במסכת אבות (ג, ב) נאמר: "רבי חנינא סגן הכהנים היה אומר: הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוֹראהּ – איש את רעהו חיים בלעו".
ה'מלכות', או המדינה, שומרת על הסדר החברתי באמצעות חוקים ותקנות, הנדרשים כדי לרסן את בעלי המידות הרעות החיים בכל חברה אנושית.
החוקים והתקנות דורשים סטנדרט התנהגותי שווה מכל אנשי החברה ואינם מתחשבים ברקע ובנסיבות האישיות של האדם, שאם לא כן – תיחרב החברה; כי למי אין חסכים, נסיבות כלשהן ומידות שליליות?
אולם הכרחיוּת הטלת האיסורים והתקנות על החברה אינה פוטרת אותה מתיקון יחידיה.
ההרתעה החשובה והנצרכת אינה באה במקום החינוך והטמעת הערכים החיוביים. לשם כך חייב להיות מנגנון נוסף, שייעודו הוא חינוך ותיקון של אלה שפשעו או מעדו, ובקרה עליהם.
בזמנו העיר חבר הכנסת שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שאין על הדין הפלילי לחול על מחבלים, משום שלעומת אזרחי ישראל, איננו אחראים לתיקונו וחינוכו של האויב.
כך יצרה התרבות המערבית שני חולאים ממאירים: הכשירה כל פשע ועוולה, ופיתחה בחברה 'מבט טיפולי' כלפי עבריינים
לעומת הנוקשות ההכרחית של מנגנוני ההרתעה והענישה, מנגנון התיקון דורש גמישות, הקשבה, הבנה, הכלה ורכות כלפי מי שפשע או מעד, ובעיקר אמון בטוב שבאדם.
בספרו "המרדף אחר צדק קוסמי" מתאר תומס סואל את אחת ההשלכות של החתירה האובססיבית לשוויון, שהיא "פיתוח גישה לא שיפוטית כלפי אמונות והתנהגות."
התרבות הפרוגרסיבית נטלה מהעולם את ההבחנה בין אמת לשקר, עד כדי כך שכביכול הכל אמת והכל טוב, כי 'כל אחד והאמת שלו'.
בכך היא נטרלה את יכולת השיפוט של האדם כלפי כל עוולה ורוע.
אם אין קריטריון לאמת, לטוב ולראוי – כיצד אפשר לשפוט מישהו? הרי כל השיפוט מיוסד על ההבחנה בין טוב לרע, בין אמת לשקר ובין עובדות לבדותות!
כך יצרה התרבות המערבית שני חולאים ממאירים: הכשירה כל פשע ועוולה, ופיתחה בחברה 'מבט טיפולי' כלפי עבריינים.
שימו לב שב'מילון התקינות הפוליטית' של הפרוגרס נעשה שימוש רב וקבוע במילים 'אני לא שופט אותו'. מי שמתבטא כך נחשב נאור ומוסרי.
באופן הזה אי אפשר להעביר ביקורת על שום מעשה שאינו מוסרי, אם ההסבר לו הוא: חשתי בודד, מסכן, קורבן, מדוכא, אומלל וכדומה.
בהיעדר קריטריון לאמת, הצדק יהיה עם מי שייתפס כחלש וכמקופח – זה שראוי יותר לחמלה. וזה, כמובן, איננו צדק
כך גם אמרה לי מראיינת באחד הערוצים הגדולים, כתגובה לחסימת עורק תחבורה ראשי באמצעות שריפת צמיגים על הכביש והשחתתו: "אפשר להבין אותם, החטופים נמקים במנהרות והממשלה לא הולכת לעסקה"…
את המבט הטיפולי יש להשאיר לאנשי מקצוע בתחום הטיפול, כשהם בחדר הטיפול. ברגע שיוצאים לפרהסיה, לחיים הסואנים ולמלחמת היצרים, דרושה עמדה תקיפה של חוק וסדר, אחרת "איש את רעהו חיים בלעו" כמאמר המשנה. ולא משנה מה הם צבע עורו של האדם, אמונותיו, לבושו, מקום מגוריו והאם אביו שירת בפלמ"ח, השתייך לתנועה הקיבוצית או 'סתם' עלה ארצה מארצות המגרב.
שימו לב לטיעון המסנגר על פורעי החוק: "אפשר להבין אותם". מה שהם עושים הוא רק תוצאה של כאבם הרב על מצב החטופים. כלומר, מעתה יש לכל אזרח כלי נשק חדש נגד החוק: החמלה שהחוק חייב לגלות כלפיו. החמלה היא הקריטריון. אולי זו הנצרות בת אלפי השנים הטבועה כה עמוק בתרבות המערבית, הקובעת כי בהתנגשות בין כאב אישי ובין החוק – החמלה הנדרשת מכריעה לטובת הכאב האישי ומתירה כל רסן.
בהיעדר קריטריון לאמת, הצדק יהיה עם מי שייתפס כחלש וכמקופח – זה שראוי יותר לחמלה. וזה, כמובן, איננו צדק.
זוהי דוגמת בלהות למטרה הראשית והיסודית של הפרוגרס: פירוק כל מבנה חברתי בעולם.
נגד הרוח הרעה הזו יש לעמוד איתן ולהגיד את האמת ללא פחד ומורא מעל כל במה, ולהיות מוכנים לשלם מחירים.
באופן הזה, אפילו מיעוט בחברה יכול להציל אותה מאובדנה. הבמה של 'סוללים דרך' עומדת בחוד החנית של המאבק הזה, ובעז"ה נעשה, נתמיד וננצח.
