1.
השבוע חל יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל. זהו ללא ספק אחד האירועים הקשים שהיו במדינת ישראל.
שמעתי על הרצח בבוקר, כשהייתי ילד חילוני בבית הספר היסודי, וראיתי את הוריי המומים מול טלוויזיה פתוחה.
הם בחרו ברבין, כך שהאבל היה גדול עוד יותר.
אני פשוט התחלתי לבכות במשך דקות ארוכות. האזנתי לכל ההספדים בקשב רב. לאחר מכן בבית הספר דיברו על הרצח ומשמעויותיו, וכל שנה צוין יום זיכרון לרצח רבין במערכת החינוך. כילד וכנער צורך תקשורת לא ידעתי להבדיל בין טוב לרע, בין מניפולציה לעובדות, ולכן שנאתי את הדתיים והחרדים.
כשחזרתי בתשובה והשתייכתי סוציולוגית לציונות הדתית, שמתי לב שיש זרם מרכזי בציבור הזה שכל הזמן מתנצל על הרצח. במשך שנים התבוננתי בתופעה הסוציולוגית והפסיכולוגית הזו וניסיתי לעמוד על שורשיה.
ברשותכם, אפרוס בפניכם את הניתוח שלי על האירוע הזה והשלכותיו.
'איום האויב הפנימי', מבחינתם, היה גדול יותר מהאיום של אויב טרוריסטי רצחני, ולכן הם לא היו מוכנים בכלל לפלישה. הייתה להם דמוקרטיה להגן עליה…
2.
ראשית, חשוב לציין בצורה ברורה: לא הציונות הדתית רצחה את יצחק רבין, גם אם חלק ממנה לוקח על עצמו את האשמה הזו.
יגאל עמיר מעולם לא השתייך לציונות הדתית. הוא לא התייעץ עם רבנים בציונות הדתית, הקשר היחיד שלו לציונות הדתית היה לימודיו באוניברסיטת בר אילן. לחבר את יגאל עמיר לציונות הדתית רק על סמך שיוכו לאוניברסיטה ׳דתית׳ זו מניפולציה מרושעת. אך זה לא היה התרגיל היחיד. התקשורת קבעה שהמחאה של הציונות הדתית נגד רבין והסכמי אוסלו שחתם עליהם היו האקלים שבו צמח הרוצח. כלומר, המוחים הסיתו כביכול לרצח, והרוצח ירה את הכדור, בשליחותם כביכול.
חקירות של רבנים הודהדו והובלטו ברעש תקשורתי מניפולטיבי – שוב, כדי לחבר את הציונות הדתית לרוצח.
3.
פרט אחד שנעלם מהשיח התקשורתי ומהזיכרון ההיסטורי הוא מעורבות השב״כ. באותה תקופה היה בחור צעיר, אבישי רביב, שתול של השב״כ בתוך המגזר הדתי, ותפקידו מטעם השב"כ היה להתסיס את הדתיים נגד רבין.
זכורה היטב תמונה שלו כשאקדח בידו, לבוש חולצה עם דיוקנו של רבין שעליה נכתב ״אין מנוחה לבוגדים״. לא רק שהשב״כ לא עצר אותו על ההסתה; התברר שהוא ששלח אותו כדי להסית.
רביב השתתף במחאות נגד רבין, ותפקידו היה לצבוע את הציונות הדתית בתדמית ציבורית של מגזר קיצוני ומטורלל.
כמעט אף אחד בציונות הדתית לא העלה על דעתו, שהארגון הממלכתי שתפקידו להגן על ביטחון ישראל, השב״כ, ישתמש ביכולותיו כדי להפעיל לוחמה פסיכולוגית שמטרתה לעשות דמוניזציה למגזר שלם ונאמן.
היום, לאחר שראינו את הפרשות הקשות בשב״כ, כשבכירים קראו 'לזרוק' נערי גבעות עצורים, ללא ראיות, לתא מעצר עם עכברים 'שיישבו שם כמה ימים', אפשר להביט לאחור ולהבין מה היה שם בפרשת אבישי רביב.
ראש השב״כ אז היה כרמי גילון. לפני כשנה התראיין גילון ב'שבת תרבות' ביהוד, ואמר דברים מזעזעים: ״מדינת ישראל נעשית יותר ויותר ימנית, ויש ימין שרוצה להשתלט על כל חיי אזרחי מדינת ישראל, בדיוק כמו האחים המוסלמים במצרים וכמו דאע"ש וכמו חמאס וכמו המהפכה האיראנית של חומייני, להשתלט על החיים כולם, בשם הדת, בשם המשיחיות״. נשאיר להזדמנות אחרת את הניסיון להבין כיצד בכיר לשעבר במערכת הביטחון הגיע לטירוף דעת שכזה; מה שחשוב להבין הוא, שראש השב״כ השווה למעשה רבים מכם, קוראי דברים אלה, לחמאס ולדאע״ש. לארגוני טרור.
וכולנו יודעים כיצד נכון לפעול עם ארגוני טרור: כל האמצעים כשרים, כולל מניפולציות והשחרה.
כך היה גם השיח של ראשי מערכת הביטחון ערב שמחת תורה התשפ"ד. הם האשימו את הממשלה ב'פגיעה בדמוקרטיה' והשתמשו בסמכותם כדי לנסות להפיל את הממשלה, משום שראו בה איום גדול יותר מהחמאס ה'מורתע'.
'איום האויב הפנימי', מבחינתם, היה גדול יותר מהאיום של אויב טרוריסטי רצחני, ולכן הם לא היו מוכנים בכלל לפלישה. הייתה להם דמוקרטיה להגן עליה…
4.
מה קרה לציונות הדתית בעקבות הרצח?
חלקים בציונות הדתית הפנימו באופן עמוק את ההאשמה ברצח.
באותה תקופה הוקם ארגון 'צהר', שלקח את עצמו את האחריות לתיקון השיח והפילוג. הם הסבירו לציונות הדתית ש'אסור לפלג ולהסית' ועסקו במשטור השיח. השבוע, יו"ר הארגון הרב דוד סתיו אף האשים את הציונות הדתית בכך ש"המציאה את יום הזיכרון לפטירת רחל אמנו כדי לא להתעסק ברצח רבין". לא פחות.
תחליטו אתם מה דעתכם ביחס להאשמות כה חמורות וחסרות שחר.
ההאשמה של הרב סתיו יושבת על משהו עמוק יותר. הציונות הדתית הפנימה את האשמה על רצח רבין. היא חשה צורך לבקש כל שנה סליחה על הרצח. היא צריכה לקחת את האחריות הבלעדית על הפילוג, ולהיות שותפה בכל העצרות שכתובה עליהן המילה ׳אחדות׳.
זהו ממש סנטימנט נוצרי שבו החוטא צריך לסחוב על עצמו את תחושת האשמה התמידית ולהתבטל כלפי מושיעו, ובמקרה הזה, השמאל.
הציונות הדתית חייבת להשתחרר מרגשות האשמה, לבחון בשכל את המניפולציות הציניות שהופעלו עליה במשך שנים ולהפסיק לנסות לרצות את השמאל
כך מתרחשת דחיקת הציבור הדתי אל הקיר. לאור הפנמתו העמוקה את העלילה שהוא שותף לרצח רבין, הוא לעולם לא יוכל להפנות אצבע מאשימה כלפי השמאל, יהיו עוולותיו אשר יהיו.
כך נוצר מצב מסוכן ומניפולטיבי, שבו מתנהל במרחב הציבורי מאבק רעיוני ותרבותי שאינו שקול ואינו ישר.
השמאל מנוקה תמיד מאשמה ומאחריות, ואילו ציבורים אחרים, שהפנימו משום מה אחריות לפשע, נדרשים לעלות לרגל, להשתטח ולהתחנן על נפשם למען האחדות המיוחלת; הרי הם האחראים לקרע ולפילוג.
5.
הסיבה שהשמאל יצר את המניפולציה הזו היא פשוטה: הציונות הדתית הסתמנה כאליטה החדשה המתחילה לצמוח בעם ישראל. הם בלטו בהתיישבות ובצבא, מלאי אידאלים ומידות טובות.
הם גדלים דמוגרפית והחלו להיכנס לתפקידי מפתח. הדרך היחידה לנטרל אותם הייתה לשעבד אותם מנטלית לשמאל, על ידי אימוץ תיאולוגיה נוצרית של אחריות תמידית לחטא הקבוע שאי אפשר להשתחרר ממנו לעולם.
הם נולדים לתוך החטא. לכן צריך לקחת את בני עקיבא לעצרת נאבקים על הדמוקרטיה' (כך כתוב בפרסום במפורש, במרקר אדום!), ולטעון שזו לא עצרת פוליטית.
הסיבה שהציונות הדתית בלעה את המניפולציה הזו והולכת לעצרות האלו טמונה דווקא באידאלים הגדולים ובעין הטובה שלה. מדובר בקבוצת סיכון, שמתקשה לזהות רוע ומניפולציות המתבצעות עליה.
אגב, אין זה מדויק שהיא לא יכולה לזהות רוע; אצל החרדים הם דווקא מזהים הרבה רוע, אינטרסים ושחיתות.
הציונות הדתית מתקשה לזהות רוע אצל המשעבד המנטלי שלה. רגשות האשמה פשוט לא מאפשרים זאת.
ממש תינוקות שנשבו, תוך רגשות אשמה תמידיים ורצון בלתי נלאה לאחדות בכל מחיר, תהיה המניפולציה אשר תהיה, עסוקים בריצוי אינסופי. אולי יבוא יום והאדון ייתן אישור לקיומם. כמה טראגי.
6.
הציונות הדתית חייבת להשתחרר מרגשות האשמה, לבחון בשכל את המניפולציות הציניות שהופעלו עליה במשך שנים ולהפסיק לנסות לרצות את השמאל.
יש להקשיב היטב להסתה הנשמעת יום יום מצד מחנה השמאל כלפי הממשלה ותומכיה, ולהבין שמעולם שיח ה'הסתה' וחוסר האחדות לא הטריד אותם; הכל מניפולציה פוליטית, שבה לשמאל מותר להעביר ביקורת ולדתיים אסור (כי ביקורת זה 'הסתה' ורצח).
העצרת לזכר רבין, המתיימרת לעסוק בהתנגדות לאלימות, הפכה למסע אלים נגד הציונות הדתית, ומשמשת כלי ניגוח להפלת ממשלות ימין.
המארגנים מנצלים את זכרו של רבין ז"ל כדי להמשיך לשלוט תודעתית בציבור ענק, ובכך מוסיפים חטא על פשע.
המסקנה העולה מדברים אלה היא, שהשתתפות בעצרת שכזו דומה לניסיון של עבד לרצות את אדונו ללא הצלחה. הגיע הזמן לצאת לחירות ולהתנתק מתודעת העבדות הנוצרית הזו. אפשר לנהל שיח ענייני ורציני על משמעות אירוע כה דרמטי בחיינו, אך ללא המניפולציה הגסה של האשמת הציבור כאחראי לרצח.
