- המגזר הדתי-לאומי העמיד כמה וכמה מפעלים אידאליסטיים הקשורים לכלל ישראל: התיישבות, גרעינים תורניים, שירות לאומי, התגייסות לצבא ושילוב עם לימוד תורה.
הכל תחת הכותרת: 'הנני!'. היכן שעם ישראל צריך, שם נמצא הציבור הדתי-לאומי.
הציונות הדתית לא התלוננה על המשימות הלאומיות שהוטלו עליה. השליחות היא זו שאפשרה להביט קדימה בענווה, ולא אחורה והצידה.
מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון החל בעקבות הציבור הדתי-לאומי ורבניו. הציבור היקר הזה הלך במסירות נפש ליישב את נחלת אבותינו, תוך התמודדות עם טרור בלתי פוסק, בתנאים קשים, מתוך אידאל צרוף.
הציבור הזה מעולם לא שאל 'למה רק אני?', אלא מסר את נפשו במחיר כבד, ששילמו משפחות רבות בסכנת חיים ממשית.
הוא לא פנה לחרדים בטענות למה הם לא שותפים במצוות ההתיישבות והביטחון.
מסתבר שתודעת 'למה רק אני?' לא חלחלה לרוב המוחלט של ראשי הישיבות וראשי המכינות
- האם ידעתם שלא רק דתיים וחילונים הלכו להתיישב בהתנחלויות, אלא גם החרדים? אוכלוסייתם מהווה כיום כשליש מההתיישבות! הם בהחלט נושאים בנטל הזה.
זה לא קרה בגלל קריאות וצעקות של ״בואו ורשו את הארץ!״, ולא משום שכינו אותם 'שונאי ארץ ישראל' חלילה. זה נעשה באופן טבעי, מתוך חיבור לאידאל הרוחני שהובילו הדתיים, מתוך הבנה שיש אינטרסים משותפים, ומתוך שיח שמתאים למגזר החרדי.
והתוצאה? כיום הערים הגדולות באיו״ש הן חרדיות. מי היה מאמין?
- כיצד עבר השיח של חלקים בציונות הדתית מ'הנני' ל'למה רק אני?'
אינני מזלזל במחיר הכבד שמשלמות משפחות המילואימניקים, וגם לא בתחושת אי-הצדק ביחס למגזר שלם שפטור מגיוס. אני כותב זאת בדופק נמוך ובקור רוח לאחר מאות ימי מילואים.
העניין המרכזי הוא: איפה התודעה נמצאת? מה חשוב, ומה עוד יותר חשוב?
מעבר לכך, לא כל הציבור הדתי-לאומי ממוקד בשיח על כאביו האישיים.
קחו לדוגמה את מוסדות 'בני דוד' בעלי, שרבים מבוגריהם נפלו במלחמה, ורבים מהם נלחמים בימים אלו ממש בסדיר ובמילואים. הם ממשיכים לדבוק בשליחות המבטאת תודעת 'הנני', ואינם מצטרפים לקמפיין 'למה דווקא אני?'.
בכך מוכיח המוסד הזה את אחריותו הלאומית, את דבקותו במה שנכון לעשות וביכולתו להרחיק ראות למרות הקשיים.
לכאורה, ישיבת 'בני דוד' הייתה צריכה להוביל את הטענות כלפי החרדים, וכן גם ישיבות הסדר רבות. אך מסתבר שתודעת 'למה רק אני?' לא חלחלה לרוב המוחלט של ראשי הישיבות וראשי המכינות.
הפעם, בניגוד לחלוציות ולמסירות בעניין ההתיישבות, ניכר שלא הרבנים הם המובילים את הקמפיין, אלא ארגונים פוליטיים המתיימרים לייצג את כל המילואימניקים ומשפחותיהם; הם אלו המדגישים את הכאב ואת המשא הגדול של המילואימניקים, את השחיקה ואת התחושה שהמציאות בלתי נסבלת.
לעומתם, רבנים רבים, שראייתם ארוכה ולא קצרת טווח, מבינים שתהליכים תרבותיים מצריכים זמן והסרת חסמים. הם יודעים שאמירות כמו 'שלום עכשיו', 'גיוס חרדים עכשיו' ו'אחדות עכשיו' הן שטחיות ויוצרות אפקט הפוך.
הם יודעים ש״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?״ הוא לא הכלל היחיד בתורה. הרי הם עצמם מחנכים את תלמידי ישיבות ההסדר המשרתים שירות מקוצר כדי לגדול כאנשי חינוך יראי שמיים.
- הנה עצה לזיהוי קמפיין לא ראוי:
הארגונים המובילים את קמפיין הגיוס עסוקים בהשחרה של כל מי שתומך בחוק של גיוס בהידברות עם החרדים; השחרת המתנגד, במקום ניהול דיון ענייני.
הם טוענים כלפי מתנגדיהם, שהמילואימניקים נזרקים מתחת לגלגלי האוטובוס ושלא אכפת להם מהמשפחות הקורסות.
זוהי אותה פרקטיקה כמו בקמפיין החטופים: כל מי שתמך בהכרעת חמאס ולא ענד סיכה צהובה על דש בגדו – הואשם בהפקרת החטופים ובאטימות.
כך מתנהל גם קמפיין ארגוני המילואים שכפו את עצמם על כל המילואימניקים: כל מי שמאמין בתהליכים ולא בכפייה מואשם כמפקיר מילואימניקים. יש רק אופציה אחת: כפייה ועכשיו.
כאילו הצטמצמה כל התורה למצווה אחת בלבד: ההתגייסות לצבא
- אך ההחמצה הגדולה היא חוסר הבנת גודל השעה.
נכון, ישנה מלחמה והשירות חשוב ביותר, אך מתרחשים כיום אירועים בסדר גודל היסטורי: סדר עולמי חדש, חילופי אליטות. מאליטה מנותקת ממורשתה לאליטה המחוברת למסורת ישראל, מינויים דרמטיים במוסד ובשב״כ, רפורמות בתקשורת ובמערכת המשפט, מהפכה דרמטית בהתיישבות ביו"ש ותהליכים חשובים בנגב, ותנועת תשובה חרישית של המוני בית ישראל המתקרבים לתורה ולמצוות.
גיוס חרדים הוא ערך חשוב, אבל יש חשוב יותר – והוא זיהוי גודל השעה: ההתקדמות הרוחנית של עם ישראל, מדינה יהודית ויישוב ארץ ישראל.
חלקים בציונות הדתית העסוקים בהתנגחות במגזר החרדי, לא זו בלבד שלא יגייסו חרדי אחד, אלא הם מנמיכים את הגובה והאידאלים של הציונות הדתית עצמה.
כאילו הצטמצמה כל התורה למצווה אחת בלבד: ההתגייסות לצבא.
מה עם לגדל תלמידי חכמים שיתנו מענה לעולם התשובה? מה עם ההתיישבות? החקלאות? מפעלי החסד?
העיסוק הרב סביב 'המילואימניקים הקורסים' מקצר את הראייה ארוכת הטווח וגורם לפגיעה באידאל שלעולם תלוי במה יעשה מגזר אחר.
התנועה הנפשית והציבורית הזו אינה גורמת להובלה ולהנהגה, אלא להיתקעות במקום וחלילה אף לנסיגה.
כך המגזר שהראה דוגמה אישית נתפס כגורם מטיף ומתקרבן.
מובן שצריך לטפל בבעיית כוח האדם, אך צריך גם לטפל ב'מוח האדם' ובכשלי האליטות. לא רק לשאול מי סוחב את האלונקה, אלא גם לאן מועדות פניה. ועוד קודם לכן: על מה נלחמים ומה בעצם כובשים.
- אין זו הטפת מוסר, כל אחד יבחר לאן הוא מפנה את העיניים. זוהי רק הדגשת גודל השעה, הרחבת המבט והנגזרות מהן.
ומה שעבד במפעל ההתיישבות ושינה את פני ההיסטוריה כולה צריך לעבוד גם בסוגייה זו. כדאי לשים לב לתמורות התודעתיות המשתנות במגזר הדתי-לאומי ולבחון מי מוביל אותן.
ומי יודע, אולי בעוד מספר שנים האיכות והכמות של המתגייסים החרדים ואלו שאינם שוקדים על התורה ימלאו כשליש מהמשימות הלאומיות, בדיוק כפי שקרה באידיאל ההתיישבות.
