ישנם רגעים שבהם הכול מתבהר.
החושך מואר בפנס רב עוצמה וניתן לראות היכן עומדים כולם, ללא יוצא מן הכלל.
מוסדות וארגונים, עמותות ופרטים; הכול נחשף.
מלחמה היא אירוע כזה, ומלחמתנו כעת על אחת כמה וכמה; מלחמה שבה הניגודיות בין חושך לאור ובין טוב לרע מעולם לא הייתה ברורה יותר.
הכול נבחן לפי משוואה פשוטה: האם ועד כמה אתה מסייע במאמץ הלאומי האדיר להכריע את האויב, או האם ועד כמה אתה מחליש.
והמסייעים – כל אחד כפי כוחו ויכולותיו. בחזית ובעורף, בחומר וברוח. במעשה, במחשבה ובתפילה.
המלחמה הזו עוד תילמד בעתיד, בהיבט של עמידת אומה בגבורה במלחמה קשה – למרות החלשתה השיטתית בידי גורמים רבים וביניהם התקשורת.
את המסר העיקרי שבתמונה המצורפת ניתן לנתח הן מצד תוכנה והן מצד הצורה שבה היא מוצגת.
הממד הלאומי נשמט לגמרי, כאילו מדובר בהימורים בקזינו של אדם מופקר מוסרית, המחשב לעצמו רווח מול הפסד
- מבחינת התוכן:
א. למלחמה קיומית, צודקת והכרחית, המשפיעה לדורות, אין תג מחיר כאילו מדובר בקניות בקניון.
אולי נמתין למבצע סוף עונה ואז נקנה? אולי 1+1?
כל נפש ונפש יקרה לנו מפז כמובן, ודווקא משום כך אנחנו מבקשים לנצח את הרוע ניצחון מוחלט.
אגב, מדוע לא הוצגו תגי מחיר להתנתקות או להסכמי אוסלו ההזויים?
מעניין, לא?
ב. הממד הלאומי נשמט לגמרי, כאילו מדובר בהימורים בקזינו של אדם מופקר מוסרית, המחשב לעצמו רווח מול הפסד.
ג. המסר המרכזי הוא כמובן: "די למלחמה, כמה זמן עוד נמשיך כך? הרי אי אפשר להכריע את הרוע!".
התפיסה הזו, הגם שהיא שגויה, ראויה לעלות על כל במה ציבורית לדיון נקי וענייני.
ככה חברה אמורה להתנהל.
אך הבעיה היא, שכל מי שדורש לחסל את הרוע כפי שחוסל השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה מוצג כשטן, 'אוכל מוות' וחסר כל לגיטימציה.
ד. ב'ערוצי התבהלה', כפי שהם מכונים, לעולם לא מוצג המחיר של העמדה שלהם.
מה יהיה אם לא נכריע? כמה הרוגים ייספרו אז? חשבון הדמים הזה הרי ייפרס לתשלומים קטנים לאורך שנים ואנו נהנה משקט מדומה ושקרי, אבל העלות הכוללת תהיה נוראה.
ה. בהנחה שאכן זוהי הערכה מטעם צה"ל, מדובר בהעברת מסר לציבור שמשמעותו: "אנחנו אמרנו לכם את דעתנו ה'מקצועית' ואתם החלטתם ללכת על זה בכל זאת, אז שאו בתוצאות".
כך בורחים מאחריות. על הצבא לממש את החלטות הדרג המדיני ולשאול את עצמו מה נדרש לשנות בשיטות הלחימה שלו ובמסגרת המגבלות שהוא מטיל על עצמו, כך שיוכל לעמוד ביעדים ביעילות ובמהירות.
- מבחינת הצורה:
ראשית, אנחנו כבר מכירים את השיטה. התקשורת עוסקת בהחלשת החוסן הלאומי הנמצא בקרב רובו של עם ישראל, משום שאצל רבים מדובריה המרכיב הלאומי הוא רזה, שטחי, חסר משמעות כמעט, ואפילו מגונה.
כשאנו בוחנים חזותית, ראוי לשים לב לצבעים, לבחירת המילים, לרקע, להצגת הדובר ועוד.
א. שימו לב לכותרת: ׳בצה"ל מעריכים׳. כותרת המכוונת לתת לקורא תחושה שמדובר באמירה מקצועית מומחית וניטרלית, שאינה קשורה לתפיסות עולם.
כאילו מדובר בחשבון מתמטי קר.
ב. העין נמשכת למספרים. והמספר 100 העגול מזכיר סוחר שאינו רוצה באמת למכור את מוצריו ולכן לא יוצא במבצע הנחה של 9.99 כדי למשוך את הקונים. ודי לחכימא.
נסו לדמיין שהדרג הצבאי לפני מבצע אנטבה היה מעריך ש'100 חיילים ייפלו'. הוא היה מואשם מיד בסיכול הפעולה, ובצדק.
ג. המספר מובלט לבן על גבי שחור. קודר, צבעי אבל, ייאוש וחרדה. זריעת מורך ותחושת סתמיות של המהלך.
ד. ומה הכוונה של 'ייפלו'? מה המילה משדרת? ומה הדגש המסתתר במילה 'כיבוש'?
הרי אפשר גם לכתוב כך: ״כ-100 חיילים עלולים להיהרג במהלכים להכרעת האויב עד שיושג הניצחון המוחלט שעליו החליטה ממשלת ישראל״.
עם ישראל חכם וגיבור יותר מכל יושבי האולפנים.
הוא מבין את הסיפור האמיתי, מצביע ברגליים ומתייצב שוב ושוב ושוב
ה. ומה משדר העיתונאי חמור הסבר, שהערכותיו נמצאו שגויות פעם אחר פעם?
מדובר ב׳מומחה יודע דבר׳ המעוניין בדרמטיזציה, המוסיף נופך של רצינות תהומית המשרה על הצופה פחד וכמובן רצון דחוף לצרוך עוד ועוד מ׳הטוב׳ הזה.
לסיכום, עם ישראל חכם וגיבור יותר מכל יושבי האולפנים.
הוא מבין את הסיפור האמיתי, מצביע ברגליים ומתייצב שוב ושוב ושוב.
ללוחמים הגיבורים האלה ולבני משפחותיהם אנו מצדיעים ואומרים:
חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה׳ אֱלֹוהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
