א. תשעה באב אינו רק יום של תיקון יחסים שבין אדם לחברו. זהו יום אבל על חורבן מדרגת החיים הלאומית של עם ישראל. מדרגה שחיברה קודש וחול, כלל ופרט, רוח וחומר. בית המקדש ביטא עוצמות חיים אדירות שאנו כה מתקשים להבינן.
עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט
ב. עם היחלשות התודעה הלאומית, גם האבל הלאומי הופרט. במקום לעסוק בחורבן החיים הלאומיים, צמצמנו אותו כמעט כולו ליחסים בין-אישיים ולשיפור המידות.
ג. לכן גם סדר התיקון השתבש. במקום לשאול כיצד מתקנים את מוסדות האומה ואת יסודות החיים הציבוריים, אנו מתמקדים בעיקר בשיפור השיח ובהתנהגות הפרט.
ד. מעגלי השיח האופנתיים של תשעה באב עלולים להחמיץ. בעומק העניין זהו ביטוי להפרטת האבל.
במקום לעסוק בבניין הלאומי, הם עלולים לצמצם את החורבן לחיצוניות החיים ולשאלה כיצד נדבר יפה יותר זה עם זה בלבד. ואז כשמישהו יעז להפר את השלווה בדרישה לתיקון יסודי ולשיח רציני, הוא עלול להיות מואשם כחסר טקט וגורם מפריע לאחדות המתבטאת בנימוס חיצוני. חשוב אמנם, אך חסר.
ה. תיקון לאומי מחייב גם תיקון של המערכות המעצבות את חיינו – מערכת המשפט ושאר מוסדות המדינה. אי אפשר לדבר על חורבן הבית הכללי ואז לעסוק בהפרטתו ליחסים בינאישיים בלבד. יתכן ויום יבוא ומעגלי השיח יתמקדו בזה.
ו. הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק.
כך יוצא לעיתים שתשעה באב, שהופרט כאמור, נתפס כשוט אלים ורודה נגד כל מי שמבקש צדק ותיקון עוולות.
הטלת רפש במבקשי תיקון וצדק העומדים על המשמר כאילו מדובר בפלגנות ושנאה מחייבת תיקון עמוק
ז. עוד נקום מן האבל. בוודאי. אבל לא כעת. ״לכל זמן ועת״. היום נתמקד באבל ובכאב על חומות ירושלים הדורשות תיקון עמוק ויסודי ולא רק שיפוץ חיצוני.
יתכן ורק על אובדן התפיסה הכללית הזו עלינו להתאבל, ובתיקונה נתנחם.
