״אין דבר כזה ׳דעת קהל׳. ׳דעת הקהל׳ זה מה שהתקשורת בחרה לפרסם.״ (צ׳רצ׳יל)
אתמול בצהריים התקשורת פרסמה ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר: "החטופים סובלים אך לא מתים".
הציטוט מיד עורר ׳סערה תקשורתית׳, שהדגישה את האטימות של נתניהו ואת חוסר הרגישות שלו.
לא היה חבר כנסת אחד מהשמאל שהחמיץ את ההזדמנות לתקוף בארסיות את נתניהו.
רק מה לעשות, שיש בסערה המומצאת הזו, רק בעיה אחת "קטנה״.
הדברים פשוט לא נאמרו בכלל, כפי שראיתם לעיל.
זה פשוט שקר גס.

ועכשיו, בואו נחזור על מס׳ כללים בחשיבה ביקורתית שמודגשים בסיפור הזה:
1.לעולם אל תסתפקו בציטוטים חלקיים שנאמרים בתקשורת, תמיד חפשו את המקור.

2.אין דבר כזה "סערה תקשורתית". הביטוי הציני הזה מופעל תמיד רק נגד הימין.
כשיש ח״כ משמאל (קריב) שהדליף חומרים מוועדת חוץ וביטחון, או מפקד חיל אוויר שאמר לפני המלחמה דברים הפוכים לגמרי ביחס לסרבנות טייסיו, אין "סערה תקשורתית", זו רק מכה קלה בכנף.

3.לא מומלץ להצטרף למקהלת הגינויים נגד הימין כשיש "סערה תקשורתית" ולשתוק כאשר יש עוול גדול בשמאל (עיינו בערך "אידיוט שימושי"). זה לא הופך את המגנים ל״מקובלים״, אלא רק לעבדים בפוטנציה.

4.כדי להדהד חשיפה תקשורתית, צריך לעשות לה "פולו-אפ".
כלומר, התייחסות של אנשי ציבור ואנשי תקשורת נוספים שיתייחסו לאותה חשיפה תקשורתית.
הבוקר, אפי טריגר בגלי צה״ל ראיין מישהו ממשפחות החטופים כדי שיגיב לאמירתו המומצאת של נתניהו.
טריגר יכל לבדוק קודם ולאמת את האמירה ולהבין שזה פייק גמור, אבל הוא בחר שלא לעשות זאת. זה פשוט משרת את הנרטיב שיש לקדם.
התקשורת היא חלון הראווה של התרבות הכללית, חיה בתרבות של פוסט-אמת: "זה לא שקר אם אתה חוזר על זה הרבה פעמים".
לתקשורת מזמן אין אתיקה בסיסית של הבאת עובדות, היא משרתת תפיסה, וכל האמצעים כשרים.

ולעצם העניין:
בואו ננסה להיכנס לרגע למוח שעמד מאחורי המניפולציה הגאונית והזדונית הזו.
תפיסת העולם של השמאל הרואה פרטים בלבד, מקדמת שחרור של כל החטופים עכשיו! ולא משנה מה המחיר.
כדי לקדם שחרור חטופים עכשיו ומיד, חייבים להשחיר את כל מי שחושב אחרת.
להציג אותו כאדם קר וחסר רגשות שלא אכפת לו מהחטופים.
כך התקשורת, ברשעות מצמררת, גם תציג את משפחות החללים והחטופים שחושבות אחרת – כאנשים חסרי לב, כקיצוניים, משיחיים המתאכזרים לילדם. (תשאלו את צביקה מור, אליהו ליבמן או איריס חיים).
ככה זה עובד.

את הממשלה והעומד בראשה הם מציירים כ׳דמונים׳.
כאדם שלא אכפת לו ממתים וחטופים ('שוכחים' בכוונה שגם הוא אח שכול…), אומרים שהוא צוחק בזמן שאנשים מתים בעזה, מציגים את הדתיים חוגגים בכנס התיישבות בירושלים ורוקדים על דם החללים. כשמפלגת מרצ מארגנים ערב שמח לערבים ויהודים נגד הכיבוש, זה כמובן לא מיוצג כ"סערה תקשורתית" ואין גינויים של איזנקוט ובני גנץ.
הקמפיין הזה גורם לדתיים ולאנשי ימין להתנצל, לומר: "אנחנו בעד החטופים!!", לענוד את הסיכה על דש הבגד, להגיע באדיקות לכיכר החטופים (ולא למאהל הגבורה בירושלים חלילה) ולעשות הכל כדי להראות שותפות כפויה ולקבל אישור מהשמאל שאכפת לנו גם מהחטופים.
רבנים שמדברים בעד עסקה עכשיו זוכים למחיאות כפיים ולתואר "הרב הגאון שליט"א".

ככה המניפולציה הוכתרה כהצלחה:
הטובים והאמיצים הם מי שרוצה עסקה עכשיו ובכל מחיר.
הרעים, ערלי הלב והמנותקים הם מי שרוצה להמשיך את המלחמה כדי לנצח את החמאס ולשחרר חטופים.
יש פה דפוס פעולה קבוע. השמאל ׳לא מרשה׳ בכלל לימין לדבר על ערכים, כמו היחס הראוי לסוגיית החטופים בהקשר המלחמה. (על סוגיית ניכוס הערכים נקדיש מאמר נפרד).
חשוב להבין את התמונה הכוללת: אנחנו במאבק אחד מרכזי. מאבק על דמותה של מדינת ישראל. האם זו תהיה מדינה לאומית, ציונית ויהודית, או ׳מדינת כל אזרחיה׳.
ובמאבק הזה, ׳מוקדי עיצוב התודעה’ מבטאים את הנסיגה התרבותית הכללית במערב ובחרו צד באופן מובהק. ומי שחושב שיש פה הגזמה, שיחפש תוכן בערוצי התקשורת ובאקדמיה שמדבר על יהדות, הציונות והלאומיות לא בצורה מבזה.

לסיכום, כדאי לצרוך תקשורת באופן בוגר ואחראי.
לבחור את מקורות הידע באופן שקול ובעיקר לא לתת לאחרים לשחק לנו בתודעה ובראש.
אנו בעיצומו של מאבק תרבותי ענק וכדאי לבחור בצד הנכון תוך בגרות, חרות ואחריות. יהיו עוד סערות, נחזיק חזק בעוגני העם הנצחי שלנו, במסורת ישראל ובנחלת אבותינו

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו.