אלו הם דבריו:
"ביקרתי בישיבת ההסדר קריית שמונה. אני ואלון משעלי פגשנו את הרב אריאל ברקאי ואת איתיאל גוילי – היה מרתק!
הישיבה הוקמה לפני 50 שנה על ידי הרב צפניה דרורי ועל ידי יוסי שריד (אם לא ראיתם את הפרק של סוד המנהיגות על יוסי שריד – זאת הזדמנות מעולה להיזכר בכל מה שעשה למען קריית שמונה!).
מטבע הדברים, אני והרב ברקאי לא מסכימים על לא מעט דברים, אבל, וזה מה שחשוב באמת, אנחנו מסכימים על הרוב המוחלט של הסוגיות הבוערות. שנינו ציונים מורעלים. שנינו מסכימים שהשתמטות היא חרפה מוסרית. שנינו מסכימים שחינוך הוא ערך עליון (שנינו בוגרי החינוך הממלכתי דתי, שנינו בוגרי בני עקיבא – הרב צעיר ממני בשנתיים). שנינו מסכימים שאלימות היא אסון (בכל מקום, גם בחברה הערבית וגם ביו"ש). שנינו מסכימים שנבחרי ציבור חייבים להיות נקיי כפיים ובעלי כישורי ניהול. שנינו מאמינים בשלטון החוק. ועוד ועוד ועוד.
על מה אנחנו לא מסכימים? אנחנו חלוקים בוודאות על יו"ש – האם ההתנחלויות מחזקות את הציונות (לדעתו) או פוגעות בציונות (לדעתי). אנחנו חלוקים בוודאות על חלק מנושאי דת ומדינה.
אין סיכוי שהרב יצביע לדמוקרטים ואין סיכוי שאני אצביע למפלגה שהרב יצביע לה (אין לי מושג למי יצביע), אבל בדיוק כמו שיוסי שריד והרב דרורי ידעו לעבוד ביחד בקריית שמונה למען מדינת ישראל – אין סיבה שאני והרב ברקאי לא נוכל לעשות את אותו הדבר בדיוק".
א. ביקורת מנומקת איננה חוצפה — היא מבטאת אחריות
היסטריה סביב עצם הביקורת על תלמיד חכם או מוסד תורני אינה מעידה על יראת שמים אלא על חוסר בגרות. העולם נבנה ממחלוקות חריפות, לא מהשתקה.
ב. הדיכוטומיה המזויפת: או פולחן – או ביזוי
הטענה שמי שמקשה על רב “מזלזל בתורתו” היא תרגיל רטורי זול.
בין שני קצוות – של עבדות מוחלטת בצד אחד, וזלזול מוחלט בצד שני – יש עוד כמה אפשרויות.
מי שהאמת היא נר לרגליו לא חושש מהבעת דעה סדורה. הוא שואל, מקשה ותובע הבהרה.
עזבו את האומר, דברו על המעשה.
אם לא הכרתם את פועלו של עמי דרור — זו רשלנות. אם הכרתם — זו שערורייה
ג. זווית המבט הציבורית
איני בר פלוגתא תורני. איני מתיימר להכריע הלכתית או חינוכית.
זווית המבט שלי היא המרחב הציבורי-פוליטי. ולכן, מותר להאיר ולבקר כאשר דמות רבנית מעניקה חיבוק חם למי שפועל בזדון נגד החברה הישראלית.
ד. אי־ידיעה איננה תירוץ — וידיעה מחייבת פי מאה
אם לא הכרתם את פועלו של עמי דרור — זו רשלנות. אם הכרתם — זו שערורייה. אדם שפועל באופן עקבי להסית, לנאץ, להצית ולפורר את החברה איננו 'בר שיח'.
הוא מוקצה ציבורית עד שיחזור בו באופן פומבי וחד־משמעי.
ה. התמונה היא העבירה
אין כאן שאלה של 'כוונות טובות'. אין כאן משמעות למה שנאמר בחדר סגור שגם עליה, כאמור, יש מה להעיר.
עמי דרור לא פועל בסתר אלא ברעש, בקללות ובקריאות לאלימות בקדמת הבמה. לכן התמונה — ולא השיחה מאחורי הקלעים — היא לב הבעיה.
תמונה מחויכת עם תלמיד חכם היא הלבנה פומבית של קיצוניות. נקודה.
ו. “אבל אולי הוכיחו אותו” — טענה לא רצינית
אם הייתה מחאה נוקבת, היכן היא נראית?
אם הייתה דרישה לתשובה, היכן היא נשמעת?
אם לא הייתה חזרה בתשובה — אין מחילה, ואין חיבוק.
מי שמצטלם בלי להציב תנאים, משדר הסכמה. זה כלל פשוט.
ז. המסר החינוכי: טשטוש הרוע המוחלט
למרות שאין זה תפקידי, בכל זאת אעיר.
כל אחד שיחנך על פי הבנתו ואם יש לכך קונים, אדרבה. אך התמונה משקפת תפיסה חינוכית ציבורית ולכן ארשה לעצמי.
זוהי תפיסה חינוכית שמחנכת לחוסר עמוד שדרה. לא לזיהוי רע, לא להוקעה, אלא להכלה רכרוכית של אלימות בשם 'שיח'.
תלמיד הרואה תמונה כזו לומד שאין קווים אדומים, שאין מחיר להסתה, שאין גבולות. זה חינוך מסוכן.
לעיתים תגובה אינסטינקטיבית של דחייה — “תסתלק מכאן” המלווה בזריקת כפכף סימלי — מוסרית ובריאה יותר מאלף פלפולים.
מי שאינו מבין את הציניות של המרחב התקשורתי, אך פועל בו – הופך לשותף תמים למהלך פוליטי אלים
ח. עמי דרור אינו מקרה — הוא שיטה
עומדת פה תעשייה שלמה של ארגוני מחאה, עמותות וכספים, שפעלו לפרק את החברה הישראלית. כעת הם זקוקים להלבנה. לתמונה עם רב. לאזכור בישיבה. לחיבוק. בלי זה — הם מחוץ לגדר.
גבר מכה לא יכול להביא פרחים לאשתו ולהניח שבכך ייסלח לו.
ט. נאיביות היא שותפות פסיבית
מי שאינו מבין את הציניות של המרחב התקשורתי, אך פועל בו – הופך לשותף תמים למהלך פוליטי אלים. אין כאן 'שיח'. יש קמפיין. כל תמונה היא תחמושת.
י. השורה התחתונה
עמי דרור ודומיו ימשיכו לחבק רבנים ולהיפגש עם ברי פלוגתא — ובמקביל להאשים את הממשלה בפשיזם ולחתור למהפכה אלימה.
"אתם לא אשמים, זו הממשלה אשמה", כך יאמרו. זו האסטרטגיה. וכל מי שאינו חוסם אותה בפומבי, מעניק לה לגיטימציה.
בקיצור, 'עיניים על הכדור', כמו שאומרים שם במחאה.
