על התופעה המוזרה של דתיים ואנשי 'ימין רך', המשלבים ידיים בפוליטיקה עם אנשי שמאל.
א. גמ"ח להנהגת האומה?
הציבור הדתי בישראל בולט בחסדים ובנתינה בלתי נתפסת.
בנכונות להקרבה בצבא, בהשתלבות במערכות הציבוריות, בהתיישבות, בנוכחות הגבוהה והכואבת בבתי העלמין, ועוד.
אחוז ניכר מתורמי הכּליה האלטרואיסטים בישראל מגיע מתוך המחנה הזה. זה נובע ממטען ערכי עמוק, להרבות טוב בעולם. ראוי להצדיע לאדם המעניק מגופו ממש כדי להציל חיים, ללא בחינה מיהו המקבל.
אלא שמה שמבטא שיא של מוסר וגדלות נפש במישור האנושי, עלול להיות לרועץ ולהפוך לעיוורון קטלני כשמעבירים אותו כמות-שהוא אל המערכת הפוליטית והלאומית.
להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי
ב. דמיון מטריד
הדקו חגורות: תארו לעצמכם זירת פיגוע מדממת. הנפגעים מוטלים על הקרקע, והנה מגיח אדם טוב לב, אציל נפש ומלא כוונות טובות.
הוא עוצר לרגע ומנסה לאתר את הפצוע בעל דרגת הפציעה הקשה ביותר.
הוא מדלג מעל הקורבנות, רץ בנחישות דווקא אל המחבל המנוטרל שמחזיק עדיין בסכין, יורד על ברכיו - ומתחיל לבצע בו החייאה כדי להציל את חייו.
כל בר דעת שמביט בסצנה הזו מבין שלא מדובר בחמלה – מדובר במעשה פסול, מעוות ומסוכן.
להנשים את מי שבא לכלותך זו לא אצילות, זהו כישלון מוסרי.
והנה הנמשל: תפיסת העולם העקרונית של השמאל, שהוכיחה את עצמה כהרסנית, ומחבלת בכל חלקה טובה, מוטלת כעת כמו גופה רעיונית בזירה הציבורית.
הקונספציה הביטחונית התרסקה. ראיית האויב צמא-הדם כּאדם עם מניעים וערכים של תרבות מוסרית ('תרבות מערבית'), המחשבה ש"האחר הוא אני", המודל הכלכלי-סוציאליסטי שהגיע למבוי סתום, ועוסק בשוויון דמיוני בתוצאות במקום בשוויון הזדמנויות. החלשת הזהות היהודית, הלאומית והציונית שהוכחה כסכנה קיומית ועוד.
מול המציאות הזו, עצם המחשבה להנשים את הרעיונות הללו, להזין אותם ולהעניק להם תמיכה, שקולה לאותה החייאה מופרכת בזירת הפיגוע: אספקת חלקי חילוף ואוויר לנשימה לְמָה שמבקש לכלות את דרכך.
ג. מתי חתמנו פה על כרטיס אדי רעיוני?
רוח ההתנדבות והחסד גורמת לאנשי ה'ימין הרך' להחתים את עצמם ואת קרוביהם, כאחוזי דיבּוק, על "כרטיס אדי רעיוני", בדומה לחב"דניקים המחפשים לזכּות יהודי בהנחת תפילין.
כך נוצר בלבול בין חסד פרטי לבין הפקרה לאומית.
מתוך תחושת צדקנות, הם משוכנעים שאם יתרמו ערך ימני או גמישות אמונית לטובת הנרטיב של היריב, הם 'קונים את עולמם'. הם בטוחים שייזכרו כ'מבוגר אחראי', כמי שהפגינו 'ממלכתיות'.
אני מניח שיש כאלה שיזדעזעו מהמשל ויזעקו חמס, כאילו מישהו משווה כאן בין אנשי שמאל למחבלים.
מי שייקח את הדברים למקום מניפולטיבי – זו בעיה שלו. איך אומרים היום? זה שלו בלבד.
המשל אינו על האדם, אלא על הרעיון: לתרום כּליה, דם או אוויר לנשימה למי שכל מהותו והאידיאולוגיה שלו מוקדשות להריסת דרכך, זו הזנת הרשע וההרס באנרגיה חדשה. ויהיו כוונותיו של התורם אשר יהיו.
הסכנות והמחירים שנשלם בעד הבלבול הזה כבדים מנשוא. כשמנשימים תפיסות מזיקות, לא רק שמונעים את החלפתן הציבורית הטבעית והמתבקשת, אלא גם מפוררים את המחנה הלאומי מבפנים. הכל כמובן תחת שלל סיסמאות על אחדות, מניעת חורבן הבית השלישי, וכו'.
ד. חטא על פשע
השיא הוא עזות המצח שלאחר מעשה. אחרי שאותם גורמים תרמו את איבריהם הרעיוניים, הנשימו את הקונספציות הכושלות והחזיקו את היריב האידיאולוגי ורעיונותיו בחיים – הם נוטים לבוא בטענות: "מדוע המדיניות לא משתנה?", הם תמהים. הם בעצמם מהווים את הלב המלאכותי והריאות המונשמות של השיטה, והם עדיין מתפלאים מדוע היא ממשיכה לפעול.
"העדפנו אחדות והסכמות רחבות על פני הבסת אחינו מהשמאל", כך יאמרו. ושוב יבלבלו בין מחלוקת רעיונית אידיאולוגית, הדורשת הכרעה והתעקשות על קבלת חוקי משחק דמוקרטיים ברורים, לבין יחס מכבד ליריב האידיאולוגי.
אגב, נסו לדמיין מציאות הפוכה, שבה השמאל משתף רעיונית את הימין מרצונו הטוב בהנהגה. ממשלה על חודו של רכב מיצובישי הובילה את הסכמי אוסלו המדממים וניצלה עד תום את המנדט שניתן לה (וגם את זה שלא ניתן לה).
ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה
ה. אופטימיות זהירה
הציבור הלאומי בישראל עובר תהליך שיטתי של התפכחות. יותר ויותר עולה היום הדרישה להנהגה זקופת קומה, שיודעת לזהות חסד בין אדם לחברו, ולא מבלבלת זאת עם רכּרוכיות ורפיסות פוליטית מסוכנת.
ניכּר גם שמי שמבקש כיום להנהיג ולא ישמיע את הקול הנחוש הנדרש, ישלם על כך מחיר פוליטי וייתפס כרופס. עד כמה נחושים המנהיגים? עדיין לא ברור, אבל זה תלוי ברוח הגבּית שתנשב מהציבור.
כשמבינים שאין שום סיבה לתרום איבר רעיוני למי שמנסה לפורר את הדרך הלאומית – מתפנה אנרגיה המתועלת לעשייה אמיתית.
מומלץ בימי הסליחות ללכת לכותל, ולהתרשם מהתנועה העממית האותנטית שאליה ראוי להתחבר. העתיד שייך לציונות שורשית, לאומית ויהודית שאינה מוותרת על ערכיה בשם שקט תעשייתי, אלא צועדת בקומה זקופה.
ביום הבחירות, הפתק בקלפי הוא לא טופס אדי ולא בקשת סליחה – הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה. זהו מימוש של מנדט לאומי-אזרחי וכוח מוסרי של חזון הדורות – חזון שפשוט הפסיק לגמגם.