אירוע קשה וכואב בחוות גלעד.
ברגעים כאלה אסור שהכאב יטשטש את הראייה הממוקדת.
אפשר לבחון את האירוע מזוויות רבות, אך מעל הכול מרחפת שאלה אחת, כואבת וקשה:
איך הגענו שוב ושוב למציאות שבה התפיסה המובילה את המאבק בטרור רחוקה כל כך מהאופן שבו עם ישראל, רובו ככולו, מבין את המציאות ואת הדרך שבה יש להילחם באויביו?
השאלה שאסור לברוח ממנה היא:
מי מונע מהריבון – העם – לממש את תפיסת עולמו ואת המדיניות שהוא מאמין בה?
שנו את זה – ושיניתם הכול
כאשר במקום לעסוק בשורש הבעיה אנחנו נשאבים פעם אחר פעם לסוגיות שמייצרות רעש אך אינן משנות מציאות – אנחנו מאבדים את המשאב היקר ביותר שלנו: הקשב הלאומי.
ובכאב גדול צריך גם לשאול באומץ:
מיהם האחראים להסטת הקשב, בשוגג או במזיד, מהשאלות המחייבות תיקון יסודי אל עבר ויכוחים שמרחיקים אותנו מהעיקר?
נורא לחשוב כמה אנרגיה, שתמיד נמצאת במחסור, מבוזבזת על סוגיות משניות, בזמן שהמאבק האמיתי מתנהל על תפיסות היסוד המעצבות את חיינו ואת מדיניותנו.
כאשר מערכת המשפט מייצרת תפיסת עולם שבה הגבולות בין אויב לאוהב מיטשטשים, וכאשר עקרונות מוסריים שאינם תואמים את תחושת הצדק של הציבור מעצבים את גבולות הפעולה של המדינה – הבעיה אינה נקודתית. היא שורשית.
שנו את זה – ושיניתם הכול.
לא ננוח ולא נשקוט עד שננצח במאבק על השבת ריבונות העם לעצב את חייו
לא נשנה את זה – ושום תיקון טכני לא יספיק. גם אם כל החרדים יתגייסו מחר בבוקר.
דומה הדבר לאדם הרץ מנקודת שריפה אחת לאחרת במקום לכבות את מוקד השריפה. במציאות הזו תוספת כבאים לא תספיק כמובן.
בלי טיפול שורש במערכת המעצבת את תודעתנו ואת יכולתנו לפעול – נמשיך לדון שוב ושוב באותם כאבים.
לא ננוח ולא נשקוט עד שננצח במאבק על השבת ריבונות העם לעצב את חייו.
בהשבת ריבונות העם למקומה יימצא המזור. שם גם נמצאת הנחמה.
שבת שלום.