1.ראשית, יש לציין ששאלה זו "איך אפשר לשמוח בזמן מלחמה?" באה כהטפה טהרנית וצינית רק כלפי הציבור הלאומי, המסורתי, הדתי והחרדי. על חנוכה, פסח וגם המימונה ויום העצמאות.
זה מעולם לא נשאל כלפי מצעד הגאווה, תחרויות ספורט המוניות והופעות בפארק הירקון.
אותם אנשים שמטיפים שאסור לשמוח בחגי ישראל נמצא הופעות, קוקטיילים פוליטיים וטיסות לחו"ל.
2.את מופע הצביעות הזה צריך לחשוף בשער בת רבים. הקמפיין כאן הוא נגד הלאום והדת.
כל פעם הלאומיות ויהדות אשמים, תמיד הם ״הרעים״. על 'חגי' הפרוגרס אין ערעור ואין האשמה.
3.למרות ששאלה זו מגיעה לרוב בתקשורת מעבדים של אליטה (שמרוב עבדותם המנטלית לעולם לא יעזו לבקש למעט בשמחת מצעדי הגאווה), בכל זאת נענה על השאלה, כי יש לה מקום אחרי שמסיתים את הציניות והצביעות.
4.שמחה איננה זלזול בערך אחר. את ליל הסדר ערכתי בצה"ל. השתתפתי בזום של תת אלוף בקבע שהכין את כל עורכי הסדר.
לתת-אלוף הזה חלק במה שקרה בשמחת תורה. מאז הוא לא ישן בלילה. הוא אמר שקשה מאוד לשמוח בחג, אבל חייבים.
הוא אמר לרב היחידה שנכח, שהוא חשב שאי אפשר היה לשמוח בחנוכה, אבל הוא ראה כמה אור החנוכיה והסופגניות נתנו לחיילים, לכן הוא ביקש לעשות זום לעורכי הסדר וביקש מאיתנו ליצוק זהות ותוכן לליל הסדר כדי שזה ימלא את החיילים בכח. הוא ציטט את דברי הפיוט "עין במר בוכה ולב שמח". (יש לציין שהוא מגדיר את עצמו חילוני).
5.הכל תלוי סביב מה השמחה, האם היא סביב הבלים או סביב אמונה, ערכי נצח ולאומיות. אם כבר, היה צריך לבטל את חגי הפרוגרס והטיסות לחו"ל להנאות פרטיות (חוץ מלוחמים שצריכים חופש).
6.מוראל לאומי הינו ערך! אנחנו חושבים יום יום על החטופים, אבל אי אפשר לשקוע בייאוש ודיכאון- ככה לא מנצחים במלחמה. רק מתוך תקווה חיבור אל הנצח ואופטימיות מנצחים.
7.קושיה זו מגיעה לרוב מאנשים עם מבט מטריאליסטי, חומרי. שרואים פרטים, בלי כללים. אין להם מבט כללי, לכן הם לא בוחנים דברים בראייה היסטורית ולאומית, אלא הכל נבחן ב"כאן ועכשיו", לכן הרגש העכשווי הוא נקודת הבוחן הבלעדית לכל אירוע, ולא "מה עם ישראל צריך".
8.הרבה ממשפחות ההרוגים היו רוצים שהחיים ימשיכו ולא יעצרו "במותם ציוו לנו את החיים".
9.האמונה, החיבור אל עם ישראל ומורשתו, החיבור אל הכללי והלאומי והתקווה יביאו ניצחון והשבת החטופים, בעזרת ה'.
10.עד לפני התפשטות הפרוגרס המדגיש פרטיות רדיקלית בלבד היה ברור ששמחה בחגים לאומיים הינה ראויה פשוט. מתבקשת ומשובחת.
ולכן הכלל לאורו נדע אם לשמוח או לא זה:
ככל שהערך הוא נצחי, כללי, לאומי, מסורתי ובעל חשיבות מימים ימימה ראוי לשמוח בו. ואם זו שמחה של הוללות, כדאי לוותר עליה גם בלי קשר למלחמה. (יש לציין שיש רבנים גדולים שאמרו למעט בשמחה של חגיגות הענק, אך לא לבטל אותה לחלוטין!)
11.בקבוצה המיוחדת הזו חברים בני משפחות שכולות לא מעטות שבחירתם בחיים יום יום מצווה אותנו לשמוח. לזכור ולשמוח !
עם ישראל חי !