בין מבט אל הנצח לבין חובת האדם בעולמו

א. בצעירותי בשומר הצעיר, בשיער ארוך יחף וחולצה קרועה, הייתי נער עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות על העולם.
יצאתי לשנת שירות, וחבריי התגייסו לצבא. בצבא הם חזרו עם סיפורים על זן מיוחד של אנשים שקראו להם דתיים-לאומיים, שטרם הכרתי (מלבד מורדי שגר שתי קומות מתחתיי כשהיינו בני 8 והיה לו נינטנדו מגה דרייב, אבל בכלל קינאתי בו שיש לו אלוקים).
שמעתי על המוני הדתיים שמחזיקים את צבא היבשה במסירות בשמחה ובהמוניהם.
התחוור לי שבלי זהות יהודית אנחנו לא נבין מה עושים פה, ובלי צבא לא נצליח לעשות פה כלום.
הרגשתי שהם ממשיכים את עם ישראל, ומי שנלחם בהם נשאר מאחורה ומסיים את תפקידו ההיסטורי. לא רציתי להיות 'אוכל-חינם' שתופס טרמפ על מחזיקי היהדות והביטחון, אז הצטרפתי אליהם.
מאוחר יותר בחזרה בתשובה פגשתי דתיים מצחיקים שחיו בהרגשה שדווקא הם אוכלי החינם. זה היה קוריוז מצחיק.
הדבר הזה הפסיק להיות קוריוז כשהתחלתי להבין, בבגרותי, שהטעות הזאת גורמת לאנשים, ולציבורים שלמים, לא להבין את תפקידם ההיסטורי. מקומדיה זה עלול להפוך לטרגדיה.

ב. ארז תדמור שינה את פני הפוליטיקה הישראלית והרגלי הקריאה של עם ישראל, כאשר כתב את הספר הגאוני 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'. השינוי התודעתי שהספר הזה יצר אצל ארגונים, מפלגות ותקשורת הוא עצום.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא הפספוס הגדול של בגין, לפני כמעט חמישים שנה, שבשעת רצון של 'המהפך' החליט לא להחליף את הפקידות הישנה שהייתה שייכת למפא"י. "באנו לשרת לא באנו לרשת", כך אמר.
החלפת הפקידות היא מעשה מקובל בדמוקרטיות הכי מפותחות שכן לכל אדם ובכללו פקיד יש תפיסת עולם משלו והוא לא יכול וגם לא רוצה לשרת תפיסת עולם אחרת בנאמנות, בכך קיבע בגין את פקידות השמאל לדורות, אותה פקידות שכיום לא מאשרת מטרות אויב בעזה בגלל מוסר נוצרי, כופה הכנסה של מהגרים איסלמיסטים למדינה, כופה על צה"ל חמץ בפסח ורודפת את היהדות והעוצמה הצבאית באופן כללי. אותה פקידות כוחנית שעל קידושה דם ישראל נשפך.
בחיי אומה יש רגעים מיוחדים המתאימים לשינויים עצומים. צריך במיוחד לשים לב, שלא לפספס אותם. לאחר מכן זה כבר לא יהיה אותו דבר. זמני משבר ומעבר אינם כמו זמני שגרה.

ג. אי אפשר לתאר את הגבורה של העם הזה. בי אישית נוגעת יותר מכל גבורת האימהות. לעולם לא אצליח להבין מה זה, עבור אמא, לאבד בן.
כמובן שחלק מהכאב הנצחי הזה פוגשים גם אנחנו. הנשים הגיבורות מכל, האבות והבנים. לא ניתן לתאר את הרוח הזאת הנושבת בעם, רוח גבורה, נחישות, גאווה יהודית – רוח שלא תיתן יותר להשפילה. רוח יהודית שדורשת נקמה ברשע, שתובעת את עלבונו של הטוב והקדוש. רוח שמחיה את כל הטוב שבעולם. זה התפקיד ההיסטורי-אלוקי של עם ישראל, עם כל האתגר הכרוך בדבר.
לפרט כשלעצמו אין נחמה. אך אם לנופל היו ילדים, יש בזה נחמה של ההמשכיות הנצחית-אישית. וגם לרווקים ניתן כדברי ישעיהו הנביא "שֵׁם עוֹלָם". בחיבור לכלל, יש. בחיבור לנצח – יש. ממקור הנצח היא נחמתנו. ממקור הנצח היא עוצמתנו. ואנו רואים שאלו המחוברים לנצח הם המסוגלים לקום, לעמוד על הרגליים, למחות דמעות ולהגיד – 'המשימה טרם נגמרה. יש לנו עדיין אחריות גדולה.'

מה שראיתי לפני חמש עשרה שנה, כחילוני, רק מתחדד עוד ועוד, משנה לשנה. ללא תלמידי תורת הגאולה, על עצמת הרוח והגבורה שלהם, לא ברור איפה היינו היום.
אל תראו את זה כטפיחה עצמית על השכם. ראו זאת כמחמאה ממני, החילוני.
אולם לא רק מחמאה יש כאן, אלא גם אחריות.

בחיי אומה יש רגעים מיוחדים המתאימים לשינויים עצומים. צריך במיוחד לשים לב, שלא לפספס אותם. לאחר מכן זה כבר לא יהיה אותו דבר. זמני משבר ומעבר אינם כמו זמני שגרה

ד. האחריות שלנו היא לדייק יותר ויותר את תודעתנו.
מה אירועי התקופה האחרונה גורמים לי? מה ממלא יותר את מחשבותיי? יותר שנאה לרע ולאויב, או יותר שנאה לאחים החרדים שלי, השותפים הנאמנים ביותר בשמירת הזהות היהודית והרוב היהודי?

איפה נמצא 'צוואר הבקבוק' של גאולתנו – בקמפיינים לא יעילים שרק מלבים שנאה נגד החרדים? או דווקא בצו ההיסטורי של העת הזאת – להחליף אחת ולתמיד את ההגמוניה של הקומץ, המנותק מיהדות ומניצחון אך עדיין שולט על כל רובד בחיינו באופן לא דמוקרטי?

"אבל אצל החרדים יש בעיות!".
גם אצלנו. ותאמינו לי שבתרבות הפרוגרסיבית, מה שנחשב אצלנו כחטאים שם זה בכלל המקובל והמצוי.
אז – לפני שמבקרים את האחר ומסתכנים בליבוי שנאת חינם – צריך להבין את ההקשר ואת התמונה הגדולה.
הנצרות נוסדה על הטמעת שנאת עם ישראל בעולם והדגשת חוסר מוסריותו, בזמן שכל העמים המקבילים היו בכלל שופכי דמים ועובדי אלילים.
"אבל מהם אני לא מצפה".
לא יודע אפילו מה להגיד על הטענה הזו, שאני מרבה לשמוע, מצד אלו המתקצפים על חרדים ולא על ציבורים אחרים יותר בעייתיים. יש בה היפוך יוצרות מזעזע.

לענייננו, אדם צריך לשאול את עצמו "מה חובת האדם בעולמו". לא "מה חובת חברו".
מה היא חובתי.
תהיה פרודוקטיבי, תהיה שותף. לא מבקר מהצד של אנשים אחרים. בכלל, מחאה היא רלוונטית רק מצד הרחקה של אדם מזיק, ולא מצד דרבון להצטרף למצווה. מחאה כנגד 'סור מרע' כמו פירוק המדינה של ארגוני האנרכיה, ולא לדרבן 'עשה טוב' של חרדים שלדעתך צריכים להצטרף. זאת מחאה לא אפקטיבית אלא פריקה רגשנית שמזיקה ציבורית.
אילו תחושות האירועים גורמים לך? שנאה לערבים או ליהודים? מלחמה ביהדות או בפרוגרס ובדיפסטייט שגורם למלחמה להיות כל כך ממושכת ולא החלטית?
אכן, לא פשוט להיות גם בעמדת ביקורת מדויקת על ההגמוניה המשפטית והצבאית שמעכבת את העם מלנצח, וגם להיות בענווה במקום שהעם נמצא בו, ולהיות שותף מלא במלחמה.
אבל אנחנו חייבים. למרות הקושי האדיר של נשותינו וילדינו.
זאת אחריות. לגדל חוש-היסטוריה מפותח.

הקשיבו לדבריה של סמדר, אמו של הגיבור תום סגל הי"ד תושבי עין הבשור. אמא אוהבת, אישה גדולה מהחיים, עומדת מעל קבר בנה הפתוח, אך חיה מול הנצח.
הלב והרחם טמונים באדמת ארץ ישראל הקדושה יחד עם תום, אך לא כדי לברוח אל החושך, אלא דווקא כדי לנטוע שורשים עמוקים ויציבים יותר, ועמם להביט השמיימה ולנצח, ולנצח.

ה. שוויון הוא לא ערך.
שוויון היא המילה, שבעטיה נשפך יותר דם בהיסטוריה מאשר בשם כל מושג אחר, כולל ג'יהאד, פיתרון סופי, ומסעות צלב.

שוויון היא האידיאולוגיה של הקנאה. התעסקות אובססיבית באחר.
ישראל ישראלי שירת יותר בצבא וסיכן את את חייו יותר פעמים מרובם המוחלט של קוראי טור זה.
האם בשל כך יש לו צרות עין כלשהי כלפיכם? הוא פשוט גאה ושמח בזה! זהו כוחם של חלוצים.
קחו עצה – אם לא טוב לכם, או אם אתם לא שלמים עם מה שאתם עושים, הבעיה שלכם היא לא לרדוף את האחר. הבעיה היא אחרת.
כבד לך? אל תהיה מג"ד, אל תהיה קרבי, אל תעשה מילואים.
"המפקד, השירות האינטנסיבי בקרבי גורם לי לשנאת ישראל חריפה כלפי חרדים. מבקש לעבור תפקיד".
אנחנו מבינים לגמרי את הכאב והקושי אך הגאולה תתקדם איתך או בלעדיך, אל תהרוס לכולם.
גישה כזאת של צרות עין היא שהפכה את הציונות לפוסט-ציונות.
אם אתה נגד תקצוב של מי שלא שירת, אז תהיה קוהרנטי, למה אתה לא מדבר על הגיס החמישי הערבי, על שלטון ההגמוניה הרודני והמושחת ובכלל על תקציבים פי עשרות מונים לגורמים פוסט-ציוניים?
אם אתה מעקם פרצוף מול אמיתות פשוטות אלו, אז סליחה, אבל אתה במסע צלב נגד חרדים. עסוק בעצמך והתפלל על אחרים בענווה, לא בפטרונות ושנאה, גם אם הם באמת מוציאים אותך מדעתך.
ככה מתנהגים חלוצים.

ו. בעוד חמישים שנה יכתוב ארז תדמור את הספר הבא שלו. לא ברור אם יקראו לו "מדוע אתה מצביע יהדות ומקבל פרוגרס", או שיקראו לו "כיצד שינינו את ההיסטוריה של המדינה והעולם".
בשנים הקרובות נכריע בשאלה, האם אנחנו גדולים מספיק להנהגה. האם אנחנו בוגרים מספיק.
יכול גם להיות שעדיין לא. שאנחנו רק גלגל.
ברגע האמת של שיא מסירות הנפש והחלוציות שלנו, הזוהרות מול שיא הריקנות של ההגמוניה הישנה, האם לקחנו את ה'ז'יטונים' והתעסקנו בלחזר אחר מפגשי קפה ומאפה עם ארגוני מורדי 'אחים לנשק', והצטרפנו לקמפיינים נגד החרדים (בשם תורת הרב קוק כמובן)?
יכול להיות שזה מה שיקרה, פשוט מהסיבה שאנחנו לא מוכנים עדיין להתבגר. כן, זה כואב, אבל את הנצח אי אפשר לעצור. הוא רק יידחה בחמישים שנה. ימים יגידו.

המאמר מוקדש לכל אותן המשפחות היקרות שבזכותן עם ישראל ממשיך להילחם בעוז. בזכותכן כל המפעל הזה עוד יגדל ויתעצם, ולכן יישמר מקום של כבוד מיוחד