---
title: היד שמנענעת את העריסה
author: אריאל אוסטרבך
date: 2023-11-27
url: https://www.solelim-derech.co.il/media/906
---

# היד שמנענעת את העריסה

<p>שוב, אנו נפגשים בפער הענק שבין עם ישראל הטבעי והאינטואיציות שלו, לבין מה שקורה בפועל במציאות.<br />
נראה שאפשר לחלק את רחובות ישראל לשניים:<br />
<strong>הטבעיים והמנוהלים</strong>.<br />
<strong>ברחובות הטבעיים</strong> רואים את דגלי ישראל בכל פינה.<br />
הצבע השולט הוא כחול ולבן.<br />
שורש נ.צ.ח מופיע בשלטים רבים, כמו גם פסוקים מהתנ&quot;ך, תמונות של אריות, וביטויים נוספים של גבורה ועוצמה צבאית.<br />
<strong>אופטימיות ניבטת מכל פינה ברחובות הטבעיים הללו למרות הכאב ודווקא מתוכו.</strong><br />
לעומת זאת <strong>ברחובות המנוהלים</strong> שולטים הצבעים אדום ושחור.<br />
שלטים עם הכותרת KIDNAPPED מודבקים תחת ועל כל עץ רענן.<br />
הסיפור הלאומי כאילו לא קיים, הכל פרטים. ובתרבות שבה אין מקום למסורת וללאומיות, העיקר הוא שחרור החטופים יהיה המחיר אשר יהיה.<br />
<strong>הדכדוך והפסימיות, בגלל הקושי והכאב, המטביעים את הנפש בתהום, בולטים ברחובות המלאכותיים.</strong><br />
ובתווך, בין שני העולמות הללו צריכה להתנהל הממשלה.<br />
מצד אחד, היא מייצגת את העם שבחר בה. את נושאי דגל ישראל בגאון ובגבורה.<br />
אך מצד שני, <strong>השולטים בתרבות, בתקשורת, במשפט, בחינוך ובכל מוקדי עיצוב התודעה הם אנשי האדום-שחור</strong>.<br />
כאשר מדינה שלמה ממתינה לשעה 16:00 כאילו שכל גורלה מונח על כף שחרור מספר מועט של חטופים, בעסקה שמסכנת רבים אחרים, צריך לזכור בבגרות <strong>מי היד שמנענעת את העריסה</strong>.<br />
הקמפיין של האליטה לא נוצר מעצמו. יש לו כותבים, מממנים ומהדהדים והוא מנוהל שנים רבות. כעת, זו רק <strong>״אותה גברת בשינוי אדרת״</strong>.<br />
הנצי&quot;ב בפירושו המפורסם לאמרת חז&quot;ל <strong>&quot;פני הדור כפני הכלב&quot;</strong> מסביר שהכלב נושך את המקל שמכה בו ולא מבין שיש מי שמחזיק במקל.<br />
דוגמה: ביום השלושים לשמחת תורה, התקיימו אזכרות ברחבי המדינה.<br />
יוזמה אזרחית שחלחלה לתוך המערכות הציבוריות, כפי שקורה פעמים רבות, הייתה <strong>עמידת דקת דומיה לזכר הקרבנות</strong>.<br />
אך השאלה הגדולה היא, <strong>מהו השורש והנחת המוצא לדקת דומיה הזו ומה יוולד ממנה</strong>.<br />
צמיחה וגאווה לאומית או דכדוך וצער אינסופיים ?<br />
זכרון הקרבנות חשוב מאד, אך בעת מלחמה צריך להיות ממוקדים בניצחון. ובו בלבד.<br />
<strong>אווירת העצב והדכדוך שנוצרו אז, הם התשתית התרבותית והחברתית לעסקה של היום</strong>.<br />
שתקנו אז, משום שלא זיהינו את הנקודה בחדות, או שמא חששנו מלומר זאת בקול.<br />
וכעת, קשה לנו ואולי אף לא ראוי לבוא בטענות על כך.<br />
הזירה הציבורית הרחבה נשלטת לגמרי על ידי מעצבי תודעה המחזיקים בדעות הפוכות לרוב העם.<br />
כל עוד לא נבין זאת, נמשיך לבכות על המקל, במקום על מי שמחזיק בו.<br />
בעזרת ה' נתקן!</p>