(נכתב על ידי אודי בן חמו ודביר לוגר)
דַמיינו מאות אלפי אזרחים חסרי ארגון, הפזורים ברחבי הארץ. חלקם מוטרדים מזכויות עובדים ומשכר מינימום, אחרים דואגים לזכויות מיעוטים או לאיכות הסביבה, ויש מי ששואפים לשנות כליל את צביונה הלאומי של המדינה ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה.
מדובר ביחידים ובקבוצות שונות, לעיתים אף מנוגדות.
כיצד ניתן לאגד אותם לכוח אחד עוצמתי? כיצד ניתן לתרגם את האנרגיה הזו למהפכה פוליטית וחברתית?
הנוסחה ההיסטורית פשוטה: מוצאים את המכנה המשותף הרחב ביותר, מצניעים את חילוקי הדעות הפנימיים, ומעל הכל – בונים מנגנון ארגוני משומן.
א.
השמאל הפוליטי בעולם, וגם בישראל, לא נבנה רק על רעיונות מופשטים, אלא בראש ובראשונה על כוח ארגוני בשטח.
בעוד זרמים פוליטיים אחרים נשענים על זהות לאומית, מסורת או כוחות שוק חופשי, השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת.
כך למשל 'ההסתדרות', שהוקמה עוד לפני המדינה, הפכה מארגון הדואג לזכויות עובדים לזרוע ביצועית אימתנית של השמאל ולחממה למנהיגות מפא"י ומפלגת העבודה.
מדוע 'אימתנית', אתם שואלים? גשו ל'עולים חדשים' משנות החמישים, שזהותם הדתית והלאומית הייתה חזקה, ושאלו אותם על חוויותיהם כשסירבו להיות עבדים למנגנון. הסיפורים קורעי לב ממש.
את 'הפנקס האדום' אתם זוכרים?
כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל
ב.
שלוש נקודות ציון: מרעיון לביצוע בשטח
(אמנון לורד בספרו על אורי אבנרי, וארז תדמור בספרו ‘מרד הגנרלים׳, מרחיבים על כך)
1.התיאוריה: הוגה הדעות האיטלקי המרקסיסטי אנטוניו גראמשי (Gramsci) הבין, שכיבוש השלטון מצריך לא רק תפיסה של מוסדות המדינה, אלא דרושה 'הגמוניה תרבותית'.
לשיטתו, לפני שמשיגים כוח פוליטי יש לעצב את תודעת הציבור דרך מוסדות החברה האזרחית (חינוך, תקשורת, אקדמיה, צבא, אמנות וכדומה), באמצעות שיתופי פעולה עם גורמים שאינם מרקסיסטיים מוצהרים.
2.המנגנון הארגוני והתקשורתי: וילי מינצֵנברג נחשב לאחד מאדריכלי התעמולה, המִבצעים הפסיכולוגיים וההנדסה התודעתית המשפיעים ביותר במאה ה-20. מינצנברג יישם בפועל את תפיסת גראמשי: הוא הקים 'ארגוני חזית' – עמותות, גופי סיוע וארגוני תרבות שנראו תמימים ובלתי-מפלגתיים – כדי למשוך 'נוסעים סמויים' שתמכו במטרות ספציפיות, מבלי להצהיר בגלוי על הפלטפורמה הקומוניסטית הרחבה.
הוא אף בנה תאגיד תקשורת אדיר שכלל עיתונים יומיים, שבועונים מצולמים, הוצאות ספרים, חברות הפקת סרטים ואפילו בתי קולנוע. גופי התקשורת הללו סיפקו תוכן מודרני, מלוטש ואטרקטיבי, שהחדיר מסרים פוליטיים באופן סמוי דרך תרבות, צילום ועיתונות חוקרת. מעבר לכך, הוא התמחה בניהול משברים ובקמפיינים בינלאומיים והפך אירועים נקודתיים לקמפיינים חובקי עולם – הכל בשירות המפלגה הקומוניסטית.
3.היישום האזרחי: תנועת V15 הייתה תנועה אזרחית שפעלה בישראל בבחירות 2015.
בראשה עמדה פולי ברונשטיין.
היא אימצה את המודל הארגוני הבלתי-מפלגתי: היא לא קראה להצביע למפלגה מסוימת, אלא התמקדה ברעיון מסגרת רחב ('החלפת השלטון') ובניתוב האנרגיה האזרחית דרך מנגנון שטח משומן. על הגוף הזה נשפכו הררי כסף אדירים.
אם פועלה של ה'קרן לישראל חדשה' עולה בראשכם, אתם כנראה צודקים – כדאי ללמוד גם עליה. ואם תראו באחד ממאות הארגונים שבהם היא תומכת אנשים המזכירים לכם כאלה היושבים מאחוריכם בבית הכנסת, זה לא במקרה.
על זה הם בונים: תמיכה בגופים מסוימים לצורך הסוואת רעיון-העל. מינצנברג, זוכרים? זה המודל לכאורה, גם אם לא במפורש.
ג.
מתי ארגון מאבד את הלגיטימיות שלו?
לכאורה, ארגוני החברה האזרחית ראויים למחיאות כפיים על מעורבות פוליטית ואזרחית.
אולם כאשר המעורבות הזו חוצה קווים אדומים, היא מאבדת את הלגיטימיות הדמוקרטית שלה.
ארגון מפסיק להיות לגיטימי כאשר הוא פועל באחד (או יותר) מהאופנים הבאים:
הסתרת אג'נדה והיעדר שקיפות: שימוש בשמות ניטרליים או ערכיים כדי להסוות מטרות אידיאולוגיות רדיקליות, והפעלת 'ארגוני חזית' שנועדו להטעות את הציבור לגבי כוונותיהם וזהות מממניהם.
דה-לגיטימציה ושימוש בכלים פסולים מול יריבים: שלילת הלגיטימיות המוסרית של המתחרים הפוליטיים, ושימוש בהסתה, בהנדסת תודעה, בחרמות ובאלימות – במקום ניהול ויכוח רעיוני ענייני.
חתירה תחת יסודות המדינה והמשטר: פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים, שאיפה לבטל את זהותה המכוננת של המדינה, או ניסיון להחליף את מוסדותיה הלגיטימיים באמצעות כפייה ומנופי לחץ חיצוניים במקום בקלפי.
שימוש במשאבים וכלים ציבוריים למטרות פוליטיות: ניצול כוח כפוי (כמו חובת חברות באיגוד מקצועי), או עשיית שימוש בתשתיות ציבוריות לקידום אג'נדה מפלגתית.
אי-ציות לחוק ופעולה מעל המדינה: פגיעה בסדר הציבורי, ניצול כוח ארגוני לשם הפרת חוק, וסירוב לקבל את מרותן של רשויות המדינה.
השמאל שואב את עיקר עוצמתו מהיכולת לקחת יחידים, לייצר עבורם מסגרת, ולהפוך אותם מציבור מתוסכל לקבוצת כוח מאורגנת
ד.
ומה עכשיו?
ניכר שיתרונו הגדול של המחנה הלאומי הוא גם מוקד חולשתו מול השמאל המאורגן.
הימין פועל מתוך אותנטיות עמוקה. עוצמתו נשענת על קדושת הבחירה החופשית, תפיסת הפרט כבעל חירות מוחלטת, ורוגע פנימי שאינו נבהל מתחזיות אימה על 'קץ הדמוקרטיה'.
(לא סתם לא תמצאו אנשי מחנה לאומי המאיימים לרדת מהארץ אם תוחלף הממשלה).
אולם בעת בחירות, מאפייניו של המחנה הלאומי עלולים להפוך לשאננות קטלנית.
כדי לנצח, על המחנה הלאומי ללמוד כיצד לוקחים את ערכיו האותנטיים ומניעים אותם על פס ייצור מקצועי – לא בהנדסת תודעה צינית, אלא בחינוך, בשכנוע ובכנות בלבד.
אבל מעל הכל, צריך לשנס מותניים בביטחון מלא ובאופטימיות.
כוחו האמיתי של המחנה הלאומי לא נשען על מנגנונים ציניים או על הסוואת אמת, אלא על האמונה בנצח ישראל.
בעזרת האמונה הזו, וברוח ימי הסליחות, כל מה שנדרש הוא להתעורר, להשכים קום, ופשוט להצביע ברגליים. זה הכל. כמעט.
