ז. בנפול אויבינו נהגו להגיד שירה.

למלאכים האוביקטיביים (לפי המדרש) אולי אסור.

אבל בכל מקרה אחר – ראוי לשמוח, ללא פלפול עקום ומוסר נוצרי.

כך נהיה ראויים להיות מגדלור ערכי לעולם מבולבל, מתוך בהירות מוסרית ועם כוחות גדולים להמשיך לנצח את הרע.

ח. ״הקם להורגך השכם להורגו״. זה כל ההבדל בין ששת הימים ליום כיפור.

והשנה – בין עזה ללבנון.

אין בנמצא כלל מוסרי מזה וכלל מבצעי מזה.

וכל מי שלא איבד את טבעיותו הבריאה מבין זאת בפשטות.

שנה טובה וגמר חתימה טובה!

--- title: בעקבות חיסול חסן נאסרללה ימח שמו וזכרו author: סוללים דרך date: 2024-09-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/648 --- # בעקבות חיסול חסן נאסרללה ימח שמו וזכרו

א. הדרך עוד ארוכה, אך אלו ימים היסטוריים מתמשכים של מלחמת הטוב ברע והאמת בשקר. ועם ישראל מוביל את המלחמה הזו כחלוץ לפני המחנה העולמי השפוי כולו.

נבחרנו לשליחות הזאת. זהו סיפור חיינו ההיסטורי.

ב. השטן נאסרללה כינה בעבר בבוז את עם ישראל קורי עכביש. כמו רבים מאויבינו, גם הוא למד עלינו מהרובד החיצוני הגלוי. וברגעי האמת, אפילו כאשר התודעה עוד דורשת התקדמות גדולה, עם ישראל מתגלה כברזל יצוק.

ילמדו אויבינו ויפנימו.

ג. ״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם״. והעת כרגע דורשת, אפילו תובעת מאיתנו, לשמוח בְּפשטות ולהודות. להודות לריבונו של עולם. להודות למקבלי ההחלטות, לראש הממשלה ולמבצעים בפועל. לכולכם, תודה מעומק הלב!

״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״. אין זה רק תיאור של זמן ספציפי בהיסטוריה שלנו. זוהי עובדת חיים מציאותית פשוטה

ד. ימים שכאלה הם ימי בירור והסרת הערפל המטשטש. בדקו מי שמח ומודה לכל אלו מהסעיף הקודם, ומזה תבינו כיצד מחולקת החברה הישראלית. בלי כעס ובלי מרמור, רק פקיחת עיניים ולמידה. זה חשוב לקראת האתגרים הבאים.

ה. ביום שישי נאם ראש הממשלה באו״ם נאום מלא כבוד והערכה למורשת עמנו. הוא דיבר בגבורה בשם הצדק והמוסר.

וההיסטוריה מלמדת אותנו, שמי שמחובר לקווים הארוכים של עם ישראל זוכה לסיוע. זו לא מיסטיקה ולא הערכה, זוהי מציאות חיים היסטורית מוכחת ובדוקה.

ו. המלחמה הזו מתארכת ואנחנו מוכנים לכך, ללא שום מורך לב וללא שום ספקות וחולשה, ויכול נוכל לה. נביט לרוע גם מטווח קצר ב׳לבן של העיניים׳ ונביס אותו. זוהי צוואת דורות על גבי דורות של נרצחים בני עמנו, שנהרגו רק כי היו שייכים לעם ישראל הטוב.

והטוב תמיד ינצח!

ז. ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״. אין זה רק תיאור של זמן ספציפי בהיסטוריה שלנו. זוהי עובדת חיים מציאותית פשוטה.

ח. בענווה, בצניעות ובאורך רוח נמשיך קדימה. לא נרפה ולא נירתע. נשלם את המחיר הכואב וההכרחי שיידרש עבור חירותנו ועבור החזון שאנו נושאים. בע״ה!

ט. ומה יהיה? יהיה טוב. טוב כבר עכשיו ויהיה עוד יותר טוב. למרות הכל. ואנחנו נסייע לכך באומץ, בגבורה ובנחישות.

--- title: מתחיל בגנות ומסיים בשבח – האמנם? author: אודי בן חמו date: 2024-09-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/649 --- # מתחיל בגנות ומסיים בשבח – האמנם?


ציטוט מחשבון הטוויטר של ׳קרן ברל כצנלסון׳:

״אנחנו רואים מלחמה ודם, הם רואים גאולה וניסים.

‏אנחנו רוצים שקט, ביטחון וחטופים בבית, הם רוצים מלחמת דת, התנחלויות וביאת המשיח.

‏עלינו הבוקר בקמפיין שלטי חוצות שמבוסס על ציטוטים של שרי הממשלה המשיחיים, שרואים גם כעת בצפון הבוער כמו בעוטף שהוחרב "הזדמנות" לקירוב הגאולה.

בעיניים שלהם ארגוני הטרור נתפסים כנכס ומאות הרוגים הם קורבן הכרחי.

‏הקמפיין עלה בשלטי חוצות בצפון, ובמסגרתו צוטטו המסרים ששרים בממשלה הדהדו מאז 7 באוקטובר, למשל: השרה אורית סטרוק: "מבחינתי זה כמו תקופה של נס", השר יצחק גולדקנופף: "מה שייכת הממשלה למלחמה, למי רע פה?", השר עמיחי אליהו: "אנחנו רואים גאולה בעיניים".

‏אחרי שנה של מלחמה, הרס יישובים וחיים בצל הפצצות, השרים הקיצוניים יודעים שהמלחמה שמתרחבת עכשיו לא תחזיר את הביטחון לישראל, את המפונים לבתיהם ובטח שלא את החטופים למשפחותיהם. פעם האנשים האלו היו כת מטורללת וקיצונית בשולי החברה הישראלית, היום זאת הממשלה שלנו.

‏את התוצאות הקשות כולם רואים.

‏אזרחי ישראל צריכים להחליט מה הם מעדיפים – ביטחון ישראל או משיחיות קיצונית?״.

סוף ציטוט.

"פעם האנשים האלו היו כת מטורללת וקיצונית בשולי החברה הישראלית, היום זאת הממשלה שלנו"

כמה הערות קצרות על הדברים:

א. התבגרנו. קריאת תוכן מזעזע לא מוציאה אותנו מאיזון ולא מגבירה אצלנו שנאה, חלילה. היא רק מחדדת את הבירור הנדרש פה.

ב. הטקסט הזה, המצטט במדויק תכנים חלקיים ללא הקשר, הוא מתנה נפלאה לכל אדם בוגר, אמיץ, ישר, בעל תודעה לאומית מפותחת ותחושת אחריות בסיסית לעתיד עמו.

עם ישראל נמצא על פרשת דרכים, שבה לא ניתן כבר לטשטש אותו במילים רדודות ומרדימות על שלום, אחווה ואחדות.

אנחנו כמובן בעד הערכים הללו, אבל אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח את הבירור הנוקב שדרוש פה.

ג. לפני שמתחילים לשכנע מעגלים רחוקים יותר של אחים, כדאי לשאול באומץ האם לנו ולבנינו יש תשובות טובות ומשכנעות לטיעונים הללו? האם אנו עוסקים בכלל בבירור הכרחי פנימי, או שמא בטשטוש, על קפה ומאפה, באמצעות סמי הרדמה זמניים?

הבירור הזה קשה, מאתגר, מוציא מאזור הנוחות, מתסיס וקצת מציק, אבל הוא סם חיים עבורנו.

רק ככה נגיע באמת לשבח, מתוך הגנות המאתגרת

ד. עזבו לרגע את המענה לשאלות ולטיעונים. הם מצריכים הרחבה והעמקה.

השאלה המרכזית היא, האם המוקד שלנו מצוי בבירור הזה בכלל?

לא צריך לקלל, לכעוס, לשנוא חס ושלום וכו'. צריך פשוט לראות בעיניים פקוחות את הקומה החדשה המבקשת לצמוח פה.

קומת-דעת לאומית, ציונית ויהודית בוטחת בצדקת קיומה ועתידה. קומת-דעת הנצרכת ודרושה כאוויר לנשימה עבור העולם כולו.

ה. במילים אחרות, אל תשתיקו את הבירור הזה. אל תהפכו אותנו לעיסה דביקה וחסרת זהות על ידי שולחנות עגולים מטשטשים.

הבירור הזה קשה, מאתגר, מוציא מאזור הנוחות, מתסיס וקצת מציק, אבל הוא סם חיים עבורנו.

רק ככה נגיע באמת לשבח, מתוך הגנות המאתגרת.

זוהי עובדת חיים פשוטה.

שבת שלום!

--- title: את מי מעניין בכלל מי יהיה הרב הראשי? או – כיצד נדע במי לבחור? author: סוללים דרך date: 2024-09-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/650 --- # את מי מעניין בכלל מי יהיה הרב הראשי? או – כיצד נדע במי לבחור?

נתחיל פשוט מהסוף ומשם נחזור להתחלה:

הרבנות הראשית, עוד לפני השאלה מי יעמוד בראשה, היא אחד המוסדות הציוניים החשובים ביותר.

שוב – מבלי קשר מי עומד בראשה! ממילא, שאלת המינוי היא שאלה בהחלט חשובה, ומי שחושב שצריך לסגור את הרבנות הראשית או להחליש אותה, הוא למעשה פועל נגד הייעוד הציוני ופוגע במדינת ישראל – מדינת היהודים, גם אם הוא לא מתכוון לכך.

רוצים להבין למה? המשיכו הלאה. אולי קצת ארוך, אבל ממש חשוב.

עם ישראל כידוע טייל בארצות הגולה מאות שנים, במהלכן נכבשה ארץ ישראל בידי ממלכות ואימפריות. עם ישראל שמר על ייחודו בשנים אלה, בעיקר סביב לימוד התורה וקיום המצוות, עד שהגיעה התקופה הלאומית של המאה ה-19.

במהלך המאה הזו עם ישראל החל להתעורר ולחשוב לעצמו – אולי בשלה גם השעה שלנו וניתן להגשים את החלום לחזור לארץ ישראל?

אמנם, בשונה מהיוונים או האיטלקים שנלחמו על עצמאותם בעודם יושבים על אדמתם, אנחנו רצינו לכבוש ארץ שלא שהינו בה באותה השעה ולא ביקרנו בה מאות שנים.

בארץ ישראל היו אז ערבים, למען האמת רוב ערבי מובהק מול מיעוט יהודי, כיוון שבסיום המאה עם ישראל עבר תהליך חילון והתנועה הציונית הייתה כידוע חילונית למדי – היא בהחלט נתקלה בשאלה מוסרית כבדה מול הילידים הערבים.

הרצל חשב לפתור את הבעיה ולקנות את הארץ מבעלי הבית – הטורקים. זה לא צלח לו. הפועלים של העלייה השנייה סיפרו לעצמם סיפורים על כך שהם מתיישבים רק במקומות חדשים, ושההתיישבות היהודית בארץ תביא המון ברכה לארץ כך שבעצם אנחנו עושים טובה לערבים שגרים כאן ואין ספק שבמהרה הם יודו לנו! הם לא הודו לנו, ובצדק מבחינתם.

הערבים הבינו מצוין שבסוף התהליך יהיה רוב יהודי, מדינה יהודית, מלחמה וגירוש שלהם, הילידים.

רוב מוחלט מעם ישראל, וזה כולל רוב מוחץ של הציבור החילוני – מזהה את עצמו כיהודי ורוצה לחיות במדינה שקוראת לעצמה מדינה יהודית

כך או כך, גם הפועלים החילונים הבינו שאחת הערובות לטענה המוסרית על הארץ היא זהות יהודית עמוקה ותביעה מכוח הזהות היהודית הזו לקבל את הארץ בה ישבו אבותינו לפני מאות רבות של שנים ולהקים בה מן יצור כלאיים לא מוגדר ולא מוסבר – 'מדינה יהודית'. המטרה הזו, כך הסבירו הציונים, מספיק חשובה בכדי לדחוק את רגליהם של בעלי הבית, הילידים הערבים.

הבעיה היא שלכאורה, אין באמת דבר כזה מדינה יהודית. מדינה היא לא יצור חי! היא לא מקיימת מצוות, היא לא שומרת שבת ולא מתפללת במניין.

זה בעצם מה שגורם לוויכוח האין סופי הזה מאז קום המדינה, והאמת כבר הרבה לפני – מהי בעצם מדינה יהודית?

הרב אברהם הכהן קוק שחי כאן במחצית הראשונה של המאה הקודמת, הבין את זה מצוין ומיד עם הכיבוש הבריטי פעל מול הנציב הבריטי כדי להקים, לצד המוסדות הציוניים שפעלו וקמו באותה העת, מוסד חדש שיבטא את הרעיון שעם ישראל בארץ ישראל הוא לא רק אוסף של יחידים, וכן את המשמעות החדשה שהתורה מקבלת עם השיבה לארץ.

כך, הרבה לפני הקמת המדינה, הוקמה הרבנות הראשית לישראל, בראשה עמד בתחילה הרב קוק זצ״ל.

אז איך בדיוק נראית מדינה יהודית ואיפה הקו (אם תרצו – 'סטטוס קוו') עובר?

זה באמת ויכוח שלא ייגמר בקרוב, אבל מה שברור הוא שכיון שהזהות הייחודית היהודית היא ההצדקה לעצם ישיבתנו פה ולכיבוש הארץ ועל זה התבסס האתוס הציוני, הרעיון של הפרדת דת ממדינה – כלומר, הכרזה על המדינה כנטולת שום הקשר לדת – היא פשע אנטי-ציוני בל יימחה.

אז אחרי שהבנו למה הפרדת דת ממדינה זה המעשה הכי אנטי-ציוני שקיים וממילא גם ממש לא מוסרי, כבר לא מסובך להבין למה הרבנות הראשית היא מוסד שאמור מאד לעניין כל ישראלי. כן, גם ישראלי שמגדיר את עצמו חילוני למהדרין.

כי כל מי שרוצה מדינה יהודית – כלומר, מדינה שיש לה איזושהי זיקה ליהדות ולא רק בית טכני עבור אוסף של פרטים – אמור להבין שיש הבדל גדול בין אוסף של קהילות ובהן בתי כנסיות ורבנים, לבין רבנות ממלכתית מטעם המדינה, מתן הכרה ממלכתית ברעיון של מדינה שיש בה אופי יהודי ממשי.

רוב מוחלט מעם ישראל, וזה כולל רוב מוחץ של הציבור החילוני – מזהה את עצמו כיהודי ורוצה לחיות במדינה שקוראת לעצמה מדינה יהודית. זהו ציבור שהרבנות הראשית חשובה עבורו מאד, גם אם הוא לא מתעניין בה ביום יום..

אגב, אם הטענות שהרבנות 'מושחתת', 'רקובה', 'לא יעילה', 'חרדית' ועוד שלל טענות שעולות נגד הרבנות הראשית, נכונות – זו בעצמה סיבה נוספת לכך שזהות הרבנים הראשיים שייבחרו חשובה שבעתיים, ומדוע חשוב לבחור מי שיכול לתקן, לשנות ולהציל את מעמדו של המקום החשוב הזה ולהשיבו לפארו הקודם.

יש גם אנשים שאומרים שהרבנות הראשית היא מוסד מיותר, לא כי יש להם משהו נגד היהדות או נגד הדתיים, אלא בגלל שהם, כך הם טוענים, פשוט מעולם לא נזקקו לה.

הטענה הזו לא נכונה מכמה סיבות ונעמוד על שתיים מהן:

ראשית, והיא התשובה הפחות עיקרית, כל אדם כמעט נזקק במהלך חייו לשירותי הרבנות, בין אם הוא שומר כשרות ובין לצערנו בעת פטירת קרוב משפחה.

אבל העיקר הוא שאותם אנשים מפספסים את הנקודה.

מעולם אדם לא נזקק לשירותיו של דגל עם שני פסים כחולים ומגן דוד ובכל זאת איש לא חושב שמדובר בדבר מיותר, כיון שזהו סמל מהותי המעיד על פרצופה של המדינה. כך בדיוק לגבי הרבנות הראשית – במדינה יהודית, רבנות ורבנות ראשית הן חלק אינטגרלי שלא ניתן לוותר עליו, הדגל המיוחד שלנו כמדינה יהודית, זהות ייחודית ישראלית.

על הגוף הבוחר לבחור את האדם המקובל ביותר על כמה שיותר מגזרים, האדם הכי כלל ישראלי

כעת, לאחר שעמדנו על המהות, אפשר לדבר גם תכל'ס.

החשיבות שימונה רב ראשי ציוני-דתי אינה בשביל לתת כבוד למגזר. הרבנות הראשית שייכת לכל עם ישראל בשווה. מטרת קידום רב ראשי ציוני-דתי היא למטרה אחת – העלאת קרנה של הרבנות על ידי אדם המוכשר לכך ובעל ניסיון, ועם זאת גם מבין שהרבנות הראשית אינה רק פונקציה מעשית, אלא ערך ייצוגי חשוב ומהותי במדינה יהודית.

בנוסף, מוטב שיהיה זה אדם שכמה שיותר ציבורים מרגישים שהוא הרב שלהם (ולא רק נציג של מגזר מסוים על פי פוליטיקת זהויות המדגישה בהגזמה דברים שמפספסים את עצם העניין, כגון דרגות צבאיות).

אנחנו לא בוחרים בעצמנו את הרבנים הראשיים, מי שבוחר אותם הם 150 (הפעם רק 140) חברי הגוף הבוחר. מצופה מאותם חברי גוף בוחר לבחור את האדם שהכי מתאים כדי לקדם את הרבנות לאור מה שנכתב כאן – תלמיד חכם יודע ספר, מבין את מלחמת התרבות הכללית ובעל ניסיון, שמכיר ומבין מהי מדינת ישראל ומה ערכה הרוחני, מהי משמעות התורה בעידן המיוחד בו אנו חיים, וגם שידע לעמוד נגד אלו שמנסים לחסום את היהדות במרחב הציבורי, ולא חלילה להיות אדיש כלפיהם.

על הגוף הבוחר לבחור את האדם המקובל ביותר על כמה שיותר מגזרים, האדם הכי כלל ישראלי.

--- title: פוליטיקה של סיסמאות שיווקיות author: עזרא הימן date: 2024-09-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/651 --- # פוליטיקה של סיסמאות שיווקיות

כפי שאנחנו עושים כאן הרבה פעמים, השאלה שאנחנו מעלים איננה רק בעד מה אנחנו ונגד מה,

אלא היא קודם כל פירוק לגורמים; מה עומד מאחורי הצהרות ה80-20 ופוליטיקה של הסכמות;

האם זה ישים; מה היא מגלה ומה היא מסתירה.

אחרי שנפרק את האמירה, נרכיב מחדש ונציע מתווה.


הדברים הללו נכתבו בכתבה על נפתלי בנט כבר ב-2012 ב׳דה מרקר׳


א. פוליטיקה זה לא הצהרת כוונות אלא סדרי עדיפויות.

בדיוני סלון, באמת לא מפתיע לגלות שאפשר להסכים על הרבה דברים עם הרבה אנשים. הרי רוב האנשים הנורמלים הם בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע.

רוב האנשים יספרו שהם בעד מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה משגשגת ודואגת לחלשים, דואגת לביטחון, מטפלת בפשיעה וזכויות האזרח, מצמיחה את הכלכלה וכו'. יש מי שמתנגד?

גם אם נוריד שאיפות אלה לפרטים, נגלה שניתן להשיג הסכמה די רחבה לגבי מה שרוצים שיהיה פה.

אבל כל זה נכון במפגשי קפה ומאפה, תחת הפלורסנט, או על פק"ל קפה עם חבר מהמילואים.

אך בפוליטיקה שולט כלל אחר לגמרי של 80-20.

80% מהפוליטיקה אינם השאלה מה רוצים, מה טוב ומה רע באופן כללי, אלא סדרי עדיפויות בעולם רווי אילוצים וניתוח נכון של הבעיות והפתרונות בעולם רווי משתנים, נעלמים ופרשנויות.

כשנגיע ל80% אלה בפוליטיקה, נראה את ההסכמה הרחבה של ה-80% נמוגה עד שמה שיישאר יהיה אולי סוג הבורקס במזנון הכנסת.

שם תבוא לידי ביטוי תפיסת העולם הערכית שלנו באמת, וממילא סדרי העדיפויות הערכיים שלנו.

כשיורדים לקרקע המציאות, השאלה היא איזה משקל נותנים לכל דבר, מה הכי חשוב לך.

בעיסוק הפוליטי עצמו צריך להתנהל בתוך מכלול של אילוצים ולחצים מהרבה מאוד כיוונים ומעגלים, ולהחליט היכן להפעיל את מרכז הכובד על חשבון דברים אחרים שעליהם נוותר. וצריך להחליט לא רק מה רוצים, אלא איפה לוחצים כדי להשיג את זה בעולם עם אינסוף משתנים ונעלמים.

לכן ברוב השאלות לא רק שלא תהיה הסכמה רחבה של 80-20, אלא בקושי נמצא שניים שמסכימים זה עם זה.

פוליטיקה של הסכמות רחבות זה חללית שמתנפצת ברגע המפגש שלה עם קרקע המציאות של כדור הארץ.

80% מהפוליטיקה אינם השאלה מה רוצים, מה טוב ומה רע באופן כללי, אלא סדרי עדיפויות בעולם רווי אילוצים וניתוח נכון של הבעיות והפתרונות בעולם רווי משתנים, נעלמים ופרשנויות

ב. הסיסמה של '80% מסכימים' מטעה מסיבה נוספת. 80-20 זו חלוקה כמותית.

גם החומר הגנטי של אדם ושימפנזה זהה בכמעט מאה אחוז… כל השאלה היא אלו דברים נמצאים ב20%? לעיתים אלו הדברים החשובים ומכריעים ביותר.

השאלה היא האם לחתור לנצחון והכרעה או לחפש פרטנר פלשתיני להסדרה נמצאת ב80% או ב20%? האם יחס הפצ"רית ללוחמים נמצאת בטווח ה-80% או ב-20%? לעיתים ה-20% נמצאים בצמתים המכריעים ביותר של החיים.

אם נתעלם מזה כדי לעסוק רק במה שמסכימים, כנראה שיהיה מישהו אחר שאף אחד לא בחר בו שיחליט בשבילנו, ולא לרוחנו. אם נבחרי הציבור לא יכריעו בצמתים האלה רק כדי לעסוק ב80% המוסכמים, יהיו מאות פקידים, משפטנים, שופטים, כלכלנים, מנהלי משרדים, אלופים, ראשי מערכת הבטחון וראשי ארגוני עובדים שישמחו להחליט בשבילנו בסוגיות הבוערות של ה-20%, בזמן שנבחרי הציבור יחגגו את עיסוקם 'המאחד' רק במה שמחבר ומוסכם.



ג. האם הפקידוקרטיה היא חלק מההסכמות הרחבות?

אבל יודעים מה? נניח שצלחנו את כל הבעיות האלה, והצלחנו לעסוק ב80 אחוז שמסכימים, והצלחנו להכניס לשם את השאלות החשובות והמרכזיות ולהסכים עליהן הלכה למעשה. האם ה80% כוללים גם את אופן הטיפול בפקידים ושופטים שמבטלים בלהטוטנות את אותם 80%? האם גם זה חלק מה80%? או שזו רק הצעת הגשה שכפופה לחסדי שומרי הסף ירום הודם? האם המכונים 'שומרי הסף' הם מה80% או מה20%? האם השופטים שמרחמים על מחבלים זה מה80% או מה20%?

האם משהו נשאר מה80-20 הזה חוץ מעוד סיסמה שיווקית ריקה?

הקואליציה האחרונה שניסתה ללהטט סיסמאות כאלה הייתה המקוטבת ביותר אי פעם והתפרקה מהר

ד. הפתרון לקיטוב איננו 'להתעסק רק במה שמסכימים', וגם לא 'פוליטיקה של הסכמות רחבות', אלא דווקא כן להתעסק במה שלא מסכימים, לדון ולהתווכח בצורה מכובדת, לא לעשות דמוניזציה, להשאיר מקום לשכנוע ופשרות, להסכים שלא להסכים, ובסוף כמובן לכבד הכרעות דמוקרטיות.

אפילו בתוך קואליציה רגילה צריכים לעשות כך כל הזמן, ובקושי רב מצליחים לייצב ממשלה. לעיתים נדירות נזכה לראות גם הסכמה רחבה בשאלות מרכזיות.

חברה צריכה בהחלט לדעת לתת מקום למרחב המשותף המוסכם. ואפילו הכנסת והפוליטיקה המפולגת בטבעה, צריכה, לצד קבלת הכרעות דמוקרטיות, לתת מקום למרחב המשותף המוסכם. אך אין מסמך שיצור הסכמות רחבות כשזה מגיע לסדרי עדיפויות. הקואליציה האחרונה שניסתה ללהטט סיסמאות כאלה הייתה המקוטבת ביותר אי פעם והתפרקה מהר.

מוטב לאמץ את העצה שלימדו אותי כשהתחתנתי:

תלמדו לריב ותלמדו איך לנהל את הריב נכון ולהישאר יחד. זה כנראה מבטיח יותר ממסמכים מתוקים של הסכמות רחבות והצהרות ערטילאיות על 80-20 שמתפרקות ברגע ירידתן למורכבות האמיתית של סדרי העדיפויות, הלחצים והמתחים של הפוליטיקה.

--- title: איך לא אהיה אידיוט שימושי? author: עזרא הימן date: 2024-09-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/652 --- # איך לא אהיה אידיוט שימושי?

"אידיוט שימושי" הוא ביטוי המצביע על תופעה שרבים בימין ובחברה הדתית נופלים בה. תופעה שבמסגרתה אדם מצטרף, ללא ידיעתו, למהלך רוחני ותרבותי המנוגד לאמונתו, רק בגלל ראייה לוקה בחסר של התמונה הכוללת.

מדובר באדם טוב וישר, שרוצה לפעול לטובת עם ישראל, אבל בפועל – מצטרף לאלו הפוגעים בעם ישראל.

ארגוני השמאל מזהים את החולשה של הימין ובעיקר של החברה הדתית, ורותמים אנשי ימין ודתיים למטרותיהם מבלי שהללו שמים לב לכך.

זכרו, לארגוני השמאל, ללא יוצא מהכלל, יש שתי מטרות שהם רוצים להשיג: הקמת ממשלת שמאל, ושינוי זהותה של המדינה למדינת כל אזרחיה.

הנה כמה דוגמאות שיעזרו לכל אחד לזהות מתי הוא מצטרף ליוזמה טובה, ומתי הוא בעצם מנוצל לרעה.

ככלל, תמיד כאשר אנשי שמאל מדברים על אחדות, תשאלו את עצמכם – מה הם מוכנים לעשות למענה

א. אחדות. אחדות היא ערך גדול. אחדות אמיתית כוללת את כל חלקי עם ישראל, מימין ומשמאל.

אבל כשארגוני השמאל מנופפים במילה אחדות, הם ממש לא מתכוונים לכך, אלא להפך: הם משתמשים במילה אחדות כדי להחרים ולנדות חלקים גדולים בעם ישראל.

נחשו את מי? את כל הציבור הדתי לאומי, ואת אנשי הימין האידיאולוגים.

כשארגוני שמאל קוראים לממשלת אחדות, זה בדרך כלל ללא סמוטריץ ובן גביר.

אף אחד מהם לא אומר שבשם האחדות – הם, אנשי השמאל, יוותרו ויתפשרו, ויכנסו לממשלה עם סמוטריץ או בן גביר. לכן, בזמן שרוממות האחדות בגרונם, מחלוקת והחרמה בידם.

דרך דומה היא לקרוא להקמת "ממשלת מרכז" – ממשלה שתייצג לדעתם את "רוב העם" – בלי ׳הקצוות הקיצוניים׳. מי הם הקצוות הקיצונים? ניחשתם יפה, אנשי הציונות הדתית ואנשי הימין האידיאולוגי.

דרך אגב, 64 מנדטים זה בהחלט רוב העם.

ככלל, תמיד כאשר אנשי שמאל מדברים על אחדות, תשאלו את עצמכם – מה הם מוכנים לעשות למענה.

איזה ויתור הם מוכנים לעשות, ואיזה מחיר הם מוכנים לשלם עבורה. כשתבדקו, תגלו שהמחיר נדרש תמיד רק מהצד הימני או הדתי של המפה.

ב. חטופים. אילולא טענו כך מספר משפחות חטופים, היינו מתקשים לכתוב זאת. ארגוני השמאל, שלא בוחלים בשום אמצעי, משתמשים גם בנושא החטופים כדי להשיג את מטרתם – להפיל את הממשלה.

כל אדם שיש לו אחריות לאומית מבין שני דברים:

1. ערך הניצחון במלחמה גדול יותר מערך שחרור החטופים האומללים, משום שכאן זו הצלה של פרטים, וכאן זו הצלה של הכלל.

2. גם ערך שחרור החטופים לא יכול להיות "בכל מחיר", משום שיש מחירים שכל מי שחפץ חיים לא מוכן לשלם.

לא השכלנו להבין זאת בעסקת שליט, ולכן תמורת שחרור חייל אחד קיבלנו מאות הרוגים ונרצחים על ידי אותם מחבלים ששוחררו. כמובן שממשלת ימין שתעשה צעד כ"כ אנטי לאומי – מיד תיפול, וככה גם תקום לה ממשלת שמאל.

אבל בואו נתבונן על המלים "בכל מחיר": האם כשהשמאל אומר "בכל מחיר" הוא מתכוון למחיר שארגון החמאס ישלם? שתושבי עזה ישלמו? או שהוא מתכוון למחיר שהיהודים ישלמו? הרי הקריאה "בכל מחיר" יכולה להתפרש גם כסיפוח שטחים מעזה כדי ללמדם לקח, גירוש ערבים מהרצועה או עידוד הגירה מרצון, כדי להפעיל לחץ לשחרור החטופים.

לסיכום, אם אתה מוצא את עצמך בעצרת, כיכר, כנס או חוג בית, שבהם מדברים על שחרור חטופים בכל מחיר (שאותו היהודים צריכים לשלם), וללא דיבורים על ניצחון והכרעת החמאס – הגעת למוקד פעילות של השמאל. חשב מסלול מחדש.

ג. הממשלה אשמה. אין ספק שלמחדל של השביעי באוקטובר יש הרבה מאד אחראים, גם בדרג המדיני של השנים האחרונות, וגם בדרג הצבאי.

אבל השמאל, משום מה, מטיל את מלוא האחריות רק על ממשלה הנוכחית (שבמקרה היא ממשלת ימין, ללא נציגות של השמאל); הוא לא קורא להדחת כל הדרג הבכיר של הצבא והשב"כ (או מציין את אחריות מערכת המשפט) למרות שהם ודאי האחראים הראשיים למחדל.

הוא גם לא קורא להתפטרות של חברי ממשלת השמאל בנט-לפיד על כלל חבריה, שפעלו בדיוק באותו האופן בו פעלה הממשלה הנוכחית.

אז אם, מתוך מכלול האחראים, הכל מסתכם באדם אחד (ביבי), או יותר (סמוטריץ ובן גביר) – סימן שלא תיקון המחדל עומד כאן על הסף, אלא הפלת ממשלת הימין והחלפתה בממשלת שמאל.

האשמת הממשלה ברצח, ולא רק באחריות, היא טירוף הדעת. אורח שהיה מזדמן לחלק מהפגנות קפלן היה חושב שנתניהו הוציא להורג את החטופים במו ידיו, ולא היה יודע בכלל שיש ארגון ששמו חמאס.

אני כמובן לא מדבר על ההשוואות בין הממשלה הנוכחית לגרמניה הנאצית. זו כבר ממש ירידה מהפסים.

מצאת את עצמך במקום בו אומרים שרק ביבי אשם והוא בכלל רוצח? תברח משם. אתה מוקף באנשים מסוכנים שנמצאים בפסיכוזת המונים ולא יודעים להבדיל בין אויב לאוהב.

לסיכום, הנה הצעה: אולי ביום כיפור הקרוב נארגן תפילה המונית בכיכר דיזינגוף בתל אביב, בהפרדה כמובן, כי ככה הרבנים מורים – לטובת שחרור החטופים?

ד. בחירות עכשיו. עוד דרך צינית לשטות בציבור הרחב היא הדרישה לבחירות. בדמוקרטיה הישראלית ממשלה נבחרת לארבע שנים. אין שום סיבה בעולם להחליף ממשלה אם היא לא נפלה.

יתרה מזו: אם הציבור שבחר בממשלה הוא זה שדורש את התפרקותה זה לגיטימי, אבל אם תשימו לב, רובם המוחלט של הקוראים לבחירות עכשיו – במקרה לגמרי הם אלו שבחרו במפלגות האופוזיציה.

הם רק עוטפים את זה במושגים כמו "צריך הסכמה רחבה", או שממשלה בזמן מלחמה צריכה "לקבל מחדש את אמון הציבור", ועוד שאר סיסמאות שנועדו לבלבל את האדם הימני והדתי התמים, שלא רואה שום צורך להחליף את הממשלה הנוכחית.

דרך אגב, בחירות תוך כדי מלחמה זה הדבר הכי לא אחראי שאפשר לעשות, כי אז נכנסים לתקופה שבה הממשלה משותקת. אבל כמו שאמרנו, מטרת-העל שלהם היא לא הניצחון על החמאס, אלא הניצחון על ממשלת הימין.

שמעת חבר שטוען שצריך ללכת לבחירות עכשיו? תענה לו מיד שעוד שנתיים נלך כולנו יחד לבחירות.

ה. מצוות פדיון שבויים. אחת הדרכים בהן ארגוני השמאל מנסים בכל זאת להשפיע על אנשי הציונות הדתית או החרדים, היא לפרוט על המיתרים הרגישים בלבם, שהם היהדות וההלכה. לעיתים יוצאים ארגוני השמאל בפרסומים שמצטטים פסוקים על "ואהבת לרעך כמוך", "מצוות פדיון שבויים" ועל החובה לשמוע לרבנים שפסקו פסיקות בכיוון זה.

אותם אלו שבזים לתורה וליהדות, שבזים ללומדי תורה, שמבזים תלמידי חכמים בכל יום ויום, שמנסים להרחיק את היהדות מהמרחב הציבורי – פתאום הפכו לשליחים שלה? פתאום אכפת להם מה כתוב בה? פתאום צריך לשמוע לרב? זה פשוט מגוחך.

זו הצגה אחת גדולה, צינית וערמומית, שכנראה פועלת את פעולתה על אנשים. אחרת הם לא היו עושים זאת.

לסיכום, הנה הצעה: אולי ביום כיפור הקרוב נארגן תפילה המונית בכיכר דיזינגוף בתל אביב, בהפרדה כמובן, כי ככה הרבנים מורים – לטובת שחרור החטופים?

מה אתם אומרים, תהיה לכך הסכמה? הרי צריך לעשות הכל, אבל ממש הכל, בשביל לשחררם.

בקיצור, הבנתם. בואו נפסיק להיות אידיוטים שימושיים.

--- title: אחדות אמיתית ואחדות מזויפת author: איתי אסמן date: 2024-09-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/653 --- # אחדות אמיתית ואחדות מזויפת


כידוע, בקבוצת ׳סוללים דרך׳ אנחנו עוסקים ברעיונות.

הרעיונות שמאחורי הקלעים של הפוליטיקה, האקטואליה והחדשות.

מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאות במאבק תרבותי חריף, והמאבק הזה מנוהל על ידי שימוש ברעיונות עומק ובשפה.

איך מצליחים במאבק?

השלב הראשון הוא הכרת עולם התוכן והרעיונות. זהו השלב ה"קל״.

השלב המורכב יותר הוא הכרת העורמה, המניפולציות ומשחקי השפה.

למשל, ארגון ״שלום עכשיו״ שניכס לעצמו את המושג יקר הערך ״השלום״. האם יעלה על הדעת שמי שלא משתייך לארגון השמאל הרדיקלי הזה הוא נגד השלום?

בוודאי שלא.

כי כולם מבינים שמאחורי מושג ״השלום״ עומדת תפיסת עולם שמאל-רדיקלית, שכוללת ויתור על חלקי מולדת לאויב, הכלת טרור, שיטה תבוסתנית שנוסתה שוב ושוב ולא עבדה (בלשון המעטה).

כעת ניגש למושג ישן-חדש שנכנס לעולמנו הפוליטי: האחדות.

האם אנחנו נגד אחדות? חלילה, כולם בעד אחדות, אבל כשאתה אומר אחדות, למה אתה מתכוון?

עוד מונח ישן-חדש שנכנס לחיינו הוא ״הקיצוניים״ מול ״המתונים״.

ננסה לעשות סדר.

א. בנוגע למושג ׳קיצוני׳: הכל תלוי איך אתה מגדיר את ה'אמצע'. האמצע הוא הרי נקודת איזון בין שני קצוות.

המושג 'דרך האמצע' לקוח מאריסטו בהקשר של מידות הנפש.

אריסטו סבר שאדם צריך להתרחק ממידות קיצוניות וללכת בדרך האמצעית.

איך אריסטו קבע מה קיצוני? לפי תורת המוסר שלו.

הרמב״ם לקח מאריסטו את המתודולוגיה שאדם צריך ללכת בדרך האמצע, אך לא לקח ממנו את תורת המוסר. המוסר של הרמב״ם לקוח מהתורה, והיא מגדירה לו מי קיצוני ומי לא.

לדוגמה, לפי הרמב״ם אדם שלא מאמין בתורת משה או באלוהים יוגדר כאדם קיצוני.

אמור לי מה עולם הערכים שלך ואומר לך את מי תגדיר קיצוני. התקשורת, האקדמיה והמשפט, שמעצבים לא מעט את תפיסת המוסר שלנו, מגדירים את כל מי שנמצא בימין כאדם קיצוני, ואת מי שנמצא בשמאל כאדם מתון, בדרך האמצע.

כך גם באקדמיה: בכל פאנל אקדמי יוזמן איש שמאל רדיקלי, איש שמאל אולטרא-רדיקלי ואיש מרכז (נניח שיש דבר כזה), ולזה קוראים ״דיון מאוזן״. כאשר תשאלו אותם למה אין איש ימין, הם יגידו ״אנחנו נגד הקיצוניים״.

כך גם נראה פאנל חדשות בערוצים 12 ו-13 – יש שם רק ״מתונים״, בלי ״קיצוניים״.

כולם מבינים שמאחורי מושג ״השלום״ עומדת תפיסת עולם שמאל-רדיקלית, שכוללת ויתור על חלקי מולדת לאויב, הכלת טרור, שיטה תבוסתנית שנוסתה שוב ושוב ולא עבדה (בלשון המעטה)

ב. בקמפיין הפוליטי של ארגון ׳הרבעון הרביעי׳ (שהיו מי שחשבו שמדובר בארגון א-פוליטי) החליטו לקדם קמפיין ששמו ״ממשלת אחדות״, עם שלטי ענק, בהרבה מאוד כסף.

אלא שיש ראש מפלגה, לא משנה מה דעתכם עליו, שנעדר מכל השלטים – השר בן גביר.

החידה לא נעלמה מפעילי הרבעון, ולשאלתם על כך, ענה היו״ר, יואב הלר, בטוויטר:

״חייב לומר שכל העיסוק בבן גביר מפספס את הנקודה. דרך אגב, את עמדתי על בן גביר והנזק שהוא עושה למדינת ישראל אפשר לראות בכתיבה שלי – אבל באמת שזו לא הנקודה״.

הלר התחמק מתשובה ברורה. תחליטו מדוע לדעתכם עשה כך, בפלפול הארוך בטוויטר שלו.

חה״כ גפני אמר שהוא נגד ממשלת אחדות, ומיד הותקף ברשת החברתית של הרבעון הרביעי: ״לא ניתן לכם להוריד את ממשלת האחדות מהפרק. רק ממשלת אחדות!״.

אבל אז הגיעה תגובה מפתיעה של יו״ר מפלגת ׳הדמוקרטים׳, יאיר גולן:

“כפי שכבר הודעתי באינספור הזדמנויות – אין בכוונתי להצטרף לממשלה עם בנימין נתניהו. לא נהיה שותפים לממשלת חורבן הבית ולא נסכים למכבסה של המחדל הלאומי הגדול ביותר מאז קום המדינה, עליו אחראית הממשלה והעומד בראשה”. וביקש להסיר את תמונתו מהקמפיין המאחד.

הרבעון הרביעי, שקיבל הזדמנות לחשוף את טוהר כוונותיו, פיספס את ההזדמנות ומילא פיו מים. לא עלה בדעתם לתקוף את ה'דמוקרט' יאיר גולן על כך שהוא מונע ממשלת אחדות.

מוזר מאוד.

ג. יאיר גולן, מסתבר, נגד האחדות. אבל בואו נחזור למושגים מתון וקיצוני. האם יאיר גולן מתון? לפי עולם הערכים שלי הוא אדם מאוד מאוד קיצוני, הדעות שלו, ההתבטאויות שלו נגד הימין ונגד הדתיים, הניסיון שלו לחנך ציבורים מחדש וגם גסות הרוח שלו.

אבל לפי עולם הערכים של הרבעון הרביעי גולן הוא פוליטיקאי לגיטימי (בניגוד לבן גביר ״הקיצוני שעושה נזק״).

כל השנים בעיית האחדות נפתרה באמצעות הקלפי: המיעוט קיבל את עמדת הרוב בבחירות. הניסיון לעשות ׳הסכמות רחבות של המתונים׳ במסווה של אחדות הוא סיסמאות שלא פותרות שום מחלוקת, אלא דוחות את הבעיה ואף מעמיקות אתה.

בתקופת אחאב, אליהו הנביא הרג בהוראת ה׳ את נביאי הבעל, והעם הסכים. והכי חשוב – בתקופת אחאב כולם התאחדו כדי לנצח במלחמה.

האחדות הייתה סביב ערך הניצחון של העם מול אויביו, ולא נגד חלק ענק בעם החפץ בניצחון על אויביו

ד. אם ארגון הרבעון הרביעי מבוסס על עולם ערכים של השמאל, איך כל כך הרבה אנשים נופלים בפח הזה?

חשוב להדגיש: רוב האנשים שנופלים במניפולציות האלו הם מהמגזר הדתי, שחרת את האחדות על דגלו, אך זיהוי עורמה פוליטית אינו הצד החזק שלו.

יש בתורה שבכתב ובתורה בעל פה הרבה מאוד מאמרים בערך האחדות, שכולם אמיתיים. אך לא כל מי שרוממות האחדות בגרונו רוצה באמת לעשות אחדות. אם פילוסוף המאמין שטבע האדם הוא טוב מעיקרו ילך לשוק, סביר להניח שהמוכר יצליח לרמות אותו. כשמגיעים לסוגיות פוליטיות מעשיות, צריך עורך דין ממולח שמבין השתמעויות ולא רק סיסמאות יפות.

ה. מה היא אחדות אמיתית?

כל אחדות מחויבת להיות סביב ערך מסוים.

יש גם אחדות בין חבורת גנבים ומשפחות פשע. גם בתוך האדם, אחדות בין הנשמה לגוף היא לא שביום מקשיבים לנשמה ובלילה לגוף (על הפיצול הפסיכוטי הזה בתוך נפשו של האדם נכתב הספר ד״ר ג׳ייקל ומיסטר הייד).

ממשלת אחדות היא לא ועד בית. הרי על מהות הבית אנו מתווכחים. צריכים להסכים על עולם רעיונות – מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. זה האירוע כאן.

וגם בנוגע למלחמה – האם צריך להמשיך את המלחמה או לעצור אותה ולקדם עסקה בכל מחיר.

כשאין אחדות בסיסית סביב הסוגיות האלו, לא יכולה לקום ממשלת אחדות.

ו. דבר אחרון: דתיים רגילים להביא את מדרש חז״ל על חשיבות האחדות, שבימי אחאב הרשע יצאו למלחמות וניצחו כי לא היה ביניהם לשון הרע אף שהייתה עבודת אלילים, כהוכחה לערך המכריע של האחדות.

על כך שתי הערות קצרות: בתקופת אחאב, אליהו הנביא הרג בהוראת ה׳ את נביאי הבעל, והעם הסכים. והכי חשוב – בתקופת אחאב כולם התאחדו כדי לנצח במלחמה.

האחדות הייתה סביב ערך הניצחון של העם מול אויביו, ולא נגד חלק ענק בעם החפץ בניצחון על אויביו.

ותודה ליאיר גולן על שירותו לציבור.


בעקבות דבריו של איתי אסמן על קמפיין האחדות של ׳הרבעון הרביעי׳ כתבה לנו חברתנו עירית לינור את הדברים הבאים:

על ניצול הסנטימנט של אהבת ישראל

״הפרקטיקה של הרבעון הרביעי היא סוג העקיצה שאני שונאת במיוחד. כי היא פורטת על הטוב שבנפש האדם. אם אתה עוקץ מישהו חמדן- לא יפה, אבל אדם נכשל על המגרעות שלו ובמידה רבה קצת מגיע לו.

אבל העקיצות משמאל שמתלבשות על אהבת ישראל אמיתית בציבור הדתי לאומי- זה דוחה ממש.

קשה להסביר את זה למישהו מבחוץ שגדל על אהבת ישראל ונפש טהורה כל כך. הוא ממש מתקשה לקבל שמהצד השני יש קיר בטון של רדיפת כוח, שנאה ושקרנות.

אבל אני גדלתי עם החבר׳ה האלה, למדתי ועבדתי איתם או גרה לידם.

כואב לי לראות אנשים טובים וחכמים הולכים שולל.

בסופו של דבר ההצעה האמיתית של ׳הרבעון הרביעי׳ היא לא אחדות, אלא כניעה״.

--- title: המתפכחים! author: סוללים דרך date: 2024-09-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/654 --- # המתפכחים!

כל אדם בריא חש בעומק נפשו שישנה תכונה קבועה של התחדשות והשתלמות שכלל אינה תלויה בו. לא רק בחודש אלול. זהו כוח חיים של תנועה וצמיחה שקבוע במציאות.

אדם, משפחה, אומה וכל המציאות כולה, מתקדמים ומתחדשים כתכונת חיים הטבועה בנו.

השאלה היא האם האדם צועד לאור התכונה היסודית הזו, או מתנגד לה.

אנו נקראים לצאת מאזור הנוחות החמים והנעים, ולהתקדם.

במה להתקדם? בכול!

התקדמות ערכית, אינטלקטואלית, נפשית, גופנית ועוד.

בכל תחומי חיינו אנו נדרשים לזוז. פשוט לנוע.

והתנועה הזו היא לא פשוטה, בטח אחרי שנים של בניית קונספציות תודעתיות המקנות לאדם ביטחון רב.

׳להתפכח׳ ולקבל שדרוג במעמדך החברתי והמקצועי, לקבל מחיאות כפיים מהאליטה, זה קל מאוד.

אך להתפכח, לשנות את עמדתך ולעמוד מאחורי תפיסות עולם העומדות בניגוד לדעת האליטה, זה אירוע בסדר גודל אחר לגמרי

אדם המחפש אמת ותר אחריה באומץ, נדרש לעיתים לעבור שינויים לא פשוטים עבור משפחתו, חוג מכריו וסביבתו הקרובה.

לצאת מאזור הנוחות הפרטי שלך כאדם בודד זה דבר אחד, אך להתפכח ולהודות בטעותך כאיש ציבור זה כבר משהו אחר לחלוטין.

המתפכחים האלה הם אנשים בעלי יושרה. אנשים אמיצים שלא מוכנים יותר לחיות חיים של שקר.

והם משלמים מחיר כבד על היציאה שלהם מהשורות.

׳להתפכח׳ ולקבל שדרוג במעמדך החברתי והמקצועי, לקבל מחיאות כפיים מהאליטה, זה קל מאוד.

אך להתפכח, לשנות את עמדתך ולעמוד מאחורי תפיסות עולם העומדות בניגוד לדעת האליטה, זה אירוע בסדר גודל אחר לגמרי.

פרופ׳ משה כהן אליה הוא אחד כזה. הוא יציר המערכת שבעבר ראתה בו גיבור וכיבדה אותו, וכעת רואה בו אויב שיש להילחם בו.

הוא העז לעשות דבר שלא עושים לשיטתם.

והוא, באומץ רב, ללא פחד, אומר בקור רוח ובשלווה את שלו, חושף עוולות ודורש תיקון.

השבוע מתפכח אמיץ נוסף יצא לאור: חבר הכנסת לשעבר אלי גולדשמידט, שפשוט הודה בטעותו בתמיכה באוסלו, בהתנתקות ועוד.

וגם בקבוצה הזו יש לא מעט מתפכחים אמיצים כאלה, שמשלמים מחירים כואבים על בחירתם.

במוצ״ש הזה אנו מבקשים לחזק אותם, לתמוך בהם ולהצדיע להם!

בזכות גיבורים כאלה, נחשוניים וחלוצים הנכנסים למים כשכולם חוששים, כולנו נדרשים לזוז כל הזמן ולהתקדם בתפיסות עולמנו.

הם מוכיחים לנו שזה אפשרי. זה אולי מפחיד ומשלמים על זה מחיר, אך במבחן האמת אתה זוכה לחיות חיים חירותיים מתוך נאמנות לעצמיותך. בטווח הארוך זה עוד ישתלם. וגם אם לא, לחיי חירות אין תחליף!

(קוראים לזה להיות ׳בעלי תשובה׳, כאלה שהתקדמות והשתלמות עומדות ביסוד חייהם).

נצדיע להם, נוקיר אותם, נחנך לאורם ונצעד בדרכם. כל אחד כפי יכולתו.

שבוע טוב!

--- title: רשמים מהפגנת האמת והצדק אמש בירושלים author: אודי בן חמו date: 2024-09-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/655 --- # רשמים מהפגנת האמת והצדק אמש בירושלים

אמש התקיים בירושלים, עיר הצדק והאמת, אחד האירועים הסוריאליסטיים ביותר שניתן להעלות על הדעת.

על במה עלו אנשים יקרים וטובים, וקראו למימוש תובנות חיים בסיסיות ופשוטות, שכל אומה חפצת חיים מבקשת.

וכגודל פשטות הדברים שנאמרו שם והצורך להזכירם, כך גודל הריקבון המוסרי של התרבות והמדיניות, הפועלות באופן הפוך לגמרי.

על במה עלו אנשים יקרים וטובים, וקראו למימוש תובנות חיים בסיסיות ופשוטות, שכל אומה חפצת חיים מבקשת.

הדוברים, חלקם הורי חטופים או הורים שכולים, ביקשו להשמיד את הרוע ולחסלו, לחנוק את האויב, לעצור את הסיוע ההומניטרי, לכבוש שטח. להגיב בעוצמה. לנצח!

לעשות כל פעולה שתמרר את חיי האויב ובכך תסייע להכרעה ולשחרור החטופים.

הם זעמו אמנם, אבל על האויב, לא על נתניהו.

הם צעקו: ׳בושה׳, אבל על מחדלים מוסריים של הפרקליטות, לא של נתניהו.

הם הניפו דגלים וביקשו לנצח ניצחון טוטאלי – את האויב, לא את ממשלת ישראל.

הם קראו לראש הממשלה לממש את הבטחותיו ולנצח; ולכן לפטר את כל מי שמערים קשיים ותוקע מקלות בגלגלי האומה.

והקהל קרא בגרון ניחר קריאות רמות, אבל לניצחון, לא לעצירה ותבוסה.

הורים שכולים הגיבו בקור רוח, ואמרו תודה על החיזוק שאנו, הציבור, נותנים להם, למרות שברור שהמצב בדיוק הפוך. הרי הם אלו המעניקים לנו השראה וחוסן.

הם חזרו באצילות ובבהירות על היסודות הפשוטים שהלכו קצת לאיבוד בסבך התרבותי השקרי והמתעתע.

הם בזו ל-124 מדינות שהרימו ידם באו״ם בעד אמברגו נשק נגד ישראל בשעת מלחמה.

״להתייצב נגד עם ישראל??״ קרא צביקה מור, אביו של איתן החטוף, ״השתגעתם? אתם לא יודעים מי זה עם ישראל??״.

ויהושע שני היקר, אביו של אורי שני קצין גולני הי״ד, שנהרג בקרב גבורה בכיסופים, הזכיר לציבור מי אנו ועל אנו נלחמים, וממילא – על מה ולמה קמים עלינו אויבינו הרשעים.

והיו עוד כהנה וכהנה דברים פשוטים של אנשים טובים, המחוברים לקווים הארוכים של מורשת עמם.

קרי רוח ושלווים, יציבים ומקרינים אור על כל מי שזכה להיות במחיצתם אמש.

הם חזרו באצילות ובבהירות על היסודות הפשוטים שהלכו קצת לאיבוד בסבך התרבותי השקרי והמתעתע.

מושגים פשוטים כמו:

עם ישראל, מלחמה, ניצחון, אמת, צדק, גבורה ותקווה. תקווה וגבורה.

וכמה אנשים היו שם אתם שואלים? לא יודע, לא מספיק.

אבל מספיק והותר כדי לומר בקול רם וברור: עם ישראל חי!

שבת שלום!

--- title: שמחת ניצחון על הרע ושמחת תורה author: עזרא הימן date: 2024-09-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/656 --- # שמחת ניצחון על הרע ושמחת תורה


א. שמחה איננה רק תגובה כימית של המוח למצב נעים, ואיננה הצהרה שהכל מושלם. שמחה היא קודם כל מקור אנרגיה פנימי של אופטימיות, חיוניות, אמונה בדרך ואמון בטוב.

שמחה קשורה גם לגבורה. היכולת שלנו למצוא תעצומות נפש להתמסר למאבק למען הטוב ולהתגבר על תהומות של רוע – משמחת את הנפש.

חברה שמאמינה בטוב ומוכנה להילחם עליו, ואף להקריב למענו בעת הצורך, היא חברה שמחה.

שמחה בתורה איננה הצהרה שאין צרות וקשיים בעולם. שמחה בתורה היא על זה שיש לעם ישראל אוצר של טוב וחיים, תיקון ובשורה לאדם, לחברה, לעם ולעולם.

שמחת התורה קשורה בשורשים עמוקים, מכוונת לעתיד ומקרינה על ההווה. היא מייצרת לנו כעם חיבור לייעוד ולתקווה, ומהווה מקור של זהות ואחדות בעם ישראל.

אבל מי שהתנתק מזהותו ואיבד את דרכו המוסרית, אינו מסוגל להבין קולות של שמחה. הוא מבין רק בקולות הזעם של הזמבורות.

במלחמת העצמאות נהרגו קרוב ל-6,000 איש, מתוכם כאלף אזרחים בפעולות איבה. כמו אז כן עתה, אנחנו במלחמת תקומה גדולה ולא באירוע של חורבן.

אכן, יש כאלה שחוויית היסוד שלהם היא חורבן, כי דרכם וחזונם הגיעו למבוי סתום, והם משליכים אותה על כל מה שקורה סביבם.

ב. מי שמוותר על השמחה בתורה כדי לא להרגיז את מי ששקע בתהומות הייאוש והזעם, לא מנחם ומפייס את עם ישראל, אלא מפיל את רוחו ומחלישו.

מי שמוותר על השמחה בתורה כדי להתחשב בפלג קיצוני שמשתמש בזיכרון הנופלים כדי למרוד באוצרות העתיקים של עם ישראל ובזהות המלכדת שלו, לא שומר על זיכרון הנופלים, אלא פוגע בזיכרונם.

מי שמוותר על השמחה בתורה מתוך דמיון שבכך הוא מתחשב בקהילות שנפגעו בשנה שעברה, לא מעודד ומחזק את אותן קהילות, אלא מחליש אותן.

מי שמוותר על השמחה הזו כנראה מרגיש מחויב לקבוצה מאוד מסוימת, ופחות לרבבות מסורתיים וחילוניים בכל הארץ ששמחים בשמחה הזו וזקוקים לה.

מי יודע כמה נפשות בעם ישראל מכל שכבות האוכלוסייה כמהות למעיין של שמחה, מצפות לשמוח בתורה המייחדת אותנו כיהודים ומשתוקקים לעוגן של לכידות סביב הזהות שלהן.

מי יודע כמה התעוררות יש היום בעם ישראל. מי יודע כמה עם ישראל זקוק לשמחה הזו, כמה זה יעודד אותו.

יש עמים שצהלת הקרב שלהם מתחילה ונגמרת בסייפא. בעם ישראל, צהלת הקרב שלנו מגיעה קודם מהספרא, כמו ארון הברית שהיה יוצא עם עַם ישראל לקרב.

שמחת התורה קשורה בשורשים עמוקים, מכוונת לעתיד ומקרינה על ההווה. היא מייצרת לנו כעם חיבור לייעוד ולתקווה, ומהווה מקור של זהות ואחדות בעם ישראל

ג. אתמול הטלגרף הבריטי פרסם את הדברים הבאים:

"המערב היום לא מסוגל לשמוח כשהטוב מנצח את הרע.

ישראל אומה קטנטנה המובילה את המלחמה נגד הברבריות בעולם. היא עושה את העבודה שפעם הצריכה קואליציה מערבית עולמית.

העובדה שצעירים רבים כל כך בבריטניה, אירופה וארה"ב, אינם בצד של ישראל במלחמתה הקיומית, מעידה על הנסיגה התרבותית והמוסרית שלנו".

גם מעבר לים מבינים שהיכולת הנפשית, החברתית והתרבותית לעמוד בחזית מול הרע יונקת מתרבות קטנה המלמדת את ערכה של המאבק על הטוב בעולם, ומי שבעל יכולת כזו ישמח מאוד בניצחון של טוב על רוע.

מי שידע לשמוח בתורה, יזכה גם להוביל עולם מערבי נבוך מוסרית במאבק על הטוב בעולם.

אם אותו 'מקור ביטחוני בכיר' היה לומד את התורה שהוא ציטט בשטחיות, הוא היה לומד להבדיל בין אויב אישי לבין מאבקו של עם ישראל על הטוב בעולם, שם יש דווקא הרבה שמחה

ד. מי שמבין את הקשר העמוק בין ניצחון של עם ישראל על רוע ובין שמחה בתורה, לא ייפול לחרפה מוסרית של התנגדות לשמחה על פגיעה באלפי מפקדי וחברי חיזבאללה.

חברי אסכולת ה'יורים ובוכים' לא מחזקים את הרוח אלא מחלישים אותה ומטשטשים את החוסן המוסרי הנדרש כדי להתגבר על רוע.

אם אותו 'מקור ביטחוני בכיר' היה לומד את התורה שהוא ציטט בשטחיות, הוא היה לומד להבדיל בין אויב אישי לבין מאבקו של עם ישראל על הטוב בעולם, שם יש דווקא הרבה שמחה.

מי שהכי זקוק השנה לשמחת תורה הם כנראה דווקא אותם קצינים בכירים שלא שמחים בשליחותם לנצח את הרוע. רק כשהם ילמדו מהתורה שלנו את שמחת הגבורה על ניצחון הטוב, הם ידעו גם לתרגם את הכישורים שלהם להכרעה.

ה. ואולי השנה צריך לשמוח בתורה עוד יותר משנים קודמות. "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". דווקא המאורעות הקשים שעברנו, כמו שהם מעוררים עם של אריות להילחם על קיומו ותקומתו, כך הם מעוררים את החיבור המתבקש בין מלחמה קיומית לזהות יהודית. וכך הם מעוררים חיבור ושמחה מחודשים בתורה שהבטיחה ללכת איתנו בכל הדרכים ובכל המסעות, דרך כל הכשלים, הצרות והייסורים, ולתת לנו דווקא ברגעים גורליים אלה את הביטחון והגבורה בצדקת דרכנו והצלחת מאבקנו.

--- title: בין פרשת "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" לפרשת "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" author: אודי בן חמו date: 2024-09-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/657 --- # בין פרשת "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" לפרשת "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ"

אדם חרותי לא נותן לתקשורת שהאינטרסים שלה ידועים לנהל עבורו את סדר יומו ולקבוע על מה ידון, ממה יתרגש ובמה יעסוק.

מספרים שלאנשים מצליחים, כמו מפקדים בכירים, אנשי עסקים או מנהיגים דגולים, יש הרבה כישורים ויכולות, אך בעיקר מה שמאפיין אותם הוא היותם אנשים ממוקדים.

כלומר, כאלה שיודעים לומר לא!

על וורן באפט המיליארדר מספרים שהיה מכין רשימה של עשרה נושאים אותם עליו לקדם, מסדר אותם בסדר עדיפויות ואז מוחק את הרשימה ומשאיר את ה 2-3 נושאים הראשונים בלבד לטיפול. זהו.

ככה נראים אנשים רציניים.

ובמה דברים אמורים?

המרחב הציבורי מלא ברעש כבד וערפל סמיך של בליל נושאים שונים ומשונים להתעסקות כיום.

במה אתם ממוקדים? במה אתם מתרכזים?

מספרים שלאנשים מצליחים, כמו מפקדים בכירים, אנשי עסקים או מנהיגים דגולים, יש הרבה כישורים ויכולות, אך בעיקר מה שמאפיין אותם הוא היותם אנשים ממוקדים

אז הנה כמה קריטריונים על פיהם יהיה אפשר לסדר את הרשימה המעודכנת. לענ״ד הסובייקטיבית בלבד:

א. אנחנו במלחמה קיומית. כדאי להפנים. הכל ייגזר מזאת. בלי הנחות ובלי סיסמאות מדומיינות.

ב. במלחמה צרכי הכלל גוברים על צרכי הפרטים, והשכל הקבוע צריך לגבור על הרגש הלא יציב.

ג. מי שמפריע לנצח במלחמה אותו יש להזיז. בכל דרך אפשרית וחוקית. זה נכון גם כלפי מי שבציניות החליט להגדיר מחדש כיצד מנצחים.

לא, למרות הכאב, שחרור חטופים בעסקאות מופקרות אינו תנאי לניצחון. הוא ׳רק׳ מעלה את המחיר הנדרש. כעת ולעתיד.

ד. מי שתומך בניצחון, בו יש לתמוך! לעודד אותו ולסייע לו בכל דרך אפשרית, בהנהגה ובחברה האזרחית.

ה. במלחמה, עם מאוחד הוא מרכיב חשוב. אך האחדות צריכה להתמקד כרגע בעיקר סביב גבורה וניצחון. אחרת זו אחדות מפרקת, לא מחזקת.

ו. במלחמה אין ברירה, ראוי להיות קשוחים ונחושים. לנשוך שפתיים. על פי האתגרים הגלויים זה יהיה ארוך.

ז. ממלכתיות אינה שם קוד לנימוסים והליכות. בשם ה׳ממלכתיות׳ אי אפשר להשתיק ביקורת. ממלכתיות היא ההבנה שיש משהו גדול מכל הפרטים, ובתנאי שהממלכתיות הזו מקיימת את האומה ומייצגת אותה, ולא מפריעה להופעתה על פי תביעת רוב העם בישראל.

ח. ככלל, מערכות המדינה שאינן נבחרות (פרקליטות, פקידות, מערכות הביטחון ועוד) פועלות באופן לעומתי לממשלה הנבחרת. כלומר, לעומתיים לעם! ולמעשה מפריעות לניצחון. זאת המציאות ויש להתמודד איתה. באומץ ובאחריות.

אל תשלפו סיסמאות עבשות מהבוידעם.

ט. במלחמה יש צורך בחישול הרוח, ביישור הגב ובהתמודדות עם כאב. על פי זה ראוי לבדוק מי מסייע ומי פחות, ולדרג אותו ״הלנו אתה אם לצרינו״. מוסדות, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ׳מומחי ביטחון׳ למיניהם ועוד.

י. לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

וכל הדברים הללו נאמרים ביחס להפגנת התמיכה מחר בניצחון והכרעה ולא בהתקפלות ונסיגה עבור ‘עסקה׳ נוראית שאת מחירה אנחנו כבר מכירים

אם דרך החשיבה הזו, התובעת מיקוד חריף ונוקב, קשה לכם – דמיינו שעל השולחן יש כסף, לא עתידה של האומה כולה. זה יכול לסייע בסידור הראש.

כסף הוא דבר יותר מוחשי מעתידה האמורפי של האומה. כשנהיה מלאכים זה אולי יהיה אחרת.

וכל הדברים הללו נאמרים ביחס להפגנת התמיכה מחר בניצחון והכרעה ולא בהתקפלות ונסיגה עבור ‘עסקה׳ נוראית שאת מחירה אנחנו כבר מכירים.

זו תהיה הפגנה בסגנון אחר כנראה… מרוממת, מחזקת, מחבקת ותומכת. לא הפגנת כאוס ופירוק חלילה אלא הפגנת חיזוק, חישול וחיבור למען הניצחון וההכרעה.

בואו מחר ב-19:00 ליד ׳מאהל הגבורה׳ מול הכנסת, בעקבות ׳פורום הגבורה׳ ו׳פורום תקווה׳ האציליים הנושאים על גבם את האומה באחריות.

ליבם אולי נצבט בכאב, אך קומתם זקופה מכוחו של העם. ומהעם יוזרם דם בריא, ורוח נכונה תתחדש בע״ה בהנהגה הזקוקה לתמיכה הזו כמו אוויר לנשימה.

--- title: ׳מבצע פיצוץ׳ author: אודי בן חמו date: 2024-09-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/658 --- # ׳מבצע פיצוץ׳

כמה הערות קצרות, דברים פשוטים לגמרי:

1.ראשית וודאי ראוי לשמוח בערב כזה. העולם והאוויר נקיים יותר כאשר אנשי זדון מזדכים על ציודם. ׳באבוד רשעים רינה׳. פשוט.

2.ככלל, למדינת ישראל אין בעיות ב׳חומרה׳, כלומר ביכולות. יש לה בעיות ב׳תוכנה׳- בתפיסות העולם המארגנות.

ובכך יש לנו עוד כברת דרך.

3.האירוע הזה הוא חסר תקדים ונהדר. נברך עליו בכל מקרה, אך אם ייתפס כאירוע העומד בפני עצמו בלבד, אז הוא חלקי וחסר. כדאי לנצל את המומנטום ולהמשיך.

דמיינו מתאגרף שלא מרפה עד שהיריב מוכרע ונופל ארצה. דרושה לכך רוח גבורה גדולה. של כל העם.

4.מלחמות אינן משחקי מחשב או סרטי קולנוע של ג׳יימס בונד. אלו פעולות מסייעות בלבד. והן נהדרות בהקשר הנכון.

אין צורך לצאת מפרופורציות. לא בעת כישלון ולא בשעת הצלחה.

קור רוח ודופק נמוך מעידים על יציבות נפשית.

זכרו, ניצחון מחייב להתחכך, לטעות, להתגבר ולהפעיל עוצמה רבה.

boots on the ground.

בהנחה שרוצים להכריע ולא רק לקנות שקט עד הסבב הבא.

עם ישראל מתחשל. גדל בעל כורחו. הולך ומתחזק, הולך ומתגבר למרות הקשיים האדירים מבית ומחוץ.

אסור לנו להוריד את הרגל מהגז. קרב ארוך לפנינו. יכול נוכל לו

5.שלא יובן לא נכון. זהו יום שמח מאוד. מרומם ומחזק. אך מלחמות הן משהו אחר. יש עליות וירידות. כאב וגבורה, בכי ושחוק. כדאי לזכור זאת.

היום נשמח ונודה למקבלי ההחלטות ולמבצעים.

הם צריכים את הדחיפה הציבורית שלנו.

אין ספק שלמדינת ליכטנשטיין יכולות מרשימות..

6.עם ישראל מתחשל. גדל בעל כורחו. הולך ומתחזק, הולך ומתגבר למרות הקשיים האדירים מבית ומחוץ.

אסור לנו להוריד את הרגל מהגז. קרב ארוך לפנינו. יכול נוכל לו.

עם ישראל חי!

--- title: שקר לא מגרשים עם פנס author: איתי אסמן date: 2024-09-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/659 --- # שקר לא מגרשים עם פנס


א. הנושא המרכזי שאנחנו עסוקים בו בקבוצה זו הוא ״הרעיונות״, או אם תרצו ״התודעה״.

הרעיונות הם המנוע הכי חזק של ההיסטוריה. לרעיונות טובים יש השפעה טובה וצריך לקדם אותם. ורעיונות רעים הם הרסניים וצריך לטפל בהם.

ב. ה״תחקיר״ בעיתון הארץ על לימוד התורה בישיבות מלא בכל כך הרבה שקרים, ונשאלת השאלה, למה צריך להתעסק בעולם הרעיונות המופץ בעיתון הרעיל הזה?

איך אנשים אומרים? ״אם אתה מתעסק בזה אתה נותן לזה חשיבות, ולכן עדיף להתעלם״. האמנם?

עיתון ׳הארץ׳ זה לא עלון שבת שמחולק בבית הכנסת (עם כל ההערכה), אלא מדובר בעיתון המזין את האליטה, האינטליגנציה השלטת של מדינת ישראל – ראשי מערכת הביטחון, בכירי מערכת הבריאות, בכירי מערכת המשפט, דיקנים ואנשי אקדמיה, בכירים בתקשורת הישראלית, אנשי רוח ואומנים ועוד. בקיצור, מעצבי התרבות הישראלית.

לא הכמות (׳טראפיק׳) של קוראי העיתון קובעת, אלא ההשפעה (׳האימפקט׳) וקהל הצרכנים שלו.

לכן מי שבוחר לטמון את הראש בחול ולטעון שאין לתחקיר כזה השפעה, רק מעיד על הנאיביות הקיצונית והנתק המוחלט שלו. הרעיונות המופצים בעיתון הזה מאוד מאוד משפיעים. ומי שנמצא במקומות של השפעה והובלת דעת קהל – יודע.

במציאות שיש בה אנשים רעים שמפיצים שקרים, צריך לומר בקול רם שמדובר בשקר גמור, ולפרסם את רוע הלב של השקרנים

ג. ישנה אכן גישה הטוענת, ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך״. חשוב להביא את ההקשר המלא של הביטוי, משום שהתרבות הפרוגרסיבית סילפה אותו לחלוטין: ״המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך״ (ספר חובת הלבבות).

האמירה הזאת יוצאת מנקודת מוצא שיש אמת ויש שקר (ולא כמו שחושבים היום, ש׳כל אחד והאמת שלו׳). ואז ממילא, בעולם שיש בו אמת ושקר מגרשים את השקר הגדול באמצעות האמת.

האור והחושך הם משל. כלומר, יש עימות בין האמת לבין השקר. אבל לא כמו שמפרשים – שצריך להתעסק בעשיית טוב וזה יגרש את הרוע. לא מספיק לגרש את שקר החושך בעזרת אור האמת.

כמו שכשפורצת שריפה צריך לכבות אותה, כך גם בעולם הרעיונות. בעולם פוסטמודרני לא יעזור למצוא את גרעין האמת בתוך רעיון השקר, כי כשאנשים חיים בתרבות שאין בה אמת, לא ירגש אותם אם תסביר להם את הכוונות הטובות שלהם.

במציאות שיש בה אנשים רעים שמפיצים שקרים, צריך לומר בקול רם שמדובר בשקר גמור, ולפרסם את רוע הלב של השקרנים.

ד. נעבור להפרכת השקר.

דב אלבוים, חרדי לשעבר, יודע היטב שהתלמוד לא מעודד לשכב עם ילדה פחות מבת 3 או משכב זכר עם ילד מתחת לגיל 9.

המציאות הרי מעידה על כך בפשטות.

שימו לב לעוצמת הרשע והטרלול.

מגוחך לגמרי שבעיתון המכוון ל״אנשים חושבים״, שתוקף כל הזמן את הדתיים והחרדים שהם נגד משכב זכר, פתאום דווקא מאשים אותם בזה…

הרי השמאל מנהל קמפיין מתמשך נגד ׳ההדתה, ההדרה וההסללה׳ של דתיים שמרנים, המעוניינים לשמור על ריחוק כלשהו בין גברים לנשים משום שגבר צריך להיות נאמן רק לאשתו. והרי ברור שהתורה היא נגד איסורי עריות ונגד פדופיליה. יש הרבה מאוד פסוקים מפורשים שמזהירים מתערובת בין גברים לנשים. אם יש כזו הרחקה בין גברים לנשים, ואסורים יחסים עם אישה זרה, איך יש היתר לשכב עם קטינה?!

אז פתאום להאשים את החרדים ב״ימים שלמים של לימוד שמוקדשים לנושא המזעזע הזה״? מגוחך.

לאורך ההיסטוריה הנוצרים רדפו אותנו במסעות צלב ושרפו את התלמוד בטענות הרבה יותר חזקות.

את הטיעונים ב״תחקיר״ הזה יכול לפרוך כל ילד בבית ספר יסודי, לא צריך את הרמב״ן או את רבי יוסף אלבו.

אז מה כן כתוב שם? הרי ב״תחקיר״ יש ציטוטים מדויקים מהתלמוד.

כידוע, התלמוד הוא לא ספר שפוסקים ממנו הלכות, אלא הוא ספר שדן בעקרונות ההלכה (אגב, גם במשנה תורה לרמב״ם שהוא סיכום התלמוד), וזאת בשפה מוחשית מתוך עולם המושגים החי ולא בשפה תיאורטית.

סליחה על הדברים הבאים, שראויים להתייחסות באופן צנוע, אך הם חייבים להיאמר אחרי דברי הבלע של עיתון הארץ:

הגמרא במסכת כתובות דנה במקרה שחתן מגלה שלכלתו אין בתולים ושואלת: האם הנישואים מתבטלים?

מדובר בסוגיה משפטית עקרונית של הסתרת מידע. ואז גם מופיע שם דיון שיש נשים שאין להן בתולים מלידה או בשל תאונה, וילדה קטנה שנטען שהקרום שלה מתאחה.

הגמרא חלילה לא מעודדת אדם לשכב עם קטינה, אלא מסבירה דיונים רפואיים רגישים בשפה של סיטואציה חיה.

רק חולה נפש וסוטה מין מטורף, או רשע מרושע, יכול לראות בסוגיה הזו עידוד יחסי מין עם קטינות.

והעיקר: מה שכתוב שם שמי שבא על קטינה פטור – הכוונה פטור מעונש מוות, ולא פטור מענישה כלל. ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות שקהילות הענישו על מקרים כאלו.

כל הסתה היא תוצר של בורות, והפצת הבורות בתחקיר הזה זדונית ומרושעת.

אגב, בניגוד לנטען ב״תחקיר״, אף אחד לא לומד מסכת כתובות כהכנה לחיי נישואין.

לפני הנישואין מלמדים את הגבר לכבד את אשתו ולא לחשוב על נשים אחרות, אלא לאהוב רק את אשתו.

מותר לבקר, אך לא להשחיר מגזר שלם. וראוי לבדוק מי השותפים שלכם בקמפיין ומה עולם הרעיונות שלהם לפני שתצטרפו אליו

ה. נעמיק עוד.

אנשים סבורים שהבעיה של השמאל עם החרדים היא, שהם אינם מתגייסים לצבא ואינם משתלבים בעולם העבודה.

ה"תחקיר״ המרושע הזה חושף את המסכה שמעל לאמת:

לשמאל הפרוגרסיבי יש בעיה עם התורה שבכתב, התורה שבעל פה ואלוהים. לכן נעשתה כתבת השחרה נגד התלמוד, בסגנון הפרוטוקולים של זקני ציון האנטישמיים.

וממילא, כל פעם שאידיוט או תמים שימושי דתי מצטרף לקמפיין ״הכה בחרדי״, לקמפיין גיוס החרדים או להפגנה מול הישיבות, הוא משרת אג׳נדה הרבה יותר הרסנית ממה שהוא חושב.

מותר לבקר, אך לא להשחיר מגזר שלם. וראוי לבדוק מי השותפים שלכם בקמפיין ומה עולם הרעיונות שלהם לפני שתצטרפו אליו.

ו. קצת מוזר שלעיתון הארץ יש בעיה עם סטיות מיניות. מי שרוצה להבין את עולם הערכים הנאור של עורך העיתון, שיכתוב בגוגל ״פצצת עמוס שוקן״ (אזהרת צניעות).

ז. מה עושים?

כותבים נגד עיתון הארץ ונגד כותבים שפלים כאלה. לא שותקים!

מפרסמים מאמרים ענייניים נגד העיתון ונגד כותביו. לא שותקים!

כותבים בעד לימוד התורה בישיבות ובעד צה״ל. לא שותקים!

ולא מצטרפים לקמפיינים של השחרה.

רק כך, בעזרת ה׳, מעט מן האמת תגרש הרבה מן השקר.

--- title: כיצד נחגוג את שמחת תורה השנה? author: עזרא הימן date: 2024-09-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/660 --- # כיצד נחגוג את שמחת תורה השנה?

הקדמה ראשונה: במדינת ישראל (ובמערב בכלל) מתנהלת מלחמה (לא) שקטה על זהות ותרבות.

זה הסיפור הגדול. כל השאר הערות שוליים.

בצד אחד תפיסה לאומית, ציונית ויהודית, ובצד השני תפיסת המדינה כחברת ביטוח למטיילים. הפרט, בעיקר זה הנתפס כחלש או ליתר דיוק 'מוחלש' (וזו לא סמנטיקה), הוא חזות הכל. זכויותיו ולא חובותיו, ומילוי כל מאווייו גם אם יהיו מאוד מוזרים, הם הם מה שצריך להיות לנגד עינינו. והלאום? הלאום הושלך לפח האשפה. הוא נתפס כגזעני, לאומני ופשיסטי. יאיר גולן וזיהוי התהליכים, זוכרים?

זאת בגדול הסיבה שחוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' חוקק בזמנו באישון לילה, בתמיכת 32 חברי כנסת, וזו הסיבה למלחמת הג'יהאד נגד חוק היסוד 'הלאום' למרות שעבר ברוב של 62 (!) חברי כנסת בדיון פומבי שקוף.

הקדמה שנייה: לפני שמתחילים עם הירידה לפרטים, דרושה הבנה של תפיסת העולם התרבותית המשפיעה על כל חיינו. קשה לטעון טענה מזוקקת במרחב הציבורי אם אינך מבין את השפעות תת התרבות הפרוגרסיבית וגרורותיה, שאין שום פינה בחיינו שהן לא הגיעו אליה.

זה כמו להתווכח עם רופא מומחה על התרופה המוצעת מבלי להבין את מאפייני המחלה בכלל.

בגלל זה חילונים שמכירים לעומק את הפרוגרס נלחמים על זהות יהודית יותר מדתיים וחרדים שאינם מבינים בזה.

הקדמה שלישית: על השיח הציבורי השתלט טרור מוחלט. הדיון, במיוחד על נושאים שהאליטה קבעה, הפך להיות טעון ונפיץ. במיוחד כשהוא מתנגש בין דאגה לפרט (בעיקר החלש כאמור) לבין ראיית הכלל. ב׳סוללים דרך׳ אנו משתדלים להתבטא באומץ וביושרה גם אם זה לא כל כך נעים וייתכן שמישהו ייפגע לצערנו. האמת חשובה לנו.

ואם יתברר שטעינו, נתנצל בפשטות. האמת חשובה מכבודנו.

לענ"ד, חלק מהשיקולים המובאים כדי להמעיט את שמחת התורה בחגה המתקרב, ואפילו כדי לא להתבטא בנימוס נגד היוזמה הזו, נובעים מפחד מביוש ולא מרגישות ואמפתיה. ודי לחכימא ברמיזא.

על השיח הציבורי השתלט טרור מוחלט. הדיון, במיוחד על נושאים שהאליטה קבעה, הפך להיות טעון ונפיץ

ולעצם העניין:

א. לפני שמתווכחים האם לשמוח בשמחת תורה או לא, כדאי לשאול מהי אותה שמחה בכלל? מה היא מבטאת? אילו היה מדובר בשמחה של הוללות ושכרות – כדאי לבטל אותה בכל ימות השנה, לא רק בשמחת תורה. אך אם זוהי הזדהות עם זהות ותרבות נצחית מפוארת שלא נכנעת לשום רשע, אז היא ראויה מאוד. כגודל הכאב על הייסורים והמחיר וכגודל רצונם של אויבינו למחוק אותנו, כך בכפל כפליים ראוי לשמוח. לא תנצחו אותנו. נביס אתכם, רשעים ארורים.

ב. נֹאמר פה דברים קצת קשים לעיכול: אומה לא יכולה להתנהל רק על פי הכאב של פרטיה. הכאב בוודאי עצום וקשה להכלה וזר לא יבינו. אך כך אי אפשר להתנהל באחריות, ולא רק כלפי האומה הקונקרטית כעת אלא כלפי הסיפור הגדול של כולנו, שלא התחיל בנו ואף לא יסתיים בנו. אלא אם כן אתה מחזיק בתפיסה של 'כאן ועכשיו' בלבד.

במלחמה האומה נדרשת לנשוך שפתיים ולהתגבר על הצפה רגשית. כל חייל יודע זאת וכולנו חיילים במלחמת התרבות הזאת.

ואם מישהו יטען כלפיי לחוסר רגישות בגלל משפט כה פשוט, זה רק יעיד על הסטייה התרבותית שבה אנו מצויים.

ג. לחשוב ששמחת תורה עוצמתית הינה חוסר רגישות כלפי משפחות חטופים או משפחות שכולות ועל פי זה להתנהל, הוא טירוף מערכות כולל שיצא מפוקוס. מדוע לא בוטל למשל האירוויזיון? או מצעד הגאווה? וקונצרטים בפילהרמונית? ומשחקי ליגת העל בכדורגל? זה לא פוגע במשפחות? אלא שזה פשוט מחזיר אותנו להקדמה.

הסוגיה הזו עולה דווקא באירועים לאומיים כמו יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר וכעת סביב שמחת תורה.

ד. "ומה היית אומר אם זה היה הילד שלך?" נו, זו דמגוגיה זולה. הייתי מצפה שמישהו יכיל את כאבי העמוק באמפתיה, יניח יד על כתפי, יתמוך בי ובעיקר יחזיק תמונה רחבה מעבר לתחושותיי הפרטיות.

דעתי בסיטואציה הנוראה הזו תהיה חסרת כל משקל עודף בוויכוח לאומי רציונאלי ונוקב. אהיה רק עוד קול אחד בדיון, ללא שום בונוס מוסרי. תשאלו את צביקה מור חברנו, אביו הגיבור של איתן מור החטוף בעזה, שפועלו עוד ייכתב בספר דברי הימים של עם ישראל.

ה. שמחת תורה הינה אירוע לאומי כולל המדגיש את זהותנו, ואין בינה לבין כאבי הפרטי דבר. דווקא התאוששות חברתית מרשימה המכילה רגשות סותרים לכאורה, כמו כאב עם צמיחה ועם גבורה, מסייעת גם לפרטים להתגבר. מדובר בניגודים משלימים.

קרב לא סמוי מתנהל פה: האם רוח גבורה לאומית וזקיפות קומה תנצח, למרות הכאב הגדול, או שתנצח רוח של דיכאון, מרמור והליכה שפופה אינסופית

ו. יש כאלה שנאחזים בדעתן של משפחות שכולות או של משפחות חטופים שדווקא סוברות שיש לשמוח בעוצמה בשמחת תורה, בניגוד לקולות שכנגד.

יש לכך אמנם משקל בדיון כאשר מנסים לתאר כאילו כל המשפחות מחזיקות באותה דעה. אבל שימו לב, גם הטיעון הזה נופל לאותו קריטריון בדיוק. של משקל יתר ועדיפות מוסרית רק לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

ז. קרב לא סמוי מתנהל פה: האם רוח גבורה לאומית וזקיפות קומה תנצח, למרות הכאב הגדול, או שתנצח רוח של דיכאון, מרמור והליכה שפופה אינסופית. לקרב הזה יהיו השלכות רבות בחינוך הדורות הבאים על איזה נרטיב יתקבע לדורות. שאלו את עצמכם כיצד היו רוצים אבותינו, ולהבדיל אויבינו, שנציין את היום הזה. ולא נרחיב על כך כעת.

ח. לסיכום, אפשר להביא כל כך הרבה סיפורים כיצד שמחו בשמחת תורה בשואה, ובאינקוויזיציה, ובמאורעות תרפ"ט, תוך כדי מלחמת יום כיפור והיכן לא. אך השאלה היסודית העומדת בשורש הדיון פה היא מה זו בכלל התורה הזו שהאומה שמחה בה.

גם מבלי לענות על כך, עם ישראל הצרוב תלאות מדורי דורות בוחר באינטואיציה פשוטה לחבק את פרטיו היקרים והכאובים, ולחבק גם את תורתו וזהותו.

--- title: כשהאלופים מנסים להיות מדינאים הם שוכחים את בה"ד1 author: בן יעקב סבו date: 2024-09-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/661 --- # כשהאלופים מנסים להיות מדינאים הם שוכחים את בה"ד1

בזמן האחרון נכתבים מאמרים וספרים למכביר המסבירים היכן טעינו בהבנת המלחמה. יש שמתמקדים במחדל של צמצום צבא היבשה, חלקם במקובעות ובחוסר המוכנות להקשיב לדרגות הנמוכות וחלק מציינים את ה'מרובעות' שהשתרשה בצה"ל, שאינה מאפשרת ל'בנדיטים' שחושבים מחוץ לקופסה, דוגמת אריאל שרון במלחמת יום כיפור, לפרוח ולהביא ניצחונות מזהירים.

רוב הכתיבה בנושא מעניינת, מוסיפה ומדייקת קוצו של יו"ד פה ושם, אך היא מתאימה בעיקר לדור הקודם. נראה שמעטים מעזים או יודעים לגעת בשורש הבעיה, שורש שללא טיפול בו יהיה כל שינוי ברכה לבטלה וכוסות רוח למת.

השורש שזור משלוש נקודות פשוטות הנוגעות להגדרת המציאות, להגדרת האויב ולשיטת המינויים בצבא. בעגה צבאית נהוג לקרוא לזה 'ניתוח קרקע-אויב-כוחותינו', וזהו הניתוח הבסיסי ביותר שמפקד צריך לעשות בכדי שיוכל להגיע להחלטה.

א. קרקע (המציאות)

מדינת ישראל נלחמת מלחמת קיום. הגדרה זו היא עניין יסודי. מי שמבינים את זה טוב מאיתנו הם דווקא הפרוגרס וה'דיפ סטייט', שבהפוך על הפוך כמעט בכל הזדמנות מנסים להדגיש לנו שוב ושוב שאנחנו דווקא לא במלחמת קיום ושהניצחון אינו חשוב כל כך. למה זה חשוב להם? כי כמו שאומרת עירית לינור, ההבדל בין ימין לשמאל בארץ מצוי בתשובה לשאלה האם אתה חושש יותר מערבים או מיהודים.

רק אחרי שנגדיר את המציאות הכוללת שלנו כמלחמת קיום, עם כל ההשלכות המוסריות והמשפטיות הנובעות מכך, תהיה לנו סיבה גם להיעזר ב'ספרי תיקון' צבאיים.

בעגה צבאית נהוג לקרוא לזה 'ניתוח קרקע-אויב-כוחותינו', וזהו הניתוח הבסיסי ביותר שמפקד צריך לעשות בכדי שיוכל להגיע להחלטה

ב. אויב

תשאלו כל קצין בכיר בצה"ל "מי הוא האויב?", ואני מבטיח לכם כמעט בוודאות שתקבלו תשובה שגויה. "ארגון חמאס", "סינוואר הפסיכופת המשיחי", "המנהרות", "הרקטות", "הטרור". לא, לא ולא! כל אלו אינם האויב עצמו, הם רק הענפים. לכל אויב יש הישג שהוא מנסה להשיג, ורק אם אתה יודע מי הוא האויב ומכיר אותו תרבותית לעומק, אתה יודע נגד מי אתה נלחם ומה הוא רוצה ממך.

האויבים שלנו כרגע, של עם ישראל במדינת ישראל, הם האסלאם והערבים. ומה הוא ההישג שהם מנסים להשיג? לא חופש, זכויות או כסף, אלא אך ורק את השמדתנו המוחלטת, בלי מנוחה ובלי פשרות. כל האסלאם כולו, מן המסד ועד הטפחות, בנוי על החלפת עם ישראל, והוא אינו יכול להכיל את ההישארות של עם ישראל בעולם, ובעיקר בארץ הקודש, ואפילו לא בשכונה יחידה בתל-אביב.

מובן שזה רק קדימון ולא שיעור שלם בדת האסלאם, אבל זהו הבסיס שאנו חייבים להכיר. עלינו להגדיר את האויב שלנו – "האסלאם", השואף לחיסול מוחלט של עם ישראל בארצו, עם כל ההשלכות האסטרטגיות הכרוכות בכך, ועל גבי זה יש להוסיף ולהיעזר בעצות של אנשי צבא.

ג. כוחותינו (שיטת המינויים)

הסוגיה המרתיחה ביותר היא שדווקא כשני שליש מהעם מבינים יפה מאוד את שתי הנקודות הראשונות, אולם באופן פושע הביטוי שלהם במרחב קבלת ההחלטות הצבאיות, המשפטיות והפקידותיות מודר מהשיח.

אפשר לדבר הרבה על המחדלים של 'איך לא הבנו את האויב' או 'איך לא הכנו את הצבא', אבל רק אם נדבר על הפיל שבחדר, והוא זה שהרוב היהודי, הממלא את מושבי בית הנבחרים ולהבדיל את שורות בתי העלמין, מבין כבר את נקודות א' ו-ב' בטבעיות עמוקה, ודווקא הרוב היהודי הזה הוא בדיוק מי שבאופן כוחני מודר מהשיח הדמוקרטי ומתהליך קבלת ההחלטות המשפטיות, הצבאיות והפקידותיות. רק אם נדבר על הפיל, השיח יהיה כן ולא צבוע. חוסר ההלימה בין מגוון הדעות הפוליטיות בעם ובין אחידות הדעות בפקידות צה"ל ובפקידות בכלל והדרת כל מי שמחוץ להגמוניה, הוא ראשית חטאת.

הדרת הרוב היהודי, שחזה בבהירות את כל כישלונותינו המדיניים והצבאיים, היא דבר לא יהודי ולהבדיל גם לא דמוקרטי. רק מתוך עיסוק אמיתי בשאלה איך מתקנים את שיטת המינויים, את השיטה הקיימת החוסמת אנשים המייצגים את הרוב היהודי ובעלי תפיסה יהודית מלהגיע למושבי קבלת ההחלטות הפקידותיים הבכירים שמאחורי הקלעים, המעצבים את כל המדיניות שלנו, אך ורק מתוך עיסוק כזה יתחיל תיקון. רק להמחשה, מדוע שמח"ט גזרה לא ימונה לתפקידו על בסיס מרכיב הסכמת נציגי התושבים המקומיים שבגזרה? מדוע שדרג אסטרטגי (אל"מ ומעלה) לא ימונה על ידי נציגי העם?

האם 'הבעלים' של צה"ל הם העם או הגמוניית הפקידות האפלה והסגורה?

כל מי שעוסק בתיקון הצבא ומתעלם משלושת המרכיבים הברורים האלה, מחילה, אבל הוא טיפש, רמאי או פחדן

פתרונות למצב יש למכביר, אך הכינון הנפשי הראשון במעלה שעלינו לעשות הוא לחדד לעצמנו את ההבנה שהמדינה שייכת לריבון, שהוא העם.

חייבים להשיב את הריבונות לעם.

נסכם: לצבא אין כיום שום בעיה של חוסר הכלה ל'בנדיטים', אנשים יצירתיים שעוברים על החוק אך בתמורה מביאים הישגים מרשימים. לראיה, ראו ערך 'צבא המשפטנים' והפרקליטות. איש אינו חושב שהם פועלים על פי החוקים המרובעים. הם ה'בנדיטים' הכי גדולים שצה"ל הצמיח עד היום, אלא שהאויב כבר איננו האסלאמיסט הערבי אלא הש"ג מגולני. הכול תְּלוּי אידאולוגיה ופוזיציה, ולכן את האידאולוגיה ואת הפוזיציה צריך לתקן.

כל מי שעוסק בתיקון הצבא ומתעלם משלושת המרכיבים הברורים האלה, מחילה, אבל הוא טיפש, רמאי או פחדן. אך ורק כשיתוקנו תודעות יסוד אלו – יתחילו להשקיע בצבא היבשה, ליזום מהלכים שוברי שוויון ובכלל להחליף את דיסקט ההפעלה. ככל שנעמיק יותר בהבנת הבעיות המכרסמות בנו, נקדם מהר יותר את הגאולה, בע"ה במהרה בימינו!

--- title: 'בעלי התשובה' author: איתי אסמן date: 2024-09-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/662 --- # 'בעלי התשובה'

׳תשובה׳ היא מונח הרבה יותר רחב ועמוק מהמושג בו משתמשים בו בתקשורת ובאקדמיה. נתייחס אליו כעת במובנו הפשוט.

לפני מספר שנים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה שיש 300 אלף(!) ׳בעלי תשובה׳ בישראל.

אני מניח שמאז נוספו עוד, בעיקר אחרי פרוץ המלחמה.

ראשיתה של ׳התשובה׳ היא שיבת האדם אל עצמו, דהיינו אל עמו, מורשתו וזהותו היהודית.

יש גם תשובה של קולקטיב, שהעם שב אל ארצו ואל אלוהיו, בבסיסה של התשובה מונח הכבוד למסורת.

׳בעלי התשובה׳ עברו מסע לא פשוט בחיים. מסע של שינוי, של חשבון נפש אמיץ וחקר הזהות העצמית, היהודית והלאומית.

רובם התמודדו ומתמודדים עם סיטואציות מאוד קשות ומורכבות.

מדי פעם מישהו בקבוצה מתייעץ איתי בפרטי איך להתנהג עם המשפחה החילונית המקשה בענייני דת או פוליטיקה וחוששת מכל מה שקשור אליהם.

ב״ה זכיתי שההורים החילונים שלי קיבלו אותי יפה מאוד וכיבדו את התהליך שעברתי, ועדיין עובר (אגב, הם גם בקבוצת ׳סוללים דרך׳).

באופן כללי אני ממליץ לבעלי תשובה לא לנסות להחזיר את בני המשפחה בתשובה ובעיקר לא לדבר איתם על פוליטיקה. התפקיד של בן הוא להיות בן של הוריו ואח של אחיו, ולא לחנך אותם.

׳בעלי התשובה׳ מהווים את הגשר האמיתי בין הציבורים. בין המגזר החרדי לחילוני, ובין המגזר הדתי לאומי לחילוני בצבא ובאקדמיה.

הם מכירים את השפות של המגזרים השונים ומסוגלים לייצר שיח משותף – אחדות מבוססת זהות.

הם גם מכירים את החסרונות שיש בכל מגזר ואיך מתוך אחדות אמיתית אפשר להשלים אחד את השני ולקבל מכל מגזר מה שטוב בו.

ראשיתה של ׳התשובה׳ היא שיבת האדם אל עצמו, דהיינו אל עמו, מורשתו וזהותו היהודית

׳התשובה׳ היא מסע של כל החיים, זהו לא מעשה חד פעמי.

אבל ראשיתו חייב להתחיל בכבוד לעם ישראל ולמסורת שלו. לאחר שיש כבוד למסורת ולדת יש חיבה לתורה, לאחר מכן מגיע לימוד התורה ולבסוף גם הקיום שלה (על פי הרב קוק זצ״ל).

בשנים האחרונות פגשתי הרבה מאוד יהודים שזלזלו במסורת, עברו תהליך בחייהם וכיום הם מכבדים את המסורת ומחבבים אותה.

חלקם של האנשים האלו נמצאים בתקשורת, במשרדי ממשלה, בעולמות החינוך ובצבא.

אתן רק 2 דוגמאות עם סרטונים מצורפים.

עירית לינור (חברתנו לקבוצת ׳סוללים דרך׳) שעברה מסע מופלא בחייה, ובימים אלו, בתור תושבת תל אביב, הגישה בג״ץ (עם עוד נשים החברות ב׳סוללים דרך׳) נגד עיריית ת״א האוסרת תפילות של יהודים במרחב הציבורי.

בעלי התשובה ׳מרשים׳ לעצמם לדבר בשפה נוקבת מול השמאל ועולם הרעיונות שלו, לא מתוך שנאה אישית חלילה, אלא בגלל שהם מכירים את העולם הזה היטב.

בדיוק כמו שדתיים מדברים בצורה נוקבת עם דתיים ואף אחד לא מאשים אותם בשנאה. דווקא ההיכרות המעמיקה מאפשרת את התוכחה הקשה.

בחור נוסף הוא בוריס נסימוב. בוריס הוא עורך דין, לוחם בגדוד המילואים שלי, שהסתובב שנים רבות בעיר תל אביב והיה ׳כופר׳.

לדבריו, דווקא העמקה בתפיסה הפרוגרסיבית גרמה לו למצוא את אלוהים.

לפעמים אדם שלא לומד לעומק את עולם הרעיונות הפרוגרסיבי, חושב בתמימותו שהוא יכול ׳ללקט ניצוצות׳ ולקחת מרעיונות הפירוק והכאוס, נקודות לזהות היהודית שלו.

מי שלמד את הדברים לעומק וחקר אותם, יודע לאן באמת מובילה האידאולוגיה ההרסנית הזו, ודווקא מתוך ההעמקה ברע ללא משוא פנים, הוא בוחר בטוב האמיתי. (אגב, בוריס וארוסתו כאן בקבוצת 'סוללים דרך', ובהזדמנות זו נאחל להם מזל טוב!).

שנזכה כולנו להיות ׳בעלי תשובה׳ בכל תחום בחיינו.

שבוע טוב.

--- title: האם ראש הממשלה מכשיל את עסקת החטופים? author: אודי בן חמו date: 2024-09-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/663 --- # האם ראש הממשלה מכשיל את עסקת החטופים?


כלל אצבע: ככל שהמציאות תהיה יותר מורכבת, המניפולציות והציניוּת יהיו על סטרואידים.

מעל כל במה נאמרת האמירה הזו; לרוב עם סימן קריאה, לא עם סימן שאלה: נתניהו מכשיל את העסקה!

המסגור הזדוני הזה בא להציג את ראש הממשלה כנוכל, לא כמנהיג בעל שיקולים לגיטימיים.

הצד השני של הכותרת הזו הוא כמובן אמירה מרומזת, לעיתים מפורשת, על כך שניהול המלחמה נמשך עקב שיקולים אישיים. ׳הוא רק רוצה לשמור על הכיסא שלו׳.

זו פרקטיקה של עולם תחתון מעונב. חרפה.

הזדון הזה פועל בשיטות של טרור תודעתי, והוא כה עמוק עד שבמקום להציג את השיקולים הענייניים להתנגדות ל׳עסקה׳, נדרש מסביבתו של נתניהו להצטדק ולומר: ׳לא הוא מכשיל את העסקה, זה חמאס…׳. זה קורה גם משום שציבור גדול המתנגד ל׳עסקה׳ חושש מהביוש (שיימינג) שיחטוף, וכך משאיר את הזירה התודעתית ריקה.

הנה כמה נקודות לתשומת לב. אפשר להשליכן גם על סוגיות נוספות:

  1. ביחס לנתניהו ולכל מנהיג מהימין, מנהלים שיח על אישיותו במקום על מדיניותו. זוהי פרקטיקה פרוגרסיבית ידועה, בריונית ומכוערת.
  1. נניח שראש הממשלה מתנגד לתנאים של מה שמכונה ׳עסקה׳. האם בגלל זה הוא נוכל? אולי הוא דווקא גיבור העומד בלחצים אדירים, מתעקש על אינטרסים לאומיים וראוי לכל שבח?

אם אתה בעד ניצחון חד וברור – אתה שונא חטופים. שוב, פרקטיקה של עולם תחתון מעונב

  1. הכותרת הזדונית הנ"ל מציגה את סינוואר והחמאס כמלאכי השרת, המוכנים באצילותם לעסקה, ואת נתניהו כאויבה של העסקה; כלומר, אויבם של חטופים אומללים. חרפה.
  1. עסקה?? עסקאות עושים בין שני צדדים שווים. לא בין מפלצות, נציגי השטן עלי אדמות, לבין קורבנות (אנחנו). המושג ׳עסקה׳ הוא שקר מכוער ציני ומניפולטיבי ובא לנרמל ארגון רצחני בר מוות על מנת שנוכל לשאת ולתת עימו. זוהי סחטנות ווידוא הריגה לעם ישראל לאחר הטבח. לא ׳עסקה׳.
  1. פרוגרסיבים משתמשים בפרקטיקה הזו כשיטה. כמו שאומרים: זה לא באג, זה פיצ׳ר. למשל: אם אתה בעד משפחה מסורתית, אתה שונא להט״בים. אם אתה בעד לימוד תורה, אתה סחטן וחסר מוסר. אם אתה בעד לאומיות, אתה פשיסט. אם אתה נגד הצפת המדינה במסתננים, אתה גזען וחשוך. ואם אתה בעד ניצחון חד וברור – אתה שונא חטופים. שוב, פרקטיקה של עולם תחתון מעונב.
  1. להפגין בעד ׳עסקה׳ בטנטרום, בלי לדעת בכלל את פרטיה, לשרוף את המדינה ולהפנות את חיצי הזעם כלפי נתניהו בעת מלחמה במקום לאויב הרצחני – זהו מעשה שפל שההיסטוריה עוד תשפוט. את המחיר על ׳עסקת שליט׳ אנחנו כידוע משלמים כעת.
  1. וההיסטוריה גם תשפוט את כל מי שעמד מנגד, שתק ולא מחה על החרפה הזו. כדאי לבחור בצד הנכון. יום יבוא וילדינו ישאלו אותנו שאלות על כך; כדאי שיהיו לנו תשובות טובות.

שבת שלום!

--- title: איך משנים מדינה? author: עזרא הימן date: 2024-09-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/664 --- # איך משנים מדינה?

א. לחץ חברתי

מחנכים נוהגים לחנך אנשים לפעול מתוך חירות פנימית, חופשיים מהשפעות של לחץ חברתי. זה יכול לעזור במידת מה במרחב החינוכי, אך במוסדות של חברה ומדינה (וגם גופים בין-לאומיים כמו בית הדין בהאג), הכוח הכי משפיע תמיד יהיה לחץ חברתי. לחץ חברתי הוא בעצם הפעלת כוח ללא אלימות. זה חזק יותר מהכרעת העם בקלפי, ונבחרי הציבור אף הם מושפעים מלחץ חברתי. נבחרי ציבור גם תלויים בפקידים שיבצעו את המדיניות בשמה נבחרו. זה יותר חזק יותר מחוקים, כי חוקים ניתן לאכוף באופן סלקטיבי ויצירתי ולפרשם בצורות שונות. המדיניות בשטח בדרך כלל תהיה סכום הלחצים החברתיים שכלל הגורמים הפעילו.

ב. מי מפעיל את הלחץ החברתי?

זה מתחיל בכל מי שהפה והמקלדת שלו מסוגלים להגיע לכמה שיותר אנשים: תקשורת המונים, עורכי חדשות ומגישים בטלוויזיה וברדיו, רשתות חברתיות ועיתונים גדולים. זה ממשיך בעולם העמותות עליהן דובר כאן אתמול – עמותות כותבות חוקים, ניירות עמדה, מחקרים, לוחצות על חברי כנסת, מגישות בג"צים רבים, עושות קמפיינים, מגיעות ללא הרף לוועדות הכנסת, מארגנות כנסים ומחאות ובכלל דוחפות את עצמן לכל מקום שהזמינו ולא הזמינו אותן. גורם נוסף מאוד מרכזי הוא מכלול האנשים הנמצאים בעמדות ניהוליות ובכירות, במערכת המשפט, במגזר הציבורי והעסקי: פקידים בכירים במשרדי ממשלה וביטחון, בעלי עסקים גדולים, יו"רים של איגודי עובדים ועוד.

גורמים נוספים משפיעים שכדאי להזכיר הם ראשי אוניברסיטאות ויוצרים משפיעים מעולם המוסיקה, הקולנוע והספרות. כל הגורמים האלה יוצרים יחד מקהלה גדולה של רעש שמשפיע הן על קובעי המדיניות, נבחרי הציבור, והן על מבצעיו, מכלול גורמי הפקידות.

מערכת ערכים שלטת באופן כל כך טבעי עד שזה הופך להיות סטנדרט בלעדי של מה שנחשב ערכי, מקצועי וראוי

ג. אליטה והגמוניה

כמובן, לא כולם משפיעים באופן זהה. חלק מדינמיקה חברתית היא כוחה של אליטה. כמו שמלכת הכיתה מסוגלת להפעיל לחץ כמו שאף אחת אחרת בכיתה לא מסוגלת, קבוצות שהצליחו להפוך לאליטה חברתית מצליחות לייצר לחץ חברתי בתוך ועל כל מוקדי ההשפעה, במספר רמות מעל כל קבוצה אחרת. בדרך כלל הן גם מייצרות באופן טבעי הגמוניה, מערכת ערכים שלטת באופן כל כך טבעי עד שזה הופך להיות סטנדרט בלעדי של מה שנחשב ערכי, מקצועי וראוי.


מפגש של אהוד ברק לפני מספר ימים,

מסביר איך שולטים בצורה בריונית במדינה


ד. הקצנה ובריונות

כל הדינמיקה הזו תמיד צמצמה את כוח ההשפעה של הפתק בקלפי של העם. אך כשאליטה ישנה מתחילה לאבד את מנופי הלחץ שלה על המדינה, היא עלולה להפעיל נשק לא קונבנציונלי, סרבנות ומרד צבאי, איומי השבתת המדינה, הקרסת הכלכלה ועוד. זה בדיוק מה שפגשנו כאן בשנה שלפני המלחמה, ועדיין פוגשים. ככל שהיא מאבדת יותר את היכולת שלה להשפיע על ידי לחץ חברתי, היא תנסה להפעיל יותר כוחנות, בריונות ואלימות, כדי להחזיר לעצמה את השליטה.

ה. מפת דרכים לשינוי

אז הנה מפת דרכים אפשרית לתיקון העוולות והעיוותים שאנו כותבים עליהם כאן בקבוצה בחודשים האחרונים: יותר ויותר אנשים עם תודעה ישרה וצלולה, עולם ערכים יהודי-ציוני מגובש ועמוד שדרה חברתי, יהיו שותפים להפעלת לחץ חברתי במכלול מוקדי השפעה: רשתות חברתיות, ערוצי תקשורת, עיתונות כתובה, עמותות, מכוני מחקר, אקדמיה, פקידות ציבורית, איגודי עובדים (עד שיסגרו אותם..), עסקים גדולים, מיזמים חברתיים ועוד רעיונות אקטיביסטיים, עד שיטו את מוקדי הלחץ החברתי למקום נכון. הנה סימן קטן שאתם בכיוון הנכון: מוקדי כוח אותם אתם חפצים להחליף ולשנות יתקפו אתכם, לפעמים בארסיות. אל תיקחו ללב, תמשיכו קדימה. זה ייקח שנים, אך התהליך כבר התחיל. בהתחלה הרבה נחסמים, אך ככל שהלחץ מלמטה גובר, המשקולת מתחילה לזוז. ככל שהיא זזה יותר, החלפת ההגמוניה המעצבת את 'הערכים המובנים מאליהם' מתקרבת.

כדאי להפסיק להיות תמימים ומנותקים מדינמיקה חברתית של מדינה, ומאידך להימנע מנפילה לתחושות של מבוי סתום, אלא להגביר את הלחץ החברתי על כלל מוקדי הכוח בהתמדה ולאורך זמן, והשינוי בוא יבוא

ו. יש שנבהלים מהקיצוניות והבריונות שמוקדי הכוח הישנים מעזים להפעיל. יש המתייחסים לזה כמו סכסוך אנושי מן המניין, אותו ניתן לפתור בפשרות וגישור. יש שמרגישים במבוי סתום. אך האלימות והקיצוניות הן סימנים מובהקים לסוף דרכם. הם מאבדים הם מוקדי הלחץ, מאבדים את כוחם ההגמוני, ולכן הם מקצינים. לא צריך להתקפל, וגם לא להשיב באותו מטבע ולהיגרר לכוחנות נגדית, אלא להמשיך להפעיל לחץ חברתי בכל המוקדים, בהתמדה ולאורך זמן.

ז. ציבור הימין בכלל, והציבור הדתי-לאומי בפרט, התרכז יותר מדי זמן בשדה החינוכי מחד ופוליטי מאידך. אל המרחב הציבורי-חברתי הוא התייחס כאל מקום המיועד למיזמי אחדות ומפגשי התקרבות, ונעלם ממנו חשיבותם של כלל מוקדי הלחץ הקיימים במוסדות של חברה ומדינה אשר חיוניים להזזת המשקולת הציבורית. כדאי להפסיק להיות תמימים ומנותקים מדינמיקה חברתית של מדינה, ומאידך להימנע מנפילה לתחושות של מבוי סתום, אלא להגביר את הלחץ החברתי על כלל מוקדי הכוח בהתמדה ולאורך זמן, והשינוי בוא יבוא.

--- title: ארגון ׳שדולת הנשים׳ מייצג את נשות ישראל כמו שמקדונלד׳ס מייצג עופות… author: איתי אסמן date: 2024-09-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/665 --- # ארגון ׳שדולת הנשים׳ מייצג את נשות ישראל כמו שמקדונלד׳ס מייצג עופות…


א. רבים חושבים שהמעורבות הפוליטית מסתיימת בקלפי ביום הבחירות.

לצד פעילותם של הפוליטיקאים בעיצוב צביון המדינה, ישנה פעילות ענפה מאוד של התארגנויות לא ממשלתיות המכונות ״החברה האזרחית״.

בעבר התרכזה החברה האזרחית בסיוע במתן שירותים במקום שמוסדות המדינה לא עשו זאת, כגון בענייני חברה, חסד, דת ועוד.

עם השנים, השמאל שאיבד את השלטון החליט להשקיע ולהתמקד בחברה האזרחית, ובכך להחליף את מוסדות המדינה הריבונית.

אחד הארגונים הבולטים ביותר הוא ׳הקרן לישראל חדשה׳ (1979 ,New Israel Fund. בשמה הרשמי: 'הקרן החדשה לישראל'), התומכת ב׳ארגוני זכויות אדם׳ ומפעילה גם את ׳שתיל’, המספקת שירותי תמיכה וייעוץ לעמותות.

לפי ויקיפדיה, מאז נוסדה הקרן היא תמכה ב-250 מיליון דולר בכ-850 ארגונים!, ואתם מנחשים לבד באילו ארגונים מדובר.

ב. מאז שהימין עלה לשלטון קמו עמותות וארגונים רבים, לדוגמה: ׳שלום עכשיו׳ (שהוקמה בשנת 1977), ׳נאמני תורה ועבודה׳ (1978), ׳שדולת הנשים׳ (1984), ׳המוקד להגנת הפרט׳ (1988), ׳המועצה לשלום ולביטחון׳ (1988), ׳נשות הכותל׳ (1988), ׳רופאים לזכויות אדם׳ (1988), ׳בצלם׳ (1989), ׳התנועה לאיכות השלטון׳ (1990), ׳אדם, טבע ודין׳ (1990), ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳ (1991), ׳מרכז אדוה׳ (1991), ׳הקשת הדמוקרטית המזרחית׳ (1996), ׳עדאללה׳ (1996), ׳מגמה ירוקה׳ (1997), ׳הבית הפתוח׳ (1997), ׳מרכז מוסאוא׳ (1997), ׳מוקד סיוע לעובדים זרים׳ (1998), ׳מחסום ווטש׳ (2001), ועוד רבים רבים.

ג. בישראל פועלים כיום כ-20,000 ארגונים ללא מטרות רווח. כ-90% מהם רשומים כעמותות.

רבים מהם מדברים בשם ׳זכויות אדם׳, אך4 זוהי מסיכה צינית שמאחוריה עומדת פעילות פוליטית ענפה מאוד, מה שמכונה ״תעשיית החמלה״.

לפי ויקיפדיה, מאז נוסדה הקרן היא תמכה ב-250 מיליון דולר בכ-850 ארגונים!, ואתם מנחשים לבד באילו ארגונים מדובר

ד. אחת ההתארגנויות הכי דומיננטיות במערב בכלל ובישראל בפרט, היא ארגוני הנשים. בה"א הידיעה כמובן.

ביסוד התפיסה של הארגונים הללו עומדת מחשבה הרואה מאבקי כוח תמידיים בכל מערכת יחסים במקום הרמוניה. כך מפורקים בשיטתיות הלאום, הקהילה והמשפחה.

הארגונים מדברים בפטרונות בשם הנשים, ׳המדוכאות, המוחלשות והמודרות׳.

ה. האם צריך לדאוג לנשים? בוודאי. אך השאלה היא האם ארגוני הנשים עושים זאת.

ארגוני הנשים פעילים מאוד בכנסת ומציגים ניירות עמדה ומדיניות בכל מיני ועדות.

הטענה המרכזית שהם מתבססים עליה היא, שהגברים רוצים לשלוט ולכן הם מדירים נשים מקבלת ההחלטות.

יש כאן הנחת יסוד גלויה שהגבר רוצה כוח ושליטה, שיש מאבק מתמיד בין עולם הגברים לעולם הנשים, וכדי שהמאבק המרקסיסטי הזה יסתיים נשות כל העולם צריכות להתאחד ולמרוד.

כך נוצרת מציאות שהימין הולך לקלפי, נכנס לתרדמת חורף עד הבחירות הבאות, ובינתיים ארגוני החברה האזרחית של השמאל מנהלים את העניינים

ו. השאלה שצריכה להישאל היא, מדוע הארגון שקרא לעצמו ״שדולת הנשים בישראל״ לא קיים מעולם בחירות בין כל הנשים במדינת ישראל כדי לבדוק אם הוא מייצג אותן? (כנ״ל ׳הפורום החילוני׳, או ׳אחים לנשק׳ שהתיימרו בשחצנות לייצג את כל המילואימניקים).

כלומר, נוצרה מציאות שארגון המתיימר לדבר בשם 50% מהאוכלוסיה מגיע לוועדות ולשדולות בכנסת, טוען שיש מאחוריו מיליוני נשים, כאשר בפועל הוא מייצג מיעוט קיצוני מאוד של נשים.

האם הוא מייצג את כל הנשים החילוניות? ומה עם נשים חרדיות? דתיות? ערביות?

מובן שאם נשאל את ארגוני הנשים, הם יסבירו בהתנשאות שהנשים החרדיות והדתיות ״מוסללות״ לכיוון פרימיטיבי, ולכן צריך להציל אותן מהכלא שבו הן נמצאות.

זה לא מסתיים רק בוועדות ושדולות בכנסת. הארגונים האלו פועלים חזק מאוד בעיריות וגם מול מערכת הביטחון והצבא.

סגנית היוהל״ם אמרה באחת השדולות בכנסת, שהיא צריכה לשלם לשדולת הנשים חצי מהמשכורת שלה, כי הן שותפותא מלאות. חרפה.

מי הסכים שארגון שמאל רדיקלי יחליט עבור צה״ל איך לעצב מדיניות? ליוהל״ם ולרמטכ״ל הפתרונים.




ז. ארגוני החברה האזרחית בימין הם מעטים מאוד, וגם אלו שקיימים – דלים מאוד במשאבים. הימין עוד לא הבין מספיק את ההשפעה החשובה של ארגוני החברה האזרחית, לעומת השמאל שמשקיע שם הון רב.

כך נוצרת מציאות שהימין הולך לקלפי, נכנס לתרדמת חורף עד הבחירות הבאות, ובינתיים ארגוני החברה האזרחית של השמאל מנהלים את העניינים.

וכך גם ארגוני הנשים. רובם המוחלט לא מייצג את רוב נשות ישראל, אלא רק נשים ״מהצד הנכון״.

אז מה עושים?

א. כל פעם ששומעים ארגון שמאל שמדבר בשם הציבור, ראוי לבדוק כמה אנשים הוא באמת מייצג.

ב. ראוי לבקר ולמחות נגד חברי כנסת וקצינים שנפגשים עם הארגונים האלו כדי לקדם מדיניות בחוסר שקיפות.

ג. ראוי להקים ארגוני חברה אזרחית לאומיים שיקדמו מדיניות ציונית יהודית ולאומית.

ד. ראוי לתרום לארגוני החברה האזרחית המתאימים. חפשו ארגון שאתם מזדהים עם מטרותיו, ותרמו לו.

(בהקשר של ארגוני נשים נציין רק את ארגון ׳שוברות שוויון׳ וארגון ׳יהודית׳, הפועלים באומץ ובמאמצים גדולים).

רק כך, בעזרת ה׳, תהיה כאן מדינה חירותית.


הרוצה להעמיק בסוגיית ארגוני החברה האזרחית והחשיבות שלהם לימין, מומלץ מאוד לקרוא את המאמר של עדי ארבל ב׳השילוח׳ (הסתייעתי בו בכתיבת רשימת ארגוני השמאל שהוקמו אחרי עליית הימין): לחץ כאן

--- title: ניצחון, הכרעה וניצחון מוחלט author: אודי בן חמו date: 2024-09-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/666 --- # ניצחון, הכרעה וניצחון מוחלט


לפני שנים ראיין בגל״צ יעקב ברדוגו את אביגדור ליברמן.

היה זה אחרי אירוע כואב שבו נהרג חייל צה״ל הי״ד שעלה מרוסיה.

החייל היקר והגיבור לא היה יהודי והסוגיה הפופוליסטית של מקום קבורתו הראוי של חייל שאינו יהודי שוב נשלפה מהבוידעם ונוצלה לניגוח היהדות ונושאיה. אתם מכירים את הז׳אנר.

ליברמן טען שיש לקרוא לכל מי ששירת בצה״ל 'יהודי', ולעומתו, בהַגְחָכַת הטיעון, ענה ברדוגו בקור רוח: ״למה יהודי? אולי נגדיר אותו כרואה חשבון..״

ולעצם העניין.

א. אם אתה משורר, זה כמובן בסדר גמור להגדיר כך ניצחון. בשירה לא חייבים להיצמד ללוגיקה. ההיפך, ככל שתתנתק מהשכל ותיתן לדמיון דרור, תיחשב כבעל מעוף ויצירתיות. אך אם אתה ח"כ אתה צריך לדבר על מדיניות סדורה ובאופן לוגי.

מדיניות ציבורית, ביטחונית, חינוכית או כלכלית איננה סדנת כתיבה יוצרת או קואוצ'ניג.

ככה מגיעים למציאות בה אין שום ערך לדיון. אנשים ממציאים הגדרות ממוחם הקודח למונח עליו הייתה צריכה להיות הסכמה על פי מסורת מקצועית וקריטריונים ברורים, וכך מוכרים לציבור בושם ערטילאי מתקתק המתפוגג במהירות

ב. עצם הדיון והטלת הספק בקיומה של הגדרה בכלל, על מונח שאלפי שנות היסטוריה צבאית הסבירו אותו, זהו טירוף שמעיד על הטרלול התרבותי בו אנו חיים.

מדובר בהשחתה אינטלקטואלית וחורבן שכלי. וכשזה השיח – אין תחתית נראית לעין.

זה נכון גם לגבי מושגים בסיסיים נוספים. גבר או אישה למשל, הם לא מציאות נרטיבית, אלא הם הגדרות אובייקטיביות הקשורות למציאות ביולוגית.

ויהדות? יש כללים למהי יהדות, ואין ׳זרמים ביהדות׳ כמו שאין ׳זרמים׳ בלימודי כימיה, רפואה, פיזיקה ועוד.

בתוך גבולות הגזרה מִקַּדְמַת דְּנָא של התחום יכולים להיות בירורים, אבל לא יתכן דבר והיפוכו. ממש לא.

אחרת, אני פרופסור לפיזיקה ואתה הקורא מומחה לסייבר התקפי. למה לא? פשוט הגדר מחדש את התחום והפכת ליודע דבר.

ככה מגיעים למציאות בה אין שום ערך לדיון. אנשים ממציאים הגדרות ממוחם הקודח למונח עליו הייתה צריכה להיות הסכמה על פי מסורת מקצועית וקריטריונים ברורים, וכך מוכרים לציבור בושם ערטילאי מתקתק המתפוגג במהירות.

ג. אז כיצד קרה שאלפי שנות היסטוריה צבאית נעלמו כלא היו בהקשרי המושגים 'ניצחון' ו'הפסד'?

כיצד הפך גם המושג הזה לנושא לוויכוח? שוב, לא האם אנו מנצחים או לא, אלא ויכוח על עצם ההגדרה של המושג.

(לפיד כידוע הגדיר מחדש גם את המושג ׳אנטישמיות׳).

ד. נתקדם. 'הכרעה' מלשון כריעת ברך. האויב המוכרע חדל מלתפקד ביעילות מבחינה ארגונית כללית.

כעת למען היושרה המקצועית, עשו הבחנה בין מקסימום אפשרי למינימום הכרחי. בין סף לרף.

המקסימום האפשרי הוא לשטח את כל הרצועה, לגרש את כל האוכלוסייה וליישב את כל עזה.

אבל במינימום ההכרחי ההגדרה הצבאית הקלאסית, לעולם הייתה חיסול יכולתו של הארגון לפעול ביעילות.

(ברור שימשיך להיות ויכוח ער ותוסס על משמעותו הפרקטית של אויב החדל לתפקד ביעילות, אך כעת לפחות הדיון נתון בתוך גבולות גזרה תחומים שלא יאפשרו ליפול לתהום). במצב הזה גם אם יאמר האויב אלף פעם שהוא ניצח ויסמן V בידו כשרגל מונחת תחת צווארו, אין לכך שום משמעות. הוא הובס וזהו.

זה לא אומר שכל חמאסניק הושמד, אלא הארגון כארגון, פוליטי וצבאי, מפסיק לתפקד ביעילות. זהו רגע ההכרעה ורגע הניצחון.

זה גם לא אומר שברגע ההכרעה מפסיקים להילחם. אפשר וחובה להמשיך בהשמדת האויב במשך שנים, אך האויב הוכרע, ואנחנו ניצחנו. בע"ה.

עם ישראל הולך, מבריא ומתאושש באופן פלאי דווקא מתוך המשברים הגדולים ואף אחד לא יוכל לעצור את התהליך הזה

ה. לדוגמה:

דמיינו קרב היאבקות בו שניים נאבקים זה בזה. על מנת להכריע ולנצח אין צורך להכות בכל איבר ואיבר של היריב. מספיק להכותו ב׳מרכז הכובד׳ ובכך להכריעו. פגיעה בליבו או במקום רגיש אחר תכריע אותו. מכאן הגיע עיקרון המלחמה ׳ריכוז מאמץ׳.

ורמת החבלות, הפציעות, הכאב וכד' של המכריע, כלל לא רלוונטיות לעצם הגדרת הניצחון. הוא ניצח ניצחון מוחלט וזהו.

הוא יעמוד על הפודיום ויזכה במדליה גם אם שבר יד, איבד עין או אפילו אם נקטעה רגלו.

4:0 או 8:7 במשחק כדורגל הן ניצחון מוחלט באותה מידה.

ואם תחושותיו של המנצח חמצמצות לאור המחיר? אז נחדד זאת כך:

הוא ניצח ניצחון מוחלט באופן אובייקטיבי לגמרי וחש תחושה אחרת מבחינה סובייקטיבית התלויה בו בלבד.

הניסיונות הפופוליסטים לצבוע בשחור את המלחמה ולזרוע זרעי פירוד, דכדוך ודיכאון – לא יצליחו שוב.

ו. צריבת הנרטיב התבוסתני כמו אחרי מלחמת יום כיפור לא תעבוד הפעם. בזכות לוחמים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, פצועים ועמך בית ישראל רבים המחזיקים את החשבון הגדול למרות המחיר והכאב.

עם ישראל הולך, מבריא ומתאושש באופן פלאי דווקא מתוך המשברים הגדולים ואף אחד לא יוכל לעצור את התהליך הזה.

עם גדול אתה עם ישראל. קום וחיה!

--- title: למה אנחנו לא נותנים לסערה פשוט לחלוף? author: בן יעקב סבו date: 2024-09-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/667 --- # למה אנחנו לא נותנים לסערה פשוט לחלוף?

כינויו של אוסוואלד מוסלי היה 'היטלר הבריטי'.

מוסלי חולק ביוגרפיה דומה להפליא לצורר. בן גילו, שנפצע במלחמת העולם הראשונה, הקהיל קהילות ברבים בנאומים משולהבים, שבה את לב האליטה האינטלקטואלית והכלכלית, וגם הוא הקים כנופיות אלימות בשם 'החולצות השחורות'.

התנועה שלו תפסה תאוצה לא מבוטלת בשנות העשרים והשלושים.

אם כן היכן התפצלו הביוגרפיות של היטלר ומוסלי ושל גרמניה ובריטניה?

פשוט מאד.

בכל מקום שמוסלי נאם, הגיעו אנשים בריאים ואמיצים בד"כ יהודים, ופשוט חסמו אותו. לא נתנו לטירוף להמשיך.

השיא היה ב 'קרב ברחוב כייבל' בו אל מול עוד הצהרות אנטישמיות ארגנו עשרות אלפי יהודים חסימה שהתפתחה לקטטה שסימנה את סוף דרכו הפוליטית של מוסלי.

אז מה הקשר בין אנטישמיות ושנאת יהדות לבין הטוטאליטריות של ‘פסיכוזת המונים׳?

מתחילים…

א. דבר ראשון חשוב לעשות סדר יסודי בכל היחס הנפשי שלנו לסוגיות ציבוריות.

ישנו הבדל גדול בין היחס לרעיונות לבין היחס לאנשים.

היחס לרעיונות הרעים קודם כל הוא יחס של שנאה. כן, מי שמכיר ומבין לעומק את הרעל שיש ברעיונות כמו פרוגרס, מרקסיזם, שנאת-יהדות, פירוק-זהויות, מי שלמד את הנושאים ומבין כמה הם הרסניים לחיי הפרט ולחיי הכלל, כמה הרעיונות האלו דנים המונים בהיסטוריה לחיי שיעבוד לפסיכוזת המונים והרס עצמי, ומי שבאמת מרחם על אחיו שהם הקורבנות של הרעל הזה, אז הוא באמת שונא את הרעיונות הרעים.

ומכאן היחס שלנו לאנשים, לאחינו בשרנו בעם ישראל, הוא יחס של אהבה ואחריות.

מי שאוהב, עוסק בהסברה יום-יומית, לא נגד אנשים ספציפים או ציבורים. אלא נגד רעיונות הרסניים. שאמנם אותם נושאים אנשים, אך המיקוד הוא ברעיונות.

אנו משתדלים באחריות ובענווה לקחת את הדבר הזה ברצינות, ללמוד לעומק את הרעיונות ואת התשובות אליהן, על מנת ליצור תודעה בריאה שתעצור את הסחף.

אנו אוהבים את אחינו החיים בתרבות המנותקת ובָּזה לשורשיה היהודיים, שלא מבינים מה הם עושים בארץ ישראל, או בכלל בעולם.

אני יודע כמה זה נורא, הייתי שם.

מי שבאמת מרחם על אחיו שהם הקורבנות של הרעל הזה, אז הוא באמת שונא את הרעיונות הרעים

אנו אוהבים את אחינו שבשם אידיאולוגיית 'פירוק הזהויות' השולטת היום ביד רמה, פירקו את הקשר שלהם למשפחה המסורתית, לקהילה, לעם.

אלו אותם אנשים שלעולם לא יוכלו להבין את האויב שלנו, שלעומתם דווקא פועל מתוך זהות מוצקה, ואנו יודעים שבגלל שמפורקי הזהות שולטים בכל הפקידות המובילה את המדינה, אנחנו נמצאים בסכנה קיומית.

שנאה לרעיונות הרעים.

אהבה לאנשים.

שתי התכונות הנפשיות האלו צריכות לחדד לנו את תפקידנו בתקופה הזאת.

להשתדל להיות ׳המבוגר האחראי׳.

ב. פסיכוזת המונים היא תופעה שלא יודעת שובע.

תראו לי מהפיכה קומוניסטית, טוטאליטרית או אנטישמית אחת שעצרה כי הגיעה אל סיפוקה, ולא כי נחסמה בגבורה.

'פסיכוזת המונים' היא תופעה הרסנית המקבלת את כוחה ממסות של אנשים החיים חיי בדידות, נטולי משמעות ואמונה, מפורקי זהות, שמאחוריהם מספר קטן של 'מכשפי שבט' השולטים בהמונים, וכולם ביחד משאירים אחריהם אדמה חרוכה.

מכשפי השבט בדר"כ יהיו האינטלקטואלים המנותקים מזהותם ומאמונה.

דוגמאות יש מהמהפיכה הצרפתית, המהפיכה הבולשביקית, וכל המהפיכות הרודניות והכופות בהיסטוריה.

הדרך היחידה המוכרת להתמודד עם פסיכוזת המונים איננה להרכין ראש, כי זה רק יקל על הגיליוטינה, אלא לעמוד באומץ ובשלווה ולהגיד את האמת. כמו מול מוסלי.

ג. עלינו להשיב את הפרוגרס, אידיאולוגיית פירוק הזהות והשפה, חזרה אל שורשיו.

מסורת היא התרופה היחידה לפרוגרס.

רק אם יש מסורת יש משמעות לאמת, יש מוסר, יש משמעות לחיים, ויש זהות.

חייתי באינפנטיליות הזאת, ואם לא היה לי את מי שאמר לי את האמת בפנים ובלי חנפנות, יכול להיות שלא הייתי זוכה לצאת

ד. עלינו לפרק את כוחו של ה׳דיפסטייט’. ׳מדינת העומק׳ אינה קונספירציה. פקידות יהירה השתלטה על כל חיינו והיא מגובה בכוחות בלתי נבחרים החונקים את כל חיינו הלאומיים.

אני מקווה שאין פה מישהו שעדיין לא מכיר את הציטוט המפורש של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר.

עלינו לעמוד איתן נגד הדיפסטייט, המאיים מפורשות להטביע את כל המדינה על יושביה אם לא יעשה רצונו, מכיוון שהמשך שלטונו משמע עוד אוסלו, גירוש, החלשה מול העולם האיסלמי, מסירת קרקעות אסטרטגיים, סירוס יכולת הפעולה של צה"ל, מלחמה בזהות היהודית שהיא המשמעות היחידה שלנו להיאחז בפיסת ארץ זו ולא לשוב לנוד בגלות. התרופה היחידה לדיפסטייט היא ביזור כוחו.

במקום שהכח מבוזר ותלוי ברצון המבוזר של העם ולא בשליטה של יחידים הממנים את עצמם, במקום כזה דיפסטייט לא יכול להיווצר.

הפרוגרס והדיפסטייט, הפועלים מכח תודעת 'פירוק הזהויות', עושים הכל כדי להכריע את הרוב היהודי. גם אם זה יהיה על חשבון הניצחון במלחמה וסכנת קיום המדינה, וגם אם זה יהיה על חשבון חיי השבויים.

הרי ברור שסינואר שרואה שאין עליו שום ביקורת מצד ההגמוניה בישראל ובארה"ב מבין היטב את המסר.

אלו רעיונות הרסניים שלצערינו ולרחמינו מקננים בתוך ראשם של אחינו האהובים.

אנו נמשיך להילחם ברעיונות ונתפלל שהקב"ה יתן לנו עוד כוחות להילחם יותר עמוק ויותר חזק. מכוח העידוד והתמיכה שלכם!

את הרעיונות הרעים נשנא כי רק ככה אפשר לסייע לאנשים ולעם ישראל.

ואת הרעיונות הטובים נלמד ונפיץ.

בלי פטרונות ובלי יהירות.

חייתי באינפנטיליות הזאת, ואם לא היה לי את מי שאמר לי את האמת בפנים ובלי חנפנות, יכול להיות שלא הייתי זוכה לצאת.

עכשיו תורנו לקחת אחריות.

ומשפט לפני סיום, מי שמרגיש שהעיסוק בפירוק ובניית הרעיונות גורם לו לשנאת ישראל, חבל על נפשו, באמת לא בטוח שהשהייה בקבוצה היא הדבר הנכון עבורו. הירא ורך הלבב – עדיף שישוב לביתו ואל ימס לבב אחיו.

בהצלחה!

--- title: תלמידי הישיבות ובמשכימים לסליחות. author: איתי אסמן date: 2024-09-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/668 --- # תלמידי הישיבות ובמשכימים לסליחות.

נדגיש, לא המעשים הטובים הופכים את עם ישראל לעם טוב, אלא מתוך שהוא טוב בעצמיותו, יש לאנשים השייכים אליו מעשים טובים המבטאים את עצמיותו.


בחודש אלול, תלמידי הישיבות (חרדים ודתיים לאומיים) חוזרים מההתרעננות בחודש אב, וממשיכים לשקוד על לימוד התורה ועמלה.

התורה תמיד הייתה ערך חשוב מאוד לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. התורה, שבכתב ושבע״פ, היא תעודת הזהות שלנו, בה כתובים עברנו, עתידנו, וחלומותינו.

לא רק של כל פרט, אלא של האומה כולה.

התלמוד:

הלימוד בישיבה כולל בעיקר את התלמוד, שהוא עיקר תורה שבעל פה. זהו בית המדרש של האמוראים והתנאים, ועל ידי לימוד זה מתעצבת בעיקר החשיבה היהודית מחפשת האמת לאורך הדורות.

הרדיפות האנטישמיות בהיסטוריה כיוונו בעיקר נגד ״היהודי התלמודי״, והגויים הרשעים נהגו לשרוף את התלמוד דווקא, משום שהוא סימל את המסורת ממעמד הר סיני עד דורנו בפרשנות המקרא והמשנה.

מוסר:

בישיבות לומדים גם מוסר, ומשתדלים לתקן את מידות הנפש כדי להיות אנשים ישרים.

ללימוד תורה ללא תיקון מידות אין כמעט ערך.

הלימוד בישיבה כולל בעיקר את התלמוד, שהוא עיקר תורה שבעל פה. זהו בית המדרש של האמוראים והתנאים, ועל ידי לימוד זה מתעצבת בעיקר החשיבה היהודית מחפשת האמת לאורך הדורות

הלכה:

לימוד ההלכה לפרטי פרטיה מעיד על הערכת כל פסיק ופסיק. כמו מוסיקאי המקשיב באופן מקצועי לכל ניואנס ביצירה מוסיקלית. זה מעיד על כישרון מוערך, לא על טרחנות חלילה. אא״כ אינך מבין במוסיקה. כך גם הדקדוק בהבנת רצון ה׳ במעשה ההלכה.

אמונה:

לימוד האמונה עוסק ב ׳למה׳.

לא רק בהלכה המפרטת את האיך והכיצד, אלא מהי משמעותם העמוקה של כל הפרטים שעם ישראל מוקיר ומעריך מדורי דורות.

בניין האומה, חומר ורוח:

עמל התורה לא מרומם את הלומד הפרטי בלבד מבחינה רוחנית, אלא את כל עם ישראל כולו.

ישנו קישור נשמתי בין הפרטים בעם וכל מעשה ולימוד רוחני, מרומם את כל העם.

כפי שבריאות גופנית של הלב משפיעה בריאות על כל האיברים כולם.

משום כך, לימוד התורה הוא אינטרס לאומי ולא מגזרי.

לא פחות מהשקעה בעולם המחקר והמדע, צריכה להיות השקעה בפיתוח הרוחני והמוסרי על ידי תלמידי הישיבות.

זכיתי ללמוד בישיבה 8 שנים לאחר שחזרתי בתשובה. וספגתי ערכים, מוסר וזהות יהודית יותר מכל לימוד אקדמי, שאמנם העשיר את ידיעותיי החיצוניות, אך לא דרש ממני להיות אדם טוב יותר.

דווקא החיבור לזהות היהודית הוא הרעיון המנצח מול אויבינו

מלחמה:

בזמן מלחמה, יחד עם ההשתדלות המלחמתית, יש להשתדל ולהתאמץ לא פחות בלימוד התורה.

מסירות הנפש למען המדינה היא תוצר של הייעוד שלה כמדינה יהודית בעלת ייעוד היסטורי עבור כל האנושות.

זכיתי להלחם במלחמה הזו, ולא ראיתי אף לוחם מוסר את הנפש עבור ערכים פרוגרסיביים.

ההיפך, ראיתי לוחמים שאומרים ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳ מעומק הנשמה.

דווקא החיבור לזהות היהודית הוא הרעיון המנצח מול אויבינו.

והרעיון היהודי-ישראלי הזה מתברר בבית המדרש, על ידי תלמידי הישיבות.

משום כך שקידתם על התורה מחזקת את המשמעות שלנו כעם יהודי בארץ ישראל, ונותן כח ועוצמה ללוחמים להלחם ובעזרת ה׳ גם לנצח.

סליחות:

יהודים רבים קמים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות לפני התפילה. הסליחות מטהרות את הנפש וגורמות לנשמה הישראלית להופיע.

דווקא אדם (ואומה) שיודע להודות בטעותו מול חבריו ומול ה׳ יתברך, הוא אדם צנוע ועניו, שיודע שכשם שאפשר לטעות כך גם אפשר לתקן.

משכימי הסליחות מעוררים בעם ישראל רוח של ענווה, תשובה, טהרה ורחמים. הם ממלאים את האוויר של מדינת ישראל באופטימיות של תיקון אמיתי, והתפילות מעוררות רחמים גם מלמעלה על החיילים ועל החטופים.

אומה בנויה מחלקים שונים ומגוונים. הבונים שלם יפה ומפואר.

תודה לתלמידי הישיבות ומשכימי הסליחות!

ובזכות החיבור בין הקודש לחול, בין הרוח לחומר, נשוב לזהותנו ולניצחון על אויבנו בע״ה.

שבוע טוב ומבורך.

--- title: אירועים מוזרים… author: אודי בן חמו date: 2024-09-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/669 --- # אירועים מוזרים…

א. נרצחו חטופים הי"ד, וציבור מסוים יצא להפגין, לקרוא 'עסקה עכשיו' ולעצור את המלחמה, במקום לנקום את מותם בעוצמה.

מוזר.

ב. נרצחו חטופים הי"ד, ובמקום להחמיר עם תנאי המחבלים בשדה תימן, הקלו עליהם עם אסלות שירותים חדשות, כשחיילינו השומרים עליהם, משתמשים בשירותים כימיים. מוזר.

ג. נרצחו חטופים הי"ד, ובמקום להעצים את הזעם והשנאה כלפי האויב הרצחני, ציבור מסוים הפנה את שנאתו לראש הממשלה. מוזר.

ד. נרצחו חטופים הי"ד, ובמקום להתעטף בסולידריות לאומית משודרגת, התבצעה שביתה כללית על ידי הסתדרות בריונית. נגד מי בדיוק? מוזר.

ה. נחשף (שוב) מפעל הנקניקיות המכוער של מערכת המשפט הרקובה יחד עם מנדלבליט, מי שהיה אחראי לכתבי האישום נגד נתניהו. ו׳מיזמי אחדות׳ למיניהם שותקים. למה?

וכי מערכת משפט כזאת מסייעת לשלום, צדק ואחדות? מוזר.

נגד כל הקולות האלה עומד ציבור ענק, בריא, חד כתער, זקוף קומה המוקיר את עברו, שמח בהווה שלו למרות הקשיים וצופה למרחוק

ו. כל מיני אנשים שתמכו במנדלבליט ׳שומר הסף׳ ותקפו את נתניהו רק לאור תקשורת זדונית, היום שותקים בפחדנות וממלאים פיהם מים. גם אחרי שנשמעו דברים מזעזעים מאוד. (ואולי זה לא רק פחד?) מוזר.

ז. כל מיני אנשים אמרו בבוז כלפי נתניהו ש"אין צורך להתייחס לציר פילדלפי כאילו מדובר בסלע קיומנו". כדאי לשים לב שאותם אנשים, בדרך כלל גם מחזיקים בתפיסה ששום מקום הוא לא 'סלע קיומנו'.

גם לא מערת המכפלה, קבר יוסף, קבר רחל, ואפילו לא הכותל. (לא) מוזר.

ח. ״פדיון שבויים היא המצווה הכי חשובה ביהדות״, צועקים המוחים בקפלן ושוכחים שהם זרקו חמץ בפסח, ביזו את תפילת יום כיפור וחיללו את קודשי ישראל. מוזר.

ונגד כל הקולות האלה עומד ציבור ענק, בריא, חד כתער, זקוף קומה המוקיר את עברו, שמח בהווה שלו למרות הקשיים וצופה למרחוק. חלקו קם לסליחות השבוע, חלקו התחיל ללמוד בישיבות ובמדרשות וחלקו "סתם" מעריץ את זהותו וגאה במורשתו. והציבור הזה ינצח כמבוגר אחראי עבור כל עם ישראל !

שבת שלום.

--- title: צלילה אל תהומות החרדה הפרוגרסיבית – חלק ב' author: עזרא הימן date: 2024-09-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/670 --- # צלילה אל תהומות החרדה הפרוגרסיבית – חלק ב'

במאמר הקודם כתבתי על הדלק של המחאה. עכשיו נעסוק במנוע שלה. ויש כאן כמה חלקים שעומדים בפני עצמם אך גם מצטרפים יחד.



א. המרד חזר

לפני תשע שנים חשבנו שהפגנות 'שוד הגז' הן בגלל אנרגיה.

לפני שלוש שנים חשבנו שמחאת בלפור היא בגלל כתבי האישום נגד נתניהו.

לפני שנה וחצי חשבנו שמרד קפלן זה בגלל הרפורמה המשפטית.

לפני שנה חשבנו שמחאת דיזנגוף היא נגד תפילה בהפרדה.

לפני חצי שנה חשבנו שפרובוקציית בני ברק זה בגלל גיוס חרדים.

לפני שלושה חודשים חשבנו שזעקות 'עסקה או הפקרה' זה בגלל הדאגה לגורל החטופים.

כשהגענו להתקפות מרושעות על משפחות חטופים שלא רוצות עסקה רעה, ולפסיכוזת 'הימין רוצח בכוונה את החטופים רק כדי להישאר בשלטון', נותרנו נדהמים.

כל המחאות האלה מושרשות יחד באותם אנשים ואותן סיסמאות, אך ככל שהמחאות התפתחו, הקיצוניות, הבורות, חוסר ההיגיון והשנאה הלכו וגברו, עד שהגיעו לשיאם בימי מלחמה על שורש קיומנו.

זו לא מחאה בגלל משהו, לכן פשרה לא תעזור. זה גם לא רק תירוץ להפלת הממשלה, לכן גם אם נתניהו יתחלף זה לא יעזור. זו חרדה קיומית קולקטיבית המושלכת החוצה. זה מרד נגד הזהות שלנו כיהודים. זה מרד נגד מדינת היהודים.

כל המחאות האלה מושרשות יחד באותם אנשים ואותן סיסמאות, אך ככל שהמחאות התפתחו, הקיצוניות, הבורות, חוסר ההיגיון והשנאה הלכו וגברו, עד שהגיעו לשיאם בימי מלחמה על שורש קיומנו

ב. הציניות השחורה של החוויה הפרוגרסיבית

צורת החשיבה והחוויה הפרוגרסיבית היא מכונת פירוק המורכבת משני חלקים:

האחד: מחשבה שמהות היחסים החברתיים בין קבוצות היא רק כוחנות, דיכוי ושליטה.

השני: אנשים מחנכים לערכים ועקרונות הדורשים אחריות, עמידה בקושי, מאמץ או הקרבה לא מפני שזה אמיתי ונכון להבנתם, אלא כי זו דרך מתוחכמת לדכא ולשלוט באנשים.

צורת החשיבה הזו הולכת ומקצינה עד הקצה, ואין קצה.

זו כל התורה הפרוגרסיבית הצינית על רגל אחת.

במקרה שלנו זה נשמע ככה: אסור שיהיה דיון אם נסיגה מציר פילדלפי ונצרים היא איום קיומי על העם היהודי, כי זה רק תירוץ והסחת דעת כדי להמשיך לשלוט/לדכא/לעשות רע למי שבמצוקה. כרגע זה החטופים. מחר זה יהיה מישהו אחר. ותמיד יהיה מישהו.

בתפיסה פרוגרסיבית, לא רק שאין טעם לדון אלא אסור לקיים דיון, כי הדיון להבנתם הוא חלק מהדיכוי. אז מה נשאר לעשות? 'להתנגד לדיכוי', עם כל הציוד הרלוונטי: לפידים, זמבורות, מדורות, רמקולים ועוד. זה בהחלט נראה כמו ציד מכשפות עסיסי מימי הביניים.

זה גם חייב להיגמר בפסיכוזה מוסרית: במקום להתגייס יחד להילחם כנגד מי שבאמת רוצח המונים ללא שום גבולות – תוקפים בזעם את מי שתובע סטנדרטים של אחריות, עמידה עיקשת והקרבה כנגד רוצח ההמונים. הוא המדכא והוא ציר הרשע האולטימטיבי. הוא האויב האמיתי. הוא הרוצח.

ג פסיכולוגיה ותודעה בשירות החרדה

פרופ' מתיאס דסמט מדגים בספרו 'הפסיכולוגיה של הטוטליטריות' דינמיקה חברתית מצויה ומסוכנת במערב היום: צירוף של בדידות עמוקה, חרדה קיומית וריק זהותי מייצרים קוקטייל קטלני של פסיכוזת המונים, המשליכה החוצה את פחדיה וצרותיה בהאשמות נוראות ומופרכות כלפי כל גורם מנהיג שאיננו מסוגל להבטיח פתרון מושלם לכל הבעיות. ומי הכי מושפע מזה לפי מתיאס? האינטלקטואלים!

אז אין מה להתפלא על פרופסורים ומומחים למיניהם שהולכים ברחובות עם לפידים ומחפשים מכשפות, צועקים 'שטן' ו'רוצח המונים' מעל גבי במות, ומתכננים כמו ילדי חסמבה מבצעי פריצה למעון ראש הממשלה.

וכמובן יש עוד שני שחקנים חשובים מאוד שמגויסים באופן מודע ושקרי כדי לטפח את המנטרה 'הימין רוצח את החטופים בכוונה כדי לשלוט':

קמפיינרים מוכנים להסית בשביל בצע כסף; לטפח פחד, חרדה וזעם ולהניע קבוצות לפעולה, קיצונית ככל שתהיה, על מנת להשיג את מטרת הקמפיין בכל מחיר. אליהם מצטרפים ערוצי תקשורת מסוימים, הדואגים לטפטף את המסר שוב ושוב עד שאין אופציה אחרת להבין את המציאות.

הכוחות האלה קיימים. הם כאן. והם גדולים מאוד. הם רק צריכים לזקוף קומה ולא לפחד

ד. לאן הולכים מכאן, וחשיבה אופטימית קדימה

אם מבינים נכון את הדינמיקה החברתית הזו, הרבה מאוד מנטרות נפוצות הופכות להיות מטופשות ולא מועילות לתיקון המצב הזה:

'הכוונות שלהם טובות'. 'גרמנו להם להרגיש מאוימים'. 'דחקנו אותם לפינה'. 'צריך לשבת ולהגיע לפשרה'. 'כולם צודקים'. 'די עם שנאת החינם'.

כל האמירות האלה מתיימרות להוריד את גובה הלהבות, אך באמת כל מה שהן עושות הוא ניסיון לכבות את המדורה עם נפט!

הרבה יותר מועיל להתעקש להגיד את האמת, ולקדם אותה בנחישות וברגישות. לעמוד זקוף ולומר: אתם לא תבעירו את המדינה בזמן מלחמה, לא תשרפו אותה, לא תעשו מצור על הכנסת ולא תהיו אלימים, לא תשביתו את המשק, המדינה היא לא מרחב פורקן לזעם שלכם, ואל תעשו עלינו מניפולציות.

ברגע שמבינים את הדינמיקה החברתית הזו, העמידה הזו חיונית לטובת כל עם ישראל דורות קדימה.

אנחנו כולנו בקו פרשת מים מאוד חשוב. התיאור הקיצוני שתיארתי כאן איננו נחלת הרוב. הוא אפילו לא נחלת רוב האנשים שהצביעו למפלגות האופוזיציה. אבל הוא כן משקף במידה רבה את המקום שאליו נגרר הגרעין הקשה של השמאל בישראל ובכלל במערב. ולכן למרות קוטנו, הוא מהווה כוח מוביל לחלקים לא מבוטלים מהשמאל הישראלי.

הכאוס הזה ניזון ממשבר ויאוש עמוק מקיומנו כעם ומדינה.

אך בעומק יש כוחות גדולים ובריאים הרבה יותר שמאמינים בקיום הלאומי של עם ישראל, שמסוגלים לשאת אתגרים וקשיים גדולים, שמסוגלים לעמוד מול הפרצוף של הרוע בהתגלמותו ושטניותו בעזה, בביירות ובטהרן ולא ליפול בחרדה לאובססיית שקט מדומיין. הכוחות האלה קיימים. הם כאן. והם גדולים מאוד. הם רק צריכים לזקוף קומה ולא לפחד. לא לפזול לצדדים, לא להיבהל ולא לפחוד ממי שהתייאש ומקים קול רעש גדול לחזור למצרים. פשוט להמשיך ללכת ולחצות את הים!

--- title: צלילה פרוגרסיבית בשני שלבים – חלק א' author: עזרא הימן date: 2024-09-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/671 --- # צלילה פרוגרסיבית בשני שלבים – חלק א'

א. אניטה שפירא בספרה 'חרב היונה' מתארת שוב ושוב כיצד השמאל הישראלי בראשיתו, גם בעידן הלהט הציוני, חתר תמיד להתחמק מעימות חזיתי עם האויב. הוא לא יכול היה לדמיין את קיומו בעימות מתמיד, וגם כשהדבר נכפה עליו הוא העדיף לחזור מהר ככל האפשר לאידיאל הסוציאליסטי של חברת מופת. כשהשמאל הסוציאליסטי הפך לשמאל ליברלי, וחברת המופת הפכה לחזון המזרח התיכון החדש – הלאומיות, ואפילו טובת הציבור והדאגה לכלל, החלו קורסים פנימה אל תוך קודש הקדשים החדש, והוא הכאב והאושר הפרטי, והמימוש האישי.

ב. ככל שזה העמיק יותר, ההכרח להקריב את העתיד ואת הכלל לטובת הפרט ברגע הזה התעצם יותר ויותר. כל צרכי ומומחי הביטחון שגדלו והושפעו מהתהליך הזה, כפופים אליו לגמרי. הם לא מסוגלים לחזור אחורה. הם לא מסוגלים לתעדף הסתכלות אמיתית על מחיר עתידי ציבורי לאומי. כל המומחיות הביטחונית צריכה לתמרן מחדש כדי להתאים את עצמה לקודש הקדשים של האושר הפרטי וכאביו. זה מה שהוביל את אוסלו. זה מה שהוביל את הנסיגה מלבנון. זה מה שהוביל את המדיניות הביטחונית מאז, ואת הממסד הביטחוני בחלקו הגדול שגדל ומוקף באווירה הזו בה האדון החדש של שיקולי הבטחון הוא האושר והכאב הפרטי בהווה בלבד.

כמובן, כשחושבים בצורה כזו ומתעלמים מהציבור, זה תמיד יחזור כבומרנג של סבל נורא לפרטים. האושר הפרטי תלוי בטובת הציבור ובמוכנות להקרבה למען הדור הבא.

כל המומחיות הביטחונית צריכה לתמרן מחדש כדי להתאים את עצמה לקודש הקדשים של האושר הפרטי וכאביו

ג. מי ששמע וקרא בתוך ובין השורות את התגובות של ראשי מפלגות השמאל שלשום ואתמול להתעקשות הימין כולו לא לסגת מרצועת עזה ומפילדלפי (ראש הממשלה רק מייצג נאמנה וברהיטות את מה שמצפה ממנו כל הימין), יכול היה לשמוע היטב את הכפיפות הזו. זה זועק בניגון הריקני המוכר הזה של 'נדע להתמודד', של מס השפתיים 'נחזור ונפעל בכל מקום שצריך כשנדרש'. זה צועק בזריקה שלהם את האיום הקיומי למקום אחר, כל מקום אחר, העיקר לא למה שמעכב את העסקה (הם לא חשבו שזה בדיוק מה שסינוואר דורש, לחזור לאיום קיומי ממשי תמורת מספר חטופים עכשיו?). כעת מותר לדידם לדבר רק על איראן ולבנון כאיום קיומי, או בכלל הלכידות הפנימית והמחויבות לאזרח. כמובן. רק לא להעמיד את האיום הקיומי מול הכאב הנורא של הפרט ברגע הזה.

כי קבוצת ההתייחסות שלהם מכתיבה להם שאם מעמידים את הקיומי הלאומי וטובת הציבור מול הכאב הפרטי, הקיום הלאומי קורס.

אז הם מתמרנים את ההגדרה והניתוח של האיומים הלאומיים אל מקום בו הם לא יתנגשו עם השעבוד המוחלט של הכל לכאב הפרטי, עד הצלילה לתהומות האובדן.

הם לא מסוגלים לראות ניצחון לאומי בעזה באופן צלול, הם משועבדים לגמרי לתהומות הכאב הפרטי הנורא שאכן קיימים במציאות המורכבת שלנו.

ואת זה סינוואר מבין בדיוק. ולכן הוא מבקש להפעיל את הלחץ עליהם ועל שכמותם.

ולכן הם מוכנים אפילו להקריב את רוב החטופים עצמם בשביל לראות עכשיו את מקצתם. ומוכנים לזעוק כל היום עסקה עכשיו בכל מחיר בלי לחשבן את הנזק שזה עושה לאפשרות לעסקה עצמה

ד. באווירה כזו, זכות קיומה של המדינה כולה היא מימוש האושר הפרטי בהווה בלבד. לכן בשמאל יגידו שוב ושוב שאם לא הצלחנו להשיב את כל החטופים בחיים הביתה, זה לא רק טרגדיה נוראה, אלא אין זכות קיום למדינה. ומי שמעז לתעדף את טובת הציבור, הקיום הלאומי והדור הבא, מעל המצוקה של הפרט, עם כל הכאב הנורא ואיום שבכך, כופר לדידם בקודש הקדשים של הכל. ואת זה אין הם יכולים לשאת. ובזה אין הם יכולים למצוא פשר או היגיון. הכל נופל לריק קיומי ברגע שהם צריכים לעמוד מול טובת הכלל והדור הבא.

ולכן הם מוכנים אפילו להקריב את רוב החטופים עצמם בשביל לראות עכשיו את מקצתם. ומוכנים לזעוק כל היום עסקה עכשיו בכל מחיר בלי לחשבן את הנזק שזה עושה לאפשרות לעסקה עצמה.

כי כשחיים בתודעה הזו, אפילו את טובת כלל החטופים לא מסוגלים לתכלל.

ה. נחזור לשאלות ששאלנו. איך בכל זאת התהליך הזה הוליד את קצה הקיצוניות של 'הימין רוצה להרוג את החטופים בשביל שרידות פוליטית, חייבים לשרוף את המדינה'?

ומה הפתרון? כיצד ניתן להוציא אותם מזה, אם בכלל?

המשך בחלק ב':

צלילה אל תהומות החרדה הפרוגרסיבית – חלק ב'

--- title: פסיכוזת ההמונים של פירוק השפה author: בן יעקב סבו date: 2024-09-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/672 --- # פסיכוזת ההמונים של פירוק השפה


אז מדוע הסאגה המשפטית הזאת איננה רק קוריוז של השתקה, אלא עלולה להיות ממשפטי המאה של עם ישראל?

כי היא נוגעת בשורש של השורשים. היא נוגע בשפה.

לא, לא רק ב'חופש הביטוי', אלא ממש בשפה, במשמעותן של מילים.

ועל השפה, כל המציאות ההכרתית שלנו בנויה. למה הכוונה?

בציבוריות הישראלית זכורה אמירתו השנונה של אריה דרעי "עם איך שבתי-המשפט בישראל מפרשים חוקים, גם אם היו מציעים לי לחוקק את עשרת הדיברות בחוק הישראלי, הייתי מצביע נגד משום שבית המשפט יפרש אותם איך שהוא רוצה".

אז מה הקשר בין הרצון לסגור את התקשורת הלאומית לבין ההתאבדות של השמאל דווקא על סוגיית הליבה של הסמכות למנות שופטים?

נתחיל במסודר.

המחשבות שלנו, כלומר הרעיונות שאנו מחליפים עם אחרים ועם עצמנו, החל מהשיח הכי אישי שלנו עם עצמנו, ועד שיח ציבורי, כל אלו עשויים משפה.

כלומר: מחשבות עשויות משפה.

ושפה, מאיפה היא מגיעה?

שפה מגיע מהחברה והתרבות בה אנו חיים.

לתינוק שיגדל במערת זאבים לא תהיה שפה מילולית. הוא לא יוכל לתמלל לעצמו מחשבות. הוא לא יוכל אפילו להגיד לעצמו 'אני חושב משמע אני קיים'.

כלומר דקארט טעה בגדול, עוד לפני שלאדם יש 'עצמי' בלתי תלוי (א-פריורי), הוא כבר יצור חברתי-תרבותי.

החברה עוזרת לו לרכוש ולחדד את השפה, שפה שבתורה מאפשרת לו לחשוב גם את המחשבות הכי פנימיות ואישיות שלו. אפילו להגיד 'אני'.

מכיוון שהמחשבות והרעיונות עשויים משפה, ולכן גם היכולת להגדיר אמיתות, ושפה אנו מקבלים מהחברה, אז החברה היא זאת שבתוכה אנו מבררים אמת.

למושג החשוב הזה קוראים 'קבוצת התייחסות' ועוד נעמיק בו בעתיד.

המשמעות של מילים מגיעה מהניסיון-ההיסטורי ומהמסורת-התרבותית של השימוש באותן המילים

עכשיו נשאל את השאלה הגדולה: מהיכן מגיעה המשמעות של המילים?

אבל רגע לפני כן – למה זה כל כך חשוב?

מכיוון שזה הנושא המכריע של כל המאבקים התרבותיים שלנו.

קראתם פעם פסקי דין של בתי המשפט או חומר אוניברסיטאי בישראל?

אם כן הייתם שמים לב שהמילים במחוזות אלו כבר מזמן איבדו את המשמעות הטבעית שלהן.

מה היא 'אישה'? 'דמוקרטיה'? 'שיוויון'? מה זה 'ניצחון'?

על כל השאלות האלו, מסעודה משדרות תענה הרבה יותר טוב מרוב רובם של השופטים, אלופים, פרופסורים ועיתונאים.

איך זה?

מכיוון שהמשמעות של מילים מגיעה מהניסיון-ההיסטורי ומהמסורת-התרבותית של השימוש באותן המילים.

זה לא מסובך.

דוגמא: מה היא כוס?

כוס היא מה שאנו רגילים לקרוא לה כוס. כשהיא תהיה רחבה מידי ונמוכה מידי רובנו נתחיל לקרוא לה 'קערה'. אין הגדרה אבסולוטית מתי כוס הופכת להיות קערה. זה עניין תרבותי של מסורת השימוש שלנו במושגים האלו.

מה היא אישה? תשובה: מה שאנו רגילים תרבותית לקרוא לה אישה. פה זה הרבה יותר חד ופשוט. כרומוזומי X, אברי רביה, רחם וכו'. לזה התרבות ההיסטורית שלנו, שאנו יציריה ההכרתיים, קוראת אישה.

מה הוא ניצחון? מה שאנו רגילים לקרוא לו ניצחון. מהסיפורים שגדלנו עליהם בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלנו. מהניצחונות שהשגנו בחיים. דוד מול גוליית. מלחמת ששת הימים. אטום על הירושימה וכיתור ברלין. וכו'.

"ניצחון הוא כשנפסיק לכעוס" (י. לפיד). לא אחי, זה לא ניצחון.

"ניצחון הוא כשנחליט שניצחנו" (תא"ל גולדפוס). על מה אתה מדבר?

"ניצחון הוא לא מוסרי" (אבי שגיא ממנסחי 'רוח צה"ל'). מעולה אבי. אז תישארו בבית ותפסיקו לנסות לנצח אותנו.

אלו מקצת דוגמאות שהן חלק מתרבות שלמה ששוטפת את העולם ומנסה לזרוע פירוק וכאוס מוחלט וסופי – פירוק השפה.

דיברנו רבות על הגדרת הפרוגרס – האידיאולוגיה של פירוק הזהויות.

אולם ברובד הרבה הרבה יותר עמוק מכך נמצא דווקא פירוק השפה.

כל כוחו של הפוסטמודרניזם בנוי על כך.

לא סתם פרופ' יובל נח הררי, אדמו"ר הפרוגרס העולמי שמוכר עשרות מיליוני ספרים, תורגם ל65 שפות, ומקליט פודקאסטים עם מארק צוקרברג, עוד יהודי פרוגרסיבי שמנסה לשלוט בשפה ובשיח, מקדיש את כל התחלת ספרו המפורסם 'קיצור תולדות האנושות' לבירור יסודי (ושגוי) של תופעת השפה. מהיחס שלנו לשפה נגזרת כל תפיסת העולם שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך.

הפוסטמודרנה מודעת לכך היטב, ולנו יש פער גדול להשלים כדי להתחיל להגן על עצמנו.

המסורת התרבותית של השימוש היומיומי במילים שלנו, היא היא הפירוש של המילים שלנו.

כלומר שפה עשויה מזהות, שבנויה מההיסטוריה האישית והתרבותית שלנו.

המושג 'אהבה' לא בנוי בנפשנו מחקירות מטפיזיות, אלא מאלפי חיבוקים ונשיקות שקיבלנו מהורינו.

מי שמהנדס אורח חיים שמשנה את משמעותן המסורתי של מילים, כמו 'אמא' ו'אבא', כמו 'עם ישראל', כמו 'אמת' ועוד, בעצם בונה בני אדם שלא יוכלו לסדר מחשבות באופן הגיוני יותר, על פי מה שאנו כתרבות מכנים באופן מסורתי, היגיון. והתוצאה של כך היא התנגשות של פסיכוזת המונים ברחובות.

כלומר החיבור הטבעי והספונטני למשמעות המסורתית של השפה שלנו היא הערובה היחידה לכך שלאדם תהיה יכולת לחשוב באופן מסודר. רק כשהמשמעות של המילים תקינה, אזי המחשבה, שעשויה משפה, יכולה להיות תקינה.

מי שמתנתק מהמסורת הטבעית והאינטואיטיבית, מי שכולא עצמו במגדל שן של משפטנים משובטים, של תקשורת חדגונית מנוכרת לשורשיה ומסורת עמה, של אלופים הומוגניים וכנועים, של פרופסורים, כל אלו בתהליך איטי וכמעט לא מורגש עושים מניפולציות על המילים שלהם ושל הקולגות באותה ביצה רעיונית, ובכך מפרקים את היכולת שלהם עצמם לחשוב.

הסאגה המשפטית המתנהלת ברגעים אלו ע"י בית המשפט נגד הגב' נעמה עמית היא בדיוק קו פרשת המים של השאלה החשובה מכולן – למי יש את הסמכות לפרש את השפה. האם לעם באופן מבוזר, ספונטני ומסורתי, או האם לשליטים כוחניים מאחורי הקלעים המנותקים ממסורתם-זהותם ובכך ממשמעות שפתם.

אין נכס יותר בסיסי לאדם ולתרבות מאשר השפה שלהם. היא המעצבת את המחשבות והרעיונות.

לא רק את משמעותן של מילים ומחשבות אנו מקבלים במסורת, אלא אף את אמיתות החיים ואת המוסר. ללא מסורת לא יישארו לא מוסר ולא אמת, ועוד נאריך על כך בפעם אחרת.

פירוש המילה 'אישה' מסורה בידי כל הדורות שלנו, ובוודאות היא איננה כוללת 'גבר מנותח'!

כל הכסף, הכח, היח"צ, התקשורת, מכוני המחקר, הקרנות, העמותות, ׳הדיפסטייט׳ במטכ"ל, מערכת המשפט הרקובה, האקדמיה, הברנז'ה, מחוללי ההשבתות – זה לא יעזור להם.

כי את מסעודה משדרות ואת השפה שלה אי אפשר להנדס לעד. אליה, כמשל, אנו נושאים עיניים.

"אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

סיכום:

א. פירוק השפה שקיים בפרוגרס משפיע על כל תחום בעמנו, ובסוף גורם לחולי רוח של חוסר יכולת לחשוב. זה מסביר את הצעקות האינסופיות ברחובות ואת עלייתה של האלימות הפוליטית בקרב הגמוניית הפרוגרס. אי אפשר לסמוך על המחשבה הישרה שלהם עוד.

ב. הקרב יוכרע על ידי מי שירים את הכפפה ויכריז שבידיו הסמכות לפרש את השפה. על זה המשפט המתנהל כיום, והוא כאמור לדעתי מהמשפטים החשובים במלחמת התרבות.

את הקרבות מול בית המשפט מנהלים בגבורה גב' נעמה עמית, ארגון 'בוחרים במשפחה' וארגון 'בצלמו', בשיתוף של המשפיענית לירן צמח, אולם את כוחם היחיד הם יכולים לקבל מהמוני עם ישראל, שבמספרים גדולים ובבהירות רעיונית יכריזו על ידי תרומתם: "אנחנו עם ישראל ואנו יודעים את משמעותה של המלחמה על השפה. לא תנצחו אותנו כל כך מהר. נעמוד כחומה בצורה מול ניסיון פירוקי השפה, הזהות, והמוסר'.

פירוש המילה 'אישה' מסורה בידי כל הדורות שלנו, ובוודאות היא איננה כוללת 'גבר מנותח'!

--- title: איך מקרבים בריונים? author: איתי אסמן date: 2024-09-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/673 --- # איך מקרבים בריונים?


האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו מורכב כמו כל סוגיה ציבורית. והדרך להתבונן בו מורכבת מהרבה מאוד ‘פרדיגמות חשיבה׳ שיש לכלול את כולן יחד בצורה רב מימדית ולא חלקית.

לפניכם הניתוח הסובייקטיבי שלי:

א. יש לעשות אבחנה מוחלטת בין אירוע פרטי לאירוע ציבורי. כשאדם עושה נזק במימד הפרטי אפשר לסגור זאת בהידברות ובפשרה. אך כשמדובר בסוגיות ציבוריות הנזק הרבה יותר גדול, וההשלכות הן ברמה הלאומית והביטחונית, החשבון אחר לגמרי. גם ברמה הפרטית לא תמיד סוגרים דברים בהידברות. פנה אליי חבר שקבלן בניין רימה אותו ועשה עבירות בנייה חמורות. הוא התייעץ עימי כיצד להגיב. לא יעצתי לו לשבת איתו לקפה ומאפה ולהאמין בטוב שבו עד שיעשה תשובה שלמה מאהבה. אם ברמה הפרטית אדם לא פועל כך מול נזקים שנגרמים לו, למה כשהדברים מגיעים לרמה הציבורית, פתאום יש כזו הכלה וסובלנות על הנזק?

יכול להיות שהסיבה להכלת הנזק הציבורי זה לא ניסיון לקירוב והידברות אלא משהו אחר?

ב. אהבת ישראל- אהבת ישראל הינה ערך מאוד חשוב. אבל גם כאן חשוב למסגר את האירוע בפן הציבורי ולא בפן הפרטי בלבד. אם אתה דואג לפן הפרטי של הביריונים שעושים את הנזק, ומאפשר להם לפגוע במדינה ובאזרחי ישראל- אין כאן שום אהבת ישראל. אהבת ישראל כוללת גם הגנה על הקורבנות ולא רק קירוב פרטני לביריונים. גם לפדופיל שהיה פוגע בילדים היינו מאפשרים חופש פעולה בשם אהבת ישראל הפרטנית כלפיו?

אז מדוע כשזה נוגע לסוגיות ציבוריות לפתע אהבת ישראל מאפשרת פגיעה באזרחים?

זה נכון שחושך לא מגרשים במקלות, אבל בבריונים לא מטפלים עם פנס.

יכול להיות שאהבת ישראל זה לא הערך המרכזי שגורם להכלת האירוע?

יכול להיות שהסיבה להכלת הנזק הציבורי זה לא ניסיון לקירוב והידברות אלא משהו אחר?

ג. ״אבל יש לו כוונות טובות״- ראשית, לכולם יש כוונות טובות. אף אחד לא קם בבוקר עם צחוק מרושע, שנאת בני אדם ורצון מודע להזיק. בסוף צריך לבחון גם נזק פרטי וציבורי. יכול להיות אדם ששודד בנק כדי לסייע למשפחתו. האם יש לו כוונות טובות? כן. אבל המעשים רעים. ויש נזק. לכן מכניסים לכלא עבריינים גם כשיש להם כוונות טובות.

לו יצוייר שר שגנב כסף מהקופה הציבורית כדי לתת לעמותות החסד שלו, האם נגיד שיש לו כוונות טובות וצריך לסלוח לו, או שנדרוש להעמיד אותו למשפט?

יכול להיות שהכלת האירוע כאן היא לא מתוך אמונה תמימה בכוונות הטובות?

ד. לימוד זכות – בואו נדמיין נערי גבעות צועקים על הרמטכ״ל שהוא רוצח. האם הייתה שתיקה רבנית בנושא? האם היו מלמדים עליהם זכות או שמא מגנים אותם?

מדוע כשאנשים רבים מהשמאל קוראים לראש הממשלה שהוא רוצח, כי רצח את החטופים ישנה שתיקה רבתי?

ארגון ׳צהר׳ הוקם בעקבות ה״קרע בעם״ שהיה בעקבות רצח רבין ז״ל וגם בגלל ההסתה לרצח. מדוע כאשר יש הסתה נגד ראש ממשלה מהימין , ארגוני הרבנים הליברליים שותקים? יכול להיות שסיבת הקמתם לא הייתה ״השסעים בעם״?

ה. יש ארגונים שקוראים לעצמם א-פוליטיים, שכל היום עסוקים בביקורת נגד הממשלה והקואליציה (מתוך הדגשה ש״זה לא עניין של ימין ושמאל״ כמובן..) ומסבירים לנו בשיח ניאו-מרקסיסטי איך הפוליטיקאים שנבחרו כל הזמן מנסים להכניע את הציבור הלא נבחר ולנצח אותו (ולא לחשוב למשל שהם רוצים לנהל מדיניות שלמענה נבחרו). הם אפילו המציאו ביטוי מבריק- ״לעבור מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הכנסת אורחים״.

ואני שואל אותם, השימוש של ארנון בן דוד בכח הבלתי מוגבל שלו בעובדי ההסתדרות לשתק את המשק בגלל מחאה פוליטית (כפי שפסק בית הדין לעבודה), זו לא פוליטיקה של הכנעה? זה שיא ההכנעה. זוהי בריונות לשמה. זה ריסוק הדמוקרטיה. אז למה הם שותקים?

יכול להיות שהם מסכימים עם מטרות המחאה? יכול להיות שכל השיח הזה של ״פוליטיקה של הכנסת אורחים״ והצהרות שהם לא פוליטיים, זה קשקוש אחד גדול שמאחוריו עומד ארגון פוליטי עם אג׳דות פוליטיות? ולכן יש אנשים שמוחים נגדם- הממשלה, ואנשים שלא מוחים נגדם- ההסתדרות.

ו. ערך הממלכתיות- בעבר ערך הממלכתיות היה מקודש ואסור היה לפגוע בו. לכן קמה מפלגה שקראה לעצמה ׳המחנה הממלכתי׳ וערך הממלכתיות אף הוכנס לרוח צה״ל (מתוך חשש שהדתיים יסרבו פקודה בפינוי הבא), אלא שמי שרומס את הממלכתיות שבצורה הכי גסה אלו חלקים מהשמאל. מתעמתים עם המשטרה ומכנים אותה פוליטית, תוקפים קצינים התקפיים כדוגמת עופר וינטר וברק חירם, קוראים לסרבנות עקב רפורמה משפטית, לא מכבדים ממשלה בניהול טקס ממלכתי וכמובן משתקים את המשק בזמן מלחמה!

אם אנשי ימין או דתיים היו עושים דבר כזה, מה לדעתכם היו התגובות הציבוריות במחנה הלאומי והדתי?

יכול להיות שהסיפור כאן הוא לא ממלכתיות?

ז. כל המחאות של השמאל פוגעות באחדות העם בזמן מלחמה. למה אף אחד לא מוכיח אותם שהם גורמים לשסע בעם? למה רק הממשלה, הימין, הדתיים והחרדים גורמים לקרע בעם?

יכול להיות שהאחדות זה לא הסיפור כאן?

ח. לפני שאתם עוברים לסעיף הבא, תשהו רגע בשאלות האלו, הן חשובות מאוד.

הבעיה הגדולה היא כאשר ארגוני רבנים ומיזמי אחדות שבויים בפרדיגמות המשובשות האלו, ומנסים לעשות פשרה בין הבריון לקורבן, במקום להגן על הקורבן

ט. לדעתי התשובה היא מוסר העבדים ומוסר האדונים. לאדון מותר מה שלעבד אסור. לאליטה מותר מה שלאזרחים אסור. מי שהוא עם תודעת אדון, העבד לא יכול לשפוט אותו. העבד אפילו לא מצליח להרהר חלילה מלחשוב על האדון דברים רעים. ״הכוונות שלו טובות״. ״צריך לדון אותו לכף זכות״. ״צריך להבין אותם״. לא כמו הממשלה, נבחרי הציבור, הם מייצגים עבדים, המוסר שלהם רוצה להכניע את האליטה הצדיקה. הם מושחתים. לא ממלכתיים ומקצועיים כמו ארנון בן דוד שדואג במחאה שלו לממלכה או ׳אחים לנשק׳ שבסרבנותם דואגים לדמוקרטיה. העבדים לא דואגים לערכים נעלים וטהורים. אלא פועלים מתוך גסות ובהמיות. אליטה פועלת רק מהשכל.

עד כאן ההסבר איך האליטה רואה את עצמה ואיך היא מסבירה במוסר רלטיביסטי מדוע הכוונות שלה תמיד טובות והכוונות של הממשלה תמיד רעות.

הבעיה הגדולה היא כאשר ארגוני רבנים ומיזמי אחדות שבויים בפרדיגמות המשובשות האלו, ומנסים לעשות פשרה בין הבריון לקורבן, במקום להגן על הקורבן.

י. אז למה בכל זאת יש סיבה לאופטימיות?

כי העם מתעורר!

אזרחים רבים הלכו היום לעבודה וצפצפו על הבריון ארנון בן דוד.

ארגונים פנו לבית דין לעבודה ובג״ץ כדי לתבוע אותו. אזרחים אמיצים התקשרו לראש המועצה ודרשו ממנו לא לשבות. העבדים מתחילים להשתחרר מתודעת העבד, ומדברים בגובה העיניים עם האדון, ששוכח לפעמים שהקול שלו בקלפי שווה לכל אזרח. ושהוא צריך לשרת את הציבור, ולא לכפות עליו אג׳נדות פוליטיות מתוך עמדות כוח.

חובה למחות נגד האשמת הממשלה ברצח! זהו ביזיון שאין כדוגמתו, ואני מאוד מקווה שחלילה לא נגיע לרצח פוליטי.

ככל שהזמן חולף, הגבורה בעם גדלה. כל זה לא סותר את אהבת ישראל.

אפשר לעשות ׳קירוב׳ לעבריינים בכלא, יש הרי אגף תורני בדיוק בשביל זה.

--- title: התייחסות לרצח ששת החטופים הי״ד author: סוללים דרך date: 2024-09-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/674 --- # התייחסות לרצח ששת החטופים הי״ד

עשר הערות:

שימו לב לדברים הבאים:


א. "בקיץ 1976 עדיין ליקקנו את הפצעים. אימפריות גדולות נפלו כשעמיהן איבדו את ביטחונם, וכך קרה גם למדינות ולחברות עסקיות גדולות… אם ישראל תיכנע, היא תיראה מיד סמרטוטית, כושר ההרתעה שלה יספוג פגיעה חמורה. ואכן היה לי ברור שאם ניאלץ לשחרר מחבלים נרגיש חלשים, ומה שחמור יותר – נהיה חלשים. במצב חריג כל כך ידעתי שאין ברירה, חייבים לפעול. כשנאמר לי שאין דרך לאפשר חילוץ בתנאים כאלה, החלטתי לפעול על פי עצתו של מורה הדרך שלי, בן גוריון – "כשמומחה אומר שאי אפשר, כדאי לחפש מומחה אחר".

  שמעון פרס בנוגע לחטיפת הישראלים לאנטבה.
דברים אלו פורסמו על ידו בספרו 'אין מקום לחלומות קטנים'.

ככה דיבר פעם נציג השמאל הציוני לפני שאיבד את בסיס האם, וכך מדברים כיום נבחרי ציבור מהימין המואשמים ברצח, לא פחות.

ב. הטלת האחריות על הירצחם של החטופים, על ידי אנשי תקשורת ופוליטיקאים, על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו היא מעשה שפל ובזוי. זוהי הנדסת תודעה מהזן הנמוך ביותר. היא מעידה על אובדן דרך מוחלט, חציית כל קו אדום מוסרי ושנאה כלפי אדם המייצג תפיסה לאומית, יותר מאשר שנאת החמאס וסינוואר יימח שמו. כך מתירים את דמו של ראש ממשלת ישראל. אף אחד לא יוכל לומר שהכתובת לא הייתה כתובה על הקיר. ראו הוזהרתם!

ג. ״איך אפשר להעדיף את ציר פילדלפי על חיי חטופים?״ כך יש הטוענים. זוהי מניפולציה מכוערת ושקר זדוני.

פירוק עולם המלחמה לעיסוק בפרטים ואובדן מבט כללי לא מאפשרים לראות בציר פילדלפי צינור חמצן של מפלצת שאת מעלליה כבר חווינו. ולא! איננו מאמינים ל׳מומחים’ האומרים: ״נדע להתמודד עם זה״.

אפשר וראוי להתווכח על מדיניות ציבורית, תהא אשר תהא, ואפילו בחריפות. אך מהרגע שראש ממשלת ישראל מואשם בהפקרה ורצח, על כל איש ישר להתקומם ולמחות

ד. הטלת דופי בשיקוליה של ממשלת ישראל ובראש הממשלה, במקום דיון כן וענייני היא עוד לבנה זדונית ומתמשכת של קעקוע הלגיטימציה של ממשלה לאומית לקבוע מדיניות לאומית. מדיניות העוסקת בביטחון, בחינוך, במשפט ואפילו בטקסים.

שום פשרה אין לעשות עם מחרבי הממלכתיות האלה. חיינו הלאומיים תלויים בכך.

ה. אפשר וראוי להתווכח על מדיניות ציבורית, תהא אשר תהא, ואפילו בחריפות. אך מהרגע שראש ממשלת ישראל מואשם בהפקרה ורצח, על כל איש ישר להתקומם ולמחות.

ומי שישתוק ויפקיר את ראש הממשלה לעמוד לבדו במאבק הזה, ההיסטוריה תשפוט אותו כחסר עמוד שדרה.

ימים יגידו.

ו. הקריאות בשמאל הרדיקלי להבעיר את המדינה בעת הזאת, משחקות לידיים של אויבינו האכזריים ומעידות על ניהול מאבק בידיים שאינן נקיות, על גביהן של משפחות חטופים בשעתן הקשה ביותר. לתפוס טרמפ על מנת להפיל ממשלה, זוהי שפלות שאין לתאר.

ז. בעת הזאת לדון באופן ענייני על מדיניות כזו או אחרת, זהו מעשה תלוש מהמציאות. כל שיקול שיוצג ברהיטות, תוך למידה מניסיון העבר, הינו חסר כל ערך.

כאמור, אין זו הסוגייה כלל. אך פטור בלא כלום אי אפשר – 'המומחים' טעו פעם אחר פעם והגיע הזמן להעמיד אותם במקומם ולהפסיק להעניק להם יוקרה וחשיבות. הם לא ראויים לכך.

ממשלה לאומית מנסה בכל כוחה להחזיר את ההיגיון והאחריות למרכז השיח. לעמוד על עקרונות לאומיים ברורים בנחישות, למניעת חזרתה של ישות נאצית ומפלצתית על סף בתינו, ולעמידה נחושה זו יתכן ויהיו מחירים כואבים. מחירה של חירות לאומית יכול להיות כואב מאוד. אך לא נוותר עליה במחיר של שקט מדומה וזמני.

בעת הזאת נזקוף קומתנו וניישר גבינו. נכאב את כאבו של כל פרט אך נזכור את החשבון הכולל. שילמנו שכר לימוד יקר וכואב עבור השיעור הזה ולא ניסוג אחור, עבור הדורות הבאים

ח. המאבק הפנימי בו אנו נמצאים מבליט באופן חד מאוד את קיומם של שני מחנות חסרי כל פרופורציה.

מצד אחד רוב העם השומר על שפיות ואחריות לאומית באצילות מרשימה, מנופף בדגל ישראל בגאון ונלחם בנחישות תוך הקרבה ותשלום מחיר כואב מתוך ראייה לאומית. ומנגד, מחנה קטן וקיצוני המוכן 'להבעיר את המדינה' כדבריו, ובלבד שמאווייו יתגשמו.

וככל שהמחנה הזה הולך וקטן, הוא הופך קיצוני יותר והמיקרופונים שלו הופכים עוצמתיים וזדוניים יותר.

ככה עובד השקר. כשאין מקום לאמת, מתחילים לצעוק בהחרשת אוזניים. זכרו תמיד, אין שום פרופורציות בין המחנות הללו.

ט. בעת הזאת נזקוף קומתנו וניישר גבינו. נכאב את כאבו של כל פרט אך נזכור את החשבון הכולל. שילמנו שכר לימוד יקר וכואב עבור השיעור הזה ולא ניסוג אחור, עבור הדורות הבאים.

י. ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, כבן להיסטוריון שאב כוחות מעמידתם האיתנה של מנהיגי האומה לאורך ההיסטוריה ועמוד בגבורה. מי כמוך יודע שבטווח הקצר המחיר קשה וארסי אך בטווח הארוך תיזכר לעד כמנהיג שהחזיר את עם ישראל לפסים הנכונים.

העם חזק וההיסטוריה תשפוט!

--- title: איגרת בלי ׳פוליטיקלי קורקט׳ author: אודי בן חמו date: 2024-08-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/675 --- # איגרת בלי ׳פוליטיקלי קורקט׳

א. שעת מלחמה. שעת בירור נוקב. הכל מובלט בעוצמה.

מי אנו ומי אויבינו, מי מחזק ומי מחליש. מבית ומחוץ. ובירור הוא לעולם מורכב, אך גם מאיר.

ב. הטוב מתגבר. לעיתים הטוב הזה מכניס אורחים ומסייע לחלשים, ולעיתים הטוב חמוש בנשק ואפוד והורג את הרעים. לא מחבק אותם. משמיד אותם ושומר על טהרת נפשו. לא 'טהרת נשקו'. יש דבר כזה רוע מוחלט, ולכן יש גם טוב מוחלט.

ג. כאב וגבורה. נכאב את כאב האומה, כאב המשפחות השכולות, החטופים, הפצועים, המפונים ועוד, ונזכור את רגעי הרוממות שהיו ושיהיו. לא טוב לחיות באבל אינסופי. זה לא אחראי ולא בריא כלפי הפרטים עצמם וכלפי האומה. מותר לחייך ולצחוק, זה מרפא.

אתם עומדים להיפגש עם עולמות ידע אינסופיים, אך מתוחמים בכללי לוגיקה פשוטים, שמהווים גדר למה שראוי להילמד ועל פי אילו קריטריונים

ד. זהות אישית ברורה.

בן ובת יקרים, אלו האפשרויות היחידות, לא להתבלבל. תמיד זכרו זאת. כל המשך התפתחות פרטית וכללית תלויה בזה.

ה. האחר הוא לא אני. אתה הוא אתה, וזהו. ולא כאן המקום להרחיב.

ו. פתיחות וצימאון. אתם עומדים להיפגש עם עולמות ידע אינסופיים, אך מתוחמים בכללי לוגיקה פשוטים, שמהווים גדר למה שראוי להילמד ועל פי אילו קריטריונים.

ז. הטלת ספק וביקורת. לשאול ולברר זה נפלא, רק כך לומדים. אך אי אפשר לחיות בספקנות אינסופית. ניסוי, הפרכה והכללה, אלו הכללים לוודאות.

ח. אחריות. אזנו את המבט פנימה המבקש תיקון, ללא הלקאה עצמית מיותרת. אל תתרגלו להאשים אחרים. אך אם ראיתם עוול, פעלו לתיקונו. זה לא בגללכם.

ט. הקנאה רעה ומיותרת. לכל אחד יש כישרונות מיוחדים שבהם בורך. לכל אחד הורים, משאבים ואתגרים משלו. 'זפזוף' אינסופי מייצר בני אדם לא בריאים.

י. מאמץ והשקעה. התאמצו! "אדם לעמל יולד". ושאפו להישגים. זה טוב. ככה תוכלו לתרום יותר לכלל. זה לא פוגעני ולא דכאני. בנחת כמובן, וגם סייעו לחבר מתקשה. איך אומרים, 'אם לא קשה לך סימן שאתה בירידה'.

העולם לא שייך לצעירים. הצעירים הינם כננסים על גבי ענקים. אנחנו נשענים על גדולי האומה והעולם, ואנחנו נושאים עיניים אל הזקנים. לא רק יצרנות חומרית צריכה להיות מכובדת, בלשון המעטה

יא. חלומות. חלמו חלומות גדולים. שאפו לגדולות, אך דעו שלא כל דבר אפשר להגשים. יש לנו כישורים ספציפיים ואף אחד לא יכול להיות כל מה שהוא רוצה.

יב. אמון. תנו אמון בבני אדם, והיו ערניים ומלאי ביטחון כשאתם חשים שמעלו באמון הזה. אם זה קרה, לא נפלו השמיים, פשוט תבעו תיקון. והיו מחוברים לקרקע. בלי חיבור חזק לאדמה תהפכו לשדים, לא למלאכים.

יג. היררכיה. אין שוויון באמת בכל תחום. יש חשוב יותר ויש פחות. בגוף האדם, למשל, המוח והלב חשובים יותר משאר האיברים. ואנשים מבוגרים ומנוסים חכמים יותר מילדים.

יד. העולם לא שייך לצעירים. הצעירים הינם כננסים על גבי ענקים. אנחנו נשענים על גדולי האומה והעולם, ואנחנו נושאים עיניים אל הזקנים. לא רק יצרנות חומרית צריכה להיות מכובדת, בלשון המעטה.

טו. קדמה טכנולוגית. קדמה היא נפלאה בתנאי שהיא מסייעת לפיתוח עולם הרוח. אחרת, היא נזק אדיר. כשהטכנולוגיה מתפתחת מהר יותר מהמוסר זה מסוכן מאוד.

טז. אהבה. התחילו מאהבה למשפחה הקרובה. אבא, אמא, אחים, סבא וסבתא. אח"כ לקהילה, ואח"כ לעם ישראל כולו. בעוד שנים, אם תהיו ממש אנשי מופת, תוכלו לפתח גם אהבה לאנושות כולה ולכל היקום.

זכרו תמיד: למרות הקשיים ודווקא בגללם אנחנו מתקדמים. בחיי הפרט ובחיי האומה. ולכן (גם) בגלל זה עם ישראל חי

יז. היו בנים נאמנים לעמכם. אתם עומדים להיחשף לעם ישראל, עם הנצח. הפנומן הגדול בהיסטוריה האנושית המורכבת מעמים. לא רק מאוסף אטומים בלתי נגמרים. אם הלמידה מפתחת בכם כבוד ואהבה לעם ישראל, אתם בכיוון הנכון.

יח. קשיים. זכרו תמיד: למרות הקשיים ודווקא בגללם אנחנו מתקדמים. בחיי הפרט ובחיי האומה. ולכן (גם) בגלל זה עם ישראל חי.

שנת לימודים פורייה!

--- title: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה author: אודי בן חמו date: 2024-08-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/676 --- # רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה

בבית החולים, בתור לרופא המומחה במחלקה האונקולוגית לחולי סרטן, הם נפגשו במקרה.

שניהם המתינו במתח לתוצאות הבדיקות ולאבחנת הרופא.

ראובן היה חד וחריף, אחראי ורציני, שקול ומאוזן. ושמעון, איך לומר? עוד רגע תחליטו אתם איך לכנותו.


ובבית הלאומי, מיעוט קטן וקיצוני האוחז במוקדי ההשפעה הולך ומקצין, ורוב העם חש מחנק גדול בחיינו הלאומיים.

נאצות, זריקת עגבניות על תמונת ממשלת ישראל הריבונית. מיצגי שנאה תהומית וברברית. אספסוף מעונב צר על ביתו של ראש ממשלת ישראל, ועל מספרה בתל אביב שבה נמצאת רעייתו.

שריפת צמיגים והבערת המדינה בכל תחום. קריאות לסרבנות. פצ״רית הרואה את תפקידה בהצלת עם ישראל מעצמו שמא יתבהם, יהפוך לנאצי ויחדל להיות אדם. נאור כמובן.

צמרת צה״ל והפקידות הבכירה מעוצבות על ידי תפיסות עולם חולות והרסניות, ועוד ועוד.


ראובן ושמעון המתינו בתור לרופא ושוחחו על המצב במדינה. כך התנהלה שיחתם:

ר: ״שמע, פשוט טירוף מה שקורה פה. לעצור חיילים שהלכו להגן על כולנו כאחרוני המחבלים? התחרפנו פה לגמרי בפרקליטות הצבאית״.

ש: ״מצטער אחי, אני לא רוצה לשמוע לשון הרע״.

ר: "גם אני בעד אחדות, אבל תגיד, אתה מכיר את תפיסות העולם שעליהן גדלים שם בצמרת הפקידותית? אתה יודע מה זה 'דיפסטייט׳?".

ש: "העיקר היום זו אחדות, אהבה ואחווה".

"זו גישה נוראית של הבלטת חסרונות וחיפוש פגמים. מה עם קצת עין טובה? איך אפשר לחיות ככה?"

ר: "ברור, אבל יש לך מושג כיצד מעצבי התודעה, אחינו משמאל, רואים את הימין, הדתיים, נערי הגבעות והחרדים?".

ש: "חייבים אחדות. זהו הנשק הסודי שלנו, יש לכך המון מקורות".

ר: "כן, אבל קראת פעם את מרקס, שעליו גדלו פה דורות? יש לך מושג מהו מרקסיזם על שלל התפתחויותיו? מכיר את ׳אסכולת פרנקפורט׳?".

ש: "פניי קדימה, לא אחורה. מעדיף להיות מאלה המחפשים פתרון ולא מאלה המחפשים בעיות".

ר: "תגיד, קראת את ׳ניידים נייחים׳? אולי את 'כללים לרדיקל' של סול אלינסקי? מה עם 'המוות המוזר של אירופה' או ׳הפגיון והחרב׳ של ד״ר בן ארי?".

ש: "הדיבור הזה מדגיש עין רעה. אתה חייב לטפל בסגנון הזה. קשה ככה להתקדם בחיים".

ר: "אתה יכול אולי לכתוב לי על עמוד אחד מהו פרוגרס? מהן שיטות פעולתו? מהן השפעותיו על צה"ל? לאן עוד הוא חודר ולאילו תחומים הוא מגיע? עזוב, חצי עמוד".

ש: "זו גישה נוראית של הבלטת חסרונות וחיפוש פגמים. מה עם קצת עין טובה? איך אפשר לחיות ככה?".

ר: "תגיד, אתה יודע אולי מה המשמעות העמוקה של הביטוי ׳לנצח ולהישאר בני אדם׳? או למה במשלחות צה״ל לפולין מחלקים את הספר ׳אנשים רגילים׳ דווקא ולא ׳תליינים מרצון בשירות היטלר׳? ומה עם הרברט מרקוזה? והספר 'פרחים בקנה'? ו…" – ראובן החליט לעצור.

ש: "אני ממש מרגיש שהחיטוטים האלה בתחלואים הדמיוניים שלך עושים נזק נוראי. תטפל בזה, אי אפשר לחיות כך. ובכלל, את החושך כידוע לא מגרשים במקלות".


מחדר הרופא שהשניים המתינו לו יצאה אחות, ובפנים חיוורות ביקשה משמעון להיכנס לרופא. שמעון התיישב והמתין לבשורה.

דוקטור לוי פנה אל שמעון ואמר לו בקול יבש ודרמטי:

"שמעון, יש לי בשורה רעה ובשורה טובה עבורך. הבשורה הרעה היא שאני מצטער לבשר לך על מחלת הסרטן שהתפשטה בגופך. אומר לך את האמת, המצב לא פשוט. אבל הבשורה הטובה היא, שבטיפול יסודי אפשר להתגבר עליה. אך בשביל זה דרושה עבודה רצינית ומאומצת״.

"ראובן, תגיד, איך אמרת שקוראים לספר הזה שעוסק ב׳דיפסטייט׳ ובפרוגרס?"

שמעון חש שעולמו חרב עליו, אך הוא הצליח להיאחז בתקווה שניתן להתגבר על מחלתו.

הוא פנה אל דוקטור לוי ואמר לו: "דוקטור, אני מבקש ממך, אל תחוס עליי ואל תסתיר ממני שום מידע. אם אפשר לנצח את המחלה, אני רוצה לדעת עליה כל פרט, יהיה הכי זניח אשר יהיה. תפנה אותי בבקשה לכל מומחה בתחום, לכל הספרות הקיימת ולכל מה שיכול לעזור לי".

דוקטור לוי הינהן בראשו ואמר: "ברור. שמעון, אנחנו מתחילים היום מסע ארוך, אך עצם הנכונות לצאת אליו היא כבר תחילתה של ההבראה".

שמעון יצא מהחדר בפנים קפואות וראה את ראובן שהמתין לתורו.

"ראובן, תגיד, איך אמרת שקוראים לספר הזה שעוסק ב׳דיפסטייט׳ ובפרוגרס?"

שבת שלום!

--- title: קונספציה בשכבות ארכיאולוגיות author: עזרא הימן date: 2024-08-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/677 --- # קונספציה בשכבות ארכיאולוגיות


'הקונספציה' המדוברת המנהלת את התפיסה שלנו לא נגמרת בתובנה אחת וכשל אחד. והכי חשוב: היא לא מתחילה בבעיית המומחיות הביטחונית, אלא זו בעיה שמתחילה הרבה לפני ביטחון. היא בנויה שכבות שכבות. כל שכבה נוגעת בשורש עמוק ומהותי יותר של הבעיה וגם של התיקון.

נסתפק כרגע בשלוש שכבות:

א. השכבה הראשונה המדוברת ביותר, היא הקונספציה המודיעינית. הדברים כבר ידועים, ולא צריך להכביר מילים:

'האויב מורתע, הוא לא מעוניין במלחמה, הוא רק מתאמן, הוא עסוק בלהאכיל את העם שלו'.

אך אם נישאר שם, אנו עלולים לחשוב שמדובר בכשל מודיעיני מקצועי, ולהתעלם מתפיסות העולם שהביאו לכשל הזה. נראה שעד הרגע הזה ראשי מערכת הביטחון לא השכילו לעבור את השלב הזה. לכן הרמטכ"ל הנוכחי מתייחס לטעות של אמ"ן כ'כישלון בודד', במקום ככשל תרבותי תפיסתי את האויב ואת עצמנו.

ב. השכבה השנייה היא המחשבה שמאחורי הקונספציה, מחשבת הכזב על התרבות של האויב (שהפך לפרטנר).

זו תפיסה ששולטת כבר 30 שנה, מאוסלו היא לא פסקה. הפסקנו לחשוב במונחים של הכרעה וניצחון. 'נגמרו הניצחונות, יש הסכמים והסדרות, אין אויבים – יש איומים', הכריזו הגנרלים והפרופסורים לאתיקה. הבעיה לא מתחילה מהשאלה האם יש הרתעה, אלא קודם כל ובעיקר מה התפקיד של הרתעה.

במחשבת אוסלו, הרתעה היא אמצעי שכנוע לזרז משא ומתן, הסכמים ועסקאות, ולא חלק מתהליך ההכרעה והניצחון. נותנים מכה ומיד מחכים לשני בשולחן המו"מ לסגור דיל.

ולצד המקל יש גזר, כלכלה ורווחה, שלתפיסתם העיקשת של הגנרלים יותר חשובה לאויב ממלחמה.

הכל משרת ומתכנס להבנתם לעסקה שתשים קץ למלחמה ותשקוט הארץ 40 שנה.

'האויב מורתע, הוא לא מעוניין במלחמה, הוא רק מתאמן, הוא עסוק בלהאכיל את העם שלו'

ג. לדעתי, בדיוק מכאן מגיעים הדיבורים האינסופיים על עסקה בכל מחיר. מי שמנוהל על ידי תפיסה כזו פשוט לא מסוגל לחשוב על שום אופציה מלבד עסקה. זה לא מתחיל מהחטופים, זו רק עוד השלכה של אותה תפיסה.

לכן מתנהלים לגביה בצורה כה רשלנית: האובססיה לגביה מרחיקה אותה שוב ושוב, מתעלמים בעקשנות ממחירה, לא מסוגלים לשים קווים אדומים, משננים אותה כמו מנטרה, ממש אוסלו על סטרואידים.

הבעיה אינה בשאלה האם העסקה לגיטימית, אלא באובססיה העיוורת הפועלת את היפוכה.

ד. השכבה הזו קשורה להבנה תרבותית קלוקלת של האויב, שהפך לפרטנר. 'האויב שלך הוא כמוך בדיוק', כתב בשירו שלום חנוך, וזוהי תמצית הקונספציה.

תפיסה זו מתעלמת מאידיאולוגיה אִסלאמית (מושפעת נאציזם) כתפיסה תרבותית רחבה, ומאמצת מחשבה שכולם רק רוצים רווחה, ויש שוליים קיצוניים (משני הצדדים, כמובן…) שמשתמשים באידאולוגיה דתית כדי לצבור כוח.

המחשבה שוויתרה על הכרעה וניצחון ושהאויב הוא כמוך בדיוק, היא שגרמה להעריך לשווא שהאויב מורתע.

והיא גם המחשבה שעד לרגע זה מפעילה את צה"ל באותה צורה, לא הכרעה וניצחון, אלא לחץ צבאי שאמור לגרום לאויב להיות מורתע ולהגיע להסכמי הסדרה. ראו את הסרטון הבא:

ה. וכאן מגיעים לשכבה השלישית:

היא נוגעת במחשבה לא על האויב אלא על עצמנו והיא ליבת העניין.

המרכז-שמאל הציוני התעייף מהצורך להילחם על קיומנו. הוא התעייף מהמשמעות המוסרית של המלחמה על קיומנו. הוא התעייף מהזהות של עצמנו שכל הזמן משתקפת לו מבעד למראת השנאה היוקדת של אויבינו.

קראו את העדות המצורפת הלקוחה מהספר 'מלכודת אוסלו' בעניין:



החלום היה חומרי. איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

וכדברי ספר דברים: "בתים טובים תבנה וישבת… ורם לבבך ושכחת".

שכחת מי אתה, לשם מה אתה קיים כעם, על מה אתה נאבק ונלחם בעולם, ומה המשמעות המוסרית של קיומנו כמעצמה חזקה בעולם.

הרצון הרפוי הזה הוליד מחשבה שמוכרחים לעבור לשפת ההסדרה על ידי מקלות וגזרים, שהולידה בתורה את הקונספציה, שעדיין מנהלת את ראשי מערכת הביטחון.

ו. פרופ' רות וייס, היסטוריונית יהודייה אמריקאית, בספרה החשוב 'פרדוקס הפוליטיקה היהודית', מסבירה כיצד העם היהודי סוחב מהעבר שלו קושי מובנה לחבר מוסר וכוח. לכן גנרלים ממציאים מסרים מעוותים ומסרסים, כגון 'ננצח ונישאר בני אדם', כאילו שצריך לאזן את הניצחון על ידי ניגודו: המוסר.

כשניצחון הוא דבר כל כך מתיש מבחינה מוסרית, אתה מוכרח לאזן אותו בסיסמה מטופשת שמשמעותה המעשית היא פשע מוסרי של סיכון החיילים וחמלה על האויב.

במקום 'ננצח ונישאר בני אדם', צריך לומר 'להיות בני אדם פירושו לנצח את הרוע'.

הרב קוק כותב בספרו 'עקבי הצאן' שהמפלה של החורבן נולדה מאיבוד המשמעות המוסרית הגדולה של היותנו עם ריבוני חזק שנלחם ומנצח את הרע בעולם. לכן הפסקנו להשקיע ב'לימוד מלחמות' או בהשלכה לימינו, עברנו לצבא קטן עם קונספציית קץ המלחמות ועידן הסכמים והסדרים. זה הפך אותנו לעיוורים, עצלים ועייפים.

כשניצחון הוא דבר כל כך מתיש מבחינה מוסרית, אתה מוכרח לאזן אותו בסיסמה מטופשת שמשמעותה המעשית היא פשע מוסרי של סיכון החיילים וחמלה על האויב

לסיכום: לא מספיק לדבר על קונספציה. מהות העניין היא מאיפה הגיעה לעולם הקונספציה, מאלו תפיסות עולם ותפיסות מוסר. אז נגלה שהבעיה איננה בהכרח איכות אנשי המקצוע, אלא תרבות אנשי המקצוע, תרבות ליברלית-פרוגרסיבית שכבר עולה לנו בקיומנו.

רק תודעה יהודית מפותחת, שמכירה בערך קיומנו כעם ריבוני וכמעצמה, יכולה להשיב את הרוח לתפיסות הביטחון ולקונספציות שהן תמיד קודם כל כלפי עצמנו.

זה קורה לאט לאט ובעז"ה ילך ויגבר!

--- title: המאבק על החולצה author: אודי בן חמו date: 2024-08-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/678 --- # המאבק על החולצה

(כל קשר למציאות מקרי בהחלט)

א. ישיבת צוות המורים האחרונה לקראת השנה החדשה החלה.

על הפרק היו נושאים רבים, אבל הנושא הכי טעון משום מה, עסק בצבע החולצה של הילדים שיגיעו לבית הספר ביום הראשון.

כחול לבן, או צהוב.

דורית, (שם בדוי) המורה לאומנות המוכשרת התייסרה.

היו מורים שממש דאגו לה.

הם טענו שאיבדה ממשקלה והפכה חיוורת מאז שמחת תורה. דורית היא אם חד הורית וגם טבעונית והכיבוד בישיבה מאוד הפריע לה וסייע לחוסר הנוחות בו חשה. היא ענדה על צווארה דסקית חטופים, על זרוע ידה צמיד צהוב, ועל דש חולצתה הסמל המפורסם. יש כאלה שמכנים אותו: קולר. לא יודע.. אולי קצת מוגזם.

לאורך הישיבה דורית זזה בכיסא בשעמום מופגן, אבל כשהגיע תור הסוגייה הדרמטית, כלומר, צבע החולצה, לעלות לסדר היום, קפצה ממקומה.

על הפרק היו נושאים רבים, אבל הנושא הכי טעון משום מה, עסק בצבע החולצה של הילדים שיגיעו לבית הספר ביום הראשון

"אנחנו פשוט חייבים! אי אפשר אחרת. אין לכם רגישות? אתם יודעים מה עובר עליהם שם? ואם הבת שלכם הייתה חטופה איך אז הייתם מגיבים? למה צריך להסביר נושא כל כך פשוט? מה קרה לסולידריות שלנו כחברה? גם לא ראיתי אף אחד מכם בכיכר החטופים, אנחנו לא ראויים לחנך ככה!"

וואוו.

משהו בקול של דורית נשמע קצת מאיים. בדרך כלל דורית היא אישה רגישה, בעיקר לחלשים ולבעלי חיים. לעיתים היא משתמשת במה שנקרא "פאסיב אגרסיב", אך הפעם הנוכחים בחדר חשו שהיא ממש מהלכת עליהם אימים. מה כבר אפשר לומר כשזה הווליום של השיח? חשבו לעצמם שאר המורים ושתקו. כרגיל.

ב. ליהי (שם בדוי), המורה למוסיקה, הצטרפה.

ליהי מעבירה בזמנה החופשי חוגי מוסיקה ביישובים הערביים הסמוכים ולעיתים אף מתנדבת עם ילדי פליטים בדרום ת"א. היא לא יכולה לשאת את העובדה שישנם 'מוחלשים' שהחברה לא דואגת להם.

ליהי מקניטה תמיד את יהודית המורה לתנ"ך, היא לא מבינה למה לבזבז זמן על משהו שנכתב לפני אלפי שנים כשאפשר לעסוק בקדמה. אבל מכל מקום, על המחברת שלה יש סטיקר קבוע שהיא דואגת שאף אחד לא יפספס: "ואהבתם את הגר". לכו תבינו.

ג. ישראל גבריאלי הוא המנהל. תמיד מתבלבלים אם כך קוראים לו, או ששמו הוא בכלל גבריאל ישראלי. יש לו קור רוח וסבלנות של ברזל והבדיחה מספרת שבעורקים שלו זורם נוזל קפוא כקרח.

ישראל הוא בחור רציני. שקול, מאוזן ואחראי. הוא שירת חודשים רבים במילואים בעזה והבין שאלוקים נמצא בפרטים הקטנים, תרתי משמע.

"תקשיבו לי היטב עכשיו. אנחנו במלחמה ובמלחמה, שלא כמו בימי שגרה, מודגשים ערכים מיוחדים. הכלל במרכז. אנחנו נושאים עיניים ללוחמים, מסייעים להתגבר על הצפה רגשית ועוד, ולכן אני מודיע בזאת על התוכנית לחודש הקרוב".

ד. "ביום הראשון ללימודים יגיעו כל הילדים בחולצה כחול לבן. שער בית הספר יכוסה בבלונים כחול לבן כמובן, ושני נערים יתקעו בשופרות. ילדי כיתה ו' הבוגרים יחלקו לכל ילד סוכריה ודגל קטן.

"אני מקווה שדגל צהוב לפחות". אמרה דורית. "לא!" אמר בפסקנות המנהל. ״דגל כחול לבן״.

"את הלימודים נפתח בטקס הוקרה לילדים שהוריהם נמצאים במילואים ולא יכלו להגיע ללוותם לבית הספר.

כל אחד מהם יקבל מדליה ותעודת הוקרה עליה כתוב: "אבא שלי וגם אני גיבורים!".

את השבוע הראשון ללימודים נפתח ברוגע, ולכן כל שיעור ייפתח בהקשבה לתחושותיהם של הילדים, אך גם בתיאור חוויה חיובית מלאת רוח גבורה של הילדים. תזכרו שאנחנו לא מהאו״ם. את כל התיאורים הללו נערוך לאוגדן מכובד.

בנוסף, תיאמתי כבר עם ראש העיר על מספר מיזמים: קישוט רחובות העיר בדגלי כחול לבן, חלוקת סרטים כחול לבן בכניסה לעיר, אירוח משפחות מפורום הגבורה ופורום תקוה. בטוח שמעתם עליהם. תחרות מיזם הגבורה בין בתי הספר, וכן, מעמד סליחות משותף של כל בתי הספר לניצחון במלחמה והחזרת החטופים. אגב כמעט שכחתי, את שמחת תורה, למרות שאנחנו בית ספר חילוני, נציין השנה בפעם הראשונה ובשמחה גדולה למרות הכאב הגדול. אני חושב שזה אומר שמסתובבים בבתי הכנסת עם ספרי תורה אבל אני עוד לא סגור על זה".

הוא חזר מהמלחמה אחר. הם הבינו שהכול עומד להשתנות. וכמו בבית הספר, כך באומה כולה, למרות שיש עוד מקומות שעדיין לא נפל להם האסימון. וזה הפחיד אותם מאוד.

ה. דורית וליהי נשארו פעורות פה. הן לא ידעו מה לומר. המנהל חש את האבל על פניהן ואמר בכאב מהול בעוצמה:

"תקשיבו, באתי מעזה אחרי חצי שנת מילואים. אנחנו פשענו. דפקנו לילדים את הראש. אנחנו לא יכולים לחנך רק ל'סטארט אפ ניישן'. בניתוק שלנו מהסיפור הגדול והדגשת חיי נוחות, גרמנו לעלייה חדה באירועי פוסט טראומה. בשדה הקרב הם פתאום מופתעים שיש רוע בעולם. אי אפשר להילחם בעזה ולהקריב את החיים ללא הבנה מי אנו ומה חיינו. מה זו הארץ הזאת, מי אלה אויבנו ומהו סוד אחדותנו-זהותנו".

״למה אתה עושה כזה עניין מצבע חולצה בסך הכל?״ שאלו ליהי ודורית יחדיו ולא שמו לב לכך שזה בדיוק מה שהן עושות.

ישראל המשיך: "גם אני דיברתי כמותכן עד שהכל התפוצץ לנו בפנים. בבארי ובעזה הכל התברר לי. בתקופות חיים מיוחדות אתה חייב להכריע, לבחור ולדרג את הערכים המובילים בחינוך הנוער. אין מישהו שהחטופים לא חשובים לו. אבל כעת אנו במלחמה קיומית. אני קורא לכולנו להרים את הראש, עבור הבריאות של הילדים ועבור העם הזה שמבקש מאיתנו לגדול".

ו. הנוכחים בחדר היו בהלם מוחלט. הם הבינו שהמנהל ישראל גבריאלי (או הפוך) כבר לא יחזור להיות המנהל שהיה להם פעם.

הוא חזר מהמלחמה אחר. הם הבינו שהכול עומד להשתנות. וכמו בבית הספר, כך באומה כולה, למרות שיש עוד מקומות שעדיין לא נפל להם האסימון. וזה הפחיד אותם מאוד.

דורית וליהי החלו לבכות והנוכחים חשו במבוכה.

ומפינת החדר קמה המורה לתנ"ך, יהודית, חיבקה חזק ואימצה אותן אל ליבה ואמרה: אנחנו נעבור את זה. ביחד. בע"ה.

--- title: מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? author: בן יעקב סבו date: 2024-08-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/679 --- # מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?


1. בצעירותי בשומר הצעיר, כשהיינו לבושים חולצה קרועה ויחפים ואוחזים כתבים של מרקס ורוסו תחת זרוענו, הבטנו על העולם באופן אחר לחלוטין ממה שרוב קוראי טור זה יכולים לדמיין.

רצינו לעשות מהפכות. לימדנו את עצמנו שמה שלימדו אותנו על טוב ורע זה בכלל מניפולציה מתוחכמת. בכלל, לסטלין היו כוונות טובות, הישגים רבים, וכישלון אחד צורב וקשה.

האויב שלנו היה העם, שיחליט לעצמו על חייו, ואמונתו? הזוי.

לא עניין אותנו מה הדתיים חושבים, כי חשבנו שאנחנו שנות אור מתקדמים וחזקים מהם.

אירוע שהתחיל לערער אצלי משהו היה משפט אחד בכותרת עיתון שמאלני שראיין נער גבעות:

"אנחנו ננצח", אמר הנער, "כי אנחנו קמים בחמש בבוקר להקים עוד גבעה בזמן שאתם בעשר קמים לשתות אספרסו בתל אביב ובערב צועקים בהפגנה".

זה הרתיח אותי. כי ידעתי שהוא צודק.

אמנם השמאל פועל ויצרני, אבל המנטליות שלו היא באמת כזאת של קימה מהמיטה בצהריים, של חוסר לקיחת אחריות ושל השלכת כל צרות העולם על האחר. במקום לעדכן את התיאוריה בענווה, מאשימים את העם.

ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג-פילוסוף השמרן הידוע, חטף במשך שנים טרור שפוצץ את הרצאותיו ברחבי העולם. כשהעביר בתחכום את הרצאותיו לבוקר, הכל הסתיים.

אמנם יש במחוזות האלו חריצות ופעלתנות בנוגע להייטק למשל, אבל זו תחרותיות וחריצות לפיתוח החומר בעיקר.

בענייני אידיאולוגיה הכל נסוב סביב הסרת אחריות והאשמת אחרים.

המרקסיזם רואה במאבק המתמיד נגד המדכאים את דרך החיים היחידה המותרת.

מי שיוצא מהשורות או שואל שאלות – דמו בראשו

2. מה שקורה עכשיו הוא שאנו חושבים שאנו מדברים עם שמאל. כלומר: כביכול יש אמצע שעליו כולם מסכימים, בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ושני צדדים שמבטאים מחלוקת על דרכים שונות להגיע לאותו היעד.

אבל חשוב מאד להבין:

אין כמעט שמאל בישראל יותר. נשאר רק מרקסיזם.

הציונות התחילה מהיהדות. שיבת היהודים לקולקטיב של עם ישראל, לארץ המסורתית שלהם, לשפה המסורתית שלהם.

אולם כשחלק מהציונות שם דגש על התנתקות מהיהדות, הריקבון היה גלום בתוכה כבר אז.

אם ניקח עץ, נעקור אותו משורשיו ונתקע אותו באדמה במקום אחר, למחרת העץ ייראה לנו אותו הדבר.

ההדיוט יגיד – 'היי! עץ לא צריך שורשים!'.

אולם יודעי דבר יודעים שלא רחוק היום והכל פה ימות ויתייבש.

3. מה שעומד מולנו איננו שמאל ציוני או ממלכתי, כי עמוק בתוכו מובלעת תפיסה מרקסיסטית קיצונית.

המרקסיזם רואה במאבק המתמיד נגד המדכאים את דרך החיים היחידה המותרת.

מי שיוצא מהשורות או שואל שאלות – דמו בראשו.

אני הייתי שם.

שום דבר לא יכול לשכנע את המרקסיזם שפניך לטוב, מכיוון שפרדיגמת החשיבה שלו (מושג חשוב מאוד שעוד נצטרך להרחיב עליו) היא תמיד לחפש את המקום שבו החולקים על המרקסיסטים מנסים להונות אותם.

זה כמו שפמיניסטית תגיד לבעלה: 'למה אתה לא מכין גם לי קפה? אתה מדכא אותי!'.

ואם היה מכין לה קפה, אז היא הייתה טוענת: 'למה אתה מכין לי קפה? אתה מנסה לשעבד אותי שאני אהיה תלויה בך?'.

פרדיגמת החשיבה תיקח תמיד כל עובדה מהמציאות לטובת חיזוק הטיעון שלה, וזה יכול להיות אפילו עובדות הופכיות.

מה עושים? איך משכנעים?

אז זהו. כשהאדם לא מעוניין, אי אפשר לשכנע אותו. בדרך כלל רק כשכואב מספיק, האדם מתעורר לרצות להחליף את הפרדיגמה שלו.

אבל זה נדיר.

בקיצור, הכל מתחיל בחינוך.

כשמבינים את זה, מבינים שכל התנצלות או פשרה מול המרקסיזם רק מחזקות את הרעל הרעיוני המצוי בתוכו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה כמו לחשוב שניתן לרַצות את הטרור האיסלאמי.

4. אין מה לדבר על אחדות ללא הסכמה ראשונית על כבוד גדול וחיבור עמוק לזהות היהודית המשותפת שלנו.

אם אין יהדות יש מרקסיזם, אם יש מרקסיזם אין יהדות.

בלי זה, אין אמון בין הפרטים במדינה.

ואף מדינה לא יכולה להתקיים בלי אמון בסיסי.

הוגי המדינה מייסדי ארצות הברית, אף על פי שייסדו את שיטת הממשל האיכותית ביותר שנוסדה בהיסטוריה האנושית אצל אומות העולם, אמרו מפורשות וכתבו בספר 'הפדרליסט': אין הממשל מיועד לאנשים לא מוסריים או לאנשים שלא מאמינים אחד בשני. כתב על כך גם ההוגה ג'ון לוק.

זה פשוט לא יעבוד.

הביטוי ׳שיטת הסלמי׳ מבטא את צורת החשיבה וחוסר האמון של התפיסה המרקסיסטית בנו.

ממש כמו מצוות מסירות הנפש נגד גזרות השמד ('ערקתא דמסאנא'), אלא ששם זו התנגדות מול הגויים על גזרות נגד היהדות, ואצל המרקסיסטים זו 'מסירות נפש' נגד יהודים על עצם השותפות שלהם במשחק הפוליטי-דמוקרטי. כואב.

בעבר, באחת מהפגנות השמאל שנקלעתי לתוכן והתחלתי לדבר עם האנשים, בעודי מוקף בעשרות מהם שחשבו שמצאו טרף קל לכלות בו את זעמם, כשהצגתי את תובנותיי בשלב מסוים על המדינה הם אמרו: 'זה לכאורה נשמע בסדר, אבל על פי שיטת הסלמי זה יהיה רק ההתחלה של ההשתלטות שלכם, ולכן אסור לנו להסכים לכלום'.

לא התווכחתי, רק אמרתי להם: 'אם כך, אני רואה שאין אפילו אמון בסיסי. אז מה אתם עושים פה במדינה? בכל אופן, אם זה המצב, אז תמשיכו לדבר אל עצמכם מול הקיר, אני הולך". והסתובבתי ללכת באמת.

באותו רגע קרה הפלא – עשרות הפצירו בי לא ללכת, ואמרו שהם רוצים להמשיך לדבר.

את ה'ניסוי' הזה עשיתי עוד הרבה פעמים, והתגובה תמיד הייתה דומה.

האנשים האלו לא רוצים להרגיש לא רלוונטיים. זה באמת כואב. אבל רק גבולות ברורים יכולים להחזיר אותם לשפיות רוחם.

לא היגררות אחריהם, לא התנצלות.

שימו לב ותזכרו, רוב העם בריא מאוד. אנחנו העם הכי בריא, גיבור ומאוחד מעמי כל העולם, בפער עצום

5. דמיינו מה היה קורה אילו כל המשאבים היו מוחלפים: אילו במקום להסביר שה'משיחיים' ונתניהו רוצים שהשבויים ימותו, הם היו מנצלים את משאביהם לקמפיין כלל-עולמי שיסביר שחמאס זה השטן ושדרוש לחץ בינלאומי עליהם – איפה היו החטופים היום?

מבחינתם אסור לאחרים, רוב העם היהודי, לא רק למנות שופטים אלא אפילו לעצב טקסים. מול המרקסיזם שום דבר לא יכול לעמוד.

אין צורך בהסכמה רחבה על: החלטות בג"ץ, הנחיות היועמ"שית, הוראות פרקליטות, מינוי רמטכ"ל, ראש שב"כ, פרקליט מדינה – בממשלת בנט-לפיד.

אין צורך בהסכמה רחבה על: הקמת קואליציית שמאל עם תומכי חמאס, מסירת אסדת גז לנסראללה, שיבוט אלופים וראשי אגפים בשב"כ, החלטות על מעצרים מנהליים נגד יהודים, הרס מאחזים, שידורים תבוסתניים של התאגיד וגל"צ מכספי ציבור, ניהול מוסדות האקדמיה באג'נדות פרוגרסיביות, החלטת עיריית תל אביב למנוע תפילות יהודים ולאפשר למוסלמים, ועוד ועוד.

את כל אלו לא צריך לעשות בהסכמה רחבה.

אבל לבחור שירים לטקס זיכרון ממלכתי זה 'פוגעני' ו'אטום'.

שימו לב ותזכרו, רוב העם בריא מאוד. אנחנו העם הכי בריא, גיבור ומאוחד מעמי כל העולם, בפער עצום.

את ההגמוניה הקטנה והמרקסיסטית שמנהלת פה בעריצות את הכל – העם יחליף בע"ה, כי זה בנפשנו; וכך העם המופלא הזה יוציא לאור את כוחות חייו, למען כל העולם כולו.

בהצלחה!

--- title: בעקבות שחרור החטוף קאיד פרחאן אלקאדי author: אודי בן חמו date: 2024-08-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/680 --- # בעקבות שחרור החטוף קאיד פרחאן אלקאדי

א. כאילו ממרומים רומזים לנו מהי הדרך הנכונה. אל תירתעו, אל תיחפזו ואל תמהרו עם פתרונות קסם שקריים של אשליות מתוקות.

הדרך הארוכה, קצרה היא.

לאט וביסודיות תוך הגברת הלחץ על האויב, עוד ועוד, עד למיגור הרשע ורק על ידי כך ישוחררו החטופים.

ב. מלחמת עולם מתחוללת פה.

באיזור מורכב, בו היסטורית תמיד עם ישראל התקשה.

בין עם היודע שדרך המלך היא דרך איטית ויסודית, ״ואני אתנהלה לאיטי״, לבין מי שמבקש חיפזון ועייפות. והחיפזון, אנחנו יודעים מה מקורו.

עם הנצח הזה, מוכיח שהגבורה היא לא חד פעמית ומתפרצת לרגע. גבורתנו היא גבורה מתמשכת, עקבית

ג. לא מבצע הירואי ולא מבצע של תחכום גדול מידי. ללא דיוק של טכנולוגיות הדומות למשחקי מחשב, אך הרחוקות מעולם המלחמה הקלאסי.

דווקא במבצע ׳אפור׳ חסר ברק לכאורה, המדגיש עקשנות, התמדה, נשיכת שפתיים וגילוי מפתיע, ללא תכנון, שזה משתלם. ומשמח מאוד !

ד. עם הנצח הזה, מוכיח שהגבורה היא לא חד פעמית ומתפרצת לרגע. גבורתנו היא גבורה מתמשכת, עקבית. ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״. לא יצאו בעבר, אלא יוצאים ויוצאים ויוצאים בהווה בע״ה.

והעם הגדול הזה עוד יבשר בשורות גדולות, עבורו ועבור כל העולם.

ה. ׳פורום הגבורה׳ ו׳פורום תקוה׳, מצדיעים לכם על סימון הדרך הנכונה. נעשה זאת גם כשהבשורות יהיו פחות משמחות. כי האמת נר לרגלנו.

לאורכם נלך. ועוד נכונו לנו עלילות.

עם ישראל חי !

--- title: מהנדסי התודעה בפעולה: איך הופכים כניעה לניצחון author: סוללים דרך date: 2024-08-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/681 --- # מהנדסי התודעה בפעולה: איך הופכים כניעה לניצחון

אני לא יודע איך כותבים 'נח' בשבע שגיאות, אבל הנה דוגמא למניפולציה מתוחכמת המשחילה 4 שקרים מסוכנים בתוך משפט תמים בן 4 מילים.

הרי אין מצב שפספסתם את השלטים שמציפים את הארץ:

זהו הסלוגן המוביל את הקמפיין למען עסקה עם חמאס, כאן ועכשיו ובכל מחיר.

המילים נבררו בקפידה כדי לגעת בנקודות הרגישות ביותר שלנו:

פדיון השבויים – וכי יש מי שבחזהו פועם לב יהודי, שלא ירצה לקיים מצווה חשובה כזו?

נצחון – מי לא מייחל לסיום מוצלח של המלחמה הארורה הזו?

למדינה – ומה יותר יקר לנו ממדינת ישראל והצלחתה מול אויביה?

ההבדל היחידי בינם לבין החטופים הנוכחיים, שֶׁלָּהֶם עדיין אין שֵׁם וּפָנִים. אך האם בגלל זה דמם אדום פחות?

אלא שהניסוח המניפולטיבי הנ"ל מסווה ארבעה כשלים חמורים:

א. פדיון – לאורך ההיסטוריה העם היהודי אכן פדה שבויים בממון רב. אין ספק שהגויים שידעו ש"כל ישראל ערבים זה לזה", ניצלו זאת היטב כדי לסחוט אותנו.

מכל מקום, בגלות תמיד דובר על כסף (וגם לגביו חז"ל הגבילו: "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן").

כעת המצב שונה לחלוטין: מדובר על שחרור אלפי מחבלים צמאי דם ובוויתור על נכסים אסטרטגיים קריטיים למניעת הטבח הבא.

ראינו זאת בעבר שוב ושוב – עיסקאות שחרור מחבלים המוניות גזרו דין מוות על קורבנות עתידיים.

ההבדל היחידי בינם לבין החטופים הנוכחיים, שֶׁלָּהֶם עדיין אין שֵׁם וּפָנִים. אך האם בגלל זה דמם אדום פחות?

ב. השבויים – ה"א הידיעה מטעה. איש אינו מדבר על שחרור מלא של כל השבויים, החיים והמתים, בבת אחת.

בעסקה המוצעת, השטן מעזה ישחרר טיפין טיפין חלק מהחטופים, ותמורת זה ירוויח הישג עצום של עצירת המלחמה ושימור שלטונו, ומכאן ואילך תיפתח סחטנות מתמשכת לאורך שבועות, חודשים ואולי שנים, ומי יודע מתי, אם בכלל, נזכה לראות את שאר השבויים חוזרים הביתה.

במילים אחרות, המשמעות האיומה של חתימה על עסקת סחטנות היא נכונות לקבל שחרור סלקטיבי של חלק מן השבויים, תוך נטישת השאר.

ג. נצחון – מוזמנים לבדוק בכל ההיסטוריה הצבאית העולמית: מעולם לא הוגדר נצחון באופן כה מְעֻוָּת. נצחון אמיתי הוא כמו זה של בעלות הברית בשנת 1945. גרמניה ויפן מכריזות רשמית על כניעתן, היטלר מתאבד והשלטון הנאצי מושמד.

ממתי עסקת כניעה עם השטן, בה חותמים על הפסקת המלחמה נגדו, שיקום ארצו וויתור על מעט ההישגים האסטרטגיים שלנו (כמו החזקת ציר נצרים ופילדפי עם ערבויות בינלאומיות שלא נחזור לשם), כשבתמורה נקבל חלק מהחטופים שנלקחו באכזריות – הלזה ייקרא נצחון? השתגענו לגמרי? האם אין גבול ליכולת של הנדסת תודעה לעוות את המציאות ולהציג כשלון כהצלחה?

כל דבר מלבד נצחון מוחלט ישדר את המסר שישראל היא מדינה חלשה, הססנית ונסחטת, וכשארגון טרור טובח, עורף, אונס ושוחט את נשיה וילדיה, במקום למחות אותו מעל פני האדמה, היא חותמת איתו על הסכמים

ד. למדינה – ההתמקדות בחטופים מסיחה את הדעת מהתמונה הרחבה: מדינה שלמה שמלחמת העצמאות שלה לא תמה.

יש בה מעל 100 אלף איש שנעקרו מבתיהם, ולא יוכלו לשוב לביתם וללכת לישון בשקט בלילה, כל עוד האויב שמעבר לגדר לא יושמד עד תום.

יש כאן את ראש הנחש – איראן, ואת גרורותיו, החיזבאללה והחות'ים, שלוטשים עיניים לתוצאות המערכה בעזה, וכך גם מדינות ערב והעולם המוסלמי כולו.

כל דבר מלבד נצחון מוחלט ישדר את המסר שישראל היא מדינה חלשה, הססנית ונסחטת, וכשארגון טרור טובח, עורף, אונס ושוחט את נשיה וילדיה, במקום למחות אותו מעל פני האדמה, היא חותמת איתו על הסכמים.

לסיכום, הכתרת כניעה לטרור כ'ניצחון למדינה' אינה רק עיוות המציאות, אלא סיכון ממשי לעתידה של מדינת ישראל. אויבינו ילמדו שחטיפת אזרחים היא כלי אסטרטגי יעיל שמוריד את מדינת ישראל על הברכיים, וגל החטיפות והסחטנות הבא יהיה רק עניין של זמן.

נצחון אמיתי יהיה רק כאשר נשלים את המשימה העיקרית: השמדת המפלצת השטנית שצמחה לידינו והבטחת ביטחונם של תושבי הדרום והצפון. כל דבר אחר אינו אלא כניעה מסוכנת שתקטין את הסיכוי להשבת החטופים ותזמין סבבים נוספים של טרור וזוועות.

אם נתאזר בסבלנות ונחתור בכל הכוח לעבר נצחון של אמת, נצליח בע"ה להביס כוחות הרוע ונבטיח עתיד משגשג למדינת ישראל לדורות הבאים.

--- title: פירוק הממלכתיות author: איתי אסמן date: 2024-08-25 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/682 --- # פירוק הממלכתיות

מילת המפתח היא: ההקשר.

בימינו אין קמפיין מבודד-הקשר, נקודתי. בסוגיות הציבוריות אין דבר כזה ״בעיה נקודתית״.
בואו נקפוץ לרגע ישר למסקנת המאמר: זו לא ״סערת מירי רגב״ ולא ״סערת הטקס״ ולא "חוסר רגישות", אלא זו ״סערת האנשים שרוצים להפיל את הממשלה כל פעם בתירוץ אחר״.

זו לא ״סערת מירי רגב״ ולא ״סערת הטקס״ ולא "חוסר רגישות", אלא זו ״סערת האנשים שרוצים להפיל את הממשלה כל פעם בתירוץ אחר״.

נעשה סדר:

א. מרוב קמפיינים וסערות תקשורתיות, רבים מתקשים 'להחזיק ראש'.
ביטול הטקסים הממלכתיים כבר החל בקמפיין של יום הזיכרון ויום העצמאות. כבר אז טענו בשמאל שזה לא לגיטימי ששרים וחברי כנסת ינאמו בימים הללו, כי הם "לא לגיטימיים״. השמאל מחליט מי לגיטימי, מי ראוי ומי ״שנוי במחלוקת״.
כשהשמאל בשלטון, כל פעולה שלו היא ׳נשמת אפה של הדמוקרטיה׳, וכל מי שמבקר אותו הוא ׳מכונת רעל׳ (בכלל, ביקורת של ימני זה תמיד מכונת רעל).
התקשורת ומובילי דעת הקהל תמיד יסבירו לנו מי לגיטימי ומי לא לגיטימי.
הממשלה הזו אינה לגיטימית לדעתם, וכל מה שהיא תעשה – הם יסבירו לנו כמה זה רע ומפלג ופוגע במשפחות החטופים, במשפחות השכולות, בביטחון, בכלכלה וגם תורם למשבר האקלים (אמיתי לגמרי). המטרה סומנה, ועכשיו זורקים את החיצים.

ב. את השרה מירי רגב (היא שרה, היא לא מירי ולא רגב) אפשר לחבב ואפשר פחות.
אך מהרגע שהיא נבחרת ציבור, כך יש להתייחס אליה. אם אנחנו לא נכבד את השלטון הנבחר יהיה כאן כאוס מוחלט. אפשר וצריך לבקר אותה כמובן, אך אסור להפוך אותה ללא לגיטימית בזדון מכוער.
לא סתם אמרו חז״ל ש'אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו'. זה בדיוק מה שמנסים לעשות. כדי להפוך את השלטון ללא לגיטימי צריך להפוך את כל מי שמכהן בו לאדם רע ומושחת, להוציא משפטים שלו מהקשרם ולהפוך אותו ל׳פרסונה נון גרטה׳. וזה עובד להם.
קרובי משפחתי מהשמאל בטוחים שנתניהו הוא השטן עלי אדמות, שבן גביר רוצה להבעיר את המדינה ושמירי רגב היא מפלצת. כל אלו נתפסים לעיתים כאויב יותר קיומי מהחמאס.

ג. לשרה מירי רגב יש חסרונות. ממש הפתעה. אבל לתאר אותה כטיפשה כפי שמנסים לצייר אותה, זוהי רשעות. הציבור יחליט מי יותר חכם ומי יותר טיפש. היא, או יאיר גולן, רם בן ברק או יאיר לפיד.
רק זכרו כי לאנשי שמאל יש מכונת יחסי ציבור, הדואגת ל״מייק אפ״ ולהסתרת כל חסרונותיהם, ואילו השרה מירי רגב ״זוכה״ לתקשורת שתדאג להבליט כל חיסרון שלה ותהפוך אותה לקריקטורה מגוחכת.

ד. הקמפיין המרושע הזה חודר גם לימנים טהרנים ולציבור דתי לאומי, הנופל בפח ורואה בממשלה אוסף של ״חדלי אישים״. למה? הם הרי לא!
מתי קיבלה פה ממשלת ימין מנדט מוסרי לקידום מדיניותה? התקשורת ושאר מעצבי התודעה יעשו כרצונם לכל מועמד ימני שיבקש לקדם מדיניות שעל פיה נבחר; אלא אם כן יחליף את עורו, ואז יקבל ליטוף חם ואוהב מהתקשורת (רובי ריבלין, איילת שקד, מתן כהנא ונפתלי בנט יוכיחו).

הציבור הדתי לאומי גדל על ערך הממלכתיות. הוא התחנך על כך שחייבים לכבד את נבחרי הציבור, אבל השמאל (לא רק הוא) הצליח לסדוק זאת.
ממלכתיות היא ערך עצום שערכו הושחת לגמרי, והנושא דורש העמקה רבה.
מתוך תפיסה אחראית, אך מאוד לא מאוזנת ורחוקה מדיוק, מלמדים בישיבות הציוניות שאסור לבזות את ראש הממשלה ואת הקואליציה. אך יוצא כאילו שזה רק כשמדובר בנבחר ציבור מהשמאל…
הדוגמה המובהקת לכך בתנ״ך היא ביחס לאחאב, שהיה מלך רשע, ולמרות זאת אליהו הנביא רץ לפני מרכבתו.
אבל קמפיין השמאל פעל את פעולתו: ממלכתיות היא רק כשהשמאל בשלטון; והימין – חדלי אישים. מחפיר.
אני קורא לתפיסה הזו ״אחאביזם״. הניסיון לכבד רק את היריב האידיאולוגי, את אחאב.
אבל אם מדובר באדם מסורתי או באיש ימין – כלפיו אין יחס של כבוד, ואפשר להצטרף לקמפיין ״הכה בימני״.
המצטרפים לחגיגה המכוערת הזו לא מבזים רק את נבחר הציבור הספציפי, אלא את הממלכה עצמה. ויותר חמור, הם הופכים בכך ל'אידיוטים שימושיים' בקמפיין הכאוס. בושה!

המצטרפים לחגיגה המכוערת הזו לא מבזים רק את נבחר הציבור הספציפי, אלא את הממלכה עצמה.

ה. היחס לאנושיותם של נבחרי הציבור מידרדר. ולא, אין פה שום סימטריה בין ימין לשמאל. מופע השפל של זריקת עגבניות על תמונת הממשלה היה אחד השיאים. בתמונה, אגב, היו גם סמלי שלטון ולכן זו עבירה על החוק, אבל השמאל הוא כידוע מעל החוק.
ומיזמי 'אחדות' המשופעים במשאבים – שותקים. שתיקה רועמת ומכוערת.
דמיינו מה היה קורה, אילו היה מיצג כזה עם תמונת שופטי בג״ץ למשל.
משליכי העגבניות היו מושלכים לכלא, והתקשורת הייתה דורשת מכל חבר כנסת לגנות את האירוע. הנושא לא היה יורד מסדר היום עד שכולם היו מתנצלים. ורבנים מסוימים היו מסבירים שעל שנאת חינם כזו בדיוק חרב המקדש ושולפים את הציטוטים הרגילים.

ו. תסלחו לי, אבל הפלגנים האמיתיים הם כל מי שמשתף פעולה עם הטקס האלטרנטיבי.
הם מפרקים את הממלכתיות. אומנם זה לא ימנע מהם, אם וכאשר תקום כאן ממשלת מרכז-שמאל, לדרוש מהעם לכבד את הטקס הממלכתי; אבל מרגע שהממלכתיות נפרמה יהיה כבר מאוד קשה לתקן אותה.

אם יתקיים בסוף טקס זיכרון ממלכתי, ולא יבוטל בגלל קמפיין השנאה, גם אני אצפה בו, כמו איריס חיים הגדולה. לא כי אני אוהב טקסים, אלא כדי לכבד את המדינה.

ומשפט אחרון לסיום: אם הממשלה היום הייתה מהשמאל הייתי טוען בדיוק את אותן טענות, הייתי מבקר אותם אך לא מבטל את אנושיותם, וכמובן לא עושה טקסים אלטרנטיביים.

--- title: תכונת החסד באומה author: אריאל אוסטרבך date: 2024-08-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/683 --- # תכונת החסד באומה

מה המשותף לאשה יולדת, ילד ששבר רגל וחולה שזקוק למחולל חמצן ביתי?

ובכן, כולם יקבלו מענה ושירות ב’יד שרה׳.

׳יד שרה׳ הוא ארגון וולונטרי להשאלת ציוד רפואי, שהוקם על ידי מיכל ואורי לופוליאנסקי, זוג חרדים שקנו מספר משאפים, כדי להשאיל אותם לשכנים הזקוקים לכך.

ברבות השנים הארגון הלך והתפתח, עד שהיום הפך לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל.

מבחינת האזרח, כשם שהוא משלם מיסים וארנונה, הוא פונה ומקבל עזרה מ׳יד שרה׳, במידת הצורך.

ארגון חסד נוסף, שהפך להיות "חלק מהלו"ז" בשעת מצוקה הוא ארגון ׳ידידים׳.

"תתקשרו לידידים" נכתב פעם אחר פעם בקבוצות ווטסאפ כשלמישהו יש פנצ'ר, מפתחות תקועים ברכב, רכב תקוע בדרכים ועוד ועוד.

יש בוודאי עוד ארגונים רבים שלא הזכרנו. אבל נציין את תרומות הכליה בישראל, שאין להן אח ורע בעולם כולו.

כיום, עם שלם כזה יושב בארצו הריבונית והעצמאית – והחסד הטמון בו הולך ומתגלה בצורה מפעימה

הארגונים הללו מהווים רק דוגמה קטנה לכך :

שעם ישראל הוא עם החסד.

פרטים המעידים על הכלל.

הם צמחו מתוך החברה ולמענה, רק בשביל לעשות טוב לכל.

בכל אומה יש גופים פילנתרופים העוסקים בחסד, אך אין שום השוואה לגודל החסד הקיים בעם ישראל ביחס לאוכלוסייה.

התהליך הזה, הוא מראה מקום לכך שאנו בני אברהם יצחק ויעקב.

בגלות נהגו לומר שבשעת צרה, גם הגוי יבוא לקבל טיפול אצל הרופא היהודי – כי הוא בוודאי יחמול עליו ויטפל בו במסירות, גם אם יגיע מעבר לשעות העבודה.

כיום, עם שלם כזה יושב בארצו הריבונית והעצמאית – והחסד הטמון בו הולך ומתגלה בצורה מפעימה.

פעם החסד התבטא בהושטת יד לחלש באופן פרטי, כיום החסד הוא כללי ולאומי ומתבטא בחיסול הרוע בנחישות וללא שום רגישות.

עם ישראל הוא לא תוצר של ‘הבניה חברתית׳ או של מניפולציה כזו או אחרת. אנחנו לא זקוקים להטפות מוסר של אומות העולם.

קבלת מוסר ז'נבה והאג יוצר מחזות מגוחכים, שבינם לבין מוסר וצדק אין גרם אחד משותף.

עם ישראל הוא עם שממשיך את ברכת אברהם "ונברכו בך כל משפחות האדמה.

ובדיוק בזה – אויבינו נלחמים.

לכן, את מוסר הלחימה שלנו ניקח מאבותינו, מאברהם ויצחק ויעקב.

זכות, חובה ואחריות גדולה היא לנו להמשיך את דרכם.

שבוע טוב.

--- title: התייחסות לסיום תפקידו של ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה author: אודי בן חמו date: 2024-08-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/684 --- # התייחסות לסיום תפקידו של ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה



הניתוק הגדול – עשר הערות:

א. האירוע הזה הבליט בעוצמה את כל מה שמצריך תיקון שורש פה.

נתק חריף בין קבוצה קטנה, רבת משמעות, של פקידות המנותקת מרוב עם ישראל.

ב. שיח "מנומס" מידי, טהרני, הנלחץ מביקורת נוקבת ואפילו לא הכי מעודנת, לעיתים לא מעיד על אצילות נפש, אלא על חוסר בריאות.

אם עבריין מתעסק עם ילדיך, תן לו אגרוף וצעק עליו כאינסטינקט. אל תדון איתו בשפה אקדמית.

חומרת המעשה, משיכת ידיך ממינויי בכירים ולקיחת האחריות הכנה – משפיעות על עוצמת הכאב וממילא על יכולת הסליחה והתגובה הציבורית.

ג. הנטיה, ה'כאילו' אצילית, לוותר על מחאה חריפה בשם ערכי ׳האחריות׳ ו׳הממלכתיות׳ היא עוול זועק לשמים שאינו מאוזן כלל.

אין צורך בהטחת בוז, קללות או נאצות כמובן, אבל תביעה נוקבת, חריפה ובלתי מתפשרת לבירור נקי של האחראיים לאירועי שמחת תורה, הינם חובה מוסרית הכרחית. ולעולם, לקיחת אחריות, לאור תוצאות מצמררות, לֻוְּתָה בהתפטרות מיידית. לא מתמשכת.

חשיבות יתר לכאבו ולדמעותיו של חליוה, שאין לי ספק בכנותן, ורק על פי זה להסיק מסקנות על היחס הראוי כלפיו, הינה ילדותית מאוד

ד. "אבל הוא לקח אחריות וביקש סליחה.. צריך לשמור על כבודו של האיש ולא לשפוך את דמו", בטח יש מי שיאמר.

ככלל, אני מסכים. זה צריך להיות היחס הבסיסי כלפי שליחי ציבור שכשלו, לפחות עד שתתברר אחריותם והתנהלותם.

אבל מי שנפרד בטקס פרידה ראוותני של 1500 איש (!) יש בו ובגורמים שמעליו שאישרו את מופע הניתוק הזה, טעם גדול לפגם.

ויתכן ש״סופו מעיד על תחילתו״.

כאמור, אין צורך לבוז או להשפיל. בטח לא לשמוח לאיד. את המחיר הכבד ישא כל חייו. אך כל זה בתנאי אחד – לקיחת אחריות אמיתית ופרידה בצניעות ובהשפלת קומה מהתפקיד. ואם ראש אמ״ן לא פועל כך, הוא מביא על עצמו, במו ידיו ו׳בסיוע׳ של הרמטכ״ל, את הצונאמי החברתי המתבקש, לאור הזלזול בעם ישראל ובמשפחות השכולות והחטופים. ככה לא נראית התנהגות ממלכתית.

"מי שדופק את הראש בקיר, שלא יתפלא שנפוח לו.."

ה. מרגישים שזה קצת מסובך?

לענ״ד זה משום שהתרגלנו לדברי השחתה מכוערים כלפי פוליטיקאים שהינם דרג נבחר (בעיקר מימין) והשתלחות חסרת כל רסן כלפיהם, ואילו הדרג הממונה (הפקידות) הפכו להיות ׳קדושים מעונים׳. הם הרי "שומרי הסף".

כל זאת, כשבתהליך מקביל מתבצע תהליך ארוך של ריקון נבחרי הציבור מסמכותם.

(יש אף דתיים שמיד ישלפו ציטוט בשיטת ׳העתק הדבק׳ שיתמוך בגישה הזאת, מבלי להתייחס להקשר הרחב).

ו. חשיבות יתר לכאבו ולדמעותיו של חליוה, שאין לי ספק בכנותן, ורק על פי זה להסיק מסקנות על היחס הראוי כלפיו, הינה ילדותית מאוד.

איזון חד וחריף דרוש בין מבט שכלי קר לרגשנות מוגזמת.

אי-אפשר לנסח תגובה הולמת בתרבות הנוכחית, ללא התגברות על בלוטות הרגש העובדות שעות נוספות. בכל תחום.

ז. ראש אמ"ן קרא להקמת 'ועדת חקירה ממלכתית' שתבחן את הדברים.

אתם יודעים כמובן מדוע. משום שבראש ועדה שכזו עומד שופט לשעבר, ואת תפיסת עולמו של השופט הגנרי הזה אנחנו כבר מכירים. שופט באשר הוא, שותף מלא לפרויקט ריקון הסמכות של נבחרי העם. בכלל, המושג 'ממלכתי' כבר מזמן הושחת והוא משמש בעיקר כמניפולציה מתוחכמת. ׳הימין הממלכתי׳ שקידם בממשלה הקודמת את מינוי היועמ"שית, הוא ממלכתי, כמו שאחים לנשק הצילו את המדינה.

ח. הרמטכ״ל, במופע ניתוק מצמרר, מתח בדבריו ביקורת על.. המבקרים – עם ישראל.

וכך אמר:

״בתקופת חליוה הישגים רבים וכישלון אחד צורב וקשה. יש כאלה שלא נכשלו ומבקרים, כי הם יכולים; הם לא נכשלו כי מעולם לא עמדו במקום שבו נושאים באחריות כבדה כל כך״.

הערה ראשונה:

סליחה, התבלבלתם לגמרי. זו עזות מצח וחוצפה. עם ישראל, הוא הוא הלקוח. בטח אם שילם מחיר של שכול או בן חטוף. ולו, נדרש לתת דו״ח, ללא ריח חריף של טיוח.

הערה שניה:

כישלונו הנורא והמהדהד של אמ״ן והעומד בראשו, הינו מכפלת מספרים רבים באפס. הכל מתאפס.

לאיש שעשה מעשים רבים למען עם ישראל יִשָּׁאֲרוּ זכויות רבות, אך הכל יִצָּבַע בשחור. כואב.

האריה מתעורר! הציבור לא טיפש. בחושיו הבריאים של עם ישראל, הוא כבר לא מוכן לקבל תשובות שטחיות והטפת מוסר זולה. רבים חשים את הריקבון. זה כואב, אבל זה גם משמח מאוד. הגוף הלאומי עוד בריא ועוד יקום על רגליו בגאון בע״ה

הערה שלישית:

כישלון אחד?? זהו כישלון שמעיד על כל התפיסה כולה! זה לא משהו מקומי. מעין ציפורן חודרנית בגוף בריא. מדובר בסרטן תודעתי שהתפשט בכל הגוף והרמטכ״ל מעיד כך על עצמו כמי שחולה במחלה התודעתית הזו. נורא.

ט. טוב היה עושה ראש אמ״ן לו היה פורש מזמן, עוסק בעבודות שירות לציבור מבחירה, אולי מתנדב עם משפחות שכולות או סיוע אחר לחברה, ובכך מבטא לקיחת אחריות אמיתית והפנמה עמוקה של תוצאות מעשיו.

י. האריה מתעורר! הציבור לא טיפש. בחושיו הבריאים של עם ישראל, הוא כבר לא מוכן לקבל תשובות שטחיות והטפת מוסר זולה. רבים חשים את הריקבון. זה כואב, אבל זה גם משמח מאוד. הגוף הלאומי עוד בריא ועוד יקום על רגליו בגאון בע״ה.

שבת שלום.

--- title: צומת דרכים היסטורי ופוליטיקה של הכרעות author: עזרא הימן date: 2024-08-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/685 --- # צומת דרכים היסטורי ופוליטיקה של הכרעות



ראשית, למה אנחנו מקדישים הרבה התייחסויות לשימוש הנפוץ במיזמי אחדות להשפעה על הפוליטיקה? כי אחדות היא בנפשנו, וקידום מדינה יהודית בנפשנו. וכשמשתמשים באחדות כדי להצדיק מדיניות 'מרכז', זה מעוות גם את ערך האחדות, וגם פוגע במה שעבורנו הוא מקור החמצן להמשך קיומנו.

א. כשעוסקים בפוליטיקה, צריך להחזיק כל הזמן בראש את ההבדל בין קידום המדיניות החיונית לקיומנו וזהותנו כעם, לבין רגש האחדות.

לטעמי, אנשי ימין רבים מדי נוטים למיסוך וטשטוש, ונגררים – בלא שהתכוונו לכך מלכתחילה – להמרת הזהות הפוליטית שלהם לפחות ב- 90 מעלות שמאלה.

למשל, הרבעון הרביעי: כתנועה פוליטית, זו כנראה במבחן התוצאה שיטה להמציא מחדש קואליציית 'מרכז' ישראלית, ולמלא אותה באנשי ימין דתיים שהסתנוורו מאופציית האחדות.

בפועל, כשזה גורם לאנשים להיות קהי חושים ביחס לתחלואות קשות במערכת המשפט, בכירי מערכת הבטחון, ומנגנונים חזקים מאוד שמקשים על קידום מדיניות יהודית ציונית – אין בזה ברכה לעם ישראל.

אבל יש עוד משהו. זה פשוט לא יכול לעבוד.

ב. "למה קרס המרכז", שואל יו"ר הרבעון יואב הלר בסימנרים של הרבעון, כפתיח לכל התפיסה.

כשאתה מושפע מאובדן היכולת להבדיל בין טוב לרע, התשובה (שלו) לשאלה נוטה להיות הקיצונים משני הצדדים; או בגרסת אחרת – "אם תוקפים אותי משני הצדדים, כנראה שאני צודק".

לעומת זאת, אילון מאסק המחיש יפה בתרשים קליט אלמנט חשוב ברוח הזמן: תהליכי ההקצנה בשמאל הליברלי הפכו אותו לדת קנאית פרוגרסיבית, השוללת בתקיפות עקרונות שעד לפני רגע היו בקונצנזוס, כמו זהות לאומית ושלטון העם.

לכן, כל מי שינסה להקים בתנאים כאלה 'משהו בתווך שמחבר בין כולם', ימצא את עצמו נגרר יותר ויותר שמאלה (או נתקע בקיר בטון), כי בהגדרה, לעולם לא יהיה בכוחו לרצות תרבות שמונעת ממנגנון פרוגרסיבי.

לכן, גם אם דוחים את דעותיו של אותו פעיל חברתי שהוזמן, המקדם את יום הזכרון האלטרנטיבי ישראלי-פלשתיני, ושעוסק, בעיצומה של מלחמה, ב'סבל של שני העמים, הישראלי והעזתי', ההיגררות הזו להכלה של עמדות קיצוניות נגרמת כי המרכז זז כל הזמן שמאלה.

יודגש: אינני חושב שפעילי הרבעון תומכים באנטי ציונות. אני גם בטוח שרובם אנשים טובים שאכפת להם מאוד מעם ישראל. אבל אני חושב שהם טועים מאוד בהבנת המפה.


ד"ר יעקב בן שמש, לא ממש איש ימין,

מסביר את דינמיקת ההקצנה אצל ארגוני המחאה ומי טרפד פשרה


ג. אנחנו, וגם העולם המערבי כולו, עומדים בצמתים של הכרעה.

עם ישראל נמצא בנקודת הכרעה, בצומת דרכים קריטי, עבורו וגם עבור העולם.

השבר, הפוקד את התרבות הליברלית בעולם המערבי כולו, גורם לה לנתק את מה שעשוי היה להחזיק ולחבר את החברה יחד. המפה התרבותית והפוליטית משתנה לחלוטין בכל העולם המערבי.

התרבות כולה גוועת, ומניצה מחדש.

לא אנו בחרנו בזה, אלא המציאות היא זו שזימנה לנו פוליטיקה של הכרעה; כלומר זמנים בהם מנגנונים ישנים של לכידות מתפרקים, ונקודות ההכרעה של זהותנו בלתי נמנעות. חיינו כאן תלויים בזה. חיי התרבות האנושית תלויים בזה.

מתוך מחשבה ועין טובה על עם ישראל, ומתוך אהבת ישראל, צריך להיאבק על מדינה יהודית, ולהחזיק עמדה בצומת הדרכים ההיסטורית הזו

ד. הביטוי פוליטיקה של הכנעה, בו משתמשים כדי לבקר את מי שמבדיל בין הכרעות פוליטיות חשובות למיזמי אחדות, הוא מניפולציה רגשית. פוליטיקה היא קידום מדיניות החיונית לבני עמך. עוול לטשטש את זה בשם אהבת ישראל. לא רק שדבר זה אינו סותר אהבת ישראל, אדרבא, מדובר בחלק חשוב מאהבת ישראל. גם אם יש מי שתפיסת המציאות שלו שונה.

יש להשתמש בכללים הדמוקרטיים כדי לקדם מדיניות יהודית ולאומית ביתר שאת, לטובת עם ישראל לדורות. זו ליבת קיומנו.

לצד זה, אך לא במקום זה, צריך לשמור על אהבת ישראל, ולהתפלל שנצא מבוררים לטובה במהרה. ולעשות זאת לא על ידי קיפול דגלים והיגררות למדיניות מפלגת מרכז, מתוך מחשבה מבולבלת שהדבר יביא מזור ורפואה.

לעם ישראל בראשיתו היו שני מנהיגים, משה ואהרן, האמת והשלום.

מתוך מחשבה ועין טובה על עם ישראל, ומתוך אהבת ישראל, צריך להיאבק על מדינה יהודית, ולהחזיק עמדה בצומת הדרכים ההיסטורית הזו.

--- title: חיים בסרט author: אריאל אוסטרבך date: 2024-08-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/686 --- # חיים בסרט

צפו בקטעים הבאים:


א. "מלחמת הדעות" הרעיונית מתחוללת בזירות רבות: בעולם הדעות – בהוגים ואנשי רוח, בפוליטיקה – שם הרעיונות באים לידי מימוש, ועוד. עולם האומנות והתרבות הוא מרכזי בהטמעת מסרים. סרטים לא נועדו רק לשעשוע והעברת זמן, הם כלי חינוכי רב עוצמה.

לעתים, דורות שלמים גדלים על מה שתואר בסרטים. יצירותיו של סטיבן שפילברג לדוגמה ('להציל את טוראי ריאן', 'אחים לנשק' ו'רשימת שינדלר'), מעצבות במידה רבה את הזיכרון העולמי של מלחמת העולם השניה ושל השואה.

ב. העולם התרבותי לא נוצר בחלל ריק, הוא מביע עולם ערכים ואמונות. העלילה, הדמויות, המוסיקה וכל מה שהופך את הסרט לאומנות – נגזרים מהעולם הרעיוני של היוצרים.

ג. נדגים דרך הסרט זוטופרולוס (זוטופיה) של דיסני, זוכה פרס האוסקר ששבר שיאי צפיה. העלילה מספרת על גיבורת הסרט, ארנבת בשם Judy Hopps, שמנסה להתיידד עם שועל בשם Nick Wilde. השמות הם חיבור של הפרא והתקווה. בעולם הטבע המוכר לנו, השועל מנסה לטרוף את הארנבת. אך עם הזמן מתגלה המסר האוטופי של הסרט, והוא שחיית הטרף כלל לא מסוכנת, פשוט ׳הסלילו׳ אותה להתנהג כך.

הסרט, שהכניס כמיליארד דולר(!), מלא וגדוש במסרים שמטשטשים את ההבדל בין טוב לרע. סליחה, הם לא מטשטשים – הם הופכים את היוצרות. אם חשבנו שצריך להתגונן מפני חיות הטרף – מסתבר שלא רק שלא צריך להישמר מפניהן – אלא צריך לעזור להן! אין חיה רעה – יש חיה שרע לה.

טוב ורע? זעם הרשע? מה פתאום! יש דף מסרים חדש. את הרע לא צריך לנצח – אלא לחבק ולאהוב. הבעיה הגדולה של העולם היא לא הרשעים חלילה, אלא הסטריאוטיפים

ד. פעם בסרטי הקאלט, הרעים מנסים להחריב את העולם, והטובים, בדם יזע ודמעות, מנסים להציל אותו, וכמיטב המסורת ההוליוודית גם מצליחים.

גם הסרטים הללו לא נוצרו בחלל ריק. הם נוצרו בעולם בו יש מאבק – ואת המאבק הזה הטובים צריכים לנצח.

יש באדם מאבק מתמיד בין טוב לרע. זהו מאבק אישי, לאומי וגם אוניברסלי. בעבר, גיבורי הסרטים והסדרות ייצגו את 'הטוב' במלחמה מול 'הרע'. "זעם הרשע מנסה לגנוב את בינבה הקטנה, אך לעולם הוא לא יצליח – כי בינבה חכמה, כי בינבה חכמה".

יש טוב, יש רע, והחוכמה היא הדרך לניצחון הטוב.

ה. נחזור למילניום הנוכחי. טוב ורע? זעם הרשע? מה פתאום! יש דף מסרים חדש. את הרע לא צריך לנצח – אלא לחבק ולאהוב. הבעיה הגדולה של העולם היא לא הרשעים חלילה, אלא הסטריאוטיפים. גיבורת הסרט זוטופיה, אומרת לשועל: "אתה רוצה להיות פיל כשתהיה גדול? אתה תהיה! כי כל אחד יכול להיות כל דבר".

המחירים של הגישה הזו קשים ומבלבלים מאוד את הזהות האישית של האדם ויש לכך מחירים קשים.

ו. ומהסרטים המצוירים חזרה למציאות. חוסר היכולת להבחין בין טוב לרע חוצה מגזרים ותחומי עשיה. זה נמצא בתרבות, באקדמיה, בחינוך, במשפט וגם כמובן במערכת הביטחון.

"כל מה שמחבל מתאבד צריך הוא חיבוק", נכתב על חולצתו של יונתן גפן. "7 באוקטובר הוא חלק ממחיר הכיבוש" כתב ב"הארץ" יחיעם וייץ (פרופסור באוניברסיטת חיפה). הפצרי"ת, לא חושבת במונחים של השמדת חמאס, אלא בשיווי משקל ערכי דמיוני בינינו לבינם. האלוף לשעבר עמי איילון, שהיה אף ראש השב"כ, סבור שעל מדינת ישראל לקבל את כל דרישות חמאס (פעם קראו לזה להיכנע) ולעבור "למלחמה של רעיונות באמצעות הצגת אופק מדיני". בקריקטורה בעיתון הארץ, ראש ממשלת ישראל נתניהו ומחולל הטבח סינוואר ימח שמו, מוצגים כשותפים בחטיפה (ע"ע ׳הקיצוניים משני הצדדים׳).

ז. אגב, במציאות וגם בסרטים אין ואקום. ובסוף, יימצא האשם. אלו שדוגלים בכך שכל אחד יכול להיות כל דבר, זועקים בגרון ניחר: “From the River to the Sea, Palestine Will Be Free”. הכבשה בין הזאבים אשמה בכל. התעמולה הזו קיימת גם בתוך ישראל. כשעמי איילון כמייצג תת-תרבות, נשאל מי סכנה יותר גדולה לישראל – נתניהו או חמאס וחיזבאללה, הוא פתח ואמר שנתניהו הוא סכנה עצומה לדמוקרטיה שלנו.

לא קל לבנות חירות תודעתית. אבל, אם הגענו כאומה לכזה צומת – בוודאי שנוכל לו!

ח. כמובן שהסרט זוטופיה הוא רק דוגמה קטנה. פרט המעיד על הכלל.

אז מה אפשר לעשות? קודם כל ללמוד ולהבין. ידע הוא כוח.

אם הלכתם לראות סרט, כנסו לגוגל וחפשו עליו ביקורת.

שנית, מי שקצת מעמיק צופה בסרט "זוטופיה" ורואה מול עיניו דף מסרים תרבותי עמוק. על גבי זה, לכל מפגש תרבותי (סרט, ספר, עיתון או מהדורת חדשות) צריך להגיע כמו שמגיעים למשא ומתן. היוצר רוצה להעביר לי משהו. הוא רוצה לשווק את הדעות שלו, ולגרום לצרכן לאמץ אותן. מי שמבין את זה, כבר עשה דרך משמעותית. הוא מבין שהוא לא קורא חדשות אלא את האג'נדה של העורך. הוא לא רואה סרט כדי להעביר את הזמן, הוא יודע שיש מסר שמועבר.

וכמו בעסקים, מי שבודק, מברר ועושה שיעורי בית – יוצא כשידו על העליונה.

ט. לסיכום, התפיסה הפרוגרסיבית החולה שמתעדפת את מי שנתפס כחלש במקום את הטוב והצודק, מחלחלת אלינו מכל עבר.

אם זה היה נעצר בסרט, ניחא. אך כשזה מתפשט לכל המערכות של חיינו עד למדיניות הביטחונית, זה כבר משהו אחר.

לא קל לבנות חירות תודעתית. אבל, אם הגענו כאומה לכזה צומת – בוודאי שנוכל לו!

בהצלחה !

--- title: עוד קצת בהקשר ׳עסקת החטופים׳ והנדסת תודעה author: אודי בן חמו date: 2024-08-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/687 --- # עוד קצת בהקשר ׳עסקת החטופים׳ והנדסת תודעה

א. ״כל גורמי הביטחון מסכימים״. אין סימן יותר מובהק מזה לשחיתות רעיונית. ׳גילוי עריות אינטלקטואלי׳. מפחיד.

ב. ״הוא (נתניהו) עושה זאת ממניעים אישיים וממש רוצה שהחטופים ימותו, זה משרת אותו״. האשמות מטונפות המעידות על אומריהן בלבד ולא משנה מי הם.

ג. ״תמיד נוכל לחזור לשם״. (על חזרה לציר פילדלפי לאחר נטישתו). ברור..כמו שחזרנו לעזה אחרי הקאסם הראשון.

ד. ״לא חייבים להיות פיזית בפילדלפי כדי להגן עליו. יש טכנולוגיות מתקדמות היום״. הבלים והתעלמות מאלפי שנות היסטוריה צבאית שקבעו ש׳חזקה על קו המגע שייפרץ׳.

ספרו זאת לתושבי בארי או נחל עוז.

ה. ״כל יום שאין עסקה החטופים מתים״. מסגור מניפולטיבי. ומדוע דמם סמוק יותר משל המתים העתידיים ?

אפשר גם לומר הפוך: בכל יום שהלחימה נמשכת בעוצמה, יש סיכוי ליותר חטופים להשתחרר.

להצהיר שאתה בעד ׳עסקה׳ בלי לדעת מה האויב השטני דורש, מעיד על חסרון דעת ואינפנטיליות מסוכנת

ו. ״אין ניצחון עד שכל החטופים יחזרו״. לעולם בהיסטוריה הצבאית לא הוגדר כך ניצחון. זהו שיח שמעוניין בהנצחת הפסד בכל מצב ממניעים פוליטיים, לא מהשכלה צבאית.

ז. ״אין לכם לב? תפסיקו לשנוא את משפחות החטופים״. משפט הזוי המנסה לסתום פיות בויכוח לגיטימי, על ידי הפעלת בלוטות הרגש בלבד.

(אנחנו כבר מכירים את הפרקטיקה הזו).

ח. אם האמריקאים, ערוצי התקשורת, מכון הINSS ובכירי הביטחון סוברים אותו דבר, קיבלתם מתכון מצוין ממי עליכם להיזהר.

ט. ״חייבים להחזירם הביתה ולהתחיל לרפא את החברה״. ברור.. ומיד ממשלת ישראל והמחנה הלאומי יתקבלו פה כלגיטימיים.. ובא לציון גואל.

י. להצהיר שאתה בעד ׳עסקה׳ בלי לדעת מה האויב השטני דורש, מעיד על חסרון דעת ואינפנטיליות מסוכנת.

--- title: מלחמת העולם התרבותית מתנקזת למה שמכונה בשפה מכובסת: 'עסקת חטופים' author: אודי בן חמו date: 2024-08-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/688 --- # מלחמת העולם התרבותית מתנקזת למה שמכונה בשפה מכובסת: 'עסקת חטופים'

בואו נצא בזום אאוט. כמה זום אאוט? כמה שיותר. רק ככה ניתן להבין מה מתרחש פה.

א. עם ישראל תקוע כמו עצם בגרון לחלק מאומות העולם המסרבות להכיר בנו ובייעודנו.

זהו סיפור היסטורי ארוך שנים, המלווה אותנו מאז הופיע אברהם אבינו על במת ההיסטוריה והחל לייסד עַם בעל תביעה מוסרית רדיקלית, אמיתית, נוקבת ובלתי מתפשרת המתמודדת עם הרוע באומץ. ׳קחו אחריות׳! קרא לעולם, ׳הפסיקו להתבהם׳.

מאז ועד עתה, שנאת ישראל לובשת צורה ופושטת צורה, שוב ושוב, אך זוהי אותה גברת בשינוי אדרת.

ב. במלחמה הנוכחית התלכדו להם יחד ערב ומערב (כלשונו של תא"ל במיל' אפי איתם) לכלותינו, להצר את צעדינו ולגדוע את פתיל חיינו הלאומיים.

ככלל, האחד (ערב) פוגע בנו בעיקר פיסית – באלימות רצחנית מטורפת, ואילו השני (מערב) פוגע בנו בעיקר רוחנית – בתחכום, כאותו חזיר הפושט טלפיו ואומר: "טהור אני", להשכיח מאיתנו את זהותנו הייחודית.

הזהות הזאת אינה רק תוספת אפשרית לחיינו. היא לא עיסוק לדתיים בלבד. הזהות הלאומית שלנו היא הכרח קיומי. בלעדיה, לא ייתכנו לנו חיים לאומיים, אפילו פיסיים. והשואה הנוראה ואירועי שמחת תורה יוכיחו.

מאז ועד עתה, שנאת ישראל לובשת צורה ופושטת צורה, שוב ושוב, אך זוהי אותה גברת בשינוי אדרת

ג. עם ישראל כנושא בשורת המוסר לעולם, מציק ומטריד מדי. עצם קיומו של עם ישראל, ללא שיצהיר על דבר, כשעל כתפיו היסטוריה מפוארת, נושא בשורה הוא.

למרות הטשטוש הזהותי החמור, הוא שָׂם מראה תמידית וקבועה מול עיני העולם ותובע ממנו מוסר:

עולם פרימיטיבי, מבחינה רוחנית, אל תעמוד במקום! לך לך. זוז, צעד, התקדם מוסרית, לא רק בפיתוח טכנולוגי, וקח אחריות מלאה לתוצאות מעשיך.

לא פשוט לעמוד מול התביעה הקשה הזאת ולכן אומות העולם מבקשות שוב ושוב, לקבור את המוסר הזה עמוק באדמה.

אך את המוסר הזה אי אפשר להכחיד, לכן נלחמים הם בנושאיו.

ד. המלחמה הנוכחית הינה התנגשות חזיתית של 'אידאות'.

בצד אחד עם ישראל ובשורתו לעולם. עם איתן, מוסרי, גיבור, בעל אורך נשימה ארוך כאורכו של הנצח, הנלחם להופעת הטוב בעולם ללא מורא.

ובצד שני אומות פראיות שאיבדו את בסיס האֵם המוסרי, המבקשים חיי שעה צרים, חומריים ורגעיים, וכל מה שנותר בהן הוא רק קיום עכשווי, צר ומנותק מכל זהות – לאומית, משפחתית ואישית.

ה. עצם המו"מ עם השטן בהתגלמותו, המכונה בשפה מכובסת 'עסקת חטופים', נמצא בדיוק בתפר הזה.

הכאב על החטופים גדול וזר לא יבינו, זה ברור.

אך אומה הנלחמת על חירותה יכולה ואף מחויבת לעמוד בכך.

ללא נהייה אחר רגשנות מיוסרת, חסרת בקרה שכלית רציונאלית, צרה, פרטית ומצומצמת המסרבת לראות את השלכותיה של 'עסקה' שכזו, ללא שום יכולת עמידה וראייה היסטורית תוך הפקת לקחים מאירועי העבר.

שימוש בציניות ומניפולציות מכוערות כאילו כל מי שמתנגד ל׳עסקה׳ שכזו, עושה זאת מטעמי רשעות ולא מטעמי אחריות.

לציוויליזציה המאפשרת מסע ׳ביוש׳ מכוער (שיימינג) לכל מי שמביע עמדה אחרת, דרוש תיקון גדול.

ו. במלחמת התרבות הזו התלכדו ללא תיאום, מבקשי רעתנו המנסים לאנוס אותנו להפסיק את המלחמה בָּרוע, ולאפשר לו לשוב ולגדול. הם אונסים אותנו שנחזיר את חרבנו לנדנה, ונשוב להתמקד בחיים חומריים של נהנתנות עכשווית על ידי מעצבי תודעה ארסיים שבזים לזהותם, מתנכרים לה ובורחים מפניה כמו מאש.

(לשיטתם, האש הזאת שורפת ומכלה. הם לא זכו, לצערנו, לחוש שהאש הזאת מחממת ומאירה).

״זה אנחנו או הם״. כך חש בטבעיות ובבהירות מוסרית המון העם שבשדות.

ואם לא, המפלצת השטנית תשוב להיבנות מחדש ותחזור בסיבוב הבא כשהיא מחוסנת וחזקה יותר.

׳עסקה׳ עם השטן טרם הבסתו, תסיג לאחור את המהלך הלאומי הגדול שמתרחש פה מאז חזרתנו ארצה בכלל, ומאז שמחת תורה בפרט.

ונסיגה, בסופו של דבר, אף תפגע בפרטים עצמם.

קיומנו הפנומנלי אותו אין להכחיש, מעיד על קיום נקודה אלוקית עמוקה. העם הגדול הזה, הוא הוא נושא הבשורה

ז. המלחמה הזאת היא קרב על כל הקופה. ובמלחמה הזו כל אחד ואחד הוא חייל, בחזית ובעורף. בלחימה ממשית בשדה הקרב, בעורף חסון ויציב, בתפילות ובמחאות ציבוריות הקוראות למנהיגינו לגלות רוח גבורה, חוסן, עוז והחזקת עמדה למרות כל הקשיים העצומים.

כשמבינים מיהו עם ישראל ומהי בשורתו, ממילא מבינים את עוצמות ההתנגדות להופעתו.

את הרוע עלינו למגר. למרות כל הקשיים וכל המכשולים.

ומי שמתנגד להופעת עם ישראל בתפארתו, לאחר חזרתנו לציון, מתנגד להופעתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אַתֶּם עֵדַי". קיומנו הפנומנלי אותו אין להכחיש, מעיד על קיום נקודה אלוקית עמוקה. העם הגדול הזה, הוא הוא נושא הבשורה.

והעם הזה יוכל לכל קושי ולכל מעכב. יוכל לכל דרישה המצמצמת את קיומו כאילו היינו חברת ביטוח מטיילים ולא עם הנצח.

את ׳הסיבוב׳ הזה ננצח ויהי מה.

מכובדנו, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נבחרת דווקא אתה לעמוד כעת בפרץ. על כך בדיוק נאמת בארה״ב.

זקיפות קומתך ועמידתך בלחצים לכל אורך המלחמה היא זקיפות קומתנו. הרם קרן ישראל עמך.

העם, ונצח ישראל מאחוריך !

--- title: הסימטריה הקדושה author: בן יעקב סבו date: 2024-08-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/689 --- # הסימטריה הקדושה


מידי פעם ישנו רעש גדול על לא כלום, כשהתקשורת 'מוצאת' אלימות יהודית.

ממש יום חג!

גבעת יואב.

כפר ג'ת.

סער אופיר רוצח נוח'בה.

כוח מאה הכאיבו לנוח'בות.

וכו' וכו'

אז צצים מכל המחילות משחיזי העטים, ומתחילים לכתוב מאמרים משתפכים (בעיקר מתורגמים לאנגלית) על 'הנוח'בות היהודיות' ועל 'המתנחלים הטרוריסטים'.

רוב מוחלט של המעשיות האלו מפוברקות לחלוטין ופעם אחר פעם חושפות כמה מערכות הדיפסטייט של המדינה האהובה שלנו רקובות מהיסוד.

ולכן נשאל הפעם כמה שאלות:

א. מאיפה באמת מגיעה המוטיבציה הכל-כך גדולה של פקידי המדינה והתקשורת להמציא עלילות על יהודים?

ב. לגבי המקרים שאכן קרו באמת, האם באמת יש סימטריה בינינו לבין אויבינו?

מתחילים.

בדת הפרוגרסיבית-נוצרית אין טוב ורע בעולם, רק פירמידת מסכנים.

ולכן, כדי שהדת הזאת תהיה קיימת חייבים להכחיש שיש טוב ורע

א. בצעירותי שאלתי את עצמי, מה הדבר המוסרי ביותר שאני יכול לעשות? לאחר תהליך מחשבתי, החלטתי שכדי להיות מוסרי אני צריך להגיע לבני האדם המסכנים ביותר שאוכל למצוא, ולעזור להם. מה עשיתי? הלכתי להתנדב בצהרונים של ילדים סודנים.

ההגדרה שלי של מוסר הייתה – עזרה למסכן ביותר.

סה"כ מאד הגיוני. לא?

אלא מה, הבעיה היא שזאת בדיוק ההגדרה למוסר אצל הנצרות. והבעיה היותר קשה היא שזה בעצם אנטי-מוסר.

מדוע?

מכיוון ש'מוסר' מהסוג הזה לעולם לא בוחן את טיב המעשים של האדם והאחריות שלו, אלא רק כמה הוא מסכן. בעוד שההגדרה של מוסר ביהדות היא 'ההבדלה בין טוב לרע', על פי המוסר הנוצרי אין טוב ורע, יש רק תחרות מי הכי מסכן.

איך כל זה קשור לעלילות הדם נגד יהודים? פשוט מאד.

בדת הפרוגרסיבית-נוצרית אין טוב ורע בעולם, רק פירמידת מסכנים.

ולכן, כדי שהדת הזאת תהיה קיימת חייבים להכחיש שיש טוב ורע.

אבל אז יש בעיה.

כל ילד שמכיר את ההיסטוריה המוסרית של עם ישראל בהשוואה לאחרים – מנמרוד, לפרעה, לבבל, למסעות הצלב, לצלאח א-דין, לאינקוויזיציה, לגרמניה, לחמאס ולאסלאם – יודע טוב מאוד שבעולם הזה יש רע ויש טוב.

זאת פשוט מציאות.

ואכן, הדבר הקשה ביותר בלהיות שמאלני – הוא המציאות.

אז מה עושים? מספרים מציאות אחרת.

סער אופיר הוא לא לוחם גיבור ישראל, הוא בכלל יהודי-צמא-דם. וכן על זה הדרך.

לא רבים יודעים אבל באמת כל 'הברית החדשה' הוא סיפור מסעו של 'אותו האיש', שמחפש יהודים ומקנטר אותם על כך שהם צבועים ורעים. 'אתם סתם מתפללים כדי להראות שאתם צדיקים'. 'אתם סתם מקיימים מצוות אבל מה שחשוב זה המידות של האדם, ולכן אתם צבועים. לא מה שהאדם מכניס אל פיו מטהר אותו, אלא מה שהוא מוציא מפיו'. ועוד ועוד. זה בגדול מתמצת את ספר היסוד של כל הדת הנוצרית.

עכשיו, כולנו פוגשים בחיינו מישהו שלא מתפלל כמו שצריך, או אדם שאמנם אכל כשר אבל דווקא נפל בלשון הרע. אלא מה, וזאת נקודה מאד מאד חשובה לדתיים שמרגישים רגשות נחיתות מול תעמולה שונאת יהדות – מה שאצלך זאת נפילה, אצל התרבות שמנגד זה אפילו לא נחשבים חטאים. ודי לחכימא.

לשם המחשה נחזור ל'אותו האיש', שנואם בפני תרבות השטופה בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומספר להם לאורך ספר שלם (באובססיביות, יש לומר) שבני ישראל צבועים כי הם לא מכוונים תמיד בתפילה.

כך עובד העבודה-זרה מרגיש עליונות מוסרית, וכל ההבדלה בין טוב לרע מתמוססת.

(עוד נכתוב על השיטה המכונה 'קטיף דובדבנים' צ'רי פיקינג Cherry picking, שעניינה לשים זרקור על נקודות לא רלוונטיות)

אם אין סיפור אחר, שעושה 'צ'רי פיקינג' על צביעות היהודים, כל הדת הפרוגרסיבית-נוצרית מופרכת.

ולכן, בסיורים ביד ושם בשבוע שעבר לימדו קצינים שהסוהרים הגרמנים היו בכלל מחלקים שוקולדים בסתר ליהודים.

אין טוב ורע, יש ברית הליברלים-הניידים העולמית (שזה בפועל מרקסיזם) לעומת המשיחיים מכל הצדדים שמהם צריך להתגונן.

שורה תחתונה והכי חשובה – כל מי שבז ליהדות, בסופו של דבר יפתח מוסר נוצרי-פרוגרסיבי. יהודי לא יכול לחיות סתם, ואין ואקום במציאות.

חייל יהודי מוכן למסור את נפשו מתוך הערצה לחיים, של משפחתו ועמו, וערבי-מוסלמי מוכן למסור את נפשו מתוך הערצה למוות

ב. הבנו שמאחורי ניסיון טשטוש ההבדלים המוסריים, עד כדי תפירת תיקים ופרוטוקולים תקשורתיים נגד גיבורי ישראל, עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית סדורה המנסה לפרק את מושגי הטוב והרע.

עכשיו ננסה בכל זאת לערוך השוואה בין 'הקיצוניים משני הצדדים'.

אפילו ניקח את המעשים הכי קיצוניים שנעשו אי-פעם על ידי יהודים נגד הערבים. במקסימום, היהודים יטענו שהמעשה שלהם מנע פיגועים וגבה מחיר מהאויב, מה שיצר הרתעה. כלומר, הם טוענים בשם תפיסת 'ביטחון מתוך עוצמה', ולא סתם צָמָא לדם. ואלו עוד האנשים הכי 'קיצוניים' בעם ישראל.

לעומת זאת, אבא שלי, רופא בכיר ומצביע 'מרצ' שנים רבות, בשלב מסוים התפכח כשאמר לי 'אתה יודע, אני מכיר את האליטה הרפואית הערבית כבר עשרות שנים. מנהלי בתי חולים ומחלקות. הערבים הכי מבוססים ומסודרים בארץ. מעולם לא שמעתי מהם ולו צער קטן על הרצחנות המוסלמית, כמה שלא תהיה אכזרית'.

כלומר, אחוז אחד מעם ישראל תומך במעשים פירטיים בטענה מוסרית שזה למען מניעת פיגועים, ותשעים ותשעה אחוזים מהערבים הכי אליטיסטים וממלכתיים תומכים ב'אמא רצחתי יהודים ואנסתי יהודיות!'.

חייל יהודי מוכן למסור את נפשו מתוך הערצה לחיים, של משפחתו ועמו, וערבי-מוסלמי מוכן למסור את נפשו מתוך הערצה למוות.

זה די דומה, אבל בדיוק הפוך. אל תתנו להם לבלבל אתכם.

לסיכום:

בגלל שהאדם הוא יצור הפועל תמיד מתוך תפיסה ערכית ופירוש מציאות מסוים, יש לנקודות האלו השלכות מעשיות וממשיות עצומות על מציאות חיינו.

בהמשך עוד נדבר עליהן.

בכל דבר עלינו להבין את ההקשר, ממנו נגזר הכל.

בע"ה עם כל צעד של העמקה אנו ממשיכים להתעורר.

בהצלחה!

--- title: מהי הקונספציה עליה כולם מדברים? author: איתי אסמן date: 2024-08-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/690 --- # מהי הקונספציה עליה כולם מדברים?

למעוניינים – התחקיר המלא


תרבות הפרוגרס בצה״ל גדולה מאוד, ואיני מתיימר לסכם אותה במאמר קצר אחד. אני עוסק במחקר בתחום מעל עשר שנים, ויש אינספור חומרים מהארכיון. עוד נתייחס אליהם.

א. מי אשם בקונספציה?

ראשית, חשוב להדגיש, שהמחדל לא היה רק של אמ״ן. אמ״ן הוא חיל פרוגרסיבי המורכב מאנשים מאוד מסוימים, ומתקדמים שם בעלי דעות מאוד מסוימות. אבל, לטעון שהקונספציה הייתה רק באמ״ן – זהו שקר. היא נכחה גם בחיל האוויר שלא תקף (כשיש רוצחים ביישובים לא צריך מודיעין, פשוט יורים בהם). תא״ל ירון רוזן המרואיין בכתבה, הוא מראשי הסרבנים בחיל האוויר, והסיבה שדווקא הוא רואיין היא, בכדי לנקות את החייל שלו מאשמה חמורה. אסור לסמוך על תחקיר של חיל האוויר שיבדוק את המחדל, ואין לסמוך על תחקיר שמתפרסם בתקשורת מהונדסת התודעה, המציג זווית חלקית ומנקה את כל האליטה מאשמה, (חוץ מנבחרי הציבור כמובן), שימו לב שבכתבה עצמה נעלמה אשמתו הישירה של ראש אמ"ן אהרון חליוה.

ב. מה היא הקונספציה עליה מדברים, ומתי היא החלה?

הקונספציה היא לא רק באמירה ש״החמאס מורתע״, כי גם מול חיזבאללה לא היינו מוכנים, ויש עוד כמה אויבים שמנסים להשמיד אותנו. כך גם ביהודה ושומרון.

הקונספציה היא עצימת העיניים מול הרוע הקיים בעולם.

התקווה היא שנצעד לחלום של שלום עולמי בלי גזע ולאום ״אז בואו ננסה עד שיהיה טוב !״ (כדברי הזמר שמבטא תפיסת תרבות שלמה). בשב״כ נמחק המושג ״טרור ערבי״. אין טרור ערבי, יש מצוקות של בודדים. מצוקה סוציאלית, כישלון במבחן ובעיות בעבודה. לתפיסת מערכת הביטחון ,ערבי לא רוצח בגלל רוע שקיים בתוכו, הקשור לאידיאולוגיה דתית רצחנית עמוקה, אלא כי מישהו דיכא אותו, כבש אותו, וגרם לו להרגיש רע. הרי מי מאתנו לא יוצא למסע הרג של עם אחר כשהוא מתוסכל? זה נשמע לכם מגוחך, אבל זהו דפוס החשיבה הכתוב במסמכים מפורשים. כך ממילא אין מה להיזהר מהאויב, פשוט, כי אין כזה. התפיסה הפרוגרסיבית הזו נמצאת בכל מערכת הביטחון, ודוגרת בעיקר בחילות ׳החושבים’, בעלי ׳האינטליגנציה׳.

הקונספציה היא עצימת העיניים מול הרוע הקיים בעולם

ג. פירוק הקונספציה

האמת היא, שאין תפיסה כזו בעולם ש״אין אויב״. זהו טבע האדם והאנושות – להילחם ברע. תמיד. לכן, כשאין אויב ערבי, אין וואקום. מתחיל להיווצר אויב אחר – היהודים. למרות שהמושג ״טרור ערבי״ לא קיים בשב״כ, כן קיים בו המושג: ״טרור יהודי״. היהודים המתנחלים הם מסוכנים; הם יכולים להבעיר את כל המזרח התיכון. לכן, למערכת הביטחון, יש מודיעין הרבה יותר גדול ביצהר מאשר בחווארה. מתבצעים מעצרים מנהליים נגד יהודים בלי סוף. ייאמר ברורות: אסור שיהודי ייקח את החוק לידיים. זוהי עבריינות. אבל יש הבדל בין עבריינות, לבין טרור. למספר נערים פורעי חוק אין צבא וכלי נשק. לטרור הערבי, יש מאות אלפי כלי נשק (אותם הם לקחו מבסיסי צה״ל). כשאין טרור ערבי, מתעסקים בהמצאות של ״טרור יהודי״. כתב צבאי אף כתב על כך ספר שלם, ושר הביטחון גלנט כמובן קרא, בכדי לדעת עם מה להתמודד. הספר דל בדוגמאות, וחודש אחד בשומרון יכול היה למלא אנציקלופדיה שלמה על הטרור הערבי. הכל מתחיל ונגמר במסגור השיח והנדסת תודעה של מיהו האויב האמתי.

ד. מה תפקידה של מערכת הביטחון?

לא רק המתנחלים הם האויב שמבעיר את המזרח התיכון. נכחתי פעם בכנס של ארגון השמאל הרדיקלי ה-INSS, בו התארחה אסתר חיות. היא הסבירה לקצונה הבכירה שנכחה בכנס, שחלק מהביטחון הלאומי הוא ביטחון חברתי. לטענתה, רק חברה חזקה יכולה להילחם נגד האויב (שלא ברור מיהו), ולכן חייבים לחזק את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם של מדינת ישראל, כשבראשם, בית המשפט העליון שליט״א. כולם שם שתו בצמא את דבריה. אף אחד לא איתגר בביקורתיות דבר מדבריה. הנוכחים חזרו לתפקידם, והטמיעו את ״הערכים הנכונים״, שיהפכו את צה״ל לצבא חזק מבחינה ׳מוסרית׳. חשוב להדגיש; אף קצין לא פעל מרוע לב. מה שהניע אותם, הוא שמירה על ביטחון המדינה. אלא, שעוצבה במשך שנים התפיסה, שעיקר הביטחון הוא החוסן הלאומי עם ערכים דמוקרטיים. המוטיבציה שהייתה צריכה להיות מופנית לחיסול מחבלים, עברה לעיסוק פרוגרסיבי בהטמעת ערכי זכויות אדם, שוויון, שילוב מיעוטים, ומלחמה במשבר האקלים, דרך צה״ל. אם אין אויב אמיתי – מייצרים אויב אלטרנטיבי. את הכסף לביטחון, צריך להשקיע במקום שיועיל למדינה, למשל: אקלים, גיוון, והכלת ׳האחר׳.

זו אחת הסיבות לקיום ׳סוללים דרך׳: לסייע להבדיל בין טוב לרע, ולדעת שלבקר את הרע, זו אינה שנאת חינם, אלא להיפך, אהבה גדולה לצה״ל, שנחטף על ידי קבוצות כוח ששיבשו מוחות של אנשים יקרים וחשובים

ה. ספירלת השתיקה (עיינו בגוגל)

על התפיסה הפרוגרסיבית הזו, אסור היה לערער. הכל היה מגובה בניירות עמדה של מכוני מחקר, שבכירי צה״ל עברו שם הכשרות. עד היום, דבר לא השתנה בקונספציה. גם לא לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה. אני אפילו לא מדבר על קיצור השירות הקרבי של גברים, כדי לקדם את ערכי השוויון בצה״ל עם הלוחמות (זו הייתה הסיבה האמתית למהלך, מוזמנים לבדוק). וכמובן, ״צבא קטן וחכם״. כי, כשאין אויב, מדוע צריך צבא? דובר צה״ל, אף פרסום לוחמים שמצילים צבי ים, בשם ״צבא ההגנה לטבע״, ומערכים שלמים של חיל החינוך והנוער, עסוקים במדרון החלקלק במסעות לפולין; אסור שאנחנו נהיה נאצים. לעגו לכל מי שערער על תפיסה זו, וראו בו אדם פרימיטיבי. כל אלה, עיוורו לחלוטין (ועדיין מעוורים) את המלחמה בנאצים האמתיים.

ו. מה עושים?

ראשית, מבינים שיש בעיות, ומציפים אותן. במשך שנים הצפתי את הבעיות הנ״ל במגזר הדתי לאומי, וגם שם, רבנים סירבו להקשיב ונזפו בי. הסבירו לי שמעט מן האור, מגרש הרבה מן החושך, ושהצדיקים הטהורים – אינם קובלים. הסבירו לי שהעיסוק בטוב יגרש את הבעיות שאני טוען שקיימות. הערצת הדרגות סימאה עיני רבים. הקונספציה שכנה גם במגזר הדתי לאומי, שיש לו נוכחות גדולה בצה״ל, אך לא קבל נגד הפרוגרס. חלקו הגדול אפילו לא ידע לזהות מהי הבעיה.

זו אחת הסיבות לקיום ׳סוללים דרך׳: לסייע להבדיל בין טוב לרע, ולדעת שלבקר את הרע, זו אינה שנאת חינם, אלא להיפך, אהבה גדולה לצה״ל, שנחטף על ידי קבוצות כוח ששיבשו מוחות של אנשים יקרים וחשובים.

כיום, הולך הציבור ומתבגר. אנשים רבים יותר מוכנים להקשיב. יש גם מילואימניקים וקצינים שמקימים יוזמות, ועורכים תחקירים ברשתות.

כיום, רואים הכל ומבינים, שישנן בעיות שצריך לתקן. דווקא בגלל אהבתנו לצה״ל, עלינו לפעול על מנת לסלק מאתנו את מי שמטמיע בו את הפרוגרס, לטובת עם ישראל כולו.

בעזרת ה'.

--- title: זכויותיו של הדור הזה author: עזרא הימן date: 2024-08-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/691 --- # זכויותיו של הדור הזה

הביקורת שנכתבת כאן ומקומות אחרים על תהליכים של אובדן זהות בכל מיני מערכות עשויה להטעות כאילו שיש לנו דור במצב ירוד מאוד.

אך כנראה שממש להיפך.

כי חובה להבין את ההקשר.

התרגלנו משך שנים רבות מידי לתפיסת עולם והנהגה המנתקת את הציונות מתורת ישראל, ואז מנתקת את המדינה מערכי הציונות.

אך מתחת לזה, קרו תהליכים, ובשלו התנאים, שיקום דור שרוצה ויכול להתחיל לחבר הכל חזרה.

ככל שהמערכת הקיימת מנתקת ומפרקת יותר, הרצון והיכולת לחבר הכל חזרה גדל יותר!

חלק מהסימנים לכך ראינו ביחידות השדה במלחמה הנוכחית.

את הביקורת שנשמעת כאן ובעוד מקומות על המערכת הקיימת צריך לראות בהקשר הזה.

זה כמו עובר שבועט מתוך הרחם כדי לצאת לאויר העולם.

סר חינם של צורות החשיבה ודפוסי החיים שהנהיגו אותנו עד כה, והחסרונות שהיו תמיד טמונים בהם מתגלים במלוא עוצמתם.

דור הולך ודור בא, אבל באמת דור בא לפני שדור הולך. דור עם פוטנציאל גדול יותר שבשל לבוא מבליט את החסרון של הדור שהולך.

כשמציאות חדשה נולדת, הרבה דברים מתקלפים וקלקולים מוצפים.

אך הגוף מבריא את עצמו, ובעז"ה ככל שניערך לזה יותר טוב, הלידה תהיה קלה יותר

הביקורת עוסקת בקליפה, שלפעמים קשה מאוד לקלף,

אך מתחתיה יש דור עם פוטנציאל אין קץ של בריאות טבעית, אנושית ויהודית, נפשית ורוחנית.

ארץ ישראל מגדלת ומצמיחה פירות אנושיים טובים מאוד, שמקיצים בזמן בשלותם.

זה העומק של מה שמתרחש כאן. זה עומק הטוב שמוליד גם את הביקורת, התעוררות גדולה שמצביעה על שינוי מגמה.

גם התגובות הקיצוניות של ארגוני המחאה נובעות להבנתי מאינטואיציה עמוקה שמשהו מהותי משתנה ועומד להשתנות, והם מנסים לאחוז בקרנות המזבח.

לסיכום, כשמציאות חדשה נולדת, הרבה דברים מתקלפים וקלקולים מוצפים.

אך הגוף מבריא את עצמו, ובעז"ה ככל שניערך לזה יותר טוב, הלידה תהיה קלה יותר.

שבוע טוב.

--- title: בין ׳יפי הבלורית והתואר’ ל׳כובשים אלימים׳, משרתי ממשלה משיחית author: אודי בן חמו date: 2024-08-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/692 --- # בין ׳יפי הבלורית והתואר’ ל׳כובשים אלימים׳, משרתי ממשלה משיחית

נקדים ונאמר, המוקד בדברים אינו בגולדפוס המפקד, אלא בדפוס ההתנהלות הכללי של המערכות.

לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

יודגש, מערכת בריאה צריכה להחיל טיפוסים שונים ומגוונים, דעות שונות ו׳פס רחב׳ של תפיסות עולם אבל רק בתוך גבולות הגזרה של מטרות הארגון: ניצחון והכרעת האויב.

אבל זה כאמור במערכת בריאה.

אז במה ׳זכה׳ תא״ל גולדפוס, שכך מפרגנים לו דמויות שניתן בהחלט לסווגם, כרחוקים מהקונצנזוס הלאומי? (יש כמובן גם דתיים השותפים לחיבוק הזה).

מה ההבדל למשל בינו לתא״ל אחר כמו ברק חירם למשל? או תא״ל איציק כהן?

האם יש פה מקריות או שמא משהו עמוק יותר?

בואו נצא למסע קצר, הרבה ממנו בזכות ספרה של נוה דרומי ’פרחים בקנה׳:

קציני צה״ל הפכו מ ׳יפי הבלורית והתואר׳, לכובשים אלימים המשרתים ממשלה ימנית

א. לאחר המהפך השלטוני (והחברתי במידה רבה) ב1977 החל תהליך ארוך ושיטתי של כרסום צה״ל כמוסד ממלכתי, כמעט מקודש.

כך לאט לאט, (ובשנה האחרונה, ׳בזכות׳ ״אחים לנשק״, מהר מאוד) הפך צה״ל ממוסד שאסור לפגוע ו׳להשתמש׳ בו, לשק חבטות.

קציני צה״ל הפכו מ ׳יפי הבלורית והתואר׳, לכובשים אלימים המשרתים ממשלה ימנית.

אנחנו מכירים את זה כבר.

מדובר בממלכתיות אלסטית, מאוד גמישה, פלסטלינה כזאת. ׳ממלכתיות על תנאי׳.

(כשהממשלה ימנית למשל, אז משטרת ישראל תכונה: ’משטרת בן גביר׳. היא כבר לא משטרת ישראל. וכך לגבי מערכות נוספות).

ב. אנקדוטה ראשונה:

״תגידו בפירוש שאינכם רוצים שביום העצמאות השלושים יקבל בגין את המצעד. זה אשר כואב לכם. כל היתר תירוצים וקישוטים".

כך אמר מנחם סבידור מתנועת 'חרות' כאשר ביקשו לבטל את המצעד הצבאי בתירוץ עלוב של בעיות תקציביות.

אנקדוטה שנייה:

לאחר תהליכי ׳מיקור החוץ׳ של הטמעת הערכים בצה״ל, כדי שלא תבוצע ׳הדתה׳ חס ושלום, החל להשתלב ׳מכון הרטמן׳ הפלורליסטי כספק שירות.

אחד מאישיו הבולטים של המכון היה אל"מ במיל' יעקב קסטל שהיה בעברו ראש מחלקת חינוך בצה"ל ולאחר מכן הוביל את הפעילות החינוכית למפקדי צה"ל במכון.

מעבר חלק וטבעי, מחיל חינוך ישירות ל׳מכון הרטמן׳.

(אגב, שמעתם פעם על בכיר שעבר מחיל חינוך, לחינוך והדרכה במכינה בעלי למשל ? מעניין למה..).

כשנשאל קסטל ב2012 מדוע הקורס שהוא מוביל נוקט בגישה פלורליסטית, אף שהיא שנויה במחלוקת בחברה הישראלית, ענה: "צריך להסתכל על הדברים בצורה רחבה. אנחנו בעיצומו של מאבק קשה מאוד על נפשה של החברה הישראלית.. הצבא הוא זירה משמעותית ביותר במאבק הזה".

תקראו בשנית. אח״כ בשלישית.

ג. קסטל, גולן, עמירם לוין, שקמה ברסלר ושות׳, מבינים היטב שצה״ל הוא אחד הסמלים הגדולים המעצבים תודעה ומשפיעים על ההתנהלות במדינת ישראל. וככזה אי אפשר ׳לוותר׳ עליו בקלות.

מדובר ב׳מוצב קדמי׳ חיוני, עליו יש להילחם, שאסור שיפול לידיים ׳הלא נכונות׳, של אנשים משיחיים, ‘חרד״לים׳, בעלי תודעה לאומית, כמו שרבים מהעם ישראל תופסים.

ברסלר ושות׳ מזהים פשוט בחושיהם החדים ואולי אף מקרוב, במי הם צריכים לתמוך וממי להתנער. מי ישמר את שליטת ההגמוניה ומי יהיה נאמן לריבון, הלא הוא עם ישראל, המסורתי ברובו, המיוצג ע״י נבחריו.

ד. הדברים פה מצריכים בגרות ותפיסת שני קצוות. מצד אחד עלינו להודות ולהוקיר מפקדים מסורים וגיבורים, וודאי בעת מלחמה, אך מצד שני ׳לזהות את התהליכים׳, כלשונו של יאיר גולן, שכבר מזמן לא סמויים, המתרחשים בצה״ל ובחברה כולה.

זכויותיו של תא״ל גולדפוס כמפקד, (יחד עם מפקדים נוספים), יישמרו לעד בספר דברי הימים של עם ישראל, אך לצד זאת, חדי האוזן ישימו לב בפשטות לדברים אותם הוא מייצג שגם הם ייצרבו היטב בתודעה.

נדגיש רק מוטיב מרכזי אחד במסריו, אותו מחבק מאוד השמאל הרדיקלי. השיח על ׳הערכים הנכונים׳. תסתכלו שוב על מה שכתבו ׳שלום עכשיו׳ שכל הרחבה עליו מיותרת.

בהכללה, מדובר בתפיסה ערכית שאינה מבחינה בשוני המהותי ביננו לבין אויבנו. ׳שרק לא נהיה כמוהם׳ או ׳לנצח ולהישאר בני אדם׳ וכד׳.

תחזיקו חזק. צר לי להפתיע אתכם. הדבר המדהים שקרה כאן, הוא שאם אתם בעד לאומיות, כפי שראו אותה אפילו ראשי מפא״י, עד לא מזמן, אתם נקראים חרדלי״ם

ה. המאבק המרכזי כיום הוא מאבק על זהותה ודמותה של המדינה. ונגזרת אחת מכך, היא האופן בו צה״ל ייראה. לאור זאת מפקדים מסוג מסויים יקבלו חיזוק וגיבוי ואילו אחרים התעלמות ואף הדחה משפילה.

ד״ש חמה מעופר וינטר.

ו. תחזיקו חזק. צר לי להפתיע אתכם. הדבר המדהים שקרה כאן, הוא שאם אתם בעד לאומיות, כפי שראו אותה אפילו ראשי מפא״י, עד לא מזמן, אתם נקראים חרדלי״ם.

אכלתם אותה.

בכך ׳מואשם׳ תא״ל ברק חירם למשל, שלעולם לא גדל כ׳דוס׳ בשום צורה, אבל מסריו הם לאומיים ופשוטים. (אם זה נשמע לכם מוגזם, תקראו את המאמר המצורף בנושא).

תודו שזה משעשע.

ז. טיפ קטן לסיום.

לעיתים כשאתם לא כל כך מצליחים להבין מה קורה פה. כדאי לבדוק פשוט מה אומרים ברי הפלוגתא החריפים שלכם.

ואחרי שהבנתם מה הם אומרים.

תבחרו פשוט הפוך כעמדת מוצא.

אח״כ תנסו להבין מדוע, בנחת, בהערכה ובניתוח קר ועדין. זהו צורך השעה.

שבת שלום !

--- title: המרכז הקיצוני author: אריאל אוסטרבך date: 2024-08-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/693 --- # המרכז הקיצוני
  1. נתחיל במובן מאליו. מי קובע מהו קיצון? ברגע שנגדיר שהקיצונים הם הבעיה, כל מה שצריך לעשות כדי לשלול אדם או דעה הוא להגדיר אותם כקיצוניים. אין צורך בקיום דיון ענייני, מספיק למקם את עצמך בין שתי דעות מנוגדות.
  1. אנשים אוהבים להיות באמצע. טריק שיווקי בסיסי למכירת מוצר – הוא להציב מוצר דומה יקר ממנו. כך האדם מרגיש שהוא לא הגזים. זה טוב ויפה בדברים שאינם קריטיים לחיים. השיטה הזו יכולה להיות לא רעה בבחירת מנה במסעדה, מוצרי חשמל ואפילו רכב. כשמנסים להתוות על פיה מדיניות, כמו בהסכמי אוסלו, בהם טרוריסטים "מתונים יותר" קיבלו לגיטימציה, שטח ונשק, התוצאות עלולות להיות הרסניות.
  1. אגב, מי לא זוכה לתיוג קיצוני? הפצ"רית שבאדיקות דתית חוקרת את חיילי צה"ל, השופט יצחק עמית שאמר שחג פסח הוא דיאטת מצות, השופט עוזי פוגלמן שכינה את דבריה של איריס ברנשטיין 'לא קונבנציונליים', וגיא פלג שהביא סרטון שמכפיש את צה"ל בעולם, למרות שנראה שהוא ערוך ובנוי טלאי על טלאי. האם כל אלו הם לא חלק מהקיצון שמטלטל את הספינה, או שזו דעה לגיטימית מתונה?

שיח הסימטריה, וחוסר היכולת להבדיל בין טוב לרע, מובילים להתוויית מדיניות מסוכנת והזויה כאחד

  1. למרבה הצער והאבסורד, שיח "הקיצוניים משני הצדדים" לא נגמר בתוך החברה הישראלית, אלא ממשיך לגודל הזוועה בסימטריה בין רוצחי החמאס מול מיישבי הארץ. הטוב הקיצוני מול הרע הקיצוני. "הוא חיפש דרכים של פשרה" כתב שלומי אלדר על אסמעיל הנייה ימ"ש, "אבל בסוף נלכד על ידי הקיצונים"! מי שמתייחס לאויב כ"מתון" רק כי הוא אולי פחות רוצח מחברו, הוא מבולבל מוסרית בלשון המעטה.
  1. שיח הסימטריה, וחוסר היכולת להבדיל בין טוב לרע, מובילים להתוויית מדיניות מסוכנת והזויה כאחד. למשל, רדיפת לוחמנו נובעת משיח סימטרי צורני של מוסר וכללי הפעלת כח, בלי זיקה לשאלה הקריטית על מה ולשם מה כל אחד נלחם. ממילא רק מערכת התביעה הצבאית מצילה אותנו מלהיות 'לא יותר טובים מהם'.
  1. הלאה. כשמודדים לפי קיצוניות צורנית על סקאלה סימטרית, מאבדים את הקשר עם טוב והרע, עם האמת והשקר. ניקח לדוגמה אדם ישר בצורה קיצונית, מול אדם מושחת בצורה קיצונית. שניהם קיצונים. אך את הראשון נעריך, נעודד ונציב כמודל, ואילו את השני צריך להפוך למשל ולשנינה, לא בגלל שהוא קיצוני – אלא בגלל שהוא עושה מעשים רעים!
  1. כהמשך לזה, אחרי מלחמות העולם, המסקנה של העולם המערבי הייתה שכל אידאולוגיה מסוכנת וקיצונית, ולכן עדיף עולם שאין בו שום ערך מוחלט. דמיינו עולם שבו אין גן עדן ואין גיהנום, אין דבר שראוי למות בשבילו כתב ג'ון לנון בשיר Imagine. כל אידאולוגיה מאיימת על האוטופיה הזו, ולכן היא מיד מקוטלגת כקיצונית. לא משנה הצדק, ולא משנה האמת, העיקר שהקפה בחלב סויה יוגש בטמפרטורה הנכונה.
  1. בעולם כזה, כל עמידה על אמת – נתפסת מיד כקיצוניות מסוכנת, והמתינות היא העדר אידיאולוגיה, אלא רק אינטרסים כלכליים משותפים, וכפי שכתב העיתונאי האמריקאי תומס פרידמן: "בשתי מדינות שבשתיהן יש סניף של מקדונלד'ס מעולם לא נלחמו זו בזו". ברוסיה ואוקראינה יש מקדונלדס?

אל מול שיח הסימטריה צריך לקום שיח של אמת ושל אחריות

  1. במקום שיש אמת, הדברים לא נמדדים לפי "קיצוניות" על סקאלה כמותית סימטרית אלא לפי עולם ערכים של טוב ורע. העולם סביבנו שעדיין חפץ חיים נושא כרגע עיניים למדינת ישראל בשאלה האם הטוב ינצח את הרע, ולא האם המתונים יצליחו לאחוז בקונספציה ולהישאר מתונים מול ה'מלחמות של המבוגרים', כפי שכינה זאת יאיר לפיד.
  1. יש לנו ציפייה ממי שרוצה להוביל מדיניות, שתהיה לו דעה. עמדה שהיא נגזרת של מה אומרים מימיני ומשמאלי, היא עמדה חסרת עצמיות, ולא נאמנת לשום היגיון פנימי מלבד "מה מיקומי בסקאלה" (עם הטיה ברורה לשמאל).
  1. אל מול שיח הסימטריה צריך לקום שיח של אמת ושל אחריות. אנחנו לא בודקים מה נמצא בקצה הסקאלה, אלא מה צודק ומה לא צודק. מה טוב ומה רע. בנוסף, מה חוללה כל תפיסת עולם. האם היא הביאה ברכה וטוב? או חורבן ומוות?
  2. לסיכום, חלק מהחירות התודעתית היא להתמודד באומץ עם דעות ועם רעיונות. "יכול נוכל לה"!
--- title: נחמת תשעה באב author: בן יעקב סבו date: 2024-08-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/694 --- # נחמת תשעה באב

זו שעה לחיזוק ׳בדק הבית׳. חיזוק הראשונות.

א. צום י"ז בתמוז נקשר אצלנו בעיקר לנפילות ביחס לקודש.

עבודה לעגל ושבירת לוחות הברית, ביטול קרבן התמיד, נשרפה התורה, הובקעה העיר, הועמד צלם בהיכל. לעומתו תשעה באב נקשר יותר לנפילות ביחס להופעת נצח ישראל בארצו.

חטא המרגלים, חורבן בתי המקדש – שהם עדיין שיא הריבונות למרות שהקורבן עצמו כבר בוטל, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.

בהמשך ההיסטוריה גירושי ספרד, אנגליה, צרפת ופורטוגל, באותו תאריך בהפרשי מאות שנים.

בט' באב התקבל האישור על 'הפיתרון הסופי' באירופה, ולהבדיל, גם הגירוש מגוש קטיף, שבישיבה של הרגע האחרון נדחה ביום, כדי לטשטש סמליות. כל המקרים קשורים ליכולת של נצח ישראל לאחוז בארצו.

השאלה הגדולה כיום עוסקת בריבונות.

כיום אנחנו מבררים תשובות לשאלות יסוד בריבונות: 'מי אמור להחליט מהו החוק ומהו פירושו?' העם צריך לומר את דברו בגאון.

'מי אמור להחליט איך מנצחים במלחמות?' העם צריך לומר את דברו בגאון.

'ומי אמור להחליט לאלו מגמות יהיו נשואות פנינו?' העם צריך לומר את דברו בגאון.

כרגע אנחנו בחוסר, הנחמה היא שפעם לא ידענו אפילו שאלו הבעיות.

על הכף עומדת הריבונות של עם ישראל, לא פחות.

בט' באב התקבל האישור על 'הפיתרון הסופי' באירופה, ולהבדיל, גם הגירוש מגוש קטיף, שבישיבה של הרגע האחרון נדחה ביום, כדי לטשטש סמליות. כל המקרים קשורים ליכולת של נצח ישראל לאחוז בארצו

ב. מהי ירושלים? מי שלא יודע לענות על השאלה הזאת ברוממות, בסוף לא יודע לענות על שאלות פשוטות יותר כמו: מה אנחנו עושים פה? למה לנצח? איך מנצחים (או אפילו רק מתגוננים) מאויב איסלמי? כל אלו ועוד עומדים על ירושלים. האיסלאם מבין את זה.

בהפוך על הפוך כך גם חלקים מתוכנו שלא זכו להיפגש עם ירושלים במובנה העמוק.

ולכן ינסו לקדם דמויות מנוכרות לירושלים במקום מחוברות אליה.

לכן וינטר מאיים כל כך, ואת גבורת מאיר הר-ציון מפני האויב החליף מזמן נרטיב גבורת המשפטנים.

ג. עם ישראל חי! ט' באב יהיה לעתיד לבוא חג. איזה חג? של נצח ישראל, כמו שם ספרו של המהר"ל על תשעה באב. זה נשמע מופרך היום, אבל עוד נשב סביב שולחן סדר תשעה באב ונספר על ההתרסקויות האינסופיות של אלו שמנסים להתנגד לנו ועל התחזקויותינו מכל ניסיון כזה.

אנו רואים את עם ישראל בכמויות שלא נראו בעבר, גודשים את הכותל המערבי, צמים, מתפללים, מתחברים חזרה לשורש.

מתהווה פה קונצרט שלם של גוונים שונים של המוני יהודים שכולם מחוברים למסורת שלהם, שכולם גאים בזהות שלהם, שכולם נושאים בשמחה עצומה את נצח ישראל על כתפיהם, ואז מגלים בכלל ש"הארון נושא את נושאיו", ונצח ישראל הוא זה שמעניק להם כוחות על-אנושיים.

ראוי 'לשכנע את המשוכנעים', לחזק את העם שכבוד ישראל חשוב לו, כי הקומה הבאה של עם ישראל נצרכת כמו אוויר לנשימה, וצריך לתת לקומה הזאת שפה גדולה.

שפה והמשגה שיודעת לעמוד איתן מול רוחות השעה הרעות המנסות להילחם בנצח ישראל, אלו שבשם השנאה ליהדות מעדיפים לקחת את הצד של שורפי התינוקות.

המשימה של הדור היא לא לשכנע, אלא להיבנות כדי להיות מסוגלים לעמוד איתן. באומץ, בגבורה, מתוך דעת. אין הדבר תלוי אלא בנו.

מסופר בשעת שריפת המקדש מצאו את כרובי הזהב מעורים זה בזה. לפעמים רגעי משבר משלבים אש של אהבה גדולה

עכשיו זו בעיקר שעה להפנים בתוכנו איזה דבר גדול ועצום זה לבנות חורבה מחורבות ירושלים, הפנמה שתמלא אותנו כוחות של גבורה ואומץ, להמשיך את עשייתינו.

בע"ה בבניין ירושלים ננוחם, ירושלים של מטה ושל מעלה, ירושלים המחברת קודש וחול שתהיה בית לשיבת השכינה לציון.

מסופר בשעת שריפת המקדש מצאו את כרובי הזהב מעורים זה בזה. לפעמים רגעי משבר משלבים אש של אהבה גדולה.

בע"ה יחד נזכה ולו במעט לסלול את הדרך העולה ירושלימה.

--- title: אהבת חינם ושנאת חינם author: איתי אסמן date: 2024-08-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/695 --- # אהבת חינם ושנאת חינם

את הדברים כאן אני כותב גם לחילונים ולחרדים, אבל בעיקר למגזר שמשתמש בהם הכי הרבה ומנתח על פי הם כל סוגיה, אישית ופוליטית.

המושגים האלו טבועים עמוק בציבור הדתי-לאומי.

אין דבר שהציבור הדתי יותר סולד ממנו מאשר שנאת חינם, ואין דבר שהוא יותר כוסף אליו מאשר אהבת חינם.

ומשום כך, חשוב לדעת שהם טעונים לימוד עמוק, כמו שהרב קוק זצ״ל כתב בעצמו.

לא ניכנס כאן בקבוצה לבירורים רוחניים, זהו תפקידו של בית המדרש ושל גדולי ישראל. אבל אחדד כאן בירור שלדעתי חשוב.

1.ראשית, עימות ענייני הוא לא שנאה. יש דתיים שחושבים שאם הם נקלעים לעימות הם מיד חייבים לוותר, כי אחרת יהיה ריב ושנאה. זה לא נכון.

אפשר להתווכח בלי לשנוא. הוויתור לפעמים מביא לשנאה הרבה יותר גדולה, של אדם שמשתיק את הצרכים והרצונות שלו. השלום יכול לבוא רק כאשר שני הצדדים מבטאים את הרצונות האמיתיים שלהם ולא מטשטשים אותם.

הביטוי 'שנאת חינם' הפך למשהו זול המושלך על כל אירוע

2.הציבור הדתי-לאומי חש אשמה תמידית. חזרתי בתשובה אחרי רצח רבין, ולפני הגירוש הנורא מגוש קטיף. המפגשים של הציבור הדתי סביב רצח רבין צרמו לי מאוד, הרגשתי שהם כל הזמן מתנצלים שהם לא רצחו אותו, שהם לא גרמו לרצח שלו.

לפעמים הציבור היקר הזה הוא כמו העובדת הסוציאלית עם הלב הטוב, שתמיד מאשימה את עצמה בכל מה שקורה. מהיכרות קרובה עם המגזר הזה, הוא לא אחראי על שנאת החינם במדינה, באחריות. יגאל עמיר רצח את רבין.

ולא החקיקה סביב הרפורמה המשפטית גרמה לכאוס ברחובות, מי שבוחר באלימות, צריך להתמודד עם זה.האשה המוכה לא צריכה לחשוב שהיא אשמה שהיא חוטפת מכות, לפעמים הבעיה היא בבעל.

3.״איך לא מגיעים לשנאה סביב כל מה שקורה במדינה?״. שואלים אותי מידי פעם בפרטי. וגם שואלים אותי אם הדברים שאנחנו כותבים בקבוצה לא מביאים לשנאת חינם.

ראשית, הביטוי 'שנאת חינם' הפך למשהו זול המושלך על כל אירוע.

צריך להבין, בשנאת החינם בבית שני, הרגו אחד את השני, היו מוכנים לרצוח ולשפוך דם. בעבר היה אפשר להרוג מי שהיה עליו דין של צדוקי, ולכן כל אחד קרא ליריב שלו בכינוי שהתיר את דמו (כמבואר בהקדמת הנצ"יב לספר בראשית, ובהרחבה בפרשת האזינו) אין לנו (!) היום שנאת חינם כזו. נקודה.

יש ׳אבק׳ של שנאת חינם ויש מה לתקן, אבל אין ביטויים על מחנות שלמים שאומרים שצריך לרצוח אותם חלילה! למדנו והתקדמנו.

שנית, מאחר והייתי חילוני ושמאלני, אני מדבר אל אחיי בגובה העיניים.

מדוע כשדתי מוכיח דתי בשפה קשה לא מאשימים אותו בשנאת חינם, וכשדתי מוכיח איש שמאל בשפה קשה הוא פתאום מואשם בשנאת חינם? צריך להיזהר מביקורת כאילו כל מי שמדבר בתקיפות נגוע בשנאת חינם. החילונים השמאלניים הם אחיי ודווקא בגלל זה אני מדבר אליהם בישירות ובחריפות כשנדרש.

בעומק העניין לפעמים דווקא בעלי הסגנון העדין, לא מרגישים מספיק אחים ומשליכים זאת על אחרים. אין צורך.

שלישית, יש אנשים שבטעות מפרשנים דיבור תקיף כשנאה, זו טעות גדולה מאוד, יש אנשים שמדברים בתקיפות אך עם דופק נמוך, וברוגע גמור.

הלב הוא המבחן ליחס הנפשי לא חריפות הדברים. כמו אב כלפי בנו.

הנסיון ליחס את המונח הקשה "שנאה" בכל ויכוח זה דבר שכדאי להיגמל ממנו. יכולה להיות גם שנאה למי שמדבר בסגנון יפה.

שנאה ניכרת בעיקר במעשים ולא בסגנון דיבור.

חשוב לדעת שברוב עם ישראל יש אהבת חינם (בניגוד למה שמציירים בתקשורת) ואנחנו לא על סף חורבן שלישי

4.בית המקדש לא נחרב רק בגלל שנאת חינם, הוא נחרב גם בגלל חילול שבת ושלא הוכיחו זה את זה ובגלל עוד סיבות.

הביטוי שנאת חינם, כולל את כל הסיבות האלו יחד. שכחת הקודש שקיים בתוך העם שלנו.

צריך לאהוב לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה, ואהבת הנשמה כוללת בתוכה שנאת המעשים הרעים.

אפשר וצריך לאהוב יהודי ולשנוא את מעשיו הרעים. (כמו האדם כלפי עצמו).

אסור לאהוב מעשים רעים בטענה 'כדי שלא נכשל בשנאת חינם', כי אהבת המעשים הרעים היא עצמה שנאת הנשמה.

לסיום, יש לי חבר ילדות שהתחתן בחתונה רפורמית, בחרתי לא ללכת לחתונה שלו.

מאז הוא עבר לארה"ב והפך למרצה חשוב באוניברסיטה יוקרתית.

לפני מספר שנים הוא הגיע לבקר את הוריו בארץ, הרים אליי טלפון וביקש להפגש. נענתי בשמחה כמובן.

בפגישה הוא אמר לי שהוא ממש כעס עליי שלא הגעתי לחתונה שלו ושעד היום הוא לא מצליח לסלוח לי.

אמרתי לו שאני מצטער שהוא סחב את זה כל כך הרבה שנים ושמח שעכשיו הוא משתף אותי.

הסברתי לו שהייתי בתחילת תהליך התשובה ושכאבה לי מאוד הבחירה שלו להתחתן כך.

אמרתי לו שגם היום לא הייתי הולך לחתונה כזו, אבל כן הייתי צריך לשבת איתו ולהסביר לו (מה שעשיתי יותר מאוחר עם קרובי משפחה שלי בסוגיות דומות).

הדברים התיישבו על ליבו והוא סלח לי. נפרדנו בחיבוק כן בין אחים.

לא תמיד המציאות נגמרת כך בסוף טוב, אבל חשוב להחזיק את החשבון של האמת והשלום, ולא לוותר על ערך אחד בשביל השני.

ביהדות יש חסד, גבורה ותפארת. לא רק חסד ולא רק גבורה.

המציאות מורכבת ומלאה ניגודים, וזכינו לחיות בדור גדול מאוד, עם משימות חשובות מאוד, עלינו להתחזק באהבת ישראל, באהבת כל ישראל, האהבה הזו גורמת לנו להגן על האנשים שנפגעים ממעשים רעים ועל מדינתנו האהובה, ולדעת שיש גם דרכי תשובה למי שעושה מעשים רעים.

חשוב לדעת שברוב עם ישראל יש אהבת חינם (בניגוד למה שמציירים בתקשורת) ואנחנו לא על סף חורבן שלישי.

שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

--- title: על סמלים, תרבות, מלחמה ותמימות author: אודי בן חמו date: 2024-08-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/696 --- # על סמלים, תרבות, מלחמה ותמימות

א. היוזמה ביחס לחולצה הצהובה בתחילת שנת הלימודים, מצטרפת כמובן למאבק הגדול על משמעותה ותפיסתה של המלחמה בה אנו מצויים.

האם אנו מתמקדים במלחמה לאומית, כללית וציבורית או מלחמה על הפרטים בלבד האם אנו רואים לטווח רחוק או משועבדים לטווח הקצר? האם השכל מוביל אותנו או רגש באינפלציה? ועוד.

שתי תפיסות מנוגדות יש פה:

בצד אחד תפיסה הרואה את המדינה, וממילא את המלחמה, כאוסף של אטומים בודדים, כחברה הצריכה לתת שירותים לפרטים בלבד, משל מדובר בסלקום.

ובצד שני תפיסה הרואה בלאום מרכיב זהות משמעותי, בעל חשיבות עליונה. לאום המעניק משמעות לפרטים, לא הדורס אותם חס ושלום.

ב. החולצה הצהובה היא המשך ישיר של הסרט הצהוב וברור גם שאינה תמימה.

במקור היא ביטאה סולידריות עם לוחמים ולאט לאט נכבשה לקידום מטרות אחרות.

זה לא אומר כמובן שאין אנשים טובים שתומכים בכך, אך בד״כ הדבר נובע מתמימות, לא מהעמקה יתרה.

(הכלל אומר, שיש בדרך כלל הרבה יותר אנשים בחלם, מאשר בסדום).

ובכל אופן, ראשי היוזמה הזו הם אנשים חכמים ומתוחכמים וודאי שאינם תמימים.

תנו להם את הקרדיט המגיע להם. יש להם רקורד עשיר.

האם אנו מתמקדים במלחמה לאומית, כללית וציבורית או מלחמה על הפרטים בלבד האם אנו רואים לטווח רחוק או משועבדים לטווח הקצר? האם השכל מוביל אותנו או רגש באינפלציה?

ג. על סמלים – א׳

סמל מבטא עולם רעיוני שלם המסתתר מאחוריו. דמיינו כיצד יהודים במשך מאות שנות היסטוריה ועד היום התייחסו לצלב, למשל. למה להתרגש? זה בסך הכל סמל.

סמל הוא לא ׳סתם דבר שיצא במקרה׳, אלא מאחוריו מסתתר עולם שלם. והעולם הזה הוא לגמרי סמוי מן העין.

אין הרי הדרכה המצורפת לסמל.

תשאלו כל סטודנט בשנה ראשונה בלימודי אמנות.

הסמל פועל על הרגש והוא לוכד את הנפש. באופן יעיל מאוד.

לדוגמא:

פיקאסו שהיה קומוניסט כתב כך:

״מה הוא אמן לדעתכם? רפה שכל שיש לו עיניים בלבד אם הוא צייר, או אזניים אם הוא מוסיקאי? להיפך. הוא בה בעת ישות פוליטית..

״ציור לא נעשה כדי לקשט דירות. זה כלי מלחמה, להתקפה והגנה נגד האויב״.

במילים אחרות, הצייר מביע רעיונות בצורה גרפית. אם הם רעיונות טובים, נהדר. ואם לא, פחות.

אך בכל מקרה אין לזלזל בכוחם של סמלים ולהתייחס אליהם בשטחיות.

על סמלים – ב׳

דמיינו כיצד יושפע המרחב הציבורי כאשר כל הסמלים בו יבטאו פרטיות, רגשנות, הפרטה של המדינה ויחס מנוכר ללאום, לצבא, לגבורה ולמבט כללי על חיינו.

איזו השפעה דרמטית לאורך זמן תהיה לאור מציאות שבה אנו מנסים לעסוק בסוגיות רציניות בשכל קר ומחושב, אך בפועל הנפש שלנו כלואה בעולם הפוך לגמרי.

ודמיינו בהקשר הספציפי איזו השפעה תהיה לכך על נוער וילדים ׳שבסך הכל׳ ילבשו חולצה צהובה ב-1/9 כשעולם הרגש שלהם לעומת השכל חזק יותר ואינו מאוזן.

ד. כשנכנס סמל או ביטוי חדש לחיינו כדאי לחקור קצת על משמעותו. זה נכון כמובן גם לסרט הצהוב ואני מזמין אתכם לעשות זאת לבדכם.

אך השאלה המשמעותית יותר היא מה עולה לכם בראש ובנפש, כשאתם רואים היום את הסרט הצהוב הזה.

האם זה מעורר בכם גבורה? נחישות? רצון להשמיד את האויב? מסירות לעם ישראל? או שמא נהייה רגשנית אחר פרטים בודדים, אהובים ויקרים במציאות נוראית?

מה קופץ לכם מיד לראש? ניצחון או ׳עסקה עכשיו׳?

זו השאלה הגדולה והמרכזית.

ה. ונקודה נוספת, בלי יותר מדי פלסף. צד אחד מעוניין שנעסוק בחטופים אך ורק במסגרת הרעיונית הפרטית בלבד אותה הוא מקדם בממון רב.

ואם לא כך, מדובר בלא פחות מ׳שנאה כלפי החטופים׳, כך הם מדברים.

זה הסמל היחיד ואין בלתו.

סליחה, אבל אדם חירותי אמור להתנער מהמצב הזה. זוהי כפייה מתוחכמת.

צד אחד לא מקבל את המחלוקת על הדרך לשחרר את החטופים היקרים. מבחינתו אין דרך אחרת. רק דרך ׳עסקה עכשיו ובכל מחיר׳.

ולכן אימוץ החולצה הצהובה או הסרט הצהוב דומים יותר לקולר מאשר כל דבר אחר.

אנו במלחמה. ישנו דגל וסמל ראוי אחד בלבד: דגל ישראל !

ו. נקודה לסיום למיטיבי לכת.

יש פה הרבה מעבר למבט פרטי בלבד.

הרי מה עם תושבי העוטף? מה עם הלוחמים? הפצועים? תושבי הצפון המפונים מביתם? להם אין פה? הם שקופים?

מדובר בשימוש הכי ציני שאפשר לתאר, בסוגיה רגישה ועדינה, לקדם כאוס ולהפיל ממשלה.

מי שבעד הפרטים, צריך להיות בעד כל הפרטים.

אף אחד לא יטיף לציבור הלאומי על דאגה לפרטים.

בתי העלמין במלחמה הזאת יעידו יותר מכל. הם מלאים בפרטים המחזיקים תפיסה לאומית אחראית.

נתפלל לניצחון במלחמה והבסת האויב ועל ידי כך להחזרת החטופים בריאים ושלמים בע״ה.

אנו במלחמה. ישנו דגל וסמל ראוי אחד בלבד: דגל ישראל !

--- title: פורום הגבורה author: איתי אסמן date: 2024-08-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/697 --- # פורום הגבורה

'פורום הגבורה' הוא התאגדות משפחות ששכלו את יקיריהן במלחמת ׳חרבות ברזל׳, ופועלות לקדם את ערך הניצחון.

כשהורים מאבדים את היקר להם, טבעי הוא להישאב ולהתכנס סביב האבל הפרטי.

כך דרכו של עולם.

ב'פורום הגבורה' משפחות אצילות רוח, עם חיבור גדול לעם ישראל, בחרו לקחת את האבל הפרטי לקידום ניצחון צה"ל ומדינת ישראל, ולא להיכנע לאויב.

תעצומות הנפש של האנשים הגדולים האלו, זה דבר שקשה לתאר ולדמיין.

ב'סוללים דרך' אנו עוסקים בעיקר בתודעה. עולם הרעיונות הוא הדבר הכי מעשי שיש פה. לטווח הארוך בוודאי.

ב'פורום הגבורה' משפחות אצילות רוח, עם חיבור גדול לעם ישראל, בחרו לקחת את האבל הפרטי לקידום ניצחון צה"ל ומדינת ישראל, ולא להיכנע לאויב

'פורום הגבורה' הוא ארגון החברה האזרחית החשוב ביותר העוסק בתודעה במלחמה הזו.

(יחד עם 'פורום תקווה' להם נקדיש מאמר נפרד).

בעסקת שליט, משפחה אחת בלבד מגובה בתקשורת מגויסת, ביחסי ציבור מתוחכמים והון אדיר, הובילה קמפיין שלם כדי להחזיר את בנם בתמורה לשחרור מעל אלף מחבלים !

המפורסם שבהם היה יחיא סינוואר ימח שמו, שתיכנן את טבח ה7 באוקטובר והכניס אותנו למלחמה עם מאות הרוגים וחטופים.

'פורום הגבורה' פועל ללא לאות שעסקאות שכאלו לא יישנו, ושעם ישראל לא יחזור על השגיאה הנוראית הזו, למרות המחיר הכבד אותו הן כבר שילמו.

המשפחות האלו מבינות שהערך הכי חשוב במלחמה הזו, הוא הניצחון.

ולהטמיע את הערך הזה עמוק בתודעה, אחרי ששמענו שפרופסורים בצה"ל אסרו להכניסו ל׳רוח צה"ל׳, וחיל החינוך עד היום נמנע מהשימוש במילה הזו- זו משימה קשה ביותר. ועל כן הן ראויות לשבח ולהערצה כפולים ומכופלים.

המאבק אותו מובילים 'פורום הגבורה' הוא המאבק על התודעה- כניעה או ניצחון.

הביטוי השגור היום הוא: "למשפחות השכול ומשפחות החטופים מותר הכל". ברור שאין הכוונה שלאדם המצוי בצער ואובדן גדול מותר לשדוד בנק.

אלא הכוונה היא להרחבת האמפטיה כלפי המשפחות בביטויי כאבן הפרטי, שזר לא יבינם.

למרות המשפט הזה, משפחות 'פורום הגבורה' מרשות לעצמן דבר אחד בלבד: אחריות לאומית וקידום הניצחון על אויבנו. שום דרישה פרטית.

הם הקימו את 'מאהל הגבורה' בירושלים. מאהל הראוי יותר לשם 'היכל הגבורה'.

ראוי ההיכל הצנוע מבחוץ הזה, ומלא הוד ופאר מבפנים, להישאר לעד, כדי להזכיר לנו מי אנו ועל מה אנו נלחמים.

'פורום הגבורה' מאגד משפחות שכולות ספציפיות, אך אם יורשה לי, 'פורום הגבורה' הוא של כל עם ישראל ! כל עם ישראל מקבל תזכורת לגובה העצום אליו הוא יכול לשאוף.

השקעה ב'פורום הגבורה' היא השקעה בהווה ובעתיד של כולנו

בימים אלו הפורום החשוב הזה יוצא בקמפיין התרמה (ראוי לקרוא לו 'קמפיין השקעה').

כל מי שמבין את תרומתו האדירה של הפורום בקרב הגדול בו אנו נמצאים בטוח שיראה לנכון להשקיע בו.

השקעה ב'פורום הגבורה' היא השקעה בהווה ובעתיד של כולנו.

זוהי גאווה גדולה עבור 'סוללים דרך' שמשפחות רבות מהפורום חברות בקהילתנו ורואות בו כתובת ערכית ועל כן מצאנו לנכון להמליץ להשקיע בפורום החשוב הזה.

מבחינה היסטורית, עוד יתברר ש'פורום הגבורה' שינה את תנועת ההיסטוריה של עם ישראל בקידום ערך הניצחון, מול קמפיין ענק מפוצץ בכספים המקדם מנגד "עסקה עכשיו בכל מחיר".

אשרינו שזכינו לגיבורים כאלו בדורנו.

בשם המשפחות, תודה רבה על השקעתכם.

--- title: איך נדע לזהות מי ׳שורף אסמים׳ ומי חולק בחריפות לשם שמים? author: אודי בן חמו date: 2024-08-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/698 --- # איך נדע לזהות מי ׳שורף אסמים׳ ומי חולק בחריפות לשם שמים?

במילה אחת פשוטה: המציאות.

ועכשיו בפירוט:

  1. תשעה באב הולך ומתקרב והסימטריה והמניפולציה מצויים בכל פינה. הסגנון הופך להיות הקריטריון היחיד לאהבת חינם ושנאת חינם.

דמיינו למשל, כיצד ייראה העולם המדעי והרפואי אם תיווצר אינפלציה של סגנון ללא מהות. (אגב, זה כבר קורה).

בעידן בו אין ׳אמת׳, אין שום אפשרות להתווכח. הופקעה היכולת לדבר בחריפות.

אין שום אפשרות להקשבה כנה ואמיתית. רק שיח על מכנה משותף נמוך. ובכך לאדם אין שום יתרון על הבהמה. קיומיות רזה וחלולה, צרכים פיזיים וזהו.

המקסימום אליו ניתן להגיע יהיה נימוסים והליכות.

אבל בתוך הבטן הדברים ימשיכו לבעבע. פסיכולוג בטח יסביר את זה טוב יותר.

בקיצור, על מה יש להתווכח אם אין אמת, ו׳למה אתה מדבר ככה לעזאזל׳?

  1. אבל כל זה רק לכאורה.

הרי אין באמת יכולת לברוח משיח נוקב וחד כאשר עוסקים בנושאים הקשורים למגמות הגדולות של חיינו.

מי אנו? לאן אנחנו הולכים? על מה נחנך את ילדינו? איזה שאיפות עומדות במרכז חיינו הלאומיים?

אם יש ׳אמת׳, יש הקשבה. ולעומת זאת, מי שחי חיים ליברליים ו׳נאורים׳ מִדי – שכל, ׳אמת׳, בירור, ויכוח ודיון מאיימים ומפחידים אותו. מתברר כְּסוֹתֵם פִּיּוֹת מקצועי, בריון ואלים

  1. כך יוצא מצב מוזר-

דווקא מי שמחזיק ב׳אמת׳ ויש לו דעות מוצקות ומבוררות, יכול לגלות יכולות הקשבה לדעות אחרות ולברר באומץ את ׳האמת׳.

אם יש ׳אמת׳, יש הקשבה. ולעומת זאת, מי שחי חיים ליברליים ו׳נאורים׳ מִדי- שכל, ׳אמת׳, בירור, ויכוח ודיון מאיימים ומפחידים אותו. מתברר כְּסוֹתֵם פִּיּוֹת מקצועי, בריון ואלים.

גם אם הוא עושה זאת בשפה רהוטה, לבוש חליפה ועניבה.

כך, ממש באותה עת, על ידי אותו אדם, ניתן לשמוע קריאות ל׳סובלנות׳ והכלה אך באלימות תקיפה.

ומי שלא יישר קו, אל דאגה, כבר יבואו איתו חשבון כל ’הקולות המתונים׳.

מפחיד.

  1. אז איך נדע אם מי שדיבר בחריפות הוא לא פלגן אלים ?

כמו בתחומים רבים, נביט על המציאות. על מה היא אומרת לנו ולא מה אנו אומרים עליה. (זה נקרא ׳אומר חיים׳, כלומר, מה שהחיים אומרים).

דוגמא:

הרב יגאל לוינשטיין ממוסדות ׳בני דוד׳ בעלי, דיבר בחריפות על כל מיני נושאים בעבר וגם כיום. (גילוי נאות, יש לי קרבה אישית למוסד הזה).

איך נדע אם לקטלג אותו במחלקת שורפי האסמים או לא?

תשובה: נביט פשוט במציאות.

נבחן כיצד מתורגמת משנתו בשטח.

האם תלמידיו ובוגריו מסתובבים עם קלשונים בידיים ומחרחרי מלחמה פנימית? האם הם שונאים בני אדם? האם הם פועלים מעשית כדי לפורר את החברה?

או אולי דווקא הפוך.

המציאות (או האמת) מדברת ! התלמידים האלה מוסרים נפשם באחוזים בלתי נתפסים במרחב הציבורי, בשדה הקרב ובבתי העלמין. הם חלוצים, מיישבים את הארץ, בונים משפחות, אוהבים כל אדם באשר הוא, ועוד ועוד.

המסקנה היא פשוטה. דיבורו הנוקב של הרב יגאל מתורגם במציאות המעשית, כמברר אמת ועוסק בבנין. לא בחורבן. מאוד פשוט.

  1. דוגמא נוספת:

היה לי פעם מפקד בצבא שדיבר בחריפות, ללא משוא פנים ובתקיפות על סוגיות מקצועיות. לא פשוט היה להיות במחיצתו. האם הוא פלגן? סתם קיצוני ואלים?

המציאות ׳סיפרה׳ לנו שחריפותו נועדה לקידום המציאות ובניינה, לא בחורבנה. המסגרות שהיו תחת פיקודו ׳סבלו׳ מהחדות שלו, אך הביאו ברכה גדולה. החריפות והחדות יצקו בטון במסגרות, הם בנו אמת ויושרה באומץ, לא פירקו בחולשה. דווקא בגלל חריפותו.

  1. בקיצור- אמת המידה להאם שיח חריף מתייג אותך במחלקת שורפי האסמים הפלגנית או לא, קשורה בקשר ישיר עם פועלך במציאות, עם ‘פירות משנתך׳ ויצירתך.
  1. ״אבל לפי האמת שלהם, הם חושבים שטובת האומה היא לחסום את איילון ולהפגין בקפלן..״. מיד יטענו משמאל.

אם אין אמת, אין (כמעט) יכולת להתמודד עם הטענה הזו.

אבל רק כמעט.

העולם תובע ומצפה זאת מאיתנו, לאחר ברבור קשה בניווט, ולא יניח לנו עד שנעשה זאת.

זהו סם חיינו. ובכך תקודם המציאות ויִבנה הבית

שוב, נחזור לכלל הפשוט – למציאות.

האם דיבורם החריף של ברק, אסא כשר, אולמרט, חלוץ, לפיד, יצירותיו של עמוס עוז וכו׳, מתורגמים לבניין אישי, משפחתי ולאומי, או מתורגמים לחורבן, כאוס ואנרכיה?

התשובה פשוטה.

וכך גם עם ישראל. התנ"ך וההיסטוריה מלאים באמירות חריפות ותקיפות, מלחמות ונקמות.

אז מי אתה עם ישראל?

המציאות תעיד יותר מכל. עם גדול של רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כתכונה לאומית, שמתווכח בחריפות על האמת.

הבו לנו מחלוקת חריפה לשם שמים וחיפוש האמת, עם קריטריונים ברורים לבירור, מלווים בכבוד הדדי פשוט וטבעי.

העולם תובע ומצפה זאת מאיתנו, לאחר ברבור קשה בניווט, ולא יניח לנו עד שנעשה זאת.

זהו סם חיינו. ובכך תקודם המציאות ויִבנה הבית.

שבת שלום.

--- title: אובדן הזהות והטעיות שנאת חינם author: עזרא הימן date: 2024-08-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/699 --- # אובדן הזהות והטעיות שנאת חינם

א. הטעיות ואחיזת עיניים

את ההטעיה המביכה בשיח שנאת חינם פגשתי בתשעה באב לפני מספר שנים כשנוכחתי במעגל שיח בה אנשים אנטי דתיים (שישבו על כסאות) הטיפו לאנשים דתיים (שישבו על הרצפה…) שהם הפכו לגזענים וקיצוניים מידי ובני עקיבא פעם היה אחרת, וככה לא תהיה אחדות, והדתיים ניסו להצטדק.

כמו מושגים אחרים, גם את הביטוי שנאת חינם שקשקו וערבבו מחדש, וגררו אותנו לשיח שהוא קריקטורה של זהירות משנאת חינם, שיח שסך הכל משתמש בשנאת חינם לכופף אנשים למטרות אחרות לגמרי.

נתחיל בפירוק הטעיות נפוצות בשיח נגד שנאת חינם, שמבלבלות את הדעת והלב וגם גורמות ליותר שנאה:

  1. אהבת חינם אין פירושה לאמץ תו תקן של שמאל ליברלי או להתכופף בפני תו התקן הזה. אין קשר בינה להכאה על חטא שלא היית מספיק פתוח ומכיל את כל הגוונים (חוץ ממי שימני או חרדי מִדַּי כמובן), למלא את לבך מלוא חופניים ויתורים כואבים לכל ברי הפלוגתא שלך (משמאל כמובן). בפעם האחרונה שבדקתי, רבן יוחנן בן זכאי שהיה בראש המתנגדים לשריפת האסמים, לא היה מזוהה עם כל התכונות האלה.
  2. אהבת חינם אין פירושה כנסי 'אחדות בכיכר' בהם יושבים 'הסובלנים מהמחנה הנכון', שממתגים השקפות עולם יותר ימניות ודתיות משלהם כ'חורבן הבית'. (מותר בהחלט לחשוב שבר הפלוגתא שלך גורם לנזק, אבל כשאתה מתייג את זה ככנס שיח והכלה, זו ציניות זולה). וכמובן אין פירושה להזמין לכנס הזה אנשים שקוראים בעצמם לאלימות ושריפת אסמים בגלל שהימין בשלטון. בפעם האחרונה שבדקתי, קנאות של שריפת אסמים היא דווקא תכונה נפוצה אצל אנשים שממותגים כנאורים ופלורליסטים.
  3. אהבת חינם איננה ריצוי שורפי האסמים, ואין עניינה הזדקקות עמוקה שיאהבו אותך ויגידו לך 'הלוואי כולם היו כמוך'. היא גם איננה הימנעות ממעשים טובים וחשובים לקיום של עם ישראל, כמו תיקון מערכת המשפט ותפילה ברחובה של עיר, כדי שקנאים ובריונים לא יכעסו עליך.

למה לא עושים מעגלי שיח בכיכר בתשעה באב על חטא המרגלים? על חורבן גוש קטיף? על עזיבת התורה? על חילול שבת? על כרסום עמוק בציונות ובזהות הלאומית שלנו?

אהבת חינם היא סך הכל משהו די פשוט: אהבת עם ישראל בכללותו ואהבת יהודי באשר הוא, גם ודווקא כשמבקרים וחלוקים על הדרך. איך הדבר הפשוט הזה הסתבך והתעוות כל כך?

הצעה שלי: כי הוציאו משיח שנאת חינם את אלהים, ואז הוציאו את ערכי הלאום היהודי, ונשאר רק שיח בכיכר על 'טוב משותף' של בעלי זכויות.

אך הריקון הזה גרם לעוד משהו מאוד קריטי. הלאה.

ב. אובדן הזהות ושנאת חנם

למה כולם נתקעים רק על בית שני? אף אחד לא שמע על בית ראשון? אף אחד לא קרא תנ"ך? לא למד תלמוד? כולם קראו רק שורה אחת והתעלמו מהשורות שלפני המדברות על מכלול סיבות החורבן? כולם שכחו את כל הסיפורים המראים שוב ושוב שכשעם ישראל הולך אחרי אלהי ניכר, עוזב את הברית שלו עם ה' ומתנכר לזהות הלאומית שלו, הוא מידרדר לחורבן?

למה לא עושים מעגלי שיח בכיכר בתשעה באב על חטא המרגלים? על חורבן גוש קטיף? על עזיבת התורה? על חילול שבת? על כרסום עמוק בציונות ובזהות הלאומית שלנו? כל אלה הם ממש חלק מהותי מסיבות החורבן.

שכחה זו של הזהות שלנו, לא רק מוחקת את הסיבה הראשית לחורבן. היא גם גורמת לשנאת חינם. כי ללא נאמנות לזהות יהודית משותפת, מה בדיוק יחבר בינינו? שיח סובלני בכיכר? אומת סטארט אפ? סיפור ישראלי חדש שנמציא?

פרופ' אליעזר שביד כבר ציפה את הבאות וניסח את זה קצר וקולע (בספר הציונות שאחרי הציונות):

"ישראל היא מדינה שהעם שהקים אותה לעצמו התאחד לאורך דורות על יסוד תרבות ומסורת דתית… זוהי ההיסטוריה שלה, אלה נתוני קיומה וזהו הטעם שבגללו קמה", ואם תנסה לייצר סולידריות מתוך התעלמות מזה, מוסיף שביד, "תשתית הסולידריות של אזרחיה תישבר, יווצרו בה קרעים שאין להם תקנה, חברתה תתפורר ותרבותה תתנוון".

אין קיום לבית הלאומי בלי חיבור לזהות שלנו כעם. וגם אין אהבת חינם בלי חיבור אמיתי לזהות שלנו כעם. שיח פלורליסטי על 'טוב משותף' בכיכר לא ירפא. להיפך.

כזכור, 'הבית' בביטוי 'חורבן הבית', מתייחס לבית המקדש ולבית הלאומי של עם ישראל יחדיו, לא ל'בית משותף' של בעלי זכויות.

צריך לקדם את מה שבעינינו חיוני, בטוּב טעם ודעת, ואסור להירתע כי יש אנשים עם בעיית שנאה כלפיך. זה לקח חשוב מאוד מהחורבן

ג. השיח הסימטרי של: 'תפסיקו לחזור ל6.10!'

יש חושבים שאם גילו שנאה כלפיך, סימן שאתה אשם בשנאה באותה מידה. אם אתה רוצה לשנות את מערכת המשפט, אתה בשיח של ה6.10. אם אתה רוצה להתפלל כיהודי ברחובה של עיר, אתה בשיח של ה6.10. אם מישהו רוצה לרדת מהארץ בגללך, אתה בשיח של ה6.10…

ההיגיון הסימטרי הזה הוא כשל מאוד עמוק, פסיכולוגי, חברתי, מוסרי ופוליטי. והוא פוגע בכל עם ישראל. עכשיו ולדורות הבאים.

ה6.10 הפך להיות קוד דתי לאובססיית ריצוי של שורפי אסמים.

צריך למחות בשורפי האסמים ולא לעשות איתם שיח בכיכר. אחד הגורמים הראשיים לחורבן בית שני היה שתיקתם והבלגתם של חכמים מול שורפי אסמים.

צריך לקדם את מה שבעינינו חיוני, בטוּב טעם ודעת, ואסור להירתע כי יש אנשים עם בעיית שנאה כלפיך. זה לקח חשוב מאוד מהחורבן.

וצריך לעשות את כל זה באהבת ישראל גדולה, ואין בדברים שום סתירה, אדרבה!

--- title: מה זה בכלל מכון מחקר? author: איתי אסמן date: 2024-08-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/700 --- # מה זה בכלל מכון מחקר?

מספרים על ח״כ צעיר מהימין שישב בפעם הראשונה בחייו הפרלמנטרים בוועדה בכנסת וברגע אחד מזוקק הבין איך הדברים עובדים.

מאחורי הח״כים ישבו ה׳לוביסטים׳. מדובר בבעלי עניין המזוהים עם הח״כים ושייכים לאותו ׳אזור חיוג תרבותי׳.

ואז רואה אותו ח״כ צעיר מהימין את ה׳לוביסט’, חוקר מומחה בתחום מסוים, מניח לפני הח״כ את המחקר עליו עמל ארוכות, והח״כ, מהשמאל כמובן, פשוט מקריא כתוכי מתוך החוברת…

״ואז הסתובבתי לראות מי יושב מאחוריי, אף אחד לא היה שם..״

התודעה.

ההיסטוריה מתקדמת על פי מחשבות ורעיונות, ומי שמעמיק ברעיונות ועוסק בהן – מניע את המציאות.

התודעה מעצבת את הפוליטיקה והחינוך, המשפט והביטחון וכל תחום בחיינו הפרטיים והלאומיים.

השמאל הוא מיעוט בעם ישראל אבל מיעוט שנמצא בעמדות מפתח, ובעיקר – מיעוט משכיל.

אמנם התודעה שם פרוגרסיבית, אבל היא מנוסחת היטב ועם עומק אינטלקטואלי.

מסמך מדיניות מוצג אחרי עמל של חודשים רבים ולפעמים אפילו מספר שנים!

אותו מסמך מהווה בסיס לדיון לחברי כנסת ושרים בממשלה, ומאפשר להם לקבל החלטה מתוך מגוון אפשרויות

זה השלב הראשון – הפילוסופיות והתיאוריות. וכמו האמירה המפורסמת: "אין דבר פרקטי יותר מתיאוריה טובה".

אחרי שיש תיאוריה, מוכרחת לצמוח מתוכה מדיניות, דהיינו, שיטת ניהול המדינה.

רוב הציבור אינו בקי בפילוסופיות או במדיניות.

זהו תפקידם של המדינאים והפוליטיקאים.

ברגע שהאזרחים יתחילו להתעניין במדיניות סדורה, הם יוכלו לבחור בקלפי בצורה הרבה יותר מושכלת.

הציבור שומע על סערות תקשורתיות סביב חוקים מסויימים, כמו חוק הגיוס, חוק הלאום, הרפורמה המשפטית וכו'. אך חשוב לדעת שמאחורי כל חוק, ישנה מדיניות שמבוססת על פילוסופיה שלמה של הגות ומחקר.

אנו משתמשים כאן בקבוצה במושגים "ימין" ו"שמאל" בהכללה גסה.

אך אלו לא מושגים השייכים רק ללאומיות וביטחון, אלא גם לכלכלה ועוד.

כלומר, תיתכן מציאות של איש ימין ביטחוני המתנגד למסירת חבלי מולדת לאויב, אך מצד שני הוא שמאל-כלכלי, ודוגל בתפיסה סוציאליסטית.

בנוסף, גישת הימין העקרונית היא יותר הדרגתית, לעומת גישת השמאל שעובדת דרך "מהפכות".

בתקשורת הדיון עוסק בשטחיות רק בקצף שעל פני המים, מה שגורם להמון לחשוב בטעות שירד לעומק הסוגיה.

מי שבאמת יורד לעומקם של דברים אלו הם מכוני המחקר.

מדובר באנשי מחקר שבוחנים את המדיניות הקיימת לעומק ומציעים אלטרנטיבות מתוך בחינת תיאוריות חלופיות, מחקר השוואתי למדינות שונות וכתיבת נייר מדיניות מסכם.

מסמך מדיניות מוצג אחרי עמל של חודשים רבים ולפעמים אפילו מספר שנים!

אותו מסמך מהווה בסיס לדיון לחברי כנסת ושרים בממשלה, ומאפשר להם לקבל החלטה מתוך מגוון אפשרויות.

לאורך השנים, הוקמו מכוני מחקר רבים המייצגים תפיסות עולם שמאליות.

מתוך ההבנה הקריטית, שתיאוריה ומדיניות – מעצבים צביון.

לימין, לעומת זאת, לא היו מכוני מחקר כלל.

זוהי היתה שטחיות והפקרות של כולנו. וכך יצא שאתה מצביע ימין, ומקבל שמאל – כי ניירות העמדה שהוגשו לחברי הכנסת היו מהשמאל.

כך גם עבר חוק יסוד ׳כבוד האדם וחירותו׳. וכך קודם הגירוש מגוש קטיף. מערכת הביטחון ושרי הביטחון קיבלו ניירות עמדה מארגוני שמאל פרוגרסיביים כדוגמת ה-INSS והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

בוועדת החקירה שתקום בסוף המלחמה לא יבדקו את זה, אך זו האמת – הקונספציות ש"החמאס מורתע" הגיעו מניירות עמדה של מכוני מחקר של השמאל בלבד, ולא הוצעה שום אלטרנטיבה אחרת!

זו הסיבה לחוסר הגיוון הרעיוני המוביל לקונספציה.

כל זה קרה עד 2012, אז פרופסור משה קופל זיהה את המחדל הרעיוני והקים את "פורום קהלת", מכון מחקר עם תפיסה ימנית שמרנית. במשך שנים הם ביצעו מחקרים חשובים וגם כתבו ניירות מדיניות, כאשר המפורסם שבהם הוא "חוק הלאום", הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

אחרי שאנשי השמאל זיהו שיש כאן מכון מחקר ימני, עם חוקרים בעלי אג'נדה שמרנית שאינה פרוגרסיבית, הם לא יכלו לסבול זאת.

במקום להתווכח ולדון תחת הסיסמה של וולטר: "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה", הם בחרו באלימות וסתימת פיות הכוללת בריונות וחסימת משרדי קהלת, על ידי "אחים לנשק" שהניחו שקי חול וחוטי תיל.

אבל זה לא נגמר פה.

אנשי שמאל רדיקליים פנו לתורם המרכזי של קהלת בחו"ל ומיררו את חייו וחיי משפחתו, עד שיעצור את התרומות שלו לארגון.

לא מחלוקת לגיטימית לשם שמים, אלא בריונות וסתימת פיות.

בעקבות הירידה בתרומות, ׳פורום קהלת׳ צומצם בצורה משמעותית. ולכן הם החליטו לפנות לציבור לסיוע.

התרומה לפורום קהלת חשובה מכמה סיבות.

ראשית, אסור להיכנע לבריונות.

אם ניכנע עכשיו, נמצא אותם במקומות נוספים, סותמים פיות.

מי שבריונים תוקפים אותו – ראוי שנתאגד סביבו כחומה בצורה.

שנית, ‘פורום קהלת׳ הוא בין הבודדים שהוכיח את עצמו בניירות עמדה רציניים ומקצועיים.

אין ואקום. כשאין ניירות עמדה מימין, יש רק ניירות עמדה מהשמאל.

שילמנו על כך ביוקר בשמחת תורה.

אנשי שמאל רדיקליים פנו לתורם המרכזי של קהלת בחו"ל ומיררו את חייו וחיי משפחתו, עד שיעצור את התרומות שלו לארגון

שלישית, זירת הרעיונות חשובה.

יש הרגילים לתרום לתורה וחסד, אך לא פחות מכך, ראוי לתרום למקומות המפתחים את המדיניות של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ולאומית.

בד״כ אנו מקפידים לא לשלוח קישורים לתרומות או פרסומת לארגונים, אך כאן כאמור, יש יוצא מן הכלל.

חשוב להדגיש, לא התבקשנו לעשות זאת ואף אחד לא פנה אלינו בנושא.

הכל מתוך הבנת חשיבות הנושא ומתוך חירות מוחלטת.

לא נעמוד מנגד כשסותמים פיות.

בע"ה יקומו עוד ועוד מכוני מחקר שיעסקו בסוגיות לאומיות ויהודיות.

--- title: התובע מרחוב גריבלדי – חלק ב author: בן יעקב סבו date: 2024-08-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/701 --- # התובע מרחוב גריבלדי – חלק ב

התובע מרחוב גריבלדי – חלק א

ב. משפטי הנוח'בה

'טריק נחמד עשית פה עם ההשוואה לאייכמן, אבל בסוף חוק זה חוק!'

אמר כבר מי שאמר, "אני רק מילאתי חוקים"… אז כן, המוסר הוא מעל החוק. החוק הוא אמצעי כדי ליצור סדר בחברה שבה כל אחד תופס קצת אחרת את המוסר.

אבל! החוק אמור להיות ייצוג של המוסר הלאומי ושל הנכסים הזהותיים והתרבותיים של העם.

כיום החוק נגזל כי מי שמפרש אותו הם אנשים שהעם קָץ בהם ויש שאינם מייצגים אותו, ואת סמכותם הם שומרים באלימות ממסדית. (עיינו ערך המרד סביב הרפורמה).

כיום יש למעשה שתי מדינות לעם אחד. כלומר, שתי מערכות אכיפה-תביעה-ושפיטה שונות לפי הצד הפוליטי של הנידון.

העם הוא המקים מדינה ויוצר את החוק לשם קיומו ויעוד זהותו, ואין לשופטים מנדט להילחם בעם בזמן מלחמה קיומית.

הדבר דומה להבאת אדם צמא לגיגית מים, ואז הטבעתו בה. לא לכך המים נועדו.

עם שנלחם על קיומו, ריבון לקבוע את חוקי חייו!

והעם הזה לא מעוניין לשפוט את בניו אלא להכרית את אויביו!

צריך להיות אדם ישר ופשוט כדי להבין זאת.

לצערנו כשאין זהות ומוסר יהודי מנסים להחליף הכל בדת משפטית, של הגמוניה הסגורה בפני העם.

דוגמא:

בקום המדינה דרגת הרב הצבאי הראשי בצה״ל הייתה אלוף, וכיום הורד לדרגת תא״ל. וכך מי שהיה מוקד הזהות הצבאית-יהודית-כללית הונמך לתפקיד סיפוק צורכּי הפרט הדתי תחת אגף כוח אדם.

לעומת זאת, הפרקליט הצבאי, הועלה שתי דרגות, מאל"מ לאלוף, ובאופן סמלי לקח את כיסאו של הרב על השולחן המטכ"לי.

אין ואקום במציאות.

ג. האדם מחפש משמעות

'הם עושים את זה בשבילנו! שנהיה מוגנים מהאג'

זה לא נכון.

לא רק כי שנאת ישראל שבהאג חוכּכת ידיה בהנאה ודווקא מקבלת תיאבון וחיזוק מוסרי ממופעים כאלו.

זה לא נכון כי זה הרבה יותר עמוק. אני זוכר על עצמי מה זה כש׳הבור ריק ואין בו מים׳.

הייתי שם. יהודי באמת לא יכול להרגיש שהוא סתם חיה הישרדותית בעולם. הוא חייב להרגיש ייעוד גבוה יותר, כמו ששִׁנְּנוּ רבים מהמפקדים הבכירים שפגשתי בעזה את סיסמתו של הרמטכ"ל – 'אנחנו נילחם אך נישאר בני אדם'.

כלומר, יהודי חייב להמציא לעצמו דת. יש לה גם הלכות כמו: 'אסור להכריע את הרשע', ויש לדת ניסיונות באמונה – 'צריך להוכיח שאתה מוכן לסכן את חיילי צה"ל בשם 'ערכים".

זה הרבה הרבה יותר עמוק ולכן הרבה יותר מסוכן. אידיאולוגיות מומצאות זה הדבר המסוכן ביותר בהיסטוריה. תראו מה עשו הקומוניסטים הפרוגרסיבים.

הפרוגרס מאמין כי חדש יותר משמעו נכון יותר, והיהודים מאמינים כי הנצחי יותר משמעו נכון יותר.

יהודי, שבמקום להיות חלק מהגמוניית ווקסנר, למד פרשת שבוע, יודע שדווקא מה שמשאיר אותו 'בן אדם' זה שהוא זוכה להשבית את הרשע.

ד. המחלוקת הקיומית:

ממי אתה חושש יותר – מיהודים או מערבים?

זאת השאלה שעירית לינור, החדה והשנונה, וגם חברת הקבוצה, נוהגת לומר, שהימין והשמאל בארץ נחלקים בה.

בדיוק בגלל זה מתעקשים באולפני התקשורת ובנאומי קציני המטכ"ל לחזור ולשנן לנו – המלחמות שלנו הן לא קיומיות. האיום הקיומי האמיתי זה רפורמה משפטית, החלפה חוקית ולגיטימית של שר ביטחון והתעוררות העם בבית ליד.

זה חשוב להם מכיוון שכל אידיאולוגיית השמאל היא במהותה פריווילגית. הרי אם אתה מבין שעַם ישראל הוא במצב של 'עִם הגב לקיר', אז כל אידיאולוגיית השמאל פורחת ומתפוגגת באוויר.

תחשבו על זה לפעם הבאה.

אז כן, אנחנו במלחמה קיומית, והיא לא נגד חיילים יהודים.

הכי קשה בלהיות שמאלני – זאת המציאות. וכדי לשמֵר רלוונטיות חייבים להכחיש אותה.

לסיכום:

נכון, אנחנו נמצאים בתוך מופע אבסורד מוטרף. צריך לנשום עמוק, לזכור תמיד שכל חֳלָאֵי הרוח שיש לנו במערכות המדינה, עדיין טובים אלפי מונים מהגלות שהרגע יצאנו ממנה לאחר אלפיים שנה ועל כך אנו אומרים כל יום לקב"ה – תודה תודה תודה.

בתגובה למשפט הראווה הזה עם ישראל זקוק להראות שהוא לא מכיל יותר רשע כזה. מלחמה לא מנהלים כמו אירוע פלילי גדול, אלא, במלחמה הטוב מתעורר להכריע את הרע.

חברה שיודעת לצאת לרחוב על משפט כזה כשצריך, היא חברה בריאה שחשוב לה גם להיות ריבונית על חייה

בשדה תימן ובית ליד נפל דבר- עם ישראל יצא מהבית ודרש את הריבונות על חייו מאת אלו המתחפשים לשופטיו.

מעולם, ואני עוקב שנים אחרי השמאל, עוד מהיותי חלק מהם, מעולם לא ראיתי אותם נלחצים מפעולה כל כך קטנה.

מסתבר שהתחלנו לגעת בנקודה.

בהצלחה!

--- title: התובע מרחוב גריבלדי – חלק א author: בן יעקב סבו date: 2024-08-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/702 --- # התובע מרחוב גריבלדי – חלק א

א.
"שלום, מר ריקרדו קלמנט מרחוב גריבלדי?"

"מדבר"

"מדברים מ'המוסד'. אנחנו יודעים מי אתה, מר אייכמן"

"אהה סליחה, זו וודאי טעות, אהה להתראות"

"רגע רגע מר אייכמן! אל תנתק. אנו מעוניינים להביא אותך אלינו למשפט"

"זה בדיוק הדבר שאיני מעוניין בו!"

"לא הבנת מר אייכמן הנכבד. אנו מעוניינים להביא אותך בתור התובע"

"התובע?! של מי?"

"שלנו. יותר נכון של חלקים מאיתנו. אני אסביר הכל. אנחנו צריכים אותך מר אייכמן, כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו לא כמוכם. שאנחנו לא כמו האויבים שלנו. המחשבה שאנחנו עלולים להיות כמוכם היא בלתי נתפסת. לכן אנחנו מחפשים איזו תחושת טהרה ונשגבות רוחנית מוסרית. לא יכול להיות שמה שיעניין אותנו זה רק הישרדות"

"נשגבות רוחנית?! אתם הרי עם התנ"ך! אתם העם הכי חזק נפשית ורוחנית, הכי עדין נפש, הכי חכם, עם האמונה הכי עמוקה וחזקה שמיליארדי נוצרים ומוסלמים כבר אלפי שנים מנסים לחקות, כל האידיאולוגיה שלנו בגרמניה הייתה להחליף אתכם ולהיות העם הנבחר במקומכם, הפיהרר אמר זאת במפורש, אבל מול מכונת המוות היעילה והמתוחכמת בתבל אתם קמתם, אולי בזכות האלוהים הזה שלכם, אני לא יודע, והכל התהפך לנו בפנים. המשפחה הישראלית זה שם דבר כבר אלפי שנים בעולם. החינוך היהודי. יש לכם מסורת עשירה, חגים, אופטימיות וטוּב לב ולא פחות מזה גבורה מוחלטת מול אומות רשע. פיתחתם תורה שלמה על תיקון המידות הפנימיות, בזמן שאחרים עסוקים בלהתלונן על כל השאר ולשרוף את העולם. והשבת! יש לכם שבת ש…"

"טוב! זה מספיק מר אייכמן, לא צריך לדרוך על הפצעים. כל מה שתיארת הוא נכון אבל אין אותו לכל החלקים בעם. אצלנו ספציפית שואבים את הנשגבות הזאת, את התחושה שאנו לא כמו אויבינו כך: הם מנסים להרוג אותנו? אז אנחנו נסכן את עצמנו כדי לא להרוג אותם. הם טובחים בנו ללא צדק? אז אנחנו נביא אותם לשפוט את הילדים שלנו. האמת, לא בדיוק את הילדים שלנו, יותר של חלקים אחרים בעם, אבל את הרעיון הבנת"

"טוב… אתם היהודים באמת מתוסבכים. אתם לא חושבים שיש לכם יותר מידי זמן פנוי? איך תמיד אמרנו לכם – העבודה משחררת, תִכבד העבודה ואל ישעו בדברי שקר"

"תודה מר קלמנט, אנחנו נחשוב על זה. נתראה בבג"ץ, שמרנו לך חניה ליד המעלית. תגיד שהגעת דרך סוזי"


עד כאן תיאור ממש לא דמיוני לצערנו של מה שקורה היום.
נמשיך בבירור החשוב.

"תודה מר קלמנט, אנחנו נחשוב על זה. נתראה בבג"ץ, שמרנו לך חניה ליד המעלית. תגיד שהגעת דרך סוזי"

ב.

משפטי הנוח'בה

'טריק נחמד עשית פה עם ההשוואה לאייכמן, אבל בסוף חוק זה חוק!'

אמר כבר מי שאמר, "אני רק מילאתי חוקים"… אז כן, המוסר הוא מעל החוק. החוק הוא אמצעי כדי ליצור סדר בחברה שבה כל אחד תופס קצת אחרת את המוסר.
אבל! החוק אמור להיות ייצוג של המוסר הלאומי ושל הנכסים הזהותיים והתרבותיים של העם.

כיום החוק נגזל כי מי שמפרש אותו הם אנשים שהעם קָץ בהם ויש שאינם מייצגים אותו, ואת סמכותם הם שומרים באלימות ממסדית. (עיינו ערך המרד סביב הרפורמה).

כיום יש למעשה שתי מדינות לעם אחד. כלומר, שתי מערכות אכיפה-תביעה-ושפיטה שונות לפי הצד הפוליטי של הנידון.
העם הוא המקים מדינה ויוצר את החוק לשם קיומו ויעוד זהותו, ואין לשופטים מנדט להילחם בעם בזמן מלחמה קיומית.
הדבר דומה להבאת אדם צמא לגיגית מים, ואז הטבעתו בה. לא לכך המים נועדו.
עם שנלחם על קיומו, ריבון לקבוע את חוקי חייו!
והעם הזה לא מעוניין לשפוט את בניו אלא להכרית את אויביו!
צריך להיות אדם ישר ופשוט כדי להבין זאת.

לצערנו כשאין זהות ומוסר יהודי מנסים להחליף הכל בדת משפטית, של הגמוניה הסגורה בפני העם.
דוגמא:
בקום המדינה דרגת הרב הצבאי הראשי בצה״ל הייתה אלוף, וכיום הורד לדרגת תא״ל. וכך מי שהיה מוקד הזהות הצבאית-יהודית-כללית הונמך לתפקיד סיפוק צורכּי הפרט הדתי תחת אגף כוח אדם.
לעומת זאת, הפרקליט הצבאי, הועלה שתי דרגות, מאל"מ לאלוף, ובאופן סמלי לקח את כיסאו של הרב על השולחן המטכ"לי.
אין ואקום במציאות.

ג.
האדם מחפש משמעות

'הם עושים את זה בשבילנו! שנהיה מוגנים מהאג'

זה לא נכון.
לא רק כי שנאת ישראל שבהאג חוכּכת ידיה בהנאה ודווקא מקבלת תיאבון וחיזוק מוסרי ממופעים כאלו.

זה לא נכון כי זה הרבה יותר עמוק. אני זוכר על עצמי מה זה כש׳הבור ריק ואין בו מים׳.

הייתי שם. יהודי באמת לא יכול להרגיש שהוא סתם חיה הישרדותית בעולם. הוא חייב להרגיש ייעוד גבוה יותר, כמו ששִׁנְּנוּ רבים מהמפקדים הבכירים שפגשתי בעזה את סיסמתו של הרמטכ"ל – 'אנחנו נילחם אך נישאר בני אדם'.

כלומר, יהודי חייב להמציא לעצמו דת. יש לה גם הלכות כמו: 'אסור להכריע את הרשע', ויש לדת ניסיונות באמונה – 'צריך להוכיח שאתה מוכן לסכן את חיילי צה"ל בשם 'ערכים".

זה הרבה הרבה יותר עמוק ולכן הרבה יותר מסוכן. אידיאולוגיות מומצאות זה הדבר המסוכן ביותר בהיסטוריה. תראו מה עשו הקומוניסטים הפרוגרסיביים.
הפרוגרס מאמין כי חדש יותר משמעו נכון יותר, והיהודים מאמינים כי הנצחי יותר משמעו נכון יותר.

יהודי, שבמקום להיות חלק מהגמוניית ווקסנר, למד פרשת שבוע, יודע שדווקא מה שמשאיר אותו 'בן אדם' זה שהוא זוכה להשבית את הרשע.

חברה שיודעת לצאת לרחוב על משפט כזה כשצריך, היא חברה בריאה שחשוב לה גם להיות ריבונית על חייה

ד.
המחלוקת הקיומית

ממי אתה חושש יותר – מיהודים או מערבים?

זאת השאלה שעירית לינור, החדה והשנונה, וגם חברת הקבוצה, נוהגת לומר, שהימין והשמאל בארץ נחלקים בה.

בדיוק בגלל זה מתעקשים באולפני התקשורת ובנאומי קציני המטכ"ל לחזור ולשנן לנו – המלחמות שלנו הן לא קיומיות. האיום הקיומי האמיתי זה רפורמה משפטית, החלפה חוקית ולגיטימית של שר ביטחון והתעוררות העם בבית ליד.

זה חשוב להם מכיוון שכל אידיאולוגיית השמאל היא במהותה פריווילגית. הרי אם אתה מבין שעַם ישראל הוא במצב של 'עִם הגב לקיר', אז כל אידיאולוגיית השמאל פורחת ומתפוגגת באוויר.
תחשבו על זה לפעם הבאה.
אז כן, אנחנו במלחמה קיומית, והיא לא נגד חיילים יהודים.
הכי קשה בלהיות שמאלני – זאת המציאות. וכדי לשמֵר רלוונטיות חייבים להכחיש אותה.

לסיכום,

נכון, אנחנו נמצאים בתוך מופע אבסורד מוטרף. צריך לנשום עמוק, לזכור תמיד שכל חֳלָאֵי הרוח שיש לנו במערכות המדינה, עדיין טובים אלפי מונים מהגלות שהרגע יצאנו ממנה לאחר אלפיים שנה ועל כך אנו אומרים כל יום לקב"ה – תודה תודה תודה.

בתגובה למשפט הראווה הזה עם ישראל זקוק להראות שהוא לא מכיל יותר רשע כזה. מלחמה לא מנהלים כמו אירוע פלילי גדול, אלא, במלחמה הטוב מתעורר להכריע את הרע.

חברה שיודעת לצאת לרחוב על משפט כזה כשצריך, היא חברה בריאה שחשוב לה גם להיות ריבונית על חייה.

בשדה תימן ובית ליד נפל דבר – עם ישראל יצא מהבית ודרש את הריבונות על חייו מאת אלו המתחפשים לשופטיו.

מעולם, ואני עוקב שנים אחרי השמאל, עוד מהיותי חלק מהם, מעולם לא ראיתי אותם נלחצים מפעולה כל כך קטנה.
מסתבר שהתחלנו לגעת בנקודה.
בהצלחה!

לקיראת מאמר ההמשך - לחצו כאן

--- title: במה צריכים להתמקד היום? author: אודי בן חמו date: 2024-08-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/703 --- # במה צריכים להתמקד היום?

שאלה שאמורה להעסיק כל אדם אכפתי, בעל רגש לאומי בסיסי וסקרנות ממוצעת.
המענה לשאלה הזו הוא לכאורה, סובייקטיבי ותלוי תפיסת עולם, כמו בכל נושא.
אך לשאלה הזו ישנם קריטריונים שעד לא מזמן היו אוניברסליים, שאמורים להוביל אותנו למענה הנכון.

על בסיס הקומה האוניברסלית הבסיסית הזו נצטרך להניח את הקומה הלאומית הייחודית שלנו.

אם כך, ננסה להתמודד עם השאלה הזאת, גם כן, באופן סובייקטיבי לגמרי, לאור תפיסת עולם לאומית, ציונית ויהודית. ובעיקר לוגית.

אז איך ניגשים לשאלה הזאת ?

ראשית, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה אילו תחומי ידע עלינו להכיר כדי לענות על השאלה הזו בכלל? כלומר אילו נושאים צריכים להיות מונחים על השולחן טרם תשובה.
דומה הדבר למישהו שמעוניין להכין תבשיל מסוים וראשית לכל התהליך, הוא מוודא שיש לו בכלל את המוצרים המתאימים.
'המוצרים' לענייננו הם תחומי הידע השונים ההכרחיים.

אז הנה מספר כללים פשוטים לפני שעונים בכלל על השאלה הזאת:
1. אנחנו במלחמה ! זהו ההקשר הקונקרטי של הימים האלו בהם אנו מצויים. וכנראה שנִמָצֶא בהם עוד זמן רב. קחו אוויר.
הנקודה הבאה כמובן תעסוק במה המשמעות של זה ?

2. דמיינו מלחמה. בצבעים, לא בשחור לבן.
מהי דורשת ? איזה משאבים היא תובעת ? מהפרט ומהאומה גם יחד.

3. מה ומי מונע מאיתנו לנצח במלחמה? המדיניות מתאימה? אלו חורים בספינה הלאומית עלינו לסתום? על פי סדרי עדיפויות אמיתיות, לא כאלה שהתקשורת קבעה.

4. מהי ההגדרה לניצחון? יש לכך קריטריונים ברורים? או שמא כל אחד יכול להמציא כרצונו? ("ללא החזרת החטופים אין ניצחון" לדוג׳).
ומהי הזירה בכלל בה דרוש הניצחון? האם רק בעזה? גם בלבנון? ואולי בכלל כלפי איראן?

5. מהן יכולותינו? החומריות והרוחניות. זה נחמד לדרוש מאדם לרוץ מרתון, אך אם הוא קטוע רגל, זה קצת לא הוגן ולא מוסרי.

6. האם כל המערכות במדינה תומכות בניצחון במלחמה?
תעשייה, כלכלה, משפט, חינוך ועוד. האם הן ממוקדות בעיקר? או שמא בטפל?

7. מה המשמעות החברתית מהעובדה שאנו במלחמה? האם הפגנות בקפלן מסייעות למאמץ המלחמתי או פוגעות בו? ההיערכות האנרכיסטית ׳לליל גלנט 2׳ למניעת פיטוריו לאור הישגיו, מסייעת לכך?

8. עם מה אנו מתמודדים? מיהו האויב בדיוק? היכן מרכז הכובד שלו והיכן זרועותיו הפריפריאליות?

עם ישראל נמצא במסע ארוך שלא התחיל בשמחת תורה. הוא גם לא התחיל בהקמת המדינה. זהו מסע של הופעת אומה בעלת מסר לעולם כולו וזהו האתוס עליו גדלו יהודים לכל אורך הדורות

כעת בואו נניח את התשתית הייחודית, שחשוב להתייחס אליה ביחס לשאלה במה עלינו להתמקד היום:
1. עם ישראל נמצא במסע ארוך שלא התחיל בשמחת תורה. הוא גם לא התחיל בהקמת המדינה. זהו מסע של הופעת אומה בעלת מסר לעולם כולו וזהו האתוס עליו גדלו יהודים לכל אורך הדורות. דתיים וחילונים כאחד. זה נקרא להיות 'משיחיים'. וזה ריאליסטי לגמרי. כלשונו של בן גוריון.

2. שנאת ישראל היא עתיקה כימי חייה של האומה. הסיבות משתנות אך השנאה היא אותה שנאה בדיוק. רק יותר מתוחכמת.

3. המלחמה הנוכחית מתנהלת בהקשר תרבותי מטורלל לגמרי. התרבות הפרוגרסיבית, מוחקת הזהויות, נמצאת במוקד.
ההפגנות בקמפוסים ברחבי העולם בעד חמאס, חושפים את עומק השבר בו מצוי העולם המערבי. ובהקשר הזה נמצאת המלחמה ונמצאים אנו. חשוב לזכור זאת.

4. כשהרוע המוחלט מבקש להשמידנו זה אומר שהצד השני של המטבע הוא, שהוא רואה בנו את הטוב המוחלט. מותר להסמיק.

5. המלחמה הגדולה הזאת דורשת ריכוז מאמץ אדיר ביעד הלאומי המרכזי – ניצחון.

6. המלחמה היא מאבק בין שכל לרגש, בין פרט לכלל. בין דמיון מתעתע לבין ריאליזם קר. בין מיקוד שכלי קשוח והכרחי להתפזרות נפשית רגשנית.

ומה עם האחדות? ברור. האחדות חשובה מאוד. אחדות סביב זהות וסביב הניצחון ההכרחי ברוח מה שהוסבר כאן

לאור זאת, ברור לנו כעת מהו ה"סור מרע", מה ממש לא מקדם את הניצחון ומה מפרק את החברה החמושה הדרושה לנו.

ולאור זאת, כל מיקוד ביעד המרכזי הגדול, שהוא ניצחון במלחמה ע"י השמדת האויב וחיסולו באופן נחוש ובלתי מתפשר, הוא הדבר המרכזי!
וכן, דאגה לכך שכלל המערכות יהיו ממוקדות בכך. לא בשום דבר אחר. (לאור זאת, רדיפת לוחמינו למשל, היא הטירוף הכי גדול שיכול לקרות פה).

איך עושים זאת? כל אחד וכישרונותיו. כל אחד ויכולותיו. העיקר שכל הנחלים יזרמו לים – ניצחון.

ומה עם האחדות? ברור. האחדות חשובה מאוד. אחדות סביב זהות וסביב הניצחון ההכרחי ברוח מה שהוסבר כאן. אחרת זו תהיה ׳אחדות מפרקת׳ ולא ׳אחדות מחזקת׳.
קדימה עד הניצחון!

--- title: "מדוע אתם חוזרים על הנושא הזה שוב ושוב?" author: איתי אסמן date: 2024-08-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/704 --- # "מדוע אתם חוזרים על הנושא הזה שוב ושוב?"

בעולם בו אנו חיים, תובנות חיים פשוטות, מוסכמות חברתיות וכללי יסוד מצריכים שינון וחזרה שוב ושוב.

למה? בגלל משחקי שפה, וניסיון לשנות כללי משחק.

כדבריו של בעל ה'מסילת ישרים' על הצורך בחזרה על דברים פשוטים. שלמרות שפשוטים הם, נעלמים הם בגלל שיש גורמים שמשכיחים את המובן מאליו.

אז נחזור שוב על מה שאמור להיות מובן מאליו:

  1. שיח ה"הסכמות הרחבות" ה"פשרות" ו"שמיעת הכאבים" מעולם לא נכח פה כשהשמאל היה בשלטון.

לפני 19 שנה לדוגמא, ממש בימים הללו, כשגוש קטיף הוחרב, אף אחד לא הקשיב לכאבים ולזעקות השבר והכאב ולא קידם פשרות בהסכמות רחבות. המדיניות קודמה בנחישות וברגישות מצמררים. בעיקר בנחישות.

חורבן גוש קטיף, על משמעויותיו המוסריות, הביטחוניות והחברתיות, היה לענ"ד "קצת" יותר מורכב לחברה הישראלית מצמצום עילת הסבירות למשל.

אף אחד אז לא התחשב בכאבי הבטן של ציבור ענק ולא עשה אתו מפגשי קפה ומאפה כדי לפייס אותו.

ההיפך בדיוק. "לפנות ואז לדבר". כך פתחו מאמרי מערכות עיתונים וקראו להתעלמות מהכאבים.

לא הכול בחיים הוא משחק סכום אפס של צד אחד מביס וצד שני מובס. צד אחד מדכא וצד שני מדוכא

2. אבל כמו שאומרים משכתבי ההיסטוריה- "מה זה משנה מה היה בעבר ומי צודק?" ו"חייבים להתפשר עכשיו, כדי שלא נגיע לחורבן הבית". "אנחנו לא כמוהם".

אז בואו נשכח לרגע מהעבר ונדון בדברים.

"שיח ההכרעה".

בראשית הדברים חשוב לומר, מי שמאשים חברי כנסת מהימין ב'שיח של הכרעה' ו'ניסיון להכריע את היריב" הוא מניפולטור ומהנדס תודעה.

(אגב לרוב, מבלי שהוא יודה בכך, הוא מושפע ממרקס- עוד מעט תבינו למה).

עולמנו נחלק למנעד רחב של אפשרויות.

לא הכול בחיים הוא משחק סכום אפס של צד אחד מביס וצד שני מובס. צד אחד מדכא וצד שני מדוכא.

הכרעה בשדה הפוליטי לצד מסוים, היא לא תבוסה ב׳נוק אאוט’ של מתאגרף בזירת אגרוף ליריב. זה בעולמות הספורט. (אגב, שם לאחר סיום התחרות נהוג ללחוץ ידיים).

3. כך נראית המניפולציה: הפוליטיקאים שנבחרו, רוצים "לנצח את היריב!" "להכריע את השמאל!"

הבלים.

הפוליטיקאים נבחרו כדי ליישם מדיניות של ערכים שהציבור בחר.

אני בחרתי בקלפי בשביל עולם ערכים שלדעתי הוא הכי טוב למדינת ישראל ואזרחיה.

מעולם לא עלה על דעתי לבחור בקלפי כדי "להכריע את השמאל" או "לנצח את היריב". בטח לא להשפילו, או להביסו.

וזה שאנו צריכים להסביר זאת זו כבר נפילה למלכודת צינית, אבל כדי לא לעלות על המוקש אנחנו מטפלים בו בזהירות.

4. ונבחרי הציבור? גם הם, רוצים ליישם את המדיניות של בוחריהם. אחרת מה תכלית תפקידם?

הכל כמובן מתוך מניעים ראויים על פי תפיסת עולם בה בחר הציבור.

הניסיון להנדס את התודעה כאילו מי שנבחר הוא החזק והרע, ומי שלא נבחר הוא מדוכא, זהו שיח מרקסיסטי זול ומקושקש שכל תכליתו היא כאוס ומרד של אנשים שלא מכבדים את הדמוקרטיה.

5. האם צריך להסביר לציבור על משמעות הרפורמות? וודאי.

האם צריך לעשות זאת בהדרגה? יתכן. יש סוברים שלא ויש סוברים שכן.

אבל דבר אחד בטוח- דרג נבחר שמקדם מדיניות ורפורמות, לא בא "להכניע" אף אחד.

הוא פשוט מקדם מדיניות שלשמה נבחר. וזהו.

הכי חשוב – מכבדים את הדמוקרטיה ואת נבחרי הציבור, ולא נופלים למניפולציות של מי שלא הצליח בקלפי, כאילו מישהו מנסה להכריע פה מישהו

6. ולגבי שיח הכאבים. תסלחו לי, אבל זה שיח ילדותי.

אני בעד רגישות כנה ואמיתית. להקשיב לכאבים ולדבר זה חשוב מאוד. אבל זה לא קשור לפוליטיקה.

המשפחה המורחבת שלי, נמצאת בשמאל, הם במחאות קפלן כל שבוע.

על מה אני מדבר איתם כשאנחנו נפגשים? על החיים, על המשפחה.

כל אחד יודע מה השני מצביע בקלפי, ויודעים שאלו הם כללי המשחק.

הם יודעים שאני אוהב אותם ולא מנסה "להכניע" או "להכריע" אותם.

הם יודעים שצריך להפריד את החיים האישיים מהפוליטיים.

כך זה היה כל השנים. עד שהשמאל הפרוגרסיבי הכניס לחיינו את המושג "האישי הוא הפוליטי", שלקח אירועים פרטיים וטרגדיות אישיות והפך אותם לנחלת הכלל ולבעיה של כל אזרח באשר הוא (עיינו בגוגל, נרחיב על זה בהמשך).

7. אז מה עושים ? קודם כל חיים. בצורה פשוטה.

ממשיכים לקדם מפגשי קפה ומאפה פרטיים, בין שווים. ללא מצלמות, ללא הרשמה למאגרי נתונים וללא נותני חסות.

ממשיכים להכניס אחים ואורחים, ולשתף בכאבים.

אבל הכי חשוב – מכבדים את הדמוקרטיה ואת נבחרי הציבור, ולא נופלים למניפולציות של מי שלא הצליח בקלפי, כאילו מישהו מנסה להכריע פה מישהו.

כך כל אחד ימשיך להאמין בטוב שהוא רוצה לקדם במדינה, מתוך אהבת ישראל, לטובת כולם והעם החכם והנבון יכריע.

לתפארת מדינת ישראל!

--- title: עם ישראל שבשדות author: אודי בן חמו date: 2024-08-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/705 --- # עם ישראל שבשדות

נהוג לחשוב שככל שהאדם בעל יותר השכלה אקדמאית וב׳רזומה׳ שלו רשומים יותר תארים, כך הוא נחשב יותר מפותח ויותר ׳מתקדם׳.

טוב, השכלה היא וודאי דבר חשוב מאוד, ופיתוח המוח והשכל הם וודאי עדות לאדם הנבדל מהבהמה.
אך, כיום הגענו למציאות שבה לעיתים ככל שאתה יותר ׳נאור׳ ומתקדם כך אתה יותר רחוק מהשכל הבריא ומהתחושות האינטואיטיביות הפשוטות.

הביטוי "העם שבשדות" מופיע בתלמוד (ראש השנה, דף לה עמוד א), כתיאור לפשוטי העם הטרודים, הנמצאים ״בשטח״.
וההמון הזה, וודאי בעם ישראל, הוא חכם מאוד, בחכמה אמיתית, לא חיצונית. ו’קול המון כקול שדי׳.

המלחמה שאנו בעיצומה מבליטה באופן מרשים ביותר את ׳׳עם ישראל שבשדות׳.
לניסיונות המצחיקים לעצב פה שפה חדשה ומוסר חדש, עם ישראל שבשדות מגיב בפשטות: יאללה יאללה…

׳עם ישראל שבשדות׳, תובע ניצחון ושום פלפול (אנטי) מוסרי לא יבלבל אותו. והניצחון הזה בוא יבוא בע״ה, למרות הכל

1. נקמה
הציבור הזה למשל, מבין היטב ש׳נקמה לאומית׳ היא דבר מבורך, צודק והכרחי. היא אינה נקמנות רגשית מתפרצת של זעם דורסני.
נקמה לאומית היא שכלית ומודעת ומובעת מעומק דרישת הטוב הכי טהורה של העם הזה.
גם אם יצקצקו בלשון כל מיני ׳נאורים׳ ו׳מומחים׳, עם ישראל שבשדות לא יזוז מעמדתו הטבעית והנחושה מילימטר.
אנו תובעים נקמה!
ומי שעליו מוטלת החובה לעשות זאת, זה צה״ל בלבד.

2. ניצחון
השבוע נחשפנו לפרופ׳ שהיה אחד ממעצבי ׳רוח צהל׳ שטען שניצחון הוא לא מוסרי. כן, כן, כך טען הפרופ׳ המלומד המייצג במידה רבה את ׳מגדלי השן׳ האקדמאים המנותקים מעם ישראל. מסורתו ורוחו הגדולה.
אבל ׳עם ישראל שבשדות׳ לא יקבל את דברי ההבל הללו. גם אם אומר אותם פרופסור.
׳עם ישראל שבשדות׳, תובע ניצחון ושום פלפול (אנטי) מוסרי לא יבלבל אותו. והניצחון הזה בוא יבוא בע״ה, למרות הכל.

3. יש אוהב ויש אויב.
׳עם ישראל שבשדות׳, חש שנים על גבי שנים שיש פה עוול גדול ביחס ללוחמים המוסרים את נפשם.
הבירוקרטיה לא יכולה להחליף את המוסר. גם אם עברו על הפקודות ביחס למחבלים שפלים, מפלצות בדמות אדם.
השבוע ׳עם ישראל שבשדות׳ יצא בספונטניות למחות על כך מול שדה תימן ובית ליד. ולשאוג כארי על הפגיעה והעוול באחינו ובנינו.
(רצוי כמובן שלא לפרוץ גדרות, אך אי אפשר להתעלם מהתמונה הכוללת).

4. אופטימיות ושמחה.
׳עם ישראל שבשדות׳ מבין בפשטות, שכאשר ראשי ארגוני מחבלים ארורים מחוסלים, ראוי לשמוח. לצהול ולחייך חיוך גדול.
העולם כעת נקי יותר.
׳עם ישראל שבשדות׳ לא מתרשם משיח קר, יבש המטיף למבט צדקני הסובל מכל הרג.
לא ! עם ישראל שבשדות מבין היטב, שאם הרגת מחבל אתה אדם טוב יותר, ומוסרי יותר, וודאי שאינך מסתובב עם ׳כתם לכל החיים כי הרג הוא הרג׳.
פעולתך היא פעולת רופא מנתח העוסק אמנם בדם, אך פעולתך היא פעולת הצלת חיים, לא כפעולת רוצח חס ושלום.

הבירוקרטיה לא יכולה להחליף את המוסר. גם אם עברו על הפקודות ביחס למחבלים שפלים, מפלצות בדמות אדם

ואפשר להמשיך כך עוד ועוד אך נאמר רק דבר אחד:
׳עם ישראל שבשדות׳, חכם אתה, ואליך אנו נושאים עיניים והלוואי ונהיה ראויים לך.

עם ישראל חי !
שבוע טוב

--- title: על 'אחדות' פלגנית סותמת פיות author: אודי בן חמו date: 2024-08-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/706 --- # על 'אחדות' פלגנית סותמת פיות

בואו ננסה להאיר כמה נקודות על המונח המכובס הזה, ׳אחדות׳, שכבר ממש נהיה לא פשוט לעסוק בו. הנקודה היא שאם לא נברר ברצינות את ה׳אחדות׳ ניתקע עמוק עם העבדות.

1.אז מהי בכלל ׳אחדות׳ ? מה משמעותה? מהם גבולותיה? מהם הקריטריונים על פיהם יוחלט שאכן מדובר באחדות?

ובכלל איזה ערך יש לשיח על כל ערך, בעולם פוסטמודרני של מניפולציות שקריות ולהטוטים מילוליים?

הרי אם אהוד ברק למשל יכול לדבר על אחדות, אז אני יכול לדבר על פיסיקה גרעינית ומאקרו כלכלה.

2.האם האחדות נלמדת במנותק לכל ההקשר החברתי, תרבותי, ציבורי הרחב ? האם ישנה סימטריה בין שני שכנים שווים ?

דמיינו למשל שעבד ואדון, סתם לדוגמא, מקרית לחלוטין, משוחחים למשל על אחדות. איך יישמע השיח הזה ? איך הוא ייראה ?

העבד יישא עיניו אל האדון בעיניים נוגות מלאי ציפייה, יעריך מאוד את העובדה שהאדון נאות לקבל את פניו, ואילו האדון יזרוק מידי פעם ׳פירורים׳ לעבד.

המקסימום שאפשר יהיה להגיע בשיח כזה, הוא נימוס, אבל כל אחד יחזור מהר למשבצת שלו: עבד ואדון.

העבד יישא עיניו אל האדון בעיניים נוגות מלאי ציפייה, יעריך מאוד את העובדה שהאדון נאות לקבל את פניו, ואילו האדון יזרוק מידי פעם ׳פירורים׳ לעבד

3.כולנו מכירים הרי כמה ׳אנוסים׳ בעלי תפיסות לאומיות ויהודיות שמפחדים לומר את דעתם בפומבי. באקדמיה, בצבא, בעבודה ועוד.

על זה ממש יכול להיחרב הבית השלישי.

מהיכן מגיע החשש הזה ? הוא מגיע מהמקום הכי עמוק של חוסר שוויון.

של יחסי עבד ואדון.

כואב ? מאוד. אז מה. אנחנו אנשים מבוגרים שמבינים שכדי לפתור בעיות צריך לדבר על נושאים כואבים. לא רגשות, על עובדות !

4.קבלו כלל קצת ׳קשוח׳ לעיכול: כל מי שמקדם באובססיביות שיח של אחדות, חשוד על שנאת חינם עד שיוכח אחרת.

למה ? משום שאז, כל מי שלא יסכים להיפגש, להידבר וכמעט להשתחוות לנושא הבשורה האחדותית, מיד יזוהה עם קיצוניות ופלגנות.

(יש בכך גם פן של יוהרה סמויה. אני המאחד וכולם מתאחדים סביבי. גם קרל מרקס רצה אחדות אוטופית, ראינו איך זה נגמר).

5.סיבות רבות יכולות להיות להימנעות ממפגשי אחדות ועדיין לא לעבור לקטגוריית ‘שורפי האסמים׳.

הנה כמה מהן. אגב, ההיפך מהן, בעצם מהווים תנאי סף לפגישה כנה ובונה:

-חוסר בגרות.

-חוסר איזון בין שכל לרגש.

-חוסר היכרות אינטימית עם המציאות החברתית, תרבותית ופוליטית.

-חוסר ידע ב׳מה שתשיב לאפיקורס׳.

-מנטליות של עבד.

-בירור אישי סביב מה נבנית האחדות ?

-תביעת צדק, אמת, ודרישת התנצלות וגינוי של כל תופעות הסרבנות וכד׳.

6.רוצים לקדם אחדות ? יש לי רעיון, בואו נתחיל עם אחדות רעיונית, תפיסתית של ריבוי דעות לגיטימיות ושוויון במטה הכללי למשל. ואח״כ באקדמיה, נעבור לתקשורת, ומשם נמשיך לבית המשפט.

יש עוד כמה מוקדים לטפל בהם, אבל נתחיל באלו.

אפשר למקד על זה את השיח ? או שזה כבר ממש מחוץ ל’כללי המשחק׳ ?

הגיע הזמן לאחדות. אבל בעיקר בנושא הזה, של כיבוד רצון העם וכיבוד מדיניות נבחריו

7.ראיתם פעם מכתבי גינוי ועצומות לאחר פעולות של ה׳אדונים׳ ? הרי היו פה לא מעט כאלה בשנים האחרונות.

למה לא נחתמו כאלה ??

משום שיד אחת מאיימת ושותקת כשזה מגיע משמאל, ויד שניה חותמת כשזה מגיע מימין. לכן, למרות הכל לא הייתי חותם על שום דבר משותף עם מי ששתק בעבר.

8.שיח על אחדות, מבלי לטפל בשורשי הפילוג הוא שיח פטרוני שמעצים את העבדות.

חברים יקרים ואחים אהובים מהשמאל, הבית הזה שייך לכולם.

שנים שצד אחד הוריד את ראשו וקיבל בהכנעה, בדמעות ובכאב, צעדים חסרי אחריות של מדיניות נוראית.

קברנו חברים ופינינו יישובים ממש בימים אלו לפני 19 שנה, בעקבות הכרעת הבוחר. (לא בדיוק, אבל לא משנה עכשיו).

הגיע הזמן לאחדות. אבל בעיקר בנושא הזה, של כיבוד רצון העם וכיבוד מדיניות נבחריו.

בלי זה חבל על המאמץ, הוא רק יגרום לעוד תסכול מסוכן.

--- title: סכנות אמיתיות ומניפולטיביות author: עזרא הימן date: 2024-08-01 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/707 --- # סכנות אמיתיות ומניפולטיביות

קודם כל, שמחתי לקבל הרבה הודעות מאנשים שחשבו והציעו הצעות שונות. זו היתה בדיוק המטרה, שתחשבו ותגיעו גם לתשובות משלכם. אנחנו משתפים תובנות שלנו, אבל מטרה ראשונה במעלה היא ללמוד בעצמכם לפרק שאלות ואמירות כאלה לגורמים ולהרכיב מחדש ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות מושכות.

הנה ההצעה שלי:
א . עסקנו כאן לא מעט בצורך להיזהר ממניפולציות שמשחקות לנו במוח ובלב, ומאמירות שנשמעות נכון אבל כשמפזרים את מסך הערפל סביבן מתגלה התעתוע ונחשפים המוקשים.
איך עובדת מניפולציה? מייבאים משפט שאכן יש הקשר מסוים שהוא נכון, ומשתמשים בו בהקשר שמבלבל ומתעתע בנו ובמציאות.
ב. בוא נפרק את המשפט הזה לאט:
האם סכנות פנימיות עשויות להיות חזקות יותר מסכנות חיצוניות מוחשיות?
נניח שזרמנו עם זה.
מה הסכנות הפנימיות הכי מאיימות כרגע? קבוצות מסוכסכות שמונעות מאיתנו להילחם יחד? צה"ל קרוע מבפנים? זה הסיפור?
מה לגבי חולשה לאומית, אובדן הרצון לנצח, ניתוק מהזהות, התמכרות לשקט, קונספציית ההכלה וההסדרה ואשליית נגמרו המלחמות?
זה לא מסוכן יותר מהאיום החיצוני? האם לא ראוי להיאבק על הדברים האלה, אם כבר השכלנו לחפש סכנות פנימיות?
הנה מספר חלופות מדויקות יותר לטעמי למשפט 'האויב האמיתי איננו איראן אלא הקיטוב הפנימי':
'האויב האמיתי איננו איראן אלא שכחת ערך הנצחון'.
'האויב האמיתי איננו איראן אלא האובססיה וההתמכרות לשקט, המחשבה שנגמרו המלחמות, סגירת יחידות צבא ואי התחמשות'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא תפיסה אנטי מוסרית שיוצרת מנגנון משפטי שרודף אחרי החיילים וכובל את ידיהם בשדה הקרב במקום אחרי האויב האמיתי'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא הניכור לזהות היהודית שרק בשמה אנחנו חיים כאן'.
'האויב האמיתי איננו איראן אלא מחשבות מופרעות שהימין הוא האויב האמיתי'.
'האויב האמיתי איננו איראן, אלא ההתעלמות מכל הדברים שמניתי כאן ומחשבה שאפשר להחליף אותם בפוליטיקה של הכנסת אורחים'.
כל אלה הם סכנות תודעתיות פנימיות שלדעתי מסוכנות יותר מהאויב החיצוני.
מי שכבר רוצה לנגן על הצליל של סכנה תודעתית פנימית, מומלץ להתחיל ברשימה זו. זה מותאם יותר למציאות, ולא רפלקס שגוי של דתיים שיש להם רק פטיש (שולחן עגול קפה ומאפה) ולכן חושבים שכל בעיה היא מסמר (שנאת חינם).
ג. לצד זה, אכן יש פעמים שמחלוקת פנימית מקצינה עד כדי איום שמסוכן יותר מאויב חיצוני: למשל, מתי שמשתמשים בה כדי לאיים על פירוק הצבא, סרבנות להתייצב למלחמה, וקריאה למרי אזרחי ואנרכיה תוך כדי מלחמה. אלה תופעות שחייבים למגר מהר, הן באמת יותר מסוכנות מאויב חיצוני. אלה קוים אדומים של מחלוקות לגיטימיות.
ד. נחזור למניפולציות. יותר מדי פעמים, כל מיני בכירים לשעבר משתמשים במשפט הזה לא כדי לחזק את הלכידות, אלא לרמוז ואף לומר במפורש שהימין-המסית-המשתלט-הקיצוני-המשיחי-המאיים לשלוט פה הוא הוא הקיטוב בהגדרה, והוא יותר מסוכן מהאויב החיצוני, ולהצדיק הסתה נגד ממשלה נבחרת ויצירת הקיטוב הקיצוני מפניו הם כביכול מתריעים. אהוד ברק הוא דוגמא מעולה.
ה. אחרי שסילקנו את כל המוקשים האלה, יש מצבים והקשרים שדיבור על לכידות ואחדות כצורך קיומי הוא אמיתי ונצרך. אך זה לא התפקיד של גנרלים. תפקידם להכריע את האויב. כשהם אומרים שהקיטוב יותר מסוכן מאיראן וחמאס, סימן בוהק שהם מתרשלים בתפקידם להכריע את חמאס. שיתמקדו בתפקידם, וישימו לב לכל המוקשים שציינתי בסעיף ב.
ו. אז יש לי הצעה מעשית:
לוותר כרגע על המשפט הזה.
קודם נחזור לבסיס ונסכם שהאויב הכי גדול הוא קודם כל ציר הרשע שרוצה לקום עלינו לכלותנו, על כלל העם היהודי. מי שלא מבין את זה, שיתאפס על עצמו. מי שמבין את זה, כנראה גם ימתן את הקיטוב הפנימי לשני.
אחר שזה ברור, נלך צעד הלאה ונבחן ביחד אלו סכנות תודעתיות וחברתיות פנימיות באמת מסכנות אותנו ומונעות מאיתנו לנצח את ציר הרשע.
וכשנלך בסדר הזה, נגלה שהקיטוב הפנימי הוא לא בהכרח בראש הרשימה, אלא ככל הנראה השלכה של הסעיפים האחרים שמנינו כאן.
יחד עד הנצחון על האויב האמיתי!

--- title: אין דבר כזה להיות אובייקטיבי – על הסכנה באשליית האובייקטיביות author: איתי אסמן date: 2024-07-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/708 --- # אין דבר כזה להיות אובייקטיבי – על הסכנה באשליית האובייקטיביות

נתחיל מהסוף – אין דבר כזה "להיות אובייקטיבי".
שמעתם נכון, אין דבר כזה להיות אובייקטיבי.

כל אדם נברא ונולד לעולם בעל אופי מסויים, חברה ספציפית, תרבות והשקפת עולם ייחודיים.
הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היא סובייקטיבית.
שאלה: רגע, איך זה מסתדר עם מה שאנחנו כל הזמן אומרים בקבוצה שיש אמת ושקר?
תשובה: נכון, יש אמת ושקר, אבל האדם הסובייקטיבי הוא לא האמת אלא סובייקט שתופס גוון מסויים מהאמת. האמת היא אכן אובייקטיבית (וגם אלוהים, אבל נשאיר את זה בצד כרגע) אבל אדם בודד הוא לא אלוהים.
המחשבה על כך שאדם הוא אובייקטיבי, מסוכנת מאוד.
אז בואו נעשה סדר- עיתונאי הוא לא אובייקטיבי, יש לו אג'נדה, שופט הוא לא אובייקטיבי, וגם לא אלוף בצה"ל. וגם אני- סובייקטיבי לגמרי.
אדם החושב שהוא אובייקטיבי, בעצם חושב שהוא אלוהים..
הוא למעשה תופס את עצמו כלא אנושי, ללא רצונות, ללא טעם אישי, ללא הטיות בחשיבה, וללא אג'נדה. אבל זה כמובן רמייה עצמית בלבד.
כך שופטים למשל, מספרים לנו שהם מחויבים לחוק בלבד ושהם ׳אובייקטיביים׳.
והם נאמנים רק לחוק ולמשפט. זה עולם הערכים שלהם וזהו.
וכך, אנשי אקדמיה חסרי ענווה הבטוחים שהם "השכל הפועל" של אריסטו.
משם הדרך להמצאת ׳טרלולים׳ מוזרים- קצרה ביותר.

מאחר וכל אדם הוא סובייקט, עם העדפות משלו. יש לו גם העדפות ערכיות ופוליטיות. הוא מזדהה עם מחנה פוליטי מסויים המשקף את עולם ערכיו.
הוא יכול (וצריך) לאהוב את כל היהודים כי הם אחים שלו, אבל בסוף, הוא משתייך למחנה מסויים, סובייקטיבי.
אין דבר כזה אדם א-פוליטי. ואין דבר כזה ארגון שמחווה דעתו על הפוליטיקה וקורא לעצמו א-פוליטי. זה תרגיל ידוע של ״ארגונים ישראליים״ בעלי גוון שמאלי, כדי לשבות לתוכם נאיביים ששונאים פוליטיקה, והופכים לאידיוטים שימושיים. עם ההסבר המכובס של "זה לא עניין של ימין ושמאל".
אז מה קורה לאדם שחושב שהוא "אובייקטיבי"? שהוא אלוהים?
בלי לשים לב, הוא מתחיל להטיף לכולם ללכת לפי השיטה שלו בלבד.הוא יכול לומר "אני לא שייך לאף מחנה, ושייך לכל המחנות" ופתאום תמצאו אותו בקמפיין גיוס בכפייה של חרדים לצה"ל.
כי הוא לא מודע לאנושיות שלו, לאג'נדה שהוא שבוי בה באופן טבעי.

באופן פרדוקסלי, רק אדם שמבין שהוא סובייקטיבי, יכול לנהל שיח עם מחנה אחר, ולא לכפות עליו דברים, יחד עם האמונה שיש אמת אובייקטיבית שצריך לשאוף אליה.
שלום עושים בין 2 אנשים סובייקטיבים עם ענווה ולא 2 אנשים שחושבים שהם אובייקטיביים.
וביחס למושג "קונצנזוס" (מחשבה משותפת). זהו מושג אוטופי שלא באמת קיים.
׳האליטה׳, האקדמיה והתקשורת תמיד מגדירים מה הקונצנזוס, והדתיים מיד מחוייבים להתיישר (מי מאיתנו רוצה להיות שנוי במחלוקת? זה לא נעים).
השמעת המילה ‘קונצנזוס׳ מיד מנטרלת כל חוש ביקורת, היא עובדת על הפחד של האדם להיות דחוי ובודד.

ומה לגבי סרבנות?
זה תלוי, אם אנשי שמאל מסרבים בגלל "הפיכה משטרית", זה ׳הקונצנזוס׳, אבל אם אנשי ימין מסרבים בגלל פינוי יישובים, זה אפילו לא "שנוי במחלוקת"- מיד לכלא.
בקיצור, הבנתם.

המילה "קונצנזוס" באה לעצב את "המובן מאליו" בלי שיש צורך בכלל להסביר את זה בשכל, וזה משתיק כל התנגדות.
כל האמנות החברתיות למיניהן, הן בדיוק "סתימת הפיות הליברלית" שמדברות בשם 'הרצון הכללי', ולא באמת צריך לשאול את האזרחים מה דעתם.
כשאדם חושב שהוא אלוהים, הוא הופך להיות מתנשא, מנותק וביריון שכופה את הערכים שלו (בסגנון ליברלי כמובן..). הוא הופך להיות" נשיא או"ם" כזה שתמיד מבין את 2 הצדדים.
גם את החמאס וגם את ישראל. גם את הנוח'בות וגם את הלוחמים ששמרו עליהם. גם את הימין וגם את השמאל.
אבל הוא לא באמת מבין את כולם, זה רק מה שהוא מספר לעצמו.

אז מה עושים? קודם כל מבינים שאין דבר כזה "אני לא ימין ולא שמאל" או "מרכז" (בדרך כלל זה שמאל) מזכירים לאנשים כאלו שהם רק בני אדם, בדיוק כמונו.
וזה לגיטימי ואנושי, ולא יכול להיות בכלל אחרת, להחזיק בדעה סובייקטיבית מצד אחד, ולשאוף לאמת אובייקטיבית מצד שני.

אחרי הכל אנחנו רק בני אדם.

--- title: התייחסות לאירועי שדה תימן ובית ליד – חלק ב' author: אודי בן חמו date: 2024-07-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/709 --- # התייחסות לאירועי שדה תימן ובית ליד – חלק ב'

1.כאמור, בעולם פוסט מודרני בו אין אמת אי אפשר כלל להתייחס לברי פלוגתא, וודאי אם הם אוחזים בכוח במערכות הציבוריות. הכול משחקי מילים חסרי משמעות.
לכן מיותר לחשוב בסגנון של "איזה שפן מטורף אשלוף מהכובע כדי לנצח בוויכוח הזה". אין שפן. וגם לצערנו אין שום ויכוח.
אבל יש אמת בחיים, לא 'נרטיבים' ומי שבחייו לא קיים מושג כזה, אין שום יכולת לשוחח אתו. הוא לא ליברלי, הוא פרוגרסיבי.

2.ההקשר הרחב של אירועי אמש ידוע ומוכר. הקרב הגדול פה הוא על זהותה של המדינה. כל השאר הערות שוליים.
מחנה אחד לא מוכן לקבל את בחירת העם וממשיך להיאחז באלימות במערכות. ומנגד, חלק אחר, עצום בעם ישראל, המחזיק בתפיסות לאומיות, ציוניות ויהודיות אזוק וחנוק. מושפל ורמוס, מוכה וחבול, צופה מנגד בשורפי המדינה וסוכר את פיו.
והציבור האחראי הזה, שעפר אני לרגליו, החל לחוש בבריאות שהגיעו מים עד נפש.
הציבור הזה, חטף עלבונות, קורבנות וביזיונות והתבקש לשתוק.
ולא משנה מה עשו ברי הפלוגתא שלו. וקצרה היריעה מלהכיל.

3.עד אתמול..
עד לרגע שבו מערכת אכיפת החוק החלה, תוך כדי מלחמה נגד הרוע המוחלט, לראות בבניה שלה, את אותו רוע פוטנציאלי של אויביה.
היא החלה לפעול בגסות וטירוף מערכות כולל, נגד הגוף עצמו. אם יש חריגה, בודקים וחוקרים בשקט, ואם יש צורך גם מענישים. אך זה כמובן הרבה מעבר לזה. למערכת יש מוטיבציה מופרזת כשמדובר בלוחמים ואדישות כשמדובר במחבלים.
כך המערכת חושבת, זו לא הייתה 'שגיאה'.
מנגנון ההשמדה העצמית שעובד פה על ווליום נמוך החל להתגבר ולאבד שליטה. לא רה"מ ושריו איבדו שליטה, המערכות איבדו את הרסן.
(מפחיד אה, חכו יש סוף אופטימי).
דמיינו צמח ב'בית לוינשטיין', שאחרי שנים של חוסר תגובה, למרות כל הפעולות הרפואיות לעוררו, פתאום קם, בספונטניות, עומד על רגליו ומצליח להזיז את ידיו בצורה מגושמת ומבלי לשים לב שובר את האגרטל היפה בחדר. עזבו לא אגרטל, הוא ממש שובר את הקיר במוסד.
במבט צר, נטול הקשר, זה נורא ואיום, נשבר אגרטל, או אף יותר מזה. אך במבט רחב, זה אירוע מרגש. מחזק ומלא אופטימיות. הצמח, כלומר חלק ענק מעם ישראל קם על רגליו !
לעד זו תהיה נקודת ציון חשובה, שגם אם אינה פוטוגנית, כזו היא. תגובה פוטוגנית חפשו במחלקה אחרת, עם פצוע אחר. (שוב, אנחנו כותבים פה רק פנימה).

4.אדם או ציבור, יכולים לספוג ולספוג עד לרגע שבו גוף האמון על תחום מסוים ובעיתוי מסוים, פועל בדיוק הפוך מתכלית קיומו. בימי שגרה, ניחא, נבלע את הצפרדע, התרגלנו, אך בשעת מלחמה להתייחס כך אל לוחמים, במקום לתת להם גיבוי ולבדוק ברגישות ???
דמיינו מצב שבו רופא מנתח רוצח את החולה שלו על שולחן הניתוחים. זה לא "סתם" רצח, זה רצח על סטרואידים.
דמיינו כבאי, המוזעק לשריפה, בבית בוער בו ישנם ילדים קטנים, ובמקום לכבות את האש, הוא פועל להגברתה. מילא אם היה "רק" סתם פושע המבעיר אש, ״ניחא״, אבל בעת בה הוא צריך לפעול למען תכלית קיומו ??

5.שוב, בואו נדבר פנימה. רק פנימה. "נשכנע את המשוכנעים" בלבד. אל תתווכחו עם אף אחד, רק אתם מול המראה, ביושר ובלי הנחות תתייחסו רק לעצמכם.
האם המחנה הלאומי על מנהיגיו, רבניו, אישי הציבור שלו, מסורתיים, חילונים ודתיים, אנשי התקשורת, עמך בית ישראל ועוד ועוד, בנוי על שנאה, פלגנות ואלימות ? זה לא שאין גם בו 'אזובי קיר' ולעיתים קריאות מכוערות, אבל יש בו שנאה ממוסדת ? מישהו מכיר איש ציבור מהמחנה הלאומי במעמד של אהוד ברק, אולמרט, חלוץ, יאיר גולן, אסא כשר ועוד שמדבר ככה ? מישהו מכיר, מישהו שמכיר ?
מדובר הרי ב׳ילדי כאפות׳, תמימים להחריד שלא יכולים להרים אצבע על מישהו. וטוב שכך, למרות התסכול. השמאל, באופן עקרוני בנוי על יסודות מעמדיים, (וכיום פרוגרסיביים), לא לאומיים, בטח לא יהודיים לצערנו. יש פה כמה חברים שבאו משם, תשאלו אותם.
חזרו לדבריו המצמררים של פרופ' אסא כשר שביקש למחוק מהשיח את המונח 'אחדות'. כשר הוא אחד המגדלורים של השמאל. והוא מעיד על התפיסה הכללית. מה המסקנה מהסעיף הזה? זקפו קומה ! שאף אחד לא יעשה עלינו סיבוב.

6."לא חשוב מי התחיל". סליחה, למה זה לא חשוב ? וודאי שזה חשוב. אחרת, נגרום לילד המוכה להמשיך לחטוף ונעודד את המכים, האלימים והפושעים. זה חשוב מאוד לבירור ולהתייחסות.
אם הגננת של הילד שלכם, החוטף בלי סוף, כך תגיב, תברחו מהגן הזה.

7.שמעתם פעם את נשיא המדינה, חכי״ם דתיים ליברליים, ארגונים דתיים מסוימים וכד', מגנים בתוקף ללא סימטריה את 'אחים לנשק', או את הפגנות קפלן האלימות ? למה ? משאיר לכם את התשובות.
ככה עובדת אליטה. קשה לצאת נגדה. עדיף לעבוד אצלה ולקבל הכרה וחשיבות.

8.תגובה חד ממדית, שטוחה, המגנה את הפעולות אמש, וזהו. ללא התייחסות להקשר הרחב היא בעיניי שפלות אינטלקטואלית, מוסריות שקרית, עבדות לאליטה ו… אעצור פה ברשותכם.

9.זה לא גילוי אחריות, זו עבדות. מי שסתם את פיו עד כה ולא גינה מצד אחד, טוב יעשה אם ימשיך בכך, ולא יחשוף בפנינו את צביעותו. התקדמנו.

10.ואחרי הכול, האירוע הזה היה גם קצת כואב שלמקום כזה, כאומה הגענו, שלא בבחירתנו. אבל זה גם מרגש, וכואב, ומרגש. בקיצור הבנתם. חיים ומציאות מורכבת מחייבים התייחסות מורכבת.

11.ולאן זה הולך ? לא יודע. אבל היום אני אופטימי מאוד. משום שהמחנה הלאומי על כלל מרכיביו הוא מחנה אחראי שהוכיח את אחריותו במבחנים קשים.
מאלטלנה, להסכמי אוסלו וגירוש גוש קטיף ותמיד עמד באתגר.
רק שהפעם האנרכיה המעונבת של ה'דיפ סטייט' תיעצר. ללא שום אלימות ! וכך נתקדם בע״ה.

12.כמעט שכחתי. (לא באמת) אנחנו קוראים, למרות הכל, לשמור על החוק. בלי אבל ובלי חבל. בטח בעת מלחמה ! פשוט.

--- title: התייחסות לאירועי שדה תימן ובית ליד – חלק א׳ author: אודי בן חמו date: 2024-07-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/710 --- # התייחסות לאירועי שדה תימן ובית ליד – חלק א׳

בואו נתחיל מהדברים הפשוטים.
הפנמת ההקדמה הזו, במידה רבה תייתר את המשך הדברים.
(מומלץ לקרוא פעמיים)

1.כשאתה מנסה לבחון אירוע חריג, פרטי או ציבורי, באופן נקי מהטיות, לסדר את המחשבות, ואף לכתוב עליו משהו סדור, כדאי מאוד לנטרל את כל רעשי הרקע מסביב.
זה אתגר מאוד לא פשוט.
דמיינו למשל הורה שצריך להתייחס לבנו אחרי התנהגות לא ראויה בבית הספר, וכל מה ש׳מפעיל׳ את ההורה (עוד נחזור על המונח הזה- ׳מפעיל׳) את ההורה, זה רק ׳מה יגידו׳.
מה יגידו המורים, הסבתא, השכנים ועוד כהנה וכהנה ׳מפעילים׳ סמויים או גלויים.
כל היחס הנכון כלפי הילד נפגע.
כל התגובה שלך כבר ״נגועה רדיואקטיבית״ וכעת אתה עוד עושה מזה אידיאליזציה.
הורה כזה הוא עבד, הוא לא בן חורין! הוא ׳עובד׳ אצל כל מיני אנשים ועמדות. והכי חמור, הוא עושה עוול עצום כלפי הילד שלו. (וכלפי האמת).

2.אז ההתייחסות לאירוע אמש היא רק בתוך הבית. בתוך המחנה הלאומי פנימה בלבד. רק בתוכו.
אז הגיפו את התריסים, סגרו את הדלתות והשתיקו את רעשי הרקע המחרישים את האוזניים, ובעיקר את המוח.
לצערי, אין לי ציפייה לשיח ענייני הרואה את התמונה הרחבה. וגם אין לי אנרגיות מיותרות לבזבז, על צרחות רמות ומניפולציות מבית היוצר המוכר והידוע.
זאת המלצתי הצנועה, ושכל אחד יעשה כרצונו.
ועוד דבר, שתו כוס מים קרים וסדרו את הדופק. זה עוזר לא להיות "מופעל".
ואגב, גם ממש לא חייב להיות בלחץ להגיב. אפשר לנשום בנחת.

3.שאלה: "למה רק שיח פנימי ? למה רק "לשכנע את המשוכנעים" ? מה התועלת בכך ? ואיך נסביר את זה לאחינו משמאל ?"
תשובה: אם היינו מקבלים שקל על כל שאלה כזו שנשאלנו ב׳סוללים דרך’ כנראה שהיינו יושבים היום בבניין משרדים מפואר.
ראשית, "המשוכנעים" האלה כלל לא משוכנעים.
ושנית, בעולם פוסטמודרני אין בכלל יכולת לשכנע.
הרי אין אמת לשיטתם, אז למה שאקשיב לשטויות שלך ואתה תקשיב לדברי החכמה שלי ? ברגע שהאמת הוצאה להורג, מה הטעם בוויכוח נקי, מחלוקת לשם שמיים ודיון סוער ?
לכן, כדאי לשחרר. היה איש אמת, אם התברר שטעית, חזור בך, היה בטוח בצדקת טענותיך והכל יסתדר.
תוך כמה זמן ? לא יודע, מה זה משנה.

4.אז מהם רעשי הרקע ? מי מפעיל אותם ?
רעשי הרקע שייכים כמובן לכל אלה האוחזים במוקדי עיצוב התודעה. התקשורת, האקדמיה ׳שוחרת האמת והמוסר׳, מערכת המשפט, הפוליטיקאים המנסים להפיל את הממשלה תוך כדי מלחמה ולזרוע כאוס, ועוד כל מי שנחשב פה בארץ "אדון". או אליטה.
ולגורמים האלה, למיעוט האנטי דמוקרטי הזה, בהכללה, יש תפיסות מאוד ׳מוזרות׳ כידוע ביחס ללאומיות, יהדות, ציונות והפעלת כוח. (אלא אם כן הוא מופנה כלפי לוחמים).
האליטה, מחזיקה במיקרופונים מעצם היותה אליטה, גם אם לא דיברה כלל, והאופן שבו היא חושבת, מפרשנת, מגיבה ומתנהלת, מייצרת מגנט רב עוצמה.
כל מי שרוצה להתקבל ל"מועדון המקובלים" מציץ קודם לראות מה אמרו שם אצל החבר'ה הטובים..
לא פשוט להתגבר על הקולות האלה.

5.אז כשניגשים לבחון אירוע, השאלה הגדולה היא מהיכן מתחיל הסיפור. פעם בסיור ב׳יד ושם׳ שאלה אותנו המדריכה "איך יכול להיות שאנשים הלכו כצאן לטבח בלי להתנגד ?" שאלה טובה נכון ?
עניתי לה שהכול מתחיל מאיפה את מתחילה את הסיפור.
אם "הקפאת" רק את הרגע בו מובילים את היהודים למשרפות, וניתקת את הפרספקטיבה וההקשר הכללי זו באמת שאלה קשה.
אבל אם הולכים אחורה ובוחנים כיצד היהודי המושפל הזה נרמס והפך לאבק אדם במשך אלפיים שנה אז זה קצת פחות מאתגר לענות על השאלה הזו.
לענ״ד, ההקדמה הזו היא חשובה, לא פחות, ואולי אף יותר מההתייחסות המקומית לנושא.
משום שהיא מוציאה את כל העוקץ והבהילות מהאירוע שכה רוצים שנהיה בתוכו.
והיא עקרונית מאוד גם ביחס לאירועים רבים שהיו ושעוד יהיו.
ככה זה בגיל ההתבגרות הלאומי.

המשך יבוא..

--- title: אכיפה בררנית, עם מופלא ומי באמת מייצג אותו author: איתי אסמן date: 2024-07-29 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/711 --- # אכיפה בררנית, עם מופלא ומי באמת מייצג אותו

בעוד אני כותב, על האם המציאות טובה או רעה, מה נותן לנו כוחות וכו׳ אנחנו שומעים על עוד עוול מבית הפרקליטות הצבאית. ככה נראים החיים.
אותה פרקליטות שדרשה לחקור לוחמים שהרגו מחבלי נוח׳בה בבוקר שמחת תורה, כאשר כל עם ישראל היה בהלם קרב, קוראת ממש עכשיו לחקור לוחמים ששמרו על אותם "בני מוות" והמחבלים לטענתם נפצעו בגלל הלוחמים.
איננו יודעים את הפרטים ונמתין שהם יתבררו.
דבר אחד בטוח, כל עוד לא חוקרים את הרמטכ"ל, ראש השב"כ ועוד כמה אלופים, ומתייחסים אליהם בהתאם לתוצאות מעשיהם החמורים, אין לעשות זאת ללוחמים בשטח.
במציאות לא נורמאלית התגובות לעיתים לא נורמאליות.
ואכיפה בררנית היא פשע.
חשוב לזכור שהפשע והעוול הגדול הוא מחדל טבח שמחת תורה, כל שאר הכשלים מתגמדים לעומתו.
אל תאפשרו לשחק לכם בתודעה.

לגופם של דברים.
אדבר רק על עצמי. מה נותן לי את הכח.
את הכח, התקווה והאופטימיות אני שואב מעם ישראל ! לא רק זה הקונקרטי, אלא ההיסטורי. זהו עם מופלא ומוסרי. מאז שנחשפתי לתורה, אני גם לומד על השורשים שלו באבות האומה- אברהם יצחק ויעקב, על נדודיו במדבר, יציאת מצרים מעמד הר סיני, שופטים, מלכים, נביאים ושיבת ציון- הכל בראיה אחת המבליטה קולקטיב אחד עם נשמה מיוחדת והשגחה אלוהית.
גם כיום אני רואה מוסר מאוד גבוה בעם הזה, אצל החרדים שמוסרים נפשם על התורה, תעודת הזהות הרוחנית שלנו, והציונות הדתית שמוסרת נפשה בצבא ועל ארץ ישראל יחד עם לימוד התורה, והמסורתיים שמחוברים לתורה ולארץ ישראל ומכבדים את הוריהם ותלמידי חכמים, והציבור הלאומי (המכונה חילוני כאילו רק חול מעניין אותו) שמתגייס לצבא (ראינו 300 אלף חיילים במילואים שקפצו בשמחת תורה) ואוהב את המדינה ומפתח את הכלכלה, והציבור הליברלי האמיתי, שאכפת לו מזכויות אדם באמת, ויש לו לב טוב.
דווקא בגלל אהבתי לעם המופלא הזה, כואב לי שיש אנשים שפוגעים בו.
והכי כואב לי, שיש קבוצות כוח בעם שמדברים בשם העם, כאילו הם "מערך המילואים", הם "הפורום החילוני", הם "ארגוני הנשים", הם "ההיי-טק".
אנשים תמימים בלי חושים פוליטיים בטוחים שאותם ארגונים הם מייצגי הדור והאומה.
לצערי יש אפילו רבנים שמרוב צדיקות ותמימות נופלים למניפולציות תקשורתיות ונפגשים איתם לרצות אותם.
הייתי חילוני והייתי בשמאל, אני קצת מכיר את הנפשות הפועלות והשיטות שלהם.
מעבר לזה שהמיעוט הזה חי בתודעת רוב, הם גורמים לדתיים ולימין לחיות בתודעות מיעוט.
להתנצל כל הזמן ולהאשים את הדתיים בשנאת חינם ופלגנות.

השמאל, לשיטתו לעולם לא מפלג וכך הוא גם מסביר לכולם, ממילא תמיד תמצאו עצומות של רבנים ליברליים נגד חרדים ודתיים, ולעולם לא נגד קבוצות שמאל שקוראים לסרבנות.
הסיפור של הקצין ראובן אביחיל שקפץ בשמחת תורה ורץ 12 ק"מ כדי להציל יהודים הוא סיפור המלחמה. מעטים שמעו על הסיפור הזה עד נאום נתניהו.
ללא שום יחסי ציבור. הכל בענווה מרשימה.
כשהייתי בכיסופים פגשתי קצין שסיפר לי את כל המאבק הגבורה שהיה שם.
שאלתי אותו מאיפה הוא יודע, הוא ענה שהוא ניהל את הקרב.
שאלתי אותו למה הוא לא מתראיין והוא אמר לי שהוא בורח מתקשורת, וקצת כואב לו שכל מיני אנשים באים לשם ולוקחים קרדיט על אירוע שבקושי היו בו.
זה הכלל- כל מי שמספר לכם שהוא הציל את המדינה הוא מנצל את המלחמה לרווחים פוליטיים של כוח, תברחו ממנו כמו מאש.
99% ממי שקפץ במלחמה הגיע על מדי צה"ל ולא עם חולצות לקידום ארגון פוליטי.
אל תיפלו לבורות האלו שטומנים לכם. תגידו תודה לכל צה"ל.
מה שנותן לי כח זה אמונה בה' יתברך שמוביל את המציאות, בהבנה שאנחנו חיים בתקופה מופלאה של שיבת עם ישראל לארצו.
אני מרגיש שאנחנו קמים לתחייה לא רק בפן הגשמי, של ביטחון וכלכלה אלא גם בשיבה למסורת.
בגדוד מילואים שלי חולקו כ50 זוגות תפילין ומאות ציציות המעידים על הרצון להתחבר למשהו גדול יותר מסתם חיים.
אנשים מכבדים את השבת ומסורת ישראל. מי שבז למסורת אלו קבוצות מיעוט שיש להם נוכחות גבוהה בתקשורת ובאקדמיה, אך רוב העם בז להם בבריאות.
התיקונים במערכת הביטחון מתחילים להתוות, קצינים ששתקו עד עכשיו מתחילים לדבר ולהציף את הבעיות.
צריך לדעת, כל הבעיות הקיימות עכשיו, היו קיימות תמיד, פשוט רוב העם לא ראה אותן, קוראים לזה ׳דיפ-סטייט׳, מדינת עומק, פקידים לא נבחרים ששולטים בחיינו, אבל עכשיו הכל צף, זה כבר לא דיפ (עמוק) זה רק סטייט (מדינה).

כשהמוגלה צפה החוצה, אפשר לטפל. עם ישראל בז בצדק לסרבנות ולאנשים שהובילו אותה וזה נותן לי כח ותקווה.
הוא בז לפרקליטות עם מוסר מעוות ולתקשורת מסלפת.
מערכת החיסון הלאומית מבריאה את עצמה.
ודבר אחרון, מכל הלב, שנותן לי כוחות, זו הקבוצה המופלאה הזו.

אנחנו עוסקים כאן בסוגיות שלא יכולנו לדבר עליהן 2000 שנה וגם לא לפני 5 ו10 שנה.
היום הציבור צמא לשמוע, רוצה להבין את שורשי הבעיות ומוכן להבין שיש רע במציאות שיש להתמודד מולו בלי פחד, (קל וחומר לא להכשיר אותו בססמאות נוצריות). תודה רבה לכם על ההשקעה הכספית, ההירתמות הפתיעה אותנו וכרגע אין לנו עוד צורך, אז אפשר להפסיק לשלוח כסף. תודה רבה!
העם שלנו עבר הרבה משברים מיציאת מצרים עד היום, ה' נותן לנו שכל ויכולות להתמודד.

ההתמודדות עם הרוע ללא מרירות, אלא באומץ, גבורה ודרישת אמת נוקבת, היא נותנת לי כח !
בעזרת ה' נעשה ונצליח !

--- title: למה בכירי צה"ל לא מבינים שהאויב רוצה להרוג ילדים? author: בן יעקב סבו date: 2024-07-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/712 --- # למה בכירי צה"ל לא מבינים שהאויב רוצה להרוג ילדים?

כדי להיות הוגנים נזכיר קודם כל שהגרי 'התנצל'.
"הניסוח בו בחרתי היה שגוי. אני מבקש להבהיר כי כוונתי בדבריי הייתה להמחיש את האכזריות של ארגון הטרור הרצחני חיזבאללה".
אלא שההתנצלות מראה יותר מכל איפה בכירי הצבא ׳מונחים׳.
ברגעים קיצוניים שכאלה, האמת מתפרצת בלי מחסומים ומעידה על מה שיושב בנפש פנימה.
מתחילים.

1. נתחיל מהבסיס. אני מאמין שבכירי צה"ל, אותם מייצג דו"צ, באמת לא מאמינים שהאויב שלנו רוצה להרוג ילדים. ולכן תפיסתית הם, כלומר אנחנו, בבעיה קשה.
זה לא קשור למנת משכל, לא קשור לכשרון או אינטליגנציה. זה פשוט קשור לכך שהם לא מאמינים באמונה.
כלומר בתפיסת עולמם העצמית אין מקום לאמונה, לרוח, למשהו שאינו מטריאלי, יש רק חיי נוחות חומריים. זה שורש רעיונות השמאל. ממרקס ועד הררי. מטריאליזם מניע את הכל.
הם מבינים (אולי) ערבית אבל לא מבינים את התרבות הערבית. כלשוננו של ד״ר מיכאל בן ארי.
פרופ' יובל נח הררי, האדמו"ר העולמי של הפוסטמודרניזם והפרוגרסיביות, קורא לזה ’הבריחה מסבל'.
בזה מסתכמת משמעות העולם לשיטתם.
העיקר שיהיה נח. שיהיה מזגן. שיהיה אוכל. וכו'.
חייבים להבין שכשהאדם תופס את עצמו כך, הוא חייב לתפוס גם את זולתו כך, וגם את האויב שלו כך.
אי אפשר לברוח מזה.
קוראים לזה ’פרדיגמת חשיבה' וזה מושג מאד עמוק בפילוסופיה של ההכרה ולא נפתח אותו כרגע.
ובגלל שאני מאמין להם שהם לא ציפו, לכן הם חייבים להתחלף.
בשם הצדק, בשם המוסר ועבור עם ישראל.

2. יאיר לפיד, AI מבריק של סיסמאות מרקסיסטיות ופוסמודרניות, הגיע לאתר והכריז "ילדים לא אמורים למות במלחמות של מבוגרים". למשפט הקלישאתי הזה יש מקורות מאד ענפים בפילוסופיות המרקסיסטיות.
לשיטתם אין בעולם טוב ורע. יש ילדים, ‘פרא אציל׳, שהם קורבנות של ריב מיותר בין מבוגרים שלא יכולים פשוט להיכנס לחדר אחד ולפתור את המחלוקות שלהם.
זה יכול להיות חדר בקמפ דייויד ששם יפתרו סופית את כל מלחמות המזרח התיכון, זה יכול להיות סלון של תמים שימושי באיזו התנחלות תמימה של ארגון שרוצה לשבת ולכתוב מחדש את הסיפור של המתונים בלי המשוגעים המשיחיים, וזה יכול להיות ישראל וחמאס שיישרו את ההדורים, יחתמו על עסקה, ישחררו את כולם, ויסיימו את המלחמה.
הבנתם? כל הבעיה זה שלא פתרו את המחלוקת בחדר!
מי שלא מודע לקיומה של תפיסת עולם, של אידיאולוגיה, של מסירות נפש עבור אידיאל בחייו, לא יכול לתת פשר למציאות שבה אי אפשר לפתור את הבעיות בחדר משום שהן שורשיות ועמוקות. מאוד עמוקות.
בצעירותי היה לי דגל של ׳שלום עכשיו׳ בחדר. כן, רציתי שלום עולמי.
יום אחד ראיתי מקרוב כיצד נראים גירושין בין איש לאישה, ואז הבנתי ששלום אפילו בין שני האנשים הכי קרובים בעולם זה לא עסק פשוט, אז בכל העולם??
נכון, שכשאתה אינפנטיל עד גיל 17 זאת קומדיה, אבל כשזה נשאר עד גיל 70 מה זו? טרגדיה?
הבעיה שהיא על חשבון עם ישראל וכבוד ישראל.

3. הגרי אמנם לכאורה התנצל, כלומר הוא לא התכוון למה שאמר, שהם לא ידעו שחיזבאללה יורה על אזרחים.
אבל חברים. זה פשוט שקר גס. לא שקר של ילד, אלא שקר עמוק יותר. במקרה כל חברי הקבוצה הזו למודי צבא, לא אפרט יותר מידי אבל שיחות מודיעין בצה"ל נפתחות בהסבר שחיזבאללה לא רוצה מלחמה והוא לא רוצה לפגוע באזרחים. והכל ייפתר דרך החור של הגרוש.
פעם אחר פעם חיזבאללה ממשיך לירות עלינו נ"ט ותלול מסלול, מנסה לפגוע בקצרין, בקרית שמונה, בעובדי חשמל על הגדר, בזוג ברנס מאורטל, באלעד פינגרהוט, ועוד ועוד, אבל תמיד הסבירו שחיזבאללה התבלבל, ושהוא רוצה להגיע להסכם.
ככה בכירי צה"ל חושבים ופועלים.

4. זה מוביל לנקודה הבאה:
מיד אחרי האירוע התראיינו אלופים לשעבר, מסוג עמוס ידלין וישראל זיו, ואמרו שהאירוע במג'דל שמס הוא הזדמנות(!) כי "עכשיו אפשר להפסקת אש ולהחזיר את כל החטופים והחטופות! יש לי חשד שראש הממשלה לא רוצה להשיג את ההישג הזה! נוח לו!"
שאלה פילוסופית: האם אלוקים יכול לברוא אירוע שיגרום לבכירי צה"ל להאמין שהאיסלאם רוצה לחסל את עם ישראל, ושישראל חייבת להכריע ?
איך קורה מצב שאנשים מתעלמים מהמציאות. זה לא נורמלי. כל ילד יודע מה חושבים עלינו באיסלאם.
אז למה דו"צ לא?
בע"ה נמשיך להשתדל לברר יחד, ונסלול דרך תודעתית ברורה. כדי לעמוד איתן, חייבים להבין לעומק את רעיונות העיוועים שעומדים מאחורי תפיסות העולם של השמאל הרדיקלי והפרוגרסיבי שמנהל פה את כל המערכות הלא נבחרות.

כשנבין לעומק כמה זה חולה, וכשנבין מה לענות לעצמנו, בתשובות עמוקות, דרכי הפעולה יהיו ברורות לנו יותר.
בע"ה בקרוב, אך יש עוד עבודה רבה לפנינו.

עם הנצח יעמוד גם בה !

--- title: על מוסר יהודי, ריבונות והתמודדות עם הרוע author: אודי בן חמו date: 2024-07-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/713 --- # על מוסר יהודי, ריבונות והתמודדות עם הרוע

שבוע טוב.
בד״כ במוצאי שבת אנו הולכים בעקבות אליהו הנביא זכור לטוב וכותבים על זכויותיהם של ישראל.
הפעם בהתאם לנסיבות נחרוג מכך.
השבת נהרגו 11 נפשות בכפר הדרוזי מג׳דל שאמס בצפון רמת הגולן.

כמה הערות קצרות:
1.במלחמה החשבון הוא קודם כל כללי. הכלל במרכז ורק אח״כ כל פרט ופרט. (זה נכון כשדנים על שחרור חטופים וזה נכון לגבי סוגיות נוספות).
לכן לא נכון לדון ברמה הפרטית כל נפגע. מהי מידת נאמנותו למדינה, מה דתו, צבע עורו, מינו, רמת המוסר שלו ועוד שאלות לא רלוונטיות אחרות בסגנון הזה.

2.ולכן גם כל פגיעה בטריטוריה הריבונית של מדינת ישראל היא פגיעה במדינת ישראל כולה. אפילו אם לא היו נפגעים כלל.
לאור זאת יובהר לאלתר, האירוע הזה הוא פגיעה חמורה בריבונותה של מדינת ישראל ! בלי קשר למחיר החמור והקשה.

3.אסור לנו לדון אירועים לפי תוצאתם, אלא על פי כוונתם.
שנים שכך אנו בוחנים את הדברים. זו טעות.
על אבן קטנה שנזרקה על רכב ישראלי כדי להרוג, יש להשיב בחוסר פרופורציות שאינו מידתי.
ככה עובד מוסר יהודי. וכך מונעים מהרוע להתפשט עוד ועוד. אולי, דווקא בעקבות הפגיעה הקשה בדרוזים, הדורשים יד קשה, בצדק, נתקדם בנושא הזה, שאין חשוב ממנו.

4.האירוע הזה מדגיש שוב שעלינו להתמודד, עקרונית, עם הרוע בלי למצמץ. לא לברוח מהרשעה אלא לאתרה על מנת למגרה.
איננו מצויים כעת בפרטים מה בכוחו של צה״ל לעשות בזירה הצפונית, אחרי שבמשך שנים בנו פה צבא לאור תפיסת:״צבא קטן וחכם״. אך ראוי שנחנך לאור התפיסה הזו את בנינו. בחישול הרוח, בדם, ביזע ובדמעות.

5.ובעת הזאת ממש, כאשר יש כאלה העוסקים יומם ולילה במחשבות על מיגור הרוע, ניצחון מוחלט על האויב, יצירת אחדות לאומית ופתרונות יצירתיים כדי שידינו תהיה על העליונה, ממש באותה עת, יש מי שפועל לפירוק הממשלה והחברה הישראלית, לכאוס ולקריסת כל המערכות.
כדאי לזכור זאת לבאות.
ואולי בעצם, לכבוד כל אלו שמרוכזים כעת אך ורק בניצחון והתגברות על אויבנו, במעשה, לימוד ובתפילה, להם מוקדשים דברים אלו.
לזכויותיהם של ישראל.

שבוע טוב!

--- title: הפער בין עם ישראל ההיסטורי לאליטה המנותקת author: אריאל אוסטרבך date: 2024-07-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/714 --- # הפער בין עם ישראל ההיסטורי לאליטה המנותקת

ביום א׳ אירע אירוע שייזכר כנראה לעד כנקודת ציון חשובה בדרך ליציאה לחרות של עם ישראל !
1. במספר דק׳ מועטות אך מלאות עוצמה נחשפה המציאות כולה לאמת ברורה שהתפרצה לחיינו וקיבלה הד.
מצד אחד איריס ברנשטיין כנציגת עם ישראל ההיסטורי מדורי דורות ומצד שני, נציג של מיעוט אליטיסטי ששכח לגמרי את זהותו במופע ניתוק מצמרר.

2. איריס דיברה מדם ליבה דברי אמת. בשפה פשוטה נטולת גינוני חנופה, בקור רוח, בחכמה, בשקט ובביטחון רב, כמי שברור לה שמאחוריה עומדת האומה כולה המבקשת רק לרגע אחד: אמת.
איריס דיברה וקול לא נשמע באולם. מי יכול לדבר כשדבריה מהדהדים בשקט ובעוצמה שכזו ?

3. ומנגד, מי שרואה את השופט עוזי פוגלמן המנסה בגולמיות לחנך מחדש את איריס, כלומר את עם ישראל, נע באי נוחות. בלשון המעטה.
הפער בין דברים כה נוקבים, מלב חם ורותח אל מול שיח משפטנים קר ומתנשא, פשוט זעק לשמיים.

4. תיאטרון האבסורד.
בצד אחד עומדת האישה היהודיה האמיצה הזאת, ששורשיה נטועים בארץ ישראל ובמורשת ישראל, ומולה יושב נציג של אליטה מנותקת, חסרת זהות שמנסה בכפייה אלימה, מנומסת ומעונבת לעצב תרבות זרה.

5. "נס שאני עומדת כאן ולא טבוחה או חטופה", אומרת ברנשטיין, ומספרת את הסיפור של עם ישראל כולו. לדורותיו.
היא מדלגת בטבעיות על גינוני הכבוד המעושים "כבוד השופט" ו"בית המשפט הנכבד".
היא יודעת היטב, בענווה גדולה, שהיושבים שם חבים את חייהם לנופלים ולגיבורים ששילמו בדמם על כשלון הקונספציה. ולכן היא חייבת לדבר. מי יכול לשתוק ??

6. באנו לומר לכם תתביישו !
ככה, בפשטות, כמי שמייצגת את עם ישראל, את המוסר והיושר אל מול מי שהמסורת שלהם מתחילה ב – 1992 במהפיכה המשפטית של אהרון ברק.

7. "זהו מקום למשפטנים גבירתי", לא לאזרחים חסרי משמעות, אמר מי שנחשף בקלונו כשאין לו שפה משפטית מכובסת להסתתר מאחוריה.

8. פוגלמן ענה בצורה כל כך מגושמת, כי ככל הנראה, לעולם לא נדרש לכך. מה לאליטה יודעת ח״ן והתייחסות מכבדת לעם ישראל שבשדות ??
פוגלמן מייצג אליטה שעיניה נשואות לקרן ווקסנר ולעולם גלובלי, לא לירושלים של מעלה.

9. דבריו של פוגלמן, כנציג האליטה, חושפים טפח ומגלים לנו עד כמה עולמו הפנימי ריק וחלול מזהות יהודית ומוסר יהודי.
"והבור ריק. מים אין בו – אבל נחשים ועקרבים יש בו".
תפיסת עולם חסרת זהות, חסרת תוכן וחסרת הקשר – "אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם" – מסתבר שהואקום מתמלא. הריק הלאומי מתחלף בדאגה לאויב.

10. איזה שפל ואיזה עיוות מוסרי. אין הבדל בין מרצחי החמאס לבין הנרצחים. בין עם ישראל רודף החסד לבין אויביו. כולם "נחשפו לנוראות המלחמה".
אין עבר, אין היסטוריה ואין צדק, אלא רק המקרה המנותק המונח לפנינו, אותו מוחמד שתזונתנו נפגעה בגלל תנאי הכליאה בשדה תימן.
אין אדם בריא בנפשו שלא יחוש בושה למראה הפער בין שני נציגי המתרס.

11. לסיכום, נסיים בדבריו של אסיר ציון, נתן שרנסקי, לשופט שדן אותו למאסר:
“אתה השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך, כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב.
אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי!
אמנם גופי יהיה משעובד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזירותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי.
אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה.."

ראוי הנאום והמעמד הזה להילמד בכל מוסד חינוכי ולשמש לנו מגדלור של מוסר ושל אור גדול.
איריס ברנשטיין, מצדיעים לך !!!

--- title: כיצד השליטה על פרשנות הערכים משנה את המציאות author: סוללים דרך date: 2024-07-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/715 --- # כיצד השליטה על פרשנות הערכים משנה את המציאות

'כשאת אומרת מדינה יהודית ודמוקרטית למה את מתכוונת'?
א. בבוקר אחד ב2010, בכנס לשכת עורכי הדין, אהרן ברק חרג מנימוסיו ותקף בשצף קצף את השופט דנציגר על שהעז לומר שבניגוד לדעת ברק, אכן יש טקסטים שלא זקוקים לפרשנות משפטית והמילים ברורות מעצמן.
לפי התיאור בהקדמה לספר 'מפלגת בג"ץ', "אהרן ברק לא ריחם ולא הרפה. עד סוף הכנס המשיך ברק להלום, לעלוב ולסנוט בדנציגר חסר האונים".
מה כל כך הקפיץ אותו? ואיך הסיפור השולי הזה ממש קשור לכל מה שעובר עלינו?

ב. אחת הדרכים האפקטיביות של השלטון בצפון קוריאה לשלוט בעם היא על ידי שליטה על השפה והמילים. מילים לא רצויות בעיני השלטון לא קיימות במילון ובשפה וילדים גדלים בלי להכיר על קיומן. למשל, כיוון שמחקו את המילה 'חירות' מהשפה והתודעה, קשה מאוד לבטא את הכמיהה העמומה שם לערך הזה.

ג. מילים הן פנינים. הן משקפות ערכים, ודרכן ניתן להבין ולשתף ערכים. לכן חכמי ישראל כינו את האדם שנברא בצלם 'האדם המדבר'.
כשאנחנו אומרים 'אהבה', 'צדק', 'כבוד', 'אחדות', 'משפחה', 'ציונות', 'חירות' וכו' וכו', אנחנו מכוונים למציאות ערכית ממשית וחשובה שהמילים עוזרות לבטא.
זה ממש על אצבע קטנה אחת, אבל אנחנו בווטסאפ אז נמשיך.

ד. בני אדם שלא גדלו בצפון קוריאה לא ששים כל כך מהר לוותר על ערכים מקודשים מרצונם החופשי (אפילו בעולם פוסטמודרני מלא ביאוש וציניות). לכן לא יסכימו שימחקו להם מהתודעה את המילים ציונות, חירות, משפחה, שוויון בפני החוק ועוד.
אבל אפשר להשתלט על הסמכות לפרש את המילים והערכים שהם מייצגים.
הדרך היעילה ביותר לערער על ערכים ולהשתלט על חברה חופשית היא דרך השליטה על פרשנות מילות הערכים והדרך לממשם.
נמחיש את זה בדוגמא פשוטה וקלה:
אם קשה לי לשכנע אותך לוותר על ערך הציונות, אבל אני יכול לשלוט בסמכות הפרשנית של המילים 'כבוד האדם', ו'חירות', אוכל להחליט שערכים אלה מחייבים לפתוח את הגבולות לכל מהגרי העולם או להיטיב עם הנוחבות (הם יגידו להגנתם שהם לא עשו כלום, הם רק פרשו את הערכים המוסכמים בחוק).
אוכל גם לקרוא למה שרוב העולם קורא ציונות בשם אחר, למשל 'גזענות' ולאנטי ציונות 'שוויון'. מישהו נגד שוויון?
הכי טוב לשלב עסקת חבילה.
וזה בדיוק מה שרקמו כאן בז'אנר המשפטי משך 30 שנה באומנות מילים מתוחכמת.
ככה עושים השמדת ערכים בדרך עקיפה ומבלבלת.

ה. אז קבלו את המילה האחרונה בתורת הרודנות החברתית הכי אפלה אבל מתוחכמת שיש:
תהיה הכי נחמד וערכי בעולם, ובלבד שרק אתה קובע את משמעות המילים. על זה תילחם מלחמת חורמה בלי פשרות, ובעיקר תייצר סמכות שאין לערער אחריה.
כמובן ששליטה כזו על מילים לא נעשית בצורה שקופה כמו שאני מתאר כאן, ולא על ידי אדם אחד בלבד, אחרת זה לא היה עובד. זה נעשה לאט לאט, על ידי קבוצות של 'סוכני שינוי', בשלל אמצעים, תקשורת, סרטים, ראשי ונהלי אקדמיה, חינוך, ספרות, מדיה חברתית וארגונים אזרחיים עם אינסוף משאבים (תחשבו על הפער בין המילים 'ארגוני זכויות אדם' למציאות בפועל של מאבקים למען מחבלים שפלים).
מקווה שמובן בינתיים.
אבל לא מספיק שליטה אזרחית בשפה, צריך מוסד עם כוח שלטוני פורמלי שיכול לשנות את המציאות על ידי פרשנות מחודשת של הערכים הלכה למעשה בחוק.
מי שלקח את ההזדמנות בשתי ידיים הם בכירי המערכת המשפטית בהובלת אהרן ברק.
שופטים, בכירים בפרקליטות ומשרדי היועמ"ש, משתמשים בסמכות הפרשנית שלהם לפרש מחדש ערכים כמו: מדינה יהודית, דמוקרטיה, כבוד האדם, חירות, חופש הביטוי, זכויות, שוויון בפני החוק, הסתה ואלימות, ועוד.
גם את החריגה המוחלטת שלהם מסמכותם הם מחליקים על ידי הגדרות מחודשות למושגים 'הפרדת רשויות', 'מערכת משפט עצמאית', 'איזונים ובלמים', 'חוות דעת מקצועית', ועוד.
על ידי שליטה על השפה והגדרות חדשות למילים, אפשר לשלוט בכל.
אם זה עדיין לא ברור לכם עד הסוף, תחשבו על משחק כדורגל בו לשופטים יש סמכות להחליט בכל רגע נתון את פירוש המילים 'נבדל', 'עבירה', 'נגיעת יד', ואפילו 'שער'.
הוא לא מפלה לכאורה בין הקבוצות חלילה.. הוא פשוט מגדיר מחדש את המילים האלה בכל פעם שירצה לשרת את הקבוצה שהוא חפץ ביקרה…

ו. לכן ברק כל כך התרתח בסוגיה פעוטה שכזו. כל בנין הרודנות של המערכת המשפטית על עם ישראל תלוי ועומד בסמכות הבלעדית שלה על פרשנות מילות הערכים הלכה למעשה בכל החלטה ציבורית.
בדרך הזו של שליטה בלעדית על פרשנות המילים, מצליחים בכירים במוסדות המשפטיים בגיבוי תרבותי ותקשורתי לעוות ב180 מעלות את הפרשנות המעשית של ערכי הליבה שלנו, 'מדינה יהודית', 'ציונות', 'שוויון בפני החוק', 'חופש הביטוי', 'דמוקרטיה', 'כבוד האדם', 'זכויות' ועוד.
כשמעלים טענות אלה כלפיהם, התגובה היא בדרך כלל מבול של יללות שמסיתים נגדם. אבל זה חלק מהשיטה עצמה, לפרש מחדש גם את המילה הסתה כדי לשלול את היכולת לבקר את דרכם.

ז. לכן במיזמי אחדות למיניהם יכולים תיאורטית להיפגש ולהתכנס סביב ערכים משותפים, שוויון בפני החוק, שוויון זכויות פוליטיות, דמוקרטיה, ציונות, כבוד האדם ועוד, אבל כולם שוכחים את השאלה הקריטית בעידן הפרוגרסיבי: מי בעל הסמכות לפרש מה המילים האלה אומרות ואיך מיישמים אותן הלכה למעשה? זו השאלה המכרעת בעידן של רודנות סמויה, ומי שידלג עליה לא מקדם שום דבר טוב מהערכים המוסכמים האלה.
תשאלו שאלה זו במפגשים ומיזמי אחדות למיניהם, ותבדקו היטב את התשובות שתקבלו!

ח. אז מה אפשר לעשות? הרבה. אבל לפני הכל חובה לחשוף את הרודנות הסמויה הזו בכל מקום שהיא קיימת. ועצם החשיפה וההחלטה להיאבק על המילים היא עצמה חצי מהפתרון.

--- title: מדוע השמאל בטוח שהוא הבעלים של המוסר והאמת? author: איתי אסמן date: 2024-07-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/716 --- # מדוע השמאל בטוח שהוא הבעלים של המוסר והאמת?

אני מניח שהדברים שתקראו להלן, לא יהיו קלים לעיכול למי שהנושא חדש לו.
את הדברים אני כותב כחילוני וכשמאלני לשעבר, וכחוקר את התחום לא מעט שנים.
איני כותב כאן את הדברים לגנאי, דבריי באים לתאר בלבד את פרדיגמת החשיבה העקרונית של השמאל.
איני מציין כרגע אם זה טוב או רע, דבריי באים אך ורק לתאר את המציאות.
כמו שאומרים זה לא באג, זה פיצ'ר.

רבים מאנשי הימין והדתיים שנפגשים עם אנשי שמאל, חושבים שהם משדרים על אותו תדר. הם הרי משתמשים באותם מושגים.
הרי גם ״אני ליברלי" אומר לעצמו הדתי או איש הימין, וגם בר הפלוגתא שלי משמאל מציין שהוא "ליברלי", "אני רוצה להגיע להסכמות רחבות וגם איש השמאל רוצה להגיע להסכמות רחבות".
ממש אידיליה.
אך האמת, שהשמאל, במהותו, הוא בכלל לא ליברלי- הוא קומוניסטי. ושוב, זכרו הייתי שם בעבר אני יודע איך מדברים וחושבים שם בלי פילטרים.
תפיסת העולם של השמאל בטוחה שהיא הבעלים של המוסר והצדק, ורק הם מבינים מהי דמוקרטיה וזכויות אדם.
זה לא שיש כאן תודעה של ימין ותודעה של שמאל.
מבחינת השמאל אין עוד תודעה לגיטימית אחרת מלבדם.
זה בדוק ומנוסה, תבדקו בעצמכם. הם אומרים את זה, פשוט יש כאלו שלא רוצים לשמוע, כי זה כואב.

אתן כמה דוגמאות:
1.הפמיניסטיות מארגוני הנשים אומרות לדתיות ולחרדיות: "בזכותנו (כלומר תנועת הפמיניזם) אתן יודעות לקרוא ולכתוב, אתן חיות בתודעה כוזבת״. חשוב לדעת, תנועת הפמיניזם עברה 3 או 4 גלים.
אין שום קשר בין הפמיניזם היום למה שהוא היה פעם, כלומר, שוויון זכויות בלבד. אבל מבחינת הפמיניסטיות- החרדיות חייבות להן את חייהן ולעשות את רצונן.

2.הקמת המדינה: השמאל בטוח שהוא הקים את המדינה לבדו. העלייה הראשונה כמעט לא נלמדת בשיעורי היסטוריה, כי היו שם דתיים וזה לא משרת את האג'נדה. שלא נדבר על תלמידי הגר"א והבעל שם טוב. ההיסטוריה שוכתבה (למטיבי לכת חפשו ביוטיוב "הרב גיא אלאלוף- הקמת המדינה").
לא מדברים על עליית התימנים ויהדות המזרח. כל אלו נמחקו.
השמאל בטוח שרק הוא, בנה את המדינה על ידי מפלגת העבודה וזהו.
מיותר לציין, שאין קשר בין מפלגת העבודה של היום למה שהיה פעם, לדוגמא גירוש הערבים שבן גוריון ביצע.
אבל השמאל בטוח שכולם חייבים להיות אסירי תודה לו, ולעשות רצונו.

3.הכלכלה: השמאל בטוח שכל הכסף במדינה שייך לו.
פעם פנו אליי כמה חברים שמאלניים נחמדים במילואים ושאלו אותי למה הם צריכים לפרנס את החרדים? אמרתי להם "אתם יודעים שגם אני משלם מיסים ולא רק אתם, נכון? ואני רוצה שהכסף שלי ילך ל׳פרזיטים׳ שלומדים תורה. את הכסף שלכם אתם יכולים לבזבז על תקציב התרבות הפרוגרסיבית, כמיליארד ש"ח". הם היו בהלם.
פעם ראשונה שמישהו אמר להם שלא כל תקציב המדינה שייך להם.

4.צבא: השמאל בטוח שהצבא שייך לו, שהרמטכ"ל וראש השב"כ הם נבחרי הציבור ׳שלהם׳.
הטייסים שתקפו בתימן, זה השמאל. אם יש מחדלים כמו כטב"מ שתוקף, זה כמובן לא אשמת "אחים לנשק".
הם אחראים רק על המבצעים הגדולים וההצלחות ולא על הכשלונות.
‘אחים לנשק׳ אמרו לפני המלחמה שמערך המילואים בנוי עליהם.
ופתאום במלחמה גילו שזה בלוף אחד גדול.
מה עשו? במקום חמ"ל צבאי הם הקימו ׳חמ"ל אזרחי׳, פשוט החליפו מיתוג. ועכשיו הם מספרים לכולם שהם הצילו את המדינה.
היו אלפי יוזמות אזרחיות שפעלו מתחילת המלחמה, כולם בהתנדבות. תנועות נוער, אנשים פרטיים, ארגוני ימין, חרדים, עולים חדשים ועוד. כולם באו בענווה. אף אחד מהם לא אמר בשחצנות: "הצלתי את המדינה".
תא"ל במיל' הטייס אמיר השכל, מאנשי המחאה המרכזיים, אמר לשוטרת ממוצא אתיופי שביקשה לשמור על הסדר: "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך מאתיופיה".
האם הוא היה שם לבד במבצע הזה? האם תפיסת עולמו רלוונטית בכלל? ממש לא.

בדיוק כמו שטייסי חיל האוויר לא יכולים להמריא בלי הטכנאים.
אבל לטכנאים יש ענווה, ולשמאל יש תודעת בעלות עקרונית.

דמוקרטיה בימין זה ריבונות הרוב ודמוקרטיה בשמאל, זה שלטון השמאל. תבדקו את זה! זה בדיוק אותו מושג אך כוונות שונות לגמרי.
אגב, דתי לאומי שרק יעז לציין את מספר הנופלים או אחוזי הגיוס לקרבי מהציונות הדתית- יחטוף לינץ' תקשורתי משמאל, ומהדתיים עצמם (!): "איך אתה מעז להגיד שההצלחה היא בזכות הדתיים, זה מפלג!!".
רק לשמאל מותר, הוא האדון. לשפחה אסור להיות חצופה.
למי שזז בכסא בחוסר נוחות כדאי להבהיר, איני כותב את זה כדי לתקוף את השמאל, אלא כדי להבין את הפסיכולוגיה שלו. באתי משם אני מכיר את זה מקרוב.

אז מה עושים אתם שואלים?
ראשית מבט פנימה הכרחי פה. קודם כל לומדים היסטוריה ומדגישים לעצמנו שהשמאל לא עשה הכל לבד.
כל עם ישראל עשה זאת ביחד.
הניסיון לזלזל בעצמנו, ולייחס לשמאל הכל, הוא תסמונת העבד מול האדון.
יש להשתחרר מזה אחת ולתמיד.

שנית, מזכירים להם שהם לא בנו את המדינה לבד, ושלא כל הכלכלה שייכת להם, והם לא לימדו נשים לקרוא ולכתוב, ואין להם בעלות על המוסר, הצדק וזכויות האדם.
פשוט תעמידו אותם במקום. למען הצדק, למען המוסר, למען הדורות שקדמו לנו והשקיעו ובנו את הארץ הזאת בעמל רב, ובעיקר למען הדורות הבאים וזקיפות הקומה שלהם.

זקיפות הקומה הזאת הולכת ומתחזקת ומפתחת תודעה חיובית לאט לאט והיא תלך ותתחזק, יצמחו כאן נפשות גיבורות וחירותיות. בע"ה. למען כל עם ישראל.

--- title: מדינת הזנק או מדינה אמונית? author: איתי אסמן date: 2024-07-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/717 --- # מדינת הזנק או מדינה אמונית?

תורת ההון האנושי היא תורה כלכלית שעוסקת בשוק העבודה.
ככל שהכשרונות של העובד ותכונותיו יהיו יעילות יותר, כך העובד יהיה איכותי יותר ויתרום לכלכלת המדינה.
כלכלה היא בהחלט דבר חשוב מאוד לעוצמה של מדינה. ׳אם אין קמח אין תורה׳.
ההון האנושי במדינת ישראל הוא גבוה מאוד, לכן היה מי שכינה את ישראל 'מדינת הזנק׳ (Start up nation), משום שאנחנו מובילים בעולם במחקר, פיתוח וחדשנות. אשרינו.
השבוע גוגל קנתה את חברת וויז (wiz) ב23 מיליארד דולר.
זוהי העסקה הכי גדולה בתולדות ההיי טק הישראלי וגם הכי גדולה שגוגל ביצעה מאז שנוסדה.
רבים אמרו שצריך להודות ליזם אסף רפפורט ולומר לו תודה על תשלומי המס שיעברו למדינה (ככל הנראה הסכום יהיה נמוך מהמצופה כי מנכ"ל החברה העביר את חשבונו לחו"ל בעקבות הרפורמה המשפטית. אך עדיין מדובר בסכום גבוה) .
ואכן אנחנו מוקירים ומודים לאנשי ההון והבורסה, שזוכים שהכספים שלהם מפתחים את כלכלת ישראל.

יש לזכור רבים מאנשי ההיי-טק מגיעים ליכולות מרשימות גם בזכות שירותם הצבאי ביחידות מודיעין, שמקנות להם יכולות מיוחדות בגיל מאוד צעיר, ולא פחות מכך, גם יוקרה בשחרור שלהם כך שיוכלו להתקבל לתעסוקה יוקרתית מיד אחרי השירות.
אך להתמקד בהון האנושי בלבד זה חסר. אנחנו לא מעריצים רק את החומר.
רבות כותבים עליהם בהערצה ובעולם מטריאליסטי שמעריץ כסף, קל להוקיר אותם.
בואו נתמקד כעת ב’הון האמוני׳.

השבוע הייתי בשבעה בעיר אשקלון, ונפגשתי שם עם האנשים הפשוטים, אין להם הרבה כסף אולי והם לא עוסקים בהייטק (כמובן שיש שם גם לא מעט בעלי תארים ודוקטורים) , אבל יש להם הרבה מאוד אמונה יוקדת.
הם אומרים על כל דבר 'בעזרת ה" ועל כל דבר שקורה להם הם אומרים 'ברוך ה",
הם קוראים תהלים, לומדים זוהר ומתפללים שלוש פעמים ביום במניין.

הם חיים בתודעה ענוותנית שיש משהו גדול יותר מחייהם הפרטיים ומכספם בלבד.
האנשים האלו בונים את האופטימיות במדינה הזאת.
הם מחזיקים בתודעתם מסורת ארוכת שנים ומתוך כך הם מאמינים ויודעים שיהיה טוב, וזה מדבק.
הם רואים את המציאות בעין טובה.
מדינת ישראל היא המדינה המערבית היחידה עם אחוז ילודה חיובי.
אחוזי ילודה הם תוצאה של אופטימיות ביחס לחיים ואמונה שהעולם הוא טוב.
האמונה בה' גורמת לאנשים להאמין בעולם ובבני האדם.
האנשים האלה, המאמינים, אחראים על ההון האמוני.
לא יכתבו עליהם ב׳גלובס׳ וב׳כלכליסט׳, וגם לא יתנו להם פרס מהנשיא.
אבל אני חושב שהאנשים האלו הצילו את המדינה. לא פחות.
אחרי מתקפת הפתע בדרום ופגיעה אנושה בביטחון שלנו, מה שצריך זה אנשי אמונה.
הם אלו שעוזרים לעם שלנו להשתקם. בלי נאומים חוצבי להבות, רק בעצם החיים.

בכלל, העובדה שאנשי אשקלון, שדרות והאיזור חטפו טילים במשך שנים ולא נכנסו לפוסט טראומה בהמוניהם, זה בזכות אותו הון אמוני, שהציל ומציל את מדינת ישראל.
כשהייתי במלחמה באשקלון, אותו הון אמוני גם דאג לכל פרטי החיים הפשוטים באופן מעורר השתאות. דאגו לגדוד שלי כביסה, ׳על האש׳ ופינוקים בלי סוף.
אבל הכל מתחיל מהאמונה והלב החם והבוער שלהם.

אשרינו שבמדינת ישראל, למרות כל אתגריה, יש הרבה ‘הון אמוני׳ , לא רק מדינת הזנק, אלא גם מדינה אמונית ( faith nation).
שבוע טוב.

--- title: שמונה שאלות קשות על המצב הלאומי-ביטחוני author: אודי בן חמו date: 2024-07-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/718 --- # שמונה שאלות קשות על המצב הלאומי-ביטחוני

נושאי השיחה של אדם, מעידים על המקום בו הוא ׳מונח׳.
לא כדאי לתת לאף אחד לקבוע לכם על מה תדברו ועל מה לא. (גם לא ל׳סוללים דרך׳). אבל הנה ניסיון קצר, סובייקטיבי לגמרי, לדעתנו בלבד, לחדד על מה ראוי יותר לתת דגש.
1.מה השתנה, אם בכלל, משמחת תורה ועד היום, מבחינה מהותית, בכל הקשור לרעיונות, תפיסות עולם וקונספציות ?

2.כיצד צה״ל מעז, לאחר טבח שמחת תורה, לחשוב בכלל, ואף להעלות זאת בקול רם, כאילו חיישנים יכולים להחליף חיילים בציר פילדלפי ??
כל טירון לומד בשבוע שדאות שמכשול, גם הטכנולוגי ביותר, ללא יכולת תצפית ואש, כאילו אינו קיים.
״חזקה על קו המגע שייפרץ״.

3.השבוע הוחלט שד״ר מיכאל בן ארי יועמד לדין באשמת גזענות נגד ערבים ושאר ירקות. טירוף.
בן ארי היה בין היחידים לזהות את מה שהתרחש בשמחת תורה. מדוע הוא מואשם ולא מקבל פרס ובקשת סליחה על כך שלא הקשיבו לו ?

4.׳אחים לנשק׳ נמצאים במסע השתקה והלבנה אדיר לאחר שפגעו בצה״ל, וגרמו לכאוס רב במדינת ישראל.
למסע ההלבנה הזה הצטרפה עיריית שדרות לאחר שהוקירה את פועלם החומרי ללא דרישת התנצלות בפומבי על מעשיהם. למה???

5.כיצד הגענו למצב, שבו שוב, אחרי עסקת שליט הנוראה, אנו שוב מדברים על עסקאות חטופים במחירים נוראיים ?
האם החברה הישראלית כה חלשה או שמא ההפך דווקא ואנו תחת הפעלת טרור תודעתי והשמעת דעה אחת בלבד? ( ברור..).

6.מדוע לא מטופלים בנחישות וללא רגישות כל הקריאות להסתה ואלימות נגד ראש הממשלה נתניהו ? מה זה אומר על היועמ״שית ? מה זה אומר על ׳ארגוני אחדות׳ למיניהם הממלאים פיהם מים ?

7.איך יכול להיות שהלחימה בעזה מכונה: מלחמה נגד ארגון הטרור חמאס ולא מלחמה במדינת חמאס ? הרי מוסדות החמאס הרשמיים, מגן הילדים, התקשורת, בתי הספר, המשטרה ועוד, כולם מהדהדים מסרי חמאס.
זו טעות ? זה בכוונה ? תחליטו אתם.

8.לסיום. מה זה הקשקוש הזה שלא ניתן להילחם ברעיון ? אמנם רעיון אי אפשר להרוג אבל בהחלט ניתן להכות עם פטיש בראש את מי שאוחז בו. בטח אם הוא בעל מנגנון משומן.
ואגב, נגד ד״ר מיכאל בן ארי מסתבר שזה עובד מצוין.. והמבין יבין.

שבת שלום.
ועם ישראל חי !

--- title: שני הכלים החיוניים לקדם טוב בעידן שלנו author: עזרא הימן date: 2024-07-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/719 --- # שני הכלים החיוניים לקדם טוב בעידן שלנו

א. דבר ראשון, באמת זה נכון שעיקר האדם איננו ביקורת, אלא טוב ואמת ושאיפות טובות ואמון בעולם, בחיים ובעם ישראל. בלי זה, אין טעם לעסוק בביקורת, זה סתם יגרום למרירות ויאוש.
לכן, הכתיבה כאן היא כמובן לא תחליף לכל הדברים הטובים וחשובים האלה, אלא חלק מהם, על גביהם ובשבילם.

ב. ובכל זאת, מדוע אנו זקוקים לשים כזה פוקוס על ביקורת עמוקה וחריפה על תופעות סביבנו?
קודם כל, כי זה פשוט נצרך. מסביבנו הטוב והרע מעורבבים בצורה מאוד מתעתעת. קל לאבד פוקוס ולחיות בטשטוש ערכים ומציאות. מי שבורח מהצורך בביקורת ימצא את עצמו מעורבב בגולאש דביק של ריחות נעימים אבל אוכל מקולקל.
אבל דווקא בצורך הזה בביקורת מתמדת יש בשורה טובה. זה מעיד שתפיסות שקריות זקוקות להרבה תעתוע כדי לעשות נפשות. כשהן גלויות לעיני השמש, אין להן הרבה קונים. הביקורת חושפת אותן לשמש.
ביקורת מלמדת את הכלי הכי חשוב לקדם באמת טוב בעולם: ללמוד להבדיל בין טוב לרע.

ג. לזה מצטרף משהו נוסף, חשוב מאוד. ככל שאנחנו מתקדמים יותר בדרך, יש קבוצות, לא גדולות אבל חזקות קולניות ומשפיעות, שיפעלו יותר ויותר בדרכים של בריונות, דווקא בגלל שאין להן יכולת לשכנע.
מול בריונות מוכרחים להתעמת. מי שיברח מעימות עם בריונות, נותן את המפתחות בעולם לרוע. לא נעים להתעמת עם הבריון של הכיתה. הכי נעים לרצות את כולם, או פשוט להתעלם. אבל אי אפשר לקדם שום טוב בלי אומץ לב לעמוד בפני בריונות.
בתרבות פרוגרסיבית, מתוך ריקניותה, בריונות איננה באג אלא פיצ'ר. זה חלק מהותי מהסיפור שלה. לא נוכל להתעלם.

ד. לא חיפשנו לדשדש ברע. חיפשנו לקדם טוב בעולם. גילינו שלצד ראיית פוטנציאל גדול של טוב באופק, הדרכים הסלולות להתקדם אליו השתבשו מאוד, ויצרו במקומן דרכים מתעתעות ומבלבלות.
דווקא מתוך עין טובה על עצמנו כעם וחברה, רק אם נהיה מוכנים למאבק תרבותי מחודש על הטוב, ולעמוד באומץ מול בריונות, נוכל להתקדם.
ואם חלילה נשלה את עצמנו, נברח מביקורת, ונדמיין שהדרכים סלולות ולא נדרש מאיתנו עיסוק רב כל כך בנושא, ניסע בדרכים משובשות, נסטה לגמרי מהדרך, ונאכל הרבה מרורים.

ה. הרבה מנפנפים בתורת הרב קוק להצדיק עיסוק בטוב בלבד. אבל מי שלמד בעיון אמיתי את תורת הרב קוק, ועקב אחרי מסכת חייו, יודע שדווקא בתקופה בה יש פוטנציאל גדול מאוד של טוב, שקרים וכזבים יעשו שעות נוספות, וישתמשו בכוח ההטעיה, כדי לבלבל ולעשות נפשות.
כגודל האופטימיות ופוטנציאל הטוב, גודל האתגר והתעתוע שהרע מציב כנגד.
זה נכון ביחס לאויבים מבחוץ, וזה נכון בהתאמה במאבקים תרבותיים על הדרך.
היום אנחנו בתקופה עם פוטנציאל גדול מאוד, ובהתאמה תקופה מסוכנת מאוד, וזה תמיד בא ביחד.

ו. כשלומדים להסיר את הקליפות האלה ולחשוף את מה שמטעה ומתעתע, הדרך נהיית ונראית ברורה וקרובה, ובהישג יד.
אני לא דואג לטוב, הוא ממש בהישג ידינו. אני דואג שנאבד את הדרך אליו, מרוב בלבול ותעתוע, ופחד להתעמת.
לכן, מאוד חשוב ללמד חשיבה ביקורתית כדי לחסן מפני דרכים עקלקלות, וזה דווקא מה שיאפשר לשאיפות ומחשבות הטובות של רבים וטובים לבוא לידי ביטוי ולהביא ברכה, ולא ליפול לבורות שבדרך.

ז. יש נפשות שקשה להן המאבק, זה מעייף ומחליש ומעציב ומכעיס אותן (ויש כמובן גם כאלה שזה פשוט לא מתאים לאופיים וכשרונם). מי שכזה, צריך לשקול אם כדאי לו להיחשף לתכנים של ביקורת טרם חיזק את האמון והחיבור שלו לטוב בעולם בכלל ושבהישג ידינו כעם בפרט.
כמו במלחמה צבאית נגד אויב, גם במלחמת תרבות צריך אומץ, "הירא ורך הלבב ישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

ח. אחרי שהדרך סלולה, יש הרבה דרכים להוסיף טוב, כל אחד בתחומו, במקצועו, סביבתו וכשרונו.
לא בטוח שנכון לצמצם פה את הדיון לתחום מסוים או להתעקש על הצעה מסוימת.
ובטוחים אנו שמתוך התפוגגות התעתועים המשבשים את הדעת, הרבה דרכים חדשות ימצאו מעצמן להביא בשורה לעם ישראל.

שבת שלום

--- title: איך התקשורת יוצרת 'סערות' מציטוטים מזויפים כדי לקדם נרטיב author: איתי אסמן date: 2024-07-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/720 --- # איך התקשורת יוצרת 'סערות' מציטוטים מזויפים כדי לקדם נרטיב

״אין דבר כזה ׳דעת קהל׳. ׳דעת הקהל׳ זה מה שהתקשורת בחרה לפרסם.״ (צ׳רצ׳יל)
אתמול בצהריים התקשורת פרסמה ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר: "החטופים סובלים אך לא מתים".
הציטוט מיד עורר ׳סערה תקשורתית׳, שהדגישה את האטימות של נתניהו ואת חוסר הרגישות שלו.
לא היה חבר כנסת אחד מהשמאל שהחמיץ את ההזדמנות לתקוף בארסיות את נתניהו.
רק מה לעשות, שיש בסערה המומצאת הזו, רק בעיה אחת "קטנה״.
הדברים פשוט לא נאמרו בכלל, כפי שראיתם לעיל.
זה פשוט שקר גס.

ועכשיו, בואו נחזור על מס׳ כללים בחשיבה ביקורתית שמודגשים בסיפור הזה:
1.לעולם אל תסתפקו בציטוטים חלקיים שנאמרים בתקשורת, תמיד חפשו את המקור.

2.אין דבר כזה "סערה תקשורתית". הביטוי הציני הזה מופעל תמיד רק נגד הימין.
כשיש ח״כ משמאל (קריב) שהדליף חומרים מוועדת חוץ וביטחון, או מפקד חיל אוויר שאמר לפני המלחמה דברים הפוכים לגמרי ביחס לסרבנות טייסיו, אין "סערה תקשורתית", זו רק מכה קלה בכנף.

3.לא מומלץ להצטרף למקהלת הגינויים נגד הימין כשיש "סערה תקשורתית" ולשתוק כאשר יש עוול גדול בשמאל (עיינו בערך "אידיוט שימושי"). זה לא הופך את המגנים ל״מקובלים״, אלא רק לעבדים בפוטנציה.

4.כדי להדהד חשיפה תקשורתית, צריך לעשות לה "פולו-אפ".
כלומר, התייחסות של אנשי ציבור ואנשי תקשורת נוספים שיתייחסו לאותה חשיפה תקשורתית.
הבוקר, אפי טריגר בגלי צה״ל ראיין מישהו ממשפחות החטופים כדי שיגיב לאמירתו המומצאת של נתניהו.
טריגר יכל לבדוק קודם ולאמת את האמירה ולהבין שזה פייק גמור, אבל הוא בחר שלא לעשות זאת. זה פשוט משרת את הנרטיב שיש לקדם.
התקשורת היא חלון הראווה של התרבות הכללית, חיה בתרבות של פוסט-אמת: "זה לא שקר אם אתה חוזר על זה הרבה פעמים".
לתקשורת מזמן אין אתיקה בסיסית של הבאת עובדות, היא משרתת תפיסה, וכל האמצעים כשרים.

ולעצם העניין:
בואו ננסה להיכנס לרגע למוח שעמד מאחורי המניפולציה הגאונית והזדונית הזו.
תפיסת העולם של השמאל הרואה פרטים בלבד, מקדמת שחרור של כל החטופים עכשיו! ולא משנה מה המחיר.
כדי לקדם שחרור חטופים עכשיו ומיד, חייבים להשחיר את כל מי שחושב אחרת.
להציג אותו כאדם קר וחסר רגשות שלא אכפת לו מהחטופים.
כך התקשורת, ברשעות מצמררת, גם תציג את משפחות החללים והחטופים שחושבות אחרת – כאנשים חסרי לב, כקיצוניים, משיחיים המתאכזרים לילדם. (תשאלו את צביקה מור, אליהו ליבמן או איריס חיים).
ככה זה עובד.

את הממשלה והעומד בראשה הם מציירים כ׳דמונים׳.
כאדם שלא אכפת לו ממתים וחטופים ('שוכחים' בכוונה שגם הוא אח שכול…), אומרים שהוא צוחק בזמן שאנשים מתים בעזה, מציגים את הדתיים חוגגים בכנס התיישבות בירושלים ורוקדים על דם החללים. כשמפלגת מרצ מארגנים ערב שמח לערבים ויהודים נגד הכיבוש, זה כמובן לא מיוצג כ"סערה תקשורתית" ואין גינויים של איזנקוט ובני גנץ.
הקמפיין הזה גורם לדתיים ולאנשי ימין להתנצל, לומר: "אנחנו בעד החטופים!!", לענוד את הסיכה על דש הבגד, להגיע באדיקות לכיכר החטופים (ולא למאהל הגבורה בירושלים חלילה) ולעשות הכל כדי להראות שותפות כפויה ולקבל אישור מהשמאל שאכפת לנו גם מהחטופים.
רבנים שמדברים בעד עסקה עכשיו זוכים למחיאות כפיים ולתואר "הרב הגאון שליט"א".

ככה המניפולציה הוכתרה כהצלחה:
הטובים והאמיצים הם מי שרוצה עסקה עכשיו ובכל מחיר.
הרעים, ערלי הלב והמנותקים הם מי שרוצה להמשיך את המלחמה כדי לנצח את החמאס ולשחרר חטופים.
יש פה דפוס פעולה קבוע. השמאל ׳לא מרשה׳ בכלל לימין לדבר על ערכים, כמו היחס הראוי לסוגיית החטופים בהקשר המלחמה. (על סוגיית ניכוס הערכים נקדיש מאמר נפרד).
חשוב להבין את התמונה הכוללת: אנחנו במאבק אחד מרכזי. מאבק על דמותה של מדינת ישראל. האם זו תהיה מדינה לאומית, ציונית ויהודית, או ׳מדינת כל אזרחיה׳.
ובמאבק הזה, ׳מוקדי עיצוב התודעה’ מבטאים את הנסיגה התרבותית הכללית במערב ובחרו צד באופן מובהק. ומי שחושב שיש פה הגזמה, שיחפש תוכן בערוצי התקשורת ובאקדמיה שמדבר על יהדות, הציונות והלאומיות לא בצורה מבזה.

לסיכום, כדאי לצרוך תקשורת באופן בוגר ואחראי.
לבחור את מקורות הידע באופן שקול ובעיקר לא לתת לאחרים לשחק לנו בתודעה ובראש.
אנו בעיצומו של מאבק תרבותי ענק וכדאי לבחור בצד הנכון תוך בגרות, חרות ואחריות. יהיו עוד סערות, נחזיק חזק בעוגני העם הנצחי שלנו, במסורת ישראל ובנחלת אבותינו

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו.

--- title: על קריאות לסרבנות ומחיר פוליטי author: אודי בן חמו date: 2024-07-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/721 --- # על קריאות לסרבנות ומחיר פוליטי

תוספת לסוגיית הענקת תעודת הוקרה ל״אחים לנשק״ ע״י ראש עיריית שדרות
—————————————————
כמה הערות נוספות לסוגיה:
שוב, ההתייחסות היא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. מדובר בסוגיה עקרונית.

1.באירוע קיצוני כמו אירועי שמחת תורה, כנראה שהיה קשה לסרב לתרומתם החומרית של ׳אחים לנשק׳.
השמאל משופע בגופים, ארגונים ועמותות מלאי משאבים ואנשים כישרוניים ויעילים מאוד.
שם הקוד: ׳הקרן לישראל חדשה׳.
ובכל זאת, מצופה היה ליחס קר, של סלידה טבעית ומתבקשת, כלפי מי שקראו לסרבנות ופגיעה בכוח ההרתעה של צה״ל.

2.התניית שיתוף פעולה וקבלת סיוע, בבקשת סליחה והתנצלות מיידיים , על המקום !, על המעשה הכי מכוער ברמה הלאומית שיכול להיות- קריאה לסרבנות, יתכן והיו יכולים להתקבל בקלות יחסית.
ואם לא, סימן הוא שכל הסיוע רקוב וצבוע מכף רגל ועד ראש ובא אך ורק כדי להלבין את מעשה הפשע הגדול שפגע בצה״ל.
חפשו במילון את המושג ״טובל ושרץ בידו״ ותמצאו תמונה של ׳אחים לנשק׳.
אגב, גוף שמגיע לסייע עם חולצות של ׳אחים לנשק׳ מייצג את ׳אחים לנשק׳, לא את ׳יד שרה׳, ׳עזר מציון׳ או ׳תנו לחיות לחיות׳.

3.מי שחושב שיוכל להוקיר את ׳אחים לנשק׳ וזה יעבור בקלות בציבור, לא מבין בכלל את הסנטימנט הציבורי הרחב.
׳אחים לנשק׳ הם גוף הסותר בגסות ובשחצנות את רוב מה שמיוצג על ידי עם ישראל הקשור למחנה הלאומי.
׳אחים לנשק׳ בזים לבחירה הדמוקרטית של העם, הם רואים בציבור ענק, ׳המון נבער מדעת׳ שאין צורך להתחשב בבחירתו בקלפי.
ו׳אחים לנשק׳ יותר מכל, נאחזים באלימות בהגה המוסדות הלאומיים ומאיימים שאם לא יתקבלו דרישותיהם, הם ישרפו את המדינה.
הוקרת גוף שכזה, הינה תקיעת אצבע בעין ואף יותר מכך, של רבים בציבור, וסביר להניח שיהיה לזה מחיר.
כך ציבור בריא מגיב לצעד שכזה.

4.טוב, אחרי כל מה שאמרנו הם סייעו ויש להודות להם ? בסדר, אבל אפשר לעשות זאת אחרת, בחכמה, באופן שלא יבליט את הארגון הזה ובפרצוף עקום.
אפשר להודות לכולם באופן כללי ואפשר למצוא פתרון אחר.
אבל העיקר הוא להבין את האירוע הגדול המתחולל פה.
אם בחרת להוקיר את ‘אחים לנשק׳ ולא משנה עד כמה סייעו לעירך, לא תוכל לברוח מתוצאות הבחירה הזו.
החשבון מורכב ? וודאי ! אבל אי אפשר יותר להישאר בעמדה של ישיבה על הגדר ״רגל פה רגל שם״. לכל צעד יש מחיר.
הגיע הזמן לשדרג את עולם התודעות.

ונקודה אחרונה:
עם ישראל תמיד מתברר כחכם, חד ומבין לגמרי את מה שמתרחש פה. כדאי להקשיב לו..

--- title: השתיקה הרועמת !!! author: אודי בן חמו date: 2024-07-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/722 --- # השתיקה הרועמת !!!

אדם שהתורה ותלמידי חכמים יקרים לו, לא יכול כנראה לצאת מהמאמר הזה ״נקי״ לגמרי.
ומצד שני לא בטוח שלשתוק זו אופציה בימינו.
במדינת ישראל ישנן סוגיות מהות רבות עליהן ראוי להתווכח.

אבל על סוגיה אחת צריכה להיות בחברה הסכמה מקיר לקיר, של כל חברה, אפילו תהיה הפרימיטיבית ביותר, קל וחומר אם היא חפצת חיים, בטח אם היא רוצה להיות ׳חברת מופת׳, כפי שאוהבים לומר הגורמים הכי בריוניים במדינה. (משמעות ה'מופת' הוא כמובן כפי שהם יקבעו).

אמש אירע אירוע מכונן של ניסיון התנקשות בנשיא ארה״ב.
המתנקש הזה, אינו ׳מחבל בודד׳, הוא גדל בחממה תרבותית מסוימת.
ללא האטמוספירה הזאת אין כמעט מה ללמוד מהאירוע הזה למעט צדדים טכניים של סידורי אבטחה בלבד.
על משמעות תת התרבות הזאת הרחיב אתמול עזרא היימן בדבריו.

ברצוני להאיר נקודה נוספת בהקשר האירוע הזה.
אתמול פורסם סרטון קצר שתיאר בתמצית שבתמצית, את רמת האלימות המוכוונת כלפי ממשלת ישראל בכלל ונתניהו בפרט.
כל מי שעוסק במרחב הציבורי, לא הופתע כלל.
הדברים ידועים ומפורסמים. זה כבר עניין שבשגרה לגמרי.

המרחב הציבורי בו אנו חיים הפך להיות אלים, מאוים ומסוכן לחיי ראש ממשלת ישראל כפי שלא היה בעבר.
וכאן מהדהדת בקול רם השאלה הגדולה:

היכן הם כל אנשי הרוח שייצאו נגד התופעות הבזויות הללו ?
מה מלמדת אותנו השתיקה הרועמת הזאת ?
האם הדבר נובע מחוסר ידע ? מחנופה ? מפחד ? מחוסר רלוונטיות ?
אם במציאות בה חיי ראש ממשלת ישראל מאוימים, אנשים מוצאים את עיקר מרצם במעגלי שיח והידברות במקום בגינוי חריף של התופעות הללו כתנאי מקדים לכל מפגש, משהו פה רקוב לגמרי.
ויותר מכך,

לצערנו אין ציפיה מפוליטיקאים ציניים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית שיגנו את הדברים.
הם בכלל טוענים שהכל ׳פייק׳, זה הרי משרת אותם.

לצערנו אין גם כל ציפייה מהתקשורת, ראשי האקדמיה ו׳אנשי רוח׳ שכבר הסבירו לנו כיצד הם רואים את המחנה הלאומי המשיחי והגזעני, שיגנו באומץ.
אבל יש ציפייה אחת בלבד. ציפיה מאנשי רוח, רבנים, תלמידי חכמים, רבני קהילות ועוד.
עליהם מוטלת החובה ׳לקרוא לילד בשמו׳.
לא מדובר באנשי מעשה, אלא באנשי רוח, מהם מצופה דבר אחד בלבד, אבל הכי חשוב שיש, לברר את הסוגיות עד הסוף ולומר בנחרצות את דעתם בנושא.
כי הרי הפרקטיקה היא לעולם תוצאה של התיאוריה.

שתיקה במקרה הזה, לאחר שבמקומות אחרים התגלתה מוטיבציה גדולה לדבר, מעידה על משהו לא עד הסוף תקין. בשפה מכובסת.
קחו למשל ארגון מסוים שהוקם לאחר רצח רבין ז״ל ב1995.
האם לאור זאת לא ראוי ומתבקש שנשמע גינוי וביקורת לדברי הבלע כלפי נתניהו?
האם לא מצופה שתושמע מחאה אמיצה נגד כל התופעות הללו מבלי ליצור סימטריה חנפנית ? (בסגנון ׳אנו מצפים מכל הצדדים לכבד וכו׳).

במציאות בה בריונים רואים שדבריהם מתקבלים כלגיטימיים ואינם מגונים בכל במה, אין לצפות שדברים ישתנו.
אבל לפחות דבר אחד ראוי שישתנה והוא בירור אמיץ של ׳האמת׳ בתוך המחנה הלאומי פנימה.
קריאה ברורה ונחרצת נגד השפלות שבדברים הללו והצורך הדחוף בשינוי המגמה.

עד שזה לא יקרה, שכל אחד יסיק מהשתיקה הרועמת הזאת איזה מסקנות שהוא רוצה.

--- title: כשאלימות ממוסדת נתקלת בשתיקה, מורך לב, וחוסר מודעות author: עזרא הימן date: 2024-07-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/723 --- # כשאלימות ממוסדת נתקלת בשתיקה, מורך לב, וחוסר מודעות

א. נתחיל ממקום מופלג הרבה יותר מהאירוע הדרמטי של אתמול, מהזיווג המהולל שיצרה התרבות הפרוגרסיבית בחברה המערבית.
החתן הוא התפיסה שאין אמת ואין עובדות. הכלה היא טינה עצמית עמוקה המושלכת על הזהות הלאומית. הזיווג ביניהם יצר תרבות הרואה במלוא כל הארץ נאציזם-גזענות-פאשיזם-דיקטטורה.
העמדה הזו, המשלבת חרדה קיומית, נרקיסיזם עמוק, וטינה חברתית, יוצרת לגיטימציה ואף מצווה מוסרית עליונה למגר את היריב בכל דרך, להציל את החברה מעצמה.
תרבות זו קבעה הגדרה פיזיקלית נוקשה בה האלימות שייכת לימין והסובלנות לשמאל, בהגדרה.
מי שרואה באלימות לא מעשה רע אלא הגדרת זהות של יריבו הפוליטי, חזקה שידרדר את עצמו לאלימות הנוראה ביותר.
לכן, מאז שתרבות זו באה לעולם, האלימות הפוליטית נטתה הרחק שמאלה במערב.

ב. כמובן שמפנה דרמטי זה לא פסח על ישראל, והוא פרץ במלוא עוצמתו בשנה וחצי האחרונות.
אבל גלגלי התודעה זזים לאט, ורוב האנשים העדיפו להשתבלל במוכר להם.
השמאל נתן לגרעין הפרוגרסיבי הצומח בתוכו לאיים במלחמת אזרחים והפיכה צבאית, בעוד הוא ממשיך לקרוא לעצמו ליברל וסובלן מעצם שורש יצירתו.
הדתיים המשיכו לחשוב שהם צריכים להשתדל יותר בנושא אחדות והלכו לראות שוב את הסרט אגדת חורבן.
מלמדי הזכות, שלא טרחו ללמוד באמת מה פירוש ללמד זכות, הלכו להיפגש ולרצות את ראשי הבריונים, בהסבר מלומד שכנראה ממש הכאבנו להם וגרמנו להם להרגיש שדורסים אותם.
ומערכת אכיפת החוק דאגה לתפור כל פעם מחדש את הפירוש המשפטי המעודכן למושגים 'הסתה', ו'אלימות', כדי להתאים אותם למי שבהגדרה הפיזיקלית של קיומו הוא אלים, איש הימין כמובן.
אבל גם הטובים שבכל אלה לא טרחו להבין את רוח הזמן הבאה עלינו, ואת המאפיינים המהותיים של תרבות פרוגרסיבית.

ג. לכן גם בימים אלה ממש, אנחנו לא מתמודדים חזיתית, תורנית, רעיונית, ציבורית, חברתית, מוסרית ומשפטית, עם מה שהכי מאיים על לכידות פנימית ותרבות דמוקרטית, והיא תרבות פרוגרסיבית המקדשת אלימות, בריונות והפיכה שלטונית, כלפי מלוא כל הארץ ימין פאשיסטי-גזעני-דיקטטורי-נאצי.
יותר מידי אנשים שיודעים להשמיע את קולם בנושאים ציבוריים ממשיכים להפנות את המבט לכיוון השני, לחפש את הפתרון בחוסר הקשבה והכנסת אורחים הדדית, ולחזור על דרשות של לימוד זכות שלא מן העניין.
יותר מידי מחנכים בתוך הציבור שיודעים מעולה להרים את קולם ולחתום על עצומתם בכל פעם שיש ספק קל שבקלים על אלימות של בחור חובש כיפה, ממלאים פיהם מים על קריאות ואמירות קיצוניות שבקיצוניות, לא בשוליים של הטוויטר, אלא מעל במות של מחאות, מפי אנשים בכירים מאוד, אליטה שבאליטה, קצינים בכירים במיל', מנהיגים, אומנים, שממשיכים גם עכשיו לקבל מיקרופון.
הגיע זמן ליותר מודעות מה מעוללת לנו צורת חשיבה פרוגרסיבית, ושנתאחד להוקיע אותה מתוכנו, רעיונית, חברתית ציבורית ומשפטית.
מצ"ב כמה טעימות קטנות מהשנה האחרונה, סימני דרך של תרבות שמאבדת את עצמה ואותנו לדעת.

מטיבי לכת יכולים קצת להעמיק בחיפוש ברשת אחרי הביטוי 'סובלנות דכאנית'.

--- title: קצינים, מג"דים ומח"טים במילואים שנכנסו למערכה הציבורית author: איתי אסמן date: 2024-07-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/724 --- # קצינים, מג"דים ומח"טים במילואים שנכנסו למערכה הציבורית

במשך שנים רבות, כמעט לא הושמעה ביקורת כלפי מדיניות ראשי הצבא ומערכת הביטחון. מתוך אמון פשוט ומחשבה שהכל מתנהל כשורה.
להעביר ביקורת ולמחות בכל נושא, זה לא דבר פשוט.
וודאי לא פשוטה ביקורת על הצבא, במיוחד לא בזמן מלחמה. גם כשבטוחים שיש טעויות.
דרושה אחריות גדולה הרואה את מכלול השיקולים השלם, ויחד עם זה- אומץ אזרחי.
לפעמים דווקא אנשים אמיצים שהגיעו מתוך המערכת, הם אלו שיכולים לתקן אותה, כי הם הם עצמם המערכת, בשר מבשרו של צה"ל- אי אפשר לחשוד בהם שהם ׳רוצים לפגוע׳ בצה"ל.
בעקבות מחשבות בוגרות אלו, קם "פורום המפקדים והלוחמים במילואים" בראשות אל"מ חזי נחמה שמאגד בתוכו קצינים רבים בדרגות שונות והוא הולך וצובר תאוצה.
השיח של הפורום הזה הוא שיח מקצועי, רציני, וממוסמך של ניצחון והכרעה.
ללא מכבסת מילים וללא עיוות המושגים והשפה.

לעומת כל מיני חולשות ורוחות תבוסה שנשמעות לעיתים במטה הכללי, באים קצינים אלו שמדברים על רוח לחימה, על ניצחון, ומציגים גם תפיסה מנצחת.
לא רק מבקרים ואומרים מה רע, אלא גם מציעים מה כן.
המצב הביטחוני שאנחנו נמצאים בתוכו לא פשוט.

יש לחצים מאוד גדולים מארה"ב ואירופה, וגם מתוך השמאל הישראלי- שקוראים לתת לחמאס את כל מבוקשו. לחצים בלתי אפשריים אלו מופעלים על שר הביטחון הרמטכ"ל וראש הממשלה, וקשה לעמוד מולם. הם, והציבור באופן כללי, זקוקים כאוויר לנשימה לשיח הבריא של לוחמי המילואים, שישמיעו את קולם.
יאמר ברורות, עם כל הביקורת, אין לקרוא בשום פנים לסירוב פקודה מסוכן, אלא דרוש בסך הכל אומץ ושכל להשמיע את קולנו בקול, בכל הדרגות והפורומים הרלוונטיים.
לא צריך לצעוק ואין צורך להתלהם, רק לומר באופן ברור ונחרץ שאנו דורשים אחרת.

ישנה גם יוזמה נוספת של מילואימניקים, כמו "המילואימניקים- דור הניצחון" בראשות רס"ן גלעד אך שבונים תוכנית הכרעה ומגיעים לוועדות בכנסת וכן תנועת "נצח ישראל" בראשות רס"ן במיל׳ שי קלך, שמציף את השפעת ׳הדיפסטייט׳ בצה"ל.

כל אלו עסוקים בערך הניצחון. לא בקידום בחירות בשעת מלחמה.
בקרוב מתוכנן גם כנס של המחנה הלאומי בשילוב קציני מיל׳ שיקדמו שיח על תפיסת אסטרטגית של ניצחון והכרעה.
לאט לאט קם פה דור חדש, שלמד לדבר ולעמוד על הערכים הלאומיים בלי להתנצל, ולדעת להעביר ביקורת נוקבת בכבוד הראוי המתבקש אך ללא מצמוץ על המערכת שאנחנו חלק ממנה ולא אורחים בה.

מידי פעם שולחים לי הודעות בפרטי "מה אפשר לעשות??"
תגיעו לכנסים האלו, חזקו את הקצינים המנצחים, תרמו ליוזמות שלהם בעין יפה.
עצם העובדה שיש אתגור רעיוני לתפיסות השולטות בכיפה, שנים רבות, זוהי בשורה עצומה.

רק באופן הזה יקום פה דור ניצחון בע"ה!

--- title: סיפור (לא) דמיוני author: אודי בן חמו date: 2024-07-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/725 --- # סיפור (לא) דמיוני

סיכום שלב א׳ בקמפיין: ״הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה..?״
——————————————————
הם התכנסו בחדר דיונים מפואר בקומה 34 בבנין משרדים עוד יותר מפואר ופשוט חיככו ידיהם בהנאה.
זה היה מפגש סיכום לקמפיין המתמשך הנקרא: ׳שוויון בנטל׳, ׳ממשלת משתמטים׳ או ׳הכה בחרדי׳.
תלוי במגזר אליו פנו. לכל אחד הם מכרו סיסמה שונה, ש׳תפעיל׳ אותו היטב.
למפגש הגיעו טובי המוחות הכי מתוחכמים ומנוסים בתחום. חלקם בעל עבר בטחוני מרשים, חלקם בעלי מומחיות בהקמת עמותות ולכולם קשר מצוין עם בת בריתנו שמעבר לים- ארה״ב.
אם הם רק היו מפנים את מרצם לפיתוח מדעי או ללימוד תורה, וודאי היו מביאים ברכה עצומה למציאות.
אבל הם לא מתעסקים ב׳זוטות׳ הם רוצים לשנות את המציאות. והאמת ? עד עכשיו זה די מצליח להם.

״הרציונאל של ׳הפרד ומשול׳ מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.. חפש בקיעים אפשריים עליהם יש מחלוקת, העצם אותם, והכרעת.. ממש מדהים״.
אמר אחד המשתתפים המכונה בין החבר׳ה- ׳בלעם׳, תוך שהוא מוזג לעצמו כוס משקה משובח.
״כן, ובעיקר מה שמדהים פה, זה כיצד לקחנו סוגיה אמיתית שראויה להתלבן בעדינות בחדרי חדרים, על ידי מומחים, כמו עם הרפורמה המשפטית, וגרמנו לה להתבזות בראשי חוצות ולגרום לסכסוך ופילוג בין חלקי המחנה הלאומי התמים״.

אמר אחד החברים, תוך שהוא מזמזם לעצמו את השיר ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד..״.
״המזל שלנו שהיה פה רגע היסטורי שהצלחנו לסכל. דווקא בשעה שבה האחווה, המסוכנת יש לומר, של מרכיבי המחנה הלאומי ׳המשיחי’ חיברו ביניהם, הצלחנו להכניס טריזים יפים..״ אמר ראש מחלקת טריזים במשרד.
״אתם יודעים מה אני הכי אהבתי בקמפיין הזה..? בעיקר את ההצטרפות של כל ׳הצודקים׳ למיניהם.
חחח .. מה היינו עושים ללא ׳הצודקים׳ הללו.. זה באמת משעשע״.
״רכבנו על כל אלה שבאמת נושאים בעול. כי איתם קשה להתווכח״.
״אני מאוד אהבתי את שילוב המחלקות אצלנו במשרד, שילוב של מחלקת ׳האדיוטים השימושיים׳ עם מחלקת ׳רגשנות על סטרואידים׳.. עם מחלקת ׳כאן ועכשיו׳..״
״כל פעם שמעצימים את הדחיפות, (מלחמה) בלי סבלנות, פורטים על הרגשות (׳אנחנו חייבים אתכם עכשיו׳) ומשתמשים באנשים ׳הצודקים׳, השכל נרדם, למרות שהם חושבים שבדיוק ההיפך ושזה ׳ענייני..׳ חחחחח.
״אני מבקש, הערתי על זה כבר פעמים רבות, שינינו את השם ממחלקת ׳אידיוטים שימושיים׳ למחלקת ׳הקולות האמיצים׳..״ אמר מישהו בטון סמכותי שנראה כמו המנצח המרכזי על התזמורת.
״שמעו, הקטע החזק ביותר לדעתי היה לגרום לדתיים לחשוב שכל החרדים זה ‘הפלג הירושלמי׳..

הכי הפחיד אותי שתהליך הכניסה שלהם לצבא כבר החל בהצלחה אבל כידוע בתחומים רבים, אם אתה רוצה לעצור משהו, פשוט דחוף אותו בכל הכוח..חחחח״
הם המשיכו לשוחח שם על הביטחון העצמי הנמוך של דתיים רבים שצמאים ל׳אחדות׳ אבל רק לא עם החרדים, כי הם לא מספיק ׳מקובלים׳. וכיצד השתמשו בו כמרכיב משמעותי בסכסוך.
״גרמנו לדתיים לאומיים לחוש שהחרדים מזלזלים בהם.. זה מה ששידר המותג של הימין החדש ונפתלי בנט״ הרי קל למצוא כאלה.
הם גם סיכמו את השלב הספציפי בקמפיין שנקרא: ״׳ספרא וסייפא׳- גם לומדים וגם משרתים..״ וכיצד גרמו לציבור לשכוח שתכלס הם די מתעבים וסולדים גם מישיבות ההסדר וגם ממפעל המכינות ולא משנה כמה נופלים גיבורים יש מהם.

הכל נראה שם מאוד קליל, מאוד זורם ומלא חדוות עשייה פוריה. האלכוהול זרם כמים וכולם נהנו מסעודתו של אותו מארח חכם..
״תיראו, הפעם זה היה קשה יותר. נראה שהציבור הזה הולך ומתבגר ויש לא מעט קולות שלא נפלו בפח הזה.. נצטרך לשים עליהם עין.. ולהמשיך לחזק את ׳מחלקת מיזמי האחדות׳ שלנו..״ אמר לסיכום המאסטרו.
״טוב, אז מה השלב הבא שלנו ?״ שאל אחד המשתתפים.
״מה זאת אומרת ? ממשיכים על פי תכנון לשלב ב׳. עוצרים את המלחמה, הולכים לבחירות ומפנים את ההתנחלויות..״.
ושוב צחוק מתגלגל התפשט בחדר.

ובמקום אחר, לא ברור היכן בדיוק, חיבורים של אמת, אחווה, אהבה וכבוד החלו להתרקם ולהתחזק בין חילונים לאומיים חכמים, בין מסורתיים טבעיים, בין דתיים לאומיים חדים ובין חרדים.. והקשר האמיץ הזה עוד יניב פירות מתוקים ואמיתיים מאוד. בע״ה.
שבת שלום.

--- title: מצרות לאוצרות author: בן יעקב סבו date: 2024-07-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/726 --- # מצרות לאוצרות

בואו נגיד את זה ישירות, כי חשוב להבהיר את זה, אפילו אם זה יגרום לחלק לעקם את האף.
מצבינו (עוד רגע נבהיר היכן) מעולם לא היה טוב יותר.
'מה..? אתה חי פה במציאות?!'
נסביר.

אנחנו העם שיש לו את החברה הכי איתנה ומלוכדת מבכל העולם.
אנחנו הכי חזקים, הכי עשירים, הכי מפותחים, יודעים לצאת מכל מצוקה, במעמד בינלאומי חזק אפילו מול העולם הערבי, ועם הכי הרבה תורה וחסד, יותר מבכל אלפים השנים האחרונות.
לא עשר שנים, חמישים או מאה. אלפיים.
יודעים מה, עזבו השוואות מההיסטוריה. לעיתים יש נוסטלגיות לתקופות כמו מלחמת ששת הימים, אך האם בפועל מישהו היה רוצה לחזור לשם? זוהי היתה תקופה שחיינו על נס, כפשוטו.
אז נכון, כל גיל התבגרות כולל יציאה מהכנף המסוככת והמלטפת של ההורים, וזה תמיד מאתגר מאד, אבל זה דרוש לנו על מנת לבנות עצמיות.
הקב"ה לא רוצה שנחיה על הנס אלא שניקח אחריות על המציאות.
בינתיים אנחנו רק בתחילת ההתבגרות, וכשרואים ראיונות ונאומים של פקידי הצבא הבכירים אז מבינים שעדיין אנחנו בשלב בו אנו חיים על הנס.
אך הגיע הזמן, דור הניצחון זה הזמן להתבגר ולקחת אחריות.
ובכל זאת, הרי המצב מורכב ויש צרות צרורות פה בארץ, ולכן נחדד שני דברים:

דבר ראשון, ישנן שתי תחושות שחייבות ללוות אותנו בכל רגע ורגע.
א. כאב בלתי נתפס.
ב. הודיה אינסופית.

כן, שמעתם נכון, ולא, זה לא סותר. יתר על כן, אף תכונה אסור לה לגעת בחברתה כמלוא הנימה.
לשתיהן יש מקום ואדרבא שתיהן ממש מחזקות האחת את רעותה.
יותר מכך!
כשתכונה אחת נחלשת, אז גם התכונה השניה נחלשת.
הרי אם לא היתה לנו הודיה  אינסופית על היש, אז על מה בכלל כואב לנו? אם לא היינו מעריכים כלום, כל מה שהיה נשאר לעשות זה לשרוף הכל, סתם לחסום מאות אלפי בני אדם בכבישים ולצעוק על נבחרי הציבור של העם.
ואם אין לנו  כאב,  ואכן יש כל כך הרבה על מה לכאוב, כמו הפגיעה בבנות ישראל ובכבוד ישראל, אז איפה המפגש שלנו עם החיים?
איפה הלב פוגש את המציאות? ואם הוא לא פוגש, אז על מה בכלל ראוי להגיד תודה?
צער כואב והודיה אינסופית הן מתכונות היסוד של היהודי.

הדבר השני.
באמת, חשוב להבין שכל הבעיות שאנו שומעים עליהן בתקשורת, נגרמות רק על ידי 1-3% מהאוכלוסיה. זהו.
נכון הם משלבים ידים חזק, מחפים אחד על השני, מנסים להרוס הכל בלי שום חשבון ואחריות, ועושים המון המון רעש וצלצולים מפחידים.
יש להם אמנם כוח רב אבל הכח המרכזי שלהם בעולם זה החשיבות שאנו נותנים להם.
אם היינו מתעסקים קודם בחיזוק הרוב היהודי-לאומי הישר, בלהתקרב בענווה לחרדים ולמסורתיים וכך גם לאפשר להם להתקרב אלינו, בללמוד ׳הגות מדינה׳ כדי לברר איך להשיב את מושכות הריבונות לעם, בלהעמיק ולחסום תרבויות פרוגרס בגו זקוף בלי רצון 'להתקבל' למגניבים שמוצגים בתקשורת, אז היינו כבר היום במקום אחר.
צריך תמיד לזכור שהעם ׳איתנו׳, וככל שיורדים בגיל, זה עוד יותר מובהק, מה שמעיד על העתיד. עמנו הוא הכי בריא, הכי מסורתי, הכי מאמין, הכי מלוכד ומאוחד בפער עצום מכל אומה אחרת.
נכון, מערכות המדינה שלנו, המשפט, הצבא, המשטרה, הפרקליטות האקדמיה התקשורת ועוד, הן מהחולות והציניות ביותר בעולם, אבל הדבר רק מחדד את הפער בין בריאות וישרות העם לבין הדיפסטייט שעוד לא פיצחנו איך להזיז מחיינו. אבל זה יבוא. אי אפשר לחסום צונמי.

'ומה עם אותם 1-3% למה אתה מוותר עליהם? אולי נשקיע ונעשה איתם מפגשי שיח על קפה ומאפה ?׳
ואולי, רק מציע, נהיה ענווים ונשאיר משהו גם לקב"ה? אין יותר ריאליסטי מזה.
דווקא מתוך החיפוש בענווה אחר הריאליזם הזה, ולא הדימיונות, עזבתי את השומר הצעיר, את נוער מרץ וחזרתי בתשובה.
ואני אומר לכם, בתור מי שהיה מרקסיסט – עד שאתה לא רוצה לפתוח את העיניים והאוזניים, לא יעזור כלום. שום קפה ומאפה. רק אחרי _שהבנתי_ שאני לא רלוונטי, הלכתי לברר את דרכי מחדש. שום כת חנפים לא יכולה להזיז מה שתוכחה אחת הגיונית ואמיצה יכולה.
תרבויות נופלות כשהן מתפוררות, כשהחזון שלהן קורס.
אנחנו חלק מה'סיפור' הכי גדול בהיסטוריה האנושית.
אנחנו מלאי כוחות אמונה ויצירה בלתי נתפסים.

לכן מנסים לבלבל אותנו כל הזמן. בתקופה האחרונה מתרבים הקולות 'לברוא מחדש את הסיפור שלנו'.
למה? מי שמכם 'לברוא'? למה לא להצטרף בענווה ל'סיפור' שבשבילו כבר נברא העולם ומתפתח פה כל כך הרבה אלפי שנים?
כשאדם רואה עצמו כבדיד – הוא בודד. אין לו נחמה. ואז הוא מנסה לברוא סיפורים חדשים. זאת גאוותנות גדולה. אל ניפול לזה.
לסיכום, בסוגיות ציבוריות אין לעם שלנו שום בעיה משמעותית אחרת מלבד שתיים – תרבות הפרוגרס ושלטון הדיפסטייט.
צריך ריכוז. ׳עיניים על הכדור׳. כל דבר אחר הוא פתיר בקלות ואלו רק ניסיונות תקשורתיים מניפולטיביים להסחת דעת. זה עובד רק על 'תמימים שימושיים'.
עלינו זה ממש לא!

בע"ה עם ישראל מתעורר !!

--- title: על משחקי שפה, השמדת ערכים ונצחון אמיתי author: עזרא הימן date: 2024-07-10 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/727 --- # על משחקי שפה, השמדת ערכים ונצחון אמיתי

א. קודם נבהיר: המטרה כאן איננה לתקוף אישית את גנץ. גנץ עומד בראש מפלגה גדולה ומייצג סנטימנט שיש לחלק מהציבור, ולא בשוליים הקיצוניים. הבירור הוא עקרוני ומאוד נצרך.

ב. לפני מספר שבועות אסא כשר הכריז מעל במת המחאות שצריך להיפטר מהמילה נצחון (חוץ מנצחון על הימין שזה בעיניו קודש קדשים…).
גנץ לעומת זאת, מאמץ אל ליבו את הנצחון ואת הגבורה, אבל הוא מגדיר אותם מחדש.
הגדרה מחדש היא דרך מתוחכמת וחייכנית יותר להשמיד ערך. וכיוון שרוב האנשים לא אוהבים שמשמידים להם ערכים, הם נוטים יותר להימשך לתרגיל ההגדרה מחדש, ובפרט כשהתחליף מושך ומרגש. רק ערל לב לא מתמוסס מהתרגשות לראות חטוף חוזר למשפחתו. כשרואים תמונה כזו, יש משהו חשוב יותר מזה? נמשיך.

ג. למה המילים נצחון וגבורה חשובים כל כך?
נצחון הוא סם החיים של הקיום הלאומי, נצחון על מי שקם לכלותך והבטחת קיומו ובטחונו של עם שלם. נצחון הוא גם סם החיים של מי שנלחם על הטוב בעולם, ושל הגבורה הנצרכת להתגבר על הרע.
את שניהם אנו עושים כשאנחנו יוצאים להילחם על קיומנו ולכלות רוע מהעולם.
השמדת המילים נצחון וגבורה בצורה מתוחכמת של הגדרה מחדש, עושקת מאיתנו את יכולת השרידות שלנו כעם בארץ ואת האמונה שלנו כעם בטוב בעולם עליו ראוי לחיות ולהיאבק.

ד. גנץ, כמו רבים שהולכים אחריו, לא רוצה משהו רע.
אבל הוא רואה הצלה של נפש אחת ולא מסוגל לראות קיום של עם שלם.
הוא רואה את היופי בעוד חיבוק אחד אבל לא מסוגל להילחם ברוע שמאיים להכחיד כל חיבוק על פני האדמה.
הוא כותב על נצחון וגבורה, אבל משתמש בהם כעובד רווחה או מורה למוסר לקהילה בגולה, ולא כמנהיג עם ריבוני החפץ חיים בארצו.
הוא רוצה מאוד להציל נפש אחת, אבל מעמיד בסכנה קיומית עם שלם.
הכלה של התפשטות הרוע על פני כל הארץ מתוך רחמים על נפש אחת איננה גבורה אלא חולשה נוראה, ואיננה נצחון של הטוב אלא של הרוע.
הסנטימנט שגנץ מייצג הוא עייפות נוראה ומסוכנת מרצון הקיום הלאומי, והחלשת האמון שיש טוב בעולם עליו ראוי להילחם, ושעבורו טוב לגלות גבורה בחזית וגם בעורף.

יש לנו עם של גיבורים שמאמינים בנצחון. כאב הלב והכמיהה להציל נפש אחת, ומשפחה אחת, עם כל עומקם, לא יורידו על ארבע את רצון החיים של עם ישראל כולו, בדור הזה ובדורות הבאים, ואת האחריות שיש לנו גם כעם על הטוב בעולם.

--- title: "מה אתם מציעים??" author: איתי אסמן date: 2024-07-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/154 --- # "מה אתם מציעים??"

מידי פעם אנשים שולחים לנו בפרטי הודעות בסגנון הבא: "יש כל מיני מיזמים של הידברות, מפגשים והסכמות רחבות, למה שלא תלכו לשם ותדברו? למה לצאת נגד במקום להציע מה כן?" נתייחס לשאלה הזו פעם אחת ולתמיד.

בעומק, הטענה הזו מונחת הנחת מוצא סמויה הטוענת שכל הבעיות בחברה ייפתרו, אם רק נשב ונדבר על קפה ומאפה. אנו לא חושבים כך. אחדות היא וודאי ערך חשוב ונפלא, אבל השאלה הגדולה היא מה זה אומר בכלל 'אחדות'.

הנחת המוצא הסמויה השניה היא, שמי שעוסק בבירור והבדלה באופן אוטומטי מתנגד לאחדות – זו שטחיות. בקבוצה הזו משתדלים לעסוק בדבר אחד מרכזי וחשוב – בעולם הרעיונות, בתודעה. בלי תודעה מפותחת אי אפשר להבין מה הולך כאן. אם תרצו, אלו הכתוביות של הסרט המתרגמות למי שלא מבין את השפה.

עולם הרעיונות מוכרח להיות בנוי על הבדלה, פירוק והרכבה. כל מי שזכה ללמוד דף גמרא בחייו יודע זאת. צריך להבין את הסברא של כל צד ולא לשטח ולרדד את השיח. אי אפשר להבין את הטוב, בלי להבין את הרע. "ידיעת ההפכים אחת". אם אדם יעסוק רק בטוב ויתעלם מהרע, זה לא יהפוך אותו לאדם טוב, ממש לא.

אדם שלא יודע לזהות, להמשיג ולהגיב לרע הופך שלא ברצונו, להיות שותף לו. כך האדם נהיה חלש, שטחי ונאיבי. אין שום ספר מוסר שמעודד להתעלם מהרע. אף בן אדם שפוי לא מתעלם מיצר הרע הקיים בו ולא דוחה לימוד ספרי מוסר בטענה "למה לעסוק ברע? זה פוגעני!". זיהוי הרע והחיסרון מאפשר זהירות מהם וגם יכולת להתעמת איתם. כך במימד האישי, וגם הלאומי והציבורי.

לעיתים אנו מקבלים תגובות מחברי הקבוצה שהידע בקבוצה בונה בהם עמוד שדרה יציב, זקיפות קומה ויכולת לענות, קודם כל לעצמם, ולאחר מכן לאחרים. יש כאן אפילו כאלו ששלחו לנו יצירות מקוריות לאור המעקב השיטתי בקבוצה. אדם שיוצר בעצמאות, בעקבות הקבוצה, זוהי אחת המטרות הבלתי מוצהרות שלנו. לא דקלום ססמאות סתמי של אחרים אלא אנשים עצמאיים עם חשיבה ביקורתית ויוצרת.

לכן אנחנו משתדלים לעסוק בעיקר ברעיונות, בשורשים ובאופן התפשטותם. להציג אותם בבהירות, לנתח דרכם את המציאות ושכל אחד יפתח את הגזע והפירות העצמיים שלו. אנחנו לא נגד, אלא בעד – בעד בניית התודעה, בעד הבנת עומק הרעיונות, בעד בניית עמוד שדרה אינטלקטואלי.

אנחנו ממש לא נבהלים מהמשברים שעוברים על עם ישראל ומדינת ישראל, איננו על סף חורבן ואין לנו אקדח מוצמד לרקה הלאומית. המשברים והמציאות המורכבת רק גורמים לנו להעמיק את ההבנה וההסברה. אנחנו מאמינים (בלי נאיביות) בבני אדם, מאמינים בעם ישראל, ולכן חושבים שאם יוצגו לציבור ידע ועובדות, הם יגיעו למסקנות בעצמם. רק צריך לתת כלי מחשבה ביקורתיים ולאפשר להיות עצמאיים.

ואנחנו מן הסתם גם טועים לעיתים. אבל אהבת האמת לא תגרום לנו להתקבע בכוח בהסברה שתוכח כמוטעית. אם יווכח שטעינו, נחזור בנו בשמחה.

--- title: מדוע לא ניתן לשפוט לוחמים בשדה קרב כאילו פעלו בקונצרט פילהרמוני? author: אודי בן חמו date: 2024-07-08 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/728 --- # מדוע לא ניתן לשפוט לוחמים בשדה קרב כאילו פעלו בקונצרט פילהרמוני?

התייחסות לפרשה המכונה בשפה מכובסת: ״רצח מחבל הנוח׳בה״
————————————————
1.ראשית, מסגור הפרשה כרצח מחבל, כבר צריך לגרום לכל אדם ישר למחות על השימוש במינוח הזה, כאילו מדובר בסבתא זקנה חסרת ישע, ביום אביבי שטוף שמש, ולא במפלצת שטנית מן הגיהנום.

2.הכי קל וטבעי, לבחור צד פשוט ואינטואיטיבי בלוחם האמיץ כמובן ולא בפרקליטות. בטח לאור הראיונות איתו בתקשורת ולאור המגמות המכעיסות שאנו כבר מכירים בפרקליטות.
האיש גיבור, והפרקליטות ׳רשעית׳ והכל שחור לבן, ובכך סיימנו את ההתייחסות.

3.אבל בואו נעשה לעצמנו חיים קשים וננסה לסלול את דרכנו באומץ, דרך המוקשים. ונסביר מדוע יש פה טירוף מערכות כולל.
נניח שישנו קרב גרסאות בין הלוחם לבין הפרקליטות.
בואו נחמיר איתו אפילו, בכוונה. רק למען התרגיל הלוגי, כדי להצביע על הטירוף המערכתי שאנו חיים בתוכו.
נניח אפילו שהפרקליטות צודקת ומדובר בחשד להרג מחבל חי לאחר תפיסתו.
נניח.

4.אם כך, איפה הבעיה ? הרי אי אפשר להסכים למצב כזה שבו כל אחד יפעל על פי שיקול דעתו העצמאי. יש חוקים, יש הוראות וכשמתעסקים בחיי אדם, הכל חייב להיות מאוד נוקשה וברור.

5.הבעיה הגדולה טמונה, כמו בפעמים רבות, בהקשר הרחב.
במציאות כאוטית, מגיבים באופן כאוטי. וככל שהיא יותר כאוטית, כך התגובות בהתאם.
במצב כזה, כל חריגה מכללי שגרה יומיומיים, לא רק שצריכה להתקבל בהבנה וגיבוי, אלא אפילו בהצדעה ומתן צל״ש.
אם נסעת על 200 קמ״ש בשגרה תקבל דו״ח ושלילה. אם זה בהקפצה לשדה הקרב, תקבל מדליה והוקרה.
כן, זה מסוכן, מורכב ועדין, אבל גם המציאות היא כזאת.
במציאות חסרת פשר, לא ברורה, ב׳ממלכת אי הוודאות והאקראיות׳, כפי שמכונה שדה הקרב, כל דבר מוזר והזוי יכול להתרחש.
(כך גם נכון להתייחס לאירוע של תא״ל ברק חירם וירי הטנק בבארי).
לא מדענים ומשפטנים ממושקפים צריכים לחקור אירועים מבצעיים אלא מפקדים שיודעים מה משמעותו האמיתית של שדה הקרב.
הנסיונות להחיל על שדה הקרב כללי התנהגות של קונצרט בפילהרמונית הוא בדיחה עצובה.

6.ואף יותר מכך. במציאות כל כך הופכית, בה מצד אחד כל מערכות המדינה קרסו, צבא, שב״כ, משטרה וכו׳ ומצד שני אזרחים נדרשו לפעולות גבורה פרטיות והרואיות אי אפשר לבוא בטענות, אפילו אם היו חריגות חמורות כלשהן. זהו עוול זועק לשמים.
(שוב, נזכיר, אנחנו מחמירים על עצמנו בהתייחסות ומקבלים לצורך ההסברה בלבד את דברי הפרקליטות).

7.מי שצופה בתמונות בלבד, או רק קורא מלל ביחס לאירועים , ומתעלם מהסערה הכללית הגדולה, ומהסערה הפרטית הנפשית המטלטלת, פשוט לוקה בחוסר מוסריות וחוסר הבנה כיצד נראה שדה קרב. וזה נכון לתחומים רבים אחרים בחיינו.

8.פירוק עולם המלחמה לבדידים מפורדים הוא עוד אחד מהנזקים של עולם פוסטמודרני מזיק ומשחית.
(חפשו קצת בגוגל על ׳עקת הקרב׳.) ספרות שלמה נכתבה על ’אבן יסוד- האדם, בשדה הקרב.
פעם בצה״ל היו מחלקים למפקדים ספרים העוסקים בכך, היום מחלקים את ’מדריך הניהול של הארוורד’.

9.הבעיה הגדולה מתחילה, כשמלחמה על כלל נגזרותיה, מנותחת בטבלאות אקסל וכלי מדידה משפטיים, במקום בהעמקה כיצד נראות מלחמות משחר ההיסטוריה.
ה׳היבריס׳ של האדם בעידן בו אנו חיים, גורמת לנו לחשוב שאפשר לשלוט בכל מרכיב ומרכיב ולנהל מלחמה גדולה כשאתה שולט בכל היבט שלה כאילו היתה מבצע של סיירת מטכ״ל.
באופן הזה גם נכנסים לתמונה גורמי משפט מנותקים שאיבדו כל קשר עם המציאות. מלחמה היא לא מבצע מיוחד.

10.שאלה:
רגע, אז אם בכל זאת אירע מעשה חריג בשמחת תורה (שוב רק לצורך ההסברה) איך נכון להגיב לו ?
תשובה:
באופן כללי, בסלחנות, בחמלה, בחיבוק, בהבנה, בגיבוי על ידי מפקדים בעיקר, ולא על ידי משפטנים מנותקים.
הפעולות, גם אם נניח שלא היו ראויות, היו קשורות לשדה הקרב, לא לניצול המציאות לצרכים פרטיים של שוד וגניבה.

11.כגודל המחדל בשמחת תורה, וכגודלה והיקפה של המלחמה, כך גודל מרחב ההכלה והסבלנות כלפי חריגות.
ובעיקר, במציאות בה המערכות העוטפות את חיינו לא מסייעות כפי הנדרש, בלשון המעטה, כך יהיו יותר מעשים חריגים לצערנו.
(אגב, אפשר גם לדבר על המוטיבציה לעצור לוחם מחד, ומאידך לשחרר מחבל המכונה ׳מנהל בית חולים׳).

פעם, הדברים הללו היו עוברים בשתיקה, היום קם וניצב העם הגדול ואומר את דברו באומץ ובגבורה.
והעם הזה בסוף ינצח !

--- title: מהו המפנה הפרוגרסיבי ואיך הוא קשור לקרעים בישראל? author: עזרא הימן date: 2024-07-07 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/729 --- # מהו המפנה הפרוגרסיבי ואיך הוא קשור לקרעים בישראל?

א. למוסכמה הדמוקרטית היתה אמון בשיח פתוח וחופשי, והזדמנות שווה לשכנע, שיתכנסו להכרעות של נבחרי ציבור, שמתכללים את רצון האזרחים והכרעת העם.
זה לא בהכרח יביא תמיד להכרעות טובות, וזה לא שיטה מקודשת, אבל זה עדיף בהרבה על רודנות, בריונות ומלחמות פנימיות אלימות.
זה גם מבטא רוח של לאומיות ופטריוטיות, שהריבונות שייכת לעם.
אלה גם הגורמים הראשיים למניעת קיטוב: 1. אתה חייב לשכנע בשיח חופשי כדי שדעתך תתקבל, כל תופעות הבריונית יענו בחומה בצורה.
ו2. ההכרעה היא הכרעת העם, שיש לנו אליו שייכות בלתי מותנית, אז אל תאיים במלחמת אחים.

ב. ואז הגיע המפנה הפרוגרסיבי.
חוסר הנחת האדיר של האדם המערבי ערער על כל זה, וגרם לו לראות בשוויון ההזדמנויות לשכנע כביטוי של עריצות סמויה, במיוחד כשהציבור בוחר בערכים מסורתיים.
כחלק מזה, הוא גם ערער על הלאומיות (של עצמו), וראה בה עריצות סמויה כנגד זכויות אדם.
הערעור על שני הדברים האלה יחד גרם לקריסת המוסכמות החברתיות של דרכי הכרעה במצבי מחלוקת, וממילא לקיטוב אדיר, וחוסר לגיטימציה של ממשלה נבחרת למשול, ומתן כוח פוליטי מופרז למנגנונים משפטיים שיחליפו את ריבונות העם בדיקטטורה של פקידי זכויות (המחבל), שוויון בפני החוק באכיפה בררנית כשיטה, ואת הלאומיות באימפרייה משפטית רב תרבותית.
אלה אכן מהווים סכנה קיומית גם ללכידות הפנימית וגם מול אויבנו מבחוץ.

ג. את הוירוס הפרוגרסיבי שהפך לרוח הזמן מפיצים מעטים, אך רבים נדבקים בו ומופעלים ממנו, שכן הוא מתחפש היטב לערכים ליברליים, ויוצר לגיטימציה לעשות לימין דה לגיטימציה. אך מי שנהנה ממנו בעיקר הוא מי שיודע להציג את עצמו כמגן הקרבנות המדוכאים כנגד עריצות הלאום והרוב ונציגיהם.
שכרון כוח של פקידים ומשפטנים משתלב היטב עם מגמות אלה.
ותראו מה זה עושה לפוליטיקה: אם הצד השמאלי במפה לא זקוק להידברות ופשרות, כי יש מנגנון משפטי לא נבחר שיגבה אותו, הפוליטיקה תהפוך להיות מקום מקוטב, ושום מיזמי אחדות לא יפתרו את זה.

ד. הנוהרים למיזמי אחדות לרוב רואים את קצה החדק של הפיל, את הקיטוב, אך עיוורים לפיל עצמו הקיטוב הוא תוצר ישיר של השמדת המוסכמות הדמוקרטיות בעידן הפרוגרסיבי, דמוניזציה של זהות לאומית, וממילא שלילת מנגנון ההכרעה של הכנסת.
מי שחושב שיפתור את בעיית הקיטוב בלי להילחם בוירוס הפרוגרסיבי, מנסה לרוקן את האוקיינוס עם כפית. הוא מתנפל על החדק ולא רואה את הפיל שמחובר אליו.
אז קצה החדק זה קיטוב, אבל הפיל הוא המפנה הפרוגרסיבי שעושה השמדת ערכים גם ללאומיות וריבונות העם, גם ליכולת ההכרעה של נבחרי ציבור, וגם לשיח חופשי המחייב את כולם (אפילו את המשפטנים..) לשכנע כדי שדעתם תתקבל.

הסכמות רחבות אינן הכרחיות למניעת קיטוב בחברה דמוקרטית ובעלת שייכות לאומית, ומאידך לא יעזרו שום הסכמות רחבות בחברה פרוגרסיבית.
אינני בא חלילה לפסול מפגש עם אנשים בעלי דעות שונות או להגיד שזה לא חשוב. אני כן אומר שהכל תלוי בדינמיקה. מפגש 'מכניס אורחים' עם השכן זה מצווה נאה, אך שם לא הקיטוב הפוליטי. נקודת הקושי היא בקבלות הכרעות דמוקרטיות של העם בעידן פרוגרסיבי.

ומקום שמתיימר לתפור קרעים ולא משיב את הלגיטימציה להכרעות דמוקרטיות של העם, לא תופר אלא מעצים את הקרע.
ומי שכל זה עדיין קצת מעורפל לו, וצריך המחשה, הכל נמצא בשתי דקות של שמחה רוטמן בכנסת בשבוע שעבר.

--- title: הרב אורי עמוס שרקי author: אודי בן חמו date: 2024-07-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/730 --- # הרב אורי עמוס שרקי

הרב אורי שרקי כמובן לא צריך את ׳ההסכמה׳ שלנו, אבל דבריו היוו שיעור חשוב לכולנו ולכן דברים אלו נכתבים.
השבוע כתב הרב אורי שרקי פוסט חריף ומנומק נגד ׳הרבעון הרביעי׳ וגם הסביר בחדות מדוע אינו מצטרף לקמפיין שקורא לגייס עכשיו את החרדים, משום שכל מטרתו של הקמפיין הזה הוא הפלת הממשלה.
ההצדעה לרב אורי שרקי לא באה בגלל שזה ״מסתדר עם המסרים של ׳סוללים דרך׳״.
זה כמובן מסתדר והרחבנו על כך בעבר רבות, אבל לא בגלל זה ראוי להעריך את דבריו.

ההצדעה נובעת בראש ובראשונה מעמידה אמיצה, ללא משוא פנים, ללא חנופה, תוך שמירת ערך ׳האמת׳ של הרב מול כוחות עצומים התומכים בארגון השייכים ל׳אליטה׳ במדינת ישראל.
דרך ההשתייכות לארגונים כאלה האדם מקבל הרבה מאוד תשומת לב, יחסי ציבור ותחושה שהוא שייך ל’מקובלים היושבים בספסל האחורי של האוטובוס׳ ולציבור הנאור.
הוא יתקבל אחר כבוד בפורומים מכובדים, יחניפו לו בבמות נחשבות, יציעו לו תמיכה כספית נדיבה למיזמים להם הוא קשור ויכתרו לו כתרים של ״הרב שהלוואי והיה של כולנו..״.
דרך תמיכה ב׳רבעון הרביעי׳ ובהצטרפות לקמפיין נגד חרדים תקבל כרטיס כניסה חופשי למועדון היוקרתי של אלה הנתפסים כחשובים בחברה הישראלית.
תקבל גיבוי אוטומטי לפועלך ואף אחד לא יצבע אותך בצבעים של רב פנאט חשוך וגזען.

והרב אורי שרקי עמד באומץ מול כל טובות ההנאה הללו מלאי העוצמה, שזר לא יבינם, ואמר את דברו למרות הכל, בקור רוח, בכבוד ובהסברה מנומקת.
על פוסטים כאלו אתה עלול לשלם מחיר יקר בעולם הזה, אבל למעלה בשמים בעולם האמת, תסומן כגיבור אמיץ, ישר דרך שהאמת בראש ובראשונה נר לרגליך.

בתקשורת רגילים לכתוב על רב ששובר את מסורת ההלכה או מתיישר עם ׳הדעה הנכונה׳: "פוסק הלכה אמיץ" כדי לסמן לכולם לאן כדאי להם ללכת..
אך האומץ האמיתי בדורנו הוא לא להתכופף, לא להיגרר לקמפיינים מניפולטיביים כדי להתקבל למועדון המקובלים, ולהיות מוכן לשלם מחיר של התקפות תקשורתיות בגלל אמירת האמת.

שנזכה ללכת בדרך הסלולה הזאת באומץ.
זהו צו השעה !
שבוע טוב

--- title: על סגנון ועל מהות author: איתי אסמן date: 2024-07-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/731 --- # על סגנון ועל מהות

לפני שנתחיל, חשוב לי להציב גבולות גזרה למאמר- בביטוי "סגנון בוטה" אין הכוונה לשפה נמוכה וקללות, וגם חלילה לא לסגנון שמתיר דם של אנשים או מוביל למעשי בריונות בלתי חוקיים- אלא לסגנון תקיף וחד, שלא תמיד נעים לאוזניים.
אני מוצא את עצמי דן על הסוגיה הזאת עם אנשים רבים, במיוחד במגזר הדתי, ובדגש על אלו שעברו בבית המדרש והתחנכו לדבר בשפה נקייה.
ובגלל שזהו גם שיח דתי, אתחיל מההסברה הדתית.
יש כמה מקורות בדברי חז"ל שצריך לדבר בשפה נקייה- אחד המקורות המצוטטים ביותר היא ההדרכה: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז): "מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (8 אותיות נוספות, שהיו יכולות להיחסך, אילו היתה התורה כותבת: 'טמאה').
אבל בתורה כתובה לא מעט פעמים המילה "טמא", למשל, כלפי מאכלים שאסור לאכול.
מה החילוק? מסבירים הפרשנים- שכאשר צריך להזהיר את עם ישראל מאיסורים אז משתמשים במילה "טמא" והכלל של "להשתמש בלשון נקייה" לא חל במקרה הזה.
הסיבה שהתורה מדברת בשפה "בוטה" וישירה ולא ב׳תקינות פוליטית׳ (‘פוליטיקלי קורקט׳) היא משום שכשבאים להזהיר את הציבור מאיסורים- זה נוגע למהות החיים. ומהות זה דבר מאוד מאוד חשוב. הסגנון- פחות.
כמו אמא שצועקת על בנה שיורד לכביש בזמן שמגיעה מכונית, או אבא שצועק על בנו לפני שהוא מכניס יד לאש. איפה ה'דרך ארץ' שקדמה לתורה?
כשאדם זר שורף לכם את הבית אתם לא אומרים לו "בבקשה ממך אל תעשה זאת" אלא אתם מדברים בשפה נוקבת, ישירה ובוטה.
תתבוננו בחיים שלכם ותראו שכאשר אנשים מסכנים את החיים שלכם, אתם לא מדברים בסגנון יפה, בצדק.
וכל מי שהיה בצבא ועבר על הוראות בטיחות מכיר זאת.

כעת אפשר להתחיל להבין למה פוליטיקאים מדברים לרוב בשפה ישירה ובוטה.
כמו שאמרנו, פוליטיקאים הם נבחרי ציבור, הם נבחרו לייצג את ערכי הציבור. הסיבה שהם מדברים בצורה כזו היא בדרך כלל לא בגלל שהם אנשים רעים ומושחתים כמו שמציגים אותם בתקשורת, אלא כי הם עוסקים במהות החיים.

הם לא מדברים על סוגיות תיאורטיות בבית המדרש ולא נמצאים בספריה העירונית (אגב, מי שלמד בישיבה יודע שגם שם הם 'נראים כמו אויבים בלימוד').
הם עוסקים בצביון המדינה ובחלוקת משאבים למימוש ערכים. הם חייבים לדבר בצורה שנוגעת במהות, בלי התחשבות בסגנון. כך זה תמיד היה. ותמיד יהיה.
מי שמבקש מנבחרי ציבור לדבר בסגנון יפה, חי בנאיביות וטהרנות קיצונית, הוא מעיד על עצמו שמעולם לא ישב בוועדה בכנסת, או היה שותף להחלטות גורליות. הכרעות ציבוריות הן הרבה יותר קריטיות מהכרעות פרטיות.
גם אם תתבוננו בחייכם תראו איך אתם כועסים כשפוגעים בכם ובחיי משפחתכם (או כשפוגעים לכם ברכב) אבל כשזה נוגע לסוגיות ציבוריות ומדיניות, שם אנשים מבקשים להחיל כללי סגנון של שיח יפה- שהם עצמם לא עומדים בהם ברמה האישית!

שימו לב לשיח של פרופסורים, רמטכ"לים, שופטים וסופרים שכל הזמן דיברו בסגנון יפה, ופתאום כשמתחילים להזיז להם את הגבינה והשליטה הציבורית, הסגנון הופך בוטה יותר משל חברי הכנסת. אבל בתקשורת ימשיכו לטעון שהפוליטיקאים קיצוניים ואילו שומרי הסף הם מתונים. כי הם דנים על המהות מנקודת מבטם הפוליטית, ושמים בצד את הסגנון.
לפני כמה זמן הלכתי לדוכן של ארגון שקורא לאימוץ "פוליטיקה חדשה עם סגנון יפה".
שאלתי אותם מה הבעיה בקלפי ובבחירות, ובתגובה לכך הם התחילו לצעוק עליי שהפוליטיקה מושחתת ונבחרי הציבור טפשים.
רק לא הבנתי מה קרה לפתע לסגנון היפה לו הם מטיפים.. מוזר.
גם ארגוני זכויות האדם, זכויות בעלי החיים, האקלים וכו', ברגע שתערערו על תפיסתם או תנסו לדון איתם בסוגיות המהות שלהם- הם יתחילו לצעוק עליכם.
מוזמנים לנסות.

הניסיון למשטר את השיח בסגנון יפה, הוא ניסיון לטשטש את מהות החיים, לומר לאנשים- אל תדונו על זה בתקיפות, תתפשרו ותוותרו. כשהתפיסה היא פוסטמודרנית ואין אמת, אז מה שנותר לדון עליו זה רק הסגנון. (ולא, אני לא חושב שכל האמת אצלי).
כמובן, שכל מה שכתבתי לעיל, תקף אך ורק לשיח של ימניים, דתיים וחרדים.
אם שמאלני יגיד שראש הממשלה הוא השטן, ושהממשלה רוצה להשאיר את החטופים בעזה, אם הוא יגיד שכל המתנחלים אלימים ושצריך לשרוף את המדינה ולהלחם בכל האמצעים- הצדקנים הטהרניים לא יזדעזעו מזה: "מהם אני לא מצפה", הם יסבירו.
בדרך כלל, דרישת הסגנון היפה הוא משהו שמצופה משום מה רק מהדתיים, המסורתיים והימניים. כי את השמאל אפשר להבין- הוא נאבק על חייו, אז מותר לו לדבר כך, אפשר להבין אותו. אבל הדתיים? שילמדו לוותר ולא לצעוק על ערכי חייהם.

כשהחרדים מאיימים לעזוב את הארץ מתוך כאב על פגיעה בציפור נפשם- לימוד התורה, לועגים להם ואומרים להם שילכו (מי שמדבר כך, לא מבין את ערך התורה).
אבל כשהשמאל מאיים לעזוב את הארץ כי המדינה יהודית מידי, מיד מגיעים אליו רבנים מסוימים ומתחננים שלא יעזבו כי עם ישראל זקוק לדעות שלו ושהם מוכנים לעשות הכל כדי שירגישו שמדינת ישראל היא הבית שלהם. במקביל, ביחס לחרדים, הם יחתמו על עצומות "גיוס עכשיו".

אין אדם שלא מדבר בשפה ישירה ובוטה כשמערערים על הדברים שחשובים לו, פשוט אין (בכל אופן אני לא פגשתי).
כל פעם שמישהו מטיף על סגנון, אני רואה אותו מדבר בשפה בוטה בנושא שחשוב לו (לפעמים סגנון השיח זו המהות שלו). הכל תלוי תמיד מה היא המהות. מה עיקר ומה טפל. זה תמיד הנושא שעוסק בסגנון השיח.
מתי כן צריך לדבר בסגנון יפה? בכל שאר תחומי החיים, בכל מקום שלא עסוקים במהות.
בבית, עם האשה והילדים, בבתי הספר, במכולת ובמוסך, וכמובן במפגשי קירוב לבבות על קפה ומאפה.
אבל חלילה להעתיק את התנהלות החיים הפרטיים להתנהלות החיים הציבוריים שעוסקים במהות חיינו.
לדעתי, הניסיון להעתיק את "שיח הכנסת האורחים" שקיים בחיים האישיים להכרעות במשכן הכנסת- הוא הרסני, כי הוא מטשטש את סוגיות המהות. אנחנו עוסקים כאן בצביון המדינה ובחוקים בעלי השלכות היסטוריות, ולא בוועד בית של בניין.

ודבר אחרון, מי שמסתובב במסדרונות הכנסת רואה איך חברי הכנסת מימין ומשמאל צוחקים אחד עם השני, אוכלים ביחד (יש חדר אוכל לחברי כנסת שיש כלל לא כתוב שאסור לצלם שם, כי יש שם הרבה מאחורי הקלעים) וטופחים אחד על שכם השני. הם גם משתפים פעולה בסוגיות שאין לציבור מושג עליהם, מבקשים טובות אחד מהשני ונענים בחיוך והסכמה. אבל כשהם מגיעים למליאה ולוועדות הכנסת ועוסקים במהות החיים, הם מדברים בשפה בוטה, וזה מה שאתם רואים בעיקר בתקשורת.
זה החילוק: פרטי או ציבורי, טפל או עיקר, שולי או מהותי, דיון תיאורטי או מעשי, יש נזק או אין נזק – זה מה שקובע את הטון של הסגנון.

--- title: מניפולציות לשוניות וערעור תוצאות הבחירות author: אריאל אוסטרבך date: 2024-07-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/732 --- # מניפולציות לשוניות וערעור תוצאות הבחירות

השלמה לדברי הרב שרקי על ׳הרבעון הרביעי׳.
מי שזה מעניין אותו מוזמן לקרוא את תגובת יו״ר הארגון ברשת (יש קישור בסוף הדברים). מפאת הרצון לקצר, לא נשלח פה.
הנושא הזה עקרוני מאוד. לדתיים ולחילונים כאחד. השימוש בלהטוט מילולי עמום שמעטים מודעים לו, מחייב התייחסות.
נתחיל.

1. הרבעון הרביעי = קירוב לבבות. וממילא מי שלא בעד הרבעון הוא נגד קירוב לבבות. מניפולציה.
2. ׳הסיפור הישראלי׳. עם ישראל, העם העתיק בהיסטוריה, שיצא ממצרים, וקיבל תורה בסיני לא צריך שימציאו אותו מחדש. במקום לקבל בענווה את הזכות להיות חלק מעם ישראל, מבקשים לכתוב את הסיפור. קצת צניעות.
3. "בעת תקופה של פילוג קשה". לא נכון. יש מיעוט קיצוני שמנסה לכפות את דעתו באלימות. זהו. אין פילוג, אין רבעון רביעי. יוצא מכאן שהם חייבים את קיומם לאחים לנשק.
4. הרב שרקי חולק עלי = אין לרב שרקי אהבת ישראל.
5. גדולה הכנסת אורחים וכו'. זה כל כך מגוחך שאין לי כוח להתייחס.
6. הכרעה אינה הכנעה. הקבלת כללי המשחק הדמוקרטי לניצחון והפסד במלחמה היא דמגוגיה.
7. רגע, אבל בסוף צריך להכריע. אז ההכרעה תהיה לפי אמות מידה שמעניקות לנציגים פוליטיים מסויימים זכות וטו (60% 70%?) בקיצור, כמו אחים לנשק גם פה רוצים לכפות את דעה על הרוב.
8. דמוקרטיה לא ליברלית היא דמוקרטיה בה אין סולידריות והמנצח לוקח הכל״. שוב שקר גס, בטח בישראל בה השיטה הפרלמנטרית מחייבת שיתופי פעולה בין כוחות שונים.
9. השוואה וסימטריה שקריים בין הסכמי אוסלו המופקרים לבין הרפורמה המשפטית שבאה להחזיר את המצב לקדמותו (ולמנוע למשל עתירות שמטרתן לחייב את הצבא להעביר פצועים עזתים לישראל) היא הולכת שולל במקרה הרע או תפיסה מעוותת במקרה הטוב.
10. למה לייחס לנו כוונות רעות וסמויות"? שואל הלר במכתב התשובה לרב שרקי, אחרי שמצייר את מי שלא מסכים איתו כמי שאין לו אהבת ישראל. אה, וכי ראינו מה הגוון של רוב בוגרי ׳מעוז׳ אותו הקים הלר.
11. היחס לביהמ"ש. כולנו ראינו את השתיקה והגיבוי שנתנו ברבעון הרביעי למערכת המשפט כשזו המשיכה לרמוס את הכנסת בשעת מלחמה. כן, גם ברגעים אלו ממש.
12. "כבוד הרב, למה אתה מחזיר אותנו לשסע"? שואל הלר. נו באמת, האישה המוכה מתגוננת ומואשמת בשסע.
13. ״אשמח להזמין את הרב לשיחה״. כי אני לא מכבד את הפתק שהרב שם בקלפי. היה ארוך מדי.
14. המחשבה שמאן דהו ימציא תנועה שתבוא להחליף את נבחרי הציבור, ויגיד שמי שמתנגד אליו צריך להגיע למפגשי התנועה היא חוסר נימוס ואדנות.

יש יום מיוחד בו כל אזרחי ישראל נפגשים ומחליטים כיצד הם רואים לנכון להמשיך את ״הסיפור הישראלי״. קוראים לזה בחירות. כבדו את התוצאות שלהן.

--- title: ׳דיפ-סטייט׳ של הכרעה או דמוקרטיה? author: איתי אסמן date: 2024-07-03 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/733 --- # ׳דיפ-סטייט׳ של הכרעה או דמוקרטיה?

השבוע לקחתי את אחיין שלי בן ה13 להיכרות עם הכנסת.
הסתובבנו בין המסדרונות, פגשנו חברי כנסת ונכנסנו לצפות בדיון בוועדת הכספים.
כשיצאנו ממשכן הכנסת, אחיין שלי אמר: "אני רוצה להיות חבר כנסת". שאלתי אותו: "למה?", והוא ענה "כי הם לא עושים כלום, רק יושבים בוועדות, אוכלים ויושבים במזגן".
שאלתי אותו "איך אתה יודע על מה הם דיברו בוועדה? הרי לא הבנת כלום ממה שאמרו?" הוא ענה "אני בוחן דברים לפי מה שאני רואה".
חמוד. ככה אמור לדבר ילד בן 13, זה נורמלי. הבעיה מתחילה כשאנשים מבוגרים מדברים כך.
מי שצופה בתקשורת, בטוח שפוליטיקאים כל הזמן צועקים אחד על השני ורבים כמו ברחוב.
כשחבר קבינט מהימין שואל שאלות את הרמטכ"ל, בתקשורת נכתב "השר פלוני תקף את הרמטכ"ל", או "מתקפה על ראש השב"כ".
אפשר לחשוב בטעות שהרביצו להם. מי רוצה את האלימות הברוטאלית הזו?
ואז קמו אנשים חכמים, גאונים ממש.
והחליטו- "נעבור מפוליטיקה של קיטוב לפוליטיקה של הכנסת אורחים".
כלומר אם הבעיה היא הסגנון הרעיל של חברי הכנסת, שרק רוצים להכניע את היריב, בואו נעבור לשיח של קפה ומאפה עם הסכמות רחבות. גאוני, נכון? כולנו נהיה בעד ״הטוב המשותף״ ונהיה נגד הרע. מי ההזוי שיכול להתנגד לפתרון הפלא הזה?
לשיטתם, הגדרת הבעיה במדינה ,למי שפספס: פוליטיקאים ואנשי ציבור שמדברים בשיח של הכנעה ולא מחפשים ׳הסכמות רחבות׳.

האמנם?
בואו נציף יחד עוד כמה בעיות עומק: מערכת משפט שחוקרת לוחמים שחיסלו מחבלים, כאילו היו עבריינים מרושעים וקוראים לחקור שר שקורא לחסל תומכי טרור בעזה.
איך פוליטיקאים אמורים לטפל בזה?
מערכת ביטחון שלא דואגת לידע את הדרג המדיני ערב הטבח ולא בקבלת החלטות שוטפת, דברים שנראים כמו הפיכה צבאית. תקשורת שכל הזמן מסיתה נגד אזרחיה (הימניים), אקדמיה שרוב הדיקנים שלה משתפים פעולה במחאות לשיתוק הממשלה ועוד.
איך "פוליטיקה של הכנסת אורחים" הולכת לטפל בבעיות האלו?

זו בדיוק הנקודה- היא לא יכולה ולא מסוגלת.
מיסגור הבעיה המדינית והציבורית ב-פוליטיקאים רעים ואנשי ציבור שעוסקים בקיטוב, היא גאונית וצינית בדמגוגיה שלה.
יש כאן הצגה דיכוטומית של שתי אפשרויות- או פוליטיקאים רעים שמנסים להכריע, או פוליטיקאים טובים שמנסים להגיע לפשרה.
התעלמות מוחלטת של בריונות מערכת המשפט, הביטחון, האקדמיה והתקשורת, שיש בתוכן פקידים לא נבחרים שפועלים בצורה עצמאית עם כח בלתי מוגבל (והמשפט שהשמאל נוטה להשתמש בו כידוע הוא: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט").

מי יטפל בחוסר האיזון ובכוח המוחלט שיש למערכת המשפט? מישהו באמת חושב שהחלפת הפוליטיקאים תעזור?
תארו לכם כיתה שיש בה בריונים שכל הזמן מרביצים לילדים בכיתה, וגם למורים.
ואז כשהמורה צועקת על הביריון, ההורים שלו פונים למנהל ועושים מחאות מול הבית של המורה, והמנהל מעיף את המורה מבית הספר בטענה "אנחנו בבית הספר מתנהלים בדרך של הכנסת אורחים ולא בניסיון להכריע את האחר ולקטב".
לאלימות של הביריון המנהל לא שם לב, כי הביריון מדבר כל כך יפה, בסגנון נעים ומנומק. והמורה צועקת ולעיתים אפילו מדברת עם הידיים..

מערכת המשפט דורשת תיקון עמוק ויסודי, אבל השיח שם כל כך יפה ואקדמי, ומבוסס על פסקי דין מנומקים.
גם התקשורת מציגה את השופטים כאנשי המוסר (לצערנו יש גם רבנים ואנשי רוח שמהללים אותם), ואת הפוליטיקאים כאנשים רעים ומושחתים שכל הזמן צועקים ותוקפים.
(לסוגיית הפיכת הסגנון לדבר העיקרי מול המהות, אקדיש בע"ה מאמר נפרד).
לכן השלב הראשון בפתרון הבעיה, היא ההגדרה שלה.
ראשית, צריך לקרוא לפוליטיקאים "נבחרי ציבור", כי זה מה שהם.
בהם, ודווקא בהם הציבור בחר. והציבור גם יכול להחליף אותם.

שנית, צריך להבין את מגבלות הדרג הנבחר בימינו, וכמה הוא כבול בשלשלאות של משפטיזציה ודרג צבאי עצמאי, ותקשורת שעושה לו דמוניזציה (עוד לא דיברנו על איומי הסרבנות ושיתוק המשק של בעלי כח בכל מיני ימי זעם מתוכננים).

שלישית, צריך להבין את הכוח המוחלט של מערכות לא נבחרות במדינה ופקידים לא נבחרים, ולראות את הריקבון הערכי שלא מייצג את ערכי העם ואפילו לא את ערכי הדמוקרטיה.
רביעית, צריך להבין שאין פתרון קסם של "פוליטיקה של הכנסת אורחים", זהו שיח ילדותי ושטחי, שעובד רק על אנשים שמכורים ל"סם האחדות" וקשה להם להכיל מצבים מורכבים ובעיות שהפתרון שלהם הוא לא קצר טווח.
חמישית, יש לטפל בבריונים, על ידי מחאה עממית נגדם.
אם הם שולטים על חיינו, אז יש למחות נגדם, בצורה חוקית ודמוקרטית.
האם יש בעיות עם הפוליטיקאים? בוודאי. אבל זו בעיה מספר 10, לא מספר 1 ולא 2.
גם אם נחליף את כל 120 חברי הכנסת, עדיין מערכת המשפט והביטחון יתנהלו בצורה עצמאית ולא יספרו את נציגי הציבור.
הבעיה מספר 1 , 2, 3 ו-4 זה ׳דיפ-סטייט׳ של הכרעה וקיטוב, הוא פוגע באחדות והופך את הדמוקרטיה והבחירות לכלי חסר משמעות.
אחרי שנטפל בזה, נטפל בסגנון השיח של פוליטיקאים.

רק כשנבין את הבעיה ונגדיר אותה, נוכל להביא בע"ה את הפתרון.

--- title: שני עקרונות יסודיים לפני שיוצאים לנתח כל סוגיה במרחב הציבורי author: אודי בן חמו date: 2024-07-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/734 --- # שני עקרונות יסודיים לפני שיוצאים לנתח כל סוגיה במרחב הציבורי

עקרון ראשון:
בהכללה גסה, המאבק הגדול שאנו בעיצומו בשנים האחרונות עבר משאלות של ימין ושמאל בטחוני, ארץ ישראל, ׳שטחים׳, ׳כיבוש׳ וכד׳, למאבק על זהות. מדינה יהודית אל מול מדינת כל אזרחיה.
וודאי שעדיין ישנה מחלוקת נוקבת בהקשר יו״ש, אבל הנושא הזה הפך משני. (ועדיין אסור להזניח את הטיפול בו כמובן).
הנקודה הזו היא קריטית להבנה משום שהיא מחלקת מחדש את ׳השחקנים׳ במגרש החברתי והפוליטי.
הסוגיה הזו רוחשת לא רק במדינת ישראל, אלא בעולם המערבי כולו.
בשאלות של זהות, החברה החרדית למשל, היא שותפה אסטרטגית לגמרי במאבק הגדול.
ואילו תומכי יו״ש מובהקים שאינם מבינים שזירת ההתרחשות העיקרית ״קצת״ זזה, יכולים להתרגש ולהתרשם מהכשרה (לכאורה) של היישוב אביתר ולא להזדעזע עד עמקי נשמתם משת״פ עם מפלגות מרצ והעבודה המחריבות את הזהות הלאומית, המשפחתית והאישית.

עקרון שני:
המפעל הגדול של הפרוגרס, לא רק פה בישראל, הוא מפעל שבא להפקיע את ריבונות האזרחים ובחירתם בקלפי, והעברת הסמכות לגוף מומחים בלתי נבחר כמו בית המשפט העליון או גופים בינ״ל אחרים.
מדינות לאום הן מגונות והעם שבשדות נתפס כנבער מדעת. ‘בבונים׳, או ׳ביביסטים׳ מכנים אותם בלעג ושחצנות. הציבור הזה- המסורתי, הדתי, החרדי והחילוני לאומי, לא שייך ל׳ציבור הנאור׳ כלשונו של אהרון ברק.
גם אם הוא חילוני, ד״ר לפילוסופיה אשכנזי אבל ימני. ימני, כלומר לאומי, נתפס כפרימיטיבי. זו ממש מכפלה באפס. הכל נהיה אפס..
בהקשר הזה ספרו של גדי טאוב ׳ניידים ונייחים׳, הוא ספר חובה.
את תפיסת הפקידות (הרמטכ״ל, המפכ״ל, המנכ״ל, היועץ המשפטי וכד׳) כעליונה על נבחרי הציבור ביטאה באופן פשוט דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ״ש מנדלבליט, בספרה ״בירוקרטיה כפוליטיקה״: (כדאי לשבת לפני הקריאה).
"…המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה.
תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".
תקראו שוב. שחור על גבי לבן.

עם תפיסה כזו, שיש לה מקורות פילוסופיים וותיקים, אין פלא שלא מעירים ראש ממשלה ושר ביטחון לפני אירועי שמחת תורה, אין פלא ששר משפטים מרגיש עציץ במשרדו, וגם אין פלא שפקידים משחררים מחבל המכונה ״מנהל בית חולים״ ועוד שלל תופעות, מעשים שבכל יום.
רק אחרי הפנמת שני העקרונות האלו ניתן לבחון ולחוות דיעה על מה שמתרחש פה בארצנו.

ובמידה רבה, רק בהרחבת ההבנה הזו, תלויה התקדמותנו והתיקון ההכרחי הנדרש פה.
העם הולך ומבין את הסוגיה הזו.
והעם שיצא מעבדות לחרות עולמים, עוד ישתחרר מטבעת החנק הזו.

במהרה בימינו אמן.

--- title: הרבעון הרביעי – שמאל סמוי המסכן את זהותה היהודית של המדינה author: סוללים דרך date: 2024-06-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/735 --- # הרבעון הרביעי – שמאל סמוי המסכן את זהותה היהודית של המדינה

רבים מבני הציבור הדתי והימני נופלים בקסמו של הרבעון הרביעי, משום שהוא מדבר על איחוי החברה הישראלית ומשום שהוא מאמץ את הרעיון של חברה של הכנסת אורחים. אלא שדא עקא, שהתכנים שהוא מבקש לאגד מסביבם את הציבור בישראל ולעגן אותם בחקיקה, הינם ברובם מסוכנים לעם ישראל.

א)הם מגדירים את מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. האמת היא שבניגוד למה שהשמאל הפרוגרסיבי משדר, ושמשמש בקביעות את פסיקות בג"ץ, מדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה, אך לא דמוקרטיה ליברלית. זה מעולם לא הוגדר כך בשום חוק, וזו גניבת דעת של הציבור. דמוקרטיה היא צורת משטר – רצויה – אבל אינה אמורה לכפות ערכים הנוגדים את ההכרה של רוב הציבור בישראל, ולמחוק את זהותה, כפי שנהוג מזה שנים על ידי האקטיביזם המשפטי.

ב)היותה של המדינה יהודית מתייחס מבחינתם לעבר ההיסטורי ולסמלים תרבותיים מעטים. היותה יהודית היא מבחינתם כפופה להיותה דמוקרטית, בעוד שהאמת היא להיפך. מדינת ישראל היא יהודית כי זו מהותה. היותה בעלת משטר דמוקרטי היא בחירה, שאינה מחוייבת באופן מהותי, גם אם היא רצויה.

ג)הדיבורים על מחוייבות ליהדות התפוצות, ועל גיוון לכתחילה, הינם מילות כיסוי להחדרה כפויה של היהדות הרפורמית לפסיקה המשפטית של מדינת ישראל. לו חפצים הרפורמים בהכרה חוקית כיהדות, עליהם לעלות לארץ, לקבל אזרחות של המדינה, ואחרי שיהיו ציבור משמעותי, יוכלו להילחם למען ההכרה בהם. כל עוד הם בחו"ל אינם יכולים לדרוש הכרה על ידי ציבור שהוא ברובו המוחלט אורתודוקסי, והחילונים בכללם.

ד)הוא הדין לגבי הרצון לאפשר לציבורים מקומיים לקבוע את הנורמות של התנהלותם. זה ניסיון לעקוף את הסטטוס-קוו בענייני דת. מלבד זאת, זו גירסה מחודשת של רעיון הקנטוניזציה של מדינת ישראל, חלוקתה למחוזות והחלשתה של המדינה כריבון.

ה)הפרדת הרשויות. אין בתוכנית שלהם שום התייחסות לכך שבית המשפט צריך לשפוט על פי חוק הכנסת, שהיא הריבון, ולא שיחליטו את חוקיותם של החוקים שקובע המחוקק. הרעיון של "עצמאות בית המשפט" מבקש להנציח את הניכוס מחוסר הסמכות של בית המשפט של סמכויות שלטון שהוא לקח לעצמו.

ו)החזרה המתמדת וההדגשה של הצורך לדאוג למיעוטים ולשלבם בחברה, מתעלמת מהעובדה שחלק משמעותי של הציבור הערבי אינו מקבל את הציונות ועוין את מדינת ישראל. יש כאן ניסיון לבטל את משמעותה של מדינת ישראל כמדינת לאום.

ז)מושג השוויון המוזכר אצלם תכופות, משמש בשנים האחרונות כעילה לביטול כל תוכן זהותי-יהודי. יש להגדירו מחדש, אם חפצי חיים אנחנו.

ח)פוליטיקה של הכנסת אורחים הוא מושג אבסורדי. בפוליטיקה יש הכרעה של הרוב, הכופה את מדיניותו על המיעוט, גם אם הוא מתחשב בו. הפיוס הוא מלאכה חברתית חשובה, הבאה אחרי ההכרעה ולא במקומה. אם מבקשים לפעול להפגת הקיטוב בחברה הישראלית, יש לקבל במלואם את חוקי המשחק הדמוקרטי. עד עתה לא גילה הקצה השמאלי של הפוליטיקה הישראלית מוכנות לקבל את הלגיטימיות של ממשלה נבחרת, אם אינה פועלת לפי רוחה. הקצה הימני לא נהג כך, לכן אין לדבר על סימטריה של קיצונים בשני הצדדים.

אורי שרקי

--- title: מטרות המחאה, ׳איחוד מאבקים׳ ו׳אידיוטים שימושיים' author: איתי אסמן date: 2024-06-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/736 --- # מטרות המחאה, ׳איחוד מאבקים׳ ו׳אידיוטים שימושיים'

לפני כחודש, פנה אליי אחד מהעוקבים בקבוצה בתוכחה על כך שכתבתי נגד מחאת קפלן.

הוא אמר לי שהוא מבין אותם, ושיש להם כוונות טובות, ושהם בסך הכל לא רוצים לחיות בדיקטטורה.

נעזוב לרגע את ההגדרות של השמאל לדיקטטורה – "הכרעת הרוב".

מי שחושב שהמחאה התחילה בגלל כשלי המלחמה והחטופים – הוא נאיבי בצורה קיצונית.

מי שחושב שהמחאה התחילה בגלל חוק הגיוס – הוא נאיבי בצורה קיצונית.

מי שחושב שהמחאה התחילה בגלל הרפורמה המשפטית – הוא נאיבי בצורה קיצונית.

המחאה "על הדמוקרטיה" התחילה בתקופת הקורונה, ואף לפניה.

כבר אז הם צעקו "דה – מו – קר – טיה". אין שום קשר ל׳הפיכה משטרית׳ מדומיינת.

כל פעם זה תירוץ אחר. מי שקונה את ססמאות הדמוקרטיה רק מעיד על העולם הנאיבי בו הוא חי.

המטרות האמיתיות של ראשי המחאה הן הן הסיפור האמיתי. לציבור דתי נאיבי מוכרים מניפולציות זולות כדי לפרוט להם על נימי הרגש הדקים, ובכך הופכים אותם ל׳אידיוטים שימושיים׳

את המטרה האמיתית אפשר לראות רק כשהולכים להפגנות.

שם רואים את החולצות, נגד הכיבוש, ובעד מדינת כל אזרחיה, ובעד מדינת פלסטין.

חשוב להדגיש – את המטרות האלו לא אומרים האנשים הפשוטים, אלא שגרירי ישראל בעבר, רמטכ"לים בדימוס ראשי שב"כ ופרופסורים בכירים.

עשו הפרדה בין החבר מהמילואים עם הכוונות הטובות שאתם פוגשים, לבין ראשי המחאה. אנו עוסקים כרגע במטרות ובצמרת המנהלת את הדברים לא באנשים הפשוטים.

המטרות האמיתיות של ראשי המחאה הן הן הסיפור האמיתי. לציבור דתי נאיבי מוכרים מניפולציות זולות כדי לפרוט להם על נימי הרגש הדקים, ובכך הופכים אותם ל׳אידיוטים שימושיים׳.

מה זה 'אידיוט שימושי'? המושג הזה לקוח מהמבט הציני של אנשים בברית המועצות ז״ל על חוכמולוגים במערב שקידמו, בלי לדעת כמובן, דברים שהם מתנגדים להם.

׳אדיוט שימושי׳ יכול להיות דווקא אדם חכם מאוד, אבל חכם בתחום מאוד ספיציפי.

הוא לא רואה את התמונה הגדולה. הוא יכול לחתום על עצומה לחוק גיוס לחרדים, שייתכן שזו מטרה ראויה וצודקת, אבל הוא לא מבין שמשתמשים בו כדי להפיל ממשלה, ולהקים כאן מדינת כל אזרחיה – יתכן שזה גם לא מעניין אותו.

הוא חושב שהוא חכם ו׳ענייני׳, בזמן שהוא משרת אנשים חכמים הרבה יותר ממנו, ולכן הוא 'אידיוט'.

מושג נוסף שצריך להכיר זה "איחוד מאבקים" – לכל אחד יש כאן עניין אחר להפיל את הממשלה – חוק הגיוס/ שנאת נתניהו/ התנגדות ליהדות/ מדינת כלל אזרחיה/ מלחמה/ מגדר/ הכיבוש/ חטופים/ ועוד ועוד.

בקיצור, אין מטרה אחת, אלא הרבה מאבקים קטנים שמצטרפים למאבק אחד גדול.

ובסוף יש סיסמא קליטה ופשוטה שהם צועקים "דמוקרטיה". למרות שאין שום קשר לדמוקרטיה. כולם הולכים עם דגלי ישראל, אבל האמת היא שלכל אחד יש דגל אחר – דגל שחור, דגל להט"ב, דגל פלסטין ודגל הגיוס.

מי שחושב שיש כאן "כוונה טובה" של "רצון לחיות במדינה דמוקרטית" הוא נאיבי במקרה הטוב, וטיפש במקרה הפחות טוב.

אנחנו מאמינים שיש טוב ויש רע. ולא כל רצון של אדם הוא מקודש וטוב בגלל שהוא זועק אותו בעיניים מגולגלות לשמים ומספר לעצמו שזה טוב.

זה בסדר להיות "נאיבי בצורה קיצונית" ברמה הפרטית, אין בזה איסור. אבל ב2 תנאים – שהנאיביות הזו לא תהיה רק כלפי השמאל האנרכיסט, אלא גם כלפי החרדים והימין שמוחה נגד האנרכיה. ותנאי שני – אנשים נאיביים בצורה קיצונית חייבים להתרחק מעצומות, כנסים, תקשורת וכל מה שקשור לציבור. הם יכולים להיות נאיביים כשעובדים עליהם ברמה האישית ומוכרים להם בית הרוס או רכב שלא עובד. אבל כשהנאיביות שלהם נוגעת לפסיקה ציבורית ולצביון המדינה, זה כבר פשע.

תנו לבר הפלוגתא שלכם לדבר לבד, אל תכניסו לו לפה מילים ואל תייחסו לו כוונות אחרות מאשר אלה עליהן הוא מצהיר. אל תדברו בשמו ואל תפרשנו אותו דרך העיניים שלכם. אחרת זו קונספציה ולא מציאות

ובנוסף, אני ממליץ להקשיב יותר טוב למטרות של האליטה של השמאל, הם לא מחביאים אותן, ולהפסיק לטמון את הראש בחול.

לא להתנשא מעליהם ולא להסביר להם למה הם מתכוונים.

הם מבינים טוב מאוד מה הם רוצים – מי שמסביר, בשמם, למרות שלא קיבל לכך שום רשות וסמכות בכלל, את "הכוונות הטובות שלהם" לא באמת שומע אותם.

אמצו כלל פשוט: תנו לבר הפלוגתא שלכם לדבר לבד, אל תכניסו לו לפה מילים ואל תייחסו לו כוונות אחרות מאשר אלה עליהן הוא מצהיר. אל תדברו בשמו ואל תפרשנו אותו דרך העיניים שלכם. אחרת זו קונספציה ולא מציאות.

תנו לו פשוט לדבר ותקשיבו לו באמת.

פשוט תקשיבו.

--- title: ידע הוא כח author: בן יעקב סבו date: 2024-06-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/737 --- # ידע הוא כח

אמליץ בקצרה על עוד מספר ספרים.
המשותף לכולם – בחרתי פה בכוונה בספרים קצרים ופשוטים מאד לקריאה.
לחלקכם המציאות לא תראה עוד אותו דבר אחרי קריאתם.
בהלכה, לפני שפוסקים, חשוב מאד להכיר את המציאות.
למשל, לא מספיק לדעת הלכות שחיטה אלא צריך לדעת בפועל מה קרה במציאות של העוף הספציפי שמול עיננו.
כך לגבי מסד הידע שלנו בהבנת התרבות העכשווית ובסוגיות ציבוריות.
בקיצור – קריאה חובה!

'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל' – ארז תדמור
ספר שמסביר טפח אחר טפח את רוב השיטות השמאל להשתלט על מוקדי הכח במדינת ישראל. תמציתי, קולע, שנון, ואף כולל פרק המסביר את ההבדלים הפילוסופיים בין הימין לשמאל, בין השמרנות למהפכנות, באופן בהיר ומיוחד. ראש וראשון לכל ספר שנכתב על המציאות הישראלית.
ארז עצמו אמר לאחרונה שאפילו בזמנו הוא עוד לא הבין עד כמה הוא צדק, לאור מה שרואים בשנה האחרונה כשהדיפסטייט מרים ראשו.

'המוות המוזר של אירופה' – דאגלס מארי
אירופה היא תרבות שלמה של כמעט מיליארד בני אדם שפשוט באופן ספונטני החליטה להכחיד את עצמה. הגיע לקצה הדרך. הפסיקה ללדת. פתחה שעריה לכיבוש מוסלמי זוחל, ללא שום רצון או כוונה להתנגד. הדבר נבע בתהליך בן מאות שנים של אובדן האמונה, פירוק הזהויות המסורתיות של המשפחה והלאום. אובדן כללי של משמעות החיים בחברת שפע ששכחה אחריות ומשמעות מה הן. מעבר להמחשה המדהימה והעמוקה של התהליך הקורה שם ממש בדורנו, בספר נלמד גם על השיטות בהן נוקטים מוסדות בינלאומיים, משפטיים ופקידותיים (דיפסטייט) בשביל קידום מטרתן לפירוק אירופה מזהותה והחלפתה ע"י הגירה זוחלת בחליפות איסלמית. כמובן שהדברים אקטואליים ורלוונטיים למדינתנו מאד.

'מכים שורשים' – הרב חיים נבון
ספר הגות המנתח בסכין איזמל חדה ושנונה את הכשלים הרעיוניים שבפוסטמודרנה, בפרוגרס ובשלל תופעות המשפיעות על תפיסת המציאות שלנו ושל ההגמוניה השולטת בחיינו. הספר הוא ארגז הכלים הראשוני והבסיסי ביותר לדעת לענות תשובות, קודם לעצמנו ואז לאחרים, לשאלות פירוק האמת, המוסר, המסורות והזהויות של הפוסטמודרנה. הספר מנגיש ומתמצת לקורא את התשובה השמרנית המחברת את האדם לקרקע, ומפוצץ את הבלונים של הפוסטמודרנה והפרוגרס המנופחים באמירות מופשטות ומדומיינות המושכות לבבות שטחיים.
אינני מתיימר להמליץ עליו כספר לבניין האמונה ביסודות היהדות, אלא בעיקר לניפוץ הכשלים של הפוסטמודרנה בבחינת 'דע מה תשיב'.

'חופשי זה' – הרב חיים נבון
במובן מסויים סיפור ההמחשה לספר ההגות הרעיוני שהומלץ לעיל. תיאור דמיוני של מדינת ישראל בעוד כשמונים שנה היה ולכאורה רעיונות פירוק המסורות, הזהויות, האחריות והמשמעויות היה מצליח. אם 'מכים שורשים' משתמש בכח השכל כדי להעביר את הנקודה, 'חופשי זה' משתמש בכח הרגש והמדמה.

'כחש' – בן הכט
ספר בכלל בכלל לא קל לקריאה, אפילו מזעזע. חשיפה נוראית לאור השמש של שיטות כוחות ההמוניה לשמר את כוחן, להגן על יקירהן ולשפוט את מתנגדיהן. 'פושע קטן עובר על החוק, בינוני עוקף את החוק, וגדול משתמש בחוק'. ברקע העניין – שואת יהדות הונגריה ומשפטו של רודולף קסטנר שהשופטים קבעו כי 'מכר נשמתו לשטן'. משפט קסטנר הוא רק מקרה המבחן כדי להבין לעומק תופעה רחבה הרבה יותר, הרלוונטית מאד מאד לימינו. ספר המנפץ המון 'נאיביות' בנוגע לאנשים בשר ודם האוחזים בתפקידי פקידות שונים בכח רב מידי. אין פה חשבון על העבר כי אם בית ספר לעתיד.

זמנים כאלו מאתגרים הם בדיוק הזמנים להחליט לגדול.
עם ישראל זקוק לנו.
בהצלחה!

--- title: פרופ' משה אליה הכהן חושף – פורום המרצים דחה הסכמות כדי להפיל את הממשלה author: עזרא הימן date: 2024-06-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/739 --- # פרופ' משה אליה הכהן חושף – פורום המרצים דחה הסכמות כדי להפיל את הממשלה

תקראו את דברי פרופ' משה אליה הכהן, על ניסיונותיו להביא להסכמה רחבה סביב הרפורמה:

האמת
המחאה איננה למען החטופים, למען גיוס בחורי ישיבות,
או למען הדמוקרטיה.
המחאה אפילו איננה כנגד ביבי. ביבי הוא פשוט המנהיג הכי חזק שמחנה הימין יכול היה לגייס ולהגן על האינטרסים שלו, ככל הניתן בנסיבות העניין.
גם לאחר שביבי ילך, המחאה תמשיך עד שיפול השלטון ותקום ממשלה חדשה.
נדמה לי שכולנו כבר מבינים את זה, ועדיף שלא להיתמם.
כי בעיני האחוס"לים, כמו שאמרה לאחרונה ד"ר עינת וילף: לקבוצות שמרכיבות את הימין אין לגיטימציה עמוקה לשלוט במדינה.
אני מודה שאני הייתי תמים.

מיד לאחר הבחירות פעלתי במרץ כדי לקשר בין מכוני מחקר מהימין ומהמרכז שמאל כדי לקדם הסכמות בנוגע למשבר החוקתי.
התקיימו עשרות פגישות, של מאות שעות, והעניין התגלגל גם לבית הנשיא. בשלב הדיונים בבית הנשיא, ומאחורי הקלעים, עלתה הצעה שאני אניח את מתווה שני השלישים, מתווה ליברל דמוקרטי, על שולחן בית הנשיא, ומשפטנים בכירים מהימין והשמאל יתמכו בו. כך המתווה יהיה עוגן מקצועי מוסמך שיוכל לסייע לפוליטיקאים להתכנס להסכמות פוליטיות.
השגתי הסכמה מימין, וכל מה שנותר לי הוא להביא את הסכמת פורום המרצים למען הדמוקרטיה. בפגישות שקיימתי אנשים בכירים בפורום הסכימו שהמתווה הוא טוב, שהם יכולים לחיות איתו בשלום, ואחד אף אמר שהמתווה הוא "מצוין".

עם זאת, בכירים מהם אמרו לי בצורה הכי ישירה, שהם לא מעוניינים להגיע להסכמות, וכל מה שמעניין אותם הוא להפיל את הממשלה.
הרדיקלים בפורום, הנוטים לווק, גם השתעשעו ברעיון של הקמת מדינה פלשתינאית. כלומר, מה שבאמת עניין את הפורום הזה שהגיש ידיד בית משפט "מקצועי" ו"אקדמי" לבג"ץ בעניין הסבירות הוא לא הרצון להבטיח כללי משחק דמוקרטים כמקובל בדמוקרטיות ליברליות, אלא להפיל את הממשלה.
וכדי לעשות וידוא הריגה למתווה שני השלישים, הם מיהרו לפרסם יום לאחר שאני פרסמתי את מתווה שני השלישים בבלוג אייקונס, את נייר העמדה שלהם (ממתי מפרסמים נייר עמדה בבלוג אקדמי) והמציאו שקר אקדמי חמור, שלפיו אי מתן וטו לשופטים מהווה חציה של קווים אדומים במדינה דמוקרטית. כך, בלי למצמץ. פשוט משקרים לציבור.
זו האמת.

כלומר, על הפקולטות למשפטים חולש גוף, שנקרא פורום המרצים למען הדמוקרטיה, והפורום הזה פועל כאילו להגן על הדמוקרטיה, אבל בעצם פועל בצורה הכי פרטיזנית שיש. וזו ההגמוניה בפקולטות למשפטים היום.
מילא שהם פוליטיים, ומשחיתים את האקדמיה בפוליטיזציה הקיצונית שהם עשו לה. אבל חמור מזה – הם רימו את האזרחים: הם מכרו סיפור שהם פועלים כדי להגן על הדמוקרטיה, ולמעשה רצו לשנות את תוצאות הבחירות, תוך שימוש ברעיונות מסוכנים כמו "המצב החריג", ותמיכה שקטה או פחות שקטה ברעיונות של אי ציות אזרחי. את התוצאות של ההתנהלות הזו ראינו ב-7 באוקטובר. ההיסטוריה תשפוט אותם בחומרה על מה שהם עשו בשנת 2023.

פורום המרצים לא פעל כדי להגן על הדמוקרטיה. הוא פעל כדי להגן על ההגמוניה, שהוא בשר מבשרה. אני מציע לכם להסתכל על שמות המשפחה ברשימת המרצים ולהתרשם בעצמכם מהמאפיינים הסוציולוגים של הקבוצה הזו.

--- title: על הסכמה רחבה וכוחנות סמויה author: עזרא הימן date: 2024-06-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/738 --- # על הסכמה רחבה וכוחנות סמויה

א. כמו בהרבה מצבים, אם אתם שואלים האם הסכמה רחבה זה טוב, לפני ששאלתם מה זה בעצם אומר הסכמה רחבה, נפלתם בפח.
אנשים מדמיינים הסכמה רחבה כמו הסכמה משפחתית רחבה לאיזה מסעדה הולכים. זה לא. הן הפכו למילות קסם שמייחצנות אחדות ומסתירות כוחנות.
כי מי לא רוצה שהמדיניות שהוא מקדם יזכה להסכמה רחבה, ואפילו להתפשר כדי להשיג קואליציה רחבה כמה שאפשר למדיניות שלו? פוליטיקאים מאז ומעולם חתרו לפשרות תמורת שיתופי פעולה ויציבות של קואליציה רחבה.
זה הרי ממש מהות הפוליטיקה.

ב. אבל כמו תמיד, נקלף את הקליפות המטשטשות מהמושג הזה.
ההצעה להסכמה רחבה כיום, הבאה דווקא ברגע בו הימין מבקש למשול, היא בעצם הצעה לזכות וטו של המיעוט על החלטת הרוב. כל מי שלא זכה בבחירות היה כמובן שמח בזכות וטו כזה. השאלה האם זה נכון. אבל חכו עם התשובה, עוד לא סיימנו להבין את מהות ההצעה.

ג. נניח שנחה על כולנו אופוריה נעימה של הסכמות רחבות ו75 ח"כים הצליחו להגיע להסכמה בנושא חשוב לכולנו.
נניח למשל, חוקי מסתננים. כבר היינו שם. היתה הסכמה רחבה מאוד על החוקים. אבל אז השמאל שלף את הג'וקרים, שופטי בג"ץ. גם הם אהבו מאוד את רעיון ההסכמה הרחבה, ודורשים הסכמה רחבה גם שלהם לכל מהלך ציבורי.
אז בואו נעדכן את משמעות רעיון ההסכמה הרחבה: למיעוט יש זכות וטו על החלטת הרוב. ואם מאיזושהי סיבה הרוב הצליח במקרה לייצר הסכמה רחבה למדיניות יהודית ציונית, לבג"ץ יש זכות וטו גם על ההסכמה הרחבה, כמו שכבר קרה בנושאים מאוד חשובים לנו.
זו באמת גאונות. כל דיקטטור צריך לייחצן את עצמו ככה. הוא לא כופה את דעתו על העם. הוא פשוט דורש הסכמה רחבה. זה הרי ממש מפלג לא להתחשב בדעתו…

ד. נמשיך. האם כל אלה שמדברים על הסכמה רחבה, עושים זאת גם בעניין גיוס חרדים? או ששם צריך כפייה ואין ברירה? מה קרה להסכמה הרחבה? שמא הסכמה רחבה הכוונה צורך נפשי לרצות את אליטות השמאל?

ה. ודאי שיכול להיות ערך בהגעה עם יריבים פוליטיים להבנות משותפות בנושאים שונים. זה מהות הפוליטיקה. אך לא זכות וטו, ובטח לא זכות וטו של מועצת חכמי הגלימה. תבדקו ותוודאו שמי שמציע לכם הצעה כזו אכן מוכן לכך. אחרת, זה לא הסכמה רחבה, אלא כוחנות סמויה.

ו. לסיום, יש סיבות תרבותיות עמוקות מדוע אנו נמצאים בתקופה כזו, מדוע בעידן פרוגרסיבי נוצר קיטוב כזה, שגם מילים של אחדות והסכמה הן פשוט קרדום לחפור עוד ולהכניע את מי שחושב אחרת ממך וזכה באמון הציבור.
עוד נעסוק בכך.

אך בכל מקרה, המילים הסכמה רחבה הפכו בעצמן לקמפיין הכנעה כוחני. אין מה להתפתות להן, אלא לעמוד זקוף ולהתעקש על כבוד להכרעת הציבור, וכבוד לציבור גם כשאין הסכמה. זה הרבה יותר חשוב ובסיסי לעצירת הקיטוב.

--- title: אספסוף ׳נאור׳, פסיכוזת המונים, ומי בדיוק שותק היום ? author: אודי בן חמו date: 2024-06-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/740 --- # אספסוף ׳נאור׳, פסיכוזת המונים, ומי בדיוק שותק היום ?

למופע האימים המטורלל הזה, של ההמון המשולהב בשנאה יוקדת אפשר להתייחס מכל מיני זוויות.
אם הוא מזכיר לכם אירועים קיצוניים מהעבר, עליהם לומדים בשיעורי ההיסטוריה, זה על אחריותכם בלבד.
בכל מקרה חשוב לומר:
ככה נראה אספסוף פרוע לשמצה. גם אם יש לו תואר אקדמי, הוא מדבר ברהיטות והוא קשור לחוגי ׳האינטליגנציה׳ בחברה. מכאן חשוב ללמוד על ההתפרקות הכללית של כל מה שנחשב בעבר לנאור ומתקדם.
כל מי שחפץ חיים, ראוי שיתרחק מהם ומדעותיהם.

1.פרופ׳ מתיאס דסמט כתב ספר בשם ׳הפסיכולוגיה של הטוטליטריות׳ ובו הוא מתאר כיצד פסיכוזת המונים מתרחשת על ידי ארבעה תנאים:
א.בדידות כללית, בידוד חברתי, העדר קשרים חברתיים המועצמים על ידי שימוש במדיה החברתית.
ב.היעדר משמעות לחיים המועצמת לאור הסעיף הקודם.
ג.חרדה וחוסר נוחות פסיכולוגית. בד״כ אלה ממוקדים במושא שנאה פתולוגית.
ד.תסכול ותוקפנות שאינם מוצאים פורקן לאור שלושת התנאים הקודמים.
במציאות הזאת דמיינו כיצד דמותו של נתניהו משמשת מושא לחרדה וכיצד לאט לאט הולכת ומתפתחת פסיכוזה כלפיו שאם רק ייפטרו ממנו יבוא לציון גואל.
במצב הזה, כל מי שיבוא ויציע אסטרטגיה להיחלץ מהמציאות הזו, יתקבל כמשיח עבור ההמון.

2.בספר מתאר פרופ׳ דסמט שכש30% מהחברה נשטפת בטירוף הזה קשה לעצור את החורבן.
אבל אז יש דבר אחד שאפשר לעשות כדי לעצור את הטרלול הזה.

3.מספיק ש 5% (!) מהחברה בלבד ימשיכו פשוט לומר אמת ללא חשש והחברה לאט לאט תלך ותתאושש, תלך ותבריא.
אבל בשביל זה צריך שיהיו אנשים כאלה.

4.במצב הזה להידבר ולחבק אנשים כאלה ללא דרישת שינוי ההתנהגות, רק מוסיפים שמן למדורה.
מדוע שההמון ישנה את דרכיו אם לא משנה כיצד יתנהג, תמיד יוזמן למעגלי שיח עם קפה ומאפה ?? מההמון המהופנט קשה לצפות לרציונליות, אבל מרבנים ואנשי רוח ? מהם וודאי יש לדרוש תשובות. הייתכן שלא יהיו מאותם 5% ?? אין חורבן גדול מזה.

5.אז מי שותק היום ?
רבנים שנפגשו בעבר עם דמויות שכאלה בתמימות (או עבדות) זועקת לשמים, ארגוני ׳אחדות׳ צבועים, היועמשית, האקדמיה, עולם ה(תת)תרבות, התקשורת, ועוד שלל ׳אנשי רוח’.
כדאי להסיק מכך מסקנות פשוטות.

6.האם לא ראוי שמי שחתם למשל על עצומה לגיוס חרדים מטעמי מוסר, יפיק גם כעת מכתב דומה ?? הדברים לא משמעותיים מספיק לפחות כמו גיוס חרדים ??
או שמא במניע לפרסום העצומה מתערבבים גם שיקולים אחרים הגורפים מחיאות כפיים מהאליטה ?

7.סכנת רצח פוליטי מרחפת באוויר. מישהו חושב שלא כך הם הדברים ? אם יתרחש חלילה דבר נורא ואיום שכזה, כל מי שהכשיר ונירמל את החבורה הזו ולאחר שקלונם וצביעותם הוכחו, לא התנער מהם, ראוי שייתן דין וחשבון ציבורי.

8.ומילה על פרופ אסא כשר.
צריך וראוי להתמודד עם התזות שלו בצורה רצינית לגבי תפקיד המדינה ומקומם של הפרטים בה.
אך קודם יש לגנות את דבריו ואת מורשתו המפוקפקת באופן נחרץ, ולדרוש גינוי שכזה מכל מי שמבקש לגיטימציה ׳לרפא׳ ולאחד את החברה הישראלית.
ומי שלא מגנה את הדוברים הללו חושף את פרצופו האמיתי.
ודי לחכימא ברמיזה.

מסתבר שבתהליך איטי ושיטתי אנו עוברים תהליך ניקוי ובירור לאומיים. וכמו תמיד, גם מזה נצא מחוזקים, מבוררים וטובים יותר.

--- title: "אתה הראש אתה אשם!" author: אודי בן חמו date: 2024-06-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/741 --- # "אתה הראש אתה אשם!"

בואו נטפל בסיסמה נוטפת הארס והמניפולטיבית הזאת.
אבל כדי שנוכל לעשות זאת חייבים לנתק את נתניהו האיש מהסיפור, ולנסות לדמיין שראש הממשלה הוא שם אחר, גנרי, כללי, ישראל ישראלי לצורך העניין.
היעדר שיח ענייני לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, הוא אחת הרעות החולות של תרבותנו.

1.דמיינו מצב שבו לבית ספר של רשת ׳אורט׳ בעיר כלשהי, חדרו גנבים/ שודדים/ אנסים/ רוצחים חס ושלום, ושומר בית הספר אליו נכנסו מאשים בכשל את ראש הרשת..
לחלופין, דמיינו שקבוצת כדורגל
מפוארת הפסידה לקבוצה מליגה ג׳, והמאמן והשחקנים מאשימים את נשיא הקבוצה או הבעלים.. נו, באמת.

2.המאמן, או השומר קיבל סמכות וקיבל אחריות, קיבל תנאים, משאבים ואמצעים, כדי להגן על בית הספר וזהו תפקידו הבלעדי. לתפיסתו האסטרטגית חינוכית של מנהל הרשת לא היתה שום השפעה על ההגנה הנדרשת על בית הספר.
שומר יקר, קח אחריות !

3.נניח שאתם מבינים ביחסים בינ״ל, אסטרטגיה, כלכלה, פוליטיקה, ועוד.
נניח.
ואתם מתנגדים לתפיסתו הגאו פוליטית של ראש הממשלה.
רק נניח.
מה הקשר בין זה לבין כישלון בטחוני זועק לשמים ומהדהד של מי שאמונים על כך ??

4.נניח, רק נניח, שהעברת כספים לחמאס ואי השמדתו היא שגיאה קולוסאלית. נניח. מה הקשר בין זה לבין כישלון טקטי ומערכתי להגנת הגבול ולמניעת התקפה משפילה של אלפי מחבלים ארורים ביום נתון ?

5.עשו הבחנה בין אשמה לאחריות. אם הבן שלי שרף את הבית, זו אחריותי כאבא שלו, אבל הוא אשם בכך.
אם הוא בגיר, הוא ישלם את המחיר. אם הוא בן חמש, זה משהו אחר. (הרמטכ״ל ואחרים לענ״ד בגירים לגמרי).
אחרת ראש הממשלה אשם בכל דבר שקורה פה בכל מקום, בכל זמן, ללא שום הבחנה וגבול.

6.ככלל, צמרת צה״ל מעוצבת על ידי עולם ערכים פרוגרסיבי.
אנו רואים זאת בכל יום ויום. זאת הבעיה הגדולה בחיינו.
במידה רבה, אי יעילותו לעיתים של כל ראש ממשלה, המציב תפיסה לעומתית, קשורה בקשר ישיר לתפיסת הפקידות במדינה.

7.הנה טיפ קטן כדי לדעת שמדובר בשקר מתועב ולא בתיקון כן.
אם הדרישה לטיפול בכשל הנוראי משמחת תורה, מלווה בקמפיין שנאה, ניצול הזדמנות ציני לפרק ממשלה ולסלק את נתניהו, דמוניזציה שטנית ושלטים עם דם על הפנים והידיים, תברחו ממנו כמו מאש.
לחלופין, שימו לב שמי שחושב שהצמרת הבטחונית היא היא האחראית לכשל, לא מנהל קמפיין שנאה אדיר שכזה.

8.ושוב, שימו לב, במקום להתמקד בכשלים התפיסתיים, ברעיונות על פיהם הצבא פועל ובמגבלות האנטי מוסריות הלא הכרחיות, אנחנו עוסקים בחוסר פרופורציה ובלהט ב״הנה פרפר״- גיוס חרדים.
(הייתי כותב בדיוק אותם דברים גם אם יאיר לפיד או בנט היו ראשי ממשלה).

--- title: גיוס חרדים, פרוגרס בצה״ל והצורך באורך רוח author: איתי אסמן date: 2024-06-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/742 --- # גיוס חרדים, פרוגרס בצה״ל והצורך באורך רוח

יש דתיים שחושבים שלא צריך לדבר על זכויות של דתיים וחרדים, כי הם שומרי מצוות, וצריך לספר רק בשבח רחוקי תורה. אך זו טעות.
אליהו הנביא עסק בזכויותיהם של כל ישראל. אפילו אם עדיין לא התגייסו לצערנו. גם כלפיהם יש מצוות ואהבת לרעך כמוך ולימוד זכות.

השבת הייתי בירושלים בשבת קצינים של חטיבת המילואים שלי.
אחרי שני סבבי מילואים לא פשוטים, המח"ט החליט שצריך לחזק ולהוקיר את משפחות הקצינים. יוזמה מעולה.
אחרי סעודת ערב שבת, המג"ד החליט לעשות סיור בשכונה האולטרא חרדית "מאה שערים".
הסתובבנו שם תוך כדי שהוא מסביר לנו על עולם הקהילות של החרדים. לאחר מכן נכנסנו ל׳טיש׳ של חסידות "תולדות אברהם יצחק".
הקצינים נכנסו לבית המדרש, והנשים עלו לעזרת הנשים.

אשתו של הסמג"ד סיפרה שאחת החרדיות שאלה אותן מה הן עושות כאן והיא סיפרה שהן נשות קצינים.
האשה החרדית סיפרה לה שהנשים החרדיות בקהילה כל הזמן מתפללות על הלוחמים ואשת הסמגד התחילה לבכות מהתרגשות.
לאחר מכן, בבוקר, התפללתי אצל הרב נבנצל שליט״א (רב חרדי) ולאחר התפילה אמרו פרק תהילים להצלחת החיילים ולרפואת השבויים.
לא מדובר בסיפורים יוצאי דופן. במילואים האחרונים שלי הגיע לגדוד שלי חייל שלמד 6 שנים בישיבת פונוביז' והחליט להתגייס בגלל המלחמה. הוא אינו היחיד.
החרדים עוברים תהליך של חיבור גדול לכלל ישראל, ומי שיש לו עיניים ולב רחב רואה את התהליך הזה.

כשם שאנחנו מבינים שחיבור לזהות היהודית לא יכול להתבצע בכפייה ובססמאות "עכשיו!!", כך גם השינויים בחברה החרדית לא יקרו כך. אלו דברים פשוטים.
התהליך של החיבור מתבצע קמעא קמעא (לאט לאט), ״כך היא גאולתן של ישראל״. מי שינסה להאיץ תהליכים בעצבנות- מפסיד. עם ישראל יפסיד.
והערה אחרונה, קצת קשה לעיכול אמנם, אבל חייבים להכירה.

כמי שעוסק בתהליכי הפרוגרס המואצים העוברים על הצבא ב10 שנים האחרונות, קשה שלא להבין את חששם של החרדים.
רמטכ"לים לא עמדו בהבטחותיהם במשך שנים לרבני הציונות הדתית שלא יערבבו נשים ביחידות הלוחמות ועכשיו עושים זאת בכפייה.
ישנם תלמידי ישיבות הסדר שרצים אחרי מדסניקיות בכפייה.
וכן תופעות של גילוח זקנים לדתיים.

בגלל שילוב מואץ של לוחמות, נמצאו בצה"ל 800 (!) שירותים משותפים (תאים שנכנסים אליהם גברים ונשים).
צה״ל מסייע בניתוחים לשינוי מין, מלמד בקורס מג"דים שהציונות הדתית זה כמו חמאס, במסעות לפולין דיברו על ׳המדרון החלקלק׳ וקיצוץ נרחב ברבנות הצבאית, כולל בימים אלו שמקצצים שם ראש ענף כשרות בדרגת סא"ל ואין יכולת לרבצר להתנגד.

בימים אלו יש בגץ של ׳הפורום החילוני׳ הרדיקלי שמנסה להכניס חמץ בפסח לבסיסי צהל. ועוד ועוד ועוד.
עד שאנחנו באים בתלונות לחרדים, כדאי שנודה ביושר.
לעת עתה, לצערנו, לא הצלחנו לדאוג לאקלים ראוי בצה״ל לדתיים.
ברמה הפרטית אפשר לקבל כל מה שצריך כדי להיות דתי, ואפילו ללמוד דף יומי, אך מבחינה תרבותית מערכתית המציאות מורכבת מאוד והולכת לכיוון כפייה פרוגרסיבית.

כדי לתקן זאת צריך לעשות שני דברים: א.למחות ולדרוש תיקון לתופעות הפרוגרסיביות בצהל. לא רק עבור דתיים, עבור צה״ל כולו.
ב.להפסיק לבזות את החרדים וללעוג להם, ולא לדבר אליהם בשיח של כפייה.
ומילה אחרונה לציונות הדתית היקרה הנושאת אולי, בעיקר העול.
ראשית, יחד עם אחרים כמובן, אתם ראויים לכל שבח.
המעמסה קשה, האתגרים רבים והנופלים מתרבים.

אבל השעה מחייבת נשיכת שפתיים, מבט רחב ואחראי ואורך רוח. ממש ״עצבים של ברזל״, אפילו מהשיקול התועלתני הפשוט.
תהליכי עומק באומה לא יקרו בבת אחת. אבל לשם אנחנו הולכים ללא ספק.
בשורות טובות.

--- title: "מדוע אתם מתייחסים כל כך הרבה לסוגיית גיוס החרדים?" author: אודי בן חמו date: 2024-06-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/743 --- # "מדוע אתם מתייחסים כל כך הרבה לסוגיית גיוס החרדים?"

1.למדינת ישראל יש אתגרים רבים ומורכבויות רבות לטיפול.
בלשון המעטה כמובן.
אבל בסוף בסוף טיפול נכון, מותאם לסיפור הארוך של אלפי שנות היסטוריה, לאור ראיית מדינת ישראל בה העם הוא הריבון, יישען בראש ובראשונה על קיומה של ממשלה לאומית ציונית ויהודית.
דומה הדבר לבית.
אפשר לדבר על הרבה סוגיות הקשורות לבית, אבל קודם כל צריך שיהיה בית. כך גם לגבי הבית הלאומי.

2.במציאות הזו, השאלה הראשונה שיש לשאול היא, מיהם השותפים האסטרטגיים שלך ?
יש הרואים בגדי אייזנקוט, יאיר לפיד ובני גנץ למשל כשותפים הטבעיים.
הם הרי ישראליים פטריוטיים לא ?
בהכללה, שלושה אלה מייצגים תפיסה הרואה את מדינת ישראל כמדינת חסות של ארה"ב. תרבותית ומדינית.
נאומו של נתניהו בקונגרס למשל, בניגוד לרצונו של אובמה בזמנו, נתפס כמעשה נוראי הגובל בבגידה כמעט, ולא יעלה על הדעת בשום אופן מבחינתם.

3.לא לטעות, הם וודאי ציוניים, הם מסרו את נפשם למען ביטחון ישראל (למעט לפיד שעד היום לא ברור היכן שירת בצבא כידוע) אך ליבם ועיניהם נשואות למוקדי השראה אחרים לגמרי מאשר גדולי הרוח של עם ישראל מדורי דורות, ואפילו לא לאנשי רוח בעלי צביון לאומי ריאליסטי התובע הכרעה, ניצחון והבסת האויב עד חורמה.
כמשל, ערוץ 14, ד"ר גדי טאוב ופרופ' משה כהן אליה 'אאוט'.
עיתון הארץ, אסא כשר ועמוס עוז 'אין'.

4.זכרו, לאחר שנכנס לתפקידו יאיר לפיד, בניגוד לראשי ממשלה אחרים, הוא לא הלך לכותל, הוא הלך ל’יד ושם׳.
כאילו להעביר את המסר: "רבותיי, הסיפור שלי, בניגוד אליכם, מתחיל בעיקר מכאן.. אל תכבידו עליי את החיים יותר מדי".
ביקוריו ותצלומיו הרבים בבתי קפה שותה אספרסו להנאתו, הם לא תקלה. לא "תפסו אותו על חם". זה מכוון ומדויק. ובא להעביר את המסר: "אני מייצג את החיים הטובים. ללא מלחמות וללא מאבקים, אין צורך באמת להילחם על שום דבר, אז יאללה, שתו משהו בנחת".
אגב, זכרו תמיד מי היה שותפו ל׳ברית האחים׳ המצמררת ושכעת ״מתחמם על הקווים״ בשנית.

5.ובמאבק הגדול הזה, הכל מתנקז כבר שנים רבות לנסיונות לפירוק המחנה הלאומי ותפיסות עולמו.
ובמיוחד מערכת זדונית של דמוניזציה ושנאה תהומית לנתניהו הנתפס כ׳אבן הראשה׳ של המחנה הזה, רדיפה משפטית, בוז תקשורתי, לעג למשפחתו, חוסר פרגון למדיניותו ועוד ועוד.

6.אבל האיש הזה, נתניהו, שרחוק מלהיות מושלם, לא מתכופף ולא נכנע. ככל שעובר הזמן רק מתגלים דברים נוספים, מסמרי שיער, ביחס לתפיסה של הפקידות והאליטה המרקיבה הרואה אותו כאויבה. הוא אמנם במוקד, אבל פירוק המחנה הלאומי ורעיונותיו הם הם המטרה.
היו אמיצים, כנסו קצת לפרטים ביחס למשפטו ותיראו ישועות.

7.וכעת אנחנו מגיעים לסיפור החרדים. וגם אם אתה חילוני לאומי זה צריך לעניין אותך.
קמפיין הגיוס נגדם גם הוא חלק מהרצון לפרק את הממשלה. אם היו במחנה אחר, הרי היו מקבלים עד חצי המלכות.
אז איך מפרקים את המחנה הלאומי ? משסים ומפלגים בתוך המחנה ובונים על הדתיים הלאומיים שישתתפו בחגיגה המכוערת הזו.

8.אם יש הרי ציבור שרחוק מקונצנזוס זה הציבור החרדי.
הציבור הזה ממש מתעקש לא להיות בקונצנזוס. זו תפיסת עולמו ביחס לתרבות המערבית המאיימת.
ובעת מלחמה זה צורם, זה נכון. אבל שותפות לא נמדדת לפי המעשה, היא נמדדת בעיקר במטרות ובלב. והלב של החרדים במקום הנכון לגמרי. מספיק עם השנאה המכוערת הזו כלפיהם.
בדיוק, כמו שהרעפת מתנות של ׳אחים לנשק׳ לא תסלק ולא תהווה תחליף לפלגנות ולעידוד הסרבנות המזעזעת שלהם.
ואם יש לכם לימוד זכות עליהם, היו ישרים, למדו זכות גם על החרדים. לפחות באותה מידה.

9.רק אחרי שאתה מבין את הסיפור הגדול, אתה יכול לגלות סבלנות ואורך רוח כלפי חריגות, כשלים ואפילו עוולות ע״פ תפיסתך.
אינך רמאי ושקרן חלילה, אתה פשוט אחראי ובוגר ולא טהרן.
שמירת אחדותו של המחנה הלאומי היא היעד העיקרי, רק אחרי זה יהיה אפשר להתעסק בכל הבעיות הגדולות.
ולכן נתינת יד לקמפיינים מתוקשרים לגיוס חרדים הם הביטוי הכי מוצלח למושג "אדיוטיים שימושיים" במקרה הטוב, ובמקרה הרע לעבדות מוחלטת לקובעי השיח וראייה צרה. צרה מאוד.

10.אתמול היה כנס מקצועי שעסק בהכרעה. שאלו את עצמכם מדוע שום פאנל לא עסק שם בגיוס חרדים ? מוזר לא ? הם פשוט ממוקדים ולא נופלים לספינים.

11.לעם ישראל עוד נכון עתיד מזהיר, הוא ייצא לפועל למרות כל הקשיים וכל האתגרים, והוא ימשיך את המגמות הגדולות בעם ישראל – יותר לאומיות, יותר ציונות ויותר יהדות. והחברה החרדית תצטרף לאט לאט לסיפור הישראלי הזה מתוך כבוד, הערכה והרבה אמון. בע"ה.

--- title: תגובה לרב עופרן – למה גיוס חרדים בכפייה הוא טעות אסטרטגית ותיאולוגית? author: איתי אסמן date: 2024-06-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/744 --- # תגובה לרב עופרן – למה גיוס חרדים בכפייה הוא טעות אסטרטגית ותיאולוגית?

בע"ה אשיב על הטענות אחת אחת.
1.הרב עופרן אומר שהוא אינו מאמין שלימוד התורה שומר על עם ישראל ושמדובר בקשקוש חרדי חדש.
נתעלם לרגע מהשפה המזוהמת.
ובכן, לא רק שלא מדובר בקשקוש, אלא זהו אחד מעיקרי האמונה של שכר ועונש.
כשעם ישראל שומר תורה ומצוות- ה' מבטיח שתהיה ברכה ושלום בעולם, וכשאין תורה ומצוות, ה' אומר שתהיה מלחמה.
הדברים מפורשים בתורה, בפרשת "בחוקותי", וגם בנביאים- כל ספר שופטים מבוסס על היסוד הזה: כשעם ישראל עושה הטוב בעיני ה' יש שלום, וכשהוא עושה הרע בעיני ה' אז מגיעה מלחמה.
כל פרשת "בחוקותי" מתחילה מחשיבותו של עמל לימוד התורה, שאם אין את העמל העיוני הזה, לאחריו מגיעה שרשרת עזיבת התורה, מאיסה בלומדי התורה ולאחר מכן סדרת עונשים שבסופן גלות (פירוש רש"י על פי דברי חז"ל).
מי שאינו מאמין ביסוד הזה הוא אפיקורוס גמור ובוודאי שלא יכול להיות רב.
ישנו גם מדרש חז"ל שהספרא (התורה) והסייפא (חרב המלחמה) ירדו כרוכות יחד מן השמיים, וה' אומר: אם לא תשמרו את הספרא תקבלו סייפא (בניגוד למצוטט ברחבי הרשת- אין שום מדרש חז"ל שצריך לשלב ספרא וסייפא). אולי הרב עופרן יטען שזהו מדרש חרדי?
כמובן שאין הכוונה לשמירה נקודתית כמו של מאבטח בבנק, אלא שמירה רוחנית כוללנית, שצריך כמובן לצרף לה השתדלות מעשית מאומצת.
בכל מקרה, חלילה לכפור ביסודות האמונה בכזה בוז מחליא כמו שהרב עופרן עשה.

2.הרב עופרן טוען שהוא לגמרי לא מסכים עם הטענה שצריך קומץ של לומדי תורה שיקבל פטור משירות.
ובכן, שוב הרב עופרן מאמץ גישה מטריאליסטית שבזה לעולם הרוח. במדינתנו יש לא מעט פטורים – לשחקני כדורגל, דוגמניות, עתודאים, ספורטאים מצטיינים, וגם כאלו שהשירות שלהם מסתכם בתחנת רדיו צבאית (וגם לערבים יש פטור..).
אינני טוען שצריך לפטור את כל החרדים. אבל עופרן מתנגד גם לפטור לקומץ שקדנים.
הדברים מדיפים ריח רע של שנאת ישראל, להתעלם מכל הקומץ החילוני הפטור, ולהתנגד דווקא לפטור קומץ חרדי.
זה נכון שגיוס לצבא הוא מצווה, אך לא ראינו שהוא מדבר על שאר הפטורים. מוזר לא?
ככה נראית עבדות לאליטה חילונית מנותקת בלי שום התמודדות בביקורתיות ובאומץ.
גם עולם האקדמיה מכיר בערך המחקר האקדמי ולא מגייס אותם למילואים, כי צריך לקדם את המדינה בעוד תחומים מלבד הלחימה, שרוב העם לא שותף לה על מדים.

3.הרב עופרן טוען שצריך לגייס בכפייה ולא בהסכמה ופשרה.
טענה מעניינת, כשהייתה קריאה של קצינים וחיילים ממחנה השמאל לסרבנות, הרב עופרן לא קרא לגייס אותם בכפייה. הוא שתק.
יתירה מזו, הרמטכ"ל ושר הביטחון הסבירו שאי אפשר לגייס אותם בכפייה ולא להפעיל עליהם סנקציות. והרב עופרן שוב שתק.
הרב עופרן, יחד עם חבריו ״הליברליים״ תומך בטענה שלא צריך לכפות חוקי יהדות על המרחב הציבורי, כי ״כפייה לא עובדת״. אבל בכל הנוגע לחרדים- הכפייה והסנקציות מאוד לגיטימיים.
גם על המשתמטים החילונים הרב עופרן לא יטען שצריך לפגוע במוסדות שלהם. אם זו לא עבדות זו לכל הפחות צביעות במיטבה.
כל מי שעוסק בסוגיה יודע שכפייה משיגה בדיוק את ההיפך.
וגם אם יכפו על הרב עופרן משהו הוא יתנגד לו. שיח הכפייה מראה שוב שיתכן שיש כאן חנפנות יותר מאשר חשיבה רציונלית שתביא תועלת. לא ציפינו מפסיכולוג להבין בסוגיות במדיניות ציבוריות.
אגב, למילואים מתגייסים רק 5% מהמשרתים בסדיר.
למרות שחייבים על פי חוק. גם שם צריך כפייה והטלת סנקציות?
או שרק את החרדים צריך לקנוס?

אגב, שנאת חינם החריבה את בית המקדש וגרמה לנו להפסיד במלחמה מול הרומאים.
נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב, שימו לב, הרב עופרן כותב שצריך לגייס בכפייה "איש או אישה". כלומר, הוא נגד שירות לאומי לנשים.
גם זו המצאה חרדית חדשה? בביטוי הזה הרב עופרן בז לכל הציבור הדתי לאומי ולכל הנשים שתרמו בשירות לאומי מאז קום המדינה.
אם הוא היה כותב טור כזה של גיוס כל החילונים לקרבי למלחמת מצווה, השמאל היה מאשים אותו (בצדק) בפאשיזם. כאילו כל הערכים בטלים למלחמה ואין עוד תרומה למדינה מלבדה, אבל בגלל שהוא הצטרף לקמפיין שנאת החרדים, הוא זכה למחיאת כפיים ממחנה שבז בכלל למלחמה ולמיליטריזם.
האמירה ש׳חברת לומדים׳ היא יצור חדש שאין לו שחר בהיסטוריה ואין לו שום מקבילה בעולם זהו קשקוש מוחלט.
בכל מקום שיש יהודים דתיים, יש קהילה דתית שמקדישה את כל חייה ללימוד תורה. וזה היה תפקיד הלווים בעבר.

אינני טוען שכל המגזר החרדי צריך להיות פטור מגיוס לצבא, אלא רק התייחסתי לאוסף הססמאות כאן, שחילונים שקראו אותו חשבו לתומם שמדובר בדעת תורה, אך למעשה מדובר בדעת הרב עופרן בלבד, הגובלת באפיקרוסות, שנאת חינם ותפיסה מטריאליסטית.
הסכנה הכי גדולה למדינה היא ההסתה, הבורות והשטחיות. כפי שכל אלו באו לידי ביטוי בפוסט הרעל של הרב עופרן.

גיוס חרדים יתרחש מרצון בלבד, מתוך הזדהות, בהידברות ולא בכפייה, תוך הישארות של שקדנים על התורה- זהו אינטרס לאומי ושמירה רוחנית שגם מסורתיים וחילונים רבים מבינים אותו.

--- title: מתבגרים – ׳כנס זמן הכרעה׳ author: אודי בן חמו date: 2024-06-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/745 --- # מתבגרים – ׳כנס זמן הכרעה׳

(זה לא מדור פרסומי..)

מחר מתקיים בת״א ׳כנס ההכרעה׳ ומדובר לענ״ד במיני רעידת אדמה חיובית, לא אנרכיסטית.
אסביר מדוע.

1.מדינה מתנהלת בכל תחומי החיים על פי תפיסת עולם, אידיאולוגיה, ׳רעיון מסדר׳ ותפיסת עולם ערכית.
בכלכלה, בחינוך, במשפט וגם בתפיסת ביטחון, עשיית מלחמה והפעלת הצבא.

2.לאחר שנים רבות בהן תפיסות עולם שמאליות ופרוגרסיביות שלטו ללא עוררין במוקדי עיצוב התודעה ובפקידות ובכך עיצבו את כל חיינו.
בשנים האחרונות החלה תזוזה בנושא. נפל האסימון – אי אפשר לקיים שלטון ולשנות מדיניות, ללא הפנמה ערכית והתווית דרך סדורה.

3.שימו לב נגד מי יצאו להפגין סביב הרפורמה המשפטית ז״ל.
גופי שמאל רדיקליים הפגינו באלימות בין היתר, נגד הוצאת הספרים הלאומית – ימנית, ״סלע מאיר״, נגד ערוץ 14 ונגד מכון המחקר ׳פורום קהלת׳.
האלימות הבזויה וסתימת הפיות, מגונות כמובן.
אך כדאי ללמוד מכך על תפיסה בוגרת שמבינה שהמציאות המעשית קשורה בקשר ישיר לרעיונות המבוטאים בין היתר בספרים, בכלי תקשורת ובגופי מחקר.
(״לעולם מי שקורא ספרים ינהל מי שרואה טלביזיה..״).

4.ולענייננו, תחושת חמיצות רבה יש אצל רבים ביחס לאופן בו צה״ל נלחם. מותר לנו. זוהי סוגיה לגיטימית לויכוח ודיון, בחברה בריאה חפצת חיים.
לא מדובר פה ברשעים בצד אחד ובצדיקים בצד שני. מדובר בוויכוח ענייני על תפיסת המלחמה.
זהו דיון רציני, מקצועי, עם רקע היסטורי, של מומחים בעלי ניסיון בתחומם, לא של שיח מטריל של אנשים הצועקים סיסמאות חסרות אחריות מהטריבונה של איצטדיון כדורגל. ולכן זוהי בשורה גדולה.

5.לא להתבלבל, אין בכנס הזה שום דמיון למופע הסרבנות המזעזע שלא במהרה יישכח של אנשי ׳אחים לנשק׳.
זהו כנס הבא לברר באופן נטול פניות, תפיסה בטחונית המבקשת הכרעה וניצחון, לא את ביטול עילת הסבירות.. מתוך נאמנות לתפקיד הצבא ומהותו – ביטחון ישראל וחיסול האויב, לא ״שמירת הדמוקרטיה״.
והתפיסה הזו נשענת באופן לגיטימי לגמרי על עולם ערכי סדור הרואה כנראה קצת אחרת את אויבנו הרצחניים, את המונח המכובס ״בלתי מעורבים״, את אופן תפיסת השטח מסרב להיכנס לתבהלה משלטון צבאי ועוד.

6.קיומו של האירוע הזה הוא בשורה גדולה שאני מסופק אפילו אם מארגניו מודעים לו.
תפיסת עולם בטחונית, מקצועית וערכית אחרת מבקשת לומר את דברה. הדוברים בכנס בטח מיד יסומנו בשטחיות כ׳אנשי ימין׳, ואילו האוחזים בתפיסה השניה יישארו ׳מומחים ניטרליים׳.
כמו שיש משפטנים מומחים ומשפטנים ימניים, עיתונאים מקצועיים, ועיתונאים ימניים.
הגיע הזמן לפרק את השטות הזו.

7.ולסיום, מה יקרה אם לא יקבלו את הצעתם של מארגני הכנס ?
הסירו דאגה מליבכם.
לא יהיה שום איום בסרבנות, במרד, בחסימת כבישים, בהטרדת נבחרי ציבור או בשביתה איטלקית.
האנשים האלה פשוט יבצעו את המשימות כפי שנדרש מהם ותו לא.

איך אני יודע ? משום שהם עושים זאת כבר עשרות שנים תוך כאב ונאמנות למדינה למרות המחלוקות התפיסתיות העמוקות. כי אין לנו מדינה אחרת.

--- title: הגדרת הזירה היא הלב של הכל author: עזרא הימן date: 2024-06-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/746 --- # הגדרת הזירה היא הלב של הכל

א
סול אלינסקי היה יהודי אמריקאי שבנה לפני דור את תורת האקטיביזם של השמאל הרדיקלי. כיוון שלתורות שמאל רדיקלי קשה למצוא קונים, אחת התורות שמלמדים תלמידיו היא 'יצירת פתחי כניסה רבים למאבק', כלומר הלבשת המאבק בלבושים אחרים באחיזת עיניים כדי למשוך קהלים נוספים.
למשל, מקדמים מאבק נגד ישראל בלבוש מתעתע של זכויות אדם.
השיטה הזו מונחת עמוק מאוד בתוך צורת עבודה של ארגוני מחאה ומהפכה משמאל.
כאן בארץ למשל, יחפשו בכל דרך 'לפתוח פתחי כניסה למאבק' לציבור הדתי לאומי, כדי לגייס אותו לפירוק הקואליציה. איך? לוקחים נושא שהוא מזדהה איתו. למשל, גיוס חרדים לצה"ל. משקיעים בקמפיין ענק בנושא, הדתיים יזכרו בכל המחלוקות שלהם עם חרדים על גיוס לצבא ויצטרפו בלהט לפתח שיצרו בשבילו. לפי הספר. התוצאה לא תהיה גיוס חרדים. הקמפיין יגמר, המטרה תושג, הקואליציה תתפרק, וגיוס החרדים יוזנח לטובת קמפיין אחר.
מי שמשחק במוח שלך בנושא גיוס חרדים, ממנף את פרי מאבקו להשארת חמאס וחיזבאללה על הגדר תוך הישענות על פתרונות הרקובים של הסכמים עם ארגוני טרור והקמת מדינה פלשתינית, לא על חטיבה חרדית…

הגדרת הזירה 1:
גיוס חרדים אינו המטרה, אלא הפיתיון. המטרה היא הפלת הקואליציה וחזרה לכל קסמי השווא של אוסלו.
אבל נלך עוד רובד פנימה.

ב
קבוצת ההשתייכות המקורית של הרבה דתיים לאומיים היתה הישראלים הציוניים, דתיים וחילונים ימין ושמאל כאחד, ופחות החרדים והשמאל הלא ציוני. יש הרבה מה לדבר ולהרהר בזה, אבל הנה הקטע הקריטי: בשנים האחרונות, קבוצת ההשתייכות של המרכז-שמאל הפוליטי כבר איננה היהודים הציוניים של מדינת הלאום היהודית, אלא השמאל במערב, המחזיק בתפיסות פרוגרסיביות של זכויות הפרט וזכויות אדם במקום זהות לאומית.
סימפטום אחד מובהק: הכוח והמצפן הפוליטי של המחנה המרכז-שמאל עבר ממפלגת מפא"י ל'מפלגת בג"ץ', וכעת במלחמה: ביידן הפך לבן ברית חשוב יותר בעיניהם מאשר מפלגות הימין בישראל.
זה כמובן הכללה, וכמובן יש מנעד רחב מאוד, אבל מה שחשוב הוא שלשם פונה החרטום הפוליטי (וזה מה שמכריע כשדנים על דינמיקה ציבורית) של מחנה המרכז-שמאל הישראלי. לכן הוא חסר את היכולת לתת את הדעת ולהתמסר (ולא רק להיות בעד באופן כללי!) לרכיבים הכי בסיסיים של תודעה לאומית יהודית, אותם הוא כבר מכנה 'משיחיזם וקנאות': ייהוד הגליל והנגב, שמירה על הרוב היהודי וחוק השבות, תודעת מלחמה עד הנצחון (ולא תודעת פדיון שבויים של קהילה חבוטה בגלות אשכנז), בטחון לאומי לפני זכויות לאזרחי אויב ומחבלים. לכן הוא איננו מצליח להיות שותף להשגת היעדים האלה.
קבוצות ההשתייכות פורקו ונבנות מחדש, והן מתחלקות בהכללה קודם כל לזהות יהודית לעומת גלובליזם-פרוגרסיבי.
לאור זה, הויכוח בין הדתיים לחרדים על גיוס לצבא הוא בריכת גלים לילדים בקאנטרי השכונתי לעומת הצונאמי של שאלות הזהות היסודיות בעולם המערבי הפרוגרסיבי סביבנו.
לכן, מי שישים את כובד משקלו על אותה קבוצת השתייכות שהיום צועקת שוויון בנטל וגיוס לכולם, ימצא את עצמו נזרק אל תוך זרם פוסט לאומי במהירות שלא תיאמן.

הגדרת הזירה 2: לא המחלוקת על מי מתגייס אלא מדינת לאום יהודית לעומת מחנה פרוגרסיבי פוסט לאומי

ג
אז מה יהיה בכל זאת עם הציבור החרדי שעדיין חי בעיקרו בתודעה של 'תנו לי את יבנה וחכמיה'? נצפה ונזכה במהרה שיצטרפו באופן מלא למאבק על תקומתנו.
ונילחם שהצבא יפתח חטיבה חרדית גלאט כשר באמת בלי התערבות היוהל"ם ובג"ץ ובלי לנסות לכפות עליהם אורח חיים אחר.
וזה יבוא בסנכרון עם ההבנה שהמאבק המכריע כרגע בעולם הוא האם הצביון של קיומנו הוא קודם כל יהודי. לשם הכל מתכנס. כנגד זה יש כוחות אדירים בעולם סביבנו, ולא מעט אובדן עשתונות והתפרקות בתוכנו פנימה. על זה קודם צריך לשים את כובד המשקל, וכל השאר יבוא מתוך זה.

--- title: סוגיית גיוס החרדים – קו פרשת המים author: בן יעקב סבו date: 2024-06-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/747 --- # סוגיית גיוס החרדים – קו פרשת המים

נראה שקמפיין השמאל בנוגע לגיוס חרדים מצליח משמעותית בקרב הציבור שסומן כקהל היעד של הקמפיין. הציבור הכי משרת ומסור בארץ, שבצדק מרגיש רגשות מעורבים בנוגע לכל התקדמות המלחמה והמתרחש בכללי.
בצדק יש תחושות בטן מאד לא טובות, והן מחפשות במקרה הטוב תשובות גדולות, ובמקרה הפחות טוב, יעד לפורקן.
מודה שהנטיה הראשונית שלי היתה לא להתייחס לקמפיין המגוחך הזה של הסרבנים ומעודדי המרד בצבא, המדברים על ״השתמטות החרדים״. התגובה הבריאה הראשונית היתה פחחחח ארוך.
אבל עלינו לכבד את הקושיות, של אנשים מסורים ואהובים ולהתייחס אליהן בכובד ראש.
אז היום דווקא מהמקום שכואב, נפתח שאלה שאלה.
מתחילים.

המקום המעשי-אישי: "שורה תחתונה, מה יגרום לבעלי לעשות פחות מילואים בשנה הבאה?"
ראשית, זאת שאלה אמיתית!
נכון, היא פרטית, אבל גם הפרט הוא חלק קדוש מעם הקודש.
בואו נשאל חזרה, מה גורם לנו במשך שמונה חודשים עם צבא אגדי, לא להצליח להכריע פקקטה ארגון טרור דמיקולו, שלא לדבר על לא להתחיל אפילו לדמיין על איך מנצחים בצפון? מה גורם לנו לא להצליח להשיג עם אוגדות ענק במשך קרוב לשנה, את מה שהשגנו עם כמה פלוגות חמושות בנשק צ'כי מתפרק במלחמת העצמאות או בשישה ימים מול צבאות אדירים של המלחמה הקרה? אולי מי שגורם לנו להילחם באופן פרוגרסיבי – ההפרדה המלאכותית בין 'אויב' לבין 'בלתי מעורבים', וההימנעות מתפיסה ושליטה ישראלית בשטח, שניהם בניגוד לכל מלחמה בהיסטוריה האנושית? אולי הצמרת הצבאית הפרוגרסיבית שמובילה אותנו היא הבעיה ואפילו עם עוד עשר אוגדות חרדיות שום דבר לא ישתנה?
ואולי כל הקמפיין הפוליטי הזה, נועד כדי שלא נבין באמת מה ומי עוצרים בעדנו מלנצח?
אולי כשנלמד לעשות עם פלוגה מה שאנחנו לא 'יודעים' כרגע לעשות עם אוגדה, אז לא נצטרך להיות כל כך הרבה במילואים ולאבד כל כך הרבה חברים?
מי שמתפתים לקמפיין החרדים לא רק שגורמים לבעלים לעשות יותר מילואים, אלא גם מטשטשים את היכולת שלנו לנצח.

המקום הכללי-קיומי: "זה הזמן לחוקק ״חוק השתמטות״? האם אנחנו לא בסכנה קיומית?"
כן! אנחנו אכן בסכנה קיומית. אך שוב, החיצים שלנו לא מופנים למקום הנכון. בעגה הצבאית זה נקרא פעולת הסחה. 'תנו לדתיים להתעסק בחרדים, ואנחנו נהיה פטורים מלתת לציבור דין וחשבון'.
באופן שאנחנו נלחמים אנחנו מאותתים לאויבים שלנו, לא רק פה אלא גם במצרים, איראן, רוסיה, סין ואמריקה, חולשה נוראית.
האויבים שלנו לא סופרים כמה חי"רניקים עם M16 יש לנו, אלא הם בודקים האם למדנו לנצח. זה הנושא היחיד עכשיו להתעסק בו.
האם למדנו לנצח. כל עיסוק בכל דבר אחר הוא אכן החלשה קיומית.

המקום המוסרי: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"
נכון, האחים החרדים שלנו מפסידים מצווה ענקית בתורה, מצווה שאנחנו גאים ושמחים להיות שייכים אליה. גם הציונות החילונית התגאתה להיות שייכת אליה בהתחלה, אך ברגע שזה התחיל להראות לה כעול מעיק, הדרך לפוסט-ציונות של היום הייתה קצרה מאד.
צריך להיזהר שזה לא יקרה לנו.
בכל אופן, צריך לשים לב להבדל גדול מאד בין שיח בית מדרשי לבין שיח ציבורי, ובין שיח בין-אישי לבין שיח ציבורי.
כמו שלא תכפה מצוות תפילין על חילונים כך לא תכפה מצוות צבא על חרדים. זה פשוט מרחיק.
אגב, ההשתמטות החילונית-ליברלית מתורה ומצוות, מזהות, מאחווה לאומיות, מאחריות למשפחה וילודה, היא מזעזעת ומזיקה אלפי מונים מ'ההשתמטות' החרדית מצבא.
אם אתה לא צועק על זה, אז אתה צבוע, בור, שטחי, או מופעל.

הצד האחוותי: "גם אם הכל נכון, אני לא מרגישה באמת שותפות, וזה כואב.
אחותי, אני מבין אותך.
קודם כל תזכרי שהציפייה שלך מגיעה מאהבה, משייכות ומהערכה גדולה למושא הציפיה.
אחרת לא הייתה ציפייה. אז קודם כל יש המון שותפות מתחת לפני השטח. אבל אין להם טוויטר והם לא שמים מדבקה עם סמל הארגון האנרכיסטי-פוליטי שלהם על כל חם-צוואר שהם חילקו, כמו ארגונים אחרים.
דבר שני, למרות ציניות ׳מזרוחניקית׳ קלאסית, תפילה ותורה הם אכן שותפות. כל מה שקורה פה הם מהלכים אלוקיים, והכל מתחיל ברוח. דבר שלישי, חלק מההתעלמות החרדית מגיע גם ממבוכה.
יש מבוכה גדולה בציבור החרדי. הרי המגננה על מפעל חייו הכביר והחשוב היא בין היתר בעזרת ההסתגרות.
עד היום זו היתה הסתגרות מתרבות ההבל של המערב. אך כיום זה פוגש הסתגרות ממצווה עצומה וקדושה כזאת, וזה יוצר מבוכה.
בחור ישיבה הרואה ברחוב לוחם המציל ישראל מיד צר עמלקי, יש לו מבוכה מולו, במיוחד במלחמה גדולה ומאתגרת כזאת. אני מכיר את זה באופן האישי. ולכן קורים הרבה תהליכים. הדבר היחיד המסיג את התהליכים האלו, באופן מובן, זה ביקורת ושנאה.
אי אפשר לכפות 'עשה טוב'.

"אז מה הפיתרון?"
לא חסר. צבא ללא פרוגרס. הרחבת המשטרה והמשמר לאומי. גם תמריצים כלכליים חיוביים.
צריך להבין, ולא נאריך בזה פה. המלחמה הפנימית בתוך הצבא נגד גיוס החרדים היא אדירה. הפרוגרס משחק פה משחק כפול.
מה מבינים ד"ר רן ברץ, ד"ר גדי טאוב, גלי בת חורין, ואינטלקטואלים ומסורתיים רבים מהימין שלא מבינים הדתיים? הרי הם לא מעריכים את התורה יותר מהדתיים?
נכון, אבל הם כן מבינים בענייני השעה. ברמה התרבותית – בכח של הפרוגרס. ברמה המדינית – בכח של הדיפסטייט.
מי שלא עשה דוקטורט בשני המושגים האלו, כמעט לא יכול להבין כלום כיום בסוגיות ציבוריות.
כדאי שימצא מהר מקום ללמוד בו.

נסכם
מה שמטריד אותי איננו להגן על החרדים. מה שמטריד אותי הוא שהקלות בה שולטים בשיח שלנו היא זאת שלא מאפשרת לנו באמת לתקן את הדרוש תיקון, והיא לא תאפשר לנו לנצח ועלולה להוביל לאינסוף ימי מילואים ולהבדיל ח"ו לטבח הבא.
סוגיות אלו ואחרות אינן משהו זניח, אלו הן קו פרשת המים לגדילה לקומה הבאה שלנו בעם ישראל.
השטחיות והכוונות הטובות שהספיקו לנו עד היום, כבר לא מחזיקים מים לאור מלחמה קיומית ואתגרים תרבותיים וגאו-פוליטיים כאלו.

שמרו על דופק נמוך. לא היסטריה. חייבים להעמיק את התודעות שלנו. זה האתגר שהקב"ה דורש מאיתנו כיום. זה אתגר הדור.

--- title: עוד על קמפיין גיוס החרדים author: אודי בן חמו date: 2024-06-16 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/748 --- # עוד על קמפיין גיוס החרדים

10 נקודות נוספות:

1.החברה החרדית חיה על פי אידיאל ורעיון מסדר.
היא לא חיה במושגים של העולם החילוני ואפילו לא הדתי לאומי.
יש לה משנה סדורה והיא לא תזוז ממנה מילימטר, בטח לא על ידי כפייה, וזה מה שכל כך מעצבן בה רבים.

2.על קצה המזלג, החרדים לקחו על עצמם את הקמת בנין התורה שנחרב וכמעט הוכחד לאחר השואה.
בזה כל חייהם מרוכזים תוך מסירות נפש וחיי דלות בלתי נתפסים.
עם כל הכבוד לעולם הדתי לאומי, ויש כבוד, אצלם משהו אחר לגמרי.
"תודעת עם" פחות מפותחת אצלם. אז מה ?
יש לנו עוד כמה מורכבויות חוץ מזה בחיינו הלאומיים.

3.כעת, אם אתה אדם שאינו מוקיר את ערכה של התורה אין שום סיכוי להזיז אותך מעמדתך, דלג על הדברים.
רק בוז, שנאה, לעג ומשטמה מופנים כלפי מי שבוחר באופן מודע, לא לעסוק בחיי החול ולהתמסר לעולם הרוח עליו שמר העם היהודי אלפי שנות היסטוריה.

4.גם אם יש שוליים (כמו בכל חברה ומגזר) של כאלה שאינם לומדים תורה, החברה החרדית לא תשנה את תפיסת עולמה, בטח שלא בכפייה.
בדיוק כמו שהציונות הדתית לא משנה את תפיסת עולמה למרות כמויות אדירות וכואבות של דתלשי"ם.

5.במבט מפוכח ומהיר ללא מניפולציות תקשורתיות מכוערות יתכן וצה"ל יכל לטפל בבעיות כוח האדם בקלות, ביעילות ותוך זמן קצר.
פשוט ע״י פתיחה מחדש של כל החטיבות שנסגרו בשנים האחרונות לאור תפיסה מופקרת וחסרת האחריות של "צבא קטן וחכם" אותו הובילו ראשי הצבא.
בינהם אגב, גם אלה שכעת נטשו את הממשלה.
מדוע אין קריאה ציבורית נוקבת לכך ?? פשוט כי זה קל, זה מופנה כלפי הציבור החרדי לא כלפי האליטה. ככה מוחאים לך כפיים ואתה לא נדרש לשלם מחירים.

6.נדגיש, אי אפשר להתעלם מהצביטה בלב כשבשעת מלחמה יש כאלה שאינם מתגייסים. ברור.
אבל גם אי אפשר עם התפיסה הצרה הרואה את כל בעיותנו נפתרות אם רק החרדים יתגייסו.
זהו שקר גס ומניפולציה מכוערת.
אז את מי שבז לעולם הרוח היהודי ולא רואה בתפקיד ההיסטורי של העולם החרדי שום ערך, ורואה בו איראן בפוטנציה, אי אפשר לשכנע.
אבל דתיים לאומיים שמוקירים תורה ?? מישהו חושב שאם רק החרדים יתגייסו כל בעיות החברה ייפתרו ?
נו ברצינות ? זה אפילו לא יסייע בטווח זמן המיידי לרעיה מסורה וגיבורה מהציונות הדתית הנושאת על גבה את עול ניהול הבית וגידול הילדים במשך חודשים ארוכים.

7.נקודה נוספת. חשבתם לעצמכם, כיצד זה ייתכן שלחילונים רבים קצת פחות מטרידה העובדה שהחרדים עדיין לא לובשים מדים ? ראיתם למשל מאמרים בנושא של ד״ר גדי טאוב למשל ? מוזר לא ?

8..מה המשותף לחילונים האלה ? הם פשוט מבינים יותר מדתיים רבים שאנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות מורכבת. ובמלחמה הזו אתה צריך לבחון בחכמה מי הם שותפיך למלחמה הזו.
ובעיקר, לא לשחק לידיים של כל אלו שבילקוטם מונחת חבילה ערכית שלמה המורכבת מהפסקת המלחמה, עסקת החזרת חטופים לא אחראית, עקירת המשפחה המסורתית, שנאת נתניהו, מדינה פלסטינית וגם, איך לא, שנאת חרדים.

9.לעיתים קשה להבין מה קורה פה. ולכן כדאי לאמץ כלל פשוט:
אם יאיר לפיד, יאיר גולן, עיתון ‘הארץ׳, ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳, צמרת צה"ל והתקשורת המיינסטרימית מוחאים לך כפיים למרות שאתה חובש כיפה, רוץ לבדוק את עצמך. אתה מבולבל לגמרי.

10.לסיום, דרוש פה אומץ לב, לא תקבל מחיאות כפיים באליטה.
אבל במבחן הגדול שאנו נמצאים בעיצומו, על התרבות הכללית ועל הזהות הלאומית, לעד תיזכר כלוחם אמיץ וגיבור.

--- title: קיצור תולדות הפוליטיקה של הדתי לאומי author: עזרא הימן date: 2024-06-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/749 --- # קיצור תולדות הפוליטיקה של הדתי לאומי

א. הדתי לאומי התרגל לגדול כחללית לוויין, המקיפה ונספחת לחללית האם של ניהול המדינה. גם יושבי חללית האם התרגלו לזה.
ככזה, הוא התרגל שעיקר תפקידו הוא ללמד זכות, להסתכל בעין טובה על הקיים, להיות שותף מלא למרות החסרונות, ולחזק את האחדות.
כשהוא כן העז לחלום על השפעה, הוא חשב על הגעה ללב של אנשים, שיקרב אנשים לזהותם היהודית, וכחלק מזה תתורגם בסוף גם לקלפי. האתוס הזה הוליד את 'מתנחלים בלבבות', המפעל המכונה גרעינים תורניים, 'באהבה ננצח', מיזמי פנים אל פנים ועוד הרבה דברים ברוח הזה. כשלעצמם מיזמים כאלה עשויים להביא ברכה, אבל דינמיקה של מדינה זה מורכב הרבה יותר.

ב. בניגוד לחשיבה התמימה שרצון העם משתקף בקלפי שמשתקף בצביון המדינה, ההגאים השולטים על כיוון הנסיעה של חללית האם נמצאים אצל מספר קבוצות, הרבה מעבר ל120 האנשים היושבים בכנסת. ראשי מערכת הבטחון, פורום מטכ"ל, שופטים, בכירים בפקידות הציבורית, ראשי מערכת אכיפת החוק, מנהלי גופי תקשורת גדולים, משרדי פרסום, אנשי מפתח במשק ובתעשיה, ראשי האקדמיה הישראלית והמל"ג, ארגונים אזרחיים אקטיביסטיים עתירי תקציבים, כוורת הדבורים של טוויטר, וכנראה עוד כמה גורמים, וסליחה למי ששכחתי.

ג. אנשים שהתרגלו להיות בעמדות כוח לא ששים לוותר על העמדות האלה, גם כשאין להם לגיטימציה ציבורית לכך. והם נוטים לאחוז בהן עוד יותר חזק כשהם צריכים לוותר עליהן לטובת תפיסות עולם אחרת.
רבים מאלה היושבים במקומות האלה מלאים בתחושת הצדק של עצמם, עד כדי אמונה יוקדת שהם הם העם, והם אלה השומרים על האינטרס הציבורי.
הם לא יוותרו על ההגאים של חללית האם ללא מאבק קשה. וכגודל האגו והשינוי האידיאולוגי שהציבור מבקש, כך גודל המאבק המצופה על הגאי חללית האם. זה לא עניין של השפעה על העם, זה עמדות הכוח.

ד. כל זה הוא בשורה לא נעימה לאוזן של הרבה דתיים לאומיים שחשבו ש'באהבה ננצח' הוא מותג מנצח גם בשדה הפוליטי, שמאבק הוא פסול כי זה מגביר את הקיטוב, והפתרון הוא להמשיך לתרגל את החוזקות שלנו: ללמד זכות, להצטרף למיזמי אחדות ולחלק חלות בכיכר.
אבל עמדה בוגרת יותר יודעת לפקוח שתי עיניים, ולהבין שלכל זמן ועת. אין דבר הרסני יותר לאחדות מאשר בריונות פוליטית וקריסת הזהות הלאומית, שני הדברים איתם אנו מתמודדים בתקופה זו בחלק מהחברה הישראלית.
אין דבר חיוני יותר לעם ישראל כעת מאשר מאבק על זהותה וצביונה היהודיים וציוניים.
לא בקוצר רוח, טינה, יאוש ויחס לאחרים כאויב כמו שאנו רואים בארגוני המחאה, אלא בשיקול דעת, עמידה זקופה, ואורך רוח.
ה. ובכל זאת, מה לגבי לימוד זכות?
גם על גנב אפשר ללמד זכות, זה לא רלוונטי לצורך המעשי להשבת הרכוש לבעליו.

לכל זמן ועת. זמן להיאבק אקטיבית על הטוב, זמן להסתכל בעין טובה על הקיים. לא לערבב ולא לשקוע בדפוס הדתי מלמד הזכות.
נשמע מייאש. אז מה אפשר לעשות?
חלילה להתייאש.

העיקר הוא להחזיק עמדה מה הסיפור כרגע. לא להיכנע לטנטרום עד לב השמים של מי שמסרב לוותר על עמדות כוח. ומשם להיאבק על הלגימטציה הציבורית של תפיסה אחרת, כל אחד במקומו, גם אם יקראו לה את כל שמות הגנאי שבעולם.
מי שרוצה ללמד זכות על יהודי עבריין יבורך, שיעשה זאת בתפילת תיקון חצות, אבל ביום צריך להוסיף זכויות בעם ישראל ולהיאבק על הטוב.
בטווח הבכלל לא ארוך, זה גם מה שישמור בסופו של דבר גם על הלכידות בתוך עם ישראל.

שבת שלום

--- title: קמפיין גיוס חרדים.. author: אודי בן חמו date: 2024-06-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/750 --- # קמפיין גיוס חרדים..

ראשית, בואו נדייק, בין יום שני לשלישי, לא חוקק שום ״חוק גיוס״.
אלא הצבעה פרוצדורלית על ״רציפות החוק״ למען הליכים טכניים כפי שהממשלה הקודמת חוקקה אותו.
אבל לא נהיה קטנוניים בואו נתעסק בעיקר. איך מגיבים בכלל לנושא הזה ?

כמה הערות:
1.נחזור שוב ושוב על המאבק הגדול שמתנהל פה – המאבק על דמותה של המדינה. האם תהיה זו מדינה יהודית בעלת זהות מובחנת, בה הריבון הוא העם. או מדינת כל אזרחיה, עוקרת זהויות, שהריבון בה בעיקר הוא בית משפט וגופים בינ"ל.
כל בר דעת מבין שעל כך בערה המדינה ברפורמה המשפטית (תובב"א) ועל הנושא הזה נמצאות סוגיות רבות נוספות כמו גיור, הגירה, וכו'.

2.בהכללה, בצד אחד, של המדינה היהודית נמצאים חילונים ימניים, דתיים לאומיים, מסורתיים וחרדים. ובצד השני מיעוט ההולך וקטן של שמאל, שמאל קיצוני, שמאל רדיקלי וערבים.

3.תשאלו, "מה לחרדים ולמחנה הלאומי ?" מעבר לתזוזות הרבות ימינה של הציבור החרדי, יש לזכור שהחרדים הם כוח החלוץ הכי משמעותי במאבק על זהות.
אצלם יש הרבה פחות טשטוש ובלבול בנוגע לזהותם.
הם יהודים גאים במורשתם, הם דתיים, הם בעד משפחה מסורתית ויש מבחינתם 'אמת' אחת בלבד.
מוזרים שכאלה.

4.כשבוחנים את החלוקה לאחוזים במאבק הזה בציבור היהודי, מוצאים רוב מוחלט בעד המדינה היהודית.
אפילו כשמוסיפים את אזרחי המדינה הערבים ישנו רוב למדינה יהודית.

5.לכן מה שקורה פה, כבר שנים על גבי שנים רק ילך ויתחזק:
ככל שהיחס ימשיך להיות לרעת השמאל, ינוהל מאבק ציני, מניפולטיבי ושקרי לבצע "הפרד ומשול" במחנה הלאומי.

6."הפרד ומשול". סִסְמָתָם שֶׁל קֵיסָרֵי רוֹמִי: סַכְסֵךְ וְהַכְנֵס פֵּרוּד בֵּין הָעֲמָמִים הַכְּבוּשִׁים וְיֵקַל עַל יְדֵי כָּךְ לִשְׁלֹט בָּהֶם (ויקיפדיה).

7.איך מבצעים "הפרד ומשול" יעיל? מחפשים נקודת כאב אמיתית של המחנה הכי "רגיש" במדינה.
מוצאים אותה ולוחצים עליה בכל הכוח. כמה בכוח? בכל הכוח !!!

8.ניתוח אופי גס:
הציבור הדתי הלאומי היקר, (שהח"מ חלק ממנו) נושא על גבו במשך חודשים ארוכים את עול הגיוס למילואים.
הוא משלם מחירים יקרים הרבה מעבר לגודלו היחסי בחברה.
השירות הצבאי קדוש מבחינתו וגנרלים עם דרגות על הכתפיים הם כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ורבים בציבור הדתי הלאומי גם רגישים מאוד למה יאמרו עליהם.
הם גדלים על היותם "גשר" בין ציבורים, ו"אחדות" היא מנגנון ההפעלה המרכזי שלהם המנוצל לרעתם פעמים רבות.
הציבור הזה לא גדל על מחאות, נבהל מאוד מתיוגים, וצמא להכרה.
הוא מחביא את זהותו פעמים רבות ומטשטש את נקודות ההבדל בינו לבין אחיו החילונים, "אדוני הארץ".
הוא מרבה ללמד זכות על חילונים בעיקר, לא משנה מה יעוללו ולהסתייג מחרדים. ועוד ועוד.
באופן הזה קל מאוד למצוא נקודה עליה יש ללחוץ. אין צורך באנשי יח"צ מדופלמים.

9.דמיון מודרך: בואו נניח לרגע, שמחר החרדים היו מתגייסים בהמוניהם. מישהו חושב שמשהו מתהומות השנאה היוקדת כלפי היהדות במרחב הציבורי, של האליטה בשמאל היו מתפוגגות ?
אני מציע לחזור ולשמוע את דבריו של פרופ' אסא כשר על הדתיים הלאומיים לא רק על החרדים.
החברה החילונית מפחדת, מבורות כמובן, שהמדינה היהודית תהפוך לאיראן.
נגלה סוד, שששש..
גיוס של חרדים לא רק שלא יסייע לכך אלא ההיפך, יעצים את השנאה והפחד.

10.ומכאן מגיעים למבט אסטרטגי שכל כך חסר אצל דתיים בעיקר.
אסטרטג, חכם, מוותר על חלק מתפיסתו כדי לנצח את הקרב העיקרי. טיפש, נאבק על כל קרב וקרב ומפסיד את המערכה כולה.
בקיצור, קמפיין גיוס החרדים לא נועד כדי לפתור את מצוקות כוח האדם, הוא נועד כדי לפרק את הממשלה. כדי להעיף את המשיחיים האלה מהמכינות והישיבות הסרוגות, לא רק החרדיות.
(כך למשל הודה מו"ל הארץ, עמוס שוקן, שתמיכתו בממשלת בנט נועדה בעיקר כדי להעיף את נתניהו).
איזו אצילות יש בח"כ ממפלגה ציונית דתית שמתעקש על קידום גיוס ועל ידי כך תפורק הממשלה ?אם בעקבות זאת תיעצר המלחמה, נלך לבחירות וחלילה תעלה ממשלה בתמיכת מנסור עבאס חובב ציון ידידו של בנט בשנית ?
זו לא אצילות ולא טוהר מידות. זו עבדות וטהרנות וחוסר הבנת המעשה הפוליטי. אם יאיר גולן, לפיד, גנץ, "אחים לנשק" ועיתון 'הארץ' מוחאים לך כפיים, כדאי שתבדוק את עצמך. התברברת בניווט.

11.הסוגייה הזאת נפיצה מאוד משום שהיא לא רק עניינית, היא גם מנטאלית. היא מעוררת את כל מיצי הקיבה של רבים בציבור הדתי לאומי שנדרש כעת לעמוד זקוף מול אליטה חילונית מנוכרת ליהדות ולומר לה בגאון: "אל תעבדו עלינו, אנחנו מזהים את המניפולציה, לא נקנה את זה !!!".
האם בע״ה נעמוד במבחן הזה ? אם יכול נוכל לאתגר הזה גם סיוע משמיים יגיע. אולי אפילו צה"ל יצליח לגייס חטיבה חרדית, לכו תדעו..

--- title: שלום לתמימות.. author: אודי בן חמו date: 2024-06-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/751 --- # שלום לתמימות..

ראשית, איני מכיר את תא״ל ישראל שומר.
אני מניח שהוא איש רב זכויות, גיבור ישראל אמיתי ובעל מקום של כבוד בספרי דברי הימים של מדינת ישראל בהקשר הצבאי.
שנית, נסו לדמיין אירוע הוקרה של גוף כמו ׳פורום קהלת׳ לתא״ל כלשהו המכהן בשירות קבע בצה״ל.
או אירוע דומה של מכון ז׳בוטינסקי לאלוף אחר בסדיר.
מה אתם אומרים ? זה היה עובר חלק בגרון במרחב הציבורי הישראלי ?
אל תעצרו את נשימתכם..

1.אוניברסיטת רייכמן היא מוסד בעל תפיסת עולם. אפשר להתווכח אם היא ראויה או פחות, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח- יש לה תפיסת עולם. השופט לשעבר, השנוי במחלוקת אהרון ברק לדוגמא, חוסה תחת המוסד הזה.

2.קבלת פרס מגוף כלשהוא מבטאת מתן לגיטימציה למקבל הפרס כמובן, אך לא פחות מכך, גם לנותן הפרס.

3.אין דבר כזה ניטרלי. מהרגע שגוף כלשהו מקבל אישור להעניק פרס לאדם בתפקיד ממלכתי, לא פרטי, הוא מקבל לגיטימציה לכל תפיסות עולמו.
מעתה כל מה שקורה תחת קורת הגג של רייכמן, קיבל הכשר בהשגחת בד״ץ של העדה החרדית.
מעתה, כל מה שקשור לאוניברסיטת רייכמן נחשב כראוי ומקובל.
הם הרי העניקו פרס לתא״ל בצה״ל..

4.ומה עם מקבל הפרס ? נסו לדמיין מה קורה כעת למי שקיבל פרס שכזה.
האם תא״ל שומר יכול להישאר חירותי ? להביע עמדה כלשהי המנוגדת לתפיסת העולם הערכית של אוניברסיטת רייכמן ?
לתא״ל שומר, בלי לשים לב כמובן, הוענק פרס גלוי וקולר סמוי.

5.שוב, אם קשים לכם לעיכול הדברים האלה, נסו לדמיין טקס קבלת פרס לאל״מ כלשהו, נניח חוזר בתשובה, ממכללה חרדית, שמרנית, אורתודוקסית בשכונת בית וגן בירושלים.
ראשית, זה לא יקרה. שנית, הוא לא יבוא בכלל לקבל פרס שכזה משום שבאותו רגע הוא הוגדר כמוזר, ׳אאוטסיידר’, חריג וכו׳.
מי בכלל רוצה לקבל פרס מאלה שאינם נחשבים ׳מקובלים׳ ?

6.כך קיבלנו מבצע 1+1 נהדר. המוסד קיבל הכרה והוקרה על מעמדו ככזה הראוי לחלק פרסים לבעלי תפקיד ממלכתיים ואילו המקבלים יוכפפו אל ערכי המוסד. תודו שזה גאוני.

7.צירוף בעל תפקיד ממלכתי בקבלת פרס יחד עם אנשים שחלקם מאוד שנוי במחלוקת כמו מייסד ״אחים לנשק״ למשל הוא ציני וערמומי. בזכות הצטרפות תא״ל שומר למקבלי הפרס, מאותו רגע כל מקבלי הפרס נורמלו.
זה כמו השתתפות הרב הראשי לישראל או יו״ר הכנסת לטקס כלשהו שנוי במחלוקת.
מאותו רגע, הכל, אבל הכל, כובס, הולבן והוכשר באקונומיקה ערכית.

8.״רגע, אבל גם בר אילן העניק פרס ד״ר לשם כבוד לכל מיני אנשים..״ בטח ייאמר.
יחי ההבדל הקטן, יש כאלה שמעניקים פרסים עקב פטרונות, יש כאלה שהעניקו פרס מעבדות וכניעה ל׳אדונים׳.
תחליטו בעצמכם מי בדיוק.

9.קבלת הפרס הזה ממוסד כמו אוניברסיטת רייכמן, לתא״ל מכהן היא הדבר האחרון שניתן לכנותו ׳ממלכתי׳.

10.אגב, על השאלה לגבי ׳פורום קהלת׳ מההתחלה, רק נזכיר, ש״אחים לנשק״ היו אלה שחסמו את משרדי מכון המחקר הזה באלימות על ידי שקי חול וחוטי ברזל.. נקודה למחשבה.

--- title: חג מתן תורה התשפ"ד ומלחמת שמחת תורה author: אודי בן חמו date: 2024-06-11 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/131 --- # חג מתן תורה התשפ"ד ומלחמת שמחת תורה

בשעת מלחמה, בשעה הכי עוצמתית בה היתה צריכה להתחזק הבהירות המוסרית של הטוב מול הרע, נחשף העולם כולו לחשיכה המוסרית בה הוא שרוי.

העולם המערבי הוציא להורג את האלוהים של הנצרות שחנק את השכל האנושי, את הדעת וההגיון. לאחר התנערות הכרחית מהאבסורד הנוצרי, התפתח העולם וגילה עולמות עצומים של שכל. כל העולם המדעי התפרץ והביא ברכה גדולה. ברפואה, במדע, בטכנולוגיה, בתעשייה ובכל תחומי החיים. אך ללא אלוהים (מוסר) העולם נשאר ערום ותלוש לגמרי. חסר מוסר בסיסי ופשוט.

העולם הזה, בדגש על המוסדות האקדמאים העוסקים ב'רוח' ובדעת, מתקשה להצהיר בפשטות על החמאס כאויב. אויב שיש להשמידו. לחסלו ולהעלימו מן העולם. איזו שפלות.

ולכן בשעה הזו, שעת מלחמה של טוב נגד הרע, ראוי לחזור ליסודות התשתיתיים. למעמד הר סיני ולעשרת הדיברות. לחזור אל הבסיס המוסרי שעליו הושתת העולם כולו והוא זה שעיצב את האומה הישראלית שלכל אורך דורותיה הביאה אור, דעת וחרות לעולם. לא בהצהרות מילוליות חסרות כיסוי אלא בחיים ממשיים. בקיום, כישרון והשפעה פנומנליים.

עשרת הדיברות עיצבו את התשתית הרוחנית הלאומית של עם ישראל. לא רק של יחידיה, אלא של האומה ככלל. עשרת הדיברות שניתנו לאומה ממקור אלוקי, מתבררות לאורך ההיסטוריה כאמיתות חיים לעיצוב כל העולם כולו. ללא עשרת הדיברות לא היה מתעצב 'מוסר הנביאים' שנחקק במגילת העצמאות. ללא עשרת הדיברות אין קריטריון למעשה מוסרי ולמעשה שאינו מוסרי. הכל 'רלטיביסטי' – יחסי. וכשהכל יחסי, זהו חורבן העולם.

בעת הזאת, בשעה מתמשכת ומלאת הוד זו, אנו נדרשים לשוב ולברר את אמיתות חיינו. ללא בהירות מוסרית נתקשה לנצח. ועם הנצח, מחוזק וחמוש בערכי מוסר נצחיים, יצוקים מבטון, ינצח! על אפו וחמתו של עולם צבוע ומבולבל. עבור העולם כולו נעשה זאת. אם ירצו ואם לא ירצו. אין זו אגדה. זוהי תעודת חיינו ומטרת קיומנו.

ובשעת מבחן זאת, אור מתפרץ ומניס את הצללים, למרות כל הערפל הציני התקשורתי. מנהיג ציבור שלא יירתם למאמץ הלאומי האדיר, ייזכר לדיראון עולם. ואילו מנהיג שיעמוד לימין האומה, יתמודד עם האתגרים הקשים באומץ ובגבורה, ייזכר לעד בספר דברי הימים כגיבור מכוחה של האומה כולה. "וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

חג שמח!

--- title: בעקבות פרישת גנץ מהממשלה author: אודי בן חמו date: 2024-06-09 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/752 --- # בעקבות פרישת גנץ מהממשלה

1.במדינת ישראל (ובמערב בכלל) מתחולל מאבק תרבותי ענק שמתבטא בכל המרחב הציבורי.
האם תהיה זאת מדינת לאום יהודית או מדינת כל אזרחיה.
כל השאר הערות שוליים בלבד.

2.באופן כללי, בצד אחד נמצא ׳המחנה הלאומי׳ שהינו רוב העם, המורכב מדתיים לאומיים, מסורתיים, חילונים לאומיים וחרדים.
ובצד שני אחינו משמאל שקצת איבדו את זהותם היהודית וניזונים מעולמות תוכן גלובאליים. פרוגרסיביים מאוד.

3.רוב עצום בעם מעוניין בהכרעת האויב לפני כל דבר אחר.
רוב העם מעוניין בעצמאות וחרות לאומיים ואי כניעה לממשל ביידן ומדינות ארופה גם אם נשלם על כך מחיר מדיני כואב.

4.לפרוש מממשלה לאומית העת מלחמה המקדמת ניצחון מוחלט על האויב פירושו בחירה מודעת בעולם פרוגרסיבי הרואה בשחרור חטופים את חזות הכל אפילו עצירת המלחמה.
זה נאמר מפורשות.

5.את מי זה משרת ? קודם את ממשל ביידן הפרוגרסיבי שמעוניין שלא ״יציקו״ לו עם שאיפות לאומיות צרות.
ממשל המקדם מדינה פלסטינית באגרסיביות וכניעה לכל מה שגלובאלי על חשבון צורך לאומי פרטיקולרי.

6.וזה משרת אף את הפגנות קפלן חסרות האחריות בעת מלחמה.שגם הן מורכבות מאותו תדר תרבותי פרוגרסיבי של ממשל ביידן.
פרישה מממשלה לאומית משדרת מסר גלוי לקפלניסטים שצריך לשרוף את המדינה עד שממשלה לאומית תפורק וילכו לבחירות.

7.את המסרים הללו אי אפשר לומר בגלוי. לכן צריך להשתמש במכבסת מילים מתוחכמת.
פתאום גיוס חרדים הופך להיות צורך לאומי.
רבותיי, הכל ציני, ערמומי ובונה על כך שדתיים מאוד מסוימים יאכלו את הלוקש הזה.
סוגיות עומק לאומיות הקשורות בתרבות סדורה כמו התפיסה החרדית לא פותרים באבחת חרב.
זו מניפולציה אחת גדולה והיא בנויה על כך שזרמים כלשהם בציונות הדתית ישתפו פעולה עם כך.

8.הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה זה וועדת חקירה ממלכתית ששופט יעמוד בראשה והוא זה שגם יקבע את חבריה על פי חוק. מערכת המשפט הינה צד פוליטי המקדם עולם ערכים מאוד מסוים שיש לדרוש ממנו תשובות נוקבות למחדלים לאומיים רבים בחיינו. וודאי לא ראוי שהיא זו שתקבע ותכריע בשאלות הקשורות למלחמה.

9.מעז ייצא מתוק. יתכן והגענו לרגע בו העם הולך ומתבגר, הולך ונדרש לבחור לעמוד על רגליו בגבורה, חרות ואומץ למרות כל הקשיים והמכשולים.
תהליך ההשתחררות מאליטה שאיבדה את דרכה ממשיך בכל הכוח. חייבים להישאר מרוכזים.
מכל אתגר עוד נצא מחוזקים יותר בע״ה.

--- title: טוב למות' – גרסת אסא כשר author: עזרא הימן date: 2024-06-06 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/753 --- # טוב למות' – גרסת אסא כשר

א. לתרבות המערב לדורותיה היו ערכים שנחשבו בעיניה נאצלים למענם היו מוכנים להסתכן בשדה הקרב ובכלל. ביוון העתיקה ובתרבות האירופאית העלו על נס את מסירות הנפש למען תהילה או כבוד ואפילו כיבוש ליבה של אשה. בעידן המודרני זה התחלף למסירות נפש למען האומה. העידן הפוסטמודרני שלנו התעייף מכל זה, ולכאורה כבר לא טוב להסתכן ולמות בעד שום דבר, וכמו שאמר ג'ון לנון: 'דמיין שאין שום דבר למות למענו'.
ככה נוצר חוסר סימטריה עם תרבות האיסלאם שמוכנה להקריב אינסוף חיים למען חזון השתלטות האיסלאם על העולם. דבר זה עצמו הוא צרות צרורות למערב, שאיבד את רוח גבורת המלחמה גם במחיר של לאבד את עצמו לאיסלאם.

ב. נמשיך. אסא כשר שייך לאסכולה במערב שמנסה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד, אין מטרה ראויה באמת למסור עליה את החיים, אך מצד שני לגיטימי מוסרית לשלוח חיילים לקרב למען קיום המדינה כי אין ברירה. לכאורה, כשר היה אמור להיות הראשון שתומך בהפעלת כוח מאסיבי מול האויב כדי לא לסכן חיילים לשווא. אך שני הערכים שהוא התעקש להוסיף בקוד האתי, חיי אדם (של מי? ) וטוהר הנשק, חינכו דור של גנרלים שראוי מאוד לסכן חיילים למען שמירה על חיי אזרחי האויב, בשם טוהר הנשק. וזה הרבה יותר חשוב מנצחון.
כי הנה הדיל: אם לא טוב למסור את הנפש עבור נצחון של עם ישראל, אם זה איננו מטרה מוסרית ראויה עליה כדאי לסכן חיים, אז הוא גם איננו מטרה ראויה עליה ראוי להרוג אויב, וכמו שאמר ג'ון לנון באותו משפט: 'דמיין שאין שום דבר להרוג למענו.'
לכן אסא כשר, שטוען שרע מאוד למות בעד ארצנו, פתאום נותן הכשר גלאט למות בעד אזרחי האויב.

ג. אסא כשר, שמנסה בו זמנית לקיים מדינה ובד בבד לאמץ את התפיסה של מי שאמר לדמיין עולם ללא מדינות (שוב, ג'ון לנון), מוצא את עצמו מקדש את מסירות הנפש בעד הערכים המוטרפים של העולם הפרוגרסיבי, למות למען אזרחי האויב. מסתבר שאדם לא יכול לחיות ללא ערכים נאצלים עליהם הוא מוכן לסכן את חייו. ומי שיכפור בכולם, ימצא את עצמו מחליפם בסיכון החיים למען המטרה השפלה ביותר עלי אדמות, הזכויות של האויב שקם להשמידך.

ד. עם ישראל תמיד מעדיף לחיות בעד ארצנו, ובעד כל הטוב שבעולם שלמענו הוא קם וחי ונלחם אלפי שנים (ולא עבור כבוד ותהילה כמו ביוון!). ועם ישראל תמיד מעדיף להרוג את אויביו הקמים עליו לכלותו דווקא בגלל שהם כל כך מתעבים את הטוב שעם ישראל מביא לעולם. ורק מכוח ובעקבות שני הדברים האלה, הוא גם מוכן לומר שטוב לסכן את החיים למען ארצנו, וטוב לחיות חיים בהם נדרשנו לסכן עצמנו למען ארצנו.

ה. אסא כשר צועק שלא טוב למות, אך אין לו בשורה בשבילנו חוץ ממוות. צריך להתנער ממנו ומתורתו שמכניסה ארס למוח של הגנרלים שלנו, ולהצמיח תורת חיים עבור עם שחפץ להילחם על החיים ולכן גם לגדוע חיים של מי שכל מבוקשו הוא מוות עבורנו ועבור העולם.
עם ישראל ברובו בריא ברגשותיו הטבעיים הרבה יותר מפלסופי אסא כשר, וצריך לתרגם רגשות אלה לתורת מוסר מלחמה של עם ישראל, שגם העולם שעדיין חפץ חיים זקוק לה מאוד.

--- title: הקרב על ירושלים author: אודי בן חמו date: 2024-06-05 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/754 --- # הקרב על ירושלים

1.יש רגעים בחייה של אומה שבה היא עומדת בצומת Y וחייבת לבחור.
צריכה לבחור להיכן היא שייכת.
בחירה בנתיב המוביל לאיזו דרך ? בנתיב העולה לירושלים בעוז, למרות האתגרים או בנתיב היורד לשפלה ?
אתה שייך (במובן העמוק של המילה ׳שייך׳) לירושלים ? למהות ? לזהות ?
או שאתה שייך למשהו אחר, זמני, חלש, ללא שורשים, ללא עומק וללא עבר מפואר, הווה מורכב ועתיד מזהיר ?
אומה יקרה, בצומת הזאת עלייך לבחור ! בחרי באומץ, בשום שכל, מתוך שייכות עמוקה בגבורה ובתקווה, בהליכה בנתיב הארוך והמפותל שהוא קצר לגמרי.
כי אין באמת שתי אפשרויות.
תודעה של קיום סתמי, חומרני, ללא נשמה לא יכולה להעמיד עם חי, קל וחומר, לא עם שקם משנות תרדמה ארוכות.
וכשנבחר באמת נגלה שיש לנו כוחות חיים אדירים שכלל לא ידענו על קיומם.

2.השבוע הייתי בחתונה מרגשת.
עוד בית נאמן נבנה באומה.
את ירושלים העלה הזוג הצעיר על ראש שמחתם יחד עם כל הציבור.
׳ברגע האמת׳ של זוג מישראל הוא בוחר בירושלים.

3.אלה הדברים שנאמרו בחופה:
״בשבח והודיה לה' יתברך ובהתרגשות גדולה אנו עומדים היום בחופה וקידושין של..
ימים גדולים הימים הללו בהם אנו מצויים.
ימים מורכבים אך מלאי בשורה כמו כל תהליך לידה.
קומת חיים חדשה הולכת ומתבררת באומה ומבקשת לצאת לאור.
אלו ימים בהם עם ישראל המייצג את כל הטוב והנשגב נלחם ללא פשרות, לא רק על קיומו, אלא גם על זהותו.
ימי מלחמה מורכבים, הם ימים בהם בעל כורחנו אנו נדרשים לגדול.
הערפל התודעתי מתפוגג. הימים הללו מחדדים את החיבור שבין הפרטי לכללי, בין האומה לבין בניה, בוניה.
ובין הרגעי לבין הנצחי והקבוע.
ברגע המיוחד הזה נזכור כחוליה בשרשרת הדורות את מי שאינם פה איתנו בגופם, אך ברוחם הם נוכחים מאוד. את…
בשעה מיוחדת זו אין מתאים יותר משותפות בשמחת הקמת בית פרטי שכולו כללי, כעוד תא המוסיף בריאות, שמחה וחיים לאומה כולה.
בשעה זו טרם ניגש לטקס החופה והקידושין נתפלל שהקב"ה יוסיף גבורה ואומץ לממשלת ישראל ולעומד בראשה, בנימין בן צילה נתניהו, נתפלל על הצלחת צה"ל ולוחמיו ונתפלל על שלום חטופינו.
שהקב"ה יחזירם מתוך גבורה ועוז ובעיקר ע"י הרמת קרנה של אומתנו בע"ה.
אמן ואמן״.

4.מרוב התרגשות שכח המנחה להזמין את גיבור ישראל יהודה קנדל, בעל הצל״ש מגבעת התחמושת לומר תפילה לשלום המדינה.
יהודה שכל את ביתו יעל שורק שהיתה בחודש תשיעי להריונה ואת חתנו אייל הי״ד בכרמי צור.
בהלוויתם ביקש יהודה מהקהל לשיר איתו ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״.

5.לאחר החופה התפללנו ערבית. שליח הציבור היה יעקב, אבא גיבור לשני בנים קדושים שנפלו בעזה. נתנאל שהתעלה לפני 12 שנה ומיכאל שנתעלה במלחמה הנוכחית. שני בנים ! הי״ד.
כשבירך על ספירת העומר והזכיר ״בדמייך חיי״ חשבתי עליו וחשבתי על עם ישראל כולו. לדורותיו.
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.
לנכדו, בנו של מיכאל הי״ד קוראים לביא.

עם ישראל חי ! ״ולשנה הבאה בירושלים הבנויה״
מזל טוב לזוג ומזל טוב לירושלים.
יום ירושלים שמח !

--- title: קצת פרספקטיבה בתוך ים אי-הוודאות author: עזרא הימן date: 2024-06-04 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/755 --- # קצת פרספקטיבה בתוך ים אי-הוודאות

א. מלחמת העולם הראשונה היתה מכה אנושה לישוב בארץ. אוכלוסיה גדולה נדדה, גורשה, וזה נמשך כמה שנים, כל מה שנבנה משך כ40 שנה נראה כמתפרק לגמרי. מי יכל לדעת שתצמח מזה הצהרת בלפור וזריעת הזרע להקמת המדינה?
טלטלות מהסוג הזה קרו בהמשך הדרך שוב ושוב.

ב. לפני שמתמודדים עם מציאות שמיטלטלת, צריך לשמור על קשר עם מבט ארוך, ועל עמדה מאמינה בצור ישראל וגואלו. לסדר את המחשבות, את צלילות הדעת, ולא ליפול בדעתנו לעצבנות, מרירות, טינה, זעם ויאוש (לצערנו, עיסת רגשות נפוצה בכל מיני מחאות…).

ג. בניגוד למלחמת העולם הראשונה, ולטלטלות הרבות שבאו גם בהמשך, ניתן לומר שבדור הזה, ב30 השנים האחרונות ואף יותר, עיקר הטלטלות באות מחולשת הדעת פנימה, אובדן התודעה הלאומית, עייפות, התמכרות לשקט, ואיבוד הרצון להילחם על הטוב שהעם הזה נוצר ונועד להביא בקיום שלו.
הקשב נוטה להווי פרוגרסיבי בו אין טוב ורע, ממילא אין טובים ורעים, רק נרטיבים וזכויות. אין אויב שצריך להרוג, מקסימום איום שצריך לנטרל. אין כוח להילחם וממילא אין רצון לראות את מה שהאויב מתכנן. קחו את ארצי, ותנו לי שקט רגעי, אולי איכשהו הכל יסתדר…
זה קשה ומאתגר, ציר רשע חדש קם בחסות תודעת אובדן עצמי החולשת על המערב ושואבת אותנו אליה.

ד. חולשת הדעת הזו היא גם תולדה מתבקשת של תודעה ציונית שהתנתקה מזמן משורשי זהותה ויעודה היהודיים, והחליפה אותה בבקשה לפינה שקטה בעולם בה יהודים יוכלו לשים את הראש ולנוח מרדיפות ושנאה. זה לא יכל להחזיק.

ה. תודעה זו איננה נחלת כולנו, או אפילו רובנו. יש לנו דור צעיר של אריות. אבל היא מיוחסת לכולנו כי היא מצליחה לייצר את הקו המכריע של מוסדות הנהגת המדינה ומערכת הבטחון, משפט ואכיפת החוק.
גם חטא העגל הונהג על ידי כמה אלפי אנשים מתוך מעל חצי מיליון.
גם כל הטנטרום, שריפת המדינה, איומי הסרבנות והפירוק שראינו ועדיין רואים ברחובות, המייצרים קיטוב נורא, הם בסוף תולדה של אובדן התודעה שמחזיקה אותנו כאן כעם בארץ.
המכה הקשה שספגנו לפני חצי שנה העיר הרבה מהכוחות המדהימים שיש בנו, אבל הדרך ליצירת מצפן של הנהגה עוד ארוכה.

ו. כל זה לא סיבה ליפול ליאוש או פאניקה, אלא להבין את המפה, האתגר, ולעזור להבריא ולהוליד תודעה יהודית לאומית מחודשת שתצליח להביא לכלל מוסדות המדינה רוח חדשה-ישנה.
זה מה שאנו זקוקים לו כחמצן, וזה גם מה שיכול לתקן פילוג וקיטוב, הרבה יותר ממעגלי מפגש בהם מנסים לכתוב איזה 'סיפור ישראלי חדש', כאילו שהעם העתיק בעולם צריך שיכתבו לו מחדש את הסיפור שלו. זה רק עוד מלח על הפצעים.

ז. אנחנו לא כותבים בקבוצה הזו ביקורת כדי להפיל למישהו את הדעת. להיפך. כששורש הבעיה היא חולשת דעת, קודם כל צריך צלילות הדעת, ואחר כך גם השפעה כמה שאפשר. אנחנו לא נבהלים שהדברים גדולים מאיתנו. גם הישועה שצמחה ב150 שנה האחרונות בארץ כל פעם מחדש מתוך מציאות של שבר היתה גדולה מאיתנו. אנחנו עושים את המיטב שלנו, וכמו שלמדנו מעברנו 'אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט'.

--- title: ״המומחים ללגיטימציה״ author: אודי בן חמו date: 2024-06-02 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/756 --- # ״המומחים ללגיטימציה״

1.שאלתם את עצמכם כיצד הרוצח ערפאת, קיבל פרס נובל לשלום ? כיצד נורמל ארגון טרור רצחני כאש"פ ?
כיצד בוצעה ההתנתקות ?
או כיצד הועבר שדה גז בגודל עצום ללבנון ?

2.גבירותי ורבותיי, הכירו את: "המומחים ללגיטימציה".
את המושג הזה קראתי בספרו המצוין של חברנו ד"ר יהודה שלם "עוז לתמורה" על השפעתו של הסופר עמוס עוז על הסכמי אוסלו.
שווה קריאה.

3.מדיניות ציבורית היא פרי של תודעה רחבה בהמון.
קשה לממש מדיניות בניגוד מוחלט לרוח העם.
לכן משטרים ומנהיגים זקוקים להשפעתם של ׳אנשי רוח׳.
לאורך זמן, ע"י כתיבה, יצירה, אומנות, ״מחקר״ ושיח תקשורתי ניתן לנרמל כל מדיניות, תהיה הזויה ומתועבת ככל שתהיה. (חפשו ביוטיוב את הסרט המטלטל "זוהר הרקיע" על כיצד נורמלה ההתנתקות).
פעולתם או אי פעולתם של "המומחים ללגיטימציה" היא דרמטית.

4.מדינת ישראל נמצאת במאבק אדיר על חירותה, זהותה וקיומה של האומה. לא פחות.
השמאל, מאורגן, מתוחכם, משופע בעמותות וארגונים, בעל משאבים אדירים מבית ומחוץ שואב את עולמו הרעיוני מהשמאל העולמי הרואה אתו עין בעין עולם ערכים משותף.
כמשל, ג׳ו ביידן והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב הם מושא להערצה וזהות תרבותית משותפת אצל חלק מהמפלגות במרכז- שמאל הישראלי.

5.תפיסות העולם של השמאל הפרוגרסיבי הזה מבקשות למחוק זהויות, לפרק גבולות, לטשטש מהויות, להדגיש פרטיות ולהעביר את ריבונות האזרחים לשלטון מרכזי משותף.
המשפחה המסורתית מפריעה להם מאוד בדרכם.
המשפחה היא הבונה את אומה. והאומה ייחודית כעם ישראל, קצת לא מחליקה להם טוב בגרון כידוע.

6.מלחמת הערכים והתרבות הזו נמצאת כעת על שולחן הניתוחים:
מלחמת ‘חרבות ברזל׳.
בצד אחד, השמאל, משופע ב״מומחים ללגיטימציה״, בכלי תקשורת, באנשי אקדמיה, באנשי אסטרטגיה ויח״צ, באנשי משפט, באנשי ׳תרבות׳, בפקידות לעומתית לממשלה הנוכחית, באנשי ביטחון 'לשעברים' חסרי צניעות, שבמקום להתבייש על תחזיותיהם מהעבר ממשיכים בפרשנותם השחצנית.
רובם מלאי חמיצות, (״אני ציוני עצוב״ הגדיר את עצמו הסופר עמוס עוז) ורצון לסיים את המלחמה בעסקאות חסרות אחריות לאומית ומבט לעתיד.
הכל זה רק ״כאן ועכשיו״ ואחרינו המבול.

7.במלחמת הערכים התרבותית הזו יש רוב בעם ישראל התומך בניצחון מוחלט ומוחץ אך יחס הפוך לגמרי כשמדובר ב״מומחים ללגיטימציה״.
בימין, במיוחד הדתי, רבים מ״המומחים ללגיטימציה״ הפוטנציאליים בהלם ובאלם.
במצב ״הטוב״ הם שותקים, במצב הרע הם שותפים למיזמי אחדות מטשטשים ב״כיכר החטופים״.
אי אפשר גם וגם. כשבחרת באחד לא בחרת באחר. לעיתים גם וגם יוצא מגמגם.

8.מיותר לציין שכל יהודי נורמאלי מתפלל לשחרור אחינו החטופים ולבריאותם של בני משפחותיהם המיוסרים.
שאנשי יח״צ לא יעשו עלינו סיבוב ושלא יסתמו לנו את הפה.
ליבת המחלוקת היא על אופן הביצוע ועל ראיית המכלול לאור ניסיון העבר הפשוט. בדרכם ההרואית של ׳פורום תקווה׳ ו׳פורום הגבורה׳ נלך.

9.כך, מדיניות הרואה ערך בקידום ניצחון מוחלט על אויבנו, בנשיכת שפתיים, במאמץ אדיר ומתמשך ובאי כניעה, המובלת בראש ובראשונה על ידי ראש הממשלה נגד כל העולם לא נתמכת כלל באופן הראוי.
ציבור לאומי גדול מופקר, נשאר נטוש ומבולבל, מנסה לפלס את דרכו בסבך התודעתי המעורפל כמעט לבדו.
ולא פחות מכך ראש הממשלה הזקוק כאוויר לנשימה ללגיטימיות להמשך המלחמה ולהתנגדות ללחץ הבינ״ל נמצא בבדידות מהדהדת.

10.נדרשת בחירה מודעת וחדה. לא מדובר באמפטיה אישית הכרחית כלפי פרטים. אותם יש לחבק ולתמוך, יש פה מלחמת עולם ציבורית כללית על חיינו.

11.׳לא אלמן ישראל׳, הרבה דרכים למקום ונצא מכל מאבק מחוזקים ומחושלים.
בקרב הזה דרושים "מומחים ללגיטימציה" לאומיים, יהודיים וציוניים, גיבורים ונחושים.
.כמותם יש לא מעט ב'סוללים דרך' -אנשי אקדמיה, מחנכים, אנשי תקשורת ועוד, וראוי להצדיע להם על כך.
נתפלל שיצטרפו אליהם נוספים.

12.׳לכל זמן ועת׳, יבוא יום וההיסטוריה תבחן היכן כל אחד מאיתנו התמקם במאבק האדיר הזה. האם תמך וסייע לניצחון ולמאבק הקיומי הכללי, או תמך בדברים חשובים אחרים, אך משניים בסדר העדיפויות הלאומי ביחס לניצחון המוחלט.

ננצח בכל מקרה, למרות הכל !

--- title: קלמן ליבסקינד: התקשורת שחיבקה 'אחים לנשק' מזועזעת ממילואימניק אחד author: איתי אסמן date: 2024-05-31 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/757 --- # קלמן ליבסקינד: התקשורת שחיבקה 'אחים לנשק' מזועזעת ממילואימניק אחד

שלום.
תקציר (ועריכה סובייקטיבית) מתוך הטור של קלמן ליבסקינד ב׳מעריב׳.
ההדגשות שלנו.

למה העיתונות היא המקצוע הכי משתלם, ואיך עיתונאים אף פעם לא אחראים למעשיהם ?
קלמן ליבסקינד

טרלול תקשורתי מול "סרטון המרדה" מטופש של מילואימניק אנונימי, צריך להזכיר שהעיתונות הישראלית, בחיבוק שהעניקה ל"אחים לנשק" ולשורת גנרלים חסרי גבולות, אחראית כמוהם למהלך ההמרדה הגדול בהיסטוריה של צה"ל
אני לא זוכר ועדת חקירה שבדקה אי־פעם אם התנהלותה של העיתונות תרמה למחדל כזה או אחר.
המלצנו כמעט פה אחד ללכת להסכם אוסלו, והאירוע הסתיים בנהרות של דם? זה לא אנחנו.
עודדנו במחיאות כפיים קצובות את תוכנית ההתנתקות, ורגע אחריה חמאס השתלט על הרצועה ובנה בה מדינת טרור מפותחת? זה לא רלוונטי אלינו.
דחפנו לקבל את עסקת שליט, ומשוחרריה רצחו יהודים והנהיגו את מתקפת הטרור של 7 באוקטובר? הסברנו בידענות שחמאס מורתע ושהכנסת פועלים מעזה תביא רווחה כלכלית ושקט, והתברר שלא היה לזה שום כיסוי? הזהרנו את הציבור הישראלי ואת ממשלתו מכניסה לעזה, והתברר שבכך אפשרנו לאויב לבנות את עצמו ללא הפרעה? זה לא קשור בנו. שנתניהו ישלם את המחיר. הוא הראש. הוא אשם.

אני מודה שכאשר התחברתי לחדשות במוצאי השבת האחרונה ונחשפתי לראשונה לסערת "סרטון ההמרדה", הייתי משוכנע שמדובר בפארודיה, ושמהדורות החדשות מסתלבטות עלינו.
אחרי חודשים ארוכים שבהם התקשורת הישראלית מכרה לנו בכריכה מפנקת את כל המאיימים לפרק את הצבא בגלל עילת הסבירות, אחרי תקופה ארוכה שבה חיבקו אולפני הרדיו והטלוויזיה כל מי שאיים לא להגיע למילואים, אחרי אינספור ראיונות שבהם עודדו רמטכ"לים לשעבר ואלופים לשעבר וראשי שב"כ לשעבר, את כל מי שהודיע שלא יתייצב לשירות, הקטע הזה שבו עיתונות המיינסטרים כולה החליטה שאחד בשם אופיר לוזון הוא הוא הממריד הגדול נגד צה"ל, נראה כמו קטע מתוכנית מתיחות לא מאוד מוצלחת.
ומילא זה. כי רגע אחד אחר כך התייצבה אותה עיתונות שייחצנה את אחים לנשק ושות', ותוך ציפוף שורות מרשים הסבירה לנו שאין בכלל מה להשוות בין לוזון הנ"ל לבין אותם אלפי מילואימניקים שהודיעו, בניסוחים שונים ובעצומות שונות, שלא יתייצבו לשירות המילואים שלהם, ואין זנב זנבו של דמיון בין החפ"ש הזה שאך לפני רגע למדנו על קיומו, לבין כמעט כל צמרת הבדימוסים של צה"ל שעמדה בהפגנות וחיבקה את מי שהצהירו שלא ילבשו עוד מדים.
אז בואו נעשה רגע סדר, כדי להבין מה היה לנו פה.
היה לנו איש אחד שאף אחד לא מכיר, שהצהיר בסרטון בשמם של 100 אלף "חיילי המילואים" שהוא והם לא ימסרו את המפתחות של עזה לרשות הפלסטינית, שהוא והם לא יקשיבו לשר הביטחון ולרמטכ"ל אלא רק לראש הממשלה, ושיואב גלנט צריך להתפטר.

עזבו לרגע את העובדה שלכל ילד ברור שלאיש הזה, שמבטיח ש־100 אלף חיילים עומדים מאחוריו, אין באמת אף אחד שעומד מאחוריו.
ועדיין, רוצים לטעון שלחייל מילואים במדים אסור לדבר פוליטיקה?
שאסור לו לקרוא למלא פקודות של זה ולא למלא פקודות של אחר? סבבה. תבדקו, תחקרו, תעמידו לדין, תענישו בחומרה.
אבל עיתונות עם יושרה הייתה עושה עם הסיפור הזה שני דברים.
קודם כל, היא הייתה מתעלמת ממנו, ומסבירה שמגוחך להקדיש זמן שידור למילואימניק אחד אחרי שהתעלמנו מאלפים כמוהו מהצד השני.
אחר כך היא הייתה חובטת בצמרת צה"ל שמיהרה לטפל באיש הזה כאילו היה פצצה מתקתקת, אחרי שהתעקשה לעצום עיניים מול אלף קריאות ממרידות של הקפלניסטים בשנה האחרונה.
סוכני הכאוס מאחים לנשק – שעד היום לא הביעו חרטה על מעשיהם, ושגם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, לא מוכנים להתחייב שלא יעשו את זה שוב – השתמשו בשירותים שהעניקו להם האולפנים כדי לנסות לפרק את צה"ל.

במדינה שפויה, אייל נווה ורון שרף ומיכל ביניש וחבריהם היו הופכים לפרסונה נון גרטה, אבל במערכות העיתונים שלנו נפרשו לרגליהם שטיחים אדומים. קבוצה גדולה של מתנגדי השלטון החליטה להשתמש בצה"ל לטובת מאבקה הפוליטי – וזה בכלל לא משנה עד כמה הוא היה צודק – והתקשורת הישראלית שיתפה איתה פעולה על מלא.
כל מיזמי המחאה האלה היו מוכוונים תקשורת.

אם המארגנים שלהם היו נתקלים מהרגע הראשון בעיתונאים שהיו מציגים אותם כפי שהם – חבורת מטורפים שמפרקת את צבא ההגנה לישראל – הם לא היו ממשיכים עם זה לרגע.
ולכן יותר מהטענות שיש לי אל בוגי יעלון ודן חלוץ ועמוס ידלין וחבריהם, יש לי טענות אל העיתונות שלנו, שגיבתה אותם בדרך לפגיעה ברורה ומסוכנת בביטחון המדינה.
קחו את כוכב השבוע, היו"ר הנבחר של מפלגת העבודה יאיר גולן. "אני רוצה להצדיע לחבריי בצה"ל שמסרבים לשרת", הכריז לפני המלחמה בהפגנה, נוכח המצלמה. "הם הלוחמים האמיתיים של הדמוקרטיה הישראלית, ועלינו לתמוך בהם כל יום כל רגע". לא "אי־התנדבות". גם לא התחכמות מילולית אחרת. גולן דיבר על "סרבנות". חד, חלק וברור.
ומילה אחרונה על צמרת צה"ל. הרמטכ"ל הרצי הלוי התקשה במשך חודשים ארוכים להגיד מילה רעה על כל מי שארגנו עצומות של יחידות צבאיות והקהילו קהילות של מילואימניקים, והצהירו שלא יתגייסו.

קולו נדם מול צעדות של קציני מילואים בכירים, שעשו שימוש בדגלי היחידות שלהם מהצבא, והטביעו את צה"ל במחלוקת הפוליטית.
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי סירב פעם אחר פעם לבקשה שהפניתי אליו בשידור, לגנות את החבורות האלה. השבוע, בשעה טובה, הם גידלו אומץ לב ציבורי.
השבוע, בנחישות רבה, החליטו בצה"ל להסיר את הכפפות ולטפל סוף־סוף בתופעת ההמרדה.
אופיר לוזון, התברר, נבחר להיות האיש שעל גבו יילחם צה"ל בתופעה המסוכנת, כשנחקר במצ"ח בחשד ל"מרי, הסתה למרי, אי־קיום הוראות ועבירות נוספות".
"עם סיום החקירה". דיווח דובר צה"ל, "הוחלט על הפסקת שירותו במילואים. חקירת המשטרה הצבאית מוסיפה להתנהל, ובסיומה יועברו הממצאים לפרקליטות הצבאית".
איזו חרפה. איזו עליבות״.

רק בהיישרת מבט ללא משוא פנים יהיה אפשר לתקן את העוולות הללו.
בסוף בסוף עם ישראל תמיד מנצח !
שבת שלום.

--- title: איך הימין חי בתודעת מיעוט למרות שהוא רוב? author: איתי אסמן date: 2024-05-30 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/758 --- # איך הימין חי בתודעת מיעוט למרות שהוא רוב?

ראשית, הקבוצה כאן היא לא ׳עדכוני חדשות׳ ולא קידום קמפיינים.
אנחנו מנסים לרוב, לעשות שימוש באירועים אקטואליים כדי להסביר רעיונות עומק ותהליכים תרבותים.
ובעיקר לפתח חשיבה ביקורתית בתוך הסבך והערפל התודעתי כדי לא ליפול למניפולציות.

1.דיברנו בעבר על "מיסגור השיח" כיצד התקשורת ׳ממסגרת׳ את השיח לפי עולם הערכים שלה.
היא לא מתארת אירוע אובייקטיבי אלא צובעת אותו בצבעים המתאימים לה.
הזכרנו גם את ה"דרמטיזציה" התקשורתית המתייחסת בקיצוניות לאנשים פשוטים מן היישוב, לעומת הסלחנות שיש כלפי ׳האליטה׳.
לדוגמא, כאן לקחו חייל מילואים פשוט ואנונימי וציינו: "יאיר נתניהו שיתף את זה בטלגרם, סימן שגם ראש הממשלה וכל הליכוד חושבים ככה".
זה המסגור של האירוע וגם הדרמה.
אבל ברגע ש ראש מפלגה וסגן רמטכל לשעבר מתבטא כך, לא אומרים שכל פורום מטכל או כל מחנה השמאל חושב ככה.
אין ׳דמוניזציה׳ ואין הכללה של המחנה כמו שעושים לכל "טעות" ופיהוק של פעיל ימין.

2.השחרת המחנה – כש׳אחים לנשק׳ קראו לסירוב פקודה, לא ציינו בתקשורת לאיזה עולם תרבותי או ציבורי שייכים, למי הם מצביעים ולאיזה מחנה הם שייכים.
אבל כשמילואימניק מהימין עושה זאת, מיד ממסגרים זאת כמחנה הימין כדי להוציא גינוי מאולץ תחת איומים סמויים של ׳שיימינג׳ בעיקר מכל הימניים.
ואכן נתניהו גינה את הסרטון של המילואימניק.
בני גנץ ועוד רבים מהשמאל גינו את הסרטון של המילואימניק, אבל אף-אחד מהם לא גינה את יאיר גולן ואפילו לא את "אחים לנשק" ונשאלת השאלה – למה?

3.לפני שנענה נעלה עוד קושיה.
ראיתם מפגשי רבנים עם המילואימניק בסרטון ההמרדה ? למה לא ? למה אצל שמאל רדיקלי שקורא לסרבנות מחפשים את הכוונות הטובות ואצל ימניים ומסורתיים לא רואים את הכוונות הטובות ?
למה את השמאל ואת האליטה תמיד צריך לפייס וליצור איתם מפגשי אחדות אבל את הימין זורקים למלתעות התקשורת ולכלא?
למה יש ׳חברותא בכיכר׳ וימי עיון של רבנים יקרים ב׳כיכר החטופים׳ בתל אביב אבל לא ב׳מאהל הגבורה׳ והניצחון בירושלים?
למה יש חוסר פרופורציה בין עצרות ותפילות לשלום החטופים (אני בעד) לעצרות לטובת הדבר הכי חשוב היום – הניצחון, השמדת החמאס ותפילה להצלחת ממשלת ישראל והעומד בראשה?

4.מי לדעתכם יותר מזיק, מילואימניק אנונימי שמוציא סרטון שלא יתגייס אם ננצח ונכריע את האויב או רמטכ"לים לשעבר, אלופים, טייסים, מערך מ"מ? מי פוגע יותר במדינת ישראל ובצה"ל?
שימו לב שהאנרכיסטים של מחנה השמאל הם לא מ׳דלת העם׳, מדובר באליטה.
לעומת הימין, שם הם מצאו רק דרגת סמל, אפילו לא קצין ומיד טענו שהוא מייצג את כולם.

5.לענ״ד, הכל חוזר לתודעת אדונים ועבדים.
השמאל הרדיקלי הוא מיעוט שחי בתודעת רוב, והדתיים והימניים הם רוב שחי בתודעת מיעוט.
גם כשיש 70 מנדטים לימין הוא מתקשה לשלוט ולמשול.
הבעיה היא לא בפוליטיקה, אלא ב׳תודעת המיעוט׳.
הדתיים חשים צורך עמוק לרצות את השמאל הרדיקלי ולתת לו הנהגה, השמאל מפעיל מניפוליציות שאם לא יתנו לו מה שהוא מבקש, זה ׳שנאת חינם׳ ופגיעה באחדות.
הדתיים לא מסוגלים לשאת באשמה המגוחכת הזו, הם חייבים להפגש איתו ולשכנע אותו שיאהב את הדתיים. לדבר עם ימניים פגועים זה לא מעניין, הם לא מאשימים בשנאת חינם ולא צריך מהם אישור.
הם לא "מאמר הדור" של הרב קוק.
רק השמאל הכפרני שתמיד פועל לשם שמיים (כביכול..).
המסורתיים נתפסים אצל חלק מהדתיים כאנשים לא אינטיליגנטיים, ולא כאלו שצריך לחפש את סגולת ישראל בעומק נשמתם.
זו הסיבה למה רוב מפגשי האחדות תמיד יהיו מול השמאל הרדיקלי.
רק ממנו צריך ׳ללקט ניצוצות׳ (או לחלופין, לקבל אישור).

6.מה אני מציע?
לקרוא לתלמידי ישיבות להגיע למאהל הגבורה בירושלים, לחזק את ערך הניצחון (שגם ישיב את החטופים), לארגן עצרת דרישה לניצחון עם תפילה לחיילי צהל והחטופים. לארגן מפגשי אחדות עם מסורתיים.
ובעיקר, אני מצפה מיוזמת ׳בראשית׳, תיקון 2024, ׳הרבעון הרביעי׳ ושאר ארגוני ה"אחדות" להגיד בקול רם שהם מגנים את קריאות הסרבנות של יאיר גולן ולהדביק עליו תווית "השיח של ה6 באוקטובר" ושאר הססמאות שהם טוענים רק כלפי הימין. גם מארגוני הרבנים הליברליים שגינו את הרב הראשי אני מצפה לנזיפה באלוף גולן.
אחרת נדע שיש פה ריח חריף של עבדות וצביעות.
אם גם על הדבר הפשוט הזה יש ויכוח אז יצא המרצע מן השק.
מסתבר אין להם אומץ לתקוף את האליטה, זה לא משתלם, אלא רק נבחרי הציבור הימניים.
בנוסף, אני ממליץ- אל תמהרו להצטרף לחגיגת הגינויים נגד הימין והדתיים, זה רק מראה על כמה קל לתמרן אתכם. בעיקר שכל המוסר של הגינויים הוא רלטיבי לצורך דמוניזציה של הימין.
תהיו אנשים חירותיים.

על כל אלו עוד נתגבר ומבירורים אלו נתבגר בע״ה.

--- title: ״כנס ההמרדה באילת..״ author: אודי בן חמו date: 2024-05-28 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/759 --- # ״כנס ההמרדה באילת..״

1.במוצ״ש סערה המדינה בעקבות סרטון של בחור אנונימי שאמר שהוא ועוד 100 אלף חיילי מילואים יקשיבו לראש הממשלה ולא לשר הביטחון.
הוא קרא אמנם לניצחון והכרעת האויב אך ברור שקריאתו לא ראויה.
לכל חייל יש מפקד אחד וזהו.
בלי דקדוקים ובלי פלפולים עכשיו.(אפשר כמובן, אבל לא עכשיו).
הוא נעצר תוך זמן קצר על סעיפים מרחיקי לכת כאילו היה לכל הפחות ממריד מקצועי בעל משקל ציבורי כרמטכ״לים לשעבר, ראשי ממשלה, בעלי הון, ראשי מפלגות או טייסים במיל׳ השייכים ל״אחים לנשק״.

2.ביחס למחוללי הכאוס המקצועיים הממשיכים במפעלם- ״אחים לנשק״, סרבנותו, או ״המרדתו״ היא מגוחכת לגמרי.
אך שוב, גם היא לא ראויה.
אם כך מה יש לחדש בנושא ?
אז בואו איתי למסע קצר, ׳אזהרת ציניות׳ מתבקשת פה

3.גבירותיי ורבותיי, קבלו את כנס ההמרדה והכאוס באילת המכונה: כנס לשכת עורכי הדין !
באופן רהוט, מעונב ומחויט, ללא בלמים ומעצורים ומלא פאתוס קיבלנו שוב הצצה מצערת לעוול הכי גדול שיש במדינת ישראל – ריקון מתוכן את סמכותם של נבחרי הציבור.

4.במסווה של מילים יפות ומתקתקות, מדויקות מאוד, בהטעמה הנכונה, בשיח המוכר היטב ליודעי ח״ן אך פחות לציבור הרחב, סיפרה היועמ״שית לנוכחים, לכאורה כמובן, שדרושה ״ערנות דמוקרטית מוגברת״ אח איזה מילים.. מי מאיתנו הרי לא בעד ״ערנות דמוקרטית מוגברת״?
היא דיברה על ״שומרי הסף״ ״הטהורים והזכים״ (שבימים אלו נחשפת ״מקצועיותם״ במשפט נתניהו), ומדבריה ניתן היה כמובן להבין ממי יש להישמר, מהפוליטיקאים כמובן, המייצגים את העם הנבער.. מנשקי הקמעות והמזוזות.
היא הוסיפה גם ששומו שמיים, יש מי שמקדם ״רפורמה שקטה״ ״הרפורמה הסמויה מן העין״ כאילו ממשלה נבחרת בישראל המייצגת את רוב העם והמבקשת לממש את המנדט שניתן לה, גונבת, שודדת ופועלת במחשכים ברגעים אלו ממש.
ממש עולם תחתון, תודו שזה מפחיד..
היא ציינה גם שיש מי שמנסה ״לשנות את אופיו הממלכתי של השירות הציבורי״.
כי הפקידים הם הרי ניטרליים ומומחים בלבד ללא אינטרסים.
הם ‘שקופים׳ ללא עולם ערכי אותו הם מקדמים, מה פתאום..
היא גם דיברה על כך שדרוש ״עמוד שדרה של הפקידות״ עמוד שדרה מפני מה ??
נחשו לבד.

5.לא נכחתי בכנס כמובן, אבל בלי להיות בו אנחנו כבר יודעים איך המערכת הזאת עובדת.
אז אמנם לא הייתי שם אבל תזרמו איתי רגע..
בהפסקות בין הפאנלים, בטח ארגנו תפילת מנחה עם חזרת הש״צ אפילו, ואולי אף נתנו לאיזה דוס מחמד לומר דבר תורה ״פרווה״ בארוחת הצהריים להנעים את האווירה, האוכל היה וודאי גלאט כשר אבל הכל היה רקוב.
כמו באותה סעודה מפורסמת אצל אחשוורוש. ״כרצון איש ואיש..״
רקוב לגמרי. תעשו הבחנה, התפיסה הכללית רקובה, לא כל הפרטים.

6.״רגע, לא צריך להגזים, היו שם גם מלא דתיים..״ בטח יאמר מישהו.
חחח.. אולי נתבגר כבר..?
זו אותה טענה עבשה וקבועה. לא הכיפה היא הסיפור אלא השקפת העולם.
אתה יכול להיות עם כיפה סרוגה/ שחורה/ מגבעת ולשרת את תפיסות העולם של האליטה הנעלמת הזאת ואתה יכול להיות ללא כיפה כלל אך האיש הכי מאתגר את השכבה השחצנית חסרת הגיוון הזאת.
אם לא עיקמו את האף בצמרת לגבי תפיסותיך, בדוק את עצמך.
(זה נכון גם למטכ״ל, לאקדמיה ולשאר המערכות כמובן).

7.חברים, כל מי שירצה לקדם אחדות במדינת ישראל יהיה חייב לטפל בראש ובראשונה טיפול שורש רציני בעוול הזה.
לכן, אם אתה שייך ל׳רבעון הרביעי’, לחציון החמישי או לכל גוף ׳חמוד׳ באשר הוא, המעוניין ״לרפא את החברה״, עשו טובה, תתחילו בזה.
אומץ לב, יושרה, כנות ושיח דמוקרטי אמיתי ייבחנו רק אחרי טיפול בעוול הזה. עד אז, עושים עלינו סיבוב.

8.רק חסר שיו״ר הלשכה יקרא לראש הממשלה לפטר שר בישראל בגלל שדעותיו לא מסתדרות להם טוב בעין.. אה, בעצם זה מה שקרה שם..
צפו ותראו לילדים/ תלמידים/ חברים.

ככה שומרים באמת על הדמוקרטיה.

--- title: אהבת ישראל מול בריונות פוליטית – היכן עובר הגבול? author: עזרא הימן date: 2024-05-27 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/760 --- # אהבת ישראל מול בריונות פוליטית – היכן עובר הגבול?

שלום
בעקבות שאלות חוזרות ונשנות ביחס בין אהבה ואחדות ישראל ולימוד זכות לבין ביקורת והרחקה של בריונות פוליטית:
א. הנושאים שעלו כאן בקבוצה אינם קשורים ואינם סותרים כלל יחס אוהב ומקרב גם אל יהודים עם תפיסות אחרות, והכרה בזכויותיהם או כוונותיהם הטובות, אלא התוויית דרך וכבוד בסיסי למרחב הציבורי.

ב. אם השכן יחליט להשתלט על הלובי של הבניין ולהפוך אותו לבית מלאכה, זכויותיו בעבר, מחשבותיו על טובת הבנין וכוונותיו לשם שמים אינן רלוונטיות. הוא עבריין שמשתלט על משאבי ציבור. לא ניפגש איתו כדי להגביר את האחדות בבנין בעוד הוא ממשיך בבריונות שלו. כל דבר בעיתו.

ג. הסוגיות שעולות כאן הן סוגיות ציבוריות. האם ואיזה זכויות עבר וכוונות יש למאן דהו מארגוני המחאה אינו מעניין בהקשר זה. מה שמעניין הוא הצבעה על תופעה שהיא אבי אבות הפילוג בציבור, והיא בריונות, קבוצה שהחליטה שאם היא אינה בשלטון היא תשרוף את המדינה. לזה יש לשים גבולות ברורים ולהרחיק אנשים כאלה עד שילמדו להתקשר בצורה תקינה עם סביבתם. בסביבה בריונית, גבולות ברורים חיוניים להשיב את השפיות והלכידות, ואילו ריצוי וניסיון לפייס מגבירים את הכאוס והפילוג.

ד. כיוון שתופעת הבריונות איננה נחלת ארגוני מחאה בלבד אלא גם נחלת פקידים, פרקליטים ושופטים שמנצלים את מעמדם למניעת יישום מדיניות אותה הציבור בחר, ולאכיפה בררנית פוליטית, גם מפגשי אחדות טובים עם כבוד הדדי אמיתי שנועדו לתקן פילוג, טוב וראוי שיעסקו בראש ובראשונה בלגיטימציה פוליטית ציבורית לקדם מדיניות ציבורית אותה הציבור בחר, לפני שאלות תוכן, ובטח לפני פסטיבלים של 'כותבים יחד את הסיפור הישראלי מחדש'…
רמז: אם אמרו לכם, אתם ממש בסדר, הלוואי כולם היו כמוך, אבל נציגי הציבור שבחרת לא לגיטימיים, כנראה שזה לא הכיוון. מומלץ מיד לומר: הם השליחים שלי!

שאלות המשך שיש שמתעקשים ושואלים:
שאלה: אולי עשינו משהו שגרם להם להתנהג ככה?
תשובה: אוקיי, קודם תשאלו את האשה המוכה מה היא עשתה שגרם לבעל המכה להתנהג ככה.
אחר כך תשאלו גם אותנו.
בקיצור, זו שאלה של מי שמתעקש לרצות בריונים.

שאלה: גם אנחנו התנהגנו/היינו מתנהגים ככה באותה סיטואציה
תשובה: האם היית מתנהג ככה באותה סיטואציה? אם כן, אז תעשה תשובה, אל תכתים סתם אחרים ואל תחפש תירוץ לעשות סימטריה 'קדושה'. זה לא מקדם שום דבר.

שאלה: הם גם אומרים אותו דבר עלינו.
תשובה: השאלה הזו לא מתבססת על עובדות או יחס רציני למציאות, זה סתם פטפוט פוסטמודרני בו כל אחד יכול להגיד כל דבר על כל אחד, ואין משמעות למילים או למציאות.
אז אפנה אותך חזרה לשכן שהשתלט על הלובי ואומר שדווקא אתה השתלטת. איך תגיב? נתקדם משם.

שאלה: ובכל זאת, אין לנו אחריות על אהבת ישראל?
תשובה: יש לך אחריות לאהוב את ישראל, גם ותוך כדי שאתה נלחם בתופעות של בריונות, עיוורון והתנשאות.
אבל פעם אחרונה שבדקתי, מצוות אהבת ישראל איננה כוללת חובה שיאהבו אותך (ותודה לאיתי אסמן על החידוד), ואינה כוללת מצווה לפייס את מי שחושב שמדינת ישראל רשומה על שמו הפרטי בטאבו!

משהו חשוב לסיום:
רוב הציבור בישראל איננו כזה, ועם רבים וטובים אפשר לבנות מדינה מתוך כבוד הדדי, וגבולות מוסכמים של ניהול מחלוקת. אך כרגע אנחנו בעידן של שינויי הגמוניה בישראל, ואליטות ישנות עם הרבה כוח עושים כל שביכולתם לשמור על כוחם, לכן קולם נשמע חזק כל כך. בעזרת ה' נעבור גם את זה מחוזקים, אך בשביל זה צריך דווקא דעת ואומץ לב.

--- title: בר כוכבא, רשב"י, לאומיות ו'רוח הזמן' author: אודי בן חמו date: 2024-05-26 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/761 --- # בר כוכבא, רשב"י, לאומיות ו'רוח הזמן'

1.האופן בו סיפור מעצב פושט צורה ולובש צורה, יכול ללמד אותנו רבות על 'רוח הזמן' ותעתועיה.
כדי להבין מה קרה פה כדאי שוב ושוב לחזור ליסודות התרבותיים המעצבים את התקופה בה אנו חיים (פרוגרס). ללא זאת, תמיד נפספס. תמיד נהיה רק ליד המטרה.
כמו רופא המציע תרופה רק ממבט שטחי, ללא אבחון רציני ומקצועי חסר פניות.

2.השיר על בר כוכבא המפורסם נכתב בשנות ה 30 של המאה הקודמת וכולנו כילדים שרנו אותו בטבעיות: "הוא היה גיבור" עם סימן קריאה בסופו, חד ונחרץ.
לאחר שנים רבות בגלות של דלדול החיים הלאומיים והפיכתנו לשלדי אדם מהלכים, יהודה המכבי ובר כוכבא היו ממש כ"מים קרים על נפש עייפה".
התנועה הציונית בראשית דרכה נבנתה על פי האתוס הזה.
לתנועה מהפכנית המתעוררת לחיים היו דרושים גיבורים להזדהות, ובר כוכבא "התיישב" על המשבצת הזאת באופן מדויק.

3.היה צורך להתנער לחלוטין מהיהדות של הגולה כדי לבנות פה עם מלא עוצמות אדירות, תחושת מסוגלות ואומץ לב. "יהדות השרירים" כינה זאת נורדאו.
כמו ילד בשלבי חייו הראשונים בהם הוא בונה אך ורק את גופו, ללא שאלות מהות מיותרות.

4.אך אז לאט לאט החל מהלך מעניין.
את ה'הרואיות' של בר כוכבא החלו לנטוש, לזנוח ואף לעגו לה בגסות. מרד בר כוכבא נלמד כפעולה ׳אנטי ריאליסטית׳ שהמיטה אסון על היהודים.
פרופ' ואלוף בדימוס יהושפט הרכבי, האיש שחינך דורות של מפקדים אמר: "הבעיה איננה איך בר כוכבא טעה – לכך יכולים להיות הסברים מתרצים – אלא כיצד אנו הגענו להערצת טעותו, וכיצד משפיע הדבר על הלך מחשבתנו הלאומית. בהערצת בר כוכבא אנו נקלעים למיצר של הערצת חורבננו והתרוננות ממעשה התאבדות לאומי.. הבעיה איננה בר כוכבא, אלא אנו".
כל מילה נוספת מיותרת.

5.עדיף לזנוח את בר כוכבא ולהתרכז ברשב"י.." דברים ברוח זו אמרה פרופ' רות קלדרון לשעבר ממפלגתו של יאיר לפיד.
מה ? איך יכול להיות ? פרופ' רות קלדרון הולכת עם רשב"י המשיחי ? מה קורה פה ?
אל דאגה, קלדרון כמייצגת זרם שלם המפחד מלאומיות כמו מצרעת, ביקשה להמיר את העיסוק בלאומיות ארצית ביהדות מופשטת. חסרת כל אחיזה במציאות. (אגב, הראשונים שפחדו מכניסה לארץ, על כל משמעויותיה, היו המרגלים כזכור לי) מה איכפת לי לעסוק ב"תיקון עולם" מופשט ? העיקר לברוח מהצורך להחזיק מדינה וצבא הנדרשים להפעיל כוח ולחסל אויב במקצועיות ובהטלת אימה על אויבנו.

6.בקיצור, בואו נעשה סדר.
את מרד בר כוכבא לא אומדים ולא מודדים רק ביחס לתוצאות העכשוויות. ריאליזם קר שאינו מכוון את העין אל הנצח, תמיד יפספס. זהו מבט מגוחך שאינו רואה למרחקים. כפי שמרד גטו וורשה בו נהרגו כ13 אלף יהודים לעומת גרמנים בודדים הוא לא כישלון מחפיר אלא אתוס לאומי של מלחמת חרות שתיחרט לדורות.

7.יש מצבים בהם ראוי למסור את הנפש. כך אתה מוכיח שיש ערך לחייך, לא רק למותך. עד לא מזמן זה לא היה כזה חידוש.
על מרד גטו וורשה גדלו פה דורות גם אם מבחינה טקטית היה כישלון מהדהד.
ככה בונים חומה לאומית.

8.וגם מרד בר כוכבא.
למרות תוצאותיו, הוא היווה לפיד בוער, נס (דגל) מתנוסס למרחקים, לאלפי שנה קדימה, על כך שעל הלאומיות שלנו אנו לא מוכנים לוותר.
ככה יצאנו לגלות.
כאילו רצה שר ההיסטוריה לצייד אותנו בזיכרון לאומי קולקטיבי צרוב בנו היטב, אותו נישא בילקוטנו עד תקומת עמנו בשנית.

9.תלמידי רבי עקיבא יצאו להילחם עם חץ וקשת למרות שידעו שעל פי החישובים הריאליים הם כנראה יפסידו. אבל הם, כמו החץ והקשת כיוונו למרחוק.
זה אולי ייקח זמן אבל בסוף אנחנו נצחק כמו רבי עקיבא המלמדנו להביט לעומק.

10.בקיצור, למרות תוצאות המרד, מי יודע כיצד היה עם ישראל נראה היום אם היה נכנע תרבותית לרומאים ? מצמרר לחשוב על כך.

11.והערה אחרונה.
פעם כדי לבנות אתוס של לאומיות מלאת גבורה ועוז היה צריך לבעוט בקודש.
כאילו עיסוק ברוחניות מדלדל את החיים והופך אותם לפחות יצרניים, פחות יצירתיים ופחות מקדמים את העולם.
היום, במלחמה הנוכחית, הולך ומתברר דווקא שמה שבונה את הגבורה הפרטית והלאומית גם יחד זה דווקא חיבור לשורשים עמוקים, לקודש, למסורת. אין דרך אחרת.
כך, מפנה לה אט אט הציונות הבסיסית שעלינו להצדיע לה על פועלה, את מקומה ומבקשת שדרוג לתפיסותיה.
וכך גם מתברר בעצם, את מה שתמיד ידענו, שרבי עקיבא ובר כוכבא, רשב"י ודוד המלך, דוד רזיאל ורועי קליין הי״ד ועוד רבים רבים בעם ישראל, כל גבורתם נובעת מזהות עמוקה. מחיבור שמים וארץ נפלא המביא ברכה לעם ישראל ולעולם כולו.
והרוגי המלחמות הללו, הקדושים, מכל מלחמותינו, ימשיכו להאיר לנו כמו נרות נשמה יוקדים.

נצעד לאורם לקראת האתגרים הבאים שעוד יבואו עלינו.
ככה זה כשמתבגרים.

--- title: איך 'אחים לנשק' קיבלו לגיטימציה חרף הנזק שגרמו להרתעה? author: אודי בן חמו date: 2024-05-24 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/762 --- # איך 'אחים לנשק' קיבלו לגיטימציה חרף הנזק שגרמו להרתעה?

שלום.
אחרי כל מה שנכתב פה על ״אחים לנשק״, נשארה לנו שאלה מהדהדת וקשה שחייבים לשאול.
איך הם בכל זאת ממשיכים לקבל במה ולא להיות מוקעים ציבורית ?
מה זה אומר על מוקדי הנדסת התודעה במדינה ? האקדמיה, המשפט, התקשורת, ראשי הצבא וגורמי אכיפת החוק ?
הוותיקים פה יכולים להעיד שמתחילת המלחמה ב׳סוללים דרך׳ מביעים עמדה עקבית כלפי ׳אחים לנשק׳.
אז לא תכננו את זה, אבל נשאיר את הבמה לעמנואל שילה עורך עיתון ׳בשבע׳ מטורו בעיתון:
ההדגשות שלנו).

‏״בדרך הטבע, ארגון 'אחים לנשק' היה אמור להיעלם מהנוף הציבורי מיד לאחר טבח ה־7.10.
כל מי שעיניו בראשו מבין שחמאס יצא לטבוח בנו בין השאר מתוך הנחה שכוחו של צה"ל נפגע משמעותית, בגלל תנועת הסרבנות וההשתמטות משירות שהארגון הזה הוביל.
העובדה שבפועל אלפים שאיימו לא להתייצב חזרו בהם לנוכח ממדי האסון, באו והתגייסו ותרמו, אינה מכפרת על הפגיעה בהרתעה שגרם עצם האיום לפגוע בכשירותו של צה"ל.
המלחמה שנכפתה עלינו וההרכב הסוציולוגי של היחידות הלוחמות שמשתקף ברשימת חללי צה"ל – עם חלק יחסי גדול במיוחד לדתיים, למתנחלים ולתושבי הפריפריה – חיסל לחלוטין את היומרה של 'אחים לנשק' לדבר בשם מי שנושאים על כתפיהם את המאמץ המלחמתי.
גם התפקוד הלקוי של יחידה 8200 שלא חזתה את המתקפה, ושל חיל האוויר שכמעט לא היה קיים בשעות הטבח הראשונות והקריטיות, לא הוסיפו משקל מוסרי וציבורי למי שהתיימרו לדבר בשם הטייסים ואנשי הסייבר.

ראוי היה שאייל נווה, רון שרף וחבריהם ישבו בפינה ויתביישו.
אם רצו לתרום ולפעול למען הציבור והמדינה, אולי כדי לתקן משהו מהנזק שגרמו, היה עליהם לפעול לא תחת הלוגו של ארגון שגרם נזק כה רב. במקום זאת הם הקימו תחת השם 'אחים לנשק' את החמ"ל האזרחי שלהם, שאכן עשה הרבה דברים טובים, ובמקביל הפעילו מערכת יח"צ משומנת שהציגה אותם כיחידים שפעלו בשעות הקשות, וכמי שכביכול הצילו את המדינה.
גם אילו זה היה נכון, התרופה שהגישו לא היה בה כדי לכפר על הפצע הנורא שהם עצמם גרמו.
למעשה, הם היו עוד גוף אחד מגופים רבים שפעלו בלי יח"צ ויומרה ובלי למנף את תרומתם למטרות פוליטיות.
עד היום "האחים" מתגאים בכך שהם הצילו את המדינה מההפיכה המשטרית.

לא את המדינה הם הצילו אלא את שליטת המיעוט האליטיסטי ברוב הדמוקרטי, באמצעות מערכת המשפט ושאר מוקדי הכוח הבלתי־נבחרים.
אישי ציבור, אנשי תקשורת וגם רבנים מהציונות הדתית שגו כאשר במסגרת הרצון להרבות אחדות ואחווה מיהרו לחבק, לצד אנשי שמאל מבארי ומכפר עזה, גם את פעילי 'אחים לנשק', בלי שהללו הסכימו אפילו להתחייב שלא ישתמשו בעתיד בנשק הסרבנות.
ההתפעלות מהיקף פעילות חמ"ל האזרחי של 'האחים' גרמה לח"כים בוועדת הכספים ולעומד בראשה משה גפני להינמס, לשכוח את כל חטאיהם ולהעניק להם לפנים משורת הדין פטור ממס הכנסה לפי סעיף 46, על סמך הבטחתם שיימנעו מלעסוק בנושאים פוליטיים.

את כל הטוב הזה הם לקחו כדי להשיג לגיטימציה מחודשת, ובאופן צפוי למדי למנף אותה כדי לחזור לפעילותם הפוליטית המשסעת והמקטבת, ועוד בזמן מלחמה.
בגמרא נאמר שתלמיד חכם שהולך לקדש אישה ייקח עימו עם הארץ כדי לזהות שזו אכן האישה המדוברת, כי מכיוון שאין דרכו של תלמיד חכם להביט בנשים, עלולים לרמות אותו ולתת לו אישה אחרת (בבא בתרא קסח, א). בדומה לכך, אין דרכם של תלמידי חכמים להתעמק בארגוני שמאל שונים ובפעיליהם, לעקוב אחריהם ולראות מי הם ומה מניעיהם. לכן בבואם לקרב ולהתקרב, כדאי וראוי שייקחו עימם את מי שעוסקים יום יום במעקב הזה, כדי שלא יצאו תמימים שימושיים.

נמשיך לחזק את האחדות, לקרב ולחבק, אך לא ניתן יד למי שינצלו זאת כדי לפלג ולשסות בעת מלחמה״.
חירות הדעת היא תנאי לבגרות פרטית ולאומית.
שבת שלום.

--- title: עוד מספר חידודים ובירורים על תופעת 'אחים לנשק' author: בן יעקב סבו date: 2024-05-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/763 --- # עוד מספר חידודים ובירורים על תופעת 'אחים לנשק'

לאור שאלות רבות שנשאלו בפרטי.
א. שאלה (להלן ש'): ״אבל יש בתוכם אנשים טובים! קצינים קרביים וכד׳״
תשובה (להלן ת'): להבדיל, האם היית אומר את זה על קצין שהתגלה שהוא רוצח? או שהתגלה שעבר לצד של האויב? או שביצע בגידה ? אז למה זה רלוונטי לטיעונים שהעלינו פה היום? לא יכול להיות אדם שעושה מעשים רעים?

ב. ש: ״אבל אתה לא חושב שיש להם כוונות טובות?!״
ת: הקב"ה לא הפקיד אותי על הכוונות בעולם הזה.
אדם נמדד על פי מעשיו, ותכלית מעשיו. אם התכלית המוצהרת היא להקריס את הצבא, הכלכלה והמדינה בזה אתה נלחם!
תן לקב"ה לעשות את החשבונות בשמים.

ג. ש: ״אבל למה להכפיש את כולם? אצלנו התנדבו יהודים אכפתיים בלי קשר למטרות הארגון…״
ת: מה הקשר? האם דיברתי על כל אדם ואדם כפרטים ?
מן הסתם הרבה אנשים תמימים הצטרפו. אלא שאת הקרדיט על ההתנדבות שלהם הם מושכים לתוך יחסי ציבור לארגון שבאופן גלוי ומוצהר מנסה להמריד, להקריס, ולקחת פרוטקשיין מעם ומדינה שלא מבצעים את גחמותיו.
ושאלה קטנה, מדוע מכל המתנדבים הנפלאים הממלאים את הארץ, דווקא הם חייבים ללכת עם חולצה פוליטית מתריסה ? תמימות פושעת?

ד. ש: ״אם אנחנו לא מוכנים לדבר איתם אז אנחנו לא יותר טובים מהם! יש להם כאב אמיתי!״
ת: סלח לי. כנראה אני מהדור הישן. כשגבריות טרם היתה מילה 'רעילה'. לא מעניין אותי לדבר עם מי שמצמיד לי אקדח לרקה. אנחנו מדברים, לא עם בריונים.
זו כניעה ועבדות לא אצילות.

ה. ש: ״אבל לא כולם מאיימים..״
ת: מי שלא מאיים, מי שרוצה בשיח, אשמח תמיד להיפגש.
רק שקודם אוודא שאינני משמש ניצב בקמפיין שהוא ארגן לטובת מטרותיו ('אידיוט שימושי' בלע"ז).
טיפ: אם יש בחדר מצלמות ואיזה חבר כנסת נואש שמחפש דרך חזרה לאמון הציבור – אתה לא האורח אלא הארוחה.

ו. ש: ״יופי אז הם חושבים שהדתיים רעים ואתה חושב שהם רעים. ככה נתקדם?
ת: חשוב להבין, מוסר לא נמדד מבידוד של פעולה יחידה ללא ההקשר הרחב שלה.
גם הרופא וגם הרוצח להבדיל, שניהם מכניסים סכין לתוך אדם חי.
בקיצור, תהיה בצד של מי שאוהב את נצח ישראל בכל מחיר. את הזהות היהודית שלנו.
את המורשת בת אלפי השנים שלנו. את הקב"ה.
ובאופן כללי אתה ״מסודר״.

האדם שמקריס מדינה לא שווה לאדם ששמונת ילדיו וחתניו, ארבעת אחיו, ואביו הפנסיונר, נמצאים כרגע במילואים, מחציתם אחרי תרומת כליה. אתה לא חייב לדבר עם מי שמאיים באלימות על המדינה.

אתה בסדר גמור. שאף אחד לא יבלבל אותך.

בעומק העניין ההתנהגות הילדותית משהו של ״אחים לנשק״ זקוקה נואשות להורה מבוגר, יציב, זקוף, אחראי ושלא מתבלבל מכל הפחדה. כל הורה מתחיל מכיר את זה..
אם אנחנו לא שמים גבולות ומטילים אחריות על מעשיהם של אנשים אחרים, אנחנו שותפים לפשע של טיפוח הניוון הזה.
אחריות היא דבר בונה! לילדים, לפקודים, לעובדים, וכן להבדיל גם לאחים מבולבלים ומזיקים.

--- title: ״אחים לנשק״ נמצאים בג'בליה או בכביש מס׳ 1? author: בן יעקב סבו date: 2024-05-23 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/764 --- # ״אחים לנשק״ נמצאים בג'בליה או בכביש מס׳ 1?

על אויר חם שמקבל הרבה גושפנקא מה׳דיפסטייט׳
הדקו חגורות, אנחנו ממריאים. קצת ריכוז וזה פשוט. צעד צעד.
אין פה שום מידע חדש או סודי. הכל גלוי ופורסם.
רק נעשה סדר בתוך התוהו. היגיון בתוך התעמולה.
תופעת ארגון ״אחים לנשק״- קווים לדמותו:
——————————————————
א. מדובר על אירגון שמפורשות ובגלוי ניסה להמריד את הצבא, להקריס אותו, ולהוריד אותו מכשירותו.
מישהו חולק?

ב. במהלך החודשים שלפני המלחמה הם אף טענו שהם הצליחו בכך.

ג. באופן ברור מעשים כאלו פוגעים בהרתעה מול אויבינו.
מנהיגי עזה ואיראן שיתפו את המידע התקשורתי אודות מצב הצבא. נחקרים בשטח בעזה סיפרו שחשבו שצה"ל מפורק.
דו"צ הודה שהם יודעים שהמרידה הייתה אחת הגורמים להתקפה.
מכירים את זה?

ד. באופן יחסי לחוסר הסימטריה של העצמה הטכנולוגית והצבאית ביננו לבין עזה, אירועי שמחת תורה בהיבט המערכתי והאסטרטגי הם המחדל המודיעיני, האווירי והיבשתי, מהגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית העולמית.
מישהו חולק ?

ה. ״אחים לנשק״ מעולם לא התחרטו, הצטערו, התנצלו, נשאו באחריות או הבטיחו לא לגעת בצה"ל להבא.
אני טועה??

ו. רב הנסתר על הגלוי, אולם ישנן שתי אפשרויות. ההמרדה של ״אחים לנשק״ אחראית למחדל שמחת תורה, או שהיא לא אחראית.

ז. במקרה שהם אחראים – אנשים אלו צריכים להישפט בחומרה יתרה ולשלם מחיר לכל חייהם.
ולכל הפחות מוקעים ומנודים ציבורית.

ח. במקרה שאינם אחראיים – הרי שכל טענתם על ירידת הכשירות של צה"ל ועזיבה של אלפים את מערכי המודיעין והאוויר, הינה שקר מוחלט, מה שחושף אותם כאנשים שלא בוחלים בשום אמצעי של הונאה למען מטרתם ואין משמעות לאף מילה שלהם.
במקרה כזה גם כן עליהם להישפט בחומרה על
המרדה, ולכל הפחות להיות מוקעים ציבורית כאנשים מניפולטורים אופורטוניסטים ורמאים.
זה קשה, אבל מישהו חולק?

ט. ״אחים לנשק״ חזרו לאיים שאם לא ייעשה כרצונם הפוליטי הם ייצאו ל"פעולות בחיכוך בינוני" ברחבי הארץ על מנת להשבית את המדינה, כל זה תוך כדי מלחמה קיומית המורכבת מאז קום המדינה.

י. מתחילת המלחמה כחמישה עשר מליון יהודים ברחבי העולם נרתמו לסייע למאמצי המלחמה ולחיילים.
כל חייל בחזית הכיר והרגיש את שפע החסד שהומטר עליו מעמו האהוב.
לרוב לא ידענו בשם מי מתוייגות התרומות שהגיעו אלינו, מלבד במקרה שהגיעו מ״אחים לנשק'״. במקרה כזה כל חם-צוואר בשני-שקל לווה במדבקות ענקיות עם כיתובי הארגון, וארגוני המרדה רדיקליים נוספים.

יא. מהיכן התרומות של ״אחים לנשק״? מיהם המממנים? רק אזרחים דואגים? או גם בעלי אג'נדות המוקצות מחמת מיאוס לרוב החברה הישראלית??
אל תחלקו, תבדקו.

יב. ״אחים לנשק״ כיום הם כוכבים מבוקשים באולפני התקשורת ובמפגשי רבנים מסוימים.
הלוואי שאפשר היה לחלוק..
הדברים מהדהדים בחזקה במיוחד כשרק השבוע אמרה עליהם השופטת שדנה בניסיונם לכאורה להבעיר את כביש 1 בשעות העומס,
"אנשים כאלו לא אמורים להיות במעצר" דבר שמלמד שוב שמערכות החוק והדיפסטייט תכליתן איננה לשמור על שלטון תקין אלא על שלטון ההגמוניה התקין.
לא נורא, סבלנות חברים, קחו אוויר.

התיקון מתחיל בתודעה.
אי אפשר לבלום את עם החירות לנצח.
מישהו חולק?

--- title: בעקבות סרטון התצפיתניות author: אודי בן חמו date: 2024-05-22 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/765 --- # בעקבות סרטון התצפיתניות

״וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ״
(בעקבות סרטון התצפיתניות)
1.כשסיפרו לאלמנתו של אל״מ דרור ויינברג הי״ד שבעלה נהרג על ידי מחבלים, הדבר הראשון שאמרה היה:
״איזה חילול השם״.
ככה מדבר אדם גדול מלא חיוניות לאומית.

2.חילול כבוד ישראל, השפלה לאומית כללית, בושה, כאב מפלח את הלב. הלב הלאומי בראש ובראשונה ואחריו כמובן גם חילול בנותינו באופן פרטי. כל אחת ואחת מהן יקרה ואהובה לנו כבת לעם היקר הזה.

3.אל תידחו את רגש הכאב הזה, את תחושת ההשפלה הלאומית הנוראית. צריך ״לשהות״ בתחושות הללו. התחושות העמוקות הללו הן אנרגיה אדירה שצריכה להתפרץ.
יש לעשות עם האנרגיה הזו מעשים רציונאליים לגמרי. בקור רוח שקול וקר. לא סתם באה עלינו הצרה הזו.

4.מי שצופה בסרטון המזעזע הזה וזה גורם לו להחזיר את חרבו לנדנה, כדאי שייגש לפסיכיאטר. הטבע הפשוט נדפק אצלו לחלוטין. הוא חייב ׳ריסטארט׳ מיידי.

5.המסקנה המתבקשת היא השמדת המפלצת בעזה ובכל אתר ואתר המאיים עלינו, לא חיים לצידה וסיכון עוד רבים מבני עמנו.

6.עזבו כעת מי אחראי לאירוע המשפיל הזה. זה לא חשוב כרגע. עוד נעסוק בזה. כרגע צריך רק להתרכז בעומק השפל המפלצתי הנאצי שאותו יש להשמיד.
תמיד ידענו שמדובר במפלצות, אך אם נחשפת לסרטון הזה בעל כורחך, זה מסייע להבנה הזאת. רק בזה תתמקדו.

7.במלחמה, הכללי, הלאומי והאינטרס המשותף צריכים להתחזק. בהם קודם יש להתמקד לפני עיסוק בפרטים כואבים. למרות הכאב יש לראות את התמונה הכללית. בשביל זה צריך להפעיל שכל. פחות רגש תזזיתי.

8..״ידיעת ההפכים אחת היא״
כעומק המפלצתיות כך עומק הטוב, הרוך, החסד, התום והטוהר הניבטות מפניהן המיוסרות של בנותינו.
רק כשמבינים כמה רוע קיים בעולם ניתן להבין את משמעותו של הטוב.
ללא קיומו של המר לא היינו יודעים מהו מתוק, וללא חושך לא היה מובן מהו אור.
היום אנחנו קצת יותר חכמים. כואבים מאוד, אך גם חכמים.
והטוב הזה במבחן ההיסטוריה תמיד מנצח. גם אם ייקח קצת זמן.

למרות כל חולשתנו התודעתית, קמנו להילחם על כך בעוז, כי את הטוב הזה אף אחד לא ישפיל.
והמסקנה הפשוטה: נקמה לאומית עד הניצחון המוחלט ברוע המוחלט!!!

--- title: העולם ה'מוזר' של הקמפיינים: אומנות השימוש (הציני..) בערכים נעלים author: עזרא הימן date: 2024-05-21 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/766 --- # העולם ה'מוזר' של הקמפיינים: אומנות השימוש (הציני..) בערכים נעלים

יש הרבה מה להרחיב בשלושת הנושאים עליהם שאלתי, כרגע אתייחס לנושא אחד המשותף לשלושתם, עולם הקמפיינים.
א. מה המטרה האמיתית של חיזוק אנשים בעת צרה? קל: החיזוק הוא המטרה עצמה.
מה המטרה של שיח מחבר ומגשר בעם ישראל? שוב, קל: החיבור הוא המטרה עצמה.
מה המטרה של סיוע לחיילים? הבנתם.

ב. עולם הקמפיינים הפוליטיים עובד די הפוך.
יש מטרה מעשית מאוד, שנויה במחלוקת, אותה רוצים להשיג.
כדי לרתום אנשים רבים ככל האפשר, פותחים דסק לכל קהל שרוצים לרתום. בונים לאותו קהל תיק מסרים מרגש עד דמעות, עם הערכים הכי מקודשים לאותו קהל (נניח 'אין מצווה גדולה כפדיון שבויים').
אחרי שרתמת אותם לעגלה, משתמשים בכוח שקיבלת מקולם ונוכחותם (אין צורך בידיעתם ואישורם..) ונוסעים אל היעד אליו רצית להגיע מלכתחילה (נניח סיום המלחמה וכל עסקה בכל מחיר, או בחירות).
אנשים טובים מגיעים, מתרגשים, יש אנרגיות טובות, אומרים דברים יפים, מזדהים, תומכים, אוכלים טוב, מצטלמים, ואז המנצח על הקמפיין אורז יפה הכל ונוסע אל המטרה שלו.
זו לא קונספירציה, זה פשוט מניפולציה פסיכולוגית מובנית בתוך המקצוע, מקצוע שהיסטורית כנראה הומצא על ידי האחיין של פרויד לפני כמאה שנה (בעזרת התורות של דודו היקר…)
כל דבר יכול להיות חלק מקמפיין עם מטרות לגמרי אחרות ממה שהתכוונתם, גם תפילה מרגשת בכותל…

ג. לא צריך לחיות בחרדות ולחפש קונספירציות. פשוט תשאלו ותבדקו מי הגוף המארגן ומה היעד הסופי שלו.
הנה כלל האצבע בכל מיזם עם מטה ויח"צ: גם אם קרון הנוסעים אליו הכניסו אתכם מלא בשיעורי תורה, דגלי ישראל ואנשים ממש טובים, תמיד תשאלו ותבדקו למעשה מי הנהג של הרכבת ולאן היא בדיוק נוסעת!
אם התשובה מעורפלת, ואולי היא לא בדיוק מתאימה לתפיסה שלכם, תבקשו לרדת בתחנה הבאה, תודה.

ד. השאלה איננה רק מה המסרים או הפעילות שעושים בכיכר החטופים (גם חשוב..), אלא מה המטרה הציבורית פוליטית העיקרית אליה חותרים במטה המארגן? תבדקו בעצמכם בפרסומים, בפעילות הפוליטית ובעצרות. סיום המלחמה וכניעה? אם כן, אני לא שם, גם אם ארגנו את התפילה המרגשת של השנה.

ה. הרבעון הרביעי.
השאלה איננה רק האם יש ברבעון אנשים טובים (יש), וגם לא רק האם יש דיבור כנה על הפיל שבחדר: הזכויות הפוליטיות של הימין הישראלי (שאלה קריטית שצריכה בדיקה כשלעצמה, ונרחיב פעם אחרת). מעבר לשתי השאלות האלה, יש כאן גוף מאוד מאורגן עם מטרה הרבה מעבר למפגשים מקרבים בין חלקי העם, שיח מכבד ואנרגיות טובות. יש דיבור על הקמת מרכז כובד פוליטי חדש. יש שם התלבטות האם להקים מפלגה. זה גלוי ומוצהר.
לאן הרכבת הזו נוסעת? מה התחנות הבאות?
תצורה חדשה של מפלגת יש עתיד מודל 2013? בני גנץ עם יותר אנרגיות?
והאם המפגשים הם חלק מקמפיין בלי שידעתם?
תבדקו בעצמכם, אבל דבר אחד אל תעשו. אל תחשבו שהחיבורים ואוירת האחדות הם המטרה. הם חלק ממטרה אחרת שטרם מומשה. זה לא סמינר גשר, זה פוליטיקה.

ו. התרומות של אחים לנשק.
פה הקמפיין היה הרבה יותר שקוף, ציני ומכוער, ובכל זאת רבים נפלו בפח של 'חיבוקי' עם חבורת בריונים שבנו קמפיין על הראש של החיילים.
יש ביטוי חז"לי ידוע שתפור במיוחד ל'אחים לנשק'. 'קרדום לחפור בו'. הוא ניכר בכל מעשה טוב שעשו בהנהלת אחים לנשק. כל הסיוע היה חלק מקמפיין בניית תדמית של מצילי המדינה ביום שאחרי.
הכל נבנה כדי לייצר לגיטימציה לחזרה לאנרכיזם ('הקמת מיצגים' בשפת ה'נאורים'…) ביתר שאת עם גב יותר גדול, ולכפות בחירות בכוח, והכל התפוצץ בדיבור המנופח (מצורף למטה) של ראש הכנופיה אל מנחם קלמנזון (מכל האנשים! האירוניה התאבדה!). את הקופון של 'הצלנו את המדינה' הוא ניסה לגזור דווקא מול אחד הגיבורים האמיתיים של שמחת תורה!

עם האנרכיסטים לנשק לא צריך להתאחד, אלא להרחיק. השימוש הציני להחריד במילה אחים פוגע ופותח את פצע הפילוג יותר מכל דבר אחר.
אם ערכים מקודשים כמו חיזוק אנשים בצרה, אחדות, הבנה הדדית, יקרים לנו, צריך לשמור אותם מכל משמר ממטות יח"צ וקמפיינרים שמנצלים אותם ואותנו למטרות פוליטיות לא מוסכמות ואף מקוממות ומזעזעות. הפיכחון הזה ישמור הוא זה שישמור על ערכים אלה המקודשים לנו!

--- title: אנחנו בשיאו של המדרון החלקלק author: איתי אסמן date: 2024-05-20 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/767 --- # אנחנו בשיאו של המדרון החלקלק

בדומה למערכת המשפט והביטחון, גם האקדמיה לא רואה את עצמה כפופה לנבחרי הציבור או לערכי העם- המחקר הרי מחויב ל״חופש אקדמי״. לכאורה.
להיפך, הם מרגישים האנשים הכי נאורים שיש במדינה.
אינני מדבר על כל פרופסור באופן פרטי, אלא על המערכת באופן כללי.
אפשר היה לראות זאת בזמן הרפורמה המשפטית כאשר רבים מראשי האקדמיה התאגדו וכתבו נגד הרפורמה המשפטית. ״ציפוף שורות״ מסוכן וחשיבה עדרית של מי שאמונים על חופש הבעת דעה וביטוי.
אפשר גם לראות זאת בשיח האקדמי הרדיקלי בכל מיני סוגיות של "זכויות אדם" המתעדפות אויב על אוהב ושכלל לא משקפות את ערכי העם .
האמת, שרוב התרבות הפרוגריסיבית שנמצאת בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נעוצה עמוק באקדמיה ובמחקרים שלהם.
(מחנכים דתיים חושבים ש׳תהליך הנשירה׳ של הנוער הדתי ברובו מתבצע בצבא, אך האמת שחלק ניכר ממנו הוא באקדמיה).

שורש החטא הוא היוהרה לחשוב שהכל מתחיל ונגמר בשכל הנאור, במחשבה שהאדם בשכלו מסוגל לשלוט בעיצוב ההיסטוריה והטבע (כתבנו זאת בעבר על הנאורות).
תפקיד יו"ר ועד מנהל זהו לא אדם בודד שמחזיק שלט בהפגנה, זהו קצה קרחון של שיח אלים, אך מעונב שמתנהל באקדמיה במשך שנים רבות.
האיש הזה אחראי על מינויים של בכירים במוסד האקדמי שלו, אותם הואמ ממנה על פי עולם הערכים שלו ללא כל שקיפות ציבורית (בדומה למערכת הביטחון והמשפט).
אנחנו רגילים לחשוב שאנשים שצועקים או מדברים עם הידיים הם אנשים אלימים, אבל האמת היא שהם הרבה פחות מסוכנים מאנשים שמדברים בקור רוח מקפיא על רצח ראש ממשלה. האידאולוגיה הקרה שנוטלת מהאדם את צלם האלוהים שלו היא הרבה יותר קרובה לגרימת רצח מאשר אדם שכועס על חבירו.
למרות שאנשי האקדמיה, בדומה לשופטי בג"ץ, אומרים שאין להם שנאה או כעס, אלא כל המחקרים והאמירות שלהם נובעות משכל אוביקטייבי טהור, זהו קשקוש מוחלט. הם בני אדם בדיוק כמונו, גם אם הם עוטפים את דבריהם במילים גבוהות.

גם ההתבטאות הזו על נתניהו היא מלאת שנאה.
אנשי האקדמיה הם לא פחות מסוכנים מצייצן בטוויטר שהמשטרה עצרה משום שכתב נגד בנט.
במדינה דמוקרטית – יו"ר הוועד הזה היה נלקח למרתפי השב"כ לחקירה בחשד להסתה נגד ראש ממשלה.

אז למה בעצם זה לא קרה?
כי דמו של ראש הממשלה הותר לחלוטין. שנים של הסתה ודמוניזציה עשו את שלהן.
לא רק שלא צריך/אסור לדבר אליו בכבוד, אלא אפשר לייחל למותו. מצמרר.
שלא נתפלא אם אחד מ׳דלת העם׳ יקח זאת חלילה לפסים מעשיים.
בזמן מחאות אוסלו היו אמירות קשות נגד רבין ז״ל, אך היו לא מעט אנשי רוח ורבנים שמחו נגד סגנון השיח הזה. אך עכשיו אותם אנשי רוח ורבנים נעלמו.
כמעט אין מי שמגן על כבודו הלאומי (שלא נדבר על כבוד אישי, זה בכלל אסור). מחשש שיקראו לו "ביביסט".
מי מאיתנו רוצה שיקראו לו כך? וכך הגענו למדרון חלקלק בו אנשי השכל של המדינה, האליטה בכבודה ובעצמה! לא דלת העם, שמחים אם דמו של ראש הממשלה יישפך ואין גינוי ציבורי לכך מקיר לקיר. ביזוי כבודו של ראש הממשלה מכוון גם לביזוי בוחריו.

באופן מפתיע, אלו יהיו גם האנשים הנאורים שיאמרו "בנפול אויבך אל תשמח" על נשיא איראן או מחבל שמת.
אבל על מנהיג ימני שמת? תשמח גם תשמח. זהו עיוות שכלי חולני שמוכרחים לשים לו גבולות.
ישנו ארגון הרבנים שהוקם לאחר רצח רבין, קמה קבוצת רבנים ששאלה את עצמה מה אפשר לעשות כדי להקטין את השסע בחברה הישראלית.
בהחלט יוזמה ראויה.

אך מדוע איננו שומעים מהם מילות גינוי סביב הקריאות לרצח ראש הממשלה נתניהו? האם הפנמנו את הלקח מרצח רבין?
בתקופת בנט היו קריאות להחרים את הזמנתו להגעה לנאום במרכז הרב.
אותם רבנים מיד הוציאו מכתב רבנים בו כתבו "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם וכו'" (בגוגל- "מכתב רבנים קרא שלא להחרים את בנט"). והנה כאן, בקריאות ההחרמה של ראש הממשלה בטקסים הממלכתים מדוע לא יצאה שום קריאה? צרצרים.
אינני מדבר רק על אותו ארגון, אלא פונה באופן כללי לרבני ישראל. האם לא יכול להתבצע כאן רצח נוסף של ראש ממשלה? האם לא הגיע הזמן לשים גבולות לשיח של רמטכ"לים, פרופסורים ורופאים? מדוע הגינויים לא יכולים להיות גם כלפי אליטה קיצונית שמסיתה לאלימות ועבריינות?
אומרים לנו שהשמאל לא יכול לבצע מעשי רצח, אלא רק ימניים ודתיים. כי השמאל נאור והימין אלים.
המחשבה הזו קשורה גם לעובדה שסוגיית ׳הסזון׳ ירדה באופן מפתיע מלימודי ההיסטוריה.
כשמאלני וחילוני לשעבר הרשו לי לחדש לכם שגם שמאלנים כועסים ושונאים, בדיוק כמו ימניים.

כולנו בני אדם. ובני אדם זקוקים לגבולות, אחרת חלילה עלולים להגיע לרצח.
אני מקווה שאותו אדם יפוטר ממשרתו ויהיה מוקע חברתית ותרבותית כדי לשמש קו אדום לשיח האלים והקיצוני הזה, כן בעיקר באקדמיה.

כי כשהראש רקוב כל הגוף רקוב, והגיע הזמן להבריא אותו.

--- title: על ״משיחיות וריאליזם״ author: אודי בן חמו date: 2024-05-19 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/768 --- # על ״משיחיות וריאליזם״

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

הכתיבה והמסרים בקבוצה הזאת משתדלת להיות מאוד חדה, ארצית ונוקבת.
בלי גלגולי עיניים סתמיים ובלי סיסמאות ריקות.
אבל וודאי שיש גם לזכור שלמשוואת הנתונים המשפיעים על חיינו כדאי גם להכניס את ״נצח ישראל״ לחשבון הכללי.
יש אלוקים. כלומר יש מגמה, כיוון, ווקטור אליו המציאות מושכת.
העולם הוא לא הפקר.
(זו משמעות הויכוח העקרוני האם העולם נברא או לא).
המוסר בונה את העולם לא פחות מבנין ממשי ופיסי.

הוותיקים פה אולי ירימו גבה לקריאת הדברים ה״דתיים״ מדי האלה, אבל מסתבר שרבים צמאים למים קרים לנפשם העייפה ואי אפשר כבר להחביאם במחסן.
״הרימו גודל לאלוקינו ״! התקופה הזו קוראת לנו בקול חזק: דברו דברים גדולים, מרוממים, שדרגו את התודעות, בררו את המושגים, השתיקו באומץ קולות משחירים, אל תירתעו, הסירו את אבני הנגף התודעתיים ואפשרו למים חיים לזרום באפיק הנהר הלאומי שלנו.

במה דברים אמורים ?
התרסקות המסוק האיראני כשעליו רשעים ארורים היא אחד מהאירועים האלה שמזכירים לך שאחרי שהתאמצת והשקעת את כל מרצך וכוחותיך ולכאורה אין פיתרון, כדאי גם לזכור שיש קב״ה בעולם. (או ״בחורינו המצויינים״..).

נשיאת העיניים לשמים הינה השלמה למאמצים אנושיים אדירים, היא לא גורמת לאדישות חלילה, היא מבטאת ענווה והיא הכרחית להנהגה לאומית ובטחונית.
לא תחליף למאמצים אנושיים עצומים, אלא תוספת להם.
ועד שאני מתלבט כיצד להגיב לאירוע הזה שולחת לי חברה יקרה מהקבוצה, אקדמאית מהמרכז, לא תאמינו עד כמה, חילונית למהדרין, את הדברים המרגשים הבאים:

״אנחנו חיים בזמנים של ניסים. לא ייאמן. רק צריך לפקוח את העיניים ולהיווכח.
"יָקוּם אֱ–לֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו".
באמת מרגש ברמה שקשה לנשום. הבעיה רק שמי שהלב והנשמה שלו שם, לא צריך את המילים הללו.
ואילו מי שליבו לא שם, לוקח הדברים הללו ומדביק לזה מילת גנאי, "משיחיות". והרי אין שום קשר. זו דרך לתייג קבוצה ענקית, אולי אפילו הרוב בעם ישראל, בתור חולמי חלומות מסוכנים.

והרי, ההיפך כאן.
רק להביט בעובדות ולהשתאות.
כמה מנהיגי מדינה התרסקו עם המסוק שלהם? וכאן עוד מדובר במנהיג טוטליטרי.
בטח נותנים למזכיר שלו לאכול את הארוחות שלו לפניו כבר 30 שנה. פתאום דווקא הוא באמצע עימות עם מדינת היהודים נופל ככה מהשמיים??? באמת, מה ההסתברות ????
אז, אני לא מחוברת למציאות?
אני ההזויה ?

העניין כאן הוא לא המנהיג המנוול הזה ספיציפית. יש לנו שונאים נוראיים כמוהו עוד רבים.
העניין הוא שאנחנו נתונים בתקופת מבחן קשה ביותר.
אנחנו צריכים לצאת מכליבה איומה מפנים ומחוץ. וקשה לראות לפעמים מה נכון, מהי הדרך, בפרט שלא כל הנתונים ידועים לציבור.

הסכנה לעשות פניה לא נכונה שתקנה שקט שקרי לשנה- שנתיים-עשר, אבל תחזור אלינו ולילדינו עם ריבית דריבית, ושחלילה אולי לא נצא מזה…חס ושלום
אי הוודאות הזו גורמת, להפנות מבט למעלה, להתבונן באירועי המציאות, ולראות שאנחנו לא לבד..״

עם ישראל חי !

--- title: הממוקדים! author: אודי בן חמו date: 2024-05-18 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/769 --- # הממוקדים!

הקדמה: זכרו את המשפט: ״מסכים איתך, לא עכשיו..״

1.אנו חיים בתקופה הסטורית מורכבת.
חיים תחת מכבש תודעתי קשוח שמנסה למשוך אותנו בתחכום למחוזות שאינם מזוהים עד הסוף עם יהדות, לאומיות וציונות, אלא למשהו קצת יותר רזה ו״לייטי״. פולקלור נחמד ותו לא. משועבד לארה״ב, לגופים בינ״ל ו״למה יאמרו בגויים״.
המחנה הלאומי הוא ענק ויש רוב בעם המזוהה עם ערכיו.
ללא זריעת פירוד וסדק בתוך המחנה הלאומי הזה, אין שום סיכוי להתמודד עם גודלו וצמיחתו העקבית.

2.השבוע עומד להיפתח מושב הקיץ בכנסת.
הנסיונות להפיל את הממשלה יהיו אינטנסיביים מאוד, ציניים, מתוחכמים ומורכבים לעיתים לזיהוי.
הם ידברו על ״הערכים הנכונים״ ויצריכו חדות מבט ומיקוד.

3.השמאל לא יקרא לפירוק הממשלה מפורשות. לזה אין לו מנדט. רוב העם, גם בשמאל, רוצה קודם להכריע את האויב.
אנו במלחמה כידוע.
אז מה יעשה ?
הוא יקדם כל מיני סיסמאות הקרובות לליבם של דתיים ואנשי ימין.

4.הוא יקרא ל״שוויון בנטל״, ויתסיס נגד הציבור הכי חבול במדינת ישראל- החרדים, מתוך תקווה שדתיים תמימים יצטרפו למהלך הציני הקורא לכולם ״להיכנס תחת האלונקה״. (״מסכימים, לא עכשיו״).
הוא יקרא לקידום ״תוכנית מדינית אסטרטגית״. (״מסכימים, לא עכשיו..״) כאילו מתוך אחריות לאומית כדי לקדם מדינה פלשתינאית בעזה על מגש הכסף של לוחמנו הי״ד.
טירוף הדעת.
זה יקרה בשמות מכובסים כמו ״גורמים פלסטיניים״ ולא מדינה פלסטינית כאילו תפיסת העולם שלהם השתנתה.
הם יזדעזעו מכך שמדינת ישראל פועלת בניגוד לאינטרסים של המעצמה הגדולה בעולם כאילו היינו מדינת חסות עלובה ויהדהדו ש״נתניהו פוגע ביחסים בגלל מניעים אישיים״. הרי איזה דתי לא ייבהל מחוסר ניקיון כפיים ??
(״איך אתם משתפים פעולה עם שחיתות ופגיעה בקודש הקודשים של ביטחון ישראל..?״).

5.הקמפיינים ידברו על ״אחדות העם״, ישתמשו בפסוקים שהוצאו מהבוידעם מהמקורות וידברו על הצורך ב״שיח משותף״ (״מסכימים, לא עכשיו..״).
והכל כדי לפרק את הממשלה הלאומית ולסיים את המלחמה כפי שארה״ב מעוניינת.
כך להשאיר אותנו קטנים ותלותיים.

6.ומול כל המכבש התודעתי הציני הזה יעמדו רבים רבים ממוקדים וחדים, בוגרים וביקורתיים ועסוקים בדבר אחד בלבד כרגע:
ניצחון מוחלט במלחמה !
על כל השאר הם יאמרו: ״מסכים איתך, לא עכשיו..״.

לממוקדים האלה אנחנו מצדיעים !
שבוע טוב.

--- title: איך מגרשים חושך ואיך מטפלים בבריונים? author: איתי אסמן date: 2024-05-17 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/770 --- # איך מגרשים חושך ואיך מטפלים בבריונים?

השבוע בטקס פרס ישראל, מנחם קלמנזון, גיבור ישראל, נשא נאום שריגש רבים בעם ישראל.
אפשר להתחבר לנאום או לבקר אותו, אך בעיתון 'הארץ' בחרו להדגיש את העובדה שקלמנזון הוא יריב ולא אח.
נעשה סדר:
1.יש גישה 'דתית' שסוברת שאסור להתעסק ברע, או בכל אופן, למעט את העיסוק בו.
יש לגישה זו משפטים רוחניים שתומכים בדרכם, החל מ"הצדיקים הטהורים אינם קובלים", "חושך מגרשים באור ולא במקלות" ו"סור מרע על ידי עשה טוב".
לא ניכנס לניתוח המשפטים האלו וההקשר המלא שם, וגם לא לאומרים אותם- שלחמו כאריות וקבלו גם קבלו נגד החושך שהיה בדורם. זה לא הנושא.
הנושא הוא- האנשים שאוחזים בגישה הזו, לא מתנהלים על פיה.
אם יש גנב שנכנס הפורץ לביתכם האם תעסקו בקירוב לבבות מולו או שתתבעו אותו בבית משפט?
האם כשאתם הולכים לשוק והמוכר מרמה אתכם במחיר, האם על ידי ראיית הטוב כלפיו המציאות תתוקן או שהעוול יעוגן?
האם פדופיל או ביריון שמטריד ילדים יפסיק לעשות זאת אם רק נוסיף טוב בעולם או שמא יש לעצור אותו קודם?

2.נתקדם.
לא רק מעשים רעים פוגעים באנשים אלא גם דיבורים רעים.
אנשי הקבוצה הזו מכירים בכוחם של רעיונות ושל תודעה לשנות מציאות.
כשמדברים נגד ציבור או נגד אנשים זה פוגע בכבודם ויכול גם להתיר את דמם. חז"ל אומרים ששנאת חינם החריבה את בית המקדש.
שנאה זו, כידוע לובתה על ידי לשון הרע על יהודים.
הדתיים יודעים זאת טוב מאוד, לכן כל פעם שרב ידבר נגד יהודים הוא יגונה על ידי הדתיים, גם אם פוליטיקאי דתי או איש תקשורת ימני יעשה זאת- הוא יותקף ויכתבו נגדו מאמרים.
אך למרבה ההפתעה- נגד עיתון ׳הארץ׳ וכותביו, שמלא כל יום בלשון הרע נגד יהודים, לא שומעים שום גינוי.
מוזר, נדמה כי שנאת חינם זהו חטא שרק דתי או ימני יכולים לחטוא בו ולהרוס איתו מדינה.
מדוע גישת ראיית הטוב בלבד ללא איזון לא מיושמת כאשר רוצים לגנות את הרב הראשי, או את נתניהו?
כפי שכתבתי, האנשים שאוחזים בגישה הזו, מיישמים אותה בצורה בררנית ולא קוהרנטית.
מדובר בצדקנים הטהרנים שקובלים רק נגד דתיים. לגישה הזו אני קורא "פציפיזם רוחני", נאיביות קיצונית שחושבת שרע נעלם מהעולם אם מתעלמים ממנו.
אך הם בעצמם נלחמים- נגד מי שמגנה את הרע.
בדיוק כמו הפציפיסטים האלימים שנלחמים באלימות נגד מי שאומר שצריך להלחם באויב רצחני.
גישה נאיבית נוספת טוענת שעיתון ׳הארץ׳ ומחאות קפלן הם לא דבר שצריך להתייחס אליו כי אין להם השפעה על המציאות.

3.האמת היא, שלעיתון ׳הארץ׳ יש השפעה הרבה יותר גדולה ממה שאנשים חושבים, ומי שחי בעולם הפוליטי והתקשורתי יודע. בכירי צה"ל קיבלו את העיתון הזה במשך שנים. וגם כיום הם קוראים אותו.
המושג "מכונת רעל" שנכנס לחיינו משמש בעיקר כתקיפה נגד כל אנשי הימין. אך מכונת רעל יכולה להיות גם דרך "עיתון לאנשים חושבים", שכותבים בו דוקטורים ופרופסורים עם נימוקים שכליים. לכאורה.
בעיקר כשזה מתבצע בהתמדה במשך עשרות שנים, זה מחלחל (׳חלון אוברטון׳) רעל פוגע בגוף שבעתיים אם הועבר על ידי כותב עם תואר אקדמי.
ורעל תודעתי פוגע בגוף הלאומי.
זכרו, לרעיון יש השפעה- לטוב ולרע. (לטענה "אבל יש לו כוונות טובות" אתייחס במאמר נפרד).
"אבל זה עיתון שקוראים אותו מעט אנשים, למה לתת לו חשיבות בכלל??"
תשובה:
זה נכון ש5% קוראים את הארץ. בתוכם – כל השופטים, כל האלופים, כל היועמ"שים
הרבה מאוד הרופאים, כל הפרופסורים,כל האקדמאים, כל הטייסים, כל 8200, כל בכירי השבכ והמוסד.
לא כמות האנשים שקוראים את העיתון קובעת, אלא איכות האנשים שקוראים אותו ומיקומם בקבלת ההחלטות הציבוריות באקדמיה, במשפט ובצבא.

4.זה נכון ש"חושך לא מגרשים במקלות" אבל גם "בריונים לא מגרשים עם פנס".
אין דבר כזה ואקום, יש במציאות טוב ורע. מי שלא קובל ברע, סופו לקבול במי שנלחם ברע, יש דוגמאות לרוב.
הגישה הפציפסטית אינה עובדת. 'איך נלחמים ברע' זה מאמר נפרד, אבל קודם כל צריך לסלוד ממנו ולגנות אותו. גם האנשים שמדברים כל הזמן על אחדות צריכים לדעת שמאמרים מסוג זה, הם הפגיעה הכי גדולה באחדות, ומי שלא כותב נגדם או מדבר נגדם, הוא משתף פעולה עם הכלת הפלגנות ומכונת הרעל.
ביחד ננצח את מי פוגע בעם ישראל ובמדינת ישראל.

--- title: מי מפחד מלאומיות? author: אריאל אוסטרבך date: 2024-05-15 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/771 --- # מי מפחד מלאומיות?

אתמול בע״ה חגגנו את יום עצמאותנו. על החגיגות העיב קמפיין שמנסה לבטל את החגיגות, ואף את יום העצמאות כולו.
1. בנוסף לטענות הפוליטיות ולביקורת כלפי הממשלה – אחד הגורמים לקמפיין הזה, הוא הפחד מכל מה שקשור ללאומיות ולחיזוק עוצמתה של ישראל. ולכן אין מורכב כמו יום העצמאות (פעם היה פה מצעד צבאי שומו שמיים…).
במסגרת הקמפיין, בערוץ 12 פיצלו את המסך של טקס הדלקת המשואות ובמקביל אליו שידרו את ההפגנה הקיקיונית של השמאל הקיצוני: "טקס כיבוי המשואות".
מכבי המשואות מהווים מיעוט שבמיעוט, ועוול נעשה כאשר הם מוצגים כשווים מול רוב רובו של עם ישראל שאוהב את מדינתו ושמח בה.
ערוץ 12 לא הסתפקו במתן במה לאותו קומץ, אלא יצר מצג שווא כאשר שידר הקלטה של מכבי המשואות במקביל לטקס הממלכתי.
אגב, זה ממש לא ממלכתי לעשות טקס ביזוי של סמלי מדינת ישראל. מוזר שאנשי "הממלכתיות" לא גינו את האירוע.

2.מלחמת העולם השניה והשואה שהתחוללה במהלכה זעזעו את העולם.
אחד הלקחים המרכזיים שעלו ממעשי השואה היא שהלאומיות עלולה להוביל לנאציזם ולכן צריך להחליש אותה.
מצד שני, צריך לחזק את זכויות האדם וזכויות הפרט שמהווים את הבסיס לחברה בריאה שלא רומסת את אנשיה או את העמים שסביבה.

3.שני אנשים משמעותיים ש"בזכותם" תפיסת עולם זו הפכה לנחלת הכלל הם ג'ורג' סורוס ואהרון ברק.
שניהם ניצולי שואה. סורוס מממן ביד נדיבה ארגונים שדואגים לזכויות הפרט (עדאללה, בצלם, שוברים שתיקה, מחסום ווטש, הקרן לישראל חדשה, מכון מולד ועוד), ואהרון ברק השליט את תפיסת עולמו על מדינת ישראל כולה.
בג"צ קציר לדוגמה, חייב למכור בית לאזרח ערבי בישוב קהילתי יהודי ובכך למעשה נמנעת הקמת יישובים יהודים בגליל. ״ייהוד הגליל״ נתפס כגזענות.
בנוגע ללחימה באויב, בג"צ התערב בפרקטיקות צבאיות ללא שום אחריות.
הוא קיבל ודן בעתירות הנוגעות לכוח אדם, להוראות פתיחה באש ועוד. אהרון ברק אמר בעבר "נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי".

4.ההתייחסות ללאומיות ולזכויות אדם ללא הקשר רחב נידונה לכשלון.
אי אפשר להשוות בין העם היהודי, שמגדל את ילדיו לאורך דורות על ברכי האמונה, המוסר והצדק, לבין אומות צמאות דם, שהמיטו חורבן על האנושות.
הלאומיות הישראלית מעולם לא היתה אימפריאלית.
ההתעלמות מסגולותיו של עם ישראל ומתכונות האופי המיוחדות שלו, יוצרות מצב מגוחך בו רוצחים שפלים מקבלים חסות והגנה.
מסתננים וגנבי גבול נתקעים בארץ כמו מסמר בלי ראש, ואילו אזרחי ישראל נתונים לחסדם של טרוריסים שמחליטים האם ומתי יבצעו ירי לעבר המדינה.
כאשר כל מה שקשור ללאומיות נתפס כמגונה, מתקבל שיעבוד מוחלט לזכויות אדם אוניברסליות ומתן מימד מוסרי לכל קורבו ומסכן לכאורה. על חשבון אזרחיך ובני עמך.
כך מגיעים לשוקת שבורה.

5.חזרה לקמפיינים של ימינו.
כאשר הלאומיות היא "אם כל חטאת" וזוהי התפיסה הרווחת במוקדי עיצוב התודעה, לא פלא שכלי התקשורת משתפים פעולה עם ארגונים רדיקליים כדי להחליש אותה.
אמנם הקמפיינים הללו, הזויים ככל שיהיו, זוכים להדהוד בכלי תקשורת מסויימים, אך עלינו לזכור ולהזכיר שמדובר במיעוט כושל עם מצפן ערכי משובש.
למרות הקמפיינים המאסיביים עם ישראל אוהב את מדינתו ומניף את הדגל בגאון.
משמעותו של הדגל הוא שיש לנו ייעוד משותף, שהוא הרבה יותר גדול ושורשי מסך כל הפרטים.
בשמחת תורה, ביום פקודה, העם כולו התייצב לדגל, כל אחד בתחומו.
את דגל ישראל אנו צריכים להניף ללא מורא. עלינו לחזור למצב הבריא שלנו, של אהבת העם, המולדת, המסורת והתורה שלנו.

6.הלאומיות של העם היהודי היא ברכה לנו ולעולם כולו.
למפעלי החסד בעם ישראל אין אח ורע בעולם כולו.
אבל החסד הגדול הוא עצם קיומו של העם הזה.
אין יותר ׳מדעי׳ ואמיתי מזה.
מתקיימת בנו ברכתו של הקב"ה לאברהם אבינו: "והיה ברכה" – ברכה לעולם כולו.
זו שליחותינו ובמידה רבה זוהי גם מלחמתנו היום.

--- title: יום העצמאות התשפ״ד author: אודי בן חמו date: 2024-05-14 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/772 --- # יום העצמאות התשפ״ד

כמה מחשבות פשוטות:
1.בעם ישראל יש תנועה שיטתית ליהדות, ללאומיות ולציונות זקופת קומה ושמחה. זהו כוח החיים הישראלי האופטימי שקם פעם אחר פעם מכל משבר ומכל מכה, וגדל. צומח וגדל.
בלי שום צורך בהסבר רציונאלי. למה ? ככה. ״אשרי העם שככה לו״.

2.ביום העצמאות ה76 התפרסם ב׳ישראל היום׳ כך: ״החרדים מחוברים יותר לימי העצמאות והזיכרון, לשאלה באיזה באיזו מידה את/ה מרגיש/ה את עצמך חלק ממדינת ישראל, מבעיותיה ומהצלחותיה? אנחנו רואים עליה של 21% במגזר החרדי לעומת שנה שעברה״. מרגש.

3.עוד כותרת מאתר חרדי.
״לא רק בפוניבז': עוד ישיבה מניפה את דגל המדינה- יום העצמאות ה 76 למדינת ישראל, גם בישיבת בית מתתיהו שבגבעת רוקח בבני ברק מניפים מידי שנה את דגל המדינה מעל בנין הישיבה״. לא הוספתי מילה.

4.המגמה הזו היא עוצמתית. ובעיקר אמיתית. רק אל תפריעו לה בידיים גסות. לא בנאומי פוליטיקאים ולא בנאומי גנרלים.
אל תדחפו ילד זוחל להתחיל ללכת. זה חוסר אחריות מוחלט. בלי פזיזות ובלי דחיקה עצבנית. ובלי מילים יפות ומכובסות.
לחיים יש קצב משל עצמם.

5..לצד התנועה השקטה והבטוחה הזו ישנו מיעוט מריר שיש לו ייצוג נרחב במוקדי עיצוב התודעה העושה רעש גדול חסר כל פרופורציה. כמו מטבע קטן בחבית גדולה.
זהו רעש מזיק אמנם בהווה, אך חסר כל משמעות במושגים של נצח.

6.אמש לצד טקס הדלקת המשואות התקיים טקס אלטרנטיבי של כיבוי משואות. אמיתי לגמרי. (חפשו בגוגל)
אין יותר ממחיש מזה על שתי התנועות הקיימות בעם ישראל.
מצד אחד התמקדות בחיובי, בגבורה, באור ובנס (נס=דגל). ומצד שני התמקדות בשלילה, במרירות, בדיכאון ובשקיעה. נתפלל על אחינו אלה.

7.דמיינו מה היו אומרים יהודים בשואה, בגירוש ספרד, במרוקו, בפולין, ואיפה לא, לו היו שומעים על טקס כיבוי משואות במדינה החוגגת 76 שנה לעצמאותה.
הם לא היו מאמינים שבכלל יש מדינה ליהודים, קל וחומר שמישהו יעלה בדעתו לעשות כזה אירוע מטורלל. ולא משנה מהן הנסיבות.
אנו שמחים על עצם קיומה של המדינה, זו הבשורה הגדולה. בלי תנאים. נקודה.

8.אפשר להוסיף רבות אבל כדאי לזכור דבר אחד: המניה הבטוחה ביותר להשקעה היא.. עם ישראל. לעיתים יש ירידות אמנם אבל בטווח הארוך היא תמיד מניבה פירות מתוקים.
תשאלו כל יועץ השקעות..
עם ישראל חי !

חג עצמאות שמח.

--- title: יום הזיכרון תשפ״ד חלק ב׳: author: אודי בן חמו date: 2024-05-13 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/773 --- # יום הזיכרון תשפ״ד חלק ב׳:

הקדמה 1:
יודגש מיד: אין הדברים הבאים מופנים למשפחות שכולות. ״אל תדון אדם״ וכו׳.
בעולם פרוגרסיבי זה היום הכי ״בעייתי״ ומורכב בשנה.
יום של העצמה מוחצנת של חולשות במקום עוצמות.
התמקדות בפרטים בלבד במקום בכלל.
רק רגש ללא מבט שכלי מאזן.
יום בו הריק והאין מובלטים ללא שום יכולת צמיחה וגדילה.
לעיתים זה נתפס ממש כחילול היום אם עמדת זקוף ולא התפרקת.
(אגב, כדאי לזכור למשל, את איריס חיים האצילית ביום הזה).
יום שאם לא איבדת בעצמך קרוב, אינך זכאי לדבר בכלל.
על כל אחד מהסעיפים הללו אפשר לקיים יום עיון.
אך פטור בלא כלום אי אפשר.

הקדמה 2:
שוב, ״אל תדון אדם עד שתגיע למקומו״. לא דן אף אחד חס ושלום, רק כמה מחשבות. לעצמי בלבד.

הנה כמה כללי האצבע שלי לפני היום הגדול הזה.
1.יום של רצינות לא יום של אבל. אין צורך להוסיף אנחות כאב ויגון מיותרות. גם ככה מורכב להכיל את היום הזה.
2.יום של געגוע וכאב, אך לא יום של חורבן ושקיעה. צמחנו מכל משבר. גדלנו. נצרבנו, נשרטנו והמשכנו הלאה לאחר ניגוב הדמעות.
3.יום מלא קדושה ויראה לא יום של צחוקים כדי להראות שאתה ״מעל זה״. ובכלל אל תבלוט יותר מדי. שמור על צניעות. אתה לא במרכז היום. (גם לא היום).
4.אל תוסיף עוד בכי וכאב שאינם אותנטיים. המשפחות לא צריכות את זה. גם ככה הן מתמודדות עם כאב עצום.
5.אל תוסיף חולשה, הוסף רגישות עם עוצמה. ראה סעיף 4. חבק בהערצה את המשפחות הגיבורות. זה אפשרי ומתבקש. ניגודיות משלימה זה נקרא.
6.אל תכעס ביום הזה כלל. את התחקירים השאר ליום אחר.
אל תכעס. לא על האחראיים לגירוש ולא על האחראיים לאירועי שמחת תורה. השאר מקום גם לקב״ה. יש לו חשבונות משלו.
7.ביום הזה אנו מתייחדים. אבל עם מה ? עם הזיכרון הכללי של הצרורים בצרור החיים הישראליים.לא רק עם הזכרונות הפרטיים שבאופן טבעי יילכו ויישתכחו מן הלב.
8.אם יצאת מהיום הקדוש הזה חלש יותר, טעית בניווט. חזור חזרה למקום בו ידעת היכן אתה. מבחינה פרטית וכללית גם יחד.
9.הנצח הוא ממש לא ״רק אפר ואבק״. כשירו של פוליקר. משפט נורא. ״הנצח זו ירושלים״.
ובבנין ירושלים ננוחם.
10.מצדיעים למשפחות היקרות. בהרכנת ראש, אך בקומה זקופה:

עם ישראל חי !

--- title: יום הזיכרון התשפ"ד author: אודי בן חמו date: 2024-05-12 url: https://www.solelim-derech.co.il/article/774 --- # יום הזיכרון התשפ"ד

לפני מספר שנים, במשלחת צה"לית לפולין, עמדנו יחד במעגל, צוות קצינים שעליו פיקדתי.
המנחה, אישה טובה ורגישה מ"יד ושם" העבירה לכל קצין פתק, (ולאחריו עוד פתקים) עם שם בודד של נרצח וגילו, בד"כ ילד רך בשנים וכל אחד התבקש להקריא בתורו.
כך במשך דקות ארוכות הונכחה בעוצמה דמותם של פרטים שחייהם נגדעו בשואה, במקום לדבר רק על המושג הלא מוחשי ׳ששת המיליונים’.
האירוע הזה היה חזק מאוד.
הוא הבליט בעוצמה פרט ועוד פרט שנרצח בשואה ונתן יכולת לנוכחים להתמודד עם הקושי של "התחברות" לשואה.
אבל אצלי האירוע הזה השאיר חמיצות והחמצה גדולה.
האם הסיפור הגדול של השואה הוא "רק" אובדנם של פרטים רבים ? רבים מאוד מאוד אמנם, אבל האם זהו רק סיפור של פרטים ?
באוטובוס חזרה החלטתי לעשות מעשה.
במשך דקות ארוכות כתבתי על פתקים ציון שנה והפוגרום שאירע בו ע"י הכנסייה הנוצרית.
לדוג': 922 – גירוש היהודים מהעיר לימוז', 1096- פרעות תתנ"ו, 1099- כיבוש הצלבנים את ירושלים וכו וכו'.
בסיכום היומי, חילקתי את הפתקים לכל קצין ע"פ אות×