שלום.
תקציר (ועריכה סובייקטיבית) מתוך הטור של קלמן ליבסקינד ב׳מעריב׳.
ההדגשות שלנו.

למה העיתונות היא המקצוע הכי משתלם, ואיך עיתונאים אף פעם לא אחראים למעשיהם ?
קלמן ליבסקינד

טרלול תקשורתי מול "סרטון המרדה" מטופש של מילואימניק אנונימי, צריך להזכיר שהעיתונות הישראלית, בחיבוק שהעניקה ל"אחים לנשק" ולשורת גנרלים חסרי גבולות, אחראית כמוהם למהלך ההמרדה הגדול בהיסטוריה של צה"ל
אני לא זוכר ועדת חקירה שבדקה אי־פעם אם התנהלותה של העיתונות תרמה למחדל כזה או אחר.
המלצנו כמעט פה אחד ללכת להסכם אוסלו, והאירוע הסתיים בנהרות של דם? זה לא אנחנו.
עודדנו במחיאות כפיים קצובות את תוכנית ההתנתקות, ורגע אחריה חמאס השתלט על הרצועה ובנה בה מדינת טרור מפותחת? זה לא רלוונטי אלינו.
דחפנו לקבל את עסקת שליט, ומשוחרריה רצחו יהודים והנהיגו את מתקפת הטרור של 7 באוקטובר? הסברנו בידענות שחמאס מורתע ושהכנסת פועלים מעזה תביא רווחה כלכלית ושקט, והתברר שלא היה לזה שום כיסוי? הזהרנו את הציבור הישראלי ואת ממשלתו מכניסה לעזה, והתברר שבכך אפשרנו לאויב לבנות את עצמו ללא הפרעה? זה לא קשור בנו. שנתניהו ישלם את המחיר. הוא הראש. הוא אשם.

אני מודה שכאשר התחברתי לחדשות במוצאי השבת האחרונה ונחשפתי לראשונה לסערת "סרטון ההמרדה", הייתי משוכנע שמדובר בפארודיה, ושמהדורות החדשות מסתלבטות עלינו.
אחרי חודשים ארוכים שבהם התקשורת הישראלית מכרה לנו בכריכה מפנקת את כל המאיימים לפרק את הצבא בגלל עילת הסבירות, אחרי תקופה ארוכה שבה חיבקו אולפני הרדיו והטלוויזיה כל מי שאיים לא להגיע למילואים, אחרי אינספור ראיונות שבהם עודדו רמטכ"לים לשעבר ואלופים לשעבר וראשי שב"כ לשעבר, את כל מי שהודיע שלא יתייצב לשירות, הקטע הזה שבו עיתונות המיינסטרים כולה החליטה שאחד בשם אופיר לוזון הוא הוא הממריד הגדול נגד צה"ל, נראה כמו קטע מתוכנית מתיחות לא מאוד מוצלחת.
ומילא זה. כי רגע אחד אחר כך התייצבה אותה עיתונות שייחצנה את אחים לנשק ושות', ותוך ציפוף שורות מרשים הסבירה לנו שאין בכלל מה להשוות בין לוזון הנ"ל לבין אותם אלפי מילואימניקים שהודיעו, בניסוחים שונים ובעצומות שונות, שלא יתייצבו לשירות המילואים שלהם, ואין זנב זנבו של דמיון בין החפ"ש הזה שאך לפני רגע למדנו על קיומו, לבין כמעט כל צמרת הבדימוסים של צה"ל שעמדה בהפגנות וחיבקה את מי שהצהירו שלא ילבשו עוד מדים.
אז בואו נעשה רגע סדר, כדי להבין מה היה לנו פה.
היה לנו איש אחד שאף אחד לא מכיר, שהצהיר בסרטון בשמם של 100 אלף "חיילי המילואים" שהוא והם לא ימסרו את המפתחות של עזה לרשות הפלסטינית, שהוא והם לא יקשיבו לשר הביטחון ולרמטכ"ל אלא רק לראש הממשלה, ושיואב גלנט צריך להתפטר.

עזבו לרגע את העובדה שלכל ילד ברור שלאיש הזה, שמבטיח ש־100 אלף חיילים עומדים מאחוריו, אין באמת אף אחד שעומד מאחוריו.
ועדיין, רוצים לטעון שלחייל מילואים במדים אסור לדבר פוליטיקה?
שאסור לו לקרוא למלא פקודות של זה ולא למלא פקודות של אחר? סבבה. תבדקו, תחקרו, תעמידו לדין, תענישו בחומרה.
אבל עיתונות עם יושרה הייתה עושה עם הסיפור הזה שני דברים.
קודם כל, היא הייתה מתעלמת ממנו, ומסבירה שמגוחך להקדיש זמן שידור למילואימניק אחד אחרי שהתעלמנו מאלפים כמוהו מהצד השני.
אחר כך היא הייתה חובטת בצמרת צה"ל שמיהרה לטפל באיש הזה כאילו היה פצצה מתקתקת, אחרי שהתעקשה לעצום עיניים מול אלף קריאות ממרידות של הקפלניסטים בשנה האחרונה.
סוכני הכאוס מאחים לנשק – שעד היום לא הביעו חרטה על מעשיהם, ושגם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, לא מוכנים להתחייב שלא יעשו את זה שוב – השתמשו בשירותים שהעניקו להם האולפנים כדי לנסות לפרק את צה"ל.

במדינה שפויה, אייל נווה ורון שרף ומיכל ביניש וחבריהם היו הופכים לפרסונה נון גרטה, אבל במערכות העיתונים שלנו נפרשו לרגליהם שטיחים אדומים. קבוצה גדולה של מתנגדי השלטון החליטה להשתמש בצה"ל לטובת מאבקה הפוליטי – וזה בכלל לא משנה עד כמה הוא היה צודק – והתקשורת הישראלית שיתפה איתה פעולה על מלא.
כל מיזמי המחאה האלה היו מוכוונים תקשורת.

אם המארגנים שלהם היו נתקלים מהרגע הראשון בעיתונאים שהיו מציגים אותם כפי שהם – חבורת מטורפים שמפרקת את צבא ההגנה לישראל – הם לא היו ממשיכים עם זה לרגע.
ולכן יותר מהטענות שיש לי אל בוגי יעלון ודן חלוץ ועמוס ידלין וחבריהם, יש לי טענות אל העיתונות שלנו, שגיבתה אותם בדרך לפגיעה ברורה ומסוכנת בביטחון המדינה.
קחו את כוכב השבוע, היו"ר הנבחר של מפלגת העבודה יאיר גולן. "אני רוצה להצדיע לחבריי בצה"ל שמסרבים לשרת", הכריז לפני המלחמה בהפגנה, נוכח המצלמה. "הם הלוחמים האמיתיים של הדמוקרטיה הישראלית, ועלינו לתמוך בהם כל יום כל רגע". לא "אי־התנדבות". גם לא התחכמות מילולית אחרת. גולן דיבר על "סרבנות". חד, חלק וברור.
ומילה אחרונה על צמרת צה"ל. הרמטכ"ל הרצי הלוי התקשה במשך חודשים ארוכים להגיד מילה רעה על כל מי שארגנו עצומות של יחידות צבאיות והקהילו קהילות של מילואימניקים, והצהירו שלא יתגייסו.

קולו נדם מול צעדות של קציני מילואים בכירים, שעשו שימוש בדגלי היחידות שלהם מהצבא, והטביעו את צה"ל במחלוקת הפוליטית.
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי סירב פעם אחר פעם לבקשה שהפניתי אליו בשידור, לגנות את החבורות האלה. השבוע, בשעה טובה, הם גידלו אומץ לב ציבורי.
השבוע, בנחישות רבה, החליטו בצה"ל להסיר את הכפפות ולטפל סוף־סוף בתופעת ההמרדה.
אופיר לוזון, התברר, נבחר להיות האיש שעל גבו יילחם צה"ל בתופעה המסוכנת, כשנחקר במצ"ח בחשד ל"מרי, הסתה למרי, אי־קיום הוראות ועבירות נוספות".
"עם סיום החקירה". דיווח דובר צה"ל, "הוחלט על הפסקת שירותו במילואים. חקירת המשטרה הצבאית מוסיפה להתנהל, ובסיומה יועברו הממצאים לפרקליטות הצבאית".
איזו חרפה. איזו עליבות״.

רק בהיישרת מבט ללא משוא פנים יהיה אפשר לתקן את העוולות הללו.
בסוף בסוף עם ישראל תמיד מנצח !
שבת שלום.